Skip to content
11 ביולי 2012 / עידן לנדו

איגנורמוס ואנרכיסמוס

[לא, לא חזרתי לכתוב. זה רק העניין הדחוף הזה, שנה למחאה, והצעדה ביום שבת]

* * *

"פעילי המחאה הם אנרכיסטים שפועלים נגד המדינה" (ח"כ מירי רגב)

"רוב האנשים הם סוג של אנרכיסטים שבאו לעשות בלגאן" (שרון גל, סוג של פרשן)

"המחאה תקיא מתוכה אנרכיסטים ומפגינים אלימים" (איציק אלרוב, מומחה לקוטג')

"המהפכה הצודקת הזאת נחטפה בידי קומץ רדיקלים שמאלנים ואנרכיסטים" (איתמר אמינוף, אזרח מודאג)

* * *

הידעת?
מירי רגב שירתה 25 שנה בצה"ל והשלימה תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותואר שני במנהל עסקים. מעולם לא לקחה קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למדה מה פשר המילה "אנרכיזם". שרון גל עוסק בעיתונות כבר 20 שנה. מעולם לא לקח קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למד מה פשר המילה "אנרכיזם".

הידעת?
הבנקים שודדים את האזרח בסכומי עתק, לפי חוק, מדי יום ביומו. דרך אחת היא באמצעות קביעת רצפת מינימום להצמדה בחוזים אחידים (כמו משכנתאות); פירוש הדבר שתשלומי ההחזר עולים עם עליית המדד בהשוואה ליום חתימת החוזה, אבל לא יורדים באופן מקביל כאשר המדד יורד בהשוואה ליום החתימה. זאת ועוד, באמצעות מאות סוגים שונים של עמלות (ספר העמלות של הבנק נפרס לאורך 70-80 עמודים) גורפים הבנקים לכיסם 14 מיליארד שקל בשנה. מומחים חישבו שמערכת הבנקאות בארץ סובלת מאי-יעילות שמגולגלת על הציבור כעלויות עודפות בהקף של כ-6 מיליארד שקלים בשנה. חישוב מאד זהיר מעלה שהשוד השנתי של הבנקים מהאזרחים מגיע ל-15 מליארד שקל בשנה.

מנגד, מחיר החלפת זגוגית חלון ראווה מגיע לכ-550 ש"ח למ"ר. שני חלונות, כל אחד 2X3 מטרים: 6,600 ש"ח.

בניכוי הוצאות החלפת הזגוגיות השבורות, החוב של הבנקים לציבור עומד על 14,999,993,400 ש"ח. החשבון עדיין לצידנו. אבל החוק, כרגיל, עם החזקים.

הידעת?
אנרכיזם" הוא שם-גג לאוסף מגוון מאד של תפיסות עולם, אידאולוגיות פוליטיות ופרקטיקות אקטיביסטיות. המכנה המשותף לכולן, מה שהופך אותן לאנרכיסטיות, הוא ההתנגדות לשלטון באשר הוא; המילה אנרכיה נגזרת מ"אנ-ארכון". "אנ-" הוא "ללא", "ארכון" היה כינויו של המושל העליון באתונה. "אנרכיה" – היעדר שלטון. אנרכיה איננה כאוס, אלא מצב שבו לא מושת על האדם שלטון חיצוני, והוא חופשי ליצור התאגדויות קהילתיות ולפרוש מהן כרצונו.

כלומר, האנרכיסטים מוגדרים על-ידי מטרתם, לא על-ידי האמצעים שהם נוקטים או ממליצים לנקוט בהם להשגת המטרה. בכל הנוגע לאמצעים – אין מִשנה אנרכיסטית אחידה.

הידעת?
תמיד עדיף לשמוע מיד ראשונה מאשר מיד שניה או שלישית. גם הכלל הזה, אגב, הוא אנרכיסטי.

הידעת?
הרוב המכריע של האנרכיסטים, ברוב שנות קיומו כאידאולוגיה מובחנת (החל מן המחצית השניה של המאה ה-18), הסתייגו נחרצות משימוש באמצעים אלימים. שני סנטימנטים ראשיים מניעים את האנרכיסט: התשוקה לחירות והזעזוע מן האמצעים האלימים שמנגנוני המדינה (ובדורות האחרונים, מנגנוני השוק וההון) מפעילים לדיכוי החירות. רבים מהאנרכיסטים דגלו בפציפיזם (גודווין, טולסטוי, אמה גולדמן, בובר) ועל כל שללו כל צורת מאבק אלימה.

בתולדות האנרכיזם יש שתי תקופות קצרות אך ידועות לשמצה שבהן הכלל הזה הופר ואלימות הפכה לכלי פוליטי לגיטימי. התקופה הראשונה, בשנים 1880-1918, ראתה בעלייתו של הטרור הפוליטי באירופה; פעילים אנרכיסטים רבים נתפסו למחשבה שהתנקשות בראשי מדינות תביא לקריסה מיידית של המשטר, שלב הכרחי בדרך למהפכה. אך גם בתקופה ההיא התנערו מנהיגים אנרכיסטיים מרכזיים מפעולה אלימה. הנה דברים שכתב האנרכיסט האיטלקי אריקו מלטסטה:

"אלימות שנועדה להכאיב, צורת המאבק הברוטלית ביותר שניתן לאמץ, משחיתה מיסודה. מטבעה היא מחניקה את הרגשות הנעלים שבאדם ומטפחת את כל התכונות האנטי-חברתיות, פראיות, משטמה, נקמה, תאוות שליטה ורודנות, בוז לחלש והתרפסות בפני החזק. המגמה המזיקה הזאת מתפתחת גם כאשר האלימות נרתמת למטרה צודקת…

אנרכיסטים שנאבקים נגד כל צורה של דיכוי ולמען השחרור המלא של כל אחד ואחת, ולכן נרתעים אינסטינקטיבית מכל אקט של אלימות שחוצה את הגבול בין התנגדות לדיכוי אל דיכוי בפני עצמו, גם הם עלולים למעוד וליפול אל תהומות של כוח ברוטלי."

התקופה הקצרה השניה שבה חבר האנרכיזם לטרור פוליטי היתה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, במדינות מערב אירופה (גרמניה ואיטליה בעיקר). השילוב של פריצת הגבולות של שנות ה-60', עלייתן של תנועות שחרור לאומי בעולם השלישי, והתבססותו של הקפיטליזם הגלובאלי, לווה באקטים של התנגדות אלימה מצידם של תאים מרקסיסטיים ואנרכיסטים באירופה. יותר מכל, היו אלה אקטים של ייאוש ונקמה, ללא תכנית פוליטית מסודרת מאחוריהם.

הידעת?
אתר האינטרנט העברי המרענן ביותר, המשובב ביותר, המאתגר ביותר, הוא אתר אנרכיסטי.

* * *

"פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו, מבחינת מוסריותו הרגילה של האדם, בגדר פשע חמור הם. וכנגד זה, בחיי הכלל, מבחינת ההשקפה הפטריוטית, כשנעשים דברים כאלה כדי להאדיר את המדינה, לשמור עליה ולהגדיל את כוחה, הרי כל אלה הם בגדר חובה ומידה טובה" (מיכאל באקונין).

* * *

הידעת?
בהשוואה לזרמים הפוליטיים המרכזיים של מאתיים השנים האחרונות, האנרכיזם הוא הזרם העדין ביותר, עם הכי פחות דם על הידיים. בשם האימפריאליזם והנצרות נטבחו מאות אלפי אפריקנים בידי קולוניאליסטים אירופאים; לאומנים מכל הסוגים, פשיסטים ונאצים הכחידו אוכלוסיות שלמות על בסיס גזעי ואידאולוגי; קומוניסטים כלאו, עינו, רוששו והרעיבו מליוני בני אדם ש"לא התיישרו" לפי הדיאלקטיקה ההסטורית; ובמחצית המאה האחרונה, דמוקרטיות ליברליות הפציצו מן האוויר שטחים מאוכלסים עצומים במזרח אסיה ובמזרח התיכון, כשמאחורי רוממות האידאלים שבגרונם ניצבים אינטרסים של שליטה כלכלית.

מספר החפים מפשע שאמריקה הרגה במשך שבועיים בעיראק או באפגניסטאן עולה על מספר הקורבנות של האנרכיסטים במשך מאה שנים. את כל זה אסור לשכוח כשמדברים על "האלימות של האנרכיסטים".

הידעת?
יש שֵם למי שמדביק שוב ושוב למושג כלשהו (כמו "אנרכיזם") קונוטציות שליליות, של אלימות וחורבן, בלי כל בסיס עובדתי: תועמלן. יש שֵם למי שבולע תעמולה וממחזר אותה בלי כל שמץ של ביקורת: אספסוף. התועמלן והאספסוף מתקיימים בסימביוזה הכרחית, לאחד אין קיום ללא השני. ושניהם יחד זקוקים ל"אחר" כלשהו כדי לתדלק את האטרף הבוער בהם להשחית.



הידעת?
בין הרגע שח"כ מירי רגב מאשימה את "המפגינים האנרכיסטים" באלימות לבין הרגע שהמפגינים מתחילים להצטדק ולגנות ולהתנער, המדינה מספיקה לבעוט קשישים לרחוב, לנער משפחות מעל אדמתן, לסגור את הברז למעונות לנשים מוכות, להכניס למעצר ילדות בגיל 6, לדחוף עוד אלפי מועסקים למעגל העובדים הלא-מוגנים, לשסות מיליציות של בריונים בחסרי דיור, לדרדר את קופות החולים לגרעונות ולייבש את הרפואה הציבורית, לחמם את הגבול ולהפקיר את בטחון אזרחיה. אחרי כל זה המדינה מוצאת זמן לשלם תלוש משכורת לח"כ מירי רגב, על מנת שזו תמשיך להסיט את תשומת הלב מן האלימות האמיתית שמתרחשת שעה שעה, ברשות ועל פי חוק.

* * *

"אם הבחירות היו משנות משהו, כבר היו מוציאים אותן מחוץ לחוק" (אמה גולדמן).

* * *

הידעת?
99% מן המפגינים שנוטלים חלק במחאה החברתית מתנערים לחלוטין מן התיוג כ"אנרכיסטים". סביר להניח שרובם הגדול לא פתח טקסט של פרודון או קרופוטקין מעודו. יחד עם זאת, פעילי המחאה החברתית כבר פיתחו באופן ספונטני פרקטיקות אנרכיסטיות מובהקות. למשל: מעגלי דיונים, קבלת החלטות בדינמיקה לא-הירארכית, פעולה ישירה (כמו השתלטות על בתים נטושים ושיפוצם), פיתוח זירות עצמאיות להפצה של מידע ורעיונות, הקמת קואופרטיבים ועוד.

אם את או אתה שותפים לפעילות כזאת – זה אומר שאתם כבר קצת אנרכיסטים. אם את או אתה עדיין מתנערים מן הכינוי הזה בתוקף – זה אומר שאתם מתביישים לעלות כיתה בתודעה הפוליטית שלכם. נפלתם לפח המוכר – אתם עדיין תקועים בשלב של טיהור הלקסיקון במקום להתמסר לתיקון המציאות. התסמינים מוכרים. יש אלפי שמאלנים, על פי העקרונות שהם דבקים בהם, שמתנערים בתוקף מן התיוג "שמאלן"; יש אלפי פמיניסטיות, על פי העקרונות שהן דבקות בהם, שמתנערות בתוקף מן התיוג "פמיניסטית". הימין השמרני עסוק רוב הזמן בהכפשת הקטגוריות שמכוננות את השמאל (שיטה מצוינת להתחמק מעימות עם התוכן שלהן); שמאל שפוי, בוגר, לא יכחיש שהמלים הללו (שמאלן, אנרכיסט, פמיניסט, סוציאליסט) חלות עליו, אלא ישכנע, במעשים ממש, שמדובר באותות כבוד ולא באותות קלון.

גאוות השחור, שקורא לעצמו "ניגֶר" בראש מורם, היא הגאווה שנחוצה לנו.

הידעת?
במובן הזה, ובאופן אירוני משהו, יש צדק באמירות כמו "המפגינים הם אנרכיסטים", אף כי הצדק הזה הפוך לכוונת המאשימים: האנרכיזם הוא בדיוק כל מה שטוב במחאה, מה שמסעיר בה ומעורר תקווה. ועדיין אין סיבה להיסחף; החזון הזה אינו משותף לכלל האזרחים ששותפים למחאה. המאסה הגדולה מורכבת עדיין ממגזרים שתובעים צדק לעצמם (ועדיף, אם אפשר, תוך כדי דריכה על חלשים מהם), מגזרים שנושאים עיניים פסיביות אל הפוליטיקה של העבר ונרתעים בגלוי מהשתתפות אקטיבית בעיצוב הפוליטיקה החדשה, של הרחוב והאינטרנט.

לסיכום: "אנרכיזם" כגידוף שנפוץ בפוליטיקה הדמגוגית ובתקשורת אינו רלבנטי לשום הבט של המחאה. "אנרכיזם" כאידאולוגיה שמוכרת מן ההסטוריה הפוליטית של המערב הולם אולי אחוז בודד, או רבע אחוז, מן המפגינים. אולם "אנרכיזם" כאוסף של פרקטיקות אזרחיות של שיתוף ושל התנגדות הולם חלקים גדלים והולכים של המחאה החברתית, וטוב שכך.

העיסוק הזה בהגדרות מוצדק כל עוד, ורק כל עוד, הוא מסלק בוּרוּת ובילבול שמזיקים למאבק. מכאן ואילך, היתקעות בדיון כזה על ההגדרות הופכת בעצמה למכשול במאבק, מפלטם של מפצלי שערות, מאונני כורסאות ומשתמטי כיכרות. בשבת הקרובה יש סיכוי להמשיך מן הנקודה שעצרנו בה לפני שנה. מי ששכח למה – מוזמן להיזכר.

* * *

"מידת חירותך היא לא פחות ולא יותר ממה שתשכיל לתבוע לעצמך ותעז לקחת" (אמה גולדמן).

* * *

55 תגובות

להגיב
  1. nina ramon / יול 11 2012 09:38

    תודה! מרתק וחשוב (-:
    מעניין גם הזיהוי/ערבוב של אנארכיזם עם ניהיליזם וברבריות.
    אבל, כפי שציינת, המנופפים בסיסמאות מעולם לא טורחים לברר את משמעות המושגים.

  2. גבי / יול 11 2012 09:49

    תודה רבה.
    מתחיל להפיץ 🙂

  3. nunital / יול 11 2012 09:53

    תודה. חבל שאתה לא כותב. אתה חסר. מקווה שתחזור.
    נוני.

  4. David Palma / יול 11 2012 09:56

    עידן תודה על התזכורת ותודה שאתה שומר לעצמך על זכות השיבה החד פעמית (-:

    ואם יורשה לי להוסיף, שלא כהרגלי, תוספת הכרחית למאמר:

    "חירות ללא סוציאליזם היא אי צדק, ואילו סוציאליזם בלי חופש-הריהו עבדות." (מיכאיל באקונין)

    מיכאיל באקונין (זוכרים את מיכאל באקונין שהזכרתי קודם? האנרכיסט הידוע, שראש משטרת פריז אמר עליו, בזמן שהשוטרים שלו עינו אותו, שאם רוצים לעשות מהפכה טוב שיש אחד כזה לצדך, אך מרגע שהמהפכה הצליחה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה להוציאו להורג) היה כל חייו אדם שלא הסתדר טוב עם מסגרות קיימות ובעיקר מאובנות.

    מיכאיל באקונין גרס שההיסטוריה מלמדת אותנו שמדוכאים שנדפקים משני עברי הגבול של מדינות, במקום שיתאחדו נגד מי שמשעבד אותם ודופק להם את הצורה, הם מתלכדים באופן שסותר לחלוטין את האינטרסים האמיתיים שלהם דווקא עם אלה המשעבדים אותם ונלחמים בדומים להם מעבר לגבול. כך השליטים מבטיחים את שלטונם. אחר כך בא ברטולד ברכט ואמר את זה באופן חינני יותר. אבל אף אחד לא יכול להכחיש את העובדה שמיכאיל באקונין הגדיר יפה את הדברים ראשון.

    בספרו המבריק "המדינה החברה והיחיד", מגדיר מיכאל באקונין מחדש את היחסים המתקיימים בין חברות, מדינות והאדם האינדיבידואלי השרוי בהן. והוא עושה זאת במילים צלולות וברורות כאשר אי שם ממעמקי המאה ה- 19 התבונן אל העתיד ותיאר אותו ללא מורא וללא משוא פנים והדברים שכתב נכונים עד עצם היום הזה ועד בכלל.

    כה אמר מיכאיל באקונין

    מתוך "המדינה, החברה והיחיד"

    ניצול וממשלה הן מילים נרדפות – ניצול וממשלה הם שני ביטויים צמודים של הדבר הקרוי פוליטיקה. הניצול מספק את האמצעים להגשמת תהליך הממשל, הוא גם הבסיס ההכרחי והמטרה של כל ממשלה, וזו חוזרת ונותנת לכוח הניצול אישור חוקי כדי להגשים את מטרותיה.

    חוק הג’ונגל קובע יחסי מדינות – כל מדינה שואפת להפוך להיות למדינה החזקה ביותר. עליה לבלוע את זולתה כדי שלא תיבלע, להיות כובשת כדי לא להיכבש, לשעבד כדי לא להיות משועבדת.

    המדינה הורסת את הסולידריות של כלל האנושות – המדינה פורשת חסותה על אזרחיה בלבד, ואין היא מכירה בזכויות של אדם, אנושיות וציביליזציה אלא בתחומי גבולותיה בלבד.

    למדינה אין חובות כלשהן כלפי אוכלוסיות זרות (כבושות) – אם מדינה נוהגת מנהג הומאני בעם כבוש, אין היא עושה זאת מטעמי חובה, כי זכותה המוחלטת לעשות בהם כראות עיניה.

    הפטריוטיזם סותר את המוסר האנושי הרגיל (הטבעי) – הפטריוטיזם הוא המוסר העליון של המדינה, הוא עצם מהות המדינה. אנחנו אומרים: "מוסריות עליונה"- כי בדרך כלל מתעלה היא מעל לרמת המוסר והצדק האנושיים, ועל ידי כך היא מעמידה את עצמה בסתירה להם. פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו נעשים מוצדקים כאשר הם נעשים בשם המדינה.

    מרד בחברה הוא מעשה בלתי אפשרי – החברה קדמה לכל יחיד, ויש לה קיום מעבר לו. כמוה כטבע. החברה האנושית היא טבעית, המדינה והממשלה מלאכותיות. לכן אין האדם יכול למרוד בחברה, כי אז הוא מורד בעצם בטבעו שלו.

    המדינה רע היסטורי הכרחי – המדינה היא רעה חולה. היא הכרחית משום שהיא שלב בהתפתחות האדם. המדינה איננה החברה. היא רק אחת מצורותיה ההיסטוריות. מבחינה היסטורית צמחה המדינה מתוך שילוב של אלימות, שוד וגזל. אם האדם חפץ להשתחרר, עליו להתבגר משלב המדינה שהוא רע הכרחי, אך כבר עכשיו המדינה מעכבת את התפתחות החברה האנושית.

    מרד במדינה – יותר נכון וקל למרוד במדינה. כי בעצם מהותה יש כבר משהו שמעורר התקוממות. לעולם תהיה המדינה הכוח האונס את רצון האדם לפי החוק. המדינה מהווה את השלילה הנצחית לחירות האדם.

    עניין היחיד ועניין הכלל אינם סותרים זה את זה – מילדות מלמדים אותנו שקיימת סתירה בין האינטרסים של היחיד לאינטרסים של הכלל. זהו שקר שנוסד על ידי המדינה שנועד להסתיר את האמת – שאינטרס הפרט ואינטרס הכלל זהים. המדינה מקריבה את האינטרסים של היחיד ושל הרבים לטובת אינטרסים של מיעוט בעל זכויות יתר. אם מתבוננים היטב רואים שניגוד האינטרסים הנ"ל הומצא ומתוחזק על ידי ולמען המשך השלטון והדיכוי של המדינה באזרחיה.

    ********************************************************************************

    ועכשיו, לאחר שהתוודענו לדברים שכתב מיכאיל באקונין, נעשה ברור יותר למה מנהיגינו מצחצחים חרבות ומשסים אותנו באחינו לצרה, והם שבים ומשכנעים אותנו ללא לאות שבמקום לאהוב אותם כי הם אחינו בני האדם, עלינו לשונאם ובעיקר עלינו להתאמץ להשמיד אותם לפני שהם ישמידו אותנו. ואם חלילה לא נתעשת בזמן, נמשיך לעשות מה שאנחנו עושים כל כך טוב רוב ימינו, להיות בשר התותחים הטעים המנציח את שלטונם של המנוולים לעד.

  5. עמית / יול 11 2012 10:00

    האם יכול להיות שמירי (רגב ) סיבוני פשוט נעלבה מזה שבעטו אותה מרוטשילד שנה שעברה?

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / יול 11 2012 10:00

    תודה, מרתק!

  7. Eli / יול 11 2012 10:07

    ומאוד מומלץ לקרא את "המנושל" מאת אורסולה ק. לגווין

  8. מוטי / יול 11 2012 10:17

    נדמה לי שאפילו שטייניץ,שכתב את ההקדמה "לחברה הפתוחה ואויביה(שאני קורא להנאתי ולסירוגין)יסכים,שיש "לאנרכיסטים" זכות להחליף את השלטון,כאשר השלטון אינו טוב(בקיצור,לפטר את הגלמים!).

    הבעיה היא,ששטייניץ(וגם מירי רגב)מאמינים באיזושהי אמת מוחלטת ולא בפלורליזם וביחסיות ואיכשהו,משום מה,הם המייצגים של אותה אמת מוחלטת(ועל כן ניתן לכנות את כל האחרים אנרכיסטים במובן שלילי מובהק).
    זאת גם הסיבה,שהבחירות באמת לא משנות שום דבר מהותי וזאת גם הסיבה שנוצרים אנרכיסטים(שיודעים,שאין טעם בכלל ללכת לבחירות במצב דברים כזה פגום).
    ולמרות זאת,יש לנו בכנסת כמה אנשים טובים(כגון שלי יחימוביץ),שלמרות מצב הדברים העגום,יש טעם כלשהו בתמיכה בהם ובתוכניותיהם(שאולי לא תתממשנה במלואן או אפילו בחלקן).

    בכל הנוגע לתועמלנות,הדברים ידועים,כשחוזרים על דבר מסוים מספיק פעמים במדיות השונות,אנשים עשוים לתפסו כמשהו בעל ערך וכאיזושהי אמת(בניגוד גמור לאינטרסים שלהם עצמם ).

    למרות שידעתי רבים מהדברים שהעלת במאמר הזה,עדיין ניסחת זאת בצורה בהירה מאוד ומורחבת וזה תמיד עוזר.

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) / יול 11 2012 10:29

    בהתחשב בנסיבות החברתיות, נגזר עליך עידן לשוב ולכתוב באופן קבוע.. ראה זאת כצו 8 או גיוס מילואים לפרק זמן ארוך…

  10. משה יוסף / יול 11 2012 10:40

    ראשית, תודה – עשית ללא ספק סדר.

    מאידך את עוסק בהגדרה המלומדת של הביטוי ולא במהות שלה.

    אפשר להסכים לכל פעולה שאינה מקובלת כל עוד היא עומדת באמות מידה סבירות.

    עדין, גם תפיסת תחנת רדיו לביצוע הפיכה יכול להיות בלא אלימות של ממש – עדין זה יחשב כהפיכה לא לגיטימית.

    במקרה הזה, כוונתה של רגב (אם היא מסוגלת להבין מה שנכתב כאן) לעצם הנסיון לשנות את המשטר שלא על ידי בחירות.

  11. עידן לנדו / יול 11 2012 11:00

    תודה לכולם, במיוחד לדודו על הדברים של באקונין.

    משה: לא, נדמה לי שהכוונה של רגב שונה לגמרי. הפגנות המוניות לא "משנות את המשטר". הן מעמידות סדר יום חדש שמאלץ את נבחרי הציבור לדבר אחרת ולתקצב אחרת. זאת דמוקרטיה במיטבה. המטרה של רגב היא לעשות דה-לגיטימציה לביקורת באמצעות סימון שעירים לעזאזל. הסכנה למשטר היא ממנה, לא מן המפגינים.

  12. ido2267 / יול 11 2012 11:25

    האמת? לא. לא ידעתי.

  13. Eishton / יול 11 2012 11:34

    אחד טרי טרי מהבוקר:

  14. odedgilad / יול 11 2012 12:14

    רגע רגע, לפני שכולנו מצטרפים למפלגת הפיראטים ומתגייסים כנגד עצם הרעיון של שלטון צריך לזכור משהו קטן: אנרכיזם הוא גם האידאולוגיה של מסיבת התה הרפובליקנית. אנרכיזם הוא האידאולוגיה של התאגידים וההון שלא רוצים שום פיקוח אזרחי עליהם, אנרכיזם הוא האידאולוגיה של האימפריה האמריקנית שלא מוכנה לחתום על אמנות בינלאומיות מחייבות ומתנגדת בכל דרך לרעיון של "משפט בינלאומי".
    אני מציע לצפות בסרטון הקצר "האדם והשלטון" שבו ישעיהו ליבוביץ' מפליא להסביר (בעיקר בחלק השני) את העימות בין האדם והשלטון ומציע לנו לחפש איזון נכון בינהם, לא ביטול של אחד מהם: http://youtu.be/SfaAj-YcKiY

  15. danahezek / יול 11 2012 12:48

    האמת, לא ידעתי, כלומר ידעתי בטישטוש, ואתה תמיד מבהיר. וגם משעשע. תודה תודה.

  16. רז / יול 11 2012 13:26

    למר פלמה היקר,
    לא "ראש משטרת פריז" אלא קוסדייר (הפרפקט של המתרסים) ולא "בשעה שהשוטרים שלו עינו אותו" אלא בשעה ששלח אותו לשליחות ממנה אמור היה לא לחזור. הדברים מובאים אצל אלכסנדר הרצן (ע' 425 בתרגום העברי).
    בברכה.

  17. אחת / יול 11 2012 14:08

    העם היהודי הוא אכן אספסוף שקל להחריד, להסית ולשלוט בו. לכן הוא מקשיב וימשיך להקשיב לתועמלנים ולא לקולו של ההגיון.

  18. אלמוג / יול 11 2012 14:23

    עידן, תודה. גם אני תמיד מצטמררת כשעושים שימוש בלתי הוגן במונח "אנרכיזם".

  19. ido2267 / יול 11 2012 14:43

    אלמוג צודקת. מה זה שכל אחד משתמש במושג אנארכיזם איך שבא לו? מה זה פה? אנארכיה?

  20. עידן לנדו / יול 11 2012 14:53

    עודד: ההערה שלך במקום, אבל הפוסט הזה לא חוטא בנאיביות מן הסוג הזה. כתבתי כך: "התשוקה לחירות והזעזוע מן האמצעים האלימים שמנגנוני המדינה (ובדורות האחרונים, מנגנוני השוק וההון) מפעילים לדיכוי החירות." ב-20 השנים האחרונות האויב המשמעותי יותר של האנרכיסטים במערב המתועש הוא תאגידים בינלאומיים – שכוחם עולה בהרבה על כוחן של ממשלות במדינות קטנות ובינוניות (ע"ע המשברים ביוון וספרד). כיוון שהשוק וההון הבלתי מרוסנים מדכאים את החירות של היחיד, ה"חופש" שבמסגרתו הם פועלים אינו יכול להיקרא אנרכיזם לפי ההגדרה שהצעתי. עוד דרך להביט בכך היא באמצעות ההגדרה שחומסקי מציע בסרטון: הפעלת כוח ומרות תמיד טעונת הצדקה, ונטל ההצדקה כבד מאד. יש הצדקה מלאה לרסן את ההשתוללות של ההון כי חיי אדם ורווחתם תלויים בכך.

    המלים "חופש" ו"חירות הפרט" כמובן אינן משות מפיו של הימין הרפובליקני הקיצוני באמריקה; כך גם בוויכוח בעד ונגד ביטוח הבריאות. אבל כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שמדובר בעיוות ציני של המושגים האלה; ה"חופש" להיות עני, ה"חירות" להיות משולל ביטוח רפואי. במקביל, אותם תועמלנים מחילים את מושגי החופש והחירות על תאגידים, כאילו היו אינדיבידואלים עם צרכים ורגשות. העיוותים האלה, למזלנו, עדיין לא הגיעו לפוליטיקה הישראלית (למעט ליברמן, הפוליטיקאי הכי אמריקאי שלנו…). אצלנו הימין נשלט בידי לאומנים קולקטיביסטיים שרק רוצים להרחיב את סמכויות הממשל ולא לצמצם אותן.

  21. חיה כאן / יול 11 2012 14:54

    לעידן לנדו, נכון יותר, לכול מי שיכול להפעיל קשרים על מנת שעידן יופיע בטלוויזיה, לא משנה איזה ערוץ (רק לא ערוץ הכנסת…).
    אולי-אולי אם יישמע גם קולו של עידן ולא רק קולם של מירי רגב ומיכאל בן ארי – יווצר מומנטום לוויכוח אמתי ולשם שינוי גם אינטליגנטי.

  22. אוריש / יול 11 2012 15:20

    אנרכיזם גם יכול להתבטא בהתפקדות המונית לליכוד כך שבפריימריז הבאים לא יהיו מועמדים דוגמת מירי רגב

  23. יניב / יול 11 2012 15:52

    תודה על הפוסט
    לפי ההגדרות פה יש במדינת ישראל הרבה מאוד אנרכיסטים חרדים ונערי גבעות.
    הם מורדים בשלטון ולא מצייתים.
    רוב השמאלנים הם פטריוטים לידם.
    ואני אפילו יכול להגיד שחלק מהם אני מעריך כי הם מוכנים להקריב המון למען האידאולוגיה שלהם (שהיא מוטעית לחלוטין) והם לא מתפנקים ויוצאים למחאות רק כשנוח.

  24. odedgilad / יול 11 2012 16:36

    תודה על תשובתך, עידן. הנקודה היא שביקורת שנאמרת מתוך האידיאל האנרכיסטי כנגד עלולה להביא לשפיכת התינוק עם המים המלוכלכים, ולשלילת הלגיטימיות של מוסדות הממשלה והתאגידים מעצם היותם מבנים הירארכיים . אני, למשל, סבור שממשלות ותאגידים הם המצאות מופלאות לשיתוף פעולה של בני אדם ברמת המאקרו, כלומר בקהילות שמונות יותר ממאות בני אדם. הליקוי המבני היסודי של החברה האנושית כיום, שמוליד את הכשלים שאנו רואים בתפקוד הממשלות והתאגידים, הוא הפער בין הגלובליות שלנו כצרכנים, המיוצגים ע"י התאגידים, ובין המקומיות שלנו כאזרחים, המיוצגים ע"י הממשלות. דרך הפער הזה מתאפשר המשך הניצול הפוסט-קולוניאלי האמיתי שקורע את העולם לגזרים.
    חומסקי אינו שולל מעיקרה את הלגיטימיות של שימוש בכח, וליבוביץ' מדגיש שפירושה של הדמוקרטיה הוא לצמצם את סמכותו של השלטון עד למינימום ההכרחי. ואולם בעולמנו, אם נסתכל על האנושות כקהילה אחת, מיד נבחין שאין בקהילה הזאת שום מוסד שלטוני בעל סמכות להפעלת כח. לא "ממשלה קטנה" החביבה על ניאו-ליברלים, לא "מינימלית הכרחית", כהגדרתו של ליבוביץ', אלא אפס מוחלט של שלטון. אפס מנגנוני חוק וצדק, אפס מנגנוני מיסוי ורווחה, אפס מנגנוני פיקוח, מדידה ובקרה, כל דאלים גבר. ברמה הכלל-אנושית אנחנו סובלים מהיעדרו המוחלט של ארכון או במילותיך: אנרכיה.
    אני, כפי שאתה בוודאי מנחש, סבור כי הפיתרון הנחוץ הוא דווקא בגלובליזציה של מוסדות האזרחות והממשלה, קרי הקמתה של פדרציה דמוקרטית גלובלית (כן, הירארכית) שתוכל לייצג את האינטרס של כל בני האדם כאזרחים ובכך לאזן את כוחם העודף של התאגידים הגלובליים ושל הממשלות מקומיות חזקות.

  25. יניב מאיר / יול 11 2012 16:40

    בהמשך לתשובתו של עידן לתגובתו של עודד, המושג "חירות הפרט" בהיסטוריה האמריקנית כלל גם את החירות לבעלות על עבדים. בעלי האחוזות בדרום ראו באיסור העבדות פגיעה בחירות שלהם להחזיק עבדים.
    ואפרופו עיוותים כאלו, אני חולק עליך עידן. עיוותים אורווליאנים כאלה הגיעו גם הגיעו לארץ מזמן ונעשים בשימוש יומיומי פה, למשל השימוש במושגים של אפליה ואפרטהייד כדי לתאר מגבלות בנייה על מתנחלים בשטחים (ומי כמוך יודע). יש לקוות שנזכה לראות את היום שבו טענה כזו תעורר בציבור אותה תגובה כמו הטענה ההיא של בעלי העבדים.

  26. דן / יול 11 2012 16:49

    אני בוודאי מפספס משהו – מדוע הסמ"ך הראשונה ב-"איגנורסמוס", ולא "איגנורמוס" כמצופה?

  27. עידן לנדו / יול 11 2012 17:01

    דן: לא, אני פיספסתי ודחפתי ס' מיותרת. איגנורמוס שכמוני.

    עודד: באמת שאין לי מושג איך פדרציות גלובליות יפתרו את הבעיות שלנו. אני רואה יותר בעיות מפתרונות בזה, כי כמות מייצרת הירארכיה, והירארכיה מייצרת כוח מופרז. לכן מושג הקהילתיות קשור בקשר הדוק כל כך עם מושג האנרכיה.

    אבל אולי לא כאן המקום להיכנס לזה. הנקודה הפשוטה שלי היא שהאנרכיסט מזהה כוח מופרז, בלתי מוצדק, ונאבק נגדו. השאלה איפה הכוח – במדינה או בתאגיד – היא משנית בלבד. בימיו של באקונין, המדינה היתה הכוח האולטימטיבי; בימינו, הבנק העולמי וקרן המטבע חזקים ממדינות מסוימות.

    יניב: מסכים.

  28. M / יול 11 2012 20:02

    טקסט כל כך, כל כך חשוב. מצטרפת לדרישה שתחזור לכתוב ושמן הראוי שתתחיל להופיע במקומות ציבוריים יותר כדי להשמיע את קולך, כי הוא דרוש לנו.

  29. דרור בל"ד / יול 11 2012 20:57

    "לא, לא חזרתי לעשן. זה רק העניין הדחוף הזה, 64 שנה למדינה הציונית, והצעדה ביום שבת" – טלי פחימה, גדולת המתנגדים בכל הזמנים.

    "אם מתנהגים אלינו כמו לאנרכיסטים – כדאי שלפחות נדע מה זכויותנו" – איל עופר, (ישראל יקרה לנו), אב גאה לבן המשרת בצבא הציוני ולעוד בן שיתגייס בשנה הבאה.
    על כך ענה לו איל ניר, פרשן יהודי ודמוקרטי: "אם המערכת מתנהגת כלפי מפגיני הצדק החברתי, רובם ציונים, כפי שהיא מתנהגת כלפי אנארכיסטים והלוואי כלפי פלסטינים אזי זה הוא צדק חברתי. אני חוזר, זה הוא צדק חברתי. רק כאשר הציונים ירגישו איך זה לחיות תחת המגף הישראלי אז הם אולי יקומו וישנו את השיטה. עד אז הפלסטינים ימשיכו לשלם את מחיר השתיקה והתמיכה של הרוב הציוני. ערב טוב".
    (מתוך דף הפייסבוק של לוחם החופש ברק כהן)

    "פלסטין תקיא מתוכה ציונים ומשת"פים אלימים" – אחמד ג'יבריל, מומחה לענייני זכות השיבה, בתגובה להכרזתו של אבו מאזן על הצטרפותו לקדימה והובלת המחאה הפלסטינית (וועידת פת"ח, 2009)

    "המהפכה הצודקת הזאת נחטפה בידי קומץ רדיקלים ציונים המעודדים שוויון בנטל פשעי מלחמה" – 99% מהאזרחים המודאגים בכל העולם, בהפגנות בהן מושמעת תדיר הקריאה: Zionsts, Fascists, c'est vous les Terroristes

    "מי שירים יד על… [לוחמת החופש דפני ליף] אגדע את ידו" – מישאל חשין, מראשי כנופיית שלטון החוק הציוני

    ***
    הידעת?
    Zionism is highly addictive, don't start (Theodor Herzl)

    הידעת?
    Zionism seriously harms you and others around you (Azmi bishara)

    הידעת?
    Stopping Zionism reduces the risk of war crimes and an apartheid regime (Ali Abunimah)

    בועז, נול, על מי אתה שומר?
    Protect Gazan children: don't make them breathe your Zionism (Haneen Zoabi & Raed Salah)

    הידעת?
    Zionism can cause a slow and painful death
    (ארכי פושע המלחמה אהוד ברק, פושע המלחמה מתן וילנאי ושלום שמחון (תשובה לשאלה מי מרוויח מהמצור על עזה – אורי בלאו ויותם פלדמן, הארץ), אורית נוקד – תומכת בהרעבת תרנגולות ובעינוי פרות, כולם ממפלגת העצמאות הציונית) [תגובתי שצונזרה למאמר מצוין של יוסי וולפסון – כתם של אכזריות, הארץ]
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1751656

    הידעת?
    Your doctor (Ahmad Tibi) or your pharmacist (Jamal Zahalka) can help you quit Zionism

    Z I O N I S M K I L L S

    בחורבן מדינת כל גזעניה ובייסוד מדינת כל מעשניה ננוחם (אחמד טיבי ורחביה ברמן)

  30. יאיר / יול 11 2012 21:02

    בשפתה של מירי רגב ("מירירגבית" ?), שמאלני הוא בן דעת מיעוט שמתעקש לא לשנות את דעתו; אנרכיסט, לשיטתה, הוא טרוריסט יהודי. אני מודה לך על הפוסט ומצטרף למבקשים שתחזור לכתוב באופן קבוע.

  31. Jonatan Krovitsky / יול 11 2012 21:35

    קביעת רצפת מינימום לא נשמעת פעילות אנרכיסטית מי יודע מה

  32. גבי ס. / יול 12 2012 13:34

    ברשותך, אגיב רק לעניין החשבונאות של עלות זגוגית מול העושק לכאורה מצד הבנקים.
    סדרת ההסקות הלוגית שאתה מביא כאן, כפי שאני מבין אותה היא:

    הבנק עושק אותנו -> אנשים מסויימים עשו משהו לא חוקי -> הנזק שלהם הוא זניח לעומת ה-"נזק" של הבנקים -> משתמע שיש איזשהו סוג של הקלה / הבנה שיש להפגין כלפי מנפצי זגוגיות בנקים למינהם (זה אמנם לא רשום, אבל אין סיבה להתמם, ולהגיד שאין זה משתמע מן הכתוב).

    הטענה הבסיסית שמניעה את שרשרת ההסקות הזו היא "הבנק עושק אותנו".
    אני חושב שזו סדרת הסקות מסוכנת שבעזרת השמה של טענה בסיסית אחרת, אפשר להצדיק (או לא לגנות) פעולות לא חוקיות רבות אחרות:

    הממשלה והיישובים הערביים עושקים אותנו ואת אדמתנו כבר שנים -> אנשים מסויימים עשו משהו לא חוקי (ניפצו חלונות, עקרו עצים, יידו אבנים, השחיתו מסגדים) -> הנזק שלהם הוא זניח לעומת ה-"נזק" של הממשלה והיישובים הערביים-> משתמע שיש איזשהו סוג של הקלה / הבנה שיש להפגין כלפי מבצעי תג מחיר בנקים למינהם.

    פעולה לא חוקית היא אסורה באשר היא, ויש לגנותה,
    אין זה לעניין לבחור מתי אתה רוצה לקבל את שלטון החוק (ר"ע אחד מהפוסטים האחרונים שלך לגבי גבעת האולפנה), ומתי פעולות לא חוקיות אחרות הן זניחות.

  33. עידן לנדו / יול 12 2012 15:44

    גבי, אודה לך אם תאיר את עיני איך "הישובים הערבים עושקים אותנו". ככל הידוע לי, המצב הפוך; הם משלמים מסים, ועדיין הביוב זורם להם ברחוב; ועדיין חסרות להם מאות כיתות לימוד; ועדיין אין להם תקציבי פיתוח; ועדיין אין עיר ערבית אחת בארץ, חוץ מנצרת, אחרי 64 שנים.

    אין לי שום יחס מקודש לשלטון החוק. את זה אולי פיספסת. במקרים רבים החוק הוא רק זרוע נוספת של שרירות לב ומגלם אינטרסים של בעלי הון שקנו בכסף פוליטיקאים קטנים ומושחתים. חוק שעבר בדרך כזאת – אין לי שום כבוד אליו ובטח שלא אגנה את הפרתו. ובכלל, אני לא בעניין של גינויים, אלא של חשבון מוסרי. בחשבון המוסרי הזה, הבנקים הם עדיין הנבל הראשי בסיפור, וכל ההילולה שעשו סביב הזגוגיות המנופצות היתה ספין עלוב להפוך את היוצרות.

    אני לא קורא לנפץ זגוגיות של בנקים, אבל אני לא מתחסד; לא אזיל דמעה על אף זגוגית כזאת.

  34. גבי ס. / יול 12 2012 16:43

    אני אינני חושב ש-"הישובים הערבים עושקים אותנו",
    הבאתי בכוונה בהקצנה דוגמא כיצד הגרירה הלוגית שהבאת היא מסוכנת.
    ראיית עולם כזו מצדיקה (סליחה, "לא מזילה דמעה") פעולות תג-מחיר, כפי שהיא לא מזילה דמעה על זגוגיות בנקים מנופצות.
    ההבדל היחיד בין שני המקרים היא טענת הבסיס שמתחילה את שרשרת ההסקים שציינתי, שהובלעה בטיעוניך.

    בנוגע ליחסך לשלטון החוק, זה לא מנע ממך להביא אותו בתור טיעון נגדי בפוסט על גבעת האולפנה (כפי שציינתי), להלן ציטוט:

    ""מחזה סוריאליסטי": מתעקשים לקיים פסיקת בג"ץ

    כל מי שעיניו בראשו מבין מה קורה כאן. הרשות המבצעת מוציאה הנחיות ברורות לרשות השופטת כיצד לפסוק; ראש הממשלה ושר הביטחון קובעים מה חוקי ומה לא."

    מקביל עידן לנדו בעל ראיית עולם מנוגדת יכול להגיד : אני לא אזיל דמעה על כמה בתים קטנים של ערבים שגם ככה מתנפלים עלינו חדשות לבקרים (שוב, זו ממש לא דעתי האישית).

    לדעתי, יש לשמור – כפי שאתה בעצמך אמרת – על שיח שמתמקד בחשבון מוסרי.
    אמירות שמצדיקות (או לא-מגנות) פעולות לא חוקיות, לעומת זאת, הן מדרון חלקלק.

  35. עידן לנדו / יול 12 2012 20:58

    גבי, טיעון שנשען על הנחה כוזבת ("הישובים הערבים עושקים אותנו") לא יכול להוביל למסקנה תקפה. מדובר בפנטזיה, לא במציאות, ואי אפשר ללמוד ממנה מה מסוכן ומה לא. כרגע מה שמסוכן מאד זה ההזנחה הפושעת של היישובים הערבים.

    אני מתחיל לקבל את התחושה שיש לי עניין עם מגיב מתחכם, שנתפס לפורמליסטיקה במקום למהות. אז אנסה פעם אחרונה וזהו. שלטון החוק לא עומד מעל המוסר. במקרה של גבעת האולפנה, היו פסיקות של בג"ץ שדווקא התיישרו עם המוסר: הפסיקות עמדו לצידם של בעלי הקרקע ונגד מי ש(בדיעבד הסתבר) זייף מסמכי בעלות. מה שיותר חמור היה שהרשות המבצעת עקפה (וממשיכה לעקוף) את הפסיקה. בין זה לבין מוסר אין כלום.

    במקרה הנוכחי, החוק מאפשר לבנקים לעשוק את הציבור. זה ידוע, ולמעשה הקישור בפוסט בהתחלה (לנושא רצפת המינימום) מדבר על כך שגם חברי כנסת מכירים בכך. אז החוק לא מוסרי. וזאת אי-מוסריות בקנה מידה של מילארדים. כנגדה, שתי הזגוגיות באמת מתגמדות ומתאפסות. רק פורמליסט מתחכם יתעלם מן ההבדלים הזועקים לעין בין המקרים האלה ויתעקש על ציות עיוור לחוק. ורק לאומן גזעני (כמו תושבי בית אל) יזעק לקיפוח לנוכח הקיפוח הממשי של בעלי הקרקע. אין כאן סימטריה בין "ראיות עולם מנוגדות", וכל הניסיון להגיד "היום אתה מפר חוק, מחר הוא יפר חוק, מה יהיה?" – הניסיון הזה כוזב. לא, החוק לא נועד לשרת מוסר גזעני (אבל הוא משרת אותו בפועל בישראל), וגם לא להיטיב עם עשירים (אבל הוא עושה את זה בישראל). קריאת תיגר על החוק בשם מוסר שוויוני היא מוצדקת; קריאת תיגר בשם מוסר גזעני איננה מוצדקת. למה? כי מוסר גזעני הוא נבלה וטריפה. וכאן מסתיים הויכוח, כי על הבדלי ערכים אי אפשר להתווכח באמת. אפשר רק להיאבק.

    תפקידי, בבלוג הזה, הוא לא לאתרג את המערכת המשפטית וגם לא לאשרר את הסטטוס-קוו. תפקידי בדיוק הפוך. כשהחוק הופך משפט למשפח, ראוי להתייצב נגדו. וכל מי שנבהל מ"אנרכיה" (במובן הוולגרי) – שיביט סביבו; ה"אנרכיה" כבר כאן, רק שהיא משרתת את האדונים בלבד.

  36. גבי ס. / יול 12 2012 22:54

    אני מבטיח לך שאני לא מנסה להיות "מגיב מתחכם" וכו',
    אבל אני מודה לך על הדמגוגיה.

    לעניין המהות – מה שאני סולד ממנו במה שתיארת, הוא הליך המחשבה, שאתה חוזר עליו כאן,
    שמותר לעצום עין בפני אלימות אחת, ועל אחרת לצעוק חמס.
    לראייתי, אין האלימות כלי לגיטימי בידי איזשהו צד, גם אם אני תומך בדעותיו.
    המערכת הדמוקרטית משופעת בחסרונות, ורבים מהם ציינת, אבל אני חושב שזו הדרך הטובה ביותר שמצא האדם לכונן משטר שפוי – ואלימות כזו של ניפוץ זגוגיות (גם אם כיום היא "סבירה", במרכאות כפולות ומכופלות), איננה דמוקרטית.
    רוצה לשנות משהו? שנה אותו בהליכים הקיימים בשיטה.

    לילה טוב.

  37. עדו / יול 12 2012 23:12

    אני אנסה למצוא את שביל הזהב בין גבי לעידן לפני שיצא עשן מהמסך שלי.
    גבי צודק לגמרי שאסור לשבור שמשות או לחסום כבישים. זה לא חוקי "וגם" לא מוסרי. אבל…
    תאר לעצמך גבי מצב שבו שודד בנקים מסוכן מקבל שבועיים עבודות שרות ואזרח שחצה כביש שלא במעבר חציה מקבל שנה מאסר?
    נכון, מה שעשו ה'אנארכיסטים' (תהא פרושה של מילה זו אשר תהא) היא לא בסדר, ממש לא בסדר, ממש ממש לא בסדר. אבל נדמה לי שעידן זועם על כך שבעוד שהזגוגית המנופצת הזאת כיכבה בכל העיתונים ומהדורות החדשות הרי שעוול גדול בהרבה עובר לנו מתחת לראדר ואף אחד לא מורח כותרות בעיתון. לומר את האמת מעולם לא ידעתי על נושא 'רצפת המינימום' עד שקראתי את הפוסט הזה ואני נחשב – עם כל הצניעות – לאזרח שיש לו רמת השכלה גבוהה מהממוצע הכללי במדינה. כלומר התקשורת מעלה בתפקידה ליידע אותי על פשעים שנעשים נגדי יום יום והם חמורים בהרבה מאותה התפרעות שעליה הם דווקא דיווחו בהרחבה.
    עכשיו כולם נרגעו?

  38. eran / יול 12 2012 23:25

    מאמר חזק. אבל אם אינני טועה, אנרכיזם גם מתנגד לכל סוג של שלטון שהוא, כלומר- שלטון וחוקים מדכאים את היצירתיות והחופש של האינדיבידואל, בעוד המחאה החברתית, באופן בדיוק הפוך, כן רוצה לתת כוח למדינה ולשלטון, כוח שיווסת את הפעילות של השוק החופשי, להלאים בחזרה את מה שהופרט כדי שהכוח הציבורי יגדל. לכן הטענה של ח"כ מירי רגב שהמחאה היא אנריכסטית זו פשוט טענה טיפשית, אולי היא האנרכיסיטית הדוגלת באנרכו-קפיטליזם. עולם ללא שלטון ומדינה המונע רק על כוחות שוק חופשי ללא פיקוח שהוא
    . אשמח לתגובה על דברים אלו!!

  39. גבי ס. / יול 12 2012 23:42

    עדו,

    אני מסכים לחלוטין שייתכן שהאלימות בהפגנה נופחה מעבר לכל פרופרוציה,
    וייתכן כי הדבר נעשה על מנת לגנוב את תשומת הלב התקשורתית מן המהות.

    אני מסכים שייתכן שהתקשורת מועלת בתפקידה באי-דיווח בידוע על פשעים.

    מה שאני לא מסכים איתו הוא החשבונאות שהובאה לעיל, שכאילו מאשרת ומתמחרת התפרעות ונדליסטית.
    מפגין א' : "כמה עוד נשאר מהעוול שנעשה לנו ע"י הבנק?"
    מפגין ב' : "החוב של הבנקים לציבור עומד על 14,999,993,400 ש"ח (אחרי הזגוגיות). החשבון עדיין לצידנו."
    מפגין א' : "אז יאללה – תשבור גם את המנורה הזו על הדרך!"

    מה שאני לא מסכים איתו, הוא תסמונת "לאכול מן העוגה ולהשאיר אותה שלמה" – כשהחוק מתאים ומסתדר לנו, להביא אותו (עצם קיום החוק, ללא כל נימוק מוסרי בצידו) בתור נימוק לכך שיש לבצע משהו.
    כשהוא לא מתאים, להתנער ממנו.

  40. יניב מאיר / יול 13 2012 00:21

    גבי,
    אני דווקא הייתי שואל את זה אחרת. במקום להתמקד באיזה חוק לקבל ואיזה לא, השאלה צריכה להיות מי בעל הסמכות לקבוע מה "מוסרי" ומה "לא מוסרי". לא ידוע לי על סולם מוסרי אוניבסלי אחיד, ועל פרשנות אחת למציאות הנכונה באופן אבסולוטי.

    אולם עליי להודות, שאם בתחילת הדיון נטיתי לעמדתך, תגובתו האחרונה של עידן קצת שינתה את דעתי. התביעה לשמור על החוק והסדר הקיים נובעת מהפחד לאבד את מה שהישגנו, כלומר הפחד של מעמד הביניים לאבד את רכושו המעט ובטחונו היחסי. כשמרקס כתב את המניפסט, המעמד הזה לא היה קיים, והעושק היה גלוי ומובהק. מאז, השכילו שועי העולם ליצור את המעמד הזה באמצעות זריקת כמה פירורים לעברו באופן שיפריד אותו ממעמד הפועלים וייצור את ההפרד ומשול המפורסם. מה שעידן בעצם טוען (לפי הפרשנות שלי, אני לא האורי מסר שלו) זה שמעט הרכוש הבטחון האלו הם בסה"כ פירורים, ושה"סדר" הקיים הוא בלוף אחד גדול. האנושות יכולה הרבה יותר מזה. אני נוטה להסכים עימו.

  41. יניב מאיר / יול 13 2012 00:59

    ותיקון לעצמי:
    שועי העולם לא "השכילו" לבדם להעניק את הפירורים למעמד הביניים. זה היה תוצאה של מאבקים ארוכים, וברובם אלימים. גם הדמוקרטיה – שיטת המשטר הטובה ביותר, כביכול – היא הישג שהאנושות הגיעה אליו באמצעות מאבק ארוך וברובו אלים. רוצה לומר שבשביל להשיג שיטה כלכלית ופוליטית טובה יותר, אין מנוס ממאבק עיקש ומה לעשות, לפעמים גם אלים. אני לא חושב שיש מישהו שרוצה באמת לעשות מהפכה סטייל המהפכה הצרפתית. המאבק כידוע הוא למען שינוי, לא הריסה. אבל כפי שחווינו על בשרנו, אפילו שינוי קשה מאוד להשגה. גם אם תהיה הרבה יותר אלימות מאשר שבירת זגוגיות, זהו מאבק עקבי לחלוטין עם ההיסטוריה האנושית של 200 השנים האחרונות (ומעבר).

  42. עידן לנדו / יול 13 2012 08:47

    ערן, שאלה במקום, ותשובה מסודרת תיקח פוסט שלם. אני אקצר, אולי יותר מדי, ונקווה שזה יעזור.

    המתח בין הרגולציה של המדינה לבין השוק החופשי כבר עלה בתגובות קודם ושם גם אמרתי שהמאבק של האנרכיסטים מכוון נגד מוקד הכוח שמדכא את החירות וזכויות הפרט – יהיה זה התאגיד או המדינה.

    מבחינה הסטורית, האנרכיזם צמח כהתנגדות למוקדי הכוח הגדולים במערב – המדינה, הכנסייה והצבא. הקפיטליזם היה רק בחיתוליו, הקפיטליזם הגלובלי-תאגידי בכלל לא היה קיים. לכן אנרכיזם זוהה עם "התנגדות לשלטון". אבל בחינה מעמיקה יותר של כתבי ההוגים האנרכיסטיים מגלה שההתנגדות לשלטון איננה א-פריוריות אלא אמפירית; השלטון רע בתור כוח מדכא חירות, ולא בתור שלטון כשלעצמו. יש כל מיני צורות של שלטון, וככל שהן פחות הירארכיות ככה הן פחות מזיקות.

    בעשורים האחרונים חלה תמורה משמעותית מאד בחלוקת הכוח בחברה. עלייתו של הקפיטליזם התאגידי הפכה ממשלות קטנות לקבלניות ביצוע של ההון (מענקי מימון, הסרת מכסים, מיסוי מינימלי וכו'). על התוצאות של הקפיטליזם הזה אני לא ארחיב עכשיו, אבל אפשר לסכם בכך שהוא יצר מעמד עבדים מודרני – בעולם השלישי וגם בערי השאנטי של העולם המערבי.

    ההגנה היחידה מפני האי-שוויון הקיצוני של השוק החופשי יכולה לבוא רק מן המדינה. כלומר, דווקא המדינה, האויב המושבע של האנרכיסטים הקלאסיים, הפכה להיות – באתרים מסוימים, ובזירות מאבק מסוימות, חשוב מאד להדגיש – לבת ברית של המאבק האנרכיסטי. אין כאן שום סתירה, אלא אם כן אתה חושב שלמלים (כמו "אנרכיזם") יש משמעות קפואה בזמן. אבל מדובר ברעיונות דינמיים, בטח כשעוסקים באנרכיזם, שאין לו דוקטרינה סדורה.

    וככה אתה רואה סוגים שונים של מאבקים אנרכיסטיים בעולם. במדינות שבהן יד השלטון כבדה – כמו רוסיה – האנרכיסטים נאבקים בעיקר בשלטון. במדינות שבהן יד השלטון קלה אבל השוק החופשי מעוות לחלוטין את היחסים החברתיים – כמו באמריקה ובקנדה – האנרכיסטים נאבקים נגד התאגידים, יד אחת עם מחוקקים. ובמדינות כמו ישראל, כשהשלטון מרחיב בלי סוף את סמכויותיו הבטחוניות אבל נסוג כל הזמן מסמכויותיו החברתיות – האנרכיסטים גם נגד השלטון (בשטחים, למשל) וגם בעדו (ברגולציה על שוק העבודה, למשל). אין סתירה. ואין שחר לאמירה "אי אפשר גם להיאבק נגד השלטון וגם בעדו". אפשר גם אפשר, אם זוכרים שהשלטון הוא בסך הכל נאמן שלנו, קבלן ביצוע שלנו, ורק אנחנו נקבע מה ראוי שהוא יעשה ומה ראוי שלא יעשה. וגם כשאנחנו תומכים בהתערבות ממשלתית, תמיד תמיד נפקח עין בולשת – האם הכוח שהאצלנו על המדינה אינו הופך לכוח להשחית. כמו שאומר ליבוביץ' – "המינימום ההכרחי".

  43. מרדכי מלכה / יול 13 2012 09:36

    במקום להתווכח מה מוסרי או לא ת קודם כל חוסר צדק הוא לא מוסרי מטבעו, אתם צריכים לעשות לכם רשימת "מלחמה" של אי צדק ולהלחם בהם אחד אחד :
    1. שירות צבאי לכולם
    2. מונופולים גדולים : זה כולל עובדים שצברו כוח ויתרונות לא צודקים ( כמו משכורת פי שלש מהמוצע בחברת החשמל)
    חברת החשמל מקורות, בתי זיקוק ,נמלים אלא וועדים שצברו הרבה כוח אבל עם נחישות אפשר להוריד אותם על הברכיים ולהחזיר אותם לתנאים סבירים !!!

  44. עידן לנדו / יול 13 2012 09:41

    מרדכי, תחזור ל"דה-מרקר". כאן מתנגדים לשירות צבאי לכולם ותומכים באיגודי עובדים חזקים.

  45. goolash / יול 13 2012 10:28

    אמנם זה לא יפה ומנומס, אבל לדעתי אין שום דבר "לא מוסרי" בשבירת זגוגיות של בנקים, והאדרת הרכוש הפרטי כעיקרון מוסרי הוא אחד הגורמים המרכזיים לאי צדק בעולם.
    חוץ מזה, תודה עידן על שובך ועל כל השאר.

  46. עידן לנדו / יול 13 2012 12:24

    הנה, טרי מהבוקר, נתונים נוספים על השוד המאורגן של הבנקים בכספי הציבור: http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1774994

  47. נעמי בן-בסט / יול 14 2012 14:05

    ראשית, תודה רבה על המאמר המאלף. שנית, ניתן להוסיף לרשימת הציטוטים את כתבת גלי צה"ל לעינייני פלילים, שכאשר דיווחה לפני כשלושה חודשים על ה"מטס", הצליחה להגיד במשפט אחד שלוש פעמים את המילה אנרכיסטים. אף כתבתי מייל בנושא לגלי צה"ל בתאריך ה-16.4.12 (לא קיבלתי תשובה):

    "שלום רב,

    אתמול האזנתי לגל"צ ושמעתי את כתבתכם, הדס שטייף, מדווחת על המטס. בדיווח הקצר שנתנה, חזרה הכתבת על המילה "אנרכיסטים" שלוש פעמים. האם בדקה הכתבת ומצאה שפעילי זכויות האדם שתכננו להגיע ואלה שהצליחו להגיע הם אכן אנרכיסטים? על סמך מה תייגה אותם כך? לדעתי, מן הראוי שכתבי גלי צה"ל יצמדו לעובדות, ולא יהוו שופר לעמדות השלטון , כראוי לתקשורת במדינה דמוקרטית.

    בהזדמנות זו, ברצוני גם לציין כי בפינת הפלילים המשודרת מדי בוקר על ידי אותה כתבת יש, לדעתי, טעם לפגם. תיאור של מקרים טראגיים, בין אם עבור התוקפים / העבריינים ובין אם עבור הקורבנות, בטון קליל ומבודח, אינו ראוי וגורם לי לתחושת חוסר נוחות.

    בברכה, נעמי בן-בסט."

  48. אסף / יול 14 2012 14:30

    "להכניס למעצר ילדות בנות 6"
    לאיזה אירוע התייחסת כאן?

  49. odedgilad / יול 14 2012 15:40

    עידן, בתשובתך לערן היטבת לטעמי לנסח כי: "ההגנה היחידה מפני האי-שוויון הקיצוני של השוק החופשי יכולה לבוא רק מן המדינה." כאנרכיסט שאינו קופא על שמרי ההגדרות הישנות, הייתי רוצה לבקש ממך לנסות לתאר את קווי המתאר הכלליים שהיית נותן לאותה מדינה היפותטית, אשר ה*מינימום* של קיומה הוא הכרחי בעיניך כדי להתמודד עם אי השוויון הקיצוני שפוער השוק החופשי הגלובלי, שכל האנושות היום פועלת במסגרתו?
    מכיוון שאתה שואף להיררכיה המינימלית ההכרחית, ככל שאתה מדמיין את המדינה הזאת כמדינה מקומית, אני מניח שמבחינה פנימית הריבונות שלה כלפי האזרחים תהייה מוגבלת מאוד, אני צודק?
    אם כן, אז מה לגבי הריבונות של אותה המדינה כלפי חוץ? כלומר, האם סביר בעיניך שלא תהיה מעליה שום ריבונות גבוהה יותר?
    במידה ותשובתך חיובית, דומני שבדיוק למדינה שאתה מדמיין התכוון בקונין כשאמר: "המדינה הורסת את הסולידריות של כלל האנושות – המדינה פורשת חסותה על אזרחיה בלבד, ואין היא מכירה בזכויות של אדם, אנושיות וציביליזציה אלא בתחומי גבולותיה בלבד."
    במידה ותשובתך שלילית, האם אוכל להבין מכך שגם אתה סבור כי דרוש לנו היום דרג שלטוני נוסף בדמותה של פדרציה דמוקרטית עולמקומית, כלל-אנושית וקוסמופוליטית (מדינה, שאת ריבונותה כלפי האזרחים יש להגביל מאוד, כמובן)?
    אני יודע כי שאלותיי חורגות מהנושא שביקשת לדון בו בפוסט, ובכל זאת – אשמח ואודה מאוד לתשובותיך.

  50. עידן לנדו / יול 14 2012 22:47

    אסף: http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1745103

    נעמי: תודה. אולי לא ענו לך כי תייגו גם אותך כאנרכיסטית.

    עודד: שאלות נכבדות, ואכן חורגות מאד מנושא הפוסט. קודם כל אני רוצה להבהיר שהפוסט הזה לא נועד להציג בפני הקוראים את "האנרכיזם על פי עידן לנדו". המטרה שלו היתה צנועה יותר – לפרק את תעמולת השקר והבורות סביב המושג הזה. בכך אני מקווה שהצלחתי. אשר לעמדותי שלי, הן אכן באזור האנרכיסטי, אבל אני לא מתיימר להיות הוגה עם שיטה סדורה. בכלל, הבלוג הזה לא עוסק בהגות פוליטית אלא בביקורת של פרקטיקות פוליטיות, מתוך השקפה שתודעה פוליטית אמיתית נבנית מלמטה למעלה, ולא להיפך.

    הדיון שאתה חותר אליו מופשט מדי לצרכי הבלוג הזה. אני לא אומר שהוא לא מעניין, רק שהוא לא מספיק חשוב בשבילי כדי להיכנס אליו ברצינות. רק הערה קטנה – לא ברורה לי ההיצמדות שלך לתבנית ה"מדינה", כאילו אין מסגרות אחרות שניתן להעלות על הדעת (אם כבר מפנטזים, למה לעצור ב"מדינה"?).

    למטרות הצנועות של הבלוג הזה – אני מקבל את קיומה של מדינת ישראל כנתון, ועושה כמיטב יכולתי לתקן אותה. ברוב המקרים זה אומר להיאבק בכל אקט או מחדל (היעדר אקט) שלטוני שחותר תחת הקיום והרווחה של האזרח.

  51. עודד גלעד / יול 15 2012 00:38

    עידן – תודה על ההבהרה. ראשית, בעניין השקפתך שתודעה פוליטית אמיתית נבנית רק מלמטה למעלה, דומני שכל ניסיון להכריע בשאלת הכיווניות כמוהו כניסיון לפתור את שאלת הביצה והתרנגולת. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות הפוכות שעל חלקן בוודאי גם אתה מברך, כמו החלטת הנשיא אייזנהאואר לשלוח ב- 1957 כח צבאי פדרלי לארקנסו כדי לאכוף את הפסקת הסגרגציה הגזעית בבתי הספר המקומיים.
    שנית, לשאלתך – אני נצמד לתבנית של מדינה (סוציאל-דמוקרטית, אגב) כי למיטב הבנתי היא המסגרת היחידה, כפי שכתבת, שיכולה לתת מענה אמיתי לבעיית אי-השויון הקיצוני של השוק החופשי (מדי). עם זאת, אתה כותב שניתן להעלות על הדעת מסגרות אחרות (ולו במסגרת "פינטוז") – אשמח לכמה דוגמאות לכוונתך כי אני מתקשה בכך.
    תודה!

  52. עידן לנדו / יול 15 2012 10:15

    מלמטה למעלה – הכוונה היתה מן המעשה אל הרעיון, ולא להיפך. הדוגמה שלך לא מנוגדת, איזנהאואר עשה מעשה פוליטי, הוא לא היה הוגה דעות. רעיונות מהפכניים יש למכביר, אבל אין בהם חפץ כל עוד אין ציבור שנסיבות חייו לוחצות אותו אל הקיר עד שהוא זועק – "די!". ולכן חשוב לי לדבר על נסיבות החיים המאד קונקרטיות של ישראל בהווה, ולהשאיר את מלאכת החזונות לאנשים שעיתותיהם בידם.

  53. יונה / יול 15 2012 12:16

    שלום עידן,
    אמנם זו היתה רק דוגמה ואין חולק שכמותה עוד יש רבות אך אני בכל זאת סקרן בנוגע לנקודה של קביעת רצפת מינימום להצמדה בחוזים אחידים. ידוע לך אם הצעת החוק בעניין שסוקרה בהפנייה שהבאת התקבלה? אני מודה שחיפשתי באתר של רשומות ולא מצאתי את הצעת החוק עצמה או רישום שלה כחוק בספר החוקים. אמנם זה לא נושא הדיון, אך מעניין לדעתי האם חוק שכזה באמת הצליח לעבור מתחת לרדאר של האולגרכיה הרודנית המקומית שלנו. אשמח לשמוע התייחסות מכל אחד או אחת שיש לו או לה ידיעה בנושא. כל טוב.
    וחברים – Do not go gentle into that good night,
    Rage! rage against the dying of the light!
    (דילן תומס. נכתב אמנם על עמידה לנוכח המוות אך לדעתי תקף גם לעמידה לנוכח דיכוי, ניצול, השפלה וכל ניסיון להמעיט ולהקטין את הוויתו האנושית של אדם באשר הוא. תודה.)

  54. Jonatan Krovitsky / יול 15 2012 13:00

    עידן (ועודד): האם אין מקום להבחנה מבדלת בין קריאה אמתית לחופש של גורמים בתנועת התה האמריקאית לבין פוליטיקאים הרוכבים על קריאה זו לעוד כח פוליטי כמו שםוליטיקאים בארץ מנסים לרתום את המחאה לצרכיהם?
    או שמא כל מה שלא "חברתי" מובהק הוא מוקצה מחמת המיאוס הנאו-ליברלי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: