קטגוריה: שוטף

מתוך אתר דובר צה"ל, 10 במרץ 2012:

"בשנים האחרונות הובילו ב"ועדות ההתנגדות" שורה של פיגועי טרור נגד ישראל… בחודש אוגוסט האחרון הוביל הארגון את התקפת הטרור המשולב בכביש 12 הסמוך לאילת, בה נהרגו 8 ישראלים, בהם לוחם הימ"מ פסקל אברהמי ז"ל ולוחם גולני סמ"ר משה נפתלי ז"ל."

ההודעה הזאת פורסמה יום אחרי חיסול המזכ"ל של וה"ע ופעיל נוסף בעזה, בטענה שהארגון תיכנן להוציא פיגוע טרור בישראל, דרך סיני. מטרתה הברורה של ההודעה היתה לקשור את האשמה ההיפותטית הנוכחית לאשמה "מוכחת" בעבר (הפיגוע באוגוסט 2011).

דובר צה"ל משקר. מבצעי הפיגוע באוגוסט היו כולם מצרים; והתחקיר הצה"לי הסופי אינו מזכיר במילה את מתכנני הפיגוע. סיכום ההונאה והחורים הענקיים שבגרסה הרשמית הובא כאן.

עם עובדות אי אפשר להתווכח; לכן התועמלנים לא מתווכחים איתן – הם פשוט מתעלמים מהן, וממשיכים להפיץ כזבים. הנטייה הנוכחית היא להצביע על וה"ע כמתכנני הפיגוע ליד אילת, גם אם לא מבצעיו הישירים. גם הטענה הזאת לא נסמכת על בדל של ראיה (השליפה הקבועה – "יש דברים שאסור לדבר עליהם" – לא עושה עלי רושם). אבל בינתיים נשמטת הקרקע עוד ועוד מתחת לגרסה הרשמית; גם לתכנון הפיגוע לא היה לוה"ע כל קשר.

הנה כמה ידיעות ממקורות חוץ שהצטברו לאחרונה; אף אחת מהן, למיטב ידיעתי, למעט הראשונה, לא זכתה לפרסום בעברית.

ב-12 בנובמבר (3 חודשים אחרי הפיגוע) עצרו שלטונות מצרים אזרח מצרי בחשד לתכנון הפיגוע ליד אילת (כאן הידיעה בעברית, מקוצרת מאד). מוחמד איד מוסלה חאמד תואר כמנהיג של קבוצה איסלאמית מילטנטית בשם "ג'יהאדיסטים ותאקפירים", שהיתה מעורבת בפיגועים נוספים נגד תחנות משטרה מצריות בסיני.

ב- 20 בדצמבר הודיע ארגון בשם "אנסאר אל-ג'יהאד" על קיומו ולקח אחריות על הפיגוע ליד אילת ועל פיצוץ של צינור גז לישראל. הארגון נשבע אמונים למורשתו של אוסמה בן לאדן. בינואר נשבע הארגון אמונים למנהיג אל-קעידה הנוכחי, איימן אל-זוואהירי.

ב-5 בפברואר לקח "אנסאר אל-ג'יהאד" אחריות על פיצוץ נוסף של צינור גז לישראל. בהודעת הארגון נמסר כי הפיצוץ בוצע כנקמה על מותו בכלא, יום קודם לכן, של מנהיג הארגון, מוחמד איד מוסלה חאמד, אשר נעצר בנובמבר. הפירוש הטבעי של הדברים הוא שארגון "אנסאר אל-גי'האד" יצא מחלציה של קבוצת ה"ג'יהאדיסטים ותאקפירים", שהתגבשה לאחר הדחתו של מובארק. ואכן, בהכרזת היסוד שלו מוצג הנשיא המודח כאשם בסבלותיו של העם המצרי.

בדיווחים השונים נזכרים הקשרים האידאולוגיים בין הג'לג'לאת בעזה לבין ארגוני הג'יהאד בסיני. באף אחד מהדיווחים לא נרמז שלארגונים בעזה היה חלק בתכנון הפיגוע. באף אחד מהדיווחים לא מוזכר אפילו שמו של ארגון "ועדות ההתנגדות העממית".

למען הסר ספק, וה"ע הוא ארגון טרור. כשפעילי ארגון כזה הורגים אזרחים ישראלים, הם הופכים למטרות לגיטימיות של צה"ל. אבל כשהם לא הורגים אזרחים ישראלים, הם לא מטרות לגיטימיות. וכשממשלת ישראל מדביקה להם פיגוע שלא קשור אליהם, רק כדי לסחרר את הדרום לעוד מעגל ארור של דם ואש וקורבנות שווא, כולל ילדים פלסטיניים וכולל אזרחים ישראלים (כמו יוסי שושן ז"ל) – היא הופכת בעצמה לאויב מספר אחת של חפצי החיים כאן, משני עברי הגבול.

בפעם הבאה שמטוסינו יחסלו בעזה כל מיני "פעילים" ויגידו לנו שהם "תיכננו" פיגוע (אבל גם אחרי החיסול לא בטוח שלא יהיה פיגוע), אני מקווה שמישהו יתעורר בזמן וישאל שאלות. לפני שסופרים את הגוויות. ובינתיים, דובר צה"ל מתבקש למחוק את השקרים מהאתר שלו ומההודעות לעיתונות.

על ההגיון העקום של "ההסלמה המתוכננת" (כותרת מאמרו של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" היום) כבר כתבתי כאן בהרחבה, ואין לי מה להוסיף. במעגלי ההסלמה בעזה שישראל יוזמת, המטרה המוצהרת ("מניעת פיגועים", "ריסון מטחי הרקטות") אף פעם אינה המטרה האמיתית, משום שהפיגועים יוצאים מתי שהם רק יכולים, עם או בלי קשר לעזה (ולאחרון לא היה קשר לעזה, למרות השקרים החוזרים ונשנים של ישראל, וגם על זה כתבתי, הרחבתי וסיכמתי, וראו גם כאן), ומטחי הרקטות – נו, הם לא בדיוק מתמעטים אחרי החיסולים. להפך. המטרה האמיתית של מעגלי ההסלמה היא תמיד פוליטית, ועניינה להדוף סיכונים שנשקפים להנהגה הישראלית מבחוץ (יוזמות מדיניות ו/או התעצמות המאבק העממי) או מבפנים (זעם חברתי שמאיים להתפרץ). ומאחורי הקלעים תמיד ישנן גם סיבות כלכליות שהס מלהזכיר (מליון וחצי דולר זרמו לכיסיהן של רפא"ל ואלתא ביממה האחרונה).

"להפך" היא מילת המפתח במאמר הפרשנות של רוני שקד היום ב"ידיעות אחרונות". אפילו הדגשתי אותה בעיגול. אני שמח להביא דברים בשם אומרם ולחסוך מעצמי מלים מיותרות.

 

הערה לסיום. המאמר הזה, שפתיים יישקו – עד למשפט האחרון בו. שקד מכיר את השטח כבר הרבה שנים. טוב שהוא אומר את הברור מאליו: "החיסולים לא פגעו מאז עופרת יצוקה ביכולת המבצעית של הארגונים בעזה, לא בכושרם ולא במוטיבציה שלהם. להפך." אבל מה הוא מסיק מן ה"להפך" הזה? שאולי יש מטרות אחרות להסלמה? חלילה. זאת אין להעלות על דל המחשבה.

נותרה התשובה השחוקה והמופרכת – קברניטי ישראל מטומטמים סדרתיים, שיורים לעצמם (כלומר לנו) ברגל עוד פעם ועוד פעם. את זה לא מנומס להגיד. הפרשן נקלע למילכוד: האמת בלתי נסבלת, והשקר מעליב. על כן נחתם המאמר בפליק-פלאק קונצפטואלי מהמם: "ההידברות יכולה להיות גם באמצעות איום ישיר נגד החמאס כדי לאלצו לפעול נגד ארגוני האיסלאם הקיצוני, אחרת ישראל תצטרך להמשיך לבצע חיסולים ממוקדים – הפוגעים בסופו של דבר באזרחי ישראל".

Holy baloney. הבנתם מה קורה פה? אם לא תהיה הידברות, ישראל "תצטרך" להמשיך לפגוע באזרחי ישראל. פשוט לא תהיה לה ברירה. אנחנו יודעים שהחיסולים לא יעילים, אפילו "להפך". אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך ללחוץ על החמאס – "תשמעו, חבר'ה, בגלל שאתם לא רוצים הידברות, יוצא שאנחנו משתקים את הדרום ובעצם נלחמים באזרחים שלנו. זה לא עסק. אולי תוותרו?" – וכיוון שהוא לא נכנע, אין ברירה, מדינת ישראל צריכה להמשיך לדפוק את אזרחיה.

עיתונאים ואנשי ציבור חיים כל כך הרבה שנים בתוך ענן של קלישאות, שגם כאשר הם מפיקים ממוחם גולאש כאוטי כזה של נונסנס, הם לא מבחינים בכך. אבל אזרחים חושבים אינם חייבים להיות כפותים למסגרות החשיבה האלה, וזכותם המלאה לשאול את השאלות הנכונות ולעצור את הרכבת שמוליכה אותם שוב ושוב אל חוסר האונים והתקווה.

גדעון סער הוא כנראה שר החינוך הגרוע בתולדות המדינה. אני יודע שחשבתי שלימור לבנת היתה הכי גרועה; טעיתי. אני יודע גם ששר או שרת החינוך הבאים יהיו עוד יותר גרועים מסער, למרות ששכלי כבר לא יוכל להשיג דרגה כזאת של אי-כשירות שלטונית; סחרחורת תוקפת אותי כשאני מנסה לדמיין שר חינוך גרוע יותר מסער. על כן אני מעדיף להתרכז בהווה. אני מבין שיש משהו קטנוני בהתרכזות בנושא זניח ושולי כל כך – מערכת החינוך. אני מבין שלאור המלחמה הגרעינית הצפויה עם איראן, לאור כניסתו של יאיר ("אני תומך תמיד בעמדת מערכת הביטחון") לפיד לפוליטיקה, לאור פרישתו של יעקב אילון מערוץ 10, יש משהו פאתטי ונלעג בהתעקשות שלי לדבר על גגות שקורסים בבתי ספר ועל הורים שלא יוכלו לממן השנה גן לילדיהם. פאתטיים, נלעגים, שוליים, מיותרים – כאלה הם חיינו, האזרחים, למרגלות השלטון ותועפות הנצח שלו.

ובכל זאת.

בכל זאת, בתוך השלולית הקטנונית הזאת, יש לי נקודה קטנונית להעביר: גדעון סער צריך לעוף. מחר, היום, אתמול – רק להרחיק את האיש הרע הזה, שתחת הנהגתו מתפוררת מערכת החינוך, נכתשים המורים, כורעים ההורים, מיטמטמים התלמידים.

הנה 14 סיבות שבגללן סער צריך לעוף. מרביתן מספיק חמורות כדי להצדיק זאת בפני עצמן, ללא תוספת כלשהי. כמעט כולן לקוחות מחדשות החודשיים האחרונים. ושימו לב: כולן נעוצות בדברים שסער לא עושה, לא בדברים שהוא עושה. על הדברים שהוא עושה כולנו קוראים בחדשות; אין להם דבר וחצי דבר עם הצלת מערכת החינוך. את תפקידו הבסיסי כשר חינוך סער הפקיר לחלוטין לטובת פעילותו כקומיסר חינוך.

1.
5,000 תלמידי בתי ספר בלקיה שובתים במחאה על תנאי לימוד בלתי נסבלים: חלונות שבורים, כיתות לא מחוממות, שירותים הרוסים, בחצי מהכיתות אין חשמל, ביוב פתוח בחצר בית הספר, אין דיו להדפיס תעודות. ביישוב ואדי אל-נאעם התלמידים משתינים בחצר (התלמידות הפסיקו להגיע לבית ספר מסיבה זו), ותשתיות החשמל והמים הרוסות.

2.
בארץ חסרים 2,500 גני ילדים, עבור 80 אלף ילדים, על מנת ליישם במלואו את חוק חינוך חינם לגילאי 3-4. בשנה הקרובה ייבנו רק 1,000 גנים. עקב מחסור בגננות, משרד החינוך יגייס סטודנטיות לחינוך וגם גננות בגימלאות לניהול גנים, מהלך שמעורר ביקורת רבה. עקב מצוקת הגנים העירוניים, אלפי הורים נאלצים לרשום את ילדיהם לגנים פרטיים. אך הגנים הפרטיים הגבילו לעת עתה את ההרשמה לגילאים 0-3, שחוק חינוך חינם אינו חל עליהם. התוצאה הצפויה היא שלקראת סוף הקיץ יגלו הורים לילדים בני 3-4 שאין להם שום סידור – לא גן עירוני (כי אין מספיק) ולא גן פרטי (כי הוא כבר יהיה מלא עד אפס מקום).

3.
ליקויי בטיחות חמורים בבתי ספר: ברחובות קרסה תקרת בית ספר שלוש פעמים, בג'סר א-זרקא קרס גגון בבית ספר על ילד ופצע אותו קשות, ביישוב אל-עזמה מושבתים 12 גני ילדים בשל סכנות בטיחות.

4.
בית הספר המיוחד ללקויות למידה "הבית של תמר" עומד בפני סכנת סגירה. המורים שובתים במחאה על הלנת שכר ופיטורים בניגוד להסכמים עימם, ועד ההורים מתנגד לתשלומים היקרים, ומשרד החינוך עומד מנגד.

5.
37 ילדים מחמולת אבו-לבדה שמתגוררים צמוד למחנה צריפין עושים את דרכם יום יום לבית הספר בדרך מפרכת שאורכת שעתיים (צעידה בשבילי בוץ, אוטובוס על חשבונם) עד לגן ולבית הספר שברמלה. ביניהם – ילדה בת 3. המועצה האזורית עמק לוד מסרבת לספק להם שירותי הסעה למוסדות החינוך, בניגוד לחובתה על פי תקנות חוק חינוך חינם.

6.
כ-40 אלף מתוך 80 אלף התלמידים במזרח ירושלים אינם מוצאים מקומם במערכת החינוך הממלכתית, ונאלצים להיקלט במוסדות פרטיים או להיפלט לרחוב. במשך שנים המדינה מזניחה את חובתה לבנות בתי ספר לתלמידים הערבים; במשך עשור נבנו רק 300 כיתות בכל מזרח העיר.

7.
רק אחד מ-200 תלמידים בישראל (כלומר, בפועל, שיעור אפסי) נחשף לתורת האבולוציה של דארווין במהלך לימודי הביולוגיה בתיכון. מורים, מנהלים, ומפקחים במשרד החינוך מעדיפים להימנע מהנושא בשל "רגישותו הדתית".

8.
יותר ממחצית ממוסדות החינוך במגזר היהודי גובים תשלומי הורים הגבוהים מן המותר בחוק. מערכת תשלומי ההורים יצרה, בתוך החינוך הממלכתי, פערים עצומים בין מי שיש להם למי שאין להם – לפעמים באותו בית ספר עצמו. מגמות שלמות בתיכונים ציבוריים עברו הפרטה וממומנות באמצעות תשלומי הורים.

9.
מאות מורות בכפר סבא מסרבות להחתים שעון כחלק מהסכם "אופק חדש". יותר מ-6,000 מורים חתמו על עצומה נגד הדרישה להחתים שעון, שאיננה משקפת את הזמן וההשקעה בחובות ההוראה שמתבצעים בבית, מחוץ לכתלי בית הספר.

10.
משרד החינוך אינו אוסף נתונים על העסקת מורי קבלן, אינו מנהל בקרה ואינו אוכף את מדיניותו המוצהרת לצמצום העסקה קבלנית של מורים – כך מגלה מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת. מאות תכניות לימודים חיצוניות מועברות בבתי הספר ללא כל פיקוח אפקטיבי.

11.
מאות מורי קבלן בתכנית היל"ה (להחזרת בני נוער בעל רקע עברייני, או קורבנות לפגיעה פיזית ומינית, אל מערכת החינוך) שובתים במחאה על העסקה קבלנית ונצלנית, פיטורים תכופים וחוסר ביטחון תעסוקתי. משרד החינוך מתנער מאחריותו (לשם כך בדיוק התכנית הופרטה).

12.
24 מכללות לחינוך בארץ (שמכשירות אלפי מורות וגננות) נמצאות על סף קריסה עקב קיצוצים תקציביים. משרד החינוך הבטיח להעביר להן 40 מליון שקל לפני יותר משנתיים – ומאז דבר לא קרה.

13.
הסגל האקדמי הזוטר יפתח בשביתה ללא הגבלת זמן עם תחילת סמסטר ב', בעוד כשבועיים, במחאה על תנאי שכר ירודים והעסקה קבלנית.

14.
בימים אלה ממש, בעצם המאבק נגד העסקה קבלנית בכלל ומורי קבלן בפרט, מכין משרד החינוך מכרז ענק לתוספת של עוד אלפי מורי קבלן (תודה ליוסי לוס על התזכורת). מורים אלה ישמשו להשלמת שעות ההוראה במסגרת יום לימודים ארוך (לגילאי 3-9), תכנית שתיפרס על 5 שנים, כהמלצת דו"ח טרכטנברג. בכך תחדור תופעת מורי הקבלן, שעד כה היתה מוכרת בעיקר בתיכונים, גם לבתי הספר היסודיים. משרד החינוך משתמש בדו"ח טרכטנברג, שמלכתחילה היה רחוק מלספק את דרישות המחאה החברתית, כדי לחתור תחת מטרותיה, ולהעמיק את חרפת עובדי הקבלן במדינה.

* * *

מר סער,

כמובן שלא כל הבעיות האלה נוצרו בקדנציה שלך; אבל זה לא תירוץ, רוב הבעיות במערכות הציבוריות בישראל הן בעיות עומק, שמלוות אותנו שנים ארוכות. בקדנציה שלך הן רק החריפו מאד; שר חינוך עם יושרה מינימלית היה לוקח את זה לתשומת ליבו ומנסה לעשות משהו כדי לעצור את ההתפוררות. מערכת החינוך נמצאת בקריסה מתמשכת; מה שנדרש לפני הכל זה פעולות הצלה. אתה ניגשת לתפקידך לא כמגיש עזרה ראשונה, כראוי לזמן ולמקום הנוכחיים, אלא כלהקת מעודדות.

מה עשית בזמן שאלפי ילדים מסתובבים ברחובות ללא מסגרת חינוכית ממלכתית? שלחת את אלה שכן זכו למסגרת כזאת לסיורים ב"עיר דוד" של עמותת אלע"ד, אתר של גזל ונישול במסווה של מחקר ארכיאולוגי. מה עשית בזמן שעמותות פרטיות השתלטו על כל חלקה טובה בחינוך הציבורי? שלחת תלמידים לסייר בחברון, לראות את שגשוגה של כנופיית יהודים אלימה, ומבלי לראות אף אחד מן הנתינים הכבושים הנאנקים תחת רגליה. מה עשית בזמן שהכיתות מתפוצצות מתלמידים, שהתשתיות נרקבות, שאין שירותים הגונים בבתי הספר? שלחת תלמידים לאמץ חלקות קבר של חללים. אולי זאת הסיבה שאתה מקדיש כל כך הרבה משאבים לעידוד הגיוס לצה"ל; התלמידים של היום הם החללים של מחר.

אתה אוהב להשתין בחצר של הבניין שאתה עובד בו, מר סער? אתה אוהב לעבוד בחורף במשרד עם חלונות שבורים, בלי חימום? ניסית פעם? לא? אז למה אתה חושב שילדים בני 9 ו-10 אוהבים את זה? כנראה שאתה לא סופר אותם. את הבת שלך הרי שלחת לבית ספר לטבע, שתקבל יחס אחר. שלא תזכה לראות בעיניה את החורבן שעליו אתה מנצח.

מעלת בתפקידך הבסיסי, הפשוט והחיוני מכל : לדאוג שלכל ילד בישראל יימצא מקום בכיתת לימוד ראויה (לא יותר מ-30 תלמידים), עם גג בטוח מעל ראשו, עם חשמל ומים זורמים בבית הספר.  מה אתה מקשקש על ציונות כשלא הצלחת לספק אפילו את זה? אם יש משהו שהציונים הראשונים היו טובים בו זה היה עשייה ובנייה; איפה אתה ואיפה הם.

אתה נצר לשושלת רביזיוניסטית מפוארת, מר סער. כמו כל הרביזיוניסטים הקלאסיים, אתה נפעם הרבה יותר מרטוריקה נשגבת מאשר מעשייה אפורה; לדידך הפוליטיקה מתמצית בהכרזות סוחפות-המונים. מה לך ולתיקון המציאות, מה לך ולדאגה פרטנית לצרכים הממשיים של תלמידי ישראל. קטן עליך לבנות עוד כיתות לימוד, קטן עליך להגן על אלפי מורים מן החוץ באוניברסיטאות, עבדי הוראה מודרניים.

אתה – הנצח בוקע מגרונך. אבות האומה, אדמה קדושה, ציונות. בזה אתה מבין. מפעם לפעם אתה פוער עיני עגל: איך זה שבמבחני חינוך בינלאומיים תלמידי ישראל יוצאים שוב ושוב בתחתית הטבלה של המדינות המפותחות? מה, עוד שעות ציונות ועוד שעות אהבת מולדת ועוד שעות הכנה לצה"ל לא מייצרות תלמידים טובים יותר?

לך. חזור לחברים שלך ב"אם תרצו", כתוב ניירות עמדה למכון לאסטרטגיה ציונית, לך תהיה דובר היישוב היהודי בחברון, בהר ברכה, בחוות מעון, לך תדריך קבוצות נוער בפרוייקט "תגלית". עזוב אותנו באמא'שך. לך לך לדרכך. רק תעוף לנו כבר מהחינוך, תן לילדים שלנו סיכוי לצלוח את בית הספר בגוף ונפש בריאים.

מרכז קהילתי הרוס, ילדים משוטטים

ביום שני השבוע, ב-7 בבוקר, אני רק פקחתי את עיני, אבל אנשים חרוצים ממני כבר יצאו למלאכת יומם – הרס ודיכוי.

בתוך דקות ספורות הפכו המרכז הקהילתי שבוואדי חילווה (שבשכונת סילואן במזרח ירושלים), אורוות הסוסים ומגרש המשחקים שלצידו לעיי חורבות. כך זה נראה בסוף:

 

וכך נראה המרכז כשעוד היה בחיים, לפני חודש:

תושבים יוזמים, רשויות רומסות

את הפרטים הבאים אספתי בשיחה עם אחד המתנדבים במרכז שנהרס, מחמוד קרעין. הוא גם היה עד לדברים שיתוארו בהמשך.

ראשיתו של המרכז הזה היא באוהל מחאה, שהקימו תושבי ואדי חילווה במרץ 2008, כנגד החפירות הארכיאולוגיות שביצעה עמותת אלע"ד מתחת בתיהם. במהלך ארבע השנים האחרונות האוהל הורחב ושופץ, במקביל לאזהרות שהתקבלו מן הרשויות שהוא איננו חוקי. אבל השבוע קרה משהו שונה, משהו מהותי: הבולדוזר שהגיע לא היה של העירייה אלא של רשות הטבע והגנים. תיכף נחזור לזה.

לפני כשנה החליטו תושבי השכונה לנצל את השטח הצמוד לאוהל להקמת מגרש משחקים לילדים. בכל סילואן (כ-50,000 תושבים) יש מגרש משחקים אחד. בואדי חילווה (5,500 תושבים) אין אף מגרש משחקים. התושבים התחילו להתארגן, לאסוף כספים; אף אחד לא חלם אפילו שהעירייה תיקח את זה על עצמה. תושבי ישראל, משלמים ארנונה, אבל מה פתאום שהעירייה תקים שם מגרש משחקים? מה זה, רעננה?

במשך שישה חודשים עמלו התושבים על האתר. ניקוי אשפה, שיפוץ האורווה, הקמת קירות מעץ לאוהל המחאה, חיפוי בגג פח, רכישת ציוד ספורט, בניית רהיטים (תוך מיחזור פסולת בניין). 70% מהמימון הגיע מאיסוף כספים בשכונה, 30% מתרומות אירופאיות. חלק מתושבי השכונה שידם לא השיגה לשלם תרמו את חלקם בעבודה באתר. שישה חודשים.

החלקה כולה היא אדמה פרטית של תושב סילואן (שמחזיק גם באורווה הסמוכה). לא שטח ציבורי, לא שטח של העירייה. שטח פרטי, שבעליו הסכים ברצון להקצות אותו למטרות קהילתיות.

עיקר הפעילות במרכז היתה סביב מגרש המשחקים. קרוב ל-300 ילדים השתמשו בו, בהם שתי קבוצות כדורגל סדירות. הילדים השתמשו באוהל הסמוך כמלתחות ומועדון. היה שם גם שולחן פינג-פונג, כדורגל שולחן ופינת קפה. כיוון שאין בסילואן שום שטחי ציבור פנויים, שימש מגרש המשחקים גם לאירועים ציבוריים.

לפני 10 ימים הגיעו שוטרים למתחם והזהירו את התושבים שהבנייה אינה חוקית. הדברים ידועים; אין שום דרך חוקית לפלסטינים לבנות בסילואן, גם לא כשהמבנה משרת מטרות קהילתיות מובהקות.

ואז הגיע יום שני בבוקר. התושבים מורגלים בפעולות הריסה של העירייה, בשוטרים הפרוסים כטבעת מגן, בבולדוזר. אף אחד לא ציפה שיהרסו את האורווה, שעומדת שם שנים רבות, אבל הרסו אותה. אף אחד לא ציפה שינסו להפקיע את הציוד (ניסיון שכשל). אף אחד גם לא ציפה לראות שם רעולי-פנים. היו ארבעה או חמישה כאלה. מחמוד קרעין ראה אחד מהם מטפס לעבר מצלמת אבטחה שהתושבים הציבו בפינת המתחם ומכוון אותה כלפי השמים – כדי למנוע צילום של העתיד להתרחש. כשהתקרב קרעין למקום נפתרה חידת רעולי-הפנים: היו אלה אנשי רשות הטבע והגנים. למעשה, הוא זיהה אחד מהם כעובד לשעבר באלע"ד.

כך נקבעו ביום שני בבוקר שני תקדימים, אחד מקומי ואחד ארצי. בפעם הראשונה ביצעה רט"ג הריסת מבנה בסילואן, מלאכה שעד כה הופקדה בידי עיריית ירושלים. ובפעם הראשונה, אולי בכל הארץ, פעלו אנשי רט"ג כשוטרי יס"מ חסויים, רעולי-פנים ולא מזוהים, כמובן בניגוד לחוק. בכך הורחבה פרקטיקה חדשה יחסית, שגם במסגרת משטרתית רגילה אינה עומדת במבחן החוק.

סיכומו של עניין, מה היה לנו כאן? עירייה שמתנערת מחובותיה הבסיסיות לספק שירותים קהילתיים לשכונה שבתחום אחריותה; קהילה שנוטלת יוזמה ומנסה לנתב מעט מן האנרגיות של בני הנוער שלה לספורט במקום לשיטוט ברחובות והתחככות עם מתנחלים ומאבטחים; רשות טבע וגנים שבאה והורסת מרכז קהילתי שהוקם על קרקע פרטית בלב שכונת מגורים; ומוציאים לפועל שמסתירים את מעשיהם (הסטת המצלמה) וגם את זהותם (כיסוי פנים).

התמונה מתחילה להתבהר.

מילה על התשקורת

הריסה של מרכז קהילתי ומגרש משחקים בלב שכונת מגורים בירושלים היא לכל הדעות נושא חדשותי. אבל רגע, מדובר בערבים: יש להפעיל "נוהל הדחקה" או "נוהל סילוף".

"הארץ" בחר להדחיק. משפט אחד בלבד (אף כי מדויק) הוקצה לידיעה, בתוך ידיעה אחרת ותחת כותרת אחרת, על אישור התכניות ל"מרכז קדם" בחניון גבעתי (שהוא פשע גרנדיוזי נפרד, ראו כאן). נעבור למסלפים. ג'רוזלם פוסט דיווח על הריסה של "אוהל מחאה"; גלי צה"ל דיווחו על הריסת "צריף"; ירושלים נט (ו-ynet) דיווח על הריסת "אורווה". אף אחד לא טרח לגשת למקום, לראיין תושבים, להתרשם מן האתר, לנסות להבין איזו סוג פעילות התקיימה בו. אני אעצור כאן למרות שאפשר להמשיך; אין טעם להכביר מלים על כשלונה המתמשך של התקשורת לסקר באמינות אירועים בעלי חשיבות ציבורית ראשונה במעלה. צריך פשוט לפתח ולטפח תקשורת אלטרנטיבית, כפי שכתבתי כאן בעבר (לצערי גם היוזמות שכבר יצאו לדרך לא מוצאות לנכון לסקר אירועים כאלה).

גן לאומי בשכונת מגורים, או להיפך

האיש שמופיע בתחילת הסרטון, חובש כובע ומעוטר בשפם, הוא אביתר כהן, מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, והכוח המניע מאחורי מסע ההרס של רט"ג בחודשים האחרונים בשכונות של מזרח העיר. סיפרנו עליו כבר כאן, לא יזיק להזכיר שוב במי מדובר.

לפני שהפך לעובד מדינה המסור לשמירת ערכי הטבע, נשא כהן בתפקיד אחר: מנהל מרכז המבקרים של אתר "עיר דוד" של עמותת אלע"ד. המעבר מעבודה בשירותה של עמותת מתנחלים שמטרתה המוצהרת היא לייהד את מזרח ירושלים אל תפקיד ממלכתי לא שינה הרבה בתפיסת עולמו של כהן; המטרה היא עדיין ייהוד, האמצעים השתנו. בתפקידו הנוכחי מסתובב כהן בשכונות מזרח העיר עם בולדוזר והורס בתי ערבים לא חוקיים; זאת בשיתוף פעולה הדוק של הרשויות שמבטיחות שאכן לא תתקיים שום דרך חוקית לערבים לבנות בשכונות מזרח העיר.

צריך להודות שמדובר בליהוק מבריק. מי כמו אביתר כהן, המתגורר בהתנחלות עפרה, יודע דבר או שניים על בניה לא חוקית. כהן עצמו נטל חלק בהקמת שני מאחזים לא חוקיים, טל בנימין ומבוא עפרה, בשנת 2001. למעשה התנחלות עפרה כולה, מהגדולות בשטחים, יושבת ברובה על קרקעות פלסטיניות פרטיות. להתנחלות, שהוקמה ב-1976, אין תכנית בנייה מסודרת עד היום, כל ההרחבות בה נעשו באופן פיראטי, והמדינה עמלה להכשיר בדיעבד את מעשי הגזל האלה. כך, בהיפוך אירוני-אכזרי, הופך המתנחל הגזלן לשומר החוק; מי שבנה על אדמה פרטית וזכה למחילת המדינה פועל כעת לגירוש פלסטינים שאפילו לא גזלו סנטימטר אחד של קרקע פרטית, ורק מבקשים לנצל את אדמתם הפרטית לטובת הקהילה.

מה בדיוק היתה הבעיה עם המרכז הקהילתי שהרסו הבולדוזרים של רט"ג שלשום בסילואן? לאנשים במקום נאמר שזאת פעולה ל"פינוי זבל" – גילוי לב מפתיע שחושף את דעתם האמיתית של אנשי רט"ג על בני נוער ערבים שמשחקים כדורגל. מנין הסמכות? מסתבר שהמרכז הוקם בשטחו של גן לאומי "סובב חומות ירושלים". ואכן, מתפקידה של רט"ג למנוע כל בנייה לא חוקית בשטחי הגן הלאומי, שעלולה להזיק לערכי הנוף או הארכיאולוגיה במקום.

דא עקא, שהמבנה הוקם בלב שכונת מגורים, שכונת ואדי חילווה בסילואן. מכל צדדיו הוא מוקף בבתי מגורים. אז מה, גן לאומי באמצע השכונה?

תשמעו, כל יום לומדים דבר חדש. מסתבר שכל שכונת ואדי חילווה, על 5,500 תושביה, יושבת לה בחוצפה מתריסה באמצע הגן הלאומי. הנה מפת הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", מתוך דו"ח שהכינה עמותת "במקום" לפני כחודש.

אז מי היה שם קודם, הגן או התושבים? כמובן שהתושבים. הגן הוכרז רק ב-1974, וחלקים ניכרים ממנו כבר הכילו שכונות מגורים פלסטיניות, כולל בסילואן. מה ההגיון, תשאלו, להכריז על גן לאומי במקום שאין בו לא פיסת קרקע פנויה ולא נוף ירוק, אלא רק גיבוב של בתים צפופים? או, יש הגיון צרוף – הגיון הנישול. אין דין כפיפות לעירייה כדין כפיפות לרט"ג. אתה גר בתוך גן לאומי? אין אישורי בנייה, חד וחלק. עוד נחזור לנקודה הזאת. לעת עתה מספיק להשתאות על המצב האבסורדי הזה, שבו בולודוזרים של רט"ג הורסים מבנה באמצע שכונת מגורים באמתלה של "שמירה על הטבע".

רט"ג מנקה את השטח

בחודשיים האחרונים ניכרת קדחת של ממש בהריסות ובפעולות הנישול בגנים הלאומיים של מזרח ירושלים, תחת שרביטו של אביתר כהן. שתי התפתחויות שאירעו במקביל סימנו את יריית הפתיחה. ראשית, מינויו של המתנחל שאול גולדשטיין (ראש המועצה גוש עציון לשעבר) לתפקיד מנכ"ל רשות הטבע והגנים; שנית, אישור התכנית להקמת גן לאומי חדש במורדות הר הצופים. הצירוף הזה בישר רעות לכל תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים.

הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" מתוכנן להשתרע על שטח של 734 דונם בין שכונות עיסאוויה וא-טור, וכלולות בו גם קרקעות פלסטיניות פרטיות. השכונות האלו סובלות ממצוקה רבת-שנים (ומכוונת) בשטחי בנייה ולמעשה הגן מתוכנן על עתודות הקרקע היחידות שלהן, האופציה האחרונה להיחלץ מן החנק התכנוני שבו הן נתונות. בשנים האחרונות פעלה עמותת "במקום" בשיתוף עם תושבי עיסאוויה להכין תכנית מתאר מעודכנת לשכונה (שמונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. העירייה כמובן מנצלת את המצב שבו אין תכנית מתאר מאושרת לשכונה, לא מטעמה ולא מטעם התושבים, כדי להמשיך בהריסות בתים בתוכו.

גם תושבי שכונת א-טור (המונה כ-30 אלף נפש) הכינו תכנית מתאר – על חשבונם כמובן – בהנחיית המינהל הקהילתי בעיריית ירושלים. לאורך כל הדרך נתנו לתושבים להבין שהתכנית תאושר. המהלך הזה, על פי התיאור של מיכה רחמן, היה לא פחות מהולכת שולל ממלכתית: בעוד התושבים עמלים על תכנית להרחבת הבנייה במורדות הר הצופים, מתוך התחשבות בשיקולי נוף, גיבשה העירייה את תכנית הגן הלאומי על אותם שטחים שלכאורה הובטחו לתושבי א-טור.

בנימוקי התכנית לגן הלאומי מורדות הר הצופים נכתב כי לאזור "יש חשיבות מבחינה נופית וארכיאולוגית ומבחינת ערכי הטבע שבו". אבל התושבים שבאו במגע עם מתכנני הגן שמעו דברים אחרים:

"במסגרת פגישות התאום הרבות שהתקיימו בין מתכנני אל-עיסאווייה לבין מתכנני הגן הלאומי נאמר במפורש כי מטרת הגן הלאומי היא לבלום את התפשטות השכונות הללו אל השטח הפתוח. בהמשך נעלם טיעון זה והוצגו הצדקות אחרות לנחיצות הגן הלאומי."

גם סמנכ"ל רשות הטבע והגנים, יובל פלד, אישר: "הרצון להפוך את המקום הזה לגן לאומי היה קיים מזמן, אבל אז שמענו רינונים שיש כוונה להפוך את השטח הזה לשטח בנוי, והשמועות האלה נתנו לזה תמריץ".

בניגוד להצהרת מתכנני הגן, השטח המדובר אינו מכיל שום אתר ארכיאולוגי משמעותי. הארכיאולוג יוני מזרחי משער שהמטרה העיקרית של הכרזת הגן היא לשמור על הנוף הנשקף מטיילת הר הצופים נקי מערבים. באשר ל"ערכי הטבע" – סיור יסודי בשטח העלה ממצאים מרגשים דוגמת סירה קוצנית, דרדרים ועז אחת שניזונה מערימות אשפה.

אבל על ערכי טבע צריך להגן, לפעמים בכוח. בחודשיים האחרונים הגיעו הבולדוזרים של רשות הטבע והגנים אל השטח, לכאורה "לפנות פסולת", אף כי הליכי אישור הגן טרם הושלמו (התכנית הופקדה להתנגדויות הציבור). למעשה, מטרת העבודות היתה למנוע מתושבי עיסאוויה גישה למקום. בסרטון הזה רואים כיצד חוסמים הבולדוזרים של רט"ג את כביש היציאה מן השכונה.

מזהים את האיש עם הכיפה והשפם? נכון, אביתר כהן. המפקד בשטח. מסילואן לעיסאוויה לא-טור וחוזר חלילה. לא ינום ולא יישן שומר הטבע. החודש שוב עלו הבלודוזרים שלו על השטח, והרסו כמה מערות חצובות שם, ללא פיקוח של רשות העתיקות, כנדרש בחוק.

השיטה

לפני כחודש פירסמה עמותת המתכננים "במקום" דו"ח מקיף על השימוש שעושות הרשויות, ובמיוחד עיריית ירושלים ורט"ג, במכשיר הגנים הלאומיים כדי לצמצם ככל האפשר את תחום המחיה של תושבי העיר הפלסטיניים (את הדו"ח, "מציבורי ללאומי: גנים לאומיים בירושלים המזרחית", ניתן להוריד כאן). הדו"ח נכנס לעומקם של הליכי האישור של תכניות הגנים הלאומיים במזרח ירושלים וחושף את הפן הלאומני המובהק שלהם; לא פעם ולא פעמיים לשון החוק נרמסת ללא בושה באמתלות כוזבות של שימור הטבע והסביבה. הנה כמה ממצאים עיקריים שעולים מן הדו"ח.

• ב-20% משטחי מזרח ירושלים אין תכנית מתאר תקפה. 35% מן השטחים שכן מתוכננים מוגדרים "שטחים ירוקים" (שטח ציבורי פתוח, שטח חקלאי, פארק, גן לאומי וכו'). משמעותו של המצב החריג הזה הוא שכמחצית (48%) משטחי מזרח ירושלים אסורים בבנייה לתושבים.
• היוזמה להפוך שטח שמוגדר "שטח ציבורי פתוח" ל"גן לאומי" מגיעה בדרך כלל מהעירייה. שני יתרונות בה: ראשית, הכרזת שטח כגן לאומי לא מחייבת הפקעת קרקע ולכן לא כרוכה במתן פיצויים לבעלים (אף כי בפועל הוא מאבד את זכויות הבנייה שלו בקרקע). שנית, האחריות לפיתוח השטח ולאכיפת החוק בו נמסרת באופן מלא מידי העירייה לידי רט"ג. לרט"ג יש סמכויות אכיפה נרחבות ביותר; מרגע שהוכרז שטח כ"גן לאומי", העירייה נעלמת לחלוטין כגורם מתווך וככתובת לבעיות שצצות אצל התושבים, ואלה מופקרים לנחת זרועה של רט"ג.
• בתכניות הגנים הלאומיים (כגון מורדות הר הצופים, נחל קדרון, מורדות הר ציון וגיא בן הינום) אין שום התייחסות לצרכי התושבים המתגוררים במקום. פעולות הפיתוח המומלצות אינן כוללות שימוע ציבורי או תסקירים כלשהם, בניגוד לחוק. התושבים המקומיים אינם נתפסים כקבוצת יעד שעשויה ליהנות מפירות הפיתוח, אלא אך ורק כיעד לאכיפה.
• ירושלים היא העיר היחידה בארץ שבתחום שטחה הבנוי מתוכננים ומוכרזים גנים לאומיים. בערים אחרות (כמו אשקלון, קיסריה, פתח תקווה וראש העין) יש גנים לאומיים אבל לא בשטח בנוי. גם שם, הגנים הלאומיים מהווים מקור למחלוקת בין הרשות המוניציפאלית לבין רט"ג, שמייצגים אינטרסים מנוגדים. במזרח ירושלים, לעומת זאת, העירייה היא הכוח המניע בהפיכת השטחים הפתוחים לגנים לאומיים, תוך התנערות מחובותיה לרווחת התושבים וצרכיהם.

עכשיו הבנתם מה עושה אביתר כהן בתוך ואדי חילווה?

הפרטת הגנים הלאומיים – טוב יותר או רע יותר?

לפני חודשיים וחצי כתבתי כאן באריכות על הצעת החוק שתאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל – הצעה שהורתה בחטא הניסיון להכשיר את פעילות אלע"ד בעיר דוד. טרחתי ומניתי טעמים רבים מדוע מדובר ברעיון נואל שמקריב אינטרס ציבורי ראשון במעלה, המשותף לכל יושבי הארץ הזאת, על מזבח האחיזה הלאומנית באתרים רגישים. לאור הפעילות של רט"ג במזרח ירושלים בחודשים האחרונים, מתעוררים ספקות. אולי בכל זאת עדיף להפריט? אם זה מה שניהול ממלכתי עושה – הורס וגוזל והכל בשם החוק – אולי כבר עדיף למסור את הניהול לידיים פרטיות, מתוך תקווה שאלה יכוונו למטרה אחת בלבד – בצע כסף – ללא מניעים גזעניים נסתרים?

אני חושב שהתשובה היא לא, עדיין לא, אבל ייתכן שבעתיד השאלה הזאת תהפוך לעניין תיאורטי נטול-חשיבות (עתיד שבו גם הציבור, גם המגזר הפרטי וגם רשויות השלטון יהיו שטופים כולם במנטליות גזענית-טרנספריסטית). כדאי לזכור שגם האיש המופקד על המלאכה במזרח ירושלים, אביתר כהן, הגיע מן המגזר הפרטי. העובדה שהוא מסב עכשיו יותר נזק מאשר בתפקידו הקודם נעוצה בסמכויות שנתונות בידו כיום; ואולם גם בתרחיש של הפרטה, אדם מסוגו היה מוציא לפועל מדיניות זהה תחת חסותו של זכיין פרטי. ההבדל העקרוני בין שירות ציבורי לשירות מופרט הוא באחריותיות (accountability) כלפי הציבור. אל אביתר כהן ניתן, באופן עקרוני, לבוא בטענות; אל אנשי אלע"ד קשה הרבה יותר. אני מדגיש שמדובר "באופן עקרוני" ולא תמיד מעשי; הציבור בארץ רדום בדרך כלל ואינו מנצל את אפיקי ההשפעה הפתוחים בפניו. אבל רשות הטבע והגנים כפופה לשר להגנת הסביבה, והוא פוליטיקאי, ופוליטיקאים צריכים להיבחר, ובין בחירות לבחירות צריכים גם לתת תשובות לשאלות שהציבור מעלה.

הנה כמה שאלות לשר: למה רט"ג פועלת במזרח ירושלים באופן פוליטי, למה היא מתייחסת לתושבים הפלסטיניים רק כעברייני בנייה ולא כצרכנים פוטנציאליים של הגנים הלאומיים, למה היא מתעקשת על סמכויות אכיפה באזורי מגורים נטולי כל ערך נופי, ולמה, אדוני השר, כל כך חשוב לך למנוע מאלפי ילדים בסילואן את מגרש המשחקים היחידי שלהם, למה חשוב לך להרוס את המקום היחידי שבו הם יכולים לעסוק בפעילות יצירתית ללא חיכוך עם עשרות המאבטחים שמסתובבים בשכונתם, למה חשוב לך להחזיר אותם אל הרחוב, אל האבנים , אל האין-אונים?

[ועוד לא אמרנו מילה על מעללי רט"ג וזרוע הנישול שלה, "הסיירת הירוקה", מול הבדואים בנגב]

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על מאבקם של עובדי הקבלן (בדגש מיוחד על מורי הקבלן) לעבור להעסקה ישירה. הימים היו עדיין ימי הסער של המחאה החברתית, ויו"ר ההסתדרות, עופר עיני, איים להשבית את המשק על העניין הזה. עם כל הספקנות הראויה למהלכיו של עיני, כתבתי אז כך:

"שביתה כללית במשק לביעור תופעת עובדי הקבלן תעביר בארץ רוח כמעט-צרפתית של סולידריות עובדים. מה תעשה המדינה? תרוץ לבית המשפט, כמובן, ותטען שהשביתה לא חוקית. מה יעשה בית המשפט? שוב יקדש את זכויות המעסיקים על חשבון זכויות העובדים, כפי שנהג בהתפטרות המתמחים, או שיעז, סוף סוף, לתת פירוש אחר, מוסרי יותר, ל"שלטון החוק"?

עכשיו אני יכול לגלות שהשאלה היתה רטורית. לא האמנתי לרגע שבית המשפט יעמוד לצד העובדים. ואומנם כך, בחודש שעבר בית הדין לעבודה אסר על ההסתדרות להשבית את המשק לפחות עד ה-7 בפברואר וכפה על הצדדים המשך משא ומתן; בזבוז זמן עקר, שהרי אין לאוצר שום כוונה רצינית להסיג לאחור את גלגל ההפרטה במשק. גם כך, בית הדין קבע שההסתדרות לא תוכל להשבית את המשק ללא פנייה נוספת לערכאות.

על ההחלטה הזאת הגיבה כלת פרס ישראל ומומחית ליחסי עבודה, פרופ' רות בן-ישראל, במלים: "בית הדין לעבודה עשה אי צדק חברתי." נשיאת בית הדין, נילי ארד, רמזה שלדעתה מדובר ב"שביתה פוליטית" ולא כלכלית (ולכן – לא לגיטימית), ובכך פטרה עצמה מכל עיון מעמיק בשורשי התופעה המחפירה שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט. 10% מכלל העובדים בישראל מועסקים דרך חברות קבלן – שיא עולמי שמשאיר מאחור גם כלכלות קפיטליסטיות למהדרין כמו יפאן (2.8%) וארה"ב (2%). שיעור כפול מזה של עובדי קבלן – 20% – נמצא במשרדי הממשלה. האם השופטת נילי ארד סבורה שגם המציאות הזאת היא כלכלית בלבד ו"לא פוליטית"? ובכלל, מנין להם לשופטי ישראל היכולת המופלאה הזאת להחליט מה "כלכלי" ומה "פוליטי", יכולת שאיכשהו תמיד משרתת את הסדר הכלכלי הקיים, ובתור שכזאת, אין פוליטית ממנה? כך היה גם בבג"ץ המחצבות (ראו ביקורת כאן), פסיקה "כלכלית" שהתעלמה באלגנטיות מן השאלות הפוליטיות המהותיות. הכלכלה, מסתבר היא מפלטה של הפוליטיקה הפחדנית.

בפוסט מלפני שלושה חודשים כתבתי על מאבקם של מורי היל"ה, 1,500 מורי קבלן שמכשירים כ-6,000 בני-נוער מאוכלוסיות מצוקה, וכל זה במשכורות רעב ותנאי העסקה דרקוניים (התוצאה: תחלופה שנתית 40% מכוח ההוראה). נכון לעכשיו, אף אחד לא משתין לכיוונם. לפני שבוע שבתו 100 מורים מהתכנית, זו הפעם הרביעית, במחאה על היחס, כלומר האין-יחס, של משרד החינוך למאבקם.

מה יש למשרד החינוך לומר? דברים מרתקים, מעומק הגיונו של משטר ההפרטה: "על מורות היל"ה לפעול כראות עיניהן בסכסוך ביניהן לבין המעסיק, החברה למתנ"סים, ומשרד החינוך מנוע מלהתערב במשבר."  נו, לא הבנתם בשביל מה הפרטנו? בדיוק בשביל זה – שמישהו אחר יתעסק איתכם. מה לנו ולתנאי ההעסקה של מורים, כלומר, מה לנו ולאיכות החינוך בישראל.

מורי היל"ה הם קצה הקרחון. לפני פחות מחודשיים פירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת נתון מדהים, לפיו מספר מורי הקבלן בישראל זינק פי 7 בתוך חמש שנים בלבד והגיע ל-7,000. אבל גם זאת תת-הערכה, שכן משרד החינוך לא טורח לאסוף נתונים על היקף ההוראה הקבלנית שמקורה במכרזים של המשרד עצמו; מחברי הדו"ח של הכנסת תוהים: בהיעדר נתונים, "לא ברור כיצד אוכף המשרד את מדיניותו המוצהרת". הו, תמימות קדושה. מי צריך נתונים? מי שרוצה לפקח. אבל מי בכלל רוצה לפקח? מי שמפריט בקצב רצחני שכזה תכניות לימודים שלמות רוצה פשוט להיפטר מאחריות. ספקולציה לא פרועה: אולי משרד החינוך הפריט לא רק את המורים אלא גם את מי שאמור לאסוף נתונים על ההפרטה. אין מורים, אין נתונים, אין דאגות.

על פי הערכת מורי היל"ה, יש כיום בארץ לא 7,000 אלא 10,000 מורי קבלן. אם כך, מספר מורי הקבלן בישראל צמח פי 10 במשך חמש שנים בלבד. מה שנקרא, השאירו את ההיי-טק על הקרשים. אתם קולטים מה זה? ב-2006 היו בארץ פחות מאלף מורי קבלן; ב-2011 כבר היו 10,000. בזמן שהישראלים קברו את עצמם בתכניות ריאליטי  וקברו ערבים בשתי מלחמות יזומות, משרד האוצר ומשרד החינוך הוציאו את מערכת החינוך בישראל למכירת חיסול. למה השערורייה הזאת לא מרעישה את הארץ מקצה לקצה, כראוי לה? למה עיתונאים לא צובאים על שרי הממשלה בתביעה להסברים? אולי כי העיתונות עסוקה ברכילות פוליטית ולא בניתוח פוליטי.

המכירה הפומבית של מערכות החינוך בישראל, לכל הממעיט במחיר, היא אחת התופעות המכוערות ביותר במדינה, עם הנזקים לטווח הארוך ביותר. קשה לי לחשוב על משהו שמגעיל אותי יותר מלשמוע פוליטיקאים מפריחים מליצות על "חשיבות החינוך" ו"השקעה בדורות הבאים" – בעודם מחרבנים במרץ על אותם דורות. יחד עם הפקרת הדיור והבריאות, הפקרת החינוך הממלכתי היא עדות מוחצת לכך שהאויב האמיתי, הבלתי-מתחלף של אזרחי ישראל, אינו נמצא בטהראן אלא יושב בקרית הממשלה בירושלים.

ועוד לא דיברנו על הבטי הפרטה מחוץ למנגנון ההעסקה של המורים: מודל "הניהול העצמי" של בתי הספר, חדירה של חברות מסחריות ויזמים טכנולוגיים לתחומי החינוך באמצעות "תכניות העשרה", חיסול מוסד "אחות בית הספר", הגדלת הנטל על ההורים באמצעות "קורסי הכנה" או "תיגבור", ועוד ועוד (לסקירה מקיפה, ראו המסמך הזה של מרכז "אדווה"). האגף הפעיל והתוסס ביותר במשרד החינוך, כך נראה, הוא "גף מכרזים ורכישות".

הודעה על לוח המודעות בחדר המורים: "מורי קָרב מסיימים לעבוד בשבוע הבא"

את הציטוט הזה לקחתי מעדותה של מורה למוזיקה שמועסקת בתכנית קרן קרב למעורבות בחינוך. כך מודיעים למורי הקבלן האלה על הפסקת עבודתם; לפעמים ביוני, לפעמים במאי. סליחה, כתבתי "מורי קבלן", אבל הקרן מקפידה לקרוא להם "מדריכים" (אף כי במודעות הדרושים מותר לומר בגלוי  "מורים") – פיחוּת סמנטי שנועד לייצר גם פיחות מעמדי. התכנית נוצרה במטרה להעניק לימודי העשרה לתלמידי הפריפריה, אלא שברבות השנים גדלה והסתעפה עד מאד; כיום פרושים 4,000 מורי הקרן ב-2,400 בתי ספר ברחבי הארץ, לא רק בפריפריה, ומלמדים מקצועות שפעם נחשבו לחלק מהליבה – כמו מחשבים, טבע ואמנות. איך זה קרה? קיצוצים נרחבים במשרד החינוך אילצו את המשרד להוציא מידיו את הוראת המקצועות האלה. מורים שמתמחים בהם מופנים באופן אוטומטי לקרן קרב, כלומר, עוברים "מידרוך" מזורז (המרה מ"מורה" ל"מדריך"). בראיון הבא ניתן ללמוד עוד על התהליך.

מורי קרב התארגנו במסגרת "כוח לעובדים" לפני כשנתיים. הם עדיין לא שבתו, כמו מורי היל"ה, אבל כבר התחילו להפגין. איך נראים החיים שלהם? כותבת אופירה לוי: "מדי קיץ אנחנו יוצאים לחל"ת כפוי שנע בין חודשיים לארבעה חודשים; היקף המשרה שלנו לא ידוע משנה לשנה; השכר שעתי, ולא מותאם לאופי התפקיד; אין לנו תנאים סוציאליים; אנחנו לא צוברים ותק; אנחנו לא זכאים לתשלום נסיעות מלא; אנחנו לא מקבלים תשלום בחגים; אנחנו לא מקבלים תשלום על שעות נלוות לעבודה."

אולי אתם חושבים שקרן קרב מעסיקה את המורים האלה. טעות, המעסיק שלהם הוא בכלל חברת קבלן שנקראת "מרמנת". אחת לארבע שנים, כשמתחדש המכרז, כל מורי הקבלן מפוטרים. "מרמנת", על פי האתר שלה, "הינה חברה מובילה בשוק בהתאמת פתרונות ייחודיים בשיטת מיקור חוץ ומתמחה בניהול פרויקטים בתחומי הלוגיסטיקה והתפעול, ההכשרות וההדרכות, הטמעת מערכות, ניהול בחינות ומאגרי מידע." תודו שכשאתם חושבים על המורה האידאלי – זה מה שאתם רואים לנגד עיניכם: מיקור, ניהול, תפעול והטמעה.

חברת "מרמנת" קיבלה לידיה גם את הפעלת המכינות הקדם-אקדמיות, שהופרטו במהלך מאד שנוי במחלוקת. מכיתה א' ועד לאוניברסיטה – "מרמנת". אני מניח שלא ירחק היום ובחורים ובחורות צעירים יצברו יותר שעות חינוך עם "מרמנת" מאשר עם מורי קבע של משרד החינוך.

מה שיפה בהפרטה זה פיזור האחריותיות (accountability), עד כדי התאיידותה המוחלטת. כשהעובדים פונים למשרד החינוך, הוא מפנה אותם לקרן קרב, שמפנה אותם לחברת הקבלן "מרמנת", וזו בתורה סופקת כפיים ותוהה "מה אתם רוצים ממני? אלה תנאי המכרז. תחזרו למשרד החינוך". וחוזר חלילה. על הדרך מקימים עליהם מורי קרב גם לא מעט הורים נזעמים, ש"לא מקבלים תמורה לכסף".

מורי קרב נאלצים להיאבק גם נגד הפיחות התדמיתי שעליו שוקדים מעסיקיהם (עוד אחד מתחלואי ההפרטה – מעסיקים שמוציאים את דיבתם של עובדיהם): הגדרתם כ"מדריכים" ולא כ"מורים" (זאת למרות שרובם אקדמאים ול-40% יש תעודות הוראה). על כן הם נאלצים להסביר שהם ממלאים את כל חובות ההוראה הרגילות, ללא הזכויות שבצידן; הנה מאמר מצויין שמפריך כמה מיתוסים על "מדריכי" קרב. ואנא זכרו: בסך הכל מדובר בשאיפה מאד צנועה – השוואת תנאים למורים רגילים, מי שמלכתחילה נמצאים נמוך מאד בסדר העדיפויות הלאומי.

למותר לציין שהקורבן האמיתי של כל ההונאות וההתחמקויות האלה – מאות אלפי הילדים שנזקקים ל"הוראה המשלימה" של מורי הקרן כיוון שמשרד החינוך שלל מהם מקצועות שלא מכבר היו בתחום אחריותו – הקורבן הזה אינו נכנס למדדי התפוקות והתשומות של הטכנוקרטים של החינוך.

מצבם העגום של מורי הקבלן הוא מראה נאמנה למצבם העגום של כל עובדי הקבלן במדינה. אבל להם יש, לכאורה, יתרון פוטנציאלי אחד: לצידם עובדים שכם אל שכם, לעתים קרובות ממש בכיתה הסמוכה, מורים רגילים של משרד החינוך. האם זה בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין שארגוני המורים הוותיקים יגלו סולידריות עם ארגוני המורים של היל"ה וקרן קרב? האם במוחו של מורה מן המניין שמתבונן בעמיתו מקרן קרב, בעל אותה השכלה, עם אותו רקע מקצועי, רק עם 20% משרה וריצות מטורפות בין 5 בתי ספר ב-3 ערים שונות מדי שבוע, ללא שום זכויות סוציאליות – האם במוחו לא מבצבצת המחשבה המסוכנת הזאת – זה הייתי יכול להיות אני? למה לי מגיע ולו לא מגיע?

אם תיווצר סולידריות כזאת, תיווצר גם האפשרות למאבק משותף. בדיוק כמו שהסגל הזוטר באוניברסיטאות זקוק לתמיכת הסגל הבכיר (אף כי כוח השביתה שלו עצום בפני עצמו), כך מורי הקבלן זקוקים לתמיכת מורי הקבע. והילדים זקוקים לכולם.

שלא יהיו אשליות: בלי כוח שום דבר לא יזוז. הנחמדות עוד לא השיגה כלום במאבקים חברתיים בארץ, ותולדות כשלונה רשומים לאורכה ולרוחבה של תנועת המחאה החברתית. כן, זה אומר גם להתעמת עם בתי המשפט, שפעם אחר פעם שוללים מהעובדים את הנשק היחידי שעומד לרשותם. השלטון יכול להשׂתרר על קבוצות מחאה מבודדות, אבל לא על המונים. עשרות אלפי מורים, מכל הסוגים והצבעים, שמשביתים את כל מערכות החינוך בישראל – יכולים לעצור בזמן קצר מאד את התפרקות החינוך הממלכתי ולהניע מהלך אמיתי של שיקום. מהלך כזה, לפני הכל, צריך להתחיל ב"שיבת הבנים לגבולם" – קליטה מסיבית של אלפי מורי קבלן כעובדי מדינה קבועים (ואחר כך לסמן את היעדים החשובים לא פחות – צמצום מספר התלמידים בכיתות ושיפור תנאי השכר של כל המורים). שומעים את הצלצול, מורים? הצלצול הזה הוא בשבילכם.

"כבר כשהייתי צעיר החלטתי שאני אחליט מי מעליב אותי. לא כל אחד יכול להעליב אותי. לו הייתי נותן לזה העלבונות היו הורגים אותי… להיות נעלב גוזל ממך המון זמן ולמה לבזבז זמן על עלבונות?"

[נשיא המדינה, שמעון פרס, בראיון לא-רלבנטי לנושא הפוסט]

* * *

תמיד חשבתי שפרס הוא באמת מעל לכל עלבון. הדיגניטי הפולני הזה – אני אחליט מי מעליב אותי! עצם האפשרות שמישהו יעליב אותו – היא העלבון. ולא שלא ניסו. שותפו לדרך במשך עשרות שנים מכנה אותו "חתרן בלתי נלאה" – והוא בסדר גמור עם זה; מאות חברי מפלגה שואגים מולו "כן, אתה לוזר" – והאיש שומר על פאסון. הבלגים רוצים לתבוע אותו על פשעי מלחמה במבצע "ענבי זעם" (113 אזרחים לבנוניים הופגזו למוות תחת פיקודו; "אנו מאד מצטערים אך איננו מתנצלים", היה החידוד התורן שלו אז) – ולא מזיז לו כלום.

אפילו אני ניסיתי פעם להעליב את פרס. שום כלום. האיש לא מגיב, פוקר פייס. אדישות מבזלת יצוקה.

אבל מסתבר שלכל אחד יש נקודות תורפה. ומה שמעליב את פרס יותר מכל דבר אחר הוא שלא באים להקשיב לנאומים שלו. את זה הוא פשוט לא יכול לסבול, משתולל מעלבון. אותי להחרים? אני משעמם?

ועוד ערבים.

זה קרה לפני שבוע. הפירסום הראשון היה בתקשורת הערבית, משם זה עבר למרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית ורק אז פורסם ב-ynet. שלושה סטודנטים במכללה להנדסה בירושלים קראו בפייסבוק לחבריהם להחרים נאום של הנשיא פרס שהתקיים במכללה. השלושה נעצרו ונחקרו בתחנת המשטרה "מוריה" שבשכונת תלפיות, בחשד ל"איומים, הסתה וגזענות". אחד מהם הובא לבית משפט השלום ונשלח למעצר בית של שבוע. השניים האחרים נשלחו למעצר בית של שבוע בלי שראו עורך דין או שופט.

כל הוויכוח הזה בפייסבוק מאד העליב את פרס; "פרס" במובן של מוסד הנשיאות, כמובן, שעל כבודו מופקדים סטודנטים נעלבים במכללות וגם קציני משטרה נעלבים בתלפיות. הסיפור שמכרו ליהודים היה ששלושת הסטודנטים "איימו" על סטודנטית כלשהי שלא תגיע למפגש עם פרס. הסיפור הזה כל כך מופרך שקשה להאמין שהכתב עצמו מאמין בו. סטודנט מאיים על סטודנטית שלא תגיע למפגש עם פרס (מה בדיוק היה טיבו של האיום – לא נמסר), וכל זה תחת דף פייסבוק רשמי של המכללה, שבו פורסם דבר האירוע?

אבל מה זה חשוב. מי יבדוק, למי אכפת.  עוד ידיעה על רדיפה פוליטית במסווה של שמירת חוק.

חיכיתי יום, חיכיתי יומיים, וסוף סוף קיבלתי את הצד של "הסטודנט המאיים", שהושם במעצר בית. כך מספר חליל ג'רה:

"היה ויכוח אינטנסיבי בעמוד הפייסבוק של הסטודנטים של שנה א’ במכללה – בין הסטודנטים שדחו את המדיניות של נוכחות חובה בנאום ואלו שתמכו בה. הדיון הסתובב סביב המחויובות של הסטודנטים להחלטות של המכללה, וסביב הרעיון שהמכללה לא צריכה להכריח את הסטודנטים להיות נוכחים בהרצאה של דמות פוליטית, פעולה זאת מנוגדת לחופש הביטוי של הסטודנטים. בקונטקסט הזה אני הבעתי את דעתי, בעיקרה שאני לא אהיה נוכח בהרצאה ושאני מציע לשאר הסטודנטים לעשות כמוני.”

אין מה לומר, סכנה מיידית לציבור. לאור העובדות הידועות מן המקרה, אני מציע בזאת להפסיק לדברר את כוחות הביטחון ולקרוא לעבירה בשמה – "העלבת הנשיא".

למפגש עם פרס, אגב, לא הגיע אף סטודנט ערבי, למרות שבהודעת המכללה הוכרז ש"הנוכחות חובה". אז להחרים מותר, אבל לקרוא לחרם אסור. מזכיר משהו, לא?

אני כמובן גם הייתי מחרים נאום של פרס במוסד האקדמי שלי. לא הייתי מפיץ קריאה כזאת בפייסבוק, אבל זה רק בגלל שאין לי פייסבוק. וגם בגלל שכל העניין משעמם עד מוות – נאום של פרס, דיונים בפייסבוק אם לבוא או לא לבוא.

מצד שני, כשפרס נואם, כל מיני שדים מגיחים מחביונם. אנשים יכולים להתפשט, ראשי מדינות קמים ועוזבים בכעס. אז אני יכול לגמרי להבין את חליל ג'רה, ראפת שעבאן והסטודנט השלישי שלא ננקב בשמו, שהעדיפו פשוט לא לבוא; לא להעמיד את עצמם במבחן, אשר חלילה אולי ייכשלו בו. תנו לפרס סטודנטים, הנדסה, תעשייה, והוא כבר יעשה מזה מטעמים ("ננוטכנולוגיה היתה קיימת גם בימי משה רבנו"). מה הם צריכים את זה, הסטודנטים. אולי יישברו תחת מטח המליצות הנבובות של כבוד הנשיא. אולי יתחילו פתאום לגעות בבכי באולם, אולי תיפלט להם איזו קללה עסיסית. עדיף להישאר בבית, חשבו.

טעות. פרס לא נעלב מכלום, חוץ מאנשים שנשארים בבית. עכשיו תישארו בבית שבוע, צו ריתוק. כי גם בית המשפט הישראלי נעלב בשמו של הנשיא ולא סלח לכם.

העבירה הנקראת "העלבת הנשיא", והעונשים שנקובים בצידה, מוכרים כמובן ממשטרים בעלי אופי, אהממ, אופי מסוים. תשאלו את הצעיר מקונגו שהושלך לכלא כיוון שהעליב את הנשיא ג'וזף קאבילה; את חבר הפרלמנט של זימבבואה שהועמד לדין על העלבת הנשיא רוברט מוגאבה; את הסטודנט האיראני שנכלא לשנה וספג מלקות כיוון שהעליב את הנשיא מחמוד אחמדינג'אד; את הזמר שהועמד למשפט בביילרוס על העלבת הנשיא אלכסנדר לוקשנקו; ואת תושב טג'יקיסטן שנשפט ל-6 שנות מאסר על העלבת הנשיא אמומאלי ראמון.

צא ולמד: כבודם של נשיאים – באיראן, זימבבואה או ישראל – נישא ורם, ופגיעתו מרה וכואבת. ובכל זאת יש חידוש כלשהו במקרה הישראלי. בשאר המשטרים בעלי האופי ה… אהממ, האופי המסוים, "העלבת הנשיא" היא שם קוד להתנגדות למשטר. על פי רוב, מי שמורשע בעבירה כזאת כבר סומן מראש כסיכון אידאולוגי בגין פעולותיו החתרניות. ואילו במכללה להנדסה בירושלים – מה עומד מאחורי "העלבת הנשיא"? שום כלום. מדינת ישראל יצרה בזאת קטגוריה חדשה של עבריינים אידאולוגיים – ערבים שלא אוהבים את פרס. יש להניח שבמהרה נחזה בקטגוריות פליליות נוספות, כגון יהודים שלא אוהבים את פרס ובהמשך גם ערבים שנושמים.

לפני סגירה: צילומים שהגיעו זה עתה מרחובות פיונגיאנג של מאות אזרחים קוריאניים שבורי-יגון, שמכים על חטא על כך שלא נכחו בנאום של פרס במכללה להנדסה בירושלים.

"המאבק שלנו הצליח", סיכם גיל בן משה, תלמיד כיתה י"א מלוד. ה"מאבק" המדובר היה המחאה של מאות תיכוניסטים נזעמים נגד החלטת משרד הביטחון להקפיא את אימוני הגדנ"ע השנה, "בשל אילוצים תקציביים". ארבעה ימים בלבד נמשך "המאבק", ובסופו הודיע דובר צה"ל שההקפאה מבוטלת והגדנ"ע יחזור לפעילות, לאחר שנמצא לו "מענה תקציבי".

אז הנה, יש מאבקים חברתיים שמצליחים בארץ הזאת. טוב תעשה תנועת המחאה החברתית אם תכיר במאפיינים היחודיים של המאבק להשבת הגדנ"ע שתרמו להצלחתו, וכך אולי תוכל להפיק לקחים לטובת המאבקים על הדיור, הבריאות ויוקר המחיה.

ומה הם מאפייני המאבק להשבת הגדנ"ע? אחת, מטרת המאבק היא לשמר את הזכות לשרת את המדינה (ולא לאלץ את המדינה לשרת את האזרח, רעיון העיוועים של ליף ושות'); שתיים, מטרת המאבק היא להוסיף תקציב לצה"ל ולא לגרוע ממנו (עוד רעיון עיוועים של המחאה החברתית); ושלוש, התכונה החשובה ביותר להצלחתו של כל מאבק חברתי שהיה או יהיה אי פעם – שלא יתחולל בו שום מאבק אמיתי.

שכן את זה שכחו לספר לשביעיסט התמים מלוד: ב"מאבק" שלו נגד צה"ל, צה"ל היה לצידו כל הזמן. קוראי החדשות הפחות תמימים הבינו היטב שצה"ל מנהל כאן מערכה ציבורית נגד כוונת האוצר לקצץ בתקציב הביטחון; מה קל יותר מלשסות תיכוניסטים מאוכזבים וזועמים בכלי התקשורת – "השיבו לנו את הגדנ"ע!". גם לב האבן של פקידי האוצר נסדק מחמלה.

אבל היו גם קוראי חדשות לחלוטין לא תמימים. ואלה הבינו שאפילו ההתכתשות הקולנית בין האוצר לצה"ל היתה סוג של הצגה נואלת, החוזרת מדי שנה בשנה עם פתיחת ספר התקציב. מעבר לטינה האישית בין שטייניץ לגנץ וברק שוררת אחדות דעים עמוקה שבתקציב הביטחון אין לגעת באמת. הפרשנים כדרכם עטים על המלים ומזניחים את המעשים. בפועל, השעבוד של אוצר המדינה לגרגרנות הבטחונית הוא שעבוד מרצון. ואכן, גם הפעם: בעוד יד אחת לוקחת כסף, יד שניה החזירה אותו מסביב (קוראים לזה "עודפי תת-ביצוע", וכך עובדת השיטה, למעוניינים).

עכשיו הכל מובן. כשקבוצת אזרחים יוצאת "להיאבק" על העברת תקציבים מגורם א' לגורם ב', בשעה ששני הגורמים כבר הסכימו ביניהם מראש על ההעברה – "המאבק" באמת יצליח. למעשה, אין לו דרך להיכשל. כולם יוצאים מורווחים, ובמיוחד האזרחים הנאבקים, שיוצאים בתחושת הישג מספקת.

שבוע הגדנ"ע בכיתה י"א הוא נדבך מרכזי באתוס המיליטריסטי הישראלי. הרעיון שבבסיסו הוא ששנתיים או שלוש שנות שירות צבאי חובה אינן מספיקות; צריך להתכונן אליהן מראש עוד בזמן התיכון. הווי צבאי, מדים, סביבה צבאית, משמעת – כל אלה אינם יכולים לחכות עד גיל 18, ורצוי "לנטוע" אותם בנפשות הרכות עוד קודם לכן, כדי שיישאו פירות בעתיד. מתבונן מבחוץ עשוי לתמוה – מה בדיוק סוד המשיכה של שבוע מרוכז של אימוני שדה, משמעת קשוחה והשפלות, מזון לא במיוחד טעים ומחסור בשעות שינה? אבל התלמידים, ההורים וגם המורים יודעים: מדובר בחוויה מבוקשת ונחשקת; אוי למי שינסה לגזול אותה מן התלמידים.

כך נראה "מרד" תלמידי תיכון "מבואות הנגב" בקיבוץ שובל , לפני שלושה חודשים, במחאה על הכוונה לבטל להם את שבוע הגדנ"ע:

וכך זה נראה חודש מאוחר יותר בבית הספר "נופי הבשור" באשכול:

התמונות האלה, אני חייב להודות, משרות עלי דכדוך עמוק. לפני שאסביר למה, זכות הדיבור למורים ולמחנכים. לא תופתעו לגלות שאלה עומדים כחומה בצורה מאחורי ה"מרד" של התלמידים. מנהל בי"ס מבואות הנגב אומר: "אנחנו גאים מאוד במאבק של התלמידים ומתרשמים מהמנהיגות והאכפתיות שהם מגלים בנוגע לשרות הצבאי". מנהלת בי"ס נופי הבשור אומרת: "גיליתי כוחות יפים אצל הילדים, לפני שבוע היה פה שבוע הדמוקרטיה, לזכרו של רבין. דיברנו על חופש המחאה, והנה, יש לנו ממש מימוש של מה שהם למדו במהלך השבוע." וראש המועצה האזורית אשכול מתפוצץ מגאווה: "מועצות, ערים שלמות, מחנכות את הנוער להגיע ליום הזה, לראות את הנוער נלחמים על הזכויות שלהם במדינה דמוקרטית."

מסתבר שזאת תמצית החינוך לדמוקרטיה: התעקשות על חינוך צבאי. ואלה ה"זכויות" של הנוער בדמוקרטיה: הזכות להפוך לחייל. ושוב, מתבונן מהצד אולי היה סבור שהתחיילות היא חובה שהמדינה מטילה על האזרח, ולא זכות שהוא תובע ממנה; אבל בישראל אין מתבוננים מהצד. במנהלי בתי הספר האלה, מן הסתם, אף אחד לא ינזוף ואף אחד לא יציע לפטר אותם; אין זאת אלא שתמיכתם הנמרצת בהכפפת מערכת החינוך לצרכי הצבא משרתת את הדמוקרטיה הרבה יותר מהשתתפות במצעד זכויות האדם.

ולמה הסרטונים האלה כל כך מדכדכים? מעבר לוויכוח על כן-גדנ"ע-לא-גדנ"ע, מעבר לשאלת המיליטריזם, המראה של צעירים גדושי-עסיס-ועזוז שיוצאים "למאבק" בשיתוף פעולה מוחלט של כל שרשרת הפיקוד מעליהם – מורים, מחנכים, משרד החינוך וצה"ל – המראה הזה ממלא אותי ייאוש. הרי לכם המודל הדפוק ביותר למחאה אזרחית – להפגין בעד השלטון. הצעירים הנלהבים האלה ("אני נשבע שאעשה הכל כדי להיות בגדנ"ע"!) הם דוגמת-טקסטבוק ל"תודעה כוזבת" – מוחים ובעצם תומכים, בובות מריונטה במחזה שנכתב מראש ומטרתו לחזק את השיטה במקום לשנותה. ואם כך הם בגיל 17…

בשביל מה צריך גדנ"ע?

לא צריך. הנזק רב מהתועלת. להשקפתי, צריך לבטל את הגדנ"ע (ושלל תכניות ההכנה לצבא). הנה איום אחד של צה"ל שחבל שלא התממש.

אין זה מתפקידה של מערכת חינוך אזרחית "להכשיר" חיילים עתידיים; אין זה מתפקידה "לחשוף" בני נוער, למשך שבוע, למציאות שממילא ייחשפו אליה תוך זמן לא רב ולמשך שנתיים או שלוש מחייהם; אין זה מתפקידה של מערכת החינוך להטמיע בבני נוער מושגים של ציות נרצע לסמכות או נכונות להקריב את חייהם עבור הלאום. גם בימים כתיקונם ובפרט בימים קשים כאלה, מוטב למחנכי ישראל שיתרכזו בחידוד המסרים החשובים של שיעורי האזרחות. את אשר לצבא – שישאירו לצבא. ולקציני החילות השונים הצובאים על שערי בתי הספר, "לדוג" ולפתות מועמדים לגיוס, צריך להראות את הדלת החוצה: מקומכם לא כאן. עוד רגע קט וממילא "מיטב הנוער" שלנו ייפול כפרי בשל לחיקכם, עם או בלי התעמולה המאומצת הזאת; הניחו לו אם כן ליהנות מן הרגעים האחרונים של העלומים, זיו העלומים המתעמעם במהרה, בלי שאגות ניחרות בגבו של מדריך הכושר ובלי הדריסה הקבוצתית והאלימה הזאת של נפש היחיד. הרפו.

ועכשיו כמה טענות וטענות-נגד זריזות.

המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה בבני הנוער להתגייס לצבא. בלעדיו, המוטיבציה הנמוכה ממילא תרד עוד יותר.

נו, ואז מה? נשאל זאת כך: ולשם מה להגביר את המוטיבציה? האם לצה"ל חסרים מתגייסים? לא, להיפך, יש עודף במתגייסים. זהו סוג של סוד גלוי. מצד אחד, ראשי המערכת מקוננים אחת לכמה זמן על מצוקת כוח האדם בצבא; מצד שני, הצבא מעניק פטורים בסיטונות, וכיום כל אזרח שני במדינה איננו מתגייס. בשנים האחרונות מקבלים יותר ויותר מועמדים לגיוס פטור משירות עקב "עודף כוח אדם" – לעתים בניגוד לרצונם. אומנם למצלמות נוהגים הדוברים הרשמיים להוקיע את "תופעת ההשתמטות", אבל המגמה העקבית והשקטה, לאורך שנים, היא להקל במתן פטורים משירות. כדאי לשים לב שגם קצינים בכירים מדגישים שהסכנה בירידת שיעורי הגיוס איננה סכנה מבצעית (מחסור בכוח אדם חיוני) אלא "סכנה לצבא העם"; משמע, סכנה לסמל, לא למבצעיות. סכנה לאמונה שלפיה כור המצרף האולטימטיבי של האזרחות הישראלית עובר דרך השירות הצבאי.  הנתונים מוכיחים שזהו מיתוס, בשנים הקרובות יתהפך הגלגל ושיעור האזרחים המשרתים יהיה נמוך יותר מאלה שאינם משרתים; "צבא העם" מת. ועדיין, יש מי שחרדים למיתוס ומנסים לבצר אותו בכל מחיר.

ובכן, אם המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה לשירות, על אף שאין מחסור במתגייסים – למה צריך להגביר את המוטיבציה? תשובה: כדי להגביר את ההזדהות של הצעירים עם הצבא, כדי לטשטש את הגבול בין זיקתם האזרחית למדינה לבין זיקתם הצבאית לצה"ל, כדי לטפח אתוס מיליטריסטי ותחושת סכנה מתמדת בקרב דור העתיד. כל אלה הן מטרות אידאולוגיות מובהקות, משוללות הצדקה צבאית אמיתית.

אבל התיכוניסטים בעצמם דורשים גדנ"ע, זה חשוב להם.

כן, ראינו את הסרטונים. וגם שמענו את שוועתה של התלמידה הממורמרת גל הריס מבי"ס נופי הבשור: "אנו מרגישים שלאט לאט אנו מתנתקים מהשאיפה להקריב את עצמנו למען המדינה." שמענו והצטמררנו. בני נוער רוצים להתחבר שוב לשאיפה להתנתק מהחיים. אם התוצאה של מורשת הגדנ"ע היא המנטליות הספרטנית הזאת, אולי הגיע הזמן לעקור אותה מן השורש?

בכלל, ראוי לקחת בעירבון מוגבל כל מה ש"התיכוניסטים דורשים בעצמם". התיכוניסטים דורשים גם גישה חופשית לפלאפונים ולאינטרנט במהלך השיעורים, הם דורשים לבטל מקצועות מבאסים במיוחד, ואם זה היה תלוי בהם, אולי גם היה צריך לפטר מורים זקנים ומורות לא סקסיות. איכשהו הטיעון של "התלמידים דורשים בעצמם" נעצר בלי בעיה על סיפם של עקרונות חינוכיים אחרים, אבל מקבל במה חופשית בכל הנוגע להכנה לצבא. מכאן שמי שמשמיע אותו בעצם מרוצה מאד מרעיון ההכנה לצבא ורק משתמש ב"רצון התלמידים" וב"חופש הבחירה שלהם" כאיצטלה ליברלית לקידום מטרותיו.

מה לגבי הגיבוש, ההווי, החוויות שנצברות בגדנ"ע?

איפה כתוב שגיבוש והווי אפשר להשיג רק כשמעמידים אותך בזמנים ונותנים לך לאכול גושי פתיתים צהובים ותה פושר ומתוק להבחיל? יש אלף פעילויות אחרות עם תרומה אזרחית ממשית, שניתן לשלוח אליהן בני נוער תאבי הווי: קטיף במטעים, חפירות ארכיאולוגיות, שימור אתרי טבע, סיוע בגני ילדים ועוד ועוד. יש משהו מצומצם ומדכא במושג "ההווי הישראלי" – הווי שמשכפל את עצמו באלפי עותקים החל מן הגדנ"ע, דרך "ערבי היחידה" בצבא, מפגשי המילואימניקים, חבורות המטיילים הישראלים במזרח הרחוק, ואפילו הדאחקות העלובות של "תכניות ההומור" בטלוויזיה (שבגרעינן תמיד אותה שגרה – מצא קורבן, הלעג אותו בפומבי, קצור שבחים וחפש את הקורבן הבא). מהי החרדה הזאת מפני הווי קצת שונה? האם בני נוער שלא עשו גדנ"ע הפכו לנוער מנותק? אין להם הווי אחר? זהו חותמה הבלעדי של כל חתיכת הווי כאן – גירבוץ עטוף בפלנלית?

התמונה הרחבה והמבהילה

הגדנ"ע היום הוא תמנון רב-זרועות, משוכלל ומפולח, בהתאם לדרישות השוק הצרכני. יש התמחויות: גדנ"ע קליעה וגדנ"ע מזרחנים וגדנ"ע חובלים וצלילה וגדנ"ע אוויר וגדנ"ע תקשוב. לצורך איתור מועמדים לגדנ"ע מזרחנים (עתודת החיילים של אמ"ן) מגיעים קציני צבא לבתי ספר ונפגשים כבר עם כיתות ז' (!!), על מנת לשכנעם להמשיך בלימודי ערבית. אם ישראל היתה מדינה מתוקנת, לימודי הערבית בה היו חובה ולא רשות, מכיתה ד' ולא מכיתה ז', ובעידוד משרד החינוך, ולא בעידוד הצבא. תודה לאל, הגדנ"ע כבר לא נרתם ל"קליטת עלייה" כפי שהיה נהוג בשנות ה-50' (מהאופי הקולוניאלי-גזעני של הפעילות ההיא ניתן להתרשם כאן). כפי שנראה מיד, הוא גם לא לבד במערך העצום של "הכנה לצה"ל" שבני נוער מנותבים אליו בכפייה או מ"רצון" מהונדס היטב. ועדיין, מדובר במכשיר החיברות המיליטריסטי המרכזי, הקונצזואלי ביותר בישראל; אם הטיעונים נגדו מכריעים, ודאי וודאי שהם יהיו אף מכריעים יותר נגד שאר התכניות שעוצבו בהשראתו במרוצת השנים.

את תכנית "הדור הבא", שבה מוצמדים סגני אלופים לבתי ספר תיכוניים, יזמה שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת. הקצינים מלווים את בני הנוער מכיתה י' ועד הגיוס בשיחות בנושאי "ערכים ורוח צה"ל" (אבל אני, כשאני שומע שקצין מופקד על ערכים, גווי רועד). התכנית עוררה ביקורת נוקבת של אנשי חינוך וגם של תלמידים (הו, יש תקווה), אבל זה לא הפריע ליורש של לבנת, גדעון סער, להמשיך במגמת חיול הערכים וליזום את תכנית "דרך ערך" (ומה בהמשך? "ציוניוני הערך"? "ערך אפיים"?).

בעידודו של (קומי)שר החינוך הנוכחי כל תכניות ה"הכנה לצה"ל" קיבלו דחיפה עצומה בשנים האחרונות, כחלק ממדיניות מוצהרת. תלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגילי אש ולמחוא כפיים בהתלהבות, בתי ספר מסוימים משלבים את ההכנה לצה"ל עם הטיול השנתי (למה, בעצם?), ואין להתפלא שהחוויה המרגשת מסתיימת באימון קליעה על דמויות עטויות כאפיה. משרד החינוך לא נח לרגע (הרי עם החינוך הבסיסי גמרנו, ההישגים בשחקים, אפשר כעת להתפנות למשימות הדחופות באמת) ומפגיזה בתכניות ללא רחם: "מיזם 101", "יום בעקבות לוחמים",  "סדנה לקראת שירות", "מדבר מהשטח", "מיצג חילות", והשיא הפרברטי מכולם – "תלמידים מאמצים חללים ומטפחים חלקות קבר". באתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך מוצעות לא פחות מ-17 חוברות הדרכה למורים בנושא הכנה לצה"ל.

כדאי לציין שהניכוס ההולך ומעמיק של משאבים חינוכיים לטובת הצבא זוכה לגיבוי כמעט גורף של המורים והמנהלים. לפני מספר שנים פורסם על יוזמה שערורייתית של אגף כוח אדם בצה"ל "לאסוף" מידע על משתמטים פוטנציאליים באמצעות גורמי החינוך בבית הספר. במלים פשוטות: הצבא התכוון להפעיל מורים כמקורות מודיעין על תלמידיהם. לא ידוע לי אם התכנית יושמה (אשמח לקבל עדכון) אבל עצם העובדה שהיא זכתה לתמיכה בקרב מנהלי בתי ספר מסוימים כבר היא בלתי נסבלת.

האבסורד הוא שכל התכניות והפרוייקטים האלה ממומנים מתקציב משרד החינוך, למרות שמדובר בהוצאות ביטחוניות לכל דבר. אם הכשרת טכנאי מסוקים ועתודאי רפואה, ערבי גיבוש למילואים ותצוגות נשק בארץ ובחו"ל נחשבים כולם להוצאות ביטחוניות וממומנים מתקציב הביטחון – מדוע הכשרת הלבבות של חיילי העתיד איננה כזאת? כך יוצא שמרמים אותנו פעמיים. פעם אחת מרמים אותנו בתקציב הביטחון; התקציב הריאלי גבוה הרבה יותר ממה שמפורסם, שכן הוא כולל מליוני ש"ח נוספים שמוחבאים תחת סעיף ה"הכנה לצה"ל" בתקציב משרד החינוך. ופעם שניה מרמים אותנו כשמספרים לנו שאין כסף לתוספת כיתות לימוד שתקל על הצפיפות בכיתות (הבעיה האקוטית ביותר של מערכת החינוך, לפי רוב המומחים). בעצם לא חסר כסף, פשוט גדעון סער מעדיף לשפוך אותו על תרגילי הסדר של הגדנ"ע. טובים 35 תלמידים במדי חאקי שמצטופפים בכיתה אחת על 25 תלמידים שיושבים בה ברווחה אבל אין להם מושג איך מפרקים אם-16.

קדחת ההכנה לצבא גלשה זה מכבר למגזר השלישי ולשוק הפרטי ואיננה מוגבלת עוד לפרוייקטים ממלכתיים. גם תנועות הנוער נרתמות, (אם לא נלכדת בכיתה, תילכד בשבט), גם  החברה להגנת הטבע (האם מבינים החניכים שצה"ל הוא ממשחיתי הסביבה הנפשעים ביותר בארץ? במקום הכנה למאבק נגדו, הם מקבלים הכנה לשיתוף פעולה), לאחרונה התבשרנו על נוער מג"ב ("כיף ללכוד שב"חים"), יש גם עמותות פרטיות כמו "אחריי" שעובדות בשיתוף מלא של גורמי חינוך, וכל מיני חברות שמעבירות קורסי הכנה לצה"ל – בדרך כלל מסלולי כושר מפרכים – לכל המרבה במחיר. מדובר בתעשייה לכל דבר, עם כל תוצאות הלוואי הנפסדות המוכרות מקורסי ההכנה לפסיכומטרי (עוד על  תהליכי המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל ניתן לקרוא בדו"ח הלא-חדש אך עדיין מקיף מאד של עמותת "פרופיל חדש" מ-2004, "גיוס ילדים בישראל").

מאיפה צמח בולמוס "ההכנה לצה"ל"?

כפי שראינו – לא ממחסור במתגייסים. לפנינו פרדוקס: דווקא בתקופה שבה אין שום מחסור במועמדים לגיוס (אם רק יירד רף הפטורים מ-50% ל-45% צה"ל ירוויח עשרות אלפי מתגייסים חדשים), דווקא בתקופה שבה לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד שכנותיה, ומול הסכנה הקיומית המשוערת היחידה (טילים מאיראן) ממילא אי אפשר להתמודד עם עוד מאסות של מתגייסים – דווקא בתקופה הזאת פורח מערך ממלכתי וגם פרטי של "הכנה לצה"ל". למה?

הסיבה היא כאמור אידאולוגית. המשטר והחברה בישראל נמצאים בתהליך מתמשך של "לאומניזציה", ובמסגרתו יותר ויותר נכסים ומשאבים ציבוריים מופנים לחיזוק הקולקטיב היהודי-ציוני ובסיס ההזדהות שלו – צה"ל. בעוד שמרכיבי זהות אזרחיים – שוויון זכויות לכל, צדק חלוקתי, אחווה וסולידריות – הולכים ומצטמקים ואף זוכים לקיתונות של בוז מצד נציגי השלטון, תופח ועולה במרכז הזהות הישראלית סמל אדיר כוח שמספק חלופה סמלית לכל הנכסים הממשיים שמהם נושלנו: מולך הביטחון, הפאלוס הצבאי.

אין לך איך לגמור את החודש? הבריאות שלך בזבל וגם הרפואה הציבורית שם? תעודת הבגרות שלך שווה לתחת כי החינוך הממלכתי פשט את הרגל? לא נורא, העיקר שכולנו היינו בצבא, או נהיה בו, או מעולם לא יצאנו ממנו. שם הנחמה, שם הגאולה, שם כולנו יחד, שוחים בשמן רובים. רק תחתום כאן כאן וכאן, זה בשביל הגדנ"ע של הילד, אתה יודע, "עידוד לגיוס משמעותי", ואל תדאג, תקבל אותו עוד שבוע מורעל כמו קוץ של קיקיון, ועוד ארבע שנים בכלל לא תזהה אותו, ואז למי יהיה ראש בכלל לחשוב על בריאות ופרנסה.

חייבים לראות את ההתעצמות של "ההכנה לצה"ל" בהקשר הרחב והעמוק יותר של חברה המתפרקת מחובותיה האזרחיות ותרה בקדחתנות אחרי מחוללי סולידריות חלופיים. וככל שפעולתם של המחוללים האלה מוקדמת יותר, מוטמעת בבני נוער צעירים יותר – כך מובטחת השפעתה המקיפה לטווח ארוך. את זה הבינו כבר בספרטה, שם החל החינוך הצבאי הרשמי בגיל 7. אנחנו צועדים לשם במרץ.

האם אין מוצא? ברור שיש. תמיד יש. אפשר להמיר את השירות הצבאי בשירות אזרחי, אפשר לבטל את גיוס החובה ולהפוך את צה"ל לצבא מקצועי. כל אלה הם יעדים לטווח הארוך. אבל צריך להתחיל ממשהו קונקרטי, ממוקד. אז הנה: נתחיל בביטול הגדנ"ע.

[זהו פוסט שלישי בסדרה על סילואן; כדי לקבל את התמונה המלאה, יש לקרוא לפניו את הפוסט הראשון והפוסט השני]

בשבוע שעבר אישרה הוועדה המקומית בעיריית ירושלים שני מיזמי תיירות ענקיים של עמותת אלע"ד בשכונת סילואן שבמזרח העיר. אישור התכניות פירושו הפקדה להתנגדויות הציבור, אולם במקרה של סילואן אין סיבה לחשש: מי שיתנגד (התושבים הפלסטיניים) לא יכול להשפיע ומי שיכול להשפיע (התושבים היהודים) לא יתנגד. התכניות האלה, שנגנזו לתקופה לא קצרה, יוצאות סוף סוף לפומבי, ובמהרה יוסיפו עוד כמה חביות של חומר תבערה לאגן הקדוש.

מי שסלל את הדרך לקידום הפרוייקטים האלה הוא לא אחר מבג"ץ, שלפני שנתיים דחה עתירה של תושבי השכונה בשיתוף עם "שלום עכשיו" נגד המשך העבודות בחניון גבעתי. פסק-הדין של בג"ץ באותה עתירה מספק הצצה מאלפת במיוחד לאופן שבו מכשיר הממסד הישראלי כל תועבה התנחלותית שהיא, כמו גם למנגנוני הכיסוי וההכחשה שנזקקים להם שופטים לא-טפשים-בכלל כדי להמשיך במלאכתם זו. פסק הדין הזה הוא המוקד של הפוסט הנוכחי, אבל תחילה כמה מלים על הפרוייקט החדש של אלע"ד בשכונת סילואן.

המיזם הגדול מהשניים יוקם על שטח חניון גבעתי – עד לאחרונה אתר ארכיאולוגי של "חפירות הצלה", הממוקם בקצה הצפוני של סילואן, 30 מ' בלבד מחומות העיר העתיקה. התכנית כוללת קומה לתצוגה ארכיאולוגית, אודיטוריום, אולם כינוסים ושני מעברים תת-קרקעיים – האחד על בסיס הרחוב ההרודיאני לכיוון הכותל המערבי, והשני לכיוון מעלות עיר דוד, אל שטח החפירות. יוקם גם חניון ל-250 כלי רכב, ייבנו עמדות מודיעין, כיתות לימוד, אולם כינוסים, חללי תצוגה וחנויות מזכרות. אלע"ד גם תקים במקום את מינהלת אתר עיר דוד. השטח הכולל של המיזם – יותר מ-5,400 מ"ר, בהם יותר מ-10,000 מ"ר שטח בנוי.

מיזם התיירות השני שאושר יוקם ב"בית המעיין" שבמעיין הגיחון. הוא יכלול מרכז מבקרים, בריכות תת-קרקעיות ומקוואות, ועוד מבנים (חלקם קיימים) מעל לקרקע. המיזם הזה מתפרס על שטח של יותר מ-3,000 מ"ר.

ובכן, ברוכים הבאים, שוב, לסילואן: אתר התיירות המשגשג ביותר בישראל, עם אחוזי צמיחה של כלכלת נמר אסייאתית, אתר שמבעבע תכניות פיתוח בהשקעות עתק של מליוני דולרים, אתר שרעם הקידוחים התת-קרקעיים ונהמת הבולודוזרים אינם שוככים בו לרגע.

ברוכים הבאים, שוב, לסילואן, ביתם של יותר מ-50 אלף פלסטינים, שטח ריבוני ישראלי בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושליים. סילואן, שאין בה מדרכות, שאין בה שירותי תברואה, שאין בה שטחים ציבוריים (כולם הופקעו לטובת "עיר דוד"), שאין בה ספרייה עירונית או אפילו ספסל אחד לישיבה בכל רחובותיה התלולים, שאין בה גינת משחקים אחת לילדים, שאין בה תאורת רחוב, שמאות מילדיה לומדים בכיתות מאולתרות במחסנים ובמקלטים כי העירייה אינה משפצת את בתי הספר שבתחומה, שמספר התלמידים הממוצע בכיתותיה הוא 45, וגם כך 6,500 ילדי השכונה נאלצים להרחיק מדי יום לשכונות אחרות כי אין מספיק מוסדות חינוך בסילואן, שאין בה שום השקעה בתשתיות הקורסות זולת לטובת המתחם היהודי.

ברוכים הבאים לסילואן, שאין בה תכניות מתאר, שבשכונת ואדי חילווה לבדה (כ-5,500 תושבים) ניתנו בה פחות מ-20 היתרי בנייה במשך 44 שנות הכיבוש, ועל כן אין לתושביה שום אפשרות לבנות בה באופן חוקי (אלא אם כן הם משת"פים).

אבל יש בה, בסילואן, מרכז מבקרים משוכלל ב"עיר דוד", ובקרוב יהיו בה עוד שני מרכזי תיירות גרנדיוזיים, במעיין הגיחון ובחניון גבעתי. חניון רב-קומתי וחנות מזכרות ליהודים – כן; מדרכות וכיתות לימוד לערבים – לא.

כך ייראה הפרוייקט המתוכנן לקום על חניון גבעתי, שזכה להיקרא בשם "מתחם קדם":

את מפלצת הזכוכית הזאת תיכנן האדריכל אריה רחמימוב, מי שתיכנן גם את תכנית "גן המלך", (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, על חורבותיהם של 22 בתים פלסטיניים). רחמימוב, שתרם רבות לפרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים, ראה לאחרונה שכר בעמלו ומונה לתפקיד יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו.

למי שייך חניון גבעתי ובאיזה זכות אלע"ד בונה בו?

שאלה טובה. נתחיל בדרך האלימינציה.

חניון גבעתי אינו כלול בשטח הגן הלאומי "עיר דוד", שנמסר לניהולה של אלע"ד בהליך מפוקפק ביותר. כפי שתיארתי בהרחבה בפוסט קודם, הפעילות של אלע"ד במתחם "עיר דוד" מעוררת ביקורת קשה במשך שנים, בקרב ארכיאולוגים ופעילי תכנון. לפני חודשיים בג"ץ פסק בעתירה של "עיר עמים" שיש לצמצם את סמכויות אלע"ד בשטחי הגן הלאומי "עיר דוד" לתפעול בלבד, ולהחזיר את סמכויות הניהול לידי רשות הטבע והגנים ועיריית ירושלים.

מכל מקום, חניון גבעתי איננו חלק מ"עיר דוד". מן התכנית שאושרה בוועדה המקומית בשבוע שעבר (ניתן להוריד אותה כאן, תודה לעמותת "עיר עמים") ומפסיקת בג"ץ בעתירה נגד העבודות בחניון גבעתי ניתן להבין שהשטח שייך בעצם לגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", ש"עיר דוד" היא רק חלק קטן ממנו. אך לאלע"ד לא נמסרו מעולם סמכויות ניהול ופיתוח בכלל שטחי סובב חומות ירושלים. אומנם בשנים האחרונות אלע"ד מרחיבה את פעילותה מחוץ לסילואן; היא מנהלת את תעלת המים הרומית מתחת לטיילת ארמון הנציב, מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עין צורים" וגם ב"עמק השלום". ועדיין – מעולם לא פורסם בציבור שרשות הטבע והגנים העניקה לאלע"ד סמכויות כלשהן בשטח חניון גבעתי מעבר לחפירות ההצלה.

אם "מתחם קדם" המתוכנן לא יקום על קרקע ציבורית, אולי זו בעצם קרקע פרטית? רמז לכך ניתן באפריל 2009, כשהיועץ המשפטי של עיריית ירושלים, יוסי חביליו, ניסה לברר אם וכיצד התגלגל חניון גבעתי, שהיה חכור בידי העירייה עד 2006, לבעלות אלע"ד. אלע"ד הצהירה אז  שמדובר בשטח פרטי ש"הזכויות בו רשומות בספרי המקרקעין", אך לא הציגה תיעוד לבעלותה עליו. ואומנם, בסעיף 1 של פסק הדין של בג"ץ מלפני שנתיים, מוצהר שאלע"ד (וחברת "מעלה בית דוד") היא בעלת הקרקע.

האומנם? בתכנית שהופקדה בשבוע שעבר, עמוק בתוך הר של הסתייגויות טכניות, קבורה המלצה מעוררת תמיהה לוועדה המחוזית: "הוכחת בעלות על כל החלקות בשטח התכנית (הוצג רק עבור חלקה מס' 11). יש להציג חתימת שני מוכתרים במקרה והגוש לא רשום."

אהה, אז עדיין אין הוכחת בעלות. אז השטח אולי לא פרטי. אבל אם הוא שטח ציבורי, שמעולם לא נמסר באופן רשמי לידי אלע"ד – באיזו זכות היא מקימה שם פרוייקט גרנדיוזי של יותר מ-10,000 מ"ר בנוי? ואם הוא פרטי – איך בדיוק נמסר שטח ציבורי, בתחום הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", לבעלות פרטית? נזכיר שאפילו שטח הגן הלאומי "עיר דוד" לא נמסר לבעלותה של אלע"ד, אלא רק לניהולה.

נכון להיום, כל סוגיית הבעלות וזכויות הפיתוח בחניון גבעתי לוטה בערפל. הערפל מכוון, לא מקרי, ומאפשר לפרוייקט השנוי במחלוקת הזה להתקדם ללא הפרעות מיותרות של שקיפות ציבורית. בכל הזהירות המתבקשת, ובהסתמך על האופן שבו אלע"ד השתלטה בעבר על נכסים בסילואן, צריך לומר ברורות – יש חשש כבד ש"מתחם קדם" הוא פרוייקט בלתי חוקי מראשיתו.

[במאמר מוסגר: "חוקיות" מעבר לקו הירוק היא כידוע לא ערובה להליך הוגן או מוסרי; מצב העניינים השגרתי הוא שקודם השלטון יורה, אחר כך מערכת המשפט מסמנת מטרה עגולה מסביב לחור הירי; לעניין הזה כדאי להיזכר בנישול המשפטי בשיח' ג'ראח, או בפסיקה המקוממת האחרונה, שמתירה לישראל להמשיך להפעיל מחצבות ישראליות בשטח C – ביזה פשוטה של משאבי טבע, בניגוד לדיני הכיבוש במשפט הבינלאומי – משום שיש לקחת בחשבון את "הכיבוש המתמשך". כפי שנראה מיד, במקרה של חניון גבעתי, ההצדקות המשפטיות ניתנו למעשה כבר מראש. ועדיין, אין שום פסול בניסיונות העקשים של ארגוני זכויות אדם לגייס את החוק בשטחים דווקא לצד הקורבנות הפלסטינים. לשון החוק הרבה יותר הגונה מפרשניו, ואחת לכמה זמן מתגלגל הדיון לפתחו של שופט הגון, שמציג את פניו המוסריות של החוק. הליכי האישור המסורבלים לכאורה של תכניות בנייה הם ככלות הכל פשרה סבירה בין הצורך לאזן בין שלל אינטרסים סותרים. מי שבוחר להעמיד את האינטרס של עמותת מתנחלים חמדנית מעל כל אינטרס אחר איננו מייצג של "החוק" יותר ממי שמוחה נגדו. ובקצרה: את חוק הכיבוש אין לקדש, אך גם אין לוותר עליו מראש].

בכל מקרה – תודה לבג"ץ שסלל את הדרך

פרוייקט "מתחם קדם" ייצא לפועל; זה כבר כמעט סגור. במוקדם או במאוחר, מפלצת הזכוכית של אלע"ד תקום בחניון גבעתי ותספק תשובה ציונית הולמת לכיפת הסלע המנקרת את עיני המבקרים היהודים בעיר העתיקה. עכשיו אולי הזמן לבחון שנית איפה היתה יכולה מערכת החוק בישראל לעצור את פרוייקט הרשע והאיוולת הזה – ואיך היא בחרה לעצום עיניים.

בשנת 2002 החל הארכיאולוג אלי שוקרון לחפור בחניון גבעתי, ומאוחר יותר עברו החפירות לידי הארכיאולוג דורון בן עמי. ככל החפירות בסילואן (להוציא אלה שבשטח המרכז למבקרים), הן מוגדרות כ"חפירות הצלה". אין חולק על כך שבשטח החפירות התגלו ממצאים בעלי חשיבות מדעית גדולה, אבל לא יזיק להזכיר שרק מקצתם קשורים לנוכחות יהודית באתר, ואין כל ממצאים הקשורים למלכות בית דוד. התזכורת הזאת לא היתה נחוצה אלמלא תהילתה של אלע"ד היתה על חשיפת "העבר היהודי המפואר" של עיר דוד – פיקציה תעמולתית שהרבה משאבים מושקעים בפימפום בלתי פוסק שלה.

רשות העתיקות מבצעת חפירות הצלה בכל מקום שבו מתוכננים בנייה או פיתוח ויש חשש להרס ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. הנוהג המקובל, על פי ד"ר יובל ברוך ממחוז ירושלים של רשות העתיקות, הוא זה: "רשות העתיקות מבצעת חפירות באתר (לפי אישור ממנהל רשות העתיקות) לאחר שהיזם מציג לה היתר בנייה שאמור להעיד על הליך תכנון ובנייה תקין" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 19). זאת לשון החוק – סעיף 30 לחוק העתיקות.

באף אחת מחפירות ההצלה שמתקיימות בסילואן כבר שנים ארוכות – ללא פיקוח של המועצה לארכיאולוגיה, ובניגוד לעמדתם המקצועית של בכירים בתחום – לא קיימות תכניות בניין מאושרות. כך גם בחניון גבעתי. "חפירות ההצלה" שמתבצעות במקום "מצילות" את השרידים הארכיאולוגיים מתכניות שמעולם לא קיבלו היתר חוקי.

ועם זאת, לאף אחד מן הנוגעים בדבר לא היה ספק שיש גם יש תכניות לפיתוח מאסיבי בחניון.

בשנת 2008 הגישה קבוצה של 27 תושבים פלסטינים בסילואן, המתגוררים בסמוך לחניון גבעתי, עתירה לבג"ץ, בשיתוף עם תנועת "שלום עכשיו". העותרים טענו שבמסווה של חפירות ארכיאולוגיות מבוצעות בחניון גבעתי פעולות הכנה לפרוייקט בנייה של אלע"ד, ללא שום היתר חוקי. רשות העתיקות ואלע"ד טענו מנגד שכל העבודות המבוצעות במקום קשורות ישירות לחפירות ההצלה, אבל הודו בקיומן של תכניות הבנייה. בפסק הדין של בג"ץ, שניתן בספטמבר 2009 (ניתן להוריד אותו במלואו כאן), נזכרת הצהרת רשות העתיקות, שמתייחסת לשנת 2002: "בא כוח רשות העתיקות הסביר כי מרשתו מבצעת חפירות ארכיאולוגיות במקרקעין למעלה משש שנים, לאחר שבעלי המקרקעין ביקשו לבנות בו ולצורך כך יזמו תוכנית בניין עיר מתאימה."

למעשה, כבר ביוני 2005 אושרה תכנית (מס' 9030) להקמת חניון בן 5 קומות וחללי ארכיאולוגיה בשטח חניון גבעתי, בתכנון משה ספדיה. התכנית כללה גם מרכז מסחרי, אולם שמחות וחדרי אירוח בשטח כולל של 1,400 מ"ר. מסיבה לא ידועה התכנית הזאת הוקפאה, והוחלפה בתכניתו של האדריכל רחמימוב, שאושרה בשבוע שעבר. בפברואר 2007 הודה מנכ"ל רשות העתיקות, שוקה דורפמן, בישיבה של המועצה לארכיאולוגיה: "קיימת בעיה לייצר תכנית כרגע, אך הכוונה היא חד משמעית. לגבי חניון גבעתי, ייבנה חניון בסופו של דבר." (דו"ח "עסקה אפלה בסילואן", עמ' 19). מפה לשם, ה"חניון" הפך לפרוייקט תיירותי ענק.

בקצרה: מן הרגע הראשון שאלע"ד לטשה את עיניה אל חניון גבעתי, היה בדעתה רק דבר אחד לעשות שם: להקים מרכז תיירותי עצום-ממדים, עם חניון רב-קומתי, לטובת תיירים יהודים כמובן. נזכיר שמדובר בשטח ציבורי כמעט יחידי בכפר הצפוף הזה, שטח ששימש כחניון מקומי ואז הופקע משימושם של אלפי תושבים. הארכיאולוגיה לא עניינה את אלע"ד, ו"חפירות ההצלה" שהיא נדרשה להן היוו, מבחינתה, שלב ביניים שיש לדלג עליו בזריזות מירבית בכדי להכשיר את הקרקע לשלב הבנייה. למעשה, בעתירת התושבים מ-2008 הועלתה הטענה שהכשרת השטח לבנייה מתבצעת כבר במקביל לחפירות, ללא היתר.

את הטענה הזאת בג"ץ דחה, ומעניין להתעכב על מסלול החשיבה הפתלתל שבסופו הסיקו השופטים – עדנה ארבל, אדמונד לוי וחנן מלצר – כי החפירות בחניון גבעתי כשרות לחלוטין ואין סיבה לעצור אותן. ההחלטה הזאת, כאמור, סללה את הדרך למפלצת הזכוכית שתקום במקום במהרה.

כנגד העותרים, טענה רשות העתיקות שהעבודות המסיביות באתר חניון גבעתי – הקמת קירות תמך והטמנת קונסטרוקציות ברזל בעומק של 15 מטר – בוצעו מטעמי בטיחות בלבד, למנוע התמוטטויות עפר. בית המשפט אימץ לחלוטין את עמדת הרשות, ואף מתח ביקורת על העותרים שלא המציאו ראיות מוצקות לעבודות הבנייה המיוחסות (ביקורת שגובלת ברישעות – הרי אתר החפירות סגור למבקרים חיצוניים וניתן רק לצלם אותו מלמעלה).

יתירה מזאת, במשך שנים סבלו תושבי סילואן מנזקים פיזיים (סדקים בקירות, קריסת רצפות, בורות בכביש) בשכונתם כתוצאה מהחפירות ממש מתחתיהם (ראו תיעוד מפורט כאן וכאן); למעשה, כך הם גילו לראשונה שאכן מתבצעות חפירות תחת בתיהם (איש לא טרח להודיע להם מראש; ערבים, אתם יודעים). ושוב, בית המשפט קנה ללא פקפוק את גרסת אלע"ד (ומומחה מטעמה) שאין שום קשר סיבתי בין החפירות מתחת לבתי התושבים לבין הסדקים שהופיעו בהם. הכל הפוך, הסבירה השופטת ארבל לתושבים: בעצם אתם בניתם בתים לא בטיחותיים, שעכשיו מתפרקים לכם, ואילו אלע"ד יוצאת מגדרה כדי שנכסיכם לא יינזקו. איך השופטת יודעת? אה, זה פשוט: "כפי שהובהר לנו, גורמי המקצוע מטעם רשות העתיקות מלווים באופן רציף את העבודות במקום. אנו מניחים כי רשות העתיקות תמשיך ותקפיד על כך גם בהמשך עד לתום העבודות במקרקעין."

"הובהר לנו", "אנו מניחים". פסק הדין מלא במשפטים כאלה. הגרסה הפלסטינית היא תמיד "טענה לא מוכחת", הגרסה היהודית היא בגדר אמת גלויה, מעל לכל ספק.

השופטים לא תמימים ולא טפשים. הם מכירים היטב את ההסטוריה של אלע"ד בסילואן (ולו רק מרצף העתירות שהגיעו לבג"ץ לאורך השנים). הם יודעים היטב שבכל פינה שאלע"ד תקעה את חפירה, אחרי כמה שנים מתנשא שם בניין חדיש ומפואר. ובכל זאת, השופטים מעדיפים לצמצם ככל האפשר את שדה הראייה שלהם, ולראות רק את מה שאלע"ד בוחרת להראות בשלב הזה. בעוד שהעתירה מדברת על מה שעתיד לקום מעל הקרקע, השופטים קוברים את מבטם מתחתיה.

מזכיר לכם משהו? כך בדיוק התייחסו שופטי בג"ץ במשך כל השנים לעתירות של פלסטינים נגד גדר ההפרדה. השופטים התמסרו ברצון לתעמולה הישראלית כאילו הגדר הוקמה אך ורק משיקולים בטחוניים, ואין בין התוואי שלה לבין גבול מדיני עתידי שום קשר. פה ושם אומנם דרשו לתקן את התוואי, אבל הנחת המוצא היתה שמדובר ב"גדר זמנית", לצרכי ביטחון בלבד. מן הפיקציה הזאת העולם מזמן התפכח, ואפילו פוליטיקאים מן הימין התנערו ממנה זה מכבר, אבל שופטי בג"ץ עדיין דבקים בה, בערגה כמעט נואשת, כמו פעוט שמסרב להרפות מן הדובי המרוט שלו.

עד כדי כך מגיעה ההיתממות-מרצון של השופטים (מצב נפשי חריג לכאורה, שהפך לנורמטיבי בפסיקה הישראלית ביחס לפלסטינים), שהם ממש משוכנעים כי תכניות הפיתוח של אלע"ד נתונות בידיה של רשות העתיקות לשבט או לחסד. הנה עוד ציטוט בלתי ייאמן מפסק הדין:

"רשות העתיקות הסבירה כי היא התנגדה לכל שינוי בתכנית החלה על המקרקעין כל עוד לא בוצעה חפירה ארכיאולוגית של הנכס. לדבריה, רק לאחר חשיפת כל הממצאים במקום, תוכל היא לקבוע אם היא מסכימה לבניה המתוכננת ובאילו תנאים. על רקע זה החלה חפירת ההצלה במקום. דומה אם כן כי במקרה מעין זה, דווקא משום שמדובר בחפירת הצלה שהחלה על רקע רצונם של בעלי המקרקעין לשנות את התכנית החלה עליה, בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות ובעמדתה ביחס לשינוי המבוקש בתב"ע. במצב זה פוחת החשש ללחצים על רשות העתיקות שלא יתאמו את האינטרס המחקרי."

הבנתם? "בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות". כתבו ולא רעדה להם היד. כל העולם כבר יודע בספטמבר 2009 שבחניון גבעתי יקום פרוייקט בנייה של אלע"ד. התושבים יודעים, הארכיאולוגים יודעים, מנכ"ל רשות העתיקות יודע ("ייבנה חניון בסופו של דבר") – ורק השופטים הנכבדים של בג"ץ עדיין לא יודעים זאת. מפשפשים במסמכים, זוקפים גבות תמהות, מדמיינים להם מין אוטופיה של מנהל תקין, כאילו אלע"ד ורשות העתיקות פועלות מתוך ניגוד אינטרסים ולא בעצה אחת, כאילו יש בכלל סיכוי שרשות העתיקות תטרפד את הפרוייקט של אלע"ד משיקולים ארכיאולוגיים, כאילו היה פרוייקט התנחלותי אחד במדינת ישראל שלא התחיל כך, ממש כך – באמון הנאיבי (תיקון, העוצם-עיניים-בכוח) ביושרתו של השלטון, בכך שהוא כבר יפקח על הגופים האידאולוגיים (כי המדינה היא "מעל לאידאולוגיה" בפנטזיה הזאת), והוא יוודא שהם לא חורגים מן ההיתרים החוקיים שניתנו להם, כי בסך הכל – המדינה שומרת חוק היא.

מה, לא?

ומן הפנטזיה, במעבר חד למציאות. באפריל 2008, שנה וחצי לפני פסק הדין של בג"ץ,  שודרה בערוץ 1 כתבה מצויינת של נסים מוסק על המתרחש בחניון גבעתי בסילואן. בדקה 4:23 אומר הארכיאולוג ד"ר רפי גרינברג, העוקב מקרוב אחרי פעילות אלע"ד מזה שנים, את הדברים הבאים על מערכת היחסים של העמותה עם רשות העתיקות: "רשות העתיקות התחייבה מראש לפנות את העתיקות מכאן, ולהשאיר אותן רק במרתף של אותו בניין שייבנה. כלומר, רשות העתיקות כאן עובדת בשביל היזם, והיזם במקרה זה הוא עמותת אלע"ד."

זה באשר לפנטזיה הבג"צית ש"בעלי המקרקעין הם התלויים במידה רבה ברשות העתיקות."

אם יש את נפשכם לדעת מהו הבסיס הרוחני של שופטים עם בוחן מציאות לקוי כל כך, עיינו לבסוף בסעיף 22 של פסק הדין, המובא בדברי הסיכום. או אז פורקת מעליה השופטת ארבל את עולו המסורבל של הז'רגון המשפטי וממריאה אל שחקים נשגבים על גביהן של מליצות מכונפות:

"עברה ההיסטורי העשיר של הארץ מקופל שכבה על שכבה באדמתה. דברי הימים של הארץ, של העמים שחיו בה, חלפו בה ונכנסו אל דפי ההיסטוריה, נקברו במרוצת השנים תחת האדמה והפכו לצפונותיה… ביתר שאת נכונים הדברים ביחס לאזור המכונה "עיר דוד". תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך) ראו למשל: שמואל ב', ד'-ח'; שמואל ב', ט'-י"א; דברי הימים א', פרק ט"ו, פס' א', זאת הגם שהמקום עצמו מוזכר כמובן עוד קודם לכן, בסיפור עקדת יצחק) וממקורות נוספים. חשיבות חשיפת צפונותיה של עיר דוד היא לאומית ובינלאומית, היא אינה מתייחדת לבני העם היהודי אלא יש לה חשיבות לכל מי אשר מבקש להתחקות אחר תולדותיו של איזור זה שהוא ערש הדתות המונותיאיסטיות. חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות."

מה לבלבול המוח הזה ולפסק דין משפטי? לבג"ץ פתרונים. קשה לדעת איפה להתחיל לסמן את השגיאות ועיוותים שהפסקה הזאת מכילה. ראשית, המעבר הקליל בין הממצאים הארכיאולוגיים לבין הטקסט המקראי ("כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך") – תלוש לחלוטין מן המציאות. בפועל, כפי שכבר תואר כאן ובפוסטים הקודמים בהרחבה, העדויות הארכיאולוגיות לנוכחות יהודית קדומה בתל עיר דוד הן שוליות ובטלות בששים בתוך שלל הממצאים. ובאשר ל"ערש הדתות המונותיאיסטיות" – מי יודע, אולי כיוונה השופטת את דבריה לאל המונותיאיסטי הידוע קופידון, שדמותו המגולפת נחשפה בחפירות חניון גבעתי.

כלאחר יד מוסיף פסק הדין: "חשיבותו של חקר העבר אינה יכולה להסיג מפניה את זכותם של התושבים באזור החפירות לחיות בבטחה." אבל בשלב הזה ניתן להבין שמדובר באמירה חלולה, נטולת כיסוי. וזאת לא משום שחקר העבר רומס את זכויותיהם של תושבי סילואן, אלא משום שחקר העבר, כשלעצמו, אינו יותר מאיצטלה לפרוייקט הייהוד של השכונה. ולפרוייקט הזה, שאלע"ד מוציאה לפועל מזה 25 שנה, יש שותפים נכבדים מאד בכל שדרות השלטון, החל מעיריית ירושלים ורשות הטבע והגנים, דרך רשות העתיקות ומשרד השיכון, ועד מערכת המשפט הישראלית, ובמיוחד ספינת הדגל שלה – בית המשפט העליון. לא בכדי יושב שופט עליון לשעבר (צבי טל) במועצה הציבורית של עמותת אלע"ד. חנן מלצר, אדמונד לוי ועדנה ארבל יכולים לראות עצמם ראויים לשרות במחיצתו.

בסיומו של פסק הדין המחפיר הזה, במשפט החותם ממש, צץ לפתע המודחק – ספק רגש אשם, ספק ניסיון דחוק אחרון לשריין מראש מחילה-עצמית אל נוכח הצפוי לקרות: "יובהר למעלה מכל ספק כי אין בחוות דעתי כל היתר או הכשר לביצוע כל עבודה שמעבר לחפירות הארכיאולוגיות במקרקעין ולא ניתן לה היתר כדין."

יצאת בסדר, כבוד השופטת. ההסטוריה תדון אותך לכף הזכות. דקדקת על קוצו של יוד, וממרומיו של אותו קוץ תוכלי בקרוב להשקיף בנחת אל מפלצת הזכוכית שתוקם ב"מתחם קדם", הפתעה גמורה זאת מן הסתם תהיה לך, שהרי את לא הכשרת את זה, הרי כתוב במפורש בפסק הדין שהכל היה עבודות ארכיאולוגיה, ומה הקשר בין ארכיאולוגיה לבין התנחלות, בין מה שמתחת לקרקע למה שעליה, מה הקשר בכלל בין מי שבונים לו ומי שהורסים לו, הראו לי ולו גרגר עפר אחד מסילואן שהצליח אי פעם לחדור פנימה אל היכלי המשפט ולהטעים להם טעמה של מציאות.

(שימו לב – מצד שמאל אפשר בלחיצה אחת לקבל עדכונים מעמוד הפייסבוק של הבלוג).

(פוסט ארוך, מעין המשך לפוסט הזה).

שוב חרב הגירוש מתנופפת מעל  סילואן

בני משפחת סומרין, תושבי שכונת סילואן, כבר החלו לארוז את חפציהם לקראת הפינוי מביתם, שנקבע ליום שני השבוע. ברגע האחרון הודיע הגורם המפנה – קק"ל – על דחיית רוע הגזירה. עוד מרווח נשימה קטן לבני המשפחה הזאת- 12 נפשות, בהן 5 ילדים, אשה בהריון וסב שנזקק לטיפול דיאליזה. כבר 5 שנים לא פונתה בכוח אף משפחה מסילואן; טחנות האי-צדק טוחנות לאט אבל בטוח. מכל מקום, תכניות פיתוח מרקיעות שחקים, פארקים תיירותיים ואתרי עתיקות – כולם על שטחים שכרגע מאוכלסים בפלסטינים – יש גם יש. רק הגירוש מתעכב.

רגע, מה לקק"ל ולנכסים מעבר לקו הירוק? שאלה טובה. נלך קצת אחורה. ביתה של משפחת סומרין הופקע ב-1991 מכוח החוק לנכסי נפקדים והועבר ל"הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. בכתב התביעה שהגישה החברה לסילוק התושבים בשנת 2005 הועלה הטיעון המשפטי המעניין הזה: "השטח הוא בעל חשיבות היסטורית רבה לעם היהודי, בו נמצאו שרידים היסטוריים רבי משמעות בהם ארמון המלך דוד, קברי בית דוד, ניקבת השילוח."

אכן סיבה לגיטימית לסלק ערבים מאדמתם, מה עוד שביתם, מעשה שטן, ניצב בפתח הגן הלאומי "עיר דוד" שמפעילה אלע"ד בסילואן. נזכיר בעוונותינו (לא שזה רלבנטי) שעד היום לא התגלה שום שריד בחפירות "עיר דוד" שקשור למלכות דוד או שלמה. הקול בכתב התביעה הוא קול "הימנותא", אבל הידיים (וגם עורכי הדין) – ידי אלע"ד. "הימנותא" היא זרוע חשאית-למחצה של קק"ל המתמחה ברכישת קרקעות מעבר לקו הירוק – מה שאסור לקק"ל עצמה לעשות, על פי חוק. העברת הנכסים לרשות "הימנותא" הבטיחה שהם יגיעו לידיים יהודיות בלבד – מה שמכרז ממלכתי לא יכול להבטיח. בקק"ל ניסו להתנער מאחריות לפרשה (בכל זאת, התורמים של קק"ל זה לא התורמים של אלע"ד), אבל ללא הועיל: שמה של "הימנותא" מתנוסס על כל המסמכים המשפטיים, כולל צו הפינוי למשפחה.

החלתו של חוק נכסי נפקדים על נכסים במזרח ירושלים עומדת בניגוד לדעתם של רוב המשפטנים (כולל יועצים משפטיים לממשלה בעבר), אבל היועץ הנוכחי, יהודה וינשטיין, כנראה סומך את ידיו על הפרקטיקה המגונה הזאת. על המסלול המסריח הזה, שבו המדינה מנצחת על הפקעת נכסים, גירוש פלסטינים וייהוד שכונות במזרח ירושלים, והכל באמצעות קבלני משנה בדמות "הימנותא" ואלע"ד – אפשר לקרוא כאן.

הודות לפעילות מחאה נמרצת של "סולידריות שיח ג'ראח" ו"רבנים למען זכויות אדם", נחשף חלקה המביך של קק"ל במפעל הנישול וייהוד-מחדש של מזרח ירושלים. קק"ל מיהרה להשעות את פינוי בית סומרין. לקח ראשון: יש תוצאות לאקטיביזם! לקח שני, מפוכח יותר: לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר תסתער שוב עמותת אלע"ד על הבית שתקוע כמו קוץ בגרונה, עם או בלי הכיסוי הציבורי של "הימנותא". יש בסילואן עוד שני בתים כאלה, הנמצאים בסכנת פינוי עקב הפקעה של האפוטרופוס על נכסי נפקדים. ועוד לא דיברנו על תכנית "גן המלך" (בתרגום לערבית: התכנית לגרש 100 נפשות משכונת אל-בוסתאן). בסילואן חיים בצל הגירוש, כל הזמן.

עוד רדיפות בסילואן

הסיבה לכתיבת הפוסט הנוכחי היתה שרציתי לבדוק מה התחדש בסילואן בשנה שחלפה מאז שכתבתי את המאמר הזה (הפרוייקט הגדול ביותר בתולדות הבלוג הזה, לפי שעה). למה אני ממשיך לחפור בסילואן, ובפרטנות כזאת? בסך הכל, על ספקטרום קורבנות הכיבוש, תושבי סילואן לא נמצאים בדרגה הנחותה ביותר. מדינת ישראל לא מרוששת ומצמיאה אותם, כמו את תושבי בקעת הירדן; הם אינם חשופים להצקות והשפלות קשות כמו תושבי חברון; ופעולות "תג מחיר", לפי שעה, לא הגיעו אל סף ביתם.

ובכל זאת, סילואן היא המעבדה הטובה ביותר, המזוקקת ביותר, להבנת מנגנוני הכיבוש והאפרטהייד הישראליים. שם הם מצטלבים ומתלכדים באופן העמוק ביותר, שם ניתן להתוודע אל שלל הפרקטיקות שבזכותן הפך "הכיבוש" ליקום בפני עצמו, עם הגיון ודינמיקה פנימיים. בסילואן תפגשו את שלטון החוק שהפך לשלטון השרירות, המשפט כמשפָח; את הריקוד המושחת שמנהלות זרועות שלטוניות עם עמותות פרטיות לצורך הלבנת פשעיהן; את החזון המשיחי לצד ההון המעורטל, הנדל"ני, החמדני; את הארכיאולוגיה שירדה לזנות מגוייסת; את העסקנות המוניציפלית במירעה; את מיזמי התיירות הגרנדיוזיים, את הבזבוז הלא-ייאמן של כספי ציבור; וגם תפגשו שם את דמותכם וצלמכם, עם ישראל שנוהר בהמוניו ומחבק אל לב הקונצנזוס את כל התועבה הזאת.

הריכוז הנדיר הזה של כל כך הרבה ממדים של ניצול והסתרה מצדיק את ההתייחסות המיוחדת לסילואן. כדי לפרק אותם אחד לאחד צריך סבלנות וגם קיבה עמידה. הקוראים מתבקשים להצטייד בשתיהן.

ובכן, מה התחדש השנה בסילואן? נפתחה "מנהרת המסתור", הוחל במהלכי חקיקה שיבצרו את שליטת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", והתחילו להתחוור הממדים האמיתיים של תכנית-העל ל"ירושלים של מטה", תכנית שקושרת את כל הקצוות וכל הגופים והעמותות שפעילים באזור. על כל אלה בהמשך. קודם נרחיב עוד על השגרה היומיומית בשכונה.

בסילואן יש מגוון עשיר של דרכי התנכלות לתושבים. אפשר לגרש אדם מביתו גם מבלי להפקיע את הבית – למשל, באמצעות צו הרחקה מנהלי של אלוף הפיקוד. כך נעשה לעדנאן ג'ית, פעיל פוליטי בכפר שמוחה נגד התכנית להרוס 22 בתים בשכונת אל-בוסתאן כחלק מפרוייקט "גן המלך" (שאולי בכלל לא היה שם). ג'ית ושני פעילים נוספים שהרשויות עוצרות ומשחררות באופן סדרתי, רק כדי להציק ולרפות את ידיהם, פנו השנה לאיחוד האירופי בבקשה שיעניק לג'ית מקלט מדיני באחת הקונסוליות במזרח ירושלים.

חשוב להזכיר: כל הפעילים הללו, שנאבקים נגד תכניות לגרשם מאדמתם, פועלים בדרכים לא אלימות, ואין כל ראיות מפלילות נגדם. בדיוק משום כך מפעילות נגדן הרשויות אמצעים דרקוניים, עוקפי-חוק, כמו מעצרים שרירותיים וצווי הרחקה מנהליים. מעניין שישראל מצהירה מעל כל במה אפשרית שמזרח ירושלים נמצאת תחת ריבונות ישראלית, ובו בזמן מפעילה בה צווים צבאיים כאילו היתה שטח כבוש – הכל לפי צרכי השעה.

בשנה החולפת נפרצו עוד סייגים ביחס השלטונות לילדי סילואן. מאות ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית נעצרו ונחקרו בניגוד לחוק (הוצאה מן המיטה באישון לילה, איזוק, לקיחה לחקירה ללא נוכחות הורה ושימוש באלימות). למעשה "חוק הנוער", שאמור להגביל ולרסן את הטיפול הפלילי בקטינים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל (ומזרח ירושלים, נזכיר, סופחה לישראל הריבונית) – הפך בסילואן לכלי ריק מתוכן.

בין לבין, שגרת החיים של תושבי סילואן תמיד כפופה לצרכי הפיתוח התיירותי של אתר "עיר דוד". במרץ השנה קבע בית המשפט העליון שעבודות הפיתוח בשכונת ואדי חילווה בסילואן נעשו ללא הליך תכנוני ובלי שיתופם של תושבי השכונה הפלסטינים. נדגיש שמדובר בעבודות פיתוח שנועדו רק לטובת פרוייקט החפירות של "עיר דוד"; בית המשפט לא עסק כלל בשאלה מדוע אין בסילואן תכנית מתאר ואין שום השקעה בתשתיות שנועדה לשפר את חיי התושבים הפלסטינים.

לא רק לחיות קשה בסילואן, אלא גם למות. תושבי הכפר שנהגו לקבור את מתיהם בבית הקברות העתיק באב אל-רחמה (בן כ-1,300 שנה) כבר לא יכולים לעשות זאת ללא עימות עם החוק. הוועד למניעת הרס עתיקות הר הבית (שעליו נמנים אנשי רוח כגון א"ב יהושע, חיים גורי ועוד) עתר השנה לבג"ץ למנוע קבורה במקום מחשש לפגיעה בעתיקות. מאז ואילך מסתכן מי שמבקש לקבור את קרוביו במקום במעצר.

 

 

לנוכח האצת פעילות ההתנחלות בשכונות במזרח העיר, גוברים כל הזמן החיכוכים בין התושבים הפלסטינים למתנחלים. כך גם תופח עוד ועוד מנגנון האבטחה שנדרש כדי למגן את המתנחלים. בשנה החולפת עלה תקציב האבטחה השנתי ב-40% והגיע ל-76 מליון ש"ח. בממוצע, עולה 3,160 ש"ח לאבטח כל מתנחל יהודי בשכונות מזרח ירושלים.

עולה למי? לכולנו. מדובר בכסף ציבורי, מתקציב משרד השיכון, שהולך למימון אבטחה פרטית. 3,160 ש"ח לחודש עבור מתנחל בודד. תזכרו את זה בפעם הבאה שאומרים לכם שאין מנין לקחת כסף למטרות חברתיות.

על שערוריית האבטחה הפרטית במזרח העיר (כולל האצבע הקלה שלה על ההדק) כבר כתבתי בפוסט הקודם. מדובר, לכאורה, בפעילות שאינה מעוגנת בחוק ואיננה בסמכות. השנה הגישו תושבי סילואן יחד עם האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ שמבקשת להחזיר את האבטחה במזרח העיר לידי משטרת ישראל, כפי שאכן החליטה ממשלת ישראל בספטמבר 2006. בחודש שעבר בג"ץ הורה למדינה להשיב לעתירה.

אבל ההתפתחויות המדאיגות ביותר בשנה החולפת התרחשו לאו דווקא ברחובות סילואן אלא במסדרונות הכנסת. נחשול החקיקה הלאומנית-גזענית לא פסח על סילואן. למעשה, אפשר לומר ששתי הצעות חוק שמקודמות עכשיו בכנסת "נתפרו" במיוחד לפי מידתה ולפי דרישתה של עמותת אלע"ד – הכל כדי להסיר את מעט המכשולים החוקיים שעוד מונעים ממנה לעשות ככל העולה על רוחה בסילואן.

הפרטת הגן הלאומי "עיר דוד": ימין לאומני פוגש ימין כלכלי

הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון, שעברה בקריאה טרומית ביולי השנה, מבקשת לחולל מהפכה של ממש בשליטה על הגנים הלאומיים בישראל. על פי ההצעה, המדינה תהיה רשאית להעביר את השליטה בגנים הלאומיים לגופים חיצוניים שבין מטרותיהם "הנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית." כיום החוק מאפשר למסור את השליטה רק ב"אתרים לאומיים", שהגדרתם מצומצמת מאד. התיקון שחסון מציע בעצם יאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל.

במה מדובר? תחזיקו חזק בכיסא. בישראל יש 115 גנים לאומיים, ביניהם מצדה, קיסריה, נחל אלכסנדר, תל מגידו, עין עבדת, בית גוברין וציפורי, שחולשים על מאות אלפי דונמים. תקציבה של רשות הטבע והגנים, שמנהלת את הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בישראל, עומד על 350 מיליון שקל. הודות לאתרים מכניסים במיוחד, כמו מצדה ועתיקות קיסריה, הרשות היא גוף רווחי (ב-2010 רשמה הכנסות של 150 מיליון שקל). הצעת החוק הלקונית-להחריד של ישראל חסון (וחבריו עתניאל שנלר, יריב לוין, זבולון אורלב, דוד אזולאי וזאב אלקין) קובעת כי "הרשות מתקשה לתפעל לבדה את כל הגנים הלאומיים ברמה המניחה את הדעת", ולשם כך יש להוציא את ניהול הגנים מידיה. הקביעה הזאת חסרת שחר, נטולת סימוכין, וכפי שתיכף נראה – מסך עשן שנועד להסתיר את הכוונה האמיתית מאחורי החוק.

למרבה המזל, ח"כ חסון שייך כבר לדור חדש של מחוקקים, שאינם נוהגים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות בעומק השרוול; זהו דור ה"אין בושה". אין לו בעיה להודות שמטרת החוק היא להכשיר את שליטתה של עמותת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", שליטה שנמסרה לידי העמותה בהליכים מפוקפקים ולכאורה גם בניגוד לפסיקת בג"ץ. לדברי חסון, "הדיון בנושא עיר דוד צריך להישאר במגרש הפוליטי. אבל ברגע שגופים עותרים לבג"ץ, הדיון הפוליטי נפרץ, ולכן נאלצתי להגיש הצעת החוק. לא צריך להציג את זה תחת האצטלה של דאגה לרשות הטבע והגנים".

צפירת הרגעה; תודה על ההבהרה. לרגע חששנו שמישהו מחמשת יוזמי החוק באמת דואג לרשות הטבע והגנים. אז נרגענו; הם לא דואגים.

הגוף שעתר לבג"ץ וממש לא הותיר לח"כ חסון ברירה אלא להפקיע, במכה אחת, את כל הגנים הלאומיים של ישראל מרשות הציבור, היה עמותת "עיר עמים". ביולי 2010 הגישה העמותה, העוקבת מקרוב אחר מהלכי עמותות הימין במזרח ירושלים, עתירה לבג"ץ לבטל את הסכם השליטה בגן הלאומי "עיר דוד" בין אלע"ד לבין רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה ועיריית ירושליים. העתירה אומרת את המובן מאליו: לא ייתכן שהשליטה ב-24 דונם באזור כל כך רגיש, ממש מתחת להר הבית, אזור בעל חשיבות ארכיאולוגית ודתית עצומה, תהיה נתונה בידי עמותה פרטית בעלת זיהוי אידאולוגי מובהק (אשר בא לידי ביטוי בהדרכות שמועברות באתר, כמו גם באג'נדה הארכיאולוגית שמקדמת העמותה).

קונצנזוס חריג בהיקפו של שלל גופים וארגונים יצא חוצץ נגד הצעת החוק של ח"כ חסון. החברה להגנת הטבע התריעה נגד הכפפת השיקול הציבורי של שמירה על הטבע לשיקולי רווח. עמותת "אדם טבע ודין" הזהירה מפני הפירצות בחוק ("מי יערוב לכך שהיזם שביקש להקים כפר נופש בחוף פלמחים, לא יקים עמותה סביבתית ובחסות חוק הגנים הלאומיים יממש את יוזמתו, בטענה שרק כך יוכל לתחזק כלכלית את הגן הלאומי פלמחים?"). ארכיאולוגים, אדריכלי שימור ומדריכי סיורים הגישו עצומת מחאה לשר להגנת הסביבה ולשרת התרבות והספורט: "חוק זה מניח תשתית לניכוס שרידי העבר של הארץ לטובת בעלי עניין המקורבים לשלטון… הארכיאולוגיה והמורשת התרבותית של ישראל הן נחלת כל אזרחי המדינה, ובעלות חשיבות תרבותית עולמית. אל לנו למסור נכסים אלה בידי מעטים המבקשים להפיק מהם רווח כלכלי ופוליטי."

אבל מי אלה המוחים? בסך הכל נציגי החברה האזרחית. ממתי ובאיזה עניין מייצגים חברי הכנסת את האינטרסים של החברה האזרחית? אחרי קיץ 2011, התשובה צריכה להיות ברורה. במשך כל הקיץ, זעקה והתקוממה החברה האזרחית בישראל – בעוד הכנסת בפגרה. אך חזרו הח"כים מהפגרה וחיש מהר התפנו לקדם חקיקה ש… שמה? שתיתן מענה לדרישות המחאה החברתית? לא, לא ממש. הח"כים שלנו עסוקים בעניינים בוערים הרבה יותר.

ובכן, רישמו לפניכם: הצעת החוק של ח"כ חסון עברה בקריאה טרומית עם 58 תומכים ו-10 מתנגדים. ואלה שמות הח"כים שמוכנים לזרוק לעזאזל (ובתנאי שיהיה זה עזאזל רווחי) את כל הגנים הלאומיים של ישראל, והכל כדי לשמור על "עיר דוד" בידי עמותת המתנחלים אלע"ד:

נינו אבסדזה, רוחמה אברהם, רחל אדטו, יואל חסון, ישראל חסון, רוברט טיבייב, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, רונית תירוש, אריה אלדד, אורי אריאל, מיכאל בן ארי, יעקב כץ, אורי אורבך, זבולון אורלב, דניאל הרשקוביץ, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, אופיר אקוניס, בני בגין, גילה גמליאל, דני דנון, ציפי חוטובלי, משה כחלון, חיים כץ, ישראל כץ, לימור לבנת, יריב לוין, לאה נס, גדעון סער, ציון פיניאן, יוסי פלד, איוב קרא, ראובן ריבלין, כרמל שאמה, סילבן שלום, ישראל אייכלר, מנחם מוזס, אורי מקלב, יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, משה מטלון, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, חמד עמאר, פאינה קירשנבאום, דוד רותם, ליה שמטוב, דוד אזולאי, נסים זאב, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, אברהם מיכאלי, יעקב מרגי, משולם נהרי.

שמתם לב להטיה קלה, איך נאמר, לצד ימין? כאן נחשפת הזיקה העמוקה בין הימין הלאומי לימין הכלכלי; האחד משרת את השני והשני את האחד. ככל שהאידאולוגיה השלטונית יותר לאומנית, כך נעשה מסובך יותר להוציא אותה לפועל באמצעות גופים ציבוריים שאמורים לשקף אינטרס ציבורי רחב, עיוור לאבחנות אתניות; על כן גובר האינטרס למסור את המלאכה לידי גופים פרטיים, שאינם חייבים דין וחשבון לכלל הציבור. ולהיפך: ככל שהשוק הפרטי נוגס עוד ועוד בנכסים ציבוריים, כך הולכים אינטרסים מגזריים ומשתלטים על סדר היום הלאומי; וכל עוד הכסף הגדול נמצא בימין (ותמיד הוא יהיה שם, ולא בשמאל), האינטרסים הללו יהיו ימניים גם הם.

וכך, כמו שהקונצנזוס נגד החוק חוצה גבולות, כך גם הקונצנזוס בעדו חוצה גבולות – זולת הגבול של המחנה הלאומני: הכהניסט מיכאל בן ארי, ה"חברתי" משה כחלון, שומר כבוד החוק רובי ריבלין, וכמובן, דני דנון הבלתי נלאה. כולם כולם מאוחדים בתשוקה עזה אחת – להיפטר מהעול המעיק של ניהול ציבורי נאות לגנים הלאומיים ולתת אור ירוק להמשך פרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים (בלשון נקייה, "הפעילות החינוכית של אלע"ד").

אבל רגע. אולי אתם שואלים: למה כל כך חשוב למדינה שאלע"ד תמשיך לנהל את "עיר דוד"? מה יקרה אם הניהול ישוב לידי המדינה עצמה? בסך הכל פרוייקט ההתנחלות הוא בעיקרו ממלכתי ולא פרטי. למה דווקא ב"עיר דוד" נחוץ קבלן פרטי?

קשי הבנה אנחנו בשמאל. עוד לא מבינים את השיטה. מזל שיש ערוץ 7 ששואל את השאלות בשבילנו ומקבל עליהן תשובות. כך הסביר שם ישראל חסון את הרציונל לחוק:

"עוד הוא מוסיף ומציין שבמידה ואכן יילקח המקום מידי עמותת אלע"ד והמדינה תבצע במקום חפירות ארכיאולוגיות, עמותות כמו "שלום עכשיו" יצלמו את הדבר ויעבירו אותו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג כחפירות של מדינה במקום כבוש, מהלך האסור על פי החוק הבינלאומי, ובכך יבקשו לסבך את מדינת ישראל באפיק נוסף."

עכשיו הבנו. גן לאומי או לא גן לאומי – את החפירות ב"עיר דוד" חייבים להסתיר מעין המצלמות, כי מדובר, כמה מביך, בהפרה של החוק הבינלאומי. ואם המדינה תנהל את החפירות, יחולו עליה חובות מצערות, כגון שקיפות ציבורית. נמסור נא את המלאכה לידי עמותה פרטית וחסל סדר צילומים ופומביות.

כך עובד מוח קרימינלי. צריך להמשיך להפר את החוק (הבינלאומי), אבל אסור שאף אחד יידע, אז כדי להסתיר את זה, נפר גם את החוק הישראלי (שאינו מסמיך את המדינה למסור גנים לאומיים לניהול פרטי). בעצם, בואו נשנה את החוק הישראלי. וזה רק בינתיים; יריב לוין וזאב אלקין כבר עובדים במרץ, מן הסתם, גם על שינוי החוק הבינלאומי.

 

 

התעצבנתם? יופי. עכשיו תעשו משהו עם העצבים שלכם. קודם תחתמו על העצומה לעצירת ההפרטה של הגנים הלאומיים. אבל זה לא מספיק. עם הח"כים שהעבירו את הצעת החוק השפלה הזאת ותמכו בה – תתחשבנו בכל דרך אפשרית.

ומה קורה עם העתירה של "עיר עמים", שחוללה את כל הביזיון החקיקתי הזה? בחודש שעבר פסק בג"ץ שההסכם בין רשות הטבע והגנים לבין אלע"ד הוא חוקי, אבל יש להכניס בו שינויים שיצמצמו את הסמכויות הנרחבות של אלע"ד. ההדרכות ב"עיר דוד" יוצאו מידי העמותה וכך גם גביית דמי הכניסה לאתר, תוסדר פתיחת האתר למבקרים בשבת, ולאלע"ד לא תהיה זכות וטו בוועדת ההיגוי שמנהלת את המקום. במרץ 2012 יוצג לציבור לראשונה הסכם גלוי בין רשות הטבע לגנים לבין אלע"ד, והעותרים, עמותת "עיר עמים", יקבלו טיוטה שלו להערות (כך מוסר עו"ד מיכאל ספרד). במלים אחרות: בג"ץ הכשיר את השרץ, אבל קבע שהוא חייב להיות פומבי.

מופתעים? אל תהיו. גם הארכיאולוג יוני מזרחי הופתע כשגילה על קיר בית המשפט העליון פסיפס יווני, אשר נחשף בחפירות סבסטיה בשומרון בשנת 1931. אם בית המשפט מתכבד בממצא ארכיאולוגי שנתפס בשטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי, מדוע שימצא פסול כלשהו בפעילות הארכיאולוגית והנדל"נית של אלע"ד מעבר לקו הירוק? נזכיר שהדיונים האלה בבג"ץ, שטרם הסתיימו, הם בגדר שידור חוזר של דיונים שהתקיימו כבר לפני עשור בבג"ץ סביב מסירת הניהול של "עיר דוד" לאלע"ד. בשנת 2000 קבע בג"ץ שהחוזה שחתם מנהל מקרקעי ישראל עם עמותת אלע"ד מבוטל כיוון שנעשה שלא כדין. ב-2001, בעקבות דיונים משפטיים ממושכים, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי ניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים. אבל – החלטות לחוד ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים – העבירה הרשות, ביוזמתה החופשית, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002, מהלך שמבטא יותר מכל את שותפות האינטרסים בין הרשות לאלע"ד, מתחת למראית העין של המתח המובנה בין גוף מפקח ציבורי לעמותה פרטית.

והנה צימוק לסיום: נחשו מי עורך הדין שייצג את אלע"ד בבג"ץ בחודש שעבר? פרופ' דוד ליבאי. מה לאיש המתון ונשוא-הפנים הזה ולקדחת המשיחית של "עיר דוד"? השאלה לא במקום, כמובן, הוא בסך הכל עורך דין פרטי שרוצה להתפרנס. מעניין שאותו דוד ליבאי, בשבתו כשר המשפטים בממשלת רבין בשנת 1992, תמך במסקנות ועדת קלוגמן – אותה ועדה שחקרה את דרכי ההשתלטות של עמותות הימין על נכסים במזרח ירושלים. הוועדה הוקיעה בחריפות את דרכי העבודה של אלע"ד ושל הרשויות (הוגשו תצהירי בעלות כוזבים, לא נערכו מכרזים על הנכסים, בוועדה של משרד השיכון שהחליטה על החכרת הנכסים ישבו נציגי אלע"ד, ועוד כהנה וכהנה).

שר המשפטים ליבאי, אם כן, האמין שאלע"ד השתלטה שלא כדין על נכסי ערבים בסילואן. עורך הדין ליבאי, לעומתו, מגן בבג"ץ על זכותה של אלע"ד להמשיך ולשלוט על הגן הלאומי "עיר דוד" – אף שגם בתחומיו כלולים נכסים שאלע"ד הפקיעה מתושבי סילואן. מה יש לנו כאן? המחשה מרהיבה לאקרובטיקה האידאולוגית של פוליטיקאים ועורכי דין? דוגמה למתח הקבוע בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי?

לא ולא. הסיפור של אלע"ד, מראשיתו, היה תמיד טנגו לשניים: העמותה יחד עם המדינה. המדינה שיתפה פעולה באופן מלא ויזום עם מהלכי אלע"ד בסילואן; תפקידה היה להשמיע ציוצי מחאה קלושים, מפעם לפעם, לצרכי הסברה. במילותיו של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 13). ליבאי השר וליבאי העו"ד מחזיקים באותן השקפות ופעלו שניהם לטובת הזרוע המבצעת של ההתנחלות בסילואן, עמותת אלע"ד. ההבדל ביניהם הוא קוסמטי – השר נזקק לפאסון של מנהל תקין, העו"ד פטור מכך.

בתנועת מלקחיים: קודם הגן הלאומי, אחר כך כל הארכיאולוגיה

המועצה לארכיאולוגיה היא הגוף האחראי העליון של הארכיאולוגים בישראל. המועצה, המורכבת מכ-30 חברים (מרביתם ארכיאולוגים ומקצתם נציגי ציבור), מייעצת לשר הממונה על רשות העתיקות. חבריה יושבים בוועדות שמוציאות רשיונות חפירה ומתוקף כך יש לה השפעה מכרעת על הנוף הארכיאולוגי בארץ – איפה יחפרו ואיפה לא, איפה ירכזו יותר משאבים ואיפה פחות.

בדצמבר 2010 מונה פרופ' רוני רייך ליו"ר המועצה, וצורפו אליה ד"ר איילת מזר וד"ר גבי ברקאי. המשותף להם: שלושתם קבלני ביצוע של אלע"ד. רייך (ביחד עם אלי שוקרון) מנהל כבר כ-15 שנה את החפירות באזור מעיין השילוח, בריכת השילוח, חניון גבעתי והמנהרות לכיוון הכותל. מזר חופרת במרכז המבקרים של "עיר דוד" ובמתחם הר הבית, צמוד לכביש העופל; ברקאי מנהל את פרוייקט סינון העפר מחפירות הר הבית מטעם עמותת אלע"ד.

איילת מזר תרמה רבות לפרוייקט הייהוד של חפירות אלע"ד. ממצאים שחשפה בעיר דוד הם שרידים, לטענתה, מימי נחמיה, וביצורים שחשפה בגן העופל היא מתארכת למלכות שלמה. שתי הטענות שנויות מאד במחלוקת בקהילה הארכיאולוגית, מה שלא מפריע לאלע"ד להציגן כעובדות הסטוריות באתרי המבקרים. לאחרונה הסתכסכה מזר עם אלע"ד סביב חפירת "בור ירמיהו" בצמוד לאתר שהיא חפרה בעבר – וזאת ללא הסכמתה. הסיום האירוני הזה של הרומן בין אלע"ד לבין הארכיאולוגית המסורה ביותר לאג'נדה האידאולוגית של העמותה מזכיר דפוס מוכר ביחסי מתנחלים-שלטון: אותו פקיד או שר שאך אתמול נישא על כפיים בזכות "תרומתו להתיישבות" ייזרק עד מהרה לכלבים על כל סטיה אידאולוגית קלה בתואנה שהוא "בגד בציבור המתנחלים". מזר מצטרפת כאן לשורה ארוכה של פוליטיקאים שהימין ההתנחלותי השתמש בהם וזרק לאחר שלא היה בהם עוד חפץ.

על מעלליו של פרופ' רייך (כולל הרטוריקה ה"מדעית-נייטרלית" שבה הם עטופים) כבר כתבתי בפוסט הקודם. המהלך הנוכחי, שהובילה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, הופך למעשה את הגוף העליון של ענף הארכיאולוגיה בארץ למשת"פ של האידאולוגיה ההתנחלותית. אם יו"ר המועצה לארכיאולוגיה, שאמורה לפקח על תקינות ושקיפות המחקר המדעי בתחום, מבצע זה שנים חפירות בניגוד לסטנדרטים הבסיסיים בתחום ותוך פגיעה מתמשכת בבתים של האוכלוסיה המקומית (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן) – המקצוע בכללותו הופך לבדיחה; כמו, נניח, מינוי של יו"ר חברת "דרך ארץ", שהקימה ומפעילה את כביש 6, לתפקיד מנכ"ל החברה להגנת הטבע.

כאן לא תמו היוזמות של השרה לבנת. על פי החוק הקיים, יו"ר מועצת רשות העתיקות (הגוף ששולט בכל החפירות הארכיאולוגיות ואתרי העתיקות בארץ) חייב להיות חבר האקדמיה הלאומית למדעים. השבוע נודע שלבנת ניסתה בקיץ האחרון למנות לראשות המועצה חבר אקדמיה שהוא  מומחה לנוירולוגיה (!) במקצועו (מה לא ברור פה? חפירות, סינפסות, חרסים, היפוקמפוס – הכל קשור). אולי בגלל שהניסיון לא צלח, לבנת הגישה ביולי הצעת חוק שלפיה השר הממונה יוכל לבחור יו"ר למועצת רשות העתיקות שלא מתוך האקדמיה הלאומית למדעים, כראות עיניו, מה שכמובן פותח פתח למינויים פוליטיים. מבקרי החוק רואים בו ניסיון שקוף לטרפד את מינויו של המועמד המוביל לראשות המועצה של רשות העתיקות, פרופ' יורם צפריר, שמתח בעבר ביקורת על החפירות בסילואן ובאיזור הכותל. מכל מקום הצעת החוק מתיישבת יפה עם רוח החקיקה בכנסת הנוכחית, שדורסת באופן עקבי את האוטונומיה המקצועית של גופים ציבוריים באמצעות שליטה פוליטית במינוי בעלי התפקידים הבכירים שבהם. הדוגמה האחרונה, ואין צורך להכביר מלים, היא הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.

זוכרים את התגובה הנזעמת של ישראל – הקפאת התשלום לארגון – לאחר שאונסק"ו קיבל לשורותיו את הרשות הפלסטינית? בשנים האחרונות אונסק"ו עשה לא מעט צרות לישראל. יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו, פרופ' מייק טרנר, היה מי שהביא להכרת הארגון באתרי מורשת עולמית כמו מצדה, "העיר הלבנה" בתל אביב והגנים הבהאיים בחיפה. אבל לטרנר היו השגות מקצועיות קשות על הפרוייקטים שתוכננו לרחבת הכותל בירושלים, השגות שעיכבו את קידומם. אחרי עשר שנים בתפקיד, הוא הודח. למה אני מספר לכם את זה? כי מי שמונה למחליפו של טרנר הוא האדריכל אריה רחמימוב. ומי הוא רחמימוב? אדריכל הבית של עמותת אלע"ד, מי שתיכנן בין היתר את תכנית "גן המלך" (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, ולצורך כך ייהרסו 22 בתים פלסטיניים ומשפחותיהם ייעקרו).

כך עובדת השיטה.

להשלמת התמונה, נזכיר שרק לאחרונה מונה מנכ"ל חדש לרשות הטבע והגנים – שאול גולדשטיין, ראש המועצה האזורית גוש עציון. חודש לפניו מונה בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית שומרון לשעבר, למנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל. כך עוברת השליטה בקרקעות מדינת ישראל – משאב לאומי קריטי – לידיהם של שני מתנחלים. מותר להניח שמנכ"ל רשות הטבע והגנים גולדשטיין יאיר פנים לשליחי עמותת אלע"ד כשאלה יבואו אליו עם תכנית הפיתוח הבאה ל"עיר דוד". אחרי הכל, בתווך יעמוד מתנחל נוסף, מעפרה: מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, הלא הוא אביתר כהן. מה היה תפקידו הקודם של כהן? מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד.

כך עובדת השיטה. עובדת מצוין.

הרפתקאות אלע"ד במנהרת המסתור

כפי שתיארתי בסוף הפוסט הקודם בנושא, סילואן היא רק אבן הפינה של תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה במרחב "מיוהד" – שרשרת של תשעה גנים לאומיים, פארקים ואתרים ארכיאולוגיים, על שטחים שכיום, כמובן, מאוכלסים בתושבים פלסטיניים. התכנית הזאת, שגובשה בשיתוף פעולה של הממשלה עם עמותות הימין, נחשפה לפני שנתיים בדו"ח של "עיר עמים". לכשתושלם, ינותקו זו מזו השכונות הפלסטיניות ויסוכל סופית הסיכוי לפשרה טריטוריאלית בירושלים (משמע, יסוכל סופית הסיכוי לסיים את הסכסוך).

 

 

כדרכן של תכניות מסוג זה, השתיקה יפה להן. לא תתפסו אף שר או פקיד בכיר מדבר בגלוי על מה שעולה מתוך המסמכים והתכתובות (אבל מדי פעם דג רקק כזה או אחר לא יוכל להתאפק ויתן ראיון פזיז).

בשנה החולפת עשתה אלע"ד צעדים משמעותיים למימוש תכנית-העל, באמצעות סגירת הפער בין "עיר דוד" לבין מתחם הר הבית. לקראת חג סוכות השנה עיטרו את העיתונים מודעות ענק, שבישרו על פתיחתה לקהל של "מנהרת המסתור". העמותה הזמינה את הציבור הרחב לבוא ולצעוד במנהרה מן הגן הלאומי "עיר דוד" אל הכותל המערבי. על המודעה היו חתומים חברי המועצה הציבורית של אלע"ד, בינהם בין השאר אלי ויזל, אלעזר שטרן, יהורם גאון, צבי טל ושלמה אהרונישקי. השניים האחרונים (שופט עליון לשעבר ומפכ"ל המשטרה לשעבר) מייצגים היטב את שלטון החוק בישראל. לאורך השנים, עמותת אלע"ד השתלטה על נכסים בשכונת סילואן תוך זיוף תצהירים, שימוש בלתי כשר בחוק נכסי נפקדים (שאינו אמור לחול במזרח ירושלים), הפעלת סחיטה ואיומים על בעלי בתים באמצעות "קנסות" מוניציפליים, ולבסוף, קבלת חזקה על הגן הלאומי "עיר דוד" באופן שלמעשה עקף את הליך הערעור בבג"ץ (לפירוט מלא וקישורים, ראו כאן).

בדיעבד, כל הפרות החוק הבוטות האלה הוכשרו והולבנו בידי בתי המשפט ורשויות האכיפה. על כן יש צדק רב, וגם דיוק הסטורי, בעובדה ששופט עליון לשעבר ומפכ"ל משטרה לשעבר מכהנים בהנהלת אלע"ד ומזמינים את הציבור ליהנות מ"חוויה מרגשת" במנהרת המסתור.

נתעכב לרגע על סיפורה של אותה מנהרה, שמייצג, בזעיר אנפין, את האופי האידאולוגי המובהק של פעילות אלע"ד בסילואן, אופי שקובר תחתיו כל יומרה לאובייקטיביות מדעית בחפירות הארכיאולוגיות באתר. המנהרה עצמה היא קטע ממערכת ניקוז שנחשפה עוד במאה ה-19 בידי הארכיאולוג צ'רלס וורן. הקטע האחרון בה נחשף בנובמבר 2010 ותואר כתעלת מים שמשקפת (בניסוחו של פרופ' רוני רייך) את "הטיפול בדברים הבסיסיים". תוך שנה בלבד הפכו "הדברים הבסיסיים" האלה לחוד החנית של הפולחן הדתי בעיר. באוקטובר השנה, עם פתיחת תעלת המים לקהל, היא מותגה מחדש כ"מנהרת המסתור"; זאת בהסתמך על טקסט של יוסף בן מתיתיהו שמתאר כיצד הסתתרו ניצולי המרד בירושלים במנהרות המים ושם לכדו והרגו אותם הרומאים. לישראלים הצועדים במנהרה היום מוסבר שהם הולכים בדרכם של עולי הרגל לעיר.

הנה כך, בתמצית, מבשלים מיתוס מעובדות. תעלת ניקוז מים הופכת למנהרת מסתור וזו הופכת לדרך עולי הרגל. מסניטציה לקדוּשה בשני צעדים זריזים.

 

 

הקריין אומר: "לאחר אלפיים שנה, נפתחה התעלה ששימשה מנהרת מסתור מפני הרומאים" (אף מילה על על השימוש הבסיסי שלה – תעלת מים; הצופה התמים מבין שהתעלה נחפרה לצורך הסתתרות מהרומאים).

הקריין אומר: "המבקרים בגן הלאומי "עיר דוד" יוכלו מעתה ללכת בחלק מתוואי הרחוב הראשי שעלה מבריכת השילוח אל הר הבית, ממש כפי שעשו זאת עולי הרגל והמבקרים בירושלים לפני אלפיים שנה."

סליחה? ממש כפי? כלומר, עולי הרגל לפני אלפיים שנה הזדחלו להר הבית דרך תעלות מים? הקריין מעלים את ההבדל הפעוט – עולי הרגל לפני 2,000 שנה צעדו מעל הקרקע, בתוואי שכיום חסום, למרבה הצער, בבתי מגורים של פלסטינים.

הנה כך נבנה המיתוס (וכך עיתונאים נלהבים מטפחים אותו), כך יוצרים גשר מיתי בין העבר הקדום להווה, תוך דילוג אלגנטי על עובדות לא נעימות.

בין העובדות הלא נעימות שאלע"ד מדלגת עליהן נמצאים גם תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים. "מנהרת המסתור" היא חלק קטן ממערכת מסועפת של מנהרות ואולמות תת-קרקעיים שנחפרת במרץ מתחת לירושלים העתיקה. בפרוייקט הזה משתתפות הקרן למורשת הכותל (עמותה המנוהלת בידי משרד ראש הממשלה), רשות העתיקות, החברה הממשלתית לפיתוח מזרח ירושלים, ועמותות הימין אלע"ד ועטרת כוהנים. העמותות מגייסות את הכסף הגדול, הגופים הציבוריים מספקים את הלגיטימציה. מלבד מנהרת המסתור, משתרע פרוייקט החפירות על המנהרות ב"עיר דוד", מנהרות הכותל, מערת חזקיהו שמתחת לרובע המוסלמי, ומנהרה שנחפרת מתחת לבית הכנסת "אוהל יצחק" ברובע המוסלמי אל עבר מנהרות הכותל. תכנית-העל של כל החפירות האלה היא ליצור מרחב תת-קרקעי רציף ועצום, שבו יוכלו תיירים להיכנס למנהרות "עיר דוד" בצד אחד ולצאת ברובע המוסלמי בצד השני, "להתחבר" לעבר היהודי המפואר של האזור – וכל זאת בתוך חללי אבן מסותתים, מוארים ויפים, וכמובן בלי לראות אף אחד מתושבי האזור הערבים. הכסף לחפירות הרגישות האלה – כמעט כולו מתורמים פרטיים. ואם יש למישהו ספק לגבי המוטיבציה מאחורי החפירות, האם מדובר בעניין ארכיאולוגי אמיתי בהסטוריה הכוללת של המקום או שמא בפרוייקט אידאולוגי, בא רב הכותל ומסלק כל אי הבנה: "המטרה היא להגיע לבית שני."

מאחורי הפאתוס הלאומי, חשוב לזכור, מסתתרים אינטרסים כלכליים רבי כוח. מנהרות הכותל מושכות 750 אלף מבקרים בשנה; "עיר דוד" מושכת כחצי מיליון מבקרים. החיבור ביניהם ייצור סינרגיה שתהפוך, בלי ספק, לאתר התיירות המכניס ביותר בישראל. בין לבין, אפשר גם לפנק שרים ושועים באירועים פרטיים, סגורים לקהל; יום הולדת במנהרות הכותל – הנה דרך מקורית להרביץ בעשירי הארץ קצת הסטוריה של בית שני.

 

 

עמותת "עמק שווה" חיברה מסמך מקיף ויסודי על פרוייקט המנהרות והאולמות התת-קרקעיים בעיר העתיקה ובסילואן. אני מצטט חלק מן המסקנות משם:

"ההולך לאורכו של המסלול פטור מלראות את המציאות של ירושלים בעת הנוכחית. המסלול נועד ליצור חוויית ביקור בירושלים אחרת, מדומיינת, שבה שרידים בעיקר משתי תקופות: ממלכת יהודה וימי בית המקדש השני. שתי תקופות אלה מזוהות בנרטיב הישראלי בתור התקופות העיקריות שיש להן משמעות לעיצוב הזהות הישראלית ולעיצוב הקשר בין העם לארץ…

כך הולך ומתרחב תחום הכותל כדי לכלול בתוכו את כל הגבעה של ירושלים הקדומה ושכונת ואדי חילווה. רשות העתיקות ושולחיה – מתנחלי אלע"ד, הקרן למורשת הכותל ואחרים – עושים אפוא יד אחת כדי לרדד הן את ההיסטוריה היהודית והן את תולדות ירושלים. היהדות כולה נדחסת לתקופות הקצרות של ריבונות ישראלית-יהודית בירושלים, תוך התעלמות מכל מה שאינו כרוך בריבונות מדינית ובפולחן של קורבנות…

זאת ועוד, הסיפור המסופר על המנהרות משמש אמצעי הצדקה להתנחלות הישראלית בכפר סילוואן וברובע המוסלמי. המנהרות יוצרות עיר תת-קרקעית יהודית-ישראלית והופכת את השולטים בה, קרי המתנחלים הישראלים, למתיישבים, ואת המנותקים ממנה, קרי התושבים הפלסטינים, לזמניים ולא-שייכים…

מערכת המנהרות התת-קרקעיות יוצרות עיר נוספת, קדומה וטהורה, המתיימרת לייצג את ירושלים האמיתית, זו הקודמת לכל סכסוך ומנותקת ממנה. עיר תת-קרקעית זו מייתרת את העיר המעורבת הקיימת והופכת, בעיני הציבור הישראלי, את השליטה באגן ההיסטורי להכרחית, גם במחיר שלילת כל הסכם מדיני."

בחזרה לסילואן

באלע"ד לא נחים לרגע. בתחילת השנה פורסם שעיריית ירושלים תקציב מליון ש"ח להקמת "מוזיאון בית המעין" בשטח עיר דוד; עוד מליון ש"ח יגיעו ממשרד התיירות. הגורמים הרשמיים מכחישים כל מעורבות של אלע"ד בתכניות להקמת המוזיאון, אבל בפועל, כמו בכל תכנית בנייה או פיתוח בסילואן (הנה דוגמה מושחתת במיוחד) – הארנק התפוח של אלע"ד עומד מאחורי התכניות למוזיאון.

מאיפה מגיע הכסף של אלע"ד? שאלה טובה. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את העמותה על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה. הנה עוד עדות (אם יש צורך בכך) להגנה והטיפוח המתמידים שזוכה להם אלע"ד מן השלטון. זהו אותו שלטון, נזכיר, שנזעק עכשיו לבער את "המימון הזר" של עמותות השמאל. למרות העובדה שאלע"ד מגייסת יותר כספים מ-7 עמותות השמאל הגדולות גם יחד, מקורות המימון שלה חסויים ולא נשקפת שום סכנה לעצירתם. כבר אמרנו: יש כסף אסור ויש כסף מותר.

חרף כל הפשעים שמבצעת מדינת ישראל נגד תושבי סילואן באמצעות שליחתה אלע"ד, הצליח אתר המבקרים של "עיר דוד" לחדור ללב הקונצנזוס ולדלג בקלילות מעל כל סממן של מחלוקת פוליטית; הצלחה מזהירה של יחסי ציבור, ללא ספק. "שבתות יהדות", סיורי קצינים, סיורי תלמידים באדיבות השר גדעון סער, וגם הופעות אמנים, כולל אמנים שמתנאים ב"רגישות חברתית". כל עוד ממשיך הציבור הישראלי להצביע ברגליו ולבקר ב"עיר דוד " בהמוניו, דבר לא יעצור את מנגנון האימים של אלע"ד מלהתרחב עוד ועוד. האם יש מה לעשות? דווקא יש, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית. דרכי המחאה שפתוחות בפני ישראלים רחבות ומגוונות יותר במזרח ירושלים מאשר בחלקים אחרים של השטחים הכבושים (ולראיה ההצלחה האחרונה); על כך כתבתי בסוף הפוסט הקודם על סילואן ולא אחזור על הדברים. אסיים רק באותן מילים שכתבתי אז, לפני שנה:

מי שינצח במאבק על סילואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים, יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?

[הערה: אלע"ד כבר הגישה תביעות דיבה נגד "סולידריות שיח ג'ראח" ונגד "עיר עמים".  התיקון האחרון לחוק לשון הרע יאפשר לה גם לשפד בלוגרים. במקרה שלי, סכום התביעה יהיה כנראה בין 600 אלף למליון וחצי ש"ח; הכינו את הארנקים].

חשבתי שאצליח להרחיק את הסכסוך שלי עם הנהלת אוניברסיטת בן גוריון מחוץ לבלוג הזה. חשבתי, וטעיתי.

מצד אחד, הפרטיות שלי יקרה ללבי, ולכן גם לא התראיינתי לאף כלי תקשורת.
מצד שני, הסכסוך הזה איננו רק פרטי שלי, ונוגע לסוגיות עקרוניות של יחסי עובד-מעביד במוסדות ציבור ולאקלים הפוליטי הרודפני של השנים האחרונות.
מצד שלישי, אין זה נאה להטריח את הציבור בערימת מסמכים כאחרון המתלוננים בבית משפט לתביעות קטנות.
מצד רביעי, כבר יש דיון ציבורי בפרשה, והוא מושתת על ידיעה חלקית מאד של העובדות, שניתן לתקנה בנקל.

לכן, לטובת העניין הציבורי המוגבל בפרשה (וגם לטובתי שלי, למה לכחד), אני מעלה כאן את כל המסמכים הרלבנטיים, לפי סדרם הכרונולוגי. שקיפות היא ערך עליון באג'נדה של הבלוג הזה, ביחס לשלטון, ביחס למגיבים – אז למה לא ביחס לעצמי?

אין לי מה להוסיף על המסמכים שמובאים כאן – לא בחיזוקים ולא בהסתייגויות. את כל מה שהיה לי לומר כבר כתבתי במכתב הראשוני שלי (הקישור השלישי להלן), ולא שמעתי עד כה שום טיעון חדש שלא קיבל מענה כבר שם. נכון לעכשיו – הסכסוך עדיין עומד בעינו.

* * *

הידיעה הראשונית על המאסר הצבאי שלי.

החלטת ההנהלה לנכות מחצית ממשכורתי בתקופת המאסר.

המכתב שכתבתי לחברי הסגל בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוני' בן גוריון. המכתב מגולל את הפרשה, כולל  פגישתי עם הנשיאה פרופ' רבקה כרמי והטיעונים שלי לעומת שלה.

עצומת תמיכה של חברי סגל באונ' בן גוריון, אשר נשלחה לנשיאה בעקבות המכתב (87 חתימות).

מכתב לנשיאה מאת יו"ר ועד הסגל האקדמי באוניברסיטה, פרופ' מיקי מונד, שמצדד בעמדתי.

תשובתה של הנשיאה ליו"ר ועד הסגל.

כתבה ראשונה ב"הארץ" על הפרשה.

פוסט שלי על טיבו של המחקר האקדמי.

עצומת תמיכה של חברי סגל באוניבסיטאות אחרות בארץ ובעולם, שנשלחה לנשיאה (כ-350 חתימות בינתיים).

מכתב שני וחריף יותר לנשיאה מאת יו"ר ועד הסגל האקדמי באוניברסיטה.

כתבה שניה ב"הארץ" על הפרשה.

ישנה גם פעילות ערה ברמה האישית – מכתבים שנשלחים אלי וגם אל נשיאת האוניברסיטה. אני מביא כאן שני מכתבים שנשלחו לנשיאה אשר עומדים על ההשלכות המסוכנות של ההחלטה. כתבו אותם פרופ' שלום לפין ופרופ' יוסי גרודז'ינסקי, שניהם בלשנים בעלי-שם. לפין הוא שמאל מתון בדעותיו; הוא היה מן הפעילים המרכזיים בבריטניה בקמפיין נגד החרם האקדמי על ישראל (קמפיין שגם פרופ' רבקה כרמי השתתפה בו). מן המכתב עולה שהוא גם מתנגד לסרבנות. לא פגשתי את לפין מעולם ואני מכיר את שמו רק בזכות המוניטין האקדמי שלו (והתנגדותו הנחרצת לבלשנות החומסקיאנית). גרודז'ינסקי קרוב יותר לעמדותי הפוליטיות, ויש לי הכרות רבת-שנים איתו.

המכתב של פרופ' לפין.

המכתב של פרופ' גרודז'ינסקי.