קטגוריה: שוטף

ושוב נשטף המסך בגברים, גדודים-גדודים, נחילים של גברים; גברים מפקדים וגברים פרשנים, גברים מרגיעים וגברים מאיימים, גברים עם עבר פיקודי עשיר, גברים עם צדעיים מכסיפים, גברים עם עבר פיקודי עשיר וגם צדעיים מכסיפים, גברים אשכנזים וגברים מזרחים, גברים שיודעים הכי טוב מה לעשות עכשיו, גברים שאין להם מושג מה קורה עכשיו, גברים שמדברים הרבה ואומרים מעט, גברים חמורי-סבר, חמורי-גרם, גברים עם סכין בין השיניים, רטט בחלציים, גברים שאין להם כבר שיניים, גברים שמכירים טוב-טוב את המנטליות "שלהם", גברים שעשו לילות כימים בתפקידים שהשתיקה יפה להם, גברים שהשתיקה יפה להם, גברים מפורשים וגברים רומזניים, גברים שנשלפו מהנפתלין, ממעמקי הקיטבג, נפלי פריימריס, מנכ"לים מוצנחים, גנרלים בדימוס, מומחים בדימוס, גברים בדימוס, גברים בללעוס, גברים לועסים וגברים בולעים וגברים פולטים בחזרה, גברים עם משקפיים נטולי-מסגרת, גברים שפותחים כל משפט ב"אני מציע לכולנו …", גברים חרמנים אש, חרמנים על אש, על דם ועל פצצות, גברים שזאת שעת הזוהר שלהם, גברים שפורחים עכשיו, שיש להם עדנה, גברים שזקנתם לא מביישת את נעוריהם, גברים שזיקפתם לא מוצאת מנוח, גברים שזיקפתם, שזיקפתם, שזיקפתם, גברים שאכלו מאותו מסטינג, גברים שמכירים עוד מה—, וגם מה—, גברים שאומרים שמלחמה זה לא עניין לנקבות, גברים שאין בם יד אשה, שנשימת תינוק ישן לא נוקבת את ליבם, לא מטשטשת את שיקול דעתם הגברי, השפוי, התבוני, הבבוני, המחרחר מלחמה, גברים שהם פושעי מלחמה לשעבר, שנפגשים באולפן בחיוך של הקלה, שלום פושע מלחמה א', שלום פושע מלחמה ב', גברים שיודעים לקרוא תצלומי אוויר ואפילו להגיד תצ"אות בלי למצמץ, גברים שלא ממצמצים, אפורי-מבט, עיניים שכבר ראו הכל, גברים שלא מתרגשים בקלות מבניין מגורים שעף באוויר, שיודעים שלכל דבר יש מחיר, גברים שמספרים לנו מה מתכננים הקברניטים, גברים שאוהבים לומר את המילה "קברניטים", גברים שמכירים אולי מאה מלים, אולי מאתיים, אבל מה זה חשוב, אלה המלים הנכונות, גברים כמו מכונות, עם כתפיים רחבות, עם כרס שלא רואים בפריים, גברים שמתמחים בשיקום ההרתעה ולא בשיקום של אנשים, גברים שמבעירים ולא נשארים לכבות, לכבות זה לנקבות, גברים בלי בעיות פרנסה, גברים שזאת פרנסתם, להתבונן ולהסביר ולהצדיק שברי אדם, גברים שנמשכים אל ריח הדם, גברים שלא זוכרים את הפעם הקודמת, שגם אז הם באו ואמרו והבטיחו, גברים שזכרותם ארוכה רק מזכרונם, גברים שפוסקים שזה הזמן להתאחד, הכוונה שהגברים יתאחדו, נגד הנשים והילדים וההומואים, גברים שמכריזים מלחמה על לא-גברים, גברים שמדברים על "מרחב" ועל "גזרה" כמי שמוכיח משפטים גיאומטריים, גברים שמשפריצים טסטוסטרון על המסך, גברים שמזיזים כוחות, גברים שאוהבים לשלוח איחולי החלמה, שרק לא ייגמרו הפצועים, גברים שאוהבים פצועים, נאמנים פצעי אוהב, גברים עם קול בס או בריטון, עדיף בס, שיהיה קצת גס, וצרוד, גברים על השיפוד, גברים מדיום-רייר, גברים ציידים ולא לקטים, גברים שמבינים שהצד השני מבין רק שפה אחת כי הם עצמם מבינים רק אותה, גברים שנוצקו מאותה תבנית, אצלנו ואצלם, גברים שהיו מסתדרים מצוין אחד עם השני ובלעדינו, גברים ששונאים זה את זה ככל שהם דומים זה לזה, גברים שמחזיקים את כולנו בביצים כי להם אין, גברים שלוחצים על כפתורים, על משגרים, גברים שפוגעים במטרות ומסמנים וי, גברים שלא רואים אנשים מאחורי מטרות, לא רואים ממטר, משפחות שכולות מאחורי סימני וי, גברים שמשקללים שכול כמו עלויות תחמושת ואובדן הכנסות למשק, גברים שטובים בחישובים, שיש להם קשרים בחלונות הגבוהים, גברים מקושרים, סוף סוף מאושרים, גברים שתיכף ייצאו מן האולפן, ימחו את האיפור, ייצאו אל הערב המחשיך וייסעו לבדם אל דירתם, אל אלמוניותם הבזויה, גברים שיעשו הכל כדי לחזור, בפעם הבאה, שוב אל אותו אולפן מואר, בוהק, מחשמל, יעשו הכל כדי להיות שוב, ולו רק לרגע, גברים אמיתיים, באמת שיעשו הכל, יהרסו הכל.

[תחילה התנצלות: אף מילה על נושאים הרי-גורל כגון הרכב מפלגת "יש עתיד" או מצבם של ציפי לבני ואריה דרעי בסקרים. רק זוטות תפלות כאן, אפורות כשק, שעניינן החיים, ובעיקר תלאות החיים, של אזרחים פשוטים]

חירן יהודי, חורבן בדואי

חברי גרעין חירן של תנועת ההתיישבות "אור" אוהבים להדגיש את משמעות ראשי התיבות של יישובם: חיים, רוח, נפש (= חירן). אבל הקשר של השם "חירן" לראשי התיבות המומצאים האלה מלאכותי כמו הקשר של חברי הגרעין לנחלת הקרקע שמצפה להם, קצת מזרחית ליישוב מיתר: אין קשר. "חירן" הוא בסך הכל עיברוּת של אום אלחיראן, היישוב הבדואי הקיים מזה 56 שנה באותו שטח ממש שעליו מתוכנן לקום חירן. דומה שחברי חירן לא השגיחו בעצם קיומו של היישוב הזה, על 500 תושביו. מה שלכד את תשומת ליבם היה השם לבדו, שעבר כיבוס ציוני הולם, כמקובל.

הגרעין נוסד לפני 4 שנים בבית המדרש בהתנחלות עלי. לאחר שאסף כ-25 משפחות מרחבי הארץ (בני המחנה הדתי-לאומי), התארגן במסגרת התנועה המיישבת "אור", שהבטיחה לו נחלה בצפון הנגב, 15 ק"מ מזרחית למיתר. עד לקבלת האישורים הנדרשים, הקימו חברי הגרעין מחנה זמני ביער יתיר. בחודש שעבר סוף סוף הוסרו כל המכשולים ותכנית חירן קיבלה את האישור הסופי לעלות על הקרקע. תרועות הצהלה, מן הסתם, נשמעו מעל יער יתיר עד השעות הקטנות של הלילה. על פי התכניות, עד שנת 2030 חירן יקלוט עד 10,000 תושבים.

הסיפור של אום אלחיראן הבדואי, שגורלו גירוש ונישול, ושל חירן היהודי, שגורלו השתרשות וצמיחה, יכול לפרנס היטב כל דיון על שורשי האתנוקרטיה הישראלית. יש בו ריכוז גבוה במיוחד של כל הרישעות והאיוולת הגלומות בפרוייקט ייהוד המרחב הישראלי, פרוייקט שמתבצע משני עברי הקו הירוק, לפעמים בידי אותם ארגונים ממש. תחת שלל הכותרות המוכרות – "יצירת רצף יהודי", "שמירה על קרקעות הלאום", "בלימת הפלישה של הבדואים", וכמובן, "התיישבות", "הגשמה" ו"חזון" – יוכשר כל פשע ויולבן כל עוון: הרשויות יאכפו מדיניות תכנון שמנוגדת לעמדתם של כל הגופים המקצועיים, יבטלו כעפר דארעא החלטות של ועדות תכנון, יפנו מיליארדי שקלים מכספי ציבור ל"תפיסת שטחים" במקום ליצור פתרונות אמיתיים לבעיות דיור, וירמסו שוב ושוב זכויות אדם בסיסיות של אזרחים ישראליים, מן הסוג שנולד לגזע הלא-נכון.

מעבר לכל ההבטים האלה (שיתוארו בהמשך), יש כאן סיפור פשוט מאד, מקומם מאין כמוהו: יישוב בדואי ייהרס כדי לפנות מקום ליישוב יהודי. זאת בשעה שאין כל צורך אמיתי ביישובים חדשים בנגב (מה שנחוץ הוא חיזוק הקיימים), וגם אם יש צורך, אין שום מצוקת קרקע שמחייבת לעקור יישוב בדואי שלם ממקומו; זאת בשעה שהבדואים חיים בנגב מזה מאות בשנים, מבלי שצריך למשוך או לפתות אותם להגיע לשם, בעוד שיהודים מגיעים לשם רק אחרי מאמצי שכנוע כבירים, עם סל הטבות נדיב בצידם; זאת בשעה שאזורי המחייה המותרים לבדואים הולכים ומצטמצמים עקב יישום תכנית פראוור, ויהודים, יהודים בלבד, זוכים להכרה ב"חוות בודדים" זוללות-קרקע במסגרת אותה "מלחמה" על כל שעל ושעל ציוני.

כך נראה טרנספר בישראל של 2012. וכמו על כל הנושאים הקריטיים באמת לחיי האזרחים של המדינה הזאת, אין עליו שום דיון ציבורי, הוא לא מעניין אף אחד במפלגות המרכזיות, ודאי שאין לו שום איזכור במערכת הבחירות הפיקטיבית הזאת, וגם התקשורת, כמובן, שפחתם הנרצעת של הקמפיינרים הפוליטיים, מגלה בו עניין מזערי לכל היותר (תשואות לבלוגר הבודד, רחביה ברמן).

קצת "אור" בחיים

תנועת אור הוקמה ב-2002 במטרה ליישב ולפתח את הנגב והגליל. התנועה פועלת בשיתוף המשרד לפיתוח הנגב והגליל, קק"ל והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית – הגוף הממלכתי מאחורי מפעל ההתנחלויות. היישוב הראשון שהקימה "אור" היה סנסנה – התנחלות באזור הנגב הצפוני שפרסומי התנועה מקפידים לכנות "יישוב בצפון הנגב". בסנסנה גם התגורר עד לא מזמן מייסד ומנכ"ל אור, רוני פלמר. "אור" פועלת בשיתוף פעולה מלא עם מנגנוני ההתנחלויות;  בהקמת מחנה יתיר, שבו שוהה גרעין חירן עד להקמת היישוב, סייעה גם המועצה האזורית הר-חברון.

"אור" הוקמה כתנועה אחות ל"אמנה", הגוף המיישב של גוש אמונים, וצמחה במקביל לארגונים נוספים בעשור האחרון, שפועלים במוצהר או במובלע לייהד את מרחבי הגליל והנגב, כמו עמותת "איילים", ועמותת "רגבים". להבדיל מאחיותיה בעלות הזיהוי המתנחלי המובהק, "אור" עושה מאמצים ניכרים למתג עצמה כתנועה כלל-ישראלית. לפני שנתיים פורסם אפילו שהתנועה תומכת בהקצאת שטח מוניציפלי של עיריית דימונה לבני שבט אבו-סולב. לא משנה שהשטח היה של השבט מלכתחילה ואז הופקע על ידי העירייה ועל ידי צה"ל לאימונים. העיקר ש"אור" עוזרת גם לבדואים. לפחות על הנייר.

בפועל, אתר האינטרנט של "אור" מספר גדולות ונצורות על היישובים היהודיים שהתנועה הקימה ועוד תקים, ואין בו אף מילה על פעילות למען התיישבות ערבית. כשמצרפים לכך את מהלך הגירוש של תושבי אום אלחיראן לטובת גרעין חירן, לא נותר אלא להסיק שהאור של תנועת "אור" נוגה רק על אוכלוסיות עם לב יהודי חם.

רוצים דוגמה ללב היהודי החם הזה? תכירו את מיריל לוי, תושבת גבעות בר, אחד היישובים ש"אור" הקימה בנגב. כשנודע לה שוועדת הקליטה של היישוב אישרה לשתי משפחות בדואיות לרכוש מגרשים ביישוב, הלב החם שלה התפוצץ:

"ראיתי בוועדת הקליטה נשים בכאפיות ורעלות. אני מקווה ש'אור' תהיה נאמנה לעקרונותיה ולא תכניס אותם… אין לי שום דבר נגדם. יש לי חברים בדואים, הילדות שלי לומדות עם ילדים בדואים, והוריהם התארחו כאן. אבל אני רואה אותם בבאר שבע, מסתובבים חצי עירומים עם בחורות ישראליות, ולא רוצה שיתקרבו לבת שלי."

על כך הגיבה בזמנו מנהלת השיווק של תנועת "אור": "אנחנו לא מנסים ליישב יהודים על חשבון מישהו אחר. יש מקום לכולם". נו, תספרי את זה לתושבי אום אלחיראן.

אום אלחיראן: הסטוריה קצרה

[מקורות: "נוודים בעל כורחם", דו"ח עדאלה, 2010; "הכפרים הערביים הבלתי מוכרים בנגב", המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, 2011; כל הנתונים שאובים ממסמכים רשמיים של המדינה]

כמו כל תושבי הנגב הבדואים, תושבי אום אלחיראן ועתיר לא הגיעו למקום מושבם הנוכחי מרצונם החופשי. לאחר מלחמת 48' ריכזה ממשלת ישראל את הבדואים שנותרו בנגב – כ-15,000 איש, שמינית מאוכלוסית הבדואים טרם הנכבה, שרובה הגדול גורש לעזה ולירדן – בשטח של 900 אלף דונם מצפון מזרח לבאר-שבע, שכונה "אזור הסייג". אזור זה היווה 7% בלבד משטחה הכולל של נפת באר-שבע; השטחים שמחוצה לו הוגדרו שטחים צבאיים סגורים ונאסר על הבדואים לצאת אליהם, מחשש שינסו להשיב לעצמם את אדמותיהם.

במהלך השנים הצטמק אזור הסייג בכרבע משטחו, 235 אלף דונם שהופקעו בידי ממשלות ישראל, לצורך הקמת יישובים יהודיים, מחנות צבא וגם לצורך הקמת עיירות בדואיות שבהן התכוון השלטון לרכז את האוכלוסיה הכפרית. שבע העיירות האלה ועוד 11 יישובים כפריים הם היישובים הבדואים המוכרים היחידים. כלל שטח השיפוט שלהם – כ-135 אלף דונם. זהו 1% בלבד משטחה הכולל של נפת באר שבע, ש-31% מתושביה (192 אלף איש) הם בדואים. מחצית מאוכלוסית הבדואים בנגב מתגוררת בכ-40 יישובים לא מוכרים. האדמות שברשותם מהוות 2.7% בלבד משטח הנגב.

1% מהשטח ל-31% מהאוכלוסיה. במשך עשרות שנים, זה המקסימום שהסכימה מדינת ישראל להקצות לאוכלוסיה הבדואית. במקביל, מקפידים תועמלני השלטון ועיתונאים בורים להפיץ שקרים על "השתלטות הבדואים על קרקעות הנגב", כאילו יש לבדואים אפשרות לבנות באופן חוקי במקום מושבם. מאות ואלפי בדואים ניסו להשיב לעצמם בדרך חוקית מקצת מן האדמות שנגזלו מהן במרוצת השנים. סך כל תביעות הקרקע שלהם – 5.4% משטח הנגב. גם זה כנראה יותר מדי, וכך באו לעולם ועדת גולדברג, ומתווה פראוור, ושלל התכניות לצמצום שטחי המחיה של הבדואים (עוד נתונים – כאן).

בחזרה לאום אלחיראן ועתיר. מדובר ביישוב אחד, של שבט אלקיעאן, המרוכז בשתי שכונות לאורך כביש 316. בכל אחד מהמתחמים מתגוררים כ-500 איש. מקור השבט בחירבת זובאלה, משם גורש ב-1948 כדי לפנות מקום לקיבוץ שובל. אחרי כמה שנות נדודים הורה המושל הצבאי לבני השבט להתיישב באזור נחל יתיר, וב-1956 הוחכרו לבני השבט 7,000 דונם במקום. מאז ועד היום, 56 שנה, הם יושבים שם.

הנקודה הזאת חשובה. בני השבט הגיעו למיקומם הנוכחי בנחל יתיר בהוראת המושל הצבאי הישראלי. שלא כמו במקרים דומים אחרים, במקרה הנוכחי יש גם מסמך רשמי שמאשר זאת. באוגוסט 1957 הכין היועץ לענייני ערבים, אורי לובראני, סקירת רקע עבור משרד ראש הממשלה, ובה מתועדת החכרת האדמות לאנשי אלקיעאן (המסמך הזה, שסווג בזמנו "סודי", מובא בדו"ח עדאלה בעמ' 13).

למרות שעצם הקמת אום אלחיראן ועתיר, כמו גם בחירת מיקומם, נעשו בצו של השלטון הישראלי – הכפר מעולם לא זכה להכרה רשמית. במקום אין חיבור לרשתות המים, הביוב והחשמל. מדינת ישראל אולי קיוותה שהם יתאדו מעצמם. חיכתה, חיכתה, ומשזה לא קרה – נקטה יוזמה.

תכנית שרון ("מבואות ערד")

כבר בסוף שנות ה-90' הגה אריאל שרון, שר התשתיות, תכניות רחבות היקף להתיישבות יהודית בנגב. ב-2002 אישרה הממשלה בראשותו הקמת 14 יישובים חדשים, כמחציתם בנגב. ביניהם היה גם היישוב חירן, שתוכנן לקום על אדמות אום אלחיראן. שנה לאחר מכן צמחה כבר תכנית שרון לממדים מפלצתיים של 30 יישובים חדשים; חרף ההתנגדות העזה של הגופים הירוקים, שהמליצו על חיזוק יישובים קיימים במקום הקמת חדשים, התכנית אושרה, שהרי הטעם האמיתי מאחוריה לא היה מתן מענה למצוקת דיור אלא יצירת רצפי התיישבות יהודיים בגליל ובנגב. במקרה של הנגב, המשמעות היתה פשוטה: נישול וגירוש של בדואים מעל אדמתם.

גופי התכנון פעלו בזריזות. תכנית מתאר מחוזית חדשה אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה כבר באפריל 2002. בתשריט שצורף לתכנית, ועליו מסומן היישוב המתוכנן חירן, אין זכר להתיישבות הבדואית במקום. ב-2007 הופקדה התכנית למטרופולין באר שבע; שוב, בתרשימים אין זכר למאות הבדואים שמתגוררים בשטח היישוב המתוכנן.

אל גופי התכנון חברו במהרה גופי האכיפה. תושבי אום אלחיראן החלו לקבל צווי הריסה, וב-2007 הגיעו לכפר אנשי מנהל מקרקעי ישראל, מלווים במאות שוטרים, והרסו 27 מבנים במקום. מלאכת הפינוי של תכולת הבתים הופקדה בידיהם האמונות של בני נוער, בגילאים 16-17, עובדי חברת קבלן. כך מחנכים לציונות בנגב.

ובל ייפקד מקומה של מערכת המשפט ממסכת ההתעללויות. ב-2005 הגישו תושבי אום אלחיראן ערר לבית הדין למים שיורה לרשויות לחבר את הכפר למערכת המים. 50 שנה הם גרים שם, והמקסימום שהמדינה הסכימה לספק להם הוא צינור דקיק (1 צול ל-500 איש), שמסתיים במרחק 5 ק"מ מהכפר. הערר נדחה, התושבים עתרו לבית המשפט העליון, העתירה נדחתה, התושבים ערערו שוב לבית הדין למים, הערר שוב נדחה. הרבה זמן וכסף משחיתים הבדואים בנסיונות סרק לקבל לגיטימציה והכרה במסדרונות השלטון והיכלי המשפט; הרבה מאד יחסית לאוכלוסיה שמוצגת תדיר כפורעת חוק.

ובית המשפט העליון, הו בית המשפט העליון. כמה אני אוהב את המחלצות המטונפות, סליחה, המצוחצחות, שבהן הוא עוטף כל מעשה נבלה כלפי ערבים:

"החלת מדיניות התכנון הממשלתית על מידת הנגישות של תושבי הכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים למקורות מים כרוכה בפגיעה בזכותם למים, הנתונה להם כזכות אדם, אך ניתן לומר כי פגיעה זו, בהנחה שהיא נעשית בגבולות המידתיות הראויה, אינה פוגעת בערכיה של מדינת ישראל והיא נועדה לתכלית ראויה, קרי, לפתור את בעיית ההתיישבות הבלתי חוקית בדרום, על ידי מתן תמריץ לתושבי הישובים הבלתי חוקיים לעבור למרכזי אוכלוסין חוקיים שהועמדו לרשותם על ידי המדינה."

עכשיו לאט יותר. בית המשפט קובע בחגיגיות: בדואים הם בני אדם (בית המשפט משפיל עיניו בענווה, "עזבו, זו לא אצילות נפש, פשוט כאלה אנחנו"); בית המשפט מסיק: על כן נתונה להם הזכות למים, זכותו של כל אדם. אבל (בית המשפט זוקף אצבע חמורה), וזה אבל גדול, גם לזכויות אדם, וגם למים, יש גבול (כאן בית המשפט מתאפק מאד לא לצטט אמרת-כנף הולמת, נניח "הגיעו מים עד נפש"). ואם היישוב בלתי חוקי (מה זה "אם", מכחכח בית המשפט, "כיוון שהוא בלתי חוקי, כיוון"), מותר בהחלט להשתמש בשלילת מים נגישים כאמצעי לחץ (סליחה, "תמריץ") להעברת האוכלוסין ליישובים חוקיים.

אבל למה היישוב לא חוקי? ואיך יישוב שעלה על הקרקע בהוראת המושל הצבאי, ולא גזל פיסת אדמה מאף אדם, יכול להיות לא חוקי? ולמה מדינת ישראל מסרבת להכיר ביישוב הזה על אף שיש לו כל המאפיינים של יישוב קבע? ולמה המדינה טורחת כל כך לרכז את הבדואים באזורים מצומצמים בשעה שהיא שוקדת על פיזור רחב ככל האפשר של אוכלוסיה יהודית? ואיך זה שהיהודים מתפזרים בדיוק באזורים שמהם מגורשים הערבים?

טעות. לא שואלים את בית המשפט שאלות כאלה. בלתי שפיט.

לפני שנה בדיוק אישרה ממשלת נתניהו שוב את תכנית "מבואות ערד", שבמסגרתה יוקם היישוב חירן על חורבותיו העתידיות של אום אלחיראן. המטרה המוצהרת של התכנית היתה "לתת מענה למגוון הביקושים להתיישבות באזור המטרופולין באר שבע", אבל דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים.

אבל מחברי הדו"ח יודעים מה שהפוליטיקאים יודעים ומה שאני ואתם יודעים. המטרה האמיתית של התכנית היא אחרת לגמרי. לא מצוקת דיור, אלא תאוות טיהור; לא מצוקת הקרקע של היהודים, אלא המצוקה הנפשית שלהם לחזות בערבים על אדמת ישראל.

באקלים הפוליטי הנוכחי כבר אין צורך להסתיר את המטרה האמיתית של תכנית "מבואות ערד". מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, ביאר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

נזכיר: אדמות הלאום האומללות, אלה ש"נותרו" אחרי "פלישת" הבדואים, הן 97.3% מאדמות הנגב. הבדואים, 30% מאוכלוסית הנגב, תובעים לעצמם רק 5.4% משטחו. ועוד נזכיר: הבדואים היו כאן לפנינו. אבל הדמגוגים בשלהם: פלישה, לאום, סכנה למדינת ישראל, גאולת קרקעות.

איך כמעט זכו תושבי אום אלחיראן להכרה, ומי סיכל את זה

ממש לפני אישור התכנית התרחשה תפנית דרמטית בעלילותיו של אום אלחיראן, שזכתה לסיקור תקשורתי מינימלי. התפנית הזאת שופכת אור רב על הדרכים הבזויות שבהן נוקט השלטון כדי להבטיח את נישולה של האוכלוסיה הבדואית.

הליכי התכנון של תכנית מטרופולין באר-שבע נמשכו למעלה משבע שנים, ובמהלכן נשמעו התנגדויות רבות של תושבי הכפרים הלא מוכרים. על פי התכנית המקורית, תושבי אום אלחיראן היו אמורים לעבור לעיירה ח'ורה (תרגום ליהודים: תושבי מושב שדה ורבורג מתבקשים לעזוב את בתיהם ולהקים בתים חדשים, על חשבונם, בעיר הסמוכה כפר סבא). ההחלטה הזאת לקתה באי-סבירות קיצונית ועומדת בסתירה לשורה של עקרונות תכנון וצדק סביבתי (ראו מסמך מפורט של עמותת "במקום").

בעקבות ההתנגדויות, מונתה חוקרת מטעם ועדת המשנה לנושאים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע) במועצה הארצית לתכנון ובנייה. וראה זה פלא; בהבלח נדיר של צדק ביורוקרטי, הבינה החוקרת שאין דין התיישבות כפרית כהתיישבות עירונית, ואל לה למדינה לקבוע לאזרחיה איזה סוג התיישבות הולם אותם. החוקרת המליצה להעניק הכרה לשכונת עתיר ולצרף אליה את תושבי אום אלחיראן. אף כי המשמעות היתה שוב להקים מחדש את בתיהם (כדי לפנות מקום לישוב יהודי), תושבי אום אלחיראן קיבלו את ההחלטה שעושה צדק איתם ועם בני משפחותיהם בעתיר והיתה עשויה להעניק להם סוף סוף הכרה רשמית.

באוקטובר 2010 אימצה ולנת"ע את ההמלצות האלה, ולפרק זמן קצרצר היה נדמה שבא סוף לתלאותיו של אום אלחיראן.

אז זהו, שלא. מיד לאחר קבלת ההחלטה התערב משרד ראש הממשלה בעניין. בצעד חריג ואפשר שאף בלתי חוקי, הורה  נציג המשרד, גבי גולן, לחברי הוועדה לקיים דיון נוסף בנושא. גולן, אגב, הוא בעצמו חבר בוועדה שאימצה את ההמלצה להכיר ביישוב עתיר המורחב. ואכן, בתום שלושה שבועות הפכה הוועדה את החלטתה וחזרה בה מן ההמלצה להכיר בתושבי עתיר ואום אלחיראן כיישוב מאוחד (בעתיר).

במלים פשוטות: ועדה מקצועית לחוד, וייהוד הנגב לחוד. מישהו שם במועצה הארצית לתכנון ובנייה התבלבל, לא הבין כנראה את תפקידו, ואשכרה חשב שעקירה של 500 בדואים מאדמתם היא אולי מחיר גבוה מדי, בלתי הכרחי, להקמת ישוב יהודי חדש. בא ראש הממשלה ונתן לו פטיש בראש. להבא כבר לא יהיו אי הבנות. סדר צריך להיות, ואת הבדואים לא סופרים.

מאז כבר הונפה החרב גם מעל תושבי עתיר: אותם מתכננת המדינה לגרש כדי להרחיב את יער יתיר. המלצת הולנת"ע המקורית, להכיר רשמית בעתיר, נזרקה לפח. שם המשחק עכשיו הוא סביבה, אקולוגיה, לחשוב ירוק; עצים במקום בדואים (עוד על אסטרטגיית הייעור-ייהוד, קראו כאן). הרוח החיה מאוחרי הנטיעות ביתיר היא קק"ל. לאחרונה נודע שהתרומות לקק"ל בבריטניה הצטמקו במחצית, ככל הנראה כתוצאה מהסברה אפקטיבית של ארגוני זכויות אדם שהצביעו על מעורבותה העמוקה של קק"ל במהלכי הנישול בנגב. בארץ עדיין נהנית קק"ל מדימוי זך וחלוצי.

הפרוצדורה הזאת הפכה לשגרה קבועה ביחסי האוכלוסיה הערבית עם השלטון הישראלי, משני צדי הקו הירוק. השלטון, מצידו, מונע כל הכרה רשמית ביישוב הערבי, וכך הופך את כל תושביו לעבריינים בעל כורחם. אלה, מצידם, מתוך רצון טוב ואולי תמימות מופרזת, מנסים לפייס את דעתו של הריבון הנרגן בכל הדרכים המשפטיות הפתוחות בפניהם. למשך זמן מה, מניח להם הריבון – ספק מצדקנות, ספק משעמום – להשתעשע לפניו. אבל במוקדם או במאוחר קצה נפשו בקלחת המשפטית שהוא נקלע אליה, ואז באבחה ברוטלית אחת הוא מוריד לטמיון את כל התכניות והעררים והעתירות – ויחד איתם, את תקוותם המובסת של ערביי הארץ הזאת לזכות סוף סוף להכרה רשמית בזיקתם לאדמתה.

הנה הסיפור של שכונת עיסאוויה ב"מזרח ירושלים", שהובא בבלוג הזה לפני 9 חודשים: במשך שנים פעלה עמותת "במקום" יחד עם תושבי השכונה להכין תכנית מתאר מעודכנת לעיסאוויה (המונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. ולא בכדי; כל עתודות הקרקע של השכונה הופקעו לטובת הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" במהלך שכל קשר בינו לבין שימור ערכי טבע וארכיאולוגיה הוא מקרי בהחלט. גם שם, בדיונים סגורים, הושמע הנימוק האמיתי: לבלום את "פלישת" הערבים (תרגום: הכוח הכובש מגדיר את צרכי הבנייה של האוכלוסיה הכבושה כ"פלישה" לשטחו הריבוני).

אום אלחיראן החוצה, חירן פנימה

בסופו של דבר, גם הערר המנומק להפליא של "עדאלה" ו"במקום" לא עזר; בחודש שעבר דחתה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את הערר ואישרה את הקמת חירן על שטח אום אלחיראן. לתושבי אום אלחיראן היתה לוועדה הצעה מעניינת: "לעבור ליישוב ח'ורה, לקנות מגרשים ביישוב חירן, או לנסות להגיע להסכמה עם המינהל בדבר קידום תוכנית מפורטת עבורם בחלק מתארי בתוכנית המוצעת."

"לקנות מגרשים ביישוב חירן"? הו, פקידים קדושים שכמותכם. וכי נעלם מכם שמדובר ביישוב שמיועד לאוכלוסיה דתית-לאומית? (לא, לא נעלם, אבל מה אכפת, הנייר סופג הכל, גם את מה שהמצפון לא סופג). בדף הבית של גרעין חירן מוצג חזון הגרעין. העיקרון הראשון בו: "והורשתם אותם וישבתם בה" – הקמת יישוב בארץ מתוך אידיאולוגיה של מצוות יישוב ארץ ישראל."

מי שיש את נפשו לדעת את המנגנונים הנפשיים העדינים-להפליא שמאפשרים לביורוקרטים של הנישול להביט-ולא-לראות, לדעת-ולא-לדעת, לאשר-ולהתנער, יעיין נא בדיווח הבא מתוך דיוני הוועדה בערר:

"נציגי רשויות התכנון טענו בדיון כי בתוכנית להקמת חירן לא נקבע שהיישוב ייועד ליהודים בלבד, וכי הוא יהיה פתוח לכולם. על כך השיבה עו"ד בשארה כי שבוע קודם לכן, במהלך הדיון בצווי ההריסה של אום אלחיראן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, טענה נציגת התביעה המייצגת גם את רשויות התכנון כי במקום יוקם יישוב יהודי. בעקבות זאת אמרה נשיאת ההרכב כי אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית."

בעיה רצינית! מבחינתה! נו, כבוד נשיאת ההרכב, ומה תעשי עם הבעיה הזאת? כי בת'כלס, וסליחה שאני פוקח כאן עיני עיוורים, חירן מתוכנן להיות ישוב יהודי למהדרין. אז מה? אז יש בעיה. רצינית. ומה עושים עם הבעיה?

כלום. הבעיה היא של הבדואים. היא אמנם בעיה "מבחינתה" של הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, אבל השבח לאל – לכל חברי הוועדה הזאת, יהודים מן הסתם, יש בית חם ביישוב מוכר. אף אחד לא הולך לעלות עם בולדוזר על ביתם בעתיד הקרוב. ולכן: בעיה, בעיה רצינית, אבל שוב – לא בעיה שלנו.

שמונה שנים של מאבקים משפטיים עיקשים, הייתי אומר הרואיים, הגיעו לקיצן. בבתי המשפט עדיין תלויים ועומדים ערעורים על צווי הריסה על כל בתי הכפר, אבל כעת, לאחר שאושרה התכנית להקים במקום יישוב יהודי, הסיכוי להציל את אום אלחיראן קלוש. ב"עדאלה" וב"במקום" עדיין שוקלים אם לערער על החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה. כמו שהדברים נראים (והלוואי שאתבדה), אום אלחיראן תיעקר, חירן תוקם עליה, וליהודים תהיה אורה ושמחה. באום אלחיראן מדברים על נכבה שניה, ובאמת קשה שלא למתוח קו ישר בין אירועי 48', שאילצו את הבדואים לעקור מאדמותיהם לטובת הקמת יישובים יהודיים, לבין החלטת המועצה הארצית לתכנון ובנייה מאוקטובר 2012, שעושה את אותו דבר בדיוק, בלווית חותמת כשרות משפטית.

עוד נישול ועוד הריסות

המלחמה השקטה שמנהלת מדינת ישראל נגד הבדואים לא פוסקת לרגע, עם או בלי כותרות בעיתונים. רק בחודש שעבר, אותו חודש שבו נגזר סופית גורלו של אום אלחיראן, נערך מבצע צבאי-למחצה של הריסת בתים ביישוב הבדואי ביר הדאג' (המונה כ-5,000 תושבים). במהלך האירוע השתמשו כוחות הביטחון באש חיה, ירו רימוני גז ורימוני הלם, ופצעו מספר תושבים. אף כלי תקשורת ישראלי לא מצא לנכון לדווח על כך; מה זה מתקפה צבאית על אזרחי המדינה לעומת השאלה הרת הגורל עם מי ירוץ כחלון, אם בכלל. למה הרסו בביר הדאג'? כי הכפר לא מוכר? לא. הכפר דווקא מוכר, יש תכנית מתאר מאושרת. אבל הרשויות החליטו לגנוז אותה בעקבות תכנית פראוור לציפוף האוכלוסיה הבדואית. כך יוצא שגם כשיש תכנית מתאר מאושרת, אין ביישוב אף היתר בנייה. גם תשתית חשמל אין. בסך הכל אישרו את היישוב ב-2003, מה בוער. אבל דחפורים ופקחים חמושים – יש למכביר.

תכירו עוד כפר בדואי: ערב רמאדין, ליד קלקיליה. כ-300 תושבים, למרבה האירוניה – פליטים מאזור באר שבע. אתרע מזלו של ערב רמאדין והוא נכלא במובלעת שיצרה גדר ההפרדה ממזרח לקו הירוק (מובלעת לא חוקית, כדאי להזכיר), שנועדה לספח את התנחלות אלפי מנשה. חיי התושבים הפכו לגיהנום של איסורי תנועה ממזרח ומערב, ולבסוף הוצאו צווי הריסה על כל בתי הכפר; בקיצור, טרנספר משפטי. ותכירו עוד כפר בדואי: ח'ואלד, על כביש יגור-סומך, 400 תושבים. הכפר זכה להכרה כבר ב-1992, אבל מאז לא הוקצו לו קרקעות לבנייה, ועכשיו מישהו הגדיר מחדש את השטח כ"פארק לאומי". ושוב: צווי הריסה, משטרה. הכל מן השבועות האחרונים, בחסות שתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת.

[כאן נשלפת התגובה הישראלית האוטומטית: הבדואים פורעי חוק, הם פועלים באלימות, חייבים להפעיל מולם יד חזקה. אכן, יש הרבה פשיעה בקרב הבדואים, ממש כשם שיש הרבה פשיעה בגטאות השחורים בערי אמריקה ובפרברי המהגרים באירופה. אז מה, לכל האוכלוסיות האלה יש מין גֶן עברייני משותף? או שמא נסיבות חברתיות משותפות, של אפליה, הדרה ודיכוי, יצרו אצלן התנגדות מובנת לכל מה שהחוק מייצג?].

אין ספק: השלטון הישראלי גמר אומר להצית אינתיפאדה בדואית. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיהפוך את אחרון האזרחים הבדואים לעבריין חמוש ואלים. זוהי, לפני הכל, מלחמה אתנית, גזענית, טרנספריסטית; אבל מאחורי הקלעים יש גם תאגידים ואינטרסים כלכליים רבי עוצמה.

סוף דבר

מבחינת הבדואים, דבר לא השתנה; הם תמיד היו בתפקיד הנרדף, המדינה בתפקיד הרודף. אותו אריאל שרון שיזם בסוף שנות ה-90' תכנית גרנדיוזית להקמת 30 יישובים יהודיים בנגב תוך גזילת אדמות הבדואים, פיקד על יחידה 101, 40 שנים קודם לכן, שגירשה מהנגב בדואים אשר ניסו לשוב לאדמותיהם המופקעות. קצין או שר תשתיות או ראש ממשלה, פקח הסיירת הירוקה או נציג משרד הפנים, בפיו של הריבון הישראלי רק בשורה אחת אל הבדואי: עוף מכאן.

האיבה אל הבדואי היא תלכיד רב עוצמה של כמה איבות נפרדות. קודם כל, הוא ערבי ומוסלמי, כלומר לא מן הגזע הנכון, הגזע שיירש את הארץ. שנית, הוא יליד-הארץ האותנטי ביותר, זה שתמיד היה בה ומופיע בכל הרשומות ההסטוריות על פלשתינה, הרבה לפני היות הציונות. גם זה די מעצבן. שלישית, הבדואי הוא המייצג המובהק של הנווד, ניגודו המוחלט של יושב הקבע, והוא מעורר ביושב הקבע אי נחת תמידית. בספרו "שר היער" מבאר מישל טורנייה את שנאתו של קין להבל כשנאת יושב הקבע (קין היה עובד אדמה) אל הנווד (הבל היה רועה צאן). עונשו של קין – "נע ונד תהיה בארץ" – הוא בהפיכתו למושא שנאתו.

יושב הקבע מכיר, בסתר ליבו, שהנווד יודע דברים שהוא לעולם לא יידע; השמיים וההרים, תנועת המים בנחלים, השתנות הנוף. הנווד חי בכל ישותו את מה שיושב הקבע ויתר עליו – החירות לנוע בעולם ללא מחיצות. יושב הקבע ויתר על כל זה, והוא לא יכול לסלוח לנווד על הוויתור הזה. זהו השורש המיתי של שנאת הצוענים באירופה ושנאת הבדואים בישראל.

מדינת ישראל שונאת את הבדואים כנוודים, ובאותה נשימה לא מוכנה להתיר להם שום צורת קיום אחרת. היא מסכלת כל ניסיון ליצור זיקה חוקית בין הבדואי לבין אדמתו. היא מחייבת אותו להפוך לבן-עיר גם כאשר הוא חקלאי או רועה צאן. הקשר של הבדואי לאדמתו, מבחינת השלטון, חייב להישאר ארעי, לא חוקי, נסתר ומתנצל. כך, מקווה המדינה, יתפוגג לו הבדואי מאליו, והשטח יוותר נקי להתיישבות יהודית.

אבל הבדואים כאן. גם אחרי שמגרשים אותם ממקום אחד לאחר, מאפשרים להם להתיישב לזמן מה ואחר כך שוב מגרשים, מכירים בכפר שלהם אבל לא מספקים לו מים או חשמל, משרטטים מפות ליהודים על טריטוריה מדומיינת, נקייה מבדואים, הורסים את בתיהם ויורים ועוצרים אותם על התנגדותם, גם אחרי שמתייחסים אליהם כאבק אדם כבר יותר מחצי מאה – הם אדם.

וזאת, כמו שאמרה הוועדה הארצית לתכנון ובנייה, "בעיה רצינית".

בשקט בשקט התפרסמה אתמול ידיעה שככל הנראה לא מעניינת את רוב הישראלים, לא תזעזע את מערכת הבחירות הקרובה, ובכל זאת יש לה השפעה דרמטית על חייהם של עשרות אלפי פלסטינים: צה"ל הודיע שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן.

מגבלות התנועה הדרקוניות האלה עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; וגם לשטח הבקעה עצמה ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו. למרות פניות חוזרות ועיקשות של האגודה לזכויות האזרח לשר הביטחון, מעולם לא הוצגה עילה בטחונית כלשהי להצבת המחסומים בבקעה. במהלך השנים נתפסו אומנם מחבלים במחסום בקעות עם מטעני חבלה. חלקם ניסו לפגוע בחיילי המחסום עצמם (כלומר – המחסום הפך למחולל טרור במקום למונע טרור), ואחרים היו נלכדים ממילא במחסומים שעל הקו הירוק, שכן מכשירי הבידוק זיהו את המטענים שלגופם.

המטרה האמיתית של המחסומים היתה אחרת: ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית (למעט "עבדי המטעים" שנחוצים לשגשוג התנחלויות הבקעה), על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל. התכנית הזאת כוללת מהלכים משולבים של השתלטות על קרקעות פלסטיניות, הריסות בתים מסיביות וחסימת הגישה למקורות מים עד לרמה המשתווה לאזורי אסון הומניטריים, על פי מדדים בינלאומיים. כל ממשלות ישראל בעשור האחרון פועלות בעקביות ליישומה, בלי הבדל בין ימין לשמאל (הרוב המכריע של מתנחלי הבקעה הם אנשי תנועת העבודה והקיבוצים); את האדישות הישראלית לממדי הפשעים שמתבצעים בשמם ניתן להסביר, חלקית לפחות, בבורות המדהימה שלהם ביחס לבקעת הירדן.

והנה, באבחת קולמוס צבאית אחת – מגבלות התנועה הוסרו. מי, מה, למה? לצה"ל פתרונים. כפי שמעולם לא נומקו המגבלות, כך לא נומקה הסרתן. האם צה"ל פתאום מפקיר את בטחון אזרחי ישראל? האם חל שינוי דרמטי כלשהו בתשתיות הטרור בבקעה, בשליטה הפלסטינית עליהן, שהצדיק את השינוי?

ניתן רק לשער שלחץ חיצוני ולא שיקולים בטחוניים הובילו להחלטה. האגודה לזכויות האזרח כבר מנדנדת שנים לשרי הביטחון בנושא. ב-2006 שלחה האגודה מכתב ראשון לשר הביטחון עמיר פרץ ובו דרישה להסיר את המגבלות. במאי 2011 שוב שלחה האגודה מכתב, לשר הביטחון אהוד ברק, ובו תיאור מפורט של הפגיעה הקשה של מגבלות התנועה בתושבי הבקעה. ברק התעלם, והאגודה שיגרה תלונה למבקר המדינה באוגוסט 2011. ביוני 2012 שיגרה האגודה לשר הביטחון איום בפניה לבג"ץ, ובאוגוסט 2012 שוב התלוננה אצל מבקר המדינה על ההתעלמות מפניותיה. במהלך השנה שעברה פעל קמפיין נמרץ במיוחד של "פעולה אחת ביום" להסרת מגבלות התנועה בבקעה.

לכל המאמצים האלה הצטרף דו"ח של האיחוד האירופי, בתחילת השנה, שקבע כי ישראל מבצעת טרנספר כפוי בתושבי שטח C (כ-90% משטחי הבקעה שייכים לשטח C). בשנים האחרונות מגביר האיחוד את השקעותיו בשטח C (בתשתיות מים ואנרגיה סולארית ליישובים מבודדים), ונציגי הצבא מוצאים עצמם שוב ושוב במצב הלא נעים – איך להסביר לאירופאים מעונבים שסתימת בורות מים והחרמת מכליות מים הם צעדים הכרחיים במאבק בטרור?

הנה, אם כן, הדגמה מועילה ונדירה למדי של ההגיון הקולוניאלי הישראלי: נדרוך לפלסטינים על הצוואר כמה שאפשר, ונרפה ממנו רק כשהנזק התדמיתי יהפוך לבלתי נסבל. בין לבין נלהג על "ביטחון" ו"טרור", או שפשוט נשמור על שתיקה רועמת. טרנספר שקט? יעבוד יעבוד, לא יעבוד לא יעבוד.

הלקח האופטימי מכל הפרשה הזאת הוא שלחץ ציבורי עובד, ואקטיביזם עיקש לפעמים נושא פרי. קשה לי לדמיין איך מרגיש ישראלי שהתמסר במשך ימים ולילות בשנתיים האחרונות למאבק האפור וכפוי הטובה הזה, בלי להאמין אולי שהוא יוכתר בהצלחה (ועדיין, מבלי יכולת לחדול ממנו) – והנה, כנגד כל הסיכויים, ההצלחה הגיעה. זאת בוודאי תחושה של התעלות, לדעת שתרמת לשינוי כה משמעותי בחייהם של עשרות אלפי בני אדם, שנדחקו לתחתית שממנה כבר לא קיוו להיחלץ.

אף פוליטיקאי, אף מפלגה בישראל, לא הובילו את המאבק הזה, שהסתיים באחד ההשגים הגדולים של השמאל בשנים האחרונות. כולו פרי ההילולים של ארגוני החברה האזרחית. גם את זה ראוי לזכור בתוך קלחת הבחירות שבאה עלינו לרעה.

כמעט התפתיתי לסיים כאן, אבל נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום.

(מחווה משפחתית)

* * *

מהו "הפרינט" שנוטה למות, שאולי כבר מת מזמן? שכירים בעיתונות המוסדית, מערכות העיתונים המוסדיות, והעיתון המודפס עצמו. מי ראוי לאמפתיה ומי לא? אל מה נתגעגע ואל מה לא?

1. כל שכיר שמאבד את פרנסתו באופן פתאומי ראוי לאמפתיה. משבר הפרינט איננו משבר בלעדי של העיתונאים, למרות שהם תופסים את חלון הראווה שלו. ישנם עובדי דפוס, עובדי הפצה, גרפיקאים, צלמים ועוד. העיתונאים אינם ראויים ליחס מיוחד; כוחות השוק שרומסים אותם, היעדרו של ארגון עובדים חזק וסולידרי – אלה תחלואים של כל שוק העבודה הישראלי. הפריבלגיה של העיתונאים היא שהם מחזיקים ביכולת הבלעדית להרעיש עולמות על האסון הפרטי שלהם. ועדיין – זכותם להתפרנס בכבוד, זכותם לתבוע פנסיה יציבה.

2. בפרספקטיבה הסטורית, לעיתונות המוסדית יש רקורד מחפיר בסיקור מאבקי עובדים – רקורד שנע בין התעלמות מופגנת לעוינות פופוליסטית. כשהעובדים הסוציאליים סירבו לחדול משביתתם כיוון שהאוצר לא התכוון לאכוף את הסכם השכר עימם, עיתון "הארץ" דיווח: "למרות ההתקדמות במו"מ, שביתת העובדים הסוציאליים נמשכת" (במקום: "האוצר ממשיך להתנער מאחריותו לעובדים הסוציאליים"); כאשר עובדי רכבת ישראל פתחו בשביתה במחאה על תכניות ההפרטה של הנהלת הרכבת, עיתון "מעריב" ציטט את ההנהלה ש"אין כל תכניות הפרטה" וש"לא ייקלטו עובדי קבלן חדשים" (במקום: "הנהלת הרכבת משקרת לגבי תכניותיה"), והתלונן על "הכאוס" בלוח הזמנים של הרכבת. אם הציבור כעת מביט בעין צוננת במאבקי ההישרדות של עובדי הפרינט – הסיבות מובנות לגמרי. נותר רק לקוות שלקח כלשהו יילמד מכך ומפוטרי העיתונות החדשים לא יתגייסו בעתיד, שוב, לגופים שמצפצפים בגלוי על זכויות עובדים ומאבקי שכר. סולידריות היא עניין דו-צדדי.

3. מערכות העיתונים המוסדיות יעברו מן העולם, מזהירים אותנו. נו, טוב; שיעברו. המערכות האלה חוללו שמות במקצוע העיתונות בעשרים השנים האחרונות. הן אחראיות, באופן בלעדי, לירידת קרנה של השליחות הקדושה הזאת. הן שהפכו את העיתונאים לשופרות השלטון; הן שהציגו תעמולה כעובדות ועובדות כ"גרסאות"; הן שחיבלו ביכולתו של הציבור להבחין בין אמת לשקר, הן שאילפו אותו לדרוש עוד ועוד ממה שעושה לו נעים בגב על חשבון מה שעושה איתו צדק; הן שהפכו את הפוליטיקה מזירה של התגוששות בין רעיונות ואינטרסים למלודרמה מופרכת של גיבורי-על ונבלים; הן שהטביעו את המציאות בקשקשת אינסופית של פרשנים והגיגנים.

העיתונות האמיתית מתה מזמן בחיבוק הדוב של המערכות המוסדיות. אך נכון וצודק יהיה שהמערכות האלה ישאו בתוצאות מעלליהן וינפחו את נשמתן.

4. יש אומנם פה ושם איים של איכות בעיתונות המוסדית; אבל הם מוקפים באוקיאנוס עצום של הבל ורעות-רוח. האם מוצדק להציל את האוקיאנוס בשמם של האיים הבודדים האלה? לא. האיים האלה שרדו למרות ולא בזכות המערכות המוסדיות. האיים האלה – עיתונאים מסורים לדיווח אמיתי ואמיץ, עורכים שאינם מעוותים את המסר של הטקסט – שוחים נגד הזרם, לפעמים מתחת לפני המים, שלא יבחינו בהם, שלא ישתיקו גם אותם, כמו שהשתיקו אחרים שכבר נפלטו החוצה. לא, אותם מנגנונים שבמשך שנים השתינו בקשת על מיטב העיתונאים, שדחקו לשוליים את העבודה העיתונאית המשובחת ביותר – לא יכולים לנפנף בה עכשיו מול מצפוננו כעילת קיומם, הבלם האחרון בפני התפרקותם. רוצח הוריו לא יכול לבקש רחמים מבית המשפט בטענה "יתום אני".

5. אף אחד לא יודע בדיוק איך ייראה שוק התקשורת העתידי. השינויים דרמטיים, ומתרחשים מול עינינו. מי שרוצה לעשות עיתונות טובה, מי שרוצה לקרוא אותה – מפתחים וימשיכו לפתח דרכים יצירתיות חדשות לעשות זאת. אין שום סיבה להניח שהיצמדות עיקשת למודל העבש של ה"פרינט" תבטיח את עתיד מקצוע העיתונות. אם לשפוט על סמך מה שהתרחש עד כה, המודל הזה הפך לבית הקברות ההמוני של המקצוע, והעתיד היחידי שהוא הבטיח היה זה של בעלי הון.

6. מצד שני, אין שום סיבה לנאיביות הפוכה, שלפיה שחרור מתלות בבעלי הון יבטיח עיתונות אחרת ואיכותית. עיתון האינטרנט העצמאי "מגהפון" מוכיח שאפשר לעשות הכל אותו דבר – עיתונות מיינסטרימית, קונצנזואלית, מפוהקת – גם במתכונת של קואופרטיב. עיתונאים שהתחנכו בתוך השיטה הקיימת לא ממהרים לפרוק מעליהם כל עול; כמו העבדים בסרט "מנדרליי" של פון טרייר, הם מעדיפים את השלשלאות הישנות והמוכרות על פני החירות המאיימת והלא מוכרת.

7. יש בארץ הרבה עיתונאים מצויינים. באמת שיש. יש גם קהל מעורב שצמא לעיתונות אמיתית: חוקרת, לא מתחנפת, קוראת תיגר. הפוסט הקודם שלי, על שוד הגז הישראלי, הפך בתוך שבוע לאחד הנצפים ביותר בתולדות הבלוג, למרות אורכו המונומנטלי. ישראלים שלא מוצאים עיתונות רצינית בפרינט מחפשים אותה בבלוגים. אבל בלוגים ופייסבוק לעולם לא יוכלו להחליף דיווח עיתונאי אמין וישיר מן השטח. הבעיה של העיתונאים המצויינים והקהל המעורב היא לא הפרינט ולא האינטרנט, או התחרות המדומה שביניהם. הבעיה היא שאין ביניהם חיבור מערכתי, עם בסיס פיננסי אמין, שמסוגל לספק לשני הצדדים את מה שהם מחפשים: קשר יציב.

להמציא את הקשר הזה ולמסד אותו – זאת צוואתו של הפרינט, מנוחתו עדן.  

"התגליות הנוכחיות של מצבורי הגז הטבעי בים שייכות לעם ישראל, וחשוב ביותר שעם ישראל ייהנה מהן".
(בנימין נתניהו, 10 ביוני 2012)

* * *

הקדמה

אחרי שחיל הים הכריז, לפני חודשיים וחצי, שנחוצים לו עוד 3 מיליארד שקל להצטיידות בכלי שיט ומודיעין על מנת לאבטח את אסדות הגז במים הכלכליים של ישראל, נשמעו הרטינות המוכרות ממשרד האוצר ש"הדרישה מוגזמת". זהו טקס מוכר, פולחני כמעט, שבסופו מקבל הצבא את מבוקשו. נוח היה לשני הצדדים להשמיט נתון מכריע מן הדרישה: תוספת תקציבית של כחצי מיליארד ש"ח לשנה, למשך 30 שנים – עלות התפעול של כל הציוד החדש הזה. האוצר לא יתנגד כי הוא אף פעם לא מתנגד (למעשה האוצר דואג להעביר רזרבות תקציביות ממשרדים אחרים למשרד הביטחון באופן קבוע), אבל הפעם יש סיבה מיוחדת: האבטחה האמורה של מתקני הגז היא גם, ואולי בעיקר, אבטחה של השקעות כלכליות נכבדות מאד של השחקנים המרכזיים בשוק האנרגיה – דלק אנרגיה, נובל אנרג'י, ישראמקו ואחרים. ואם יש מטרה קדושה שאין בלתה בעיניו של משרד האוצר, תחת פיקוחו ההדוק של ראש הממשלה, הרי היא זאת: לרפד את צעדיו של ההון. לעשות שמיניות באוויר כדי שהוא לא ייבהל, ההון הרגיש הזה, המפונק, ושלא יברח לנו לחו"ל ואז ניאלץ אנחנו (הממשלה), לעזאזל, להשקיע באזרחים, במקום להפקיר אותם לחסדיו.

אז אבטחה תהיה, במיליארדים, והגז יזרום, במליוני מטר קוב, והרווחים ינסקו עוד ועוד; אבל הכל יתנהל הרחק מעל ראשו, ומתחת לרגליו, של האזרח, וגובר החשש שמה שהוא יראה מכל הרווחים העצומים האלה זה חשבוניות לתשלום תקופתי ולא השקעה ציבורית בתשתיות חברתיות. לזה מתכוון נתניהו כשהוא מבטיח ש"עם ישראל ייהנה".

ועכשיו לחדשות בהרחבה.

בשנתיים האחרונות עובר המשק הישראלי מהפכה כתוצאה מגילוי מאגרי גז טבעי גדולים מול חופי ישראל. אנחנו רק בראשית המהפכה הזאת, שנותנת אותותיה בכל הזירות המרכזיות: שוק ההון, מהלכי חקיקה, הקמת תשתיות, תקציבי ביטחון ייעודיים ושוק האנרגיה. כבר כעת ניתן לזהות כיוון ברור שאליו צועדת המהפכה. ובכל זאת, למרות ואולי בגלל העובדה שנושא הגז זוכה לסיקור מפורט ושוטף, הכיוון הזה איננו זוכה כמעט לאיזכור מפורש או להכרה ציבורית; מרוב עצים לא רואים את היער. אבל הכיוון הזה קיים, הוא עקבי ושיטתי, ולאורו ניתן להבין לא מעט מהלכים שאירעו כאן בשנתיים האחרונות. המטרה העיקרית של המאמר הזה היא להצביע על הכיוון הזה, לתת לו שם ונוכחות, להציג אותו כעובדה בלתי מוכחשת; ואז, כמובן, להיערך למאבק נגדו.

הכיוון הוא פשוט: כרסום הולך ומתמשך בזכויות הציבור בתגליות הגז, והעברה שיטתית של מיליארדי שקלים משוויים של הנכסים לידיים פרטיות. המעביר, קבלן הביצוע, הוא השלטון. אותו שלטון שלכאורה יזם את העלאת תמלוגי הגז ("חוק ששינסקי") – הוא זה שחותר תחתיו בכל יכולתו. לכיוון הזה אני קורא "תהליך הסלאמי".

כדי לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, צריך לרדת לפרטים, להאיר בזרקור את הפינות החשוכות בתהליך קבלת ההחלטות. כיצד נפרסה פרוסה אחר פרוסה מן הסלאמי של הציבור, עד שלא נותר בו דבר. כיצד אמרו לציבור דבר אחד ועשו דבר אחר. זה התחיל כבר בדיוני ועדת ששינסקי וזה נמשך בעצם הימים האלה. אם הציבור לא יתעורר בזמן, התהליך הזה ירוקן את קופת תמלוגי הגז לחלוטין, ואולי אף יתהפך; הציבור יתחיל לסבסד את השקעותיהם של דלק אנרגיה, ישראמקו ונובל אנרג'י.

תהליך הסלאמי הוא רציף, אבל ניתן לחלק אותו לחמישה שלבים כרונולוגיים: (1) ועדת ששינסקי – הרקע להקמתה, דיוניה, מסקנות הביניים שלה והנסיגה מהן בדו"ח הסופי, ולבסוף, מהלכי החקיקה; (2) התהפוכות שעברו על הקרן הלאומית לתמלוגי הגז; (3) ועדת צמח לבחינת ייצוא הגז – מסקנות הביניים שלה והנסיגה מהן בדו"ח הסופי; (4) פריחתו של שוק האבטחה הימית העצום סביב מתקני הגז; (5) תוצאות דיפלומטיות, שלא לומר אמפריאליות, של תאוות הגז הישראלית.

מבין חמשת השלבים האלה, רק השלב הראשון – דיוני ועדת ששינסקי – זכה לסיקור תקשורתי נרחב באמת. שאר הפרקים סוקרו פחות ופחות, עד שבפרק החמישי (התוצאות האמפריאליות) – חייבים להסתמך על מקורות זרים בלבד.

מרגע שהוגש דו"ח ששינסקי כאילו התפוגג באחת כל העניין הציבורי בנושא הגז, או לפחות, כך נדמה היה לעורכי העיתונים, שהחלו להגלות את הידיעות בנושא לעמודים אחוריים. למרות זאת, בסקירה הנוכחית בחרתי גם לכלול את השלב הראשון של ועדת ששינסקי, וזאת משתי סיבות. ראשית, רק כשמציבים את השלב הזה ברצף עם מה שבא אחריו ניתן להבין את השיטה, את ההגיון העקבי של תהליך הסלאמי. שנית, חרף החשיפה התקשורתית הנרחבת (ושוב – אולי דווקא באשמתה), חלק גדול מהציבור, לתחושתי, לא עקב אחרי הסיפור החשוב באמת של ועדת ששינסקי – הפער העצום בין מסקנות הביניים שלה לבין נוסח החוק שאושר בכנסת. אני בעצמי פיספסתי את הסיפור הזה בזמן אמת, ואני מניח שלא הייתי לבד.

כך או כך, המאמר הזה לא נכתב בהינף אחד ואינו מיועד לקריאה כזאת; אם כבר נכנסתם אליו, קחו לכם הפסקות באמצע. קוראים שתמהים לשם מה לטרוח על מאמרים נרחבים כאלה כשכל המידע נמצא, לכאורה, זמין ברשת, מוזמנים לשקול את הטעמים הבאים. ראשית, כפי שכבר רמזתי, הצפה של מידע עלולה לסמא את הראייה לא פחות ממניעה של מידע; מה שנחוץ לא פעם זה מבט מארגן, פרספקטיבה פרשנית שתניח עובדות רלבנטיות זו לצד זו. שנית, מאמרים מסוג זה לא מיועדים לצריכה המונית; זה מובן מאליו בעיני שחלק ניכר מן הקוראים שנקלעים לכאן לא יצלחו את המאמר עד סופו. זה בסדר; למעשה, מאמרים כאלה מיועדים ל"בעלי עניין". מיהם בעלי עניין? כל מי שנושא הגז קרוב לליבו מסיבה כלשהי, ומרגיש שהוא לא מבין אותו עד תום. בעלי העניין כבר יפיצו את הדברים הלאה, וייצרו בעלי עניין חדשים. כך, במעגלים קונצנטריים, מתרחש כל שינוי פוליטי.

שינוי אמיתי, בסופו של דבר, הוא עניין מעשי: שינוי במדיניות ובהקצאת משאבים ציבוריים. מאמר כזה אמור לייצר בסיס ידע לפעולה פוליטית מצידם של סוכני השינוי.

מי שמבין ומתמצא בפרק מסוים מן הסיפור – מוזמן לדלג עליו אל הפרק הבא במאמר. כאמור, בעוד שדיוני ועדת ששינסקי ואולי חלק מדיוני ועדת צמח הגיעו איכשהו אל אוזנו של הציבור הרחב, העסקים האפלים של תעשיית האבטחה של שדות הגז לא ממש פוענחו כהלכה. חציו השני של המאמר מתמקד בהם.

את ההפוגות הקומיות, המודפסות באות כחולה, מספקים ציטוטים ישירים מפרוטוקול ועדת הכלכלה, ישיבה 320 בתאריך 5 לאוקטובר 2010, כפי שהונצחו במחזה "אנרגיות טובות".

הנחת המוצא

הביטו במפת תגליות הגז שמול חופי ישראל, נכון לאוגוסט השנה:

המון גז יש שם. על פי ההערכות המחמירות ביותר, 600 מיליארד מטרים מעוקבים. על פי ההערכות הנדיבות ביותר, כמעט טריליון וחצי מטרים מעוקבים.

הנחת המוצא שלי היא אותה הנחה שאימצו מובילי המאבק להעלאת תמלוגי הגז לפני שנתיים: הגז הזה הוא של כולנו. כולו – של כולנו. ההסבר: גז טבעי הוא אוצר טבע; להבדיל מכוננית מדפים או שבב מחשב, הוא בא לעולם הרבה לפנינו ולא ביוזמתנו. כך גם הים, ההרים, האגמים והיערות הטבעיים: הם של אף אחד באופן מיוחד כי הם של כולם. מרגע שנופלת החלטה לנצל את האוצר הזה, המוּטבים שזכאים ליהנות מן הרווחים הם כלל האזרחים.

במצב אידאלי, 100% מרווחי הגז היו מגיעים לציבור. כל נסיגה מן המצב האידאלי טעונת הצדקה; במלים אחרות, כל שקל מרווחי הגז שחוזר לציבור הוא מובן מאליו, אין שום צורך להציג נימוקים בעדו. אבל כל שקל שהולך לכיס הפרטי של חברות הגז אינו מובן מאליו ונדרשים נימוקים כבדי-משקל להצדיקו. נימוקים כאלה קיימים – החזר הוצאות האיתור של שדות הגז, מתן אפשרות לפיתוח ועמידה בשוק אנרגיה תחרותי – אבל חברות הגז עושות כל שביכולתן להפריז במשקלם ובנגזרות הכספיות שלהם. בתוך כך הן מפריחות חצאי אמיתות ואיומי סרק; הנה מדריך קצר ויעיל להפרכת הטיעונים שלהן.

זאת הנחת המוצא לכל הדיון בהמשך. מי שלא מקבל אותה – יכול לחסוך לעצמו את הקריאה. אני לא אציג "טיעונים" בזכות ההנחה הזאת – ספק אם יש טיעונים רציונליים שישכנעו את מי שליבו ממילא לא נמצא במקום הנכון. אני פשוט אבחן את השתלשלות האירועים לאור ההנחה הזאת, ואשאל שוב ושוב את אותה שאלה: האם חברות הגז עמדו בנטל ההוכחה? האם הנגיסה הזאת, והזאת, והזאת, והזאת בהכנסות הציבור מן הגז – מוצדקות?

רקע: עד ועדת ששינסקי

עד לפני שנה וחצי היה המיסוי על רווחי גז (ונפט) בישראל מן הנמוכים בעולם בהשוואה בינלאומית: חברות המפיקות גז טבעי חויבו בתמלוגים של 12.5% בלבד למדינה. בתוספת מס החברות, המיסוי על הגז הגיע לכ-30%. לשם השוואה, באנגליה המס עומד על 53%, בקנדה על 55%, בארה"ב על 51% בממוצע, בדנמרק על 69%, ובנורבגיה על 75% בממוצע, כשהמקסימום מגיע ל-84% (שיעור המס תלוי בגודל המאגר וברווחיותו).

גובה התמלוגים נקבע ב-1952 בחוק הנפט, ולא הטריד את מנוחתו של איש במשך שנים ארוכות, מן הסיבה הפשוטה שעד לעשור האחרון, כמויות הגז שהתגלו בישראל היו זניחות.

בכל זאת, ב-2002 התעוררו כמה ח"כים בעלי מצפון וניסו לקדם חקיקה שתעלה את תמלוגי הגז לרמה סבירה יותר. הצעת החוק שנדונה אז בוועדת הכלכלה דיברה על 60%. כצפוי, היא נתקלה בהתנגדות עזה של תאגידי הגז, ואלה הפעילו לחצים כבדים מאד על חברי הוועדה. על פי הגרסה המקובלת, ההתנגדות הזאת הובילה להתקפלות הח"כים בוועדה ויירוט היוזמה. אבל התבטאות נדירה של שר האוצר, לפני שנתיים, חשפה גורם נוסף שבחש מאחורי הקלעים – הממשל האמריקני. מתוך דאגה לרווחיות חברות גז אמריקניות שמושקעות באזור, כמו נובל אנרג'י, התנגד הממשל להעלאת מיסוי הגז, וזו, לפי שטייניץ, היתה הסיבה האמיתית לכשלון המהלך. ראוי לציין שגם הממשל הנוכחי הפעיל לחצים על ועדת ששינסקי.

בין אם שטייניץ ניסה לסתור את התזה שהאוצר נכנע לטייקונים ובין אם לאו, הנקודה המעניינת שעולה מן הסיפור הזה היא עומק השליטה של הממשל האמריקני במשק הישראלי; שליטה שמגיעה עד כדי התערבות גסה במדיניות פיסקאלית שמשפיעה על איכות חייהם של מליוני ישראלים. אם הדוד סם רוצה שהכנסות ממשאב ישראלי לאומי יעברו לידיים פרטיות ולא לאוצר המדינה – הוא פשוט מוריד הוראה לירושלים. ככה זה במדינות חסות, ישראל אינה שונה במאום, זולת בדימוי העצמי הכוזב שלה כיישות אוטונומית (ראו את הברברת הבלתי פוסקת על תקיפה באיראן "נגד עמדת ארה"ב", כאילו תקיפה ישראלית, אם וכאשר תתממש, לא תהיה בברכתו של האדון בוושינגטון).

מכל מקום, היוזמה ההיא התפוגגה, וחלפו עוד עשר שנים עד לתגליות הגז הדרמטיות במאגרי תמר ולוויתן, שהעלו שוב על סדר היום, ובאופן דוחק מאד, את מדיניות המיסוי על רווחי גז. בשלב הזה כבר היה ברור לכל שמדובר במיליארדים רבים של דולרים שאין כל סיבה להזרימם בחופשיות לכיסיהם של נובל אנרג'י, ישראמקו ודלק קידוחים. על רקע זה הוקמה ועדת ששינסקי, שהתבקשה לגבש המלצות להגדלת חלק המדינה בהכנסות מרווחי הגז.

* * *

היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: ואני חוזר ואומר, אתם יכולים לגחך על העניין האיראני ועל העניין הלבנוני, כסף איראני הוא כסף לטרור, הוא כסף לחיזבאללה ואחנו יודעים שכבר ספגנו רקטות מהם.
ח"כ דב חנין: על מה הדיון? מישהו בעד רקטות איראניות? על מה אתה מדבר בכלל?
ח"כ אורית זוארץ: מישהו בעד קידוחים באיראן?

* * *

רגע, על כמה כסף מדובר?

לפני שניכנס לעובי הקורה של המלצות ששינסקי, כדאי לשים על השולחן את הסכומים שמדובר בהם. זה חשוב כי כשמדברים על אחוז יותר או אחוז פחות בגובה המס קל להחמיץ את המשמעות הכספית הריאלית של הדברים. וכדי להבין את מהומת האלוהים שהתרחשה סביב ובמהלך דיוני ועדת ששינסקי, חייבים להבין באיזה סכומי עתק מדובר.

מה השווי הכולל של הגז שטמון במעמקי המים הכלכליים של ישראל? נכון להיום, אין אומדן מדויק, שכן המאגר הגדול מכולם, לוויתן, טרם החל לפעול. רוב ההערכות סובבות סביב 250 מיליארד דולר (טריליון שקל) – סכום השווה לתוצר המקומי כולו בשנה; הערכות המינימום מתחילות ב-100 מיליארד דולר והערכות המקסימום מגיעות ל-500 מיליארד דולר.

מה יהיו הכנסות המדינה מן הרווחים האלה (כלומר, התמלוגים פלוס "היטל ששינסקי" מן הסכום הזה לאחר ניכוי כל ההוצאות המוכרות)? הערכות בנק ישראל נעות בין 8-32 מיליארד שקל לשנה. לשם השוואה, כלל הכנסות המדינה ממסים לשנת 2011 הסתכמו ב-211 מיליארד שקל. ההכנסות מן הגז, אם כן, עשויות להגיע ל-10% ויותר מכלל ההכנסות. כל תנודה למעלה או למטה באחוז בודד מהכנסות הגז משמעותה רווח או הפסד למדינה בגובה מקורב של 250 מיליון שקל.

מה זה 250 מיליון שקל? זה קצת יותר מסך הגירעון המצטבר בתקציב הפיתוח של משרד הבריאות, שספג עוד ועוד קיצוצים, עד למצב שבו חולים מאושפזים במבנים מתפוררים ומזוהמים; זאת עלות התפעול השנתית של 124 מיטות טיפול נמרץ במדינה שחסרות בה 500 מיטות כאלה (כך ש-5% מרווחי הגז יתקנו סופית את ההזנחה הפושעת הזאת); זה פי 17 מפערי התקצוב בפנימיות לנוער במצוקה (התקצוב ממשרד הרווחה נותר ללא שינוי במשך 10 שנים); זה פי 60 מן התקציב החסר למרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית (שוב משרד הרווחה); זה מה שדרוש לבנות כמחצית מ-1,100 כיתות הלימוד שמדינת ישראל מסרבת במשך עשרות שנים לבנות במזרח ירושלים, שטחה הריבוני.

אני אפסיק כאן. זה רק מה שניתן לעשות עם אחוז אחד. כזכור, פערי הדרישות בין התומכים במיסוי הוגן של רווחי הגז (עד 80%) לבין עמדת הלובי של התאגידים (בסביבות 40%) היו, בקירוב, פי 40 מן הסכום הזה. כל אחד יכול להתחיל לדמיין את החיים השונים בתכלית שיהיו בהשג ידו של כל אזרח במדינה אם רק יופנה כל הכסף הזה ליעדים החברתיים הנכונים.

אם רק.

האינטרס הציבורי (קצת לקחים מן העולם הנאור)

מי שהוביל, ובהצלחה רבה, את המאבק הציבורי להעלאת המיסוי על רווחי הגז, היה פורום פעולה אזרחית בראשות הרב מיכאל מלכיאור. הפורום טבע נוסחה פשוטה: 80% מהרווחים לציבור, 20% ליזמים (הנה ניר עמדה מפורט יותר). נזכיר ששיעור המס בנורווגיה מגיע עד ל-84% ובמצרים הוא נע סביב 80%. אומנם הממוצע בעולם המערבי נע סביב 60%, ואפשר לתהות מדוע ישראל צריכה למקם את עצמה בקצה הסקאלה של מיסוי מקסימלי על רווחי הגז. התשובה פשוטה. ישראל כבר מיקמה את עצמה, במהלך שיטתי, ארוך-שנים ומכוון לחלוטין, בתחתית הטבלה של ה-OECD ברמת ההשקעה הציבורית שלה בבריאות ובחינוך. ממדינה שרוששה באופן יסודי כל כך את השירותים הציבוריים שלה מותר לדרוש שתשמור לעצמה נתח נכבד יותר מרווחי הגז, לצורך שיקומם של אותם שירותים שעמלה כה רבות להרוס.

בדיון הציבורי לפני ובמהלך דיוני ועדת ששינסקי הוזכר רבות "המודל הנורבגי" כמודל אידאלי בחברה מתוקנת – מודל שבזכותו הפכה אחת החברות העניות באירופה לחברה משגשגת שמובילה בכל מדדי איכות החיים והשירות לאזרח, והכל בזכות ניהול מושכל ונכון של רווחי הגז. על ההצלחה המדהימה של המודל הנורבגי אפשר לקרוא כאן. הנה ראש ממשלת נורבגיה לשעבר, קייל בונדביק, מסביר בקצרה כיצד ניווטה הנהגת המדינה את המעבר מכלכלת דייגים לכלכלה מושתתת-גז, לרווחת כל אזרחיה.

כפי שמציין בונדביק, החששות ש"המשקיעים יברחו" לאחר העלאת שיעור המס מעל 80% התבדו; בפועל, הרווחים כל כך אסטרונומיים שגם 20% בלבד תיגמלו את המשקיעים יפה מאד. הדברים האלה רלבנטיים במיוחד בהקשר הישראלי; חברות הגז שוב ושוב ניפנפו באיום הזה של "המשקיעים יברחו". לענייננו מרשים יותר אולי הוא הניסיון של בוליביה, שם קפצו ב-2006 שיעורי המס על רווחי הגז מ-18% עד לשיעורים של 50%-80%, בעקבות המהפך השלטוני של אוו מוראלס. ונחשו מה? המשקיעים הזרים לא ברחו ולא התקפלו, אלא התיישרו לפי המדיניות החדשה.

הבט נוסף של האינטרס הציבורי הוא מזעור הפגיעה הסביבתית שצפויה מקידוחי הגז הימיים. דו"ח של "אדם טבע ודין" מעריך כי מאגר תמר לבדו מסב נזק סביבתי – פגיעה בדגה, תפיסת שטחים פתוחים, פליטת גז החממה מתאן – בגובה של 200 מיליון ש"ח בשנה. הדו"ח דורש מחברות הגז לפצות את הציבור בגין ההוצאות הכרוכות בתיקון הנזקים הללו, ולהסדיר בחקיקה את השיקול הסביבתי בהקמת מתקני גז חדשים.

כל הנתונים האלה, המודלים האלה והתביעות הציבוריות האלה כבר היו ידועות וגלויות ומונחות על השולחן כשהתכנסה ועדת ששינסקי לגבש המלצות לרפורמה במיסוי הגז. מילת המפתח היתה "קרן לאומית" שתרכז את הכנסות המדינה מרווחי הגז ותממן פרוייקטים חשובים בתחומי החינוך, תשתיות, בריאות ורווחה. בעקבות המלצות הוועדה, הקרן הזאת לכאורה הוקמה בישראל – דה יוּרה לפחות. אבל כמו כל יוזמה שתכליתה להזרים כספים למטרות חברתיות בישראל, מישהו בחלונות הגבוהים כבר דאג לסרס, לעוות ולבסוף לתקוע אותה עמוק באדמה. אל הפרק הזה, הפחות מוכר, בסלאמי המתכווץ והולך של רווחי הגז עוד נשוב בהמשך.

* * *

ח"כ ניצן הורביץ: פה משמיצים אותם מבוקר עד ערב, אבל לנציגות של ארגון "שתיל" לא נתנו להשתתף בדיון.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אולי הם עסוקים בלהעביר חומרים לגולדסטון הבא. אגב, הרב מלכיאור שהוא שייך לתת-העמותות שממומנות על-ידי הקרן החדשה —
ח"כ חמד עמאר: מה זה תת-עמותות?
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מה זה תת-עמותות? אתה יודע, תפסיק.
ח"כ חמד עמאר: לא, אני לא יודע.

* * *

ועדת ששינסקי (בקיצור נמרץ)

כיוון שדיוני הועדה ומסקנותיה זכו לסיקור נרחב בעיתונות, אסכם את הדברים בקצרה. ארחיב רק על מה שהוצנע, והוא תהליך הסלאמי – הקיצוצים הבלתי פוסקים בגובה המיסוי על הגז, פרי מאמציהם של טייקונים, לוביסטים, חברי כנסת "קנויים" וגם ראש ממשלה אחד.

ועדת ששינסקי הוקמה באפריל 2010 כדי להמליץ על מדיניות מיסוי חדשה (שלא עודכנה במשך 50 שנה) בתחום הגז. הוועדה הגישה מסקנות ביניים בנובמבר 2010 ומסקנות סופיות בינואר 2011. בחודשיים שעברו בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות פעל לובי הגז במלוא כוחו לרכך את "רוע הגזרה" – להפחית את שיעורי המס, לדחות את תחילת החלתו, ולהגדיל את היקף ההוצאות המוכרות. במקביל, התנהל קמפיין ימני מוטרף נגד העלאת תמלוגי הגז, שהגיע לממדים קומיים (אלה הונצחו במחזה "אנרגיות טובות").

הפערים המשמעותיים בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות – שאומצו בידי הממשלה – מלמדים שהלחצים נשאו פרי (עוד על השיטה הרקובה שאיפשרה זאת – בהמשך); כך נשחקו משמעותית כמה מהישגי המאבק הציבורי למיסוי הגז.

ואלה עיקרי ההבדלים (ראו גם כאן, כאן וכאן). במסקנות הביניים הוחלט על היטל שיעלה הדרגתית מ-20% ועד ל-60% מהרווחים, מה שיביא את הכנסות המדינה ל-66% מהרווחים. יש לשים לב שכבר נקודת הפתיחה "הנדיבה" הזאת נמוכה ב-14% מרף הדרישה הציבורית – 80% מס (תזכורת: כל אחוז מס שווה ערך לכרבע מיליארד שקל בשנה). זאת היתה פרוסת הסלאמי הראשונה, פרוסה שמנה מאד, שבקושי זכתה לדיון. הדו"ח הסופי פרס פרוסה נוספת של 10% כשהוריד את ההיטל המירבי ל-50%, כך שהכנסות המדינה ירדו ל-57% בממוצע.

זאת ועוד, במסקנות הביניים ההיטל המירבי יופעל לאחר שהיזם מרוויח 230% מן ההשקעה המקורית; במסקנות הסופיות המועד נדחה עד להחזר של 280%. תחילת הפעלת ההיטל נקבעה לרף החזר של 150% מן ההשקעה המקורית – ויתור משמעותי למשקיעים לעומת הממוצע העולמי שנע בין 100%-130%. מאגר תמר זכה לפרס מיוחד – תחילת הגבייה תחכה למועד שבו יוחזרו 200% מן ההשקעה.

מנגנון ה"פחת" מאפשר להפחית את חבות המס באמצעות הורדת שווי הנכס. במסקנות הביניים גובה הפחת נקבע ל-7%, במסקנות הסופיות "הואץ" הפחת ל-10% ובמאגר תמר עד ל-15%.

נסיגה אחרונה, מרגיזה במיוחד, נוגעת לגובה ההיטל על גז מיוצא (עוד על סוגיית הייצוא – בהמשך). כזכור, גובה ההיטל פרופורציונלי לרווחיות המאגר. במסקנות הביניים נקבע שעקרון זה יחול גם על גז מיוצא; כלומר, אם הגז נמכר בחו"ל במחיר גבוה ממחירו בארץ, ההיטל עליו יהיה גבוה מן ההיטל על גז מקומי. העקרון ההגיוני הזה נזנח; במסקנות הסופיות נקבע שההיטל על גז מיוצא לא יעלה על ההיטל על גז מקומי. זאת אף זאת, אם הגז נמכר בחו"ל במחיר נמוך יותר ממחירו בארץ, ההיטל יהיה נמוך יותר. במלים פשוטות: חברות הגז תמיד ישלמו היטל מינימלי על גז מיוצא (וזה, כמובן, תמריץ מצוין לעודד ייצוא על חשבון אספקה מקומית).

חצי שנה של עבודה רצינית ומקצועית (משך העבודה עד למסקנות הביניים) נשחקו בתוך חודשיים של לחצים פוליטיים אגרסיביים. איך זה קרה?

* * *

היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אני מבקש לעדכן את חברי הוועדה, שמבקר המדינה מסר לי שגם מעורבותה של הגברת ששינסקי בקרן החדשה נבדקת בבדיקתו.

* * *

הוועדה הזמינה את שותפויות הגז לשימועים שבהם ניתנה להם הבמה להביע הסתייגויות / לנפנף באיומים / להפעיל לחצים מול חברי הוועדה וגם מול חברי הכנסת המעורבים בהכנת חוק ששינסקי. נציגי החברה האזרחית גם הם הוזמנו. אולם במקביל, וגם לאחר תום השימועים, פעל לובי הגז בכל הערוצים האפשריים – עד פגישות אישיות עם שר האוצר וראש הממשלה. בינואר 2011 פנו עמותת "אדם טבע ודין" והתנועה לאיכות השלטון לראש הממשלה בבקשה לאזן את השימועים החד-צדדיים שהוענקו לשותפויות הגז ולהציג את האינטרס הציבורי במלוא כובד משקלו.

תוך 6 ימים בלבד הגיעה התשובה – מישהו מופתע? – השלילית ממשרד ראש הממשלה. אנא תפעלו "במסלול המקובל", היתה ההמלצה.

הפרטים הלכאורה-קטנים האלה מתמצתים את כל הסיפור. אף כי כל המהלך לרפורמה במיסוי הגז נבע, לכאורה, מתוך הכרה בבעלותו של הציבור על אוצרות הטבע במדינה, הרי שבשלבים קריטיים בתהליך, שבהם התאפשר פתחון פה לציבור – מישהו דאג לטרוק לו את הדלת בפרצוף. והמישהו הזה, במקרה הנוכחי, לא היה פקיד עייף או עסקן קצר-רוח; הוא היה ביבי נתניהו.

הקרב כעת התנהל בזירת הלוביסטים. ושם, כידוע, הכסף הגדול מדבר.

מאחורי הקלעים של הנסיגה ממסקנות הביניים: זמנה של הפוליטיקה המלוכלכת

עם פרסום מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי הכריזו עליו שותפויות הגז מלחמה. צבא של לוביסטים נערך לפשוט על משכן הכנסת ולהפציץ את חברי הכנסת של הקואליציה, ובפרט אלה החברים בוועדת הכספים, בלחצים בלתי פוסקים למתן ולרכך את "גזירות ששינסקי". על פי מקור בכנסת, "בדיוני ועדת ששינסקי, חלק מהלוביסטים היו מכינים מראש דף עמדה, וחברי הכנסת שהשתתפו בדיונים היו מקריאים מהדף שקיבלו מהם". בפברואר 2011 קיים קובי מימון, מבעלי ישראמקו (המחזיקה ב-29% ממאגר תמר), סדרת פגישות חשאיות עם יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, עם חברי הכנסת מהליכוד ציון פיניאן ומירי רגב ועם אמנון כהן מש"ס ("ישראל היום", 28.2.2011, עמ' 23). באופן לא מפתיע, פיניאן ורגב, החברים בוועדת הכספים, התנגדו למסקנות הביניים ודרשו להפחית משמעותית את היטל הגז (יחד עם הח"כיות ליה שמטוב ופאינה קירשנבאום מישראל ביתנו). הנימוקים שהעלו להתנגדותם היו כה מופרכים עד שעמותת "אדם טבע ודין" פנתה למבקר המדינה בדרישה לבדוק האם אין מניעים זרים מאחורי עמדתם של חברי הכנסת.

* * *

ח"כ אמנון כהן: תודה, אדוני יושב הראש, כבוד חבריי, כבוד האורחים המכובדים. אנחנו, עם ישראל, כשמשה רבנו הוציא אותנו ממצרים היו מתלחשים בין החברים והיו אומרים, 'מה, משה רבנו ינהיג אותנו אחרי 40 שנה במדבר לארץ יבשה, לארץ שאין בה מים', בטח שלא אוצרות טבע כמו נפט וגז וכל הזמן היינו מדברים ככה בינינו ופתאום עכשיו מתגלה, אחרי 60 שנה, אחרי שחפרו כ-500 בארות שלא מצאו שום דבר, יש הבטחה שאנחנו מגיעים למדינה של ארץ זבת חלב ודבש.

* * *

עד כמה מוצלחת היתה עבודת הלובינג של שותפויות הגז מלמד הנתון המדהים הבא: נכון לאמצע מרץ 2011 – שבועיים בלבד לפני כניסת חוק ששינסקי לתוקף – רק שני חברי כנסת בלבד מן הליכוד תמכו בחוק: ראש הממשלה, שמינה את ועדת ששינסקי, וח"כ כרמל שאמה-כהן. קצת מביך כשמדובר בהצעת חוק של הקואליציה.

הלכלוך האמיתי של לובי הגז התפוצץ כעימות בין שאמה-כהן לח"כ חיים כץ; העיתונים עטו על הדרמה הפרסונלית וכרגיל הזניחו את ההבט העקרוני של הפרשה. כץ, יו"ר ארגון העובדים של התעשיה האווירית, הוא מקבלני הקולות הכבדים בליכוד. רצה הגורל והוא גם מקורב מאד לקובי מימון, ההוא מישראמקו. בכתבתו של עמית סגל לערוץ 2 הוסברה העוינות בליכוד למסקנות ששינסקי כך: "יותר מח"כ אחד מהליכוד אמר היום לפקידי האוצר שהוא תומך בהקלות לחברות הגז בגלל שהוא חושש שחבר הכנסת חיים כץ, האיש החזק בליכוד, ללא ספק, ומקורב מאוד לבעלי ישראמקו, קובי מימון, ינקום בו בפריימריז ויורה לאלפי המתפקדים שלו שלא לתמוך בו". ואולי לא רק "קירבה" למימון שיחקה כאן תפקיד. לטענת שאמה-כהן, חיים כץ מחזיק תיק השקעות בישראמקו בשווי של 10 מליון שקל. כץ מצידו התנער מהחשדות ותקף את שאמה-כהן אישית, אבל לשמועות האלה היו יותר רגליים מאשר לח"כ אחד בלבד.

בניסיון של הרגע האחרון לעצור את הסחף הלוביסטי המכרסם בהצעת החוק העומדת בפני אישור, הפיצה עמותת "אדם טבע ודין" מסמך מפורט בקרב חברי הכנסת, הסותר אחת לאחת את הכזבים וההטעיות של לובי הגז, ומצביע על הפערים העצומים בין מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי לבין המסקנות הסופיות. זה היה במרץ 2011; ממש באותם ימים נערך כבר לובי הגז לקרב הבא – תיקוני חקיקה בחוק שעמד בפני אישור. גם בקרב הזה נחל הלובי הצלחה.

הישורת האחרונה של חוק ששינסקי: עוד 3 פרוסות מהסלאמי

בנוסף לכל הנסיגות ממסקנות הביניים, הספיקה הממשלה להעביר שורה של הטבות מס נוספות שלא היו כלולות בדו"ח ששינסקי הסופי. תהליך הסלאמי האינטנסיבי הזה נמשך לא יותר מ-4 חודשים (בין נובמבר 2011 למרץ 2012), הרחק מעין הציבור וללא כל דיון פומבי, דוגמה קלאסית לאופן שבו מספקות ועדות ציבוריות מסך עשן למהלכים אנטי-דמוקרטיים של השלטון.

שימו לב לשורה האחרונה בטבלה – כיסוי חצי מהוצאות האבטחה. ה"עז" הזאת מסתירה יותר ממה שהיא מגלה – עוד נשוב אליה בהמשך.

אם לא די בכל אלה, שבוע לפני אישור החוק הסתער ראש הממשלה בכבודו ובעצמו על הסאלמי המתכווץ והולך. נתניהו הביא לאישור השרים שלושה תיקונים לחוק שמשמעותם – הפתעה, הפתעה! – עוד הקלות מס למשקיעים. התיקון הראשון נוגע לגילגול הוצאות מוכרות משנת מס אחת לעוקבת אותה; נתניהו הציע שהמדינה תספוג את הריבית על ההוצאות האלה (בגובה 3%). התיקון השני נוגע לדחיית המועד הסופי שבו שותפות "תמר" נדרשות להזרים גז למשק כדי ליהנות מ"הוראות המעבר" (כלומר, הקלת מס על עצם הפעלת הקלות מס ייחודיות ל"תמר"). התיקון השלישי, והחצוף מכולם, הוא הצמדה שלילית של היטל ששינסקי (שגובהו המירבי, כזכור, נקבע ל-50%) למס החברות במשק. בפועל, כל עליה של אחוז במס החברות תפחית 0.64% מגובה המס על הגז.

התיקון הזה הוא הערמומי והנבזי מכולם. ראשית, הזיקה ההפוכה שהוא יוצר בין מס החברות (שאיננו מס ספציפי על הגז) לבין ההיטל על רווחי הגז לא נשקלה אפילו בוועדת ששינסקי ואין לה שום הצדקה – זולת הכוונה לצמק עוד יותר את היטל הגז. כידוע, אחת מן הדרישות המרכזיות של תנועת המחאה החברתית, שזוכה לתמיכה ציבורית נרחבת, היא העלאת מס החברות בישראל (מ-1986 ועד היום ירד המס מ-36% ל-25% – הנמוך ביותר ב-OECD, פרט לאירלנד). התיקון של נתניהו יוצר סתירה מובנית בין הדרישה הזאת לבין הדרישה המוצדקת לא פחות להעלות את המס על רווחי גז; לא יהיה מצב ששתיהן יתגשמו במלואן.

זאת ועוד, בסיס החישוב של ההצמדה השלילית הזאת הוא מס חברות בגובה של 18% – היעד שנקבע ל-2016, אבל למעשה בוטל בעקבות המלצות טרכטנברג, כך שכיום מוקפא מס החברות על 25%. המשמעות היא שהיטל ששינסקי המקסימלי איננו 50%, כפי שקבעה הוועדה, אלא 45.5%. כך גוזלים מהציבור יותר ממיליארד שקל בשנה במחטף חשאי ובזוי.

השוואה של נוסח הצעת החוק שהוצג לממשלה ב-23 בפברואר 2011 לנוסח שהתקבל ב-10 לאפריל 2011 מלמדת שכל שלושת המחטפים של נתניהו אושרו ומצאו את דרכם אל החוק (ראו סעיפים (2ג'), (6ב') ו-(54ה')).

על פי חישוב "הארץ", כתוצאה מריכוך מסקנות ועדת ששינסקי, ויתרה המדינה לחברות הגז על הכנסות בגובה של כ-30 מיליארד שקל. חתיכת ויתור, אם זוכרים שהכסף הזה שייך לכולנו ושאף אחד לא התייעץ איתנו לפני כן. על פי פרופ' שמואל קניאל, מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית, ההפסד אף גבוה יותר ומגיע ל-44 מיליארד שקל. קניאל עתר לבג"ץ לאור הפערים המטרידים בין שתי גירסאות הדו"ח של ששינסקי. בעתירתו כתב:

"בהיעדר שינוי בתשתית העובדתית או בעמדות המומחים, לא ברור מה גרם לשינויים שהוכנסו בהמלצות… ההבדלים בין הדו"חות לא הובאו לידיעת ועדת הכספים של הכנסת, והחוק אושר למעשה במחטף, מבלי שחברי הכנסת מודעים למעשיהם… חוק ששינסקי לא השיג את המטרה לשמה חוקק, וקבע משטר מיסוי חסר ולא מספק, אשר יוצר פגיעה בלתי מידתית בציבור הישראלי".

העתירה הזאת נדונה יחד עם עתירתם של משקיעי הגז (ישראמקו, גבעות עולם ומשקיעים פרטיים) נגד החוק – שכמובן ביקשו להקטין עוד יותר את שיעורי המס המגולחים שנותרו אחרי כל ההקלות בחוק. באוגוסט בג"ץ דחה את כל העתירות. כנגד המשקיעים, פסל בג"ץ את טענת המיסוי הרטרואקטיבי; כנגד קניאל, קבע בג"ץ כדלקמן:

"טענותיו של העותר אינן טענות לפגיעה בזכויות חוקתיות, אלא טענות שעניינן המובהק הוא מדיניות חברתית-כלכלית… העותר איננו טוען לפגיעה בזכות הקניין שלו או של אדם אחר, אלא לפגיעה אסורה בקניינו של הציבור. הוא איננו טוען לאפליה אסורה שלו או של מגזר מסוים, אלא לקיומה של חובת שוויון כללית, האוסרת לשיטתו על אפליה לרעה של הציבור בדרך של הטבות המיועדות למגזר הנפט והגז".

אכן בושה. חובת שוויון כללית. "לשיטתו". מה מוזר: הלא בבואו להגן על עמדת המדינה נגד משקיעי הגז, קובע בג"ץ מפורשות: "החוק נועד לתכלית ראויה של צדק חלוקתי". אך בבואו להגן על המדינה מפני טיעוניו של קניאל – מבלי שבית המשפט טרח אפילו לסתור את נתוניו המספריים – הוא שומט את הקרקע לגמרי מתחת טענות "שעניינן המובהק הוא מדיניות חברתית כלכלית". ומה זה צדק חלוקתי בדיוק? מדיניות פרמקולוגית?

אמור מעתה: טיעונים חברתיים לגיטימיים כשהם בשירות המדינה אבל לא לגיטימיים כשהם נגדה. ובמלים אחרות: ככל שהדבר נוגע למדיניות חברתית, בג"ץ מעדיף את טובת השלטון על טובת אזרחיו.

עד כאן עלילות ועדת ששינסקי, המסקנות, הריכוך, החוק, המחטפים והעתירות. העלילה מפותלת, אבל מצייתת לקו אחיד ובלתי משתנה: המס על הגז מתכווץ עוד ועוד.

הקרן הלאומית לתמלוגי הגז (או איפה הכסף?)

זוכרים את קרן תמלוגי הגז? ההיא מהמודל הנורבגי? הקרן שאמורה להחזיר לציבור, בצורת השקעות בחברה ובכלכלה, את חלקו הראוי ברווחי הגז (עד 62% מההכנסות, על פי חוק ששינסקי)?

זוכרים? יופי. כי באוצר כנראה שכחו ממנה.

* * *

ח"כ אורית זוארץ: נורבגיה, למשל, מר אקוניס. נורבגיה היא לא מדינה קומוניסטית.
ח"כ דב חנין: בנורבגיה השיעור הוא יותר מ-80%, חבר הכנסת אקוניס.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מר מימרן, יש לך פה תמלוגים בנייר שלך, הם מוזרים מאד.
ח"כ דב חנין: למה אתה מתחמק? בנורבגיה השיעור הוא יותר מ-80%.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מה זה הנייר שכתבת כאן?

* * *

לפני שנשאל איפה הכסף, ניקח צעד לאחור ונשאל – למה מיועד הכסף. שוב – המודל הנורבגי. על פי המודל הזה, הכסף הזה אמור לחזור בתור השקעה בתשתיות האזרחיות: בניית כיתות לימוד, סיבסוד מירבי של הוצאות החינוך, שיפור מערכת הבריאות הציבורית, הבטחת פנסיה נאותה לכלל האזרחים, וכדומה. כל המטרות הראויות האלה נדחסו למשפט אחד בלבד בחוק ששינסקי, סעיף (53א'): "הממשלה תקים קרן לניהול כספים שהתקבלו מהיטל על רווחי נפט לפי חוק זה אשר יועברו למטרות חברתיות-כלכליות".

רשמו לפניכם: מטרות חברתיות-כלכליות.

ועכשיו – לסלאמי. עם תום דיוני ועדת ששינסקי דווח כי כספי הקרן יופנו בחלקם לכיסוי החוב החיצוני של ישראל. מאוחר יותר גם נודע שזאת המלצת קרן המטבע הבינלאומית. החוב החיצוני – נושא מעניין מאד, אבל לא ברור מי קבע שזאת המטרה החברתית הראשונה במעלה בישראל, ועוד פחות ברור מדוע הציבור נדרש לשלם (בהשהיית ההשקעות הציבוריות) עבורו.

זאת רק ההתחלה. בפברואר השנה דווח כי "מחצית מהכנסות המדינה ממשאבי גז ונפט (הכנסות ממס על רווחי יתר), יופקדו לקרן שתשקיע בחו"ל ויהוו "כרית ביטחון" להתמודדות עם אירועים לאומיים בעלי השלכות כלכליות חריגות כגון מלחמה, אסון טבע או משבר כלכלי", ונתניהו הכריז: "היום אנחנו מתחילים את הדיון שיביא להקמת קרן הון ריבונית שפירותיה יחולקו לצרכים החיוניים של ישראל, ובראשם החינוך והביטחון".

אהה. עכשיו כבר הגענו לשלב שבו "מטרות חברתיות-כלכליות" עברו הסבה לאירועים כמו מלחמה ואסון טבע. ומה בדבר אסונות ידי-אדם – כמו חיסול השירותים הציבוריים בידי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים? שם אין מה לתקן?

שיא החוצפה, כמובן, היא השתרבבותו של הגרגרן הבלתי-נלאה, תקציב הביטחון, כאחד משני יעדי ההשקעה המרכזיים של קרן תמלוגי הגז (לצד החינוך). כן, אותו תקציב שבולע שנה אחר שנה נתחים גדלים והולכים מעוגת התקציב החברתית, לוטש כבר עיניים לקרן שכל עילת קיומה והקמתה היתה הפניית משאבים לשיקום התשתיות החברתיות; אותן תשתיות שהידרדרו כל כך בין היתר בגלל תפיחתו של תקציב הביטחון.

לזה ייקרא רצחת וגם ירשת. הכל, כאמור, בברכת ראש הממשלה. העובדה שגם עיתונאים מתרשלים ומדווחים כאילו החוק הקצה את משאבי הקרן למטרות בטחוניות רק מוסיפה חטא על פשע. גם המחטף הזה עבר ללא כל תגובה ציבורית (למעט קול מחאה בודד של פורום פעולה אזרחית).

ומה עם הקרן עצמה? על פי החוק, הקרן היתה אמורה לקום ב-1 בנובמבר 2011. נו, חוק זה רק חוק. בינואר 2012 הקרן עדיין היתה וירטואלית, וכבר הוגשה עתירה לבג"ץ (מאת ח"כ אורי אריאל) לחייב את הממשלה להקים אותה. אבל רק ביולי הסתיימו דיוני הצוות שאמור להכין את הצעת החוק לכינון הקרן. מה שנודע בינתיים הוא שהקרן תשקיע את כספיה רק לאחר שיצטברו בה 2 מליארד שקל. מי ישמור על השמנת הזאת בינתיים? כמובן, החתול (משרד האוצר).

נקודה אחרונה למעקב: ח"כ אורי אריאל טוען שבהודעת הממשלה על הקמת הקרן נמסר כי רק מחצית מרווחי הגז יועברו לה. אם הוא צודק – מדובר באחת מפרוסות הסלאמי השמנות ביותר שנחתכו מן הנתח הציבורי, בסתירה מפורשת לחוק. אבל אולי מדובר בפרשנות שגויה – העיתונות דיווחה כי ההחלטה מדברת על השקעה של מחצית מהרווחים בחו"ל.

כמו כל הבט של ניצול משאבי הגז ורווחיהם, ואולי אף יותר מהבטים אחרים – נושא קרן תמלוגי הגז חייב להישאר כל הזמן בראש סדר היום הציבורי. רק עין פקוחה, באופן מתמיד, תבטיח שהכספים שאמורים לשרת את כולנו לא יופנו למטרות לא כשרות או פשוט ייבלעו ברזרבות של האוצר.

עכשיו נייצא את הגז ונרוויח טונות של כסף

מי שמע על ועדת צמח? כנראה שלא הרבה. על ועדת ששינסקי שמעו כולם – היא כבשה את כותרות העיתונים לפני שנתיים. אבל על בתה החורגת שומע רק מי שמתעמק במדורי הכלכלה. זה חבל; מסקנותיה של ועדת צמח ישפיעו עלינו לא פחות ממסקנות ששינסקי.

בספטמבר 2011 הוקמה ועדה בינמשרדית בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה והמים, שאול צמח (שהיה גם חבר בוועדת ששינסקי). מטרתה: גיבוש המלצות וכללים למדיניות ייצוא גז טבעי מן המאגרים שהתגלו מול חופי הארץ.

רגע, רגע. ייצוא? רק לפני שנה-שנתיים גילינו את הגז, עוד לא הספקנו אפילו להעריך כמה גז יש לנו בדיוק – וכבר נחפזים למכור אותו לכל המרבה במחיר?

זאת היתה התגובה שלי כשקראתי לראשונה על הוועדה הזאת. התדהמה שלי גברה כשנוכחתי לדעת שאין כמעט שום דיון ציבורי על עצם נחיצות הוועדה. כאילו הנחת היסוד, לפיה מותר ורצוי לייצא את הגז, מקובלת על כולם; ונשארה רק שאלת ה"עד כמה", לא "אם בכלל". נבירה מעמיקה יותר גילתה פה ושם קולות מתנגדים; מיעוט מבוטל. את הדיון במסקנות ועדת צמח (שהוגשו באוגוסט) אני בוחר דווקא לפתוח בדעת המיעוט הזאת, שנדחקה לשוליים. זהו קול התבונה שטבע בים של תאוות בצע טייקונית וכניעוּת פקידותית.

המכון הישראלי לתכנון כלכלי, גוף מחקר עצמאי ובלתי תלוי, הגיש לוועדת צמח נייר עמדה מפורט ובו ביקורת נוקבת על הנחות היסוד של הוועדה. בראיון עיתונאי התריע יו"ר המכון, יוסי הולנדר, מפני הידרדרות לתרחיש בנוסח ניגריה: מדינה שבורכה במאגרי נפט עצומים (השמינית בעולם) שייצאה כמעט את כל הנפט שלה למדינות זרות, ונאלצת לייבא נפט מזוקק ביוקר (על האסון הפוליטי-כלכלי שהמיטו חברות הנפט הזרות על ניגריה, ראו כאן, כאן, כאן וכאן. ונחשו איזה צד משרתים המזל"טים הישראלים בסכסוך הקולוניאלי הזה?).

לטענת המכון, אין שום הצדקה לייצא גז מישראל לפחות ב-50 השנים הקרובות, ויש לשמור על רזרבות במאגרים שיאפשרו למשק האנרגיה לעבור מנפט לגז, דבר שיוזיל משמעותית את מחירי החשמל. את טענת חברות הגז, שהייצוא דרוש למימון הפיתוח של המאגרים, מגדיר הולנדר בפשטות כ"שקר".

הביקורת לא נגמרה כאן. בתוך המערכת עצמה, מסתבר, הושמע קול ברור ותקיף נגד הכיוון שאליו הולכת ועדת צמח – אך הקול הזה הושתק. המדענים הראשיים של המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה והמים חיברו דו"ח שמזהיר מפני ייצוא הגז עד לשנת 2020, קובע שתחזיות ביקוש הגז המקומי שעל פיהן עבדה ועדת צמח נמוכות בהרבה מן הצפוי, ולמעשה הגז שהתגלה מול חופי ישראל לא יספיק אפילו ל-40 שנה! האם מדינת ישראל רוצה לייצא מחצית או יותר מן הגז שברשותה ובעוד פחות מ-20 שנה להתחיל לגרד את הראש – מאיפה נשיג אנרגיה עכשיו? האם מדינת ישראל רוצה שוב לחזור לשימוש בנפט (יקר יותר, מזהם יותר) אחרי המעבר לגז? המדענים גם צופים שהיתר הייצוא דווקא ייקר את עלות הגז לצרכן הישראלי, שכן למפיקים יהיה אפיק חלופי לשיווק.

במערכת הפוליטית ועדת צמח ומסקנותיה לא נתפסו כ"נושא חם". הפוליטיקאים התעלמו, התקשורת פיהקה – התנאים האידאלים לפעולה חשאית ונמרצת של לובי הגז. שלושה חריגים בפוליטיקה: השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, הביע הסתייגות מתונה (דורש להשעות את ייצוא הגז ב-3 שנים בלבד); ח"כ שלי יחימוביץ' כינתה את דיוני הוועדה "מחטף"; ח"כ דב חנין הגיש הצעת חוק שמשריינת עתודות גז לשוק המקומי למשך 50 שנה ומתירה לייצא רק עודפים.

העמדה השפויה הזאת, שמעמידה את האינטרס הציבורי ואת הטווח הארוך מעל לכל שיקול פיננסי אחר, היתה כאמור עמדת מיעוט. נכון לעכשיו, היא נמחקה מן הדיון הציבורי, ונותרנו עם מסקנות ועדת צמח הסופיות. לצורך המשך הדיון בתהליך הסלאמי, נבחן אותן תחת ההנחה (המופרכת) שכדאי וראוי לייצא גז טבעי מישראל.

באפריל השנה, בתום 7 חודשי דיונים, פירסמה ועדת צמח את מסקנות הביניים שלה, לעיון הציבור. באוגוסט, אחרי 4 חודשי שימועים (רוצה לומר: לובינג מסיבי של חברות הגז), פורסמו המסקנות הסופיות. זוכרים מה קרה בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי? הסלאמי עבד בטורים גבוהים. אותו דבר בדיוק קרה בוועדת צמח, רק הרחק מן הכותרות הראשיות.

הנה תקציר השינויים. במסקנות הביניים קבעה ועדת צמח שיש לשריין אספקת גז לשוק המקומי ל-25 שנה (בלבד!). הערכת הביקוש נעה בין 420 ל-540 מיליארד מ"ק, מתוך תגליות "מוכחות" (מיד נשוב לטיבה של ה"הוכחה") של 800 מיליארד מ"ק. כלומר, היתר לייצוא של כ-350 מיליארד מ"ק. במסקנות הסופיות קפץ ההיתר ל-500 מיליארד מ"ק. מסקנות הביניים איפשרו למאגרים קטנים בלבד לסחור במכסות הייצוא שלהם (כלומר, מאגר גדול יוכל לייצא גז בהיקף מכסת הייצוא שלו ושל המאגר הקטן); המסקנות הסופיות מעניקות את הזכות הזאת לכל המאגרים, לא רק הקטנים, מה שיוביל בהכרח להפחתת העתודות לשוק המקומי. במסקנות הביניים חוייב כל מאגר לשמור על 15% רזרבות לשוק המקומי, בכל זמן שהוא, למקרה של עלייה לא צפויה בביקושים; במסקנות הסופיות בוטלה הדרישה הזאת.

נסיגה משמעותית נוספת היתה בנושא המימון של הקמת תשתיות הולכת הגז. במסקנות הביניים הוטלה האחריות על כך על היזמים, מה שהיה גורע סכומים נכבדים מרווחיהם. בעקבות התנגדותם, החליטה ועדת צמח שהמדינה תממן את עלויות הקמת צינורות הגז. הסלאמי הזה התחיל כבר בוועדת ששינסקי, שנסוגה ממסקנות הביניים שלה וקבעה בדו"ח הסופי שהמדינה תשתתף בעלות הקמת צינורות גז לייצוא (עד אורך צינור דומה לזה שמשרת את השוק המקומי). "הסיבה לכך, מן הסתם, היא שעלויות הקמת מתקנים אלה יסתכמו במיליארדי דולרים, אשר הכרה בהן עלולה למחוק את הכנסות המדינה מן ההיטל", ביאר כתב "דה מרקר". תרגום: מסקנות ועדת צמח עלולות למחוק את הכנסות המדינה מן ההיטל.

ועדת צמח כבובה פוליטית

שוב נשאלת השאלה: איך מתרחשת נסיגה כה דרמטית במסקנות של ועדה מקצועית, ומדוע גם כאן, הנסיגה היא חד-כיוונית – לטובת היזמים, לרעת הציבור? וגם כאן, התשובה היא תשובה. יצחק תשובה. כלומר, הלחץ המסיבי של לובי הגז עשה את שלו. אבל אנחנו מה נלין על אנשי עסקים פרטיים, כשנציגינו שלנו מוכרים אותנו בזול?

ועדת צמח נולדה בחטא. החטא היה העיקרון שמותר וצריך לייצא גז טבעי מישראל לפני שהתבררו לאשורם שני נתונים בסיסיים: היקף המאגרים והיקף הצריכה המקומית בעשורים הבאים. הפוליטיקאים של ההון סימנו מטרה, הוועדה התבקשה לשרטט את הדרך אליה. במקרה הנוכחי, מראית העין של דיון מקצועי היתה קלושה לחלוטין. עמדת המיעוט המתנגד, נציגי המשרד להגנת הסביבה, זכתה ליחס מבטל ולמעשה לא נלקחה בחשבון. ראש הממשלה לא חיכה אפילו למסקנות הסופיות (בכל זאת יש הפקת לקחים מהמסחרה סביב חוק ששינסקי) וכבר אחרי הגשת מסקנות הביניים הטיל את כובד משקלו (יחד עם שר האוצר) להגדיל את מכסות הייצוא שהמליצה עליהן הוועדה. זה קרה יום אחרי פגישה שקיים נתניהו עם ראשי משק האנרגיה, בה הם קבלו על "החסמים הביורוקרטיים" בפני ייצוא הגז לחו"ל.

* * *

גדעון תדמור (מנכ"ל דלק אנרגיה): יתרה מזאת, אנחנו תמכנו בהקמת פקולטה למדעי הגז באוניברסיטת בן גוריון.

* * *

פגישות כאלה בדיוק, אחרי הגשת הצעת חוק ששינסקי לממשלה, הביאו למחטפים של נתניהו בחוק הסופי. ביולי השנה הן קבעו את דמותן של המסקנות הסופיות של ועדת צמח. שווה להתעכב על הדינמיקה הפוליטית הזאת, שעוקפת את מסלול ה"שימועים" הרשמי. במסלול הרשמי, הוועדה נותנת זמן לכל גורם מעוניין להגיש התנגדויות וחוות דעת למסקנות הביניים שלה. האם זה משפיע על עיצוב המסקנות הסופיות? ספק גדול. שכן במקביל למסלול הרשמי, יש מסלול לא רשמי – פגישות בין ראש הממשלה, שר האוצר ושר האנרגיה והמים, יחד עם מנהלי חברות הגז. בפגישות האלה, למעשה, נחתכים הדברים. ולפגישות האלה לא מגיע ולא יכול להגיע אף נציג של החברה האזרחית; לדמיין את לשכת נתניהו מזמנת מומחה מטעם "אדם טבע ודין" או "פורום פעולה אזרחית" לפגישה עם ראש הממשלה זה כמו לדמיין את ביבי מעניק ציון לשבח לארגון "רופאים לזכויות אדם". וכך, כשנשללים מן החברה האזרחית ערוצי השפעה על מקבלי ההחלטות, אפשר לקבל כל החלטה שהיא – פוגענית ככל שתהיה באינטרס הציבורי.

גודל הבלוף של מסקנות ועדת צמח הסופיות התגלה מיד עם פרסומן. בדיקה של "דה מרקר" העלתה שהוועדה הסתמכה בחישוביה על נפחי גז פוטנציאליים (950 מיליארד מ"ק) בסבירות של 50% בלבד, ואישרה לייצא 53% מהם (500 מיליארד מ"ק). בחישוב זהיר יותר, של סבירות 90%, נפחי הגז הפוטנציאליים של ישראל עומדים על 614 מיליארד מ"ק.

יוצא מכך שהוועדה אישרה ייצוא של 84% מן הגז המקומי (שסבירות הימצאותו גבוהה), מה שמשאיר למשק הישראלי גז ל-9 השנים הקרובות בלבד.

מי שגיחך קודם כשהועלתה ההשוואה בין ישראל לניגריה כבר לא מגחך עכשיו.

ועוד גילוי מן הזמן האחרון, שמלמד על ההטייה המובנית של הוועדה. אחרי ששוקללו במכסות הייצוא "עתודות הגז" המשוערות בקידוח "מירה", התברר שהקידוח נכשל, ובעצם אין שם גז. אנחנו לא ניהנה מן הגז הוירטואלי הזה, אבל מכסות הייצוא כבר נהנו.

הפליאה היחידה היא שמישהו בכלל מתפלא על התוצאות האלה. בישראל שולטת דת ההון, וכוהניה פזורים בכל שדרות השלטון. מרגע שההון-שלטון החליט על ייצוא של משאב לאומי כמו גז – הפור כבר נפל. ועדות ותקנות הן רק קוסמטיקה שמטרתה להעניק מראית עין של שיקול דעת מקצועי להחלטה אידאולוגית. מסקנותיהן ידועות מראש, המדרון החלקלק ידוע מראש, וכך גם התרוששותו של הציבור.

צימוק לסיום: את הגז המיועד לייצוא מקררים בהליך יקר ומסובך. לאחרונה פורסם שמונה פרוייקטור להקמת מתקן הנזלת הגז – אלוף (מיל.) עמוס ירון. על המעורבות העמוקה של גנרלים בדימוס בשוק הגז – תמיד מצד רווחי המשקיעים, אף פעם לא מצד רווחי הציבור – ידובר בהמשך. ירון הגדיר את הסכמתו לנהל את הפרוייקט שיגנוב לישראלים את הגז שלהם במלים: "אני פטריוט ישראלי".

ועם מה שנשאר בסוף – נממן את האבטחה של מאגרי הגז

ב-22 ליוני 2011, לאור פרסומים על היערכות צה"ל לאבטחת מתקני הגז, שלחה ח"כ שלי יחימוביץ' שאילתה לשר להגנת העורף, מתן וילנאי, ובה ארבע שאלות:

"1. מהי התוספת השנתית הצפויה לתקציב הבטחון לצורך ביצוע פעילות האבטחה השוטפת של מתקני הגז הטבעי  לחופי ישראל, בכלל זה הגדלת סדר הכוחות?

2. מהי העלות הכוללת של הציוד הנוסף הנרכש על ידי צה"ל לצורך אבטחת המתקנים?

3. האם חברות הגז נושאות בעלויות האבטחה, ואם כן מהו גובה השתתפותן?

4. האם צה"ל לוקח חלק באבטחה השוטפת של מתקני תשתית אזרחית אחרים בישראל, ואם כן, האם אותם הגופים בעלי המתקן המאובטח נושאים בעלויות האבטחה ובאיזה שיעור?"

תשובתו של השר הגיעה ב-16 באוגוסט: "באשר לשאלה הנוגעת למימון עלויות האבטחה יצוין, כי חברות הגז נושאות באופן מלא בעלויות האבטחה, וזאת בשים לב להחלטת ממשלה 2762 מיום 23 בינואר 2011".

או שהשר וילנאי לא קרא את החלטות הממשלה שהוא היה חבר בה, הוא שהוא קרא ולא הבין, או שהוא הבין והוא משקר. כשירות לציבור, הנה הסעיף הרלבנטי מאותה החלטת ממשלה:

"הממשלה תשתתף בהוצאות האבטחה השוטפות של מאגרי גז ונפט ימיים ומתקנים ימיים להפקתם בשטחי חזקה שבשטח המים הטריטוריאליים או הכלכליים של המדינה, ואשר משרד הביטחון דרש את אבטחתם, ובלבד שלכל הפחות רבע מתפוקתו השנתית של מאגר או מתקן כאמור תהיה משווקת לצרכי המשק הישראלי. ההשתתפות תהיה במחצית מההוצאות השוטפות הכרוכות באבטחת מתקני נפט ימיים הנובעות מסדרי האבטחה המונחים על ידי משרד הביטחון".

ובכן, וילנאי חירטט. המדינה תממן חצי מעלויות האבטחה; בפועל, כמעט כל המתקנים והמאגרים (למעט הקטנים ביותר, 25 מיליארד מ"ק ומטה) ייהנו ממימון זה, משום שרף הזכאות – 25% מהגז לשוק המקומי – נקבע במכוון לרמה מגוחכת. זכרו גם שלפי המלצות ועדת צמח, המאגרים הגדולים יורשו לייצא לא יותר מ-75% מתפוקתם.

העובדה המכריעה שנשמטה מלשון החוק (ולא במקרה) היא שהאבטחה שעליה מדברת החלטת הממשלה היא האבטחה הפנימית על אסדות הגז (אל שגשוגו של פלח השוק הזה ותפקידו ברשת האינטרסים של מדיניות הגז נשוב בהמשך). האבטחה ההיקפית של המים הכלכליים, שעלותה מיליארדי שקלים, תהיה על המדינה לבדה, ולא עלה על דעתו של איש לגלגל אותה, או את חלקה, על המשקיעים.

בכל מקרה, המציאות לא חיכתה לוילנאי וגם לא ליחימוביץ'. בשעה שהשניים החליפו ביניהם מכתבים מנומסים, חיל הים כבר איבטח בפועל אסדות גז וגם מכליות גז נוזלי, באופן לא רשמי, לא מוסדר – אבל כמובן מתקציב המדינה. סביב הפעילות הזאת כבר פורחת תעשיית השוּשוּ והגבורה המוכרת (כולל כתבת התדמית הבלתי-נמנעת של רוני דניאל, ש"התלווה ללוחמים").

לא תתפלאו לגלות שאת סעיף המימון הממשלתי לאבטחה הפרטית על אסדות הגז, שלא הופיע במסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי, הוסיף ראש הממשלה באופן אישי. נתניהו גם הגדיל לעשות וקיים פגישות עם מנהלי חברות גז אמריקניות בנושא אבטחת מתקני הגז הישראלים – מן הסתם כדי להסיר חששות מליבם ("דונט וורי, מיסטר דייוידסון, יור גאז איז סייפלי סקיורד ביי די איי-די-אף"). הנה דוגמה נוספת למעורבות העמוקה של נתניהו במשק הגז הישראלי, מעורבות שמציבה באופן עקבי את רווחיות המשקיעים מעל לטובת הציבור.

תיכף נגיע למספרים, ואז כמה לסתות יישמטו בתדהמה. אבל לפני כן, נקודה בסיסית. הרבה קוראים מן הסתם שואלים את עצמם: למה שהמדינה לא תאבטח את מאגרי הגז? זה משאב לאומי, לא? החיזבאללה מאיים לפגוע בו, לא? (לא ממש. הלבנונים טוענים שישראל שואבת גז משטח המים הטריטוריאליים של לבנון; עוד נחזור לזה). כמו שצה"ל מגן על הכור הגרעיני ועל מתקנים אסטרטגיים חשובים, הוא מגן גם על הגז.

לא, זה לא בדיוק "כמו". להבדיל מכל המתקנים האסטרטגיים האחרים, מאגרי הגז שמול חופי ישראל הם מיזמים פרטיים. הם אומנם פועלים בזיכיון ממשלתי, אבל הבעלות עליהם היא כולה בידי חברות הגז. למדינת ישראל – ובהשלכה, לאזרחי ישראל שאינם מחזיקי מניות – אין שום קמצוץ בעלות על הגז הזה. כך שצריך לומר ברורות: צה"ל נשלח להגן על עסקים פרטיים. נזכיר רק שהזכויות על הפטנט הזה שמורות לקואליציה האמריקאית-בריטית שפלשה לעיראק תחת אמתלות כוזבות, ובפועל השתלטה על שדות הנפט העצומים; החיילים שהוצבו שם הבטיחו מעבר חלק של הנפט העיראקי לידי תאגידי נפט אמריקאים ובריטיים (ראו כתבה מצוינת כאן). חייבים להודות שיש משהו בניתוח הלניניסטי של המלחמה כתוצר הכרחי של הדחף הקפיטליסטי לפרוץ שווקים ולמקסם רווחים.

זה נכון שמעמדם של מאגרי הגז שונה ממעמדם של עסקים פרטיים אחרים. באיחור של 50 שנה המדינה אפילו הכירה בכך וחוקקה את חוק ששינסקי. המדינה גובה תמלוגים והיטלים מיוחדים על הגז, ויש לה אינטרס ברור שהמאגרים לא ייפגעו. אבל כל זה לא גורע מן העובדה שגם למשקיעים יש אינטרס ברור להגן על השקעתם. ובמצב כזה נשאלת השאלה – מדוע לא להטיל על המשקיעים השתתפות חלקית בהוצאות האבטחה? כל בעל חניון, אתר בנייה או מחסן סחורות שמציב אבטחה מסביב לנכס שלו מממן את האבטחה הזאת מכיסו; מדוע חברות הגז פטורות מהוצאות האבטחה ההיקפית על נכסיהן, ועוד זוכות לסיבסוד של מחצית מעלות האבטחה הפנימית?

"עלויות סבירות יחסית" (קצין בכיר מרגיע)

בינתיים הזמן עובר, חיל הים כבר מאבטח בפועל את מתקני הגז, והדרישות התקציביות יוצאות לאור. בינואר השנה שיגרו קצינים בחיל הים "בלון ניסוי" בדמות דרישות תקציביות למימון האבטחה של מתקני הגז: תוספת של אלפי שעות שיט, עוד שתי ספינות טילים בעלות של מאות מליוני שקלים, וכדומה. חצי שנה מאוחר יותר הוצגה כבר הדרישה הרשמית – תפוחה ומתפקעת מכל טוב טכנולוגי: ארבעה כלים ימיים גדולים, בסדר גודל של ספינות טילים; גיוס של מאות בעלי תפקידים נוספים; סיורי אוויר של שני מל"טים מסוג "הרון 1" (מכונים "שובל"); והתקנת אמצעי מודיעין וגילוי באזור, כולל מכ"מים על אסדות הקידוח.

העלות של כל השיגועים האלה: 3 מיליארד שקל. זוכרים את ה"עז" שהכניס נתניהו לחוק ששינסקי – "המדינה תשתתף במחצית מעלויות האבטחה למתקני הגז"? המחטף הזה נכנס לחוק על בסיס הערכה שעלויות האבטחה יגיעו ל-20 מיליון דולר בשנה (הערכת המקסימום, של חברות הגז עצמן, עמדה על 25 מליון דולר). שנה וקצת מאוחר יותר – והסכום קפץ פי 40 כמעט! במסדרונות השלטון לא נרשמה התרגשות; תקציב הביטחון שוב גדל, מה עוד חדש. רק שהגידול הנוכחי נוגס ברעבתנות מן הסלאמי ההולך ומתכווץ של הכנסות המדינה מרווחי הגז. חברי הכנסת שהצביעו בעד סעיף האבטחה ממילא לא יזדקקו לשירותים החברתיים שיממומנו מקרן תמלוגי הגז, הוירטואלית לעת עתה.

עם פתיחת הדיונים על תקציב 2013 החל שוב הריקוד המושחת של משרדי האוצר והביטחון, מצג שווא של "חילוקי דעות נוקבים" שנועד לסמא את עיני הציבור. לצורך כך גייס חיל היום את המועצה לביטחון לאומי, וזו החרתה-החזיקה אחריו בדרישה לתוספת תקציבית אדירה לצורך אבטחת מתקני הגז. המחיר הפעם ננקב בדולרים (700 מליון), מן הסתם כדי להעניק לתביעה נופך מקצועי יותר.

והדובדבן שבקצפת, הנרמז רק בחדרי חדרים ובלשון עקיפין מאד זהירה: צוללת "דולפין" השישית והאחרונה שתגיע מגרמניה מיועדת למערך האבטחה של אסדות הגז. העניין הזה רגיש מאד – נשק אסטרטגי (בעל יכולת גרעינית) שעובר הסבה לאבטחת העסקים הפרטיים של טייקוני גז זה לא בדיוק דבר להתכבד בו בראש חוצות. ה"דולפין" הוא כלי הנשק היקר ביותר שצה"ל אי פעם רכש: 400 מליון יורו, מתוכם שליש במימון גרמני. אם אכן יש ממש ברמיזות שהצוללת השישית תשמש גם לאבטחת מתקני הגז, אנחנו כבר נכנסים למה שהאמריקאים מכנים, a whole different ball game. העלות לישראל תהיה בסביבות 1.3 מיליארד שקל.

חכו, זאת רק ההתחלה. עד כאן דובר רק בעלויות רכישה, לא בתפעול שוטף. תפעול כולל הכשרת צוותים, קניית חלפים, אימונים וכדומה; הערכת הצבא מדברת על 480 מליון ש"ח לשנה. דניאל ארגו חישב ומצא שהעלות הכוללת של אבטחת מתקני הגז (מבלי להחשיב את הצוללת), לאורך כל שנות פעילותם, תגיע לכל הפחות ל-17 מיליארד שקל.

רגע. בואו ניזכר: כמה כסף בדיוק מצפה המדינה לקבל מתמלוגי הגז והיטל ששינסקי? על פי החשב הכללי באוצר, כלל ההכנסות הוודאיות (על בסיס כמויות ודאיות במאגרים פעילים) יגיע ל-20.3 מיליארד שקל. הסכום הזה נמחק כמעט לגמרי כשמפחיתים ממנו את עלויות האבטחה, בחישוב של ארגו. אם מוחקים ממנו גם עלויות נוספות בגובה מיליארדי  דולרים שהמדינה התחייבה לשאת בהן – הקמת תשתיות לקליטת הגז וצינורות להובלתו – יוצא שרווחי הגז הוודאיים לא רק נמחקים אלא הופכים לשליליים: כל ההכנסות מן הגז יחזרו בסיבוב של 180 מעלות למימון האבטחה של מתקני הגז והקמת התשתיות הנלוות, והמדינה אף תגדיל לעשות ותשלח יד לכיסו של האזרח כדי לממן עלויות עודפות. זאת לא השערה צינית; גורם צבאי בכיר כבר העריך שעלויות האבטחה ימומנו מקרן תמלוגי הגז (עדכון: הנה הגיעה הדרישה הרשמית של משרד הביטחון; עדכון נוסף: עכשיו זה רשמי, 700 מיליון דולר מכספי הקרן יילכו למימון האבטחה). אהה; אולי לזה התכוון נתניהו כשהבטיח שרווחי הגז יופנו בין השאר לביטחון: לביטחון של משקיעי הגז. ועל מנת שהם יהיו בטוחים לגמרי, גם את מתקן ייצוא הגז הנוזלי שיוקם על פי המלצות ועדת צמח – יאבטח חיל הים. כי מה, אישרנו להם לייצא את רוב הגז שלנו ואז נזרוק אותם לכלבים? אבטחה, אבטחה, אבטחה – כל הדרך אל הבנק.

קרן השפע של תמלוגי הגז הפכה לבור תחתיות. הסלאמי לא יפרנס את הציבור, הציבור יפרנס אותו.

האופטימיים בינינו יכולים לנפנף בהערכות האוצר על הכנסות משוערות מתמלוגי הגז (על בסיס מאגר לוויתן, שעוד לא החל לפעול); אלה מסתכמות ב-548 מיליארד שקל, סכום אגדי לכאורה שמגמד את הוצאות האבטחה הצפויות. המפוכחים בינינו יזכירו רק זאת: כמו שמשרד הביטחון הקפיץ את עלויות האבטחה פי 40 תוך פחות משנה וחצי, הוא יכול לעשות את זה שוב. ושוב. ושוב.

שערוריית תקציב האבטחה המנופח למתקני הגז עברה בשתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת. צדיק אחד בסדום, עיתונאי "דה מרקר" אבי בר-אלי, כתב דברים כדורבנות:

"כשישבה ועדת ששינסקי על המדוכה וחישבה את נתח המדינה הראוי לאזרחי ישראל מרווחי מכירת הגז שלהם, לא חסכו חברות הגז מפירוט הוצאות שונות ומשונות שיש לגרוע מהתחשיבים. כך, שגודל העוגה שתחולק בין החברות הפרטיות לבין אזרחי ישראל יתחיל בקטן. לאט לאט, הן ניכו מהעוגה המשותפת הוצאות חיפוש, קידוח, מבחנים, מימון, הנהלה וכלליות – והותירו על השולחן עוגה מקוצצת, שרק ממנה ייפרס חלקו של הציבור.

לאחר שהקימו קול זעקה נוסף כי אין בשארית כדי להשביע את רעבונן, הן דרשו – וגם קיבלו – הבטחה לכיסוי 150% מהוצאותיהן עד שתתחיל גביית היטל ששינסקי מרווחיהן, בעוד שמאגר תמר אף זוכה לכיסוי מפליג של 200%. ואם לא די בכך, נזעק גם ראש הממשלה עצמו לקריאות ההצלה והסכים לממן מחצית מעלויות האבטחה הפרטית ששוכרות החברות עבור עצמן.

רק מהפרוסה הנכבדה שנותרה על השולחן, אזרה הממשלה אומץ לשמור לעצמה נתח של 60%, אך אבוי – לא שמה לב שבהמולה המלאכותית שכחה היא לנכות קודם את ההוצאות שלה. "קיוויתי ל–3 מיליון והרווחתי מיליון, כשהמדינה רוצה את ה–2 מיליון", הוסיף שלשום רובין [עו"ד פנחס רובין, בא כוחה של ישראמקו, ע.ל.], ושכח לנכות משני המיליונים 3 מיליארד."

מה פשר הטירוף הזה, בעצם?

אני מניח שיותר מקורא אחד תולש את שערותיו בתיסכול בשלב הזה ושואל את עצמו: איך הגענו להוצאות כאלה, מה התכנית האסטרטגית מאחורי הסכומים האגדיים האלה, ולאן כל זה מוביל.

אני לא פרשן בטחוני ולא מתיימר לקרוא את מחשבותיהם של קברניטי המדינה והמשק. כשנכנסים לאזור הספקולציות, חשוב תמיד לזכור: לא תמיד הקברניטים יודעים לאן הם מנווטים. לפעמים גם להם אין מושג, וכל מה שמבדיל אותם מאיתנו זו ארשת פנים צופנת-סוד של "אחד שיודע".

או שהם כן יודעים, ולא ששים לדבר על זה. בכל מקרה, כדאי להציף לפני השטח את מה שכבר ידוע.

ובכן: ההנהגה הישראלית מבקשת להפוך את כל שטח המים הכלכליים של ישראל לשטח מאובטח ומפוקח. אם היום שולט חיל הים בשטח ימי של 13,500 קמ"ר, על פי התכנית הוא עתיד לשלוט ב-36,500 קמ"ר, כמעט פי שלוש. המשמעות היא מהפכה גמורה בתפיסת הביטחון הימי של ישראל, וממנה כמובן נגזרת קפיצה עצומה בסד"כ של חיל הים.

על פי תחקיר של "דיפנס ניוז" שצוטט ב"גלובס", ישראל מתכננת להקים משמר גבול ימי להגנה על שדות הגז שלה, שכן במצב הנוכחי חיל הים אינו מוסמך או מוכשר לטפל בגורמים אזרחיים בתחומי המים הכלכליים. הגוף הצבאי החדש יצוייד בכלי שיט ותצפית לא מאויישים כמו ספינות "פרוטקטור", מל"טים מסוג "הרון" ו"הרמס" ועוד.

שלא תהיה טעות: מאחורי הפטפטת הבלתי-פוסקת על ביטחון ואבטחה יש אינטרסים כלכליים ברורים. לפי "גלובס", שוק ההגנה והאבטחה של אסדות קידוח נהנה מאחד משיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר בשוק הצבאי הגלובלי. הוא נשלט על ידי יוצאי שייטת 13. חברות הגז נמשכות אליהם בגלל הכישורים המתאימים, הם נמשכים לתפקידי האבטחה בגלל החוזים השמנים. תא"ל במיל' נועם פייג, לשעבר סגן מפקד חיל הים, ציין בסיפוק: "אני מודע למדינות רבות, מאמריקה הלטינית ועד מזרח אסיה, שבהן חברות ישראליות מספקות פתרונות (אבטחה והגנה) או מתמודדות במכרזים לאספקת פתרונות כאלה… וזו רק התחלה".

מי זה נועם פייג? בראיון ל"גלובס", הוא מזוהה כאיש חיל הים לשעבר. גם בהרצאה שנשא במכון למחקרי ביטחון לאומי ("איומים ואתגרי אבטחה במתקני האנרגיה הימיים"), הרצאה שגדושה בתרחישי אימים של טילים אוויר וטילי ים, פיגועי התאבדות ומוקשים נגד צינורות גז – הוא זוהה כתא"ל במיל., סגן מפקד חיל הים לשעבר. ככה מוכרים "צרכי ביטחון" לציבור: מציבים מולו גבר סמכותי עם עבר פיקודי בצה"ל.

חיפוש קצר בגוגל מעלה שנועם פייג מכהן מזה שנתיים וחצי כמנכ"ל של חברת N. Maritime Consulting, העוסקת בפתרונות אבטחה ימיים. כלומר, נועם פייג הסא"ל במיל. מנסה לשכנע את מדינת ישראל להקצות תקציבי ענק לאבטחה ימית שמהם ירוויחו, בין השאר, חברות כמו החברה של המנכ"ל נועם פייג.

ניגודי אינטרסים כאלה הם עניין שבשגרה באזור הדמדומים שמשתרע בין "הביטחון" ל"עסקים". גם כשהם ידועים לכל הנוגעים בדבר – נהוג לעבור עליהם בשתיקה. בפני ועדת צמח שנידונה קודם לכן הופיע תא"ל (מיל.) שי ברוש, מפקד שייטת 13 לשעבר, והפגיז אותה באיומים מסמרי שיער על מה שעלול לקרות במקרה של התקפה על מתקן יבשתי לייצוא גז. המלצתו היתה – להקים את מתקן הייצוא בלב ים. עיסוקו האזרחי של ברוש, לא תתפלאו, הוא ייעוץ בטחוני לפלטפורמות ימיות, ולמעשה את המצגת בפני הוועדה הגיש מטעמו של משקיע מחו"ל.

ובפועל? מסתבר ש"אבטחה" זה מושג גמיש למדי. לא פחות מטילי החיזבאללה, גם רשתות דיג של סירות תועות עלולות להסב נזקים כבדים למנועי השאיבה והקידוח של אסדות הגז. מה עושים? מזעיקים את חיל הים, שיגרש את ספינות הדיג. בסך הכל יש לו ניסיון מצוין בפעילות כזאת. תקציב הביטחון סופג הכל.

מה אמור לעשות האזרח המודאג? כצעד ראשון, לוותר באדיבות על עצתו של כל קצין במיל., יהיה זה סמל או רב-אלוף, שאת משכורתו משלמת חברה בעלת עניין בנושא האבטחה הימית. כצעד שני, לזכור תמיד שאנשי צבא נוטים לראות סיכונים ואיומים מתחת לכל אבן. גם בלי אינטרסים כלכליים, קשה להם להתעלות מעל הפרספקטיבה הזאת. הנה, כנגד עמדתם של פייג וברוש, שהמליצו בחום על השקעה מסיבית באבטחת מתקני הגז הימיים, קבוצה אחרת של קצינים המליצה בדיוק ההיפך. ביוני 2011 שיגרה הקבוצה הזאת (בהם עמרם מצנע ואחרים) מכתב לראש הממשלה, שר הביטחון ושר האנרגיה והמים. הקצינים התריעו מפני הסתמכות מופרזת של משק האנרגיה על מרבצי גז ימיים, שעלולה לשתק את המדינה אם חלילה יותקפו המתקנים: "צה"ל", הם כותבים, "כמו כל צבא אחר, אינו יכול להבטיח חסינות מוחלטת מפני פגיעה באסדת גז בלב ים. אין הדבר תלוי ביכולותיו הרבות של צה"ל או בתוספת אמל"ח או סד"כ כי אם באופיה הבלתי אפשרי של המשימה".

ההתרעה הזאת שקעה למצולות, איפהשהוא בין קידוח תמר לים-תטיס. הדוקטרינה שהשתלטה לחלוטין על המחשבה והפעולה של מקבלי ההחלטות גורסת: הכל אפשרי, אם רק שופכים מספיק כסף. בראיה רחבה יותר, אין כאן חידוש, שהרי זו הדוקטרינה הבטחונית השלטת במדיניות הישראלית של העשור האחרון. שני הפרוייקטים העצומים, זוללי-התקציבים ביותר של העשור היו הקמת גדר ההפרדה ופיתוח מערכת "כיפת ברזל". הנחת היסוד בשניהם זהה: בידוד ומיגון מקסימלי של מרחב המחייה הישראלי, שכן מסביב לו שורצים אויבים רצחניים שלא מכירים שפה אחרת חוץ מטרור. הנחה כזאת אומנם מוציאה מחוץ למשחק נתיבי מדיניות חלופיים, שיכולים לערוב לביטחון המדינה ומשאביה בהוצאות קטנות בהרבה, אך כרוכים, למרבה הצער, בפתיחת ערוצי דיאלוג ישירים עם שכנינו הערבים.

הבעיה הפעוטה בדוקטרינה השלטת היא שאין לה תחתית ואין לה קץ; היא מקריבה את הטווח הארוך לטובת הקצר. גדר ההפרדה לא תגן עלינו מפני טרור של טילים, "כיפת ברזל" תרושש אותנו לפני שתצליח להתמודד בהצלחה עם אלפי הטילים שבידי חמאס וחיזבאללה, וכעת, המשמר הימי החדש שיוקם כדי לבודד את מתקני הגז מכל איום טרור פוטנציאלי ישאב אל קרביו עוד ועוד תקציבים (הים ענק, הסטי"לים קטנים, צריך להקטין את זמן התגובה ככל שמפלס ההיסטריה עולה, ולכן – עוד סטי"לים, עוד אמצעי תצפית ויירוט, וכך הלאה והלאה).

ישראלים נאיבים תופסים את ראשם אל מול מצעד האיוולת הזה, לכאורה חסר כל היגיון. אבל התגובה הזאת היא איוולת בעצמה, שכן היא מסרבת לרדת לעומקו של ההיגיון המניע את המערכת הזאת, השמן בגלגלי מפלצת הביטחון הישראלית: ביזנס, בסך הכל ביזנס. או במילותיו של יועץ לאבטחת מתקנים ימיים, יוצא שייטת: "בסופו של יום צריך לזכור שמעבר לשיקולי האבטחה, מדובר בסך-הכול באמצעי לעשות כסף".

כדי להבין טוב יותר איך המכונה עובדת, כדאי להתוודע לנפשות הפועלות; אלה שפועלות בזירה "הבטחונית", אלה שפועלות בזירה "העסקית", ואלה שמרוב בלבול כבר לא זוכרות את מי הן משרתות.

* * *

ח"כ אנסטסיה מיכאלי: כל עיכוב וויכוח סרק פנימי יפעל לטובת אויבינו. עולה חשד סביר כי גורמים עוינים בתוך המדינה, ואני רוצה לחזור על זה שוב, בתוך המדינה, פועלים במכוון נגד עצמאות כלכלית לישראל. גורמים אלה מנסים לתמרן את דעת הקהל על מנת לעכבת את פיתוח התגליות. ולשירותי הביטחון, לדעתי, ואני בטוחה שיסכימו אתי הרבה חברים, צריך לבדוק ולחקור קשר אפשרי בין הגורמים האלה לפעילות חתרנית נגד המדינה. בנוסף, ברור כי הסכמים יש לכבד —
ח"כ נחמן שי: מה שירותי הביטחון צריכים לעשות? לא הבנתי.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אני מציע לך לא להפריע לחברת הכנסת מיכאלי. מכיוון שאני לא אתן לה להפריע לך, כי אני מהמר שהדברים שלך לא ינעמו לאוזניה.
ח"כ נחמן שי: לא הבנתי. אני שואל את חברתי מה עניין שירותי הביטחון לכאן?
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: ההיתממות שלכם בעניין האיראני מדאיגה אותי.
ח"כ ראלב מג'אדלה: היא התכוונה למוסד.
ח"כ אנסטסיה מיכאלי: יש לי עוד ארבעה משפטים לסיים ואחר כך אתם תירשמו לדבר על פי התור.
ח"כ נחמן שי: נרשמנו, רק אנחנו לא מקבלים את רשות הדיבור.
ח"כ ראלב מג'אדלה: לא, השאלה אם התכוונת לשב"כ או למוסד.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: חבר הכנסת מג'אדלה, אני מאד מודה לך. תודה רבה. השר פלד אמר את דברו, אני חושב שהוא מבין כאן יותר מכמעט כולם. בפיקוד הצפון.
ח"כ ראלב מג'אדלה: נכון, הפיקוד הכי חשוב.

* * *

גנרלים נותנים גז

אם פעם קציני צה"ל בכירים היו פורשים כדי "לעשות לביתם", היום הם פורשים כדי "לקדוח לביתם". תגליות הגז הגדולות משכו אליהן לא רק טייקונים אלא גם גנרלים בדימוס, מושבתים מפעילות פוליטית בשל חוק הצינון. שורה ארוכה של גנרלים ואנשי משטרה הוצנחו לחברות הגז מיד עם שחרורם; כהרף עין, מי שפעלו עשרות שנים ללא ליאות להגן על בטחון המדינה, החלו לפעול ללא לאות לגייס הון ולפתוח דלתות. הביטוי השגור הוא "לשחרר חסמים ביורוקרטיים"; הגנרל בדימוס הוא מעין חומר משלשל, לקסטיב, שפותח את העצירות הביורוקרטית לרווחתו של הטייקון. עסקה מצוינת לשני הצדדים; זה נהנה וזה אינו חסר.

ואלה שמות:

1. רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי: לשעבר רמטכ"ל, כיום יו"ר "שמן חיפושים". עלות שכר: 100 אלף ש"ח (לחודש, לחודש), לא כולל בונוסים ואופציות. השתלם? כנראה שכן. אחרי מו"מ ארוך עם משרד הביטחון, קיבלה "שמן חיפושים" אישור לקדוח בשטח אש מול חוף פלמחים, והופ, מניית "שמן" זינקה ב-50% (לעומת זאת, אם אתה לא רמטכ"ל לשעבר, תתקשה להשיג אישור אפילו לבור מים בתחומי שטח אש).

2. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, לשעבר ראש אג"ת וראש המועצה הלאומית לביטחון; כיום יועץ חיצוני ל"גבעות עולם". עלות שכר: 45 אלף ש"ח ועוד 750 אלף ש"ח על כל קידוח שיגיע להפקה מסחרית. השתלם? איילנד אופטימי: "הדבר השני הוא ההתנהלות מול הרשויות. כדי להפיק נפט בקידוחים של גבעות, ליד ראש העין, צריך לעבוד באינטנסיביות עם משרד הביטחון – השטח הוא שטח אש – משרד התשתיות, המשרד לאיכות הסביבה, מינהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל, רשות ניירות ערך. המון רגולציה, המון רשויות שצריך לדעת להתנהל מולן נכון, ובזה יש לי ניסיון". בינתיים הוא מנצל את המוניטין הבטחוני שלו כדי לדחוק במקבלי ההחלטות לתגבר את האבטחה על מתקני הגז והנפט. שום קשר לבונוסים, כמובן.

3. אלוף (מיל.) מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד, כיום יו"ר "גוליבר אנרג'י", שעוסקת בחיפושי נפט, גז ומתכות יקרות. עלות שכר: אין משכורת, אבל יש אופציות בשווי מליוני שקלים. השתלם? כנראה שכן. באפריל השנה הפכה "גוליבר" לחברה הראשונה בתולדות ישראל שקיבלה רשיון לחיפושי אורניום.

4. אלוף (מיל.) יואב גלנט, לשעבר אלוף פיקוד הדרום, כיום מנכ"ל "נאמקס" (מחזיקה בחלק מרשיונות "פלאגי'ק" לקידוחי נפט וגז במעמקי הים התיכון). עלות שכר לא ידועה (החברה פרטית). השתלם? ימים יגידו. כדאי לעקוב אחרי הלחצים של "נאמקס" על ממשלת ישראל להרחיב את הסכם שיתוף פעולה עם קפריסין.

עוד גנרלים שנותנים גז: יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, וניצב בדימוס יעקב רז, ראש אגף תנועה במשטרה לשעבר, כיום דירקטורים ב"שמן"; תא"ל (מיל.) אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר, כיום (בין השאר) יועץ אסטרטגי ל"שמן חיפושים"; משה קראדי, מפכ"ל המשטרה לשעבר, כיום מנכ"ל חברת "פי גלילות"; ודודי כהן, עוד מפכ"ל משטרה לשעבר, כיום יו"ר חברת "כהן פיתוח" (שתי החברות בשליטת "דלק אחזקות" של יצחק תשובה).

כל השקשוקה הזאת של גנרלים, אופציות, רשיונות קידוח, גיוסי הון ותקציבי אבטחה היתה אולי עניין מצחיק אלמלא הבדיחה היתה חוזרת שוב ושוב על עצמה, ותמיד על חשבוננו. הבעיה היא לא התנהלותם האישית של הגנרלים – לא תאוות הבצע משורבבת-הלשון וגם לא ההתחסדות שבה היא נעטפת ("רציתי לתרום לנושא הגז בשל חשיבותו האסטרטגית למדינת ישראל"). הרי אותם גנרלים עשו מעשים חמורים הרבה יותר, כולל פשעי מלחמה, לפני שפשטו את מדיהם. שום שיחת טלפון בין אשכנזי או גלנט לבין פקיד בכיר במשרד האנרגיה והמים, שמטרתה לשמן את גלגלי הביורוקרטיה ולחלץ עוד זכיונות והטבות למשקיעי הגז, לא משתווה בחומרתה לפקודה לשטֵח שכונת מגורים בעזה.

הבעיה היא לא הם, אלא השיטה. שיטה שמעניקה למיליארדרים ולעושי דברם גישה חופשית אל הצמרת השלטונית של ישראל, אך חוסמת את קולו של הציבור; שיטה שבה חברי כנסת מתוגמלים ולא נענשים על התייצבותם הנרצעת לצידו של ההון; שיטה שבה מפטמים את הציבור מצד אחד ב"איומי ביטחון" מבעיתים רק כדי לחלוב אותו מן הצד השני. על הצד הבעייתי הזה של חינגת הגנרלים וקידוחי הגז אף אחד לא מדבר (להוציא את רועי צ'יקי ארד חד-העין); קל הרבה יותר להשתלח בטייקונים מאשר להודות שהאנשים שבחרת לכנסת מכרו את אמא שלך בזיל הזול.

אז בואו ניתן מבט ממעוף הציפור על המערכת הזאת, וברוח הצבאית שנכנסנו אליה, נחלק אותה לשלושה שחקנים: הממשלה, חברות הגז, והציבור. הגורמים הרלבנטיים בממשלה הם משרד הביטחון (הענקת אישורים בטחוניים לקידוחי גז, תכנון ותיקצוב האבטחה ההיקפית עליהם), משרד האנרגיה והמים (מתן זכיונות, קביעת מכסות ייצוא) ומשרד האוצר (גביית ההכנסות לקרן תמלוגי הגז). יש עוד משרד אחד, קוראים לו המשרד להגנת הסביבה, אבל הוא ילד הכאפות הקטן שכל הגדולים משאירים הרחק מאחור כשהם בועטים בכדור הלאה ביניהם.

במשרד הביטחון ידוע לנו מי עובד. במשרד האוצר ידוע לנו מי שולט – נתניהו. משרד הביטחון והצבא דורשים עוד ועוד תקציבים לאבטחת המתקנים. חלק מהכסף יישאר בצבא, חלק יגיע לידי חברות אבטחה פרטיות שמנוהלות על-ידי החברים שלהם, יוצאי צבא, מומחים לאבטחה – וחלק אולי יגיע לידי הקצינים שדרשו אותו, אם יפשטו את מדיהם מספיק מהר כדי להצטרף לחברים שלהם בשוק הפרטי. הדרישות האלה מתקבלות בהתלהבות באוצר ובלשכת נתניהו – גם צמיחה לשוק האבטחה, גם מסר מרגיע למשקיעים, שכספם מוגן היטב. המשקיעים, כזכור, גם הם מיוצגים בידי גנרלים, ואלה מצידם לוחצים כל הזמן "לשחרר חסמים", להגדיל את הייצוא, את האבטחה, את הרווחים. בתווך נמצא משרד האנרגיה והמים, שפועל כחותמת כשרות מקצועית, שליח צייתן בין משרדי הביטחון והאוצר וחוזר חלילה.

השילוש הקדוש, הון-שלטון-ביטחון, פועל בתיאום מושלם. יש מי שממונים על פמפום מפלס החרדה הלאומי, יש מי שממונים על הסחות דעת, וכולם מחלקים ביניהם יפה את אוצרות הארץ הזאת, המצטמקים והולכים.

והשחקן האחרון? הציבור? הס, פן תעיר. ישן לו אפרוח, אפרוח זעיר.

יש לנו צבא חזק וגדול – בואו נגן גם על הגז של קפריסין

כידוע, ההון הגלובלי אינו יודע גבולות מדיניים. בזרימתו החופשית ממדינה למדינה, הוא יוצר מצבים מדיניים חדשים ולא צפויים. ואז נשאלת השאלה מה עושים המדינאים: מעצבים את המדיניות כך שתקל על זרימת ההון ככל האפשר, או שוקלים מנגד גם את טובת הציבור שהעלה אותם לשלטון. טוב, התשובה במקרה הישראלי לא בדיוק נסתרת מן העין.

תגליות הגז של השנים האחרונות חוללו משברים מדיניים מול לבנון וטורקיה, שעלולים להסלים לכדי עימות אמיתי. לבנון טוענת כי הסכם שיתוף הפעולה בקידוחי גז בין ישראל לקפריסין מדצמבר 2010 גזל שטח של 854 קמ"ר מן המים הכלכליים שלה. ישראל הגיבה – להד"ם. בשטח המדובר עדיין אין קידוחים, אך ידוע כבר כי יש בו מרבצי גז משמעותיים. האמריקאים דווקא צידדו בעמדה הלבנונית, אבל המחלוקת לא פשוטה בכלל; הנה הסבר לא משוחד של טיב המחלוקת והנה ניתוח משפטי של הדרכים הפתוחות ליישבה.

איך שלא ייפתר המשבר, עניין אחד ברור: במצב של אי-בהירות ביחס למיקומו של הגבול הימי בין שתי מדינות השרויות בעימות – אין מקום לצעדים חד-צדדיים. מה שנחוץ כעת, מה שממשלת ישראל למעשה היתה צריכה ליזום מעצמה, הוא בוררות בינלאומית מוסכמת שתכריע במחלוקת, ולא הכרזות חד-צדדיות של שני הצדדים על מיקומו של הגבול. דוברים ישראליים משחקים משחק מסוכן מאד כשהם מפמפמים מעל כל במה את "האיום של חיזבאללה" להתקיף מתקני גז ישראליים. האיום הזה בא לעולם בדיוק על רקע המחלוקת הטריטוריאלית – חיזבאללה איים לתקוף כתגובה על כך שישראל "שודדת" משאבי טבע לבנוניים. כל עוד לא הוכרעה שאלת הבעלות – האיום של חיזבאללה אינו תוקפני יותר מהכרזת הגבול החד-צדדית של ישראל. לפחות בדיקת מומחה אחת העלתה שרשיונות הגז שחילקה ישראל (להבדיל מקו הגבול הימי) אינם חורגים מעבר לקו הגבול שדורשת לבנון; לפיכך אולי הכל רוב מהומה על מאומה. "מומחי האבטחה" מתבקשים אם כן לשתוק קצת, עד שהתמונה תתבהר.

אם מול לבנון נשקפים סכנות בשל חוסר שיתוף פעולה, מול קפריסין נשקפות סכנות בשל עודף שיתוף פעולה. בדצמבר 2010 נחתם הסכם בין ישראל לקפריסין על סימון קו הגבול הימי ביניהן, להסדרת קידוחי הגז של שתי המדינות. במהלך 2011 שידרגו שתי המדינות את יחסיהן הבטחוניים – שוב, כדי להגן על האינטרסים המשותפים במאגרי הגז. בפברואר השנה הגיע הרומן הישראלי-קפריסאי לשיא עם ביקורו של נתניהו בניקוסיה. בשלב זה כבר דובר על שיתוף פעולה בחיפוש גז, הקמת מתקן לגז נוזלי בקפריסין שדרכו תייצא ישראל גז לאירופה, הקצאה של ספינות חיל הים לאבטחה של קידוחי גז קפריסאיים ופריסה של מטוסי חיל האוויר (גם כאן) ברחבי האי. במהלך השנה גם דווח שקפריסין תייבא גז מישראל עד שהקידוחים שבתחומה יתחילו לפעול; חברות כמו נובל אנרג'י ודלק אנרגיה, שכבר מיצו את פוטנציאל החיפושים מול ישראל, מתדפקות על דלתות הממשל הקפריסאי לקבל זכיונות קידוח בשטחים הימיים שברשותו.

כל ההתחממות הזאת מעצבנת מאד את הבריון השכונתי השני – טורקיה. ממשלת אנקרה, שאיננה מכירה בממשלה היוונית של קפריסין, כבר שלחה איומים לשני הצדדים ואף שיגרה משחתות לחיפוש גז מצפון לאי. גם העובדה שמטוסים ישראליים חודרים למרחב האווירי הטורקי לא בדיוק תורמת להרגעת האזור.

ההתפתחויות האלה הן מספיק דרמטיות כדי לייצר שיח ציבורי במדינה שבה הציבור (והתקשורת) פוקחים עין על השלטון ומעלליו. בישראל, כידוע, העין הזאת נעצמת כשמגיעים לנושאים שמוגדרים "ביטחון". אפילו סיקור תקשורתי ישיר אין; כל הדיווחים על שיתוף הפעולה הצבאי עם קפריסין מגיעים ממקורות חוץ. שוב ושוב, כשמשווים את עומק הדיווח והביקורתיות של העיתונות הכלכלית כלפי מושאי הסיקור שלה לעומת ההליכה-על-בהונות של העיתונות הצבאית – יוצאת האחרונה מבוישת וחפוית-ראש, עם זנבה בין רגליה.

הידיעה הדרמטית ביותר בהקשר הישראלי-קפריסאי פורסמה בסוכנות הידיעות הטורקית "אנטוליה", במאי השנה, ורק צוטטה בתקשורת הישראלית, ללא שום מעקב. על פי הדיווח הטורקי, ישראל הציעה (התחייבה?) לממן ולהקים מתקן הפקת גז בקפריסין. לצורך הקמתו, יישלחו 10,000 אנשי מקצוע לקפריסין לתקופה לא ידועה, ובליווי משפחותיהם, יגיע מספרם לכ-30,000. כדי לאבטח את מתקן הגז וכמות כזאת של ישראלים (שישוכנו בלימסול), תשגר ישראל לקפריסין עוד 20,000 חיילי קומנדו.

בקיצור: ישראל מתכננת לשגר לקפריסין אוכלוסיה של כ-50,000 איש, סדר גודל של עיר קטנה. מפוקפק? הזוי? תודו שזה לפחות מעניין; מעניין מספיק כדי להציק לרשויות בישראל שיספקו קצת מידע על המיזם הזה. אבל כלום, גורנישט; התקשורת הישראלית מעדיפה לספור מטרים מעוקבים של גז מאשר חיילי קומנדו.

מבלי להתחייב לנכונות הסיפור הזה, ברור שבין ישראל לקפריסין מתקיים שיתוף פעולה צבאי ובטחוני הדוק ביותר, שכבר עתה כולל סיורים ימיים ואוויריים; ברור ששיתוף הפעולה הזה נובע ישירות מאינטרסים כלכליים – הגנה על שדות הגז שבין שתי המדינות; ועוד ברור, שממשלת ישראל הקצתה משאבים צבאיים משמעותיים לטובת העניין.

העניין הזה צריך להדיר שינה מאזרחי ישראל שעדיין מאמינים במשמעות המילולית של צה"ל – "צבא הגנה לישראל". תקראו איך שתרצו לפעילות הימית והאווירית של צה"ל סביב מאגרי הגז הקפריסאיים – "הגנה על ישראל" זה לא. מה שמצטייר כאן לנגד עינינו, בבהירות שאין לטעות בה, הוא רתימה של הכוח הצבאי המדינתי לשירותם של משקיעים פרטיים, מעבר לגבולות המדינה. ובמלים פשוטות: ישראל מפתחת מדיניות אמפריאלית. תדע כל אם עברייה: הבן שהיא שולחת לחיל הים או האוויר עשוי להשקיע את מיטב שנותיו ומרצו בשמירה על רווחי נובל אנרגי' ודלק אנרגיה בחופי קפריסין. ההזניה הזאת של השימוש בכוח הצבאי (תרגום: כספי ציבור, ואולי גם חיי אדם) למטרות כלכליות הרי כבר הפכה לעניין שבשגרה; עוד קודם ראינו שחיל הים מקצה משאבים גדלים והולכים להגנה על מתקני הגז הישראליים. כמו בבדיחה ההיא – כבר ברור שמדובר בזונה; עכשיו נותרה רק שאלת המחיר. ושוב, אין כאן הפתעות: היכן שמושקע ההון הגדול – שם יגן עליו השלטון (כלומר, ישלח אותנו להגן עליו). תהליך הסלאמי שהחל מיד עם קיצוץ מסקנות ועדת ששינסקי הוביל אותנו עד לשיגור מטוסי חיל אוויר אל שדות הגז של קפריסין. והוא ימשיך עוד ועוד, אם לא נעצור אותו.

מחשבות ולקחים

הדמוקרטיה הישראלית איננה שלטון יציג באמת. בסוגיות בעלות משמעות ציבורית מובהקת, אין לציבור ערוצי השפעה על מקבלי ההחלטות. שימועים ציבוריים, מסתבר, הם סוג של שסתום לחץ. השלטון פותח את השסתום לזמן קצר; עמותות וארגוני החברה האזרחית משחררים קיטור באמצעות "ניירות עמדה"; השסתום נסגר, הציבור שב לענייניו – ואז מתחילה מכירת החיסול האמיתית: מאחורי הקלעים, בפגישות ישירות של ההנהגה עם בעלי ההון. ההחלטות שיוצאות מן הפגישות הללו אינן כובשות כותרות, ומדווחות רק בשולי מדורי הכלכלה. כך הציבור לא יודע אפילו שקיימים פערים עצומים בין הצהרות הפוליטיקאים לבין המדיניות שהם אישרו בפועל. וכשאין ידיעה – אין מחאה.

אלה קווי המתאר של פרשיית הגז הטבעי, ואני מניח שהם נכונים גם בתחומים אחרים של מדיניות חברתית. מי שרוצה לשנות את המצב חייב קודם כל להבין את קווי המתאר האלה ולרכז מאמץ במחשבה יצירתית על דרכים לפתח ולהעצים את השפעת הציבור על מקבלי ההחלטות. מה שצריך להיות ברור לכולם זה שתחיבת פתק בארגז קרטון אחת ל-4 שנים איננה תחליף ל"השפעה על השלטון". לא רק שמדובר באקט נקודתי, אלא שכמעט תמיד הבחירה בין פתקים שונים לא משפיעה במאומה על המדיניות הממשלתית בנושאים הקריטיים (כמו תמלוגי הגז).

חשוב גם לדעת על מה אין טעם למחות. אין טעם להיאבק נגד "הטייקונים", זאת טחינת מים. אלה בסך הכל אנשים פרטיים עם תאוות-בצע חריגה – לא עבירה על החוק, ודאי לא "בגידה" בציבור, שממילא לא בחר בהם.

אולי המסקנה החשובה ביותר מפרשיית הגז היא שפעולת שתדלנות, צודקת ונמרצת ככל שתהיה, אף פעם לא תהיה אפקטיבית אם אין בצידה סנקציות ממשיות על הפוליטיקאי שמסרב להיענות לה. ההתגייסות של פוליטיקאים לטובת בעלי ההון נשענת בדיוק על הזיקה הזאת; הפוליטיקאי מרוויח כוח (לפעמים גם כסף) והשפעה, והוא חרד לאבדם. על כן צריך לזהות את הנכס היחידי של הפוליטיקאי שהוא חרד לאבדו ושהציבור יכול לפגוע בו: המוניטין שלו.

חבר כנסת שמצביע בוועדת הכספים נגד העלאת תמלוגי הגז; שר שלוחץ על ועדה ממשלתית להגדיל את מכסות הייצוא של הגז; ראש ממשלה שמבצע מחטפי חקיקה בחוק הנפט והגז ללא ידיעת הציבור – כל אלה צריכים להישחט בזירה הציבורית על מעשיהם. כיוון שהתקשורת המיינסטרימית לא עושה זאת, צריך לפעול בערוצים אלטרנטיביים.

יותר מכך – אדישות אינה אופציה. בכל כנסת ישראל יש לא יותר מארבעה ח"כים שמתמצאים, עוקבים מקרוב ומנסים לעכב קצת את הרכבת הדוהרת שמנשלת את הציבור מנכסי הגז שלו בשנתיים האחרונות. השאר תופסים מרחק ומשאירים לפקידי האוצר ומשרד האנרגיה לנהל את המשאב הלאומי החשוב ביותר של ישראל. גם על האדישות הזאת נבוא איתם חשבון.

תנועת המחאה החברתית כבר פיתחה כמה מודלים חדשים להפעלת לחץ על הנבחרים: המשמר החברתי בכנסת, המשמר החברתי המקומי, כנסת פתוחה, המשאל. יוזמת המדד החברתי מדרגת את חברי הכנסת לפי תרומתם לצדק חברתי. אלה יוזמות מבורכות, אבל לצידן יש לפתח כלים נשכניים יותר, ובנושא הזה – כדאי ללמוד מן הימין הלאומני. נחוץ לנו מעקב מתמיד אחרי פוליטיקאים – ביחוד כאלה המכהנים בתפקידים ביצועיים. שיאנים במדיניות אנטי-חברתית, כמו נתניהו, שטייניץ ולנדאו, יקבלו פרס בדמות קמפיין שלילי, לא מנומס בעליל, שיתבע מהם תשובות. הקו המנחה צריך להיות הפער בין הצהרות למעשים, בדגש על המחיר שמשלמים האזרחים.

פרשיית הגז הטבעי, כפי שגוללה כאן, עלולה לרפות את ידי הפעילים; לכאורה, הסלאמי נחתך עוד ועוד עד שלא נותר ממנו דבר. אבל זהו רושם מוטעה בעליל, שמזניח עובדה קריטית: אלמלא המאבק הציבורי, לא היה סלאמי מלכתחילה. עצם פתיחת נושא תמלוגי הגז לדיון והמעורבות העמוקה של הציבור בדיוני ועדת ששינסקי הם אות של כבוד לציבור הישראלי. למרות השחיקה המשמעותית במסקנות, גופים כמו פורום הפעולה האזרחית יכולים לטפוח לעצמם על השכם; הם הציבו מודל מעורר השתאות של קמפיין ציבורי אפקטיבי ביותר, שהשפיע ישירות על הנוגעים בדבר (ראו עדות פרופ' ששינסקי) ואיזן במשהו את לובי הגז.

הבעיה העיקרית שעליה מצביע המאמר הזה היא שעם תום פרק ששינסקי וכניסת החוק החדש לתוקפו, סר העניין הציבורי בתמלוגי הגז. וכך, השלבים הבאים בתהליך הסלאמי, שהיו לא פחות משמעותיים, לא עוררו כמעט התנגדות ציבורית. בכך שותפה גם התקשורת שקברה את הדיווחים על ועדת צמח בעמודי הכלכלה ולא טרחה כלל להתיר את הקשר הגורדי בין דרישות האבטחה של מתקני הגז לבין אינטרסים עסקיים ברורים.

אבל שוב, אין סיבה להרים ידיים. רוב הגז עדיין באדמה; מאגר לוויתן, המחזיק כמחצית מן העתודות הוודאיות, יתחיל להפיק גז רק ב-2016; וכמו שחוק הנפט שונה אחרי 50 שנה שאיש לא ניגב ממנו את האבק, כך גם הנוסח החדש שלו אינו קבוע במסמרות. לחץ ציבורי מסיבי ומתמשך יכול להביא לפתיחת החוק מחדש (בג"ץ כבר סלל את הדרך), לביטול ושינוי של החלטות ממשלה שהתקבלו ללא בקרה ציבורית נאותה, ולהערכה מחודשת של השימוש בהכנסות מתמלוגי הגז לצורך שיקום התשתיות החברתיות בישראל.

מבט אל האופק: להחזיר את הגז לאזרחים

זה יהיה מאבק לטווח ארוך, ועליו להתמקד בשורה של יעדים מוגדרים. הנה ההצעה הצנועה שלי:

• להחזיר את גובה ההיטל המינימלי למסקנות הביניים של ועדת ששינסקי, 66%, ולחתור למיסוי מקסימלי בגובה 80%, כדרישת הקמפיין האזרחי.
• לבטל את כל ההטבות וההחרגות שהוכנסו בדרך-לא-דרך בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי.
• לבטל את מחטפי נתניהו בנוסח החוק הסופי, ובפרט את ההצמדה השלילית למס החברות.
• להכניס את המלצות ועדת צמח להקפאה עמוקה; להשעות את ייצוא הגז ל-30 שנה לפחות, עד שיתבררו לאשורן עתודות הגז הוודאיות של ישראל ורמת הצריכה שלו בשוק האנרגיה המשתנה.
• לשקלל את השיקול הסביבתי בכל דיון על קידוחי הגז ומשק האנרגיה; לחייב את משקיעי הגז לפצות את הציבור על הנזקים הסביבתיים שנגרמים מהפעלת הקידוחים.
• לשמור על כספי הקרן הלאומית לתמלוגי הגז כלשון החוק – למטרות כלכליות-חברתיות; להכניס נציגי ציבור לוועדה החיצונית שתפקח על השימוש בכספים.
• להקפיא כל פעילות או התבטאות בנושא שאיבת גז משטח המחלוקת עם לבנון עד להחלטה סופית ומוסכמת בגורלו בידי בוררות בינלאומית.
• להחליף את דיסקט "כולם רוצים לפוצץ לנו את אסדות הגז" בדיסקט "כולם ירוויחו משיתוף פעולה אזורי בהפקת הגז שבים התיכון".
• לבצע תחשיב מחודש של הוצאות האבטחה הנדרשות למתקני הגז רק לאחר השגת הסכמה עם לבנון (וחיזבאללה) לגבי מיקומו של הגבול הימי.
• במסגרת התחשיב המחודש, לחלק את הוצאות האבטחה בין המדינה לבין המשקיעים באופן יחסי לחלוקת ההכנסות מרווחי הגז; במלים אחרות, יופסק הסיבסוד הציבורי בגובה מילארדי דולרים של אבטחת המתקנים.
• "ושבו בנים לגבולם"; לבטל כל פעילות צבאית של חילות הים והאוויר באבטחת שדות גז זרים (כמו של קפריסין).
• לבסוף – לא לעצום עין ולא להפנות עורף לרגע לפוליטיקאים שעוסקים בגז הטבעי. מי שנרדם בשמירה מתעורר בלי תחתונים לגופו.

* * *

יצחק תשובה: אין לי שום בעיה שוועדה נכבדה זו תקים ועדה ותשב ותבדוק את הדברים לעומק על מנת לא להטעות. זה חשוב מאד. לא בשבילי, אני לא חשוב, בשביל מדינת ישראל. חשוב לזכור שקל לעצור את המומנטום והתנופה, אך קשה ויקר מאד להחזיר את הגלגל. גורל מדינת ישראל היום הוא חשוב לכולנו וזה הדבר הכי חשוב. הדיון פה זה לא אני, זה לא הגז, זה גורל מדינת ישראל.

* * *

[לא, לא חזרתי לכתוב. זה רק העניין הדחוף הזה, שנה למחאה, והצעדה ביום שבת]

* * *

"פעילי המחאה הם אנרכיסטים שפועלים נגד המדינה" (ח"כ מירי רגב)

"רוב האנשים הם סוג של אנרכיסטים שבאו לעשות בלגאן" (שרון גל, סוג של פרשן)

"המחאה תקיא מתוכה אנרכיסטים ומפגינים אלימים" (איציק אלרוב, מומחה לקוטג')

"המהפכה הצודקת הזאת נחטפה בידי קומץ רדיקלים שמאלנים ואנרכיסטים" (איתמר אמינוף, אזרח מודאג)

* * *

הידעת?
מירי רגב שירתה 25 שנה בצה"ל והשלימה תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותואר שני במנהל עסקים. מעולם לא לקחה קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למדה מה פשר המילה "אנרכיזם". שרון גל עוסק בעיתונות כבר 20 שנה. מעולם לא לקח קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למד מה פשר המילה "אנרכיזם".

הידעת?
הבנקים שודדים את האזרח בסכומי עתק, לפי חוק, מדי יום ביומו. דרך אחת היא באמצעות קביעת רצפת מינימום להצמדה בחוזים אחידים (כמו משכנתאות); פירוש הדבר שתשלומי ההחזר עולים עם עליית המדד בהשוואה ליום חתימת החוזה, אבל לא יורדים באופן מקביל כאשר המדד יורד בהשוואה ליום החתימה. זאת ועוד, באמצעות מאות סוגים שונים של עמלות (ספר העמלות של הבנק נפרס לאורך 70-80 עמודים) גורפים הבנקים לכיסם 14 מיליארד שקל בשנה. מומחים חישבו שמערכת הבנקאות בארץ סובלת מאי-יעילות שמגולגלת על הציבור כעלויות עודפות בהקף של כ-6 מיליארד שקלים בשנה. חישוב מאד זהיר מעלה שהשוד השנתי של הבנקים מהאזרחים מגיע ל-15 מליארד שקל בשנה.

מנגד, מחיר החלפת זגוגית חלון ראווה מגיע לכ-550 ש"ח למ"ר. שני חלונות, כל אחד 2X3 מטרים: 6,600 ש"ח.

בניכוי הוצאות החלפת הזגוגיות השבורות, החוב של הבנקים לציבור עומד על 14,999,993,400 ש"ח. החשבון עדיין לצידנו. אבל החוק, כרגיל, עם החזקים.

הידעת?
אנרכיזם" הוא שם-גג לאוסף מגוון מאד של תפיסות עולם, אידאולוגיות פוליטיות ופרקטיקות אקטיביסטיות. המכנה המשותף לכולן, מה שהופך אותן לאנרכיסטיות, הוא ההתנגדות לשלטון באשר הוא; המילה אנרכיה נגזרת מ"אנ-ארכון". "אנ-" הוא "ללא", "ארכון" היה כינויו של המושל העליון באתונה. "אנרכיה" – היעדר שלטון. אנרכיה איננה כאוס, אלא מצב שבו לא מושת על האדם שלטון חיצוני, והוא חופשי ליצור התאגדויות קהילתיות ולפרוש מהן כרצונו.

כלומר, האנרכיסטים מוגדרים על-ידי מטרתם, לא על-ידי האמצעים שהם נוקטים או ממליצים לנקוט בהם להשגת המטרה. בכל הנוגע לאמצעים – אין מִשנה אנרכיסטית אחידה.

הידעת?
תמיד עדיף לשמוע מיד ראשונה מאשר מיד שניה או שלישית. גם הכלל הזה, אגב, הוא אנרכיסטי.

הידעת?
הרוב המכריע של האנרכיסטים, ברוב שנות קיומו כאידאולוגיה מובחנת (החל מן המחצית השניה של המאה ה-18), הסתייגו נחרצות משימוש באמצעים אלימים. שני סנטימנטים ראשיים מניעים את האנרכיסט: התשוקה לחירות והזעזוע מן האמצעים האלימים שמנגנוני המדינה (ובדורות האחרונים, מנגנוני השוק וההון) מפעילים לדיכוי החירות. רבים מהאנרכיסטים דגלו בפציפיזם (גודווין, טולסטוי, אמה גולדמן, בובר) ועל כל שללו כל צורת מאבק אלימה.

בתולדות האנרכיזם יש שתי תקופות קצרות אך ידועות לשמצה שבהן הכלל הזה הופר ואלימות הפכה לכלי פוליטי לגיטימי. התקופה הראשונה, בשנים 1880-1918, ראתה בעלייתו של הטרור הפוליטי באירופה; פעילים אנרכיסטים רבים נתפסו למחשבה שהתנקשות בראשי מדינות תביא לקריסה מיידית של המשטר, שלב הכרחי בדרך למהפכה. אך גם בתקופה ההיא התנערו מנהיגים אנרכיסטיים מרכזיים מפעולה אלימה. הנה דברים שכתב האנרכיסט האיטלקי אריקו מלטסטה:

"אלימות שנועדה להכאיב, צורת המאבק הברוטלית ביותר שניתן לאמץ, משחיתה מיסודה. מטבעה היא מחניקה את הרגשות הנעלים שבאדם ומטפחת את כל התכונות האנטי-חברתיות, פראיות, משטמה, נקמה, תאוות שליטה ורודנות, בוז לחלש והתרפסות בפני החזק. המגמה המזיקה הזאת מתפתחת גם כאשר האלימות נרתמת למטרה צודקת…

אנרכיסטים שנאבקים נגד כל צורה של דיכוי ולמען השחרור המלא של כל אחד ואחת, ולכן נרתעים אינסטינקטיבית מכל אקט של אלימות שחוצה את הגבול בין התנגדות לדיכוי אל דיכוי בפני עצמו, גם הם עלולים למעוד וליפול אל תהומות של כוח ברוטלי."

התקופה הקצרה השניה שבה חבר האנרכיזם לטרור פוליטי היתה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, במדינות מערב אירופה (גרמניה ואיטליה בעיקר). השילוב של פריצת הגבולות של שנות ה-60', עלייתן של תנועות שחרור לאומי בעולם השלישי, והתבססותו של הקפיטליזם הגלובאלי, לווה באקטים של התנגדות אלימה מצידם של תאים מרקסיסטיים ואנרכיסטים באירופה. יותר מכל, היו אלה אקטים של ייאוש ונקמה, ללא תכנית פוליטית מסודרת מאחוריהם.

הידעת?
אתר האינטרנט העברי המרענן ביותר, המשובב ביותר, המאתגר ביותר, הוא אתר אנרכיסטי.

* * *

"פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו, מבחינת מוסריותו הרגילה של האדם, בגדר פשע חמור הם. וכנגד זה, בחיי הכלל, מבחינת ההשקפה הפטריוטית, כשנעשים דברים כאלה כדי להאדיר את המדינה, לשמור עליה ולהגדיל את כוחה, הרי כל אלה הם בגדר חובה ומידה טובה" (מיכאל באקונין).

* * *

הידעת?
בהשוואה לזרמים הפוליטיים המרכזיים של מאתיים השנים האחרונות, האנרכיזם הוא הזרם העדין ביותר, עם הכי פחות דם על הידיים. בשם האימפריאליזם והנצרות נטבחו מאות אלפי אפריקנים בידי קולוניאליסטים אירופאים; לאומנים מכל הסוגים, פשיסטים ונאצים הכחידו אוכלוסיות שלמות על בסיס גזעי ואידאולוגי; קומוניסטים כלאו, עינו, רוששו והרעיבו מליוני בני אדם ש"לא התיישרו" לפי הדיאלקטיקה ההסטורית; ובמחצית המאה האחרונה, דמוקרטיות ליברליות הפציצו מן האוויר שטחים מאוכלסים עצומים במזרח אסיה ובמזרח התיכון, כשמאחורי רוממות האידאלים שבגרונם ניצבים אינטרסים של שליטה כלכלית.

מספר החפים מפשע שאמריקה הרגה במשך שבועיים בעיראק או באפגניסטאן עולה על מספר הקורבנות של האנרכיסטים במשך מאה שנים. את כל זה אסור לשכוח כשמדברים על "האלימות של האנרכיסטים".

הידעת?
יש שֵם למי שמדביק שוב ושוב למושג כלשהו (כמו "אנרכיזם") קונוטציות שליליות, של אלימות וחורבן, בלי כל בסיס עובדתי: תועמלן. יש שֵם למי שבולע תעמולה וממחזר אותה בלי כל שמץ של ביקורת: אספסוף. התועמלן והאספסוף מתקיימים בסימביוזה הכרחית, לאחד אין קיום ללא השני. ושניהם יחד זקוקים ל"אחר" כלשהו כדי לתדלק את האטרף הבוער בהם להשחית.

הידעת?
בין הרגע שח"כ מירי רגב מאשימה את "המפגינים האנרכיסטים" באלימות לבין הרגע שהמפגינים מתחילים להצטדק ולגנות ולהתנער, המדינה מספיקה לבעוט קשישים לרחוב, לנער משפחות מעל אדמתן, לסגור את הברז למעונות לנשים מוכות, להכניס למעצר ילדות בגיל 6, לדחוף עוד אלפי מועסקים למעגל העובדים הלא-מוגנים, לשסות מיליציות של בריונים בחסרי דיור, לדרדר את קופות החולים לגרעונות ולייבש את הרפואה הציבורית, לחמם את הגבול ולהפקיר את בטחון אזרחיה. אחרי כל זה המדינה מוצאת זמן לשלם תלוש משכורת לח"כ מירי רגב, על מנת שזו תמשיך להסיט את תשומת הלב מן האלימות האמיתית שמתרחשת שעה שעה, ברשות ועל פי חוק.

* * *

"אם הבחירות היו משנות משהו, כבר היו מוציאים אותן מחוץ לחוק" (אמה גולדמן).

* * *

הידעת?
99% מן המפגינים שנוטלים חלק במחאה החברתית מתנערים לחלוטין מן התיוג כ"אנרכיסטים". סביר להניח שרובם הגדול לא פתח טקסט של פרודון או קרופוטקין מעודו. יחד עם זאת, פעילי המחאה החברתית כבר פיתחו באופן ספונטני פרקטיקות אנרכיסטיות מובהקות. למשל: מעגלי דיונים, קבלת החלטות בדינמיקה לא-הירארכית, פעולה ישירה (כמו השתלטות על בתים נטושים ושיפוצם), פיתוח זירות עצמאיות להפצה של מידע ורעיונות, הקמת קואופרטיבים ועוד.

אם את או אתה שותפים לפעילות כזאת – זה אומר שאתם כבר קצת אנרכיסטים. אם את או אתה עדיין מתנערים מן הכינוי הזה בתוקף – זה אומר שאתם מתביישים לעלות כיתה בתודעה הפוליטית שלכם. נפלתם לפח המוכר – אתם עדיין תקועים בשלב של טיהור הלקסיקון במקום להתמסר לתיקון המציאות. התסמינים מוכרים. יש אלפי שמאלנים, על פי העקרונות שהם דבקים בהם, שמתנערים בתוקף מן התיוג "שמאלן"; יש אלפי פמיניסטיות, על פי העקרונות שהן דבקות בהם, שמתנערות בתוקף מן התיוג "פמיניסטית". הימין השמרני עסוק רוב הזמן בהכפשת הקטגוריות שמכוננות את השמאל (שיטה מצוינת להתחמק מעימות עם התוכן שלהן); שמאל שפוי, בוגר, לא יכחיש שהמלים הללו (שמאלן, אנרכיסט, פמיניסט, סוציאליסט) חלות עליו, אלא ישכנע, במעשים ממש, שמדובר באותות כבוד ולא באותות קלון.

גאוות השחור, שקורא לעצמו "ניגֶר" בראש מורם, היא הגאווה שנחוצה לנו.

הידעת?
במובן הזה, ובאופן אירוני משהו, יש צדק באמירות כמו "המפגינים הם אנרכיסטים", אף כי הצדק הזה הפוך לכוונת המאשימים: האנרכיזם הוא בדיוק כל מה שטוב במחאה, מה שמסעיר בה ומעורר תקווה. ועדיין אין סיבה להיסחף; החזון הזה אינו משותף לכלל האזרחים ששותפים למחאה. המאסה הגדולה מורכבת עדיין ממגזרים שתובעים צדק לעצמם (ועדיף, אם אפשר, תוך כדי דריכה על חלשים מהם), מגזרים שנושאים עיניים פסיביות אל הפוליטיקה של העבר ונרתעים בגלוי מהשתתפות אקטיבית בעיצוב הפוליטיקה החדשה, של הרחוב והאינטרנט.

לסיכום: "אנרכיזם" כגידוף שנפוץ בפוליטיקה הדמגוגית ובתקשורת אינו רלבנטי לשום הבט של המחאה. "אנרכיזם" כאידאולוגיה שמוכרת מן ההסטוריה הפוליטית של המערב הולם אולי אחוז בודד, או רבע אחוז, מן המפגינים. אולם "אנרכיזם" כאוסף של פרקטיקות אזרחיות של שיתוף ושל התנגדות הולם חלקים גדלים והולכים של המחאה החברתית, וטוב שכך.

העיסוק הזה בהגדרות מוצדק כל עוד, ורק כל עוד, הוא מסלק בוּרוּת ובילבול שמזיקים למאבק. מכאן ואילך, היתקעות בדיון כזה על ההגדרות הופכת בעצמה למכשול במאבק, מפלטם של מפצלי שערות, מאונני כורסאות ומשתמטי כיכרות. בשבת הקרובה יש סיכוי להמשיך מן הנקודה שעצרנו בה לפני שנה. מי ששכח למה – מוזמן להיזכר.

* * *

"מידת חירותך היא לא פחות ולא יותר ממה שתשכיל לתבוע לעצמך ותעז לקחת" (אמה גולדמן).

* * *

לפני הכל, ברכות לאל"מ אילן מלכא, בקרוב תא"ל, על ניקויו המוחלט מאחריות פלילית כלשהי למותם של 21 בני משפחת סמוני במבצע "עופרת יצוקה". סגירת התיק אומנם לא נחתה כרעם ביום בהיר; כבר בנובמבר 2011 נודע שזו תהיה תוצאת ה"חקירה" נגד מלכא (המרכאות יובנו בהמשך), אבל עכשיו זה רשמי, וחשוב מכך, העיכוב האכזרי הזה בקידומו של המח"ט המוערך אל דרגת התא"ל הסתיים.

נותר עוד העניין הפעוט הזה – מי לעזאזל היה אחראי למותם המיותר של בני משפחת סמוני, אם לא מפקד היחידה שפשטה על שכונתם? עניין פעוט ושולי, הפירורים שמסולקים משולחן העריכה של העיתונים והופכים לבשר והלחם של הבלוגים.

29 מבני משפחת סמוני המורחבת נהרגו באירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר, 2009. תשעה מתוכם היו ילדים, בגילאים חצי שנה עד 16. 21 מן ההרוגים שהו בבית ואיל סמוני, אליו פינה אותם הצבא מבתיהם. פגז ושני טילים שנחתו על הבית הרגו אותם ופצעו עוד כ-30 איש.

לאירוע המזעזע הזה יש לי יחס מיוחד. במשך מספר שבועות, גם לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה", לא דיווח אף כלי תקשורת ישראלי (זולת דיווח תמציתי ב-ynet) על הטבח בזיתון. עיתונאים ישראלים, כזכור, לא הורשו (ועדיין אינם מורשים) להיכנס לעזה. הבלוג הזה היה המקור הראשון ברשת העברית שהביא את הסיפור המלא של הטבח (ב-1 לפברואר 2009), בהסתמך על מקורות זרים (ראו גם איזכור מוקדם יותר אצל איל ניב). זמן קצר לאחר מכן החלו לזרום עוד ועוד עדויות, בעיקר דרך שני צינורות: תחקירי "בצלם" וכתבות של עמירה הס ב"הארץ". התמונה התעבתה בעוד ועוד פרטים, אך קווי המתאר הבסיסיים שלה לא השתנו כמעט מן הדיווח הראשוני בבלוג הזה. אי-דיוק בולט אחד היה במספר ההרוגים שנקבתי, שהיה גבוה מן המספר האמיתי, ככל הנראה בשל החיפזון והאי-בהירות בזיהוי הגופות בשכונת זיתון.

עם סגירת תיק החקירה נגד אל"מ מלכא, פירסם הפרקליט הצבאי הראשי את מסקנותיו, והעביר גם מכתב מסכם לארגונים "בצלם" ו"המרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שפניותיהם בנוגע לאירועי זיתון התניעו את הליך החקירה הפנימית בצה"ל. שני המסמכים האלה לא עומדים בשום הגדרה של "תשובה עניינית" לשאלות שהועלו: מדובר בטקסטים הצהרתיים, לקוניים, ריקים מכל תוכן עובדתי. העובדה שהפצ"ר מזלזל באופן בוטה כל כך בחובתו לספק הסברים משכנעים לחשדות מוצקים מאד בדבר פשעי מלחמה שצה"ל ביצע יכולה ללמד דבר אחד בלבד: חקירת מצ"ח שנפתחה בפרשת הטבח בזיתון היתה משחק מכור מלכתחילה, הצגה של ביקורת ועשיית צדק שנועדה בעיקר לעיניים זרות, ל"גולדסטונים" למיניהם.

זאת טענה חמורה, והפוסט הנוכחי הוא מאמץ מרוכז לבסס אותה.

השתלשלות האירועים

בלילה שבין ה-3 בינואר 2009 (יום שבת) לבין ה-4 בינואר, מיד לאחר הפלישה הקרקעית לעזה, השתלט כוח מחטיבת גבעתי על שכונת זיתון שבדרום עזה. מעדויות תושבים וחיילים עולה שהצבא השתלט על לפחות 6 בתים של משפחת סמוני המורחבת, המתגוררת בשכונה.

תקרית 1: 4 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן)
בביתו של עטייה סמוני (47) התרכזו 19 נפשות להעביר את הלילה. בשעה 5:30 רואים בני המשפחה שביתו הסמוך של טלאל, אחיו של עטייה, עולה באש כתוצאה מהפגזות צה"ל. כמה מהם יוצאים לכבות את השריפה. הם נתקלים בחיילים שלוקחים מהם את הטלפונים הניידים, עורכים עליהם חיפוש, ופוקדים עליהם לחזור אל ביתם. המשמעות היא שהחיילים ידעו מי נמצא בבית עטייה וגם ידעו שהשוכנים בו אינם חמושים שמסתתרים מפניהם.

בשעה 7:20 בבוקר, אחרי שנשמעים פיצוץ וירי מבחוץ, חיילים פורצים את הדלת וקוראים מבחוץ לבעל הבית לצאת. עטייה יורד ויוצא בידיים מורמות. מטח כדורים שנורה בידי קבוצת חיילים, ממרחק של 3-4 מטרים, הורג אותו במקום. בנו פרג' רואה את זה מהקומה השניה. החיילים ממשיכים לירות בתוך הבית, פוצעים נשים וילדים, ועולים לקומה השניה, שם הם יורים גם בילד אחמד, בן 4, שהיה בזרועות פרג'. אחמד מדמם למוות כל אותו יום, כיוון שהצבא אינו מתיר לצלב האדום ולסהר האדום להיכנס למתחם. לפנות בוקר של יום שני, כמעט 12 שעות אחרי פציעתו, אחמד הילד מת.

תקרית 2: 4 בינואר, בוקר (מקור: כאן)
ב-10 בבוקר חיילים מובילים את משפחת רשאד סמוני לבית טלאל, אחיו. בנו של רשאד, וליד (17), נבהל ובורח. החיילים יורים בו והורגים אותו. זמן קצר לאחר מכן הופך הצבא את בית טלאל לעמדה צבאית, ומפנה את כל יושביו אל ביתו של ואיל סמוני, מחסן בטון ששטחו 200 מ"ר.

בבית ואיל סמוני מתכנסים כ-100 איש, שהצבא פינה מבתי המשפחה שהפכו לעמדות צבאיות. סלאח סמוני סיפר כיצד דיבר עם חיילים שפגש בשכונה; אחד הקצינים הבטיח לו שלא יהיה ירי. כיוון שכל המשפחות התרכזו במחסן בהוראת הצבא ובליווי חיילים, אין שום ספק שנוכחותם במבנה היתה ידועה לצבא.

בבית ואיל אין מזון או שתיה. במהלך היום יוצאים מהבית כמה גברים לאסוף קרשים לאפיית פיתות. החיילים צופים בהם.

תקרית 3: 5 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן)
הרעב והצמא בקרב 100 בני סמוני גוברים. ב-6 בבוקר יוצאים אישה וילד להביא מים מהבאר בג'ריקנים; החיילים צופים בהם.

ישנם עדיין בני משפחה שנשארו בפחונים בשכונה. קצת אחרי 6 בבוקר יוצאים ארבעה גברים מבית ואיל, לקרוא לבני המשפחה הנותרים שיצטרפו אליהם, מתוך מחשבה שמחסן הבטון הוא המקום הבטוח ביותר בשכונה. הם ניגשים לצריף סמוך, מרחק 80 מ' מעמדת צה"ל, לפרק ממנו קרשי עץ להסקת מדורה. תוך דקות ספורות נורה לעברם פגז; מוחמד אברהים מת מיד, סלאח ואיל ואיאד נפצעים.

תקרית 4: 5 בינואר, בוקר (אותן עדויות)
הפצועים חוזרים אל תוך הבית, וכשהנשים מתחילות לחבוש אותם, נוחתים שני טילים (ששוגרו ממסוק קרב, כך יתברר מאוחר יותר) על גג המחסן. השעה היתה 6 וחצי בבוקר. 20 איש נהרגים מההפגזה הזאת, 30 נפצעים. העדויות מן התופת הזאת מזעזעות: ילדים מגלים את גופות הוריהם ומטלטלים אותן שוב שוב, להעירן; חלקי גופות מפוזרים בכל מקום. אמל בת ה-9, שראתה יום קודם לכן את אביה עטייה נורה למוות מטווח קצר בידי חיילים, סופגת רסיסים בראשה.

בין ההרוגים גם תאופיק סמוני. אשתו מייסא (19) נמלטת מן המחסן ההרוס עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם הגיס שלה מוסא. היא מגיעה לבית אסעד סמוני, שחיילים שומרים בתוכו על קבוצת גברים פלסטינים כפותים, ומקבלת מהם עזרה ראשונה. החיילים מפרידים ממנה את מוסא, כופתים אותו, קושרים את עיניו ומצרפים אותו ליתר הגברים הקשורים. החיילים משחררים את מייסא והתינוקת ואומרים לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. היא מבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי".

צה"ל לא מאפשר לצוותי הצלה להיכנס לשכונה. על כן נותרים הפצועים לדמם, חלקם עדיין קבורים בהריסות של בית ואיל. רק ביום רביעי, ה-7 בינואר, יותר מ-48 שעות אחרי הפגזת הבית, מצליחים אנשי הצלב האדום להגיע לבית ואיל. הם מגלים בהריסות ארבעה ילדים, חיים אך תשושים ומורעבים, צמודים לגופות הוריהם.

תקרית 5: 5 בינואר, צהריים (עדות: כאן, כאן)
חלק מניצולי בית ואיל יוצאים מן השכונה בשיירה לעבר רחוב סלאח א-דין, בהם גם גברים שהוחזקו כפותים בבית אסעד. הגברים משוחררים אבל הצבא לא פותח את אזיקיהם. הם מונחים להניף ידיים מעלה ולשאת סמרטוט לבן. אחד מהם הוא איאד סמוני. בדרך מצלצל טלפון נייד של בן דודו של איאד. איאד מושיט את ידיו האזוקות לכיסו של הבן דוד כדי לשלוף את הטלפון – ואז סופג ירייה ברגליו מצלף של צה"ל שנמצא על אחד הגגות. עוד ירייה מרסקת את רגלו השנייה. הצבא לא מאפשר לבני המשפחה לפנות אותו ומונע כניסת אמבולנסים לרחוב סלאח א-דין. איאד מדמם למוות במשך 3 ימים. צוות הסהר האדום אוסף את גופתו, עדיין אזוקת ידיים.

חשבון ההרוגים ממשפחת סמוני: 5 בתקריות שקדמו להפגזת בית ואיל, 21 בהפגזת הבית, ועוד 3 שנהרגו באירועים מאוחרים יותר. בסך הכל – 29.

חקירת אל"מ אילן מלכא (מקורות: כאן, כאן, כאן, כאן)

בעקבות פניות של ארגוני זכויות אדם לאחר מבצע "עופרת יצוקה", הוקם צוות חקירה חקירה ראשוני לאירוע; הצוות לא מצא פגם בהתנהלות הצבא בשכונת זיתון. צוות שני שהוקם בנובמבר 2009, בעקבות דו"ח גולדסטון, המליץ על פתיחת חקירת מצ"ח. ביוני 2010 (שנה וחצי אחרי האירועים המדוברים) נפתחה חקירת מצ"ח נגד אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי בזמן המבצע ומי שנתן את הפקודה להפגיז את בית ואיל סמוני, בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש. במהלך החקירה התברר שקצינים בחיל האוויר הזהירו את מלכא שעלולים להיות אזרחים במקום.

מעט מאד פרטים מחקירת מלכא חילחלו לתקשורת. ככל הנראה ההחלטה של מלכא התקבלה בעקבות יציאתם של ארבעת הגברים מבית ואיל בבוקר ה-5 בינואר (ראו תקרית 3 למעלה). מזל"ט שצילם אותם מלמעלה העביר את התמונות לחמ"ל גבעתי, וככל הנראה קרשי העץ פורשו כטילי אר-פי-ג'י. הגברים סומנו כחולית מחבלים, פגז נורה לעברם, והמח"ט מלכא מורה לשגר שני טילים מן האוויר אל בית ואיל, שלתוכו הם נמלטו. גילויים מאוחרים מחקירת מצ"ח העלו שגם לאחר שניצולים החלו לצאת מן הבית, הורה מלכא על שיגור טיל נוסף לעברם, אך הירי הזה נמנע בהתערבות קציני חיל אוויר, שזיהו ילדים ביניהם. החלטתו זו האחרונה (שלא התממשה) ולא ההחלטה שקדמה לה (ואשר הובילה להרג 21 אזרחים) היא זו שהפצ"ר מצא שגויה, ובגינה עיכב את קידומו במשך 3 שנים.

החלטת הפצ"ר: חורים על גבי חורים

כפי שניתן לראות מן התמצית שהובאה כאן, שרשרת האירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר תועדה בפירוט בידי גורמים שונים (עיתונאים וארגוני זכויות אדם), על בסיס עדויות ממקורות שונים (בני משפחת סמוני, חיילי גבעתי, אנשי כוחות הצלה); חלק ניכר מן העדויות נגבה בימים שלאחר הטבח, כשזכרון העדים עוד היה טרי. שאלות מפורטות בדבר האירועים הללו הוגשו לצה"ל בידי עיתונאים וארגונים, אולם רק לאחר פרסום דו"ח גולדסטון הוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח.

החקירה החלה רק ביוני 2010, כשנה וחצי לאחר האירועים. ככל הידוע, מצ"ח לא חקרה אף עד פלסטיני והגבילה עצמה לחקירת חיילים וקצינים שהיו מעורבים באירוע. כאמור, צה"ל שיחרר פרטים כלליים בלבד מתוכן החקירה. מה שניצב לפנינו הוא המסקנות הסופיות – הזיכוי הגורף שפירסם הפצ"ר השבוע.

וזו לשון ההודעה שפורסמה:

"בחוות דעתו שניתנה לאחרונה, מצא הפצ"ר, בראש ובראשונה, כי החקירה הפריכה לחלוטין את ההאשמות החמורות שהוטחו בצה"ל על-ידי גורמים שונים, לפיהן התקיפות שבוצעו כוונו במודע ובמישרין נגד אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, או שנעשו מתוך פזיזות או קלות דעת ביחס לאפשרות שאזרחים כאמור ייפגעו כתוצאה מתקיפות אלה. בתוך כך, גם לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף. משכך, נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית.

כן מצא הפצ"ר, כי באירוע נשוא התלונות בו נפגעו אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, כלל הגורמים המעורבים – ובראשם המח"ט – אף לא נהגו ברשלנות בנסיבות העניין, באופן המקים להם אחריות בפלילים. הגם שחלק מן ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע היו מוטעות, ומצופה היה ממנו שינהג באופן שונה, הפצ"ר מצא כי החלטות אלה לא חרגו ממתחם שיקול הדעת של "מפקד צבאי סביר" בנסיבות דומות.

בהקשר זה הדגיש הפצ"ר, כי הנסיבות המבצעיות של מבצע "עופרת יצוקה" בכלל, אשר התנהל ברובו בסביבה עירונית מאוכלסת בצפיפות, ובפרט של האירוע שבמוקד חוות הדעת, אשר קדם לו ירי RPG לעבר כוחות צה"ל ששהו באזור, השליכו על האופן שבו נבחנו ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע. ככל שהאינטנסיביות של הסיטואציה הלחימתית רבה יותר, וככל שהאתגרים המבצעיים שהיא מציבה והסיכונים הכרוכים בה לכוחותינו משמעותיים יותר, כך מתחם שיקול הדעת של "המפקד הצבאי הסביר" הפועל בנסיבות אלה רחב יותר."

זה כל מה שהיה לפצ"ר לומר בהתייחס לאירועים בזיתון. חייבים לומר שמדובר בתגובה מבזה בלקוניות שלה, תגובה שעצם סגנונה ההצהרתי, הלא-ענייני, החומק מפרטים, מעידה יותר מכל על האמינות המפוקפקת של החקירה שהיא מסכמת. בצה"ל כנראה מניחים (בצדק) שהציבור הישראלי לא יחטט ולא ישאל ולא יעיק יותר מדי. גורם הזמן גם הוא עושה את שלו. אף כי תוצאות החקירה היו ידועות כבר בנובמבר 2011, הן פורסמו כמעט חצי שנה מאוחר יותר. אני מעז לנחש שהסחבת הזאת נועדה גם היא לגמד את ההד הציבורי של המסקנות.

ובכל זאת, מבחינה אובייקטיבית, הודעת הפצ"ר היא דוגמה ומופת איך אפשר להשתין על הציבור ולהמשיך לרחוץ בנקיון ידיך. אז בתור אחד שמשתינים עליו, אני מרשה לעצמי לשאול כמה שאלות ולהעלות כמה תהיות.

1. הודעת הפצ"ר מתעלמת לחלוטין מכל האירועים הקטלניים שאירעו לפני ואחרי הפגזת בית ואיל: תקריות (1), (2) ו-(5) למעלה. האם חיילי צה"ל רצחו מטווח קצר את עטיה סמוני ובנו אחמד בן ה-4? לפחות שלושה עדים העידו על כך. האם ירו למוות בוליד בן ה-17 רק מפני שנבהל וברח מהם? האם צלף של צה"ל ירה פעמיים באיאד סמוני, שצעד עם שיירת ניצולים, בזמן שידיו היו אזוקות?

בספטמבר 2009 נמסר שצה"ל "בודק" את נסיבות האירוע בבית עטייה סמוני. הבדיקה הזאת לא הובילה לשום חקירה, אף כי מעל האירוע, כפי שגולל בעדויות, מתנוססים עשרה דגלים שחורים לפחות. מדוע צה"ל לא מצא לנכון לחקור? ניחוש שלי: כי גולדסטון לא לחץ. במנטליות של ההנהגה הישראלית, תשובות צריך לתת לגויים (וגם אז, תחת לחץ ואיומים), אבל לא לציבור הישראלי עצמו.

2. מדוע צה"ל מנע מכוחות הצלה להיכנס לשכונה זמן כה רב (כ-48 שעות) לאחר הפגזת הבית – זמן שככל הידוע לא אירעו בו כל חילופי ירי באזור? מדוע לא איפשר אפילו לבני משפחתו של איאד סמוני, שנורה בידי צלף, לקחת אותו איתם לבית חולים, ובכך גזר את גורלו למות מאובדן דם?

האם צבא שפוגע, הורג ופוצע אזרחים, יודע על כך בזמן אמיתי, נמצא בקרבתם המיידית אבל אינו מאפשר לכוחות הצלה להגיע אליהם – אינו חייב לפחות להגיש להם עזרה ראשונה בעצמו? ממתי הפכה גסיסה  של אזרחים באזורי עימות ליעד צבאי? מי יודע כמה פצועים נקברו בהריסות בית ואיל ודיממו שם למוות במשך יומיים. במרחק של פחות מ-100 מטרים מהם ישבו חיילים בעמדה צבאית. החיילים צפו בשיירת הניצולים יוצאת מן הבית, הבינו שיש שם עוד הרבה הרוגים ופצועים – ולא נקפו אצבע.

מי הם החיילים האלה? מי הוא מפקדם?

3. טענתו החוזרת ונשנית של אל"מ אילן מלכא, כי לא ידע על הימצאות אזרחים בבית ואיל – אינה עומדת במבחן ההיגיון. נחזור שנית: הסיבה היחידה שקרוב ל-100 אזרחים התכנסו במחסן הזה, ללא מזון ומים, היתה שחיילי גבעתי פינו אותם מבתיהם (כדי להפוך אותם לעמדות צבאיות). הפצ"ר קובע: "לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף". לא נמצא? מישהו חיפש בכלל? מישהו ניסה לאתר את הפלסטינים שדיברו בעברית עם הקצינים שפינו אותם?

נראה לך הגיוני, אדוני הפצ"ר, ש-100 איש, כולל זקנים נשים וילדים, יעזבו את בתיהם, יתרכזו במחסן בטון ללא כל תשתית מים וחשמל, ללא מיטות או ריהוט, ללא מזון – מרצונם החופשי? זה הסיפור שאתה מנסה למכור לנו?

סאלח סמוני דיבר עם קצין בשכונה בבוקר ה-4 בינואר. בפקודת הצבא, 35 איש ששהו בבית עטייה פונו לבית ואיל בצהרי אותו יום. במהלך היממה ששהו האנשים שם, עד להפגזה, יצאו ממנו כמה פעמים נשים וגברים להביא מים או עצים להסקה. החיילים בעמדות מסביב צפו בהם כל העת.

לא ידעת שיש שם אזרחים, אל"מ מלכא? כל החיילים שלך בשכונה ידעו ואתה לא?

4. מדוע רוכזו גברי השכונה בבית אסעד סמוני, והוחזקו שם שעות ארוכות, תחת שמירה, כשהם כפותים ועיניהם מכוסות? מדובר באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה, גם לפי צה"ל. על פי עדותה של מיסא סמוני, החיילים אמרו לה שהם מחזיקים בגברים למקרה שהחמאס יגיע. במלים פשוטות: צה"ל השתמש בשבויים אזרחיים כמגן אנושי. מדוע אין בהודעת הפצ"ר שום התייחסות לכך?

5. הפצ"ר כותב: "נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית." המשפט הזה מנוסח בערמומיות. חזקה על הפרקליטות הצבאית שהיא מכירה את הפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (1977). סעיף 51 מגדיר כל התקפה חסרת אבחנה כפשע מלחמה – בלי להכיר כלל בנחיצותה של מחשבה פלילית. הנה לשון החוק: "בין השאר, ההתקפות מהסוגים שלהלן תחשבנה כחסרות הבחנה: (א) התקפה על-ידי הפצצה בכל שיטה או אמצעי, המתייחסת למספר מטרות צבאיות נפרדות ומובחנות באופו ברור והממוקמות בעיר, עיירה, כפר או אזור אחר המכיל ריכוז דומה של אזרחים או אובייקטים אזרחיים, כאל מטרה צבאית יחידה; וכן (ב) התקפה שניתו לצפות כי תגרוס לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים,  נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי."

במלים פשוטות: דין ידיעה מראש כדין כוונה. מי שיכול לצפות בוודאות פגיעה לא-מידתית באזרחים, ואינו נמנע ממנה, נושא באחריות בדיוק כמו מי שהתכוון לפגוע באזרחים. במשפט הפלילי העקרון הטבעי הזה מוכר כ"הלכת הצפיות". בהקשר הפוליטי והמוסרי, העקרון הזה שומט את הקרקע מתחת לסיסמה הישראלית החבוטה "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא". מי שלא סופר אזרחים הוא טרוריסט, נקודה.

אפשר אולי שהפצ"ר התכוון שלא בוצעו פשעי מלחמה מן הסוג שנדרשת בהם מחשבה פלילית (אבל אולי כן מסוג אחר?). אם כך, מדובר בניסוח פתלתל ומטעה. ובכל מקרה, באף אחת מן הפניות של העיתונאים וארגוני זכויות האדם לצה"ל, בבקשה לחקור את אירועי זיתון, לא נרמז שהטבח היה מכוון. הפצ"ר מתפלמס עם "straw man" על מנת להסיט את תשומת הלב; הוא מפטפט על כוונות בשעה שפשעי מלחמה הם בראש ובראשונה מעשים.

6. מהו אותו "ירי RPG" מסתורי ש"אילץ" את אל"מ מלכא להגיב בשיגור פגז לחצר בית ואיל, ולאחריו שני טילים ממסוק? מי ירה את הטיל, ולעבר איזה כוח, ומתי זה קרה? האם נמצאו במתחם שרידי נשק שתומכים בגרסה הזאת? האם יש עדות כלשהי שהיה בכלל נשק בבית ואיל, שמישהו מבני משפחת סמוני היה מעורב בפעילות צבאית נגד צה"ל?

חקירת מצ"ח והודעת הפצ"ר מטשטשים מאד את הנקודה הזאת, שעליה ורק עליה נסמך כל הגיון ה"הדדיות" בפרשה. צה"ל כמובן לא רואה עצמו מחוייב להציג עדויות פומביות לגרסה שלו. כך זה תמיד; העדות לאמינותה היא עצם העובדה שהגרסה בקעה מגרונו של צה"ל. אבל ההתנהלות הזאת היא עזות-מצח (אם לדייק, עזות-מצ"ח): אלמלא הלחץ החיצוני, החקירה בכלל לא היתה נפתחת. מלכתחילה, צה"ל נדרש לתת הסברים לציבור, לא לעצמו. יואיל נא צה"ל ויתן איפא הסבר אמיתי – או שלא יטרח כלל להעמיד את ההצגה המגוחכת הזאת של "חקירת מצ"ח". אנחנו לא קהל בהצגה הזאת, אנחנו המפיקים.

לאור כל השאלות והתהיות שנותרו, יש להתייחס אל הודעת הפצ"ר כאל פעולת טיוח ותו לא. אפשר להשליך אותה לאשפה ולעבור הלאה.

מה בכל זאת עשה אל"מ מלכא?

מכלל העובדות הידועות, ניתן לשחזר את התרחיש הבא. ככל הנראה, היתה התראה אזורית על חולית RPG. "אזורית" משמעה – לא ממש ממוקדת, לא ממש אינפורמטיבית. כוח גבעתי ששלט בשכונת זיתון ריכז את ענפי משפחת סמוני השונים בבית ואיל. קצינים פיקחו על התהליך, ואין ספק שהמח"ט ידע זאת. מלכא ידע שבבית ואיל יש אזרחים רבים. אני לא חושב שהיתה לו כוונה להרוג אותם; כאמור, זאת שאלה משנית בעיני. כשיצאו ארבעת הגברים בבוקר ה-5 בינואר מן הבית והחלו לפרק קרשים מצריף עץ סמוך, לצורך הסקה, התקבלה תמונת מזל"ט בחמ"ל החטיבתי. מישהו פירש את התמונה כחולית שיגור של RPG. הזיהוי הזה גזר את גורל בית ואיל. מלכא, שידע על נוכחות אזרחים רבים בבית, הורה על שיגור פגז ושני טילים. כשמפקד ב"עופרת יצוקה" ראה מולו (מה שהוא תפס כ) כוח חמוש – הוא ירה, בלי שום מעצורים לנוכח אזרחים בסביבה. על תורת הלחימה החדשה הזאת, שזכתה לתיעוד פומבי, כתבתי כבר כאן (בחקירת מצ"ח אחרת, שדווחה בכתבה הזאת של "עובדה", מצוטטת עדות חייל במבצע: "אני זוכר משפט: "גם אם יש להם דגל לבן שכתוב עליו Peace , אתם יורים"). במובן הזה, פעולת מלכא היתה לגמרי נורמטיבית, כפי שאומנם ציינו קצינים בכירים שהתרעמו על פתיחת החקירה נגדו.

רשות הדיבור לעמירה הס:

"במהלך "עופרת יצוקה" נהרגו ונפצעו אזרחים רבים אחרים מירי מכלי טיס, בתהליך דומה: על סמך הפרשנות שנתנו לתצלומי מזל"ט במסכי החמ"לים. המקרים הרבים האלו, שמפורטים בדו"חות ארגוני זכויות האדם, יכולים להעיד על אחד מהשניים: או שתצלומי המזל"טים אינם מדויקים וברורים כפי שהם אמורים להיות וכפי שצה"ל הצרכן מתיימר שהם. או שהטכנולוגיה המתוחכמת הנחשבת "אובייקטיבית" ו"יודעת כל" סיפקה אליבי למפקדים כדי לתת מראש פרשנות מפלילה לכל פעילות אזרחית: ילדים משחקים על גג הם "תצפיתנים" שדינם להיירות, אנשים שניסו לדבר בטלפון עם קרוביהם הדאוגים הם "קשרי גדוד מחבלים", ומשפחות שיצאו מהבית אל הגינה כדי להאכיל את העזים – חוליות משגרי קסאמים.

בפרשת משפחת סמוני, האפשרות להצליב מידע טכנולוגי מתוחכם עם מידע אנושי מהשטח היתה ממש בהישג יד, כבר יממה לפני שהופיעה "חוליית האר-פי-ג'י" כביכול."

מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה?

אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים.

29 אזרחים, בהם 16 ילדים, נהרגו על לא עוול בכפם. אל"מ מלכא נושא באחריות ישירה למותם של 21 מהם ועקיפה למותם של היתר. עכשיו הוא "זכאי", והתופת שהתרחשה בשכונת זיתון נותרה מיותמת מאחריות. לעשרות הפצועים שנותרו ללא בתים, רק עם זכרונות זוועה – אין ממי לתבוע צדק. האם מישהו קיווה ברצינות שצה"ל ימצא את מח"ט גבעתי אחראי למותם?

הסימנים לכך שמדובר בחקירה לצורכי יחצ"נות בלבד הופיעו כבר מזמן. בפברואר 2011, בעיצומה של חקירת מצ"ח נגד מלכא, הוא מונה לעמוד בוועדה שתבחן את הוראות הפתיחה באש בגדה המערבית (לאור הריגתם של שני פלסטינים לא חמושים בידי כוחות צה"ל). לשון אחר: בידו האחת "חוקר" הצבא קצין בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש בגזרה א', ובידו השניה ממנה אותו לבחון את ההוראות האלה בגזרה ב'. כמו מישהו בשלילת רשיון על מהירות מופרזת שיעמוד בראש ועדה לבדיקה מחדש של מגבלת המהירות בכבישים. מי שמינה את מלכא לוועדה היה אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי; אותו אלוף שמתח ביקורת קשה על החקירה נגד מלכא. הנה לכם "מינהל תקין" בנוסח צה"לי.

סימן שני שמדובר במחזה אבסורד הגיע מהדלפה ישירה מחדר החקירות של מצ"ח. אחד המילואימניקים ששירתו תחת מלכא בחמ"ל החטיבתי, ואשר זומנו לתת עדות בחקירה, הקליט בסתר, ככל הנראה, את חילופי הדברים בינו לבין חוקר מצ"ח. בהקלטה הוא נשמע משיב לכל השאלות בתשובה מתריסה זהה: "אין לי מה להוסיף". כשהוא נשאל לבסוף מדוע אינו עונה לשאלות, הוא מסביר: "כל החקירה הזאת – בגידה בצה"ל, בגידה בחיילים, בגידה בציונות ובמדינת ישראל".

אין מה להתפלא. היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת, ומן הסתם לא היה בודד בגישתו זו. פרט מעניין במיוחד: בכתבה נחשפים הזימונים לחקירה שקיבלו החיילים. בראש הזימון מתנוסס בכותרת "דו"ח גולדסטון". כך, על מסמך רשמי, הצבא רומז לחייל: אתה נחקר לא בגלל שאנחנו חושבים שמשהו לא בסדר קרה, אלא בגלל שגולדסטון חשב כך, ולצערנו הוא דורש תשובות.

זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה.

לפני 3 וחצי חודשים ערך ארגון "בצלם" סיכום של חקירות צה"ל שנפתחו בעקבות עדויות ודיווחים על חשד לפשעי מלחמה ב"עופרת יצוקה". מתוך 20 מקרים שונים שהפנה "בצלם" לפרקליטות הצבאית, נפתחו תיקי חקירה ב-11. מתוך ה-11, 5 נסגרו ללא הליכים משפטיים, ב-4 לא התקבלה החלטה, בתיק אחד לא ברור כלל אם יש או אין חקירה עד היום, ובתיק בודד הואשם חייל ב"הריגת אלמוני", אך ההליכים בעניינו הוקפאו.

על מה הצבא כן העמיד לדין? שלושה כתבי אישום הוגשו בסך הכל בעקבות "עופרת יצוקה": חייל שגנב כרטיס אשראי מבית פלסטיני (7 וחצי חודשי מאסר); שני חיילים שהשתמשו בילד בן 9 כ"מגן אנושי" שיפתח עבורם תיקים שנחשדו כממולכדים (הורדה בדרגה ו-3 חודשי מאסר על תנאי); והאישום על "הריגת אלמוני", שעדיין לא מוצה.

כל החיילים האלה – מגבעתי. אחריותם הפלילית, הן מבחינת דרגתם והן מבחינת חומרת הפשע, מתגמדת בהשוואה לאחריותו הפלילית של המח"ט שלהם, אל"מ אילן מלכא, שהורה על הפגזת בית הומה נשים וילדים. הם לא זכו לסגירת התיק נגדם; הם בסך הכל חיילים, הוא "קצין מבטיח ומוכשר" שדרכו לקידום אצה לו. זהו שוב גמביט "והיה מחננו טהור".

מלבד שלושת כתבי האישום הללו (שרק אחד מהם הסתיים במאסר בפועל), הועמדו 6 קצינים נוספים לדין משמעתי בשלושה אירועים. אשר לאירועים בשכונת זיתון, הזעזוע הרציני היחידי שניכר בצה"ל היה בעקבות חשיפת הכתובות והנאצות הגזעניות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. כתובות בנוסח "ערבים צריכים למות" ו"עוד לא רווית דם" על קירות בתים שחזו בהרג המוני של ערבים הן אכן עניין לא אסתטי. מדובר צה"ל נמסר אז ש"לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

* * *

הערה למגיבים מסוג מסוים: אם אתה מתנגד באופן עקרוני לחקירה של קציני צה"ל בעקבות מוות של פלסטינים ("בגידה בציונות", כהגדרת המילואימניק בכתבת ערוץ 10 שצוטטה לעיל); אם לדעתך צה"ל אינו כפוף לדיני המלחמה שבמשפט הבינלאומי; אם אתה חושב שהטרור של החמאס מצדיק כל פעולה של צה"ל שפוגעת באזרחים חפים מפשע; אם אתה חושב שבלוגרים כמוני צריכים להתעסק באלפי הקורבנות של אסד בסוריה ולא בזוטות כמו 21 פלסטינים שצה"ל הרג לשווא; אם הפרטים של אירועי זיתון באופן עקרוני לא מעניינים אותך – אם כך, אל תגיב.

אל תגיב, כי לא תהיה לי תשובה עבורך. אל תגיב, כי הפוסט הזה כולו נשען על הנחות שאתה חולק עליהן, אבל הפוסט עצמו אינו מנסה כלל להגן עליהן; יש דברים בסיסיים שאי אפשר להתחיל להצדיק כל פעם מחדש. אל תגיב, כי תגובה ברוח כזו תגרור את הדיון בהכרח למחוזות הטוקבקיאדה. אל תגיב, כי לפטור את כל העדויות והחומר שהובא כאן כ"לא רלבנטיים" לשאלה שבאמת מעניינת אותך (או "צריכה" לעניין אותי) – זה חוסר נימוס קיצוני.

* * *

[בלי קשר: בסוף השבוע פורסם שעיריית ירושלים חילקה 7 צווי הריסה לבתים פלסטיניים בשכונת אל-בוסתן בסילואן, שם מתוכנן לקום פרוייקט "גן המלך". זהו פרוייקט נישול גרנדיוזי, שכתבתי עליו לא מעט, שבשל פוטנציאל התבערה שלו הושם בהקפאה ממושכת. כעת נראה שמישהו בממשלה – ברקת לא היה מחליט על כך לבדו – הגיע למסקנה שהשעה בשלה לאינתפיאדה חדשה במזרח ירושלים].

החוק אומר ככה, הוועדה תסדר ככה

ביום שלישי הקרוב, ב-1 במאי, תתייצב ממשלת ישראל כאיש אחד על הר גבוה בירושלים, תפשיל מכנסיה ותשתין בקשת גבוהה על בג"ץ. בג"ץ פסק שחמישה בניינים בג'בל ערטיס, הידוע יותר כשכונת האולפנה בבית אל, נבנו על קרקע פלסטינית פרטית, ועל כן, על פי עמדת המדינה עצמה, יש לפנותם.

אל תעצרו את נשימכתם; זה לא יקרה. המדינה שוב תבקש דחייה, תקבל או לא תקבל, זה לא חשוב, הרי השר יעלון כבר הודיע שיחד עם אולפנה גם הממשלה תתפרק, והרי בג"ץ כבר גער במדינה פעם אחת ופעם שניה על הסחבת של הרשויות בפינוי המבנים, ושום דבר לא זז. סליחה, דברים ממשיכים כל הזמן לזוז, הנה עוד מאחז שהוקם לפני שבוע על קרקע פלסטינית פרטית, חכו שנה-שנתיים, חודש-חודשיים, ואולי שבוע-שבועיים, וגם הוא יוכשר כדת וכדין.

מחזה האבסורד שנקרא "שלטון החוק" בשטחים מעולם לא היה מאלף יותר. כדי לאזן במעט את הברברת של המתנחלים ושליחיהם בשלטון, נזכיר את העובדות. בנייתם של חמשת הבניינים בג'בל ערטיס החלה ב-2006, ומיד אחריה הוצא צו להפסקתה (השכונה כולה הוקמה ב-1999 באופן בלתי חוקי ובמשך 4 שנים הוצאו נגדה עוד ועוד צווי הריסה, שמעולם לא קוימו). כיוון שהמתנחלים התעלמו מן הצו, הגישו בעלי הקרקע, תושבי הכפר דורא אל-קרע, עתירה לבג"ץ למימוש צווי ההריסה. במהלך הדיונים בעתירה התגלו עובדות מרתקות. למשל, שהסכם הרכישה היה פיקטיבי ושהרוכשת, חברת "אמנה", ידעה זאת; למשל, שהמוכר היה בן 7 בעת רישום המקרקעין ולכן לא היה יכול להירשם כבעלים. למשל (ובניגוד למתנחלים המגלגלים עיניים למרומים – "אבל אף אחד לא עיבד את הקרקע לפנינו"), שהקרקע הפרטית נתפסה "לצרכים צבאיים" בשנות ה-70, ומשום כך נמנעה מבעליה גישה אליה – למרות שלא נעשה בה כל שימוש זולת הקצאתה למתנחלי בית-אל.

שכונת האולפנה לא תפונה; נתניהו כבר הורה ליועץ המשפטי למצוא דרכים "להסדיר" את הבניה, ומכיוון שאינו סומך על היועץ שיעשה זאת, הורה מיד לאחר מכן להקים ועדה שתעשה זאת. זאת הצעקה האחרונה בתחום גזל האדמות בשטחים: הקמת ועדות ממשלתיות ש"מסדירות" התנחלויות בלתי חוקיות. רק השבוע הוחלט על הקמת ועדה "להסדיר" את מעמדן של התנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה. מי בוועדה? נתניהו, ברק, יעלון ובגין. לא יצאו 24 שעות, והוועדה (שבלי ספק ישבה על המדוכה ושקלה בכובד ראש שיקולים לכאן ולכאן, ושמעה את כל הצדדים, ופעלה ללא משוא פנים, ולא הזדרזה בכלל להוציא החלטה תחת ידיה, והבינה לעומק את המשמעות הכבדה שיש לעובדה שראש ממשלה בישראל חותם אישית על צווים ששמים ללעג את החוק) – החליטה שאכן שלוש ההתנחלויות חוקיות, למרות שהוקמו ללא תכניות בניה מאושרות.

טוב שיש ועדות.

"מחזה סוריאליסטי": מתעקשים לקיים פסיקת בג"ץ

כל מי שעיניו בראשו מבין מה קורה כאן. הרשות המבצעת מוציאה הנחיות ברורות לרשות השופטת כיצד לפסוק; ראש הממשלה ושר הביטחון קובעים מה חוקי ומה לא. בית המשפט החליט מה שהחליט, אבל עם כל הכבוד – לנו יש ועדות. את החוק לא צריך לכופף, מספיק שיש הליך של "הסדרה". המילה המכוערת הזאת (איני יכול להימנע מן המרכאות סביבה) רומזת שיש בה כדי להשיב את "הסדר"; בפועל "הסדרה" היא פריקת עול החוק, והשלטת כוח הזרוע.

לכאורה, אין חדש בפרקטיקה. החידוש הוא ברטוריקה שכבר איננה נחבאת ומסתתרת מאחורי שבעה צעיפים של "מנהל תקין". הקשיבו למתנחל הזה מגבעת האולפנה, שמספר על דברים שאמרו לו שרי ממשלה בביקור במקום:

"הוא סיפר כי שרים תיארו לו ולחבריו "מחזה סוריאליסטי" שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ. "ראש הממשלה אומר להם שהשכונה לא תיהרס, ומורה להם 'תמצאו פתרון משפטי' והפקידוּת אומרת לו לא. זה בלתי נתפש, ופה צריך את הכוח של השרים אל מול אותם פקידים. זו קבוצה שמנסה לייצר אנרכיה בתוך השלטון, יש ממשלה ריבונית שהחליטה משהו והם מנסים להשתלט".

יפה, לא? "מחזה סוריאליסטי שבו פקידים במשרד המשפטים מתעקשים לקיים את פסיקת בג"ץ". אנרכיסטים נגד השלטון. התדהמה של המתנחל מוצדקת לגמרי; הרי לפי כללי המשחק המוסכמים החוק בשטחים נועד לקדם את המתנחלים, לא לעמוד בדרכם. האזינו לדברי היועץ המשפטי של משרד הביטחון, רק השבוע: "המדיניות עליה הוחלט היתה להוציא צווי הריסה, אך בפועל לא לבצע אותם". כמו שהילדים אומרים: הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים.

עוד אבחנה רטורית שראוי לקלף ולהשליך לפח היא בין "אדמות מדינה" ל"אדמות פרטיות". אנשים שאינטגריותם אמנותם, כמו בני בגין למשל, מתעקשים לחדד את העיפרון השחוק הזה בכל ראיון שהם נותנים. אבל כדאי לשים לב איך הממשלה עצמה מתנערת מן האבחנה הקדושה הזאת. ועדת "ההסדרה" להתנחלויות רחלים, ברוכין וסנסנה עסקה לכאורה באדמות מדינה. שכונת האולפנה, שהוקמה על אדמה פרטית, הצריכה ועדה נפרדת. אבל כבר כעת נשקלת ברצינות האפשרות "לספח" את מקרה אולפנה לועדת "ההסדרה" הכוללת, בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי. הוועדה הזאת, נזכיר, קמה כדי "להסדיר" את מעמדם של מאחזים לא חוקיים שהוקמו על אדמות מדינה.

שוב המכנסיים למטה, שוב המדינה משתינה (והפעם על מסמכים שלה עצמה): אדמות מדינה, אדמות פרטיות, מה זה חשוב. הכל שלנו.

נזכיר בפעם האלף: מבחינת החוק הבינלאומי, אין שום משמעות לאבחנה הזאת. ישראל משחקת בקקי עם עצמה (הימין האידאולוגי כופר בגלוי באבחנה הזאת, דוברי השלטון נתלים בה); הדברים מבוארים יפה בחוות הדעת הזאת שהגישה האגודה לזכויות האזרח לועדת "ההסדרה" של לוי. ועוד שקר במדרגות השקרים האינסופיות הוא עצם הכרזת קרקע בשטחים כ"אדמת מדינה" – כביכול נכס ציבורי שאין לאף תושב חזקה בו. דו"ח מפורט של בצלם מן החודש שעבר בחן את מדיניות הכרזת אדמות מדינה שהנהיגה ישראל בשטחים החל בשנות ה-80' (בעקבות בג"ץ אלון מורה). הדו"ח חשף שחרף הסתמכותה על הדין המקומי בשטחים – המשפט העות'ומאני, הירדני והמנדטורי – הפעילה ישראל מדיניות שעומדת בסתירה לדין הזה. באמצעות פרשנות מחמירה ומפלה, נושלו פלסטינים מאדמותיהם באמתלה שלא עיבדו אותה או לא השתמשו בה למרעה, וזאת על פי קריטריונים שאינם מעוגנים בדין המקומי.

אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל אסור בהתנחלות, אומר הדין הבינלאומי. אדמות מדינה, אדמות פרטיות: הכל שלנו, אומרת ישראל. ולעזאזל הפלסטינים. בהקשר אחר כתבתי כך: "הפלסטיני, בתפיסה הישראלית, איננו מגיע למדרגה האנושית שמאפשרת יחסי קניין. ולכן, הוא אינו יכול להיות באמת הבעלים של האדמה שעליה הוא יושב, של עצי הזית שהוא מגדל, של הזמן שהוא מבזבז במחסומים, או של כל זכות אחרת שנשללת ממנו באופן שרירותי. הפלסטיני הוא אורח ארעי בארץ ישראל, שאינו מסוגל לקשור יחסי קניין עם אוצרותיה."

בין "הסדרה" לחקיקה מחדש: שלטון החוק במלקחיים

הנחשול הנוכחי התחיל במגרון. אחרי הביזיון הבלתי-נסבל ההוא, שבו נדרשה המדינה לפנות פולשים לא חוקיים מאדמות פלסטיניות פרטיות (ביזיון שהסתיים בניצחון סוחף למתנחלים, שיעלה לכולנו 53 מיליון שקל), החליטו בקואליציה שגם המכשול הרפה והרעוע האחרון אשר ניצב בפני הבולענות הנדל"נית של המתנחלים – שלטון החוק – צריך להיעלם. כן, לא פעם הוא שירת אותם יפה מאד, הציפוי הדק הזה של לגיטימיות משפטית, אבל אלה היו ימים רחוקים. אצה להם הדרך, לדני דנונים ולישראל כצים, ונקעה נפשם מכל ההליכים המשפטיים הארוכים האלה. המטרה סומנה מזמן – הפקעת כל הקרקעות בשטחי B ו-C לבעלות יהודית – אבל החץ היה איטי להחריד. כך באה לעולם מפלצת "ההסדרה".

באוקטובר 2011 החליט נתניהו להקים ועדה ל"הסדרת" הבניה הבלתי חוקית בשטחים. בינואר נודע שלצידו של השופט בדימוס אדמונד לוי יהיו בוועדה השופטת תחיה שפירא והיועץ המשפטי לשעבר למשרד החוץ, אלן בייקר (דני דנון "בירך" על הרכב הוועדה); כמו כן נמסר שהוועדה תתרכז בבניה לא חוקית על אדמות מדינה, אף כי בעיית המאחזים כידוע נוגעת גם לקרקעות פלסטינות פרטיות. כך או כך, מדובר במהלך ברור של עקיפת היועץ המשפטי לממשלה, שהוא ורק הוא מוסמך לייעץ לממשלה בנושאים משפטיים. זהו אם כן צידו האחד של ריקון שלטון החוק בשטחים מתכנו.

על הצד השני מופקד קומנדו החקיקה הלאומני שבכנסת, והוא פועל במקביל (וככל הנראה גם בתיאום) למהלכי ה"הסדרה". בנובמבר העלו 20 חברי כנסת בראשות זבולון אורלב הצעת חוק להכשרת מאחזים שהוקמו על קרקע פרטית. לפי ההצעה, לא ייהרסו בתים ביישובים בני 20 משפחות ויותר אם במשך ארבע שנים מהקמת היישוב לא פנו הטוענים לבעלות על הקרקע לבית משפט ולא הוכיחו את צדקתם. במקרה שהוכחה בעלותם על הקרקע, "רשאי בין הדין להורות על פיצוי כספי".

במלים פשוטות: חסל סדר קניין פרטי לפלסטינים. מדובר בפריבלגיה שצריך להוכיח אותה (בזמן קצוב של 4 שנים) בבית דין צבאי של הכוח הכובש, לא בזכות טבעית, וגם אם היא הוכחה – אין השלטון מחויב לאפשר את מימושה. הזכות הטבעית היחידה היא זכותם של המתנחלים על הקרקע בשטחים – כולל על אדמות פרטיות של פלסטינים. זכותם של אלה, לכל היותר, היא לקבל פיצוי.

נסו רק לדמיין "צדק" דומה בתחומי הקו הירוק. נסו לדמיין אדם שמקים בית על מגרש פרטי שלכם, ובעצם המעשה הזה מפקיע את זכותכם בקרקע.

ההצבעה על חוק אורלב, החוק שיהפוך הפקעת קרקע פלסטינית פרטית לטובת התנחלות יהודית –  ללא שום איצטלה של צורך צבאי או "ציבורי" – למעשה חוקי, נדחתה לעת עתה; היועץ המשפטי מתנגד, אבל נו, מי צריך אותו אם אפשר להקים עוד ועדה. בין כך או כך הצעת החוק הזאת היא כבר חלק מן השיח הפוליטי, ובוודאי תשמש כמכבש לחצים שישפיע על מסקנות ועדת ה"הסדרה" של אדמונד לוי. בינתיים הממשלה מפתחת עוד ועוד את פרקטיקת ה"הסדרה". השבוע פורסם שהממשלה הורתה לאלוף פיקוד המרכז להוציא צו להקמת מבנים בגדה ללא הליכי תכנון, וזאת על מנת ליישב את מפוני מגרון ב"גבעת היקב"; כך מתקנים עוול אחד בפשע שני. ושוב – הרשות המבצעת מעבירה הנחיה לרשות השופטת להכשיר את השרץ. מה שאנו חוזים בו הוא ראשיתה של מהפכה חקיקתית ושלטונית שהופכת את האפרטהייד לשיטה פוליטית רשמית.

אלה הם שני פני יאנוס של "שלטון החוק" שרוקן מתכנו בשטחים. החוק השוויוני, ההוגן, יכול לבחור בין שתי דרכי מיתה שונות: או שיעקפו אותו באמצעות הליכי "הסדרה" אקס-טריטוריאליים, או שיחקקו תחתיו חוק גזעני במפורש. כך או כך ישמש המשפט לא יותר מעטיפה חלולה לאגרוף האלים, שפת סימנים עלומה שאינה מסמנת עוד דבר זולת רצונו הגולמי, החמסני של השלטון.

מבדיחות עדיף לצחוק בקול רם

שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה. לפני כמה חודשים פורסם נתון מדהים (או לא מדהים): 99.76% מהתיקים הנידונים בבתי דין צבאיים מסתיימים בהרשעה. זה יותר מאחוזי "התמיכה" באסד בבחירות בסוריה. אלה נתונים רשמיים של הצבא. המשמעות היא שרק 1 מתוך 400 נאשמים פלסטיניים בגדה מזוכה מאשמה.

אחוזי הצלחה מסחררים כאלה בהרשעות מעלים את השאלה לשם מה לטרוח בכלל עם הליך משפטי. בשביל הסיכוי הדל (רבע אחוז) שהנאשם יזוכה? הרווח העלוב הזה יוצא בהפסדם של הנזקים הכוללים שנגרמים לכלל הפלסטינים מעצם הטירטור הזה (מעצרים, קנסות, עיכובים במחסומים בדרך לבין הדין, אובדן פרנסה למשפחות הנאשמים), שלא לדבר על ההוצאות העצומות מתקציב הביטחון לתחזק את כל התיאטרון המופרך הזה (בקרו בבלוג הזה כדי להתוודע לעולם הצללים ההוא). לא עדיף כבר לצייד את המג"בניק שעוצר את החשוד הפלסטיני במפתחות לתאי הכלא בקציעות? ממחסום בית אל ישירות לבית הכלא, בלי הפטפוט המיותר של מערכת המשפט, שבסך הכל מעכבת קצת את התהליך ותו לא.

על המעצרים המנהליים מיותר להכביר מלים; הקשר בינם לבין עשיית צדק הוא מקרי בהחלט. האם השיטה המלוכלכת הזאת עומדת לעבור מן העולם? נכון לעכשיו יש 2,000 (!) שובתי רעב בבתי הכלא הבטחוניים בישראל, שדורשים לבטל את  המעצרים המנהליים ולהשיב להם זכויות אסיר בסיסיות (להוציא עמירה הס ב"הארץ", אף כלי תקשורת ישראלי לא מדווח על ממדי המרד הזה). העניין הבינלאומי בתופעה גדל והולך. ניסיון העבר מלמד שככל שהזוהמה נראית יותר למרחוק – כך גדלים הסיכויים למגר אותה.

אם שלטון החוק בשטחים הוא בדיחה, נשאלת השאלה האם עדיף לצחוק ממנה בסתר או בקול רם. רוב השנים, רוב הישראלים העדיפו לצחוק בסתר. אנשי המילואים שהיו שם, הזדעזעו ממה שראו (אבל חזרו במילואים הבאים, "כי אין ברירה"), העיתונאים שסיקרו את המשפטים בבתי הדין הצבאיים, הפוליטיקאים שאילצו אנשי צבא להתיישר לפי תכתיביהם – כולם הכירו את הבדיחה היטב, אבל לא העזו לצחוק בגלוי. לא נעים, הגויים רואים ומצלמים.

על שיתוף הפעולה הרקוב הזה מערער השמאל האקטיביסטי של העשור האחרון: בילעין-נעלין, שיח-ג'ראח, סילואן, נבי-סאלח, בקעת הירדן, משטי הסולידריות, תנועת ISM. הרעיון פשוט: להראות לכל העולם – כולל לישראלים שעדיין מסרבים להכיר בכך – את הבדיחה.

ולצחוק ממנה בקול רם. די להעמדת הפנים.

פשעים גלויים, גזענות מפורשת, אפרטהייד מעוגן בחוק – בכל אלה קל הרבה יותר להיאבק מאשר בסבך ביורוקרטי שתוצאותיו זהות אבל הוא אפוף ברטוריקה משפטית "נייטרלית", אפילו ליברלית. קל יותר להיאבק, כי קשה יותר להתכחש לעוול. קל יותר להיאבק, כי כל כמה שנסביר לאנשים שהפוליטיקה נקבעת במעשים ולא במלים, הם עדיין ייתנו למלים עדיפות בקביעת הדימויים הפוליטיים שלהם. ואם המלים של הכיבוש כבר הופכות לבלתי נסבלות – מלים כמו "הסדרה" או "אדמה פרטית" – אז הכיבוש עצמו הופך לבלתי נסבל.

את החוכמה הזאת ידעו מנהיגי מפלגת העבודה תמיד, וגם שר הביטחון ברק נושא אותה עימו. על רקע זה – ורק על רקע זה, כלומר, חילוקי דעות טקטיים – יש להבין את ה"מתיחות" בינו לבין חברי הממשלה שאצה להם הדרך להכשיר הקמת מאחזים על קרקע פרטית. מנהיגי העבודה ידעו היטב עד היכן אפשר למתוח את גבול הסובלנות של העולם המערבי ולא חצו אותו. נתניהו ממשיך לזגזג משני צידי הגבול. אבל הדנונים והאלקינים הם כבר סיפור אחר לגמרי. הם רוצים את האדנות שלהם חקוקה בסלע, מעוגנת בחוק. דה יורה ולא דה פקטו.

ועל כך יש להודות להם. הם מוציאים את הכביסה המלוכלכת של ישראל החוצה, מפרסמים את הטינופת של האפרטהייד בראש חוצות. לא פעם ולא פעמיים נדמה לי שהם ענף יצירתי במיוחד של השמאל האקטיביסטי, שאמון על אותן שיטות פעולה בדיוק. חוק "הסדרת" המאחזים, אם יאושר, ייתן סוף סוף גושפנקה רשמית למדיניות שקטה וערמומית בת עשרות שנים: הפקעת קרקע פרטית מידי פלסטינים והעברתה ליהודים. כמה נאבקו נגד המדיניות הזאת כשהיא נבלעה בתוך אלף ניסוחים משפטיים עקלקלים? מתי מעט. כמה ייאבקו נגדה כשהיא תהפוך לחוק אפרטהייד רשמי? הרבה יותר. גם בארץ וגם בעולם. לכן זה חוק טוב, חוק מצוין למתנגדי הכיבוש. לו הייתם יהודים במדינה אנטישמית שנוהגת בכם אפליה פרקטית בכל הבט של החיים, האם לא הייתם מעדיפים שהאפליה הזאת תיוודע לכל העולם כמות שהיא? האם יש דרך יעילה יותר לפרסם את דבר האפליה מאשר להפוך אותה לחוק מדינה רשמי?

שמגר מזהיר מ"לניניזם"

האמירה "ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב" מיוחסת ללנין. לנין התכוון שבמצב הטרום-מהפכני, הניצול של הפרולטריון צריך להגיע לרמה קיצונית וכואבת מאד על מנת שהפועלים יעורו מתרדמתם ויקומו על הבורגנות. מאז הפכה האמירה הזאת להתגלמותה של פוליטיקה תאבת-אסונות, שרואה בחיוב קורבנות כבדים בהווה לצורך השגת עתיד טוב יותר. במקרה הסובייטי, ידוע לאן הדברים הובילו.

לקראת סוף הסרט "שלטון החוק" משוחח הבמאי, רענן אלכסנדרוביץ', עם השופט בדימוס מאיר שמגר. שמגר היה מי שבתוקף תפקידו כפרקליט הצבאי הראשי איפשר לתושבי השטחים לעתור לבג"ץ – צעד חריג וככל הנראה חסר תקדים ביחסי מדינה כובשת ואוכלוסיה נכבשת. ארבעה וחצי עשורים ואלפי פסיקות לאחר מכן, שואל אלכסנדרוביץ' את שמגר אם ההחלטה הזאת בעצם הועילה או הזיקה לתושבי השטחים. הוא מקריא לשופט קטעים ממאמר שכתב מומחה למשפט שטוען כי ההחלטה למעשה "כיבסה" את פשעי הכיבוש בכך שיצרה מראית-עין של הליך משפטי הוגן לפלסטינים; בפועל, בג"ץ הכשיר אלפי פשעים נגד אוכלוסית השטחים ונמנע, כמעט תמיד, לערער על שיקול דעתו של "הריבון הצבאי". הסטטיסטיקה שצוטטה כאן לעיל תומכת בפרשנות הזאת.

על כך מגיב שמגר בתערובת של תמיהה וזעזוע. "את זה כתב פרופסור באוניברסיטה"?, הוא שואל, "הרי זה לניניזם. ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר טוב". ואני אפרש: שמגר סבור שזכות העמידה של הפלסטינים בפני בג"ץ היא אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית (הוא מביע תקווה שאומות נוספות יילכו בעקבותינו). מה, עדיף שהם בכלל לא יוכלו לעתור? שלא יהיה שום רסן משפטי על מעשי הצבא בשטחים?

אני לא רוצה לזלזל בטיעון הזה. אני גם מאמין ששמגר מאמין בו בלב תמים; ודאי שהאמין בו אי-אז, ב-1967, כשפתח את שערי בג"ץ בפני הפלסטינים. בכלל, מי שקורא מסמכים משפטיים מן השנים הראשונות של הכיבוש, לא יכול שלא להבחין בנאיביות הטראגית הזאת, של אנשים שהתחנכו על ברכי תורת משפט ליברלית ודמוקרטית, בבואם לארגן את הכאוס המשטרי שנחת עליהם בן לילה, משבלעה מדינת ישראל הצעירה, בת 19 בלבד, אוכלוסיה של מאות אלפי נתינים תחת משטר צבאי. החבר'ה הטובים בפרקליטות האמינו אז באמת ובתמים שהכיבוש הוא "מצב זמני", קראו כל תו ותג באמנת ג'נבה ובתקנות האג, ועמלו יומם ולילה לרבע את המעגל, לעצב לעצמם כיבוש נאור.

השאלה היא פוליטית, ולכן התשובה עליה חייבת להתחשב בשיקולי רווח והפסד. אני לא רוצה לשקול כאן את השאלה שהוצבה בפני שמגר, אלא את שאלת חוקי "ההסדרה" למיניהם. האם, מבחינת האינטרס של מאבק השחרור הפלסטיני והסולידריות של השמאל איתו, מוטב למדיניות גזל הקרקעות בגדה שתהיה מעוגנת בחוקי אפרטהייד מפורשים או לא? במבט קר, אני חושב שהתשובה היא שעדיף אפרטהייד משפטי מאפרטייד ביורוקרטי. האם לאורך השנים בג"ץ הגן על זכויות הקרקע של הפלסטינים כנגד שאיפות ההתפשטות של המתנחלים? לא. כשהגדרת "אדמות מדינה" שונתה לטובת המדינה ולרעת הפלסטינים, הוא שתק; כשאדמות פרטיות הופקעו ל"צרכים צבאיים" שהתבררו, תוך זמן קצר, כשכונת קרוואנים לזוגות צעירים, הוא שתק (למעט במקרה האחד והידוע של אלון מורה); וכשהמדינה נקטה סחבת בפסקי הדין שהוא כבר מוציא נגדה – הוא דווקא דיבר, אבל אלה דיבורי סרק.

בג"ץ הטיל פה ושם רסנים על הברוטליות המופרזת של הכובש; שמגר ודאי כיוון לפסיקות הבודדות האלה, כשתמה כיצד אפשר להעדיף כיבוש בלי בג"ץ על פני כיבוש עם בג"ץ. אבל בה בעת, דרך אלפי פסיקות אחרות, בג"ץ סייע להנצחת מצב הכיבוש, טווה ועיבה בשיטתיות את הריקמה המשפטית שמאחה את שני חלקי הארץ הזאת, משני עברי הקו הירוק. הנורמליזציה של המצב האנומלי והחריג הזה – החזקת שני מליון נתינים במצב של קיפוח ממוסד ומתמשך – היא במידה רבה פרי עמלו של בג"ץ. את הצד הזה של המשוואה, כך נדמה, שמגר (כמו גם רוב רובו של המחנה הליברלי הישראלי) לא ראה מעולם.

בג"ץ הוא עלה התאנה של האתנוקרטיה היהודית, ולכן אולי אין מקום לתקוף אותו חזיתית. ספק אם הוא יכול לפעול אחרת במגרש פוליטי שגבולותיו מוגדרים על-ידי זאב אלקין מימין ורובי ריבלין "משמאל". ארגוני השמאל, ובכללם אלה שלוקחים על עצמם לייצג משפטית לקוחות פלסטיניים, צריכים להתייחס לבג"ץ באותו אופורטוניזם שמתייחסים אליו בריוני הימין: לחלץ ממנו את מקסימום הרווח האפשרי, ולתקוף אותו בלי סנטימנטים כשאינו מספק את הסחורה. לכן, אין סתירה בין תמיכה משמאל בחקיקת אפרטהייד כדוגמת חוק "ההסדרה" (מן הטעמים שנמנו לעיל) לבין המשך התמיכה במאבקים המשפטיים של קורבנות הכיבוש (מאבקים שפה ושם מצליחים לחלץ קצת צדק לפלסטינים). את השיטה צריך להפיל, אבל כל עוד היא שולטת בחיינו, יש לנצל כל סדק והזדמנות להטות אותה לטובת קורבנותיה.

הפילוסופיה הזאת היא לחם חוקו של הימין האידאולוגי. הגיע הזמן לאמץ אותה גם בשמאל (ולא רק בזירה המדינית אלא גם בחברתית, אבל זה כבר מאמר נפרד).

[פוסט ארוך]

נפתח בחידה. לפניכם שני קטעים העוסקים ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה. עליכם לקבוע איזה מהם לקוח מטקסט של דובר צה"ל ואיזה מכתבה עיתונאית.

"אין כמעט מבצע או פעילות משמעותית של צה"ל שבו היחידה הזאת לא נוטלת חלק משמעותי, לעיתים אף מכריע. החל בהשתלטות על אוניית המשט הטורקי מרמרה, עבור בהשתלטות על אוניית הנשק האיראני שיועד לחיזבאללה פרנקופ ומבצע עופרת יצוקה וכלה במבצעים חשאיים ומסווגים שייתכן שלעולם לא יותר לפרסמם. לא, לא מדובר בסיירת מטכ"ל. גם לא בשייטת 13 או ביחידת שלדג. מדובר ביחידת ההנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם)… הלוחמים בסיירת מתמחים בכל סוגי המיקוש והחבלה, עובדים בטיפול בשדות מוקשים ובפעילויות נוספות. אי אפשר להגיד יותר מזה. לא כולם יודעים לסתום את הפה", ציין הקצין… יהל"ם הפכה לזריזה יותר, מקצועית יותר ועם גמישות מחשבתית ויצירתית גבוהה יותר. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת בקרב המועמדים לגיוס, וכאמור, רמת המידור והחשאיות בה גבוהה."

"הלוחמים מקבלים ידע בחבלה, במיקוש, במטענים, בפצצות, במכניקה, בהנדסה, בכימיה ובאמצעים טכנולוגיים… האתגר הגדול הוא לתת להם במקביל רמת חיילות גבוהה. הלוחמים חייבים להיות מהשורה הראשונה בגלל שהם נמצאים בחזית הכוח, בשפיץ של החנית. התכונות שמחפשים אצל הלוחמים הן אומץ לב, קור רוח, התמצאות במרחב, חוש טכני, יצירתיות גבוהה… כך הפכה יהל"ם ליחידה מקצועית יותר, זריזה, עם גמישות מחשבתית ויצירתיות. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת מאד בקרב המועמדים לגיוס, ורמת המידור בה גבוהה".

התשובה לחידה – בסוף הפוסט.

הקמפיין של יהל"ם

בלי ספק, בשנתיים האחרונות יהל"ם עומדת במרכזו של מסע שיווק אגרסיבי בכלי התקשורת. החשיפה העצומה, ראיונות עם מפקדי היחידה, הפצת סרטונים מאימוני היחידה, כתבות תדמית רוטטות יראה במתכונת "כתבנו נלווה אל הלוחמים…" – מכל טוּב יחסי הציבור. מי שזוכר את הקמפיין התקשורתי בשנות ה-90' סביב יחידות המסתערבים לא יתקשה לזהות את אותם המאפיינים בדיוק: הגלוריפיקציה של הלוחמים, אבקת השוּ-שוּ שנזרית בנדיבות  (פני לוחמים מטושטשות וכו'), העצמת הנחשקות של היחידה על-ידי עצם ההדגשה שמדובר ביחידה נחשקת (טקטיקה פירסומאית בסיסית); הכל אותו דבר. רק היחידה התחלפה. יהל"ם זה הדבר החם הבא.

כאז כך כיום, הקמפיין הוא דו-ראשי ומכוון הן למטרות פנים והן למטרות חוץ, עניין שעוד נחזור אליו. ראשית, כמה מלים על היחידה.

יהל"ם היא יחידה מובחרת של חיל ההנדסה, שמפעילה חמש פלגות מבצעיות וסיירת. פלגת ס"פ (סילוק פצצות) מתמחה באיתור ופירוק מטעני חבלה, והטמנת מטענים לצורך פיצוץ ופריצה; פלגת סמו"ר (סליקים ומנהרות) שמתמחה בטיפול במנהרות, מצבורי נשק תת-קרקעיים וגם לחימה תת-קרקעית; פלגת הבזק, שמפתחת ומפעילה רובוטים צבאיים לאיתור ופירוק פצצות; פלגת מדרון מושלג, שאחראית על פיתוח והפעלת אמצעי פריצה, כולל במצבי שבי ובני ערובה; פלגת גבעול, שמתמחה בלוחמת אב"כ; וסיירת יעל, יחידת קומנדו שמתמחה במבצעי הנדסה מסווגים.

מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה" הפכו את יהל"ם ליחידה בעלת חשיבות מכרעת. ההתמודדות עם כוחות גרילה שמגיחים ונבלעים במערכת מנהרות מסועפת (בלבנון ובעזה), שמטמינים מטענים וממלכדים מבנים, יצרה צרכים מבצעיים חדשים. גם הפעולות הפחות סימפטיות של יהל"ם יצרו צרכים חדשים – נקרא להם צרכים קוסמטיים (שיפוץ תדמית). את כל הצרכים האלה צה"ל מייצא, כדרכו, אל כלי התקשורת; ואלה, כדרכם, מתגייסים בשמחה.

ככה נראה שיטפון תקשורתי, בתיזמור צה"לי מדוקדק:

אוקטובר 2005: כתבת תדמית נרחבת ב"מעריב", לרגל עשור להקמת יהל"ם. מילות המפתח: "לא את הכל אפשר לחשוף".

דצמבר 2008, ימים ספורים לפני "עופרת יצוקה": כתבה בערוץ 2, תיעוד של תרגיל מסכם ביהל"ם. הסרטון מגיע מצה"ל, אבל הכתב מעז להחדיר משפט ספקני בסיום: "הרי ערים תת-קרקעיות כבר ניצחו בעבר מלחמות – מסין ואפגניסטאן ועד ויטנאם".

ינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה": כתבת תדמית נרחבת ב"כל העיר", אחרי נפילתו בקרב של לוחם היחידה, אלכס משביצקי.  עיקר הכתבה – ציטוטים ממפקדי היחידה.

אפריל 2009: כתבה שותתת-דם ואדרנלין בערוץ 10. המילה האחרונה: "העימות הבא הוא רק עניין של זמן".

מרץ 2010: כתבה דרמטית, עתירת מוזיקה ואווירה אפלולית, בערוץ 1, לרגל תרגיל מסכם ביהל"ם.

ספטמבר 2010: כתבה מורעלת ב"ישראל היום" (הכותרת הבלתי נמנעת: "היהל"ם שבכתר"). ציטוט אופייני: "פלגה אחרת של יהל"ם היא פלגת סמו"ר, הלא היא "צוות המנהרות" המיתולוגי" (הדגשה שלי).

יוני 2011: כתבה ב-ynet על תוספת פלוגת מילואים לסמו"ר.

אוגוסט 2011: כתבה אינפורמטיבית למתגייס באתר פז"ם של מאקו, בנוסח דובר צה"ל, עם גרפיקה בצבא חאקי ושאר ירקות.

נובמבר 2011 : ראיון יחצ"נות עם מפקד יהל"ם ב"ואללה", במהלכו נחשף ה"אמולסה" – כלי להחדרת שרוול נפץ לתוך מנהרה ופיצוצה. מֶסר המפקד: "אני לא מוריד רגל מהגז וכדי שהאנשים שלי יישארו בפוקוס אני כל הזמן מייצר אווירת מלחמה".

דצמבר 2011: כתבה ב-ynet על פלגת סמו"ר ולוחמה תת-קרקעית.

מרץ 2012: מקבץ של שלוש כתבות תדמית מסונכרנות, באותו יום ממש (!), על התעצמות היחידה והעלאת רמת הכוננות והאימונים: ב"ואללה" (אמיר בוחבוט שוב מתלעלע בהתרגשות), בחדשות 10 וב"הארץ". שלוש הכתבות משדרות אותו סרטון שסיפק צה"ל.

יחסי ציבור בתפוצה כלל-ארצית

קריאה וצפייה רצופה בכל הכתבות האלה מעוררות תחושה עזה של בושה, שלא לומר גועל, לנוכח ההתרפסות המוחלטת של העיתונאים אל מול ההוד הצבאי. דיווח ענייני? לא אצלנו. הרהורי ביקורת? תשכחו מזה. אנחנו בעניין של יחסי ציבור לצבא. השאלה היחידה שנותרת לא מענה היא מדוע כלי התקשורת לא גובים מהצבא תשלום הולם עבור הקמפיין הזה (אני יודע, אני יודע; זאת עסקה דו-צדדית, כלי התקשורת מרוויחים דימוי פטריוטי וגם הוא מתורגם לשקלים מצלצלים).

מטרותיו של קמפיין יהל"ם, מבחינת הצבא, ברורות לגמרי. מדובר ביחידה צומחת ומתפתחת, שעומדת בחזית העימות החמוש בלבנון ובעזה. צריך לגייס כוח אדם איכותי ליחידה כזאת, ליצור לה דימוי נחשק בקרב המתגייסים; צריך ליצור אווירה ציבורית אוהדת שתתורגם גם לתמיכת הפוליטיקאים בתוספות תקציביות יעודיות (הפרופיל הטכנולוגי הגבוה של היחידה תובע הוצאות גבוהות במיוחד). כלפי חוץ, מדובר בלוחמה פסיכולוגית שמעבירה לחיזבאללה ולחמאס מסר ברור – יש לנו את כל האמצעים להתמודד עם המנהרות והמטענים שלכם (לכן מגוחכות כל כך התגובות המזועזעות של הקוראים בכתבות האלה – "למה חושפים את האמצעים האלה??" – קוראים שנאמנותם לבטחון שדה עולה כנראה על זו של דובר צה"ל). כמו שהחמאס משחרר לתקשורת סרטון מנהרות כל חודש-חודשיים, כך גם דובר צה"ל. ארגונים צבאיים בחברות מיליטריסטיות צריכים כל הזמן לפרנס את אש הסכסוך, והאש מצידה דורשת תמיכה ציבורית מתמדת, טיפוח עקבי של מסירות למולך הביטחון (אחרת איך נמשיך לשדוד את הקופה הציבורית למענו?).

אבל מה תפקיד התקשורת בכל זה? לדברר ולהתעלף בלב הולם? האם מוגזם לצפות מעיתונאים לסקר בטון קצת יותר ענייני את החידושים האחרונים ביחידת יהל"ם? נצא מנקודת הנחה שיש כאן עניין ראוי לסיקור, גם אם לא לשיטפון תקשורתי. קשה כל כך להציג את היחידה לפי סטנדרטים עיתונאיים שמקובלים בזירות אחרות (נניח, סיקור של פרוייקט תחבורתי חדש, שבוודאי יש בו צדדים לכאן ולכאן?).

מה איבדנו מתחת לאדמה של עזה ולבנון?

כשהטון כל כך מתפעם, אין סיכוי לשמוע ביקורת. עניין מדהים: בכל אלפי המלים שנשפכו על יהל"ם, אין ניסיון בכלל לתהות על הרציונל הבסיסי שבפיתוח היחידה, להציב שאלות מאתגרות. אין נקודת מבט אחרת זולת זו של אגף המבצעים במטכ"ל.

לא קשה כל כך להעלות תהיות. לוחמת מנהרות היא מצורות הלוחמה העתיקות ביותר שהמציא האדם. באופן טבעי, היא נשקו של החלש, שנאלץ להתמודד מול כוח עודף, ועל כן מסתיר את חייליו ותחמושתו מתחת לפני הקרקע. במנהרות מתחפר הנכבש, תחת הקרקע שאליה פולש הכובש.

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

רק השבוע פורסם שיהל"ם חנכה מתקן אימונים תת-קרקעי, ובו יתאמנו חיילי היחידה בלחימה במנהרות. מישהו בצה"ל שוקל ברצינות להוריד חיילים לתוך מנהרות של החמאס כדי "להילחם" בתופעה הזאת, כחלק משגרה מבצעית קבועה? מדובר במעשה שכפסע בינו לבין שליחת חייל אל מותו. שום רווח מבצעי בחשיפה או פיצוץ של קטע מנהרה אינו שקול למחיר של חיי חייל אחד. אני יודע שאסור לי לחוות דעה בעניינים האלה; מה אני מבין, אני בסך הכל אזרח. לא עשיתי טירונות חי"ר ולא קורס מ"פים, אין לי "ראייה מערכתית", אני לא מבין בשטחים שולטים ומעולם לא הרכבתי לבנת חבלה, והכי הכי חשוב – יש דברים ש"אסור לי לדעת", ואם חס וחלילה אגלה אותם יצטרכו להרוג אותי בו במקום.

החיים שלנו, הם בעצם לא שלנו. הם של אנשי הצבא. הם יודעים הכי טוב איך לשמור עליהם וגם איך לדרוך עליהם. הכל לפי צרכי השעה.

בכל זאת אני אתחצף ואחזור על זה: הרעיון לאמן יחידה שלמה בצה"ל בלוחמת מנהרות הוא רעיון עיוועים. התועלת אפסית, המחיר בלתי נסבל. צבא שנערך ומתאמן ומצטייד לקראת לוחמת מנהרות בלב אוכלוסיה עוינת הוא צבא שאיבד את הצפון, ששכח מזמן את ההבדל בין פעילות הגנה הכרחית לפעילות התקפית נטולת כיוון ומטרה.

אז מה עושים עם המנהרות? לא עושים. מה החמאס עושה עם מאגרי התחמושת בימ"חים של צה"ל? כלום. הוא חי איתם. מה אנחנו עושים עם מאגרי התחמושת במצרים או בסוריה? כלום. אנחנו חיים איתם.

אהה. עם מצרים יש שלום, עם החמאס לא. אבל גם עם סוריה אין שלום, ובכל זאת צה"ל לא תוקף אותה. עם החמאס גם אפשר להגיע להסכם אי-לוחמה. כבר היה כזה, והוא עבד לא רע, בניגוד לשקרים שהופצו ערב מבצע "עופרת יצוקה" (וכהכנה תודעתית לקראתו); מי ששקד על הפרתו היתה בעיקר ישראל, לא החמאס. אומנם כן, בהסכם הבא, אם יהיה כזה, הג'יהאד האיסלאמי יהיה חייב להיות צד. ישראל יכולה להלין רק על עצמה בעניין הזה. באינתיפאדה השנייה היא ריסקה את שלטון הפת"ח והציגה אותו ככלי ריק – רק כדי לקבל את החמאס כשלטון הנבחר. מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, היא מנסה למוטט אותו (לא סתם הופצצו כל משרדי הממשלה של החמאס ב"עופרת יצוקה") – רק כדי לקבל את הג'יהאד האיסלאמי עכשיו כאופוזיציה שאינה סרה למרותו. עד שיתעוררו אצלנו לדבר עם הג'יהאד, בעזה אולי ישלטו ארגוני הג'לג'לאת, ג'יש אל-אומה וג'יש אל-איסלאם, נציגי אל-קעידה.

עם הארגונים האיסלאמיים לא צריך לעשות "שלום"; מספיק לחתום על הסכם אי-לוחמה תמורת ויתור מוחלט של ישראל על השליטה ברצועה. המאמץ והמשאבים שיושקעו בניסוח הסכם רגיעה חדש, עם אופציה להארכה (ותחת פיקוח בינלאומי), הם כלום לעומת מה שכרוך באימון ובציוד של יחידת יהל"ם.

ואף אחד לא יהיה צריך להיכנס למנהרה חשוכה וממולכדת כדי לחתום על הסכם כזה.

בשלב הזה, אני די בטוח, יותר מ-80% מהישראלים (לו היו קוראים את הטקסט הזה) היו תולשים שערות בזעם. איזה קשקושים, אשליות, על מה הוא מדבר. הם צודקים; אין סיכוי. אין סיכוי שממשלת ישראל תוותר על עשרות מנופי השליטה והלחץ שהיא מפעילה מדי יום על רצועת עזה, תמורת הסכם אי-לוחמה. אומנם התנתקנו מעזה, אבל לוותר על השליטה בה? ומה נעשה עם כל הזעם המטורף שלנו? לאן נפנה אותו? ומה לעזאזל נעשה עם כל הציוד והאימונים וההכשרות של הצבא שמוקדשים כולם להכין את הפלישה הבאה?

אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה. יחידה צבאית שמכינה את עצמה יומם ולילה לקראת פיצוץ מנהרות בסופו של דבר תישלח להגשים את ייעודה.

אז על מה אני מדבר? על משהו שאף אחד אחר לא מדבר עליו. אין שום דיון על התועלת והמחשבה לטווח ארוך שמאחורי הכשרת צה"ל ללוחמת מנהרות. בדקתי, סרקתי, לא מצאתי; הכל דברי הלל ושבח. האם הנושא כל כך טריביאלי שאינו ראוי לדיון? לא נראה לי. אני טועה? אולי. הייתי שמח לשמוע ממישהו מוסמך איפה אני טועה. כתבות התדמית המתלהמות על יהל"ם לא עוזרות לי להבין; להפך, הן מגבירות את החשד שלי שאין טיעונים רציניים. תעמולה צעקנית היא הדרך השכיחה ביותר לגדוע דיון לפני שהוא התחיל.

הכדור חוזר לעיתונאים ולפרשנים. מצבנו לא טוב.

הרס הבתים ב"עופרת יצוקה": הצד האפל של הסיפור

בסרטוני התדמית של יהל"ם הכל נראה מלהיב, חכם, מדוייק. הדגש הוא על מניעה: חשיפת מצבורי נשק, פירוק מטענים של האויב. בעצם מדובר ביחידה של פיסניקים עם תשוקה הנדסית. אבל צד שלם של הפעילות השוטפת של היחידה מודחק כאן: הפעילות שבה לוחמי יהל"ם פורצים צירים באמצעות הנחת מטענים ופיצוץ מבנים. הצד הזה קיבל ביטוי ברוטלי במיוחד במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כיוון שאין לצפות מהתקשורת שתדווח עליו, רוב מקורות המידע עליו הם עדויות ודו"חות של ארגוני זכויות אדם.

[במאמר מוסגר אעיר שמן הרגע הראשון היו הדו"חות של אמנסטי ו-HRW אמינים בעיני יותר מזה של ועדת הבדיקה של האו"ם (גולדסטון), ולכן נעזרתי בהם לא מעט אבל לא בדו"ח גולדסטון. הסיבה הפשוטה היא שארגוני זכויות האדם הגיעו לשטח הרבה לפני האו"ם. צוות החקירה של אמנסטי אסף ממצאים ועדויות ברצועה מיד עם תום הלחימה, בינואר 2009; צוות החקירה של HRW הגיע בתחילת אפריל; ואילו ועדת גולדסטון נכנסה לעזה רק ביוני. חלק ניכר מן הראיות "החמות" – שרידי זרחן לבן, שרידי תחמושת, תצורות של הרס שניתן להסיק מה גרם להן, סימני דרך שהשאירו דחפורים וכד' – לא שרדו בחצי השנה שחלפה עד לבואו של גולדסטון. כמובן שגם זכרונם של העדים כבר לא היה חד כמקודם].

קצת רקע. מעבר למאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו מאש צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", ומעבר לאלפי הפצועים, נגרם הרס כבד מאד לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים. ישראל, כזכור, לא התירה כניסת חומרי בניין שהיתה מאפשרת שיקום מהיר של המבנים ההרוסים. אלה רק נתונים יבשים; מאחוריהם מסתתר אסון הומאניטרי עצום ממדים, שאותותיו ניכרים עד היום בתחלואת תינוקות, במחסור במי שתיה, תשתיות ביוב מושבתות, ועוד ועוד.

ההרס הסיטוני הזה של מבני מגורים לא אירע בטעות וגם לא היה תוצאת לוואי בלתי מתוכננת של לחימה אינטנסיבית בשטח בנוי. חלק ניכר מההרס בוצע באזורים שמרבית האוכלוסיה כבר פונתה מהם, ושום לחימה לא התרחשה שם (ראו עדויות בהמשך). מה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" נודע כ"דוקטרינת א-דאחיה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

שלושה ימים לפני פרוץ "עופרת יצוקה" הזהיר-ניבא ראש הממשלה אהוד אולמרט: "יישפך שם עוד דם. יש לנו כוח, כוח עצום. ביכולתנו לזרוע הרס" (25 בדצמבר 2008, חדשות ערוץ 10). התבטאויות ברוח דומה השמיעו קצינים בכירים וגם מפקדים בדרג השדה, וחיילים העידו על תדריכים שבהם הוסרו כל הרסנים מהוראות הפתיחה באש. לכל זה ניתן גם גיבוי "תיאורטי" עוד קודם לכן באדיבותו של אתיקן הבית, אסא כשר, שהמליץ לצבא על מדיניות "אפס נפגעים" מוחלטת (אין לסכן חיילים כדי למנוע הרג אזרחים חפים מפשע; בכל מקרה כזה, יש חובה מוסרית להעדיף את הרג החפים מפשע). הצירוף של דוקטרינת א-דאחיה ואתיקת "אפס הנפגעים" הוביל לגיבושה של תורת לחימה חדשה בצה"ל, שיושמה באופן מלא לראשונה ב"עופרת יצוקה" (להרחבה, ראו הדו"ח המצוין של הועד נגד עינויים: ללא היסוס: השינויים בתורת הלחימה של צה"ל לנוכח מבצע 'עופרת יצוקה'").

הבעיה היחידה עם תורת הלחימה החדשה הזאת, היא שאי אפשר היה למכור אותה לאף אחד בעולם; מדובר בהפרה ברורה של תקנות האג ואמנת ג'נבה, שאוסרות על פגיעה בלתי מוצדקת באזרחים בלתי מעורבים במהלך לחימה כמו גם על הרס בלתי מובחן של רכוש. מסיבה זו, דיברה ישראל בשני קולות. כלפי פנים (ובעיקר כלפי הכוחות בשטח) שווקה תורת הלחימה האגרסיבית, שפוטרת את עצמה מכל צורך להצטדק על השמדת רכוש אזרחי; כלפי חוץ, אומץ קו תעמולה אפולוגטי שדווקא כן מחפש הצדקות לכל אקט של הרס שבוצע ברצועה (מעטים הישראלים שהטרידה אותם באמת הצביעות הזאת). לפי התעמולה הרשמית, החמאס השתמש בכל האזרחים ברצועה כ"מגן אנושי", מילכד את כל המבנים שעמדו בדרכו של צה"ל, ולמעשה מחק כל אבחנה אפקטיבית בין כוחות צבא לאזרחים, בין מבנים צבאיים למבנים אזרחיים. האשמה כולה שלו. המנטרה הזאת השתרשה מאד בציבוריות הישראלית ואי אפשר להתחמק ממנה, עד היום, בכל ראיון עם פוליטיקאי או בקריאה אגבית של תגובות באינטרנט.

שוב התעוררה בעיה קטנה: העובדות לא הסתדרו. ככל שהצטברו יותר ויותר דיווחים מן השכונות שהופגזו ונחרבו, התברר שהנימוקים המבצעיים אינם יכולים לכסות על כל פשע וכל זדון.

בחזית ההרס: יחידת יהל"ם

במאי 2010 פירסם ארגון HRW דו"ח נרחב על הרס הבתים במבצע "עופרת יצוקה" (להורדת הדו"ח המלא, לחצו כאן). הדו"ח תיעד 170 מקרי הרס שבהם התעורר חשד כבד להיעדר כל הצדקה מבצעית. מתוכם, נחקרו ביסודיות 12 מקרים, שבהם נשללה באופן ודאי כל הצדקה מבצעית, וזאת בהסתמך על תצלומי לווין, מידע גלוי על התקדמות הלחימה בעזה, ראיונות עם תושבים, איסוף שרידים של חומרי נפץ, זיהוי עקבות דחפורים וכיוב'. מתוך הדו"ח אני מביא כמה קטעים רלבנטיים; שימו לב במיוחד להימצאותם של מוקשים צה"ליים (שלא התפוצצו) בזירות ההרס – טביעת אצבעותיהן של יחידות הנדסה, ברוב המקרים יהל"ם.

"ניתוח תצלומי לווין של סוכנות הלוויין של האו"ם מאמת את הממצא שלפיו רוב ההרס בשכונה [עזבת עבד רבו, ע.ל.] נגרם לאחר השלב הראשון של המתקפה. התצלומים ממחישים כי מבנים בשכונת עבד רבו נהרסו או ניזוקו קשה במהלך הזמן. מניתוח שערכה הסוכנות עולה כי בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-6 בינואר נהרסו או ניזוקו קשות בשכונה רק 11 מבנים, אך 330 מבנים נהרסו או ניזוקו קשות בין ה-6 ל-19 בינואר – כלומר, הנזק שנגרם לאחר שצה"ל כבר ביסס את שליטתו באזור היה גדול פי שלושים מזה שנגרם קודם לכן…

האשם דחלאן, שביתו ניזוק אך לא נהרס ואשר נשאר בביתו לכל אורך המלחמה, אמר כי כמעט כל הבתים שצה"ל הרס בעזבת עבד רבו, להוציא תשעה או עשרה, נהרסו באמצעות מוקשים או דחפורים במהלך ארבעת הימים האחרונים של המלחמה. לדבריו, רבים מן הבתים הגדולים יותר, שנבנו מבטון מזוין, פוצצו באמצעות מוקשים. "ראיתי טנק מיוחד מגיע עם ארגז גדול של מוקשים עליו. ראיתי אותם מסמנים "X" על עמודי התמך של הבתים שהם עמדו להרוס. כמה מהבתים קיבלו שישה או שמונה מוקשים. כל המוקשים התפוצצו באותו זמן".

 מאג'ד[אל-עת'אמנה] סיפר כי כששב ביום ראשון שלאחר מכן, ב-18 בינואר, גילה שביתו נהרס, יחד עם ארבעה בתים נוספים באותו גוש, שהיו בבעלות בניו וקרובי משפחתו. האשם דחלאן, שרואיין בנפרד, אישר כי היה עד להריסת שניים מבתי משפחתו של מאג'יד בידי חיילים באמצעות מוקשים נגד טנקים ולהריסתם של שניים אחרים בדחפורים. מאג'ד אמר כי מפני מוקשים מטעם חמאס פינו מהבתים בסך הכל 18 מוקשים נגד טנקים, שחלקם לא התפוצצו".

בשכונה המדוברת, עזבת עבד רבו, התבררה הטענה הקבועה של צה"ל, כי האוכלוסיה האזרחית משמשת "מגן אנושי", כנכונה. רק שמי שהשתמש בתושבים כמגן אנושי היה צה"ל, לא החמאס.

הנה מה שהיה לדו"ח אמנסטי לומר על מדיניות הפיצוץ של בתי מגורים:

"רבים מהבתים, המפעלים והחוות נהרסו באמצעות דחפורים, ובתים רבים נוספים נהרסו באמצעות מוקשים ישראליים נגד טנקים, כפי שניכר משיירי המוקשים שנותרו פזורים בשכונות ההרוסות ומדפוס ההרס המאפיין שיטה זו… כדי להרוס בתים באופן זה היה על חיילם לצאת מהטנקים, ללכת בין בניינים ולהיכנס לבתים כדי להטמין בהם את מטעני החבלה לאורך קירות התמך. הבחירה בשיטת פעולה זו מצביעה על כך שהחיילים חשו ביטחון רב בכך שאף חמוש פלסטיני לא היה בבתים אלה או סביבם. השיטה שנבחרה מלמדת אף על כך שהחיילים היו בטוחים גם בכך שמתחת לבתים אלה לא היו מנהרות שחמושים היו יכולים להשתמש בהן כדי ללכוד אותם, ושהבתים לא היו ממולכדים. לו העריכו החיילים כי נשקפות להם סכנות של ירי, פיצוץ או נפילה בשבי, לא היו מסתכנים ויוצאים מהטנקים כדי להניח את המוקשים בתוך הבתים."

ועדות אחרונה, של "שוברים שתיקה":

בשבוע שאנחנו שם, כל יום כמעט החרמ"ש נכנס לבית, זה לא היה די-ניינים, זה היה חרמ"ש ומאחר והיה חשד שהבתים ממולכדים – פוצצו את הבתים. פתחו חור כדי להיכנס דרכו ולא דרך הכניסה של הבית. כל הזמן היו פיצוצים ודי-ניינים הרחיבו את המגננים ואת הצירים, כל הזמן היתה פעילות הנדסה ללא הפסק, בבתים שאין שם אף אחד. זה היה מצחיק כי באיזה שהוא שלב אמרו, לא זוכר מי, נראה לי הסמ"פ שלנו או המ"פ עצמו, שרוצים שנהיה יותר אקטיביים בפלוגה ונעשה יותר. אז באמת נכנסו לבתים שאין שם אף אחד, במילא מתצפתים על הבתים האלה ואני אישית לא ראיתי, אולי המפקדים כן מצאו סיבה להיכנס לבתים האלה, אני לא ראיתי את הסיבה להיכנס לבתים בגזרה שאין בה איש ובמילא אנחנו מסתכלים על הבתים האלה נון סטופ. בכל זאת נכנסו לבתים ופוצצו ועשו נזק לרכוש, כי אנחנו ראינו רק רכוש, כאמור, לא היה שם אף אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אולי חשבו שיש שם אמל"ח, אני לא ראיתי סיבה לפעילות הזאת אבל כל הזמן הפעילות נמשכה".

מרגע הכניסה הקרקעית לעזה, הפעיל צה"ל שני סוכני הרס ראשיים, שניהם מחיל הנדסה: יחידת דחפורי די-9 ויחידת יהל"ם. הדחפורים מעכו, החבלנים פוצצו. קשה לדעת כמה מתוך 6,400 הבתים שניזוקו קשה או הושמדו כליל פוצצו בידי יהל"ם; קשה להאמין שמדובר בפחות מ-500. קצין בכיר ביהל"ם העיד: "אם היה מטע שחיילי חי"ר מוכרחים לעבור דרכו או כל מקום שיש חשש למכשול, היינו מכניסים את כוה הצמ"ה והורסים אותו עם D-9 או מפוצצים באמצעות מוקשי חבלה" (שימו לב לאופן האגבי שבו מדווחים פשעי מלחמה באתר רשמי של חיל ההנדסה). הנה עוד חוויות של חייל מילואים ביהל"ם ("קמתי התרחצתי פוצצתי").

בעיצומו של המבצע התפנה מפקד יחידת יהל"ם לפרוס בפני התקשורת, בגילוי לב ראוי לשבח, את הפילוסופיה המבצעית שלו: "אנחנו מאוד אלימים ומשתמשים בהרבה כוח איפה שצריך למול האויב ולא בוחלים בשום דרך למנוע מכוחותינו להיפגע".

כמה נחמד היה להיחשף לשמץ מן הפעילות הזאת של יהל"ם באחד מסרטוני ההסברה שגודשים את כלי התקשורת.

הסיבה המבצעית מאחורי ההרס

כפי שצויין קודם, מבצע "עופרת יצוקה" כולו נוהל תחת דוקטרינת א-דאחיה, מעין גרסת "הלם ומורא" מקומית שאמורה היתה לשתק את הטרור הפלסטיני לתקופה ארוכה (אופס, זה לא קרה, וטוב שמפקד המבצע בעצמו הודה בכך). אבל מיד לאחר המבצע נחשפו השיקולים המבצעיים הקונקרטיים שהצדיקו הרס כל כך מאסיבי של מבני מגורים. הם זכו לכינוי "היום שאחרי".

העדות הבאה, גם היא מ"שוברים שתיקה", מסבירה את המדיניות הזאת יפה מאד. יחידת יהל"ם נזכרת במפורש בדקה 4:50.

בקצרה, מדיניות "היום שאחרי" התירה ואף עודדה הרס מבנים וחישוף שטחים לצורך שיפור יכולות התצפית והאש באזור בעתיד. הורסים לך את הבית לא בגלל שהחבאת בו לוחמי חמאס או אמצעי לחימה, אלא בגלל הסיכון שתעשה כך בעתיד. מי שחושב שמדובר בבדותות של שמאלנים בוגדניים ייאלץ להכליל את צה"ל עצמו בהגדרה המפוקפקת הזאת. כחודש אחרי סוף המבצע הודה צה"ל, סוף סוף, שהרס הבתים הסיטוני בעזה לא היה מוצדק ושירת לא פעם רק את הצורך לפנות "קו ראייה":

"מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור. "נצטרך להתפתל הרבה כדי לנמק את ההרס הזה", אמר ל"הארץ" משפטן צבאי."

נזכיר שוב: על המלאכה המגונה הזאת – הריסת מגוריהם של אלפי אנשים כדי לשפר את קו הראייה של המפקד – ניצחו כוחות הנדסה, ובתוכם יחידת יהל"ם. על המרחק העצום בין הלך המחשבה הזה לבין דיני המלחמה מעיר דו"ח HRW:

"הרס רכוש אזרחי כדי ליצור "אזור סטרילי" שישפר את מעמדו הצבאי של תוקף בעימותים עתידיים אפשריים מפר את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אף שניתן להרוס באופן מוצדק אובייקט אזרחי המקנה יתרון צבאי ממשי ומוחשי, אובייקט אזרחי אינו הופך למטרה משום שהריסתו תספק לתוקף יתרון בהתקפה עתידית היפותטית, או בשל האפשרות שהאויב ישתמש בו בעתיד באופן שיהפוך אותו למטרה צבאית. היות שכל האובייקטים האזרחיים הם מטרות צבאיות בפוטנציה, היתר להרוס רכוש אזרחי על יסוד שימוש עתידי אפשרי, יש בו למעשה מתן הכשר להריסתם של כל המבנים האזרחיים. לכן, בעוד שניתן להרוס בית המכסה על פתח של מנהרה המשמשת לצרכי צבא, לא ניתן להרוס בית שבאופן היפותטי יוכל לשמש ביום מן הימים ארגונים פלשתיניים חמושים".

כל זה כמובן לא היה מרשים את פרופ' אסא כשר. ובכל זאת מעניין לבחון את האקרובטיקה של ההסברה הישראלית לאורך כל התקופה. ראשית, גיבשו תורת לחימה שמצדיקה הרס אזרחי מאסיבי והנחילו אותה לכוחות בשטח; כמו כן הועברו הנחיות להרוס ולפנות בתים שעלולים לשבש מבצעים עתידיים; במקביל הוכחשו בפומבי הן תורת הלחימה הזאת והן ההנחיות המבצעיות, וגובש קו תעמולה רשמי – מאחורי כל בית הרוס בעזה הסתתר מחבל או מטען ממולכד; ולבסוף, נסוג צה"ל עצמו מן הקו הזה והודה שההרס לא היה הכרחי ומוצדק.

כמה מחשבות לסיום

מבצע "עופרת יצוקה", בניגוד להסברה הרשמית, היה כשלון. העוצמה הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כיום מאפילה על עוצמתם בדצמבר 2008. רמת האימונים, הכמות והאיכות של אמצעי הלחימה, טווח הטילים – הכל הרבה יותר מאיים. עד כאן "ההצדקה המבצעית". המבצע גם לא היה הכרחי בנקודת הזמן שהוחלט לפתוח בו, שכן היו אופציות מדיניות מאד ברורות לחידוש הרגיעה; ישראל יירטה אותן במכוון. על כל זה כתבתי מספיק ואין טעם לחזור ולדוש בנושא.

הפוסט הזה לא עוסק ברקע ובהצדקה למבצע, אלא באירועים שהתרחשו כבר במהלכו, ממש כמו שדיני המלחמה אינם נוקטים עמדה לגבי ההצדקות להכרזת מלחמה אלא רק במגבלות החלות על הכוחות הלוחמים מרגע שהם פועלים בסביבה שיש בה אוכלוסיה אזרחית. שמיכת "המגן האנושי" שצה"ל מנסה למתוח עוד ועוד כדי לכסות על כל פגיעה בפלסטינים חפים מפשע – קצרה מדי, מרופטת מדי. אין בה כדי להסביר מקרים מובהקים של הרס של מאות ואולי אלפי בתי מגורים שלא היו מעורבים בלחימה ולמעשה נהרסו בשלב שכבר לא התקיימו קרבות באזור. ההרס הנורא הזה הוליד אסון הומאניטרי עצום-ממדים; ישראלים מעטים מאד באמת מודעים לממדי הסבל ברצועת עזה, שקשורים ישירות לתוצאות "עופרת יצוקה". המעטים שמודעים לכך מטילים את האשמה, כמובן, על החמאס. הטקטיקה הזאת היתה אולי מועילה במשהו אם ניתן היה להצביע על קשר סיבתי בין הסבל שנגרם לאוכלוסיה האזרחית בעזה לבין שיפור כלשהו באיכות החיים של תושבי הדרום בישראל, מאז שנת 2008. אבל אין שום קשר סיבתי כזה; תושבי עזה נהרגו ונפצעו לשווא, בתיהם נחרבו לשווא. תושבי הדרום ממשיכים לסבול מטחי רקטות לשווא (האמיצים שבהם גם אומרים את זה).

בתוך כל ההרס המיותר הזה, לחיל ההנדסה שמור מקום של כבוד; בעצם, המקום הראשון. ובתוך חיל ההנדסה, ליחידת יהל"ם המובחרת שמור כבוד משלה: החלוצים לפני המחנה, הפורצים צירים, המטמינים מוקשים, המפוצצים בתי מגורים. עם או בלי סיבה מוצדקת. לכן צורם כל כך הקמפיין התקשורתי, שתואר בראשית הפוסט, להאדרת שמה של יהל"ם בכל קצוות הארץ; מישהו אולי חושב שם שעוד כמה תמונות של לוחמים נועזים משתלשלים לתוך מנהרה עם פתיל חבלה בין השיניים יכולות למחוק את תמונות ההרס מעזה. הן לא.

"עופרת יצוקה" לא היה כל כך מזמן; בסך הכל שלוש שנים. יש להניח שמפקדים רבים ביהל"ם השתתפו בפעולות המתוארת כאן, ובחלוף זמן קצר, הצטלמו לסרטוני תדמית של דובר צה"ל. כך מלבינים פשעי מלחמה, גם אם חומר הניקוי הוא בצבע חאקי. הציבור קונה ומסתנוור. אפרופו הלבנה, אני מניח שגם חברת "תנובה", שאימצה את יהל"ם לחיקה, רואה דיבידנדים יפים מן המותג המנצח הזה. בינתיים כבר מתכננים אצלנו את הפלישה הקרקעית הבאה לעזה (המנהרות האלה לא יוצאות לנו מהראש) ודואגים לפמפם רעל לתוך הוורידים של חיילי יהל"ם. האיוולת הזאת כבר כתובה על הקיר באותיות של אש, ותוצאותיה הנוראיות כתובות תחתיה, באותיות קטנות יותר של אפר.

[פתרון החידה מתחילת הפוסט: אף אחד מהקטעים איננו לקוח מדובר צה"ל. שניהם מתוך כתבות תדמית על יהל"ם, אחת ב"ישראל היום" והשניה ב"כל העיר". למעשה, התיאורים של היחידה באתר דובר צה"ל מתונים וענייניים הרבה יותר מתיאוריה בעיתונות הלוחמת].