בחודש שעבר פירסם "המוקד להגנת הפרט" את "משטר ההיתרים", דו"ח מדהים בגילוים וברמת הפרטנות שלו על היקום המקביל שיצרה ישראל ב"מרחב התפר". עיקר המידע בדו"ח נאסף מדו"חות של האו"ם (המשרד לתיאום עניינים הומניטריים, OCHA) ומתשובות המדינה ל-76 עתירות לבג"ץ שהגיש המוקד סביב משטר ההיתרים במרוצת השנים. כצפוי, עבר הדו"ח באפס כיסוי תקשורתי.
25 התחנות הבאות במסע אל ארץ ההיתרים נלקחו מתוך הדו"ח הזה. תחנות ההתרעננות שפזורות ביניהן לקוחות ממקורות שיצוינו בשמם.
* * *
1. "מרחב התפר" – שטחי הגדה המערבית שסופחו דה-פקטו לישראל על ידי חומת ההפרדה. כיום חיים 7,500 פלסטינים במרחב התפר, כלואים בין החומה לקו הירוק. עם השלמת החומה, יגיע מספרם ל-30,000. מרחב התפר הכולל יפקיע 9.4% משטחי הגדה.
2. למעלה ממחצית האדמות במרחב התפר הן קרקעות פלסטיניות פרטיות שהופקעו מתושבים המתגוררים ממזרח לחומה.
3. כדי להיכנס למרחב התפר, הפלסטינים נזקקים להוציא היתרים מיוחדים. יתירה מזאת, גם תושבי הקבע של הכפרים במרחב התפר צריכים להוציא היתר שמאשר להם להמשיך לחיות על אדמתם מימים ימימה. בניגוד לעקרון המשפטי שקובע כי אדם זכאי להימצא בכל מקום בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על הרשות, במרחב התפר המצב הפוך: אף אדם אינו זכאי להימצא בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על האדם עצמו.
4. תיקון: על הפלסטיני, לא על האדם. משטר ההיתרים במרחב התפר מונהג על בסיס אתני. ישראלים ותיירים יכולים לנוע בחופשיות מתוך ואל תוך האזור.
* * *
"מדינת ישראל רואה במשטר ההיתרים משטר של פריבלגיות… בניגוד למשטר של זכויות, שכאמור מחייב את המדינה להימנע מפגיעה בזכויות של הפרט ואף לפעול למען הגשמתן, במשטר של פריבלגיות הריבון יכול להעניק שירות לאוכלוסיות מסוימות (או למנוע אותו מהן) במסגרת החלטה מינהלית כפררוגטיבה של המדינה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, יעל ברדה, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 89).
* * *
5. "הנסיבות החריגות" שמתירות שהות במרחב התפר מחולקות ל-13 קטגוריות, שמייצרות 13 סוגי היתרים: תעודת תושב קבע, היתר חקלאי קבוע, היתר חקלאי זמני, היתר מסחר, היתר תעסוקה, היתר צרכים אישיים, היתר עובד הוראה, היתר עובד ארגון בינלאומי, היתר עובד הרשות הפלסטינית, היתר עובד תשתית, היתר צוות רפואה, היתר תלמיד והיתר קטין.
6. המלים "תושב קבע" ו"חקלאי קבוע" מטעות: כל ההיתרים במרחב התפר זמניים. רובם ניתנים ל-3 חודשים וההיתר הממושך ביותר ניתן לשנתיים. כפלסטיני, מצבך במרחב התפר תמיד זמני, גם אם שם נולדת או עבדת כל חייך. בנוסף, פקידי המנהל בולשים אחריך ועלולים להכניסך לרשימת "חשד לאיבוד זיקה למרחב התפר" – שם קוד לרשימת טרנספר המשמשת לשלילת תעודות תושב.
7. אין לעשות שימוש בהיתר שהוצא לצורך אחד למטרות צורך אחר. מי שקיבל היתר לעבודה חקלאית במרחב התפר איננו יכול להשתמש בו כדי להגיע לאירוע משפחתי; עליו להוציא "היתר צרכים אישיים" מיוחד. מי שקיבל היתר כ"עובד תשתית" אינו יכול להשתמש בו כדי לעסוק במסחר; וכן הלאה והלאה. יתירה מזאת, הצבא אינו מטפל ביותר מבקשה אחת של תושב פלסטיני בכל זמן נתון. כך יוצא שבמרחב התפר אין אפשרות אמיתית לקיים חיים אורגניים, רב-ממדיים, אלא לכל היותר לפרוש אותם לשרשרת של אירועים מנותקים בזמן.
* * *
"מנקודת המבט של המודל הקולוניאלי, האיחוד בין המנגנון הבטחוני לבין המנגנון האזרחי רצוי דווקא, שכן הוא מאפשר גמישות מינהלית וייצור חריגים על בסיסי יומיומי בשל מצבי החירום הבטחוניים, עד שגם השיקולים האזרחיים עוברים למתכונת של תגובה לחירום." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 90).
* * *
8. הצבא אינו מוציא היתר חקלאי לבעלים משותפים על חלקות קרקע. הראשון יקבל היתר, השאר יסורבו. הדרך היחידה שלהם להיכנס לאדמתם היא לבקש היתר תעסוקה, כ"פועלים זמניים" שמועסקים על ידי הבעלים הראשון. לשם כך עליהם להציג חוזה העסקה. הפלסטינים נאלצים לחתום על חוזי העסקה עם הוריהם, ילדיהם ואחיהם.
9. מספר הפלסטינים המחזיק בהיתרים יורד בהדרגה, בעוד שמספר ההיתרים נותר ברמה אחידה. הסיבה היא שתוקפם של ההיתרים הולך ומתקצר; מ-2007 ועד 2010 ירד שיעור ההיתרים שניתנו לשנתיים מ-23% ל-7% מכלל ההיתרים.
מקור: "הארץ"
* * *
"המאפיין של הגמישות הניהולית במשטר ההיתרים היא שדווקא בזבוז המשאבים והחיכוך המינהלי התדיר הכרוך במתן היתרים לעבודה בישראל מביאים לשתי תוצאות רצויות למערכת הממשלתית: יצירת תלות של האוכלוסיה במערכת האדמניסטרטיבית כדי לכונן ולשמר מרחב של שליטה ופיקוח; ומניעת כניסתם של פלסטינים מהגדה לישראל." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 88).
* * *
10. כתוצאה מתוקפם הקצר של ההיתרים, הקושי לחדשם בזמן, והעיכובים שנגרמים במחסומים הישראליים, האדמות החקלאיות במרחב התפר אינן מעובדות באופן סדיר. חממות פורקו, גידולים כמו עצי הדר ושקדים נזנחו, ונותרו בעיקר עצי זית, שההכנסה מהם נמוכה יותר. עקב הקשיים להגיע לחלקות ירד גם יבול עצי הזית ב-60% לעומת היבול מצידה המזרחי של הגדר. בקצרה, משטר ההיתרים הפך את מרחב התפר לאזור התרוששות כלכלית.
11. להלן מעגל חייו ומותו של "היתר": הגשת בקשה בלשכת התיאום והקישור הפלסטינית –> העברה למת"ק (מנהלת התיאום והקישור) הישראלי –> מתן היתר, דחייה פרוצדוראלית על הסף או סירוב –> במקרה של סירוב, הגשת ערר למת"ק הישראלי –> זימון לוועדת שימוע –> מתן היתר או סירוב –> במקרה של סירוב, עתירה לבג"ץ.
12. כל שלב בשרשרת מועד לפורענות. פעמים רבות מוגשת אותה הבקשה שוב ושוב, כי המת"ק הישראלי טוען ש"לא הועברה בקשה". זמן העיכוב בין לשכת התיאום והקישור הפלסטינית (הפועלת כמתווכת בלבד) לבין המת"ק הישראלי אינו ידוע. לתושב הפלסטיני אין כל דרך לדעת איפה עומד הטיפול בבקשתו, האם היא בכלל הגיעה ליעדה או לא, האם חסרים מסמכים וכו'. לא פעם הבקשה מסורבת מבלי שנמסרת הודעה למבקש. העיכוב הזה גורלי, שכן מי שאינו מגיש ערר בתקופה קצובה לאחר הסירוב חייב להמתין עוד חצי שנה עד להגשת ערר מחודש. גם הגשת הערר כרוכה בסיכון: הצבא אינו מנפיק אישור כתוב שהערר הוגש ובכך מקשה על המערער להוכיח שאכן הוגש ערר. גם אם תזומן לוועדת שימוע בעקבות הערר, אין שום ערובה שהזימון יגיע בזמן; פלסטינים רבים לא הגיעו לשימוע פשוט כי לא קיבלו הודעה. כמובן שמי שלא מגיע לשימוע, כמוהו כמי שלא הגיש ערר: הסירוב מוארך אוטומטית לחצי שנה.
* * *
בטירה פועל הטלפון היטב, אין ספק; אומרים שמטלפנים שם בלי הרף, והדבר מזרז, כמובן, את העבודה. טילפון בלתי פוסק זה נשמע כאן בטלפונים המקומיים כקול איוושה וזימרה, ודאי גם אתה שמעת. והנה איוושה וזימרה זו היא הדבר היחידי הנכון והמהימן שמוסרים לנו הטלפונים המקומיים, כל השאר שקר וכזב. אין קיים קשר טלפוני מסוים עם הטירה, אין מרכזיה שתעביר את שיחותינו; שעה שמטלפנים מכאן לטירה, מצלצלים שם כל הטלפונים במחלקות התחתונות, או יותר נכון, היו מצלצלים, אילולא היו מנגנוני הצלצול – וזאת אני יודע בוודאות – מנותקים שם כמעט כולם. אלא שמדי פעם מרגיש איזה פקיד מיוגע בצורך להתבדר קצת, בייחוד בשעות הערב או הלילה, והוא מחבר את המנגנון; ואז מתקבלת כאן תשובה, אך תשובה שאינה אלא הלצה. ומה הפלא? על דעת מי יעלה שמותר לו לצלצל באיזה עניין של מה בכך, המטריד אותו אישית, בתוך כל העבודה החשובה, המתנהלת שם בלי הרף בדהרה מטורפת?" (הטירה, פרנץ קפקא, תירגם שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, 1972, עמ' 72).
* * *
13. כ-30% מבקשות ההיתרים אינן מאושרות. או שהצבא מכחיש שהבקשה הועברה, או שהמבקש, לטענת הצבא, לא "הוכיח צורך" להיכנס או לשהות במרחב התפר, או שקיים מידע בטחוני נגד המבקש. בכל המקרים – הסירוב אינו מנומק ואפילו אינו נמסר בכתב.
14. הצבא דורש ממבקשי ההיתרים להציג לו מסמכים שברובם נמצאים ממילא במאגרי הנתונים שלו (בעלות על קרקעות, תשלומי אגרות, וכו'). לעתים קרובות המסמך שנדרש נמצא במשרדי המנהל האזרחי. התושב הפלסטיני נאלץ להגיע למשרדים (תהליך שמגבלות התנועה – אותן מגבלות עצמן שההיתר המיוחל אמור להבקיע – מכבידות עליו מאד), לצלם את המסמך המבוקש, לקחת אותו אל לשכת התיאום והקישור הפלסטינית, רק כדי שזו תחזיר אותו למנהל האזרחי.
15. להלכה, אין צורך בכל המסמכים כדי לחדש היתר שכבר ניתן בעבר. בפועל, בקשה שמגיעה לידי הצבא לאחר שפג תוקפו של ההיתר הקודם מוגדרת "בקשה חדשה" ויש לצרף אליה את כל המסמכים.
16. דא עקא, במשך תקופה ארוכה סירב המת"ק הישראלי לקבל בקשות להיתרים לפני שפג תוקפו של ההיתר הקיים. כך נוצרו תקופות ביניים ממושכות בין היתר אחד למשנהו, שבמהלכן נמנעת כניסה למרחב התפר (שדות הוזנחו, אירועים משפחתיים נדחו). לפני שנתיים הסכים הצבא לקבל בקשות לחידוש היתרים שלושה שבועות לפני שפג תוקפם – פרק זמן קצר להחריד במונחי הביורקרטיה של המנהל, שאינו מאפשר רציפות בין היתר אחד למשנהו.
17. בעקבות עתירה לבג"ץ באפריל 2011, הצבא עידכן את הוראותיו וקבע שבקשות להיתר של מי שאינו מתגורר במרחב התפר יוכרעו בתוך 14 יום. בדיקה של 195 הבקשות שהוגשו במחצית הראשונה של 2012 העלתה שהצבא עמד בלוח הזמנים שהוא קבע לעצמו רק ב-7% מהן.
* * *
"וכאן אני מגיע לתכונה המיוחדת למנגנון הרשות שלנו. עם דייקנותו הוא מצטיין גם ברגישות קיצונית. לאחר שכבר שקלו באיזה עניין ימים רבים מאד ועדיין לא נסתיימו הדיונים, יש ובאיזה מקום שאין לחזותו מראש וגם אין לגלותו בדיעבד, מבריק פתאום כברק איזה הסדר, המביא את הפרשה לסיומה בדרך נאותה על-פי-רוב, אך שרירותית. למה הדבר דומה, כאילו מנגנון הרשות אינו יכול עוד לעמוד במתח, בהתגרות שמתגרה בו אותו עניין, הפעוט אולי כשלעצמו, במשך שנים רבות, והוא מגיע לכלל החלטה מעצמו, בלי עזרת הפקידים. למעשה, לא התחולל שום נס, כמובן, ואין ספק שפקיד פלוני העלה את ההסדר על הכתב, או הגיע לכלל החלטה שלא בכתב, אך מכל מקום אין לקבוע – לפחות מאצלנו, מכאן, ואפילו מן הלשכה הראשית – מיהו הפקיד שהכריע ומאילו טעמים הכריע כדרך שהכריע. רק משרדי הפיקוח בודקים וקובעים את הדבר כעבור ימים רבים; אך לנו לא יוודע הדבר לעולם, ובאותו שלב גם לא יהיה איש מעוניין בכך. כאמור, החלטות אלה הן נאותות על-פי-רוב, מה שמפריע כאן הוא רק זה, שמטבע הדברים שומעים על ההחלטות האלה באיחור, ובינתיים מוסיפים לדון בלהט בעניינים שכבר הוכרע בהם מזמן." (הטירה, עמ' 68).
* * *
18. כל הליכי בקשת ההיתר, הערר והשימוע נפרשים בחוברת בת 60 עמודים, "קבוצת פקודות קבע מרחב התפר" (קפ"ק). אף שהקפ"ק נועד לשימוש האוכלוסיה הפלסטינית, הוא כתוב בעברית ולא בערבית, ומנוסח בשפה משפטית לא נהירה.
19. במת"ק יושבים לא רק פקידי המנהל אלא גם אנשי שב"כ. פלסטינים המגיעים להגיע ערר מוצאים עצמם מופנים אל איש שב"כ שמפעיל עליהם לחץ להפוך למשת"פים. מי שמסרב יכול לצפות לכך שיקבל היתר רק אחרי חודשים ארוכים, אם בכלל. הדילמה הזאת מרחיקה פלסטינים רבים מעצם הניסיון לערער על החלטת סירוב: בשנים 2007-2010 זומנו פחות מ-3% ממסורבי ההיתרים לוועדות השימוע של הערר.
20. הגשת בקשה, סורבת, הגשת ערר, זומנת לוועדת שימוע – מה אז? לפעמים הוועדה מחליטה לקיים סיור שטח בקרקע לפני קבלת ההחלטה. עד שהסיור יתקיים יכולה לעבור חצי שנה – עוד חצי שנה של עיכוב במתן ההיתר. הקפ"ק קובע שבתקופה זו יש לספק למבקש היתר "זמני" (כאילו יש היתר מסוג אחר) לשלושה חודשים. בפועל, היתרים זמניים כאלה ניתנים לעתים רחוקות. גם כשהם ניתנים, הם כל כך זמניים שיש לחדשם בתכיפות. אם כך – בזמן ההמתנה להיתר ה"לא-זמני" (שממילא אורכו לא יעלה על 6 חודשים ברוב המכריע של המקרים) יש להתעסק בהוצאת היתרים קצרי-מועד ולחדשם שוב ושוב.
* * *
"כאשר לא ניתן לאתר את הריבון אין גם אפשרות לערער על הכרעותיו, להכיר את דפוסי החלטותיו ולהיערך על פיהן או להביא לשינוין. עם זאת, כיוון שמדובר במצב חירום תמידי, הכוח הריבוני נמצא כמעט בכל הכרעה אף שכאמור לא ניתן להצביע עליו כאחראי לאותה הכרעה. מבחינת המנגנון השלטוני השליטה הפרסונלית עדיפה על מדיניות ברורה, שכן אפשר לשנותה בכל עת ללא צורך במערכת חוקית מסודרת של קבלת החלטות, על כל הסרבול הכרוך בה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 111).
* * *
21. תושבי מרחב התפר הפכו לפסולי חיתון מטעמים ביורוקרטיים. מי שמתחתן איתם אינו יכול להשיג היתר שהיה קבוע (רק מתי מעט מקבלים היתר "תושב קבע" שגם הוא, כזכור, תקף רק לשנתיים). תושב מרחב התפר שיעבור להתגורר עם בן/בת זוגו מחוצה לו – "יאבד זיקה", כהגדרת הצבא, למרחב התפר, ובכך גם יאבד את היתר השהיה שלו שם.
22. הלוּפ: בני זוג מאזור ג'נין נישאו בתחילת נובמבר 2009. המרחק בין בתיהם היה פחות מקילומטר, אך חצצה ביניהם חומת ההפרדה. הגבר הגיש בקשה לקבלת "תעודת תושב קבע חדש במרחב התפר". הבקשה סורבה בנימוק – "המבקש איננו תושב קבע".
23. בפברואר 2004, בתשובה שמסרה פרקליטות המדינה לבג"ץ, הוכרז כי לחקלאים פלסטיניים תותר כניסה חופשית למרחב התפר "במעברים הפתוחים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע". זאת היתה הבטחה ריקה. עשרות שערים מוצבים על גבול מרחב התפר; רק שניים מהם פתוחים ברציפות. לא במקרה, אלה השניים היחידים שמשרתים גם מתנחלים.
24. כל היתר, מכל סוג שהוא, שהושג אחרי עמל רב או מועט – ניתן להחרמה מיידית. קצין צה"ל שניצב במחסום ומחליט שבעל ההיתר חרג מן התנאים שנקבעו בהיתר, רשאי להחרימו במקום. על ההחרמה אין כל ביקורת שיפוטית; לעתים קרובות, בעל ההיתר המוחרם אינו מקבל מסמך שמעיד על ההחרמה, ואפשרות הגשת הערר אינה מוצגת בפניו.
25. מרחב התפר נסגר לתנועת פלסטינים בשנת 2002, אז הונהג בו משטר ההיתרים. באפריל 2011 דחה בית המשפט העליון את העתירות העקרוניות נגדו וקבע כי מדובר ב"מצב חולף תלוי מציאות זמנית קשה". כבר עשר שנים שהמצב אינו חולף, אף כי המציאות הקשה נעוצה בו-עצמו.
* * *
כמה אמיתות יסוד
בניגוד למיתוס הרווח, משטר ההיתרים בכלל שטחי הגדה המערבית לא הונהג בתגובה על גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, אלא שלוש שנים קודם לכן, בינואר 1991. מגבלות התנועה החמורות, שיצרו הפרדה דה-פקטו בין אוכלוסיות פלסטינות, הכינו את הקרקע להסכמי אוסלו, שהגיון ההפרדה עמד בבסיסם. בדיקה שנערכה ב-2011 חשפה כי המנהל האזרחי מוציא 101 סוגים שונים של היתרי כניסה לישראל.
"מרחב התפר" הוא מפלצת ביורוקרטית שהיתה בלתי חוקית ובלתי מוסרית מיומה הראשון. הוא תולדה של תאוות הסיפוח הישראלית וההחלטה להציב את חומת ההפרדה ממזרח לקו הירוק. כך קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בפסיקתו ב-9 ליולי 2004, סעיפים 141 ו-163:
"אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."
המטרה הסופית של משטר ההיתרים במרחב התפר, בדומה למגבלות התנועה והבנייה בבקעת הירדן, היא דילול הדרגתי של האוכלוסיה הפלסטינית הילידית ופינוי אדמותיה לטובת ההתנחלויות הישראליות. השיטה: שלילת תושבות קבע (טרנספר כפוי), מניעת פיתוח חקלאי וכלכלי, ריסוק המבנה הקהילתי וקשרי משפחה, והפיכת היומיום לסיוט ביורקרטי שלבסוף ימאיס את החיים על תושבי האזור ואלה ינטשו אותו – טרנספר מרצון שישלים את הטרנספר הכפוי.
* * *
"לפיכך, יום אחד, כשלא הקפיד לפקוח עין, יש שהיה הולך שולל – אף שהרשות האירה לו פנים ואף שמילא בקפדנות את החובות הרשמיות הקלות עד גוזמא – אחרי אותות החסד שנטתה לו למראית-עין וחי את שאר חייו בחוסר זהירות עד כדי כך, שהיה מתמוטט כאן ונופל, והרשות, עדיין ברוך ובחביבות ועל כורחה כביכול, אך בשם איזו תקנה ציבורית לא ידועה לו, היתה נאלצת לבוא ולסלקו מן הדרך" (הטירה, עמ' 58).
[הערה: הפוסט הזה אינו מיועד למי שאינו מוטרד מהרג חפים מפשע בידי צה"ל]
* * *
הקדמה
הפוסט הזה היה כבר כתוב כמעט במלואו שבועיים אחרי מבצע "עמוד ענן", אבל החלטתי לא לפרסם אותו אז. הסיבה היתה שהנתון המרכזי שעליו הוא מתבסס – מספרי ההרוגים הפלסטינים החפים מפשע במבצע – נלקח מן המרכז הפלסטיני לזכויות אדם. אף כי לארגון הזה יש רקורד אמין ולא משוחד, העדפתי לחכות לנתוני "בצלם", שמתבססים על תחקירים יסודיים יותר. מפה לשם עברה חצי שנה, ובדיעבד, אולי טעיתי כשהשהיתי את הפרסום. כך או כך, הדיון העקרוני על זכותה של ישראל לפגוע בחפים מפשע באופן סיטוני כל כך, במחזוריות קבועה של "מהלומות עונשין", רלבנטי היום כפי שהיה אז, וככל שניתן לצפות קדימה אל הפלישות הבאות לעזה, הרלבנטיות הזאת רק תתחדד ותלך.
* * *
"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."
(אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, מבצע פירואט קוצנפטואלי סביב המלים "נתפש כמופרז").
* * *
"ארה״ב תמכור לישראל תחמושת למטוסי חיל האוויר בשווי של כ-650 מיליון דולר, במטרה לחדש את המלאים של צה״ל שהידלדלו בעקבות ההפצצות המאסיביות ברצועת עזה במבצע "עמוד ענן"… במסגרת העסקה תספק ארה"ב לישראל כ-6,900 מערכות שהופכות פצצות רגילות למטוסים ל"פצצות חכמות" מונחות לווין, שמאפשרות פגיעה מדויקת במטרות. ארה"ב גם תספק לישראל כ-10,000 פצצות מסוגים שונים שעליהן ניתן להרכיב את מערכות ההנחיה המתקדמות – 3,450 פצצות במשקל טון כל אחת, 1,725 פצצות במשקל 250 ק״ג כל אחת, 1,725 פצצות חודרות בונקרים מדגם blu-109 ו-3,450 פצצות חודרות בונקרים מדגם gbu-39 שמיועדות לפגיעה במטרות מבוצרות תוך גרימת נזק סביבתי מינימלי, כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע."
("הארץ" מדווח על הצד הישראלי בהברחות הנשק לאזור, ובתוך כך מגדיר מחדש את המושג "נזק סביבתי מינימלי").
* * *
שבועות בודדים בחלוף מבצע "עמוד ענן" היה כבר נדמה שהוא נחלת העבר הרחוק, אי שם מעבר להרי החושך. תרועות הניצחון שקעו וצללו כהרף עין בתוך בולמוס הבחירות. גנרלים ופוליטיקאים רשמו עוד "וי" בטבלת ה"הרתעה" האינסופית שלהם. הציבור בלע ושתק, כתמיד.
אבל מה בעצם קרה בעזה? הישראלים לא יודעים. הם רגילים לא לדעת, שכן מזה שנים נאסר על עיתונאים ישראלים להיכנס ולסקר את עזה ישירות. הרצועה מלאה עיתונאים מכל העולם (שגם הם טעמו מנחת זרועו של צה"ל), וכך יוצא שבכל בית ממוצע בירדן, בלונדון או ברומא יודעים הצופים יותר על המתרחש בעזה מאשר הישראלים. לפער המידע הזה יש השלכות פוליטיות ברורות: התמונה שמקבל צרכן תקשורת ממוצע במערב על מעשי ישראל בעזה שונה מהותית ממה שמקבל צרכן התקשורת הישראלי. וכך, פתרונות פוליטיים שעולים על דעתם של זרים, היודעים על עזה יותר מאיתנו, שונים במהותם מפתרונות פוליטיים שעולים על דעתנו (אם בכלל).
את תמונת המצב בעזה שמקבלים הישראלים ניתן להגדיר בשתי מלים: דובר צה"ל.
גם בלי שנכנסו כוחות קרקעיים לעזה, כמות ההרס וההרג שזרע שם צה"ל היתה עצומת ממדים. ושוב, הישראלים לא יודעים על כך כמעט דבר. מיהו הגורם הנעלם במשוואת הכוחות הזאת, של דובר צה"ל מול הציבור? פעם היו קוראים לזה "עיתונות", היום מדובר במערכות להפצת תעמולה ויחסי ציבור. הקשר בין עיתונות לבין הדיווחים מעזה היה מקרי בהחלט.
דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. תיכף נגיע לזה. התקשורת, שהפיצה ברבים את גרסאותיו, ללא שמץ פקפוק או ביקורת, ללא שום ניסיון לברר את העובדות מן הצד השני, ולו באמצעות תרגום כתבות שפורסמו בתקשורת הזרה – פעלה כשופר שלטוני לכל דבר. כך יוצא שהישראלים לא ידעו כמעט כלום, והמעט שידעו היה שקרים. גם אחרי שוך האבק, המשיכו להתפרסם דיווחים בתקשורת העולמית על תוצאות המבצע בעזה, בלי שום איזכור בתקשורת הישראלית.
פה ושם נשמעת הטענה שהציבור הישראלי ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. הטענה הזאת היא או שקר או סתירה עצמית, תלוי איך מפרשים אותה. אבל לכך אגיע בסוף.
לצורך הדיון אני אתמקד בשאלה בסיסית אחת מכל מה שאפשר לשאול על מבצע "עמוד ענן". שאלה כל כך בסיסית שקשה לדמיין דיון כלשהו על המבצע שיכול להתעלם מן התשובה עליה.
שאלה: כמה אזרחים פלסטינים שאינם פעילי טרור, לא חמושים ולא מעורבים, הרגה ישראל ב"עמוד ענן"?
[תזכורת: מי שכופר באבחנה בין פעילי טרור לאזרחים, מי שאינו מתעניין בכלל בשאלה הזאת, שלא ימשיך לקרוא].
עם כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-21 לנובמבר, פירסמו כל כלי התקשורת הישראליים סיכומים של "עמוד ענן". הסיכומים היו דומים להפליא, עד רמת הניסוח, שכן הם הוכתבו על ידי דובר צה"ל. אף כלי תקשורת מרכזי לא חשב שיש משהו קצת בעייתי בהדפסת נתונים שמגיעים מצד אחד לעימות כסיכום אובייקטיבי של העובדות.
צה"ל תקף כ-1,500 מטרות ברצועת עזה, בהן 19 יעדי פיקוד בכירים, חוסלו 30 מחבלים בכירים, מאות משגרים מוטמנים, 140 מנהרות הברחה, 66 מנהרות לחימה, עשרות חמ"לים ומחנות חמאס, 26 אתרים לייצור ואחסון אמצעי לחימה ועשרות מערכי שיגור ארוכי טווח.
אוקיי. וכמה בסך הכל נהרגו בצד הפלסטיני? רוב כלי התקשורת לא דיווחו, ממש כפי שסיכום המבצע באתר דו"צ לא מדווח. ynet הסכים לרמוז: "במהלך המבצע נהרגו 163 פלסטינים לפחות ויותר מ-1,200 נפצעו. חלקם הגדול של ההרוגים הם פעילים בארגוני הטרור ברצועה." מה זה "חלקם הגדול"? אין נתונים. ב"גלובס" מספר ההרוגים הוא 156. נלך על ממוצע, 160 הרוגים פלסטינים בסך הכל, אותו מספר ממש שהופיע בדיווחים הפלסטיניים בתום המבצע.
בשאר כלי התקשורת לא היה אפילו דיווח בסיסי – כמה פלסטינים נהרגו במבצע. זאת כמובן בניגוד בולט לששת ההרוגים בצד הישראלי (4 אזרחים ושני חיילים), שמותם סוקר בהרחבה.
גופתו של אחד מילדי משפחת אל-דאלו מפונה מביתה שהופגז ב-18 לנובמבר, 2012. 5 ילדים ו-5 נשים נהרגו בהפגזה, שהפרקליט הצבאי הראשי סיכם במלים: "ננקטו צעדי זהירות שונים כדי לצמצם את הסיכון לפגיעה האגבית בחפים מפשע." צילום: אי-אף-פי
אפשרות אחת: כלי התקשורת הישראלים מסתפקים בכך שדובר צה"ל מודיע שרוב ההרוגים הפלסטיניים היו פעילי טרור; כלומר, הם רואים עצמם כצינור להעברת תעמולה. אפשרות שניה: כלי התקשורת הישראליים הפנימו את הקוד האתי של ארגוני הטרור; אין כל הבדל לדידם בין תקיפת לוחם חמוש לבין תקיפת נשים וילדים, ולכן אין להם עניין באחוז האזרחים מקרב הנפגעים. תבחרו מה פחות נורא.
אחרי מאמצים רבים אותרו דיווחים מאד לקוניים על יחס הטרוריסטים-אזרחים בהרוגים בעזה: גלי צה"ל דיווחו שבמבצע חוסלו 120 מחבלים, וב-"ואללה" דיווחו על 120 מחבלים מתוך 177 הרוגים. אפשר להניח שגלי צה"ל מייצגים את עמדת דובר צה"ל. מכך ניתן להבין שעל פי דובר צה"ל, שליש מההרוגים הפלסטינים ב"עמוד ענן" היו אזרחים בלתי מעורבים.
מנתח שהורג כל חולה שלישי שלו לא היה מנפנף ב"דיוק הכירורגי" שלו מעל כל במה אפשרית, אבל מה שלרופאים אסור לגנרלים מותר.
הבעיה היא שגם ההערכה הזאת היא לא יותר ולא פחות מאשר גירסת דובר צה"ל. מסיבות תדמיתיות מובנות, לצה"ל יש אינטרס עליון למזער את הנתונים על פגיעה באזרחים (מה ש"נתפס כמופרז", כניסוחו של אל"מ ליבמן), בלי קשר לפגיעה האמיתית בהם. צה"ל הוא צד בסכסוך, ממש כמו החמאס. אם אתם לא מאמינים להודעות שיוצאות מלשכתו של הנייה (ובצדק), אין לכם סיבה להאמין להודעות של דובר צה"ל.
הנתונים האמיתיים
כלל אצבע בדוק: בכל הקשור לפגיעה בחיי אדם, מומלץ לגשת לארגונים שבהגדרתם, חיי אדם הם עניינם המרכזי. לא צה"ל ולא החמאס, אלא ארגוני זכויות אדם, ישראלים ופלסטינים. בשעת לחימה, ארגונים אלה עומדים בקשר רציף עם בתי החולים ומקבלים מידע שוטף על כמות הנפגעים וההרוגים. הם גם מסוגלים להוציא מן הארגונים החמושים רשימות שמיות של פעיליהם, לעקוב אחרי מודעות אבל וכו'. הנה למשל דיווח מפורט של "רופאים לזכויות אדם" שגם עשירית ממנו לא נכנסה לכלי התקשורת הישראלים בזמן אמת.
ובכן, שני ארגוני זכויות אדם, אחד פלסטיני ואחד ישראלי, ערכו בדיקה של מספרי ההרוגים בעזה. על פי הבדיקה המוקדמת של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 160 תושבי עזה נהרגו במהלך "עמוד ענן", מתוכם 105 אזרחים לא מעורבים. באזרחים ההרוגים היו 34 ילדים, 13 נשים ו-3 עיתונאים. מתוך כ-1,000 פצועים, 970 היו אזרחים. באחוזים: שני שליש מההרוגים היו אזרחים, ו-97% מהפצועים היו אזרחים. כאן כבר עברנו מתחום הכירורגיה לתחום הקצבוּת.
לארגון "בצלם" לקח חצי שנה לתחקר את מקרי ההרג של פלסטינים ב"עמוד ענן", והדו"ח הסופי פורסם אתמול. על פי "בצלם", 167 פלסטינים נהרגו בידי צה"ל במבצע, מתוכם 87 תושבים שלא היו מעורבים בלחימה. לגבי 11 מן ההרוגים אין מידע בדוק אם היו מעורבים או לא מעורבים בלחימה, כך ששיעור החפים מפשע שנהרגו יכול אף להגיע ל-60%.
בפשטות, לפחותכל הרוג שני היה "נזק אגבי". זה 50% יותר מגרסת צה"ל, ועדיין קרוב יותר לקצבוּת מאשר לכירורגיה. מתוך 87 הבלתי מעורבים – 13 נשים ו-31 קטינים. חשוב לציין ש"בצלם" מאמץ את הגדרות הצלב האדום ביחס ל"מעורבות בלחימה" ורואה בכל מי שממלא "תפקיד לחימה מתמשך" מטרה צבאית לגיטימית, גם אם לא השתתף ישירות בלחימה ברגע שהותקף.
קשה מאד לזייף את מותם של ילדים, נשים ועיתונאים; קשה עוד יותר לטעון שהם היו פעילי טרור. פירוש הדבר שבמבצע נהרגו לפחות 47 אזרחים באופן ודאי לחלוטין, וזאת מבלי שספרנו גברים (שאינם עיתונאים). רק הנתון הזה מפריך את הגרסה הצה"לית שהופצה במרבית העיתונים, שלפיה מספר האזרחים שנהרגו לא עלה על 43. העיתונאים הישראלים שקיבלו את הנתונים האלה לידיהם היו יכולים לעשות פעולת חיבור פשוטה ולהגיע לאותה מסקנה. הם לא עשו כך, כי הם כבר מזמן לא עיתונאים.
אולי הם עובדי משרד החוץ? כך נשמע סגן שר החוץ, דני איילון, בראיון רדיופוני לתקשורת הזרה עם תום המבצע:
"רוב האנשים שנפגעו בעזה היו ראויים לכך כיוון שהיו פשוט טרוריסטים חמושים". או שדני איילון השתמש במילה "רוב" בדרך חריגה ביותר, או שהוא קישקש בלי שום בסיס עובדתי. כנראה האפשרות השנייה. לשם כך שילמו לו. אבל לא לשם כך משלמים לעיתונאים.
ממצא מעניין נוסף שעולה מדו"ח "בצלם" המלא הוא שחלה קפיצה דרמטית במספר ההרוגים הבלתי מעורבים לאחר היום הרביעי של המבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים נהרגו 17 פלסטינים בלתי מעורבים, בארבעת הימים האחרונים נהרגו 70, פי ארבעה. למעשה, בארבעת הימים האחרונים, בין ה-18 ל-21 בנובמבר 2012, הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. הפרופורציות המחרידות האלה היו אולי איתות הזהרה להנהגה, שהבינה שהיא מותחת את גבול הסובלנות הבינלאומי רחוק מדי, ואפשר שהשפיעו על ההחלטה לבטל את הכניסה הקרקעית המתוכננת.
נכון לעכשיו, אם כן, זהו אורך הנשימה המוסרי של מבצעים צבאיים בעזה: ארבעה ימים בלבד, וגם זה בליווי תחושת גועל קשה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי". המסקנה הברורה היא שאין לצה"ל שום אפשרות להגיע להכרעה צבאית בעזה, וממילא הדיבורים על "הרתעה" (שהספיקה להישחק כבר בחודשים שלאחר המבצע) הם ברבורי תעמולה. ההנהגה יודעת זאת יפה, אך לעולם לא תצהיר על כך בגלוי, שכן המשמעות היא שאין מנוס מהידברות מדינית.
* * *
– מי אמר שהנתונים של "בצלם" אמינים?
– יש לך נתונים אחרים?
– כן, של צה"ל.
– לא, אין לך את הנתונים של צה"ל. יש לך הצהרה של דובר צה"ל. תתחיל להבחין בין השניים. הצהרה איננה נתונים.
– ומה יש ל"בצלם"?
– יש להם שני פעילים שנמצאים בעזה כל הזמן ואספו נתונים בזמן הלחימה ואחריה. יש רשימה שמית מלאה, צילומים של תעודות פטירה, ראיונות עם עדים ובני משפחה (לפחות שתי עדויות על כל הרוג), תיעוד של פרסומי החמאס ולוויות ברצועה, מעקב אחרי העיתונות הפלסטינית, בדיקה של הגורמים שמימנו את הלוויות אחרי המבצע, השוואה של קואורדינטות GPS של מיקום הגופה עם אתרי הלחימה, ולבסוף, הצלבת הנתונים עם כל המידע שנאגר בסוכנויות הידיעות וארגונים אחרים. כל אלה גלויים ופתוחים לעיון הציבור.
– צה"ל לא חייב לפתוח את תיקי החקירה שלו לעיון הציבור.
– במלים אחרות, צה"ל פטור מנטל ההוכחה שרובץ על "בצלם". זה מה שאתה אומר?
– אני בטוח שאין לצה"ל מה להסתיר.
– אל תהיה בטוח. בסוף תחקירי "עופרת יצוקה", פירסם צה"ל נתונים על ההרוגים בצד הפלסטיני שהיו נמוכים במאות מן הנתונים שאסף "בצלם" (שים לב לפירוט המרשים ברשימת ההרוגים). כשביקש הארגון מצה"ל את רשימת ההרוגים כדי להשוות עם הנתונים שברשותו, צה"ל סירב "מסיבות מודיעיניות". ב"עמוד ענן" צה"ל אפילו לא טרח לפרסם נתונים על ההרוגים הפלסטיניים.
– ברור.
– מה ברור? צה"ל חושש שהחללים יגלו שהם מתים?
– "בצלם" הוא לא גוף אובייקטיבי. הוא מתעלם מן הפשעים של הצד השני.
– באמת? בגלל זה הוא גינה והגדיר אותם "פשעי מלחמה"? בגלל זה הוא גבה במהלך "עמוד ענן" עדויות מתושבי עוטף עזה על החיים בצל הטילים (כאן, כאן, כאן וכאן)?
– הוא עדיין מתרכז בסבל של הפלסטינים.
– כמובן, כי ישראל נושאת באחריות לחלק גדול מהסבל הזה, וארגון זכויות אדם ראוי לשמו צריך לעסוק בעוולות שמבצעת החברה שלו, לפני הכל. דיון מוסרי (להבדיל ממוסרני) שאינו נוטל אחריות הוא השחתת זמן.
– זאת צביעות.
– יש לך נתונים אחרים על מספר ההרוגים הפלסטיניים ב"עמוד ענן"?
– אני בטוח שצה"ל יבצע תחקירים ויפרסם מסקנות.
– יש לך נתונים אחרים?
– לא צריך להאמין לכל מילה שיוצאת לפלסטינים מהפה.
– יש לך נתונים אחרים?
– הם הרי הורגים אזרחים כל הזמן.
– יש לך נתונים אחרים?
* * *
גוף מחקר מודיעיני בעל אוריינטציה ימנית לא-מוסתרת, בשם "מרכז המידע למודיעין ולטרור", פירסם בדצמבר 2012 ניתוח של הרוגי "עמוד ענן", ולפיו "רק" 40% מהם היו בלתי מעורבים. המחקר הזה נופל באיכותו מן המחקר של "בצלם" כיוון שהוא מתבסס רק על פרסומים רשמיים של בתי החולים והארגונים החמושים בעזה, שממילא "בצלם" סקר אותם, בלי תחקירי שטח במקום. מעניין שמתוך 101 החמושים שהמחקר הזה טוען שצה"ל הרג, הוא הצליח לאתר רק את תמונותיהם של 73 – פער של 4 הרוגים בלבד מ-69 החמושים שנהרגו לפי גרסת "בצלם". זה מחזק את הסברה ש"בצלם" מדייק יותר.
בנוסף, השב"כ פירסם באותו חודש סיכום משלו למבצע. על הצד הישראלי כתוב: 4 אזרחים ו-2 חיילים נהרגו. על הצד הפלסטיני כתוב: 80 פעילי טרור נהרגו. חוסר ההתייחסות הגמור להרוגים הלא-מעורבים אומר הכל.
* * *
כאן המקום להזכיר שוב, בפעם האלף, שהטיעון הישראלי השגור – "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא" – לא תופס משום בחינה שהיא. נניח שאני ואדם נוסף כלואים מאחורי דלת נעולה, והדרך היחידה שלי לפתוח אותה היא להשתמש באקדח שברשותי ולירות במנעול. נניח שהאדם הנוסף חוצץ ביני לבין המנעול (בין בכוונה ובין במקרה). האם מותר לי לירות לכיוון המנעול כדור שיפגע באדם הזה ואולי יהרוג אותו, ואז לטעון שבעצם לא היתה לי כל כוונה לפגוע בו, אלא רק במנעול? בין אם הצלחתי לפתוח כך את המנעול ובין אם לאו, מחיר הפעולה היה בלתי נסבל, ושאלת הכוונה שלי פשוט אינה רלבנטית; אני נושא באחריות מלאה לפגיעה משום שיכולתי לצפות אותה מראש.
מי שיכול לצפות בוודאות קרובה שחפים מפשע ייפגעו באופן לא-מידתי מפעולותיו נושא באחריות זהה למי שהתכוון לפגוע בהם: דין ידיעה מראש כדין כוונה. כך מורה השכל הישר, כך קובעת "הלכת הצפיות" בדין הפלילי, וכך גם קובע סעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה, המקור לדיני הלוחמה במשפט הבינלאומי (הנקודה עלתה לאחרונה בבלוג הזה בהקשר הטבח בזיתון). אולי ישראל לא התכוונה להרוג אזרחים, אבל אחרי ניסיון ארוך שנים במבצעים צבאיים באזור הצפוף הזה, שהותירו אחריהם אלפי נפגעים מקרב האוכלוסיה האזרחית, ישראל ידעה היטב מה צפוי לקרות.
כן, כן: צה"ל חוקר את החשדות לפשעי מלחמה. אל תעצרו את נשימתכם. החלטתו של הפצ"ר לסגור 65 מן התיקים (כולל הרג 10 בני משפחת אל-דאלו) ללא חקירה מתבססת על התחקירים המבצעיים של צה"ל – הליך שאפילו ועדת טירקל כבר הצביעה על פגמיו והמליצה לשנות מהיסוד.
דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי
אני אגיד את זה שוב: דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. הוא חייב לשקר, כי האמת על מעללי צה"ל בשטחים ובעזה היא בלתי נסבלת. הוא חייב לשקר כלפי פנים, כי רוב הישראלים, על אף ההתלהמות הטוקבקיסטית, אינם מסוגלים להשלים עם המחשבה שמדינתם מפעילה שיטות טרור נתעבות בדיוק כמו החמאס. הוא חייב לשקר כלפי חוץ, כי כל מנגנון ההסברה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל נשען על הבדייה שכל פלסטיני שצה"ל הורג הוא מחיר הכרחי לשמירה על בטחון אזרחי המדינה. את הדברים הבאים כדאי לזכור בעידן שבו דו"צ משתבח בחדירתו לניו-מדיה (והתקשורת הבינלאומית מתפעמת מ"מלחמות בציוץ ישיר").
דו"צ שיקר באוגוסט השנה כשנימק את מעצרו למשך חודש של צעיר פלסטיני בחברון, בכך שהוא התעמת עם חיילים, סירב להזדהות ולבסוף התברר שאכן היה מבוקש לחקירה . דבר מכל זה לא היה נכון, מה שנחשף בבית הדין הצבאי, הודות לסרטון שצולם במקום. דו"צ שיקר בדצמבר 2011 בנוגע לנסיבות רציחתו, לא פחות, של מוסטפא תמימי, מפגין בנבי סאלח, בירי של רימון גז בכינון ישיר מטווח של 3 מטרים, וצה"ל ממשיך למרוח את החקירה. ודו"צ משקר שוב ושוב כשהוא טוען שמתקפת הטרור ליד אילת, באוגוסט 2011, תוכננה ובוצעה בידי ארגון טרור בעזה, פרשה שנדונה בבלוג הזה בהרחבה.
ב"עמוד ענן" שיקר דו"צ לפחות חמש פעמים. השקר הראשון, והיחידי שנחשף בתקשורת, היה שראש מערך הרקטות של החמאס, יחיא רביע, חוסל בהפגזה על ביתו בג'באליה. אבל התמונות שזרמו מהשטח סיפרו סיפור אחר; הטיל שנורה הרג 11 מבני משפחת דאלו, מתוכם 5 נשים ו-5 ילדים. רביע עצמו לא היה שם בכלל. עוד אזרחים שנהרגו מפגיעות ישירות של טילים: בני זוג ושני ילדיהם הקטנים (בני 2 ו-4) בבית לאהיא, נהג של רכב חלוקת מים מטוהרים ובנו בן ה-10, אב ובן שתיקנו צנרת על גג ביתם, ארבעה חקלאים, תושבי בתים שלא הספיקו להימלט לאחר "ירי אזהרה" של צה"ל, ועוד.
דו"צ שיקר בשנית כשהודיע שהותקף מרכז תקשורת מבצעי של החמאס; בפועל, שני הבניינים שהותקפו שימשו מרכז תקשורת בינלאומי, והקומה שנפגעה איכלסה מערכות עיתונים של "סקאיי" וכלי תקשורת אחרים. 6 עיתונאים נפגעו, רגלו של אחד מהם נקטעה. צה"ל טען שמטרת ההפגזה היתה תחנת השידור "אל אקצא" של חמאס; בכך העניק למעשה היתר לחמאס להפגיז את אולפני השידור של ערוצי הטלוויזיה בישראל, שמפיצים בדיוק באותה להיטות תעמולה שלטונית.
דו"צ שיקר בשלישית כשבישר בגאווה על דו"ח של אונר"א המתאר את המצב בעזה בעצם ימי הלחימה. "השווקים פתוחים, המרכזים הרפואיים פתוחים, גם מכולות ומסעדות פועלות כרגיל", "ציטט" דו"צ את הדו"ח. בפועל, הדו"ח אמר דברים הפוכים לחלוטין: "רחובות עזה נטושים היום… אנשים נותרים ספונים בבתיהם, מאחר והיציאה החוצה מסוכנת מאד. מעט מאוד שווקים וחנויות מזון נותרו פתוחות היום. המכולות ריקות מאנשים. ישנן הפסקות חשמל ומים תכופות בשל פגיעה בתשתיות בהפצצות האחרונות. לפחות מרכז רפואי אחד נפגע בהפצצות, ואחר נסגר בגלל שסוכן על ידי הפצצות."
הקרדיט על חשיפת שני השקרים האלה מגיע לארגון "קשב". להוציא את "העין השביעית", אף כלי תקשורת לא איתגר את גירסת דו"צ בנוגע לפגיעה בעיתונאים. על זיוף דו"ח אונר"א לא יכלו הישראלים לדעת מאף כלי תקשורת. כאמור, או שהתקשורת לא דיווחה, או שהוא ציטטה את שקרי דו"צ. לשם השוואה, צפו בסרטון הזה (אם טרם צפיתם), שבו התראיין יועץ ראש הממשלה לתקשורת זרה, מרק רגב, לרשת אל-ג'זירה. כך ייעשה לסוכן תעמולה ממשלתי שנתקל בעיתונאי אשר אינו נסוג מן העובדות. לראות ולקנא.
דו"צ שיקר ברביעית כשהציג את אנואר עבדול האני קודיאה (בן 20) כמי שניסה לחדור לישראל במהלך התפרעויות בחאן יונס, ליד גדר המערכת, עם כניסת הפסקת האש לתוקפה. חיילי צה"ל ירו בו למוות ופצעו עוד 19 מפגינים. אבל תיעוד ישיר מזירת האירוע הוכיח שהמפגינים לא איימו כלל על החיילים, לא ניסו לפרוץ את הגדר, ובסך הכל מימשו את הישג החמאס בהסכם הפסקת האש – ביטול אזור החיץ הבטחוני האסור בתנועה במרחק של 300 מ' מן הגדר. מי שהפר את ההסכם בירי שהרג את המפגין בחאן יונס היה ישראל. מי שהכשיר והלבין את הפשע היתה שוב התקשורת, שדיקלמה את הודעות דו"צ.
ודו"צ שיקר בחמישית בנוגע למספר ההרוגים בקרב אזרחים לא מעורבים במהלך "עמוד ענן", כמתועד בראשית הפוסט. זהו לטעמי השקר החמור מכולם, משום שהוא זה שנקבע ונצרב בתודעת הציבור הישראלי, הוא שמפרנס את מיתוס "טוהר הנשק", הוא שמאפשר ומכין את הקרקע לפלישה הבאה לעזה, שכמובן תתבצע ב"דיוק כירורגי" גבוה עוד יותר. למעשה ניתן לצפות שככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני. הפער ההולך ונמתח בין המציאות העקובה מדם של הפגזות ישראל בעזה לבין היומרה הישראלית ל"מינימום נפגעים אזרחים" יזדקר לעיני כל בעולם – להוציא את עיני הישראלים. אלה יצעדו כסומים בארובה אחרי דובר צה"ל.
הארובה במשל הזה, למי שלא הבין, היא התקשורת הישראלית.
* * *
– אבל מה אתה רוצה מהתקשורת? היא פירסמה את הנתונים שהיו לה. הרי התחקיר של "בצלם" התפרסם רק חצי שנה אחרי המבצע.
– אז זה הופך את התעמולה של דובר צה"ל לאמת? מפרסמים מה שיש כי חייבים לפרסם משהו? נניח שחברת סיגריות מפרסמת "מחקר" שקובע שהסיגריות שלה אינן מגדילות את הסיכון לחלות בסרטן. האם העיתון יפרסם את זה? ואם כן, האם זה יפורסם כעובדה או כגירסה של בעל עניין? האם העיתון יחשוב שיש מקום לברר אצל גורם בלתי תלוי את הנתונים האמיתיים?
– לא היו נתונים אמיתיים.
– שקר. היו נתונים של ארגוני זכויות אדם בעזה, שבדיעבד התברר שהיו קרובים הרבה יותר לממצאי "בצלם". זה לא מפתיע, האמינות שלהם הוכחה כבר בעבר. גם השקרים של דובר צה"ל נחשפו בעבר.
– הם לא היו יכולים לעשות תחקיר רציני בזמן אמת.
– אהה. וצה"ל היה יכול? אתה רומז שמגובה של 20 אלף רגל אפשר לדעת יותר על זהותם של ההרוגים והפצועים מאשר בסביבתם הקרובה?
– מה ציפית שהתקשורת תעשה?
– אם יש ערפל קרב, עדיף לשתוק ולא להפיץ תעמולה. זה כלל בסיסי ראשון. בשלב שני, חייבים להציג כל נתון שמגיע מאחד הצדדים היריבים – צה"ל וחמאס – בתור מה שהוא: תעמולה. בשלב שלישי, מאתרים את הגורמים בשטח – ארגוני זכויות אדם, בתי החולים שקולטים את הנפגעים, עיתונאים וכו' – ושואבים מהם את הנתונים.
– הגזמת.
– לא הגזמתי. פעם קראו לזה עיתונות. מי שמגזים זה אתה, שממשיך לקרוא לשלוחות השונות של דובר צה"ל בשם "עיתונות".
* * *
התפקיד הכפול של תעמולת השקר
כפי שכבר צוין, שקרי התעמולה מיועדים בו זמנית לאוזניים ישראליות ולאוזניים זרות.
כלפי פנים, שקרי התעמולה מבצרים את תחושת הצדק העצמי והלגיטימציה של הישראלים להמשיך ולכתוש את עזה. בשמאל הישראלי רווחת העמדה הצינית, לפיה לרוב הישראלים ממילא לא אכפת מחייהם של אזרחי עזה, והאבחנה בין פגיעה בחמושים לבין פגיעה באזרחים לא מעורבים היא חסרת משמעות בעיניהם. העמדה הצינית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות. יש אומנם פלח אוכלוסיה ישראלי כזה, גזעני עד נימי נשמתו. אבל זהו מיעוט, וההוכחה היא הצורך החוזר ונשנה של סוכני ההסברה הישראלים לשכנע את הציבור שצה"ל עושה את מירב יכולתו למזער פגיעה באזרחים. אלמלא האמין חלק ניכר מן הציבור שאין לפגוע באזרחים ללא סיבה מוצדקת, לא היה טעם בכל התעמולה הזאת. סימכו על צה"ל שהוא מפנה משאבי הסברה רק לכיוונים הנחוצים.
שקרי התעמולה אכן עובדים, ובמיוחד הם עובדים על סוכני האלימות הישירים של ישראל – הלוחמים והטייסים שנשלחים לכתוש את שכונות עזה. שימו לב לדברים הבאים של נווטי אף-16 ואף-15 שהשתתפו בהפגזות על עזה:
"סגן אורי מספר בהקשר לזה שלתחושת אנשי צוות האוויר, נעשה הכל בכדי שלא להגיע למצבים בהם ייפגעו אזרחים. "שיטת הפקודה והנהלים שלנו מביא אותנו למצב כזה שאנחנו מצמצמים במידה ניכרת את הפגיעה בחפים מפשע. צריך להבין שזה בכלל לא סיטואציה קלה כשאתה מפיל כמויות גדולות של חימוש בזמן קצר ובאזור שהוא אחר מהצפופים בעולם ובהיבט הזה אני יוצא מחוזק."
בשיחה עם הנווטים אין צורך להרחיב על טוהר הנשק. הם מספרים שהם מקפידים לשאול שאלות על כל מטרה שהם מקבלים. מקפידים לבדוק את כל הנתונים. על כל מטרה יושבים לא מעט אמצעים מהאוויר ומהקרקע ולדברי סגן יונתן היו מקרים שתקיפה בוטלה גם כשהמטוסים כבר היו עם הכוונת על המטרה."
הדברים האלה מוכרים; יש אתוס שלם של פרפקציוניזם ושיקול דעת זהיר שמטופח בחיל האוויר, ואין ספק שהן הלוחצים על הכפתור והן המריעים להם מן הקרקע מאמינים בו בלב שלם.
הבעיה היחידה איתו היא המפגש עם המציאות: לפחות אחד מכל שני הרוגים ב"עמוד ענן" היה תושב לא מעורב, ורבע היו נשים וילדים. איך שומרים על האתוס? מקפידים לבודד אותו מן המציאות, כלומר, הופכים את האתוס למיתוס. כך יכול חיל האוויר להשתבח, בעצם ימי ההפצצות, ב"השגיו הכירורגיים", וכך יכול האתר הרשמי של החיל לסכם את המבצע מבלי להזכיר במילה את מספר ההרוגים בצד הפלסטיני, לא כל שכן האזרחים שבהם. כך נשמר הניתוק ההכרחי בין תודעת הטייס לבין המציאות המדממת שבקרקע מתחתיו, כך מייצרים מונולוגים צדקניים כדוגמת אלה של הנווטים אורי ויונתן, וכך מכינים את הקרקע, כלומר את האוויר, להפצצות הבאות על עזה.
כלפי חוץ, אין צורך להרחיב על נחיצותה של תעמולת השקר; בעולם המערבי הפגזה של שכונות עוני צפופות איננה מתקבלת יפה. זה מחזיר אותי לציטוט מראשית הפוסט, מפיו של אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. המאמר שכתב ליבמן למעשה יוצא נגד ההכרזות המתלהמות ששיחררו השרים אלי ישי וישראל כץ במהלך "עמוד ענן". באופן אירוני ולחלוטין לא מודע, הוא מתייצב לימינה של הדוקטרינה הישראלית שגורסת כי מותר להמיט קטסטרופה על ראשם של אלפי אזרחים כפועל יוצא של מתקפה על יעדים צבאיים. וכך כותב ליבמן:
"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."
שימו לב: "אינו נתפש כמופרז", ולא, בפשטות, אינו מופרז. כלומר, המטרה האמיתית של צה"ל היא למזער את מספר הנפגעים הנתפש, ולא את זה הממשי (ואריאציה נוספת על "לא מצטלם טוב"). איך עושים את זה? למשל, על ידי הפצת שקרים בדבר מספר האזרחים שנהרגו. למשל, על ידי מתיחה מחודשת של גבולות המושג "תגובה מאופקת ומתונה". כל אלה הם יעדי הסברה מובהקים, וטוב לראות שמשפטן מלב-ליבה של המערכת הצבאית תופס כך, סליחה, מבצע כך את תפקידו.
ותודה לעיתונות על מסך העשן
אני חוזר לתקשורת. בכל מערך התעמולה העצום הזה – יועצי ההסברה של ראש הממשלה, שלוחותיו של משרד החוץ, דובר צה"ל, פוליטיקאים, גנרלים וכלי התקשורת – יש רק גורם אחד שמכזיב: כלי התקשורת. כל שאר הגורמים אינם מכזיבים כי אין שום ציפיות מהם; אין שום ציפייה שהפצת דיווחי אמת תהיה יעד אסטרטגי של גורמים שלטוניים. המציאות, בעיני השלטון, איננה אובייקט להכרה וחקירה, אלא משאב לניצול. בזמנים של סכסוך אלים, האינטרס העליון של ההנהגה הוא להצדיק את תוקפנותה; כל מטרה אחרת מוכפפת לאינטרס הזה. דווקא באותם זמנים, האינטרס העליון של הציבור הוא להבין את המציאות הקטלנית שהוא נקלע אליה, על מנת שיוכל לגבש רעיונות כיצד להימנע ממנה בעתיד. כלי הכרחי למימוש האינטרס הזה הוא ידע – הכרות מקיפה עם כל העובדות הרלבנטיות למצב הסכסוך. ו"זרוע האיסוף" העיקרית של הידע הזה היא העיתונות.
נחזור לטענה שהוזכרה בראשית הפוסט: הציבור הישראלי, כך אומרים לנו, ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. ההנחה כאן היא שתפקיד התקשורת הוא תמיד, מעל הכל, לספק את הסחורה שמבקשים ממנה. זאת הנחה מפוקפקת, שכן כל מי שיש לו ניסיון תקשורתי כלשהו יודע היטב – התקשורת יוצרת ביקושים לתכנים מסוימים, לא פחות משהיא נענית לביקושים ש"מגיעים מהציבור". התקשורת יכולה לכוון את טעמו של הקהל ולמקד את תשומת הלב שלו בנושאים שלפני כן לא משכו אותו, ולמעשה היא עושה כך כל הזמן כשהיא מסקרת בלי הרף תחומים מסוימים ומזניחה אחרים. תחומים כמו שוק ההון ופוליטיקה מפלגתית מסוקרים בלי כל פרופורציה לעניין האמיתי שיש בהם, פשוט משום שגורמים רבי כוח מעוניינים בכך.
אבל בואו נניח לזה ונתהה לרגע על ההיגיון מאחורי האמירה "הציבור לא רוצה לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה". מיהו "הציבור" הזה? האם מדובר באותם ישראלים שרוצים למחות את עזה מעל האדמה? אבל אלה, כמדומה, כל כך משוכנעים בצידקתה של ישראל, ששום עובדה על מעללינו בעזה לא תסדוק את נחישותם. מי שבאמת משוכנע שהצדק הפוליטי נמצא כולו בצד שלנו איננו חושש לגלות שאחד מכל שני הרוגים בעזה היה אדם חף מפשע; העובדות מותירות אותו אדיש, לא עוין ומסתגר.
מי שבכוח אוטם את אוזניו ועוצם את עיניו – כנראה לא כל כך משוכנע בצידקתו. ובכן, מה ישכנע אותו? לגלות שצה"ל הוא באמת "הצבא הכי מוסרי בעולם", כמו שהפוליטיקאים מספרים לו כל הזמן. האם אדם כזה יתחזק או דווקא יתערער באמונתו אם יידע שמלעיטים אותו בשקרים?
האם אשה שבעלה בוגד בה תתחזק או תתערער באמון שהיא נותנת בו אם היא תדע שהוא מבוסס על שקרים? האם בעל עסק שהשותף שלו גונב ממנו כספים רוצה לדעת את האמת או את השקר על מעשיו?
האם הביטחון שלנו במציאות מתחזק כשאנו יודעים שהוא נשען על שקרים, או שמא נחלש?
בנקודה זו פסיכולוגים יזכירו לנו ש"ביטחון במציאות" הוא מושג חמקמק, ושלא מעט אנשים מעדיפים לחיות בגן עדן של שוטים מאשר להיכוות באורה העז של האמת. זה אולי נכון לגבי חלק מהאנשים בחלק מהזמן, אבל ודאי שלא לגבי כל האנשים בכל הזמן. ההנחה שרוב הישראלים (שאינם לאומנים מיליטנטיים) אינם מעוניינים לדעת את האמת על הנעשה בשמם – אין לה על מה לסמוך. היא מייחסת להם פסיכולוגיה אינפטנטילית שמעדיפה להיאחז בשקרים, מתוך ידיעה שאלה שקרים, על פני הישענות על האמת.
ובכל זאת, לאורה של ההנחה הסמויה הזאת פועלת העיתונות הישראלית. לא משום שההנחה הוכחה כנכונה, אלא משום שהעיתונות פחדנית ועצלה מכדי לערער עליה.
העיתונות המסחרית אומנם פועלת תחת מטריצה של אינטרסים כלכליים, ואולם עדיין, מעצם הגדרתה כעיתונות, האינטרסים האלה שוכנים צד לצד יחד עם התפקיד הבסיסי של דיווח אמת. עיתונות שמתנערת מן התפקיד הבסיסי הזה איננה רק מיותרת אלא חותרת תחת שלום הציבור, הכורע גם כך תחת המניפולציות של השלטון. מבצע "עמוד ענן", דווקא בגלל אורכו הקצר ואופיו הלא מסובך, הציג את פשיטת הרגל העיתונאית באור בוהק ואכזרי. העיתונות הלעיטה את הציבור בשקרים, השקרים איפשרו להנהגה לטרפד ערוץ הידברות מדיני, להרוג עשרות חפים מפשע ולפצוע מאות, להכניס עשרות אלפי אזרחים לחרדה קיומית, רק כדי לסיים בהסכם הפסקת אש שדווקא מחזק את החמאס (מומלץ לקרוא את הניתוח הנבון של שלומי אלדר). במלים פשוטות, העיתונות שותפה מלאה לפשע. גדעון לוי דיבר על "עיתונאים קטנים", הבלוגר אישתון דיבר על "עיתונאים עם דם על הידיים", ואני מעדיף לומר פשוט "תועמלנים בשירות פשעי מלחמה".
על דברים כאלה אין מחילה. התקשורת הישראלית היא חלק מהשיטה, חלק רקוב וממאיר, שיש לפרק כדי לבנות כאן מחדש שיטה אחרת, שפויה, אנושית ונאמנה למציאות.
* * *
בעניין אחר: המאבק נגד ייצוא הגז, שהיה לי העונג לתרום להאצתו, מגיע לישורת האחרונה שלו. 60 ח"כים דורשים להביא את העניין להכרעת הכנסת, לפני שמסקנות ועדת צמח יאומצו וישחזרו את תסריט ניגריה בישראל. 10 ארגוני סביבה חברו למאבק, ומנגד לוחצים המשקיעים הזרים להתחיל בייצוא ומיד. ההחלטה צפויה להתקבל בשבועיים הקרובים. זה הזמן לצאת לרחובות ולהצטרף למאבק, על הגז ועל כל נכסי הציבור שהתקציב החדש שודד בלי בושה.
לפני הכל, ברכות לאל"מ אילן מלכא, בקרוב תא"ל, על ניקויו המוחלט מאחריות פלילית כלשהי למותם של 21 בני משפחת סמוני במבצע "עופרת יצוקה". סגירת התיק אומנם לא נחתה כרעם ביום בהיר; כבר בנובמבר 2011 נודע שזו תהיה תוצאת ה"חקירה" נגד מלכא (המרכאות יובנו בהמשך), אבל עכשיו זה רשמי, וחשוב מכך, העיכוב האכזרי הזה בקידומו של המח"ט המוערך אל דרגת התא"ל הסתיים.
נותר עוד העניין הפעוט הזה – מי לעזאזל היה אחראי למותם המיותר של בני משפחת סמוני, אם לא מפקד היחידה שפשטה על שכונתם? עניין פעוט ושולי, הפירורים שמסולקים משולחן העריכה של העיתונים והופכים לבשר והלחם של הבלוגים.
29 מבני משפחת סמוני המורחבת נהרגו באירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר, 2009. תשעה מתוכם היו ילדים, בגילאים חצי שנה עד 16. 21 מן ההרוגים שהו בבית ואיל סמוני, אליו פינה אותם הצבא מבתיהם. פגז ושני טילים שנחתו על הבית הרגו אותם ופצעו עוד כ-30 איש.
לאירוע המזעזע הזה יש לי יחס מיוחד. במשך מספר שבועות, גם לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה", לא דיווח אף כלי תקשורת ישראלי (זולת דיווח תמציתי ב-ynet) על הטבח בזיתון. עיתונאים ישראלים, כזכור, לא הורשו (ועדיין אינם מורשים) להיכנס לעזה. הבלוג הזה היה המקור הראשון ברשת העברית שהביא את הסיפור המלא של הטבח (ב-1 לפברואר 2009), בהסתמך על מקורות זרים (ראו גם איזכור מוקדם יותר אצל איל ניב). זמן קצר לאחר מכן החלו לזרום עוד ועוד עדויות, בעיקר דרך שני צינורות: תחקירי "בצלם" וכתבות של עמירה הס ב"הארץ". התמונה התעבתה בעוד ועוד פרטים, אך קווי המתאר הבסיסיים שלה לא השתנו כמעט מן הדיווח הראשוני בבלוג הזה. אי-דיוק בולט אחד היה במספר ההרוגים שנקבתי, שהיה גבוה מן המספר האמיתי, ככל הנראה בשל החיפזון והאי-בהירות בזיהוי הגופות בשכונת זיתון.
עם סגירת תיק החקירה נגד אל"מ מלכא, פירסם הפרקליט הצבאי הראשי את מסקנותיו, והעביר גם מכתב מסכם לארגונים "בצלם" ו"המרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שפניותיהם בנוגע לאירועי זיתון התניעו את הליך החקירה הפנימית בצה"ל. שני המסמכים האלה לא עומדים בשום הגדרה של "תשובה עניינית" לשאלות שהועלו: מדובר בטקסטים הצהרתיים, לקוניים, ריקים מכל תוכן עובדתי. העובדה שהפצ"ר מזלזל באופן בוטה כל כך בחובתו לספק הסברים משכנעים לחשדות מוצקים מאד בדבר פשעי מלחמה שצה"ל ביצע יכולה ללמד דבר אחד בלבד: חקירת מצ"ח שנפתחה בפרשת הטבח בזיתון היתה משחק מכור מלכתחילה, הצגה של ביקורת ועשיית צדק שנועדה בעיקר לעיניים זרות, ל"גולדסטונים" למיניהם.
זאת טענה חמורה, והפוסט הנוכחי הוא מאמץ מרוכז לבסס אותה.
השתלשלות האירועים
בלילה שבין ה-3 בינואר 2009 (יום שבת) לבין ה-4 בינואר, מיד לאחר הפלישה הקרקעית לעזה, השתלט כוח מחטיבת גבעתי על שכונת זיתון שבדרום עזה. מעדויות תושבים וחיילים עולה שהצבא השתלט על לפחות 6 בתים של משפחת סמוני המורחבת, המתגוררת בשכונה.
תקרית 1: 4 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן)
בביתו של עטייה סמוני (47) התרכזו 19 נפשות להעביר את הלילה. בשעה 5:30 רואים בני המשפחה שביתו הסמוך של טלאל, אחיו של עטייה, עולה באש כתוצאה מהפגזות צה"ל. כמה מהם יוצאים לכבות את השריפה. הם נתקלים בחיילים שלוקחים מהם את הטלפונים הניידים, עורכים עליהם חיפוש, ופוקדים עליהם לחזור אל ביתם. המשמעות היא שהחיילים ידעו מי נמצא בבית עטייה וגם ידעו שהשוכנים בו אינם חמושים שמסתתרים מפניהם.
בשעה 7:20 בבוקר, אחרי שנשמעים פיצוץ וירי מבחוץ, חיילים פורצים את הדלת וקוראים מבחוץ לבעל הבית לצאת. עטייה יורד ויוצא בידיים מורמות. מטח כדורים שנורה בידי קבוצת חיילים, ממרחק של 3-4 מטרים, הורג אותו במקום. בנו פרג' רואה את זה מהקומה השניה. החיילים ממשיכים לירות בתוך הבית, פוצעים נשים וילדים, ועולים לקומה השניה, שם הם יורים גם בילד אחמד, בן 4, שהיה בזרועות פרג'. אחמד מדמם למוות כל אותו יום, כיוון שהצבא אינו מתיר לצלב האדום ולסהר האדום להיכנס למתחם. לפנות בוקר של יום שני, כמעט 12 שעות אחרי פציעתו, אחמד הילד מת.
תקרית 2: 4 בינואר, בוקר (מקור: כאן)
ב-10 בבוקר חיילים מובילים את משפחת רשאד סמוני לבית טלאל, אחיו. בנו של רשאד, וליד (17), נבהל ובורח. החיילים יורים בו והורגים אותו. זמן קצר לאחר מכן הופך הצבא את בית טלאל לעמדה צבאית, ומפנה את כל יושביו אל ביתו של ואיל סמוני, מחסן בטון ששטחו 200 מ"ר.
בבית ואיל סמוני מתכנסים כ-100 איש, שהצבא פינה מבתי המשפחה שהפכו לעמדות צבאיות. סלאח סמוני סיפר כיצד דיבר עם חיילים שפגש בשכונה; אחד הקצינים הבטיח לו שלא יהיה ירי. כיוון שכל המשפחות התרכזו במחסן בהוראת הצבא ובליווי חיילים, אין שום ספק שנוכחותם במבנה היתה ידועה לצבא.
בבית ואיל אין מזון או שתיה. במהלך היום יוצאים מהבית כמה גברים לאסוף קרשים לאפיית פיתות. החיילים צופים בהם.
תקרית 3: 5 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן)
הרעב והצמא בקרב 100 בני סמוני גוברים. ב-6 בבוקר יוצאים אישה וילד להביא מים מהבאר בג'ריקנים; החיילים צופים בהם.
ישנם עדיין בני משפחה שנשארו בפחונים בשכונה. קצת אחרי 6 בבוקר יוצאים ארבעה גברים מבית ואיל, לקרוא לבני המשפחה הנותרים שיצטרפו אליהם, מתוך מחשבה שמחסן הבטון הוא המקום הבטוח ביותר בשכונה. הם ניגשים לצריף סמוך, מרחק 80 מ' מעמדת צה"ל, לפרק ממנו קרשי עץ להסקת מדורה. תוך דקות ספורות נורה לעברם פגז; מוחמד אברהים מת מיד, סלאח ואיל ואיאד נפצעים.
תקרית 4: 5 בינואר, בוקר (אותן עדויות)
הפצועים חוזרים אל תוך הבית, וכשהנשים מתחילות לחבוש אותם, נוחתים שני טילים (ששוגרו ממסוק קרב, כך יתברר מאוחר יותר) על גג המחסן. השעה היתה 6 וחצי בבוקר. 20 איש נהרגים מההפגזה הזאת, 30 נפצעים. העדויות מן התופת הזאת מזעזעות: ילדים מגלים את גופות הוריהם ומטלטלים אותן שוב שוב, להעירן; חלקי גופות מפוזרים בכל מקום. אמל בת ה-9, שראתה יום קודם לכן את אביה עטייה נורה למוות מטווח קצר בידי חיילים, סופגת רסיסים בראשה.
בין ההרוגים גם תאופיק סמוני. אשתו מייסא (19) נמלטת מן המחסן ההרוס עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם הגיס שלה מוסא. היא מגיעה לבית אסעד סמוני, שחיילים שומרים בתוכו על קבוצת גברים פלסטינים כפותים, ומקבלת מהם עזרה ראשונה. החיילים מפרידים ממנה את מוסא, כופתים אותו, קושרים את עיניו ומצרפים אותו ליתר הגברים הקשורים. החיילים משחררים את מייסא והתינוקת ואומרים לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. היא מבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי".
צה"ל לא מאפשר לצוותי הצלה להיכנס לשכונה. על כן נותרים הפצועים לדמם, חלקם עדיין קבורים בהריסות של בית ואיל. רק ביום רביעי, ה-7 בינואר, יותר מ-48 שעות אחרי הפגזת הבית, מצליחים אנשי הצלב האדום להגיע לבית ואיל. הם מגלים בהריסות ארבעה ילדים, חיים אך תשושים ומורעבים, צמודים לגופות הוריהם.
תקרית 5: 5 בינואר, צהריים (עדות: כאן, כאן)
חלק מניצולי בית ואיל יוצאים מן השכונה בשיירה לעבר רחוב סלאח א-דין, בהם גם גברים שהוחזקו כפותים בבית אסעד. הגברים משוחררים אבל הצבא לא פותח את אזיקיהם. הם מונחים להניף ידיים מעלה ולשאת סמרטוט לבן. אחד מהם הוא איאד סמוני. בדרך מצלצל טלפון נייד של בן דודו של איאד. איאד מושיט את ידיו האזוקות לכיסו של הבן דוד כדי לשלוף את הטלפון – ואז סופג ירייה ברגליו מצלף של צה"ל שנמצא על אחד הגגות. עוד ירייה מרסקת את רגלו השנייה. הצבא לא מאפשר לבני המשפחה לפנות אותו ומונע כניסת אמבולנסים לרחוב סלאח א-דין. איאד מדמם למוות במשך 3 ימים. צוות הסהר האדום אוסף את גופתו, עדיין אזוקת ידיים.
חשבון ההרוגים ממשפחת סמוני: 5 בתקריות שקדמו להפגזת בית ואיל, 21 בהפגזת הבית, ועוד 3 שנהרגו באירועים מאוחרים יותר. בסך הכל – 29.
בעקבות פניות של ארגוני זכויות אדם לאחר מבצע "עופרת יצוקה", הוקם צוות חקירה חקירה ראשוני לאירוע; הצוות לא מצא פגם בהתנהלות הצבא בשכונת זיתון. צוות שני שהוקם בנובמבר 2009, בעקבות דו"ח גולדסטון, המליץ על פתיחת חקירת מצ"ח. ביוני 2010 (שנה וחצי אחרי האירועים המדוברים) נפתחה חקירת מצ"ח נגד אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי בזמן המבצע ומי שנתן את הפקודה להפגיז את בית ואיל סמוני, בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש. במהלך החקירה התברר שקצינים בחיל האוויר הזהירו את מלכא שעלולים להיות אזרחים במקום.
מעט מאד פרטים מחקירת מלכא חילחלו לתקשורת. ככל הנראה ההחלטה של מלכא התקבלה בעקבות יציאתם של ארבעת הגברים מבית ואיל בבוקר ה-5 בינואר (ראו תקרית 3 למעלה). מזל"ט שצילם אותם מלמעלה העביר את התמונות לחמ"ל גבעתי, וככל הנראה קרשי העץ פורשו כטילי אר-פי-ג'י. הגברים סומנו כחולית מחבלים, פגז נורה לעברם, והמח"ט מלכא מורה לשגר שני טילים מן האוויר אל בית ואיל, שלתוכו הם נמלטו. גילויים מאוחרים מחקירת מצ"ח העלו שגם לאחר שניצולים החלו לצאת מן הבית, הורה מלכא על שיגור טיל נוסף לעברם, אך הירי הזה נמנע בהתערבות קציני חיל אוויר, שזיהו ילדים ביניהם. החלטתו זו האחרונה (שלא התממשה) ולא ההחלטה שקדמה לה (ואשר הובילה להרג 21 אזרחים) היא זו שהפצ"ר מצא שגויה, ובגינה עיכב את קידומו במשך 3 שנים.
החלטת הפצ"ר: חורים על גבי חורים
כפי שניתן לראות מן התמצית שהובאה כאן, שרשרת האירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר תועדה בפירוט בידי גורמים שונים (עיתונאים וארגוני זכויות אדם), על בסיס עדויות ממקורות שונים (בני משפחת סמוני, חיילי גבעתי, אנשי כוחות הצלה); חלק ניכר מן העדויות נגבה בימים שלאחר הטבח, כשזכרון העדים עוד היה טרי. שאלות מפורטות בדבר האירועים הללו הוגשו לצה"ל בידי עיתונאים וארגונים, אולם רק לאחר פרסום דו"ח גולדסטון הוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח.
החקירה החלה רק ביוני 2010, כשנה וחצי לאחר האירועים. ככל הידוע, מצ"ח לא חקרה אף עד פלסטיני והגבילה עצמה לחקירת חיילים וקצינים שהיו מעורבים באירוע. כאמור, צה"ל שיחרר פרטים כלליים בלבד מתוכן החקירה. מה שניצב לפנינו הוא המסקנות הסופיות – הזיכוי הגורף שפירסם הפצ"ר השבוע.
וזו לשון ההודעה שפורסמה:
"בחוות דעתו שניתנה לאחרונה, מצא הפצ"ר, בראש ובראשונה, כי החקירה הפריכה לחלוטין את ההאשמות החמורות שהוטחו בצה"ל על-ידי גורמים שונים, לפיהן התקיפות שבוצעו כוונו במודע ובמישרין נגד אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, או שנעשו מתוך פזיזות או קלות דעת ביחס לאפשרות שאזרחים כאמור ייפגעו כתוצאה מתקיפות אלה. בתוך כך, גם לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף. משכך, נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית.
כן מצא הפצ"ר, כי באירוע נשוא התלונות בו נפגעו אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, כלל הגורמים המעורבים – ובראשם המח"ט – אף לא נהגו ברשלנות בנסיבות העניין, באופן המקים להם אחריות בפלילים. הגם שחלק מן ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע היו מוטעות, ומצופה היה ממנו שינהג באופן שונה, הפצ"ר מצא כי החלטות אלה לא חרגו ממתחם שיקול הדעת של "מפקד צבאי סביר" בנסיבות דומות.
בהקשר זה הדגיש הפצ"ר, כי הנסיבות המבצעיות של מבצע "עופרת יצוקה" בכלל, אשר התנהל ברובו בסביבה עירונית מאוכלסת בצפיפות, ובפרט של האירוע שבמוקד חוות הדעת, אשר קדם לו ירי RPG לעבר כוחות צה"ל ששהו באזור, השליכו על האופן שבו נבחנו ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע. ככל שהאינטנסיביות של הסיטואציה הלחימתית רבה יותר, וככל שהאתגרים המבצעיים שהיא מציבה והסיכונים הכרוכים בה לכוחותינו משמעותיים יותר, כך מתחם שיקול הדעת של "המפקד הצבאי הסביר" הפועל בנסיבות אלה רחב יותר."
זה כל מה שהיה לפצ"ר לומר בהתייחס לאירועים בזיתון. חייבים לומר שמדובר בתגובה מבזה בלקוניות שלה, תגובה שעצם סגנונה ההצהרתי, הלא-ענייני, החומק מפרטים, מעידה יותר מכל על האמינות המפוקפקת של החקירה שהיא מסכמת. בצה"ל כנראה מניחים (בצדק) שהציבור הישראלי לא יחטט ולא ישאל ולא יעיק יותר מדי. גורם הזמן גם הוא עושה את שלו. אף כי תוצאות החקירה היו ידועות כבר בנובמבר 2011, הן פורסמו כמעט חצי שנה מאוחר יותר. אני מעז לנחש שהסחבת הזאת נועדה גם היא לגמד את ההד הציבורי של המסקנות.
ובכל זאת, מבחינה אובייקטיבית, הודעת הפצ"ר היא דוגמה ומופת איך אפשר להשתין על הציבור ולהמשיך לרחוץ בנקיון ידיך. אז בתור אחד שמשתינים עליו, אני מרשה לעצמי לשאול כמה שאלות ולהעלות כמה תהיות.
1. הודעת הפצ"ר מתעלמת לחלוטין מכל האירועים הקטלניים שאירעו לפני ואחרי הפגזת בית ואיל: תקריות (1), (2) ו-(5) למעלה. האם חיילי צה"ל רצחו מטווח קצר את עטיה סמוני ובנו אחמד בן ה-4? לפחות שלושה עדים העידו על כך. האם ירו למוות בוליד בן ה-17 רק מפני שנבהל וברח מהם? האם צלף של צה"ל ירה פעמיים באיאד סמוני, שצעד עם שיירת ניצולים, בזמן שידיו היו אזוקות?
בספטמבר 2009 נמסר שצה"ל "בודק" את נסיבות האירוע בבית עטייה סמוני. הבדיקה הזאת לא הובילה לשום חקירה, אף כי מעל האירוע, כפי שגולל בעדויות, מתנוססים עשרה דגלים שחורים לפחות. מדוע צה"ל לא מצא לנכון לחקור? ניחוש שלי: כי גולדסטון לא לחץ. במנטליות של ההנהגה הישראלית, תשובות צריך לתת לגויים (וגם אז, תחת לחץ ואיומים), אבל לא לציבור הישראלי עצמו.
אמל סמוני היתה בת 9 כשראתה את אביה עטייה נורה למוות בידי חיילי צה"ל שפרצו לביתה, ב-4 לינואר 2009. גם אחיה אחמד בן ה-4 נפצע מהירי ומת מפצעיו. מאוחר יותר נמלטה לבית ואיל, שהופגז למחרת ובו נהרגו 21 מבני משפחתה. היא שרדה בין הגופות במשך יומיים, עם 7 רסיסים בראשה, עד שחולצה. צילום: אווה בארטלט
2. מדוע צה"ל מנע מכוחות הצלה להיכנס לשכונה זמן כה רב (כ-48 שעות) לאחר הפגזת הבית – זמן שככל הידוע לא אירעו בו כל חילופי ירי באזור? מדוע לא איפשר אפילו לבני משפחתו של איאד סמוני, שנורה בידי צלף, לקחת אותו איתם לבית חולים, ובכך גזר את גורלו למות מאובדן דם?
האם צבא שפוגע, הורג ופוצע אזרחים, יודע על כך בזמן אמיתי, נמצא בקרבתם המיידית אבל אינו מאפשר לכוחות הצלה להגיע אליהם – אינו חייב לפחות להגיש להם עזרה ראשונה בעצמו? ממתי הפכה גסיסה של אזרחים באזורי עימות ליעד צבאי? מי יודע כמה פצועים נקברו בהריסות בית ואיל ודיממו שם למוות במשך יומיים. במרחק של פחות מ-100 מטרים מהם ישבו חיילים בעמדה צבאית. החיילים צפו בשיירת הניצולים יוצאת מן הבית, הבינו שיש שם עוד הרבה הרוגים ופצועים – ולא נקפו אצבע.
מי הם החיילים האלה? מי הוא מפקדם?
3. טענתו החוזרת ונשנית של אל"מ אילן מלכא, כי לא ידע על הימצאות אזרחים בבית ואיל – אינה עומדת במבחן ההיגיון. נחזור שנית: הסיבה היחידה שקרוב ל-100 אזרחים התכנסו במחסן הזה, ללא מזון ומים, היתה שחיילי גבעתי פינו אותם מבתיהם (כדי להפוך אותם לעמדות צבאיות). הפצ"ר קובע: "לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף". לא נמצא? מישהו חיפש בכלל? מישהו ניסה לאתר את הפלסטינים שדיברו בעברית עם הקצינים שפינו אותם?
נראה לך הגיוני, אדוני הפצ"ר, ש-100 איש, כולל זקנים נשים וילדים, יעזבו את בתיהם, יתרכזו במחסן בטון ללא כל תשתית מים וחשמל, ללא מיטות או ריהוט, ללא מזון – מרצונם החופשי? זה הסיפור שאתה מנסה למכור לנו?
סאלח סמוני דיבר עם קצין בשכונה בבוקר ה-4 בינואר. בפקודת הצבא, 35 איש ששהו בבית עטייה פונו לבית ואיל בצהרי אותו יום. במהלך היממה ששהו האנשים שם, עד להפגזה, יצאו ממנו כמה פעמים נשים וגברים להביא מים או עצים להסקה. החיילים בעמדות מסביב צפו בהם כל העת.
לא ידעת שיש שם אזרחים, אל"מ מלכא? כל החיילים שלך בשכונה ידעו ואתה לא?
4. מדוע רוכזו גברי השכונה בבית אסעד סמוני, והוחזקו שם שעות ארוכות, תחת שמירה, כשהם כפותים ועיניהם מכוסות? מדובר באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה, גם לפי צה"ל. על פי עדותה של מיסא סמוני, החיילים אמרו לה שהם מחזיקים בגברים למקרה שהחמאס יגיע. במלים פשוטות: צה"ל השתמש בשבויים אזרחיים כמגן אנושי. מדוע אין בהודעת הפצ"ר שום התייחסות לכך?
5. הפצ"ר כותב: "נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית." המשפט הזה מנוסח בערמומיות. חזקה על הפרקליטות הצבאית שהיא מכירה את הפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (1977). סעיף 51 מגדיר כל התקפה חסרת אבחנה כפשע מלחמה – בלי להכיר כלל בנחיצותה של מחשבה פלילית. הנה לשון החוק: "בין השאר, ההתקפות מהסוגים שלהלן תחשבנה כחסרות הבחנה: (א) התקפה על-ידי הפצצה בכל שיטה או אמצעי, המתייחסת למספר מטרות צבאיות נפרדות ומובחנות באופו ברור והממוקמות בעיר, עיירה, כפר או אזור אחר המכיל ריכוז דומה של אזרחים או אובייקטים אזרחיים, כאל מטרה צבאית יחידה; וכן (ב) התקפה שניתו לצפות כי תגרוס לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים, נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי."
במלים פשוטות: דין ידיעה מראש כדין כוונה. מי שיכול לצפות בוודאות פגיעה לא-מידתית באזרחים, ואינו נמנע ממנה, נושא באחריות בדיוק כמו מי שהתכוון לפגוע באזרחים. במשפט הפלילי העקרון הטבעי הזה מוכר כ"הלכת הצפיות". בהקשר הפוליטי והמוסרי, העקרון הזה שומט את הקרקע מתחת לסיסמה הישראלית החבוטה "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא". מי שלא סופר אזרחים הוא טרוריסט, נקודה.
אפשר אולי שהפצ"ר התכוון שלא בוצעו פשעי מלחמה מן הסוג שנדרשת בהם מחשבה פלילית (אבל אולי כן מסוג אחר?). אם כך, מדובר בניסוח פתלתל ומטעה. ובכל מקרה, באף אחת מן הפניות של העיתונאים וארגוני זכויות האדם לצה"ל, בבקשה לחקור את אירועי זיתון, לא נרמז שהטבח היה מכוון. הפצ"ר מתפלמס עם "straw man" על מנת להסיט את תשומת הלב; הוא מפטפט על כוונות בשעה שפשעי מלחמה הם בראש ובראשונה מעשים.
6. מהו אותו "ירי RPG" מסתורי ש"אילץ" את אל"מ מלכא להגיב בשיגור פגז לחצר בית ואיל, ולאחריו שני טילים ממסוק? מי ירה את הטיל, ולעבר איזה כוח, ומתי זה קרה? האם נמצאו במתחם שרידי נשק שתומכים בגרסה הזאת? האם יש עדות כלשהי שהיה בכלל נשק בבית ואיל, שמישהו מבני משפחת סמוני היה מעורב בפעילות צבאית נגד צה"ל?
חקירת מצ"ח והודעת הפצ"ר מטשטשים מאד את הנקודה הזאת, שעליה ורק עליה נסמך כל הגיון ה"הדדיות" בפרשה. צה"ל כמובן לא רואה עצמו מחוייב להציג עדויות פומביות לגרסה שלו. כך זה תמיד; העדות לאמינותה היא עצם העובדה שהגרסה בקעה מגרונו של צה"ל. אבל ההתנהלות הזאת היא עזות-מצח (אם לדייק, עזות-מצ"ח): אלמלא הלחץ החיצוני, החקירה בכלל לא היתה נפתחת. מלכתחילה, צה"ל נדרש לתת הסברים לציבור, לא לעצמו. יואיל נא צה"ל ויתן איפא הסבר אמיתי – או שלא יטרח כלל להעמיד את ההצגה המגוחכת הזאת של "חקירת מצ"ח". אנחנו לא קהל בהצגה הזאת, אנחנו המפיקים.
לאור כל השאלות והתהיות שנותרו, יש להתייחס אל הודעת הפצ"ר כאל פעולת טיוח ותו לא. אפשר להשליך אותה לאשפה ולעבור הלאה.
מה בכל זאת עשה אל"מ מלכא?
מכלל העובדות הידועות, ניתן לשחזר את התרחיש הבא. ככל הנראה, היתה התראה אזורית על חולית RPG. "אזורית" משמעה – לא ממש ממוקדת, לא ממש אינפורמטיבית. כוח גבעתי ששלט בשכונת זיתון ריכז את ענפי משפחת סמוני השונים בבית ואיל. קצינים פיקחו על התהליך, ואין ספק שהמח"ט ידע זאת. מלכא ידע שבבית ואיל יש אזרחים רבים. אני לא חושב שהיתה לו כוונה להרוג אותם; כאמור, זאת שאלה משנית בעיני. כשיצאו ארבעת הגברים בבוקר ה-5 בינואר מן הבית והחלו לפרק קרשים מצריף עץ סמוך, לצורך הסקה, התקבלה תמונת מזל"ט בחמ"ל החטיבתי. מישהו פירש את התמונה כחולית שיגור של RPG. הזיהוי הזה גזר את גורל בית ואיל. מלכא, שידע על נוכחות אזרחים רבים בבית, הורה על שיגור פגז ושני טילים. כשמפקד ב"עופרת יצוקה" ראה מולו (מה שהוא תפס כ) כוח חמוש – הוא ירה, בלי שום מעצורים לנוכח אזרחים בסביבה. על תורת הלחימה החדשה הזאת, שזכתה לתיעוד פומבי, כתבתי כבר כאן (בחקירת מצ"ח אחרת, שדווחה בכתבה הזאת של "עובדה", מצוטטת עדות חייל במבצע: "אני זוכר משפט: "גם אם יש להם דגל לבן שכתוב עליו Peace , אתם יורים"). במובן הזה, פעולת מלכא היתה לגמרי נורמטיבית, כפי שאומנם ציינו קצינים בכירים שהתרעמו על פתיחת החקירה נגדו.
"במהלך "עופרת יצוקה" נהרגו ונפצעו אזרחים רבים אחרים מירי מכלי טיס, בתהליך דומה: על סמך הפרשנות שנתנו לתצלומי מזל"ט במסכי החמ"לים. המקרים הרבים האלו, שמפורטים בדו"חות ארגוני זכויות האדם, יכולים להעיד על אחד מהשניים: או שתצלומי המזל"טים אינם מדויקים וברורים כפי שהם אמורים להיות וכפי שצה"ל הצרכן מתיימר שהם. או שהטכנולוגיה המתוחכמת הנחשבת "אובייקטיבית" ו"יודעת כל" סיפקה אליבי למפקדים כדי לתת מראש פרשנות מפלילה לכל פעילות אזרחית: ילדים משחקים על גג הם "תצפיתנים" שדינם להיירות, אנשים שניסו לדבר בטלפון עם קרוביהם הדאוגים הם "קשרי גדוד מחבלים", ומשפחות שיצאו מהבית אל הגינה כדי להאכיל את העזים – חוליות משגרי קסאמים.
בפרשת משפחת סמוני, האפשרות להצליב מידע טכנולוגי מתוחכם עם מידע אנושי מהשטח היתה ממש בהישג יד, כבר יממה לפני שהופיעה "חוליית האר-פי-ג'י" כביכול."
מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה?
אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים.
29 אזרחים, בהם 16 ילדים, נהרגו על לא עוול בכפם. אל"מ מלכא נושא באחריות ישירה למותם של 21 מהם ועקיפה למותם של היתר. עכשיו הוא "זכאי", והתופת שהתרחשה בשכונת זיתון נותרה מיותמת מאחריות. לעשרות הפצועים שנותרו ללא בתים, רק עם זכרונות זוועה – אין ממי לתבוע צדק. האם מישהו קיווה ברצינות שצה"ל ימצא את מח"ט גבעתי אחראי למותם?
הסימנים לכך שמדובר בחקירה לצורכי יחצ"נות בלבד הופיעו כבר מזמן. בפברואר 2011, בעיצומה של חקירת מצ"ח נגד מלכא, הוא מונה לעמוד בוועדה שתבחן את הוראות הפתיחה באש בגדה המערבית (לאור הריגתם של שני פלסטינים לא חמושים בידי כוחות צה"ל). לשון אחר: בידו האחת "חוקר" הצבא קצין בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש בגזרה א', ובידו השניה ממנה אותו לבחון את ההוראות האלה בגזרה ב'. כמו מישהו בשלילת רשיון על מהירות מופרזת שיעמוד בראש ועדה לבדיקה מחדש של מגבלת המהירות בכבישים. מי שמינה את מלכא לוועדה היה אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי; אותו אלוף שמתח ביקורת קשה על החקירה נגד מלכא. הנה לכם "מינהל תקין" בנוסח צה"לי.
סימן שני שמדובר במחזה אבסורד הגיע מהדלפה ישירה מחדר החקירות של מצ"ח. אחד המילואימניקים ששירתו תחת מלכא בחמ"ל החטיבתי, ואשר זומנו לתת עדות בחקירה, הקליט בסתר, ככל הנראה, את חילופי הדברים בינו לבין חוקר מצ"ח. בהקלטה הוא נשמע משיב לכל השאלות בתשובה מתריסה זהה: "אין לי מה להוסיף". כשהוא נשאל לבסוף מדוע אינו עונה לשאלות, הוא מסביר: "כל החקירה הזאת – בגידה בצה"ל, בגידה בחיילים, בגידה בציונות ובמדינת ישראל".
אין מה להתפלא. היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת, ומן הסתם לא היה בודד בגישתו זו. פרט מעניין במיוחד: בכתבה נחשפים הזימונים לחקירה שקיבלו החיילים. בראש הזימון מתנוסס בכותרת "דו"ח גולדסטון". כך, על מסמך רשמי, הצבא רומז לחייל: אתה נחקר לא בגלל שאנחנו חושבים שמשהו לא בסדר קרה, אלא בגלל שגולדסטון חשב כך, ולצערנו הוא דורש תשובות.
זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה.
לפני 3 וחצי חודשים ערך ארגון "בצלם" סיכום של חקירות צה"ל שנפתחו בעקבות עדויות ודיווחים על חשד לפשעי מלחמה ב"עופרת יצוקה". מתוך 20 מקרים שונים שהפנה "בצלם" לפרקליטות הצבאית, נפתחו תיקי חקירה ב-11. מתוך ה-11, 5 נסגרו ללא הליכים משפטיים, ב-4 לא התקבלה החלטה, בתיק אחד לא ברור כלל אם יש או אין חקירה עד היום, ובתיק בודד הואשם חייל ב"הריגת אלמוני", אך ההליכים בעניינו הוקפאו.
על מה הצבא כן העמיד לדין? שלושה כתבי אישום הוגשו בסך הכל בעקבות "עופרת יצוקה": חייל שגנב כרטיס אשראי מבית פלסטיני (7 וחצי חודשי מאסר); שני חיילים שהשתמשו בילד בן 9 כ"מגן אנושי" שיפתח עבורם תיקים שנחשדו כממולכדים (הורדה בדרגה ו-3 חודשי מאסר על תנאי); והאישום על "הריגת אלמוני", שעדיין לא מוצה.
כל החיילים האלה – מגבעתי. אחריותם הפלילית, הן מבחינת דרגתם והן מבחינת חומרת הפשע, מתגמדת בהשוואה לאחריותו הפלילית של המח"ט שלהם, אל"מ אילן מלכא, שהורה על הפגזת בית הומה נשים וילדים. הם לא זכו לסגירת התיק נגדם; הם בסך הכל חיילים, הוא "קצין מבטיח ומוכשר" שדרכו לקידום אצה לו. זהו שוב גמביט "והיה מחננו טהור".
מלבד שלושת כתבי האישום הללו (שרק אחד מהם הסתיים במאסר בפועל), הועמדו 6 קצינים נוספים לדין משמעתי בשלושה אירועים. אשר לאירועים בשכונת זיתון, הזעזוע הרציני היחידי שניכר בצה"ל היה בעקבות חשיפת הכתובות והנאצותהגזעניות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. כתובות בנוסח "ערבים צריכים למות" ו"עוד לא רווית דם" על קירות בתים שחזו בהרג המוני של ערבים הן אכן עניין לא אסתטי. מדובר צה"ל נמסר אז ש"לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".
* * *
הערה למגיבים מסוג מסוים: אם אתה מתנגד באופן עקרוני לחקירה של קציני צה"ל בעקבות מוות של פלסטינים ("בגידה בציונות", כהגדרת המילואימניק בכתבת ערוץ 10 שצוטטה לעיל); אם לדעתך צה"ל אינו כפוף לדיני המלחמה שבמשפט הבינלאומי; אם אתה חושב שהטרור של החמאס מצדיק כל פעולה של צה"ל שפוגעת באזרחים חפים מפשע; אם אתה חושב שבלוגרים כמוני צריכים להתעסק באלפי הקורבנות של אסד בסוריה ולא בזוטות כמו 21 פלסטינים שצה"ל הרג לשווא; אם הפרטים של אירועי זיתון באופן עקרוני לא מעניינים אותך – אם כך, אל תגיב.
אל תגיב, כי לא תהיה לי תשובה עבורך. אל תגיב, כי הפוסט הזה כולו נשען על הנחות שאתה חולק עליהן, אבל הפוסט עצמו אינו מנסה כלל להגן עליהן; יש דברים בסיסיים שאי אפשר להתחיל להצדיק כל פעם מחדש. אל תגיב, כי תגובה ברוח כזו תגרור את הדיון בהכרח למחוזות הטוקבקיאדה. אל תגיב, כי לפטור את כל העדויות והחומר שהובא כאן כ"לא רלבנטיים" לשאלה שבאמת מעניינת אותך (או "צריכה" לעניין אותי) – זה חוסר נימוס קיצוני.
* * *
[בלי קשר: בסוף השבוע פורסם שעיריית ירושלים חילקה 7 צווי הריסה לבתים פלסטיניים בשכונת אל-בוסתן בסילואן, שם מתוכנן לקום פרוייקט "גן המלך". זהו פרוייקט נישול גרנדיוזי, שכתבתי עליו לא מעט, שבשל פוטנציאל התבערה שלו הושם בהקפאה ממושכת. כעת נראה שמישהו בממשלה – ברקת לא היה מחליט על כך לבדו – הגיע למסקנה שהשעה בשלה לאינתפיאדה חדשה במזרח ירושלים].
ביום שלישי הקרוב, ב-1 במאי, תתייצב ממשלת ישראל כאיש אחד על הר גבוה בירושלים, תפשיל מכנסיה ותשתין בקשת גבוהה על בג"ץ. בג"ץ פסק שחמישה בניינים בג'בל ערטיס, הידוע יותר כשכונת האולפנה בבית אל, נבנו על קרקע פלסטינית פרטית, ועל כן, על פי עמדת המדינה עצמה, יש לפנותם.
אל תעצרו את נשימכתם; זה לא יקרה. המדינה שוב תבקש דחייה, תקבל או לא תקבל, זה לא חשוב, הרי השר יעלון כבר הודיע שיחד עם אולפנה גם הממשלה תתפרק, והרי בג"ץ כבר גער במדינה פעם אחת ופעם שניה על הסחבת של הרשויות בפינוי המבנים, ושום דבר לא זז. סליחה, דברים ממשיכים כל הזמן לזוז, הנה עוד מאחז שהוקם לפני שבוע על קרקע פלסטינית פרטית, חכו שנה-שנתיים, חודש-חודשיים, ואולי שבוע-שבועיים, וגם הוא יוכשר כדת וכדין.
מחזה האבסורד שנקרא "שלטון החוק" בשטחים מעולם לא היה מאלף יותר. כדי לאזן במעט את הברברת של המתנחלים ושליחיהם בשלטון, נזכיר את העובדות. בנייתם של חמשת הבניינים בג'בל ערטיס החלה ב-2006, ומיד אחריה הוצא צו להפסקתה (השכונה כולה הוקמה ב-1999 באופן בלתי חוקי ובמשך 4 שנים הוצאו נגדה עוד ועוד צווי הריסה, שמעולם לא קוימו). כיוון שהמתנחלים התעלמו מן הצו, הגישו בעלי הקרקע, תושבי הכפר דורא אל-קרע, עתירה לבג"ץ למימוש צווי ההריסה. במהלך הדיונים בעתירה התגלו עובדות מרתקות. למשל, שהסכם הרכישה היה פיקטיבי ושהרוכשת, חברת "אמנה", ידעה זאת; למשל, שהמוכר היה בן 7 בעת רישום המקרקעין ולכן לא היה יכול להירשם כבעלים. למשל (ובניגוד למתנחלים המגלגלים עיניים למרומים – "אבל אף אחד לא עיבד את הקרקע לפנינו"), שהקרקע הפרטית נתפסה "לצרכים צבאיים" בשנות ה-70, ומשום כך נמנעה מבעליה גישה אליה – למרות שלא נעשה בה כל שימוש זולת הקצאתה למתנחלי בית-אל.
שכונת האולפנה לא תפונה; נתניהו כבר הורה ליועץ המשפטי למצוא דרכים "להסדיר" את הבניה, ומכיוון שאינו סומך על היועץ שיעשה זאת, הורה מיד לאחר מכן להקים ועדה שתעשה זאת. זאת הצעקה האחרונה בתחום גזל האדמות בשטחים: הקמת ועדות ממשלתיות ש"מסדירות" התנחלויות בלתי חוקיות. רק השבוע הוחלט על הקמת ועדה "להסדיר" את מעמדן של התנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה. מי בוועדה? נתניהו, ברק, יעלון ובגין. לא יצאו 24 שעות, והוועדה (שבלי ספק ישבה על המדוכה ושקלה בכובד ראש שיקולים לכאן ולכאן, ושמעה את כל הצדדים, ופעלה ללא משוא פנים, ולא הזדרזה בכלל להוציא החלטה תחת ידיה, והבינה לעומק את המשמעות הכבדה שיש לעובדה שראש ממשלה בישראל חותם אישית על צווים ששמים ללעג את החוק) – החליטה שאכן שלוש ההתנחלויות חוקיות, למרות שהוקמו ללא תכניות בניה מאושרות.
טוב שיש ועדות.
"מחזה סוריאליסטי": מתעקשים לקיים פסיקת בג"ץ
כל מי שעיניו בראשו מבין מה קורה כאן. הרשות המבצעת מוציאה הנחיות ברורות לרשות השופטת כיצד לפסוק; ראש הממשלה ושר הביטחון קובעים מה חוקי ומה לא. בית המשפט החליט מה שהחליט, אבל עם כל הכבוד – לנו יש ועדות. את החוק לא צריך לכופף, מספיק שיש הליך של "הסדרה". המילה המכוערת הזאת (איני יכול להימנע מן המרכאות סביבה) רומזת שיש בה כדי להשיב את "הסדר"; בפועל "הסדרה" היא פריקת עול החוק, והשלטת כוח הזרוע.
לכאורה, אין חדש בפרקטיקה. החידוש הוא ברטוריקה שכבר איננה נחבאת ומסתתרת מאחורי שבעה צעיפים של "מנהל תקין". הקשיבו למתנחל הזה מגבעת האולפנה, שמספר על דברים שאמרו לו שרי ממשלה בביקור במקום:
"הוא סיפר כי שרים תיארו לו ולחבריו "מחזה סוריאליסטי" שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ. "ראש הממשלה אומר להם שהשכונה לא תיהרס, ומורה להם 'תמצאו פתרון משפטי' והפקידוּת אומרת לו לא. זה בלתי נתפש, ופה צריך את הכוח של השרים אל מול אותם פקידים. זו קבוצה שמנסה לייצר אנרכיה בתוך השלטון, יש ממשלה ריבונית שהחליטה משהו והם מנסים להשתלט".
יפה, לא? "מחזה סוריאליסטי שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ". אנרכיסטים נגד השלטון. התדהמה של המתנחל מוצדקת לגמרי; הרי לפי כללי המשחק המוסכמים החוק בשטחים נועד לקדם את המתנחלים, לא לעמוד בדרכם. האזינו לדברי היועץ המשפטי של משרד הביטחון, רק השבוע: "המדיניות עליה הוחלט היתה להוציא צווי הריסה, אך בפועל לא לבצע אותם". כמו שהילדים אומרים: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.
שכונת האולפנה בבית אל. על פי מסד הנתונים של דו"ח שפיגל, מתחמים רבים נוספים בהתנחלות נבנו על אדמות פלסטיניות פרטיות.
עוד אבחנה רטורית שראוי לקלף ולהשליך לפח היא בין "אדמות מדינה" ל"אדמות פרטיות". אנשים שאינטגריותם אמנותם, כמו בני בגין למשל, מתעקשים לחדד את העיפרון השחוק הזה בכל ראיון שהם נותנים. אבל כדאי לשים לב איך הממשלה עצמה מתנערת מן האבחנה הקדושה הזאת. ועדת "ההסדרה" להתנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה עסקה לכאורה באדמות מדינה. שכונת האולפנה, שהוקמה על אדמה פרטית, הצריכה ועדה נפרדת. אבל כבר כעת נשקלת ברצינות האפשרות "לספח" את מקרה אולפנה לועדת "ההסדרה" הכוללת, בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי. הוועדה הזאת, נזכיר, קמה כדי "להסדיר" את מעמדם של מאחזים לא חוקיים שהוקמו על אדמות מדינה.
שוב המכנסיים למטה, שוב המדינה משתינה (והפעם על מסמכים שלה עצמה): אדמות מדינה, אדמות פרטיות, מה זה חשוב. הכל שלנו.
נזכיר בפעם האלף: מבחינת החוק הבינלאומי, אין שום משמעות לאבחנה הזאת. ישראל משחקת בקקי עם עצמה (הימין האידאולוגי כופר בגלוי באבחנה הזאת, דוברי השלטון נתלים בה); הדברים מבוארים יפה בחוות הדעת הזאת שהגישה האגודה לזכויות האזרח לועדת "ההסדרה" של לוי. ועוד שקר במדרגות השקרים האינסופיות הוא עצם הכרזת קרקע בשטחים כ"אדמת מדינה" – כביכול נכס ציבורי שאין לאף תושב חזקה בו. דו"ח מפורט של בצלם מן החודש שעבר בחן את מדיניות הכרזת אדמות מדינה שהנהיגה ישראל בשטחים החל בשנות ה-80' (בעקבות בג"ץ אלון מורה). הדו"ח חשף שחרף הסתמכותה על הדין המקומי בשטחים – המשפט העות'ומאני, הירדני והמנדטורי – הפעילה ישראל מדיניות שעומדת בסתירה לדין הזה. באמצעות פרשנות מחמירה ומפלה, נושלו פלסטינים מאדמותיהם באמתלה שלא עיבדו אותה או לא השתמשו בה למרעה, וזאת על פי קריטריונים שאינם מעוגנים בדין המקומי.
אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל אסור בהתנחלות, אומר הדין הבינלאומי. אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל שלנו, אומרת ישראל. ולעזאזל הפלסטינים. בהקשר אחר כתבתי כך: "הפלסטיני, בתפיסה הישראלית, איננו מגיע למדרגה האנושית שמאפשרת יחסי קניין. ולכן, הוא אינו יכול להיות באמת הבעלים של האדמה שעליה הוא יושב, של עצי הזית שהוא מגדל, של הזמן שהוא מבזבז במחסומים, או של כל זכות אחרת שנשללת ממנו באופן שרירותי. הפלסטיני הוא אורח ארעי בארץ ישראל, שאינו מסוגל לקשור יחסי קניין עם אוצרותיה."
בין "הסדרה" לחקיקה מחדש: שלטון החוק במלקחיים
הנחשול הנוכחי התחיל במגרון. אחרי הביזיון הבלתי-נסבל ההוא, שבו נדרשה המדינה לפנות פולשים לא חוקיים מאדמות פלסטיניות פרטיות (ביזיון שהסתיים בניצחון סוחף למתנחלים, שיעלה לכולנו 53 מיליון שקל), החליטו בקואליציה שגם המכשול הרפה והרעוע האחרון אשר ניצב בפני הבולענות הנדל"נית של המתנחלים – שלטון החוק – צריך להיעלם. כן, לא פעם הוא שירת אותם יפה מאד, הציפוי הדק הזה של לגיטימיות משפטית, אבל אלה היו ימים רחוקים. אצה להם הדרך, לדני דנונים ולישראל כצים, ונקעה נפשם מכל ההליכים המשפטיים הארוכים האלה. המטרה סומנה מזמן – הפקעת כל הקרקעות בשטחי B ו-C לבעלות יהודית – אבל החץ היה איטי להחריד. כך באה לעולם מפלצת "ההסדרה".
באוקטובר 2011 החליט נתניהו להקים ועדה ל"הסדרת" הבניה הבלתי חוקית בשטחים. בינואר נודע שלצידו של השופט בדימוס אדמונד לוי יהיו בוועדה השופטת תחיה שפירא והיועץ המשפטי לשעבר למשרד החוץ, אלן בייקר (דני דנון "בירך" על הרכב הוועדה); כמו כן נמסר שהוועדה תתרכז בבניה לא חוקית על אדמות מדינה, אף כי בעיית המאחזים כידוע נוגעת גם לקרקעות פלסטינות פרטיות. כך או כך, מדובר במהלך ברור של עקיפת היועץ המשפטי לממשלה, שהוא ורק הוא מוסמך לייעץ לממשלה בנושאים משפטיים. זהו אם כן צידו האחד של ריקון שלטון החוק בשטחים מתכנו.
על הצד השני מופקד קומנדו החקיקה הלאומני שבכנסת, והוא פועל במקביל (וככל הנראה גם בתיאום) למהלכי ה"הסדרה". בנובמבר העלו 20 חברי כנסת בראשות זבולון אורלב הצעת חוק להכשרת מאחזים שהוקמו על קרקע פרטית. לפי ההצעה, לא ייהרסו בתים ביישובים בני 20 משפחות ויותר אם במשך ארבע שנים מהקמת היישוב לא פנו הטוענים לבעלות על הקרקע לבית משפט ולא הוכיחו את צדקתם. במקרה שהוכחה בעלותם על הקרקע, "רשאי בין הדין להורות על פיצוי כספי".
במלים פשוטות: חסל סדר קניין פרטי לפלסטינים. מדובר בפריבלגיה שצריך להוכיח אותה (בזמן קצוב של 4 שנים) בבית דין צבאי של הכוח הכובש, לא בזכות טבעית, וגם אם היא הוכחה – אין השלטון מחויב לאפשר את מימושה. הזכות הטבעית היחידה היא זכותם של המתנחלים על הקרקע בשטחים – כולל על אדמות פרטיות של פלסטינים. זכותם של אלה, לכל היותר, היא לקבל פיצוי.
נסו רק לדמיין "צדק" דומה בתחומי הקו הירוק. נסו לדמיין אדם שמקים בית על מגרש פרטי שלכם, ובעצם המעשה הזה מפקיע את זכותכם בקרקע.
ההצבעה על חוק אורלב, החוק שיהפוך הפקעת קרקע פלסטינית פרטית לטובת התנחלות יהודית – ללא שום איצטלה של צורך צבאי או "ציבורי" – למעשה חוקי, נדחתה לעת עתה; היועץ המשפטי מתנגד, אבל נו, מי צריך אותו אם אפשר להקים עוד ועדה. בין כך או כך הצעת החוק הזאת היא כבר חלק מן השיח הפוליטי, ובוודאי תשמש כמכבש לחצים שישפיע על מסקנות ועדת ה"הסדרה" של אדמונד לוי. בינתיים הממשלה מפתחת עוד ועוד את פרקטיקת ה"הסדרה". השבוע פורסם שהממשלה הורתה לאלוף פיקוד המרכז להוציא צו להקמת מבנים בגדה ללא הליכי תכנון, וזאת על מנת ליישב את מפוני מגרון ב"גבעת היקב"; כך מתקנים עוול אחד בפשע שני. ושוב – הרשות המבצעת מעבירה הנחיה לרשות השופטת להכשיר את השרץ. מה שאנו חוזים בו הוא ראשיתה של מהפכה חקיקתית ושלטונית שהופכת את האפרטהייד לשיטה פוליטית רשמית.
אלה הם שני פני יאנוס של "שלטון החוק" שרוקן מתכנו בשטחים. החוק השוויוני, ההוגן, יכול לבחור בין שתי דרכי מיתה שונות: או שיעקפו אותו באמצעות הליכי "הסדרה" אקס-טריטוריאליים, או שיחקקו תחתיו חוק גזעני במפורש. כך או כך ישמש המשפט לא יותר מעטיפה חלולה לאגרוף האלים, שפת סימנים עלומה שאינה מסמנת עוד דבר זולת רצונו הגולמי, החמסני של השלטון.
מבדיחות עדיף לצחוק בקול רם
שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה. לפני כמה חודשים פורסם נתון מדהים (או לא מדהים): 99.76% מהתיקים הנידונים בבתי דין צבאיים מסתיימים בהרשעה. זה יותר מאחוזי "התמיכה" באסד בבחירות בסוריה. אלה נתונים רשמיים של הצבא. המשמעות היא שרק 1 מתוך 400 נאשמים פלסטיניים בגדה מזוכה מאשמה.
אחוזי הצלחה מסחררים כאלה בהרשעות מעלים את השאלה לשם מה לטרוח בכלל עם הליך משפטי. בשביל הסיכוי הדל (רבע אחוז) שהנאשם יזוכה? הרווח העלוב הזה יוצא בהפסדם של הנזקים הכוללים שנגרמים לכלל הפלסטינים מעצם הטירטור הזה (מעצרים, קנסות, עיכובים במחסומים בדרך לבין הדין, אובדן פרנסה למשפחות הנאשמים), שלא לדבר על ההוצאות העצומות מתקציב הביטחון לתחזק את כל התיאטרון המופרך הזה (בקרו בבלוג הזה כדי להתוודע לעולם הצללים ההוא). לא עדיף כבר לצייד את המג"בניק שעוצר את החשוד הפלסטיני במפתחות לתאי הכלא בקציעות? ממחסום בית אל ישירות לבית הכלא, בלי הפטפוט המיותר של מערכת המשפט, שבסך הכל מעכבת קצת את התהליך ותו לא.
על המעצרים המנהליים מיותר להכביר מלים; הקשר בינם לבין עשיית צדק הוא מקרי בהחלט. האם השיטה המלוכלכת הזאת עומדת לעבור מן העולם? נכון לעכשיו יש 2,000 (!) שובתי רעב בבתי הכלא הבטחוניים בישראל, שדורשים לבטל את המעצרים המנהליים ולהשיב להם זכויות אסיר בסיסיות (להוציא עמירה הס ב"הארץ", אף כלי תקשורת ישראלי לא מדווח על ממדי המרד הזה). העניין הבינלאומי בתופעה גדל והולך. ניסיון העבר מלמד שככל שהזוהמה נראית יותר למרחוק – כך גדלים הסיכויים למגר אותה.
עצור פלסטיני. לא ה-1 מתוך 400 שיזוכה.
אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.
על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.
ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.
פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל.
את החוכמה הזאת ידעו מנהיגי מפלגת העבודה תמיד, וגם שר הביטחון ברק נושא אותה עימו. על רקע זה – ורק על רקע זה, כלומר, חילוקי דעות טקטיים – יש להבין את ה"מתיחות" בינו לבין חברי הממשלה שאצה להם הדרך להכשיר הקמת מאחזים על קרקע פרטית. מנהיגי העבודה ידעו היטב עד היכן אפשר למתוח את גבול הסובלנות של העולם המערבי ולא חצו אותו. נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.
ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?
שמגר מזהיר מ"לניניזם"
האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" מיוחסת ללנין. לנין התכוון שבמצב הטרום-מהפכני, הניצול של הפרולטריון צריך להגיע לרמה קיצונית וכואבת מאד על מנת שהפועלים יעורו מתרדמתם ויקומו על הבורגנות. מאז הפכה האמירה הזאת להתגלמותה של פוליטיקה תאבת-אסונות, שרואה בחיוב קורבנות כבדים בהווה לצורך השגת עתיד טוב יותר. במקרה הסובייטי, ידוע לאן הדברים הובילו.
לקראת סוף הסרט "שלטון החוק" משוחח הבמאי, רענן אלכסנדרוביץ', עם השופט בדימוס מאיר שמגר. שמגר היה מי שבתוקף תפקידו כפרקליט הצבאי הראשי איפשר לתושבי השטחים לעתור לבג"ץ – צעד חריג וככל הנראה חסר תקדים ביחסי מדינה כובשת ואוכלוסיה נכבשת. ארבעה וחצי עשורים ואלפי פסיקות לאחר מכן, שואל אלכסנדרוביץ' את שמגר אם ההחלטה הזאת בעצם הועילה או הזיקה לתושבי השטחים. הוא מקריא לשופט קטעים ממאמר שכתב מומחה למשפט שטוען כי ההחלטה למעשה "כיבסה" את פשעי הכיבוש בכך שיצרה מראית-עין של הליך משפטי הוגן לפלסטינים; בפועל, בג"ץ הכשיר אלפי פשעים נגד אוכלוסית השטחים ונמנע, כמעט תמיד, לערער על שיקול דעתו של "הריבון הצבאי". הסטטיסטיקה שצוטטה כאן לעיל תומכת בפרשנות הזאת.
על כך מגיב שמגר בתערובת של תמיהה וזעזוע. "את זה כתב פרופסור באוניברסיטה"?, הוא שואל, "הרי זה לניניזם. ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". ואני אפרש: שמגר סבור שזכות העמידה של הפלסטינים בפני בג"ץ היא אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית (הוא מביע תקווה שאומות נוספות יילכו בעקבותינו). מה, עדיף שהם בכלל לא יוכלו לעתור? שלא יהיה שום רסן משפטי על מעשי הצבא בשטחים?
אני לא רוצה לזלזל בטיעון הזה. אני גם מאמין ששמגר מאמין בו בלב תמים; ודאי שהאמין בו אי-אז, ב-1967, כשפתח את שערי בג"ץ בפני הפלסטינים. בכלל, מי שקורא מסמכים משפטיים מן השנים הראשונות של הכיבוש, לא יכול שלא להבחין בנאיביות הטראגית הזאת, של אנשים שהתחנכו על ברכי תורת משפט ליברלית ודמוקרטית, בבואם לארגן את הכאוס המשטרי שנחת עליהם בן לילה, משבלעה מדינת ישראל הצעירה, בת 19 בלבד, אוכלוסיה של מאות אלפי נתינים תחת משטר צבאי. החבר'ה הטובים בפרקליטות האמינו אז באמת ובתמים שהכיבוש הוא "מצב זמני", קראו כל תו ותג באמנת ג'נבה ובתקנות האג, ועמלו יומם ולילה לרבע את המעגל, לעצב לעצמם כיבוש נאור.
השאלה היא פוליטית, ולכן התשובה עליה חייבת להתחשב בשיקולי רווח והפסד. אני לא רוצה לשקול כאן את השאלה שהוצבה בפני שמגר, אלא את שאלת חוקי "ההסדרה" למיניהם. האם, מבחינת האינטרס של מאבק השחרור הפלסטיני והסולידריות של השמאל איתו, מוטב למדיניות גזל הקרקעות בגדה שתהיה מעוגנת בחוקי אפרטהייד מפורשים או לא? במבט קר, אני חושב שהתשובה היא שעדיף אפרטהייד משפטי מאפרטייד ביורוקרטי. האם לאורך השנים בג"ץ הגן על זכויות הקרקע של הפלסטינים כנגד שאיפות ההתפשטות של המתנחלים? לא. כשהגדרת "אדמות מדינה" שונתה לטובת המדינה ולרעת הפלסטינים, הוא שתק; כשאדמות פרטיות הופקעו ל"צרכים צבאיים" שהתבררו, תוך זמן קצר, כשכונת קרוואנים לזוגות צעירים, הוא שתק (למעט במקרה האחד והידוע של אלון מורה); וכשהמדינה נקטה סחבת בפסקי הדין שהוא כבר מוציא נגדה – הוא דווקא דיבר, אבל אלה דיבורי סרק.
בג"ץ הטיל פה ושם רסנים על הברוטליות המופרזת של הכובש; שמגר ודאי כיוון לפסיקות הבודדות האלה, כשתמה כיצד אפשר להעדיף כיבוש בלי בג"ץ על פני כיבוש עם בג"ץ. אבל בה בעת, דרך אלפי פסיקות אחרות, בג"ץ סייע להנצחת מצב הכיבוש, טווה ועיבה בשיטתיות את הריקמה המשפטית שמאחה את שני חלקי הארץ הזאת, משני עברי הקו הירוק. הנורמליזציה של המצב האנומלי והחריג הזה – החזקת שני מליון נתינים במצב של קיפוח ממוסד ומתמשך – היא במידה רבה פרי עמלו של בג"ץ. את הצד הזה של המשוואה, כך נדמה, שמגר (כמו גם רוב רובו של המחנה הליברלי הישראלי) לא ראה מעולם.
בג"ץ הוא עלה התאנה של האתנוקרטיה היהודית, ולכן אולי אין מקום לתקוף אותו חזיתית. ספק אם הוא יכול לפעול אחרת במגרש פוליטי שגבולותיו מוגדרים על-ידי זאב אלקין מימין ורובי ריבלין "משמאל". ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" (מן הטעמים שנמנו לעיל) לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה.
הפילוסופיה הזאת היא לחם חוקו של הימין האידאולוגי. הגיע הזמן לאמץ אותה גם בשמאל (ולא רק בזירה המדינית אלא גם בחברתית, אבל זה כבר מאמר נפרד).
מה שגולדסטון לא עושה (כלומר, כותב), הישראלים לא מבינים אותו. כשהוא ניתח בדו"ח שלו עדויות לפשעי מלחמה מצד ישראל, הוא היה אנטישמי. עכשיו, כשהוא מתחרט על אמירות מסוימות בדו"ח (תכף נראה על מה), מחבקים אותו כאן כמו בן אובד ששב לחיק האומה.
גם הזעם הצדקני אז, וגם האהדה (הצדקנית לא פחות) כיום – הן תגובות בטן. לא רציונליות ובעיקר לא מקשיבות. ותעשיית הספין כבר עובדת במלוא הקיטור.
בתור התחלה, הייתי מציע לכל ישראלי סקרן לקרוא את המאמר המדובר של גולדסטון במקור ולא מיד שניה של תועמלנים ודוברי שלטון. ביחס לישראל, גודלסטון מתחרט על דבר אחד ומפרגן על דבר שני. הוא מתחרט על כך שהאשים את ישראל במתקפות מכוונות נגד אזרחים בעזה, ומפרגן על החקירות שניהל ומנהל צה"ל סביב חשדות לפעולות לא חוקיות ב"עופרת יצוקה".
בעניין החרטה, אלה מילותיו: "ההאשמות של התכוונות מצד ישראל התבססו על מותם ופציעתם של אזרחים במצבים שבהם לא היו לוועדת החקירה שלנו כל ראיות שהיו יכולות להוביל למסקנה אחרת. החקירות שפרסם צה"ל ושהוכרו בדו"ח ועדת האו"ם אומנם אישרו את אמיתותן של כמה תקריות שאנו חקרנו, אשר בהן היו מעורבים חיילים ספציפיים, אך הן גם הצביעו על כך שלא היתה מדיניות של תקיפה מכוונת של אזרחים.".
נתחיל דווקא מהסוף: כל בר דעת יכול להבין שגם חקירת מצ"ח איננה יכולה להיכנס לראשו של מפקד שנותן פקודת אש לעבר שכונה מאוכלסת בצפיפות. היתה כוונה לפגוע באזרחים או לא היתה? זאת שאלה היפותטית לגמרי. אין שום דרך לענות עליה; כוונות ומחשבות אינן מותירות עדויות פיזיות, רק מעשים מותירים. אכן, בשום מסמך צה"לי אין זכר לכוונה כזאת – אני מאמין לגולדסטון, שמאמין לצה"ל. אך גם זה ממצא טריביאלי: ממתי צבאות מדפיסים שחור על גבי לבן פקודות שסטטוס של פשע מלחמה מתנוסס מעליהן למרחוק? דברים כאלה תמיד נותרים בגדר תורה שבעל פה, תדריכים לפני מבצע וכיוב'.
בקיצור, המשפט השני בציטוט דלעיל הוא חסר כל ערך. אין בשום חקירה שהיא כדי לחשוף את "כוונות" המבצע באופן שאינו שנוי במחלוקת; ואין לצפות לתיעוד של כוונות כאלה בשום מסמך רשמי.
לכן, המשפט הראשון בציטוט דלעיל – על הפער בין הממצאים לבין המסקנות – חושף את נקודת התורפה העיקרית של דו"ח גולדסטון, זו ששימשה יפה מאד את כל מבקריו, משמיציו ומשתיקיו. זאת היתה הטעות הפטאלית של הדו"ח: הקפיצה מן המעשים של צה"ל בין ה-27.12.2008 עד ל-18.1.2009, המחרידים בכל קנה מידה, מעשים שיש עדויות מוצקות לנכונותם – אל מישור הפרשנות הפסיכולוגית, שייחס כוונות לתקוף אזרחים. באף דו"ח אחר שנכתב אודות המלחמה (לי אישית מוכרים הדו"חות של בצלם, HRW ואמנסטי) לא העזו התחקירנים להדביק פרשנות כזאת לאירועים. לתומם הם סברו, ובצדק, שהמעשים עצמם נוראים דיים, גם בלי פשפוש בכוונות של הפולש הישראלי.
בעניין הפרגון. גולדסטון מביע שביעות רצון ממאות החקירות שצה"ל מנהל בעקבות "עופרת יצוקה". כאן מותר לזקוף גבה על התמימות של האיש הזה, שבאמת מאמין שהחקירות האלה הובילו לשינוי תפיסה מהותי בתורת הלחימה של צה"ל. כן, רועננו נהלים, חודדו הפקודות, אבל שינוי תפיסה מהותי – לא היה. שינוי כזה היה בהכרח כרוך בהעמדה לדין של בכירים בצבא בעקבות ההרג הבלתי-מובחן באזרחים לא חמושים שאירע ב"עופרת יצוקה". כל הסימנים מראים שהלקח העיקרי שהצבא גזר מן המבול של הביקורת הבינלאומית הוא להצמיד יועצים משפטיים ליחידות לוחמות בזמן אמת. משפטיזציה של הברוטליות או ברוטליזציה של המשפט, קיראו לזה איך שתרצו, זה לא משנה. מעתה ידברו הפשעים של צה"ל גם בשפת החוק.
ברור לכל שאלמלא דו"ח גולדסטון, ישראל לא היתה מעלה על דעתה לחקור את עצמה; שהרי הממצאים החמורים של גולדסטון היו ידועים עוד קודם, מדו"חות של ארגוני זכויות אדם. אבל רק הדו"ח שלו, והאפקט הממשי מאד שלו על מקבלי ההחלטות בחו"ל ובארץ, הביא לחקירה העצמית. על כן יש אירוניה בתביעה של ראש הממשלה נתניהו לגנוז את הדו"ח. שהרי אלמלא דו"ח גודלסטון, לא היתה ישראל מזדרזת לפתוח באותו תהליך של בדיקה עצמית שהניע את גודלסטון לכתוב את המאמר הנוכחי, המפרגן, מלכתחילה. ואלמלא סירבה ישראל לשתף פעולה עם הוועדה – נקודה שגולדסטון מדגיש במאמר שוב ושוב – אולי לא היה צורך בהבעת חרטה כזאת. אולי גם הפסקאות המיותרות על "כוונת ישראל לתקוף אזרחים" היו נשארות על רצפת חדר העריכה.
לסיום, בעניין הרקורד של הבלוג הזה. כידוע, עסקתי ב"עופרת יצוקה" לא מעט, במהלכה ואחריה. מי שקרא את הדברים בזמנם, או יקרא אותם עכשיו, יודע: בכל אלפי המלים שכתבתי על המבצע הזה לא רמזתי אפילו פעם אחת שצה"ל תוקף בכוונה אזרחים. הטענה המרכזית היתה ועודנה – צה"ל לא ספר אזרחים. צה"ל ניסה למוטט את התשתית הצבאית והשלטונית של החמאס – ובדרך הרג כל מי שהפריע לו. מתוך 1,389 הרוגים פלסטיניים, 758 לא היו מעורבים בלחימה. המספר הזה לא כולל את 248 השוטרים הפלסטיניים שרובם חוסלו במכה האווירית ביום הראשון, אשר מעמדם כ"מעורבים בלחימה" שנוי במחלוקת, אף כי ברור שאין בידי צה"ל נתונים פרטניים שמוכיחים שאכן כולם היו לוחמי חמאס בפוטנציה.
במלים אחרות: כ-60% ואולי יותר מהרוגי המבצע לא היו מעורבים בלחימה. זה לא נקרא "הרג מידתי והכרחי", הסייג העיקרי שפוטר מפשעי מלחמה. ודאי ש-428 הקטינים והנשים שנהרגו במבצע אינם כאלה. שמיכת "המגן האנושי" קצרה מלכסות את כל הפשעים האלה; רק בישראל סבורים שמי שמתגורר בסמוך לבניין שממנו נורות רקטות הוא בהגדרה "מגן אנושי" שדינו מוות.
הטענה המרכזית היתה ועודנה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" תורת לחימה חדשה, שבה הותר הרסן מעל הכוחות הלוחמים, והשיקול של הימנעות מפגיעה בחיי חפים מפשע נדחק למעמד שולי עד לא-קיים. הדברים האלה אינם מצוצים מהאצבע אלא עלו בעשרות עדויות שניתנו בידי לוחמים שחזרו מהמבצע, כולל תדריכים מוקלטים של מפקדים, מסמכים רשמיים, ועוד (ראו ריכוז הראיות בדו"ח "ללא היסוס" של הוועד נגד עינויים).
בעקבות דבריו של אחד המפקדים במבצע, קראתי לתורת הלחימה הזאת בפשטות: "אין חפים מפשע".
ושוב: זה לא אומר שטייס מסוק או מפקד טנק שם על הכוונת אזרח, יודע שהוא אזרח – ויורה (אולי היו גם מקרים כאלה, כל מלחמה מוציאה רוע טהור מאנשים מסוימים, ועדיין אין סיבה להאמין שזה המקרה הטיפוסי). זה אומר שהוא יוצא לפעולה מתוך הבנה (שחילחלה מן הדרגים הגבוהים ביותר מטה) שהוא יורה בדיוק על המטרות שהוגדרו לו, ואם הוא יודע שמסביב או ממש באותו מקום ישנם אזרחים חפים מפשע – ובהרבה, הרבה מאד מקרים הוא ידע את זה היטב – הוא עדיין יורה.
הכשל הרטורי של גולדסטון היה חוסר האבחנה בין שתי הסיטואציות האלה. והנזק שהוא גרם, דווקא למתנגדי המבצע ומבקריו החריפים, היה במסר המשתמע כאילו ההרג המסיבי שצה"ל ביצע בעזה היה נסלח יותר אלמלא עמדה מאחוריו כוונה לפגוע באזרחים. כאילו הכוונה, ורק היא, הגדירה את חומרת הפשע; ולא הידיעה מראש, הוודאית לעתים קרובות, שייפגעו חפים מפשע רבים (כמו בהפגזת בתי ספר, בתי חולים, מרפאות, ואפילו שיירות של אזרחים הנמלטים מאזורי הירי). שהרי ההסתתרות השגורה של דוברי ישראל מאחורי "היעדר כוונה" היא תכסיס עלוב וילדותי; במשפט הפלילי מפריכים אותה באמצעות "הלכת הצפיוּת"; במשפט הבינלאומי, משתמע מן העיקרון הזה כי הרג האזרחים ב"עופרת יצוקה" היה לא-מידתי (שכן המאמצים להימנע מהריגתם הוודאית היו מזעריים עד לא-קיימים). די בכך להניף דגל שחור מעל המבצע בכללותו, מבלי להזדקק לספקולציות מיותרות בדבר כוונותיהם המודעות או הלא-מודעות של הלוחצים על ההדק.
מן הסיבה הזאת – הכשל הרטורי של גולדסטון – הבלוג הזה לא התייחס בכלל אל הדו"ח של הוועדה שבראשותו. תבדקו; כל הנתונים שדיווחתי עליהם נלקחו מדו"חות של ארגונים אחרים. סיבה לא פחות חשובה לכך היתה העובדה הפשוטה שגולדסטון הגיע לעזה כחצי שנה אחרי האירועים הנחקרים. העדויות הפיזיות (רסיסי פגזים, שאריות זרחן, סוגי הפציעות וכד') כבר לא היו "חמות", הזיכרון של העדים כבר לא היה מדוייק דיו. להבדיל, הדו"חות שהוציאו HRW (כאןוכאן) ואמנסטי בחודשים שלאחר המבצע התבססו על מידע טרי, בלתי ניתן לערעור, שנאסף ממש בזמן הלחימה או ימים ספורים אחריה. כך גם העדויות שנגבו מניצולים ופצועים בתחקירים עיתונאיים שפורסמו בתחילת 2009. די היה במידע הזה כדי להגיע למסקנות חמורות מאד.
גולדסטון הגיע מאוחר מדי, לא העלה גילויים מסעירים חדשים, ובנוסף לכל, כאמור, חטא בפרשנות הפסיכולוגית. קריאות השמחה שעורר הדו"ח שלו בקרב מבקרי ישראל יתחלפו עכשיו בתרועות ניצחון של תומכיה. כל הרעש התקשורתי הזה מפספס את העניין העיקרי: הפשעים עצמם. באולפני הטלוויזיה ימשיכו להתגושש פרשנים מכאן ומכאן האם היתה או לא היתה כוונה לפגוע באזרחים; באותה שעה ממש, ישראל תמשיך להרוג אזרחים בעזה, בלי כוונה כמובן, להרוג דייגים מול חוף עזה, בלי כוונה כמובן, להרוג חקלאים בשדותיהם, בלי כוונה כמובן, להרוג חולים באמצעות עיכובם, בלי כוונה כמובן, להרוג קשישים במיטתם במהלך מעצר, בלי כוונה כמובן, ולהמשיך את הטיהורהאתניבגדה המערבית, עם כוונות ברורות, שאף אחד לא טורח למחות נגדן.
יש לברך את ציפי לבני שניפצה עוד תקרת זכוכית וחדרה למועדון הגברי האקסקלוסיבי של "מנהיגים ישראלים הנסים על נפשם מאימת צווי מעצר בבריטניה בחשד לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות".
מי היה לנו? אלוף (מיל.) דורון אלמוג, שאפילו לא יצא מן המטוס ומיד ברח; הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, שנאלץ לקצר את ביקורו; תא"ל אביב כוכבי, שביטל את לימודיו בלונדון; השר לבטחון פנים וראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, שביטל את ביקורו; המשנה לראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון, שביטל את ביקורו; ואפילו שר הבטחון אהוד ברק כבר היה על הכוונת של הבריטים, ונחלץ רק בזכות חסינותו כשר מכהן.
ועכשיו גם ציפי לבני. זוכרים את הקמפיין המכוער ההוא "ציפי לבני – אין לה את זה!"? נו, אז עכשיו היא הוכיחה לכולם: גם לה יש את זה – את אות הקלון של חשודה במתן היתר להרג אזרחים תמימים בעזה.
ומי לא הגיע למסיבה? נכון, הגיבור העיקרי, המנהיג הישראלי שמחזיק בשיא של כל הזמנים, יותר מ-2,000 אזרחים חפים מפשע שנהרגו באחריותו ותחת פיקודו בלבנון ובעזה, בשתי מערכות מדממות: האזרח אהוד אולמרט. אייכה, אולמרט? האזרח אולמרט מתבקש להגיע בדחיפות לבית משפט בריטי. רוצים הסברים.
כשהתעורר גל הפאניקה הקודם, בעקבות החלטת שופט ספרדי לפתוח בהליכים נגד המעורבים בהטלת פצצת הטון על ביתו של סלאח שחאדה, שהרגה 14 אזרחים ובהם 9 ילדים, כתבתי כאן כמה מרענן סוף סוף לראות את מצעד הכרוכיות בדמותו האמיתית. לא, דין צדק לא ייעשה כאן (אף מנהיג ישראלי לא ישלם על גופות של ערבים), אך לכל הפחות תגבר האי-נוחות, הפרצופים המדושנים יאדימו קצת מבושה, וייעשה קשה יותר למנהיגים ישראלים להתהלך בטרקליני הפאר האירופאיים כאילו לא נשרכת מאחוריהם ערימה מצחינה של פגרי ילדים ונשים.
מיותר להזכיר שאת החרפה הזאת בישלה ישראל לעצמה. כאשר ההנהגה המדינית, מערכת הביטחון ובית המשפט מתייצבים בחזית אחת נגד כל חקירה פנימית אפקטיבית של חשדות לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בידי צה"ל – לא נותר לקורבנות אלא לפנות לערכאות בחו"ל. לא רצינו לחקור את הפגזת שחאדה, לא איפשרנו לגולדסטון לגבות עדויות בארץ, והמשכנו להכחיש את כל מה שזעק ועלה מן הדו"חותהמפורטים שחוברו לאחר מבצע "עופרת יצוקה" (דו"חות שתיעדו גם את פשעי החמאס, בניגוד לטענות בארץ). כנראה שבדיוק בשביל מדינות כאלה הוקמו טריבונלים בינלאומיים.
עכשיו גם מתעוררים כלמיניפרופסורים ודורשים לחקור את אירועי "עופרת יצוקה". זו כמובן תגובה טקטית לדו"ח גולדסטון, שעד פירסומו היה נוח לכולם להאמין ב"צבא המוסרי ביותר בעולם" – גם לנוכח ראיות מוצקות לפשעים חמורים שבוצעו בעזה. לא ניקוי אורוות הם מבקשים, אלא התמרקות בפני עצמם ובפני הגויים.
בהזדעקות הישראלית הנוכחית סביב צו המעצר שהוצא (ובוטל) נגד לבני יש שני הבטים קומיים. מקורות בירושלים, כך דווח, הגיבו באיום מרומז: צו המעצר הבריטי נגד לבני "עלול להותיר את בריטניה מחוץ למעגל המעורב בקידום תהליך השלום במזרח התיכון."
הבנתם? תרגיזו אותנו עוד קצת – ולא נרשה לכם להתחרבש איתנו ועם הפלסטינים עוד 100 שנה בניסיונות סרק להביא שלום לאזור. מה זה אם לא הילד בן ה-4 שמעניש את ההורים שלו – "אם לא תיתנו לי עוד סוכריה עכשיו, אני לא ארשה לכם יותר לנגב לי את הקקי".
ההבט הקומי השני הוא בפער בין ההצהרות הטווסיות של המנהיגים שלנו לבין התנהגותם הארנבית בפועל. תראו מה לבני אמרה בראיון לפני פחות משבועיים:
"אני מוכנה להתמודד גם עם מעצר על פשעי מלחמה. הייתי באירוע על יחסי ישראל בריטניה ואמרתי שם שאם שני ההורים שלי עמדו בפני בית משפט בריטי וזה מה שנדרש כדי להביא להקמתה של מדינת ישראל, אז אני מוכנה לעמוד בפני בתי משפט בכל מקום. זה אמיתי לגמרי. אני מאוד לא מוטרדת ואני מוכנה לכל דבר בכל מדינה בעולם. זה בכלל לא מהווה שיקול בשבילי אם אני נוסעת או לא. זה קרה לי בעבר, כשהייתי שרת חוץ והייתי בדרך לשוודיה. עזוב, זה לא יכול להיות שיקול בקבלת ההחלטות, לא על המבצע ולא בשאלה אם לטוס או לא. אין פה קואליציה או אופוזיציה, אני אלך לומר את זה בכל מקום בעולם."
נו, לא נעים…
נסיבותיו של ביטול הביקור המתוכנן בבריטניה מעורפלות. בלישכת לבני טוענים שהביקור בוטל בלי שום קשר לצו המעצר המתוכנן, אבל מראית העין הסופית בהחלט תואמת את המסלול שטבעה שורת הגנרלים לפניה: אחורה פנה, עם זנב בין הרגליים. על פי הדיווח ב"גארדיאן", בכירים ישראלים שמגיעים לבריטניה בימים אלה מבקשים מהשגרירות לארגן להם פגישות עם פקידים בריטיים – שכן פגישות כאלה מעניקות חסינות ממעצר.
אם כך, הצהרות לחוד, ומעשים לחוד. מנהיגינו יודעים יפה היכן הם עומדים (בתחתית הבור), גם כאשר הם מצהירים שהם נמצאים על גגו של העולם. הם יודעים יפה שבארץ הם יכולים לפטפט בלי סוף על "תביעה הזויה", "צביעות מקוממת", וכמובן, "הכי מוסרי בעולם", אבל מחוץ לגבולות ישראל לקלישאות האלה אין שום ערך חליפין. וכשמגיע הזמן לשלם את החשבון, תסמכו עליהם שהם לא ינסו אפילו לספק ראיות משכנעות לצידקתם; הם פשוט יתפוגגו להם חזרה אל החור שלהם.
האם פירושו של דבר שבסתר ליבם גם מנהיגינו יודעים ששגו שגיאה מרה ואיומה בעזה? או שמא כך הם מורגלים מאז ומעולם: על טעויות (שלנו) משלמים רק אזרחים מן השורה, לא אנחנו.
——————————————————————————————————————————-
עניין אחר. לפני כמה שבועות הסברתי כאן למה, לדעתי, לא צריך לפנות התנחלויות במסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים. הבעתי גם את תקוותי שהרעיון המנודה והנשכח הזה, ההזוי לכאורה (אבל רק לכאורה) יחלחל לשיח הציבורי ויאזן במשהו את הרעיון ההזוי עוד יותר של פינוי בכוח של 300 אלף מתנחלים. ובכן, השמיים נענו לתפילתי. אתמול פירסם פרופ' יגיל לוי מאמר שפחות או יותר מאמץ את המודל הזה. לוי הוא חוקר הצבאיות הישראלית החשוב והמקורי ביותר, ולשמחתי הגדולה, לא "סמולן" שעדותו פסולה מראש. כן ירבו.
[וממש עם ירידת הפוסט לדפוס התבשרנו – הם יורים גם בלפטופים. עשיתי מהר גיבוי על הכל ויריתי בלפטופ שלי בעצמי – תמיד עדיף למות בין ידידים].
"אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."
(פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בעניין חומת ההפרדה, סעיפים 141 ו-163, 9 ביולי 2004)
אוי, מחמם את הלב, באמת מחמם, לראות את תהלוכת הגברים-גברים האלה, שבימים כתיקונם משגרים 20 פקודות חיסול לפני ארוחת הבוקר, ואחרי הגרעפץ של הקרואסון עוד מבטיחים לדפוק טוב-טוב את הערבים בבית השימוש – לראות אותם מקרקרים בבהלה, מביטים אנה ואנה מנין יבוא עזרם, מתדפקים נואשות על שערי החוק, נמלטים אל מתחת לחצאית הרחבה של "המדינה", שתגן עליהם מהדוד הרע, הדוד פרננדו אנדראו מספרד.
מרוטי נוצות, מצווחים ככרוכיות.
כן, זה עושה לי טוב, ומחמם לי את הלב בימים הקרים האלה, אחרי 3 שבועות שהם יצקו עופרת על ראשי מאות אלפי אנשים חפים מפשע, לראות שיוצקים גם להם על הראש. לא עופרת, בסך הכל כמה טיפות צוננות של accountabilty, ובכל זאת יש בטיפות הספורות האלה כדי לשבש שם, במוחות של הגברים-גברים האלה, את הסדר הטוב. להעמיד אותם לשניונת חולפת באור האמיתי של מעשיהם: פושעים. לא טובים מאחרון הטרוריסטים.
ואני יודע שלא ייצא מזה הרבה, אולמרט ולבני כבר על הטלפונים לראש ממשלת ספרד, במיטב מסורת הפאסיב-אגרסיב של הדיפלומטיה הישראלית, מאיימים מתוך תחינה נואשת, ומישהו שם יתעשת, במדריד, וימצא סעיף נשכח בחוק שיסכל את החקירה הזאת הרבה לפני שהיא תתגבש לכתבי אישום. כן, כל זה ידוע מראש, ובכל זאת, נורא קשה לי לחנוק את ביעבוע השמחה הזה בתוכי, סוף סוף לראות אותם, את אדוני המלחמות שלנו, קצת מבוישים ומבוהלים. קוראים לזה שמחה לאיד. שמחתם של נטולי הכוח בנפול סוכני הכוח.
ביתם לא חרב. זרחן לא חרך את עורם. ילדיהם לא נקרעו בפגזי פלאשט. לא לא, אסון כבד יותר ניחת על ראשם: אין טיולים לאירופה בעתיד הקרוב.
נו, דיכטר, באמת איך תעמוד בזה? אם אתה לא תטוס לאירופה, מי יסביר לאירופאים למה מגיע לך להמשיך לטוס לאירופה? וכמה נוגע ללב פואד, שהגדיר את ההחלטה בספרד "הזויה". אני לתומי חשבתי שעצם העובדה שהאנשים האלה ממשיכים להתקבל בכבוד מלכים בבירות העולם – היא היא הזויה. כיוון שהבושה לא קברה אותם בארץ, אולי הפחד יעשה זאת.
[לנקות את השולחן, ומהר, מטיעוני סרק מגוחכים: אף אחד לא כפר בזכותה של ישראל להעניש את סלאח שחאדה. מכך לא נובע שיש לישראל זכות להוריד איתו לקבר עוד 14 אזרחים חפים מפשע, בהם 9 ילדים. ואין שום "צביעות" בהחלטת השופט הספרדי. הוא לא יזם את התביעה, אלא רק שקל את הבסיס החוקי שלה. אם למישהו מ"מזועזעי הצביעות" מפריע שהספרדים לא חוקרים את פשעי המלחמה של אמריקה ורוסיה – אדרבא; תתכבדו נא ותטרחו להגיש כתבי תביעה, מפורטים ומנומקים, לבית הדין הספרדי. אם לכם לא אכפת מפשעי המלחמה של רוסיה בצ'צ'ניה, למה אתם מצפים של"מרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שהגיש את התביעה בספרד, יהיה אכפת מהם?]
לא למות טיפש 