Skip to content
28 בנובמבר 2008 / עידן לנדו

בלשנים טובעים בחֲנָמָל ("הארץ" מגדיר מחדש את הסטרוקטורליזם)

מי שיודע דבר או שניים בתחום מדעי מסויים, ודבר או שניים על עיתונות – יודע לשמור נפשו מן החיבור המסוכן בין השניים. למעט מקרים נדירים באמת, האופן שבו המדע מוצג בעיתונות הוא כמעט תמיד מעוות, על גבול הגרוטסקה. כל דמיון למציאות מקרי בהחלט. עיתונאים מוכשרים במיוחד עוד יכולים לדווח על תגליות מדעיות במידה כלשהי של מהימנות; אבל כשהדבר מגיע לתובנות מדעיות, כלומר, מקום שנדרשת בו הבנה מינימלית – הכאוס חוגג.

עכשיו אזרוק את כל ההקדמה הזאת לפח, כי אני הולך להפר במו מקלדתי את הכלל שעד כה שמר עלי יפה מאד מכל פיגוע עיתונאי-מדעי שנקרה על דרכי. ויש הרבה כאלה, האמינו לי: מי שעיסוקו הוא בלשנות אינו יכול שלא להיתקל על ימין ועל שמאל בדעות קדומות, בדיות ופירכות הכרוכות בשפה, שחלקן הגדול, להכעיס, מציגות עצמן ברבים כ"בלשנות" (שלא להזכיר את הגנדרניות מכולן, המנופפות ב"לינגויסטיקה" כבצעיף קשמיר מרהיב). ובכן, ב-99 אחוז מהמקרים אני פשוט מבליג ועובר הלאה (להלן "בלוגר", ב' רפויה: אחד שמבליג). עוד יש מה לתקן בארץ הזאת, אתם יודעים, חוץ מבורות בענייני בלשנות.

אלא שמדי פעם, מה לעשות, מוגדשת הסאה. לפתע אני ניצב מול קביעות של עיתונאים שגורמות לי לתלוש את שערותי בתיסכול. איך זה עובר? הרי בכל תחום אחר שעיתונאים מסקרים טעויות בסיסיות כאלה היו גורמות לעריפת ראשים. שוו בנפשכם שכתב פוליטי היה כותב כך: "עוד בשנות ה-50, כשהליכוד היה בשלטון, מחתה תנועת "שלום עכשיו" נגד החלת הריבונות הישראלית על הגולן, שנכבש במבצע קדש". נו, הבנתם את הרעיון. הבעיה היא שמגה-טעויות כאלה מופיעות בעיתון כל הזמן, ובעיקר בתחומים מדעיים.

לענייננו. בסוף השבוע הופיעה כתבה ארוכה ב"הארץ" לרגל יום הולדתו ה-100 של קלוד לוי-סטרוס, האנתרופולוג וההוגה הצרפתי. אכן, אירוע ראוי לציון, שהרי מדובר בנפיל של ממש. אם לא קראתם שום דבר שלו, מהרו וקיראו, כבר יש לא מעט בעברית, אף כי החיבור היפה ביותר שלו, שבו מתמזג החוקר עם הסופר וההומניסט עם הספקן, עדיין לא תורגם לעברית – Tristes Tropiques, תוגת הטרופים – לבטח אחד הספרים המעמיקים שאי פעם תקראו.

איתרע מזלו של לוי-סטרוס והוא נפל לידיו של עדי שורץ, כתב "הארץ" שהיה להוט במיוחד להפגין את ידיעותיו, סליחה, אי-ידיעותיו, בתחומים שונים ומגוונים הגובלים באנתרופולוגיה. וכך, בעודי קורא אודות האיש היקר הזה, ובאמת רוצה לקרוא רק עליו, נאלצתי לעקוף שוב ושוב את מוקשי הבלבול וההבל שהיו זרועים בכתבה לכל אורכה. עד שהגעתי לפיסקה הבאה, וכמו שאומרים באמריקאית, כל הגיהנום השתחרר.

"הסטרוקטורליזם… שהחל באירופה בעבודתו של פרדינאן דה-סוסיר, הוגבל עד אז לחקר הלשון (לינגויסטיקה), ועיקרו ההבנה כי השפה אינה מתארת את העולם, כי אם יוצרת אותו. סוגים שונים של שלג, לדוגמה, לא יזכו להבחנה אם המילה היחידה בשפה היא "שלג". רק אם יש בשפה מלים שונות לתיאורים סוגים שונים של שלג, נוכל להבחין ביניהם. מסקנה: המלים קובעות את תפיסתנו את העולם, ולא העולם עצמו".

הפיסקה הזאת מייצגת את כל הרע שבעיתונות קלוקלת; עיתונות שניזונה מבדיות ומיתוסים קליטים, בלי שום מאמץ מינימלי לברר עובדות בשטח שאינו מוכר לה. היא דוגמה מרהיבה לחורבן האינטלקטואלי שמחולל עיתונאי השולח את ידיו הגסות לעבר פיסת מדע, לועס אותה ומעכל אותה במעיו הצחיחים מדעת, ומגיש את התוצר המופרך לקוראים תמימים.

קשה לדעת איפה להתחיל – כל כך הרבה פירכות מסתתרות בפיסקה המצוטטת למעלה. לפי הסדר, אם כך.

"השפה אינה מתארת את העולם, כי אם יוצרת אותו". טעות ראשונה, מקדמית: אין קשר בין התזה הזאת לבין סטרוקטורליזם. דה-סוסיר ועמיתיו לא התעניינו בשאלות של ייצוג המציאות, הוראה (reference) ויחסי שפה-מחשבה. מה שעניין אותם היה יחסים מבניים פנים-לשוניים. למעשה, התזה הזאת, למיטב ידיעתי, מעולם לא נהגתה: אף הוגה או חוקר שפה לא היה מופרע מספיק לטעון שהשפה יוצרת את העולם (טוב, אני מסייג; לכל שיגעון יש משוגע). עצם הטענה מחייבת טוען – כלומר, אדם עם פה שמסוגל לבטא את הטענה. האם השפה יצרה את הפה? את החניכיים? את הרוק?

לא, העיתונאי המבולבל בוודאי רצה לומר משהו כמו: השפה אינה רק מתארת את העולם, אלא קובעת כיצד נתפוס אותו. אוקיי, כאן כבר מדובר בתזה מוכרת, יש לה אפילו שם – השערת ספיר-וורף. אותו בנג'מין וורף, בלשן-אנתרופולוג חובב בשנות ה-40 של המאה הקודמת, חקר שפות אינדיאניות והגיע למסקנה שהשוני הניכר ביניהן לבין השפות האינדו-אירופאיות יוצר גם "תפיסת עולם" שונה בין שתי התרבויות. ודוק: תפיסת עולם שונה, לא עולם שונה.

יש הרבה דברים לומר בעד ונגד התזה של וורף. בעיקר נגד. האופן שבו היא השתרשה בתרבות הפופולרית, בין השאר הודות לעיתונות קלוקלת, הוא מופרך לגמרי. עצם העובדה שבנאבחו וביפנית יש דרכים שונות לציין זמן, מקום או יחסים דקדוקיים אינה מוכיחה שדוברי נבאחו ודוברי יפאנית תופסים את העולם אחרת. זהו טיעון המניח את המבוקש: השוני בין השפות לא יכול להיות גם הסיבה וגם ההוכחה לשוני הקוגניטיבי. צריך להראות, באופן בלתי תלוי בשפה, כי אכן קיים שוני קוגנטיבי כזה.

בשנים האחרונות חלו התפתחויות מעניינות בתחום הזה של שפה-מחשבה, אבל עדיין המרחק ביניהן לבין הגירסה העיתונאית רב מאד. נראה ששפה מסוגלת להעצים עיבוד מידע בתחומים קוגנטיביים שקיימים ממילא – ולא בזכותה. מלים, כשלעצמן, אינן יוצרות מחשבה (ודי אם נחשוב על אילמים, על פעוטות לפני שלב הדיבור, על שימפנזים, ועל עצמנו, כל פעם שאנחנו "מגששים" אחר המילה הנכונה, ולא מוצאים אותה, למרות שהמחשבה כבר שם, עוד טרם המלים). עם כל הכבוד ל"גבולות עולמו" של ויטגנשטיין, ולשיחדש של אורוול – התודעה האנושית איננה משועבדת לשפה האנושית.

"רק אם יש בשפה מלים שונות לתיאורים סוגים שונים של שלג, נוכל להבחין ביניהם" – אין שחר לקביעה הזאת, שבעצם נגררה לכאן ממקום אחר. לא צריך ללכת רחוק; באנגלית יש מילה אחת, sleet, שפירושה מעין תערובת של גשם ושלג, או שלג וברד. בעברית אין מילה יחידה לכך. האם יוצא מכך שישראלים אינם מסוגלים להבחין בין שלג נקי לבין שלג מלווה בגשם? שטויות, כמובן, אבל כאשר עוטפים שטויות בהילה של אקזוטיקה מדעית – נניח, "מן הידועות היא שבשפה האסקימוסית יש 100 מלים לשלג…" – הן לפתע נראות סבירות.

אגב, ריבוי המלים לשלג באסקימוסית הוא מיתוס ידוע, שיצא מזמן מכלל שליטה. הנה סיכום משעשע של המיתוס הזה, כפי ששיחזר אותו בלשן נודע בשנת 1991.

יותר חשוב לענייננו – ומה בכך אם באסקימוסית, אכן, יש יותר מלים ל"שלג" מאשר בעברית? מה זה מלמד על מערכת התפיסה של האסקימוסים? שוב, שום דבר, כל עוד לא ביצענו ניסויים לא תלויי-שפה שמסוגלים להבחין בין מושג השלג האסקימוסי (קרי, הייצוג המנטלי שלו) לבין מקבילו העברי.

בין כך ובין כך – כמות המלים לשלג עניינה את דה-סוסיר כשלג דאשתקד. סטרוקטורליזם אין כאן, אבל פיליסטיניזם יש גם יש.

[הערת העורך: למעשה, יש מילה בעברית ל-sleet, מוזרה עד גיחוך: חֲנֲמֲל. המילון שלי אף מדגים בכובד ראש את השימוש בה: "ירד חנמל". נו, אז עכשיו, כשאתם יודעים אותה, נפתח לכם צוהר מושגי חדש, ופתאום אתם סוף סוף מבינים מה זה sleet? האם תודעת השלג שלכם התרחבה בעקבות הרכש הלכסיקלי הזה, או שמא רק תודעת המילונאות האקסצנטרית שלכם התרחבה?]

"מסקנה: המלים קובעות את תפיסתנו את העולם, ולא העולם עצמו" – לא מסקנה ולא בטיח. כל מה שנובע מפרשת השלג האומללה היא שצרכים תרבותיים שונים מכתיבים עושר או דלות לכסיקלית בתחומים מוגדרים (משהו שעכברי רשת ותיקים, כמו קוראי הבלוג הזה, לא ממש יפלו ממנו מהכיסא, שהרי מדובר במלים כדורבנות). לא העולם קובע את תפיסת העולם שלנו (אחרת, תפיסת העולם שלנו ושל עטלפים או חפרפרות היתה זהה), וגם לא השפה; הקוגניציה שלנו, על מרכיביה השונים, מסננת וממיינת את העולם עבורנו לתפיסות ומושגים. וכפי שלוי-סטרוס עצמו ידע היטב – החלקים המעניינים והעמוקים ביותר של הקוגניציה הזאת נסתרים מהשפה ואף אינם זמינים להתבוננות מודעת.

מילה אחרונה לעיתונאים: לא בושה לא לדעת. בושה לא לשאול. בושה לכתוב בביטחון עצמי חסר יסוד. בושה לעשות מלאכתכם פלסתר. שהרי העיתונות, במיטבה, אמונה על אותו אתוס שמנחה את העבודה המדעית, במיטבה: חשיפת האמת ופירסומה ברבים. אין צורך לומר – המרחק בין האתוס למציאות אינו קטן, שהרי גם כך קשה, קשה מאד, לדעת את האמת. אז אולי קצת נתאמץ, לפני שאנחנו ניגשים למקלדת?

19 תגובות

להגיב
  1. אילן / נוב 28 2008 21:47

    כל כך הרבה פעמים אני מרגיש שמישהו צריך לענות. אז טוב שאתה פה לענות.

    (אגב, "חֲנָמַל" מנוקדת בחטף-פתח, קמץ ופתח, ולפי אבן-שושן משמעותה "כפור", ויש לה מופע אחד במקרא, ומקורה לא ברור, כך שממש אי אפשר באמת לדעת מה משמעותה).

  2. עידן / נוב 28 2008 22:06

    תודה.

    כן, כך בדיוק ניקדתי. אבן שושן גם מוסיף סימן שאלה (יעני, לא סגור על זה), ובמילון האנגלי-עברי שלי מופיע הביטוי "ירד חנמל", שלא יכול לחול על "כפור", כך שכנראה יש עוד משמעויות.

  3. סתם אחד / נוב 28 2008 23:20

    כל פעם שהם כותבים על משהו שאני יודע, מתבררת לי מחדש הבורות והטפשות מתוך יהירות של עתונאים וכתבים.
    השיא היה, לדעתי, כאשר "הארץ" בישר לנו את התגלית המרעישה שלליבת כדור הארץ צורה של קוביה, והדגים זאת בציור
    (הוא תיקן והתנצל באחד הגליונות שיצאו אחר כך).

    אם תראה מה ואיך לומדים בבתי הספר בארץ, תבין מאין זה צומח.

  4. אסתי / נוב 29 2008 07:37

    כל פעם מחדש אני מורטת שערות ביאוש למראה שגיאות מחרידות של כתבים שמתיימרים לדבר איתנו על תרבות והולכים לראיין סופר או במאי או פסל שמעולם לא ראו אחת מיצירותיו ואז כמות השגיאות מזעזעת ברמות.
    זכורה לי כתבת אופנה שרצתה לדבר על יופי של נשים והמחישה תוך כדי שהיא מתפייטת על "עצמות הלחיים של הנשים של רמברנט"… לנשים של רמברנט היה כל דבר מלבד עצמות. בעיקר שומן היה להן. צריך להיות עיוור או בור ועם הארץ בתולדות האמנות כדי לכתוב דבר כזה.
    או כתב "בהארץ" שהכתיר את ירמי פינקוס כממשיכו של דודו גבע. האחרון מתהפך בקברו כי ירמי פינקוס המוכשר להפליא הוא כל דבר מלבד ממשיכה של דלות הקו והאכזריות המצומצמת שביצירה של דודו גבע.

    ואני לא מצליחה לקלוט, הרי כל כך פשוט לעשות היום גוגל על הנושאים אותם אתם מסקרים. איך תיתכן בורות כזאת ויותר מזה – עזות מצח כזאת לכתוב דברים שאין לך מושג ירוק עליהם?

    וכשאני רואה את הדברים האלו אני מבינה שאין לי שום יכולת לסמוך ולו על מילה אחת באמצעי המדיה שלנו.

  5. איתמר שאלתיאל / נוב 29 2008 07:45

    מההתחלה ועד הסוף.

  6. עידן / נוב 29 2008 08:18

    סתם אחד: הבעיה בתיכונים היא בעיקר ה"איך", וליתר דיוק, היעדר ענווה בפני הדעת. כך שתלמיד התיכון, שהופך לעיתונאי, אפילו אינו יודע שאינו יודע, ואם הוא יודע שאינו יודע, לא אכפת לו. כמו שכתבתי, בורות כשלעצמה איננה חטא, היא כמעט בלתי נמנעת בעולם של התפוצצות מידע. החטא הוא הבחירה לא להיות אחראי על מה שאתה כותב.

    אסתי: מסכים, כמובן, בשני תיקונים. מדיה, לא "אמצעי מדיה". ולא "שלנו", אלא של ההון.

  7. דורה / נוב 29 2008 10:23

    יישר כוח. אנחנו בצד המפסיד פה, אבל זה לא אומר שלא שווה להילחם.

    זוכרים כשהעיתונים דיווחו על "כוכב" חדש שהתגלה במערכת השמש? זה מסוג הדברים שמעצבנים אותי. אם כי גם הפסקה של עדי שוורץ שמובאת כאן למעלה די מהממת בחוצפתה.

  8. דורה / נוב 29 2008 10:24

    נ.ב. מצאתי פוסט ישן שלי באותו הנושא:
    http://dorawrites.com/omg/?p=33

  9. חנן כהן / נוב 29 2008 10:24

    העורכים לוקחים את חומר הגלם של העיתונאים ואמורים לערוך אותו לקראת פרסום.

  10. עידן / נוב 29 2008 10:59

    דורה: פוסט מלבב, תודה.

    חנן: צודק, מדובר בכשל מערכתי. בעיתונים שלנו לא קיימת הפונקציה של "עורך מדעי", שקיימת בכל עיתון רציני בחו"ל.

  11. סתם אחד / נוב 29 2008 13:57

    אבל שמח לראות שפה ושם ישנם אנשים נבונים – כמובן, זה לא חדש.

    לעידן: ב"איך" התכוונתי בדיוק לזה.

    לדורה: הרשימה הישנה ממש קולעת. במיוחד מצא חן בעיני כינוי המדור "סיפורים מצחיקים מהעולם, כי כל מה שקורה מחוץ לישראל נורא מטופש".

  12. עומר / נוב 29 2008 23:42

    אז הוא טעה, אז מתקנים אותו, ביג דיל. מזה הטירוף הזה?

  13. עידן / נוב 30 2008 00:10

    נטפלים לקטנות. במקום להתדיין בלהט על כן-בובליל לא-בובליל, מתרגשים מזוטות כאלה. תתעלם מאיתנו, במילא עוד מעט ניכחד.

  14. יוני / נוב 30 2008 14:16

    הכתבה היא בפירוש לא חורבן אינטלקטואלי. נכון שיש בה בלבול מסוים בדיון בקשר בין שפה למציאות, אבל אם נודה על האמת, אותו בלבול שורר בחלקים נרחבים ביותר של מדעי הרוח, ומפרנס יפה מחלקות שלמות (נעזוב לרגע את הקשר למה שלוי שטראוס אמר בפועל).
    מצד שני, אין היום שום כלי תקשורת אחר שכתבה כזאת יכולה להופיע בו, וזה דבר שאין לזלזל בו. אם כתבה כזו מעוררת סקרנות של אנשים ומעודדת אותם לקנות את כבתי לוי שטראוס, נהדר. מעבר לכך, הכתב מדגיש את הקשר שבין רעיונות לבין שינוי פוליטי, וגם זה לא משהו שניתן להקל בו ראש, במיוחד לאור הרוח האנטי אינטלקטואלית הנושבת בחלקים אחרים של רשת שוקן.
    בקיצור, לא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה!

  15. דורה / נוב 30 2008 18:01

    יוני, גם אני חשבתי בהתחלה להגיד משהו כזה, אבל במחשבה שניה זה נראה לי די נורא. המצב באמת גרוע עד כדי כך שנסתפק בזה שכלי תקשורת עושה *רפרנס* לאינטלקטואליות, גם אם הוא מגלה אנטי-אינטלקטואליות בזה שהוא לא טרח לברר מי זה לעזאזל סוסיר ומה קרה שם עם האסקימוסים? כאילו, בואו נמחא כפיים, העיתונות העברית לקויית הלמידה הצליחה לכתוב מילה ארוכה, בפעם הבאה היא אולי גם תזכיר אותה בהקשר הנכון? נשמע לי די self-defeating. מהוויתורים האלה לא עולים בחזרה.

  16. י"מ / נוב 30 2008 20:35

    כל מילה בסלע, ויש להוסיף אף זאת: בכתבה נכתב שהמימרה "ככל שזה משתנה כך זה נשאר אותו דבר" היא של לוי-סטרוס. האמת היא שפסוק זה היה כבר בן יותר מחמישים שנים כשבא לוי-סטרוס לעולם.

  17. אלעד-וו / דצמ 2 2008 10:54

    יוני — בהודעתך נפלה שגיאה. במשפט "אם כתבה כזו מעוררת סקרנות של אנשים ומעודדת אותם לקנות את כבתי לוי שטראוס", היכן שכתוב "לקנות" צריך היה "לקרוא". עם הקוראים הסליחה.

    חות מזה, אני מבין למה אתה מתכוון, אבל לא מסכים, מהסיבות שצויינו כבר מעלי.

  18. יעל / דצמ 4 2008 09:56

    למען האמת השערת ספיר-וורף הופיעה לראשונה אצל וילהלם פון הומבלודט.

    אפשר אולי להסיק מכך כי גם שאלת הדיוק בעובדות, היא היפוטתית ונתונה לפרשנות.

    אחרי הכל את ההיסטוריה (של האירועים / של המושגים וכו') אפשר לספר כמגוון הלשונות והשפות, היינו כמגוון בני האדם.

  19. רמי / מאי 31 2009 18:12

    תגובה מאוחרת
    תודה על ההארה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: