הלֶזוּלה מביט ושותק
זהו. אבוד לי. גיליתם אותי.
אתם מתרגשים. הידיעה הופצה לכל קצוות תבל: קוף חדש!
העיניים האלה.
אתם מספרים שאני ניזון בעיקר מפירות ועלים. זה כמו לומר שאתם ניזונים בעיקר מאוכל ושתייה. אתם מאד מתעניינים בי, באזור המחייה שלי, בחיי החברה שלי.
רק העיניים האלה. אתם לא יודעים מה לעשות איתן.
במשך שלוש שנים עקבתם אחרי, צילמתם אותי, מדדתם לי את הגולגולת, נברתם לי בגנים.
מאמרים נכתבו, דוקטורים קודמו לפרופסורים, המדע התקדם.
אבוד לי.
אתם מתפעלים: הלזולה ביישן ושקט. רק העיניים האלה. מטרידות. המבט נישא מהן והלאה.
לאן?
אתם מבקשים להקנות תוקף היסטורי להתרגשות שלכם. ב-30 השנים שקדמו לגילוי שלי התגלו רק שני מיני קופים חדשים באפריקה.
אני יודע. אבל אני זוכר (לשם המבט שלי מופנה) גם את האחרים. אני זוכר את הקולובוּס האדום של מיס וולדרון, שנכחד לגמרי רק לפני 20 שנה. גם אז, מאמרים נכתבו, המדע התקדם. היום הוא כל כך מתקדם שהוא יכול לומר בוודאות: למחצית ממיני הפרימאטים בעולם נשקפת סכנת הכחדה מיידית.
אני זוכר שאני פרימאט. אני זוכר גם את הלמוּרים המסכנים. להם אין את העיניים שלי. אף לב אנושי לא יישבר למראם.
מה יעשו הקופים והיצורים שלא מספיק דומים לכם? מי יחצוץ בינם לבין האין המוחלט?
הקולובוס, אגב, היה קוף קולני, לא "ביישן ושקט" בכלל. זה לא עזר לו. למי אכפת שאני ביישן ושקט.
כולכם מדברים כל הזמן על העיניים שלי. אף אחד לא שם לב לפה: קו קפוץ ודק. הפה שלי חתום. בעצם, אין לי מה לומר לכם.
אולי רק דבר אחרון: גם לי יש ילדים.
לא למות טיפש 
ברוך הבא – חזרת?
הי עידן,
מאחל לך ולכולנו לשחרר שק/כלוב מלא קופים בשנה החדשה.
[רק דיוגנס הקיניקאי עוד הולך עם העששית שלו ומנסה לברר אצל עוברים ושבים אם ראו בני אדם].
רק שחוות מזור לא תקבל רעיונות חדשים להרחבת העסק.
שנה טובה – ודיר באלאק, נא לא להזדהות עם הקוף ! אני איכשהו חש במגמה הזו, ובפרט באיזור הסיפור על הפה הקפוץ. הפרת שתיקה כדי לדבר על שתיקה – סוג של הודאה, נראה לי. מלכת העדויות. ובכן, עושה רושם שבמקביל עולה סערה מסויימת בכיווננו. אמור לקוף שבני האדם זקוקים לך כדי שתרגיז את חלקם האחד (הטובים) ותקדם את ענייניו של החלק האחר (הרעים), ושבסופו של דבר זה יוצא לטובת כולם. תשבע לו, שים לו מחר כמה בננות בדבש, בנה רפסודה וצא לדרך.
אחד הפוסטים החשובים שקראתי כאן בבלוג שלך, וזה לא שהתחרות קלה [מסתתרת פה מחמאה]
ילדים, אגב, הם כמובן לא ההצדקה לקיום או הבסיס לזכויות של אף אחתד, אבל שאלה יהיו הבעיות שלנו.
לקופים, לפרות, לדגים, לתרנגולות – שנת סיום הטרגדיה ומשפט צדק לתוקפים.
עמירם, יותר משמדאיגה אותי חוות מזור (כבר-רבר בורחת להתחבא) מדאיגה אותי החווה לכליאת פליטים שאין להם מזור.
corinnahasofferett , אין דאגה אחת מבטלת את האחרת. לכל אחד יש את האלי ישי שלו, גם לפליטים וגם לפרימטים.
ברוך השב. חסרת לנו. שנה טובה
טוב שחזרת לרגש. שתהיה שנה טובה. או מוטב: שתהיה שנה. אם זה תלוי בביבי ובברק אפילו זה לא בטוח…
היי עידן
מרגישים הפעם את המעורבות החזקה שלך ואת הכעס.
חסר הריחוק הסרקסטי שמאפיין אותך כל כך
מעולה!!!
אוי לא, המדע ממשיך להתקדם.
תוספת קטנה לפוסט המרגש שלך: שים לב שהעובדה שהקוף כבר חי בבית של אדם לא מנעה מהמדענים להרגיש שהם גילו אותו. כמו אמריקה, דברים מתגלים רק כשגברים לבנים מתחיל להתעניין בהם. עכשיו העבודה היא להפוך את הקוף החדש לסמל (ולא, למשל, לתת לו לחיות).
הספר מלחמת העולמות של ה.ג.וולס עוסק בדיוק במצב שאתה מתאר,רק שם הלזולות לא נקראים לזולות,אלא בני האדם.אחת ממטרות הספר הייתה להציב מול האדם של המאה ה-19 וזה של תחילת המאה ה-20 מראה,שבה יוכל להתבונן בחיל ורעדה ביחס שאותו העניק לבעלי החיים השונים בעולם החי סביבו.הוא פורט שם על נימים קמאיים מאוד בנפש.זה לא ממש עזר,מן הסתם,כי ההשמדה וההכחדה הגדולה ביותר של חיות,בייחוד לשם הנאה(ולא רק לשם מסחר וכסף)המשיכה להתקיים כסדרה.האדם רואה את מה שהוא רוצה לראות ומכחיש וממדחיק את כל מה שהוא לא רוצה לראות.לא לחינם,סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הייתה הצומת שבה היהודי פרויד פירסם את ספרו על החלומות.אירופה האכזרית חיה בהכחשות מטורפות שהביאו עליה שני מלחמות עולם,מהפכות אכזריות ומה לא בעצם.כאן גם באה לידי ביטוי רצונו של האדם לגרום להכחדתו של אדם אחר.גם זה,אפשר לומר,היה המשך להיסטוריה ארוכה מאוד ,מאוד.אף מעבר להיסטוריה,למקומות עמוקים יותר,רחוקים יותר,נסתרים מאוד.האדם הניאנדרטלי,שחלק מהגנים שלו,יש אומרים,נמצאים גם בנו,בני הגזע של הומו סאפיינס סאפיינס,היה קוף האדם הראשון שהוכחד.טוב,הוא לא היה ממש קוף,אבל גם על בני אדם,בני האדם אינם חסים ואנו מכירים ויודעים על תרבויות שלמות באמריקה שירדו תהומה כתוצאה מגילויים בידי האדם המערבי.המין היחידי,שהאדם ביימנו עדיין לא גילה,כנראה,זה דווקא את המין שלו.דווקא בשל כך סכנת הכחדה אורבת,בעצם,לכולנו,כי בני אדם עדיין מחפשים בצורה אינטנסיבית את השונות בעוד מעטים יותר מחפשים באותו אופן את הדמיון והקרבה.ככל שהמצב הופך להיות יותר מסוכן,נוצרת בנפש האדם תנועה שכנגד,אמנם,הרוצה בשינוי,אבל המציאות אינה מחוייבת לאיזשהו רצון וגם היכולת לשנות משהו מהותי היא לעיתים קשורה יותר בדברים אקראיים מאוד ולא מכוונים.בשורה התחתונה,אם נמצא את הדמיון והקרבה זה לזו,יהיה גם לקוף הלזולה סיכוי לחיות.אם לא נמצא,הכחדתם של קופי האדם,מסוג זה או אחר,תהייה בעייתנו הקטנה ביותר.אכזריות לאחר,בשמו של המדע או בשמם של אינטרסים כלכליים כאלו או אחרים,היא תמיד סימן של הכחשה והדחקה ומטבע האדם,תמיד יימצאו ההצדקות הלגיטימיות לכך.עדיין נותר לנו לקוות,כפי שטוענים מספר כותבים פופולאריים היום,שהכיוון של המציאות וההיסטוריה האנושית הוא חיובי.אם כן,אפשר לומר,שעוד חזון למועד ואפשר להימנע מפסימיות ייתר.
פעם קראתי שרק לבני אדם גלגלי העין משאירים רקע לבן (כמו ב"לראות את הלבן בעיניים"?), כי זה מאפשר לזולת לראות לאן המבט מכוון, וכך תורם לתקשורת, שבתורה כידוע מאפיינת כל כ ך (נאמר) את המין האנושי .נאמר שם אפילו, בהגזמה הרגילה, זה הדבר בהא הידיעה שקידם את האדם ליצור חברתי. אצל הקוף הזה, שאין לי מלים לתאר את הנשמה היתרה שלו, גלגלי העין מוקפים לבן.מה שתורם כלכ ך לאנושיות שלו, אבל אצלו זה חביב ותמים מה שלא כן אצלנו. נמדה לי שהתאהבנו בו בגלל זה