Skip to content
25 באוקטובר 2012 / עידן לנדו

Man Man ורוח החופש העצובה

יש בפילדלפיה חמישה בחורים מחוּפפים עם חיבה יתירה לצעצועים רועשים, איפור לבן על הפנים ונהמות גרוניות. ב-2004 הם הקימו להקה: הוֹנוּס הוֹנוּס (סולן, "גרון קדמי"), פאו פאו, צ'אנג וואנג ("גרון דוקר"), סרגיי סוגאי ("גרון גחלילית"), וקריטר קראט ("גרון קוגאר"). קוראים להם Man Man וההופעות שלהם הפכו לאגדה.

"מאן מאן" הם הדבר הכי חופשי ומשחרר ששמעתי בשנים האחרונות.

 

 

רוח פרועה ואנארכית, קדחתנית אבל מחויכת, נושבת מן הלהקה הזאת. ההופעות שלה גדושות בתנועה – אבל לא המניירות המוכרות, השגרתיות של כוכבי הרוק. לעתים התנועה פורצת מן הבמה, גולשת אל האולם ואף החוצה אל הרחוב. ברשת מתועדים כמה קונצרטי רחוב מאולתרים כאלה, שבהם מתופפים חברי הלהקה על כל מה שנקרה על דרכם וסוחפים עימם עוברים ושבים (ילדים בעיניים זורחות). יש משהו קדום מאד, נדיב מאד, בהתרחשויות האלה.

 

 

אבל לא הייתי מטריד את מנוחתכם אם "מאן מאן" (מה שבאנגלית נשמע מבודח, בעברית – "גבר גבר" – נשמע מופרך) היתה מסתכמת במופעי ליצנות קצביים. הונוס הונוס, שכותב את שירי הלהקה, הוא לא רק מוזיקאי רב-המצאות, אלא משורר אהבה ענק. ליבו של הגבר-גבר הזה נשבר כבר עשרות פעמים, כך נדמה, ובכל פעם הפיק מתוכו עוד שיר נפלא. הנה דוגמה, שיר בשם Steak Knives, שחושף גם את הקול הסדוק-עמוק שלו במלוא כוחו. אני שומע כלב עזוב ומיילל בשיר הזה.

 

 

הטקסטים פראיים, מורבידיים, רעננים. שורות שלכדו את אוזני:

You should always run with a loaded gun in your mouth

When anything that's anything becomes nothing that's everything
and nothing is the only thing you ever seem to have

He's tired of being human
He wears her close to the bone as though she were his own skin

סגנון הלהקה מוגדר "אקלקטי", וזה אכן הדבר הכמעט-יחידי שאפשר לומר עליו. כלי הקשה ונשיפה על גבול הצעצועים, עירוב של מקצבים קברטיים והשפעות צועניות, ובשיר אחד אפילו שמעתי קלרניט חסידי למהדרין. תמונת העטיפה של אלבומם האחרון, Life Fantastic, מבטאת  באורח מזוקק את הרוח של "מאן מאן". מישהו ראה פעם עכבר מצחיק עצוב יותר?

 

 

מכאן ואילך אלקט את השירים הטובים ביותר של הלהקה (לטעמי). הביצועים בהופעות החיות מלהיבים יותר, אבל על פי רוב ההקלטות באיכות ירודה, ולכן העדפתי לפעמים את גרסאות האלבומים.

 

 

מישהו אמר טום וייטס? הנה עוד אחד בסגנון דומה.

 

 

מי שצלח את הדרך עד כאן יקבל עכשיו פרס: השיר היפה ביותר של "מאן מאן", Feathers.

 

 

אחרי עשרות הקשבות, חוזרות ונשנות, השתכנעתי ש-Feathers הוא אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. יש בו שלמות נדירה של לחן ומלים; המהלך הכרומטי, שחוזר על עצמו ארבע פעמים במין לולאה סגורה, עד שהוא נפרץ ובוקע כלפי מעלה, הוא גאונות צרופה. כל הקסם הזה מצומצם בכמוסה שאורכה פחות משלוש דקות, ובכך מזכיר, וגם משתווה אל קלאסיקות כמו "אלינור ריגבי".

השיר Feathers נכתב מנקודת המבט של אשה. מה זה אומר על להקה ששמה "גבר גבר", שהשיר הכי יפה שלה נכתב מנקודת המבט של אשה?

זה המקום לומר שאל Feathers בפרט ואל "מאן מאן" בכלל הגעתי דרך גרסת הכיסוי היפהפיה של רות-דולורס וייס:

 

 

הביצוע שלה חושף את המלנכוליה העמוקה של השיר. וייס, מסתבר, גילתה את השיר דרך יהוא ירון, כך שהפוסט הזה כולו, אני מניח, חייב תודה לאיש הזה, שבלעדיו סצינת המוזיקה המקומית היתה הרבה יותר משעממת.

קצת עליצות עכשיו; עוד הופעה חיה מקפיצה.

 

 

ובמעבר חד – שיר אהבה קורע לב, מאזור הבלקנים אולי (?).

 

 

מרבים להשווים את "מאן מאן" לטום וייטס ולפרנק זאפה. אבל כשמערטלים אותם מהתזמור הביזארי, ממשחקי הקצב, ונותר רק הפסנתר של הונוס הונוס – אני שומע שם, פשוט וברור… את רנדי ניומן. מלודיות חמוצות-מרירות, מורכבות על מקצב 2/4. ההבדל העיקרי, יסלח לי מר ניומן, שהונוס הונוס שר הרבה יותר טוב ממנו.

 

 

השיר הבא פשוט מעלה את הלב על גדותיו בפיזוזים שמחים – עד שמתעכבים להקשיב למלים שלו

 

 

Life Fantastic, שיר מאותו ז'אנר (זוכרים את "נפלא פה" של הבילויים?), בהקלטת אולפן חיה.

 

 

ולסיום, מספר 2 ביופיו (אחרי Feathers), השיר Whalebones, כותרת חידתית שניתן לפרשה לפחות בשתי דרכים שונות לאור הטקסט העצוב.

 

16 תגובות

להגיב
  1. dominoreffect / אוק 25 2012 09:54

    וואו, בשמיעה ראשונית הם מצוינים! אתחיל להתעמק אצלם, המלצה מעולה.

  2. nina ramon / אוק 25 2012 09:56

    תודה! (-:

  3. עידן לנדו / אוק 25 2012 10:35

    תודה לכם. דו מינור, מעניין גם אצלך, אתחיל לבקר.

  4. Maayan Dar / אוק 25 2012 11:12

    Feathers הוא באמת אחד השירים המושלמים.

  5. David Palma / אוק 25 2012 15:18

    עידן, אני שומע עכשיו את Feathers ומעין שואלת למה אני בוכה. האיורים לשיר מופלאים. תודה שהפגשת בינינו

  6. ujanissary / אוק 25 2012 15:40

    עוד לא מוכן למות…

  7. נועם לסטר / אוק 25 2012 17:08

    תודה

  8. מוטי שם טוב / אוק 26 2012 09:51

    ישבתי והאזנתי כמעט לכל הלינקים(לא חייבים למהר עם המוסיקה,מוסיקה זה לא לממהרים.:)וזה מה שעלה בדעתי(לאחר שאמרתי לעצמי,וואו,הם מגניבים לאללה,החברה האלה!:) :

    הם הזכירו לי מלחין של מוזיקה סימפונית מסוף המאה ה-19 ,תחילת המאה ה-20.גם כשהוא היה מסתובב ברחוב,בכל מקום שבו היה,הוא רצה למצוא את השראתו בדבר "הפשוט" ביותר,האקראי ביותר.הוא נולד בבוהמיה וסיים את חייו בוינה.היה יהודי,אבל לא היה בוהמיין,לא היה לו זמן לזה.:)מוסיקה צוענית?הייתה אצלו.מוסיקה חסידית יהודית?אף היא.צלילים הצצים ועולים מהרחוב?כן.כלי נשיפה וכלי הקשה?בשפע!משחקים של אור וצל?וודאי.אני לא בטוח שהוא ביטא את רוח החופש,אלא יותר ביטא את המאבק לצאת לחופשי מתוך המבנים הסוגרים עלינו ואת התחושה החמקמקה הזאת שחשים לעיתים,כי החופש בעצם אינו רחוק כל כך,הוא קרוב מאוד,תחושה שכמו שהיא באה,כך היא היא הולכת,משאירה טעם מריר מתוק.את כל אלה הוא ביטא והשפיע על רבים וטובים אחריו לאורך כל המאה ה-20 כולל ימינו אלו.

    אני לא נוטה להסכים שרוח החופש היא עצובה,אבל נראה לי,שמשפט אחד שציטטת כאן מבטא יפה היכן מונחת האפשרות למצוא את רוח החופש:

    When anything that's anything becomes nothing that's everything
    and nothing is the only thing you ever seem to have

    לדבר הזה קוראים: "להרפות".זה דבר החכמים.הפרדוקסליות הזאת היא שורש החיים,כאשר היא בא לידי "פיתרון".

    אה,למלחין קראו מאהלר.למעשה הוא מכונה מאהלר עד היום.:)

    כיוון שנראה לי שאתה מבין במוסיקה,שווה לך להאזין לו.(אולי אפילו הוא כבר מוכר לך).סימפוניה מספר אחת מכילה בתוכה רבים מהמחרוזות הללו של חיי הרחוב וחיי האדם וסוגים שונים של מוסיקה ושירים,בין היתר,השיר הנוגע על "אחינו יעקוב".אם תאהב את זה,תוכל להאזין גם לכל האחרות.יש בהם הרבה עוצמה,כי חיי אנוש מבוטאים בהן במלאות.

    בכל אופן,אתה גם מבין בהפוגות,בהשהיות,שזה עניין מוסיקלי לחלוטין..היה צורך בהפוגה כזאת לאחר המאמרים הקודמים.:)

  9. עידן לנדו / אוק 26 2012 11:01

    מוטי, תודה. מכיר כמובן את מאהלר ואפילו מסכים איתך שיש דמיון מסוים.

  10. שחר / אוק 26 2012 11:51

    אם ההמלצה המוזיקלית הראשונה בבלוג שלך (לפחות זאת שאני נתקל בה) היא Man Man, אני מפציר בך לפתוח בלוג מוזיקה, אני סקרן לדעת לאן זה ימשיך מכאן. זכיתי לראות אותם מופיעים לפני שנה, הופעה שזינקה היישר לחמישיה הפותחת של הופעות שראיתי בחיי.
    אם תרצה לראות אנרגיות וכנות מוזיקלית דומה להם בארץ, לך להופעה של הקולקטיב. (גילוי נאות: הקולקטיב, וגם יהוא ירון, ברוסטר של מונוקרייב, שאליה אני קשור קשר דם.

  11. שוֹעִי / אוק 26 2012 12:05

    הי עידן,
    אני דווקא חושש כי יש להם יותר שעות של פרנק זאפה ואמהות ההמצאה מאשר טום וייטס וטרומבוני דג החרב שלו.
    לא הזכירו לי את ווייטס בכלל, מעולם. מסכים לגמריי שהביצוע של רות גאוני ברגישותו, ובמיוחד בכך שלקחה את השיר
    המטורלל משהו שבמקור, עיבדה ותזמרה אותו יחד עם יהוא כיאות, והעניקה לטקסט היפה (במיוחד הפזמון, כי הבתים קצת מקושקשים) את שמגיע לו.
    בכלל אני חושב כי מה שנהדר ב-My Name is Misery של רות, היא שנבחרו שם, בין היתר, שורה לא מעוטה של שירים שביצועי המקור שלהם עושים שירות איום ונורא לטקסט שלהם, ורות העניקה להם מחדש חיים חדשים וקצת יותר מתאימים
    (אני מתכוון במיוחד לשיר שהבאת למעלה, ל- When I left the room של דן אאורבך שבגרסתו המקורית הוא פשוט בלתי-סביל בעליל, אפילו Toxic בביצוע של איתי וייס, וכמובן לכמה שירי אלביס/שנות השישים המוקדמות, שבאמת עד לביצועיה של רות ספק אם הייתי מקדיש להם זמן האזנה).
    אם כבר Man-Man, האם שמעת/הכרת את Violent Femmes a של גורדון גאנו וחבורתו (שלשה גברים די עדינים) שבשנות השמונים, שימחו את לבבנו:

    וגם זה:

    וזה:

    יש גם רבים וטובים אחרים.

  12. שוֹעִי / אוק 26 2012 12:10

    נכפל לי בטעות השיר הראשון, קבל תיקון:

  13. עידן לנדו / אוק 26 2012 14:05

    שחר: קנאה עזה – גם אני רוצה לראות אותם על במה! לגבי בלוג מוזיקה – לא בעתיד הקרוב, לא במדינה הנוכחית… אבל זאת לא המלצת המוזיקה הראשונה כאן. זעיר-פה זעיר-שם נקבצו להן כבר כמה המלצות, אתה יכול לפתוח את תגית "מוסיקה" ולהתרשם.

    שועי: כן, אני שומע את האסוציאציה לנשים האלימות שלך, בעיקר בתזמור המיוחד. אבל הן לא ממש אלימות… נראה לי שיותר חשוב להן לשמור על קצב טוב וסבבה כללית. הגבר-גבר שלי צרוד ומשוגע אמיתי!

  14. שוֹעִי / אוק 26 2012 14:11

    עניין של טעם. אני לא מתווכח

  15. אֶרֶז / אוק 28 2012 10:27

    תענוג, נהניתי מאוד. גם אני שמעתי פה יותר זאפה מאשר טום וייטס, אבל ובעיקר את קפטן ביפהארט הי״ד (אם כבר מדברים על צרוד ומשוגע אמיתי). לא ככה?

  16. עידן לנדו / אוק 28 2012 12:34

    כן, גם הקפטן המשוגע שם, לגמרי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: