נפתלי בנט, חרא של שר

תודה.
מקווה שגם לך קל יותר אחרי שחרור הקיטור.
לדעתי אתה טועה: זמנו של בנט רק מתחיל. פני הדור כפני הכלב

השיר מדוייק מאד אך פחות מרתק ממאמריך. בכל אופן תודה על ההתמדה.

מה קרה עידן?
מה הגלמיות הזו?
השיר כל כך פתטי בזעם הגלמי שלו שהוא מצביע יותר מכל על ויתור וחוסר אונים

האם אפשר לדבר על מותו של האינטלקטואל ולידתו של אינסטלטור המקלדת?

שאלה כללית לי, אשר רלוונטית גם לנושא הפוסט: האם יש מקום להעביר ביקורת על פוליטיקאי המקדם מדיניות שבשמה נבחר? כמובן שיש מקום להרבה ביקורת על המדיניות עצמה, או על אופן מימושה, או על שאר הדברים שמתפקידו לטפל בהם והם לא מטופלים – אבל אתה בטוח שיש מקום להעביר ביקורת בשל הכנסת יותר תכני יהדות לתוכנית הלימודים בידי שר חינוך מהבית היהודי?

קצת באיחור ( הגעתי לפוסט הנוכחי רק היום, 13 בינואר):

[1] לדעתי, סקר על רצונות הציבור ( היהודי) במדינת ישראל אודות הנדרש והדחוף במערכת החינוך – היה בהחלט מסמן אהדה ל"יותר יהדות". מה פירושו של "יותר", במספרים ובתכנים, ואיזו "יהדות", בדיוק, אלה שאלות שסקרים מן הסוג המקובל אינם שואלים ממילא. אבל ברור – כבר עשרות רבות של שנים – שחלק ניכר מאוד מאזרחי ישראל היהודים מייחל ל"זהות /הזדהות" יהודית שחותמן של מסורות דתיות מוטבע בה. הרי עד כה, לפחות, לא נחקקו חוקים המחייבים ברית מילה, או עלייה לתורה בבר-מצווה וכו' , ובכל זאת – רוב-רובם של היהודים בישראל ( וכך זה היה גם בתקופת ה'יישוב', בחברה ציונית-'חילונית') נוהגים כך ( ודווקא בנוסח האורתודוקסי). הם גם, ברובם המכריע, מתחתנים בטקס דתי אורתודוקסי, משלמים בהכנעה מיליוני – ואולי מיליארדי…? – תלוי ממתי מתחיל החישוב) שקלים ממסיהם לרשת אדירה של רבנים ומשגיחים, בלי להביע התנגדות פעילה. ביטול 'זרם העובדים' הישן, בשנות החמישים, ועומס שיעורי 'יהדות' (= דת אורתודוקסית) בחינוך הנקרא 'ממלכתי', פריחתם המסובסדת היטב של זרמים דתיים וחרדיים בבתי הספר, מול מחיקתו של 'זרם העובדים' ( שלא היה מושלם!) ומול מצוקתם של בתי ספר אלטרנטיביים בודדים מאוד – כל אלה לא נתקלו בשום סירוב של ממש ובשום התנגדות אקטיבית . גם לא חוק השבות, שהוא חוק דתי-אורתודוקסי למהדרין. ובכן, אל נא נסמוך על 'חילוניות' אמיתית בקונסנזוס היהודי-ישראלי. אם י היא קיימת, היא נחלתו של מיעוט זעיר, שכבר מזמן נעשה פסיבי .

[2] כדאי לחשוב שמשרות רשמיות כמו 'שר חינוך' או 'שר תרבות' – אם נרצה להיות עקביים בשאיפתנו למבנה פוליטי דמוקרטי, נאור – הן משרות מיותרות. מאז ומתמיד שימשו בתפקידים כאלה אנשים שיש להם סדר יום אידיאולוגי-פוליטי-תרבותי-חינוכי (ותעמולתי) מגובש . לשם מימושו הם נבחרו, ולמענו הם פועלים. המצב האידיאלי, לדידי, היה צריך להיות זה : פקידים בלבד (לא שרים), שכל תפקידם הוא לשקול – בעזרת מגוון של יועצים מקצועיים, הנגישים לביקורת מתמדת ולחשיפה מתמדת, וגם לכל התנגדות אפשרית – כיצד מחלקים תקציבים, למי ולמה, באילו קריטריונים, בתוך מערכת החינוך. ובו-בזמן: ניסיון ( של מיעוט אכפתי) להקים מערכות חינוך עצמאיות לחלוטין, לא 'ממלכתיות', ולהיאבק על קיומן. האם זה נראה באופק? לא.

עודד אסף

לעידן, בוקר טוב,

תודה על תגובתך, שבהיבט לא-מבוטל אני מסכים למה שכתבת בה. אלא שמה שאתה מכנה 'סקרים מטומטמים' הוא כמעט הנורמה בכל התחום הנקרא 'סקרי דעת קהל'; סטודנט הייתי (בין השאר גם במדע המדינה) וגם זקנתי, והבנתי בעזרתם של חוקרים וכותבים לא מעטים את הבעייתיות הטבועה בעצם הקונספט של 'סקר', ולא משנה באיזה תחום;ולא פחות מכך את הבעיתיות (בלשון המעטה) בציפיות לכך שתוצאותיהם של סקרים כאלה תתבטא – או-טו-טו – בפרקטיקה של הנשאלים, בדפוסי ההצבעה שלהם, בהתנהגותם בשדה הפוליטי בכללו, בטווח קצר ו/או ארוך. כן, לפעמים ממצאי הסקר מוכיחים עצמם (נקודתית, וכנראה לא למעלה מזה), ולפעמים – בכלל לא. מה שעלה, או היה אמור לעלות, בסקרים, בתקופת 'המחאה החברתית' הגדולה בישראל ( אני מעדיף לקבע את המרכאות, עם כל הכבוד למחירי גבינת הקוטג' ולעגלות-הילדים) לא שינה במאום את כל מה שהתרחש במדיניות הכלכלית-חברתית הרשמית, הקובעת בישראל; ודאי שלא שינה מהותית בתוצאות הבחירות – אלה שהתקיימו ואלה שגם יתקיימו בעתיד.

רון חולדאי,האיש המחוספס עם הפה הגדול (רחוק ממודל המנהיג הרצוי לי), צדק בכל זאת כשאמר בפומבי: הדפוקים מצביעים עבור מי שדופק אותם. אפשר כמובן לנסח זאת אחרת, להוכיח כיצד קהילות ועמים בעולם כולו מוסיפים לתמוך בהשלמה כפופה או בהתלהבות במי שפועל נגד האינטרס שלהם ולהעלות אותו לגדולה (טראמפ? נתניהו וכל חבר מרעיו? פוטין? ועוד ועוד ועוד ).וכמובן אפשר וצריך להסביר את התופעה המצערת הזאת לעומקה. אין מדובר כאן בהצגת הציבור כ'עדר מטומטמים' אלא בהתחקות אחר סבך המניעים ודפוסי ההתנהגות שלו בהקשרים רבים ובמצבים רבים. וכדאי להסיק כמה מסקנות – אולי לא רק עקרוניות אלא גם אופרטיביות, לטובת האנושות ועתידה.

אתה כותב , ובצדק, ש'הדמוקרטיה אצלנו רק פורמלית'. אבל היכן, בעולמנו, ובתולדות העולם, פרט למקרים בודדים שתמיד היו זמניים ושבריריים, צורת המשטר הנקראת 'דמוקרטיה' לא היתה פורמלית בלבד? היכן – בהנחה שניתן להגדיר באופן מנומק מיהו 'העם' – נהוג, או היה נהוג, 'שלטון העם' (בהנחה שניתן להגדיר באופן מנומק מהו באמת 'שלטון' וכיצד הוא פועל או אמור להתנהל ויכול להתנהל)?

אני יודע שההתכתבות בינינו אינה יכולה למצות ולהקיף ; בוודאי גם לא את בעיית החינוך הפורמלי בישראל.

ואולי, בהזדמנות אחרת, נוכל להחליף כמה רעיונות הקשורים בנקודה הראשונה בתגובתי הקודמת.

עודד א.