Man Man ורוח החופש העצובה

יש בפילדלפיה חמישה בחורים מחוּפפים עם חיבה יתירה לצעצועים רועשים, איפור לבן על הפנים ונהמות גרוניות. ב-2004 הם הקימו להקה: הוֹנוּס הוֹנוּס (סולן, "גרון קדמי"), פאו פאו, צ'אנג וואנג ("גרון דוקר"), סרגיי סוגאי ("גרון גחלילית"), וקריטר קראט ("גרון קוגאר"). קוראים להם Man Man וההופעות שלהם הפכו לאגדה.

"מאן מאן" הם הדבר הכי חופשי ומשחרר ששמעתי בשנים האחרונות.

רוח פרועה ואנארכית, קדחתנית אבל מחויכת, נושבת מן הלהקה הזאת. ההופעות שלה גדושות בתנועה – אבל לא המניירות המוכרות, השגרתיות של כוכבי הרוק. לעתים התנועה פורצת מן הבמה, גולשת אל האולם ואף החוצה אל הרחוב. ברשת מתועדים כמה קונצרטי רחוב מאולתרים כאלה, שבהם מתופפים חברי הלהקה על כל מה שנקרה על דרכם וסוחפים עימם עוברים ושבים (ילדים בעיניים זורחות). יש משהו קדום מאד, נדיב מאד, בהתרחשויות האלה.

אבל לא הייתי מטריד את מנוחתכם אם "מאן מאן" (מה שבאנגלית נשמע מבודח, בעברית – "גבר גבר" – נשמע מופרך) היתה מסתכמת במופעי ליצנות קצביים. הונוס הונוס, שכותב את שירי הלהקה, הוא לא רק מוזיקאי רב-המצאות, אלא משורר אהבה ענק. ליבו של הגבר-גבר הזה נשבר כבר עשרות פעמים, כך נדמה, ובכל פעם הפיק מתוכו עוד שיר נפלא. הנה דוגמה, שיר בשם Steak Knives, שחושף גם את הקול הסדוק-עמוק שלו במלוא כוחו. אני שומע כלב עזוב ומיילל בשיר הזה.

הטקסטים פראיים, מורבידיים, רעננים. שורות שלכדו את אוזני:

You should always run with a loaded gun in your mouth

When anything that's anything becomes nothing that's everything
and nothing is the only thing you ever seem to have

He's tired of being human
He wears her close to the bone as though she were his own skin

סגנון הלהקה מוגדר "אקלקטי", וזה אכן הדבר הכמעט-יחידי שאפשר לומר עליו. כלי הקשה ונשיפה על גבול הצעצועים, עירוב של מקצבים קברטיים והשפעות צועניות, ובשיר אחד אפילו שמעתי קלרניט חסידי למהדרין. תמונת העטיפה של אלבומם האחרון, Life Fantastic, מבטאת  באורח מזוקק את הרוח של "מאן מאן". מישהו ראה פעם עכבר מצחיק עצוב יותר?

מכאן ואילך אלקט את השירים הטובים ביותר של הלהקה (לטעמי). הביצועים בהופעות החיות מלהיבים יותר, אבל על פי רוב ההקלטות באיכות ירודה, ולכן העדפתי לפעמים את גרסאות האלבומים.

מישהו אמר טום וייטס? הנה עוד אחד בסגנון דומה.

מי שצלח את הדרך עד כאן יקבל עכשיו פרס: השיר היפה ביותר של "מאן מאן", Feathers.

אחרי עשרות הקשבות, חוזרות ונשנות, השתכנעתי ש-Feathers הוא אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. יש בו שלמות נדירה של לחן ומלים; המהלך הכרומטי, שחוזר על עצמו ארבע פעמים במין לולאה סגורה, עד שהוא נפרץ ובוקע כלפי מעלה, הוא גאונות צרופה. כל הקסם הזה מצומצם בכמוסה שאורכה פחות משלוש דקות, ובכך מזכיר, וגם משתווה אל קלאסיקות כמו "אלינור ריגבי".

השיר Feathers נכתב מנקודת המבט של אשה. מה זה אומר על להקה ששמה "גבר גבר", שהשיר הכי יפה שלה נכתב מנקודת המבט של אשה?

זה המקום לומר שאל Feathers בפרט ואל "מאן מאן" בכלל הגעתי דרך גרסת הכיסוי היפהפיה של רות-דולורס וייס:

הביצוע שלה חושף את המלנכוליה העמוקה של השיר. וייס, מסתבר, גילתה את השיר דרך יהוא ירון, כך שהפוסט הזה כולו, אני מניח, חייב תודה לאיש הזה, שבלעדיו סצינת המוזיקה המקומית היתה הרבה יותר משעממת.

קצת עליצות עכשיו; עוד הופעה חיה מקפיצה.

ובמעבר חד – שיר אהבה קורע לב, מאזור הבלקנים אולי (?).

מרבים להשווים את "מאן מאן" לטום וייטס ולפרנק זאפה. אבל כשמערטלים אותם מהתזמור הביזארי, ממשחקי הקצב, ונותר רק הפסנתר של הונוס הונוס – אני שומע שם, פשוט וברור… את רנדי ניומן. מלודיות חמוצות-מרירות, מורכבות על מקצב 2/4. ההבדל העיקרי, יסלח לי מר ניומן, שהונוס הונוס שר הרבה יותר טוב ממנו.

השיר הבא פשוט מעלה את הלב על גדותיו בפיזוזים שמחים – עד שמתעכבים להקשיב למלים שלו…

Life Fantastic, שיר מאותו ז'אנר (זוכרים את "נפלא פה" של הבילויים?), בהקלטת אולפן חיה.

ולסיום, מספר 2 ביופיו (אחרי Feathers), השיר Whalebones, כותרת חידתית שניתן לפרשה לפחות בשתי דרכים שונות לאור הטקסט העצוב.