Skip to content
2 באפריל 2012 / עידן לנדו

רצח הוא לא אנומליה במלחמה / כריס הדג'ס

הקדמה

המאמר שתרגומו לעברית יובא כאן בהמשך הופיע לפני שבועיים במגזין המקוון Truthdig. הוא הותיר בי רושם עז, ולבקשתי התירו לי עורכי המגזין לפרסם אותו בבלוג הזה, בתרגום לעברית.

כותב המאמר, כריס הדג'ס, הוא עיתונאי רב-פעלים והשגים. במשך כ-20 שנה דיווח מאזורי מלחמה בכל העולם (אל-סלבדור, עזה, סראייבו, סודאן), ובמהלכם איבד כמה עמיתים קרובים למקצוע. בשנת 2002 זכה בפרס פוליצר עם עמיתיו ב"ניו יורק טיימס" על סיקור הטרור הגלובלי. 15 שנותיו ככתב חוץ בעיתון הזה הגיעו לסיום פתאומי עם הדחתו לאחר שנשא נאום במכללת רוקפורד שבאילינוי ובו מתח ביקורת על הפלישה האמריקאית לעיראק וצפה שהיא תוביל למרחץ דמים. ברבות השנים והניסיון, במקום להתמתן ולהשקיף על העולם באדישות מנומנמת של שועל שבע-קרבות, כמו רבים מעמיתיו הוותיקים, הדג'ס דווקא נעשה נחרץ ורדיקלי יותר. הוא כתב וממשיך לכתוב ספרים שעוסקים בחווית המלחמה ובניסיון לערער על הקלות הבלתי נסבלת שבה אומות מסתערות אל שדה הקרב. לאחרונה גם הצטרף באופן פעיל לתנועת המחאה OWS באמריקה.

המאמר הזה שייך באופן מובהק לסוגה "כתיבה אנטי-מלחמתית" – סוגה שנעדרת כמעט לחלוטין מן היצירה העברית המקורית. בספרות הבדיונית והתיעודית, בשירה, במחזאות ובקולנוע – מספר היצירות הישראליות המקוריות שניתן לתארן כאנטי-מלחמתיות הוא זעום להחריד. בתחום הסיפורת, רואי וולמן מוצא "ריק גדול", הנמתח על פני 70 שנה, בין "השיגעון הגדול" (אביגדור המאירי, 1929) לבין "אוקטובר / יומן מלחמה" (יורם קופרמינץ, 2000). למעשה, ספרו של המאירי נכתב בעקבות מלחמת העולם הראשונה ועל כן אין לכלול אותו בחשבון הכתיבה האנטי-מלחמתית שהגיבה למלחמות ישראל. ספרו של קופרמינץ, לעומתו, שמתאר את הזוועות שעבר הכותב במלחמת יום הכיפורים, הוא חריג בכל קנה מידה מקומי, ואין זה מקרה שלא נכתב בידי סופר "מקצועי". אף אחד מן הסופרים הקאנוניים בישראל לא כתב יצירה אנטי-מלחמתית, אף כי רבים מהם מיקמו את העלילות של יצירותיהם על רקע צבאי. גם ס. יזהר, שאולי התקרב לכך יותר מכולם, לא התעניין כל כך במוראות המלחמה אלא בנפשם של אנשים צעירים, במלחמה ומחוץ לה. לשם השוואה, חישבו על שמות כמו ירוסלב האשק, פרדיננד סלין, גו'זף הלר, ברטולד ברכט ובוריס ויאן – כולם סופרים ומשוררים שכתבו יצירות אנטי-מלחמתיות, אשר לא רק שלא עיכבו את כניסתם לקאנון אלא אולי ביססו אותה.

המצב בשירה העברית שונה אך במעט. ככלל, השירה העברית תמיד צעדה כמה צעדים לפני הפרוזה בתעוזתה האידאולוגית, בנכונותה לקרוא תיגר על הקונצנזוס. ואומנם, תמיד היתה כאן שירה פוליטית, שירת מחאה ותוכחה, אפילו נוקבת, שהוקיעה את פשעיו של הצבא הישראלי במלחמות ואירועים שונים (מפעולת קיביה ועד "עופרת יצוקה", מן האינתיפאדה הראשונה ועד מלחמת לבנון השניה). אבל לא בזה מדובר; לא כל שירת מחאה, ולו גם כזאת שמוקיעה את הצבא, היא שירה אנטי-מלחמתית. כזאת, כמעט שאין בעברית (ברגע זה אני יכול לחשוב רק על "תמונת מחזור" של תמיר להב-רדלמסר, 2003, וגם הוא כבר מרוחק ומעודן יחסית).

 

מלחמת העולם הראשונה, 1918. צלם לא ידוע.

 

מהו טקסט אנטי-מלחמתי? מהי עמדה אנטי-מלחמתית? מה מבדיל אותם מטקסטים ועמדות אחרים שמוחים נגד הפשעים שמתחוללים במלחמה?

ראשית, עומק ורוחב מעשה ההוקעה. טקסט אנטי-מלחמתי לא עוסק בביקורת פרגמטית או אינסטרומנטלית על אירועים ספציפיים במלחמה; הוא מציב על דוכן הנאשמים את המלחמה בכללותה, המלחמה כעיקרון. זו איננה נתפסת עוד כסיטואציה חריגה שבה אנשים מעוללים דברים נוראיים לאנשים אחרים מכורח הנסיבות, אלא כחילול הנורא ביותר של החיים, הדרגה הנמוכה ביותר של האנושיות. המלחמה, בטקסט האנטי-מלחמתי, היא הרע האולטימטיבי.

שנית, הטקסט האנטי-מלחמתי כופר באבחנה בין הצד "שלנו" לצד "שלהם". כולם נמצאים באותו צד – הצד שפושע נגדי. כולם פורעי חוק ומוסר, כולם שליחיו הנתעבים של כוח הרס מכלה-כל, ולכולם לא תהיה מחילה. אל מול הזוועות שמתרחשות במהלך המלחמה, שאלת ההתגרות ("מי התחיל?") ושאלת ההצדקה ("מי התוקפן ומי הקורבן?") מתגמדות לחלוטין.

שלישית, הטקסט האנטי-מלחמתי נובע מחוויה ישירה של מי שחזה מבשרו את הזוועות, ולא מהתבוננות מרוחקת. על כן, גם בהיותו בדיוני לחלוטין, הוא תמיד נושא גם את חותם העדות, התיעוד. יש לו עניין מועט בלבד בעיבוד אינטלקטואלי או בשכלול אסתטי; אבני היסוד שלו הן הגועל, הזעזוע, האבסורד, חוסר האונים המוחלט, אובדן צלם אנוש, מחיקה מוחלטת של ערך חיי האדם. כל אלה, ששופרות המלחמה מדחיקים ומשתיקים, שסיפורי "מורשת הקרב" והגבורה אינם מכירים בקיומם, מקבלים כאן קול משלהם – קול זעקה רמה וצלולה.

כדאי להוסיף שאין חפיפה הכרחית בין כל זה לבין פציפיזם. טקסטים אנטי-מלחמתיים נכתבו על ידי פציפיסטים ולא-פציפיסטים כאחד. גם מי שאינו פציפיסט יכול לעמוד על כך שהמלחמה היא "רע הכרחי", בדגש ברור על ה"רע"; זאת להבדיל מן הקלישאה הפוליטית שהמלחמה היא "רע הכרחי", עם דגש על הכרחיותה, אי-נמנעותה. רוב הממשלות, ברוב הזמנים והמקומות, ממעיטות מדי בגודל הרוע שכרוך במלחמה (ולמעשה עסוקות בלי הרף בהסתרתו באמצעות השגבה פטריוטית). הטקסט האנטי-מלחמתי מחדד את הראייה והחישה שלנו אל תהומות הרוע והסבל שבמלחמה, על מנת שנשקול שוב עד כמה הם באמת הכרחיים.

כאמור, לכל זה אין כמעט זכר בכתיבה העברית. ולא שחסרה כאן כתיבה על מלחמות. הו, לא. מדפי הספרים קורסים מרוב ספרים שעוסקים במלחמות או בצבא. יש הרי סוגה עניפה של "ספרות מלחמה" אצלנו (העיפו מבט זריז ברשימת הפרסומים של הוצאת משרד הביטחון), יש ספרי מורשת קרב, יש ספרות יפה שמתרחשת על רקע השירות הצבאי ("התגנבות יחידים", "חדר"), וישנה כמובן הסוגה היוקרתית מכולן, "יורים ובוכים", שלמרבה הצער נתפסת לא פעם כסוג של תחליף מכובד לספרות אנטי-מלחמתית אמיתית.

אני בטוח שמי שיסרוק היטב היטב את תולדות הספרות הישראלית, ימצא פה ושם דוגמאות לכתיבה אנטי-מלחמתית, שנדחקו לקרן זווית. הנה פרוייקט נחוץ מאד: העמדת קאנון אלטרנטיבי שכזה (איתור היצירות, בניית מאגר מידע, ניתוח השוואתי של התגובות למלחמות השונות, וכמובן גם הדפסה מחודשת של היצירות השכוחות). ואף על פי כן, המורשת תישאר דלה ולבטח לא תכלול אף יצירה מרכזית, כזאת שנכנסה לזרם הדם של התרבות המקומית. מי שירחיק מבטו אל המחזאות ימצא שם שניים-שלושה קברטים סאטיריים של חנוך לוין; בקולנוע היה הסרט "כיפור" של עמוס גיתאי. כתיבה עיתונאית אנטי-מלחמתית, הגות אנטי-מלחמתית, מן הסוג שהציף את אירופה אחרי מלחמות העולם, ומשגשג גם כיום באמריקה של מלחמות האמפריה בעיראק ובאפגניסטן – לא תימצא כאן אפילו בנרות.

מכאן ואילך ניתן לפתוח דיון – למה אין? הסיבות מגוונות ולא זאת מטרת הפוסט (תיכף אני חוזר לכריס הדג'ס). הדיון הזה יצביע, אפשר להניח, על התפקיד החריג, מכונן-הזהות, של הצבא בתרבות הישראלית, על אידאולוגית הקורבן-הצודק-תמיד שמושרשת כבר בבתי הספר ובמהלך ההכשרה הצבאית, על הזיקה האינטימית ממש של היוצרים המרכזיים בספרות הישראלית למוקדי הכוח הפוליטיים (זיקה שאינה מאפשרת אמירות חתרניות באמת), ואולי גם על גורמים פרוזאיים יותר (אורכן הקצר יחסית של מלחמות ישראל, אורכן הקצר עוד יותר של תקופות ה"תופת" בתוכן).

זה העבר, והעתיד מעלה שאלות חדשות ומאתגרות לא פחות. האם ניתן לצפות להתפתחותה של כתיבה אנטי-מלחמתית בישראל? הסוציולוגים מרבים לדבר על התחזקותן המתמשכת של מגמות אינדיבידואליסטיות בחברה, על התפרקות המנגנונים שמבטיחים סולידריות ולכידות; כל אלה לכאורה יכולים לתרום לגיבושו של מבט אחר על המלחמה – המבט של הפרט הנרמס. אבל בעצם – האם הפרט באמת נרמס? האם הוא עומד להירמס? המציאות צועדת דווקא בכיוון ההפוך. שדה הקרב משתנה נגד עינינו כל הזמן, והמגמה הבולטת בו היא השימוש האינטנסיבי בטכנולוגיה שמרחיקה את הלוחם מקו המגע הקטלני עם האויב. רובוטים לראייה מרחוק, להסרת מכשולים, לפיצוץ מטענים, להפגזה מן האוויר, ועוד ועוד. כמו שזה נראה, בעתיד פחות ופחות חיילים ישראלים ייאלצו לחוות מכלי ראשון זוועות כמו אלה שפקדו אלפי חיילים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים (מצד שני – האזרחים בעורף יחוו מראות קשים יותר ויותר). יהיה זה עתיד משונה למדי: המלחמות תמשכנה להתנהל, אולי בתכיפות גבוהה יותר, אבל אף אחד לא יהיה מספיק מזועזע כדי לכתוב נגדן. הכתיבה האנטי-מלחמתית תגווע גם היא, יחד עם הקורבנות חסרי-הפנים של האויב.

מי שלא שם לב, העתיד כבר כאן.

 

מלחמת לבנון, 1982. צילום: אי-פי.

 

כתיבה אנטי-מלחמתית היא נסיוב הגנה חיוני לחברה חפצת-חיים. מורשת רציפה ונוכחת בתודעה של כתיבה כזאת אולי איננה ערובה מוחלטת לבריאות הנפשית של תרבות לאומית; אבל היעדרה של מורשת כזאת הוא סממן ברור של תרבות חולה. היעדרה בחברה שחיה ממלחמה למלחמה ומפעילה את הצבא שלה באופן שגרתי לא פחות משירותי בריאות או כיבוי-אש – הוא בגדר פתולוגיה אמיתית.

כיוון שאין מספיק כתיבה מקורית אנטי-מלחמתית, צריך לתרגם הרבה יותר, ולא רק קלאסיקות, אלא דברים שנכתבים ממש בימים אלה. התרגום הנוכחי הוא תרומתי הצנועה השניה למטרה זו (התרומה הראשונה היתה זאת). מעבר לנושאים המוכרים של הכתיבה האנטי-מלחמתית, עולה במאמר הזה של כריס הדג'ס נקודה מרתקת שאין מרבים לדבר עליה: המשיכה הפרברטית אל הסכנה ואל המוות שמתפתחת בקרב מי שהמלחמה היתה לחם חוקם זמן ממושך. בהקשר הזה הוא מזכיר עיתונאי מלחמה, חיילים ותיקי קרבות ואזרחים שנקלעו לסכסוכים מזויינים. זהו ייצר המוות, התנטוס, שדוחף יחידים וגם אומות שלמות שוב ושוב אל זרועות האלימות, אל הריגוש שבחיים על הקצה, אל העונג המעוות שמופק מן הידיעה שמותנו כבר חקוק בסלע, גזר דין שמרחף מעלינו מרגע שהגחנו אל העולם – דווקא במקום ובזמן האלה.

מישהו מכיר אולי אומה כזאת, עם משיכה חולנית אל המוות?

רצח הוא לא אנומליה במלחמה / כריס הדג'ס

המלחמה באפגניסטן – היכן שהאויב חמקמק ובקושי נראה, היכן שהנתק התרבותי והלשוני הופך כל יציאה מן הבסיס לביקור בטריטוריה עוינת, היכן שברור לכל שאתה מפסיד על אף מכונת ההרג התעשייתית שברשותך – מזינה תרבות של מעשי זוועה. הפחד והלחץ, הכעס והשנאה, מצמצמים את כל האפגאנים לכדי אוייבים, וזה כולל נשים, ילדים וזקנים. אזרחים ולוחמים מתערבבים לכדי מאסה מתועבת, חסרת שם ופנים. המרחק הפסיכולוגי בין זה לבין רצח הוא קצר. ורצח קורה כל יום באפגניסטן. הוא קורה בהתקפות מל"טים (מטוסים ללא טייס), בהפגזות ארטילריות, תקיפות אוויריות, תקיפות טילים, ואש המקלעים המטילה טרור בכפרים.

התקפות צבאיות כאלה באזורים מיושבים חושפת את האבסורד בדיונים על זכויות אדם. רוברט ביילס, סמל ראשון בצבא האמריקאי שהרג לכאורה 16 אזרחים בשני כפרים אפגניים, בהם 9 ילדים, איננו חריג. מי שמגנה את הטבח במקרה הזה ומגן על מלחמת הכיבוש שאנחנו מנהלים אינו יודע דבר על זירת הקרב. אנחנו הורגים ילדים כמעט כל יום באפגניסטן. בדרך כלל אנחנו לא הורגים אותם מחוץ למבנה של היחידה הצבאית. לו חייל אמריקאי היה הורג או פוצע עשרות אזרחים בעקבות הפעלה של מטען מאולתר נגד השיירה שלו, לא היינו שומעים על כך בחדשות. הצבא לא נשאר בשטח לספור "נפגעים בלתי מעורבים". אבל האפגאנים יודעים. הם שונאים אותנו על ההשתוללות הרצחנית. הם שונאים אותנו על צביעותנו.

ההיקף האמיתי של הרצח במימון המדינה שלנו מוסתר מהציבור. כתבים שנלווים ליחידות צבאיות והופכים, פסיכולוגית, לחלק מהן, טווים סיפורים שהממונים עליהם בצבא והציבור רוצים לשמוע, מעשיות מיתולוגיות של הוד וגבורה. המלחמה נתפסת רק דרך עדשת הכובשים. מגינים עליה כעל חסד לאומי. המיתוס מאפשר לנו להכניס הגיון למוות ולתוהו ובוהו. הוא מצדיק את מה שעל פי רוב אינו יותר מאכזריות אנושית דוחה, ברוטליות ואיוולת. הוא מאפשר לנו להאמין שהשגנו את מקומנו בחברה הודות לשרשרת ארוכה של מאמצים הרואיים, ולא להודות באמת העגומה שאנו כושלים לאורכו של מסדרון אפל של אסונות. הוא מסווה את חוסר האונים שלנו. הוא מסתיר מעיני כל את העובדה שהמנהיגים שלנו רגילים לגמרי ואימפוטנטים. בהמירנו הסטוריה במיתוס אנחנו הופכים אירועים אקראיים לרצף שנגזר מראש בידי רצון חזק וגדול משלנו. אנו נישאים מעל הריבוי, צועדים אל אופק אצילי. אבל זה שקר. וזה שקר שוותיקי המלחמות נושאים בתוכם. לכן רבים כל כך מהם מתאבדים.

"גם אני שייך למין הזה", כתב ג'ס גלן גריי על חוויותיו במלחמת העולם השנייה. "אני מתבייש לא רק במעשיי ולא רק במעשי האומה שלי, אלא במעשי אנוש בכלל. אני מתבייש להיות אדם".

כשארני פייל, העיתונאי הידוע של מלחמת העולם השנייה, נהרג באי ישימה שבאוקיינוס השקט ב-1945, נמצאה טיוטה לא מעובדת של טור עיתונאי על גופתו. הוא הכין אותו לפרסום לציון סוף המלחמה באירופה. הוא עשה לא מעט לקדם את מיתוס הלוחם ואצילות הנפש החיילית, אבל לקראת הסוף דומה שעיַיף מכל זה:

"אך יש בין החיים לא מעטים שצרבו במוחם את המראה הלא טבעי של מתים קרים, פזורים בגבעות ובתעלות לאורכן של גדרות גבוהות בכל רחבי העולם.

מתים בייצור המוני, בארץ אחרי ארץ, חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה. מתים בחורף ומתים בקיץ. מתים בשפע מוכר כל כך שהם נהיים מונוטוניים. מתים בכמויות מפלצתיות כל כך שאתה כמעט מתחיל לשנוא אותם.

דברים כאלה אתם שם בבית לא צריכים אפילו לנסות להבין. עבורכם בבית הם טורי מספרים, או מישהו מהסביבה שהלך ופשוט לא חזר. אתם לא ראיתם אותו שרוע, כה גרוטסקי ובצקי, לצידו של שביל חצץ בצרפת.

אנחנו ראינו אותו, ראינו אותו לאלפים. זה ההבדל."

בכל המלחמות קיים דחף למצוא סטיות חדשות, צורות חדשות של מוות, עם שוך ההתלהבות הראשונית; מאמץ הגנתי, ובסופו של דבר עקר, להדוף את השעמום של מוות שגרתי מדי. זו הסיבה שבזמן המלחמה באל-סלבדור חוליות מוות וחיילים כרתו את אברי המין של קורבנותיהם ודחפו אותם לפיות של הגוויות. זו הסיבה שבבוסניה מצאנו, העיתונאים, גופות צלובות או ערופות על דפנות האסמים. זו הסיבה שמארינס אמריקאיים השתינו על לוחמים מתים של הטאליבן. הנטבחים בקרב נשזרים בזר הניצחון של הורגיהם, פיסות של מיצג גרוטסקי. זה קרה בכל מלחמה שסיקרתי.

"הכוח", כתבה סימון וייל, "אינו מרחם על מי שמחזיק בו, או חושב שהוא מחזיק בו, יותר מאשר על קורבנותיו; את האחרונים הוא מוחץ, את הראשונים משכר".

המלחמה משחיתה והורסת אותך. היא דוחפת אותך עוד ועוד לעבר קיצך – הרוחני, הרגשי, ולבסוף הפיזי. היא הורסת את המשכיות החיים, משסעת את כל המערכות הכלכליות, החברתיות, הסביבתיות והפוליטיות שתומכות בנו כבני אנוש. במלחמה אנחנו מעוותים את עצמנו, את המהות שלנו. אנחנו מוותרים על המצפון האישי, אולי אפילו על התודעה שלנו, עבור ההיסחפות בהמון, פרץ של פטריוטיות, האמונה שעלינו להתייצב יחד כאומה ברגעי משבר. לנקוט עמדה מוסרית, לקרוא תיגר על הפיתוי שבמלחמה, עלול להיות בעוכריך בתרבות של מלחמה. מהות המלחמה היא מוות. טעם מספיק ממנה ובמהרה תאמין שהסטואים צדקו: בסופו של דבר כולנו באמת נשמיד את עצמנו בתבערה גדולה.

מחקר על מלחמת העולם השניה גילה שמקץ 60 ימי לחימה רצופה, 98% מכל הלוחמים ששרדו יהפכו לפגועים נפשית. בקרב שני האחוז הנותרים, תימצא נטיה שכיחה לפתח "אישיות פסיכופטית אגרסיבית". לוטננט קולונל דייב גרוסמן, בספרו "על הריגה: המחיר הפסיכולוגי שמשלם מי שלומד להרוג במלחמה ובחברה", כותב: "זה לא לגמרי בלתי סביר לטעון שיש משהו בלחימה רציפה, ללא מוצא נראה לעין, שיגרום ל-98% מהאנשים לאבד את שפיותם בתוכה, בעוד ששני האחוזים הנותרים כבר היו מטורפים אם נכנסו אליה".

במלחמה באל סלבדור, הרבה חיילים שירתו שלוש או ארבע שנים ואף יותר, בדומה למלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגינסטן, עד שהתמוטטו פסיכולוגית או פיזית. מפקדים אסרו על מכירת סמי הרגעה בערים ששוכנות ליד מחנות צבא משום שהחיילים השתמשו בהם בהפקרות. במלחמה ההיא, כמו במלחמות במזרח התיכון, פגועי נפש היו שכיחים. פעם ראיינתי סמל בן 19 מן הצבא האל סלבדורי, שנלחם במשך 5 שנים ואז איבד לפתע את ראייתו בעין ימין, לאחר שהיחידה שלו נקלעה למארב של כוחות המורדים. המורדים הרגו 11 מחבריו לנשק בקרב האש, בהם גם חברו הקרוב. הוא לא היה מסוגל לראות עד שהעבירו אותו לבית חולים צבאי. "יש לי כאבי ראש נוראיים", הוא אמר לי בעודו יושב על קצה המיטה, "יש לי רסיס בתוך הראש. אני כל הזמן אומר לרופאים להוציא אותו". אבל הרופאים אמרו לי שאין לו שום פציעת ראש.

ראיתי חיילים אחרים, בקרבות אחרים, שנעשו חרשים או אילמים, או כאלה שגופם רעד מבלי יכולת לעצור.

מלחמה היא נקרופיליה. הנקרופיליה הזאת חיונית לתהליך הכשרת החייל כשם שהיא חיונית ליצירתם של מחבלים מתאבדים וטרוריסטים. הנקרופיליה מסתתרת מאחורי הכרזות נדושות על "תחושת חובה" או "אחוות לוחמים". היא פורצת החוצה ברגעים שנדמה שאין עוד תקווה ולא נשאר הרבה לְמה לחיות, או ברגעים שבהם שכרון המלחמה מגיע לשיאו. לאחר שהות מספיק ממושכת במלחמה, היא באה אלינו כסוג של שחרור, חיבוק מפתה וגורלי שבכוחו להביא לידי מיצוי את הפלירט הארוך שלנו עם השמדתנו העצמית.

בספר זכרונוותיו של מילובאן דז'ילאס, "זמן מלחמה", על לוחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה, הוא כותב על המשיכה העזה של הלוחמים אל המוות. הוא ניצב מעל גופתו של חברו לנשק, המפקד סאבא קובצ'ביץ', והבין:

"… זה לא נראה נורא או לא צודק למות. זה היה הרגע המיוחד ביותר, המרומם ביותר של חיי. המוות לא נראה מוזר או מרתיע. העובדה שעצרתי בעצמי מלהסתער היישר אל קו האש ואל המוות נבעה אולי מתחושת מחויבות כלשהי לחיילים או לתזכורת של חבר בנוגע למשימות שיש לבצע. בזכרונות שלי חזרתי לרגעים האלה פעמים רבות, עם אותה תחושה של אינטימיות עם המוות ותשוקה אליו שחוויתי בזמן שהייתי בכלא, במיוחד במאסר הראשון שלי".

שלטון המלחמה מוחק את הארוס. הוא מוחק כל רכות ועדינות. הכוח הקולקטיבי שלו מבקש ליַיתר את האדם הפרטי, למסור את כל התשוקות, את ההחלטות ואת הקול עצמו – למרותו של ההמון.

"התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרֵעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה", כתב סבסטיאן הפנר ב"סיפור של גרמני", "אך גם נגדה יש לרֵעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-היום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי-גוף נשיים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה…" (תרגום: שולמית וולקוב, חרגול 2002).

כשאנו מבינים זאת, כשאנו מכירים בטיבה האמיתי של ההתמכרות שלנו, כשמתחוור לנו עד כמה הושחתנו בידי המלחמה, החיים נעשים קשים מנשוא. ג'ון סטיל, צלם שבילה שנים באזורי מלחמה, עבר התמוטטות עצבים בנמל התעופה הומה האדם של הית'רו, עם שובו מסראייבו. סטיל חזה פתאום בטיבה האמיתי של העבודה שלו, שהפשיט ממנה את מחלצות האינטנסיביות והצדקנות. במהלך שהותו בסראייבו הוא נקלע למקום שנקרא "סמטת הצלפים", וצילם שם "ילדה שנפגעה בצוואר מכדור של צלף", הוא כתב. "צילמתי אותה באמבולנס, ורק אחרי שהיתה כבר מתה תפסתי שהדבר האחרון שהיא ראתה היה ההשתקפות של עדשת המצלמה שהחזקתי מולה. זה שבר אותי. חטפתי את המצלמה והתחלתי לרוץ בסמטת הצלפים, מצלם מגובה הברך את הבוסנים הנמלטים לכל עבר".

שנה אחרי סוף המלחמה בסראייבו, ישבתי עם חברים בוסנים שעברו סבל נוראי. אישה צעירה, ליליאנה שמה, איבדה את אביה, סרבי שסירב להצטרף לכוחות הסרביים שצרו על העיר. כמה ימים קודם לכן היא נאלצה לזהות את גופתו. הגופה הורמה אל על מתוך אתר קבורה קטן בבית העלמין המרכזי, מים דלפו מדפנות הארון הנרקב. כעבור זמן קצר היא היגרה לאוסטרליה, שם – אמרה לי – "אתחתן עם איש שמעולם לא שמע על המלחמה הזאת ואגדל ילדים שלא יידעו דבר עליה או על הארץ שממנה באתי".

ליליאנה היתה צעירה. אבל המלחמה גבתה ממנה מחיר. לחייה היו שקועות, שערה יבש ופריך. שיניה הרקיבו וכמה מהן נשברו לחתיכות משוננות. לא היה לה כסף לרופא שיניים; היא קיוותה לטפל בהן באוסטרליה. למרות זאת, כל אותו אחר צהריים היא וחבריה לא חדלו להספיד בגעגועים את הימים שעברו עליהם בפחד ורעב, כחושים מרזון, בזמן שצלפים סרביים טיווחו בהם מן הגגות. הם לא ייחלו לשוב אל הסבל. ואף על פי כן, הם הודו, היו אלה הימים המלאים ביותר בחייהם. הם הביטו בי בייאוש. הכרתי אותם כשמאות פגזים נפלו מדי יום בקרבתם, כשלא היו להם מים לרחצה או לכביסה, כשהם הצטופפו בדירות לא מחוממות שעה שכדורי צלפים ניתזו על קירות הבתים מבחוץ.

בדבריהם נגלתה התפכחות כואבת מן ההווה – הריק, העקר והסטרילי. השלום שוב חשף את הריקנות שהיתה גדושה קודם לכן בלהט המלחמה והקרבות. שוב הם חזרו – אולי כמו כולנו –  אל הבדידות, כבר לא מאוחדים במאבק משותף, בלי הזדמנות נוספת להיות אציליים והרואיים, לא בטוחים בתכלית החיים ובפשרם. הרעות הישנה, כוזבת ככל שהיתה, התפוגגה עם היריה האחרונה

זאת ועוד, הם ראו שכל מה שהקריבו היה לשווא. הם נבגדו, כמו כולנו בזמן מלחמה. הבוסים המושחתים של המפלגה הקומוניסטית, שהפכו בן לילה ללאומנים ואז המיטו עליהם את האסון הזה, התעשרו על גב סבלותיהם, ועדיין אחזו בשלטון. ליליאנה וחבריה התמודדו עם 70 אחוזי אבטלה. הם חיו על נדבות מן הקהילה הבינלאומית. הם הבינו שצידקת מאבקם, אשר בימים עברו היתה באופנה, ממש כמותם, בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים, נזנחה ונשכחה. שחקנים, פוליטיקאים ואמנים לא נדחקו עוד לבקר בזמן הפסקות האש – ביקורים שכמעט תמיד היו לא יותר מיחצ"נות בוטה. הם הכירו כבר בכזבי המלחמה, בעובדה שהאידאלים שלהם היו נלעגים, וניסו להתמודד עם אשליות מנופצות. ועדיין, הם רצו שהכל ישוב, וכך גם אני.

זמן מה לאחר מכן קיבלתי איגרת לחג המולד. היא היתה חתומה "ליליאנה מאוסטרליה". לא היתה כתובת. לא שמעתי ממנה יותר. אבל רבים מאלה שעבדתי איתם ככתבי מלחמה לא ברחו. הם לא יכלו להיחלץ מן הריקוד עם המוות. הם נדדו מעימות אחד למשנהו, תמיד מחפשים עוד מנה אחת.

בתקופה ההיא הייתי כבר בעזה ובשלב מסוים נקלעתי אל תוך מארב. חמישה מטרים ממני פלסטיני צעיר נפצע אנושות בחזה. שוב התפתיתי לחזור, אבל כעת לא חשתי את התגעשות העורקים הישנה, אלא רק פחד. הגיע הזמן להיחלץ, להרפות. ידעתי שבשבילי זה נגמר. למזלי יצאתי בחיים.

קורט שורק – מבריק, אמיץ וחדור מוטיבציה – לא היה יכול להרפות. הוא נהרג במארב בסיירה לאונה עם חבר נוסף שלי, מיגל ג'יל מורנו. המילכוד שלו – החיבוק של תנטוס, ייצר המוות – לא הוזכר אפילו בטקס הזיכרון המעוקר שנערך לו בוושינגטון. כולם עקפו את הנושא בעדינות. אבל אלה מאיתנו שהכירו אותו ידעו שהוא התאכּל עד תום.

עבדתי עם קורט במשך 10 שנים, שהחלו בצפון עיראק. הוא היה משכיל ומצחיק – לעתים קרובות, כך נדמה, האמיצים הם מצחיקים. החלפנו ספרים זה עם זה במאמץ לנסות להבין את הטירוף שמסביבנו. האובדן שלו הוא חלל שלעולם לא אצליח למלא. האפר שלו נטמן בבית העלמין "אריה" שבסראייבו, לקורבנות המלחמה. טסתי לסראייבו ופגשתי את במאי הקולנוע דן ריד. היה זה ערב קדורני בנובמבר. עמדנו מעל הקבר שלו וגמענו כוס בירה. דן הדליק נר. אני הקראתי שיר שנכתב בידי המשורר הרומי הלירי קאטולוס לזכר אחיו המת.

"על פני חופים זרים, ימים רבים בים,
באתי הנה לטקס אשכבתך
להביא לך, המת, את מנחת החיים
ואת מילותי – צלילי-שווא לאפר ואבק.
הו אחי,
נלקחת ממני. נלקחת ממני,
בידי גורל קר שנהפך לצל, למכאובי.
הרי לך מזון הטקס העתיק, שהוקדש
מאז ומעולם למזי-הרעב, שוכני העפר.
קח אותו: הוא רטוב מדמעות אחיך: וקח
אל הנצח, ממני, את ברכת השלום והפרידה."

שם היה מקומו של קורט – בין 4,000 קורבנות המלחמה. לשם הוא שייך. הוא מת משום שלא הצליח לשחרר את עצמו מן המלחמה. הוא ניסה שוב ושוב לחוות מחדש את מה שחווה בסראייבו, ללא הצלחה. המלחמה כבר לא תחדש יותר. קורט היה לפני כן במזרח טימור ובצ'צ'ניה. לסיירה לאונה, אין לי ספק, לא היתה שום משמעות עבורו.

קורט ומיגל לא היו מסוגלים להרפות. הם היו הראשונים להודות בכך. משעה שבילית מספיק זמן במלחמה, לא תשתלב עוד בשום מקום אחר. בסוף היא הורגת אותך. זה לא סיפור חדש. הוא מתחיל כמו אהבה, אבל זהו מוות.

המלחמה היא הנימפה הצעירה והיפהפייה ההיא מן האגדות, שברגע שנושקים לה – נושפת את אדי השאול.

ביוון העתיקה היתה מילה לגורל כזה: אקפירוסיס. המשמעות שלה היא להישרף בכדור של אש. היוונים השתמשו בה לתאר גיבורים.

 

תרגום: עידן לנדו

[התרגום מוקדש לזכרם של מֵתֵי העתיד – קורבנות השווא של הפלישה הבאה לעזה והמלחמה עם איראן, ולמשפחותיהם, השכולות-לעתיד]

66 תגובות

להגיב
  1. ido2267 / אפר 2 2012 09:11

    קראתי פעם ספר של גד הרן על חוויותיו כלוחם. זה אמנם לא ספר "נגד המלחמה" כי הוא לא מטיל ספק בנחיצותה אבל התיאור שלו של כל החלקים הרקובים, המלוכלכים והסדיסטיים במלחמה הוא בהחלט יוצא דופן.

  2. פיני שרגיל בן סירה / אפר 2 2012 09:46

    טקסט קשה. גם שלך, גם שלו. עצוב ומזעזע – כנראה בגלל שכל כך אמיתי ונכון… תודה על התרגום.

  3. nachum / אפר 2 2012 09:46

    מי שירחיק מבטו את המחזאות ימצא שם–taklada

  4. Eyal / אפר 2 2012 10:02

    רשימה חזקה מאוד.

    לפעמים אני חושב שיש קשר בין חוסר הרצון/הצורך שלנו להסתכל על המלחמה וזוועותיה, לבין הנכונות לעשות אותה. כלומר, שכלי נשק חדישים מונעים מאיתנו את תחושת ההרג למול-עינינו, ולצידם עורכי חדשות וערוצי תקשורת שחוסכים מאיתנו (בתודה?) את המראות האמיתיים של הקרבנות המדממים, שמוחותיהם וקרביהם נשפכים, או שהם צורחים כשעורם נשרף ועיניהם מדממות, וכך הם מהווים מעין מנגנון שמאפשר ליתר החברה להתעלם/לשכוח/לא-לדעת/לא-להצטרך-לדעת/לא-להתעמת/לא-להבין. בלי התמונות הקשות מנשוא למעשה אין צורך להרגיש ולהפנים את המשמעויות הממשיות והמלחמה הופכת למשהו מדומיין ומרוחק, לא פרקטי. בלי פטישזם הגופות הופכת האצבע לקלה עוד יותר על ההדק, על ההתחמשות, על ההמצאות שמסייעות להרג-המוני, ועל המנגנונים שמארגנים את היציאה אל מסעות ההרג .

  5. י. לפת / אפר 2 2012 10:46

    עידן, ההקדמה שלך הייתה מצוינת, ועדיין מתגמדת אל מול המאמר עצמו. נפלא ועוצמתי במינימליזם שלו ומצליח לתפוס משהו מן המשיכה אל המוות.
    תודה.

  6. בר / אפר 2 2012 11:10

    תודה על תרגום המאמר הזה.

    באשר לחלק הראשון של הפוסט, ניסיתי לכמה רגעים להיענות לאתגר ולהעלות על דעתי יצירות ישראליות אנטי מלחמתיות ואכן גיליתי שזו משימה קשה מאוד. בניסיון ראשון הצלחתי לחשוב (חוץ מלוין וגיתאי, שציינת) רק על דוגמה מוזרה ובלתי מובהקת, "חברים מספרים על ישו", מחזהו הסאטירי הנידח (ופסול הצנזורה) של עמוס קינן.

    אולי אפשר היה להוסיף לדיון בעיה נוספת בכתיבת יצירה אנטי מלחמתית, שהיא בעצם לא בעיה ישראלית: האתגר הפואטי להימנע מלגלוש לדידקטיות ולהציג באופן רענן ומקורי חומרים/מסרים שכבר נלעסו לעייפה. מאוד קשה היום (לא רק בישראל) ליצור יצירות אנטי מלחמתיות מפורשות-אין-יור-פייס כמו אפוקליפסה עכשיו או מטאל ג'קט ("מטען הכאב" זוכה האוסקר הוא ניסיון עכשווי אך חיוור למדי). לכן, אולי, זירת הסאטירה נוחה יותר ליוצרים שניגשים לז'אנר הזה. ומעבר לסאטירה, היצירות האנטי מלחמתיות הטובות שנתקלתי בהן משני העשורים האחרונים, הן דווקא אלה שזוועות המלחמה אינן מקבלות בהן ביטוי שלוח רסן, כמו למשל מחזותיו המאוחרים של הרולד פינטר או הרומן איוולת, שתורגם לעברית לאחרונה.
    http://www.text.org.il/index.php?book=1202018

  7. עידן לנדו / אפר 2 2012 11:25

    תודה למגיבים.

    בר, אני לא יודע אם היום קשה יותר לכתוב דברים כאלה מאשר בעבר. אני בכלל לא בטוח. תיכנס לדוגמה לטקסט של ג'ון סטיל שמקושר בפוסט ("עבר התמוטטות עצבים"), טקסט מטלטל לגמרי, מלפני 10 שנים, שהיה יכול להיכתב גם היום.

    מה שבטוח, תמיד קל לייצר עוד ועוד יצירות בז'אנר "יורים ובוכים". בכך אני כולל גם יצירות בעלות ערך אמנותי כמו "ואלס עם באשיר" ו"גנבת השואה שלי", ואפילו טקסט שהתפרסם ממש לפני שבוע על אירועי חומת מגן (שווה קריאה, אבל שווה גם לשים לב תוך כדי להשלמה-מראש עם קיומה של המלחמה וזוועותיה): http://www.haimhz.com/2010/10/blog-post_14.html

    כלומר, הבעיה היא בסופו של דבר אידאולוגית; הקשר המיסטי של הישראלי אל השבט ששולח אותו אל התופת, קשר שאין לערער עליו.

  8. David Palma / אפר 2 2012 12:44

    עידן רשימה חזקה והכרחית. כרגיל.
    את השיר הזה כתבתי בשנת 1982, בלילה, על גבעת האנטנות המשקיפה על מחנה הפליטים עין-חילווה שבעיר צידון. חשוב לי להזכיר שכל הלילה יילל גור חתולים ולא נתן לנו לישון. החבר’ה המוטרפים מעייפות חיפשו אותו עם המון כוונות אלימות, אך למזלו לא מצאו אותו וכך הוא המשיך ויילל כל הלילה. עד שבבוקר קמנו ונכנסנו לעין-חילווה. השיר שהה במגירה עד שהעזתי לחזור אליו כעבור שמונה שנים בשנת 1990 ולכתוב אותו שוב מחדש:

    בַּלַּיְלָה עַל גִּבְעת הָאַנְטֶנּוֹת
    חָרְצָה יִלְלַת גּוּר חֲתוּלִים
    אֶת גּוֹרַל בָּתֶּיהָ הַמָּטִים לִנְפֹּל
    שֶׁל שְׁכוּנַת עֵין-חִיְלְוֶה מַחֲנֶה פְּלִיטִים
    מְזֻרְגָג בְּצִידוֹן מָתוֹק בְּעַרְבִית
    הוּא רֵיחַ הַגְּוִיוֹת עוֹד
    שְׁמוֹנֶה שָׁנִים כְּבָר אֵין חִילְוֶה
    לִפְנֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים נִצְמַדְתִּי
    לְקִירוֹת מְאֻבָּקִים שֶׁל סִמְטָה
    מְאֵימַת צַלָּפִים אֲנִי נְקָמָה
    מְאֻחֶרֶת שֶׁל נָבִיא מִזְדַּקֵּן
    אִיזֶבֶל כְּבָר מִזְּמַן לֹא מְחַמֶּמֶת
    אֶת יְצוּעִי בַּלֵּילוֹת רַק הַיְלָלָה
    הַזֹאת שׂוֹרֶטֶת אוֹתִי מִבִּפְנִים
    מִבַּחוּץ אֲנִי דַוְקָא נִרְאֶה דֵי בֶּסֵדֶר
    אֲבָל בַּלַיְלָה אֲנִי תָּמִיד עַל הַגִּבְעָה
    וְהָאַנְטֶנּוֹת מְשַדְּרוֹת אוֹתִי חָפְשִׁי אֶל הֶחָלָל
    בֵּין הַכּוֹכָבִים הַקָּרִים אֲנִי שֶׁגֶר לֹא בָּרוּר
    מֵהַמִּין הָאֱנוֹשִׁי עַד שֶׁאֲנִי מִתְקָרֵב לַשֶּׁמֶשׁ
    אָז אֲנִי נוֹפֵל לִמְצֹא פִּתְרוֹן
    זְמָנִּי כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁהַיוֹם הוּא
    כָּאן וּמָחָר אֵינֶנּוּ עוֹד רַק
    גּוּר חֲתוּלִים מְיַלֵּל בֵּין חֲפִירוֹת חַיֵּינוּ
    מְבַקֵּשׁ מוֹצָא שֶׁאֵין וְאוּלַי
    גַם לֹא יִהִיֶה כְּמוֹ הָאָדָם
    בְּעוֹד שְׁלוֹשִׁים מִלְיוֹן שָׁנָה.

    התפרסם בספר "מחלקת נביאים סגורה" שיצא לאור בהוצאת "תג"

  9. עידן לנדו / אפר 2 2012 12:48

    תודה רבה, דודו.

  10. בר / אפר 2 2012 14:32

    הבעיה עם יצירות "יורים ובוכים" היא בדיוק מה שהופך אותן למוצר כל כך מבוקש: הן מצליחות לתחזק מצפון, תחושת צדק וכך גם את ההצדקה למלחמה הבאה, דווקא באמצעות רטוריקה אנטי מלחמתית. אמנות "יורים ובוכים" עסוקה בעיקר בלזעוק אל מול הזוועות: "אבל לא ידעתי!". לכן היא ראויה בפעם הראשונה שלה ואחר כך זה קצת כמו לספר את אותה בדיחה פעמיים. זה פשוט לא זה.
    ואם להמשיך את ההרהור הזה עוד קצת, אז מעט היצירות שהועמדו כאלטרנטיבה ל"יורים ובוכים" (מעין הלקאה עצמית פשטנית וולגארית), גם הן יצאו מכל החורים. זה פשוט הצד השני של אותו מטבע העיסוק האובססיבי במי צודק/קורבן ומי טועה/מקרבן. כשאני חושב על כל היצירות האנטי מלחמתיות שאני מכיר, אני מתחיל לחשוב שאולי תנאי הכרחי לקיום יצירה אנטי מלחמתית, הוא המרחק ממנה (בזמן ולעיתים גם במרחב). לא זכינו למרחק הזה ואי אפשר לטעון שעבר מספיק זמן מאז מלחמת סיני, שלום הגליל, ששת הימים וכולי, כדי ליצור בהשראתן יצירה אנטי מלחמתית. אלה סתם שמות נפרדים למלחמה שעוד נמשכת.
    *
    הטקסט של סטיל אכן מטלטל. אבל אני דיברתי (וחשבתי שלזה בעיקר גם אתה מכוון) פחות על רשימות זיכרון/פובליציסטיקה ויותר על פרוזה, מחזות, קולנוע, ציור… אמנות, בקיצור. לכל אחד מסוגי היצירה האלה יש אפקטים משלו, אבל הסוג הראשון אינו נדרש לעמוד בסטנדרטיים הפואטיים כמו הסוג השני (הסיבות לכך מעניינות אך קשורות לדיון אחר).
    בהתחשב בכך שאני נסמך בעיקר על אמנות המיובאת לישראל יחד עם מעט ספרות באנגלית שלא תורגמה, אני לא ממש יכול לאמת את החשד שמדובר בקושי גלובלי לייצר אמנות אנטי מלחמתית מפורשת בלי למחזר או למעוד לדידקטיות עבשה. זה נשאר בגדר ההאנץ'.

  11. redrafi57 / אפר 2 2012 14:49

    הקריאה קשה מנשוא והכרחית באותה מידה. אני לא פצפיסט אבל ברור שקריאה אנטי מלחמתית היא חיונית באקלים כמו שלנו. מצער אותי שהעבודה שהשקעת בתרגום תשאר נחלתם של קוראיך בלבד (רובנו משוכנעים או קרוב לכך). כבר הסברת פעם מדוע אינך מפרסם בתקשורת הממוסדת, אולי יש מקום למחשבה שניה.

  12. עידן לנדו / אפר 2 2012 15:31

    בר, מסכים עם החלק הראשון של דבריך. לגבי החלק השני – אני לא ממש מאמין בחלוקות הז'אנריות האלה. כלומר, אני משתמש במונחים האלה באופן אופורטוניסטי, כדי לתקשר, אבל לא באמת מאמין שקיים גבול ברור בין תיעוד לבדיון. הטקסט של הדג'ס הוא בעל אכויות ספרותיות לגמרי מבחינת הניסוח, מעוף המחשבה (ולאו דווקא בזכות האלוזיות הספרותיות). ונדמה לי שאין צורך להזכיר שחלק עצום ממה שנקרא במקומותינו "מחזאות מקור" הוא לא יותר משעתוק חיוור של כותרות העיתונים. כך שהאבחנה בין איכות לפסולת, בין חתרנות לבין שמרנות, חוצה את גבולות הז'אנרים. ומה זה הטקסט של יורם קופרמינץ? פרוזה או ממואר או (לפרקים) שירה?

    המרחק בזמן נחוץ לכותבים מסוימים, אבל שוב, אני לא חושב שבפרוזה נחוץ מרחק גדול יותר.

  13. עידן לנדו / אפר 2 2012 15:32

    י. לפת, באמת תגובה לגמרי לא קשורה, הסרתי אותה. אתה מוזמן להעלות אותה בפוסט על מוזיקת השוליים.

  14. orshachar / אפר 2 2012 15:54

    מאמר מצוין והקדמה מצוינת. יחד עם זאת,
    אני מסכים עם הסיפא "התפקיד החריג, מכונן הזהות וגו'" אך לא עם הרישא.

    ביחס לספרות אנטי מלחמתית בישראל, הרי שישנן דווקא יצירות רבות שנכנסו לקאנון:
    "סיפור חירבת חיזעה" של יזהר או "תש"ח" האחרון של קניוק הם רק דוגמאות ספורות לכך.

    אתה מזכיר אמנם את יזהר, אך אני סבור שאתה עושה לו עוול כאשר אתה פוטר אותו כמי שמתעניין ב"נפשם של אנשים
    צעירים". חירבת חיזעה הוא סיפור קשה ומזעזע, המחדיר עוד ועוד ספקנות ב"צדקת הדרך" עד כדי
    ביטולה המוחלט. סצינת הסיום שלו, כאשר הוא רואה את מגורשי הכפר מועלים על משאיות היא סצינה
    אוניברסלית ואבסורדית לא פחות מאלו של גוז'ף הלר.

    הסיווג של ה"ספרות האנטי-מלחמתית" גם הוא בעייתי. למשל, |החייל האמיץ שוויק" הוא סאטירה על הצבא
    ועל הגיחוך שבמלחמה, אך הוא יותר אוסף מעשיות משעשעות מאשר ספר הנוקט עמדה חד משמעית.

    "במערב אין כל חדש", לעומת זאת, הוא ספר רציני מאוד שהמטרה המובהקת שלו היא לבקר את המלחמה,
    אך הוא גם פחות מעניין מהאחרון.

    תש"ח של קניוק נוקט עמדה דו משמעית: מצד אחד טוען כי מלחמת 48 הייתה בגדר כורח למרות העמדה
    של ההיסטוריונים החדשים, ומצד שני לא בוחל בתיאורי הזוועות והפשעים שבוצעו במהלכה, ועושה זאת
    מגוף ראשון.

    ספרות, מטבעה, אינה משייכת את עצמה לז'אנר כיאות. ניסיון לענות על הקריטריונים שהוצבו הוא בגדר
    כשלון קבוע מראש: ספרות טובה איננה נוקטת עמדה ויוצאת מנקודת מוצא מסוימת, אלא "מתרחשת" כפי
    שהיא מתרחשת.

    אני סבור, לכן, כי יש ספרות עברית מצוינת ביחס למלחמה. היא איננה זוכה להדים של יצירות הקאנון
    הגדולות של התרבות המערבית, אך מצד שני כמעט אף ספרות ישראלית לא זוכה לכך.

  15. עידן לנדו / אפר 2 2012 16:44

    אור, חירבת חיזעה הוא סיפור יוצא דופן וכבודו במקומו מונח. רובו של הסיפור לא מתקרב אפילו לז'אנר האנטי-מלחמתי, אין בו את הכאוס והזוועה והאבסורד. יש בו תיאורים והגיגים. הסיפור נכנס לזיכרון הקולקטיבי בזכות הסיום החריף שלו, שבו יש מחאה פוליטית מאד מכוונת נגד אקט הגירוש. משמע – ס. יזהר לא מוצא בעיה רצינית במלחמה שאין בצידה גירוש אוכלוסין.

    אני חוזר: שום סופר ישראלי לא העמיד בספק את עצם הלגיטימיות של המלחמה. הביקורת היתה תמיד פנימית, כלפי אקטים ספציפיים, וכמעט תמיד מתוך השלמה מראש ("זו דרכו של עולם").

    דווקא קניוק יותר מתקרב לזה, אבל כמו שאמרת, באופן מאד דו-משמעי. האופן הדו-משמעי הזה הוא חלק אינטגרלי מספרות הלוחמים הישראלית. אתה רשאי כמובן להשתמש במונח "אנטי-מלחמתי" ביחס לספרות כזאת, אין לי שום מונופול עליו, אבל בכך אתה רק מטשטש את האבחנה החשובה בינה לבין המקבילות המוכרות במערב (ג'וני שב משדה הקרב, בית מטבחיים 5, מסע אל קצה הלילה, וכו'). באמת שמדובר בכתיבה וטמפרמנט שונים לגמרי.

  16. איתן לרנר / אפר 2 2012 17:05

    היי עידן ,
    תודה על רשימה חזקה. הערה קטנה אך חשובה באשר למקורות המשיכה להרס ולכאב.פרוייד הנחיל לנו מספר מושגים בגלל סיבות הקשורות לחוסר האומץ שלו להביט נכוחה בחייו המוקדמים. נדמה לי שאת מושג יצר המוות הוא הנחיל אך גם אם לא ומדובר במישהו אחר, המושג הזה הוא שקרי. מה שמניע אנשים הוא כאב וצורך להתרחק מכאב ישן. פחד בהחלט גורם להתנהגות מסוד זה . בכל מקרה לאדם ובטח לאומות אין יצר למות.גם מי שמתאבד עושה זאת בגלל פחד מכאב מודחק שעולה בו כתוצאה מאירועים בהווה.
    חג שמח

  17. עידן לנדו / אפר 2 2012 17:27

    איתן, אני חושב שאני ממש, אבל ממש לא מסכים איתך.

    קודם כל, פרויד במקרה דנן לא הנחיל לנו את המושג; הוא פשוט נתן שם למושג שהיה מוכר מקדמת דנא בספרות ובתרבות (אורפיאוס, ורתר הצעיר, כל העולם הגותי של אדגר אלן פו וכו').

    שנית, אמינים עלי דברי כריס הדג'ס ביחס לעצמו וביחס לאנשים שהוא שהה איתם בסראייבו. יש ייצר הרס עצמי, יש משיכה לאפל ולמסוכן, יש גם סתם התמכרות לאדרנלין (נהגי מרוצים וכו') שמשתחרר בעת סכנה. פרויד כנראה גם הנחיל לנו, ולך בפרט, את החשד האוטומטי בעדות העצמית של אנשים – והנטיה להעמיד הסבר חלופי, שיודע "יותר טוב מהם" מה קורה להם בנבכי נפשם. דווקא הצד הזה של המורשת הפרוידיאנית מעורר בי רתיעה גדולה יותר.

  18. איתן לרנר / אפר 2 2012 17:55

    עידן , פרויד לא הנחיל לי הרבה, איני מחסידיו ומתוכי התיאוריה הפסיכואנליטית. זה שאנשים מרגישים משיכה לאפל ולסכנה אינו אומר שזהו יצר כיוון שיצר מצביע על משהו מולד , חלק טבעי מהחיים וזה אינו כך. יצור חי שאינו פגוע (ומלחמה בהחלט גורמת טראומות שעלולות לגרום לאחר מכן לכאב והצפה שימשכו אנשים להרס) לא יימשך להרס עצמי. האדם עם יכולתו מעוררת ההתפעלות (והחיונית ככל הנראה במהלך האבולוציה) להדחיק, מסוגל להרוס את עצמו על מנת לא לחוש את הכאב המציף. איני מתווכח עם העדות כמו שאתה יכול להבין או עם האותנטיות שלה, אני מציע הסבר חלופי
    המבוסס על הגיון ביולוגי של יצורים חיים לתופעה

  19. ujanissary / אפר 2 2012 18:28

    באיליאד תאר הומר בפרטים גרפיים את זוועות המלחמה. וגם אם הומר הוא דמות פיקטיבית התיאורים של "הנימפה הצעירה והיפהפייה" מזויעים. לא די בכך, עידן זהב של פריקלס ראה דרמטורגים שבנו על הסנטימנט האנטי מלחמתי למרות "המלחמה המוצדקת" של היוונים "באמפרית הרשע" הפרסית.

  20. David Palma / אפר 2 2012 19:20

    איתן, ישנו לא רק יצר מוות באנשים מסויימים, ישנה בהם גם האדרת המוות. בספרד הפרנקיסטים כיבדו את פרנקו בקריאה "יחי המוות". אברהם שטרן יאיר שר שירי תהילה למוות "אך מה ימתק המוות בשדה הקרב"… הוא שר לנו.
    וכמובן גם השיר האולטימטיבי "חיילים אלמונים". השיר הזה כל כך פשיסטי בהאדרת המוות עד שקשה לקרוא בו בלי להתחלחל:

    חיילים אלמונים
    אברהם שטרן (יאיר)

    ירושלים, תרצ"ב

    חיילים אלמונים הננו, בלי מדים,
    וסביבנו אימה וצלמות.
    כולנו גויסנו לכל החיים:
    משורה משחרר רק המוות.

    בימים אדומים של פרעות ודמים,
    בלילות השחורים של יאוש,
    בערים בכפרים את דגלנו נרים
    ועליו: הגנה וכיבוש.

    לא גויסנו בשוט כהמון עבדים
    כדי לשפוך בנכר את דמנו.
    רצוננו: להיות לעולם בני חורין,
    חלומנו: למות בעד ארצנו.

    בימים אדומים…

    ובכל עברים רבבות מכשולים
    שם גורל אכזרי על דרכנו –
    אך אויבים, מרגלים ובתי-אסורים
    לא יוכלו לעצור בעדנו.

    בימים אדומים…

    ואם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים
    יקברונו בלילה בלאט,
    במקומנו יבואו אלפי אחרים
    ללחום ולכבוש עדי עד.

    בימים אדומים…

    בדמעת אמהות שכולות מבנים
    ובדם תנוקות טהורים
    כבמלט נדביק הגופות ללבנים
    ובנין המולדת נקים.

    בימים אדומים…

  21. טל / אפר 2 2012 20:44

    ואו. חזק מאוד. תודה על התרגום וההקדמה.
    אני מקווה שאני לא מרגיז אותך במה אני הולך להגיד אבל כשכתבת על אומה עם משיכה חולנית אל המוות עלתה לי בראש דווקא תקופת פיגועי ההתאבדות. אני לא חושב שהאומה הישראלית נגועה דווקא במשיכה חולנית אל המוות אלא באובססיה עם קורבנות – שואה, פוגרומים, אנטישמיות. כמו בתרשים שנתלה בכיתה ישראלית והופץ לפני זמן מה ברשתות החברתיות, ובו היהודים כעיגול במרכז ומקיפים אותו עיגולים המייצגים את רודפינו: יוונים, רומאים, גרמנים וערבים.

  22. איתן לרנר / אפר 2 2012 20:44

    דויד , איני טוען שלא קיים יחס כזה אל המוות. אני כן טוען שמדובר בעיוות שנובע מחשיפה לכאב שלא ניתן בזמן אמת להטמיע ולהרגיש ולא ביצר המרמז שזהו דבר טבעי לאדם. ולכן הצורך בהדחקה אישית ולאחר מכן אולי תרבותית. קשירת הכתרים רק מסמנת שיש כאן משהו שקשה להשתדר איתו וצריך במעין דיסוננס להצדיק את קיומו.אחרת, וגם הכותב כותב זאת בצורה אחרת, הכל יתמוטט ואיתו השפיות.
    כל יצור חי שמתחרפן מתחרפן בגלל כאב מוגזם מידי שאין יכולת להטמיעו.אנחנו עם היכולת הלשונית תרבותית שלנו למדנו לקרוא לזה בשמות ולהגדיר ולהסביראבל מדובר בכאב שמעוות את התפיסה ואת החיים עצמם ולא בדבר טבעי.

  23. טל / אפר 2 2012 20:50

    אה. עכשיו אני רואה שהלינק שנתת מקשר לספר של עידית זרטל שעוסק בישראל כקהילה קורבנית. אני חושב שיש הבדל בין משיכה למוות לבין התבוססות במי האפסיים של העולם כולו נגדי ולכן אהרוג אחרים. אבל אולי אני צריך לקרוא את הספר כדי להבין את הטענה הזו

  24. בנימין / אפר 2 2012 22:40

    תודה על התרגום.
    הערה קטנה: במשפט "הם נדדו מעימות אחד למשנהו, תמיד מחפשים עוד מכה אחת." — אני מנחש שהסיומת במקור היא One more hit; אם כך, אני מנחש מההקשר שהכוונה היא לעוד מנת-סם אחת, בסלנג. כך שהתרגום כאן לא צריך להיות מילולי, אלא משהו כמו "תמיד מחפשים עוד מנה אחת". אבל אולי אני טועה.

  25. רונן מזרחי / אפר 2 2012 22:53

    כשמדף הספרים מורכב מאשכנזים בלבד אזי קשה באמת למצוא שירה ופרוזה אל מלחמתיים. ולא אל תבקש שאביא דוגמאות. תזדיין בידע הזה לבד בדיוק כפי שכריס הדגיס מכיר את כתיבתם של לא לבנים באמריקה. 

  26. אלי אמינוב / אפר 2 2012 23:28

    המאמר המתורגם מצוין וההקדמה אינה נופלת ממנו.הסיבה להעדר ספרות אנטי מלחמתית בישראל נראה אמנם כענין אידאולוגי, אך בעצם יש לאידאה זו יסודות חמריים מוצקים. מאז 1948 מתפקדת מדינת ישראל כמנגנון צבאי שיש לו מדינה.הצבא ושירותי המודיעין הם עמוד השדרה שסביבו מסתדרים המבנים הממלכתיים השונים, לרבות הכלכלה והחברה. כך נגזר על המדינה הזאת להתקיים. סיבת הקמתה הייתה כדי לשמש אבן ראשה של הסדר האימפריאליסטי במשרק. כל קיומה בנוי על היותה מבצר שמירה מרכזי על האינטרסים של האימפריאליזם, והכוח הצבאי שלה הוא סיבת קיומה היחידה.בניגוד לנלמד בבתי הספר, המדינה היהודית אינה רק פועלה הגאוני של התנועה הציונית, אלא גם תוצר האינטרסים הלא פחות צחשובים של אותן מעצמות, שמילאו או קיוו למלא תפקיד דומיננטי בעיצוב המזרח התיכון לטובתן ולניצול משאביו הטבעיים. בתחילה היה זה האימפריאליזם הבריטי שבחיקו התפתחה ההתישבות היהודית ועם שקיעתו, במשך ואחרי מלחמת העולם השניה, הפכה ארה"ב לבעליו של הנכס האסטרטגי הקרוי מדינת היהודים.הצורך בנכס זה נובע מן העובדה שהוא מצוי במזרח התיכון, המכיל אוצרות נפט עצומים, בעוד ארצות האזור אינן מסוגלות לשבור את מעגל הקסמים של עוני, נחשלות, פיצול, העדר תיעוש ודמוקרטיציה, בהן הן שרויות, משימות שכדי להגשימן יש לאחדן תוך הפסקת מכירת אנרגיה זולה לארצות המפותחות ושימוש באוצרות הטבע לטובת ההמונים בארצות אלה. תפקיד ישראל באזור והסיבה האמיתית להקמתה הוא לשמור על המשך המצב הקיים ובעת הצורך להעניש את המשטרים או הכוחות הרוצים לשנותו. בשל תפקידה זה נהנית ישראל מסיוע מסיבי של ארה"ב, ואף מתמיכת מעצמות אחרות הנהנות מהמשך המצב הקיים. זו הסיבה שלמרות שישראל היא מעצמה צבאית המחזיקה בכל סוגי הנשק להשמדה המונית, כימי, ביולוגי וגרעיני, המקיימת מדיניות אפרטהייד הגובלת בג'נוסייד מול הפלסטינים ואשר מעולם לא החמיצה הזדמנות לשימוש בכח צבאי, אין היא מוגדרת כמדינה מטורפת. זו הסיבה שכיום תומכת ארה"ב אף בדרישת ישראל מהפלסטינים, להכיר בה כמדינת יהודי העולם כולו שבה יהיו הפלסטינים דיירי משנה והחילוניים "חמורו של משיח". לכן בגטו היהודי שהוקם על אדמת פלסטין ואשר המלחמה היא אופן הייצור האמיתי שלה אין ולא תהיה ספרות אנטי- מלחמתית. הדבר מהווה חתירה תחת אושיות הקיום "הריבוני" ואף הפרנסה.
    בברכה אלי אמינוב

  27. alonrt / אפר 3 2012 01:16

    1. המון תודה.
    2. אני חייב להוסיף לרשימת הסופרים את אריך מריה רמרק – שאף אחד מספריו לא נמצא יותר בחנויות הספרים, אפילו לא "במערב אין כל חדש".
    3. למצוד הספרות העברית הייתי בכל זאת מכניס את "עיטים" ואולי גם את "תש"ח" של קניוק.
    4. ופתאום נזכרתי: http://www.haaretz.co.il/literature/1.1382216

  28. alonrt / אפר 3 2012 01:22

    5. אוונטי פופולו?

  29. orialon1234 / אפר 3 2012 07:37

    בעיני בהחלט שאוונטי פופולו עונה על ההגדרות של הז'אנר. גם "מחסומים" של יואב שמיר בצורתו עונה עליהן בעיני ובטוח שעוד כמה סרטים ויצירות

  30. נמנמרוד סרדה / אפר 3 2012 08:15

    מה שריתק אותי תמיד הוא הדיסוננס בין החרדה היהודית המפורסמת לילדים ולמשפחה ומנגד ההתבטלות המוחלטת של ההורים היהודים למול מנגנונים ממשלתיים כמו הצבא. כלומר, כשזה מגיע לצרכים של הממסד, ההורה הישראלי יהודי מוכן להקריב את ילדיו בלי יותר מדי שאלות.
    או שאולי זה רק הניסיון האישי שלי?

    דרך אגב, חנוך לוין לדעתי היה צריך להיות מוזכר בתור סופר ומשורר אנטי מלחמתי.

  31. אייל שדה / אפר 3 2012 08:21

    אני עובד עם נפגעי טראומה (מה שנקרא פוסט טראומה או PTSD), אשר רובם פגועים מאירועים מסכני חיים במישור הפיסי ו/או הנפשי בחיים ה"רגילים", כלומר שלא במלחמה.

    נפגשתי גם עם לא מעט מקרים של נפגעי טראומה ממלחמות.

    הקשיים הנפשיים והתפקודיים של אנשים אלה הם לא יתוארו. כפי שאמר לי מטופל אחד (והוא מייצג): "אני מת חי"

  32. ניר עברון / אפר 3 2012 09:18

    נפלא, עידן.
    בהמשך להערתו של אייל שדה, אני מציע להוסיף לרשימה את הטרילוגיה המעולה של פט ברקר: Regeneration.

  33. עידן לנדו / אפר 3 2012 10:11

    תודה למגיבים האחרונים. בנימין, נראה לי שאתה צודק, תיקנתי. תודה.

    חנוך לוין כבר מוזכר בפוסט. כמובן ש"במערב אין כל חדש" הוא אבן יסוד. אני מסכים גם ש"אוונטי פופולו" שייך לז'אנר. "מחסומים" סרט מצוין, אבל אין בינו לבין הסוגה האנטי-מלחמתית שום קשר. הסרט מציג בביקורתיות (לא מאד חריפה) את משטר המחסומים, הבט מרכזי של הכיבוש, ולא נוגע בשאלת הסכסוך המזוין ומלחמות בכלל.

    עמיחי הוא מקרה מעניין. המון שירים שלו סובבים סביב המלחמה, ובפרט החוויה של הפרט בתוכה. המבט הוא תמיד לצידו של היחיד. אבל כדאי לשים לב שהיחיד הזה הוא תמיד יהודי, ואין כמעט נימת זעם או מחאה על הסיטואציה, אלא יגון מתמשך וחסר אונים.

    נמרוד: הנה טקסט מצוין על תפקיד הרחם היהודי בסכסוך: http://www.kibush.co.il/show_file.asp?num=24294

  34. עידו / אפר 4 2012 00:10

    מעולה.
    תודה רבה על התרגום.

  35. בוריס / אפר 4 2012 11:04

    פוסט אנטי-מלחמתי מאת צלם מלחמות נראה לי כשיא הצביעות. בן אדם רדף אחרי מלחמות לא לו בכל העולם, חיפש את התמונה הזוועתית ביותר כדי למכור אותה בכמה שיותר כסף, צילם בשיוויון נפש אנשים שנלחמים על חייהם, היה לנקרופיל מקצועי, אם תרצו. ועכשיו פתאום נזכר איזה דבר נורא זה, מלחמה.

    בלי קשר, לדעתי לא חסר סרטים ישראלים אנטי-מלחמתיים. גם "בופור" גם "וואלס עם באשיר" וגם "לבנון" הם אנטי-מלחמתיים במופגן.

  36. עידן לנדו / אפר 4 2012 11:40

    בוריס, לפעמים כדאי לחכות כמה שניות לפני ששולחים יד למקלדת.

    קודם כל, הכותב הוא כתב, לא צלם.

    שנית, זאת העבודה שלו. יש לה חשיבות ציבורית גדולה הרבה יותר מרוב העבודות – שלי או שלך. בלי עיתונאי מלחמות לא היינו יודעים מה קורה שם. הצבועים הם אנשים כמוך, לא כמוהו, שצורכים את "תמונות הזוועה" בלי לסכן שערה מראשם, ואז מוצאים גם חוצפה למתוח ביקורת על מי שהסתכן כדי להביא להם את הדיווח הזה.

    אני מבין שאתה מעדיף לקרוא טקסטים אנטי-מלחמתיים של אנשים שלא היו במלחמה ולא חוו אותה. זה מה שהכי ישכנע אותך. אין בעיה, תמשיך לראות סרטים מצוירים. בין לבין תצפה בסרטים ישראליים שהזכרת, כולם בקטגורית היורים ובוכים, לפעמים אפילו מתרפקים על אחוות הלוחמים.

    ככה תדע הכי טוב מה קורה באמת במלחמות. רק תקפיד להמשיך לא לקרוא טקסטים של עיתונאים צבועים שבמקרה היו שם.

  37. ido2267 / אפר 4 2012 11:51

    שאני אבין בוריס, אם עיתון שולח כתב לסקא סגירה של מפעל ואת יאושם של המובטלים. זה אומר שהוא מרוויח מהסבל שלהם? (האמת היא שכן. אם העולם היה מקום נטול בעיות לא הייתה עבודה לעיתונאים) . זה קצת מזכיר לי את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה " עם ספינת הקרב של הפסיכיאטרים שרודפת אחרי ספינת חלל שיצאה לגלות את שאלת השאלות של היקום. אם הספינה תצליח במלאכתה אז כולם יבינו מה השתבש ולפסיכיאטרים לא תהיה עבודה.

  38. בוריס / אפר 4 2012 13:38

    עידן, מה לעשות, הוא בחר בעבודה שתכליתה מציצן מקצועי שחי מאסונם של אחרים. כתב מלחמות מגיע למקום שהוא לא שמע עליו עד לפני יומיים, שהוא לא מכיר את ההיסטוריה של הסיכסוך ולא את הצדדים הפועלים, רואה את מה שמראים לו, מייצר איזו כתבה, שיטחית ומוטה במידה כזאת ואחרת ועף לו לאזור מרוחק בגלובוס, שכל מה שהוא יודע עליו זה שיש שם הרבה דם שנשפך. חשיבות ציבורית? לא חושב. אלא שהסיכסוך באמת נוגע להם יודעים עליו הרבה יותר מהכתב, השאר מקבלים תמונה מופשטת ומעוותת של מציאות. מספיק לקרוא, למשל, את מה שכותבים אותם כוכבי אורח על המלחמות אצלינו כדי להבין שאין להם מושג ירוק במתרחש.

    אותם סרטים שהזכרתי (שרק אחד מהם מצויר, ה"וואלס"), דווקא יוצרו על ידי אנשים שכן הכירו את המציאות, או אפילו היו חלק ממנה, לא כמו התייר מלחמות הנדון. הם מדברים על אחוות לוחמים? כי זו חלק מהמציאות המלחמתית, בדיוק כמו גופות מרוטשות ומעשי גבורה. יש אנשים שמעדיפים לא לראות את הצד הזה ולהתרכז רק בגופות נערמות, אבל זו בריחה ממציאות, בדיוק כמו סרטים מלחמתיים משנות החמישים, שהתעלמו מהזוועות לטובת ההירואיות ואחוות לוחמים. טוב עשה רמארק, שלא הסתיר לא את זה ולא את זה.

    עידו, יש הבדל בין, נניח, כתב כלכלי, שבמסגרת תפקידו סוקר סגירה של מפעל, לבין כותב לענייני מפעלים נסגרים, שכל שבוע סוקר סגירה של מפעל אחר בעולם, בלי להבין אפילו את השפה אותה דוברים הפועלים המפותרים. הראשון יכול להסביר לך את המציאות, השני יכול לכל היותר לספק כמה גיגים דמאגוגים וכמה תמונות מזעזעות.

  39. עידן לנדו / אפר 4 2012 14:12

    בוריס אתה מקשקש בלי הכרה. לכריס הדג'ס יש הבנה מעמיקה מאד של הסכסוכים שהוא סיקר, הוא גם כתב ספרים עליהם. לא קראת כתבות שלו, אין לך מושג מי הוא, אתה יוצא פה בהכרזות נגד כל כתבי המלחמה בלי שום בסיס עובדתי. ממה שאתה כותב אני מבין שעדיף עולם בלי כתבי מלחמה. אלה ששם לא צריכים את זה ואלה שלא שם מקבלים תמונה מעוותת. חבל באמת שמספרים לנו על המלחמות בסודאן ובצ'צ'ניה ובסראייבו ובלוב. חבל שאנחנו נחשפים לזוועות. חבל שניתנת לנו הזדמנות לעשות משהו.

    אתה בתמימות דעים מוחלטת עם כל הרודנים בעולם, דרך אגב; אף אחד מהם לא סובל כתבי מלחמה. אני מניח שאם היתה לכתבי מלחמה גישה למחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה, גם אז היית מתנגד בתוקף להכניס אותם (או לקרוא את מה שהם ראו שם) כי גם זה היה "תמונה מעוותת", והם בסך הכל "מציצנים מקצועיים".

    או שבעצם הכלל אומר: צרות של אחרים – לא רוצה לדעת. צרות שלי – שכולם יידעו מהם.

    אגב אנשים שכותבים על מה שקורה פה: באמת לעתים קרובות הם יודעים יותר ממה שהכתבים המקומיים יודעים. אתה כנראה מעדיף את השטויות של אלון בן דוד ורוני דניאל. בישראל של היום אין שום כתב שמסקר באורח קבוע את הנעשה בשטחים (לא מזווית בטחוניסטית), שלא לדבר על עזה. כדי לדעת מה קורה שם, צריך לקרוא עיתונות זרה. צריך מציצנים, כי אזרחים כמוך פוחדים להציץ.

    האמת שאין לי מושג למה אני בכלל מנהל איתך דיון טוקבקיסטי כזה. התגובה שלך לא חצתה את הסף שדרוש להתייחסות רצינית.

  40. בוריס / אפר 4 2012 15:53

    עידן, אם מדברים על תמימות דעים – אותו כריס הדג'ס עם האנטי-אמריקניזם הפשטני שלו יהיה אורח רצוי אצל רוב רודני העולם, מרוסיה של פוטין ועד קוריאה הצפונית. ככלל, הרודנים יודעים לנצל – ותמיד ניצלו טוב מאוד- את אותם כתבי מלחמות. רק בדימיונם הפרוע של יושבי כורסאות אירופאים הכתבים האלה הם זאבים בודדים החושפים פשעים תוך חירוף נפש. במציאות, ברגע שהם מגיעים לאזור הם חוברים לגורם מקומי כזה או אחר, שמאכיל אותם בכפית עם המידע והמראות (מבוימים הרבה פעמים) הנוחים לו. הם לא חושפים אמת, הם משרתים את אחד הצדדים בסיכסוך ובעיקר את הכיס של עצמם. כך שבצ'צ'ניה שמענו הרבה על הפצצות כבדות של הרוסים, אבל כמעט ולא שמענו על גירוש של אזרחים רוסים ורצח בעינויים של שבויי מלחמה על ידי המורדים. כך אותו כריס הדג'ס יכול לספר לקוראיו, שישראל שולטת על כל הכניסות לעזה, כשמספיק להסתכל על המפה כדי להבין שזה לא נכון.
    כתבי מלחמות נדרשים לספק לקוראיהם תמונה פשוטה וקליטה של אירועים, עם הרבה צבע ומעט טקסט. זה בדיוק מה שהם עושים.

  41. נמנמרוד סרדה / אפר 4 2012 17:05

    עידן,

    פיספסתי את השורה בה מצוין חנוך לוין. סליחה, טעות שלי.
    תודה על הלינק החשוב.

    אני לא רוצה לסטות בהרבה מהנושא של הפוסט, אבל הכותבת שם מביעה את דעתה כך שמשתמע מדבריה שחוץ מ"נשים בשחור", האמהות היהודיות ה"אמיתיות" האחרונות שנשארו הן אלו ממאה שערים, משום שהן מגוננות על ילדיהן מפני הגיוס לצבא ( ועל ידי כך בעצם מונעות מהם להיהפך לקלגסים).
    סתם נשמע קצת משונה לכנות נשים שמוכנות להקריב את ילדיהן למען קידוש השם וכו' – "אמהות אמיתיות".
    אני מחזיק בדעה עיקשת שדתיים קיצוניים לא יכולים באמת לאהוב את ילדיהם כל זמן שהם רואים בהולדה מצווה שהם חייבים ליישם. כלומר שיש דברים חשובים יותר מהילדים שלהם.

    שוב סליחה על הסטיה מהנושא.
    נמרוד

  42. עידן לנדו / אפר 4 2012 18:08

    בוריס, אתה מתחמק מהשאלה. אתה מעדיף עולם בלי כתבי מלחמה? כי זה מה שמשתמע מהביקורת האפריורית שלך כלפי הטקסט הזה. עצם זה שהוא נכתב בידי כתב מלחמה – הופך אותו למסולף. אז אתה מעדיף עולם בלי כתבי מלחמה? ואיך בדיוק גילית שהצ'צ'נים גירשו אזרחים רוסיים? משמועות? מיוני דואר? או אולי מעיתונאים אחרים?

    העמדה שלך היא הבנאלית ביותר – כל דיווח הוא סלקטיבי. כתבי מלחמה אינם שונים מכתבי בריאות או כתבי תחבורה, שמשוחדים לצד מסוים או אג'נדה מסוימת. צרכן תקשורת נבון מנסה לדלות את המידע מתוך הסיפור, להשוות מקורות, ואולי להיצמד למקורות שהוכיחו את עצמם כאמינים. קשה להאמין שצריך לחזור על אמיתות טריביאליות כאלה, ועוד בבלוג הזה דווקא.

    לעומתו, טוקבקיסט שרק רוצה לקנטר פוסל את כל כתבי המלחמה, בלי להציע שום אלטרנטיבה (זולת הנוראה כולן – שלא נדע כלום ממה שקורה באזורי מלחמה). טוקבקיסט שאין לו שום התייחסות עניינית לטקסט הזה, פוסל את כל הז'אנר. המפלט המוכר מן המציאות הקשה, הקונקרטית – עולם ההכללות והקלישאות.

    בוא נעצור כאן. אם כל מה שיש באמתחתך זה התנגדות עקרונית למשלח ידו של הכותב, או לאידאולוגיה שלו, אל תגיב. כאן מגיבים לגופו של הטקסט.

  43. יונתן / אפר 4 2012 21:28

    פוסט מעניין ומעורר מחשבות, גם ההקדמה וגם המאמר של הדג'ס.

    הערה קטנה, עידן, ביחס לאמירה שלך באחת מתגובותיך לבוריס, ש"בישראל של היום אין שום כתב שמסקר באורח קבוע את הנעשה בשטחים (לא מזווית בטחוניסטית), שלא לדבר על עזה". שלומי אלדר, עיתונאי חדשות 10, הניחן ברגישות ועדינות, הוא כזה.

  44. עידן לנדו / אפר 4 2012 21:34

    תודה, יונתן. שלומי אלדר הוא מהטובים, אבל גם הוא פועל במערכת שמגבילה מאד את מה שהוא יכול לסקר.

    בשטחים יש מדי יום פגיעות בגוף וברכוש של פלסטינים, בידי צה"ל ובידי מתנחלים ובידי הבולדוזרים של המנהל האזרחי. מי שמנוי על רשימות העדכונים של הגופים שעוקבים אחרי זה יודע; מי שקורא עיתונים או אפילו מקשיב לשלומי אלדר, לא יודע. יש שגרה אינסופית של התעמרות שפשוט חולפת מתחת לרדאר התקשורתי. דברים שאם היו מתרחשים בתחומי הקו הירוק היו מגיעים לעמוד הראשון. במובן הזה, אין כתב שטחים אחד שעושה עבודתו נאמנה.

  45. גיא / אפר 5 2012 03:01

    אולי צריך להוסיף את "ברמן, למה עשית לי את זה" של אמנון דנקנר…

  46. כיכר המיואשים / אפר 5 2012 14:15

    ההקדמה לתרגום, נפלאה ומעוררת השראה. תודה עליה ועל התרגום.

    ותוספת קטנה, דווקא יש משהו מהשנה האחרונה. במקרה אני בדיוק קורא את זה
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=936275

  47. נתן / אפר 5 2012 15:37

    יש לא מעט פינוק ואפילו עצלנות מחשבתית בחלק גדול מהתגובות פה. רוב המגיבים ,
    אם לא כולם יושבים במדינתם החופשית כאזרחים בני חורין במדינה שגם לפי גדולי המבקרים נמצאת בחלק הקטן של המדינות המפותחות.
    רוב האנשים בעולם לא נמצאים במצב הזה, לא האזרחים בסוריה, לא האנשים בקובה ולא בעוד אלפיי מקומות של דיכוי עריצות התעללות וכיבוש.
    הסיבה היחידה להבדל הזה הוא שאנחנו צאצאים של אנשים שלא ישבו בבית וכתבו הגיגים אנטי מלחמתיים אלה נלחמו תרתי משמע בשביל להגיע לחופש הזה , אני בוודאי לא חסיד של מלחמות ואלימות אבל גם ב"אנטי מלחמתיות" עקרונית וצדקנית יש משהו לא מוסרי בעיני.

  48. עידן לנדו / אפר 5 2012 15:43

    תודה לכיכר. לא הכרתי את זה.

  49. אורי / אפר 5 2012 21:35

    'בלוז לחופש הגדול' גם אנטי-מלחמתי.

  50. smolan2 / אפר 5 2012 23:12

    מצטרף לאורי. בלוז לחופש הגדול מסכם בדיוק את מה שכתוב במבוא לתרגום, ומדגים מצוין גם את ההקשר הפוליטי המתמם: יש אנשים שהטכניקה הפוליטית שלהם מתבססת במובהק על הטענה שאין אויבים פרט לאויבים פנימיים, שהם אלו שטוענים שיש אויבים חיצוניים. הטענות הללו נאמרות בדרך כלל תוך שכנוע עצמי וכנות רבה. אהרלה מדבר על כך שאין לו קו שמצדו השני נמצא אויב.

    יש עוד יצירה אנטי-מלחמתית ישראלית, הצד השני של המטבע של אורי אבנרי. הוא נכתב על מנת לתאר את מוראות המלחמה, וככל הנראה – אבנרי משנה את הגרסה מדי פעם – דווקא במקרה הקלאסי של צדק היסטורי מוחלט, ושל מוסריות גבוהה במיוחד, כלומר המקרה של הלוחמים היהודיים בתש"ח, כפי שנתפס בזמנו. הכי מוסריים שיש, ולא מוסריים מספיק כדי להמנע מאונס, למשל. אונס מופיע כבר בפרק הראשון, ושם הוא מטאפורי. הוא מופיע מאוחר יותר, בגרסה שמתוארת גם על ידי השותף הגברי, שלום כהן (לא ידוע לי על גרסת הנאנסת).

    מכל מקום, אבנרי מסכם את הספר שלו בתור תיאור של חיילים שיושבים בג'יפ וצורחים "האמיני יום יבוא". האמיני יום יבוא כולל שורה וחצי שדנה בכך שלקרב יש טעם, אבל על תנאי, כי המחיר יקר מאד. אני מניח שהדבר מקשר אותו לקטיגוריית היורים והבוכים. וכך גם סיומו של "גבעת התחמושת", שמתאר את היקפי המזל שנדרשו לשרוד על הגבעה. יש רצף בין היורים והבוכים – ביטוי מתנשא ודפוק – ובין שונאי המלחמה. הראשונים מוכנים לה בתנאים מסויימים, ודנים במחיר שלה. האחרונים חושבים שהיא לא לגיטימית בשום תנאי. הברית שבין השמאל ובין האחרונים ברורה לחלוטין, כמובן, אבל הנקודה היא שההבדל בין שונאי המלחמה באשר היא ובין היורים והבוכים הוא לא רק כמותי אלא גם ביקורתי.

  51. עידן לנדו / אפר 6 2012 08:58

    סמולן, את הטעות שלך כבר צפיתי בפוסט – הבלבול בין יצירה אנטי-מלחמתית לבין פציפיזם ("לא לגיטימית בשום תנאי"). היצירה האנטי-מלחמתית מפקפקת בכך שהתנאי מתקיים, שהמחיר הנורא מוצדק. ברוב המוחלט של המלחמות – היא צודקת.

    ועל "יורים ובוכים", ביטוי מצויין וקולע (לא סתם הוא תפס), אין לי מה להוסיף על דבריו החריפים של בועז עברון:
    https://idanlandau.com/2010/06/07/evron/

  52. כיכר המיואשים / אפר 6 2012 12:27

    טוב קראתי עד הסוף, איזה פיספוס הספר הזה.
    חבל דווקא נראה מבטיח, ויש כמה וכמה קטעים מצויינים.

  53. yankel / אפר 6 2012 20:57

    "לא שם זין" ו"יופי של מלחמה" של דן בן אמוץ, גם אם לא בדיוק ספרות מופת, היו פופולריים ואפקטיוויים.

  54. חיים ו. / אפר 7 2012 03:32

    אמת קטנה מאד לאמר שהמלחמה היא רוע גדול.

    ספרות אנטי מלחמתית היא פריבילגיה של אזרחי מעצמות הנלחמים מלחמות רחוקות בארצות נכר רחוקות עד יותר, לנו יותר קשה למכור לוקשען מהסוג של הלר. אגב הלר, מלכוד 22 הוא ספר של טריק אחד שנגמר די מהר, מופת זה לא.

    בניגוד לאמריקאי או הבריטי הממוצע רובינו כאן ממש ישן באותו אוהל מסריח מגרביים ופחד והבל פה, כולנו סיפרנו בדיחות גסות ואנחנו גם יודעים למה, לא צריך דוקטורט בשביל זה, רק זוג אשכים רועדים.

    בכל מקרה על נפחה הדל של הספרות אנטי מלחמתית ישראלית מפצה הנפיחות של הפיסניק הישראלי הממוצע שיכול להיות בקורתי יותר למערכה בת שבועיים של ישראל אל מול ישות עויינת המשגרת טילים אל שטחה, מערכה בה יהרגו כאלף איש. מאשר למלחמה של עשור של מעצמת על במדינה הרחוקה אלפי קילומטרים ממנה ושאינה מהווה שום סיכון שהוא עליה, מלחמה בה יהרגו מאות אלפים. ככה זה בחיים, צריך לפצות על חוסרים.

    אחר כך גונטר גראס יכתוב שישראל הגרעינית היא סכנה לשלום העולם השברירי. גם הוא אנטי מלחמתי.

  55. עידן לנדו / אפר 7 2012 08:58

    אוי, חיים, כמה מרירות ותסכול בלב אחד… לא כיף להיות אתה.

    מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה המיותרת ביותר בתולדות ישראל – יותר מאלפיים קורבנות שווא, אלפים רבים של פצועים ושל פגועי נפש. לא בכדי מעט הספרות האנטי-מלחמתית שיש כאן נכתבה אחריה. המחקר ההסטורי הוכיח שהיתה הצעת שלום מצרית ב-1971 שגולדה ודיין סירבו לה. כשסאדאת הגיע ב-1977 לחתום על הסכם שלום עם בגין, הוא נפגש גם עם גולדה ושאל אותה למה דחתה את ההצעה שלו מ-1971 ובכך לא הותירה למצרים אלא את נתיב המלחמה להשיב את אדמותיהם. גולדה השיבה: "לא האמנתי לך". דיין השיב לפני כן, כזכור, "טוב שארם א-שיח בלי שלום משלום בלי שארם א-שיח".

    כך שמי שנפוח כאן היה, ועודנו, לא הפיסניק, אלא מחרחרי המלחמה הישראלים. אלה עדיין מכחישים שקיימת אופציה לא אלימה להתיר סכסוכים. היתה אופציה כזאת גם לפני "עופרת יצוקה", מי שקורא את הבלוג הזה יודע שתיעדתי אותה בזמן אמת. ישראל פסלה אותה על הסף כי היו תכניות מגירה למיטוט שלטון החמאס כבר חצי שנה לפני המבצע.

    נו, שוב נכשלנו. לא נורא. מי ששיגר את המטוסים ממילא לא שילם בחייו, ומי שמטקבק הבלים להנאתו ממילא לא נושא באחריות למלים שיוצאות תחת מקלדתו.

  56. נועם א"ס / אפר 7 2012 19:44

    באופן אירוני ופרובוקטיבי משהו, רציתי להציע את "מצב מצור", הממואר של מחמוד דרוויש מבירות '82, כספרות אנטי-מלחמתית ישראלית – בהתחשב בביוגרפיה הפתלתלה שלו כאזרח ישראל. קראתי את זה מזמן, ואני לא לגמרי זוכר עם זה עומד בכלל השני שניסחת לסוגה – אני זוכר בבירור התקפות שיטנה מפורשות על הפלישה והמדיניות הישראלית, ודיון אסוציאטיבי נרחב יותר בנסיבות הפוליטיות הרחבות של הפליטות. אבל אם אני לא טועה מופיעות שם גם התקפות לא פחות רעילות על ההנהגה הפלסטינית והערבית, עם דגש על הציניות המגולמת במדיניות השואפת אלי מלחמה על חשבון חייהם של בנות ובני האדם שיעוותו ויוקרבו, ונדמה לי שאף על הציניות המנוולת שבניהול מצב הפליטות הפלסטינית בידי מדינות ערב כנשק פוליטי. יכול להיות שאני טועה, ואם מישהו מכיר טוב יותר את החיבור המעולה הזה, שכולל כמה מהתיאורים האבסורדיים עד כדי צחוק ודמע בו זמנית שאי פעם נתקלתי בכאלה (סיקוונס הפתיחה על הניסיון להגיע למטבח להכין קפה בבוקר תחת הפגזות מאסיביות, או התיאור המצמרר של איזה אפרטוס לא מוכר לי שנקרא פצצת-וואקום) – אני אשמח לתיקון (ולא שזה באיזשהו אופן יפחית מהרושם שהטקסט הותיר בי, או מ"ההצדקות" של מסריו). מה שלא יהיה – מומלץ מאוד.

  57. עידן לנדו / אפר 7 2012 20:37

    תודה, נועם. זה מהספרים האלה שידעתי עליהם ולא קראתי. החזרתי לרשימה.

  58. נועם א"ס / אפר 8 2012 01:56

    אה – ומוכרחים להזכיר גם את הסיפור הקצר והממוטט "סמל הדת קרישק" (אני חושב שזה השם) מתוך האסופה "הוא היה גיבור" של אדם ברוך המנוח – 40 סיפורים קצרים וממוטטים לא פחות שהופיעו בשנות השבעים במדור במעריב "קשר עין" (האסופה יצאה ב-'98, הספרייה החדשה, בעריכת משה רון). שלושה או ארבעה עמודים של תיאור מהצד של המספר על מותו של סמל הדת קרישק – ליימך שלא ידע איך לרוץ בזמן להסתתר בשוחות תחת הפגזה בתעלה: הכל הרהורים בזמן אמת כביכול של המספר, מדיון הלכתי מומצא על תקנת חז"ל מדומיינת המחייבת את האב ללמד את בנו לרוץ ועד לשיא כשהמספר מדמיין איך קרישק המת-כבר כן מצליח להמלט ומשתין מפחד בעודו מסתתר בשוחה, ומקנח במשהו כמו "ואיחלתי לסמל הדת קרישק שישתין במכנסיים, שייתן להכל לזרום החוצה ולצאת, שישתין כמו סוס ושההקלה הטובה תגיע".
    זה גם קובץ מומלץ מאוד-מאוד (בכלל סיפורים קצרים נראה לי ז'אנר מוצלח יותר של ספרות ישראלית) – קטלוג פנומנאלי של פתולוגיות ישראליות-יהודיות, משוק הברחות היהלומים לאירופה ("איך הולך יהודי עם יהלום" – זיכרון טראומת ההשמדה כפי שלא סופר אף פעם), ועד פנטזיה מסוייטת ומדכאת על הגיבור מקסים גילן, והכל בסגנון יבש ונוקב על גבול הפורנוגרפי. גם פה אני כבר לא זוכר, אבל בהחלט ייתכנו שם עד טקסטים שייתאימו להגדרה שלך.

    אולי אפשר גם להזכיר את השיר "ריבונו של עולם" שסוגר את "האחר" של ברי סחרוף – מילים של בארי חזק ז"ל שנהרג גם בתעלה ביום כיפור, ימים ספורים אחרי כתיבת השיר. הבנתי שסחרוף לא משכנע אותך, אבל לטעמי – ואני מאוד אוהב הרבה דברים של סחרוף – זה משהו מיוחד, אם בכלל אפשר להגיד דבר כזה לנוכח הנסיבות, ובעיקר בגלל הטקסט, שבנוי על חזרה של המוטיב הפותח "אנא הגבר עוצמת אותותך" – שימוש מרסק בכפל הלשון של "אותות" לכדי פניה כפולה לאיזשהו פיקוד מרכזי כלשהו בקשר, וכמובן – למפקד העליון המופיע בשם השיר.
    (הטקסט: http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=202&wrkid=2836
    הגרסה של סחרוף: http://www.youtube.com/watch?v=ZI60pTPjhOM )

  59. עידן לנדו / אפר 8 2012 18:25

    נועם, אתה נראה לי מועמד ראוי לפרוייקט המומלץ בפוסט – איסוף וארגון הקאנון האנטי-מלחמתי הישראלי. רק בתגובות כאן עלו לא מעט יצירות שכבר נשכחו, ולא בצדק.

    אהבתי את הפרוזה של אדם ברוך, מאד לא אהבתי את הכתיבה העיתונאית שלו, במיוחד בפאזה האחרונה, כסוג של אוראקל חילוני-הלכתי. המון פוזה היתה ב"שפה הרזה" הזאת שלו. הדברים הטובים שלו הם משנות ה-70, כולל כתיבה על אמנות.

  60. חיים ו. / אפר 10 2012 13:59

    הסגנון שלך כלכך מעודן, מתק שפתיים. רק שאף אחד לא יענה לך באותה מטבע , שלא תצנזר אותו חלילה.

    מכל מלחמות ישראל המיותרות בחרת במלחמת יום הכיפורים. מכל הכשלונות של המלחמה הארורה ההיא בחרת להתמקד באותו קשקוש ידוע על "הצעת השלום" המצרית, הצעת שלום שבאה שלוש שנים אחרי שמצריים איימה להחריב את ישראל ולמחוק את תל אביב, "הצעת שלום" שבאה במהלך מלחמת התשה. כרגיל אצלך אין קונטקסט להסטוריה החד-גונית שאתה משווק, אין לגיטימציה לחשש לגיטימי ממסירת שטח אסטרטגי לאויב מוצהר שניהל אתך 3 מלחמות בעשור וחצי, אין אפשרות לגיטימית שגולדה "לא תאמין" לסאדאת שהרי שומר פתאים ה'.

    זה ידוע לכל ילוד אישה שבדיעבד רואים 6\6, מעטים לקחו את הכשל הזה לרמת האמנות של הפיסניק הישראלי הממוצע.

    בוודאי שהייתה אופציה להמנע מעופרת יצוקה, לקבל את תנאי החמאס. חרפה היא תמיד אופציה בכדי להמנע ממלחמה, הנסיון מלמד שהיא לא מונעת אותה. אני אגלה לך סוד, יש תוכניות מגירה לתקיפה גרעינית בסעודיה, אז מה זה אומר? שישראל תחפש תירוץ על מנת להחריב את סעודיה? אם נשאל את גונתר גראס או עידן לנדו אז כן, אם לישראל יש תוכנית מגירה, אז היא תכפה את עצמה מגירה כגיגית על המציאות, זו גרסת הרהיט לכשל הלוגי החביב עליך.
    קרי, לך תוכיח שאין לך מגירה.

    אגב, מי ששילם בחייו, הם אלו ששיגרו את הטילים לשדרות, אשדוד, אשקלון ובאר שבע.

  61. עידן לנדו / אפר 10 2012 14:35

    חיים, אין לי שיג ושיח עם בורים ועמי ארצות. תקרא ותשכיל באמת ההסטורית, ויותר אל תיכנס לכאן להפיץ בדותות (הקישור בעצם לא מיועד לך אלא לקוראים תמימים שלא יודעים מי ומה אתה):
    http://www.vanleer.org.il/Data/UploadedFiles/Publications/TUV/12-13/19.pdf

  62. חיים ו. / אפר 10 2012 16:50

    משעשע שהמאמר אליו אתה מפנה (וכנראה סומך על כך שלא יקראו אותו) טוען בדיוק את שאני טוען, כלומר שהחששות של צמרת המדינה היו לגיטימיים לחלוטין וכנים כנראה. הכותב מסייג את דבריו בכך שיתכן והקונסטלציה הבינלאומית הייתה כזו שממשלת גולדה יכלה לקחת סיכון. כאמור בדיעבד רואים 6/6. לא ברור מה הנקודה שלך אם כן, כלומר מלבד הטחת עלבונות.

    אתה תמשיך בסגנון הזה שמכבד אותך כלכך, לכבד דעות שונות משלך, להיות מנומס וענייני וגם להאשים אחרים בורים וטפשים, מזל שאתה נבון ויפה וחכם ויודע כל.

    אם אתה רוצה שאני לא אגיב כאן(גם כך אני מגיע פעם בשנה בערך) תחתוך את ההודעות שלי, עשית זאת בעבר.
    הרי אתה לא באמת מסוגל לנהל שיח או דיון תרבותי אם אדם שלא מסכים אתך, או שמערער על אותו עצם מאובן חדגוני ופריך אותו אתה מכנה תפיסת העולם שלך.

  63. פוליטיקה / אפר 12 2012 08:13

    מסיכום הדיון נראה כי בכל זאת נכתבו בעברית מספר לא קטן של יצירות אנטי-מלחמתיות. מה לגבי פזמוני שלום? האם זה נחשב?

  64. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / ינו 14 2013 20:06

    עידן סוף סוף אני קוראת דיון הכי מרתק שגרם לי להפסיק לחשוב שאני פסיכית. תמיד חשבתי שבמאה הזאת והמאה הקודמת המלחמות החליפו את הפגנייות.ראה ״עמוד ענן״(תעמולת בחירות) למזלנו לו יצאו מעזה ארונות.עצוב לי שהימין הקיצוני אינו מיעוט, נהפכו.אני מקווה שהסרט ״שומרי הסף״ יפקח את העיניים לכל ה עיורים ומיואשים כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: