מחבר עידן לנדו

תמונת מצב בעזה, היום השביעי ל"עמוד ענן": 103 הרוגים, קרוב ל-700 פצועים, כ-600 בתים הרוסים לגמרי או חלקית. מבין ההרוגים, לפחות 58 אזרחים לא חמושים; מתוכם, 21 ילדים ו-12 נשים. כלומר, בתוך שבוע הדביק שיעור האזרחים הלא חמושים מכלל ההרוגים – 56% – את שיעורם במבצע "עופרת יצוקה" (54%). עד כאן "הדיוק הכירורגי" של פעולת צה"ל.

* * *

שלשום, ביום החמישי לפרוצדורה הכירורגית "עמוד ענן", התפרסם בעיתון "הארץ" ראיון תבוסתני, רווי בשנאה עצמית, עם עוד סמולן שכנראה לא גר בדרום ויכול להרשות לעצמו לדבר ככה:

"עדיף לוותר בנושאים מדיניים תמורת הסדרה ביטחונית טובה יותר… הסדר כזה יכלול… הפסקת אש על יד שני הצדדים וכן ערבות מצרית לא רק לשקט, אלא לכך שלא ייכנס אמל"ח לעזה… בין הוויתורים המדיניים – הסרה של המצור הימי מהרצועה… ישראל תכיר בכך שעזה היא מדינה ששולט בה חמאס… זו מדינה ששולט בה שלטון נבחר ואני מצפה שהשלטון הזה ינהג בצורה אחראית, כמו מדינה… לא מספיק לומר 'חמאס ייכנע', צריך לתת משהו, אם לא לחמאס, לאחרים… אי אפשר להגיע להישג שבו צד אחד נכנע. אנחנו שבויים לפעמים בסיסמאות, כמו ‘לא נדבר עם החמאס'. אני אומר הפוך: זו עובדה שהחמאס שולט בעזה ושעזה היא מדינה. צריך להכיר בכך ולנצל את היתרונות שבמצב הזה… אין הכרח בכניסה קרקעית. צריך לשאול מה המטרה שלנו. אם המטרה היא מציאות שבה חמאס לא יורה יותר, הרי שלא חייבים כניסה קרקעית."

שם המרואיין הוא איילנד. גיורא איילנד. אלוף במילואים גיורא איילנד, בשבילכם. ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, ראש אגף תכנון בצה"ל לשעבר.

וגם, כמה מעניין, עד לפני ארבע שנים בסך הכל, מטיף אדוק ל"דוקטרינת א-דאחייה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

באוקטובר 2008 פירסם איילנד, אז כבר אלוף במיל. אבל עדיין חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מאמר בכתב העת "עדכן אסטרטגי" (כרך 11, גיליון 2), ובו פרס את גירסתו שלו לדוקטרינה הזאת. שם טען שישראל נכשלה במלחמת לבנון השנייה משום שפעלה מול האויב הלא-נכון: חיזבאללה, במקום לבנון. "אי אפשר לנצח ארגון גרילה יעיל ומצוייד היטב אם הארגון פועל בחסות מדינה", כתב איילנד, בשעה שהתשתיות של המדינה חסינות לחלוטין מפני פעולות התקפיות. המסקנה:

"המלחמה הבאה תהיה בין ישראל ללבנון ולא בין ישראל לחיזבאללה. מלחמה כזו תביא לחיסולו של צבא לבנון, להרס תשתיות במדינה ולסבל קשה לאוכלוסיה. המצב שאזרחי ביירות (לא כולל רובע דחייה) נהנו ללכת לים ולבתי קפה שעה שאזרחי חיפה ישבו במקלטים לא יחזור. הפגיעה הקשה בלבנון, הרס בתים ותשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים הם הדברים שיכולים להשפיע יותר מכל על התנהגותו של חיזבאללה."

דוקטרינת א-דאחייה אכן אומצה בצמרת המטכ"ל אבל יושמה לראשונה לא בלבנון אלא בעזה, במבצע "עופרת יצוקה" (על תורת הלחימה החדשה, ראו תיעוד מקיף בדו"ח הזה). התוצאה היתה, מעבר להריגתם של למעלה מ-700 אזרחים לא מעורבים, הרס עצום לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים.

ובכן, מה השתנה בין איילנד של אוקטובר 2008 לאיילנד של נובמבר 2012? איך זה שאותו אדם, עם אותן דרגות אלוף בדיוק, המליץ אז בחום על תקיפה ישירה של אוכלוסיה אזרחית, שתביא להרס תשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים, ואילו היום הוא שינה עורו והפך למופת של מתינות זהירה, שמתנגד לכניסה קרקעית וקורא לפתיחת מו"מ ישיר ומיידי?

אפשרות א': איילנד גרסת 2008 דיבר על מצב שבו ארגון טרור פועל מתוך מדינה (לבנון) ולא על מצב שבו אין הבחנה ברורה בין השלטון לבין גורמי הטרור (עזה). אם כך, איילנד הוא אותו איילנד, ולמעשה תמיד התנגד להפעלת כוח מאסיבית בעזה. אבל האפשרות הזאת קורסת לנוכח מאמר אחר שפירסם איילנד באותו כתב עת בפברואר 2009 (כרך 11, גיליון 4), ובו הוא מביע שביעות רצון מלאה מתפקוד צה"ל במהלך "עופרת יצוקה". הביקורת שלו מתמקדת בהיעדר מטרות מדיניות ברורות מאחורי המבצע, אבל עצם יישומה של דוקטרינת א-דאחייה בשכונות הצפופות של עזה לא מחלצת ממנו שום הרהור כפירה.

אפשרות ב', הס מלהזכיר, לקרוא ומיד להשמיד: מלחמה זה רע לעסקים. לאיילנד 2008 לא היה מה להפסיד, לאיילנד 2012 יש.

אפשרות ג': האזרחות עושה את שלה. שנה-שנתיים-שלוש-ארבע שנים בלי מדים, והגנרל פתאום מתחיל לראות את העולם לא דרך כוונות הרובה. פתאום הוא מבין שאפשר להשיג הרתעה אפקטיבית יותר באמצעות הידברות וחתימת הסכמים, מבלי לשלם מחיר תדמיתי כבד בזירה הבינלאומית (איני חושד באיילנד שחיים של ערבים נעשו יקרים יותר בעיניו). בקיצור, תובנה קוסמית הפציעה במוחו של הגנרל בדימוס: קודם מדברים, אחר כך יורים.

אל התובנה הקוסמית הזאת – הישג טריביאלי לאזרח מן השורה, שעולה במאמצי-על לאנשי צבא – מגיעים הגנרלים הישראלים רק לאחר שהם פושטים את המדים. זמן קצר חולף ופתאום הם צצים מתחת כל מקרופון רענן ומרביצים בנו את תורת הפיוס וההידברות. הדוגמאות רבות, נזכיר רק עוד שתיים מן העשור האחרון.

תא"ל אילן פז כיהן כראש המנהל האזרחי בשנים 2002-2005, ואז השתחרר מצה"ל. ימים ספורים בלבד לאחר שחרורו הוא העניק ראיון נרחב שבו נשא מלים כדורבנות בגנות הכיבוש:

"שום דבר טוב לא יכול לצאת מהשפלתו של עם שכן… תכנית ההתכנסות לא תצא לפועל גם בעוד עשרים שנה… אם לא נעביר את השטח לגורם שיש לו אינטרס משותף איתנו להגיע להסדר של שתי מדינות בגבולות 67', המצב ייצא מכלל שליטה… הגיע הזמן לבחון את האמירה שאבו-מאזן הוא מנהיג חלש ולכן אינו פרטנר. היתה לנו יד ורגל ביצירת התמונה הזאת… יש בחברון תופעות איומות של אלימות כלפי פלסטינים אך גם כלפי כוחות הביטחון. יישוב שלם לקח את החוק לידיו. אני מאמין שאין מנוס אלא להוציא משם את המתנחלים… עשרות התנחלויות יושבות על אדמה פרטית שנגזלה מפלסטינים ובחסות הממשלה ממשיכות להתפתח".

מאוחר יותר הצטרף גם תא"ל במיל. פז למועצה הציבורית של ארגון "יש דין". איני חושד בו שדעותיו כיום מזויפות; מה שמטריד ומקומם כל כך הוא הפער ביניהן לבין המדיניות שהוציא לפועל כשנשא בתפקיד ציבורי. נזכיר שראש המנהל האזרחי הוא לא פחות מאשר המושל הקולוניאלי של השטחים הכבושים; הארגון שהוא מופקד עליו אחראי על כל ההיבטים המכוערים ביותר של הכיבוש, החל מהפקעת הקרקעות, דרך משטר ההיתרים הדרקוני ועד לצווי ההריסה הסיטוניים. תא"ל פז אומנם נתפס כקצין "שמאלני" בעיני המתנחלים, אבל היו סמוכים ובטוחים שבעיני הפלסטינים שהיו נתונים למרותו לא היה הבדל ניכר בינו לבין כל אחד אחר באותו תפקיד.

מקרה שני: תא"ל גיורא ענבר. תא"ל ענבר שירת כמפקד יחידת הקישור ללבנון בשנים 1994-1996, ונחשב לאחד הקצינים הלוחמניים ביותר שפעלו בגזרה ההיא. חודשים ספורים לאחר שחרורו מצה"ל, העניק ראיון נרחב ל"הארץ" ובו פרש את משנתו הפיסניקית. שימו לב לתשובה שהוא משיב לשאלת המראיין (העיתונאי אביחי בקר):

"השהייה באזור הביטחון היא טעות. מה שצריך זה מנהיגות שלא תסתפק בהצהרות שברור שאין לנו מה לעשות שם, אלא שתיקח החלטות אמיצות. מסכן אלוף פיקוד צפון שמקבל מהפוליטיקאים מסר מעורפל ובינתיים הוא זה שצריך להמשיך לנפק מבצעים או לחתום על אישורים לשיירות שעולות לבופור כמו פיל בחנות חרסינה, זאת בשעה שאין לנו בכלל מה לחפש שם. אם ננתח את המצב בכלים אקדמיים, הרי מבצע שלום הגליל שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון נועד לטפל בפלשתינאים וביאסר ערפאת. 17 שנים חלפו, מה קרה מאז? הם כבר ישות, על סף מדינה שיש לה הכרה בינלאומית, ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון, עדיין תקועים שם.

למה כמפקד יק"ל לא שמענו ממך התבטאויות כאלה? האמירות שלך אז היו בנוסח 'נתקע אותם'.

בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

שנה לאחר מכן החזיר ראש הממשלה, אהוד ברק, את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון – ככל הנראה ההחלטה המועילה היחידה שניתן לזקוף לזכות הקריירה הפוליטית של האיש הזה; החלטה שנפלה 18 שנים מאוחר מדי, אחרי מאות קורבנות שווא, ושאליה ההנהגה הישראלית נדחפה, ככפואת שד, בידי לחץ ציבורי בלתי מתפשר.

זה כמובן לא היה הסוף, הגבול עם לבנון המשיך להתלקח מדי פעם ולגבות קורבנות. גם מלבנון, כמו מעזה, יצאנו בלי הסכם, מותירים מאחורינו שובל ארוך של סוגיות נפיצות ולא פתורות – לקח שכדאי אולי ליישם כשסוף סוף נשתחרר מעזה באמת.

יהיו שיברכו על התופעה הזאת – גנרלים בדימוס שרואים את האור. אותי היא מוציאה מן הכלים, כשאני חושב על כל הסבל המיותר שהם חוללו, או סתם השלימו עימו, דווקא בתקופה היחידה בחייהם שבה יכלו לעשות משהו כדי למנוע אותו. במאמר ישן כתבתי עליהם כך:

הייתכן שאילן פז וגיורא ענבר הבינו את גודל הטעות ואת עומק ההשחתה עוד בהיותם בתפקיד? איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?

אילן פז, כמו גיורא ענבר לפניו, אינו יכול להסתתר מאחורי חובת הציות. לא מדובר כאן בקצין שלישות זוטר, אלא במפקד המינהל האזרחי בכבודו ובעצמו. אדם שחתימתו מעטרת אלפי צווים ותקנות, שהפכו את הכיבוש לאותה קללה שעכשיו הוא מגנה בלהט שכזה: הצבת מחסומים, הפקעת אדמות, סלילת כבישים על אדמות פלסטיניות, הנהגת משטר קפקאי של אישורי מעבר ושהייה והובלת סחורה ואיחוד משפחות וניתוק משפחות וכל מה שעולה על רוחו של הריבון הצבאי. במלים אחרות, במשך שלוש שנות שירותו בתפקיד, אילן פז היה מר כיבוש בכבודו ובעצמו, שני רק לרמטכ"ל. עכשיו הוא אומר לנו "סתאאם, בצחוק, בעצם אני שונא את הכיבוש ורוצה לחזור לגבולות 67". אילן פז השתתף אישית ב-2002 בלכידתו של מרואן ברגותי. עכשיו הוא מוכיח את מדינת ישראל על שבמו ידיה תרמה למצב שבו "אין פרטנר".

ואילן פז לא מתנצל. לא חולם אפילו להתנצל (גם גיורא ענבר דילג על העניין המביך הזה). מבחינתו, אין סתירה בין פעולותיו כקצין בצה"ל לבין התבטאויותיו כאזרח. בינו לבינו הוא מן הסתם משתבח בחומת ההפרדה הקוגניטיבית הזאת: בקרב יורים, בבית מדברים. למפקדיו לא סירב, מתפקידו לא פרש בטריקת דלת: חופשת שחרור של תשעה חודשים ריפדה את פרישתו. מברוק. ככה ייעשה לקצין שמבצע את העבודה הנדרשת ממנו, נגעל קצת, ושותק.

חבל שתא"ל פז הפר את שתיקתו עם שחרורו. חבל שלא חסך מאיתנו את התובנות שבערו בעצמותיו. עכשיו הוא מרגיש אמיץ, ואנחנו מרגישים מרומים. והרי דבר מכל זה לא יסיט ולו במילימטר את מכונת הכיבוש ממסלולה. המכונה הזאת הלא בנויה על אלפי אילן פזים כאלה, אלה גלגלי השיניים והברגים שלה; אנשים טובים ומוסריים, שפשוט עושים דברים איומים מכורח הנסיבות. אמנם, מתי מעט נמצאים בעמדת כוח כמו של פז, עמדה שהייתה מאפשרת להם לזעזע את המכונה באמת, באקט אמיץ של סירוב. אך כולם יחד ממשיכים לשאת בעול; כולם מבטיחים שהמכונה לא תיעצר לעולם. האם מוגזם לבקש שלפחות דיבורי הסרק שלהם ייפסקו?

עכשיו הצטרף אל פז וענבר גם גיורא איילנד, מר "חשבתי-שלשטח-שכונות-מגורים-זה-רעיון-טוב-אבל-אולי-טעיתי", והשאיר אותנו לאכול את החרא שהוא בישל לנו במאמרים מלומדים של מכון אסטרטגי מלומד. אומנם חשדנו שזה חרא, הריח היה מוזר, וגם הטעם לא משהו, אבל כל הזמן הוא וחבריו סיפרו לנו שזה שוקולד בלגי. עכשיו הוא מודה, זה בעצם היה חרא. אולי בכל זאת עדיף לדבר, לחתום על הסכמים, לסגת מרצועת הביטחון של עזה, כמו שנסוגנו מזו של לבנון.

האם ניאלץ לחכות 18 שנים ולקבור 546 חיילים, עד שיפול האסימון למנהיגים המבריקים שלנו שאזור החיץ מעבר לגדר המערכת בעזה – 17% משטח הרצועה! – מייצר את הסיכונים הבטחוניים שאותם הוא אמור לסכל? תא"ל ענבר הודה שהאסימון נפל לו רק לאחר פעולת החיזבאללה בפברואר 1999, שבה נהרג מפקד יק"ל, תא"ל ארז גרשטיין. יום אחרי הפעולה הזאת הכריז מועמד העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק, שהוא יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה מכניסתו לתפקיד. האם זה מה שנחוץ? שקצין בכיר מאד ייהרג? האם רק דמם של תתי-אלופים סמוק דיו כדי לטעת ספק בליבם של מאות ואלפי הקצינים שמסיירים לאורך גדר המערכת בעזה? האם מותם המיותר של 154 אזרחים עזתיים לא חמושים, מותם המיותר של החיילים נתנאל מושיאשוילי ונדב רוטנברג – לא מספיק מזעזעים כדי לשקול שנית מה בעצם אנחנו מנסים להשיג ברצועת הביטחון של עזה?

מילה אחרונה לקצינים שמשרתים בגבול עזה

קודם כל, שיהיה שחרור קל ונעים. אבל אחרי השחרור, אנא מכם – אל תרוצו לתקשורת ואל תשחררו את חרצובות לשונכם. את חשבון הנפש שלכם תעשו בבית, חיסכו לנו את החוכמה העמוקה ומצולקת-הקרבות שקניתם שם, לאורך הגדר, בלילות טרופים של סיורים דרוכים. ממילא הציבור לא יטה לכם אוזן; עכשיו כבר אין לכם מדים. תמו ולא ישובו הזמנים שבהם הציבור הישראלי היה שותה את מילותיכם בצמא. עכשיו הוא סוגד ללובשי המדים של היום.

על כן, טוב תעשו אם את התובנות החדשות שלכם מן האזרחות, בדבר חוסר התוחלת במצב הכיבוש-למחצה של הרצועה ובפתרונות כוח מול אוכלוסיה אזרחית, תנחילו לא לנו אלא לחבריכם, שעדיין משרתים בצבא. אל תלך לעיתון, מר איילנד, אלא תרים טלפון למח"טים ולמפקדי האוגדות שצועדים במצעד האיוולת המדמם הזה כבר למעלה משבע שנים. תגיד להם שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אולי גם תצטט להם שוב את דברי תא"ל גיורא ענבר:

"בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

רק תחליף את "לבנון" ב"עזה". אתה יודע, אצלנו מתקשים ללמוד מההסטוריה.

* * *

צפיית חובה: "ערפל הקרב", שיחות עם רוברט מקנמרה, סרטו התיעודי של ארול מוריס (2003).

תזמון

יומיים בדיוק לפני שברקיניהו פתחו את שערי הגיהנום הנוכחי על עזה, נסגר מעגל בגיהנום הקודם שנפתח עליה: אל"מ אילן מלכא קודם לדרגת תא"ל ומונה לראש מטה פיקוד המרכז. אל"מ מלכא היה מפקד חטיבת גבעתי במבצע "עופרת יצוקה" ומי שפיקד אישית על הפעולות בשכונת זיתון, לרבות הטבח ב-21 מבני משפחת סמוני. לפני חצי שנה נסגרה חקירת מצ"ח בזיכויו המוחלט (אחרי הערה פיקודית) והשבוע, כאמור, חודש תהליך הקידום שלו שעוכב באופן מצער כל כך (על הטבח בזיתון, העדויות, הטיוח וה"חקירה"-עאלק הצה"ליים – קראו כאן).

מלכא כבר לא ייכנס לעזה במבצע הנוכחי, אבל מורשתו חיה והוטמעה היטב: על טבח אזרחים לא משלמים. "דוקטרינת א-דאחייה" הוכיחה את עצמה גם במבחן המשפטי הפנים-צה"לי, ומפקדי הכוחות שיובילו את הפלישה הקרקעית לעזה כבר יודעים שיש להם גב פיקודי ומשפטי מלא לפשעי מלחמה. שלא יעזו לגנוב כרטיסי אשראי, כמובן, אבל לירות זרחן על שכונות מגורים, להפגיז בתי ספר ובתי חולים, לירות על אזרחים שמניפים גדל לבן – כל זה מותר.

נכון לשעת הכתיבה של דברים אלה, יש 40 הרוגים בצד הפלסטיני, מתוכם 17 אזרחים (מתוכם 6 ילדים ו-2 נשים). בצד הישראלי יש 3 הרוגים, כולם אזרחים. חלקם של האזרחים בהרוגים הפלסטינים עדיין לא הגיע לשיעורם בהרוגי עופרת יצוקה – 54% על פי האומדן המתון – אבל זאת רק ההתחלה, הפלישה הקרקעית עוד לפנינו. מרכזים רפואיים וצוותי הצלה כבר נפגעו קשות בהפצצות, כפי שדווח ל"רופאים לזכויות אדם", מה שיזניק בלי ספק את מספר האבידות הקטלניות.

צה"ל מגייס כמות חסרת תקדים של מילואים, 75 אלף חיילים, ופיקוד העורף מכין את הרשויות המקומיות ל-7 שבועות של לחימה. הפלישה הקרקעית תתחיל ביממה הקרובה, ככל הנראה. פוטנציאל ההרס וההרג עצום.

הרס לא נחוץ, הרג לא נחוץ. כמה קלה האצבע על ההדק, כמה כבדה הלשון שאמורה לדבר, לגשר.

הישראלים, שלמדו בקיץ 2011 לשאול שאלות קשות, יכולים וצריכים לשאול שאלות כאלה גם עכשיו. ממש עכשיו.

* * *

– למה הם יורים עלינו טילים? יצאנו מעזה, כבר אין מצור.

– יש מצור אווירי וימי מוחלט, ויש מצור יבשתי חלקי. ויש עוד עשרות דרכים שבהן ישראל ממררת את חייהם של תושבי עזה וגוזרת עליהם עוני וייאוש.

– טוב, זה בגלל שהם יורים עלינו כל הזמן טילים.

– לא, הם יורים עלינו טילים כי אנחנו ממררים להם את החיים.

– מה פתאום, כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

– אבל לא יצאנו להם מהוורידים. מבחינתם עזה עדיין לא חופשיה.

– שיפסיקו לירות טילים.

– לא, קודם שישראל תשחרר את עזה. כל עוד עזה לא חופשיה, ימשיכו הטילים.

– אבל עזה חופשיה. יצאנו משם, אין מצור.

– עזה משועבדת. וגם אתה משועבד לתעמולה שקרית.

* * *

עזה משועבדת

[מקורות: עמותת "גישה", "בצלם", "המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם"]

• סחורות נכנסות לרצועה דרך מעבר כרם שלום. ישראל לא מאפשרת הכנסת חומרי בניין (מלט, ברזל וחצץ), מה שמונע שיקום תשתיות שהיא הורסת בהפצצות. ברצועה חסרים 250 בתי ספר כיוון שאין חומרים לבנייתם.
• במשך 5 וחצי השנים האחרונות ישראל אוסרת על ייצוא סחורות מעזה לישראל ולגדה המערבית. במחצית הראשונה של 2012 יצאו מעזה 19 משאיות בחודש – 2% מהממוצע החודשי לפני הסגר.
• ישראל מונעת מעבר של תושבי עזה לגדה, למעט מקרים הומניטריים דחופים. הנפגעים: בני משפחות שלא ראו זה את זה שנים, סטודנטים שרוצים לצאת ללימודים בגדה, ועוד.
• ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ולכן גם בהנפקת דרכונים חדשים. זה מאפשר לה להגביל גם את יציאת תושבי עזה דרך מעבר רפיח למצרים. בעזה מתגוררים יותר מ-10,000 פלסטינים "חסרי מעמד", שישראל אינה מכירה בזכאותם לתעודת זהות. לפיכך הם כלואים ברצועה.
• ישראל מטילה מצור אווירי וימי מוחלט על עזה. דייגים יכולים לצאת עד למרחק של 3 מיילים מהחוף, 15% בלבד ממימי הגז של עזה, מרחק שבו הדגה מועטה. דייגים שמנסים את מזלם במים עמוקים יותר סופגים יריות מחיל הים הישראלי ועוברים נוהל "הפשטה ושחייה"; בשלוש השנים האחרונות נהרגו 4 דייגים ונפצעו 17 מירי של חיל הים הישראלי. ענף הדייג בעזה, פעם מקור הכנסה חשוב לעשרות אלפי משפחות, הצטמק ב-70% במהלך העשור האחרון, תרומה מכרעת להידרדרות הכלכלה הפלסטינית בעזה.
• ישראל שולטת במשק הפלסטיני באמצעות קביעת שיעורי המכס והמע"מ על סחורות שנכנסות לעזה. ישראל גובה את המכס והמע"מ עבור הרשות הפלסטינית ומעבירה או מעכבת אותם כרצונה. כיוון שכספים אלה מממנים שירותים ציבוריים בגדה ובעזה, ישראל שולטת בהשקעה הציבורית שם.
• ישראל הכריזה על אזור חיץ בטחוני במרחק של 300 עד 1,500 מטרים מגדר המערכת, שהכניסה אליו אסורה או חשופה לירי אזהרה. אזור החיץ הזה מהווה 17% משטחה של רצועת עזה. ושליש משטחי החקלאות שלה. על-פי נתוני האו"ם, שווי הרכוש שנהרס באזורים הסמוכים לגדר מאז שנת 2005 נאמד בכ-308 מיליון דולר, והוא כולל 18,000 דונם מטעי פירות, 5,800 דונמים של חממות, כמעט אלף מבני מגורים, יותר מ-300 בארות מים ושישה בתי חרושת. הפגיעה בגידולים והגבלות הגישה לאדמות גורמים לאובדן פוטנציאלי שנתי של 75,000 טונות תוצרת חקלאית, ששוויה כ-50 מיליון דולר.
• ישראל אחראית להידרדרות התברואתית ברצועה עקב קריסת מערכת הביוב, כיוון שאינה מאפשרת להכניס לעזה חלקי חילוף מיובאים. הקריסה הזאת כבר הרגה אנשים ומזהמת את מי השתייה עד לרמה שתהפוך את החיים ברצועה לבלתי אפשריים בתוך פחות מעשור.
• רוב אספקת החשמל בעזה מגיעה מישראל. תחנות הכוח המקומיות קטנות ומיושנות, ישראל הרסה אותן שוב ושוב בהפצצות בשנים האחרונות, ואינה מאפשרת להכניס לרצועה ציוד מודרני. השליטה בחשמל של עזה משפיעה ישירות גם על הביוב – כשאין חשמל, אין שאיבה וטיהור של שפכים. ישראל גם לא מאפשרת מעבר סולר לעזה, וההסתמכות על הסולר המצרי איננה יכולה להבטיח אספקת חשמל סדירה. כתוצאה מכך תושבי הרצועה חווים הפסקות חשמל באופן שגרתי. זהו אחד ממנופי השליטה האכזריים ביותר, וההנהגה הישראלית יודעת לנפנף בו כשצריך.

* * *

– למה שנרד להם מהצוואר? הם הרי לא יפסיקו את הטילים.

– הופה, אני רואה כאן התקדמות. קודם הכחשת שיש מצור, טענת שעזה חופשייה, ועכשיו אתה מודה שהיא תחת שליטתנו.

– ברור, כי אם לא נשלוט בה, הם ימשיכו לירות עלינו.

– סליחה? הם יורים עלינו עכשיו, בזמן שאנחנו שולטים בחייהם. מה בדיוק משיג הלחץ הכלכלי על הרצועה, הגבלת הייבוא וחסימת הייצוא, מה משיג ירי על דייגים?

– שלא יבריחו נשק מהים.

– הם מבריחים טונות של נשק דרך המנהרות.

– איך נוכל לסמוך עליהם שיקיימו את ההסכם?

– בוא נחשוב רגע. בלי הסכם – אפשר לסמוך עליהם? כנראה שלא. מישהו ניסה פה להשיג הסכם? מישהו בצד שלנו מתייחס בכלל להנהגת החמאס, שנבחרה באופן דמוקרטי, כאל הנהגה שכדאי וצריך להגיע איתה להסכם רגיעה ארוך-טווח?

– לא מאמין להם.

– ולמנהיגים שלך אתה מאמין?

– גם לא. אבל הפלסטינים לא מקיימים הסכמים.

– עוד לא היה פה שום הסכם רציני. היו הבנות רגעיות שלאף צד לא השתלם לשמור עליהן. וגם לא יהיה הסכם כל עוד ישראל תתעקש להחזיק בידיה את המפתחות לכלכלה של עזה.

– ככה תושבי עזה יבינו איזה נזק עושה להם החמאס.

– ואללה? ואז הם יעיפו אותו מהשלטון? זאת הפנטזיה שלך? זה באמת עבד יופי במבצע "ענבי זעם", במלחמת לבנון השניה וב"עופרת יצוקה". הפצצנו אזרחים ומה קיבלנו? משטרים קנאיים עוד יותר. זה גם מה שמחכה לנו בעזה אחרי שהחמאס יתמוטט: שלטון איסלאמי פונדמנטליסטי.

– קודם שיפסיקו לירות, אז נדבר.

– לא, קודם שנרד להם מהצוואר, אז הם יפסיקו לירות. משא ומתן מנהלים בין שווים.

– ואם הם לא יפסיקו?

– תמיד אפשר לשלוח את המטוסים לחסל ולהפציץ, לא? אין מה להשוות את הלגיטימיות של פעולה צבאית בעקבות הפרת הסכם מדיני מוכר לבין פעולה צבאית של מדינה כובשת (או רק "שולטת") נגד אוכלוסיה שנתונה לשליטתה.

– אבל כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

– אה, אוקיי.

* * *

הסרבנות השלטונית

ביום ראשון, ה-11 לנובמבר, 3 ימים לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו, דווח שהמתווכים המצריים הצליחו להשיג הסכמות על הפסקת אש בין החמאס לישראל. לא רק החמאס אלא גם הגי'האד האיסלאמי הסכים לעצור את האש; יממה לאחר מכן הושגה גם הסכמת הפלגים האחרים. ההסכם המתין לאישורם של הגורמים הקיצוניים ביותר: פלגי אל-קאעידה ברצועה וממשלת ישראל. ביום שלישי – יממה בלבד לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו – הודיע ראש ממשלת החמאס, אסמעיל הנייה, שכל הפלגים הפלסטיניים "התחייבו מתוך תחושת אחריות לנצור את נשקם בתנאי שגם ישראל תתחייב לעשות את אותו הדבר".

בחודשים האחרונים עמל גרשון בסקין, מי שניהל את המו"מ עם אחמד ג'עברי על שחרור גלעד שליט, על הסכם הפסקת אש קבועה בין ישראל לחמאס. בסקין עמד בקשר קבוע עם החמאס ועם המודיעין המצרי, ולדבריו ג'עברי קיבל את טיוטת ההסכם לידיו יומיים לפני שחוסל. בסקין טוען שגם כשנגרר החמאס אחרי סבבי האלימות שיזמו הארגונים האיסלאמיים, הרקטות שהוא שיגר לישראל נחתו בשטחים פתוחים, "וזה היה בכוונה".

אני מניח שנגלה עוד פרטים על המגעים האלה לאחר שישכך האבק וייספרו ההרוגים והפצועים בשני הצדדים. נכון לעכשיו, כל הסימנים מראים שהצד הפלסטיני היה בשל לחתימה על הסכם הפסקת אש, ושהפרטנר לחתימה, אחמד ג'עברי, היה אדם שאמינותו במו"מ קודם עם ישראל הוכחה. זה כמובן לא מהווה ערובה לכך שההסכם יצלח, אבל ככה זה בדיפלומטיה: מנסים לדבר ומתקדמים צעד-צעד, כי האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

ממשלת ישראל העדיפה את האלטרנטיבה, וטירפדה את הפסקת האש. היא עשתה זאת בדרך הכי גרנדיוזית ופרובוקטיבית שאפשר – חיסולו של הרמטכ"ל הפלסטיני. מותר לחשוד, וזו לא תהיה מחשבת שווא, שההנהגה הישראלית כבר החליטה קודם לכן על מבצע רחב-היקף בעזה, ולא התכוונה לתת לג'עברי לקלקל לה את התכניות עם הצהרה פומבית על הפסקת אש. החיסול שלו סלל את הדרך להתלקחות, שתוצאותיה היו ידועות היטב מראש.

מסכם גרשון בסקין: "אני חושב שהם עשו טעות אסטרטגית שתעלה בחיים של לא מעט חפים מפשע בשני הצדדים. את הדם הזה אפשר היה למנוע. מי שקיבל את ההחלטה צריך לעמוד לדין הבוחר, אבל לצערי הם יקבלו יותר קולות בגלל זה".

כך בדיוק דירדרה ממשלת אולמרט, 4 שנים קודם לכן, את ישראל והפלסטינים למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה". ההבדל היחידי הוא שאז דוברי החמאס הביאו באופן ישיר לידיעתו של הציבור הישראלי את נכונותם להאריך את הסכם הרגיעה, מן הסתם מתוך הכרה שמנהיגי ישראל מלעיטים את אזרחיה בדיסאינפורמציה על כוונות הצד השני. היום הם כבר נואשו מלפנות אל הציבור הזה.

כאז כן עתה, על השולחן עמדה הצעה קונקרטית להפסקת אש קבועה; כאז כן עתה, ממשלת ישראל ניתצה אותה לרסיסים בצעד שמשמעותו יכולה להיות אך ורק הכרזת מלחמה.

כאז כן עתה, בין ההשתוללות הזאת לבין הרתעה אמיתית אין דבר וחצי דבר. אין הרתעה צבאית בדרום, כפי שיודעים המנהיגים, יודעים העיתונאים, ויודעים הכי טוב תושבי הדרום, וחלקם אפילו קוראים להפסיק לירות ולהתחיל לדבר. יש רק הרתעה מדינית, כמו הסכם הרגיעה שקדם ל"עופרת יצוקה" והביא לירידה עקבית בירי הטילים עד לשקט כמעט מוחלט. להרתעה מדינית יש מחיר נקוב, ידוע מראש: שחרור המגף הישראלי מגרונה של עזה. הסרת המצור האווירי והימי, שחרור סחורות לייצוא, ביטול אזור החיץ הבטחוני והשבתו לידי החקלאים העזתיים, ועוד. הדרך להסכם כזה – לא שלום, אלא רגיעה יציבה לטווח ארוך – גם היא ידועה: מו"מ ישיר עם החמאס.

ממשלת ישראל מסרבת הן לתנאי ההסכם והן לדרך להשגתו. את מחיר סרבנותה היא מגישה לתושבי הדרום וכעת גם לרבבות חיילי מילואים; תשלמו אתם. תשבו אתם במקלטים, תפתחו אתם צירים, תיפצעו ותיהרגו ברחובות קריית מלאכי או ברחובות עזה, כדי שנוכל להמשיך להתבצר בסרבנותנו. זאת "הנחישות" שנדרשת מאיתנו כדי לגונן על הנחישות שלהם. אנחנו מגש הכסף, עליו מוגש בשר התותחים.

הסרבנות האזרחית

בשר התותחים לא חייב ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיגיו; ודאי וודאי שאחרי כשלי ההנהגה העמוקים שנחשפו בשתי המלחמות של העשור האחרון, זאת תהיה הפקרות אמיתית שוב לשים את מבטחנו בהנהגה. תושבי הדרום יכולים להשמיע קול אחר ולתבוע מההנהגה פתרונות אמיתיים במקום מסך העשן הבטחוני. מיעוט אמיץ עושה זאת, הלוואי שרבים יותר יקבלו ממנו השראה.

חיילי המילואים לא חייבים להתגייס בצייתנות למבצע שיחייב אותם להפעיל נשק קטלני בלב שכונות מגורים צפופות, מתכון בטוח לפשעי מלחמה (לתשומת ליבם של לוחמי יהל"ם). מי שמטיל על חמאס את האחריות לחיי האזרחים שמתגוררים בסמוך למתקניו, שיחשוב פעמיים. על אחת כמה וכמה שחובה לסרב אם כל הסימנים מראים שמדובר בקנוניה פוליטית (שקופה למדי) שרק תגבה מחיר כבד, בנפש וברכוש, מתושבי ישראל, מבלי להעניק להם ביטחון אמיתי. אני שואב אופטימיות זהירה מכך שכבר ביום הראשון למבצע נשמעו קולות ספקניים, בעיתונות וגם ברשת; לפני 4 שנים היה קשה לזהות אפילו סדק קטנטן בקונצנזוס הלאומני והמתלהם.

בשעה כזאת המעשה האזרחי ההגון הוא לסרב. הטעמים נשארו זהים, אחד לאחד, לטעמי הסירוב להתגייס ל"עופרת יצוקה" לפני 4 שנים; קיראו אותם שוב. הדברים שכתבתי אז, אל חייל המילואים האוחז בצו 8 בידו, נכתבו ביום השלישי למבצע, ושם גם חזיתי את מה שמתרחש כעת:

"פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).

וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת".

75 אלף חיילי מילואים יקבלו צו 8; זה פי 7.5 מהכמות שגוייסה ב"עופרת יצוקה". מה מתכננים לנו ברקיניהו? למחוק את עזה מהמפה? לכבוש מחדש את חצי האי סיני? ספקטאקל ואגנרי של גייסות שריון דוהרים בתוך ענני אבק סמיכים, על רקע שקיעה אדומה כדם? האם כל פנטזיות ההרס באיראן, שנבלמו בדקה האחרונה, מופנות עכשיו אל עזה, רק כי צריך לשחרר אותן איפהשהו?

אזרחים יקרים, חיילים יקרים: אל תצעדו אחרי עמוד הענן. סרבו. את הפוליטיקאים שבאים להצטלם איתכם "ברגעים הקשים" תעיפו מכל המדרגות. את צווי ה-8 תקרעו לגזרים. סרבו למבצע הארור הזה, לא איבדנו כלום בעזה, ויש לנו מספיק בעיות לתקן כאן.

ושוב נשטף המסך בגברים, גדודים-גדודים, נחילים של גברים; גברים מפקדים וגברים פרשנים, גברים מרגיעים וגברים מאיימים, גברים עם עבר פיקודי עשיר, גברים עם צדעיים מכסיפים, גברים עם עבר פיקודי עשיר וגם צדעיים מכסיפים, גברים אשכנזים וגברים מזרחים, גברים שיודעים הכי טוב מה לעשות עכשיו, גברים שאין להם מושג מה קורה עכשיו, גברים שמדברים הרבה ואומרים מעט, גברים חמורי-סבר, חמורי-גרם, גברים עם סכין בין השיניים, רטט בחלציים, גברים שאין להם כבר שיניים, גברים שמכירים טוב-טוב את המנטליות "שלהם", גברים שעשו לילות כימים בתפקידים שהשתיקה יפה להם, גברים שהשתיקה יפה להם, גברים מפורשים וגברים רומזניים, גברים שנשלפו מהנפתלין, ממעמקי הקיטבג, נפלי פריימריס, מנכ"לים מוצנחים, גנרלים בדימוס, מומחים בדימוס, גברים בדימוס, גברים בללעוס, גברים לועסים וגברים בולעים וגברים פולטים בחזרה, גברים עם משקפיים נטולי-מסגרת, גברים שפותחים כל משפט ב"אני מציע לכולנו …", גברים חרמנים אש, חרמנים על אש, על דם ועל פצצות, גברים שזאת שעת הזוהר שלהם, גברים שפורחים עכשיו, שיש להם עדנה, גברים שזקנתם לא מביישת את נעוריהם, גברים שזיקפתם לא מוצאת מנוח, גברים שזיקפתם, שזיקפתם, שזיקפתם, גברים שאכלו מאותו מסטינג, גברים שמכירים עוד מה—, וגם מה—, גברים שאומרים שמלחמה זה לא עניין לנקבות, גברים שאין בם יד אשה, שנשימת תינוק ישן לא נוקבת את ליבם, לא מטשטשת את שיקול דעתם הגברי, השפוי, התבוני, הבבוני, המחרחר מלחמה, גברים שהם פושעי מלחמה לשעבר, שנפגשים באולפן בחיוך של הקלה, שלום פושע מלחמה א', שלום פושע מלחמה ב', גברים שיודעים לקרוא תצלומי אוויר ואפילו להגיד תצ"אות בלי למצמץ, גברים שלא ממצמצים, אפורי-מבט, עיניים שכבר ראו הכל, גברים שלא מתרגשים בקלות מבניין מגורים שעף באוויר, שיודעים שלכל דבר יש מחיר, גברים שמספרים לנו מה מתכננים הקברניטים, גברים שאוהבים לומר את המילה "קברניטים", גברים שמכירים אולי מאה מלים, אולי מאתיים, אבל מה זה חשוב, אלה המלים הנכונות, גברים כמו מכונות, עם כתפיים רחבות, עם כרס שלא רואים בפריים, גברים שמתמחים בשיקום ההרתעה ולא בשיקום של אנשים, גברים שמבעירים ולא נשארים לכבות, לכבות זה לנקבות, גברים בלי בעיות פרנסה, גברים שזאת פרנסתם, להתבונן ולהסביר ולהצדיק שברי אדם, גברים שנמשכים אל ריח הדם, גברים שלא זוכרים את הפעם הקודמת, שגם אז הם באו ואמרו והבטיחו, גברים שזכרותם ארוכה רק מזכרונם, גברים שפוסקים שזה הזמן להתאחד, הכוונה שהגברים יתאחדו, נגד הנשים והילדים וההומואים, גברים שמכריזים מלחמה על לא-גברים, גברים שמדברים על "מרחב" ועל "גזרה" כמי שמוכיח משפטים גיאומטריים, גברים שמשפריצים טסטוסטרון על המסך, גברים שמזיזים כוחות, גברים שאוהבים לשלוח איחולי החלמה, שרק לא ייגמרו הפצועים, גברים שאוהבים פצועים, נאמנים פצעי אוהב, גברים עם קול בס או בריטון, עדיף בס, שיהיה קצת גס, וצרוד, גברים על השיפוד, גברים מדיום-רייר, גברים ציידים ולא לקטים, גברים שמבינים שהצד השני מבין רק שפה אחת כי הם עצמם מבינים רק אותה, גברים שנוצקו מאותה תבנית, אצלנו ואצלם, גברים שהיו מסתדרים מצוין אחד עם השני ובלעדינו, גברים ששונאים זה את זה ככל שהם דומים זה לזה, גברים שמחזיקים את כולנו בביצים כי להם אין, גברים שלוחצים על כפתורים, על משגרים, גברים שפוגעים במטרות ומסמנים וי, גברים שלא רואים אנשים מאחורי מטרות, לא רואים ממטר, משפחות שכולות מאחורי סימני וי, גברים שמשקללים שכול כמו עלויות תחמושת ואובדן הכנסות למשק, גברים שטובים בחישובים, שיש להם קשרים בחלונות הגבוהים, גברים מקושרים, סוף סוף מאושרים, גברים שתיכף ייצאו מן האולפן, ימחו את האיפור, ייצאו אל הערב המחשיך וייסעו לבדם אל דירתם, אל אלמוניותם הבזויה, גברים שיעשו הכל כדי לחזור, בפעם הבאה, שוב אל אותו אולפן מואר, בוהק, מחשמל, יעשו הכל כדי להיות שוב, ולו רק לרגע, גברים אמיתיים, באמת שיעשו הכל, יהרסו הכל.

[תחילה התנצלות: אף מילה על נושאים הרי-גורל כגון הרכב מפלגת "יש עתיד" או מצבם של ציפי לבני ואריה דרעי בסקרים. רק זוטות תפלות כאן, אפורות כשק, שעניינן החיים, ובעיקר תלאות החיים, של אזרחים פשוטים]

חירן יהודי, חורבן בדואי

חברי גרעין חירן של תנועת ההתיישבות "אור" אוהבים להדגיש את משמעות ראשי התיבות של יישובם: חיים, רוח, נפש (= חירן). אבל הקשר של השם "חירן" לראשי התיבות המומצאים האלה מלאכותי כמו הקשר של חברי הגרעין לנחלת הקרקע שמצפה להם, קצת מזרחית ליישוב מיתר: אין קשר. "חירן" הוא בסך הכל עיברוּת של אום אלחיראן, היישוב הבדואי הקיים מזה 56 שנה באותו שטח ממש שעליו מתוכנן לקום חירן. דומה שחברי חירן לא השגיחו בעצם קיומו של היישוב הזה, על 500 תושביו. מה שלכד את תשומת ליבם היה השם לבדו, שעבר כיבוס ציוני הולם, כמקובל.

הגרעין נוסד לפני 4 שנים בבית המדרש בהתנחלות עלי. לאחר שאסף כ-25 משפחות מרחבי הארץ (בני המחנה הדתי-לאומי), התארגן במסגרת התנועה המיישבת "אור", שהבטיחה לו נחלה בצפון הנגב, 15 ק"מ מזרחית למיתר. עד לקבלת האישורים הנדרשים, הקימו חברי הגרעין מחנה זמני ביער יתיר. בחודש שעבר סוף סוף הוסרו כל המכשולים ותכנית חירן קיבלה את האישור הסופי לעלות על הקרקע. תרועות הצהלה, מן הסתם, נשמעו מעל יער יתיר עד השעות הקטנות של הלילה. על פי התכניות, עד שנת 2030 חירן יקלוט עד 10,000 תושבים.

הסיפור של אום אלחיראן הבדואי, שגורלו גירוש ונישול, ושל חירן היהודי, שגורלו השתרשות וצמיחה, יכול לפרנס היטב כל דיון על שורשי האתנוקרטיה הישראלית. יש בו ריכוז גבוה במיוחד של כל הרישעות והאיוולת הגלומות בפרוייקט ייהוד המרחב הישראלי, פרוייקט שמתבצע משני עברי הקו הירוק, לפעמים בידי אותם ארגונים ממש. תחת שלל הכותרות המוכרות – "יצירת רצף יהודי", "שמירה על קרקעות הלאום", "בלימת הפלישה של הבדואים", וכמובן, "התיישבות", "הגשמה" ו"חזון" – יוכשר כל פשע ויולבן כל עוון: הרשויות יאכפו מדיניות תכנון שמנוגדת לעמדתם של כל הגופים המקצועיים, יבטלו כעפר דארעא החלטות של ועדות תכנון, יפנו מיליארדי שקלים מכספי ציבור ל"תפיסת שטחים" במקום ליצור פתרונות אמיתיים לבעיות דיור, וירמסו שוב ושוב זכויות אדם בסיסיות של אזרחים ישראליים, מן הסוג שנולד לגזע הלא-נכון.

מעבר לכל ההבטים האלה (שיתוארו בהמשך), יש כאן סיפור פשוט מאד, מקומם מאין כמוהו: יישוב בדואי ייהרס כדי לפנות מקום ליישוב יהודי. זאת בשעה שאין כל צורך אמיתי ביישובים חדשים בנגב (מה שנחוץ הוא חיזוק הקיימים), וגם אם יש צורך, אין שום מצוקת קרקע שמחייבת לעקור יישוב בדואי שלם ממקומו; זאת בשעה שהבדואים חיים בנגב מזה מאות בשנים, מבלי שצריך למשוך או לפתות אותם להגיע לשם, בעוד שיהודים מגיעים לשם רק אחרי מאמצי שכנוע כבירים, עם סל הטבות נדיב בצידם; זאת בשעה שאזורי המחייה המותרים לבדואים הולכים ומצטמצמים עקב יישום תכנית פראוור, ויהודים, יהודים בלבד, זוכים להכרה ב"חוות בודדים" זוללות-קרקע במסגרת אותה "מלחמה" על כל שעל ושעל ציוני.

כך נראה טרנספר בישראל של 2012. וכמו על כל הנושאים הקריטיים באמת לחיי האזרחים של המדינה הזאת, אין עליו שום דיון ציבורי, הוא לא מעניין אף אחד במפלגות המרכזיות, ודאי שאין לו שום איזכור במערכת הבחירות הפיקטיבית הזאת, וגם התקשורת, כמובן, שפחתם הנרצעת של הקמפיינרים הפוליטיים, מגלה בו עניין מזערי לכל היותר (תשואות לבלוגר הבודד, רחביה ברמן).

קצת "אור" בחיים

תנועת אור הוקמה ב-2002 במטרה ליישב ולפתח את הנגב והגליל. התנועה פועלת בשיתוף המשרד לפיתוח הנגב והגליל, קק"ל והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית – הגוף הממלכתי מאחורי מפעל ההתנחלויות. היישוב הראשון שהקימה "אור" היה סנסנה – התנחלות באזור הנגב הצפוני שפרסומי התנועה מקפידים לכנות "יישוב בצפון הנגב". בסנסנה גם התגורר עד לא מזמן מייסד ומנכ"ל אור, רוני פלמר. "אור" פועלת בשיתוף פעולה מלא עם מנגנוני ההתנחלויות;  בהקמת מחנה יתיר, שבו שוהה גרעין חירן עד להקמת היישוב, סייעה גם המועצה האזורית הר-חברון.

"אור" הוקמה כתנועה אחות ל"אמנה", הגוף המיישב של גוש אמונים, וצמחה במקביל לארגונים נוספים בעשור האחרון, שפועלים במוצהר או במובלע לייהד את מרחבי הגליל והנגב, כמו עמותת "איילים", ועמותת "רגבים". להבדיל מאחיותיה בעלות הזיהוי המתנחלי המובהק, "אור" עושה מאמצים ניכרים למתג עצמה כתנועה כלל-ישראלית. לפני שנתיים פורסם אפילו שהתנועה תומכת בהקצאת שטח מוניציפלי של עיריית דימונה לבני שבט אבו-סולב. לא משנה שהשטח היה של השבט מלכתחילה ואז הופקע על ידי העירייה ועל ידי צה"ל לאימונים. העיקר ש"אור" עוזרת גם לבדואים. לפחות על הנייר.

בפועל, אתר האינטרנט של "אור" מספר גדולות ונצורות על היישובים היהודיים שהתנועה הקימה ועוד תקים, ואין בו אף מילה על פעילות למען התיישבות ערבית. כשמצרפים לכך את מהלך הגירוש של תושבי אום אלחיראן לטובת גרעין חירן, לא נותר אלא להסיק שהאור של תנועת "אור" נוגה רק על אוכלוסיות עם לב יהודי חם.

רוצים דוגמה ללב היהודי החם הזה? תכירו את מיריל לוי, תושבת גבעות בר, אחד היישובים ש"אור" הקימה בנגב. כשנודע לה שוועדת הקליטה של היישוב אישרה לשתי משפחות בדואיות לרכוש מגרשים ביישוב, הלב החם שלה התפוצץ:

"ראיתי בוועדת הקליטה נשים בכאפיות ורעלות. אני מקווה ש'אור' תהיה נאמנה לעקרונותיה ולא תכניס אותם… אין לי שום דבר נגדם. יש לי חברים בדואים, הילדות שלי לומדות עם ילדים בדואים, והוריהם התארחו כאן. אבל אני רואה אותם בבאר שבע, מסתובבים חצי עירומים עם בחורות ישראליות, ולא רוצה שיתקרבו לבת שלי."

על כך הגיבה בזמנו מנהלת השיווק של תנועת "אור": "אנחנו לא מנסים ליישב יהודים על חשבון מישהו אחר. יש מקום לכולם". נו, תספרי את זה לתושבי אום אלחיראן.

אום אלחיראן: הסטוריה קצרה

[מקורות: "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "הכפרים הערביים הבלתי מוכרים בנגב", המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, 2011; כל הנתונים שאובים ממסמכים רשמיים של המדינה]

כמו כל תושבי הנגב הבדואים, תושבי אום אלחיראן ועתיר לא הגיעו למקום מושבם הנוכחי מרצונם החופשי. לאחר מלחמת 48' ריכזה ממשלת ישראל את הבדואים שנותרו בנגב – כ-15,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 900 אלף דונם מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". אזור זה היווה 7% בלבד משטחה הכולל של נפת באר-שבע; השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לצאת אליהם, מחשש שינסו להשיב לעצמם את אדמותיהם.

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

בחזרה לאום אלחיראן ועתיר. מדובר ביישוב אחד, של שבט אלקיעאן, המרוכז בשתי שכונות לאורך כביש 316. בכל אחד מהמתחמים מתגוררים כ-500 איש. מקור השבט בחירבת זובאלה, משם גורש ב-1948 כדי לפנות מקום לקיבוץ שובל. אחרי כמה שנות נדודים הורה המושל הצבאי לבני השבט להתיישב באזור נחל יתיר, וב-1956 הוחכרו לבני השבט 7,000 דונם במקום. מאז ועד היום, 56 שנה, הם יושבים שם.

הנקודה הזאת חשובה. בני השבט הגיעו למיקומם הנוכחי בנחל יתיר בהוראת המושל הצבאי הישראלי. שלא כמו במקרים דומים אחרים, במקרה הנוכחי יש גם מסמך רשמי שמאשר זאת. באוגוסט 1957 הכין היועץ לענייני ערבים, אורי לובראני, סקירת רקע עבור משרד ראש הממשלה, ובה מתועדת החכרת האדמות לאנשי אלקיעאן (המסמך הזה, שסווג בזמנו "סודי", מובא בדו"ח עדאלה בעמ' 13).

למרות שעצם הקמת אום אלחיראן ועתיר, כמו גם בחירת מיקומם, נעשו בצו של השלטון הישראלי – הכפר מעולם לא זכה להכרה רשמית. במקום אין חיבור לרשתות המים, הביוב והחשמל. מדינת ישראל אולי קיוותה שהם יתאדו מעצמם. חיכתה, חיכתה, ומשזה לא קרה – נקטה יוזמה.

תכנית שרון ("מבואות ערד")

כבר בסוף שנות ה-90' הגה אריאל שרון, שר התשתיות, תכניות רחבות היקף להתיישבות יהודית בנגב. ב-2002 אישרה הממשלה בראשותו הקמת 14 יישובים חדשים, כמחציתם בנגב. ביניהם היה גם היישוב חירן, שתוכנן לקום על אדמות אום אלחיראן. שנה לאחר מכן צמחה כבר תכנית שרון לממדים מפלצתיים של 30 יישובים חדשים; חרף ההתנגדות העזה של הגופים הירוקים, שהמליצו על חיזוק יישובים קיימים במקום הקמת חדשים, התכנית אושרה, שהרי הטעם האמיתי מאחוריה לא היה מתן מענה למצוקת דיור אלא יצירת רצפי התיישבות יהודיים בגליל ובנגב. במקרה של הנגב, המשמעות היתה פשוטה: נישול וגירוש של בדואים מעל אדמתם.

גופי התכנון פעלו בזריזות. תכנית מתאר מחוזית חדשה אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה כבר באפריל 2002. בתשריט שצורף לתכנית, ועליו מסומן היישוב המתוכנן חירן, אין זכר להתיישבות הבדואית במקום. ב-2007 הופקדה התכנית למטרופולין באר שבע; שוב, בתרשימים אין זכר למאות הבדואים שמתגוררים בשטח היישוב המתוכנן.

אל גופי התכנון חברו במהרה גופי האכיפה. תושבי אום אלחיראן החלו לקבל צווי הריסה, וב-2007 הגיעו לכפר אנשי מנהל מקרקעי ישראל, מלווים במאות שוטרים, והרסו 27 מבנים במקום. מלאכת הפינוי של תכולת הבתים הופקדה בידיהם האמונות של בני נוער, בגילאים 16-17, עובדי חברת קבלן. כך מחנכים לציונות בנגב.

ובל ייפקד מקומה של מערכת המשפט ממסכת ההתעללויות. ב-2005 הגישו תושבי אום אלחיראן ערר לבית הדין למים שיורה לרשויות לחבר את הכפר למערכת המים. 50 שנה הם גרים שם, והמקסימום שהמדינה הסכימה לספק להם הוא צינור דקיק (1 צול ל-500 איש), שמסתיים במרחק 5 ק"מ מהכפר. הערר נדחה, התושבים עתרו לבית המשפט העליון, העתירה נדחתה, התושבים ערערו שוב לבית הדין למים, הערר שוב נדחה. הרבה זמן וכסף משחיתים הבדואים בנסיונות סרק לקבל לגיטימציה והכרה במסדרונות השלטון והיכלי המשפט; הרבה מאד יחסית לאוכלוסיה שמוצגת תדיר כפורעת חוק.

ובית המשפט העליון, הו בית המשפט העליון. כמה אני אוהב את המחלצות המטונפות, סליחה, המצוחצחות, שבהן הוא עוטף כל מעשה נבלה כלפי ערבים:

"החלת מדיניות התכנון הממשלתית על מידת הנגישות של תושבי הכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים למקורות מים כרוכה בפגיעה בזכותם למים, הנתונה להם כזכות אדם, אך ניתן לומר כי פגיעה זו, בהנחה שהיא נעשית בגבולות המידתיות הראויה, אינה פוגעת בערכיה של מדינת ישראל והיא נועדה לתכלית ראויה, קרי, לפתור את בעיית ההתיישבות הבלתי חוקית בדרום, על ידי מתן תמריץ לתושבי הישובים הבלתי חוקיים לעבור למרכזי אוכלוסין חוקיים שהועמדו לרשותם על ידי המדינה."

עכשיו לאט יותר. בית המשפט קובע בחגיגיות: בדואים הם בני אדם (בית המשפט משפיל עיניו בענווה, "עזבו, זו לא אצילות נפש, פשוט כאלה אנחנו"); בית המשפט מסיק: על כן נתונה להם הזכות למים, זכותו של כל אדם. אבל (בית המשפט זוקף אצבע חמורה), וזה אבל גדול, גם לזכויות אדם, וגם למים, יש גבול (כאן בית המשפט מתאפק מאד לא לצטט אמרת-כנף הולמת, נניח "הגיעו מים עד נפש"). ואם היישוב בלתי חוקי (מה זה "אם", מכחכח בית המשפט, "כיוון שהוא בלתי חוקי, כיוון"), מותר בהחלט להשתמש בשלילת מים נגישים כאמצעי לחץ (סליחה, "תמריץ") להעברת האוכלוסין ליישובים חוקיים.

אבל למה היישוב לא חוקי? ואיך יישוב שעלה על הקרקע בהוראת המושל הצבאי, ולא גזל פיסת אדמה מאף אדם, יכול להיות לא חוקי? ולמה מדינת ישראל מסרבת להכיר ביישוב הזה על אף שיש לו כל המאפיינים של יישוב קבע? ולמה המדינה טורחת כל כך לרכז את הבדואים באזורים מצומצמים בשעה שהיא שוקדת על פיזור רחב ככל האפשר של אוכלוסיה יהודית? ואיך זה שהיהודים מתפזרים בדיוק באזורים שמהם מגורשים הערבים?

טעות. לא שואלים את בית המשפט שאלות כאלה. בלתי שפיט.

לפני שנה בדיוק אישרה ממשלת נתניהו שוב את תכנית "מבואות ערד", שבמסגרתה יוקם היישוב חירן על חורבותיו העתידיות של אום אלחיראן. המטרה המוצהרת של התכנית היתה "לתת מענה למגוון הביקושים להתיישבות באזור המטרופולין באר שבע", אבל דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים.

אבל מחברי הדו"ח יודעים מה שהפוליטיקאים יודעים ומה שאני ואתם יודעים. המטרה האמיתית של התכנית היא אחרת לגמרי. לא מצוקת דיור, אלא תאוות טיהור; לא מצוקת הקרקע של היהודים, אלא המצוקה הנפשית שלהם לחזות בערבים על אדמת ישראל.

באקלים הפוליטי הנוכחי כבר אין צורך להסתיר את המטרה האמיתית של תכנית "מבואות ערד". מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, ביאר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

נזכיר: אדמות הלאום האומללות, אלה ש"נותרו" אחרי "פלישת" הבדואים, הן 97.3% מאדמות הנגב. הבדואים, 30% מאוכלוסית הנגב, תובעים לעצמם רק 5.4% משטחו. ועוד נזכיר: הבדואים היו כאן לפנינו. אבל הדמגוגים בשלהם: פלישה, לאום, סכנה למדינת ישראל, גאולת קרקעות.

איך כמעט זכו תושבי אום אלחיראן להכרה, ומי סיכל את זה

ממש לפני אישור התכנית התרחשה תפנית דרמטית בעלילותיו של אום אלחיראן, שזכתה לסיקור תקשורתי מינימלי. התפנית הזאת שופכת אור רב על הדרכים הבזויות שבהן נוקט השלטון כדי להבטיח את נישולה של האוכלוסיה הבדואית.

הליכי התכנון של תכנית מטרופולין באר-שבע נמשכו למעלה משבע שנים, ובמהלכן נשמעו התנגדויות רבות של תושבי הכפרים הלא מוכרים. על פי התכנית המקורית, תושבי אום אלחיראן היו אמורים לעבור לעיירה ח'ורה (תרגום ליהודים: תושבי מושב שדה ורבורג מתבקשים לעזוב את בתיהם ולהקים בתים חדשים, על חשבונם, בעיר הסמוכה כפר סבא). ההחלטה הזאת לקתה באי-סבירות קיצונית ועומדת בסתירה לשורה של עקרונות תכנון וצדק סביבתי (ראו מסמך מפורט של עמותת "במקום").

בעקבות ההתנגדויות, מונתה חוקרת מטעם ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) במועצה הארצית לתכנון ובנייה. וראה זה פלא; בהבלח נדיר של צדק ביורוקרטי, הבינה החוקרת שאין דין התיישבות כפרית כהתיישבות עירונית, ואל לה למדינה לקבוע לאזרחיה איזה סוג התיישבות הולם אותם. החוקרת המליצה להעניק הכרה לשכונת עתיר ולצרף אליה את תושבי אום אלחיראן. אף כי המשמעות היתה שוב להקים מחדש את בתיהם (כדי לפנות מקום לישוב יהודי), תושבי אום אלחיראן קיבלו את ההחלטה שעושה צדק איתם ועם בני משפחותיהם בעתיר והיתה עשויה להעניק להם סוף סוף הכרה רשמית.

באוקטובר 2010 אימצה ולנת"ע את ההמלצות האלה, ולפרק זמן קצרצר היה נדמה שבא סוף לתלאותיו של אום אלחיראן.

אז זהו, שלא. מיד לאחר קבלת ההחלטה התערב משרד ראש הממשלה בעניין. בצעד חריג ואפשר שאף בלתי חוקי, הורה  נציג המשרד, גבי גולן, לחברי הוועדה לקיים דיון נוסף בנושא. גולן, אגב, הוא בעצמו חבר בוועדה שאימצה את ההמלצה להכיר ביישוב עתיר המורחב. ואכן, בתום שלושה שבועות הפכה הוועדה את החלטתה וחזרה בה מן ההמלצה להכיר בתושבי עתיר ואום אלחיראן כיישוב מאוחד (בעתיר).

במלים פשוטות: ועדה מקצועית לחוד, וייהוד הנגב לחוד. מישהו שם במועצה הארצית לתכנון ובנייה התבלבל, לא הבין כנראה את תפקידו, ואשכרה חשב שעקירה של 500 בדואים מאדמתם היא אולי מחיר גבוה מדי, בלתי הכרחי, להקמת ישוב יהודי חדש. בא ראש הממשלה ונתן לו פטיש בראש. להבא כבר לא יהיו אי הבנות. סדר צריך להיות, ואת הבדואים לא סופרים.

מאז כבר הונפה החרב גם מעל תושבי עתיר: אותם מתכננת המדינה לגרש כדי להרחיב את יער יתיר. המלצת הולנת"ע המקורית, להכיר רשמית בעתיר, נזרקה לפח. שם המשחק עכשיו הוא סביבה, אקולוגיה, לחשוב ירוק; עצים במקום בדואים (עוד על אסטרטגיית הייעור-ייהוד, קראו כאן). הרוח החיה מאוחרי הנטיעות ביתיר היא קק"ל. לאחרונה נודע שהתרומות לקק"ל בבריטניה הצטמקו במחצית, ככל הנראה כתוצאה מהסברה אפקטיבית של ארגוני זכויות אדם שהצביעו על מעורבותה העמוקה של קק"ל במהלכי הנישול בנגב. בארץ עדיין נהנית קק"ל מדימוי זך וחלוצי.

הפרוצדורה הזאת הפכה לשגרה קבועה ביחסי האוכלוסיה הערבית עם השלטון הישראלי, משני צדי הקו הירוק. השלטון, מצידו, מונע כל הכרה רשמית ביישוב הערבי, וכך הופך את כל תושביו לעבריינים בעל כורחם. אלה, מצידם, מתוך רצון טוב ואולי תמימות מופרזת, מנסים לפייס את דעתו של הריבון הנרגן בכל הדרכים המשפטיות הפתוחות בפניהם. למשך זמן מה, מניח להם הריבון – ספק מצדקנות, ספק משעמום – להשתעשע לפניו. אבל במוקדם או במאוחר קצה נפשו בקלחת המשפטית שהוא נקלע אליה, ואז באבחה ברוטלית אחת הוא מוריד לטמיון את כל התכניות והעררים והעתירות – ויחד איתם, את תקוותם המובסת של ערביי הארץ הזאת לזכות סוף סוף להכרה רשמית בזיקתם לאדמתה.

הנה הסיפור של שכונת עיסאוויה ב"מזרח ירושלים", שהובא בבלוג הזה לפני 9 חודשים: במשך שנים פעלה עמותת "במקום" יחד עם תושבי השכונה להכין תכנית מתאר מעודכנת לעיסאוויה (המונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. ולא בכדי; כל עתודות הקרקע של השכונה הופקעו לטובת הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" במהלך שכל קשר בינו לבין שימור ערכי טבע וארכיאולוגיה הוא מקרי בהחלט. גם שם, בדיונים סגורים, הושמע הנימוק האמיתי: לבלום את "פלישת" הערבים (תרגום: הכוח הכובש מגדיר את צרכי הבנייה של האוכלוסיה הכבושה כ"פלישה" לשטחו הריבוני).

אום אלחיראן החוצה, חירן פנימה

בסופו של דבר, גם הערר המנומק להפליא של "עדאלה" ו"במקום" לא עזר; בחודש שעבר דחתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את הערר ואישרה את הקמת חירן על שטח אום אלחיראן. לתושבי אום אלחיראן היתה לוועדה הצעה מעניינת: "לעבור ליישוב ח'ורה, לקנות מגרשים ביישוב חירן, או לנסות להגיע להסכמה עם המינהל בדבר קידום תוכנית מפורטת עבורם בחלק מתארי בתוכנית המוצעת."

"לקנות מגרשים ביישוב חירן"? הו, פקידים קדושים שכמותכם. וכי נעלם מכם שמדובר ביישוב שמיועד לאוכלוסיה דתית-לאומית? (לא, לא נעלם, אבל מה אכפת, הנייר סופג הכל, גם את מה שהמצפון לא סופג). בדף הבית של גרעין חירן מוצג חזון הגרעין. העיקרון הראשון בו: "והורשתם אותם וישבתם בה" – הקמת יישוב בארץ מתוך אידיאולוגיה של מצוות יישוב ארץ ישראל."

מי שיש את נפשו לדעת את המנגנונים הנפשיים העדינים-להפליא שמאפשרים לביורוקרטים של הנישול להביט-ולא-לראות, לדעת-ולא-לדעת, לאשר-ולהתנער, יעיין נא בדיווח הבא מתוך דיוני הוועדה בערר:

"נציגי רשויות התכנון טענו בדיון כי בתוכנית להקמת חירן לא נקבע שהיישוב ייועד ליהודים בלבד, וכי הוא יהיה פתוח לכולם. על כך השיבה עו"ד בשארה כי שבוע קודם לכן, במהלך הדיון בצווי ההריסה של אום אלחיראן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, טענה נציגת התביעה המייצגת גם את רשויות התכנון כי במקום יוקם יישוב יהודי. בעקבות זאת אמרה נשיאת ההרכב כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית."

בעיה רצינית! מבחינתה! נו, כבוד נשיאת ההרכב, ומה תעשי עם הבעיה הזאת? כי בת'כלס, וסליחה שאני פוקח כאן עיני עיוורים, חירן מתוכנן להיות ישוב יהודי למהדרין. אז מה? אז יש בעיה. רצינית. ומה עושים עם הבעיה?

כלום. הבעיה היא של הבדואים. היא אמנם בעיה "מבחינתה" של הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, אבל השבח לאל – לכל חברי הוועדה הזאת, יהודים מן הסתם, יש בית חם ביישוב מוכר. אף אחד לא הולך לעלות עם בולדוזר על ביתם בעתיד הקרוב. ולכן: בעיה, בעיה רצינית, אבל שוב – לא בעיה שלנו.

שמונה שנים של מאבקים משפטיים עיקשים, הייתי אומר הרואיים, הגיעו לקיצן. בבתי המשפט עדיין תלויים ועומדים ערעורים על צווי הריסה על כל בתי הכפר, אבל כעת, לאחר שאושרה התכנית להקים במקום יישוב יהודי, הסיכוי להציל את אום אלחיראן קלוש. ב"עדאלה" וב"במקום" עדיין שוקלים אם לערער על החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה. כמו שהדברים נראים (והלוואי שאתבדה), אום אלחיראן תיעקר, חירן תוקם עליה, וליהודים תהיה אורה ושמחה. באום אלחיראן מדברים על נכבה שניה, ובאמת קשה שלא למתוח קו ישר בין אירועי 48', שאילצו את הבדואים לעקור מאדמותיהם לטובת הקמת יישובים יהודיים, לבין החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה מאוקטובר 2012, שעושה את אותו דבר בדיוק, בלווית חותמת כשרות משפטית.

עוד נישול ועוד הריסות

המלחמה השקטה שמנהלת מדינת ישראל נגד הבדואים לא פוסקת לרגע, עם או בלי כותרות בעיתונים. רק בחודש שעבר, אותו חודש שבו נגזר סופית גורלו של אום אלחיראן, נערך מבצע צבאי-למחצה של הריסת בתים ביישוב הבדואי ביר הדאג' (המונה כ-5,000 תושבים). במהלך האירוע השתמשו כוחות הביטחון באש חיה, ירו רימוני גז ורימוני הלם, ופצעו מספר תושבים. אף כלי תקשורת ישראלי לא מצא לנכון לדווח על כך; מה זה מתקפה צבאית על אזרחי המדינה לעומת השאלה הרת הגורל עם מי ירוץ כחלון, אם בכלל. למה הרסו בביר הדאג'? כי הכפר לא מוכר? לא. הכפר דווקא מוכר, יש תכנית מתאר מאושרת. אבל הרשויות החליטו לגנוז אותה בעקבות תכנית פראוור לציפוף האוכלוסיה הבדואית. כך יוצא שגם כשיש תכנית מתאר מאושרת, אין ביישוב אף היתר בנייה. גם תשתית חשמל אין. בסך הכל אישרו את היישוב ב-2003, מה בוער. אבל דחפורים ופקחים חמושים – יש למכביר.

תכירו עוד כפר בדואי: ערב רמאדין, ליד קלקיליה. כ-300 תושבים, למרבה האירוניה – פליטים מאזור באר שבע. אתרע מזלו של ערב רמאדין והוא נכלא במובלעת שיצרה גדר ההפרדה ממזרח לקו הירוק (מובלעת לא חוקית, כדאי להזכיר), שנועדה לספח את התנחלות אלפי מנשה. חיי התושבים הפכו לגיהנום של איסורי תנועה ממזרח ומערב, ולבסוף הוצאו צווי הריסה על כל בתי הכפר; בקיצור, טרנספר משפטי. ותכירו עוד כפר בדואי: ח'ואלד, על כביש יגור-סומך, 400 תושבים. הכפר זכה להכרה כבר ב-1992, אבל מאז לא הוקצו לו קרקעות לבנייה, ועכשיו מישהו הגדיר מחדש את השטח כ"פארק לאומי". ושוב: צווי הריסה, משטרה. הכל מן השבועות האחרונים, בחסות שתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת.

[כאן נשלפת התגובה הישראלית האוטומטית: הבדואים פורעי חוק, הם פועלים באלימות, חייבים להפעיל מולם יד חזקה. אכן, יש הרבה פשיעה בקרב הבדואים, ממש כשם שיש הרבה פשיעה בגטאות השחורים בערי אמריקה ובפרברי המהגרים באירופה. אז מה, לכל האוכלוסיות האלה יש מין גֶן עברייני משותף? או שמא נסיבות חברתיות משותפות, של אפליה, הדרה ודיכוי, יצרו אצלן התנגדות מובנת לכל מה שהחוק מייצג?].

אין ספק: השלטון הישראלי גמר אומר להצית אינתיפאדה בדואית. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיהפוך את אחרון האזרחים הבדואים לעבריין חמוש ואלים. זוהי, לפני הכל, מלחמה אתנית, גזענית, טרנספריסטית; אבל מאחורי הקלעים יש גם תאגידים ואינטרסים כלכליים רבי עוצמה.

סוף דבר

מבחינת הבדואים, דבר לא השתנה; הם תמיד היו בתפקיד הנרדף, המדינה בתפקיד הרודף. אותו אריאל שרון שיזם בסוף שנות ה-90' תכנית גרנדיוזית להקמת 30 יישובים יהודיים בנגב תוך גזילת אדמות הבדואים, פיקד על יחידה 101, 40 שנים קודם לכן, שגירשה מהנגב בדואים אשר ניסו לשוב לאדמותיהם המופקעות. קצין או שר תשתיות או ראש ממשלה, פקח הסיירת הירוקה או נציג משרד הפנים, בפיו של הריבון הישראלי רק בשורה אחת אל הבדואי: עוף מכאן.

האיבה אל הבדואי היא תלכיד רב עוצמה של כמה איבות נפרדות. קודם כל, הוא ערבי ומוסלמי, כלומר לא מן הגזע הנכון, הגזע שיירש את הארץ. שנית, הוא יליד-הארץ האותנטי ביותר, זה שתמיד היה בה ומופיע בכל הרשומות ההסטוריות על פלשתינה, הרבה לפני היות הציונות. גם זה די מעצבן. שלישית, הבדואי הוא המייצג המובהק של הנווד, ניגודו המוחלט של יושב הקבע, והוא מעורר ביושב הקבע אי נחת תמידית. בספרו "שר היער" מבאר מישל טורנייה את שנאתו של קין להבל כשנאת יושב הקבע (קין היה עובד אדמה) אל הנווד (הבל היה רועה צאן). עונשו של קין – "נע ונד תהיה בארץ" – הוא בהפיכתו למושא שנאתו.

יושב הקבע מכיר, בסתר ליבו, שהנווד יודע דברים שהוא לעולם לא יידע; השמיים וההרים, תנועת המים בנחלים, השתנות הנוף. הנווד חי בכל ישותו את מה שיושב הקבע ויתר עליו – החירות לנוע בעולם ללא מחיצות. יושב הקבע ויתר על כל זה, והוא לא יכול לסלוח לנווד על הוויתור הזה. זהו השורש המיתי של שנאת הצוענים באירופה ושנאת הבדואים בישראל.

מדינת ישראל שונאת את הבדואים כנוודים, ובאותה נשימה לא מוכנה להתיר להם שום צורת קיום אחרת. היא מסכלת כל ניסיון ליצור זיקה חוקית בין הבדואי לבין אדמתו. היא מחייבת אותו להפוך לבן-עיר גם כאשר הוא חקלאי או רועה צאן. הקשר של הבדואי לאדמתו, מבחינת השלטון, חייב להישאר ארעי, לא חוקי, נסתר ומתנצל. כך, מקווה המדינה, יתפוגג לו הבדואי מאליו, והשטח יוותר נקי להתיישבות יהודית.

אבל הבדואים כאן. גם אחרי שמגרשים אותם ממקום אחד לאחר, מאפשרים להם להתיישב לזמן מה ואחר כך שוב מגרשים, מכירים בכפר שלהם אבל לא מספקים לו מים או חשמל, משרטטים מפות ליהודים על טריטוריה מדומיינת, נקייה מבדואים, הורסים את בתיהם ויורים ועוצרים אותם על התנגדותם, גם אחרי שמתייחסים אליהם כאבק אדם כבר יותר מחצי מאה – הם אדם.

וזאת, כמו שאמרה הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, "בעיה רצינית".

יש בפילדלפיה חמישה בחורים מחוּפפים עם חיבה יתירה לצעצועים רועשים, איפור לבן על הפנים ונהמות גרוניות. ב-2004 הם הקימו להקה: הוֹנוּס הוֹנוּס (סולן, "גרון קדמי"), פאו פאו, צ'אנג וואנג ("גרון דוקר"), סרגיי סוגאי ("גרון גחלילית"), וקריטר קראט ("גרון קוגאר"). קוראים להם Man Man וההופעות שלהם הפכו לאגדה.

"מאן מאן" הם הדבר הכי חופשי ומשחרר ששמעתי בשנים האחרונות.

 

 

רוח פרועה ואנארכית, קדחתנית אבל מחויכת, נושבת מן הלהקה הזאת. ההופעות שלה גדושות בתנועה – אבל לא המניירות המוכרות, השגרתיות של כוכבי הרוק. לעתים התנועה פורצת מן הבמה, גולשת אל האולם ואף החוצה אל הרחוב. ברשת מתועדים כמה קונצרטי רחוב מאולתרים כאלה, שבהם מתופפים חברי הלהקה על כל מה שנקרה על דרכם וסוחפים עימם עוברים ושבים (ילדים בעיניים זורחות). יש משהו קדום מאד, נדיב מאד, בהתרחשויות האלה.

 

 

אבל לא הייתי מטריד את מנוחתכם אם "מאן מאן" (מה שבאנגלית נשמע מבודח, בעברית – "גבר גבר" – נשמע מופרך) היתה מסתכמת במופעי ליצנות קצביים. הונוס הונוס, שכותב את שירי הלהקה, הוא לא רק מוזיקאי רב-המצאות, אלא משורר אהבה ענק. ליבו של הגבר-גבר הזה נשבר כבר עשרות פעמים, כך נדמה, ובכל פעם הפיק מתוכו עוד שיר נפלא. הנה דוגמה, שיר בשם Steak Knives, שחושף גם את הקול הסדוק-עמוק שלו במלוא כוחו. אני שומע כלב עזוב ומיילל בשיר הזה.

 

 

הטקסטים פראיים, מורבידיים, רעננים. שורות שלכדו את אוזני:

You should always run with a loaded gun in your mouth

When anything that's anything becomes nothing that's everything
and nothing is the only thing you ever seem to have

He's tired of being human
He wears her close to the bone as though she were his own skin

סגנון הלהקה מוגדר "אקלקטי", וזה אכן הדבר הכמעט-יחידי שאפשר לומר עליו. כלי הקשה ונשיפה על גבול הצעצועים, עירוב של מקצבים קברטיים והשפעות צועניות, ובשיר אחד אפילו שמעתי קלרניט חסידי למהדרין. תמונת העטיפה של אלבומם האחרון, Life Fantastic, מבטאת  באורח מזוקק את הרוח של "מאן מאן". מישהו ראה פעם עכבר מצחיק עצוב יותר?

 

 

מכאן ואילך אלקט את השירים הטובים ביותר של הלהקה (לטעמי). הביצועים בהופעות החיות מלהיבים יותר, אבל על פי רוב ההקלטות באיכות ירודה, ולכן העדפתי לפעמים את גרסאות האלבומים.

 

 

מישהו אמר טום וייטס? הנה עוד אחד בסגנון דומה.

 

 

מי שצלח את הדרך עד כאן יקבל עכשיו פרס: השיר היפה ביותר של "מאן מאן", Feathers.

 

 

אחרי עשרות הקשבות, חוזרות ונשנות, השתכנעתי ש-Feathers הוא אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. יש בו שלמות נדירה של לחן ומלים; המהלך הכרומטי, שחוזר על עצמו ארבע פעמים במין לולאה סגורה, עד שהוא נפרץ ובוקע כלפי מעלה, הוא גאונות צרופה. כל הקסם הזה מצומצם בכמוסה שאורכה פחות משלוש דקות, ובכך מזכיר, וגם משתווה אל קלאסיקות כמו "אלינור ריגבי".

השיר Feathers נכתב מנקודת המבט של אשה. מה זה אומר על להקה ששמה "גבר גבר", שהשיר הכי יפה שלה נכתב מנקודת המבט של אשה?

זה המקום לומר שאל Feathers בפרט ואל "מאן מאן" בכלל הגעתי דרך גרסת הכיסוי היפהפיה של רות-דולורס וייס:

 

 

הביצוע שלה חושף את המלנכוליה העמוקה של השיר. וייס, מסתבר, גילתה את השיר דרך יהוא ירון, כך שהפוסט הזה כולו, אני מניח, חייב תודה לאיש הזה, שבלעדיו סצינת המוזיקה המקומית היתה הרבה יותר משעממת.

קצת עליצות עכשיו; עוד הופעה חיה מקפיצה.

 

 

ובמעבר חד – שיר אהבה קורע לב, מאזור הבלקנים אולי (?).

 

 

מרבים להשווים את "מאן מאן" לטום וייטס ולפרנק זאפה. אבל כשמערטלים אותם מהתזמור הביזארי, ממשחקי הקצב, ונותר רק הפסנתר של הונוס הונוס – אני שומע שם, פשוט וברור… את רנדי ניומן. מלודיות חמוצות-מרירות, מורכבות על מקצב 2/4. ההבדל העיקרי, יסלח לי מר ניומן, שהונוס הונוס שר הרבה יותר טוב ממנו.

 

 

השיר הבא פשוט מעלה את הלב על גדותיו בפיזוזים שמחים – עד שמתעכבים להקשיב למלים שלו…

 

 

Life Fantastic, שיר מאותו ז'אנר (זוכרים את "נפלא פה" של הבילויים?), בהקלטת אולפן חיה.

 

 

ולסיום, מספר 2 ביופיו (אחרי Feathers), השיר Whalebones, כותרת חידתית שניתן לפרשה לפחות בשתי דרכים שונות לאור הטקסט העצוב.

 

בשקט בשקט התפרסמה אתמול ידיעה שככל הנראה לא מעניינת את רוב הישראלים, לא תזעזע את מערכת הבחירות הקרובה, ובכל זאת יש לה השפעה דרמטית על חייהם של עשרות אלפי פלסטינים: צה"ל הודיע שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן.

מגבלות התנועה הדרקוניות האלה עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; וגם לשטח הבקעה עצמה ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו. למרות פניות חוזרות ועיקשות של האגודה לזכויות האזרח לשר הביטחון, מעולם לא הוצגה עילה בטחונית כלשהי להצבת המחסומים בבקעה. במהלך השנים נתפסו אומנם מחבלים במחסום בקעות עם מטעני חבלה. חלקם ניסו לפגוע בחיילי המחסום עצמם (כלומר – המחסום הפך למחולל טרור במקום למונע טרור), ואחרים היו נלכדים ממילא במחסומים שעל הקו הירוק, שכן מכשירי הבידוק זיהו את המטענים שלגופם.

המטרה האמיתית של המחסומים היתה אחרת: ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית (למעט "עבדי המטעים" שנחוצים לשגשוג התנחלויות הבקעה), על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל. התכנית הזאת כוללת מהלכים משולבים של השתלטות על קרקעות פלסטיניות, הריסות בתים מסיביות וחסימת הגישה למקורות מים עד לרמה המשתווה לאזורי אסון הומניטריים, על פי מדדים בינלאומיים. כל ממשלות ישראל בעשור האחרון פועלות בעקביות ליישומה, בלי הבדל בין ימין לשמאל (הרוב המכריע של מתנחלי הבקעה הם אנשי תנועת העבודה והקיבוצים); את האדישות הישראלית לממדי הפשעים שמתבצעים בשמם ניתן להסביר, חלקית לפחות, בבורות המדהימה שלהם ביחס לבקעת הירדן.

והנה, באבחת קולמוס צבאית אחת – מגבלות התנועה הוסרו. מי, מה, למה? לצה"ל פתרונים. כפי שמעולם לא נומקו המגבלות, כך לא נומקה הסרתן. האם צה"ל פתאום מפקיר את בטחון אזרחי ישראל? האם חל שינוי דרמטי כלשהו בתשתיות הטרור בבקעה, בשליטה הפלסטינית עליהן, שהצדיק את השינוי?

ניתן רק לשער שלחץ חיצוני ולא שיקולים בטחוניים הובילו להחלטה. האגודה לזכויות האזרח כבר מנדנדת שנים לשרי הביטחון בנושא. ב-2006 שלחה האגודה מכתב ראשון לשר הביטחון עמיר פרץ ובו דרישה להסיר את המגבלות. במאי 2011 שוב שלחה האגודה מכתב, לשר הביטחון אהוד ברק, ובו תיאור מפורט של הפגיעה הקשה של מגבלות התנועה בתושבי הבקעה. ברק התעלם, והאגודה שיגרה תלונה למבקר המדינה באוגוסט 2011. ביוני 2012 שיגרה האגודה לשר הביטחון איום בפניה לבג"ץ, ובאוגוסט 2012 שוב התלוננה אצל מבקר המדינה על ההתעלמות מפניותיה. במהלך השנה שעברה פעל קמפיין נמרץ במיוחד של "פעולה אחת ביום" להסרת מגבלות התנועה בבקעה.

לכל המאמצים האלה הצטרף דו"ח של האיחוד האירופי, בתחילת השנה, שקבע כי ישראל מבצעת טרנספר כפוי בתושבי שטח C (כ-90% משטחי הבקעה שייכים לשטח C). בשנים האחרונות מגביר האיחוד את השקעותיו בשטח C (בתשתיות מים ואנרגיה סולארית ליישובים מבודדים), ונציגי הצבא מוצאים עצמם שוב ושוב במצב הלא נעים – איך להסביר לאירופאים מעונבים שסתימת בורות מים והחרמת מכליות מים הם צעדים הכרחיים במאבק בטרור?

הנה, אם כן, הדגמה מועילה ונדירה למדי של ההגיון הקולוניאלי הישראלי: נדרוך לפלסטינים על הצוואר כמה שאפשר, ונרפה ממנו רק כשהנזק התדמיתי יהפוך לבלתי נסבל. בין לבין נלהג על "ביטחון" ו"טרור", או שפשוט נשמור על שתיקה רועמת. טרנספר שקט? יעבוד יעבוד, לא יעבוד לא יעבוד.

הלקח האופטימי מכל הפרשה הזאת הוא שלחץ ציבורי עובד, ואקטיביזם עיקש לפעמים נושא פרי. קשה לי לדמיין איך מרגיש ישראלי שהתמסר במשך ימים ולילות בשנתיים האחרונות למאבק האפור וכפוי הטובה הזה, בלי להאמין אולי שהוא יוכתר בהצלחה (ועדיין, מבלי יכולת לחדול ממנו) – והנה, כנגד כל הסיכויים, ההצלחה הגיעה. זאת בוודאי תחושה של התעלות, לדעת שתרמת לשינוי כה משמעותי בחייהם של עשרות אלפי בני אדם, שנדחקו לתחתית שממנה כבר לא קיוו להיחלץ.

אף פוליטיקאי, אף מפלגה בישראל, לא הובילו את המאבק הזה, שהסתיים באחד ההשגים הגדולים של השמאל בשנים האחרונות. כולו פרי ההילולים של ארגוני החברה האזרחית. גם את זה ראוי לזכור בתוך קלחת הבחירות שבאה עלינו לרעה.

כמעט התפתיתי לסיים כאן, אבל נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום.

(מחווה משפחתית)

* * *

מהו "הפרינט" שנוטה למות, שאולי כבר מת מזמן? שכירים בעיתונות המוסדית, מערכות העיתונים המוסדיות, והעיתון המודפס עצמו. מי ראוי לאמפתיה ומי לא? אל מה נתגעגע ואל מה לא?

1. כל שכיר שמאבד את פרנסתו באופן פתאומי ראוי לאמפתיה. משבר הפרינט איננו משבר בלעדי של העיתונאים, למרות שהם תופסים את חלון הראווה שלו. ישנם עובדי דפוס, עובדי הפצה, גרפיקאים, צלמים ועוד. העיתונאים אינם ראויים ליחס מיוחד; כוחות השוק שרומסים אותם, היעדרו של ארגון עובדים חזק וסולידרי – אלה תחלואים של כל שוק העבודה הישראלי. הפריבלגיה של העיתונאים היא שהם מחזיקים ביכולת הבלעדית להרעיש עולמות על האסון הפרטי שלהם. ועדיין – זכותם להתפרנס בכבוד, זכותם לתבוע פנסיה יציבה.

2. בפרספקטיבה הסטורית, לעיתונות המוסדית יש רקורד מחפיר בסיקור מאבקי עובדים – רקורד שנע בין התעלמות מופגנת לעוינות פופוליסטית. כשהעובדים הסוציאליים סירבו לחדול משביתתם כיוון שהאוצר לא התכוון לאכוף את הסכם השכר עימם, עיתון "הארץ" דיווח: "למרות ההתקדמות במו"מ, שביתת העובדים הסוציאליים נמשכת" (במקום: "האוצר ממשיך להתנער מאחריותו לעובדים הסוציאליים"); כאשר עובדי רכבת ישראל פתחו בשביתה במחאה על תכניות ההפרטה של הנהלת הרכבת, עיתון "מעריב" ציטט את ההנהלה ש"אין כל תכניות הפרטה" וש"לא ייקלטו עובדי קבלן חדשים" (במקום: "הנהלת הרכבת משקרת לגבי תכניותיה"), והתלונן על "הכאוס" בלוח הזמנים של הרכבת. אם הציבור כעת מביט בעין צוננת במאבקי ההישרדות של עובדי הפרינט – הסיבות מובנות לגמרי. נותר רק לקוות שלקח כלשהו יילמד מכך ומפוטרי העיתונות החדשים לא יתגייסו בעתיד, שוב, לגופים שמצפצפים בגלוי על זכויות עובדים ומאבקי שכר. סולידריות היא עניין דו-צדדי.

3. מערכות העיתונים המוסדיות יעברו מן העולם, מזהירים אותנו. נו, טוב; שיעברו. המערכות האלה חוללו שמות במקצוע העיתונות בעשרים השנים האחרונות. הן אחראיות, באופן בלעדי, לירידת קרנה של השליחות הקדושה הזאת. הן שהפכו את העיתונאים לשופרות השלטון; הן שהציגו תעמולה כעובדות ועובדות כ"גרסאות"; הן שחיבלו ביכולתו של הציבור להבחין בין אמת לשקר, הן שאילפו אותו לדרוש עוד ועוד ממה שעושה לו נעים בגב על חשבון מה שעושה איתו צדק; הן שהפכו את הפוליטיקה מזירה של התגוששות בין רעיונות ואינטרסים למלודרמה מופרכת של גיבורי-על ונבלים; הן שהטביעו את המציאות בקשקשת אינסופית של פרשנים והגיגנים.

העיתונות האמיתית מתה מזמן בחיבוק הדוב של המערכות המוסדיות. אך נכון וצודק יהיה שהמערכות האלה ישאו בתוצאות מעלליהן וינפחו את נשמתן.

4. יש אומנם פה ושם איים של איכות בעיתונות המוסדית; אבל הם מוקפים באוקיאנוס עצום של הבל ורעות-רוח. האם מוצדק להציל את האוקיאנוס בשמם של האיים הבודדים האלה? לא. האיים האלה שרדו למרות ולא בזכות המערכות המוסדיות. האיים האלה – עיתונאים מסורים לדיווח אמיתי ואמיץ, עורכים שאינם מעוותים את המסר של הטקסט – שוחים נגד הזרם, לפעמים מתחת לפני המים, שלא יבחינו בהם, שלא ישתיקו גם אותם, כמו שהשתיקו אחרים שכבר נפלטו החוצה. לא, אותם מנגנונים שבמשך שנים השתינו בקשת על מיטב העיתונאים, שדחקו לשוליים את העבודה העיתונאית המשובחת ביותר – לא יכולים לנפנף בה עכשיו מול מצפוננו כעילת קיומם, הבלם האחרון בפני התפרקותם. רוצח הוריו לא יכול לבקש רחמים מבית המשפט בטענה "יתום אני".

5. אף אחד לא יודע בדיוק איך ייראה שוק התקשורת העתידי. השינויים דרמטיים, ומתרחשים מול עינינו. מי שרוצה לעשות עיתונות טובה, מי שרוצה לקרוא אותה – מפתחים וימשיכו לפתח דרכים יצירתיות חדשות לעשות זאת. אין שום סיבה להניח שהיצמדות עיקשת למודל העבש של ה"פרינט" תבטיח את עתיד מקצוע העיתונות. אם לשפוט על סמך מה שהתרחש עד כה, המודל הזה הפך לבית הקברות ההמוני של המקצוע, והעתיד היחידי שהוא הבטיח היה זה של בעלי הון.

6. מצד שני, אין שום סיבה לנאיביות הפוכה, שלפיה שחרור מתלות בבעלי הון יבטיח עיתונות אחרת ואיכותית. עיתון האינטרנט העצמאי "מגהפון" מוכיח שאפשר לעשות הכל אותו דבר – עיתונות מיינסטרימית, קונצנזואלית, מפוהקת – גם במתכונת של קואופרטיב. עיתונאים שהתחנכו בתוך השיטה הקיימת לא ממהרים לפרוק מעליהם כל עול; כמו העבדים בסרט "מנדרליי" של פון טרייר, הם מעדיפים את השלשלאות הישנות והמוכרות על פני החירות המאיימת והלא מוכרת.

7. יש בארץ הרבה עיתונאים מצויינים. באמת שיש. יש גם קהל מעורב שצמא לעיתונות אמיתית: חוקרת, לא מתחנפת, קוראת תיגר. הפוסט הקודם שלי, על שוד הגז הישראלי, הפך בתוך שבוע לאחד הנצפים ביותר בתולדות הבלוג, למרות אורכו המונומנטלי. ישראלים שלא מוצאים עיתונות רצינית בפרינט מחפשים אותה בבלוגים. אבל בלוגים ופייסבוק לעולם לא יוכלו להחליף דיווח עיתונאי אמין וישיר מן השטח. הבעיה של העיתונאים המצויינים והקהל המעורב היא לא הפרינט ולא האינטרנט, או התחרות המדומה שביניהם. הבעיה היא שאין ביניהם חיבור מערכתי, עם בסיס פיננסי אמין, שמסוגל לספק לשני הצדדים את מה שהם מחפשים: קשר יציב.

להמציא את הקשר הזה ולמסד אותו – זאת צוואתו של הפרינט, מנוחתו עדן.  

"התגליות הנוכחיות של מצבורי הגז הטבעי בים שייכות לעם ישראל, וחשוב ביותר שעם ישראל ייהנה מהן".
(בנימין נתניהו, 10 ביוני 2012)

* * *

הקדמה

אחרי שחיל הים הכריז, לפני חודשיים וחצי, שנחוצים לו עוד 3 מיליארד שקל להצטיידות בכלי שיט ומודיעין על מנת לאבטח את אסדות הגז במים הכלכליים של ישראל, נשמעו הרטינות המוכרות ממשרד האוצר ש"הדרישה מוגזמת". זהו טקס מוכר, פולחני כמעט, שבסופו מקבל הצבא את מבוקשו. נוח היה לשני הצדדים להשמיט נתון מכריע מן הדרישה: תוספת תקציבית של כחצי מיליארד ש"ח לשנה, למשך 30 שנים – עלות התפעול של כל הציוד החדש הזה. האוצר לא יתנגד כי הוא אף פעם לא מתנגד (למעשה האוצר דואג להעביר רזרבות תקציביות ממשרדים אחרים למשרד הביטחון באופן קבוע), אבל הפעם יש סיבה מיוחדת: האבטחה האמורה של מתקני הגז היא גם, ואולי בעיקר, אבטחה של השקעות כלכליות נכבדות מאד של השחקנים המרכזיים בשוק האנרגיה – דלק אנרגיה, נובל אנרג'י, ישראמקו ואחרים. ואם יש מטרה קדושה שאין בלתה בעיניו של משרד האוצר, תחת פיקוחו ההדוק של ראש הממשלה, הרי היא זאת: לרפד את צעדיו של ההון. לעשות שמיניות באוויר כדי שהוא לא ייבהל, ההון הרגיש הזה, המפונק, ושלא יברח לנו לחו"ל ואז ניאלץ אנחנו (הממשלה), לעזאזל, להשקיע באזרחים, במקום להפקיר אותם לחסדיו.

אז אבטחה תהיה, במיליארדים, והגז יזרום, במליוני מטר קוב, והרווחים ינסקו עוד ועוד; אבל הכל יתנהל הרחק מעל ראשו, ומתחת לרגליו, של האזרח, וגובר החשש שמה שהוא יראה מכל הרווחים העצומים האלה זה חשבוניות לתשלום תקופתי ולא השקעה ציבורית בתשתיות חברתיות. לזה מתכוון נתניהו כשהוא מבטיח ש"עם ישראל ייהנה".

ועכשיו לחדשות בהרחבה.

בשנתיים האחרונות עובר המשק הישראלי מהפכה כתוצאה מגילוי מאגרי גז טבעי גדולים מול חופי ישראל. אנחנו רק בראשית המהפכה הזאת, שנותנת אותותיה בכל הזירות המרכזיות: שוק ההון, מהלכי חקיקה, הקמת תשתיות, תקציבי ביטחון ייעודיים ושוק האנרגיה. כבר כעת ניתן לזהות כיוון ברור שאליו צועדת המהפכה. ובכל זאת, למרות ואולי בגלל העובדה שנושא הגז זוכה לסיקור מפורט ושוטף, הכיוון הזה איננו זוכה כמעט לאיזכור מפורש או להכרה ציבורית; מרוב עצים לא רואים את היער. אבל הכיוון הזה קיים, הוא עקבי ושיטתי, ולאורו ניתן להבין לא מעט מהלכים שאירעו כאן בשנתיים האחרונות. המטרה העיקרית של המאמר הזה היא להצביע על הכיוון הזה, לתת לו שם ונוכחות, להציג אותו כעובדה בלתי מוכחשת; ואז, כמובן, להיערך למאבק נגדו.

הכיוון הוא פשוט: כרסום הולך ומתמשך בזכויות הציבור בתגליות הגז, והעברה שיטתית של מיליארדי שקלים משוויים של הנכסים לידיים פרטיות. המעביר, קבלן הביצוע, הוא השלטון. אותו שלטון שלכאורה יזם את העלאת תמלוגי הגז ("חוק ששינסקי") – הוא זה שחותר תחתיו בכל יכולתו. לכיוון הזה אני קורא "תהליך הסלאמי".

כדי לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, צריך לרדת לפרטים, להאיר בזרקור את הפינות החשוכות בתהליך קבלת ההחלטות. כיצד נפרסה פרוסה אחר פרוסה מן הסלאמי של הציבור, עד שלא נותר בו דבר. כיצד אמרו לציבור דבר אחד ועשו דבר אחר. זה התחיל כבר בדיוני ועדת ששינסקי וזה נמשך בעצם הימים האלה. אם הציבור לא יתעורר בזמן, התהליך הזה ירוקן את קופת תמלוגי הגז לחלוטין, ואולי אף יתהפך; הציבור יתחיל לסבסד את השקעותיהם של דלק אנרגיה, ישראמקו ונובל אנרג'י.

תהליך הסלאמי הוא רציף, אבל ניתן לחלק אותו לחמישה שלבים כרונולוגיים: (1) ועדת ששינסקי – הרקע להקמתה, דיוניה, מסקנות הביניים שלה והנסיגה מהן בדו"ח הסופי, ולבסוף, מהלכי החקיקה; (2) התהפוכות שעברו על הקרן הלאומית לתמלוגי הגז; (3) ועדת צמח לבחינת ייצוא הגז – מסקנות הביניים שלה והנסיגה מהן בדו"ח הסופי; (4) פריחתו של שוק האבטחה הימית העצום סביב מתקני הגז; (5) תוצאות דיפלומטיות, שלא לומר אמפריאליות, של תאוות הגז הישראלית.

מבין חמשת השלבים האלה, רק השלב הראשון – דיוני ועדת ששינסקי – זכה לסיקור תקשורתי נרחב באמת. שאר הפרקים סוקרו פחות ופחות, עד שבפרק החמישי (התוצאות האמפריאליות) – חייבים להסתמך על מקורות זרים בלבד.

מרגע שהוגש דו"ח ששינסקי כאילו התפוגג באחת כל העניין הציבורי בנושא הגז, או לפחות, כך נדמה היה לעורכי העיתונים, שהחלו להגלות את הידיעות בנושא לעמודים אחוריים. למרות זאת, בסקירה הנוכחית בחרתי גם לכלול את השלב הראשון של ועדת ששינסקי, וזאת משתי סיבות. ראשית, רק כשמציבים את השלב הזה ברצף עם מה שבא אחריו ניתן להבין את השיטה, את ההגיון העקבי של תהליך הסלאמי. שנית, חרף החשיפה התקשורתית הנרחבת (ושוב – אולי דווקא באשמתה), חלק גדול מהציבור, לתחושתי, לא עקב אחרי הסיפור החשוב באמת של ועדת ששינסקי – הפער העצום בין מסקנות הביניים שלה לבין נוסח החוק שאושר בכנסת. אני בעצמי פיספסתי את הסיפור הזה בזמן אמת, ואני מניח שלא הייתי לבד.

כך או כך, המאמר הזה לא נכתב בהינף אחד ואינו מיועד לקריאה כזאת; אם כבר נכנסתם אליו, קחו לכם הפסקות באמצע. קוראים שתמהים לשם מה לטרוח על מאמרים נרחבים כאלה כשכל המידע נמצא, לכאורה, זמין ברשת, מוזמנים לשקול את הטעמים הבאים. ראשית, כפי שכבר רמזתי, הצפה של מידע עלולה לסמא את הראייה לא פחות ממניעה של מידע; מה שנחוץ לא פעם זה מבט מארגן, פרספקטיבה פרשנית שתניח עובדות רלבנטיות זו לצד זו. שנית, מאמרים מסוג זה לא מיועדים לצריכה המונית; זה מובן מאליו בעיני שחלק ניכר מן הקוראים שנקלעים לכאן לא יצלחו את המאמר עד סופו. זה בסדר; למעשה, מאמרים כאלה מיועדים ל"בעלי עניין". מיהם בעלי עניין? כל מי שנושא הגז קרוב לליבו מסיבה כלשהי, ומרגיש שהוא לא מבין אותו עד תום. בעלי העניין כבר יפיצו את הדברים הלאה, וייצרו בעלי עניין חדשים. כך, במעגלים קונצנטריים, מתרחש כל שינוי פוליטי.

שינוי אמיתי, בסופו של דבר, הוא עניין מעשי: שינוי במדיניות ובהקצאת משאבים ציבוריים. מאמר כזה אמור לייצר בסיס ידע לפעולה פוליטית מצידם של סוכני השינוי.

מי שמבין ומתמצא בפרק מסוים מן הסיפור – מוזמן לדלג עליו אל הפרק הבא במאמר. כאמור, בעוד שדיוני ועדת ששינסקי ואולי חלק מדיוני ועדת צמח הגיעו איכשהו אל אוזנו של הציבור הרחב, העסקים האפלים של תעשיית האבטחה של שדות הגז לא ממש פוענחו כהלכה. חציו השני של המאמר מתמקד בהם.

את ההפוגות הקומיות, המודפסות באות כחולה, מספקים ציטוטים ישירים מפרוטוקול ועדת הכלכלה, ישיבה 320 בתאריך 5 לאוקטובר 2010, כפי שהונצחו במחזה "אנרגיות טובות".

הנחת המוצא

הביטו במפת תגליות הגז שמול חופי ישראל, נכון לאוגוסט השנה:

המון גז יש שם. על פי ההערכות המחמירות ביותר, 600 מיליארד מטרים מעוקבים. על פי ההערכות הנדיבות ביותר, כמעט טריליון וחצי מטרים מעוקבים.

הנחת המוצא שלי היא אותה הנחה שאימצו מובילי המאבק להעלאת תמלוגי הגז לפני שנתיים: הגז הזה הוא של כולנו. כולו – של כולנו. ההסבר: גז טבעי הוא אוצר טבע; להבדיל מכוננית מדפים או שבב מחשב, הוא בא לעולם הרבה לפנינו ולא ביוזמתנו. כך גם הים, ההרים, האגמים והיערות הטבעיים: הם של אף אחד באופן מיוחד כי הם של כולם. מרגע שנופלת החלטה לנצל את האוצר הזה, המוּטבים שזכאים ליהנות מן הרווחים הם כלל האזרחים.

במצב אידאלי, 100% מרווחי הגז היו מגיעים לציבור. כל נסיגה מן המצב האידאלי טעונת הצדקה; במלים אחרות, כל שקל מרווחי הגז שחוזר לציבור הוא מובן מאליו, אין שום צורך להציג נימוקים בעדו. אבל כל שקל שהולך לכיס הפרטי של חברות הגז אינו מובן מאליו ונדרשים נימוקים כבדי-משקל להצדיקו. נימוקים כאלה קיימים – החזר הוצאות האיתור של שדות הגז, מתן אפשרות לפיתוח ועמידה בשוק אנרגיה תחרותי – אבל חברות הגז עושות כל שביכולתן להפריז במשקלם ובנגזרות הכספיות שלהם. בתוך כך הן מפריחות חצאי אמיתות ואיומי סרק; הנה מדריך קצר ויעיל להפרכת הטיעונים שלהן.

זאת הנחת המוצא לכל הדיון בהמשך. מי שלא מקבל אותה – יכול לחסוך לעצמו את הקריאה. אני לא אציג "טיעונים" בזכות ההנחה הזאת – ספק אם יש טיעונים רציונליים שישכנעו את מי שליבו ממילא לא נמצא במקום הנכון. אני פשוט אבחן את השתלשלות האירועים לאור ההנחה הזאת, ואשאל שוב ושוב את אותה שאלה: האם חברות הגז עמדו בנטל ההוכחה? האם הנגיסה הזאת, והזאת, והזאת, והזאת בהכנסות הציבור מן הגז – מוצדקות?

רקע: עד ועדת ששינסקי

עד לפני שנה וחצי היה המיסוי על רווחי גז (ונפט) בישראל מן הנמוכים בעולם בהשוואה בינלאומית: חברות המפיקות גז טבעי חויבו בתמלוגים של 12.5% בלבד למדינה. בתוספת מס החברות, המיסוי על הגז הגיע לכ-30%. לשם השוואה, באנגליה המס עומד על 53%, בקנדה על 55%, בארה"ב על 51% בממוצע, בדנמרק על 69%, ובנורבגיה על 75% בממוצע, כשהמקסימום מגיע ל-84% (שיעור המס תלוי בגודל המאגר וברווחיותו).

גובה התמלוגים נקבע ב-1952 בחוק הנפט, ולא הטריד את מנוחתו של איש במשך שנים ארוכות, מן הסיבה הפשוטה שעד לעשור האחרון, כמויות הגז שהתגלו בישראל היו זניחות.

בכל זאת, ב-2002 התעוררו כמה ח"כים בעלי מצפון וניסו לקדם חקיקה שתעלה את תמלוגי הגז לרמה סבירה יותר. הצעת החוק שנדונה אז בוועדת הכלכלה דיברה על 60%. כצפוי, היא נתקלה בהתנגדות עזה של תאגידי הגז, ואלה הפעילו לחצים כבדים מאד על חברי הוועדה. על פי הגרסה המקובלת, ההתנגדות הזאת הובילה להתקפלות הח"כים בוועדה ויירוט היוזמה. אבל התבטאות נדירה של שר האוצר, לפני שנתיים, חשפה גורם נוסף שבחש מאחורי הקלעים – הממשל האמריקני. מתוך דאגה לרווחיות חברות גז אמריקניות שמושקעות באזור, כמו נובל אנרג'י, התנגד הממשל להעלאת מיסוי הגז, וזו, לפי שטייניץ, היתה הסיבה האמיתית לכשלון המהלך. ראוי לציין שגם הממשל הנוכחי הפעיל לחצים על ועדת ששינסקי.

בין אם שטייניץ ניסה לסתור את התזה שהאוצר נכנע לטייקונים ובין אם לאו, הנקודה המעניינת שעולה מן הסיפור הזה היא עומק השליטה של הממשל האמריקני במשק הישראלי; שליטה שמגיעה עד כדי התערבות גסה במדיניות פיסקאלית שמשפיעה על איכות חייהם של מליוני ישראלים. אם הדוד סם רוצה שהכנסות ממשאב ישראלי לאומי יעברו לידיים פרטיות ולא לאוצר המדינה – הוא פשוט מוריד הוראה לירושלים. ככה זה במדינות חסות, ישראל אינה שונה במאום, זולת בדימוי העצמי הכוזב שלה כיישות אוטונומית (ראו את הברברת הבלתי פוסקת על תקיפה באיראן "נגד עמדת ארה"ב", כאילו תקיפה ישראלית, אם וכאשר תתממש, לא תהיה בברכתו של האדון בוושינגטון).

מכל מקום, היוזמה ההיא התפוגגה, וחלפו עוד עשר שנים עד לתגליות הגז הדרמטיות במאגרי תמר ולוויתן, שהעלו שוב על סדר היום, ובאופן דוחק מאד, את מדיניות המיסוי על רווחי גז. בשלב הזה כבר היה ברור לכל שמדובר במיליארדים רבים של דולרים שאין כל סיבה להזרימם בחופשיות לכיסיהם של נובל אנרג'י, ישראמקו ודלק קידוחים. על רקע זה הוקמה ועדת ששינסקי, שהתבקשה לגבש המלצות להגדלת חלק המדינה בהכנסות מרווחי הגז.

* * *

היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: ואני חוזר ואומר, אתם יכולים לגחך על העניין האיראני ועל העניין הלבנוני, כסף איראני הוא כסף לטרור, הוא כסף לחיזבאללה ואחנו יודעים שכבר ספגנו רקטות מהם.
ח"כ דב חנין: על מה הדיון? מישהו בעד רקטות איראניות? על מה אתה מדבר בכלל?
ח"כ אורית זוארץ: מישהו בעד קידוחים באיראן?

* * *

רגע, על כמה כסף מדובר?

לפני שניכנס לעובי הקורה של המלצות ששינסקי, כדאי לשים על השולחן את הסכומים שמדובר בהם. זה חשוב כי כשמדברים על אחוז יותר או אחוז פחות בגובה המס קל להחמיץ את המשמעות הכספית הריאלית של הדברים. וכדי להבין את מהומת האלוהים שהתרחשה סביב ובמהלך דיוני ועדת ששינסקי, חייבים להבין באיזה סכומי עתק מדובר.

מה השווי הכולל של הגז שטמון במעמקי המים הכלכליים של ישראל? נכון להיום, אין אומדן מדויק, שכן המאגר הגדול מכולם, לוויתן, טרם החל לפעול. רוב ההערכות סובבות סביב 250 מיליארד דולר (טריליון שקל) – סכום השווה לתוצר המקומי כולו בשנה; הערכות המינימום מתחילות ב-100 מיליארד דולר והערכות המקסימום מגיעות ל-500 מיליארד דולר.

מה יהיו הכנסות המדינה מן הרווחים האלה (כלומר, התמלוגים פלוס "היטל ששינסקי" מן הסכום הזה לאחר ניכוי כל ההוצאות המוכרות)? הערכות בנק ישראל נעות בין 8-32 מיליארד שקל לשנה. לשם השוואה, כלל הכנסות המדינה ממסים לשנת 2011 הסתכמו ב-211 מיליארד שקל. ההכנסות מן הגז, אם כן, עשויות להגיע ל-10% ויותר מכלל ההכנסות. כל תנודה למעלה או למטה באחוז בודד מהכנסות הגז משמעותה רווח או הפסד למדינה בגובה מקורב של 250 מיליון שקל.

מה זה 250 מיליון שקל? זה קצת יותר מסך הגירעון המצטבר בתקציב הפיתוח של משרד הבריאות, שספג עוד ועוד קיצוצים, עד למצב שבו חולים מאושפזים במבנים מתפוררים ומזוהמים; זאת עלות התפעול השנתית של 124 מיטות טיפול נמרץ במדינה שחסרות בה 500 מיטות כאלה (כך ש-5% מרווחי הגז יתקנו סופית את ההזנחה הפושעת הזאת); זה פי 17 מפערי התקצוב בפנימיות לנוער במצוקה (התקצוב ממשרד הרווחה נותר ללא שינוי במשך 10 שנים); זה פי 60 מן התקציב החסר למרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית (שוב משרד הרווחה); זה מה שדרוש לבנות כמחצית מ-1,100 כיתות הלימוד שמדינת ישראל מסרבת במשך עשרות שנים לבנות במזרח ירושלים, שטחה הריבוני.

אני אפסיק כאן. זה רק מה שניתן לעשות עם אחוז אחד. כזכור, פערי הדרישות בין התומכים במיסוי הוגן של רווחי הגז (עד 80%) לבין עמדת הלובי של התאגידים (בסביבות 40%) היו, בקירוב, פי 40 מן הסכום הזה. כל אחד יכול להתחיל לדמיין את החיים השונים בתכלית שיהיו בהשג ידו של כל אזרח במדינה אם רק יופנה כל הכסף הזה ליעדים החברתיים הנכונים.

אם רק.

האינטרס הציבורי (קצת לקחים מן העולם הנאור)

מי שהוביל, ובהצלחה רבה, את המאבק הציבורי להעלאת המיסוי על רווחי הגז, היה פורום פעולה אזרחית בראשות הרב מיכאל מלכיאור. הפורום טבע נוסחה פשוטה: 80% מהרווחים לציבור, 20% ליזמים (הנה ניר עמדה מפורט יותר). נזכיר ששיעור המס בנורווגיה מגיע עד ל-84% ובמצרים הוא נע סביב 80%. אומנם הממוצע בעולם המערבי נע סביב 60%, ואפשר לתהות מדוע ישראל צריכה למקם את עצמה בקצה הסקאלה של מיסוי מקסימלי על רווחי הגז. התשובה פשוטה. ישראל כבר מיקמה את עצמה, במהלך שיטתי, ארוך-שנים ומכוון לחלוטין, בתחתית הטבלה של ה-OECD ברמת ההשקעה הציבורית שלה בבריאות ובחינוך. ממדינה שרוששה באופן יסודי כל כך את השירותים הציבוריים שלה מותר לדרוש שתשמור לעצמה נתח נכבד יותר מרווחי הגז, לצורך שיקומם של אותם שירותים שעמלה כה רבות להרוס.

בדיון הציבורי לפני ובמהלך דיוני ועדת ששינסקי הוזכר רבות "המודל הנורבגי" כמודל אידאלי בחברה מתוקנת – מודל שבזכותו הפכה אחת החברות העניות באירופה לחברה משגשגת שמובילה בכל מדדי איכות החיים והשירות לאזרח, והכל בזכות ניהול מושכל ונכון של רווחי הגז. על ההצלחה המדהימה של המודל הנורבגי אפשר לקרוא כאן. הנה ראש ממשלת נורבגיה לשעבר, קייל בונדביק, מסביר בקצרה כיצד ניווטה הנהגת המדינה את המעבר מכלכלת דייגים לכלכלה מושתתת-גז, לרווחת כל אזרחיה.

כפי שמציין בונדביק, החששות ש"המשקיעים יברחו" לאחר העלאת שיעור המס מעל 80% התבדו; בפועל, הרווחים כל כך אסטרונומיים שגם 20% בלבד תיגמלו את המשקיעים יפה מאד. הדברים האלה רלבנטיים במיוחד בהקשר הישראלי; חברות הגז שוב ושוב ניפנפו באיום הזה של "המשקיעים יברחו". לענייננו מרשים יותר אולי הוא הניסיון של בוליביה, שם קפצו ב-2006 שיעורי המס על רווחי הגז מ-18% עד לשיעורים של 50%-80%, בעקבות המהפך השלטוני של אוו מוראלס. ונחשו מה? המשקיעים הזרים לא ברחו ולא התקפלו, אלא התיישרו לפי המדיניות החדשה.

הבט נוסף של האינטרס הציבורי הוא מזעור הפגיעה הסביבתית שצפויה מקידוחי הגז הימיים. דו"ח של "אדם טבע ודין" מעריך כי מאגר תמר לבדו מסב נזק סביבתי – פגיעה בדגה, תפיסת שטחים פתוחים, פליטת גז החממה מתאן – בגובה של 200 מיליון ש"ח בשנה. הדו"ח דורש מחברות הגז לפצות את הציבור בגין ההוצאות הכרוכות בתיקון הנזקים הללו, ולהסדיר בחקיקה את השיקול הסביבתי בהקמת מתקני גז חדשים.

כל הנתונים האלה, המודלים האלה והתביעות הציבוריות האלה כבר היו ידועות וגלויות ומונחות על השולחן כשהתכנסה ועדת ששינסקי לגבש המלצות לרפורמה במיסוי הגז. מילת המפתח היתה "קרן לאומית" שתרכז את הכנסות המדינה מרווחי הגז ותממן פרוייקטים חשובים בתחומי החינוך, תשתיות, בריאות ורווחה. בעקבות המלצות הוועדה, הקרן הזאת לכאורה הוקמה בישראל – דה יוּרה לפחות. אבל כמו כל יוזמה שתכליתה להזרים כספים למטרות חברתיות בישראל, מישהו בחלונות הגבוהים כבר דאג לסרס, לעוות ולבסוף לתקוע אותה עמוק באדמה. אל הפרק הזה, הפחות מוכר, בסלאמי המתכווץ והולך של רווחי הגז עוד נשוב בהמשך.

* * *

ח"כ ניצן הורביץ: פה משמיצים אותם מבוקר עד ערב, אבל לנציגות של ארגון "שתיל" לא נתנו להשתתף בדיון.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אולי הם עסוקים בלהעביר חומרים לגולדסטון הבא. אגב, הרב מלכיאור שהוא שייך לתת-העמותות שממומנות על-ידי הקרן החדשה —
ח"כ חמד עמאר: מה זה תת-עמותות?
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מה זה תת-עמותות? אתה יודע, תפסיק.
ח"כ חמד עמאר: לא, אני לא יודע.

* * *

ועדת ששינסקי (בקיצור נמרץ)

כיוון שדיוני הועדה ומסקנותיה זכו לסיקור נרחב בעיתונות, אסכם את הדברים בקצרה. ארחיב רק על מה שהוצנע, והוא תהליך הסלאמי – הקיצוצים הבלתי פוסקים בגובה המיסוי על הגז, פרי מאמציהם של טייקונים, לוביסטים, חברי כנסת "קנויים" וגם ראש ממשלה אחד.

ועדת ששינסקי הוקמה באפריל 2010 כדי להמליץ על מדיניות מיסוי חדשה (שלא עודכנה במשך 50 שנה) בתחום הגז. הוועדה הגישה מסקנות ביניים בנובמבר 2010 ומסקנות סופיות בינואר 2011. בחודשיים שעברו בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות פעל לובי הגז במלוא כוחו לרכך את "רוע הגזרה" – להפחית את שיעורי המס, לדחות את תחילת החלתו, ולהגדיל את היקף ההוצאות המוכרות. במקביל, התנהל קמפיין ימני מוטרף נגד העלאת תמלוגי הגז, שהגיע לממדים קומיים (אלה הונצחו במחזה "אנרגיות טובות").

הפערים המשמעותיים בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות – שאומצו בידי הממשלה – מלמדים שהלחצים נשאו פרי (עוד על השיטה הרקובה שאיפשרה זאת – בהמשך); כך נשחקו משמעותית כמה מהישגי המאבק הציבורי למיסוי הגז.

ואלה עיקרי ההבדלים (ראו גם כאן, כאן וכאן). במסקנות הביניים הוחלט על היטל שיעלה הדרגתית מ-20% ועד ל-60% מהרווחים, מה שיביא את הכנסות המדינה ל-66% מהרווחים. יש לשים לב שכבר נקודת הפתיחה "הנדיבה" הזאת נמוכה ב-14% מרף הדרישה הציבורית – 80% מס (תזכורת: כל אחוז מס שווה ערך לכרבע מיליארד שקל בשנה). זאת היתה פרוסת הסלאמי הראשונה, פרוסה שמנה מאד, שבקושי זכתה לדיון. הדו"ח הסופי פרס פרוסה נוספת של 10% כשהוריד את ההיטל המירבי ל-50%, כך שהכנסות המדינה ירדו ל-57% בממוצע.

זאת ועוד, במסקנות הביניים ההיטל המירבי יופעל לאחר שהיזם מרוויח 230% מן ההשקעה המקורית; במסקנות הסופיות המועד נדחה עד להחזר של 280%. תחילת הפעלת ההיטל נקבעה לרף החזר של 150% מן ההשקעה המקורית – ויתור משמעותי למשקיעים לעומת הממוצע העולמי שנע בין 100%-130%. מאגר תמר זכה לפרס מיוחד – תחילת הגבייה תחכה למועד שבו יוחזרו 200% מן ההשקעה.

מנגנון ה"פחת" מאפשר להפחית את חבות המס באמצעות הורדת שווי הנכס. במסקנות הביניים גובה הפחת נקבע ל-7%, במסקנות הסופיות "הואץ" הפחת ל-10% ובמאגר תמר עד ל-15%.

נסיגה אחרונה, מרגיזה במיוחד, נוגעת לגובה ההיטל על גז מיוצא (עוד על סוגיית הייצוא – בהמשך). כזכור, גובה ההיטל פרופורציונלי לרווחיות המאגר. במסקנות הביניים נקבע שעקרון זה יחול גם על גז מיוצא; כלומר, אם הגז נמכר בחו"ל במחיר גבוה ממחירו בארץ, ההיטל עליו יהיה גבוה מן ההיטל על גז מקומי. העקרון ההגיוני הזה נזנח; במסקנות הסופיות נקבע שההיטל על גז מיוצא לא יעלה על ההיטל על גז מקומי. זאת אף זאת, אם הגז נמכר בחו"ל במחיר נמוך יותר ממחירו בארץ, ההיטל יהיה נמוך יותר. במלים פשוטות: חברות הגז תמיד ישלמו היטל מינימלי על גז מיוצא (וזה, כמובן, תמריץ מצוין לעודד ייצוא על חשבון אספקה מקומית).

חצי שנה של עבודה רצינית ומקצועית (משך העבודה עד למסקנות הביניים) נשחקו בתוך חודשיים של לחצים פוליטיים אגרסיביים. איך זה קרה?

* * *

היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אני מבקש לעדכן את חברי הוועדה, שמבקר המדינה מסר לי שגם מעורבותה של הגברת ששינסקי בקרן החדשה נבדקת בבדיקתו.

* * *

הוועדה הזמינה את שותפויות הגז לשימועים שבהם ניתנה להם הבמה להביע הסתייגויות / לנפנף באיומים / להפעיל לחצים מול חברי הוועדה וגם מול חברי הכנסת המעורבים בהכנת חוק ששינסקי. נציגי החברה האזרחית גם הם הוזמנו. אולם במקביל, וגם לאחר תום השימועים, פעל לובי הגז בכל הערוצים האפשריים – עד פגישות אישיות עם שר האוצר וראש הממשלה. בינואר 2011 פנו עמותת "אדם טבע ודין" והתנועה לאיכות השלטון לראש הממשלה בבקשה לאזן את השימועים החד-צדדיים שהוענקו לשותפויות הגז ולהציג את האינטרס הציבורי במלוא כובד משקלו.

תוך 6 ימים בלבד הגיעה התשובה – מישהו מופתע? – השלילית ממשרד ראש הממשלה. אנא תפעלו "במסלול המקובל", היתה ההמלצה.

הפרטים הלכאורה-קטנים האלה מתמצתים את כל הסיפור. אף כי כל המהלך לרפורמה במיסוי הגז נבע, לכאורה, מתוך הכרה בבעלותו של הציבור על אוצרות הטבע במדינה, הרי שבשלבים קריטיים בתהליך, שבהם התאפשר פתחון פה לציבור – מישהו דאג לטרוק לו את הדלת בפרצוף. והמישהו הזה, במקרה הנוכחי, לא היה פקיד עייף או עסקן קצר-רוח; הוא היה ביבי נתניהו.

הקרב כעת התנהל בזירת הלוביסטים. ושם, כידוע, הכסף הגדול מדבר.

מאחורי הקלעים של הנסיגה ממסקנות הביניים: זמנה של הפוליטיקה המלוכלכת

עם פרסום מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי הכריזו עליו שותפויות הגז מלחמה. צבא של לוביסטים נערך לפשוט על משכן הכנסת ולהפציץ את חברי הכנסת של הקואליציה, ובפרט אלה החברים בוועדת הכספים, בלחצים בלתי פוסקים למתן ולרכך את "גזירות ששינסקי". על פי מקור בכנסת, "בדיוני ועדת ששינסקי, חלק מהלוביסטים היו מכינים מראש דף עמדה, וחברי הכנסת שהשתתפו בדיונים היו מקריאים מהדף שקיבלו מהם". בפברואר 2011 קיים קובי מימון, מבעלי ישראמקו (המחזיקה ב-29% ממאגר תמר), סדרת פגישות חשאיות עם יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, עם חברי הכנסת מהליכוד ציון פיניאן ומירי רגב ועם אמנון כהן מש"ס ("ישראל היום", 28.2.2011, עמ' 23). באופן לא מפתיע, פיניאן ורגב, החברים בוועדת הכספים, התנגדו למסקנות הביניים ודרשו להפחית משמעותית את היטל הגז (יחד עם הח"כיות ליה שמטוב ופאינה קירשנבאום מישראל ביתנו). הנימוקים שהעלו להתנגדותם היו כה מופרכים עד שעמותת "אדם טבע ודין" פנתה למבקר המדינה בדרישה לבדוק האם אין מניעים זרים מאחורי עמדתם של חברי הכנסת.

* * *

ח"כ אמנון כהן: תודה, אדוני יושב הראש, כבוד חבריי, כבוד האורחים המכובדים. אנחנו, עם ישראל, כשמשה רבנו הוציא אותנו ממצרים היו מתלחשים בין החברים והיו אומרים, 'מה, משה רבנו ינהיג אותנו אחרי 40 שנה במדבר לארץ יבשה, לארץ שאין בה מים', בטח שלא אוצרות טבע כמו נפט וגז וכל הזמן היינו מדברים ככה בינינו ופתאום עכשיו מתגלה, אחרי 60 שנה, אחרי שחפרו כ-500 בארות שלא מצאו שום דבר, יש הבטחה שאנחנו מגיעים למדינה של ארץ זבת חלב ודבש.

* * *

עד כמה מוצלחת היתה עבודת הלובינג של שותפויות הגז מלמד הנתון המדהים הבא: נכון לאמצע מרץ 2011 – שבועיים בלבד לפני כניסת חוק ששינסקי לתוקף – רק שני חברי כנסת בלבד מן הליכוד תמכו בחוק: ראש הממשלה, שמינה את ועדת ששינסקי, וח"כ כרמל שאמה-כהן. קצת מביך כשמדובר בהצעת חוק של הקואליציה.

הלכלוך האמיתי של לובי הגז התפוצץ כעימות בין שאמה-כהן לח"כ חיים כץ; העיתונים עטו על הדרמה הפרסונלית וכרגיל הזניחו את ההבט העקרוני של הפרשה. כץ, יו"ר ארגון העובדים של התעשיה האווירית, הוא מקבלני הקולות הכבדים בליכוד. רצה הגורל והוא גם מקורב מאד לקובי מימון, ההוא מישראמקו. בכתבתו של עמית סגל לערוץ 2 הוסברה העוינות בליכוד למסקנות ששינסקי כך: "יותר מח"כ אחד מהליכוד אמר היום לפקידי האוצר שהוא תומך בהקלות לחברות הגז בגלל שהוא חושש שחבר הכנסת חיים כץ, האיש החזק בליכוד, ללא ספק, ומקורב מאוד לבעלי ישראמקו, קובי מימון, ינקום בו בפריימריז ויורה לאלפי המתפקדים שלו שלא לתמוך בו". ואולי לא רק "קירבה" למימון שיחקה כאן תפקיד. לטענת שאמה-כהן, חיים כץ מחזיק תיק השקעות בישראמקו בשווי של 10 מליון שקל. כץ מצידו התנער מהחשדות ותקף את שאמה-כהן אישית, אבל לשמועות האלה היו יותר רגליים מאשר לח"כ אחד בלבד.

בניסיון של הרגע האחרון לעצור את הסחף הלוביסטי המכרסם בהצעת החוק העומדת בפני אישור, הפיצה עמותת "אדם טבע ודין" מסמך מפורט בקרב חברי הכנסת, הסותר אחת לאחת את הכזבים וההטעיות של לובי הגז, ומצביע על הפערים העצומים בין מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי לבין המסקנות הסופיות. זה היה במרץ 2011; ממש באותם ימים נערך כבר לובי הגז לקרב הבא – תיקוני חקיקה בחוק שעמד בפני אישור. גם בקרב הזה נחל הלובי הצלחה.

הישורת האחרונה של חוק ששינסקי: עוד 3 פרוסות מהסלאמי

בנוסף לכל הנסיגות ממסקנות הביניים, הספיקה הממשלה להעביר שורה של הטבות מס נוספות שלא היו כלולות בדו"ח ששינסקי הסופי. תהליך הסלאמי האינטנסיבי הזה נמשך לא יותר מ-4 חודשים (בין נובמבר 2011 למרץ 2012), הרחק מעין הציבור וללא כל דיון פומבי, דוגמה קלאסית לאופן שבו מספקות ועדות ציבוריות מסך עשן למהלכים אנטי-דמוקרטיים של השלטון.

שימו לב לשורה האחרונה בטבלה – כיסוי חצי מהוצאות האבטחה. ה"עז" הזאת מסתירה יותר ממה שהיא מגלה – עוד נשוב אליה בהמשך.

אם לא די בכל אלה, שבוע לפני אישור החוק הסתער ראש הממשלה בכבודו ובעצמו על הסאלמי המתכווץ והולך. נתניהו הביא לאישור השרים שלושה תיקונים לחוק שמשמעותם – הפתעה, הפתעה! – עוד הקלות מס למשקיעים. התיקון הראשון נוגע לגילגול הוצאות מוכרות משנת מס אחת לעוקבת אותה; נתניהו הציע שהמדינה תספוג את הריבית על ההוצאות האלה (בגובה 3%). התיקון השני נוגע לדחיית המועד הסופי שבו שותפות "תמר" נדרשות להזרים גז למשק כדי ליהנות מ"הוראות המעבר" (כלומר, הקלת מס על עצם הפעלת הקלות מס ייחודיות ל"תמר"). התיקון השלישי, והחצוף מכולם, הוא הצמדה שלילית של היטל ששינסקי (שגובהו המירבי, כזכור, נקבע ל-50%) למס החברות במשק. בפועל, כל עליה של אחוז במס החברות תפחית 0.64% מגובה המס על הגז.

התיקון הזה הוא הערמומי והנבזי מכולם. ראשית, הזיקה ההפוכה שהוא יוצר בין מס החברות (שאיננו מס ספציפי על הגז) לבין ההיטל על רווחי הגז לא נשקלה אפילו בוועדת ששינסקי ואין לה שום הצדקה – זולת הכוונה לצמק עוד יותר את היטל הגז. כידוע, אחת מן הדרישות המרכזיות של תנועת המחאה החברתית, שזוכה לתמיכה ציבורית נרחבת, היא העלאת מס החברות בישראל (מ-1986 ועד היום ירד המס מ-36% ל-25% – הנמוך ביותר ב-OECD, פרט לאירלנד). התיקון של נתניהו יוצר סתירה מובנית בין הדרישה הזאת לבין הדרישה המוצדקת לא פחות להעלות את המס על רווחי גז; לא יהיה מצב ששתיהן יתגשמו במלואן.

זאת ועוד, בסיס החישוב של ההצמדה השלילית הזאת הוא מס חברות בגובה של 18% – היעד שנקבע ל-2016, אבל למעשה בוטל בעקבות המלצות טרכטנברג, כך שכיום מוקפא מס החברות על 25%. המשמעות היא שהיטל ששינסקי המקסימלי איננו 50%, כפי שקבעה הוועדה, אלא 45.5%. כך גוזלים מהציבור יותר ממיליארד שקל בשנה במחטף חשאי ובזוי.

השוואה של נוסח הצעת החוק שהוצג לממשלה ב-23 בפברואר 2011 לנוסח שהתקבל ב-10 לאפריל 2011 מלמדת שכל שלושת המחטפים של נתניהו אושרו ומצאו את דרכם אל החוק (ראו סעיפים (2ג'), (6ב') ו-(54ה')).

על פי חישוב "הארץ", כתוצאה מריכוך מסקנות ועדת ששינסקי, ויתרה המדינה לחברות הגז על הכנסות בגובה של כ-30 מיליארד שקל. חתיכת ויתור, אם זוכרים שהכסף הזה שייך לכולנו ושאף אחד לא התייעץ איתנו לפני כן. על פי פרופ' שמואל קניאל, מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית, ההפסד אף גבוה יותר ומגיע ל-44 מיליארד שקל. קניאל עתר לבג"ץ לאור הפערים המטרידים בין שתי גירסאות הדו"ח של ששינסקי. בעתירתו כתב:

"בהיעדר שינוי בתשתית העובדתית או בעמדות המומחים, לא ברור מה גרם לשינויים שהוכנסו בהמלצות… ההבדלים בין הדו"חות לא הובאו לידיעת ועדת הכספים של הכנסת, והחוק אושר למעשה במחטף, מבלי שחברי הכנסת מודעים למעשיהם… חוק ששינסקי לא השיג את המטרה לשמה חוקק, וקבע משטר מיסוי חסר ולא מספק, אשר יוצר פגיעה בלתי מידתית בציבור הישראלי".

העתירה הזאת נדונה יחד עם עתירתם של משקיעי הגז (ישראמקו, גבעות עולם ומשקיעים פרטיים) נגד החוק – שכמובן ביקשו להקטין עוד יותר את שיעורי המס המגולחים שנותרו אחרי כל ההקלות בחוק. באוגוסט בג"ץ דחה את כל העתירות. כנגד המשקיעים, פסל בג"ץ את טענת המיסוי הרטרואקטיבי; כנגד קניאל, קבע בג"ץ כדלקמן:

"טענותיו של העותר אינן טענות לפגיעה בזכויות חוקתיות, אלא טענות שעניינן המובהק הוא מדיניות חברתית-כלכלית… העותר איננו טוען לפגיעה בזכות הקניין שלו או של אדם אחר, אלא לפגיעה אסורה בקניינו של הציבור. הוא איננו טוען לאפליה אסורה שלו או של מגזר מסוים, אלא לקיומה של חובת שוויון כללית, האוסרת לשיטתו על אפליה לרעה של הציבור בדרך של הטבות המיועדות למגזר הנפט והגז".

אכן בושה. חובת שוויון כללית. "לשיטתו". מה מוזר: הלא בבואו להגן על עמדת המדינה נגד משקיעי הגז, קובע בג"ץ מפורשות: "החוק נועד לתכלית ראויה של צדק חלוקתי". אך בבואו להגן על המדינה מפני טיעוניו של קניאל – מבלי שבית המשפט טרח אפילו לסתור את נתוניו המספריים – הוא שומט את הקרקע לגמרי מתחת טענות "שעניינן המובהק הוא מדיניות חברתית כלכלית". ומה זה צדק חלוקתי בדיוק? מדיניות פרמקולוגית?

אמור מעתה: טיעונים חברתיים לגיטימיים כשהם בשירות המדינה אבל לא לגיטימיים כשהם נגדה. ובמלים אחרות: ככל שהדבר נוגע למדיניות חברתית, בג"ץ מעדיף את טובת השלטון על טובת אזרחיו.

עד כאן עלילות ועדת ששינסקי, המסקנות, הריכוך, החוק, המחטפים והעתירות. העלילה מפותלת, אבל מצייתת לקו אחיד ובלתי משתנה: המס על הגז מתכווץ עוד ועוד.

הקרן הלאומית לתמלוגי הגז (או איפה הכסף?)

זוכרים את קרן תמלוגי הגז? ההיא מהמודל הנורבגי? הקרן שאמורה להחזיר לציבור, בצורת השקעות בחברה ובכלכלה, את חלקו הראוי ברווחי הגז (עד 62% מההכנסות, על פי חוק ששינסקי)?

זוכרים? יופי. כי באוצר כנראה שכחו ממנה.

* * *

ח"כ אורית זוארץ: נורבגיה, למשל, מר אקוניס. נורבגיה היא לא מדינה קומוניסטית.
ח"כ דב חנין: בנורבגיה השיעור הוא יותר מ-80%, חבר הכנסת אקוניס.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מר מימרן, יש לך פה תמלוגים בנייר שלך, הם מוזרים מאד.
ח"כ דב חנין: למה אתה מתחמק? בנורבגיה השיעור הוא יותר מ-80%.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מה זה הנייר שכתבת כאן?

* * *

לפני שנשאל איפה הכסף, ניקח צעד לאחור ונשאל – למה מיועד הכסף. שוב – המודל הנורבגי. על פי המודל הזה, הכסף הזה אמור לחזור בתור השקעה בתשתיות האזרחיות: בניית כיתות לימוד, סיבסוד מירבי של הוצאות החינוך, שיפור מערכת הבריאות הציבורית, הבטחת פנסיה נאותה לכלל האזרחים, וכדומה. כל המטרות הראויות האלה נדחסו למשפט אחד בלבד בחוק ששינסקי, סעיף (53א'): "הממשלה תקים קרן לניהול כספים שהתקבלו מהיטל על רווחי נפט לפי חוק זה אשר יועברו למטרות חברתיות-כלכליות".

רשמו לפניכם: מטרות חברתיות-כלכליות.

ועכשיו – לסלאמי. עם תום דיוני ועדת ששינסקי דווח כי כספי הקרן יופנו בחלקם לכיסוי החוב החיצוני של ישראל. מאוחר יותר גם נודע שזאת המלצת קרן המטבע הבינלאומית. החוב החיצוני – נושא מעניין מאד, אבל לא ברור מי קבע שזאת המטרה החברתית הראשונה במעלה בישראל, ועוד פחות ברור מדוע הציבור נדרש לשלם (בהשהיית ההשקעות הציבוריות) עבורו.

זאת רק ההתחלה. בפברואר השנה דווח כי "מחצית מהכנסות המדינה ממשאבי גז ונפט (הכנסות ממס על רווחי יתר), יופקדו לקרן שתשקיע בחו"ל ויהוו "כרית ביטחון" להתמודדות עם אירועים לאומיים בעלי השלכות כלכליות חריגות כגון מלחמה, אסון טבע או משבר כלכלי", ונתניהו הכריז: "היום אנחנו מתחילים את הדיון שיביא להקמת קרן הון ריבונית שפירותיה יחולקו לצרכים החיוניים של ישראל, ובראשם החינוך והביטחון".

אהה. עכשיו כבר הגענו לשלב שבו "מטרות חברתיות-כלכליות" עברו הסבה לאירועים כמו מלחמה ואסון טבע. ומה בדבר אסונות ידי-אדם – כמו חיסול השירותים הציבוריים בידי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים? שם אין מה לתקן?

שיא החוצפה, כמובן, היא השתרבבותו של הגרגרן הבלתי-נלאה, תקציב הביטחון, כאחד משני יעדי ההשקעה המרכזיים של קרן תמלוגי הגז (לצד החינוך). כן, אותו תקציב שבולע שנה אחר שנה נתחים גדלים והולכים מעוגת התקציב החברתית, לוטש כבר עיניים לקרן שכל עילת קיומה והקמתה היתה הפניית משאבים לשיקום התשתיות החברתיות; אותן תשתיות שהידרדרו כל כך בין היתר בגלל תפיחתו של תקציב הביטחון.

לזה ייקרא רצחת וגם ירשת. הכל, כאמור, בברכת ראש הממשלה. העובדה שגם עיתונאים מתרשלים ומדווחים כאילו החוק הקצה את משאבי הקרן למטרות בטחוניות רק מוסיפה חטא על פשע. גם המחטף הזה עבר ללא כל תגובה ציבורית (למעט קול מחאה בודד של פורום פעולה אזרחית).

ומה עם הקרן עצמה? על פי החוק, הקרן היתה אמורה לקום ב-1 בנובמבר 2011. נו, חוק זה רק חוק. בינואר 2012 הקרן עדיין היתה וירטואלית, וכבר הוגשה עתירה לבג"ץ (מאת ח"כ אורי אריאל) לחייב את הממשלה להקים אותה. אבל רק ביולי הסתיימו דיוני הצוות שאמור להכין את הצעת החוק לכינון הקרן. מה שנודע בינתיים הוא שהקרן תשקיע את כספיה רק לאחר שיצטברו בה 2 מליארד שקל. מי ישמור על השמנת הזאת בינתיים? כמובן, החתול (משרד האוצר).

נקודה אחרונה למעקב: ח"כ אורי אריאל טוען שבהודעת הממשלה על הקמת הקרן נמסר כי רק מחצית מרווחי הגז יועברו לה. אם הוא צודק – מדובר באחת מפרוסות הסלאמי השמנות ביותר שנחתכו מן הנתח הציבורי, בסתירה מפורשת לחוק. אבל אולי מדובר בפרשנות שגויה – העיתונות דיווחה כי ההחלטה מדברת על השקעה של מחצית מהרווחים בחו"ל.

כמו כל הבט של ניצול משאבי הגז ורווחיהם, ואולי אף יותר מהבטים אחרים – נושא קרן תמלוגי הגז חייב להישאר כל הזמן בראש סדר היום הציבורי. רק עין פקוחה, באופן מתמיד, תבטיח שהכספים שאמורים לשרת את כולנו לא יופנו למטרות לא כשרות או פשוט ייבלעו ברזרבות של האוצר.

עכשיו נייצא את הגז ונרוויח טונות של כסף

מי שמע על ועדת צמח? כנראה שלא הרבה. על ועדת ששינסקי שמעו כולם – היא כבשה את כותרות העיתונים לפני שנתיים. אבל על בתה החורגת שומע רק מי שמתעמק במדורי הכלכלה. זה חבל; מסקנותיה של ועדת צמח ישפיעו עלינו לא פחות ממסקנות ששינסקי.

בספטמבר 2011 הוקמה ועדה בינמשרדית בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה והמים, שאול צמח (שהיה גם חבר בוועדת ששינסקי). מטרתה: גיבוש המלצות וכללים למדיניות ייצוא גז טבעי מן המאגרים שהתגלו מול חופי הארץ.

רגע, רגע. ייצוא? רק לפני שנה-שנתיים גילינו את הגז, עוד לא הספקנו אפילו להעריך כמה גז יש לנו בדיוק – וכבר נחפזים למכור אותו לכל המרבה במחיר?

זאת היתה התגובה שלי כשקראתי לראשונה על הוועדה הזאת. התדהמה שלי גברה כשנוכחתי לדעת שאין כמעט שום דיון ציבורי על עצם נחיצות הוועדה. כאילו הנחת היסוד, לפיה מותר ורצוי לייצא את הגז, מקובלת על כולם; ונשארה רק שאלת ה"עד כמה", לא "אם בכלל". נבירה מעמיקה יותר גילתה פה ושם קולות מתנגדים; מיעוט מבוטל. את הדיון במסקנות ועדת צמח (שהוגשו באוגוסט) אני בוחר דווקא לפתוח בדעת המיעוט הזאת, שנדחקה לשוליים. זהו קול התבונה שטבע בים של תאוות בצע טייקונית וכניעוּת פקידותית.

המכון הישראלי לתכנון כלכלי, גוף מחקר עצמאי ובלתי תלוי, הגיש לוועדת צמח נייר עמדה מפורט ובו ביקורת נוקבת על הנחות היסוד של הוועדה. בראיון עיתונאי התריע יו"ר המכון, יוסי הולנדר, מפני הידרדרות לתרחיש בנוסח ניגריה: מדינה שבורכה במאגרי נפט עצומים (השמינית בעולם) שייצאה כמעט את כל הנפט שלה למדינות זרות, ונאלצת לייבא נפט מזוקק ביוקר (על האסון הפוליטי-כלכלי שהמיטו חברות הנפט הזרות על ניגריה, ראו כאן, כאן, כאן וכאן. ונחשו איזה צד משרתים המזל"טים הישראלים בסכסוך הקולוניאלי הזה?).

לטענת המכון, אין שום הצדקה לייצא גז מישראל לפחות ב-50 השנים הקרובות, ויש לשמור על רזרבות במאגרים שיאפשרו למשק האנרגיה לעבור מנפט לגז, דבר שיוזיל משמעותית את מחירי החשמל. את טענת חברות הגז, שהייצוא דרוש למימון הפיתוח של המאגרים, מגדיר הולנדר בפשטות כ"שקר".

הביקורת לא נגמרה כאן. בתוך המערכת עצמה, מסתבר, הושמע קול ברור ותקיף נגד הכיוון שאליו הולכת ועדת צמח – אך הקול הזה הושתק. המדענים הראשיים של המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה והמים חיברו דו"ח שמזהיר מפני ייצוא הגז עד לשנת 2020, קובע שתחזיות ביקוש הגז המקומי שעל פיהן עבדה ועדת צמח נמוכות בהרבה מן הצפוי, ולמעשה הגז שהתגלה מול חופי ישראל לא יספיק אפילו ל-40 שנה! האם מדינת ישראל רוצה לייצא מחצית או יותר מן הגז שברשותה ובעוד פחות מ-20 שנה להתחיל לגרד את הראש – מאיפה נשיג אנרגיה עכשיו? האם מדינת ישראל רוצה שוב לחזור לשימוש בנפט (יקר יותר, מזהם יותר) אחרי המעבר לגז? המדענים גם צופים שהיתר הייצוא דווקא ייקר את עלות הגז לצרכן הישראלי, שכן למפיקים יהיה אפיק חלופי לשיווק.

במערכת הפוליטית ועדת צמח ומסקנותיה לא נתפסו כ"נושא חם". הפוליטיקאים התעלמו, התקשורת פיהקה – התנאים האידאלים לפעולה חשאית ונמרצת של לובי הגז. שלושה חריגים בפוליטיקה: השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, הביע הסתייגות מתונה (דורש להשעות את ייצוא הגז ב-3 שנים בלבד); ח"כ שלי יחימוביץ' כינתה את דיוני הוועדה "מחטף"; ח"כ דב חנין הגיש הצעת חוק שמשריינת עתודות גז לשוק המקומי למשך 50 שנה ומתירה לייצא רק עודפים.

העמדה השפויה הזאת, שמעמידה את האינטרס הציבורי ואת הטווח הארוך מעל לכל שיקול פיננסי אחר, היתה כאמור עמדת מיעוט. נכון לעכשיו, היא נמחקה מן הדיון הציבורי, ונותרנו עם מסקנות ועדת צמח הסופיות. לצורך המשך הדיון בתהליך הסלאמי, נבחן אותן תחת ההנחה (המופרכת) שכדאי וראוי לייצא גז טבעי מישראל.

באפריל השנה, בתום 7 חודשי דיונים, פירסמה ועדת צמח את מסקנות הביניים שלה, לעיון הציבור. באוגוסט, אחרי 4 חודשי שימועים (רוצה לומר: לובינג מסיבי של חברות הגז), פורסמו המסקנות הסופיות. זוכרים מה קרה בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי? הסלאמי עבד בטורים גבוהים. אותו דבר בדיוק קרה בוועדת צמח, רק הרחק מן הכותרות הראשיות.

הנה תקציר השינויים. במסקנות הביניים קבעה ועדת צמח שיש לשריין אספקת גז לשוק המקומי ל-25 שנה (בלבד!). הערכת הביקוש נעה בין 420 ל-540 מיליארד מ"ק, מתוך תגליות "מוכחות" (מיד נשוב לטיבה של ה"הוכחה") של 800 מיליארד מ"ק. כלומר, היתר לייצוא של כ-350 מיליארד מ"ק. במסקנות הסופיות קפץ ההיתר ל-500 מיליארד מ"ק. מסקנות הביניים איפשרו למאגרים קטנים בלבד לסחור במכסות הייצוא שלהם (כלומר, מאגר גדול יוכל לייצא גז בהיקף מכסת הייצוא שלו ושל המאגר הקטן); המסקנות הסופיות מעניקות את הזכות הזאת לכל המאגרים, לא רק הקטנים, מה שיוביל בהכרח להפחתת העתודות לשוק המקומי. במסקנות הביניים חוייב כל מאגר לשמור על 15% רזרבות לשוק המקומי, בכל זמן שהוא, למקרה של עלייה לא צפויה בביקושים; במסקנות הסופיות בוטלה הדרישה הזאת.

נסיגה משמעותית נוספת היתה בנושא המימון של הקמת תשתיות הולכת הגז. במסקנות הביניים הוטלה האחריות על כך על היזמים, מה שהיה גורע סכומים נכבדים מרווחיהם. בעקבות התנגדותם, החליטה ועדת צמח שהמדינה תממן את עלויות הקמת צינורות הגז. הסלאמי הזה התחיל כבר בוועדת ששינסקי, שנסוגה ממסקנות הביניים שלה וקבעה בדו"ח הסופי שהמדינה תשתתף בעלות הקמת צינורות גז לייצוא (עד אורך צינור דומה לזה שמשרת את השוק המקומי). "הסיבה לכך, מן הסתם, היא שעלויות הקמת מתקנים אלה יסתכמו במיליארדי דולרים, אשר הכרה בהן עלולה למחוק את הכנסות המדינה מן ההיטל", ביאר כתב "דה מרקר". תרגום: מסקנות ועדת צמח עלולות למחוק את הכנסות המדינה מן ההיטל.

ועדת צמח כבובה פוליטית

שוב נשאלת השאלה: איך מתרחשת נסיגה כה דרמטית במסקנות של ועדה מקצועית, ומדוע גם כאן, הנסיגה היא חד-כיוונית – לטובת היזמים, לרעת הציבור? וגם כאן, התשובה היא תשובה. יצחק תשובה. כלומר, הלחץ המסיבי של לובי הגז עשה את שלו. אבל אנחנו מה נלין על אנשי עסקים פרטיים, כשנציגינו שלנו מוכרים אותנו בזול?

ועדת צמח נולדה בחטא. החטא היה העיקרון שמותר וצריך לייצא גז טבעי מישראל לפני שהתבררו לאשורם שני נתונים בסיסיים: היקף המאגרים והיקף הצריכה המקומית בעשורים הבאים. הפוליטיקאים של ההון סימנו מטרה, הוועדה התבקשה לשרטט את הדרך אליה. במקרה הנוכחי, מראית העין של דיון מקצועי היתה קלושה לחלוטין. עמדת המיעוט המתנגד, נציגי המשרד להגנת הסביבה, זכתה ליחס מבטל ולמעשה לא נלקחה בחשבון. ראש הממשלה לא חיכה אפילו למסקנות הסופיות (בכל זאת יש הפקת לקחים מהמסחרה סביב חוק ששינסקי) וכבר אחרי הגשת מסקנות הביניים הטיל את כובד משקלו (יחד עם שר האוצר) להגדיל את מכסות הייצוא שהמליצה עליהן הוועדה. זה קרה יום אחרי פגישה שקיים נתניהו עם ראשי משק האנרגיה, בה הם קבלו על "החסמים הביורוקרטיים" בפני ייצוא הגז לחו"ל.

* * *

גדעון תדמור (מנכ"ל דלק אנרגיה): יתרה מזאת, אנחנו תמכנו בהקמת פקולטה למדעי הגז באוניברסיטת בן גוריון.

* * *

פגישות כאלה בדיוק, אחרי הגשת הצעת חוק ששינסקי לממשלה, הביאו למחטפים של נתניהו בחוק הסופי. ביולי השנה הן קבעו את דמותן של המסקנות הסופיות של ועדת צמח. שווה להתעכב על הדינמיקה הפוליטית הזאת, שעוקפת את מסלול ה"שימועים" הרשמי. במסלול הרשמי, הוועדה נותנת זמן לכל גורם מעוניין להגיש התנגדויות וחוות דעת למסקנות הביניים שלה. האם זה משפיע על עיצוב המסקנות הסופיות? ספק גדול. שכן במקביל למסלול הרשמי, יש מסלול לא רשמי – פגישות בין ראש הממשלה, שר האוצר ושר האנרגיה והמים, יחד עם מנהלי חברות הגז. בפגישות האלה, למעשה, נחתכים הדברים. ולפגישות האלה לא מגיע ולא יכול להגיע אף נציג של החברה האזרחית; לדמיין את לשכת נתניהו מזמנת מומחה מטעם "אדם טבע ודין" או "פורום פעולה אזרחית" לפגישה עם ראש הממשלה זה כמו לדמיין את ביבי מעניק ציון לשבח לארגון "רופאים לזכויות אדם". וכך, כשנשללים מן החברה האזרחית ערוצי השפעה על מקבלי ההחלטות, אפשר לקבל כל החלטה שהיא – פוגענית ככל שתהיה באינטרס הציבורי.

גודל הבלוף של מסקנות ועדת צמח הסופיות התגלה מיד עם פרסומן. בדיקה של "דה מרקר" העלתה שהוועדה הסתמכה בחישוביה על נפחי גז פוטנציאליים (950 מיליארד מ"ק) בסבירות של 50% בלבד, ואישרה לייצא 53% מהם (500 מיליארד מ"ק). בחישוב זהיר יותר, של סבירות 90%, נפחי הגז הפוטנציאליים של ישראל עומדים על 614 מיליארד מ"ק.

יוצא מכך שהוועדה אישרה ייצוא של 84% מן הגז המקומי (שסבירות הימצאותו גבוהה), מה שמשאיר למשק הישראלי גז ל-9 השנים הקרובות בלבד.

מי שגיחך קודם כשהועלתה ההשוואה בין ישראל לניגריה כבר לא מגחך עכשיו.

ועוד גילוי מן הזמן האחרון, שמלמד על ההטייה המובנית של הוועדה. אחרי ששוקללו במכסות הייצוא "עתודות הגז" המשוערות בקידוח "מירה", התברר שהקידוח נכשל, ובעצם אין שם גז. אנחנו לא ניהנה מן הגז הוירטואלי הזה, אבל מכסות הייצוא כבר נהנו.

הפליאה היחידה היא שמישהו בכלל מתפלא על התוצאות האלה. בישראל שולטת דת ההון, וכוהניה פזורים בכל שדרות השלטון. מרגע שההון-שלטון החליט על ייצוא של משאב לאומי כמו גז – הפור כבר נפל. ועדות ותקנות הן רק קוסמטיקה שמטרתה להעניק מראית עין של שיקול דעת מקצועי להחלטה אידאולוגית. מסקנותיהן ידועות מראש, המדרון החלקלק ידוע מראש, וכך גם התרוששותו של הציבור.

צימוק לסיום: את הגז המיועד לייצוא מקררים בהליך יקר ומסובך. לאחרונה פורסם שמונה פרוייקטור להקמת מתקן הנזלת הגז – אלוף (מיל.) עמוס ירון. על המעורבות העמוקה של גנרלים בדימוס בשוק הגז – תמיד מצד רווחי המשקיעים, אף פעם לא מצד רווחי הציבור – ידובר בהמשך. ירון הגדיר את הסכמתו לנהל את הפרוייקט שיגנוב לישראלים את הגז שלהם במלים: "אני פטריוט ישראלי".

ועם מה שנשאר בסוף – נממן את האבטחה של מאגרי הגז

ב-22 ליוני 2011, לאור פרסומים על היערכות צה"ל לאבטחת מתקני הגז, שלחה ח"כ שלי יחימוביץ' שאילתה לשר להגנת העורף, מתן וילנאי, ובה ארבע שאלות:

"1. מהי התוספת השנתית הצפויה לתקציב הבטחון לצורך ביצוע פעילות האבטחה השוטפת של מתקני הגז הטבעי  לחופי ישראל, בכלל זה הגדלת סדר הכוחות?

2. מהי העלות הכוללת של הציוד הנוסף הנרכש על ידי צה"ל לצורך אבטחת המתקנים?

3. האם חברות הגז נושאות בעלויות האבטחה, ואם כן מהו גובה השתתפותן?

4. האם צה"ל לוקח חלק באבטחה השוטפת של מתקני תשתית אזרחית אחרים בישראל, ואם כן, האם אותם הגופים בעלי המתקן המאובטח נושאים בעלויות האבטחה ובאיזה שיעור?"

תשובתו של השר הגיעה ב-16 באוגוסט: "באשר לשאלה הנוגעת למימון עלויות האבטחה יצוין, כי חברות הגז נושאות באופן מלא בעלויות האבטחה, וזאת בשים לב להחלטת ממשלה 2762 מיום 23 בינואר 2011".

או שהשר וילנאי לא קרא את החלטות הממשלה שהוא היה חבר בה, הוא שהוא קרא ולא הבין, או שהוא הבין והוא משקר. כשירות לציבור, הנה הסעיף הרלבנטי מאותה החלטת ממשלה:

"הממשלה תשתתף בהוצאות האבטחה השוטפות של מאגרי גז ונפט ימיים ומתקנים ימיים להפקתם בשטחי חזקה שבשטח המים הטריטוריאליים או הכלכליים של המדינה, ואשר משרד הביטחון דרש את אבטחתם, ובלבד שלכל הפחות רבע מתפוקתו השנתית של מאגר או מתקן כאמור תהיה משווקת לצרכי המשק הישראלי. ההשתתפות תהיה במחצית מההוצאות השוטפות הכרוכות באבטחת מתקני נפט ימיים הנובעות מסדרי האבטחה המונחים על ידי משרד הביטחון".

ובכן, וילנאי חירטט. המדינה תממן חצי מעלויות האבטחה; בפועל, כמעט כל המתקנים והמאגרים (למעט הקטנים ביותר, 25 מיליארד מ"ק ומטה) ייהנו ממימון זה, משום שרף הזכאות – 25% מהגז לשוק המקומי – נקבע במכוון לרמה מגוחכת. זכרו גם שלפי המלצות ועדת צמח, המאגרים הגדולים יורשו לייצא לא יותר מ-75% מתפוקתם.

העובדה המכריעה שנשמטה מלשון החוק (ולא במקרה) היא שהאבטחה שעליה מדברת החלטת הממשלה היא האבטחה הפנימית על אסדות הגז (אל שגשוגו של פלח השוק הזה ותפקידו ברשת האינטרסים של מדיניות הגז נשוב בהמשך). האבטחה ההיקפית של המים הכלכליים, שעלותה מיליארדי שקלים, תהיה על המדינה לבדה, ולא עלה על דעתו של איש לגלגל אותה, או את חלקה, על המשקיעים.

בכל מקרה, המציאות לא חיכתה לוילנאי וגם לא ליחימוביץ'. בשעה שהשניים החליפו ביניהם מכתבים מנומסים, חיל הים כבר איבטח בפועל אסדות גז וגם מכליות גז נוזלי, באופן לא רשמי, לא מוסדר – אבל כמובן מתקציב המדינה. סביב הפעילות הזאת כבר פורחת תעשיית השוּשוּ והגבורה המוכרת (כולל כתבת התדמית הבלתי-נמנעת של רוני דניאל, ש"התלווה ללוחמים").

לא תתפלאו לגלות שאת סעיף המימון הממשלתי לאבטחה הפרטית על אסדות הגז, שלא הופיע במסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי, הוסיף ראש הממשלה באופן אישי. נתניהו גם הגדיל לעשות וקיים פגישות עם מנהלי חברות גז אמריקניות בנושא אבטחת מתקני הגז הישראלים – מן הסתם כדי להסיר חששות מליבם ("דונט וורי, מיסטר דייוידסון, יור גאז איז סייפלי סקיורד ביי די איי-די-אף"). הנה דוגמה נוספת למעורבות העמוקה של נתניהו במשק הגז הישראלי, מעורבות שמציבה באופן עקבי את רווחיות המשקיעים מעל לטובת הציבור.

תיכף נגיע למספרים, ואז כמה לסתות יישמטו בתדהמה. אבל לפני כן, נקודה בסיסית. הרבה קוראים מן הסתם שואלים את עצמם: למה שהמדינה לא תאבטח את מאגרי הגז? זה משאב לאומי, לא? החיזבאללה מאיים לפגוע בו, לא? (לא ממש. הלבנונים טוענים שישראל שואבת גז משטח המים הטריטוריאליים של לבנון; עוד נחזור לזה). כמו שצה"ל מגן על הכור הגרעיני ועל מתקנים אסטרטגיים חשובים, הוא מגן גם על הגז.

לא, זה לא בדיוק "כמו". להבדיל מכל המתקנים האסטרטגיים האחרים, מאגרי הגז שמול חופי ישראל הם מיזמים פרטיים. הם אומנם פועלים בזיכיון ממשלתי, אבל הבעלות עליהם היא כולה בידי חברות הגז. למדינת ישראל – ובהשלכה, לאזרחי ישראל שאינם מחזיקי מניות – אין שום קמצוץ בעלות על הגז הזה. כך שצריך לומר ברורות: צה"ל נשלח להגן על עסקים פרטיים. נזכיר רק שהזכויות על הפטנט הזה שמורות לקואליציה האמריקאית-בריטית שפלשה לעיראק תחת אמתלות כוזבות, ובפועל השתלטה על שדות הנפט העצומים; החיילים שהוצבו שם הבטיחו מעבר חלק של הנפט העיראקי לידי תאגידי נפט אמריקאים ובריטיים (ראו כתבה מצוינת כאן). חייבים להודות שיש משהו בניתוח הלניניסטי של המלחמה כתוצר הכרחי של הדחף הקפיטליסטי לפרוץ שווקים ולמקסם רווחים.

זה נכון שמעמדם של מאגרי הגז שונה ממעמדם של עסקים פרטיים אחרים. באיחור של 50 שנה המדינה אפילו הכירה בכך וחוקקה את חוק ששינסקי. המדינה גובה תמלוגים והיטלים מיוחדים על הגז, ויש לה אינטרס ברור שהמאגרים לא ייפגעו. אבל כל זה לא גורע מן העובדה שגם למשקיעים יש אינטרס ברור להגן על השקעתם. ובמצב כזה נשאלת השאלה – מדוע לא להטיל על המשקיעים השתתפות חלקית בהוצאות האבטחה? כל בעל חניון, אתר בנייה או מחסן סחורות שמציב אבטחה מסביב לנכס שלו מממן את האבטחה הזאת מכיסו; מדוע חברות הגז פטורות מהוצאות האבטחה ההיקפית על נכסיהן, ועוד זוכות לסיבסוד של מחצית מעלות האבטחה הפנימית?

"עלויות סבירות יחסית" (קצין בכיר מרגיע)

בינתיים הזמן עובר, חיל הים כבר מאבטח בפועל את מתקני הגז, והדרישות התקציביות יוצאות לאור. בינואר השנה שיגרו קצינים בחיל הים "בלון ניסוי" בדמות דרישות תקציביות למימון האבטחה של מתקני הגז: תוספת של אלפי שעות שיט, עוד שתי ספינות טילים בעלות של מאות מליוני שקלים, וכדומה. חצי שנה מאוחר יותר הוצגה כבר הדרישה הרשמית – תפוחה ומתפקעת מכל טוב טכנולוגי: ארבעה כלים ימיים גדולים, בסדר גודל של ספינות טילים; גיוס של מאות בעלי תפקידים נוספים; סיורי אוויר של שני מל"טים מסוג "הרון 1" (מכונים "שובל"); והתקנת אמצעי מודיעין וגילוי באזור, כולל מכ"מים על אסדות הקידוח.

העלות של כל השיגועים האלה: 3 מיליארד שקל. זוכרים את ה"עז" שהכניס נתניהו לחוק ששינסקי – "המדינה תשתתף במחצית מעלויות האבטחה למתקני הגז"? המחטף הזה נכנס לחוק על בסיס הערכה שעלויות האבטחה יגיעו ל-20 מיליון דולר בשנה (הערכת המקסימום, של חברות הגז עצמן, עמדה על 25 מליון דולר). שנה וקצת מאוחר יותר – והסכום קפץ פי 40 כמעט! במסדרונות השלטון לא נרשמה התרגשות; תקציב הביטחון שוב גדל, מה עוד חדש. רק שהגידול הנוכחי נוגס ברעבתנות מן הסלאמי ההולך ומתכווץ של הכנסות המדינה מרווחי הגז. חברי הכנסת שהצביעו בעד סעיף האבטחה ממילא לא יזדקקו לשירותים החברתיים שיממומנו מקרן תמלוגי הגז, הוירטואלית לעת עתה.

עם פתיחת הדיונים על תקציב 2013 החל שוב הריקוד המושחת של משרדי האוצר והביטחון, מצג שווא של "חילוקי דעות נוקבים" שנועד לסמא את עיני הציבור. לצורך כך גייס חיל היום את המועצה לביטחון לאומי, וזו החרתה-החזיקה אחריו בדרישה לתוספת תקציבית אדירה לצורך אבטחת מתקני הגז. המחיר הפעם ננקב בדולרים (700 מליון), מן הסתם כדי להעניק לתביעה נופך מקצועי יותר.

והדובדבן שבקצפת, הנרמז רק בחדרי חדרים ובלשון עקיפין מאד זהירה: צוללת "דולפין" השישית והאחרונה שתגיע מגרמניה מיועדת למערך האבטחה של אסדות הגז. העניין הזה רגיש מאד – נשק אסטרטגי (בעל יכולת גרעינית) שעובר הסבה לאבטחת העסקים הפרטיים של טייקוני גז זה לא בדיוק דבר להתכבד בו בראש חוצות. ה"דולפין" הוא כלי הנשק היקר ביותר שצה"ל אי פעם רכש: 400 מליון יורו, מתוכם שליש במימון גרמני. אם אכן יש ממש ברמיזות שהצוללת השישית תשמש גם לאבטחת מתקני הגז, אנחנו כבר נכנסים למה שהאמריקאים מכנים, a whole different ball game. העלות לישראל תהיה בסביבות 1.3 מיליארד שקל.

חכו, זאת רק ההתחלה. עד כאן דובר רק בעלויות רכישה, לא בתפעול שוטף. תפעול כולל הכשרת צוותים, קניית חלפים, אימונים וכדומה; הערכת הצבא מדברת על 480 מליון ש"ח לשנה. דניאל ארגו חישב ומצא שהעלות הכוללת של אבטחת מתקני הגז (מבלי להחשיב את הצוללת), לאורך כל שנות פעילותם, תגיע לכל הפחות ל-17 מיליארד שקל.

רגע. בואו ניזכר: כמה כסף בדיוק מצפה המדינה לקבל מתמלוגי הגז והיטל ששינסקי? על פי החשב הכללי באוצר, כלל ההכנסות הוודאיות (על בסיס כמויות ודאיות במאגרים פעילים) יגיע ל-20.3 מיליארד שקל. הסכום הזה נמחק כמעט לגמרי כשמפחיתים ממנו את עלויות האבטחה, בחישוב של ארגו. אם מוחקים ממנו גם עלויות נוספות בגובה מיליארדי  דולרים שהמדינה התחייבה לשאת בהן – הקמת תשתיות לקליטת הגז וצינורות להובלתו – יוצא שרווחי הגז הוודאיים לא רק נמחקים אלא הופכים לשליליים: כל ההכנסות מן הגז יחזרו בסיבוב של 180 מעלות למימון האבטחה של מתקני הגז והקמת התשתיות הנלוות, והמדינה אף תגדיל לעשות ותשלח יד לכיסו של האזרח כדי לממן עלויות עודפות. זאת לא השערה צינית; גורם צבאי בכיר כבר העריך שעלויות האבטחה ימומנו מקרן תמלוגי הגז (עדכון: הנה הגיעה הדרישה הרשמית של משרד הביטחון; עדכון נוסף: עכשיו זה רשמי, 700 מיליון דולר מכספי הקרן יילכו למימון האבטחה). אהה; אולי לזה התכוון נתניהו כשהבטיח שרווחי הגז יופנו בין השאר לביטחון: לביטחון של משקיעי הגז. ועל מנת שהם יהיו בטוחים לגמרי, גם את מתקן ייצוא הגז הנוזלי שיוקם על פי המלצות ועדת צמח – יאבטח חיל הים. כי מה, אישרנו להם לייצא את רוב הגז שלנו ואז נזרוק אותם לכלבים? אבטחה, אבטחה, אבטחה – כל הדרך אל הבנק.

קרן השפע של תמלוגי הגז הפכה לבור תחתיות. הסלאמי לא יפרנס את הציבור, הציבור יפרנס אותו.

האופטימיים בינינו יכולים לנפנף בהערכות האוצר על הכנסות משוערות מתמלוגי הגז (על בסיס מאגר לוויתן, שעוד לא החל לפעול); אלה מסתכמות ב-548 מיליארד שקל, סכום אגדי לכאורה שמגמד את הוצאות האבטחה הצפויות. המפוכחים בינינו יזכירו רק זאת: כמו שמשרד הביטחון הקפיץ את עלויות האבטחה פי 40 תוך פחות משנה וחצי, הוא יכול לעשות את זה שוב. ושוב. ושוב.

שערוריית תקציב האבטחה המנופח למתקני הגז עברה בשתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת. צדיק אחד בסדום, עיתונאי "דה מרקר" אבי בר-אלי, כתב דברים כדורבנות:

"כשישבה ועדת ששינסקי על המדוכה וחישבה את נתח המדינה הראוי לאזרחי ישראל מרווחי מכירת הגז שלהם, לא חסכו חברות הגז מפירוט הוצאות שונות ומשונות שיש לגרוע מהתחשיבים. כך, שגודל העוגה שתחולק בין החברות הפרטיות לבין אזרחי ישראל יתחיל בקטן. לאט לאט, הן ניכו מהעוגה המשותפת הוצאות חיפוש, קידוח, מבחנים, מימון, הנהלה וכלליות – והותירו על השולחן עוגה מקוצצת, שרק ממנה ייפרס חלקו של הציבור.

לאחר שהקימו קול זעקה נוסף כי אין בשארית כדי להשביע את רעבונן, הן דרשו – וגם קיבלו – הבטחה לכיסוי 150% מהוצאותיהן עד שתתחיל גביית היטל ששינסקי מרווחיהן, בעוד שמאגר תמר אף זוכה לכיסוי מפליג של 200%. ואם לא די בכך, נזעק גם ראש הממשלה עצמו לקריאות ההצלה והסכים לממן מחצית מעלויות האבטחה הפרטית ששוכרות החברות עבור עצמן.

רק מהפרוסה הנכבדה שנותרה על השולחן, אזרה הממשלה אומץ לשמור לעצמה נתח של 60%, אך אבוי – לא שמה לב שבהמולה המלאכותית שכחה היא לנכות קודם את ההוצאות שלה. "קיוויתי ל–3 מיליון והרווחתי מיליון, כשהמדינה רוצה את ה–2 מיליון", הוסיף שלשום רובין [עו"ד פנחס רובין, בא כוחה של ישראמקו, ע.ל.], ושכח לנכות משני המיליונים 3 מיליארד."

מה פשר הטירוף הזה, בעצם?

אני מניח שיותר מקורא אחד תולש את שערותיו בתיסכול בשלב הזה ושואל את עצמו: איך הגענו להוצאות כאלה, מה התכנית האסטרטגית מאחורי הסכומים האגדיים האלה, ולאן כל זה מוביל.

אני לא פרשן בטחוני ולא מתיימר לקרוא את מחשבותיהם של קברניטי המדינה והמשק. כשנכנסים לאזור הספקולציות, חשוב תמיד לזכור: לא תמיד הקברניטים יודעים לאן הם מנווטים. לפעמים גם להם אין מושג, וכל מה שמבדיל אותם מאיתנו זו ארשת פנים צופנת-סוד של "אחד שיודע".

או שהם כן יודעים, ולא ששים לדבר על זה. בכל מקרה, כדאי להציף לפני השטח את מה שכבר ידוע.

ובכן: ההנהגה הישראלית מבקשת להפוך את כל שטח המים הכלכליים של ישראל לשטח מאובטח ומפוקח. אם היום שולט חיל הים בשטח ימי של 13,500 קמ"ר, על פי התכנית הוא עתיד לשלוט ב-36,500 קמ"ר, כמעט פי שלוש. המשמעות היא מהפכה גמורה בתפיסת הביטחון הימי של ישראל, וממנה כמובן נגזרת קפיצה עצומה בסד"כ של חיל הים.

על פי תחקיר של "דיפנס ניוז" שצוטט ב"גלובס", ישראל מתכננת להקים משמר גבול ימי להגנה על שדות הגז שלה, שכן במצב הנוכחי חיל הים אינו מוסמך או מוכשר לטפל בגורמים אזרחיים בתחומי המים הכלכליים. הגוף הצבאי החדש יצוייד בכלי שיט ותצפית לא מאויישים כמו ספינות "פרוטקטור", מל"טים מסוג "הרון" ו"הרמס" ועוד.

שלא תהיה טעות: מאחורי הפטפטת הבלתי-פוסקת על ביטחון ואבטחה יש אינטרסים כלכליים ברורים. לפי "גלובס", שוק ההגנה והאבטחה של אסדות קידוח נהנה מאחד משיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר בשוק הצבאי הגלובלי. הוא נשלט על ידי יוצאי שייטת 13. חברות הגז נמשכות אליהם בגלל הכישורים המתאימים, הם נמשכים לתפקידי האבטחה בגלל החוזים השמנים. תא"ל במיל' נועם פייג, לשעבר סגן מפקד חיל הים, ציין בסיפוק: "אני מודע למדינות רבות, מאמריקה הלטינית ועד מזרח אסיה, שבהן חברות ישראליות מספקות פתרונות (אבטחה והגנה) או מתמודדות במכרזים לאספקת פתרונות כאלה… וזו רק התחלה".

מי זה נועם פייג? בראיון ל"גלובס", הוא מזוהה כאיש חיל הים לשעבר. גם בהרצאה שנשא במכון למחקרי ביטחון לאומי ("איומים ואתגרי אבטחה במתקני האנרגיה הימיים"), הרצאה שגדושה בתרחישי אימים של טילים אוויר וטילי ים, פיגועי התאבדות ומוקשים נגד צינורות גז – הוא זוהה כתא"ל במיל., סגן מפקד חיל הים לשעבר. ככה מוכרים "צרכי ביטחון" לציבור: מציבים מולו גבר סמכותי עם עבר פיקודי בצה"ל.

חיפוש קצר בגוגל מעלה שנועם פייג מכהן מזה שנתיים וחצי כמנכ"ל של חברת N. Maritime Consulting, העוסקת בפתרונות אבטחה ימיים. כלומר, נועם פייג הסא"ל במיל. מנסה לשכנע את מדינת ישראל להקצות תקציבי ענק לאבטחה ימית שמהם ירוויחו, בין השאר, חברות כמו החברה של המנכ"ל נועם פייג.

ניגודי אינטרסים כאלה הם עניין שבשגרה באזור הדמדומים שמשתרע בין "הביטחון" ל"עסקים". גם כשהם ידועים לכל הנוגעים בדבר – נהוג לעבור עליהם בשתיקה. בפני ועדת צמח שנידונה קודם לכן הופיע תא"ל (מיל.) שי ברוש, מפקד שייטת 13 לשעבר, והפגיז אותה באיומים מסמרי שיער על מה שעלול לקרות במקרה של התקפה על מתקן יבשתי לייצוא גז. המלצתו היתה – להקים את מתקן הייצוא בלב ים. עיסוקו האזרחי של ברוש, לא תתפלאו, הוא ייעוץ בטחוני לפלטפורמות ימיות, ולמעשה את המצגת בפני הוועדה הגיש מטעמו של משקיע מחו"ל.

ובפועל? מסתבר ש"אבטחה" זה מושג גמיש למדי. לא פחות מטילי החיזבאללה, גם רשתות דיג של סירות תועות עלולות להסב נזקים כבדים למנועי השאיבה והקידוח של אסדות הגז. מה עושים? מזעיקים את חיל הים, שיגרש את ספינות הדיג. בסך הכל יש לו ניסיון מצוין בפעילות כזאת. תקציב הביטחון סופג הכל.

מה אמור לעשות האזרח המודאג? כצעד ראשון, לוותר באדיבות על עצתו של כל קצין במיל., יהיה זה סמל או רב-אלוף, שאת משכורתו משלמת חברה בעלת עניין בנושא האבטחה הימית. כצעד שני, לזכור תמיד שאנשי צבא נוטים לראות סיכונים ואיומים מתחת לכל אבן. גם בלי אינטרסים כלכליים, קשה להם להתעלות מעל הפרספקטיבה הזאת. הנה, כנגד עמדתם של פייג וברוש, שהמליצו בחום על השקעה מסיבית באבטחת מתקני הגז הימיים, קבוצה אחרת של קצינים המליצה בדיוק ההיפך. ביוני 2011 שיגרה הקבוצה הזאת (בהם עמרם מצנע ואחרים) מכתב לראש הממשלה, שר הביטחון ושר האנרגיה והמים. הקצינים התריעו מפני הסתמכות מופרזת של משק האנרגיה על מרבצי גז ימיים, שעלולה לשתק את המדינה אם חלילה יותקפו המתקנים: "צה"ל", הם כותבים, "כמו כל צבא אחר, אינו יכול להבטיח חסינות מוחלטת מפני פגיעה באסדת גז בלב ים. אין הדבר תלוי ביכולותיו הרבות של צה"ל או בתוספת אמל"ח או סד"כ כי אם באופיה הבלתי אפשרי של המשימה".

ההתרעה הזאת שקעה למצולות, איפהשהוא בין קידוח תמר לים-תטיס. הדוקטרינה שהשתלטה לחלוטין על המחשבה והפעולה של מקבלי ההחלטות גורסת: הכל אפשרי, אם רק שופכים מספיק כסף. בראיה רחבה יותר, אין כאן חידוש, שהרי זו הדוקטרינה הבטחונית השלטת במדיניות הישראלית של העשור האחרון. שני הפרוייקטים העצומים, זוללי-התקציבים ביותר של העשור היו הקמת גדר ההפרדה ופיתוח מערכת "כיפת ברזל". הנחת היסוד בשניהם זהה: בידוד ומיגון מקסימלי של מרחב המחייה הישראלי, שכן מסביב לו שורצים אויבים רצחניים שלא מכירים שפה אחרת חוץ מטרור. הנחה כזאת אומנם מוציאה מחוץ למשחק נתיבי מדיניות חלופיים, שיכולים לערוב לביטחון המדינה ומשאביה בהוצאות קטנות בהרבה, אך כרוכים, למרבה הצער, בפתיחת ערוצי דיאלוג ישירים עם שכנינו הערבים.

הבעיה הפעוטה בדוקטרינה השלטת היא שאין לה תחתית ואין לה קץ; היא מקריבה את הטווח הארוך לטובת הקצר. גדר ההפרדה לא תגן עלינו מפני טרור של טילים, "כיפת ברזל" תרושש אותנו לפני שתצליח להתמודד בהצלחה עם אלפי הטילים שבידי חמאס וחיזבאללה, וכעת, המשמר הימי החדש שיוקם כדי לבודד את מתקני הגז מכל איום טרור פוטנציאלי ישאב אל קרביו עוד ועוד תקציבים (הים ענק, הסטי"לים קטנים, צריך להקטין את זמן התגובה ככל שמפלס ההיסטריה עולה, ולכן – עוד סטי"לים, עוד אמצעי תצפית ויירוט, וכך הלאה והלאה).

ישראלים נאיבים תופסים את ראשם אל מול מצעד האיוולת הזה, לכאורה חסר כל היגיון. אבל התגובה הזאת היא איוולת בעצמה, שכן היא מסרבת לרדת לעומקו של ההיגיון המניע את המערכת הזאת, השמן בגלגלי מפלצת הביטחון הישראלית: ביזנס, בסך הכל ביזנס. או במילותיו של יועץ לאבטחת מתקנים ימיים, יוצא שייטת: "בסופו של יום צריך לזכור שמעבר לשיקולי האבטחה, מדובר בסך-הכול באמצעי לעשות כסף".

כדי להבין טוב יותר איך המכונה עובדת, כדאי להתוודע לנפשות הפועלות; אלה שפועלות בזירה "הבטחונית", אלה שפועלות בזירה "העסקית", ואלה שמרוב בלבול כבר לא זוכרות את מי הן משרתות.

* * *

ח"כ אנסטסיה מיכאלי: כל עיכוב וויכוח סרק פנימי יפעל לטובת אויבינו. עולה חשד סביר כי גורמים עוינים בתוך המדינה, ואני רוצה לחזור על זה שוב, בתוך המדינה, פועלים במכוון נגד עצמאות כלכלית לישראל. גורמים אלה מנסים לתמרן את דעת הקהל על מנת לעכבת את פיתוח התגליות. ולשירותי הביטחון, לדעתי, ואני בטוחה שיסכימו אתי הרבה חברים, צריך לבדוק ולחקור קשר אפשרי בין הגורמים האלה לפעילות חתרנית נגד המדינה. בנוסף, ברור כי הסכמים יש לכבד —
ח"כ נחמן שי: מה שירותי הביטחון צריכים לעשות? לא הבנתי.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אני מציע לך לא להפריע לחברת הכנסת מיכאלי. מכיוון שאני לא אתן לה להפריע לך, כי אני מהמר שהדברים שלך לא ינעמו לאוזניה.
ח"כ נחמן שי: לא הבנתי. אני שואל את חברתי מה עניין שירותי הביטחון לכאן?
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: ההיתממות שלכם בעניין האיראני מדאיגה אותי.
ח"כ ראלב מג'אדלה: היא התכוונה למוסד.
ח"כ אנסטסיה מיכאלי: יש לי עוד ארבעה משפטים לסיים ואחר כך אתם תירשמו לדבר על פי התור.
ח"כ נחמן שי: נרשמנו, רק אנחנו לא מקבלים את רשות הדיבור.
ח"כ ראלב מג'אדלה: לא, השאלה אם התכוונת לשב"כ או למוסד.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: חבר הכנסת מג'אדלה, אני מאד מודה לך. תודה רבה. השר פלד אמר את דברו, אני חושב שהוא מבין כאן יותר מכמעט כולם. בפיקוד הצפון.
ח"כ ראלב מג'אדלה: נכון, הפיקוד הכי חשוב.

* * *

גנרלים נותנים גז

אם פעם קציני צה"ל בכירים היו פורשים כדי "לעשות לביתם", היום הם פורשים כדי "לקדוח לביתם". תגליות הגז הגדולות משכו אליהן לא רק טייקונים אלא גם גנרלים בדימוס, מושבתים מפעילות פוליטית בשל חוק הצינון. שורה ארוכה של גנרלים ואנשי משטרה הוצנחו לחברות הגז מיד עם שחרורם; כהרף עין, מי שפעלו עשרות שנים ללא ליאות להגן על בטחון המדינה, החלו לפעול ללא לאות לגייס הון ולפתוח דלתות. הביטוי השגור הוא "לשחרר חסמים ביורוקרטיים"; הגנרל בדימוס הוא מעין חומר משלשל, לקסטיב, שפותח את העצירות הביורוקרטית לרווחתו של הטייקון. עסקה מצוינת לשני הצדדים; זה נהנה וזה אינו חסר.

ואלה שמות:

1. רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי: לשעבר רמטכ"ל, כיום יו"ר "שמן חיפושים". עלות שכר: 100 אלף ש"ח (לחודש, לחודש), לא כולל בונוסים ואופציות. השתלם? כנראה שכן. אחרי מו"מ ארוך עם משרד הביטחון, קיבלה "שמן חיפושים" אישור לקדוח בשטח אש מול חוף פלמחים, והופ, מניית "שמן" זינקה ב-50% (לעומת זאת, אם אתה לא רמטכ"ל לשעבר, תתקשה להשיג אישור אפילו לבור מים בתחומי שטח אש).

2. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, לשעבר ראש אג"ת וראש המועצה הלאומית לביטחון; כיום יועץ חיצוני ל"גבעות עולם". עלות שכר: 45 אלף ש"ח ועוד 750 אלף ש"ח על כל קידוח שיגיע להפקה מסחרית. השתלם? איילנד אופטימי: "הדבר השני הוא ההתנהלות מול הרשויות. כדי להפיק נפט בקידוחים של גבעות, ליד ראש העין, צריך לעבוד באינטנסיביות עם משרד הביטחון – השטח הוא שטח אש – משרד התשתיות, המשרד לאיכות הסביבה, מינהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל, רשות ניירות ערך. המון רגולציה, המון רשויות שצריך לדעת להתנהל מולן נכון, ובזה יש לי ניסיון". בינתיים הוא מנצל את המוניטין הבטחוני שלו כדי לדחוק במקבלי ההחלטות לתגבר את האבטחה על מתקני הגז והנפט. שום קשר לבונוסים, כמובן.

3. אלוף (מיל.) מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד, כיום יו"ר "גוליבר אנרג'י", שעוסקת בחיפושי נפט, גז ומתכות יקרות. עלות שכר: אין משכורת, אבל יש אופציות בשווי מליוני שקלים. השתלם? כנראה שכן. באפריל השנה הפכה "גוליבר" לחברה הראשונה בתולדות ישראל שקיבלה רשיון לחיפושי אורניום.

4. אלוף (מיל.) יואב גלנט, לשעבר אלוף פיקוד הדרום, כיום מנכ"ל "נאמקס" (מחזיקה בחלק מרשיונות "פלאגי'ק" לקידוחי נפט וגז במעמקי הים התיכון). עלות שכר לא ידועה (החברה פרטית). השתלם? ימים יגידו. כדאי לעקוב אחרי הלחצים של "נאמקס" על ממשלת ישראל להרחיב את הסכם שיתוף פעולה עם קפריסין.

עוד גנרלים שנותנים גז: יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, וניצב בדימוס יעקב רז, ראש אגף תנועה במשטרה לשעבר, כיום דירקטורים ב"שמן"; תא"ל (מיל.) אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר, כיום (בין השאר) יועץ אסטרטגי ל"שמן חיפושים"; משה קראדי, מפכ"ל המשטרה לשעבר, כיום מנכ"ל חברת "פי גלילות"; ודודי כהן, עוד מפכ"ל משטרה לשעבר, כיום יו"ר חברת "כהן פיתוח" (שתי החברות בשליטת "דלק אחזקות" של יצחק תשובה).

כל השקשוקה הזאת של גנרלים, אופציות, רשיונות קידוח, גיוסי הון ותקציבי אבטחה היתה אולי עניין מצחיק אלמלא הבדיחה היתה חוזרת שוב ושוב על עצמה, ותמיד על חשבוננו. הבעיה היא לא התנהלותם האישית של הגנרלים – לא תאוות הבצע משורבבת-הלשון וגם לא ההתחסדות שבה היא נעטפת ("רציתי לתרום לנושא הגז בשל חשיבותו האסטרטגית למדינת ישראל"). הרי אותם גנרלים עשו מעשים חמורים הרבה יותר, כולל פשעי מלחמה, לפני שפשטו את מדיהם. שום שיחת טלפון בין אשכנזי או גלנט לבין פקיד בכיר במשרד האנרגיה והמים, שמטרתה לשמן את גלגלי הביורוקרטיה ולחלץ עוד זכיונות והטבות למשקיעי הגז, לא משתווה בחומרתה לפקודה לשטֵח שכונת מגורים בעזה.

הבעיה היא לא הם, אלא השיטה. שיטה שמעניקה למיליארדרים ולעושי דברם גישה חופשית אל הצמרת השלטונית של ישראל, אך חוסמת את קולו של הציבור; שיטה שבה חברי כנסת מתוגמלים ולא נענשים על התייצבותם הנרצעת לצידו של ההון; שיטה שבה מפטמים את הציבור מצד אחד ב"איומי ביטחון" מבעיתים רק כדי לחלוב אותו מן הצד השני. על הצד הבעייתי הזה של חינגת הגנרלים וקידוחי הגז אף אחד לא מדבר (להוציא את רועי צ'יקי ארד חד-העין); קל הרבה יותר להשתלח בטייקונים מאשר להודות שהאנשים שבחרת לכנסת מכרו את אמא שלך בזיל הזול.

אז בואו ניתן מבט ממעוף הציפור על המערכת הזאת, וברוח הצבאית שנכנסנו אליה, נחלק אותה לשלושה שחקנים: הממשלה, חברות הגז, והציבור. הגורמים הרלבנטיים בממשלה הם משרד הביטחון (הענקת אישורים בטחוניים לקידוחי גז, תכנון ותיקצוב האבטחה ההיקפית עליהם), משרד האנרגיה והמים (מתן זכיונות, קביעת מכסות ייצוא) ומשרד האוצר (גביית ההכנסות לקרן תמלוגי הגז). יש עוד משרד אחד, קוראים לו המשרד להגנת הסביבה, אבל הוא ילד הכאפות הקטן שכל הגדולים משאירים הרחק מאחור כשהם בועטים בכדור הלאה ביניהם.

במשרד הביטחון ידוע לנו מי עובד. במשרד האוצר ידוע לנו מי שולט – נתניהו. משרד הביטחון והצבא דורשים עוד ועוד תקציבים לאבטחת המתקנים. חלק מהכסף יישאר בצבא, חלק יגיע לידי חברות אבטחה פרטיות שמנוהלות על-ידי החברים שלהם, יוצאי צבא, מומחים לאבטחה – וחלק אולי יגיע לידי הקצינים שדרשו אותו, אם יפשטו את מדיהם מספיק מהר כדי להצטרף לחברים שלהם בשוק הפרטי. הדרישות האלה מתקבלות בהתלהבות באוצר ובלשכת נתניהו – גם צמיחה לשוק האבטחה, גם מסר מרגיע למשקיעים, שכספם מוגן היטב. המשקיעים, כזכור, גם הם מיוצגים בידי גנרלים, ואלה מצידם לוחצים כל הזמן "לשחרר חסמים", להגדיל את הייצוא, את האבטחה, את הרווחים. בתווך נמצא משרד האנרגיה והמים, שפועל כחותמת כשרות מקצועית, שליח צייתן בין משרדי הביטחון והאוצר וחוזר חלילה.

השילוש הקדוש, הון-שלטון-ביטחון, פועל בתיאום מושלם. יש מי שממונים על פמפום מפלס החרדה הלאומי, יש מי שממונים על הסחות דעת, וכולם מחלקים ביניהם יפה את אוצרות הארץ הזאת, המצטמקים והולכים.

והשחקן האחרון? הציבור? הס, פן תעיר. ישן לו אפרוח, אפרוח זעיר.

יש לנו צבא חזק וגדול – בואו נגן גם על הגז של קפריסין

כידוע, ההון הגלובלי אינו יודע גבולות מדיניים. בזרימתו החופשית ממדינה למדינה, הוא יוצר מצבים מדיניים חדשים ולא צפויים. ואז נשאלת השאלה מה עושים המדינאים: מעצבים את המדיניות כך שתקל על זרימת ההון ככל האפשר, או שוקלים מנגד גם את טובת הציבור שהעלה אותם לשלטון. טוב, התשובה במקרה הישראלי לא בדיוק נסתרת מן העין.

תגליות הגז של השנים האחרונות חוללו משברים מדיניים מול לבנון וטורקיה, שעלולים להסלים לכדי עימות אמיתי. לבנון טוענת כי הסכם שיתוף הפעולה בקידוחי גז בין ישראל לקפריסין מדצמבר 2010 גזל שטח של 854 קמ"ר מן המים הכלכליים שלה. ישראל הגיבה – להד"ם. בשטח המדובר עדיין אין קידוחים, אך ידוע כבר כי יש בו מרבצי גז משמעותיים. האמריקאים דווקא צידדו בעמדה הלבנונית, אבל המחלוקת לא פשוטה בכלל; הנה הסבר לא משוחד של טיב המחלוקת והנה ניתוח משפטי של הדרכים הפתוחות ליישבה.

איך שלא ייפתר המשבר, עניין אחד ברור: במצב של אי-בהירות ביחס למיקומו של הגבול הימי בין שתי מדינות השרויות בעימות – אין מקום לצעדים חד-צדדיים. מה שנחוץ כעת, מה שממשלת ישראל למעשה היתה צריכה ליזום מעצמה, הוא בוררות בינלאומית מוסכמת שתכריע במחלוקת, ולא הכרזות חד-צדדיות של שני הצדדים על מיקומו של הגבול. דוברים ישראליים משחקים משחק מסוכן מאד כשהם מפמפמים מעל כל במה את "האיום של חיזבאללה" להתקיף מתקני גז ישראליים. האיום הזה בא לעולם בדיוק על רקע המחלוקת הטריטוריאלית – חיזבאללה איים לתקוף כתגובה על כך שישראל "שודדת" משאבי טבע לבנוניים. כל עוד לא הוכרעה שאלת הבעלות – האיום של חיזבאללה אינו תוקפני יותר מהכרזת הגבול החד-צדדית של ישראל. לפחות בדיקת מומחה אחת העלתה שרשיונות הגז שחילקה ישראל (להבדיל מקו הגבול הימי) אינם חורגים מעבר לקו הגבול שדורשת לבנון; לפיכך אולי הכל רוב מהומה על מאומה. "מומחי האבטחה" מתבקשים אם כן לשתוק קצת, עד שהתמונה תתבהר.

אם מול לבנון נשקפים סכנות בשל חוסר שיתוף פעולה, מול קפריסין נשקפות סכנות בשל עודף שיתוף פעולה. בדצמבר 2010 נחתם הסכם בין ישראל לקפריסין על סימון קו הגבול הימי ביניהן, להסדרת קידוחי הגז של שתי המדינות. במהלך 2011 שידרגו שתי המדינות את יחסיהן הבטחוניים – שוב, כדי להגן על האינטרסים המשותפים במאגרי הגז. בפברואר השנה הגיע הרומן הישראלי-קפריסאי לשיא עם ביקורו של נתניהו בניקוסיה. בשלב זה כבר דובר על שיתוף פעולה בחיפוש גז, הקמת מתקן לגז נוזלי בקפריסין שדרכו תייצא ישראל גז לאירופה, הקצאה של ספינות חיל הים לאבטחה של קידוחי גז קפריסאיים ופריסה של מטוסי חיל האוויר (גם כאן) ברחבי האי. במהלך השנה גם דווח שקפריסין תייבא גז מישראל עד שהקידוחים שבתחומה יתחילו לפעול; חברות כמו נובל אנרג'י ודלק אנרגיה, שכבר מיצו את פוטנציאל החיפושים מול ישראל, מתדפקות על דלתות הממשל הקפריסאי לקבל זכיונות קידוח בשטחים הימיים שברשותו.

כל ההתחממות הזאת מעצבנת מאד את הבריון השכונתי השני – טורקיה. ממשלת אנקרה, שאיננה מכירה בממשלה היוונית של קפריסין, כבר שלחה איומים לשני הצדדים ואף שיגרה משחתות לחיפוש גז מצפון לאי. גם העובדה שמטוסים ישראליים חודרים למרחב האווירי הטורקי לא בדיוק תורמת להרגעת האזור.

ההתפתחויות האלה הן מספיק דרמטיות כדי לייצר שיח ציבורי במדינה שבה הציבור (והתקשורת) פוקחים עין על השלטון ומעלליו. בישראל, כידוע, העין הזאת נעצמת כשמגיעים לנושאים שמוגדרים "ביטחון". אפילו סיקור תקשורתי ישיר אין; כל הדיווחים על שיתוף הפעולה הצבאי עם קפריסין מגיעים ממקורות חוץ. שוב ושוב, כשמשווים את עומק הדיווח והביקורתיות של העיתונות הכלכלית כלפי מושאי הסיקור שלה לעומת ההליכה-על-בהונות של העיתונות הצבאית – יוצאת האחרונה מבוישת וחפוית-ראש, עם זנבה בין רגליה.

הידיעה הדרמטית ביותר בהקשר הישראלי-קפריסאי פורסמה בסוכנות הידיעות הטורקית "אנטוליה", במאי השנה, ורק צוטטה בתקשורת הישראלית, ללא שום מעקב. על פי הדיווח הטורקי, ישראל הציעה (התחייבה?) לממן ולהקים מתקן הפקת גז בקפריסין. לצורך הקמתו, יישלחו 10,000 אנשי מקצוע לקפריסין לתקופה לא ידועה, ובליווי משפחותיהם, יגיע מספרם לכ-30,000. כדי לאבטח את מתקן הגז וכמות כזאת של ישראלים (שישוכנו בלימסול), תשגר ישראל לקפריסין עוד 20,000 חיילי קומנדו.

בקיצור: ישראל מתכננת לשגר לקפריסין אוכלוסיה של כ-50,000 איש, סדר גודל של עיר קטנה. מפוקפק? הזוי? תודו שזה לפחות מעניין; מעניין מספיק כדי להציק לרשויות בישראל שיספקו קצת מידע על המיזם הזה. אבל כלום, גורנישט; התקשורת הישראלית מעדיפה לספור מטרים מעוקבים של גז מאשר חיילי קומנדו.

מבלי להתחייב לנכונות הסיפור הזה, ברור שבין ישראל לקפריסין מתקיים שיתוף פעולה צבאי ובטחוני הדוק ביותר, שכבר עתה כולל סיורים ימיים ואוויריים; ברור ששיתוף הפעולה הזה נובע ישירות מאינטרסים כלכליים – הגנה על שדות הגז שבין שתי המדינות; ועוד ברור, שממשלת ישראל הקצתה משאבים צבאיים משמעותיים לטובת העניין.

העניין הזה צריך להדיר שינה מאזרחי ישראל שעדיין מאמינים במשמעות המילולית של צה"ל – "צבא הגנה לישראל". תקראו איך שתרצו לפעילות הימית והאווירית של צה"ל סביב מאגרי הגז הקפריסאיים – "הגנה על ישראל" זה לא. מה שמצטייר כאן לנגד עינינו, בבהירות שאין לטעות בה, הוא רתימה של הכוח הצבאי המדינתי לשירותם של משקיעים פרטיים, מעבר לגבולות המדינה. ובמלים פשוטות: ישראל מפתחת מדיניות אמפריאלית. תדע כל אם עברייה: הבן שהיא שולחת לחיל הים או האוויר עשוי להשקיע את מיטב שנותיו ומרצו בשמירה על רווחי נובל אנרגי' ודלק אנרגיה בחופי קפריסין. ההזניה הזאת של השימוש בכוח הצבאי (תרגום: כספי ציבור, ואולי גם חיי אדם) למטרות כלכליות הרי כבר הפכה לעניין שבשגרה; עוד קודם ראינו שחיל הים מקצה משאבים גדלים והולכים להגנה על מתקני הגז הישראליים. כמו בבדיחה ההיא – כבר ברור שמדובר בזונה; עכשיו נותרה רק שאלת המחיר. ושוב, אין כאן הפתעות: היכן שמושקע ההון הגדול – שם יגן עליו השלטון (כלומר, ישלח אותנו להגן עליו). תהליך הסלאמי שהחל מיד עם קיצוץ מסקנות ועדת ששינסקי הוביל אותנו עד לשיגור מטוסי חיל אוויר אל שדות הגז של קפריסין. והוא ימשיך עוד ועוד, אם לא נעצור אותו.

מחשבות ולקחים

הדמוקרטיה הישראלית איננה שלטון יציג באמת. בסוגיות בעלות משמעות ציבורית מובהקת, אין לציבור ערוצי השפעה על מקבלי ההחלטות. שימועים ציבוריים, מסתבר, הם סוג של שסתום לחץ. השלטון פותח את השסתום לזמן קצר; עמותות וארגוני החברה האזרחית משחררים קיטור באמצעות "ניירות עמדה"; השסתום נסגר, הציבור שב לענייניו – ואז מתחילה מכירת החיסול האמיתית: מאחורי הקלעים, בפגישות ישירות של ההנהגה עם בעלי ההון. ההחלטות שיוצאות מן הפגישות הללו אינן כובשות כותרות, ומדווחות רק בשולי מדורי הכלכלה. כך הציבור לא יודע אפילו שקיימים פערים עצומים בין הצהרות הפוליטיקאים לבין המדיניות שהם אישרו בפועל. וכשאין ידיעה – אין מחאה.

אלה קווי המתאר של פרשיית הגז הטבעי, ואני מניח שהם נכונים גם בתחומים אחרים של מדיניות חברתית. מי שרוצה לשנות את המצב חייב קודם כל להבין את קווי המתאר האלה ולרכז מאמץ במחשבה יצירתית על דרכים לפתח ולהעצים את השפעת הציבור על מקבלי ההחלטות. מה שצריך להיות ברור לכולם זה שתחיבת פתק בארגז קרטון אחת ל-4 שנים איננה תחליף ל"השפעה על השלטון". לא רק שמדובר באקט נקודתי, אלא שכמעט תמיד הבחירה בין פתקים שונים לא משפיעה במאומה על המדיניות הממשלתית בנושאים הקריטיים (כמו תמלוגי הגז).

חשוב גם לדעת על מה אין טעם למחות. אין טעם להיאבק נגד "הטייקונים", זאת טחינת מים. אלה בסך הכל אנשים פרטיים עם תאוות-בצע חריגה – לא עבירה על החוק, ודאי לא "בגידה" בציבור, שממילא לא בחר בהם.

אולי המסקנה החשובה ביותר מפרשיית הגז היא שפעולת שתדלנות, צודקת ונמרצת ככל שתהיה, אף פעם לא תהיה אפקטיבית אם אין בצידה סנקציות ממשיות על הפוליטיקאי שמסרב להיענות לה. ההתגייסות של פוליטיקאים לטובת בעלי ההון נשענת בדיוק על הזיקה הזאת; הפוליטיקאי מרוויח כוח (לפעמים גם כסף) והשפעה, והוא חרד לאבדם. על כן צריך לזהות את הנכס היחידי של הפוליטיקאי שהוא חרד לאבדו ושהציבור יכול לפגוע בו: המוניטין שלו.

חבר כנסת שמצביע בוועדת הכספים נגד העלאת תמלוגי הגז; שר שלוחץ על ועדה ממשלתית להגדיל את מכסות הייצוא של הגז; ראש ממשלה שמבצע מחטפי חקיקה בחוק הנפט והגז ללא ידיעת הציבור – כל אלה צריכים להישחט בזירה הציבורית על מעשיהם. כיוון שהתקשורת המיינסטרימית לא עושה זאת, צריך לפעול בערוצים אלטרנטיביים.

יותר מכך – אדישות אינה אופציה. בכל כנסת ישראל יש לא יותר מארבעה ח"כים שמתמצאים, עוקבים מקרוב ומנסים לעכב קצת את הרכבת הדוהרת שמנשלת את הציבור מנכסי הגז שלו בשנתיים האחרונות. השאר תופסים מרחק ומשאירים לפקידי האוצר ומשרד האנרגיה לנהל את המשאב הלאומי החשוב ביותר של ישראל. גם על האדישות הזאת נבוא איתם חשבון.

תנועת המחאה החברתית כבר פיתחה כמה מודלים חדשים להפעלת לחץ על הנבחרים: המשמר החברתי בכנסת, המשמר החברתי המקומי, כנסת פתוחה, המשאל. יוזמת המדד החברתי מדרגת את חברי הכנסת לפי תרומתם לצדק חברתי. אלה יוזמות מבורכות, אבל לצידן יש לפתח כלים נשכניים יותר, ובנושא הזה – כדאי ללמוד מן הימין הלאומני. נחוץ לנו מעקב מתמיד אחרי פוליטיקאים – ביחוד כאלה המכהנים בתפקידים ביצועיים. שיאנים במדיניות אנטי-חברתית, כמו נתניהו, שטייניץ ולנדאו, יקבלו פרס בדמות קמפיין שלילי, לא מנומס בעליל, שיתבע מהם תשובות. הקו המנחה צריך להיות הפער בין הצהרות למעשים, בדגש על המחיר שמשלמים האזרחים.

פרשיית הגז הטבעי, כפי שגוללה כאן, עלולה לרפות את ידי הפעילים; לכאורה, הסלאמי נחתך עוד ועוד עד שלא נותר ממנו דבר. אבל זהו רושם מוטעה בעליל, שמזניח עובדה קריטית: אלמלא המאבק הציבורי, לא היה סלאמי מלכתחילה. עצם פתיחת נושא תמלוגי הגז לדיון והמעורבות העמוקה של הציבור בדיוני ועדת ששינסקי הם אות של כבוד לציבור הישראלי. למרות השחיקה המשמעותית במסקנות, גופים כמו פורום הפעולה האזרחית יכולים לטפוח לעצמם על השכם; הם הציבו מודל מעורר השתאות של קמפיין ציבורי אפקטיבי ביותר, שהשפיע ישירות על הנוגעים בדבר (ראו עדות פרופ' ששינסקי) ואיזן במשהו את לובי הגז.

הבעיה העיקרית שעליה מצביע המאמר הזה היא שעם תום פרק ששינסקי וכניסת החוק החדש לתוקפו, סר העניין הציבורי בתמלוגי הגז. וכך, השלבים הבאים בתהליך הסלאמי, שהיו לא פחות משמעותיים, לא עוררו כמעט התנגדות ציבורית. בכך שותפה גם התקשורת שקברה את הדיווחים על ועדת צמח בעמודי הכלכלה ולא טרחה כלל להתיר את הקשר הגורדי בין דרישות האבטחה של מתקני הגז לבין אינטרסים עסקיים ברורים.

אבל שוב, אין סיבה להרים ידיים. רוב הגז עדיין באדמה; מאגר לוויתן, המחזיק כמחצית מן העתודות הוודאיות, יתחיל להפיק גז רק ב-2016; וכמו שחוק הנפט שונה אחרי 50 שנה שאיש לא ניגב ממנו את האבק, כך גם הנוסח החדש שלו אינו קבוע במסמרות. לחץ ציבורי מסיבי ומתמשך יכול להביא לפתיחת החוק מחדש (בג"ץ כבר סלל את הדרך), לביטול ושינוי של החלטות ממשלה שהתקבלו ללא בקרה ציבורית נאותה, ולהערכה מחודשת של השימוש בהכנסות מתמלוגי הגז לצורך שיקום התשתיות החברתיות בישראל.

מבט אל האופק: להחזיר את הגז לאזרחים

זה יהיה מאבק לטווח ארוך, ועליו להתמקד בשורה של יעדים מוגדרים. הנה ההצעה הצנועה שלי:

• להחזיר את גובה ההיטל המינימלי למסקנות הביניים של ועדת ששינסקי, 66%, ולחתור למיסוי מקסימלי בגובה 80%, כדרישת הקמפיין האזרחי.
• לבטל את כל ההטבות וההחרגות שהוכנסו בדרך-לא-דרך בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי.
• לבטל את מחטפי נתניהו בנוסח החוק הסופי, ובפרט את ההצמדה השלילית למס החברות.
• להכניס את המלצות ועדת צמח להקפאה עמוקה; להשעות את ייצוא הגז ל-30 שנה לפחות, עד שיתבררו לאשורן עתודות הגז הוודאיות של ישראל ורמת הצריכה שלו בשוק האנרגיה המשתנה.
• לשקלל את השיקול הסביבתי בכל דיון על קידוחי הגז ומשק האנרגיה; לחייב את משקיעי הגז לפצות את הציבור על הנזקים הסביבתיים שנגרמים מהפעלת הקידוחים.
• לשמור על כספי הקרן הלאומית לתמלוגי הגז כלשון החוק – למטרות כלכליות-חברתיות; להכניס נציגי ציבור לוועדה החיצונית שתפקח על השימוש בכספים.
• להקפיא כל פעילות או התבטאות בנושא שאיבת גז משטח המחלוקת עם לבנון עד להחלטה סופית ומוסכמת בגורלו בידי בוררות בינלאומית.
• להחליף את דיסקט "כולם רוצים לפוצץ לנו את אסדות הגז" בדיסקט "כולם ירוויחו משיתוף פעולה אזורי בהפקת הגז שבים התיכון".
• לבצע תחשיב מחודש של הוצאות האבטחה הנדרשות למתקני הגז רק לאחר השגת הסכמה עם לבנון (וחיזבאללה) לגבי מיקומו של הגבול הימי.
• במסגרת התחשיב המחודש, לחלק את הוצאות האבטחה בין המדינה לבין המשקיעים באופן יחסי לחלוקת ההכנסות מרווחי הגז; במלים אחרות, יופסק הסיבסוד הציבורי בגובה מילארדי דולרים של אבטחת המתקנים.
• "ושבו בנים לגבולם"; לבטל כל פעילות צבאית של חילות הים והאוויר באבטחת שדות גז זרים (כמו של קפריסין).
• לבסוף – לא לעצום עין ולא להפנות עורף לרגע לפוליטיקאים שעוסקים בגז הטבעי. מי שנרדם בשמירה מתעורר בלי תחתונים לגופו.

* * *

יצחק תשובה: אין לי שום בעיה שוועדה נכבדה זו תקים ועדה ותשב ותבדוק את הדברים לעומק על מנת לא להטעות. זה חשוב מאד. לא בשבילי, אני לא חשוב, בשביל מדינת ישראל. חשוב לזכור שקל לעצור את המומנטום והתנופה, אך קשה ויקר מאד להחזיר את הגלגל. גורל מדינת ישראל היום הוא חשוב לכולנו וזה הדבר הכי חשוב. הדיון פה זה לא אני, זה לא הגז, זה גורל מדינת ישראל.

* * *

[לא, לא חזרתי לכתוב. זה רק העניין הדחוף הזה, שנה למחאה, והצעדה ביום שבת]

* * *

"פעילי המחאה הם אנרכיסטים שפועלים נגד המדינה" (ח"כ מירי רגב)

"רוב האנשים הם סוג של אנרכיסטים שבאו לעשות בלגאן" (שרון גל, סוג של פרשן)

"המחאה תקיא מתוכה אנרכיסטים ומפגינים אלימים" (איציק אלרוב, מומחה לקוטג')

"המהפכה הצודקת הזאת נחטפה בידי קומץ רדיקלים שמאלנים ואנרכיסטים" (איתמר אמינוף, אזרח מודאג)

* * *

הידעת?
מירי רגב שירתה 25 שנה בצה"ל והשלימה תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותואר שני במנהל עסקים. מעולם לא לקחה קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למדה מה פשר המילה "אנרכיזם". שרון גל עוסק בעיתונות כבר 20 שנה. מעולם לא לקח קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למד מה פשר המילה "אנרכיזם".

הידעת?
הבנקים שודדים את האזרח בסכומי עתק, לפי חוק, מדי יום ביומו. דרך אחת היא באמצעות קביעת רצפת מינימום להצמדה בחוזים אחידים (כמו משכנתאות); פירוש הדבר שתשלומי ההחזר עולים עם עליית המדד בהשוואה ליום חתימת החוזה, אבל לא יורדים באופן מקביל כאשר המדד יורד בהשוואה ליום החתימה. זאת ועוד, באמצעות מאות סוגים שונים של עמלות (ספר העמלות של הבנק נפרס לאורך 70-80 עמודים) גורפים הבנקים לכיסם 14 מיליארד שקל בשנה. מומחים חישבו שמערכת הבנקאות בארץ סובלת מאי-יעילות שמגולגלת על הציבור כעלויות עודפות בהקף של כ-6 מיליארד שקלים בשנה. חישוב מאד זהיר מעלה שהשוד השנתי של הבנקים מהאזרחים מגיע ל-15 מליארד שקל בשנה.

מנגד, מחיר החלפת זגוגית חלון ראווה מגיע לכ-550 ש"ח למ"ר. שני חלונות, כל אחד 2X3 מטרים: 6,600 ש"ח.

בניכוי הוצאות החלפת הזגוגיות השבורות, החוב של הבנקים לציבור עומד על 14,999,993,400 ש"ח. החשבון עדיין לצידנו. אבל החוק, כרגיל, עם החזקים.

הידעת?
אנרכיזם" הוא שם-גג לאוסף מגוון מאד של תפיסות עולם, אידאולוגיות פוליטיות ופרקטיקות אקטיביסטיות. המכנה המשותף לכולן, מה שהופך אותן לאנרכיסטיות, הוא ההתנגדות לשלטון באשר הוא; המילה אנרכיה נגזרת מ"אנ-ארכון". "אנ-" הוא "ללא", "ארכון" היה כינויו של המושל העליון באתונה. "אנרכיה" – היעדר שלטון. אנרכיה איננה כאוס, אלא מצב שבו לא מושת על האדם שלטון חיצוני, והוא חופשי ליצור התאגדויות קהילתיות ולפרוש מהן כרצונו.

כלומר, האנרכיסטים מוגדרים על-ידי מטרתם, לא על-ידי האמצעים שהם נוקטים או ממליצים לנקוט בהם להשגת המטרה. בכל הנוגע לאמצעים – אין מִשנה אנרכיסטית אחידה.

הידעת?
תמיד עדיף לשמוע מיד ראשונה מאשר מיד שניה או שלישית. גם הכלל הזה, אגב, הוא אנרכיסטי.

הידעת?
הרוב המכריע של האנרכיסטים, ברוב שנות קיומו כאידאולוגיה מובחנת (החל מן המחצית השניה של המאה ה-18), הסתייגו נחרצות משימוש באמצעים אלימים. שני סנטימנטים ראשיים מניעים את האנרכיסט: התשוקה לחירות והזעזוע מן האמצעים האלימים שמנגנוני המדינה (ובדורות האחרונים, מנגנוני השוק וההון) מפעילים לדיכוי החירות. רבים מהאנרכיסטים דגלו בפציפיזם (גודווין, טולסטוי, אמה גולדמן, בובר) ועל כל שללו כל צורת מאבק אלימה.

בתולדות האנרכיזם יש שתי תקופות קצרות אך ידועות לשמצה שבהן הכלל הזה הופר ואלימות הפכה לכלי פוליטי לגיטימי. התקופה הראשונה, בשנים 1880-1918, ראתה בעלייתו של הטרור הפוליטי באירופה; פעילים אנרכיסטים רבים נתפסו למחשבה שהתנקשות בראשי מדינות תביא לקריסה מיידית של המשטר, שלב הכרחי בדרך למהפכה. אך גם בתקופה ההיא התנערו מנהיגים אנרכיסטיים מרכזיים מפעולה אלימה. הנה דברים שכתב האנרכיסט האיטלקי אריקו מלטסטה:

"אלימות שנועדה להכאיב, צורת המאבק הברוטלית ביותר שניתן לאמץ, משחיתה מיסודה. מטבעה היא מחניקה את הרגשות הנעלים שבאדם ומטפחת את כל התכונות האנטי-חברתיות, פראיות, משטמה, נקמה, תאוות שליטה ורודנות, בוז לחלש והתרפסות בפני החזק. המגמה המזיקה הזאת מתפתחת גם כאשר האלימות נרתמת למטרה צודקת…

אנרכיסטים שנאבקים נגד כל צורה של דיכוי ולמען השחרור המלא של כל אחד ואחת, ולכן נרתעים אינסטינקטיבית מכל אקט של אלימות שחוצה את הגבול בין התנגדות לדיכוי אל דיכוי בפני עצמו, גם הם עלולים למעוד וליפול אל תהומות של כוח ברוטלי."

התקופה הקצרה השניה שבה חבר האנרכיזם לטרור פוליטי היתה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, במדינות מערב אירופה (גרמניה ואיטליה בעיקר). השילוב של פריצת הגבולות של שנות ה-60', עלייתן של תנועות שחרור לאומי בעולם השלישי, והתבססותו של הקפיטליזם הגלובאלי, לווה באקטים של התנגדות אלימה מצידם של תאים מרקסיסטיים ואנרכיסטים באירופה. יותר מכל, היו אלה אקטים של ייאוש ונקמה, ללא תכנית פוליטית מסודרת מאחוריהם.

הידעת?
אתר האינטרנט העברי המרענן ביותר, המשובב ביותר, המאתגר ביותר, הוא אתר אנרכיסטי.

* * *

"פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו, מבחינת מוסריותו הרגילה של האדם, בגדר פשע חמור הם. וכנגד זה, בחיי הכלל, מבחינת ההשקפה הפטריוטית, כשנעשים דברים כאלה כדי להאדיר את המדינה, לשמור עליה ולהגדיל את כוחה, הרי כל אלה הם בגדר חובה ומידה טובה" (מיכאל באקונין).

* * *

הידעת?
בהשוואה לזרמים הפוליטיים המרכזיים של מאתיים השנים האחרונות, האנרכיזם הוא הזרם העדין ביותר, עם הכי פחות דם על הידיים. בשם האימפריאליזם והנצרות נטבחו מאות אלפי אפריקנים בידי קולוניאליסטים אירופאים; לאומנים מכל הסוגים, פשיסטים ונאצים הכחידו אוכלוסיות שלמות על בסיס גזעי ואידאולוגי; קומוניסטים כלאו, עינו, רוששו והרעיבו מליוני בני אדם ש"לא התיישרו" לפי הדיאלקטיקה ההסטורית; ובמחצית המאה האחרונה, דמוקרטיות ליברליות הפציצו מן האוויר שטחים מאוכלסים עצומים במזרח אסיה ובמזרח התיכון, כשמאחורי רוממות האידאלים שבגרונם ניצבים אינטרסים של שליטה כלכלית.

מספר החפים מפשע שאמריקה הרגה במשך שבועיים בעיראק או באפגניסטאן עולה על מספר הקורבנות של האנרכיסטים במשך מאה שנים. את כל זה אסור לשכוח כשמדברים על "האלימות של האנרכיסטים".

הידעת?
יש שֵם למי שמדביק שוב ושוב למושג כלשהו (כמו "אנרכיזם") קונוטציות שליליות, של אלימות וחורבן, בלי כל בסיס עובדתי: תועמלן. יש שֵם למי שבולע תעמולה וממחזר אותה בלי כל שמץ של ביקורת: אספסוף. התועמלן והאספסוף מתקיימים בסימביוזה הכרחית, לאחד אין קיום ללא השני. ושניהם יחד זקוקים ל"אחר" כלשהו כדי לתדלק את האטרף הבוער בהם להשחית.

הידעת?
בין הרגע שח"כ מירי רגב מאשימה את "המפגינים האנרכיסטים" באלימות לבין הרגע שהמפגינים מתחילים להצטדק ולגנות ולהתנער, המדינה מספיקה לבעוט קשישים לרחוב, לנער משפחות מעל אדמתן, לסגור את הברז למעונות לנשים מוכות, להכניס למעצר ילדות בגיל 6, לדחוף עוד אלפי מועסקים למעגל העובדים הלא-מוגנים, לשסות מיליציות של בריונים בחסרי דיור, לדרדר את קופות החולים לגרעונות ולייבש את הרפואה הציבורית, לחמם את הגבול ולהפקיר את בטחון אזרחיה. אחרי כל זה המדינה מוצאת זמן לשלם תלוש משכורת לח"כ מירי רגב, על מנת שזו תמשיך להסיט את תשומת הלב מן האלימות האמיתית שמתרחשת שעה שעה, ברשות ועל פי חוק.

* * *

"אם הבחירות היו משנות משהו, כבר היו מוציאים אותן מחוץ לחוק" (אמה גולדמן).

* * *

הידעת?
99% מן המפגינים שנוטלים חלק במחאה החברתית מתנערים לחלוטין מן התיוג כ"אנרכיסטים". סביר להניח שרובם הגדול לא פתח טקסט של פרודון או קרופוטקין מעודו. יחד עם זאת, פעילי המחאה החברתית כבר פיתחו באופן ספונטני פרקטיקות אנרכיסטיות מובהקות. למשל: מעגלי דיונים, קבלת החלטות בדינמיקה לא-הירארכית, פעולה ישירה (כמו השתלטות על בתים נטושים ושיפוצם), פיתוח זירות עצמאיות להפצה של מידע ורעיונות, הקמת קואופרטיבים ועוד.

אם את או אתה שותפים לפעילות כזאת – זה אומר שאתם כבר קצת אנרכיסטים. אם את או אתה עדיין מתנערים מן הכינוי הזה בתוקף – זה אומר שאתם מתביישים לעלות כיתה בתודעה הפוליטית שלכם. נפלתם לפח המוכר – אתם עדיין תקועים בשלב של טיהור הלקסיקון במקום להתמסר לתיקון המציאות. התסמינים מוכרים. יש אלפי שמאלנים, על פי העקרונות שהם דבקים בהם, שמתנערים בתוקף מן התיוג "שמאלן"; יש אלפי פמיניסטיות, על פי העקרונות שהן דבקות בהם, שמתנערות בתוקף מן התיוג "פמיניסטית". הימין השמרני עסוק רוב הזמן בהכפשת הקטגוריות שמכוננות את השמאל (שיטה מצוינת להתחמק מעימות עם התוכן שלהן); שמאל שפוי, בוגר, לא יכחיש שהמלים הללו (שמאלן, אנרכיסט, פמיניסט, סוציאליסט) חלות עליו, אלא ישכנע, במעשים ממש, שמדובר באותות כבוד ולא באותות קלון.

גאוות השחור, שקורא לעצמו "ניגֶר" בראש מורם, היא הגאווה שנחוצה לנו.

הידעת?
במובן הזה, ובאופן אירוני משהו, יש צדק באמירות כמו "המפגינים הם אנרכיסטים", אף כי הצדק הזה הפוך לכוונת המאשימים: האנרכיזם הוא בדיוק כל מה שטוב במחאה, מה שמסעיר בה ומעורר תקווה. ועדיין אין סיבה להיסחף; החזון הזה אינו משותף לכלל האזרחים ששותפים למחאה. המאסה הגדולה מורכבת עדיין ממגזרים שתובעים צדק לעצמם (ועדיף, אם אפשר, תוך כדי דריכה על חלשים מהם), מגזרים שנושאים עיניים פסיביות אל הפוליטיקה של העבר ונרתעים בגלוי מהשתתפות אקטיבית בעיצוב הפוליטיקה החדשה, של הרחוב והאינטרנט.

לסיכום: "אנרכיזם" כגידוף שנפוץ בפוליטיקה הדמגוגית ובתקשורת אינו רלבנטי לשום הבט של המחאה. "אנרכיזם" כאידאולוגיה שמוכרת מן ההסטוריה הפוליטית של המערב הולם אולי אחוז בודד, או רבע אחוז, מן המפגינים. אולם "אנרכיזם" כאוסף של פרקטיקות אזרחיות של שיתוף ושל התנגדות הולם חלקים גדלים והולכים של המחאה החברתית, וטוב שכך.

העיסוק הזה בהגדרות מוצדק כל עוד, ורק כל עוד, הוא מסלק בוּרוּת ובילבול שמזיקים למאבק. מכאן ואילך, היתקעות בדיון כזה על ההגדרות הופכת בעצמה למכשול במאבק, מפלטם של מפצלי שערות, מאונני כורסאות ומשתמטי כיכרות. בשבת הקרובה יש סיכוי להמשיך מן הנקודה שעצרנו בה לפני שנה. מי ששכח למה – מוזמן להיזכר.

* * *

"מידת חירותך היא לא פחות ולא יותר ממה שתשכיל לתבוע לעצמך ותעז לקחת" (אמה גולדמן).

* * *