מחבר עידן לנדו

לפני הכל, ברכות לאל"מ אילן מלכא, בקרוב תא"ל, על ניקויו המוחלט מאחריות פלילית כלשהי למותם של 21 בני משפחת סמוני במבצע "עופרת יצוקה". סגירת התיק אומנם לא נחתה כרעם ביום בהיר; כבר בנובמבר 2011 נודע שזו תהיה תוצאת ה"חקירה" נגד מלכא (המרכאות יובנו בהמשך), אבל עכשיו זה רשמי, וחשוב מכך, העיכוב האכזרי הזה בקידומו של המח"ט המוערך אל דרגת התא"ל הסתיים.

נותר עוד העניין הפעוט הזה – מי לעזאזל היה אחראי למותם המיותר של בני משפחת סמוני, אם לא מפקד היחידה שפשטה על שכונתם? עניין פעוט ושולי, הפירורים שמסולקים משולחן העריכה של העיתונים והופכים לבשר והלחם של הבלוגים.

29 מבני משפחת סמוני המורחבת נהרגו באירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר, 2009. תשעה מתוכם היו ילדים, בגילאים חצי שנה עד 16. 21 מן ההרוגים שהו בבית ואיל סמוני, אליו פינה אותם הצבא מבתיהם. פגז ושני טילים שנחתו על הבית הרגו אותם ופצעו עוד כ-30 איש.

לאירוע המזעזע הזה יש לי יחס מיוחד. במשך מספר שבועות, גם לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה", לא דיווח אף כלי תקשורת ישראלי (זולת דיווח תמציתי ב-ynet) על הטבח בזיתון. עיתונאים ישראלים, כזכור, לא הורשו (ועדיין אינם מורשים) להיכנס לעזה. הבלוג הזה היה המקור הראשון ברשת העברית שהביא את הסיפור המלא של הטבח (ב-1 לפברואר 2009), בהסתמך על מקורות זרים (ראו גם איזכור מוקדם יותר אצל איל ניב). זמן קצר לאחר מכן החלו לזרום עוד ועוד עדויות, בעיקר דרך שני צינורות: תחקירי "בצלם" וכתבות של עמירה הס ב"הארץ". התמונה התעבתה בעוד ועוד פרטים, אך קווי המתאר הבסיסיים שלה לא השתנו כמעט מן הדיווח הראשוני בבלוג הזה. אי-דיוק בולט אחד היה במספר ההרוגים שנקבתי, שהיה גבוה מן המספר האמיתי, ככל הנראה בשל החיפזון והאי-בהירות בזיהוי הגופות בשכונת זיתון.

עם סגירת תיק החקירה נגד אל"מ מלכא, פירסם הפרקליט הצבאי הראשי את מסקנותיו, והעביר גם מכתב מסכם לארגונים "בצלם" ו"המרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שפניותיהם בנוגע לאירועי זיתון התניעו את הליך החקירה הפנימית בצה"ל. שני המסמכים האלה לא עומדים בשום הגדרה של "תשובה עניינית" לשאלות שהועלו: מדובר בטקסטים הצהרתיים, לקוניים, ריקים מכל תוכן עובדתי. העובדה שהפצ"ר מזלזל באופן בוטה כל כך בחובתו לספק הסברים משכנעים לחשדות מוצקים מאד בדבר פשעי מלחמה שצה"ל ביצע יכולה ללמד דבר אחד בלבד: חקירת מצ"ח שנפתחה בפרשת הטבח בזיתון היתה משחק מכור מלכתחילה, הצגה של ביקורת ועשיית צדק שנועדה בעיקר לעיניים זרות, ל"גולדסטונים" למיניהם.

זאת טענה חמורה, והפוסט הנוכחי הוא מאמץ מרוכז לבסס אותה.

השתלשלות האירועים

בלילה שבין ה-3 בינואר 2009 (יום שבת) לבין ה-4 בינואר, מיד לאחר הפלישה הקרקעית לעזה, השתלט כוח מחטיבת גבעתי על שכונת זיתון שבדרום עזה. מעדויות תושבים וחיילים עולה שהצבא השתלט על לפחות 6 בתים של משפחת סמוני המורחבת, המתגוררת בשכונה.

תקרית 1: 4 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן)
בביתו של עטייה סמוני (47) התרכזו 19 נפשות להעביר את הלילה. בשעה 5:30 רואים בני המשפחה שביתו הסמוך של טלאל, אחיו של עטייה, עולה באש כתוצאה מהפגזות צה"ל. כמה מהם יוצאים לכבות את השריפה. הם נתקלים בחיילים שלוקחים מהם את הטלפונים הניידים, עורכים עליהם חיפוש, ופוקדים עליהם לחזור אל ביתם. המשמעות היא שהחיילים ידעו מי נמצא בבית עטייה וגם ידעו שהשוכנים בו אינם חמושים שמסתתרים מפניהם.

בשעה 7:20 בבוקר, אחרי שנשמעים פיצוץ וירי מבחוץ, חיילים פורצים את הדלת וקוראים מבחוץ לבעל הבית לצאת. עטייה יורד ויוצא בידיים מורמות. מטח כדורים שנורה בידי קבוצת חיילים, ממרחק של 3-4 מטרים, הורג אותו במקום. בנו פרג' רואה את זה מהקומה השניה. החיילים ממשיכים לירות בתוך הבית, פוצעים נשים וילדים, ועולים לקומה השניה, שם הם יורים גם בילד אחמד, בן 4, שהיה בזרועות פרג'. אחמד מדמם למוות כל אותו יום, כיוון שהצבא אינו מתיר לצלב האדום ולסהר האדום להיכנס למתחם. לפנות בוקר של יום שני, כמעט 12 שעות אחרי פציעתו, אחמד הילד מת.

תקרית 2: 4 בינואר, בוקר (מקור: כאן)
ב-10 בבוקר חיילים מובילים את משפחת רשאד סמוני לבית טלאל, אחיו. בנו של רשאד, וליד (17), נבהל ובורח. החיילים יורים בו והורגים אותו. זמן קצר לאחר מכן הופך הצבא את בית טלאל לעמדה צבאית, ומפנה את כל יושביו אל ביתו של ואיל סמוני, מחסן בטון ששטחו 200 מ"ר.

בבית ואיל סמוני מתכנסים כ-100 איש, שהצבא פינה מבתי המשפחה שהפכו לעמדות צבאיות. סלאח סמוני סיפר כיצד דיבר עם חיילים שפגש בשכונה; אחד הקצינים הבטיח לו שלא יהיה ירי. כיוון שכל המשפחות התרכזו במחסן בהוראת הצבא ובליווי חיילים, אין שום ספק שנוכחותם במבנה היתה ידועה לצבא.

בבית ואיל אין מזון או שתיה. במהלך היום יוצאים מהבית כמה גברים לאסוף קרשים לאפיית פיתות. החיילים צופים בהם.

תקרית 3: 5 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן)
הרעב והצמא בקרב 100 בני סמוני גוברים. ב-6 בבוקר יוצאים אישה וילד להביא מים מהבאר בג'ריקנים; החיילים צופים בהם.

ישנם עדיין בני משפחה שנשארו בפחונים בשכונה. קצת אחרי 6 בבוקר יוצאים ארבעה גברים מבית ואיל, לקרוא לבני המשפחה הנותרים שיצטרפו אליהם, מתוך מחשבה שמחסן הבטון הוא המקום הבטוח ביותר בשכונה. הם ניגשים לצריף סמוך, מרחק 80 מ' מעמדת צה"ל, לפרק ממנו קרשי עץ להסקת מדורה. תוך דקות ספורות נורה לעברם פגז; מוחמד אברהים מת מיד, סלאח ואיל ואיאד נפצעים.

תקרית 4: 5 בינואר, בוקר (אותן עדויות)
הפצועים חוזרים אל תוך הבית, וכשהנשים מתחילות לחבוש אותם, נוחתים שני טילים (ששוגרו ממסוק קרב, כך יתברר מאוחר יותר) על גג המחסן. השעה היתה 6 וחצי בבוקר. 20 איש נהרגים מההפגזה הזאת, 30 נפצעים. העדויות מן התופת הזאת מזעזעות: ילדים מגלים את גופות הוריהם ומטלטלים אותן שוב שוב, להעירן; חלקי גופות מפוזרים בכל מקום. אמל בת ה-9, שראתה יום קודם לכן את אביה עטייה נורה למוות מטווח קצר בידי חיילים, סופגת רסיסים בראשה.

בין ההרוגים גם תאופיק סמוני. אשתו מייסא (19) נמלטת מן המחסן ההרוס עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם הגיס שלה מוסא. היא מגיעה לבית אסעד סמוני, שחיילים שומרים בתוכו על קבוצת גברים פלסטינים כפותים, ומקבלת מהם עזרה ראשונה. החיילים מפרידים ממנה את מוסא, כופתים אותו, קושרים את עיניו ומצרפים אותו ליתר הגברים הקשורים. החיילים משחררים את מייסא והתינוקת ואומרים לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. היא מבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי".

צה"ל לא מאפשר לצוותי הצלה להיכנס לשכונה. על כן נותרים הפצועים לדמם, חלקם עדיין קבורים בהריסות של בית ואיל. רק ביום רביעי, ה-7 בינואר, יותר מ-48 שעות אחרי הפגזת הבית, מצליחים אנשי הצלב האדום להגיע לבית ואיל. הם מגלים בהריסות ארבעה ילדים, חיים אך תשושים ומורעבים, צמודים לגופות הוריהם.

תקרית 5: 5 בינואר, צהריים (עדות: כאן, כאן)
חלק מניצולי בית ואיל יוצאים מן השכונה בשיירה לעבר רחוב סלאח א-דין, בהם גם גברים שהוחזקו כפותים בבית אסעד. הגברים משוחררים אבל הצבא לא פותח את אזיקיהם. הם מונחים להניף ידיים מעלה ולשאת סמרטוט לבן. אחד מהם הוא איאד סמוני. בדרך מצלצל טלפון נייד של בן דודו של איאד. איאד מושיט את ידיו האזוקות לכיסו של הבן דוד כדי לשלוף את הטלפון – ואז סופג ירייה ברגליו מצלף של צה"ל שנמצא על אחד הגגות. עוד ירייה מרסקת את רגלו השנייה. הצבא לא מאפשר לבני המשפחה לפנות אותו ומונע כניסת אמבולנסים לרחוב סלאח א-דין. איאד מדמם למוות במשך 3 ימים. צוות הסהר האדום אוסף את גופתו, עדיין אזוקת ידיים.

חשבון ההרוגים ממשפחת סמוני: 5 בתקריות שקדמו להפגזת בית ואיל, 21 בהפגזת הבית, ועוד 3 שנהרגו באירועים מאוחרים יותר. בסך הכל – 29.

חקירת אל"מ אילן מלכא (מקורות: כאן, כאן, כאן, כאן)

בעקבות פניות של ארגוני זכויות אדם לאחר מבצע "עופרת יצוקה", הוקם צוות חקירה חקירה ראשוני לאירוע; הצוות לא מצא פגם בהתנהלות הצבא בשכונת זיתון. צוות שני שהוקם בנובמבר 2009, בעקבות דו"ח גולדסטון, המליץ על פתיחת חקירת מצ"ח. ביוני 2010 (שנה וחצי אחרי האירועים המדוברים) נפתחה חקירת מצ"ח נגד אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי בזמן המבצע ומי שנתן את הפקודה להפגיז את בית ואיל סמוני, בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש. במהלך החקירה התברר שקצינים בחיל האוויר הזהירו את מלכא שעלולים להיות אזרחים במקום.

מעט מאד פרטים מחקירת מלכא חילחלו לתקשורת. ככל הנראה ההחלטה של מלכא התקבלה בעקבות יציאתם של ארבעת הגברים מבית ואיל בבוקר ה-5 בינואר (ראו תקרית 3 למעלה). מזל"ט שצילם אותם מלמעלה העביר את התמונות לחמ"ל גבעתי, וככל הנראה קרשי העץ פורשו כטילי אר-פי-ג'י. הגברים סומנו כחולית מחבלים, פגז נורה לעברם, והמח"ט מלכא מורה לשגר שני טילים מן האוויר אל בית ואיל, שלתוכו הם נמלטו. גילויים מאוחרים מחקירת מצ"ח העלו שגם לאחר שניצולים החלו לצאת מן הבית, הורה מלכא על שיגור טיל נוסף לעברם, אך הירי הזה נמנע בהתערבות קציני חיל אוויר, שזיהו ילדים ביניהם. החלטתו זו האחרונה (שלא התממשה) ולא ההחלטה שקדמה לה (ואשר הובילה להרג 21 אזרחים) היא זו שהפצ"ר מצא שגויה, ובגינה עיכב את קידומו במשך 3 שנים.

החלטת הפצ"ר: חורים על גבי חורים

כפי שניתן לראות מן התמצית שהובאה כאן, שרשרת האירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר תועדה בפירוט בידי גורמים שונים (עיתונאים וארגוני זכויות אדם), על בסיס עדויות ממקורות שונים (בני משפחת סמוני, חיילי גבעתי, אנשי כוחות הצלה); חלק ניכר מן העדויות נגבה בימים שלאחר הטבח, כשזכרון העדים עוד היה טרי. שאלות מפורטות בדבר האירועים הללו הוגשו לצה"ל בידי עיתונאים וארגונים, אולם רק לאחר פרסום דו"ח גולדסטון הוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח.

החקירה החלה רק ביוני 2010, כשנה וחצי לאחר האירועים. ככל הידוע, מצ"ח לא חקרה אף עד פלסטיני והגבילה עצמה לחקירת חיילים וקצינים שהיו מעורבים באירוע. כאמור, צה"ל שיחרר פרטים כלליים בלבד מתוכן החקירה. מה שניצב לפנינו הוא המסקנות הסופיות – הזיכוי הגורף שפירסם הפצ"ר השבוע.

וזו לשון ההודעה שפורסמה:

"בחוות דעתו שניתנה לאחרונה, מצא הפצ"ר, בראש ובראשונה, כי החקירה הפריכה לחלוטין את ההאשמות החמורות שהוטחו בצה"ל על-ידי גורמים שונים, לפיהן התקיפות שבוצעו כוונו במודע ובמישרין נגד אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, או שנעשו מתוך פזיזות או קלות דעת ביחס לאפשרות שאזרחים כאמור ייפגעו כתוצאה מתקיפות אלה. בתוך כך, גם לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף. משכך, נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית.

כן מצא הפצ"ר, כי באירוע נשוא התלונות בו נפגעו אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, כלל הגורמים המעורבים – ובראשם המח"ט – אף לא נהגו ברשלנות בנסיבות העניין, באופן המקים להם אחריות בפלילים. הגם שחלק מן ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע היו מוטעות, ומצופה היה ממנו שינהג באופן שונה, הפצ"ר מצא כי החלטות אלה לא חרגו ממתחם שיקול הדעת של "מפקד צבאי סביר" בנסיבות דומות.

בהקשר זה הדגיש הפצ"ר, כי הנסיבות המבצעיות של מבצע "עופרת יצוקה" בכלל, אשר התנהל ברובו בסביבה עירונית מאוכלסת בצפיפות, ובפרט של האירוע שבמוקד חוות הדעת, אשר קדם לו ירי RPG לעבר כוחות צה"ל ששהו באזור, השליכו על האופן שבו נבחנו ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע. ככל שהאינטנסיביות של הסיטואציה הלחימתית רבה יותר, וככל שהאתגרים המבצעיים שהיא מציבה והסיכונים הכרוכים בה לכוחותינו משמעותיים יותר, כך מתחם שיקול הדעת של "המפקד הצבאי הסביר" הפועל בנסיבות אלה רחב יותר."

זה כל מה שהיה לפצ"ר לומר בהתייחס לאירועים בזיתון. חייבים לומר שמדובר בתגובה מבזה בלקוניות שלה, תגובה שעצם סגנונה ההצהרתי, הלא-ענייני, החומק מפרטים, מעידה יותר מכל על האמינות המפוקפקת של החקירה שהיא מסכמת. בצה"ל כנראה מניחים (בצדק) שהציבור הישראלי לא יחטט ולא ישאל ולא יעיק יותר מדי. גורם הזמן גם הוא עושה את שלו. אף כי תוצאות החקירה היו ידועות כבר בנובמבר 2011, הן פורסמו כמעט חצי שנה מאוחר יותר. אני מעז לנחש שהסחבת הזאת נועדה גם היא לגמד את ההד הציבורי של המסקנות.

ובכל זאת, מבחינה אובייקטיבית, הודעת הפצ"ר היא דוגמה ומופת איך אפשר להשתין על הציבור ולהמשיך לרחוץ בנקיון ידיך. אז בתור אחד שמשתינים עליו, אני מרשה לעצמי לשאול כמה שאלות ולהעלות כמה תהיות.

1. הודעת הפצ"ר מתעלמת לחלוטין מכל האירועים הקטלניים שאירעו לפני ואחרי הפגזת בית ואיל: תקריות (1), (2) ו-(5) למעלה. האם חיילי צה"ל רצחו מטווח קצר את עטיה סמוני ובנו אחמד בן ה-4? לפחות שלושה עדים העידו על כך. האם ירו למוות בוליד בן ה-17 רק מפני שנבהל וברח מהם? האם צלף של צה"ל ירה פעמיים באיאד סמוני, שצעד עם שיירת ניצולים, בזמן שידיו היו אזוקות?

בספטמבר 2009 נמסר שצה"ל "בודק" את נסיבות האירוע בבית עטייה סמוני. הבדיקה הזאת לא הובילה לשום חקירה, אף כי מעל האירוע, כפי שגולל בעדויות, מתנוססים עשרה דגלים שחורים לפחות. מדוע צה"ל לא מצא לנכון לחקור? ניחוש שלי: כי גולדסטון לא לחץ. במנטליות של ההנהגה הישראלית, תשובות צריך לתת לגויים (וגם אז, תחת לחץ ואיומים), אבל לא לציבור הישראלי עצמו.

2. מדוע צה"ל מנע מכוחות הצלה להיכנס לשכונה זמן כה רב (כ-48 שעות) לאחר הפגזת הבית – זמן שככל הידוע לא אירעו בו כל חילופי ירי באזור? מדוע לא איפשר אפילו לבני משפחתו של איאד סמוני, שנורה בידי צלף, לקחת אותו איתם לבית חולים, ובכך גזר את גורלו למות מאובדן דם?

האם צבא שפוגע, הורג ופוצע אזרחים, יודע על כך בזמן אמיתי, נמצא בקרבתם המיידית אבל אינו מאפשר לכוחות הצלה להגיע אליהם – אינו חייב לפחות להגיש להם עזרה ראשונה בעצמו? ממתי הפכה גסיסה  של אזרחים באזורי עימות ליעד צבאי? מי יודע כמה פצועים נקברו בהריסות בית ואיל ודיממו שם למוות במשך יומיים. במרחק של פחות מ-100 מטרים מהם ישבו חיילים בעמדה צבאית. החיילים צפו בשיירת הניצולים יוצאת מן הבית, הבינו שיש שם עוד הרבה הרוגים ופצועים – ולא נקפו אצבע.

מי הם החיילים האלה? מי הוא מפקדם?

3. טענתו החוזרת ונשנית של אל"מ אילן מלכא, כי לא ידע על הימצאות אזרחים בבית ואיל – אינה עומדת במבחן ההיגיון. נחזור שנית: הסיבה היחידה שקרוב ל-100 אזרחים התכנסו במחסן הזה, ללא מזון ומים, היתה שחיילי גבעתי פינו אותם מבתיהם (כדי להפוך אותם לעמדות צבאיות). הפצ"ר קובע: "לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף". לא נמצא? מישהו חיפש בכלל? מישהו ניסה לאתר את הפלסטינים שדיברו בעברית עם הקצינים שפינו אותם?

נראה לך הגיוני, אדוני הפצ"ר, ש-100 איש, כולל זקנים נשים וילדים, יעזבו את בתיהם, יתרכזו במחסן בטון ללא כל תשתית מים וחשמל, ללא מיטות או ריהוט, ללא מזון – מרצונם החופשי? זה הסיפור שאתה מנסה למכור לנו?

סאלח סמוני דיבר עם קצין בשכונה בבוקר ה-4 בינואר. בפקודת הצבא, 35 איש ששהו בבית עטייה פונו לבית ואיל בצהרי אותו יום. במהלך היממה ששהו האנשים שם, עד להפגזה, יצאו ממנו כמה פעמים נשים וגברים להביא מים או עצים להסקה. החיילים בעמדות מסביב צפו בהם כל העת.

לא ידעת שיש שם אזרחים, אל"מ מלכא? כל החיילים שלך בשכונה ידעו ואתה לא?

4. מדוע רוכזו גברי השכונה בבית אסעד סמוני, והוחזקו שם שעות ארוכות, תחת שמירה, כשהם כפותים ועיניהם מכוסות? מדובר באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה, גם לפי צה"ל. על פי עדותה של מיסא סמוני, החיילים אמרו לה שהם מחזיקים בגברים למקרה שהחמאס יגיע. במלים פשוטות: צה"ל השתמש בשבויים אזרחיים כמגן אנושי. מדוע אין בהודעת הפצ"ר שום התייחסות לכך?

5. הפצ"ר כותב: "נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית." המשפט הזה מנוסח בערמומיות. חזקה על הפרקליטות הצבאית שהיא מכירה את הפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (1977). סעיף 51 מגדיר כל התקפה חסרת אבחנה כפשע מלחמה – בלי להכיר כלל בנחיצותה של מחשבה פלילית. הנה לשון החוק: "בין השאר, ההתקפות מהסוגים שלהלן תחשבנה כחסרות הבחנה: (א) התקפה על-ידי הפצצה בכל שיטה או אמצעי, המתייחסת למספר מטרות צבאיות נפרדות ומובחנות באופו ברור והממוקמות בעיר, עיירה, כפר או אזור אחר המכיל ריכוז דומה של אזרחים או אובייקטים אזרחיים, כאל מטרה צבאית יחידה; וכן (ב) התקפה שניתו לצפות כי תגרוס לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים,  נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי."

במלים פשוטות: דין ידיעה מראש כדין כוונה. מי שיכול לצפות בוודאות פגיעה לא-מידתית באזרחים, ואינו נמנע ממנה, נושא באחריות בדיוק כמו מי שהתכוון לפגוע באזרחים. במשפט הפלילי העקרון הטבעי הזה מוכר כ"הלכת הצפיות". בהקשר הפוליטי והמוסרי, העקרון הזה שומט את הקרקע מתחת לסיסמה הישראלית החבוטה "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא". מי שלא סופר אזרחים הוא טרוריסט, נקודה.

אפשר אולי שהפצ"ר התכוון שלא בוצעו פשעי מלחמה מן הסוג שנדרשת בהם מחשבה פלילית (אבל אולי כן מסוג אחר?). אם כך, מדובר בניסוח פתלתל ומטעה. ובכל מקרה, באף אחת מן הפניות של העיתונאים וארגוני זכויות האדם לצה"ל, בבקשה לחקור את אירועי זיתון, לא נרמז שהטבח היה מכוון. הפצ"ר מתפלמס עם "straw man" על מנת להסיט את תשומת הלב; הוא מפטפט על כוונות בשעה שפשעי מלחמה הם בראש ובראשונה מעשים.

6. מהו אותו "ירי RPG" מסתורי ש"אילץ" את אל"מ מלכא להגיב בשיגור פגז לחצר בית ואיל, ולאחריו שני טילים ממסוק? מי ירה את הטיל, ולעבר איזה כוח, ומתי זה קרה? האם נמצאו במתחם שרידי נשק שתומכים בגרסה הזאת? האם יש עדות כלשהי שהיה בכלל נשק בבית ואיל, שמישהו מבני משפחת סמוני היה מעורב בפעילות צבאית נגד צה"ל?

חקירת מצ"ח והודעת הפצ"ר מטשטשים מאד את הנקודה הזאת, שעליה ורק עליה נסמך כל הגיון ה"הדדיות" בפרשה. צה"ל כמובן לא רואה עצמו מחוייב להציג עדויות פומביות לגרסה שלו. כך זה תמיד; העדות לאמינותה היא עצם העובדה שהגרסה בקעה מגרונו של צה"ל. אבל ההתנהלות הזאת היא עזות-מצח (אם לדייק, עזות-מצ"ח): אלמלא הלחץ החיצוני, החקירה בכלל לא היתה נפתחת. מלכתחילה, צה"ל נדרש לתת הסברים לציבור, לא לעצמו. יואיל נא צה"ל ויתן איפא הסבר אמיתי – או שלא יטרח כלל להעמיד את ההצגה המגוחכת הזאת של "חקירת מצ"ח". אנחנו לא קהל בהצגה הזאת, אנחנו המפיקים.

לאור כל השאלות והתהיות שנותרו, יש להתייחס אל הודעת הפצ"ר כאל פעולת טיוח ותו לא. אפשר להשליך אותה לאשפה ולעבור הלאה.

מה בכל זאת עשה אל"מ מלכא?

מכלל העובדות הידועות, ניתן לשחזר את התרחיש הבא. ככל הנראה, היתה התראה אזורית על חולית RPG. "אזורית" משמעה – לא ממש ממוקדת, לא ממש אינפורמטיבית. כוח גבעתי ששלט בשכונת זיתון ריכז את ענפי משפחת סמוני השונים בבית ואיל. קצינים פיקחו על התהליך, ואין ספק שהמח"ט ידע זאת. מלכא ידע שבבית ואיל יש אזרחים רבים. אני לא חושב שהיתה לו כוונה להרוג אותם; כאמור, זאת שאלה משנית בעיני. כשיצאו ארבעת הגברים בבוקר ה-5 בינואר מן הבית והחלו לפרק קרשים מצריף עץ סמוך, לצורך הסקה, התקבלה תמונת מזל"ט בחמ"ל החטיבתי. מישהו פירש את התמונה כחולית שיגור של RPG. הזיהוי הזה גזר את גורל בית ואיל. מלכא, שידע על נוכחות אזרחים רבים בבית, הורה על שיגור פגז ושני טילים. כשמפקד ב"עופרת יצוקה" ראה מולו (מה שהוא תפס כ) כוח חמוש – הוא ירה, בלי שום מעצורים לנוכח אזרחים בסביבה. על תורת הלחימה החדשה הזאת, שזכתה לתיעוד פומבי, כתבתי כבר כאן (בחקירת מצ"ח אחרת, שדווחה בכתבה הזאת של "עובדה", מצוטטת עדות חייל במבצע: "אני זוכר משפט: "גם אם יש להם דגל לבן שכתוב עליו Peace , אתם יורים"). במובן הזה, פעולת מלכא היתה לגמרי נורמטיבית, כפי שאומנם ציינו קצינים בכירים שהתרעמו על פתיחת החקירה נגדו.

רשות הדיבור לעמירה הס:

"במהלך "עופרת יצוקה" נהרגו ונפצעו אזרחים רבים אחרים מירי מכלי טיס, בתהליך דומה: על סמך הפרשנות שנתנו לתצלומי מזל"ט במסכי החמ"לים. המקרים הרבים האלו, שמפורטים בדו"חות ארגוני זכויות האדם, יכולים להעיד על אחד מהשניים: או שתצלומי המזל"טים אינם מדויקים וברורים כפי שהם אמורים להיות וכפי שצה"ל הצרכן מתיימר שהם. או שהטכנולוגיה המתוחכמת הנחשבת "אובייקטיבית" ו"יודעת כל" סיפקה אליבי למפקדים כדי לתת מראש פרשנות מפלילה לכל פעילות אזרחית: ילדים משחקים על גג הם "תצפיתנים" שדינם להיירות, אנשים שניסו לדבר בטלפון עם קרוביהם הדאוגים הם "קשרי גדוד מחבלים", ומשפחות שיצאו מהבית אל הגינה כדי להאכיל את העזים – חוליות משגרי קסאמים.

בפרשת משפחת סמוני, האפשרות להצליב מידע טכנולוגי מתוחכם עם מידע אנושי מהשטח היתה ממש בהישג יד, כבר יממה לפני שהופיעה "חוליית האר-פי-ג'י" כביכול."

מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה?

אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים.

29 אזרחים, בהם 16 ילדים, נהרגו על לא עוול בכפם. אל"מ מלכא נושא באחריות ישירה למותם של 21 מהם ועקיפה למותם של היתר. עכשיו הוא "זכאי", והתופת שהתרחשה בשכונת זיתון נותרה מיותמת מאחריות. לעשרות הפצועים שנותרו ללא בתים, רק עם זכרונות זוועה – אין ממי לתבוע צדק. האם מישהו קיווה ברצינות שצה"ל ימצא את מח"ט גבעתי אחראי למותם?

הסימנים לכך שמדובר בחקירה לצורכי יחצ"נות בלבד הופיעו כבר מזמן. בפברואר 2011, בעיצומה של חקירת מצ"ח נגד מלכא, הוא מונה לעמוד בוועדה שתבחן את הוראות הפתיחה באש בגדה המערבית (לאור הריגתם של שני פלסטינים לא חמושים בידי כוחות צה"ל). לשון אחר: בידו האחת "חוקר" הצבא קצין בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש בגזרה א', ובידו השניה ממנה אותו לבחון את ההוראות האלה בגזרה ב'. כמו מישהו בשלילת רשיון על מהירות מופרזת שיעמוד בראש ועדה לבדיקה מחדש של מגבלת המהירות בכבישים. מי שמינה את מלכא לוועדה היה אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי; אותו אלוף שמתח ביקורת קשה על החקירה נגד מלכא. הנה לכם "מינהל תקין" בנוסח צה"לי.

סימן שני שמדובר במחזה אבסורד הגיע מהדלפה ישירה מחדר החקירות של מצ"ח. אחד המילואימניקים ששירתו תחת מלכא בחמ"ל החטיבתי, ואשר זומנו לתת עדות בחקירה, הקליט בסתר, ככל הנראה, את חילופי הדברים בינו לבין חוקר מצ"ח. בהקלטה הוא נשמע משיב לכל השאלות בתשובה מתריסה זהה: "אין לי מה להוסיף". כשהוא נשאל לבסוף מדוע אינו עונה לשאלות, הוא מסביר: "כל החקירה הזאת – בגידה בצה"ל, בגידה בחיילים, בגידה בציונות ובמדינת ישראל".

אין מה להתפלא. היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת, ומן הסתם לא היה בודד בגישתו זו. פרט מעניין במיוחד: בכתבה נחשפים הזימונים לחקירה שקיבלו החיילים. בראש הזימון מתנוסס בכותרת "דו"ח גולדסטון". כך, על מסמך רשמי, הצבא רומז לחייל: אתה נחקר לא בגלל שאנחנו חושבים שמשהו לא בסדר קרה, אלא בגלל שגולדסטון חשב כך, ולצערנו הוא דורש תשובות.

זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה.

לפני 3 וחצי חודשים ערך ארגון "בצלם" סיכום של חקירות צה"ל שנפתחו בעקבות עדויות ודיווחים על חשד לפשעי מלחמה ב"עופרת יצוקה". מתוך 20 מקרים שונים שהפנה "בצלם" לפרקליטות הצבאית, נפתחו תיקי חקירה ב-11. מתוך ה-11, 5 נסגרו ללא הליכים משפטיים, ב-4 לא התקבלה החלטה, בתיק אחד לא ברור כלל אם יש או אין חקירה עד היום, ובתיק בודד הואשם חייל ב"הריגת אלמוני", אך ההליכים בעניינו הוקפאו.

על מה הצבא כן העמיד לדין? שלושה כתבי אישום הוגשו בסך הכל בעקבות "עופרת יצוקה": חייל שגנב כרטיס אשראי מבית פלסטיני (7 וחצי חודשי מאסר); שני חיילים שהשתמשו בילד בן 9 כ"מגן אנושי" שיפתח עבורם תיקים שנחשדו כממולכדים (הורדה בדרגה ו-3 חודשי מאסר על תנאי); והאישום על "הריגת אלמוני", שעדיין לא מוצה.

כל החיילים האלה – מגבעתי. אחריותם הפלילית, הן מבחינת דרגתם והן מבחינת חומרת הפשע, מתגמדת בהשוואה לאחריותו הפלילית של המח"ט שלהם, אל"מ אילן מלכא, שהורה על הפגזת בית הומה נשים וילדים. הם לא זכו לסגירת התיק נגדם; הם בסך הכל חיילים, הוא "קצין מבטיח ומוכשר" שדרכו לקידום אצה לו. זהו שוב גמביט "והיה מחננו טהור".

מלבד שלושת כתבי האישום הללו (שרק אחד מהם הסתיים במאסר בפועל), הועמדו 6 קצינים נוספים לדין משמעתי בשלושה אירועים. אשר לאירועים בשכונת זיתון, הזעזוע הרציני היחידי שניכר בצה"ל היה בעקבות חשיפת הכתובות והנאצות הגזעניות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. כתובות בנוסח "ערבים צריכים למות" ו"עוד לא רווית דם" על קירות בתים שחזו בהרג המוני של ערבים הן אכן עניין לא אסתטי. מדובר צה"ל נמסר אז ש"לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

* * *

הערה למגיבים מסוג מסוים: אם אתה מתנגד באופן עקרוני לחקירה של קציני צה"ל בעקבות מוות של פלסטינים ("בגידה בציונות", כהגדרת המילואימניק בכתבת ערוץ 10 שצוטטה לעיל); אם לדעתך צה"ל אינו כפוף לדיני המלחמה שבמשפט הבינלאומי; אם אתה חושב שהטרור של החמאס מצדיק כל פעולה של צה"ל שפוגעת באזרחים חפים מפשע; אם אתה חושב שבלוגרים כמוני צריכים להתעסק באלפי הקורבנות של אסד בסוריה ולא בזוטות כמו 21 פלסטינים שצה"ל הרג לשווא; אם הפרטים של אירועי זיתון באופן עקרוני לא מעניינים אותך – אם כך, אל תגיב.

אל תגיב, כי לא תהיה לי תשובה עבורך. אל תגיב, כי הפוסט הזה כולו נשען על הנחות שאתה חולק עליהן, אבל הפוסט עצמו אינו מנסה כלל להגן עליהן; יש דברים בסיסיים שאי אפשר להתחיל להצדיק כל פעם מחדש. אל תגיב, כי תגובה ברוח כזו תגרור את הדיון בהכרח למחוזות הטוקבקיאדה. אל תגיב, כי לפטור את כל העדויות והחומר שהובא כאן כ"לא רלבנטיים" לשאלה שבאמת מעניינת אותך (או "צריכה" לעניין אותי) – זה חוסר נימוס קיצוני.

* * *

[בלי קשר: בסוף השבוע פורסם שעיריית ירושלים חילקה 7 צווי הריסה לבתים פלסטיניים בשכונת אל-בוסתן בסילואן, שם מתוכנן לקום פרוייקט "גן המלך". זהו פרוייקט נישול גרנדיוזי, שכתבתי עליו לא מעט, שבשל פוטנציאל התבערה שלו הושם בהקפאה ממושכת. כעת נראה שמישהו בממשלה – ברקת לא היה מחליט על כך לבדו – הגיע למסקנה שהשעה בשלה לאינתפיאדה חדשה במזרח ירושלים].

החוק אומר ככה, הוועדה תסדר ככה

ביום שלישי הקרוב, ב-1 במאי, תתייצב ממשלת ישראל כאיש אחד על הר גבוה בירושלים, תפשיל מכנסיה ותשתין בקשת גבוהה על בג"ץ. בג"ץ פסק שחמישה בניינים בג'בל ערטיס, הידוע יותר כשכונת האולפנה בבית אל, נבנו על קרקע פלסטינית פרטית, ועל כן, על פי עמדת המדינה עצמה, יש לפנותם.

אל תעצרו את נשימכתם; זה לא יקרה. המדינה שוב תבקש דחייה, תקבל או לא תקבל, זה לא חשוב, הרי השר יעלון כבר הודיע שיחד עם אולפנה גם הממשלה תתפרק, והרי בג"ץ כבר גער במדינה פעם אחת ופעם שניה על הסחבת של הרשויות בפינוי המבנים, ושום דבר לא זז. סליחה, דברים ממשיכים כל הזמן לזוז, הנה עוד מאחז שהוקם לפני שבוע על קרקע פלסטינית פרטית, חכו שנה-שנתיים, חודש-חודשיים, ואולי שבוע-שבועיים, וגם הוא יוכשר כדת וכדין.

מחזה האבסורד שנקרא "שלטון החוק" בשטחים מעולם לא היה מאלף יותר. כדי לאזן במעט את הברברת של המתנחלים ושליחיהם בשלטון, נזכיר את העובדות. בנייתם של חמשת הבניינים בג'בל ערטיס החלה ב-2006, ומיד אחריה הוצא צו להפסקתה (השכונה כולה הוקמה ב-1999 באופן בלתי חוקי ובמשך 4 שנים הוצאו נגדה עוד ועוד צווי הריסה, שמעולם לא קוימו). כיוון שהמתנחלים התעלמו מן הצו, הגישו בעלי הקרקע, תושבי הכפר דורא אל-קרע, עתירה לבג"ץ למימוש צווי ההריסה. במהלך הדיונים בעתירה התגלו עובדות מרתקות. למשל, שהסכם הרכישה היה פיקטיבי ושהרוכשת, חברת "אמנה", ידעה זאת; למשל, שהמוכר היה בן 7 בעת רישום המקרקעין ולכן לא היה יכול להירשם כבעלים. למשל (ובניגוד למתנחלים המגלגלים עיניים למרומים – "אבל אף אחד לא עיבד את הקרקע לפנינו"), שהקרקע הפרטית נתפסה "לצרכים צבאיים" בשנות ה-70, ומשום כך נמנעה מבעליה גישה אליה – למרות שלא נעשה בה כל שימוש זולת הקצאתה למתנחלי בית-אל.

שכונת האולפנה לא תפונה; נתניהו כבר הורה ליועץ המשפטי למצוא דרכים "להסדיר" את הבניה, ומכיוון שאינו סומך על היועץ שיעשה זאת, הורה מיד לאחר מכן להקים ועדה שתעשה זאת. זאת הצעקה האחרונה בתחום גזל האדמות בשטחים: הקמת ועדות ממשלתיות ש"מסדירות" התנחלויות בלתי חוקיות. רק השבוע הוחלט על הקמת ועדה "להסדיר" את מעמדן של התנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה. מי בוועדה? נתניהו, ברק, יעלון ובגין. לא יצאו 24 שעות, והוועדה (שבלי ספק ישבה על המדוכה ושקלה בכובד ראש שיקולים לכאן ולכאן, ושמעה את כל הצדדים, ופעלה ללא משוא פנים, ולא הזדרזה בכלל להוציא החלטה תחת ידיה, והבינה לעומק את המשמעות הכבדה שיש לעובדה שראש ממשלה בישראל חותם אישית על צווים ששמים ללעג את החוק) – החליטה שאכן שלוש ההתנחלויות חוקיות, למרות שהוקמו ללא תכניות בניה מאושרות.

טוב שיש ועדות.

"מחזה סוריאליסטי": מתעקשים לקיים פסיקת בג"ץ

כל מי שעיניו בראשו מבין מה קורה כאן. הרשות המבצעת מוציאה הנחיות ברורות לרשות השופטת כיצד לפסוק; ראש הממשלה ושר הביטחון קובעים מה חוקי ומה לא. בית המשפט החליט מה שהחליט, אבל עם כל הכבוד – לנו יש ועדות. את החוק לא צריך לכופף, מספיק שיש הליך של "הסדרה". המילה המכוערת הזאת (איני יכול להימנע מן המרכאות סביבה) רומזת שיש בה כדי להשיב את "הסדר"; בפועל "הסדרה" היא פריקת עול החוק, והשלטת כוח הזרוע.

לכאורה, אין חדש בפרקטיקה. החידוש הוא ברטוריקה שכבר איננה נחבאת ומסתתרת מאחורי שבעה צעיפים של "מנהל תקין". הקשיבו למתנחל הזה מגבעת האולפנה, שמספר על דברים שאמרו לו שרי ממשלה בביקור במקום:

"הוא סיפר כי שרים תיארו לו ולחבריו "מחזה סוריאליסטי" שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ. "ראש הממשלה אומר להם שהשכונה לא תיהרס, ומורה להם 'תמצאו פתרון משפטי' והפקידוּת אומרת לו לא. זה בלתי נתפש, ופה צריך את הכוח של השרים אל מול אותם פקידים. זו קבוצה שמנסה לייצר אנרכיה בתוך השלטון, יש ממשלה ריבונית שהחליטה משהו והם מנסים להשתלט".

יפה, לא? "מחזה סוריאליסטי שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ". אנרכיסטים נגד השלטון. התדהמה של המתנחל מוצדקת לגמרי; הרי לפי כללי המשחק המוסכמים החוק בשטחים נועד לקדם את המתנחלים, לא לעמוד בדרכם. האזינו לדברי היועץ המשפטי של משרד הביטחון, רק השבוע: "המדיניות עליה הוחלט היתה להוציא צווי הריסה, אך בפועל לא לבצע אותם". כמו שהילדים אומרים: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.

עוד אבחנה רטורית שראוי לקלף ולהשליך לפח היא בין "אדמות מדינה" ל"אדמות פרטיות". אנשים שאינטגריותם אמנותם, כמו בני בגין למשל, מתעקשים לחדד את העיפרון השחוק הזה בכל ראיון שהם נותנים. אבל כדאי לשים לב איך הממשלה עצמה מתנערת מן האבחנה הקדושה הזאת. ועדת "ההסדרה" להתנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה עסקה לכאורה באדמות מדינה. שכונת האולפנה, שהוקמה על אדמה פרטית, הצריכה ועדה נפרדת. אבל כבר כעת נשקלת ברצינות האפשרות "לספח" את מקרה אולפנה לועדת "ההסדרה" הכוללת, בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי. הוועדה הזאת, נזכיר, קמה כדי "להסדיר" את מעמדם של מאחזים לא חוקיים שהוקמו על אדמות מדינה.

שוב המכנסיים למטה, שוב המדינה משתינה (והפעם על מסמכים שלה עצמה): אדמות מדינה, אדמות פרטיות, מה זה חשוב. הכל שלנו.

נזכיר בפעם האלף: מבחינת החוק הבינלאומי, אין שום משמעות לאבחנה הזאת. ישראל משחקת בקקי עם עצמה (הימין האידאולוגי כופר בגלוי באבחנה הזאת, דוברי השלטון נתלים בה); הדברים מבוארים יפה בחוות הדעת הזאת שהגישה האגודה לזכויות האזרח לועדת "ההסדרה" של לוי. ועוד שקר במדרגות השקרים האינסופיות הוא עצם הכרזת קרקע בשטחים כ"אדמת מדינה" – כביכול נכס ציבורי שאין לאף תושב חזקה בו. דו"ח מפורט של בצלם מן החודש שעבר בחן את מדיניות הכרזת אדמות מדינה שהנהיגה ישראל בשטחים החל בשנות ה-80' (בעקבות בג"ץ אלון מורה). הדו"ח חשף שחרף הסתמכותה על הדין המקומי בשטחים – המשפט העות'ומאני, הירדני והמנדטורי – הפעילה ישראל מדיניות שעומדת בסתירה לדין הזה. באמצעות פרשנות מחמירה ומפלה, נושלו פלסטינים מאדמותיהם באמתלה שלא עיבדו אותה או לא השתמשו בה למרעה, וזאת על פי קריטריונים שאינם מעוגנים בדין המקומי.

אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל אסור בהתנחלות, אומר הדין הבינלאומי. אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל שלנו, אומרת ישראל. ולעזאזל הפלסטינים. בהקשר אחר כתבתי כך: "הפלסטיני, בתפיסה הישראלית, איננו מגיע למדרגה האנושית שמאפשרת יחסי קניין. ולכן, הוא אינו יכול להיות באמת הבעלים של האדמה שעליה הוא יושב, של עצי הזית שהוא מגדל, של הזמן שהוא מבזבז במחסומים, או של כל זכות אחרת שנשללת ממנו באופן שרירותי. הפלסטיני הוא אורח ארעי בארץ ישראל, שאינו מסוגל לקשור יחסי קניין עם אוצרותיה."

בין "הסדרה" לחקיקה מחדש: שלטון החוק במלקחיים

הנחשול הנוכחי התחיל במגרון. אחרי הביזיון הבלתי-נסבל ההוא, שבו נדרשה המדינה לפנות פולשים לא חוקיים מאדמות פלסטיניות פרטיות (ביזיון שהסתיים בניצחון סוחף למתנחלים, שיעלה לכולנו 53 מיליון שקל), החליטו בקואליציה שגם המכשול הרפה והרעוע האחרון אשר ניצב בפני הבולענות הנדל"נית של המתנחלים – שלטון החוק – צריך להיעלם. כן, לא פעם הוא שירת אותם יפה מאד, הציפוי הדק הזה של לגיטימיות משפטית, אבל אלה היו ימים רחוקים. אצה להם הדרך, לדני דנונים ולישראל כצים, ונקעה נפשם מכל ההליכים המשפטיים הארוכים האלה. המטרה סומנה מזמן – הפקעת כל הקרקעות בשטחי B ו-C לבעלות יהודית – אבל החץ היה איטי להחריד. כך באה לעולם מפלצת "ההסדרה".

באוקטובר 2011 החליט נתניהו להקים ועדה ל"הסדרת" הבניה הבלתי חוקית בשטחים. בינואר נודע שלצידו של השופט בדימוס אדמונד לוי יהיו בוועדה השופטת תחיה שפירא והיועץ המשפטי לשעבר למשרד החוץ, אלן בייקר (דני דנון "בירך" על הרכב הוועדה); כמו כן נמסר שהוועדה תתרכז בבניה לא חוקית על אדמות מדינה, אף כי בעיית המאחזים כידוע נוגעת גם לקרקעות פלסטינות פרטיות. כך או כך, מדובר במהלך ברור של עקיפת היועץ המשפטי לממשלה, שהוא ורק הוא מוסמך לייעץ לממשלה בנושאים משפטיים. זהו אם כן צידו האחד של ריקון שלטון החוק בשטחים מתכנו.

על הצד השני מופקד קומנדו החקיקה הלאומני שבכנסת, והוא פועל במקביל (וככל הנראה גם בתיאום) למהלכי ה"הסדרה". בנובמבר העלו 20 חברי כנסת בראשות זבולון אורלב הצעת חוק להכשרת מאחזים שהוקמו על קרקע פרטית. לפי ההצעה, לא ייהרסו בתים ביישובים בני 20 משפחות ויותר אם במשך ארבע שנים מהקמת היישוב לא פנו הטוענים לבעלות על הקרקע לבית משפט ולא הוכיחו את צדקתם. במקרה שהוכחה בעלותם על הקרקע, "רשאי בין הדין להורות על פיצוי כספי".

במלים פשוטות: חסל סדר קניין פרטי לפלסטינים. מדובר בפריבלגיה שצריך להוכיח אותה (בזמן קצוב של 4 שנים) בבית דין צבאי של הכוח הכובש, לא בזכות טבעית, וגם אם היא הוכחה – אין השלטון מחויב לאפשר את מימושה. הזכות הטבעית היחידה היא זכותם של המתנחלים על הקרקע בשטחים – כולל על אדמות פרטיות של פלסטינים. זכותם של אלה, לכל היותר, היא לקבל פיצוי.

נסו רק לדמיין "צדק" דומה בתחומי הקו הירוק. נסו לדמיין אדם שמקים בית על מגרש פרטי שלכם, ובעצם המעשה הזה מפקיע את זכותכם בקרקע.

ההצבעה על חוק אורלב, החוק שיהפוך הפקעת קרקע פלסטינית פרטית לטובת התנחלות יהודית –  ללא שום איצטלה של צורך צבאי או "ציבורי" – למעשה חוקי, נדחתה לעת עתה; היועץ המשפטי מתנגד, אבל נו, מי צריך אותו אם אפשר להקים עוד ועדה. בין כך או כך הצעת החוק הזאת היא כבר חלק מן השיח הפוליטי, ובוודאי תשמש כמכבש לחצים שישפיע על מסקנות ועדת ה"הסדרה" של אדמונד לוי. בינתיים הממשלה מפתחת עוד ועוד את פרקטיקת ה"הסדרה". השבוע פורסם שהממשלה הורתה לאלוף פיקוד המרכז להוציא צו להקמת מבנים בגדה ללא הליכי תכנון, וזאת על מנת ליישב את מפוני מגרון ב"גבעת היקב"; כך מתקנים עוול אחד בפשע שני. ושוב – הרשות המבצעת מעבירה הנחיה לרשות השופטת להכשיר את השרץ. מה שאנו חוזים בו הוא ראשיתה של מהפכה חקיקתית ושלטונית שהופכת את האפרטהייד לשיטה פוליטית רשמית.

אלה הם שני פני יאנוס של "שלטון החוק" שרוקן מתכנו בשטחים. החוק השוויוני, ההוגן, יכול לבחור בין שתי דרכי מיתה שונות: או שיעקפו אותו באמצעות הליכי "הסדרה" אקס-טריטוריאליים, או שיחקקו תחתיו חוק גזעני במפורש. כך או כך ישמש המשפט לא יותר מעטיפה חלולה לאגרוף האלים, שפת סימנים עלומה שאינה מסמנת עוד דבר זולת רצונו הגולמי, החמסני של השלטון.

מבדיחות עדיף לצחוק בקול רם

שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה. לפני כמה חודשים פורסם נתון מדהים (או לא מדהים): 99.76% מהתיקים הנידונים בבתי דין צבאיים מסתיימים בהרשעה. זה יותר מאחוזי "התמיכה" באסד בבחירות בסוריה. אלה נתונים רשמיים של הצבא. המשמעות היא שרק 1 מתוך 400 נאשמים פלסטיניים בגדה מזוכה מאשמה.

אחוזי הצלחה מסחררים כאלה בהרשעות מעלים את השאלה לשם מה לטרוח בכלל עם הליך משפטי. בשביל הסיכוי הדל (רבע אחוז) שהנאשם יזוכה? הרווח העלוב הזה יוצא בהפסדם של הנזקים הכוללים שנגרמים לכלל הפלסטינים מעצם הטירטור הזה (מעצרים, קנסות, עיכובים במחסומים בדרך לבין הדין, אובדן פרנסה למשפחות הנאשמים), שלא לדבר על ההוצאות העצומות מתקציב הביטחון לתחזק את כל התיאטרון המופרך הזה (בקרו בבלוג הזה כדי להתוודע לעולם הצללים ההוא). לא עדיף כבר לצייד את המג"בניק שעוצר את החשוד הפלסטיני במפתחות לתאי הכלא בקציעות? ממחסום בית אל ישירות לבית הכלא, בלי הפטפוט המיותר של מערכת המשפט, שבסך הכל מעכבת קצת את התהליך ותו לא.

על המעצרים המנהליים מיותר להכביר מלים; הקשר בינם לבין עשיית צדק הוא מקרי בהחלט. האם השיטה המלוכלכת הזאת עומדת לעבור מן העולם? נכון לעכשיו יש 2,000 (!) שובתי רעב בבתי הכלא הבטחוניים בישראל, שדורשים לבטל את  המעצרים המנהליים ולהשיב להם זכויות אסיר בסיסיות (להוציא עמירה הס ב"הארץ", אף כלי תקשורת ישראלי לא מדווח על ממדי המרד הזה). העניין הבינלאומי בתופעה גדל והולך. ניסיון העבר מלמד שככל שהזוהמה נראית יותר למרחוק – כך גדלים הסיכויים למגר אותה.

אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל.

את החוכמה הזאת ידעו מנהיגי מפלגת העבודה תמיד, וגם שר הביטחון ברק נושא אותה עימו. על רקע זה – ורק על רקע זה, כלומר, חילוקי דעות טקטיים – יש להבין את ה"מתיחות" בינו לבין חברי הממשלה שאצה להם הדרך להכשיר הקמת מאחזים על קרקע פרטית. מנהיגי העבודה ידעו היטב עד היכן אפשר למתוח את גבול הסובלנות של העולם המערבי ולא חצו אותו. נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?

שמגר מזהיר מ"לניניזם"

האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" מיוחסת ללנין. לנין התכוון שבמצב הטרום-מהפכני, הניצול של הפרולטריון צריך להגיע לרמה קיצונית וכואבת מאד על מנת שהפועלים יעורו מתרדמתם ויקומו על הבורגנות. מאז הפכה האמירה הזאת להתגלמותה של פוליטיקה תאבת-אסונות, שרואה בחיוב קורבנות כבדים בהווה לצורך השגת עתיד טוב יותר. במקרה הסובייטי, ידוע לאן הדברים הובילו.

לקראת סוף הסרט "שלטון החוק" משוחח הבמאי, רענן אלכסנדרוביץ', עם השופט בדימוס מאיר שמגר. שמגר היה מי שבתוקף תפקידו כפרקליט הצבאי הראשי איפשר לתושבי השטחים לעתור לבג"ץ – צעד חריג וככל הנראה חסר תקדים ביחסי מדינה כובשת ואוכלוסיה נכבשת. ארבעה וחצי עשורים ואלפי פסיקות לאחר מכן, שואל אלכסנדרוביץ' את שמגר אם ההחלטה הזאת בעצם הועילה או הזיקה לתושבי השטחים. הוא מקריא לשופט קטעים ממאמר שכתב מומחה למשפט שטוען כי ההחלטה למעשה "כיבסה" את פשעי הכיבוש בכך שיצרה מראית-עין של הליך משפטי הוגן לפלסטינים; בפועל, בג"ץ הכשיר אלפי פשעים נגד אוכלוסית השטחים ונמנע, כמעט תמיד, לערער על שיקול דעתו של "הריבון הצבאי". הסטטיסטיקה שצוטטה כאן לעיל תומכת בפרשנות הזאת.

על כך מגיב שמגר בתערובת של תמיהה וזעזוע. "את זה כתב פרופסור באוניברסיטה"?, הוא שואל, "הרי זה לניניזם. ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". ואני אפרש: שמגר סבור שזכות העמידה של הפלסטינים בפני בג"ץ היא אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית (הוא מביע תקווה שאומות נוספות יילכו בעקבותינו). מה, עדיף שהם בכלל לא יוכלו לעתור? שלא יהיה שום רסן משפטי על מעשי הצבא בשטחים?

אני לא רוצה לזלזל בטיעון הזה. אני גם מאמין ששמגר מאמין בו בלב תמים; ודאי שהאמין בו אי-אז, ב-1967, כשפתח את שערי בג"ץ בפני הפלסטינים. בכלל, מי שקורא מסמכים משפטיים מן השנים הראשונות של הכיבוש, לא יכול שלא להבחין בנאיביות הטראגית הזאת, של אנשים שהתחנכו על ברכי תורת משפט ליברלית ודמוקרטית, בבואם לארגן את הכאוס המשטרי שנחת עליהם בן לילה, משבלעה מדינת ישראל הצעירה, בת 19 בלבד, אוכלוסיה של מאות אלפי נתינים תחת משטר צבאי. החבר'ה הטובים בפרקליטות האמינו אז באמת ובתמים שהכיבוש הוא "מצב זמני", קראו כל תו ותג באמנת ג'נבה ובתקנות האג, ועמלו יומם ולילה לרבע את המעגל, לעצב לעצמם כיבוש נאור.

השאלה היא פוליטית, ולכן התשובה עליה חייבת להתחשב בשיקולי רווח והפסד. אני לא רוצה לשקול כאן את השאלה שהוצבה בפני שמגר, אלא את שאלת חוקי "ההסדרה" למיניהם. האם, מבחינת האינטרס של מאבק השחרור הפלסטיני והסולידריות של השמאל איתו, מוטב למדיניות גזל הקרקעות בגדה שתהיה מעוגנת בחוקי אפרטהייד מפורשים או לא? במבט קר, אני חושב שהתשובה היא שעדיף אפרטהייד משפטי מאפרטייד ביורוקרטי. האם לאורך השנים בג"ץ הגן על זכויות הקרקע של הפלסטינים כנגד שאיפות ההתפשטות של המתנחלים? לא. כשהגדרת "אדמות מדינה" שונתה לטובת המדינה ולרעת הפלסטינים, הוא שתק; כשאדמות פרטיות הופקעו ל"צרכים צבאיים" שהתבררו, תוך זמן קצר, כשכונת קרוואנים לזוגות צעירים, הוא שתק (למעט במקרה האחד והידוע של אלון מורה); וכשהמדינה נקטה סחבת בפסקי הדין שהוא כבר מוציא נגדה – הוא דווקא דיבר, אבל אלה דיבורי סרק.

בג"ץ הטיל פה ושם רסנים על הברוטליות המופרזת של הכובש; שמגר ודאי כיוון לפסיקות הבודדות האלה, כשתמה כיצד אפשר להעדיף כיבוש בלי בג"ץ על פני כיבוש עם בג"ץ. אבל בה בעת, דרך אלפי פסיקות אחרות, בג"ץ סייע להנצחת מצב הכיבוש, טווה ועיבה בשיטתיות את הריקמה המשפטית שמאחה את שני חלקי הארץ הזאת, משני עברי הקו הירוק. הנורמליזציה של המצב האנומלי והחריג הזה – החזקת שני מליון נתינים במצב של קיפוח ממוסד ומתמשך – היא במידה רבה פרי עמלו של בג"ץ. את הצד הזה של המשוואה, כך נדמה, שמגר (כמו גם רוב רובו של המחנה הליברלי הישראלי) לא ראה מעולם.

בג"ץ הוא עלה התאנה של האתנוקרטיה היהודית, ולכן אולי אין מקום לתקוף אותו חזיתית. ספק אם הוא יכול לפעול אחרת במגרש פוליטי שגבולותיו מוגדרים על-ידי זאב אלקין מימין ורובי ריבלין "משמאל". ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" (מן הטעמים שנמנו לעיל) לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה.

הפילוסופיה הזאת היא לחם חוקו של הימין האידאולוגי. הגיע הזמן לאמץ אותה גם בשמאל (ולא רק בזירה המדינית אלא גם בחברתית, אבל זה כבר מאמר נפרד).

אתמול הזדעזעו מוסדות ארץ. עיתון "הארץ" בישר לקוראיו בהתרגשות ש"בניגוד לתיאוריה הבלשנית, גם קופים מצליחים לזהות מלים". כמי שיש לו עניין מיוחד בבלשנות, בקופים ובמלים, הזדרזתי להתעדכן בממצאים שמאיימים להפוך עלי את עולמי. חרדתי גברה והלכה עד שהגעתי למשפט שקובע ש"תיאורית הדקדוק האוניברסלי של הבלשן נועם חומסקי זוכה בעת האחרונה ליותר ויותר ביקורת" – ואז נרגעתי. אם יש משהו שמלווה בקביעות את התיאוריה הבלשנית של חומסקי, מיום היוולדה, אלה השמועות על מותה הממשמש ובא. אני ובלשנים רבים אחרים הורגלנו לראות בהן מעין קמע נגד עין הרע, סגולה לאריכות ימים. כשאני נושא עיני סביב, אל העולם הבלשני שמוכר לי כבר יותר מ-20 שנה, אני רואה מהלך ברור של צמיחה מתמדת, התרחבות עצומה של תחומי המחקר ושיטות המחקר, ריבוי עצום של שפות שנחקרות כל העת, והצטברות מדהימה של ידע מדעי שלא ניתן היה לשערו אך לפני כמה עשורים. במקביל, אני קורא בעיתונים שהתיאוריה "גוססת" ושכבר אף אחד לא מאמין בה.

אוקיי, אנחנו בטריטוריה מוכרת. מצד אחד – המציאות. מצד שני – מה שכתוב בעיתון.

בתום הקריאה בכתבה עלה באוב בזכרוני פוסט שכתבתי לפני 3 וחצי שנים על גילויים מסעירים נוספים של "הארץ" בתחום הבלשנות. התחלתי לקרוא גם אותו וראיתי שאין חדש תחת השמש. הפתיחה של הפוסט ההוא מתאימה כמו כפפה ליד גם לפוסט הנוכחי. הנה היא:

"מי שיודע דבר או שניים בתחום מדעי מסויים, ודבר או שניים על עיתונות – יודע לשמור נפשו מן החיבור המסוכן בין השניים. למעט מקרים נדירים באמת, האופן שבו המדע מוצג בעיתונות הוא כמעט תמיד מעוות, על גבול הגרוטסקה. כל דמיון למציאות מקרי בהחלט. עיתונאים מוכשרים במיוחד עוד יכולים לדווח על תגליות מדעיות במידה כלשהי של מהימנות; אבל כשהדבר מגיע לתובנות מדעיות, כלומר, מקום שנדרשת בו הבנה מינימלית – הכאוס חוגג.

עכשיו אזרוק את כל ההקדמה הזאת לפח, כי אני הולך להפר במו מקלדתי את הכלל שעד כה שמר עלי יפה מאד מכל פיגוע עיתונאי-מדעי שנקרה על דרכי. ויש הרבה כאלה, האמינו לי: מי שעיסוקו הוא בלשנות אינו יכול שלא להיתקל על ימין ועל שמאל בדעות קדומות, בדיות ופירכות הכרוכות בשפה, שחלקן הגדול, להכעיס, מציגות עצמן ברבים כ"בלשנות" (שלא להזכיר את הגנדרניות מכולן, המנופפות ב"לינגויסטיקה" כבצעיף קשמיר מרהיב). ובכן, ב-99 אחוז מהמקרים אני פשוט מבליג ועובר הלאה (להלן "בלוגר", ב' רפויה: אחד שמבליג). עוד יש מה לתקן בארץ הזאת, אתם יודעים, חוץ מבורות בענייני בלשנות."

אז הנה אני מוצא את עצמי שוב מפר את נדר ההבלגה, פעם שניה בתוך ארבע שנים. יקחני האופל.

הידיעה ב"הארץ", עליה חתום אסף שטול-טראורינג, מדווחת על מחקר שפורסם בכתב העת Science. החוקרים אימנו שישה בבונים להבחין בין רצפים בני 4 אותיות שהרכיבו מלים קיימות באנגלית (כמו KITE) לרצפים בני 4 אותיות שלא הרכיבו מלים קיימות (כמו ITCS). הקופים צפו באותיות על גבי צג מחשב שבתחתיתו שני כפתורים (האחד בצורת פלוס, השני בצורת אליפסה). לחיצה על הפלוס סימנה שהאותיות אינן מרכיבות מילה; לחיצה על האליפסה סימנה שהאותיות מרכיבות מילה קיימת (הנה סרטון הדגמה מן הניסוי). הדרך שבה "רכשו" הקופים את המלים היתה באמצעות חשיפה מוגברת אליהן. בכל סדרת אימונים היו 100 גירויים, מתוכם 25 של מילה אחת, 25 של מלים שכבר נרכשו, ו-50 "לא מלים". מבחינת הקופים, "מילה" היתה רצף של אותיות שהופיע בתדירות גבוהה במיוחד. מבחינת החוקרים, רף של 80% הצלחה בזיהוי של רצף אותיות הוגדר כ"רכישת מילה".

אחרי חודש וחצי של אימונים וחשיפה לעשרות אלפי רצפים כאלה, הגיעו הקופים ל-75% הצלחה בזיהוי נכון של מלים כמלים ושל "לא מלים" כ"לא מלים". הם רכשו עשרות מלים – מ-81 (הקוף הפחות מוכשר) ועד 308 (הקוף המוכשר ביותר). התוצאה המעניינת ביותר היתה שהקופים לא סתם פעלו על בסיס שינון של המלים שכבר רכשו, אלא חילצו מתוכן הכללות סטטיסטיות. החוקרים בנו את רצפי האותיות באופן כזה שהמלים הכילו רצפים מאד שכיחים מבחינה סטטיסטית בלקסיקון האנגלי, וה"לא מלים" הכילו רצפים נדירים יותר. כאשר נתקלו הקופים ברצף חדש של אותיות, הם הגיבו אליו בהתאם למידת הדמיון שלו לקטגורית המלים לעומת קטגורית ה"לא מלים"; ככל שהרצפים שבו היו דומים יותר לאלו שבקטגורית המלים, כך הם נטו יותר לזהות אותו כמילה, ולהיפך. המחקר מדגים, אם כך, למידה סטטיסטית של מערכת אורתוגרפית ללא ידע לשוני מוקדם.

 

 

האומנם "בניגוד לתיאוריה הבלשנית", כלשון הכותרת ב"הארץ"? נבהיר שהתיאוריה הבלשנית האמורה, כפי שעולה מתוכן הידיעה, היא באופן ספציפי הבלשנות הגנרטיבית; זו שדבק בה, למרבה הצער, הכינוי "בלשנות חומסקיאנית" (למעשה, יש לא מעט אסכולות גנרטיביות שחולקות על חומסקי בנקודות מכריעות). ובכן, האם התגלית שבבונים יכולים להפיק הכללות סטטיסטיות מרצפים של אותיות באנגלית סותרת את הבלשנות הגנרטיבית?

לא קופים ולא יער. לא מניה ולא מקצתיה. קשקוש בלבוש. ההצגה הזאת של הדברים חושפת בורות טוטאלית של התיאוריה הבלשנית. בגוף הידיעה עצמה הפרשנות הזאת של הניסוי הולכת ומסתבכת בהבלים ושיבושים כה רבים, עד שקשה לדעת איפה להתחיל בתיקון.

הנה עובדה בסיסית, כל כך בסיסית שאולי אין בסיסית ממנה: הבלשנות הגנרטיבית לא עוסקת כלל וכלל במערכות כתב, ביכולת לקרוא סימני כתב ובתנאים להיווצרותה. כבר בחיבורים הראשונים שלו חומסקי מעמיד במרכז הבמה "דובר-נמען" (speaker-hearer) ושואל מהו הדקדוק המנטלי שקובע את יכולתו להפיק דיבור ולהבין אותו. הספרות הגנרטיבית העצומה, שחוקרת מאות שפות מכל זווית אפשרית (פונולוגיה, מורפולוגיה, תחביר וסמנטיקה) עוסקת כל-כולה בתופעת השפה המדוברת (או שפת הסימנים של החירשים), במבעים ובשיפוטים הלשוניים הספונטניים, ואין לה שום יומרות או טענות מרחיקות-לכת בדבר הכישורים החזותיים או הקוגניטיביים שכרוכים בקריאה.

בעצם, אפשר היה לעצור את הביקורת כבר כאן. למחקר החביב של גריינגר ועמיתיו, שעוסק בזיהוי סימני כתב, אין שום השלכה על התיאוריה הבלשנית הגנרטיבית. היא לא מתקשרת איתו, והוא לא מתקשר איתה. סוף פסוק. הכותרת ב"הארץ" היתה יכולה להיות באותה מידה של היגיון "בניגוד לתיאוריה הבלשנית, גם קופים נהנים ממוזיקה קלאסית", או "בניגוד לתיאוריה הבלשנית, גם לקופים יש שתי כליות".

 

יש סיבות רבות וטובות לאבחנה הבסיסית כל כך בין דיבור לקריאה/כתיבה; נזכיר אותן בקצרה. רכישת דיבור הוא תופעה מולדת ספונטנית שמתרחשת בילדות המוקדמת; כל תינוק ש"אפוף" בדיבור ירכוש את יכולת הדיבור בלי מאמץ ניכר (ובניגוד לסברה הרווחת, גם בלי הנחיה מפורשת) עד גיל 6-7 בערך. לעומת זאת, רכישת קריאה היא תופעה לא מולדת אלא תלוית תרבות והכוונה ממושכת; תינוק שיושם בספריה, ללא הכוונה רצופה ומאומצת של מורה, לעולם לא ילמד לקרוא. יש עדויות משכנעות שתינוקות מצויידים מיומם הראשון ב"פונטיקה אוניברסלית"; אין שום עדות שהם נולדים עם "אורתוגרפיה אוניברסלית". אין חברה אנושית ללא שפה מדוברת, אבל חברות רבות (למשל, שבטים אינדיאניים באמאזונס) התקיימו לאורך מאות שנים ללא מערכת כתב וללא שום יכולת קריאה. ממצאים אנתרופולוגיים (שרידי גולגלות, מבנה הגרון) מעידים שהדיבור התפתח בקרב קהילות בני אדם לפחות לפני 100 אלף שנה; הכתיבה היא תופעה מאוחרת הרבה יותר, בת 5,000 שנה לכל היותר.

הבדלים אלה ואחרים מלמדים שמדובר בשתי יכולות שונות מאד. היכולת לדבר דומה יותר לאינסטינקט; היכולת לקרוא דומה יותר למיומנות. כמובן שיש אינטראקציה הדדית בין שתי היכולות האלה, אבל תופעת הדיבור נבדלת מספיק מתופעת הקריאה בכדי להצדיק את ההכרעה המתודולוגית של בלשנים גנרטיביים להתמקד בשפה המדוברת.

נמשיך לכותרת המשנה של הידיעה ב"הארץ": "עד כה סברו שהיכולת הזאת [קרי, לזהות אותיות] ייחודית לבני אדם". לא נכון. שוב לא נכון. היכולת לזהות סדירויות סטטיסטיות בגירויים חזותיים היא יכולת בסיסית של בעלי חיים רבים; בלעדיה אי אפשר בכלל לדמיין התנהגויות נפוצות כמו זיהוי של קרובי-דם, ניווט במרחב, אבחנה בין מזון אכיל לרעיל וכדומה. אך טבעי היה לבדוק אם בעלי חיים מסוגלים להשתמש ביכולת הזאת לזיהוי אותיות. ואומנם כן, כבר לפני 30 שנה התגלה שיונים מסוגלות לזהות אותיות ולאחסן אותן על פי דרגת הדמיון ההדדי ביניהן.

מאיפה לקח כתב "הארץ" את הטענה שממצאי המחקר בבבונים סותרים את התיאוריה הבלשנית? מאיפה הוא לקח את הטענה שעד כה סברו שהיכולת לזהות אותיות ייחודית לבני אדם? אין לי מושג. ליתר ביטחון, קראתי את המחקר עצמו (הקישורים ל-Science, לצערי, מובילים רק לתקצירים; כדי להוריד את הטקסט המלא צריך הרשאה מוסדית). כנהוג בכתבי-עת מדעיים, לצידו של מאמר מחקרי מופיע לעתים קרובות גם מאמר פרשנות, שנכתב בידי חוקרים אחרים, אשר עומד על המשמעויות הרחבות של תוצאות המחקר. קראתי גם אותו. והנה הממצא שלי: לא המחקר המקורי ולא הפרשנות שמופיעים ב-Science מזכירים ולו במילה אחת את התיאוריה הבלשנית הגנרטיבית או את חומסקי. אין שום רמז אפילו שקיימת סתירה כלשהי בין המחקר לבין התיאוריה הבלשנית. אין גם שום טענה שהיכולת המוכחת נמצאה עד כה רק בבני אדם. טוב לדעת שהחוקרים לפחות לא שוגים בהזיות כמו העיתונאי.

אולי תגידו שדרכם של עיתונאים לצייר באופן סנסציוני תגליות שאינן נהירות להן עד תום. ובכן, זו אולי דרכם של עיתונאי מדע בארץ. המחקר בבבונים דווח גם בלוס-אנג'לס טיימס וגם ברויטרס; ושוב – אף מילה על ה"צרות" שהמחקר עושה לבלשנות או לחומסקי. אם כך, תעלומה: מי לחש את ההבלים האלה על אוזנו של כתב "הארץ"? יש לי השערה, תיכף נגיע אליה.

כאמור, אפשר היה לעצור כאן, באמירה (המוצדקת) שהדגמה של למידה סטטיסטית של סימני כתב אינה מעניינה של הבלשנות הגנרטיבית. אבל אני רוצה לקחת את הדיון לנתיב מעניין יותר, נתיב שאולי הסתתר בירכתי מוחו של העיתונאי המבולבל, ולשאול: מה בנוגע ללימוד סטטיסטי של יחידות דיבור? האם ממצאים בתחום הזה כן מלמדים אותנו משהו אודות הדקדוק המנטלי? האם יש בהם כדי לאתגר את הנחות היסוד של הבלשנות הגנרטיבית?

הנושא הזה, למעשה, נחקר באופן אינטנסטיבי בעשור האחרון, ונודע תחת השם "בעיית הסגמנטציה" (קיטוע, חלוקה ליחידות): כיצד מנתח המוח את שטף הדיבור ליחידות צליל-משמעות קטנות יותר – צירופים תחביריים, מלים, מורפמות ופונמות? הבעיה הזאת קשה לאין שיעור מבעיית הסגמנטציה של סימני הכתב. האחרונה למעשה טריביאלית; מאחר שכל סימן כתב מוקף ברווח לבן (צר) וכל מילה מוקפת ברווח לבן (רחב), זיהוי נכון של הסגמנטים הכתובים אינו מצריך שום תהליך חישובי מסובך. לא כך בשטף הדיבור, שאין בו שום רמז אקוסטי מהימן לגבולות בין יחידות הצליל השונות; מיתרי הקול אינם פוסקים לרטוט במהלך הדיבור (הנה דוגמה לספקטוגרמה אקוסטית כזאת).

בעיית הסגמנטציה של שטף הדיבור ליחידות לשוניות ובעית הזיהוי של יחידות לשוניות הן למעשה שתי פנים של אותה בעיה. כדי לזהות את Y ברצף Z-Y-X צריך לקטוע את הרצף במקומות הנכונים, אבל לשם כך צריך לזהות נכונה את X ו-Z. המכניזם הקוגניטיבי שמאפשר לכל תינוק לבצע את שתי המשימות הללו במקביל הוא פלא חישובי שעדיין לא פוצח במלואו.

בהקשר הנוכחי, נשאלת השאלה האם למידה סטטיסטית – על בסיס חשיפה לקורפוס גדול של קלט לשוני – יכולה לסייע בהתנעת התהליך הזה. מסתבר שכן; ב-15 השנים האחרונות האחרון הצטברו  עוד ועוד עדויות לאפקטיביות של למידה סטטיסטית בקרב תינוקות ובוגרים בחילוץ יחידות לשוניות בדידות מתוך הרצף האקוסטי. יתירה מזאת, לא מדובר ביכולת אנושית ייחודית: גם קופים עושים בדיוק בדיוק אותו דבר (ממצא מרשים הרבה יותר מן המחקר שדווח ב"הארץ", בהינתן ההבדל המכריע בין הרציפות של האות האקוסטי לעומת האי-רציפות של סימני הכתב). אבחנות פונטיות בסיסיות כמו קטגוריזציה של צלילים לקוליים לעומת לא-קוליים נרכשו גם על-ידי צ'ינצ'ילות. בקיצור – מדובר ביכולת קוגניטיבית רווחת, חוצת מינים.

ובכן – האם הממצאים האלה עומדים "בניגוד לתיאוריה הבלשנית"? ודאי שלא. לא רק שלמידה סטטיסטית של יחידות לשוניות איננה סותרת את הבלשנות המודרנית; עצם הרעיון הזה מופיע בחיבור המכונן של הבלשנות הגנרטיבית, "המבנה הלוגי של התיאוריה הבלשנית" (חומסקי, 1955). למעשה, בהזדמנויות שונות חומסקי ציין שקשה לחשוב על דרך אחרת שיכולה לסייע בסגמנטציה של שטף הדיבור, זולת חילוץ סדירויות סטטיסטיות מתוכו ותיוג לשוני של יחידות שמופיעות בתדירות גבוהה במיוחד. כל המהומה הזאת על ה"הפרכה" של תיאורית הדקדוק האוניברסלי באמצעות למידה סטטיסטית היא מהומה רבה על לא דבר.

כעת מגיעה השאלה המכרעת: האם העובדה שלמידה סטטיסטית משרתת יכולת לשונית מסוימת מוכיחה שהיא מסוגלת להפיק דקדוק מנטלי שלם מן הקלט הלשוני – רק על סמך חישובי הסתברויות? כמובן שלא. האם העובדה שיכולת המנייה (אחד, שתיים, שלוש…) משרתת פעולות מתמטיות מסוימות מוכיחה שניתן לגזור את כל המתמטיקה רק מן היכולת הזאת? אין שום קשר לוגי בין בעיית הסגמנטציה לבעיות אחרות שרכישת שפה צריכה להתמודד איתן; הטענה שאלגוריתם יחיד מסוגל לפתור את כל הבעיות היא בגדר דוֹגמה אידאולוגית שאין לה על מה לסמוך.

כאן כבר העיתונאי של "הארץ" לא לבד אלא מצטרף למחנה לא מבוטל של בלשנים (לא גנרטיביים). הנה הבלשנית דורית רביד, המצוטטת בכתבה: "אנחנו רואים אצל בבונים למידה סטטיסטית, שזאת יכולת לזיהוי סדירויות או תבניות בנתונים כמו שעושה אנליסט פיננסי או איש מודיעין, לדוגמה. במקום ההסבר החומסקיאני של איבר מנטלי שמאפשר לנו לרכוש שפה, יש לנו יכולת קוגניטיבית כללית רבת עוצמה לאיתור דפוסים, לא משנה אם זה בשפה, בתחום של מוסר או בכל תחום אחר". (אם מישהו תהה מי לחש על אוזנו של העיתונאי שממצאי המחקר בבבונים הם "בניגוד לתיאוריה הבלשנית", נדמה לי שעלינו על התשובה).

שימו לב לקפיצה האסטרונומית מן הממצא של הניסוי בבבונים (נזכיר שוב – ממצא לא מרעיש, סגמנטציה סטטיסטית היא כבר עובדה קוגנטיבית מוכחת בכמה וכמה מינים של בעלי חיים) – אל "ההסבר החומסקיאני של איבר מנטלי שמאפשר לנו לרכוש שפה". האם רביד סבורה שהכלי הסטטיסטי שמשווה הסתברויות הופעה של צמדי אותיות מסויימים בקלט מסוגל לחלץ דקדוק שלם ממבעים לשוניים ספונטניים, לא מנותחים, שאופפים את הילד בשנותיו הראשונות? אם כן, מדובר בטענה פנטסטית שאין שמץ ראיה בזכותה. נדגיש שגם גריינגר ועמיתיו וגם שאר החוקרים בתחום הלמידה הסטטיסטית (אליסה ניופורט, מארק האוזר ואחרים) אינם חולמים לבטל את הדקדוק המנטלי לטובת אלגוריתמים סטטיסטיים ותו לא. ככל הידוע לי מדובר ביומרה פרטית של דורית רביד ואסף שטול-טראורינג.

קצת רקע לא יזיק. למידה סטטיסטית סורקת צמדי גירויים (אותיות או צלילים) סמוכים; זה כוחה וזו גם חולשתה. גם אם רוצים לאפשר לאלגוריתם לחשב צמדי גירויים לא סמוכים, חייבים להגדיר לו מראש את גודל המרחק ביניהם. בעגה הטכנית קוראים לזה "זיקות מארקוביות" (Markovian dependencies). אבל כבר ב-1957 סיפק חומסקי הוכחה קלאסית ששפה טבעית חורגת מטווח ההבעה של זיקות מארקוביות, שכן היא כוללת מבנים בעלי זיקות לא-מקומיות, בין גירויים לא סמוכים, שלא ניתן להגדיר מראש את המרחק ביניהם. הזיקה בין מילת שאלה לבין העמדה המקורית שלה היא מהסוג הזה ("עם מי חשבת שיוסי הלך לטיול __?"). יש עוד מבנים רבים שבהם רכיב אחד מפורש "פעמיים" – בעמדה שהוא מופיע ובעמדה אחרת, שבה הוא "חסר" ("קניתי מגזינים להציע לרונית לקרוא ___ בטיסה"), יש מבנים שבהם קיימת תלות לא-מקומית בין מילת שלילה לכמָת (quantifier) שאינו יכול להופיע בלעדיה ("לא רציתי לדבר עם אף אחד", אבל *"רציתי לדבר עם אף אחד" אינו דקדוקי). כל אלה הן זיקות לא-מקומיות; הן שכיחות לגמרי בדיבור הספונטני, בכל השפות; ואין שום אלגוריתם סטטיסטי שמתחיל להתקרב אפילו לרכוש אותן מן הקלט הלשוני הגולמי. עובדות כאלה מצביעות על ידע לשוני מוקדם ועשיר במוחו של הדובר – אותו דקדוק אוניברסלי שאוהבים כל כך להשמיץ.

למידה סטטיסטית מעוררת בעיות ידועות אחרות, כמו איך להבחין בין מבעים נדירים אך אפשריים לבין מבעים בלתי אפשריים לחלוטין. מבחינה סטטיסטית, משפט כמו "למרות שבהיעדר תותים חשמליים נבצר מאיתנו שלשום להתפרקד מאחורי הטווס המריר" הוא בעל הסתברות שואפת לאפס (צמדי המלים שמשורשרות בו נדירים מאד בעברית), ועדיין הוא משפט עברי תקין לגמרי. זאת בניגוד למשפט הפשוט להפליא *"הרופא טיפל עם הילד" שאינו דקדוקי, אף כי צמדי המלים שמשורשרות בו שכיחים לפחות כמו במשפט הראשון אם לא יותר. כל דובר ילידי של עברית יבחין מיידית במעמד השונה של שני המשפטים האלה, אבל אלגוריתם שמבוסס על הסתברויות תפוצה ייקלע למבוי סתום. אלה הם טיעונים מוכרים ואין טעם להרחיב בהם יותר מדי. הנקודה הפשוטה היא שלמידה סטטיסטית מאפשרת לחלץ יחידות לשוניות מתוך רצף אקוסטי אבל אין בכוחה למפות אותן למבנים מורכבים ועוד פחות מכך להפיק כללים ועקרונות מופשטים שינבאו באופן מדויק כיצד ניתן וכיצד לא ניתן לבנות משפטים בשפה.

כאמור, מחברי המחקר בבבונים יודעים את כל זה. אז מה החשיבות שהם עצמם רואים ביכולת של קופים להבחין בין מלים כתובות ל"לא-מלים" על סמך למידה סטטיסטית? אם לצטט אותם, התוצאות מראות ש"ידע לשוני איננו תנאי מוקדם להשיג יכולת עיבוד אורתוגרפי המשתווה ליכולת האנושית". ומדוע שיהיה? אפשר היה לשער בהיגיון שיכולת הזיהוי של אותיות הא"ב נשענת על הכרות מוקדמת עם הקורלאטים הפונטיים שלהם (הצלילים שהן מייצגות), ובמובן זה ידע לשוני מוקדם היה נדרש (או לפחות מסייע מאד) בעיבוד אורתוגרפי.

אבל כדי לשלול את ההשערה התמימה הזאת לא היה צורך להטריד שישה בבונים מסכנים באלפי לחיצות משעממות על צג מחשב; מספיק להעיף מבט בסינית, במצרית עתיקה ובשפת סימנים. הכתב הסיני הוא כתב לוגוגרפי, המצרית העתיקה השתמשה בפיקטוגרפים, ושפת הסימנים היא ביסודה איקונית. בשלושת המקרים הללו מערכת הכתב איננה מבוססת על ייצוג של צלילי דיבור. חירשים שלומדים לקרוא עברית או אנגלית במקביל לשפת הסימנים שבה הם מדברים מוכיחים באופן הברור ביותר שאין תלות קוגניטיבית בין עיבוד אורתוגרפי לעיבוד פונטי. בסופו של חשבון, ניסוי הבבונים איננו חדשה מרעישה כזאת. הוא מאשר משהו שידענו מזמן: היכולת לקרוא נשענת על מיומנויות שונות מאד מן היכולת לדבר. ונחשו מי טען את זה לפני שנים? נכון, הבלשנות הגנרטיבית. לא זו בלבד שהניסוי איננו עומד "בניגוד" אליה, אלא שהוא מאשר את הנחות היסוד שלה.

אז מה היה לנו? כתבה עיתונאית שטוענת שמחקר חדש בבבונים מדגים יכולת שעד כה סברו שהיא ייחודית לבני אדם (אבל אף אחד לא סבר כך), שתוצאותיו עומדות בניגוד לתיאוריה הבלשנית (אבל במידה שהן בכלל רלבנטיות, הן רק מאשרות אותה), ושמצבו של הדקדוק האוניברסלי בכי רע (תודה, לקחנו לתשומת ליבנו). ומחקר לא חשוב במיוחד, שמדגים יכולת למידה סטטיסטית שאיש אינו חולק עליה, שהודגמה כבר בחיות אחרות וגם בקופים אחרים, ובמשימות קשות יותר של סגמנטציה אקוסטית, ושאין בה שום תובנה ביחס לשאלות בלשניות רציניות.

מי שקורא את הדברים בעיתון יקבל את הרושם שבאמת, מדע בכלל ובלשנות בפרט הם עיסוקים תפלים ותמוהים, שנעים בין הטריביאלי למשעמם. את הרושם הזה ניסיתי לתקן, אבל הנזק המצטבר של כתבות מדע מסוג זה הוא בלתי נסלח, וסופו שהוא משריש גישה צינית ואנטי-אילטלקטואלית בקרב הציבור כלפי השאלות המעניינות ביותר שאנו מסוגלים לשאול אודות עצמנו ואודות העולם.

בימים אלה הוציאה שירה סתיו ספר שירים ראשון, "לשון אטית", בהוצאה משותפת של "דביר" ו"קסת".

הספר יושק בערב חגיגי ב-19 למאי, ברוטשילד 12, תל-אביב (עוד פרטים בקרוב). כאן אפשר לקרוא רשימת ביקורת של אלי הירש, כאן רשימת ביקורת של ארז שוויצר, וכאן שיחה עם עינת יקיר.

למרבה התדהמה, שירה היא אשתי.

ועכשיו שיחה.

שיחה

הילדים כבר ישנים?
לא יודעת. זה כבר מקליט?
אין לי מושג. אני אעצור ואבדוק.
. . .
מקליט, אבל שומעים חלש.
טוב.
לא מפריע לך הרעש של המדיח?
אולי תתחיל כבר?

* * *

המון שנים את כבר כותבת שירים, ורק עכשיו פירסמת ספר ראשון. אכן "לשון אטית".
אני כותבת שירים מאז שהייתי ילדה, אבל לספר נכנסו שירים רק מ-15 השנים האחרונות.
אז למה חיכית?
הכותרת "לשון אטית" קשורה אלי. אני בן אדם אטי בכל דבר שאני עושה, וזה התבטא גם בכך שלקח לי המון שנים להוציא ספר. אבל יש עוד סיבות.
כמו?
קודם כל, מאד מסובך להוציא ספר שירים בארץ. המשורר או מישהו מסביבתו חייב להשקיע הרבה מאד אנרגיה כדי שזה יקרה.
ובמקרה הזה המשוררת לא ממש רצתה?
רציתי, אבל היו לי הרבה מעצורים ומחסומים. לא רציתי לפגוע בכל מיני אנשים שעלולים להיפגע כשיקראו שירים מסוימים, וזה עצר אותי הרבה זמן.
ועכשיו הם לא ייפגעו?
הם עדיין עלולים להיפגע, אבל עברתי איזשהו תהליך. אני עדיין מקווה שהפגיעה לא תהיה קשה.
בואי נמשיך להתעכב על הכותרת של הספר. נחזור אחורה, מן ה"אטית" אל ה"לשון". הכותרת הזאת לוכדת יפה מוטיב שחוזר בלא מעט שירים: הקושי לדבר, קושי גופני ממש שמתואר באופן מאד פיזי: "פלס בשיניך דרך בבשר, לחוש בתסיסה / המתפשטת בחלל הפה נמזגת בפנות השכוחות" (פיתוּת); "לשון ניתכת על הקרקעית, אטית כמו / צב ים פצוע, ההגה הנבלע במערות הלוע", "כי כבדות פה וכבדות / לשון אנחנו / אחותי ואני" (לפעמים אני שומעת בקולי); "הלשון משיטת בפה / נחבטת בצוקי השיניים / מעלה קצף / השפתיים גופות נפוחות / בשרן נחרץ בשמש / נבקע עם כל תנועה / המלים / פרפורי דגים אחרי / הפתיון, וקרס / נוקב את חכן" (דיבור). אז עכשיו, אפשר לומר לך בחיוך, שבשביל מישהי שכל כך מתחבטת ומתעכבת בעצם פעולת הדיבור, את מדברת וכותבת לא מעט בחיים שלך. אבל אני מניח שהכוונה כאן שונה. מה שעולה מן השירים זה לא סתם קושי, אלא מתח ומאבק פנימי בין שתי רשויות: הנפש שרוצה לדבר והגוף שמכשיל אותה, ממש משתיק אותה. מצטיירת תמונה כאילו כל אקט של דיבור מבליע בתוכו אלימות.
יש מתח בין דיבור לכתיבה. כתיבה מבטאת אותי טוב יותר מדיבור. אומנם גם בכתיבה יש לי קשיים עצומים, זה הכל בא בייסורים ומאד באטיות, אבל אני חושבת שהכתיבה נוחה לי יותר מהדיבור.
כן, אבל הציטוטים שהבאתי הם לא ארס-פואטיים. הם לא עוסקים בתהליך הכתיבה.
נכון, אני רק התייחסתי למה שאמרת קודם על זה שאני "מדברת וכותבת לא מעט". חשוב לי לחדד את האבחנה בין שתי הפעולות האלה.
אוקיי.
בדיבור, להבדיל מכתיבה, אני תמיד ארגיש שלא הצלחתי להגיד את מה שרציתי, שלא דייקתי, שגמגמתי. אתה שם לב שגם עכשיו, תוך כדי שאני מדברת…
זאת תחושה סובייקטיבית לגמרי. את אדם מאד רהוט.
כן?
כן.
אני תמיד מרגישה שהשפה המדוברת שלי יותר פשוטה ו"נמוכה" מהיכולת האמיתית שלי. זה קשור לצמצום עצמי, דבר שאני מתמודדת אתו מאז הילדות.
מעין מיומנות שרכשת לעצמך.
כן.
וזה בא על חשבון דיוק?
אני לא בטוחה. גם כשמדברים גבוהה-גבוהה אין דיוק. מעבר לזה, יש לי גם את התחושה הפיזית שלי, ביחס לתנועה של הלשון בתוך הפה, ביחס לדיבור, ואני לא בטוחה שכל אחד מרגיש ככה.
על זה דיברתי. הדיקציה?
זה גם הדיקציה.
ברור לי שיש כאן מטאפורה שרוכבת על הדיקציה.
אני תמיד הרגשתי, אני לא יודעת למה, שהקול שלי שמנוני.
(צחוק)
(צחוק) הכל קשור ללא להרגיש בנוח בגוף שלך, לא להרגיש בנוח בתוך העולם, לא להרגיש בהמשכיות טבעית בין המחשבה לבין הדיבור, בין הדיבור לבין הגוף, בין הגוף לבין האוויר שמסביבו.
האם הגוף הוא המכשול בפני הדיבור?
זה לא בדיוק זה, אלא שאני זרה לגופי, וגופי זר לעולם, ויש מין מערכת כזאת של זרויות. זאת אולי חוויה שהרבה אנשים מכירים: לשמוע את עצמך ולחשוב – של מי הקול הזה? או כשמסתכלים במראה. החוויה הבסיסית היא של ניכור עצמי. זה פן אחד של "לשון אטית". פן שני הוא האטיות. פן שלישי הוא אסוציאציה ארוטית.
המממ.
יש כל מיני צדדים לעניין של הלשון.
לא רק שליליים.
כן.
למרות הקושי הזה בדיבור, באופן כמעט פרדוקסלי, ואולי לא, הספר מלא בדיאלוגים. יש לא מעט שירים שפונים אל נמען בגוף שני (ראיון עבודה, וגם אני, מקץ תשע שנים, אשר יצר, זהב), ויש גם שירים שמתנהל בהם דיאלוג פנימי (פסיל זהוב, הסווטשרט בורדו של גלית). בכלל, יש משוררים של תיאור, ויש משוררים של דיבור. את משוררת של דיבור, לא?
מה זאת אומרת?
למשל, אלתרמן הוא משורר של תיאור, אבות ישורון הוא משורר של דיבור. ההבדל הוא בשורש, המקום שממנו נובט השיר. ובכל זאת, למרות כל הקושי שכרוך בדיבור מבחינתך, את לא מתחמקת ממנו, אלא דווקא בוחרת בו. ובמיוחד בוחרת בדיאלוג.
נכון. משם באים השירים, מהצורך לדבר עם מישהו. אני אדם מאד דיאלוגי, אבל רוב הדיאלוגים שאני מנהלת הם דיאלוגים פנימיים. אני בעצם מדברת עם עצמי, זאת אומרת אני מדברת עם אחרים אבל עם ההטלות שלהם בתוכי. אני כל הזמן מדברת עם אנשים.
הם לא יודעים את זה.
(צחוק) בדיוק. הרבה מהשירים הם עיבודים של השיחות הפנימיות האלה.
האם חלק מהדיאלוגים הם סוג של תיקון בדיעבד, של אירוע שבו שתקת?
אפשר להגיד. לפעמים הדיאלוג מוסר את האמת שמתחת לפני השטח של הדברים שנאמרו. למשל בשיר ראיון עבודה, הרי זה לא דברים שאומרים בראיונות כאלה.

אני רוצה לעבור לעניינים ביוגרפיים יותר. בשיר אקוינוקס את כותבת שכשנולדת, אביך רצה בן, ובאמת עם הזמן נעשית בן: "בן מוזר מעט, עם פות / ומשחה לבנה / אבל את החור לא מצאתי / צריכה הייתי / להמציא אותו / יש מאין." בהמשך השיר את כותבת על המשבר שאליו נקלעה המשפחה לאחר עזיבתך: "שברתי אתכם / נשארתם ביחד אבל / נפצתם לכל עבר / רסיסי אדם / עם החור באמצע / ומה היה עוד / מלבדו." מעניין ומוזר הקישור הזה שאת עושה בין החור הגופני, סמן הנשיות שהיית צריכה להמציא בעצמך, לבין החור הנפשי שנפער במשפחה, וגם בך (במקום אחר את כותבת על "שנאת האברים הפנימיים"). עד כמה הקשר הזה הכרחי? האם את תופסת את הנשיות שלך, או נשיות בכלל, כאתר פרובלמטי, שצריך "להמציא" אותו כל הזמן? האם להמציא את עצמך כאישה זה גם להמציא את עצמך כ"חור", כמקום של אבל וריקות עבור אחרים?
התשובה היא כן (צחוק). התשובה נמצאת כבר בשאלה. זה לא דברים שחשבתי עליהם. בכלל, השירים שלי ברובם לא נכתבים מתוך מחשבה, אלא מתוך חוויה. זה לא בא מהאינטלקט.
זה גם הכוח שלהם.
בעניין השיר הזה, אני יכולה לומר, אולי בעצם לא כדאי שזה יופיע בראיון, אבל אני זוכרת בתור ילדה פעולה פיזית של חיפוש החור. ואני זוכרת שלא מצאתי אותו.
באיזה גיל מצאת?
לא חשוב.
למצוא את החור ולהמציא את הנשיות.
הנשיות זה לא דבר שמובן לי. אני לא עברתי חניכה נשית במובן המקובל. גם לא חינכו אותי לזה וגם היתה לי התנגדות פנימית לזה.
צריך לומר שגדלת בבית דתי.
בבית דתי דווקא יש חניכה נשית מאד מסוימת. מה זה להיות אשה, מה התפקיד שלך בעולם.
אבל אין דיבור על מין.
נכון. אבל אני מדברת על חניכה נשית במובן הרחב. איך אשה מתנהגת, איך היא מחזיקה את עצמה, איך היא מתנועעת.
העניין הזה של תפקידי נשים מקבל ביטוי חזק בשיר שחיטה כשרה, שהוא בעצם סיפור שלם, שמתאר איך אמא שלך שולחת אותך להביא תרנגולות מהשוחט, איך את עדה למליקת הצוואר, ואז הפירוק שלהן ומריטת הנוצות ופשיטת העור במטבח עם אמא. זה בעצם השיר היחידי שהאם נוכחת בו לבדה.
נכון. שם מדובר על פשיטת עור, וזה מה שנשים עושות מאז ומעולם.
מה זאת אומרת?
התפקיד הנשי מחייב אלימות, גם כלפי העצמי וגם כלפי נשים אחרות. לקיים את המסורת. השנאה העצמית הזאת, האלימות הפנימית, אלה דברים שכרוכים בלהיות אשה, הם חלק מהחניכה הנשית.
אז את זה כן קיבלת?
אפשר להגיד. אני לא עברתי חניכה נשית במובן של איך להיות מול גבר, איך לפלרטט, איך להתלבש, להסתרק, להזיז את הגוף. אף פעם לא ידעתי לעשות את הדברים האלה, ולא היו לי דוגמאות. הייתי פרא אדם.

הפראות הזאת, התחושה של לגדול בלי מבוגרים, חוזרת בספר. יש בו כמה שירים שהיו יכולים להתכנס תחת הכותרת: ילדות מופקרת לרוח. השירים האלה (באמת, גדלנו, הקפיצה, חולון) נוגעים ללבי במיוחד. יש בהם תחושה ראשונית של חופש (תמיד כרוך ביציאה מן הבית), פריקת-עול מלוכלכת בחול ובדלי סיגריות, אבל בו בזמן מרחף מעליהם, קודר, גזר הדין של הארעיות ("אבל פכחון כבר זוחל אלינו / לטאה ארסית בשמש / מכיש בצוואר", את כותבת). הייאוש המופקר הזה הזכיר לי קצת ספרות ביטניקית. כמה מזה משקף תודעה-אמיתית-בזמן, של נערים ונערות בני 16, וכמה זה השלכה-לאחור, של הבנה מאוחרת יותר?
זה מעורב. בגיל 16 התחושות האלה היו מאד חריפות. בטח שלא חייתי באשליה שהנעורים יפים. אולי אף נער ונערה לא חיים באשליה כזאת. אבל אני לא חושבת שהשירים האלה מדברים על חופש. התחושה בהם היא התחושה שגדלתי בה, שהאפשרויות הולכות וסוגרות עלי, הולכות ומצטמצמות. נורא קשה לשאת את התחושה הזאת, כאדם צעיר.
כן, אבל את נהיית מודעת לזה בסיטואציות של חופש, של פריקת עול. סיגריות עם חברים, נגיעות ראשונות במין. כל הדברים האסורים.
אתה נוגע בהם ממרחק, מתוודע אליהם. אבל האפשרויות נסגרות. ככה זה היה בקהילה השומרונית, שבה גדלתי. זה ההיפך מהאופן שבו גדלים נערים בסביבה חילונית, שבה יש תחושה שהחופש הולך ונפתח ככל שאתה מתבגר. גם יש את העניין של המשא, הנטל, שכל הזמן רובץ עליך. התרבות שלך, המשפחה, ההורים, הקהילה, העבר, המסורת. הכל מאד כבד. ונוצרת כמיהה מאד חזקה לחיים חסרי משקל, בלי כל המטען הזה, בלי כבלים. זאת אשליה, אבל אל האשליה הזאת אתה נושא את עיניך.
יש הרבה אברי גוף בספר הזה: שפתיים, לשון, צוואר, אברי מין, בטן, חזה. אבל הם מפורקים, הם לא יוצרים גוף אחדותי. האם זה בגלל טיבו של הזיכרון, שיכול להעלות באוב רק חלקים ולא את השלם? או שזאת תחושת "החור שבאמצע", היעדר המרכז? מבחינה פואטית אולי יש כאן יתרון מסוים, בכך שהשירים שלך אינם נרתעים ממגע קונקרטי במציאות, אינם מחפשים מסתור בהפשטות וחוויות חוץ-גופניות. הצרה של המשוררת הופכת לברכה לקוראים.
הרגעים שמפעילים את הכתיבה של השיר הם באמת רגעים חושיים. זה יכול להיות קשור לזיכרון חזותי, או לקול, למשפט שמתנגן לי בראש בקצב מסוים, לפעמים במשך שנים. אבל הפירוק הזה של הגוף קשור לעניין כללי יותר, והוא שאין לי חוויה של רצף, אני חווה את העולם  באופן מקוטע, מכל מיני סיבות. זה מתבטא גם בפרגמנטציה של הגוף.
אבל להבדיל מהחוויה האישית שלך, השיר שיוצא על הדף איננו נקרא כ"שירה קטועה". כאילו הכתיבה מאַחה מחדש את החוויה. יש אצלך שירים שמורכבים ממשפטים מאד ארוכים. זה לא כתיבה פרגמנטארית.
יש לי שירים שמספרים סיפור. חלק מהשירים אני כותבת כי אני לא יכולה לכתוב סיפור.
אני רוצה לשמוע לסיום את שירה מבקרת הספרות מאפיינת את השירים של שירה המשוררת. איזה מין שירה היא כותבת? מה הפואטיקה שלה? את יכולה למקם את הספר של שירה בשדה העכשווי? בזרם כלשהו?
אני לא יכולה למקם את הספר. אני כן חושבת שהשירים שלי מאד פשוטים ומאד נגישים. יש בהם משהו מאד בהיר.
זה משהו שאת חותרת אליו במכוון?
לא, זה יוצא ככה.
(אחרי נסיונות עקשים, חוזרים ונשנים, לחלץ את המבקרת מציפורני המשוררת)
אולי זאת כתיבה אקספרסיבית, מאד מחוספסת. יש מערך של שיטות ליטוש, עידון, תימצות – שאני לא עושה בו שימוש.
לא שכלתנית?
לא שכלתנית. חשוב לי לשמור על הצורה הגולמית והמחוספסת של השיר ולא לעבוד עליו עוד ועוד כדי לדייק יותר. זה קשור למה שהזכרת קודם, שזאת שירה של דיבור. הגישוש אחרי מלים, הוא נשאר בתוצר הסופי, רואים את הגישוש הזה בהרבה שירים. מה שיעקובסון קורא לו "ציר הברירה", כשאתה מתלבט באיזו מלה לבחור.
אז את משאירה את זה, כמו הציירים שמשאירים עקבות של פעולת הציור.
כן. אני לא חשה בנוח בליטוש קפדני. אני משתמשת בחלק קטן מהמלים שבמילון, כמו שאמר עמיחי.

* * *

מה זה, התחיל גשם?
לא, זה עדיין המדיח. כמה זמן דיברנו?
50 דקות.
מעייף.
נלך לישון?
תיכף, אני רק בודקת אימייל.

* * *

הקדמה

המאמר שתרגומו לעברית יובא כאן בהמשך הופיע לפני שבועיים במגזין המקוון Truthdig. הוא הותיר בי רושם עז, ולבקשתי התירו לי עורכי המגזין לפרסם אותו בבלוג הזה, בתרגום לעברית.

כותב המאמר, כריס הדג'ס, הוא עיתונאי רב-פעלים והשגים. במשך כ-20 שנה דיווח מאזורי מלחמה בכל העולם (אל-סלבדור, עזה, סראייבו, סודאן), ובמהלכם איבד כמה עמיתים קרובים למקצוע. בשנת 2002 זכה בפרס פוליצר עם עמיתיו ב"ניו יורק טיימס" על סיקור הטרור הגלובלי. 15 שנותיו ככתב חוץ בעיתון הזה הגיעו לסיום פתאומי עם הדחתו לאחר שנשא נאום במכללת רוקפורד שבאילינוי ובו מתח ביקורת על הפלישה האמריקאית לעיראק וצפה שהיא תוביל למרחץ דמים. ברבות השנים והניסיון, במקום להתמתן ולהשקיף על העולם באדישות מנומנמת של שועל שבע-קרבות, כמו רבים מעמיתיו הוותיקים, הדג'ס דווקא נעשה נחרץ ורדיקלי יותר. הוא כתב וממשיך לכתוב ספרים שעוסקים בחווית המלחמה ובניסיון לערער על הקלות הבלתי נסבלת שבה אומות מסתערות אל שדה הקרב. לאחרונה גם הצטרף באופן פעיל לתנועת המחאה OWS באמריקה.

המאמר הזה שייך באופן מובהק לסוגה "כתיבה אנטי-מלחמתית" – סוגה שנעדרת כמעט לחלוטין מן היצירה העברית המקורית. בספרות הבדיונית והתיעודית, בשירה, במחזאות ובקולנוע – מספר היצירות הישראליות המקוריות שניתן לתארן כאנטי-מלחמתיות הוא זעום להחריד. בתחום הסיפורת, רואי וולמן מוצא "ריק גדול", הנמתח על פני 70 שנה, בין "השיגעון הגדול" (אביגדור המאירי, 1929) לבין "אוקטובר / יומן מלחמה" (יורם קופרמינץ, 2000). למעשה, ספרו של המאירי נכתב בעקבות מלחמת העולם הראשונה ועל כן אין לכלול אותו בחשבון הכתיבה האנטי-מלחמתית שהגיבה למלחמות ישראל. ספרו של קופרמינץ, לעומתו, שמתאר את הזוועות שעבר הכותב במלחמת יום הכיפורים, הוא חריג בכל קנה מידה מקומי, ואין זה מקרה שלא נכתב בידי סופר "מקצועי". אף אחד מן הסופרים הקאנוניים בישראל לא כתב יצירה אנטי-מלחמתית, אף כי רבים מהם מיקמו את העלילות של יצירותיהם על רקע צבאי. גם ס. יזהר, שאולי התקרב לכך יותר מכולם, לא התעניין כל כך במוראות המלחמה אלא בנפשם של אנשים צעירים, במלחמה ומחוץ לה. לשם השוואה, חישבו על שמות כמו ירוסלב האשק, פרדיננד סלין, גו'זף הלר, ברטולד ברכט ובוריס ויאן – כולם סופרים ומשוררים שכתבו יצירות אנטי-מלחמתיות, אשר לא רק שלא עיכבו את כניסתם לקאנון אלא אולי ביססו אותה.

המצב בשירה העברית שונה אך במעט. ככלל, השירה העברית תמיד צעדה כמה צעדים לפני הפרוזה בתעוזתה האידאולוגית, בנכונותה לקרוא תיגר על הקונצנזוס. ואומנם, תמיד היתה כאן שירה פוליטית, שירת מחאה ותוכחה, אפילו נוקבת, שהוקיעה את פשעיו של הצבא הישראלי במלחמות ואירועים שונים (מפעולת קיביה ועד "עופרת יצוקה", מן האינתיפאדה הראשונה ועד מלחמת לבנון השניה). אבל לא בזה מדובר; לא כל שירת מחאה, ולו גם כזאת שמוקיעה את הצבא, היא שירה אנטי-מלחמתית. כזאת, כמעט שאין בעברית (ברגע זה אני יכול לחשוב רק על "תמונת מחזור" של תמיר להב-רדלמסר, 2003, וגם הוא כבר מרוחק ומעודן יחסית).

 

 

מהו טקסט אנטי-מלחמתי? מהי עמדה אנטי-מלחמתית? מה מבדיל אותם מטקסטים ועמדות אחרים שמוחים נגד הפשעים שמתחוללים במלחמה?

ראשית, עומק ורוחב מעשה ההוקעה. טקסט אנטי-מלחמתי לא עוסק בביקורת פרגמטית או אינסטרומנטלית על אירועים ספציפיים במלחמה; הוא מציב על דוכן הנאשמים את המלחמה בכללותה, המלחמה כעיקרון. זו איננה נתפסת עוד כסיטואציה חריגה שבה אנשים מעוללים דברים נוראיים לאנשים אחרים מכורח הנסיבות, אלא כחילול הנורא ביותר של החיים, הדרגה הנמוכה ביותר של האנושיות. המלחמה, בטקסט האנטי-מלחמתי, היא הרע האולטימטיבי.

שנית, הטקסט האנטי-מלחמתי כופר באבחנה בין הצד "שלנו" לצד "שלהם". כולם נמצאים באותו צד – הצד שפושע נגדי. כולם פורעי חוק ומוסר, כולם שליחיו הנתעבים של כוח הרס מכלה-כל, ולכולם לא תהיה מחילה. אל מול הזוועות שמתרחשות במהלך המלחמה, שאלת ההתגרות ("מי התחיל?") ושאלת ההצדקה ("מי התוקפן ומי הקורבן?") מתגמדות לחלוטין.

שלישית, הטקסט האנטי-מלחמתי נובע מחוויה ישירה של מי שחזה מבשרו את הזוועות, ולא מהתבוננות מרוחקת. על כן, גם בהיותו בדיוני לחלוטין, הוא תמיד נושא גם את חותם העדות, התיעוד. יש לו עניין מועט בלבד בעיבוד אינטלקטואלי או בשכלול אסתטי; אבני היסוד שלו הן הגועל, הזעזוע, האבסורד, חוסר האונים המוחלט, אובדן צלם אנוש, מחיקה מוחלטת של ערך חיי האדם. כל אלה, ששופרות המלחמה מדחיקים ומשתיקים, שסיפורי "מורשת הקרב" והגבורה אינם מכירים בקיומם, מקבלים כאן קול משלהם – קול זעקה רמה וצלולה.

כדאי להוסיף שאין חפיפה הכרחית בין כל זה לבין פציפיזם. טקסטים אנטי-מלחמתיים נכתבו על ידי פציפיסטים ולא-פציפיסטים כאחד. גם מי שאינו פציפיסט יכול לעמוד על כך שהמלחמה היא "רע הכרחי", בדגש ברור על ה"רע"; זאת להבדיל מן הקלישאה הפוליטית שהמלחמה היא "רע הכרחי", עם דגש על הכרחיותה, אי-נמנעותה. רוב הממשלות, ברוב הזמנים והמקומות, ממעיטות מדי בגודל הרוע שכרוך במלחמה (ולמעשה עסוקות בלי הרף בהסתרתו באמצעות השגבה פטריוטית). הטקסט האנטי-מלחמתי מחדד את הראייה והחישה שלנו אל תהומות הרוע והסבל שבמלחמה, על מנת שנשקול שוב עד כמה הם באמת הכרחיים.

כאמור, לכל זה אין כמעט זכר בכתיבה העברית. ולא שחסרה כאן כתיבה על מלחמות. הו, לא. מדפי הספרים קורסים מרוב ספרים שעוסקים במלחמות או בצבא. יש הרי סוגה עניפה של "ספרות מלחמה" אצלנו (העיפו מבט זריז ברשימת הפרסומים של הוצאת משרד הביטחון), יש ספרי מורשת קרב, יש ספרות יפה שמתרחשת על רקע השירות הצבאי ("התגנבות יחידים", "חדר"), וישנה כמובן הסוגה היוקרתית מכולן, "יורים ובוכים", שלמרבה הצער נתפסת לא פעם כסוג של תחליף מכובד לספרות אנטי-מלחמתית אמיתית.

אני בטוח שמי שיסרוק היטב היטב את תולדות הספרות הישראלית, ימצא פה ושם דוגמאות לכתיבה אנטי-מלחמתית, שנדחקו לקרן זווית. הנה פרוייקט נחוץ מאד: העמדת קאנון אלטרנטיבי שכזה (איתור היצירות, בניית מאגר מידע, ניתוח השוואתי של התגובות למלחמות השונות, וכמובן גם הדפסה מחודשת של היצירות השכוחות). ואף על פי כן, המורשת תישאר דלה ולבטח לא תכלול אף יצירה מרכזית, כזאת שנכנסה לזרם הדם של התרבות המקומית. מי שירחיק מבטו אל המחזאות ימצא שם שניים-שלושה קברטים סאטיריים של חנוך לוין; בקולנוע היה הסרט "כיפור" של עמוס גיתאי. כתיבה עיתונאית אנטי-מלחמתית, הגות אנטי-מלחמתית, מן הסוג שהציף את אירופה אחרי מלחמות העולם, ומשגשג גם כיום באמריקה של מלחמות האמפריה בעיראק ובאפגניסטן – לא תימצא כאן אפילו בנרות.

מכאן ואילך ניתן לפתוח דיון – למה אין? הסיבות מגוונות ולא זאת מטרת הפוסט (תיכף אני חוזר לכריס הדג'ס). הדיון הזה יצביע, אפשר להניח, על התפקיד החריג, מכונן-הזהות, של הצבא בתרבות הישראלית, על אידאולוגית הקורבן-הצודק-תמיד שמושרשת כבר בבתי הספר ובמהלך ההכשרה הצבאית, על הזיקה האינטימית ממש של היוצרים המרכזיים בספרות הישראלית למוקדי הכוח הפוליטיים (זיקה שאינה מאפשרת אמירות חתרניות באמת), ואולי גם על גורמים פרוזאיים יותר (אורכן הקצר יחסית של מלחמות ישראל, אורכן הקצר עוד יותר של תקופות ה"תופת" בתוכן).

זה העבר, והעתיד מעלה שאלות חדשות ומאתגרות לא פחות. האם ניתן לצפות להתפתחותה של כתיבה אנטי-מלחמתית בישראל? הסוציולוגים מרבים לדבר על התחזקותן המתמשכת של מגמות אינדיבידואליסטיות בחברה, על התפרקות המנגנונים שמבטיחים סולידריות ולכידות; כל אלה לכאורה יכולים לתרום לגיבושו של מבט אחר על המלחמה – המבט של הפרט הנרמס. אבל בעצם – האם הפרט באמת נרמס? האם הוא עומד להירמס? המציאות צועדת דווקא בכיוון ההפוך. שדה הקרב משתנה נגד עינינו כל הזמן, והמגמה הבולטת בו היא השימוש האינטנסיבי בטכנולוגיה שמרחיקה את הלוחם מקו המגע הקטלני עם האויב. רובוטים לראייה מרחוק, להסרת מכשולים, לפיצוץ מטענים, להפגזה מן האוויר, ועוד ועוד. כמו שזה נראה, בעתיד פחות ופחות חיילים ישראלים ייאלצו לחוות מכלי ראשון זוועות כמו אלה שפקדו אלפי חיילים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים (מצד שני – האזרחים בעורף יחוו מראות קשים יותר ויותר). יהיה זה עתיד משונה למדי: המלחמות תמשכנה להתנהל, אולי בתכיפות גבוהה יותר, אבל אף אחד לא יהיה מספיק מזועזע כדי לכתוב נגדן. הכתיבה האנטי-מלחמתית תגווע גם היא, יחד עם הקורבנות חסרי-הפנים של האויב.

מי שלא שם לב, העתיד כבר כאן.

 

 

כתיבה אנטי-מלחמתית היא נסיוב הגנה חיוני לחברה חפצת-חיים. מורשת רציפה ונוכחת בתודעה של כתיבה כזאת אולי איננה ערובה מוחלטת לבריאות הנפשית של תרבות לאומית; אבל היעדרה של מורשת כזאת הוא סממן ברור של תרבות חולה. היעדרה בחברה שחיה ממלחמה למלחמה ומפעילה את הצבא שלה באופן שגרתי לא פחות משירותי בריאות או כיבוי-אש – הוא בגדר פתולוגיה אמיתית.

כיוון שאין מספיק כתיבה מקורית אנטי-מלחמתית, צריך לתרגם הרבה יותר, ולא רק קלאסיקות, אלא דברים שנכתבים ממש בימים אלה. התרגום הנוכחי הוא תרומתי הצנועה השניה למטרה זו (התרומה הראשונה היתה זאת). מעבר לנושאים המוכרים של הכתיבה האנטי-מלחמתית, עולה במאמר הזה של כריס הדג'ס נקודה מרתקת שאין מרבים לדבר עליה: המשיכה הפרברטית אל הסכנה ואל המוות שמתפתחת בקרב מי שהמלחמה היתה לחם חוקם זמן ממושך. בהקשר הזה הוא מזכיר עיתונאי מלחמה, חיילים ותיקי קרבות ואזרחים שנקלעו לסכסוכים מזויינים. זהו ייצר המוות, התנטוס, שדוחף יחידים וגם אומות שלמות שוב ושוב אל זרועות האלימות, אל הריגוש שבחיים על הקצה, אל העונג המעוות שמופק מן הידיעה שמותנו כבר חקוק בסלע, גזר דין שמרחף מעלינו מרגע שהגחנו אל העולם – דווקא במקום ובזמן האלה.

מישהו מכיר אולי אומה כזאת, עם משיכה חולנית אל המוות?

רצח הוא לא אנומליה במלחמה / כריס הדג'ס

המלחמה באפגניסטן – היכן שהאויב חמקמק ובקושי נראה, היכן שהנתק התרבותי והלשוני הופך כל יציאה מן הבסיס לביקור בטריטוריה עוינת, היכן שברור לכל שאתה מפסיד על אף מכונת ההרג התעשייתית שברשותך – מזינה תרבות של מעשי זוועה. הפחד והלחץ, הכעס והשנאה, מצמצמים את כל האפגאנים לכדי אוייבים, וזה כולל נשים, ילדים וזקנים. אזרחים ולוחמים מתערבבים לכדי מאסה מתועבת, חסרת שם ופנים. המרחק הפסיכולוגי בין זה לבין רצח הוא קצר. ורצח קורה כל יום באפגניסטן. הוא קורה בהתקפות מל"טים (מטוסים ללא טייס), בהפגזות ארטילריות, תקיפות אוויריות, תקיפות טילים, ואש המקלעים המטילה טרור בכפרים.

התקפות צבאיות כאלה באזורים מיושבים חושפת את האבסורד בדיונים על זכויות אדם. רוברט ביילס, סמל ראשון בצבא האמריקאי שהרג לכאורה 16 אזרחים בשני כפרים אפגניים, בהם 9 ילדים, איננו חריג. מי שמגנה את הטבח במקרה הזה ומגן על מלחמת הכיבוש שאנחנו מנהלים אינו יודע דבר על זירת הקרב. אנחנו הורגים ילדים כמעט כל יום באפגניסטן. בדרך כלל אנחנו לא הורגים אותם מחוץ למבנה של היחידה הצבאית. לו חייל אמריקאי היה הורג או פוצע עשרות אזרחים בעקבות הפעלה של מטען מאולתר נגד השיירה שלו, לא היינו שומעים על כך בחדשות. הצבא לא נשאר בשטח לספור "נפגעים בלתי מעורבים". אבל האפגאנים יודעים. הם שונאים אותנו על ההשתוללות הרצחנית. הם שונאים אותנו על צביעותנו.

ההיקף האמיתי של הרצח במימון המדינה שלנו מוסתר מהציבור. כתבים שנלווים ליחידות צבאיות והופכים, פסיכולוגית, לחלק מהן, טווים סיפורים שהממונים עליהם בצבא והציבור רוצים לשמוע, מעשיות מיתולוגיות של הוד וגבורה. המלחמה נתפסת רק דרך עדשת הכובשים. מגינים עליה כעל חסד לאומי. המיתוס מאפשר לנו להכניס הגיון למוות ולתוהו ובוהו. הוא מצדיק את מה שעל פי רוב אינו יותר מאכזריות אנושית דוחה, ברוטליות ואיוולת. הוא מאפשר לנו להאמין שהשגנו את מקומנו בחברה הודות לשרשרת ארוכה של מאמצים הרואיים, ולא להודות באמת העגומה שאנו כושלים לאורכו של מסדרון אפל של אסונות. הוא מסווה את חוסר האונים שלנו. הוא מסתיר מעיני כל את העובדה שהמנהיגים שלנו רגילים לגמרי ואימפוטנטים. בהמירנו הסטוריה במיתוס אנחנו הופכים אירועים אקראיים לרצף שנגזר מראש בידי רצון חזק וגדול משלנו. אנו נישאים מעל הריבוי, צועדים אל אופק אצילי. אבל זה שקר. וזה שקר שוותיקי המלחמות נושאים בתוכם. לכן רבים כל כך מהם מתאבדים.

"גם אני שייך למין הזה", כתב ג'ס גלן גריי על חוויותיו במלחמת העולם השנייה. "אני מתבייש לא רק במעשיי ולא רק במעשי האומה שלי, אלא במעשי אנוש בכלל. אני מתבייש להיות אדם".

כשארני פייל, העיתונאי הידוע של מלחמת העולם השנייה, נהרג באי ישימה שבאוקיינוס השקט ב-1945, נמצאה טיוטה לא מעובדת של טור עיתונאי על גופתו. הוא הכין אותו לפרסום לציון סוף המלחמה באירופה. הוא עשה לא מעט לקדם את מיתוס הלוחם ואצילות הנפש החיילית, אבל לקראת הסוף דומה שעיַיף מכל זה:

"אך יש בין החיים לא מעטים שצרבו במוחם את המראה הלא טבעי של מתים קרים, פזורים בגבעות ובתעלות לאורכן של גדרות גבוהות בכל רחבי העולם.

מתים בייצור המוני, בארץ אחרי ארץ, חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה. מתים בחורף ומתים בקיץ. מתים בשפע מוכר כל כך שהם נהיים מונוטוניים. מתים בכמויות מפלצתיות כל כך שאתה כמעט מתחיל לשנוא אותם.

דברים כאלה אתם שם בבית לא צריכים אפילו לנסות להבין. עבורכם בבית הם טורי מספרים, או מישהו מהסביבה שהלך ופשוט לא חזר. אתם לא ראיתם אותו שרוע, כה גרוטסקי ובצקי, לצידו של שביל חצץ בצרפת.

אנחנו ראינו אותו, ראינו אותו לאלפים. זה ההבדל."

בכל המלחמות קיים דחף למצוא סטיות חדשות, צורות חדשות של מוות, עם שוך ההתלהבות הראשונית; מאמץ הגנתי, ובסופו של דבר עקר, להדוף את השעמום של מוות שגרתי מדי. זו הסיבה שבזמן המלחמה באל-סלבדור חוליות מוות וחיילים כרתו את אברי המין של קורבנותיהם ודחפו אותם לפיות של הגוויות. זו הסיבה שבבוסניה מצאנו, העיתונאים, גופות צלובות או ערופות על דפנות האסמים. זו הסיבה שמארינס אמריקאיים השתינו על לוחמים מתים של הטאליבן. הנטבחים בקרב נשזרים בזר הניצחון של הורגיהם, פיסות של מיצג גרוטסקי. זה קרה בכל מלחמה שסיקרתי.

"הכוח", כתבה סימון וייל, "אינו מרחם על מי שמחזיק בו, או חושב שהוא מחזיק בו, יותר מאשר על קורבנותיו; את האחרונים הוא מוחץ, את הראשונים משכר".

המלחמה משחיתה והורסת אותך. היא דוחפת אותך עוד ועוד לעבר קיצך – הרוחני, הרגשי, ולבסוף הפיזי. היא הורסת את המשכיות החיים, משסעת את כל המערכות הכלכליות, החברתיות, הסביבתיות והפוליטיות שתומכות בנו כבני אנוש. במלחמה אנחנו מעוותים את עצמנו, את המהות שלנו. אנחנו מוותרים על המצפון האישי, אולי אפילו על התודעה שלנו, עבור ההיסחפות בהמון, פרץ של פטריוטיות, האמונה שעלינו להתייצב יחד כאומה ברגעי משבר. לנקוט עמדה מוסרית, לקרוא תיגר על הפיתוי שבמלחמה, עלול להיות בעוכריך בתרבות של מלחמה. מהות המלחמה היא מוות. טעם מספיק ממנה ובמהרה תאמין שהסטואים צדקו: בסופו של דבר כולנו באמת נשמיד את עצמנו בתבערה גדולה.

מחקר על מלחמת העולם השניה גילה שמקץ 60 ימי לחימה רצופה, 98% מכל הלוחמים ששרדו יהפכו לפגועים נפשית. בקרב שני האחוז הנותרים, תימצא נטיה שכיחה לפתח "אישיות פסיכופטית אגרסיבית". לוטננט קולונל דייב גרוסמן, בספרו "על הריגה: המחיר הפסיכולוגי שמשלם מי שלומד להרוג במלחמה ובחברה", כותב: "זה לא לגמרי בלתי סביר לטעון שיש משהו בלחימה רציפה, ללא מוצא נראה לעין, שיגרום ל-98% מהאנשים לאבד את שפיותם בתוכה, בעוד ששני האחוזים הנותרים כבר היו מטורפים אם נכנסו אליה".

במלחמה באל סלבדור, הרבה חיילים שירתו שלוש או ארבע שנים ואף יותר, בדומה למלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגינסטן, עד שהתמוטטו פסיכולוגית או פיזית. מפקדים אסרו על מכירת סמי הרגעה בערים ששוכנות ליד מחנות צבא משום שהחיילים השתמשו בהם בהפקרות. במלחמה ההיא, כמו במלחמות במזרח התיכון, פגועי נפש היו שכיחים. פעם ראיינתי סמל בן 19 מן הצבא האל סלבדורי, שנלחם במשך 5 שנים ואז איבד לפתע את ראייתו בעין ימין, לאחר שהיחידה שלו נקלעה למארב של כוחות המורדים. המורדים הרגו 11 מחבריו לנשק בקרב האש, בהם גם חברו הקרוב. הוא לא היה מסוגל לראות עד שהעבירו אותו לבית חולים צבאי. "יש לי כאבי ראש נוראיים", הוא אמר לי בעודו יושב על קצה המיטה, "יש לי רסיס בתוך הראש. אני כל הזמן אומר לרופאים להוציא אותו". אבל הרופאים אמרו לי שאין לו שום פציעת ראש.

ראיתי חיילים אחרים, בקרבות אחרים, שנעשו חרשים או אילמים, או כאלה שגופם רעד מבלי יכולת לעצור.

מלחמה היא נקרופיליה. הנקרופיליה הזאת חיונית לתהליך הכשרת החייל כשם שהיא חיונית ליצירתם של מחבלים מתאבדים וטרוריסטים. הנקרופיליה מסתתרת מאחורי הכרזות נדושות על "תחושת חובה" או "אחוות לוחמים". היא פורצת החוצה ברגעים שנדמה שאין עוד תקווה ולא נשאר הרבה לְמה לחיות, או ברגעים שבהם שכרון המלחמה מגיע לשיאו. לאחר שהות מספיק ממושכת במלחמה, היא באה אלינו כסוג של שחרור, חיבוק מפתה וגורלי שבכוחו להביא לידי מיצוי את הפלירט הארוך שלנו עם השמדתנו העצמית.

בספר זכרונוותיו של מילובאן דז'ילאס, "זמן מלחמה", על לוחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה, הוא כותב על המשיכה העזה של הלוחמים אל המוות. הוא ניצב מעל גופתו של חברו לנשק, המפקד סאבא קובצ'ביץ', והבין:

"… זה לא נראה נורא או לא צודק למות. זה היה הרגע המיוחד ביותר, המרומם ביותר של חיי. המוות לא נראה מוזר או מרתיע. העובדה שעצרתי בעצמי מלהסתער היישר אל קו האש ואל המוות נבעה אולי מתחושת מחויבות כלשהי לחיילים או לתזכורת של חבר בנוגע למשימות שיש לבצע. בזכרונות שלי חזרתי לרגעים האלה פעמים רבות, עם אותה תחושה של אינטימיות עם המוות ותשוקה אליו שחוויתי בזמן שהייתי בכלא, במיוחד במאסר הראשון שלי".

שלטון המלחמה מוחק את הארוס. הוא מוחק כל רכות ועדינות. הכוח הקולקטיבי שלו מבקש ליַיתר את האדם הפרטי, למסור את כל התשוקות, את ההחלטות ואת הקול עצמו – למרותו של ההמון.

"התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרֵעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה", כתב סבסטיאן הפנר ב"סיפור של גרמני", "אך גם נגדה יש לרֵעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-היום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי-גוף נשיים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה…" (תרגום: שולמית וולקוב, חרגול 2002).

כשאנו מבינים זאת, כשאנו מכירים בטיבה האמיתי של ההתמכרות שלנו, כשמתחוור לנו עד כמה הושחתנו בידי המלחמה, החיים נעשים קשים מנשוא. ג'ון סטיל, צלם שבילה שנים באזורי מלחמה, עבר התמוטטות עצבים בנמל התעופה הומה האדם של הית'רו, עם שובו מסראייבו. סטיל חזה פתאום בטיבה האמיתי של העבודה שלו, שהפשיט ממנה את מחלצות האינטנסיביות והצדקנות. במהלך שהותו בסראייבו הוא נקלע למקום שנקרא "סמטת הצלפים", וצילם שם "ילדה שנפגעה בצוואר מכדור של צלף", הוא כתב. "צילמתי אותה באמבולנס, ורק אחרי שהיתה כבר מתה תפסתי שהדבר האחרון שהיא ראתה היה ההשתקפות של עדשת המצלמה שהחזקתי מולה. זה שבר אותי. חטפתי את המצלמה והתחלתי לרוץ בסמטת הצלפים, מצלם מגובה הברך את הבוסנים הנמלטים לכל עבר".

שנה אחרי סוף המלחמה בסראייבו, ישבתי עם חברים בוסנים שעברו סבל נוראי. אישה צעירה, ליליאנה שמה, איבדה את אביה, סרבי שסירב להצטרף לכוחות הסרביים שצרו על העיר. כמה ימים קודם לכן היא נאלצה לזהות את גופתו. הגופה הורמה אל על מתוך אתר קבורה קטן בבית העלמין המרכזי, מים דלפו מדפנות הארון הנרקב. כעבור זמן קצר היא היגרה לאוסטרליה, שם – אמרה לי – "אתחתן עם איש שמעולם לא שמע על המלחמה הזאת ואגדל ילדים שלא יידעו דבר עליה או על הארץ שממנה באתי".

ליליאנה היתה צעירה. אבל המלחמה גבתה ממנה מחיר. לחייה היו שקועות, שערה יבש ופריך. שיניה הרקיבו וכמה מהן נשברו לחתיכות משוננות. לא היה לה כסף לרופא שיניים; היא קיוותה לטפל בהן באוסטרליה. למרות זאת, כל אותו אחר צהריים היא וחבריה לא חדלו להספיד בגעגועים את הימים שעברו עליהם בפחד ורעב, כחושים מרזון, בזמן שצלפים סרביים טיווחו בהם מן הגגות. הם לא ייחלו לשוב אל הסבל. ואף על פי כן, הם הודו, היו אלה הימים המלאים ביותר בחייהם. הם הביטו בי בייאוש. הכרתי אותם כשמאות פגזים נפלו מדי יום בקרבתם, כשלא היו להם מים לרחצה או לכביסה, כשהם הצטופפו בדירות לא מחוממות שעה שכדורי צלפים ניתזו על קירות הבתים מבחוץ.

בדבריהם נגלתה התפכחות כואבת מן ההווה – הריק, העקר והסטרילי. השלום שוב חשף את הריקנות שהיתה גדושה קודם לכן בלהט המלחמה והקרבות. שוב הם חזרו – אולי כמו כולנו –  אל הבדידות, כבר לא מאוחדים במאבק משותף, בלי הזדמנות נוספת להיות אציליים והרואיים, לא בטוחים בתכלית החיים ובפשרם. הרעות הישנה, כוזבת ככל שהיתה, התפוגגה עם היריה האחרונה

זאת ועוד, הם ראו שכל מה שהקריבו היה לשווא. הם נבגדו, כמו כולנו בזמן מלחמה. הבוסים המושחתים של המפלגה הקומוניסטית, שהפכו בן לילה ללאומנים ואז המיטו עליהם את האסון הזה, התעשרו על גב סבלותיהם, ועדיין אחזו בשלטון. ליליאנה וחבריה התמודדו עם 70 אחוזי אבטלה. הם חיו על נדבות מן הקהילה הבינלאומית. הם הבינו שצידקת מאבקם, אשר בימים עברו היתה באופנה, ממש כמותם, בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים, נזנחה ונשכחה. שחקנים, פוליטיקאים ואמנים לא נדחקו עוד לבקר בזמן הפסקות האש – ביקורים שכמעט תמיד היו לא יותר מיחצ"נות בוטה. הם הכירו כבר בכזבי המלחמה, בעובדה שהאידאלים שלהם היו נלעגים, וניסו להתמודד עם אשליות מנופצות. ועדיין, הם רצו שהכל ישוב, וכך גם אני.

זמן מה לאחר מכן קיבלתי איגרת לחג המולד. היא היתה חתומה "ליליאנה מאוסטרליה". לא היתה כתובת. לא שמעתי ממנה יותר. אבל רבים מאלה שעבדתי איתם ככתבי מלחמה לא ברחו. הם לא יכלו להיחלץ מן הריקוד עם המוות. הם נדדו מעימות אחד למשנהו, תמיד מחפשים עוד מנה אחת.

בתקופה ההיא הייתי כבר בעזה ובשלב מסוים נקלעתי אל תוך מארב. חמישה מטרים ממני פלסטיני צעיר נפצע אנושות בחזה. שוב התפתיתי לחזור, אבל כעת לא חשתי את התגעשות העורקים הישנה, אלא רק פחד. הגיע הזמן להיחלץ, להרפות. ידעתי שבשבילי זה נגמר. למזלי יצאתי בחיים.

קורט שורק – מבריק, אמיץ וחדור מוטיבציה – לא היה יכול להרפות. הוא נהרג במארב בסיירה לאונה עם חבר נוסף שלי, מיגל ג'יל מורנו. המילכוד שלו – החיבוק של תנטוס, ייצר המוות – לא הוזכר אפילו בטקס הזיכרון המעוקר שנערך לו בוושינגטון. כולם עקפו את הנושא בעדינות. אבל אלה מאיתנו שהכירו אותו ידעו שהוא התאכּל עד תום.

עבדתי עם קורט במשך 10 שנים, שהחלו בצפון עיראק. הוא היה משכיל ומצחיק – לעתים קרובות, כך נדמה, האמיצים הם מצחיקים. החלפנו ספרים זה עם זה במאמץ לנסות להבין את הטירוף שמסביבנו. האובדן שלו הוא חלל שלעולם לא אצליח למלא. האפר שלו נטמן בבית העלמין "אריה" שבסראייבו, לקורבנות המלחמה. טסתי לסראייבו ופגשתי את במאי הקולנוע דן ריד. היה זה ערב קדורני בנובמבר. עמדנו מעל הקבר שלו וגמענו כוס בירה. דן הדליק נר. אני הקראתי שיר שנכתב בידי המשורר הרומי הלירי קאטולוס לזכר אחיו המת.

"על פני חופים זרים, ימים רבים בים,
באתי הנה לטקס אשכבתך
להביא לך, המת, את מנחת החיים
ואת מילותי – צלילי-שווא לאפר ואבק.
הו אחי,
נלקחת ממני. נלקחת ממני,
בידי גורל קר שנהפך לצל, למכאובי.
הרי לך מזון הטקס העתיק, שהוקדש
מאז ומעולם למזי-הרעב, שוכני העפר.
קח אותו: הוא רטוב מדמעות אחיך: וקח
אל הנצח, ממני, את ברכת השלום והפרידה."

שם היה מקומו של קורט – בין 4,000 קורבנות המלחמה. לשם הוא שייך. הוא מת משום שלא הצליח לשחרר את עצמו מן המלחמה. הוא ניסה שוב ושוב לחוות מחדש את מה שחווה בסראייבו, ללא הצלחה. המלחמה כבר לא תחדש יותר. קורט היה לפני כן במזרח טימור ובצ'צ'ניה. לסיירה לאונה, אין לי ספק, לא היתה שום משמעות עבורו.

קורט ומיגל לא היו מסוגלים להרפות. הם היו הראשונים להודות בכך. משעה שבילית מספיק זמן במלחמה, לא תשתלב עוד בשום מקום אחר. בסוף היא הורגת אותך. זה לא סיפור חדש. הוא מתחיל כמו אהבה, אבל זהו מוות.

המלחמה היא הנימפה הצעירה והיפהפייה ההיא מן האגדות, שברגע שנושקים לה – נושפת את אדי השאול.

ביוון העתיקה היתה מילה לגורל כזה: אקפירוסיס. המשמעות שלה היא להישרף בכדור של אש. היוונים השתמשו בה לתאר גיבורים.

 

תרגום: עידן לנדו

[התרגום מוקדש לזכרם של מֵתֵי העתיד – קורבנות השווא של הפלישה הבאה לעזה והמלחמה עם איראן, ולמשפחותיהם, השכולות-לעתיד]

[פוסט ארוך]

נפתח בחידה. לפניכם שני קטעים העוסקים ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה. עליכם לקבוע איזה מהם לקוח מטקסט של דובר צה"ל ואיזה מכתבה עיתונאית.

"אין כמעט מבצע או פעילות משמעותית של צה"ל שבו היחידה הזאת לא נוטלת חלק משמעותי, לעיתים אף מכריע. החל בהשתלטות על אוניית המשט הטורקי מרמרה, עבור בהשתלטות על אוניית הנשק האיראני שיועד לחיזבאללה פרנקופ ומבצע עופרת יצוקה וכלה במבצעים חשאיים ומסווגים שייתכן שלעולם לא יותר לפרסמם. לא, לא מדובר בסיירת מטכ"ל. גם לא בשייטת 13 או ביחידת שלדג. מדובר ביחידת ההנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם)… הלוחמים בסיירת מתמחים בכל סוגי המיקוש והחבלה, עובדים בטיפול בשדות מוקשים ובפעילויות נוספות. אי אפשר להגיד יותר מזה. לא כולם יודעים לסתום את הפה", ציין הקצין… יהל"ם הפכה לזריזה יותר, מקצועית יותר ועם גמישות מחשבתית ויצירתית גבוהה יותר. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת בקרב המועמדים לגיוס, וכאמור, רמת המידור והחשאיות בה גבוהה."

"הלוחמים מקבלים ידע בחבלה, במיקוש, במטענים, בפצצות, במכניקה, בהנדסה, בכימיה ובאמצעים טכנולוגיים… האתגר הגדול הוא לתת להם במקביל רמת חיילות גבוהה. הלוחמים חייבים להיות מהשורה הראשונה בגלל שהם נמצאים בחזית הכוח, בשפיץ של החנית. התכונות שמחפשים אצל הלוחמים הן אומץ לב, קור רוח, התמצאות במרחב, חוש טכני, יצירתיות גבוהה… כך הפכה יהל"ם ליחידה מקצועית יותר, זריזה, עם גמישות מחשבתית ויצירתיות. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת מאד בקרב המועמדים לגיוס, ורמת המידור בה גבוהה".

התשובה לחידה – בסוף הפוסט.

הקמפיין של יהל"ם

בלי ספק, בשנתיים האחרונות יהל"ם עומדת במרכזו של מסע שיווק אגרסיבי בכלי התקשורת. החשיפה העצומה, ראיונות עם מפקדי היחידה, הפצת סרטונים מאימוני היחידה, כתבות תדמית רוטטות יראה במתכונת "כתבנו נלווה אל הלוחמים…" – מכל טוּב יחסי הציבור. מי שזוכר את הקמפיין התקשורתי בשנות ה-90' סביב יחידות המסתערבים לא יתקשה לזהות את אותם המאפיינים בדיוק: הגלוריפיקציה של הלוחמים, אבקת השוּ-שוּ שנזרית בנדיבות  (פני לוחמים מטושטשות וכו'), העצמת הנחשקות של היחידה על-ידי עצם ההדגשה שמדובר ביחידה נחשקת (טקטיקה פירסומאית בסיסית); הכל אותו דבר. רק היחידה התחלפה. יהל"ם זה הדבר החם הבא.

כאז כך כיום, הקמפיין הוא דו-ראשי ומכוון הן למטרות פנים והן למטרות חוץ, עניין שעוד נחזור אליו. ראשית, כמה מלים על היחידה.

יהל"ם היא יחידה מובחרת של חיל ההנדסה, שמפעילה חמש פלגות מבצעיות וסיירת. פלגת ס"פ (סילוק פצצות) מתמחה באיתור ופירוק מטעני חבלה, והטמנת מטענים לצורך פיצוץ ופריצה; פלגת סמו"ר (סליקים ומנהרות) שמתמחה בטיפול במנהרות, מצבורי נשק תת-קרקעיים וגם לחימה תת-קרקעית; פלגת הבזק, שמפתחת ומפעילה רובוטים צבאיים לאיתור ופירוק פצצות; פלגת מדרון מושלג, שאחראית על פיתוח והפעלת אמצעי פריצה, כולל במצבי שבי ובני ערובה; פלגת גבעול, שמתמחה בלוחמת אב"כ; וסיירת יעל, יחידת קומנדו שמתמחה במבצעי הנדסה מסווגים.

מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה" הפכו את יהל"ם ליחידה בעלת חשיבות מכרעת. ההתמודדות עם כוחות גרילה שמגיחים ונבלעים במערכת מנהרות מסועפת (בלבנון ובעזה), שמטמינים מטענים וממלכדים מבנים, יצרה צרכים מבצעיים חדשים. גם הפעולות הפחות סימפטיות של יהל"ם יצרו צרכים חדשים – נקרא להם צרכים קוסמטיים (שיפוץ תדמית). את כל הצרכים האלה צה"ל מייצא, כדרכו, אל כלי התקשורת; ואלה, כדרכם, מתגייסים בשמחה.

ככה נראה שיטפון תקשורתי, בתיזמור צה"לי מדוקדק:

אוקטובר 2005: כתבת תדמית נרחבת ב"מעריב", לרגל עשור להקמת יהל"ם. מילות המפתח: "לא את הכל אפשר לחשוף".

דצמבר 2008, ימים ספורים לפני "עופרת יצוקה": כתבה בערוץ 2, תיעוד של תרגיל מסכם ביהל"ם. הסרטון מגיע מצה"ל, אבל הכתב מעז להחדיר משפט ספקני בסיום: "הרי ערים תת-קרקעיות כבר ניצחו בעבר מלחמות – מסין ואפגניסטאן ועד ויטנאם".

ינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה": כתבת תדמית נרחבת ב"כל העיר", אחרי נפילתו בקרב של לוחם היחידה, אלכס משביצקי.  עיקר הכתבה – ציטוטים ממפקדי היחידה.

אפריל 2009: כתבה שותתת-דם ואדרנלין בערוץ 10. המילה האחרונה: "העימות הבא הוא רק עניין של זמן".

מרץ 2010: כתבה דרמטית, עתירת מוזיקה ואווירה אפלולית, בערוץ 1, לרגל תרגיל מסכם ביהל"ם.

ספטמבר 2010: כתבה מורעלת ב"ישראל היום" (הכותרת הבלתי נמנעת: "היהל"ם שבכתר"). ציטוט אופייני: "פלגה אחרת של יהל"ם היא פלגת סמו"ר, הלא היא "צוות המנהרות" המיתולוגי" (הדגשה שלי).

יוני 2011: כתבה ב-ynet על תוספת פלוגת מילואים לסמו"ר.

אוגוסט 2011: כתבה אינפורמטיבית למתגייס באתר פז"ם של מאקו, בנוסח דובר צה"ל, עם גרפיקה בצבא חאקי ושאר ירקות.

נובמבר 2011 : ראיון יחצ"נות עם מפקד יהל"ם ב"ואללה", במהלכו נחשף ה"אמולסה" – כלי להחדרת שרוול נפץ לתוך מנהרה ופיצוצה. מֶסר המפקד: "אני לא מוריד רגל מהגז וכדי שהאנשים שלי יישארו בפוקוס אני כל הזמן מייצר אווירת מלחמה".

דצמבר 2011: כתבה ב-ynet על פלגת סמו"ר ולוחמה תת-קרקעית.

מרץ 2012: מקבץ של שלוש כתבות תדמית מסונכרנות, באותו יום ממש (!), על התעצמות היחידה והעלאת רמת הכוננות והאימונים: ב"ואללה" (אמיר בוחבוט שוב מתלעלע בהתרגשות), בחדשות 10 וב"הארץ". שלוש הכתבות משדרות אותו סרטון שסיפק צה"ל.

יחסי ציבור בתפוצה כלל-ארצית

קריאה וצפייה רצופה בכל הכתבות האלה מעוררות תחושה עזה של בושה, שלא לומר גועל, לנוכח ההתרפסות המוחלטת של העיתונאים אל מול ההוד הצבאי. דיווח ענייני? לא אצלנו. הרהורי ביקורת? תשכחו מזה. אנחנו בעניין של יחסי ציבור לצבא. השאלה היחידה שנותרת לא מענה היא מדוע כלי התקשורת לא גובים מהצבא תשלום הולם עבור הקמפיין הזה (אני יודע, אני יודע; זאת עסקה דו-צדדית, כלי התקשורת מרוויחים דימוי פטריוטי וגם הוא מתורגם לשקלים מצלצלים).

מטרותיו של קמפיין יהל"ם, מבחינת הצבא, ברורות לגמרי. מדובר ביחידה צומחת ומתפתחת, שעומדת בחזית העימות החמוש בלבנון ובעזה. צריך לגייס כוח אדם איכותי ליחידה כזאת, ליצור לה דימוי נחשק בקרב המתגייסים; צריך ליצור אווירה ציבורית אוהדת שתתורגם גם לתמיכת הפוליטיקאים בתוספות תקציביות יעודיות (הפרופיל הטכנולוגי הגבוה של היחידה תובע הוצאות גבוהות במיוחד). כלפי חוץ, מדובר בלוחמה פסיכולוגית שמעבירה לחיזבאללה ולחמאס מסר ברור – יש לנו את כל האמצעים להתמודד עם המנהרות והמטענים שלכם (לכן מגוחכות כל כך התגובות המזועזעות של הקוראים בכתבות האלה – "למה חושפים את האמצעים האלה??" – קוראים שנאמנותם לבטחון שדה עולה כנראה על זו של דובר צה"ל). כמו שהחמאס משחרר לתקשורת סרטון מנהרות כל חודש-חודשיים, כך גם דובר צה"ל. ארגונים צבאיים בחברות מיליטריסטיות צריכים כל הזמן לפרנס את אש הסכסוך, והאש מצידה דורשת תמיכה ציבורית מתמדת, טיפוח עקבי של מסירות למולך הביטחון (אחרת איך נמשיך לשדוד את הקופה הציבורית למענו?).

אבל מה תפקיד התקשורת בכל זה? לדברר ולהתעלף בלב הולם? האם מוגזם לצפות מעיתונאים לסקר בטון קצת יותר ענייני את החידושים האחרונים ביחידת יהל"ם? נצא מנקודת הנחה שיש כאן עניין ראוי לסיקור, גם אם לא לשיטפון תקשורתי. קשה כל כך להציג את היחידה לפי סטנדרטים עיתונאיים שמקובלים בזירות אחרות (נניח, סיקור של פרוייקט תחבורתי חדש, שבוודאי יש בו צדדים לכאן ולכאן?).

מה איבדנו מתחת לאדמה של עזה ולבנון?

כשהטון כל כך מתפעם, אין סיכוי לשמוע ביקורת. עניין מדהים: בכל אלפי המלים שנשפכו על יהל"ם, אין ניסיון בכלל לתהות על הרציונל הבסיסי שבפיתוח היחידה, להציב שאלות מאתגרות. אין נקודת מבט אחרת זולת זו של אגף המבצעים במטכ"ל.

לא קשה כל כך להעלות תהיות. לוחמת מנהרות היא מצורות הלוחמה העתיקות ביותר שהמציא האדם. באופן טבעי, היא נשקו של החלש, שנאלץ להתמודד מול כוח עודף, ועל כן מסתיר את חייליו ותחמושתו מתחת לפני הקרקע. במנהרות מתחפר הנכבש, תחת הקרקע שאליה פולש הכובש.

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

רק השבוע פורסם שיהל"ם חנכה מתקן אימונים תת-קרקעי, ובו יתאמנו חיילי היחידה בלחימה במנהרות. מישהו בצה"ל שוקל ברצינות להוריד חיילים לתוך מנהרות של החמאס כדי "להילחם" בתופעה הזאת, כחלק משגרה מבצעית קבועה? מדובר במעשה שכפסע בינו לבין שליחת חייל אל מותו. שום רווח מבצעי בחשיפה או פיצוץ של קטע מנהרה אינו שקול למחיר של חיי חייל אחד. אני יודע שאסור לי לחוות דעה בעניינים האלה; מה אני מבין, אני בסך הכל אזרח. לא עשיתי טירונות חי"ר ולא קורס מ"פים, אין לי "ראייה מערכתית", אני לא מבין בשטחים שולטים ומעולם לא הרכבתי לבנת חבלה, והכי הכי חשוב – יש דברים ש"אסור לי לדעת", ואם חס וחלילה אגלה אותם יצטרכו להרוג אותי בו במקום.

החיים שלנו, הם בעצם לא שלנו. הם של אנשי הצבא. הם יודעים הכי טוב איך לשמור עליהם וגם איך לדרוך עליהם. הכל לפי צרכי השעה.

בכל זאת אני אתחצף ואחזור על זה: הרעיון לאמן יחידה שלמה בצה"ל בלוחמת מנהרות הוא רעיון עיוועים. התועלת אפסית, המחיר בלתי נסבל. צבא שנערך ומתאמן ומצטייד לקראת לוחמת מנהרות בלב אוכלוסיה עוינת הוא צבא שאיבד את הצפון, ששכח מזמן את ההבדל בין פעילות הגנה הכרחית לפעילות התקפית נטולת כיוון ומטרה.

אז מה עושים עם המנהרות? לא עושים. מה החמאס עושה עם מאגרי התחמושת בימ"חים של צה"ל? כלום. הוא חי איתם. מה אנחנו עושים עם מאגרי התחמושת במצרים או בסוריה? כלום. אנחנו חיים איתם.

אהה. עם מצרים יש שלום, עם החמאס לא. אבל גם עם סוריה אין שלום, ובכל זאת צה"ל לא תוקף אותה. עם החמאס גם אפשר להגיע להסכם אי-לוחמה. כבר היה כזה, והוא עבד לא רע, בניגוד לשקרים שהופצו ערב מבצע "עופרת יצוקה" (וכהכנה תודעתית לקראתו); מי ששקד על הפרתו היתה בעיקר ישראל, לא החמאס. אומנם כן, בהסכם הבא, אם יהיה כזה, הג'יהאד האיסלאמי יהיה חייב להיות צד. ישראל יכולה להלין רק על עצמה בעניין הזה. באינתיפאדה השנייה היא ריסקה את שלטון הפת"ח והציגה אותו ככלי ריק – רק כדי לקבל את החמאס כשלטון הנבחר. מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, היא מנסה למוטט אותו (לא סתם הופצצו כל משרדי הממשלה של החמאס ב"עופרת יצוקה") – רק כדי לקבל את הג'יהאד האיסלאמי עכשיו כאופוזיציה שאינה סרה למרותו. עד שיתעוררו אצלנו לדבר עם הג'יהאד, בעזה אולי ישלטו ארגוני הג'לג'לאת, ג'יש אל-אומה וג'יש אל-איסלאם, נציגי אל-קעידה.

עם הארגונים האיסלאמיים לא צריך לעשות "שלום"; מספיק לחתום על הסכם אי-לוחמה תמורת ויתור מוחלט של ישראל על השליטה ברצועה. המאמץ והמשאבים שיושקעו בניסוח הסכם רגיעה חדש, עם אופציה להארכה (ותחת פיקוח בינלאומי), הם כלום לעומת מה שכרוך באימון ובציוד של יחידת יהל"ם.

ואף אחד לא יהיה צריך להיכנס למנהרה חשוכה וממולכדת כדי לחתום על הסכם כזה.

בשלב הזה, אני די בטוח, יותר מ-80% מהישראלים (לו היו קוראים את הטקסט הזה) היו תולשים שערות בזעם. איזה קשקושים, אשליות, על מה הוא מדבר. הם צודקים; אין סיכוי. אין סיכוי שממשלת ישראל תוותר על עשרות מנופי השליטה והלחץ שהיא מפעילה מדי יום על רצועת עזה, תמורת הסכם אי-לוחמה. אומנם התנתקנו מעזה, אבל לוותר על השליטה בה? ומה נעשה עם כל הזעם המטורף שלנו? לאן נפנה אותו? ומה לעזאזל נעשה עם כל הציוד והאימונים וההכשרות של הצבא שמוקדשים כולם להכין את הפלישה הבאה?

אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה. יחידה צבאית שמכינה את עצמה יומם ולילה לקראת פיצוץ מנהרות בסופו של דבר תישלח להגשים את ייעודה.

אז על מה אני מדבר? על משהו שאף אחד אחר לא מדבר עליו. אין שום דיון על התועלת והמחשבה לטווח ארוך שמאחורי הכשרת צה"ל ללוחמת מנהרות. בדקתי, סרקתי, לא מצאתי; הכל דברי הלל ושבח. האם הנושא כל כך טריביאלי שאינו ראוי לדיון? לא נראה לי. אני טועה? אולי. הייתי שמח לשמוע ממישהו מוסמך איפה אני טועה. כתבות התדמית המתלהמות על יהל"ם לא עוזרות לי להבין; להפך, הן מגבירות את החשד שלי שאין טיעונים רציניים. תעמולה צעקנית היא הדרך השכיחה ביותר לגדוע דיון לפני שהוא התחיל.

הכדור חוזר לעיתונאים ולפרשנים. מצבנו לא טוב.

הרס הבתים ב"עופרת יצוקה": הצד האפל של הסיפור

בסרטוני התדמית של יהל"ם הכל נראה מלהיב, חכם, מדוייק. הדגש הוא על מניעה: חשיפת מצבורי נשק, פירוק מטענים של האויב. בעצם מדובר ביחידה של פיסניקים עם תשוקה הנדסית. אבל צד שלם של הפעילות השוטפת של היחידה מודחק כאן: הפעילות שבה לוחמי יהל"ם פורצים צירים באמצעות הנחת מטענים ופיצוץ מבנים. הצד הזה קיבל ביטוי ברוטלי במיוחד במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כיוון שאין לצפות מהתקשורת שתדווח עליו, רוב מקורות המידע עליו הם עדויות ודו"חות של ארגוני זכויות אדם.

[במאמר מוסגר אעיר שמן הרגע הראשון היו הדו"חות של אמנסטי ו-HRW אמינים בעיני יותר מזה של ועדת הבדיקה של האו"ם (גולדסטון), ולכן נעזרתי בהם לא מעט אבל לא בדו"ח גולדסטון. הסיבה הפשוטה היא שארגוני זכויות האדם הגיעו לשטח הרבה לפני האו"ם. צוות החקירה של אמנסטי אסף ממצאים ועדויות ברצועה מיד עם תום הלחימה, בינואר 2009; צוות החקירה של HRW הגיע בתחילת אפריל; ואילו ועדת גולדסטון נכנסה לעזה רק ביוני. חלק ניכר מן הראיות "החמות" – שרידי זרחן לבן, שרידי תחמושת, תצורות של הרס שניתן להסיק מה גרם להן, סימני דרך שהשאירו דחפורים וכד' – לא שרדו בחצי השנה שחלפה עד לבואו של גולדסטון. כמובן שגם זכרונם של העדים כבר לא היה חד כמקודם].

קצת רקע. מעבר למאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו מאש צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", ומעבר לאלפי הפצועים, נגרם הרס כבד מאד לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים. ישראל, כזכור, לא התירה כניסת חומרי בניין שהיתה מאפשרת שיקום מהיר של המבנים ההרוסים. אלה רק נתונים יבשים; מאחוריהם מסתתר אסון הומאניטרי עצום ממדים, שאותותיו ניכרים עד היום בתחלואת תינוקות, במחסור במי שתיה, תשתיות ביוב מושבתות, ועוד ועוד.

ההרס הסיטוני הזה של מבני מגורים לא אירע בטעות וגם לא היה תוצאת לוואי בלתי מתוכננת של לחימה אינטנסיבית בשטח בנוי. חלק ניכר מההרס בוצע באזורים שמרבית האוכלוסיה כבר פונתה מהם, ושום לחימה לא התרחשה שם (ראו עדויות בהמשך). מה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" נודע כ"דוקטרינת א-דאחיה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

שלושה ימים לפני פרוץ "עופרת יצוקה" הזהיר-ניבא ראש הממשלה אהוד אולמרט: "יישפך שם עוד דם. יש לנו כוח, כוח עצום. ביכולתנו לזרוע הרס" (25 בדצמבר 2008, חדשות ערוץ 10). התבטאויות ברוח דומה השמיעו קצינים בכירים וגם מפקדים בדרג השדה, וחיילים העידו על תדריכים שבהם הוסרו כל הרסנים מהוראות הפתיחה באש. לכל זה ניתן גם גיבוי "תיאורטי" עוד קודם לכן באדיבותו של אתיקן הבית, אסא כשר, שהמליץ לצבא על מדיניות "אפס נפגעים" מוחלטת (אין לסכן חיילים כדי למנוע הרג אזרחים חפים מפשע; בכל מקרה כזה, יש חובה מוסרית להעדיף את הרג החפים מפשע). הצירוף של דוקטרינת א-דאחיה ואתיקת "אפס הנפגעים" הוביל לגיבושה של תורת לחימה חדשה בצה"ל, שיושמה באופן מלא לראשונה ב"עופרת יצוקה" (להרחבה, ראו הדו"ח המצוין של הועד נגד עינויים: ללא היסוס: השינויים בתורת הלחימה של צה"ל לנוכח מבצע 'עופרת יצוקה'").

הבעיה היחידה עם תורת הלחימה החדשה הזאת, היא שאי אפשר היה למכור אותה לאף אחד בעולם; מדובר בהפרה ברורה של תקנות האג ואמנת ג'נבה, שאוסרות על פגיעה בלתי מוצדקת באזרחים בלתי מעורבים במהלך לחימה כמו גם על הרס בלתי מובחן של רכוש. מסיבה זו, דיברה ישראל בשני קולות. כלפי פנים (ובעיקר כלפי הכוחות בשטח) שווקה תורת הלחימה האגרסיבית, שפוטרת את עצמה מכל צורך להצטדק על השמדת רכוש אזרחי; כלפי חוץ, אומץ קו תעמולה אפולוגטי שדווקא כן מחפש הצדקות לכל אקט של הרס שבוצע ברצועה (מעטים הישראלים שהטרידה אותם באמת הצביעות הזאת). לפי התעמולה הרשמית, החמאס השתמש בכל האזרחים ברצועה כ"מגן אנושי", מילכד את כל המבנים שעמדו בדרכו של צה"ל, ולמעשה מחק כל אבחנה אפקטיבית בין כוחות צבא לאזרחים, בין מבנים צבאיים למבנים אזרחיים. האשמה כולה שלו. המנטרה הזאת השתרשה מאד בציבוריות הישראלית ואי אפשר להתחמק ממנה, עד היום, בכל ראיון עם פוליטיקאי או בקריאה אגבית של תגובות באינטרנט.

שוב התעוררה בעיה קטנה: העובדות לא הסתדרו. ככל שהצטברו יותר ויותר דיווחים מן השכונות שהופגזו ונחרבו, התברר שהנימוקים המבצעיים אינם יכולים לכסות על כל פשע וכל זדון.

בחזית ההרס: יחידת יהל"ם

במאי 2010 פירסם ארגון HRW דו"ח נרחב על הרס הבתים במבצע "עופרת יצוקה" (להורדת הדו"ח המלא, לחצו כאן). הדו"ח תיעד 170 מקרי הרס שבהם התעורר חשד כבד להיעדר כל הצדקה מבצעית. מתוכם, נחקרו ביסודיות 12 מקרים, שבהם נשללה באופן ודאי כל הצדקה מבצעית, וזאת בהסתמך על תצלומי לווין, מידע גלוי על התקדמות הלחימה בעזה, ראיונות עם תושבים, איסוף שרידים של חומרי נפץ, זיהוי עקבות דחפורים וכיוב'. מתוך הדו"ח אני מביא כמה קטעים רלבנטיים; שימו לב במיוחד להימצאותם של מוקשים צה"ליים (שלא התפוצצו) בזירות ההרס – טביעת אצבעותיהן של יחידות הנדסה, ברוב המקרים יהל"ם.

"ניתוח תצלומי לווין של סוכנות הלוויין של האו"ם מאמת את הממצא שלפיו רוב ההרס בשכונה [עזבת עבד רבו, ע.ל.] נגרם לאחר השלב הראשון של המתקפה. התצלומים ממחישים כי מבנים בשכונת עבד רבו נהרסו או ניזוקו קשה במהלך הזמן. מניתוח שערכה הסוכנות עולה כי בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-6 בינואר נהרסו או ניזוקו קשות בשכונה רק 11 מבנים, אך 330 מבנים נהרסו או ניזוקו קשות בין ה-6 ל-19 בינואר – כלומר, הנזק שנגרם לאחר שצה"ל כבר ביסס את שליטתו באזור היה גדול פי שלושים מזה שנגרם קודם לכן…

האשם דחלאן, שביתו ניזוק אך לא נהרס ואשר נשאר בביתו לכל אורך המלחמה, אמר כי כמעט כל הבתים שצה"ל הרס בעזבת עבד רבו, להוציא תשעה או עשרה, נהרסו באמצעות מוקשים או דחפורים במהלך ארבעת הימים האחרונים של המלחמה. לדבריו, רבים מן הבתים הגדולים יותר, שנבנו מבטון מזוין, פוצצו באמצעות מוקשים. "ראיתי טנק מיוחד מגיע עם ארגז גדול של מוקשים עליו. ראיתי אותם מסמנים "X" על עמודי התמך של הבתים שהם עמדו להרוס. כמה מהבתים קיבלו שישה או שמונה מוקשים. כל המוקשים התפוצצו באותו זמן".

 מאג'ד[אל-עת'אמנה] סיפר כי כששב ביום ראשון שלאחר מכן, ב-18 בינואר, גילה שביתו נהרס, יחד עם ארבעה בתים נוספים באותו גוש, שהיו בבעלות בניו וקרובי משפחתו. האשם דחלאן, שרואיין בנפרד, אישר כי היה עד להריסת שניים מבתי משפחתו של מאג'יד בידי חיילים באמצעות מוקשים נגד טנקים ולהריסתם של שניים אחרים בדחפורים. מאג'ד אמר כי מפני מוקשים מטעם חמאס פינו מהבתים בסך הכל 18 מוקשים נגד טנקים, שחלקם לא התפוצצו".

בשכונה המדוברת, עזבת עבד רבו, התבררה הטענה הקבועה של צה"ל, כי האוכלוסיה האזרחית משמשת "מגן אנושי", כנכונה. רק שמי שהשתמש בתושבים כמגן אנושי היה צה"ל, לא החמאס.

הנה מה שהיה לדו"ח אמנסטי לומר על מדיניות הפיצוץ של בתי מגורים:

"רבים מהבתים, המפעלים והחוות נהרסו באמצעות דחפורים, ובתים רבים נוספים נהרסו באמצעות מוקשים ישראליים נגד טנקים, כפי שניכר משיירי המוקשים שנותרו פזורים בשכונות ההרוסות ומדפוס ההרס המאפיין שיטה זו… כדי להרוס בתים באופן זה היה על חיילם לצאת מהטנקים, ללכת בין בניינים ולהיכנס לבתים כדי להטמין בהם את מטעני החבלה לאורך קירות התמך. הבחירה בשיטת פעולה זו מצביעה על כך שהחיילים חשו ביטחון רב בכך שאף חמוש פלסטיני לא היה בבתים אלה או סביבם. השיטה שנבחרה מלמדת אף על כך שהחיילים היו בטוחים גם בכך שמתחת לבתים אלה לא היו מנהרות שחמושים היו יכולים להשתמש בהן כדי ללכוד אותם, ושהבתים לא היו ממולכדים. לו העריכו החיילים כי נשקפות להם סכנות של ירי, פיצוץ או נפילה בשבי, לא היו מסתכנים ויוצאים מהטנקים כדי להניח את המוקשים בתוך הבתים."

ועדות אחרונה, של "שוברים שתיקה":

בשבוע שאנחנו שם, כל יום כמעט החרמ"ש נכנס לבית, זה לא היה די-ניינים, זה היה חרמ"ש ומאחר והיה חשד שהבתים ממולכדים – פוצצו את הבתים. פתחו חור כדי להיכנס דרכו ולא דרך הכניסה של הבית. כל הזמן היו פיצוצים ודי-ניינים הרחיבו את המגננים ואת הצירים, כל הזמן היתה פעילות הנדסה ללא הפסק, בבתים שאין שם אף אחד. זה היה מצחיק כי באיזה שהוא שלב אמרו, לא זוכר מי, נראה לי הסמ"פ שלנו או המ"פ עצמו, שרוצים שנהיה יותר אקטיביים בפלוגה ונעשה יותר. אז באמת נכנסו לבתים שאין שם אף אחד, במילא מתצפתים על הבתים האלה ואני אישית לא ראיתי, אולי המפקדים כן מצאו סיבה להיכנס לבתים האלה, אני לא ראיתי את הסיבה להיכנס לבתים בגזרה שאין בה איש ובמילא אנחנו מסתכלים על הבתים האלה נון סטופ. בכל זאת נכנסו לבתים ופוצצו ועשו נזק לרכוש, כי אנחנו ראינו רק רכוש, כאמור, לא היה שם אף אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אולי חשבו שיש שם אמל"ח, אני לא ראיתי סיבה לפעילות הזאת אבל כל הזמן הפעילות נמשכה".

מרגע הכניסה הקרקעית לעזה, הפעיל צה"ל שני סוכני הרס ראשיים, שניהם מחיל הנדסה: יחידת דחפורי די-9 ויחידת יהל"ם. הדחפורים מעכו, החבלנים פוצצו. קשה לדעת כמה מתוך 6,400 הבתים שניזוקו קשה או הושמדו כליל פוצצו בידי יהל"ם; קשה להאמין שמדובר בפחות מ-500. קצין בכיר ביהל"ם העיד: "אם היה מטע שחיילי חי"ר מוכרחים לעבור דרכו או כל מקום שיש חשש למכשול, היינו מכניסים את כוה הצמ"ה והורסים אותו עם D-9 או מפוצצים באמצעות מוקשי חבלה" (שימו לב לאופן האגבי שבו מדווחים פשעי מלחמה באתר רשמי של חיל ההנדסה). הנה עוד חוויות של חייל מילואים ביהל"ם ("קמתי התרחצתי פוצצתי").

בעיצומו של המבצע התפנה מפקד יחידת יהל"ם לפרוס בפני התקשורת, בגילוי לב ראוי לשבח, את הפילוסופיה המבצעית שלו: "אנחנו מאוד אלימים ומשתמשים בהרבה כוח איפה שצריך למול האויב ולא בוחלים בשום דרך למנוע מכוחותינו להיפגע".

כמה נחמד היה להיחשף לשמץ מן הפעילות הזאת של יהל"ם באחד מסרטוני ההסברה שגודשים את כלי התקשורת.

הסיבה המבצעית מאחורי ההרס

כפי שצויין קודם, מבצע "עופרת יצוקה" כולו נוהל תחת דוקטרינת א-דאחיה, מעין גרסת "הלם ומורא" מקומית שאמורה היתה לשתק את הטרור הפלסטיני לתקופה ארוכה (אופס, זה לא קרה, וטוב שמפקד המבצע בעצמו הודה בכך). אבל מיד לאחר המבצע נחשפו השיקולים המבצעיים הקונקרטיים שהצדיקו הרס כל כך מאסיבי של מבני מגורים. הם זכו לכינוי "היום שאחרי".

העדות הבאה, גם היא מ"שוברים שתיקה", מסבירה את המדיניות הזאת יפה מאד. יחידת יהל"ם נזכרת במפורש בדקה 4:50.

בקצרה, מדיניות "היום שאחרי" התירה ואף עודדה הרס מבנים וחישוף שטחים לצורך שיפור יכולות התצפית והאש באזור בעתיד. הורסים לך את הבית לא בגלל שהחבאת בו לוחמי חמאס או אמצעי לחימה, אלא בגלל הסיכון שתעשה כך בעתיד. מי שחושב שמדובר בבדותות של שמאלנים בוגדניים ייאלץ להכליל את צה"ל עצמו בהגדרה המפוקפקת הזאת. כחודש אחרי סוף המבצע הודה צה"ל, סוף סוף, שהרס הבתים הסיטוני בעזה לא היה מוצדק ושירת לא פעם רק את הצורך לפנות "קו ראייה":

"מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור. "נצטרך להתפתל הרבה כדי לנמק את ההרס הזה", אמר ל"הארץ" משפטן צבאי."

נזכיר שוב: על המלאכה המגונה הזאת – הריסת מגוריהם של אלפי אנשים כדי לשפר את קו הראייה של המפקד – ניצחו כוחות הנדסה, ובתוכם יחידת יהל"ם. על המרחק העצום בין הלך המחשבה הזה לבין דיני המלחמה מעיר דו"ח HRW:

"הרס רכוש אזרחי כדי ליצור "אזור סטרילי" שישפר את מעמדו הצבאי של תוקף בעימותים עתידיים אפשריים מפר את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אף שניתן להרוס באופן מוצדק אובייקט אזרחי המקנה יתרון צבאי ממשי ומוחשי, אובייקט אזרחי אינו הופך למטרה משום שהריסתו תספק לתוקף יתרון בהתקפה עתידית היפותטית, או בשל האפשרות שהאויב ישתמש בו בעתיד באופן שיהפוך אותו למטרה צבאית. היות שכל האובייקטים האזרחיים הם מטרות צבאיות בפוטנציה, היתר להרוס רכוש אזרחי על יסוד שימוש עתידי אפשרי, יש בו למעשה מתן הכשר להריסתם של כל המבנים האזרחיים. לכן, בעוד שניתן להרוס בית המכסה על פתח של מנהרה המשמשת לצרכי צבא, לא ניתן להרוס בית שבאופן היפותטי יוכל לשמש ביום מן הימים ארגונים פלשתיניים חמושים".

כל זה כמובן לא היה מרשים את פרופ' אסא כשר. ובכל זאת מעניין לבחון את האקרובטיקה של ההסברה הישראלית לאורך כל התקופה. ראשית, גיבשו תורת לחימה שמצדיקה הרס אזרחי מאסיבי והנחילו אותה לכוחות בשטח; כמו כן הועברו הנחיות להרוס ולפנות בתים שעלולים לשבש מבצעים עתידיים; במקביל הוכחשו בפומבי הן תורת הלחימה הזאת והן ההנחיות המבצעיות, וגובש קו תעמולה רשמי – מאחורי כל בית הרוס בעזה הסתתר מחבל או מטען ממולכד; ולבסוף, נסוג צה"ל עצמו מן הקו הזה והודה שההרס לא היה הכרחי ומוצדק.

כמה מחשבות לסיום

מבצע "עופרת יצוקה", בניגוד להסברה הרשמית, היה כשלון. העוצמה הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כיום מאפילה על עוצמתם בדצמבר 2008. רמת האימונים, הכמות והאיכות של אמצעי הלחימה, טווח הטילים – הכל הרבה יותר מאיים. עד כאן "ההצדקה המבצעית". המבצע גם לא היה הכרחי בנקודת הזמן שהוחלט לפתוח בו, שכן היו אופציות מדיניות מאד ברורות לחידוש הרגיעה; ישראל יירטה אותן במכוון. על כל זה כתבתי מספיק ואין טעם לחזור ולדוש בנושא.

הפוסט הזה לא עוסק ברקע ובהצדקה למבצע, אלא באירועים שהתרחשו כבר במהלכו, ממש כמו שדיני המלחמה אינם נוקטים עמדה לגבי ההצדקות להכרזת מלחמה אלא רק במגבלות החלות על הכוחות הלוחמים מרגע שהם פועלים בסביבה שיש בה אוכלוסיה אזרחית. שמיכת "המגן האנושי" שצה"ל מנסה למתוח עוד ועוד כדי לכסות על כל פגיעה בפלסטינים חפים מפשע – קצרה מדי, מרופטת מדי. אין בה כדי להסביר מקרים מובהקים של הרס של מאות ואולי אלפי בתי מגורים שלא היו מעורבים בלחימה ולמעשה נהרסו בשלב שכבר לא התקיימו קרבות באזור. ההרס הנורא הזה הוליד אסון הומאניטרי עצום-ממדים; ישראלים מעטים מאד באמת מודעים לממדי הסבל ברצועת עזה, שקשורים ישירות לתוצאות "עופרת יצוקה". המעטים שמודעים לכך מטילים את האשמה, כמובן, על החמאס. הטקטיקה הזאת היתה אולי מועילה במשהו אם ניתן היה להצביע על קשר סיבתי בין הסבל שנגרם לאוכלוסיה האזרחית בעזה לבין שיפור כלשהו באיכות החיים של תושבי הדרום בישראל, מאז שנת 2008. אבל אין שום קשר סיבתי כזה; תושבי עזה נהרגו ונפצעו לשווא, בתיהם נחרבו לשווא. תושבי הדרום ממשיכים לסבול מטחי רקטות לשווא (האמיצים שבהם גם אומרים את זה).

בתוך כל ההרס המיותר הזה, לחיל ההנדסה שמור מקום של כבוד; בעצם, המקום הראשון. ובתוך חיל ההנדסה, ליחידת יהל"ם המובחרת שמור כבוד משלה: החלוצים לפני המחנה, הפורצים צירים, המטמינים מוקשים, המפוצצים בתי מגורים. עם או בלי סיבה מוצדקת. לכן צורם כל כך הקמפיין התקשורתי, שתואר בראשית הפוסט, להאדרת שמה של יהל"ם בכל קצוות הארץ; מישהו אולי חושב שם שעוד כמה תמונות של לוחמים נועזים משתלשלים לתוך מנהרה עם פתיל חבלה בין השיניים יכולות למחוק את תמונות ההרס מעזה. הן לא.

"עופרת יצוקה" לא היה כל כך מזמן; בסך הכל שלוש שנים. יש להניח שמפקדים רבים ביהל"ם השתתפו בפעולות המתוארת כאן, ובחלוף זמן קצר, הצטלמו לסרטוני תדמית של דובר צה"ל. כך מלבינים פשעי מלחמה, גם אם חומר הניקוי הוא בצבע חאקי. הציבור קונה ומסתנוור. אפרופו הלבנה, אני מניח שגם חברת "תנובה", שאימצה את יהל"ם לחיקה, רואה דיבידנדים יפים מן המותג המנצח הזה. בינתיים כבר מתכננים אצלנו את הפלישה הקרקעית הבאה לעזה (המנהרות האלה לא יוצאות לנו מהראש) ודואגים לפמפם רעל לתוך הוורידים של חיילי יהל"ם. האיוולת הזאת כבר כתובה על הקיר באותיות של אש, ותוצאותיה הנוראיות כתובות תחתיה, באותיות קטנות יותר של אפר.

[פתרון החידה מתחילת הפוסט: אף אחד מהקטעים איננו לקוח מדובר צה"ל. שניהם מתוך כתבות תדמית על יהל"ם, אחת ב"ישראל היום" והשניה ב"כל העיר". למעשה, התיאורים של היחידה באתר דובר צה"ל מתונים וענייניים הרבה יותר מתיאוריה בעיתונות הלוחמת].

מתוך אתר דובר צה"ל, 10 במרץ 2012:

"בשנים האחרונות הובילו ב"ועדות ההתנגדות" שורה של פיגועי טרור נגד ישראל… בחודש אוגוסט האחרון הוביל הארגון את התקפת הטרור המשולב בכביש 12 הסמוך לאילת, בה נהרגו 8 ישראלים, בהם לוחם הימ"מ פסקל אברהמי ז"ל ולוחם גולני סמ"ר משה נפתלי ז"ל."

ההודעה הזאת פורסמה יום אחרי חיסול המזכ"ל של וה"ע ופעיל נוסף בעזה, בטענה שהארגון תיכנן להוציא פיגוע טרור בישראל, דרך סיני. מטרתה הברורה של ההודעה היתה לקשור את האשמה ההיפותטית הנוכחית לאשמה "מוכחת" בעבר (הפיגוע באוגוסט 2011).

דובר צה"ל משקר. מבצעי הפיגוע באוגוסט היו כולם מצרים; והתחקיר הצה"לי הסופי אינו מזכיר במילה את מתכנני הפיגוע. סיכום ההונאה והחורים הענקיים שבגרסה הרשמית הובא כאן.

עם עובדות אי אפשר להתווכח; לכן התועמלנים לא מתווכחים איתן – הם פשוט מתעלמים מהן, וממשיכים להפיץ כזבים. הנטייה הנוכחית היא להצביע על וה"ע כמתכנני הפיגוע ליד אילת, גם אם לא מבצעיו הישירים. גם הטענה הזאת לא נסמכת על בדל של ראיה (השליפה הקבועה – "יש דברים שאסור לדבר עליהם" – לא עושה עלי רושם). אבל בינתיים נשמטת הקרקע עוד ועוד מתחת לגרסה הרשמית; גם לתכנון הפיגוע לא היה לוה"ע כל קשר.

הנה כמה ידיעות ממקורות חוץ שהצטברו לאחרונה; אף אחת מהן, למיטב ידיעתי, למעט הראשונה, לא זכתה לפרסום בעברית.

ב-12 בנובמבר (3 חודשים אחרי הפיגוע) עצרו שלטונות מצרים אזרח מצרי בחשד לתכנון הפיגוע ליד אילת (כאן הידיעה בעברית, מקוצרת מאד). מוחמד איד מוסלה חאמד תואר כמנהיג של קבוצה איסלאמית מילטנטית בשם "ג'יהאדיסטים ותאקפירים", שהיתה מעורבת בפיגועים נוספים נגד תחנות משטרה מצריות בסיני.

ב- 20 בדצמבר הודיע ארגון בשם "אנסאר אל-ג'יהאד" על קיומו ולקח אחריות על הפיגוע ליד אילת ועל פיצוץ של צינור גז לישראל. הארגון נשבע אמונים למורשתו של אוסמה בן לאדן. בינואר נשבע הארגון אמונים למנהיג אל-קעידה הנוכחי, איימן אל-זוואהירי.

ב-5 בפברואר לקח "אנסאר אל-ג'יהאד" אחריות על פיצוץ נוסף של צינור גז לישראל. בהודעת הארגון נמסר כי הפיצוץ בוצע כנקמה על מותו בכלא, יום קודם לכן, של מנהיג הארגון, מוחמד איד מוסלה חאמד, אשר נעצר בנובמבר. הפירוש הטבעי של הדברים הוא שארגון "אנסאר אל-גי'האד" יצא מחלציה של קבוצת ה"ג'יהאדיסטים ותאקפירים", שהתגבשה לאחר הדחתו של מובארק. ואכן, בהכרזת היסוד שלו מוצג הנשיא המודח כאשם בסבלותיו של העם המצרי.

בדיווחים השונים נזכרים הקשרים האידאולוגיים בין הג'לג'לאת בעזה לבין ארגוני הג'יהאד בסיני. באף אחד מהדיווחים לא נרמז שלארגונים בעזה היה חלק בתכנון הפיגוע. באף אחד מהדיווחים לא מוזכר אפילו שמו של ארגון "ועדות ההתנגדות העממית".

למען הסר ספק, וה"ע הוא ארגון טרור. כשפעילי ארגון כזה הורגים אזרחים ישראלים, הם הופכים למטרות לגיטימיות של צה"ל. אבל כשהם לא הורגים אזרחים ישראלים, הם לא מטרות לגיטימיות. וכשממשלת ישראל מדביקה להם פיגוע שלא קשור אליהם, רק כדי לסחרר את הדרום לעוד מעגל ארור של דם ואש וקורבנות שווא, כולל ילדים פלסטיניים וכולל אזרחים ישראלים (כמו יוסי שושן ז"ל) – היא הופכת בעצמה לאויב מספר אחת של חפצי החיים כאן, משני עברי הגבול.

בפעם הבאה שמטוסינו יחסלו בעזה כל מיני "פעילים" ויגידו לנו שהם "תיכננו" פיגוע (אבל גם אחרי החיסול לא בטוח שלא יהיה פיגוע), אני מקווה שמישהו יתעורר בזמן וישאל שאלות. לפני שסופרים את הגוויות. ובינתיים, דובר צה"ל מתבקש למחוק את השקרים מהאתר שלו ומההודעות לעיתונות.

על ההגיון העקום של "ההסלמה המתוכננת" (כותרת מאמרו של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" היום) כבר כתבתי כאן בהרחבה, ואין לי מה להוסיף. במעגלי ההסלמה בעזה שישראל יוזמת, המטרה המוצהרת ("מניעת פיגועים", "ריסון מטחי הרקטות") אף פעם אינה המטרה האמיתית, משום שהפיגועים יוצאים מתי שהם רק יכולים, עם או בלי קשר לעזה (ולאחרון לא היה קשר לעזה, למרות השקרים החוזרים ונשנים של ישראל, וגם על זה כתבתי, הרחבתי וסיכמתי, וראו גם כאן), ומטחי הרקטות – נו, הם לא בדיוק מתמעטים אחרי החיסולים. להפך. המטרה האמיתית של מעגלי ההסלמה היא תמיד פוליטית, ועניינה להדוף סיכונים שנשקפים להנהגה הישראלית מבחוץ (יוזמות מדיניות ו/או התעצמות המאבק העממי) או מבפנים (זעם חברתי שמאיים להתפרץ). ומאחורי הקלעים תמיד ישנן גם סיבות כלכליות שהס מלהזכיר (מליון וחצי דולר זרמו לכיסיהן של רפא"ל ואלתא ביממה האחרונה).

"להפך" היא מילת המפתח במאמר הפרשנות של רוני שקד היום ב"ידיעות אחרונות". אפילו הדגשתי אותה בעיגול. אני שמח להביא דברים בשם אומרם ולחסוך מעצמי מלים מיותרות.

 

הערה לסיום. המאמר הזה, שפתיים יישקו – עד למשפט האחרון בו. שקד מכיר את השטח כבר הרבה שנים. טוב שהוא אומר את הברור מאליו: "החיסולים לא פגעו מאז עופרת יצוקה ביכולת המבצעית של הארגונים בעזה, לא בכושרם ולא במוטיבציה שלהם. להפך." אבל מה הוא מסיק מן ה"להפך" הזה? שאולי יש מטרות אחרות להסלמה? חלילה. זאת אין להעלות על דל המחשבה.

נותרה התשובה השחוקה והמופרכת – קברניטי ישראל מטומטמים סדרתיים, שיורים לעצמם (כלומר לנו) ברגל עוד פעם ועוד פעם. את זה לא מנומס להגיד. הפרשן נקלע למילכוד: האמת בלתי נסבלת, והשקר מעליב. על כן נחתם המאמר בפליק-פלאק קונצפטואלי מהמם: "ההידברות יכולה להיות גם באמצעות איום ישיר נגד החמאס כדי לאלצו לפעול נגד ארגוני האיסלאם הקיצוני, אחרת ישראל תצטרך להמשיך לבצע חיסולים ממוקדים – הפוגעים בסופו של דבר באזרחי ישראל".

Holy baloney. הבנתם מה קורה פה? אם לא תהיה הידברות, ישראל "תצטרך" להמשיך לפגוע באזרחי ישראל. פשוט לא תהיה לה ברירה. אנחנו יודעים שהחיסולים לא יעילים, אפילו "להפך". אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך ללחוץ על החמאס – "תשמעו, חבר'ה, בגלל שאתם לא רוצים הידברות, יוצא שאנחנו משתקים את הדרום ובעצם נלחמים באזרחים שלנו. זה לא עסק. אולי תוותרו?" – וכיוון שהוא לא נכנע, אין ברירה, מדינת ישראל צריכה להמשיך לדפוק את אזרחיה.

עיתונאים ואנשי ציבור חיים כל כך הרבה שנים בתוך ענן של קלישאות, שגם כאשר הם מפיקים ממוחם גולאש כאוטי כזה של נונסנס, הם לא מבחינים בכך. אבל אזרחים חושבים אינם חייבים להיות כפותים למסגרות החשיבה האלה, וזכותם המלאה לשאול את השאלות הנכונות ולעצור את הרכבת שמוליכה אותם שוב ושוב אל חוסר האונים והתקווה.