מחבר עידן לנדו

[פורסם באתר J14]

"אחריות", מילון ישן

"המתמחים צודקים אבל מתנהגים בחוסר אחריות"

והמדינה, שקיצצה את ההוצאה הלאומית על הבריאות במשך עשור שלם (בניגוד למגמה במדינות המערב), שהורידה את ההשתתפות הציבורית בבריאות ל-59% (הממוצע ב-OECD הוא 72%) – נהגה באחריות? המדינה, שדחפה את הרופאים לעתור לבג"ץ, שיחייב אותה להוסיף מיטות אשפוז מפאת פיקוח נפש – נהגה באחריות? המדינה, שהפכה את עבודת הרופאים והמתמחים במחלקות הפנימיות לגיהנום של תורנויות מטורפות, אשפוזי מסדרון, לחץ עבודה בלתי פוסק בשכר מביש, עייפות כרונית שגוררת בהכרח גם רשלנות רפואית – נהגה באחריות? וארגון מקצועי שחותם על הסכם שרומס את זכויות החברים החלשים ביותר שבו, ועושה זאת מאחורי גבם – נהג באחריות?

"המחאה החברתית צודקת אבל מתנהלת בחוסר אחריות"

וועדת טרכטנברג, שהקדישה 400 מלים בלבד (מתוך 11,200 מילות הדו"ח) לדיור הציבורי, התנהלה באחריות? ודו"ח הוועדה, שאינו מזכיר במילה את חוק הדיור הציבורי (המוקפא כבר יותר מעשור), אינו מזכיר במילה את הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, לא נותן שום מענה לכ-60 אלף הזכאים שמחכים לשווא לדיור ציבורי, הוא אחראי? תשובה למחאת האוהלים שאין בה פיקוח על שכר הדירה – היא אחראית? וממשלה שמחליטה, בעצם ימי מחאת הדיור, על פינוי בכפייה של 30 אלף בדואים בנגב ועוד 27 אלף בדואים בשטחי C לצורך תפיסת קרקעות להתיישבות יהודית – מתנהלת באחריות?

"לדפני ליף עלה השתן לראש"

ולכנופית הבוזזים שמנהיגה אותנו, ביבי-שטייניץ-ליברמן-ברק, היה פעם משהו בראש חוץ משתן?

"תנהגו באחריות, או ש…"

או שֶמה? תעשו בנו מעשה לוינסקי? מעשה סלמה? אז זאת האחריות שלכם? ככה נראית המדינה כשהיא נוהגת באחריות?

"אחריות", מילון חדש

זין על ה"אחריות" שלכם. זין על הדרישה מכל מי שמרים את ראשו "לנהוג באחריות".

המדינה, הטייקונים, התקשורת – מפקירים את האזרח יום-יום ושעה-שעה. כדרך שִגרה הם עושים בו מעשים אלימים – אלימות של מילים, של רישוש כלכלי וגם של אַלות היס"ם. ובעודם מפליאים בו את מכותיהם, הם גם מרהיבים עוז לדרוש ממנו "אחריות".

תהיה אחראי ותן לנו לגמור פה את העבודה על הגוף הדפוק הזה שלך. תהיה אחראי ותשתוק בזמן שמוציאים לך את הנשמה.

האחריות שלנו: לצעוד אל האופק על מצע רך. האחריות שלך: להיות המצע הרך. אז רבאק, אל תהיה קשה.

Game over.

מעכשיו, למילה "אחריות" יש משמעות חדשה. אחריות כלפיי וכלפי הסובבים אותי. אחריות כלפי כל מי שנמצא במצבי וסובל מאותן סיבות.

איך מכריחים מדינה שמתנהגת בחוסר אחריות כלפי החולים והרופאים והעובדים וחסרי הדיור שלה להתחיל להתנהג באחריות? מתנהגים בחוסר אחריות. מזהים טוב לְמה הם קוראים "חוסר אחריות" – ועושים עוד ממנו, והרבה. כך תגלו מחדש את פשר האחריות האזרחית.

זו הבשורה וזו החובה בסתיו 2011. בקיץ היינו אחראים מדי, בסתיו נתנער מכל האחריות הארורה הזאת וסוף-סוף נחזור להיות אחראים לעצמנו.

העדויות הקשות שזרמו בימים האחרונים על הלינץ' בענתות חשפו, או אולי רק חידדו, כמה הבטים אפלים במיוחד של מפעל הכיבוש. למשל: העובדה שבתחומי התנחלויות רבות ישנן קרקעות פרטיות של פלסטינים; למשל, העובדה שכוחות הביטחון עומדים מנגד בשעה שערבים או פעילי שמאל חוטפים מכות; למשל, העובדה שחלק ממחטיפי המכות הם קצינים בכירים בעצמם.

אבל פן אחד וקשה במיוחד של העדויות – ובפרט בעדויות הנשים – הוא האלימות המינית. טשטוש הגבולות הזה בין שנאה לאומנית לשנאת נשים הוא לא חדש כמובן (לא במקרה נוכס המונח "שוביניזם", שבמקור ציין קנאות לאומנית, לזירה המגדרית); אירועי ענתות רק הבליטו אותו מאד.

הנה מקבץ שאספתי (לא כולל פייסבוק).

אחת

"מבחוץ המתנחלים דופקים על חלונות הביתן, מנסים לצלם אותי, מסמנים באצבעותיהם קו לאורך הגרון – להראות לי שישחטו אותי. צורחים – 'תוציאו אותה החוצה, אנחנו כבר נטפל בה, קיבלה מה שמגיע לה הזונה!'"

שתיים

"'יא מתייוונת', 'יא מזדיינת עם ערבים בתחת', 'יא שרמוטה', 'בואי, בואי אני אזיין אותך'… רוצה להתרחק, אבל חוששת לרוץ. נסוגה, בקצב, הגב לשביל – הפנים לתוקפים, מפחדת להפנות אליהם את הגב. הם ממשיכים לקלל ואחד מתקרב אלי יותר מדי וחופן את מפשעתו – 'אני אזיין אותך!'. הוא היה רציני."

"שתי בעיטות ברגליים והייתי על הרצפה. 'תיפלי יא שרמוטה!' הם צעקו לי בסיפוק רב."

שלוש

"כשהנשים של אותם תוקפים ראו את בעליהן מכים נשים וגברים כאחד הן מחאו כפיים וירקו לעברי את המילים – בוגדת, מגיע לך, וכשהן שמעו את בעליהן מאיימים עלינו – 'נזיין אותך בתחת' – הן לפתע הפכו לגברים בעצמן, מריעות לבעליהן על כיבושיהם המיניים כאילו היו אחד מהחברה."

ארבע

"שלושה פונו לבית החולים, ביניהם יאסין שפונה עם גולגולת פתוחה ואשתו ששברו לה מקל של מטאטא על הראש ולאחר מכן הטרידו אותה מינית."

חמש

"משלב זה, קובץ המתנחלים החל לנער אותי ולטלטל אותי לכיוונים שונים כשהם קורעים את בגדיי העליוניים, קורעים את חזייתי, גופייתי וחולצתי מעליי. חלקו העליון של גופי נותר עירום והפעילים ניסו לכסות אותי ולהרגיע את רוחי. זכור לי במיוחד כי במהלך הניסיון לפנות אותי מן המקום, אותו איש שחום, גבוה וקרח קירב את פניו אל פניי ואמר "זין יהודי לא טוב לך? את צריכה זין ערבי, הא?…

לא עברו דקות ספורות מאז שהוכנסתי לרכב ואחד המתנחלים הבחין בי. הוא הפנה את תשומת לבם של חבריו והם בתגובה החלו בנענוע האוטו. הם קראו לי בשמות שונים כגון "לסבית" ו"מזדיינת עם ערבים". הם ניסו לפתוח את הרכב, ירקו עליו, איימו להצית אותו ולהפוך אותו."

* * *

כל החומרים המוכרים כאן, בריכוז גבוה. האשה שבאה להזדהות עם ערבים מחללת את הכבוד הלאומי, ולכן גם את שלה הפרטי; כמוה כזונה. בגלל שהיא זונה של ערבים, מגיע לה שגם אנחנו נזיין אותה. אבל הזיון שלנו הוא עונש, השפלה, ולכן, כמובן – בתחת. כי אנחנו לא רק גזענים ושוביניסטים, אלא גם הומופובים. אפשר ללמוד לא מעט על הפסיכולוגיה של האונס, של המצב המנטלי שבו מומר האקט המיני לאקט של נקמה וגאולת הכבוד העצמי המחולל, דרך הטקסטים האלה.

צריך לקרוא את העדויות במלואן. אני אומנם לא מומחה בתחום, אבל נדמה לי שצפים בהן בבירור סממנים פוסט-טראומתיים: האלם הראשוני (קודם יצאו עדויות הגברים, לקח לנשים יותר מיממה להשתחרר מההלם), הקיטוע של הזיכרון ל"פלאשים", ותחושת דיסוננס חריפה, עד כדי פיקפוק שהדברים באמת קרו.

אז הנה, למי שלא שם לב עד היום, הדברים מוגשים באופן נוח לעיכול. חברה של אדונים היא חברה שמשגשגת על שנאת החלש. ודוק: לא רק הדרה וקיפוח, אלא ממש שנאה, עם דם בעיניים ואגרופים קמוצים. החלש מזכיר לאדון את חטאיו, החלש מזכיר לאדון שגם הוא בעצמו חלש, מול אדונים חזקים ממנו. המתנחל האדנותי שונא את הפלסטיני, הימני זקוף-הקומה שונא את השמאלני "המתרפס", הגבר שונא את האשה; השנאות מטפחות זו את זו ומתלפפות זו סביב זו, ויוצאות להלום במי שעורר אותן (ובכך הן נבדלות מסתם שנאה, שאיננה מופנית לחלשים).

אומנם כן – השוביניזם איננו נעצר בימין והלאומנות איננה נעצרת אצל הגברים; יש די והותר שמאלנים שוביניסטים ונשים לאומניות. ובכל זאת, הזיקה העמוקה בין שני פניה של שנאת החלש מגיעה למיצויה המזוקק ביותר אצל מי שיכול להרשות לעצמו ליהנות מכל סוגי האדנות הפטורים מעונש: גבר-יהודי-מתנחל-קצין-משטרה.

 

באתר "הימין האמיתי" (לחצו על התמונה) כתבו: "שמאלנאצית שפיצצו אותה במכות".

 

לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב. וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם  כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם. (ירמיהו י"א, כא-כג)

למי שלא מסתפק בגרסאות המסוננות בתקשורת כדאי לקרוא מכלי ראשון:

שנה טובה מתחילה בפוגרום (אסתי סגל)

פוגרום מתנחלים, עוד פוגרום מתנחלים (גיא, תאעיוש)

איפה שהסולידריות נגמרת (שרה בנינגה, סולידריות שיח ג'ראח)

עדות של ר', מקורבנות הלינץ' (הבלוג של חגי מטר)

והנה קורבן הלינץ', אבו-סאלח אל ריפעי, משרטט את מפת ההתנכלויות על אדמתו השרופה והחרבה, במונולוג חזק שייחרת בזכרונכם (מאת Red TV).

 

 

 

אין לי מה להוסיף על הדברים שכבר פורסמו, זולת שלוש נקודות. לטענת המתנחלים שפעילי השמאל השליכו עליהם אבנים ותקפו כלי רכב אין שום תימוכין בתמונות או בסרטונים. לעומת זאת, כל הפצועים שפונו לבית החולים היו מפעילי השמאל, וכל המכוניות שהושחתו היו שלהם.

שנית, מעדותו של ניר קינג עולה חשד כבד שהלינץ' הראשון (בצהרי יום שישי) בוצע בתיאום שקט עם כוחות הביטחון. שימו לב לתיאור הבא:

"…לאחר מכן מגיעות לכביש כשבע ניידות משטרה וצבא שעמדו שם כחצי שעה, ולא הרבה זמן לאחר מכן גם כלי רכב אזרחיים. הם יוצאים מהמכוניות ומדברים ביניהם.

ואז בבת אחת עוזבות כל הניידות את המקום חוץ מניידת אחת של משטרה ואחת של מג"ב, ותוך דקות מגיעות לשם עוד עשרות מכוניות אזרחיות שמהם יוצאים עשרות בני אדם. הם יצאו כגוש אחד לעברינו, כאשר בראשם צועדים קצין צבא וקצין מג"ב. אלה לא עשו דבר כדי לעצור את מה שיקרה לאחר מכן.

מפה, התחילו המתנחלים לקלל, להכות באבנים, באלות ובמוטות ברזל. ניסינו לתעד, אבל הם גנבו ושברו לנו את רוב המצלמות…

ולבסוף: להניף דגל פלסטין על אדמתך הפרטית זה אולי "פרובוקציה", אבל זה חוקי; לגזול אדמה פרטית, לשרוף עצי זית, להרעיל בארות בשטחה ולשבור עצמות של מפגינים, אלו פשעים שהמילה "פרובוקציה" קטנה עליהם – גם אם הם נעשים בפיקוח אנשי חוק, או במו ידיהם ממש.

[עדכון מן ה-21 לספטמבר: היום, יומיים לאחר פרסום הפוסט הזה, מגלה אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" פרטים ראשונים מן התחקיר הצה"לי של האירוע. על פי התחקיר, ובניגוד לגרסה הרשמית עד כה, כל המחבלים היו אזרחים מצרים. התחקיר עומד מאחורי הטענה שועדות ההתנגדות העממיות תכננו את הפיגוע, גייסו, ציידו ואימנו את המחבלים].

לפני שבוע, ב-11 לספטמבר, פירסם ארגון ג'יהאד עולמי בשם "אנסאר ירושלים" הודעה שבה הוא נוטל אחריות על שרשרת הפיגועים ליד אילת ב-18 לאוגוסט, שבמהלכה נהרגו 8 אזרחים ישראלים ונפצעו עוד רבים. הידיעה הזאת לא הופיעה בשום כלי תקשורת ישראלי; היא לקוחה מאתר SITE שמנטר את הטרור האיסלאמי הגלובאלי (בקישור מופיעה רק כותרת הידיעה; הכניסה לאתר למנויים בלבד). היא הופיעה גם בעמוד הפייסבוק של "טרור ווטש" ולא עוררה עניין רב.

השתיקה התקשורתית בישראל סביב זהותם של מבצעי הפיגוע ליד אילת לא מפתיעה. התקשורת הישראלית התיישרה בצייתנות כמו-צבאית עם הגרסה הרשמית, שהפיצו שר הביטחון וראש הממשלה עוד ביום הפיגוע, לפיה המתכננים והמבצעים השתייכו לועדות ההתנגדות העממיות (וה"ע) בעזה. זאת, כזכור, היתה העילה למתקפה שחיסלה חמישה בכירים בארגון וגם ילד בן שנתיים; והיתה הגפרור שהצית את ההסלמה, אשר גבתה את חייהם של 27 פלסטינים וישראלי אחד, והותירה אחריה עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות.

אותה תקשורת ישראלית גם הבליעה, עד כדי הסתרה גמורה, את הודעת וה"ע, אחרי שראשיו כבר חוסלו ב"פעולת הנקם" של חיל האוויר, ולפיה לא היתה לארגון כל יד בפיגוע. הידיעה הופיעה במלואה רק באנגלית, בג'רוזלם פוסט.

הסדקים בגרסה הרשמית ביצבצו מיד; חוץ מכמה בלוגרים הזויים ומשוגעים, כולל אני, אף אחד לא פיקפק בנכונותה. הנה דוגמה מרהיבה לעומק השפעתה של משטרת מחשבות במשטר דמוקרטי לכאורה.

ב-22 באוגוסט, 4 ימים אחרי הפיגוע ליד אילת, פירסמתי פוסט בשם קונספירציה בדרום, שהעלה ספקות לגבי הגרסה הרשמית. הספקות התבססו מצד אחד, על היעדר מוחלט של ראיות לגרסה הזאת, ומצד שני, על ראיות נגדיות: התנערות וה"ע מהפיגוע, דברים מבולבלים וחושפניים שאמרה נציגת דובר צה"ל, הסתרת שמות המחבלים ההרוגים שגופותיהם מוחזקות בישראל, וגילוי, מן העיתונות המצרית, ששלושה מן המחבלים היו מצרים מסיני (ולא פלסטינים מעזה).

ההסבר הכמו-קונספירטיבי שהצעתי היה זה. ממשלת ישראל  ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי.

מאז חלף חודש. התקשורת כבר עברה הלאה, לא מפני שנסיבות הפיגוע ליד אילת סוף סוף הובררו; להיפך, הן רק הופכות חידתיות יותר. התקשורת עברה הלאה כי כזאת היא – אין לה סבלנות להתעסק בעובדות אפורות, ודאי לא כאלה שמתנגשות עם הגרסה הרשמית.

נכון להיום, מעמדה של הגרסה הרשמית מעורער עוד יותר משהיה לפני חודש. בוא נאמר, אם אז הענקתי לה 10% סבירות, היום אני לא נותן לה יותר מ-4%-5%. למדנו עוד דברים שלא ידענו; הפוסט הזה מסכם אותם על מנת להציל את הנושא מתהום הנשייה.

הגרסה הרשמית, באשר היא רשמית – לעולם אינה נזקקת לראיות. בכל מה שקשור לענייני צבא ובטחון – דברים מפיהם של ביבי וברק כמוהם כדברים מפי הגבורה. עצם הבקשה להציג ראיות נתפסת כעלבון נלעג. הנה ראיון שנתן ברק לרשת סי.אן.אן אחרי הפיגוע, ובו הוא נשאל לגבי העדויות שיש בישראל שמבצעי הפיגוע אכן הגיעו מעזה. המראיין מנסה פעם, מנסה פעמיים, ואומר נואש; נשיפת הבוז של ברק מבהירה שהניסיון מיותר.

 

Vodpod videos no longer available.

 

בשונה מהגרסה הרשמית, גרסאות אלטרנטיביות, חתרניות, תמיד צריכות ללקט בשקדנות את מכלול הראיות שעומד לרשותן. הרי אמון הציבור נתון קודם כל לשלטון ולא למי שחולק עליו. הנה, אם כן, השתלשלות האירועים מנקודת המבט האלטרנטיבית. למה חשוב לחזור על כך, בפירוט מייגע? כדי להוכיח שתמיד, לצד סיפור רשמי, מתקיימת אלטרנטיבה, רוחשת ומבעבעת בשוליים, זוקפת ראש טורדני בין סיסמא לקלישאה, זורעת ספקות בלב מי שמוכן להקשיב. ותמיד אפשר להודות בטעות.

התפוררות הגרסה הרשמית: צעד צעד

19.8: וה"ע מכחיש כל מעורבות בפיגוע ליד אילת.

21.8: ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, סא"ל אביטל ליבוביץ, טוענת בראיון לעיתונאית Real News ליה טרצ'נסקי ש"לא אמרנו שוה"ע אחראית לפיגוע הזה", חוזרת בה, ומציגה "הוכחה" לקשר העזתי – על גופות המחבלים נמצאו קלצ'ניקובים.

21.8: העיתון "אל מסרי אל-יום" מדווח כי שלושה ממבצעי הפיגוע זוהו בידי המצרים – ושלושתם ידועים כפעילי טרור מצריים בסיני; אין קשר לעזה. לתקשורת הישראלית לוקח שלושה ימים להעביר את המידע הזה לציבור הישראלי.

22.8: "וושינגטון טיימס" מדווח (הנה תקציר בעברית) שסוכנויות המודיעין האמריקניות סבורות שמאחורי הפיגוע עומד ארגון "ג'איש אל-איסלאם" (צבא האיסלאם) או התארגנות בשם "אל-קאעדה בחצי האי סיני" – שני גופים שפועלים במסגרת הג'יהאד העולמי ולא כפופים לוה"ע. תפקיד וה"ע בעזה הסתכם, אם בכלל, בשירותי תצפית.

23.8: "ידיעות אחרונות" מעלה פיקפוקים ראשונים (ואחרונים): "נמשכת התעלומה סביב מבצעי הפיגוע המשולב ליד אילת. שמות המחבלים לא פורסמו, וגם במערכת הביטחון אין עדיין פרטים על זהותם המלאה… ישראל האשימה את ועדות ההתנגדות בפעולה, אולם ארגון זה הכחיש קשר לאירוע. גורמי ביטחון בארץ מעריכים כי הנהגתו הופתעה מההאשמות ואולי כלל לא ידעה שאנשיה מעורבים במעשה, ולפיכך לא נקטה הפעם זהירות וקיימה כינוס מפקדים ברפיח – שאותו ניצלו השב"כ וצה"ל כדי לחסלם."

25.8: שבוע אחרי הפיגוע, אין סוכות אבלים בעזה ולא ידועה זהותם של מבצעי הפיגוע (לעומת זאת, יש סוכות אבלים על הרוגי המתקפה הישראלית). לדברי פעיל בעזה, "גם אם יש משפחות שקיבלו הוראה להסתיר את אבלן, קשה מאוד להעלים ברצועה עובדה כזאת."

26.8: אלכס פישמן מדווח ב"ידיעות אחרונות": "אצלנו מונחות העדויות במקררי המכון הפתולוגי באבו-כביר. שש גופות, שחלקן לא ניתנות לזיהוי כיוון ששני מחבלים התפוצצו כשהפעילו חגורות נפץ. אחרים רוסקו מירי מסוק. אבל השמות של רוב האנשים ידועים… עכשיו מתנהל משחק הפוקר של אנשי המודיעין: ישראל לא תשחרר את שמות ההרוגים אם החמאס לא ימצמץ ראשון ויודה שמדובר בעזתים." הרי לכם נימוק מוזר מאין כמוהו לאי-חשיפת השמות; כאילו "הודאה" של החמאס שמדובר בעזתים יכולה לקבוע באמת את זהותם. לא, הפרשן התבלבל: חשיפת השמות, ורק היא, תקבע חד-משמעית מאיפה הגיעו מבצעי הפיגוע.

4.9: נציג השב"כ וראש אמ"ן שמזומנים לועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים כדי לדווח על ממצאי התחקיר שבוצע בצה"ל אחרי הפיגוע – מגלים כי נאסר עליהם למסור כל מידע בנושא.

8.9: גם ראש השב"כ הונחה (בידי לשכת ראש הממשלה) לשמור על שתיקה מול הוועדה. חברי הוועדה חושדים בטיוח המחדלים המבצעיים; השערה אלטרנטיבית היא שהטיוח נועד להסוות את זהותם של מבצעי הפיגוע (שאינם מעזה).

8.9: מגזין "טיים" – לא בדיוק מעוז של עיתונות קונספירציה – מפרסם כתבה עמוסת-ספקות ותהיות בנוגע לזהות מבצעי הפיגוע. פעיל בוה"ע מסביר למה לא יכול להיות שארגונו השתתף בפיגוע: "הדרך שהם היו בשליטה ונלחמו במשך שעות, זה מראה שלמי שהיה מאחורי זה יש מבנה ארגוני חזק מאד. זה נראה שיש להם רקע צבאי וניסיון בדברים כאלה… הפעילים של וה"ע עוברים אימון צבאי בסיסי – נשק קל, שום דבר מתוחכם."

לפי הכתבה, אגב, מקור ישראלי טוען ששתיים מחמש הגופות זוהו כתושבי עזה (אך אין כל מידע נוסף). זה סותר את הדיווח של אלכס פישמן מה-26.8, שלפיו ישראל מחזיקה בשש גופות.  עד כדי כך הערפל כבד, שאין אפילו ודאות בכמה גופות ישראל מחזיקה.

9.9: העיתונות המצרית מדווחת על חשיפת עוד ארבעה ממבצעי הפיגוע – שניים מהם לכאורה תושבי עזה. הידיעה מעורפלת, ולא ניתן להבין ממנה אם השניים השתתפו בפיגוע או נעצרו לפניו (לקוראי ערבית, הנה המקור). פרטים אחרים בידיעה קושרים אותם לפיגוע באל-עריש ולא ליד אילת.

11.9: ארגון ג'יהאד עולמי בשם "אנסאר ירושלים" נוטל אחריות על הפיגוע.

סוף דבר?

נכון לעכשיו, אין כבר ספק שממשלת ישראל שיקרה לפחות בדבר אחד לאזרחיה ולעולם: לא כל המחבלים יצאו מעזה, וחלקם היו פעילי אל-קאעדה מוכרים בסיני. האיפול הכבד שהוטל על נסיבות האירוע מאפשר לשלטונות להמשיך ולטעון שהפיגוע תוכנן בעזה; ואולם כל הראיות הקיימות מחזקות את הרושם שגם זהו שקר תעמולתי.

כמו שכתבתי בסוף הפוסט "קונספירציה בדרום" – אין קל מלהפריך את החשדות הכבדים שממשלת ישראל עשתה שימוש ציני בפיגוע ליד אילת מטעמי הישרדות מדינית, תוך הקרבת חיי חפים מפשע. איך? תואיל הממשלה לפרסם את שמות המחבלים ההרוגים, כולל פרטים ביוגרפיים, כפי שהיא עושה אחרי כל פיגוע. אם ניתן עוד להבין הסתרה של שמות מחבלים חיים – שלא יידעו שמתנהל אחריהם מצוד – אין שום מניעה מבצעית לפרסם את שמותיהם של מחבלים מתים.

יש חורים בסיפור האלטרנטיבי? בלי ספק. ועדיין הוא עדיף על הגרסה הרשמית, שכולה חור אחד גדול. אולי סוף סוף יתעוררו עיתונאים בעלי גישה למידע הרגיש, ויתחילו לשאול את השאלות המתבקשות. אם יתברר שטעיתי, אצהיר על כך בגלוי, אף כי לא אתחרט לרגע על העלאת הספקות – תפקידו של כל אזרח אחראי מול הנהגה שבזה לשקיפות שלטונית.

חודש אחרי הפיגוע, שמות המחבלים עדיין חסויים. אנחנו עדיין מחכים.

1. הממשלה מתכננת פינוי בכפייה של 30 אלף בדואים בנגב. זהו סופו של מהלך הדרה אנטי-דמוקרטי: דו"ח ועדת גודלברג מ-2008, שהמליץ להכיר בכפרים הלא מוכרים ובזכויות הקרקע ההסטוריות של הבדואים בנגב, אומץ רשמית בידי הממשלה – אבל סורס ועוות בידי ועדת פראוור; ומסקנותיה של זו סורסו אף יותר בידי צוות היישום ברשות יעקב עמידרור.

עקירה בכוח של 30 אלף איש מאדמתם היא מעשה טרור; אם תצא לפועל, תפרוץ בנגב אינתיפאדת דמים, והדם יהיה על ראשה של ממשלת ישראל. כנגד התעמולה האינסופית על "השתלטות הבדואים" על אדמות הנגב ראוי להזכיר את העובדות: הבדואים, שמונים 30% מאוכלוסית הנגב, יושבים על 2% בלבד מקרקעותיו. תביעות הקרקע שלהם – כל התביעות, הכל כולל הכל – מסתכמות ב-5.4% משטח הנגב (עוד נתונים – כאן).

30% מאוכלוסית הנגב תובעת בעלות על 5% משטחו; זאת "ההשתלטות" הנוראה, ונגדה מופעל טרור, טרור של עקירה.

2. המנהל האזרחי פועל לגירוש כל הבדואים בשטחי C מעל אדמתם. 2,400 הבדואים הללו, היושבים עשרות שנים במקום, מפריעים ליצירת רצף יהודי בין ירושלים למעלה אדומים. שטח C, כזכור, לא יועד בהסכמי אוסלו לבניית התנחלויות יהודיות, אך גם בבקעת הירדן רודף ומגרש המנהל האזרחי – הגוף המופקד על שלומם ורווחתם של תושבי השטח הכבוש – את הבדואים משטח C.

מערך ביורוקרטי מסועף עוסק ב"יישוב מחדש" של הבדואים; תכניות מתאר, מתווה לפיצויים, ריכוז אוכלוסין, שרטוט תחומי שיפוט. רק קול אחד לא נשמע בדיונים האלה, רק נציג אחד נעדר: הבדואים עצמם. כך מתייחסת מדינת טרור לאבק אדם.

3. פקחי יחידת "עוז" עצרו כומר יליד גאנה, בן 49, שחי 25 שנה בישראל, ודרשו ממנו להציג דרכון. כשאמר להם שהדרכון בבית והוא יכול להביא אותו – נאמר לו שעליו לשאת דרכון גם לשירותים. הפקחים הפילו אותו ארצה, היכו אותו בעודו אזוק וגררו אותו על הקרקע, נעלו אותו ביום חם במכונית עם חלונות סגורים, קיללו והשפילו אותו, והחזיקו בו עד הלילה. התלונה שהגיש נבעטה מן המשטרה למח"ש במשרד המשפטים, ומשם למשרד הפנים, שהודיע כי חקירת רשות ההגירה העלתה ש"עבודת הפקחים היתה מקצועית ורגישה". התיק נסגר.

גם העבודה המקצועית והרגישה הזאת היא טרור, טרור של שנאת זרים (החליפו בדמיונכם את הכומר ברב, את פקחי "עוז" בשוטרים עם מבטא צרפתי או גרמני, והשלימו את החסר).

4. זכות ההפגנה השקטה התבטלה בשטחים; הצבא מפזר הפגנות בכפר נבי סאלח – שמוחות על הפקעת מעיין מרשות הכפר – עוד לפני שהחלו. הצבא חוסם את הכניסות לכפר ביום שישי, מכריז על שטח צבאי סגור – ומתחיל לרסס את בתי הכפר בגז מדמיע. עדויות מן הכפר מציגות תמונה מבהילה של אלימות בלתי סלקטיבית כלפי גברים, נשים וילדים. עוד על הרקע לאירועים בנבי סאלח – כאן.

5. בשטחים מתארגנים תאי טרור יהודי, כהגדרת השב"כ, שעוסקים בפעולות "תג מחיר". מאפייניהם: בחירת בנק מטרות, מידור וחשאיות, איסוף מודיעין על דרכי כניסה לכפרים ערביים וגם על פעילי שמאל. הפעולות הללו אינן התפרצויות זעם ספונטניות בתגובה על טרור פלסטיני, אלא מתוכננות מראש ומתבצעות דרך שגרה.

השב"כ ורשויות האכיפה מרימים ידיים בחוסר אונים; בפועל מדובר בוויתור מראש. הרי כשצריך לתפוס פעילי טרור פלסטיניים, אין בעיה לפשוט באישון ליל על עשרות בתים ולהרוס מבנים, לעצור מאות חשודים, להוציא החוצה משפחות שלמות עם ידיים למעלה, לנעול אנשים במשך שעות בחדר ללא מזון או שירותים, וכיוצא בזה. לכן יש לראות בטרור היהודי בשטחים טרור ברשות, טרור בעצימת עין, שלוחה עקיפה נוספת של טרור המדינה.

[פורסם באתר J14]

כלי התקשורת: זאב בעור כבש

הכותרת בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" היום, בעקבות ההפגנה הסוערת אתמול מול עיריית תל-אביב, היתה: "איומים על חיי חולדאי". הכותרת בעמוד 8 היתה: "ועכשיו: האלימות" (המילה "אלימוות" הודגשה באדום). כותרת המשנה, שמתארת מפגינים משליכים ביצים, לא מותירה ספק מי, לדעת העיתון, פועל כאן באלימות.

מבט לא פחות מדויק על אירועי אתמול היה יכול להוליד כותרות שונות לחלוטין. למשל: "ועכשיו – הביזה" (כותרת משנה: פקחי עיריית תל אביב גנבו באישון לילה מחשבים אישיים וציוד פרטי של שוכני המאהל). או אולי: היס"מ מפזר הפגנות בתל-אביב בשיטות שמוכרות רק במגזר הערבי.

השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".

הגדרות זה נושא מעניין, אבל לא עליו אני רוצה לדבר. אירועי אתמול גם מציבים שאלות קשות של סולידריות פוליטית בפני מנהיגי המחאה; גם עליהן לא אדבר כרגע. המאבק נתון בתוך מטריצה של כוחות פנימיים וציבוריים. אני רוצה להתרכז בתפקיד הבעייתי והמאיים שהתקשורת משחקת בתוכה.

בתוך חודשיים של פעילות נמרצת ומלהיבה, התבגר המאבק. אתמול עוד לא ידע ללכת, היום הוא כבר נותן גז בעלייה. ועוד מסימני ההתבגרות: המעבר מתנועה תמימה שכמהה "לחבק" את כ-ו-ל-ם, לתנועה מפוכחת שיודעת להבחין בין ידיד לאויב, שמבינה היטב שאין בפוליטיקה בעד (איזשהו X) שאיננו גם, בהכרח, נגד (איזשהו Y). התהליך הזה יתרחב ויתחדד ככל שיתמשך המאבק, והוא יתמשך; רק ידידים אמיתיים ימשיכו לצעוד בדרך הזאת, הטרמפיסטים-לרגע יתפזרו לכל רוח.

קל לסמן את האויבים הברורים של המאבק: פקידות האוצר, הטייקונים, מערכת הביטחון. קשה יותר לזהות גורמים שמתחזים לידידים אבל נאמנותם כפופה לאינטרסים שאינם חופפים את מטרות המאבק, ועלולה להתברר כמשענת קנה רצוץ. אל גורמים כאלה ראוי להתייחס בחשדנות עמוקה; הם אולי אינם אויבים מושבעים, אבל כשהם מחבקים אותנו – לא יזיק להציץ מאחורי גבם, לבלוש אחר נצנוצו של הפגיון החבוי שם.

התקשורת הישראלית, להערכתי, היא "ידיד חשוד" שכזה. החגים בפתח, ועל כולנו נגזר להתמסר להרבה, המון, יותר מדי, חיבוקים משפחתיים. אני מציע לוותר על החיבוק של התקשורת.

לכאורה, המאבק רק נהנה מן החיבוק התקשורתי. הסיקור עצום בממדיו, ההפגנות תופסות כותרות ראשיות, ראשי המאבק מקבלים שפע של זמן מסך. אבל בעצם, מה ההתרגשות? התקשורת מבצעת את תפקידה הטריביאלי; מדווחת על האירועים החשובים בזירה הציבורית. אין חולק שהמחאה היא האירוע של הקיץ; צריך להיות מטורף להתעלם ממנה. מול הטענה שגורסת כי התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא צודקת, ניצבת אלטרנטיבה לא פחות משכנעת: התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא מעלה את המכירות (העם צורך מידע תקשורתי שיש לו עניין בו). כל מי שאי פעם עבד בכלי תקשורת מרכזי יודע בדיוק על מה אני מדבר. וטוב שיש גם עיתונאים, אומנם אנונימיים, שמדברים גלויות:

"עיתונאי אחר מסביר כי לתזמון המחאה חשיבות מכרעת. "אנחנו בקיץ, עונת המלפפונים", הוא אומר, "כולם בפגרות, המקורות הרגילים שלך בחופשה, תמיד בקיץ יש ואקום, וזה נפל בזמן הנכון". עיתונאי אחר מוסיף כי בתקופה שכזו, בחירה שלא לסקר בהרחבה את המאבק היא חסרת היגיון מסחרי. "עם ישראל מרגיש מאוחד", הוא אומר, "אני לא חושב שאיזשהו עורך רוצה לבוא ולפוצץ את הבועה הזאת בפנים". לכך יש להוסיף כי מחאה עממית שמובלת על-ידי צעירים היא חומר שקל לתרגם לעיתונות פופולרית, בלי קשר למסרים שהצעירים הללו מעבירים."

"בלי קשר למסרים". מרשל מקלוהן לא היה אומר את זה טוב יותר.

בכתבה הזאת ב"עין השביעית" נחשף המתח בין פעילי המאבק לבין העיתונאים שמסתובבים במאהל ומחפשים "סיפור טוב"; מתח שמגיע עד כדי עוינות אמיתית. ההכרה הזאת מחלחלת לאיטה להכרת הפעילים (אני מניח שאלה שהתקשורת "צדה" לעתים תכופות מבינים זאת מהר יותר מאלה שהיא פוקדת לעתים נדירות), והיא תמשיך לחלחל: המסרים שהמאבק רוצה להפיץ אינם בהכרח מה שהתקשורת רוצה לשדר. עיתונאים שנשלחים בידי כלי תקשורת מרכזיים כפופים ל"חוקי הז'אנר", חוקים שעל פי רוב הם לא מודעים להם. החוקים האלה מגדירים מה זה סיפור טוב ומה זה לא (רמז: נתונים סטטיסטיים על ההוצאה הפרטית לחינוך – חרא סיפור; ה"מתיחות" בין איציק שמולי לדפני ליף – אחלה סיפור), כמה זמן מותר לדבר מול מסך ומתי חותכים אותך באמצע המשפט, מהי "שפה פוליטית" ומהי "שפה אישית", והם גוררים אחריהם מטען שלם של תבניות חשיבה מסויידות, כותרות קליטות, שמתייקות ומסדרות ומתייגות יפה-יפה כל דבר שיכול אי פעם לקרות בעולמם, בתוך קופסה קטנה וסגורה משלו; חמגשית נוחה לעיכול.

אם יש משהו שהמחאה הזאת עשתה מיומה הראשון, זה לפרוע את כל הסדרים ולחרב את כל התבניות ולמעוך את כל הקופסאות. ומן הסיבה הפשוטה הזאת, המאבק החברתי הזה גדול בכמה מספרים גם על העיתונאים רחבי-הדעת ביותר, נבצר מבינתם המוגבלת של פטפטני התקשורת, ומייצג עבורם לא פחות מקריסת מערכות קוגניטיבית גמורה.

אבל זאת הבעיה שלהם. אנחנו צריכים לחשוב איפה זה הופך לבעיה שלנו.

התשקורת מזייפת

בשבועות האחרונים היתה הצטברות של מקרים שמבהירים היטב איך הבעיה הקוגניטיבית של כלי התקשורת המרכזיים הופכת לבעיה פוליטית של תנועת המחאה. במשך שלושה שבועות, בין הפגנת ה-300 אלף להפגנת ה-400 אלף, התקשורת כולה זימרה שיר אחד: המחאה דועכת; מאבדת גובה; מתפצלת; מאבדת כיוון; מתמסמסת.

התיאורים האלה היו כולם פרי דמיונם המשועמם של עורכי עיתונות שיכולת קריאת המציאות שלהם – אולי גם החיבור שלהם לאתרי האינטרנט הרלבנטיים – מוגבלת להחריד. דווקא בשלושה השבועות האלה התעצמה המחאה, שברה סוף סוף את דימוי "מעמד הביניים" וסחפה את האוכלוסיות המוחלשות בפריפריה, גיבשה קבוצות עבודה ודיונים בנושאים ספציפיים, ואימצה פרקטיקות רדיקליות כמו סקוואטים. לכל זה קראו גאוני התקשורת – "דעיכה".

עלינו אולי זה לא עבד, אבל על מי שלא היה במאהלים וניזון רק מכלי התקשורת המרכזיים – זה עובד. על מי שמתלבט אם להצטרף למאבק ומקבל רושם שהשיא כבר מאחוריו – זה עובד. התקשורת טיפחה דה-מורליזציה נטולת כל יסוד, ובכך הפכה מידיד המאבק לאויבו. חשוב להבין את זה ולא להתלהב מכל כתב שפותח מקרופון מול פעיל מאהל; לא פחות קריטיים ומשפיעים מזמן המסך הזה, הם דברי הקריין באולפן לפני שהועבר השידור לשטח, ודברי הפרשן באולפן אחרי כן. המחאה עדיין מסוקרת, אבל המיסגור שלה הולך ומזעיף פנים. ומאתמול כבר ברור: מעל ראשיהם של הפעילים מרחף כל הזמן האישום "חוליגנים" שיש להתנצל עליו. כך מוסטת תשומת הלב מעוולות השלטון ואפשר להתמסר למשחק הגינויים המוכר (הנה הכתבים דוחקים מיקרופון מתחת לפרצופם של ליף ושפיר ותובעים: האם אתן מגנות את האלימות של המפגינים? אה, אה, מגנות או לא מגנות?).

אני צופה שסיקור המחאה יתעוות וילך, יתרחק ויילך מן המציאות, ככל שהיא תשנה את פניה (והיא כל הזמן משנה את פניה). כבר עכשיו התקשורת מועדת. השבוע פירסם "מעריב" שמאהל הוד השרון התקפל  – דבר שלא היה ולא נברא. אולי שכחו ב"מעריב" לעשות בוחן מציאות לכוונות המשטרה וקיבלו אותן כעובדה מוגמרת. בערב הפגנת ה-300 אלף התקשרה לשכת ראש הממשלה למערכת החדשות של ערוץ 1 ודרשה להפסיק לדווח על מספר המפגינים. במקרה הזה נענתה פניית הפוליטבירו של ביבי בשלילה, אבל עצם הפנייה מעידה על נוהג קיים, וכנראה שבעבר פניות כאלה אכן השפיעו על הסיקור החדשותי. וכש"ישראל היום" (אויב מוצהר של המאבק) מכוון את המפגינים לכיכר רבין במקום לכיכר המדינה, מישהו יכול להיות בטוח שמדובר רק בטעות?

דעה רווחת היא שהמחאה זוכה לאהדה תקשורתית משום שהעיתונאים עצמם שמסקרים אותה הפכו למעמד מנושל ומנוצל, חסר ביטחון תעסוקתי; זאת גם המחאה שלהם. אבל זאת ראייה מאד חלקית של התמונה התקשורתית. נכון, בתחתית הפירמידה של כלי התקשורת נמצאים כתבי השטח, שרובם שייכים למעמד הביניים ולמטה ממנו. אבל מעליהם נישא מערך גדול של עורכי חדשות בכירים, מפיקים, מו"לים ובעלי מניות באמצעי התקשורת, והאג'נדה הטבעית שלהם היא ריאקציונית. פערי השכר העצומים בין עורך בכיר בדסק חדשות לבין כתב שטח מתחיל גם קובעים, מניה וביה, את ההכרה המעמדית שלהם.

ככל שהמאבק יתמשך, יתחדד גם האופי המעמדי שלו. בתוך כך תובלט הדרישה להגן על זכויות עובדים לא מאורגנים (המועסקים בחוזים אישיים) ועובדי קבלן, ולהגביר את הפיקוח על מעסיקים פוגעניים. אם למישהו יש ספק מתי עיתון "הארץ", שהתגייס בהתלהבות למאבק, ישבור הצידה – זה יהיה הרגע. המו"ל עמוס שוקן הוא אויב מושבע של העבודה המאורגנת בישראל, וכבר הוכיח בעבר שמי שחושב אחרת ממנו – לא יישאר בבית. מבחינת שוקן (ונושא כליו, שטרסלר), המאבק הנוכחי מצומצם למטרה אחת בלבד – שבירת המונופולים במשק הישראלי. הם לא יתנו לו לערער על עצם השיטה הניאו-ליברלית, לפחות לא מעל דפי עיתונם. אני רק יכול לדמיין את צמרמורת הסלידה שעברה בגוו של שוקן כששמע את דפני ליף מתיזה בבוז את המילים "זה קפיטליזם!" בהפגנה האחרונה. ושוקן הוא רק דוגמה אחת; אין שום אינדיקציה שמוזס, דנקנר, נמרודי ואדלסון תורמים בסתר לתנועת המאבק הסוציאליסטי או למרכז "אדווה".

התקשורת אהבה אותנו צעירים במאהל רוטשילד, עוסקים במקצועות כמו גרפיקה ופרסום, ובעיקר, אהבה את הידיעה הסמויה שיש לנו איפה לגור חוץ מבאוהל. היא לא אוהבת אותנו מבוגרים במאהל ג'סי כהן, חסרי תעסוקה או עובדים בניקיון ותחזוקה, ובמיוחד היא לא אוהבת את מי שאין לו בית. התקשורת תדלל את הדיווח שלה, תצבע אותו בצבעים שקריים, ולנוכח מעגלי הדיון השקטים והיסודיים שמתהווים בכל רחבי הארץ – תפהק ותעבור הלאה. כזאת היא.

לחשוב (ולפרסם) מחוץ לקופסה

יש מי שחושב שצריך לנהל את המאבק התקשורתי מבפנים: "להחדיר" לכלי התקשורת המרכזיים עיתונאים ופרשנים בעלי השקפה ביקורתית, שיסדקו את הקונצנזוס. לדעתי זאת מלחמת האתמול; הפתרון יימצא מחוץ למיינסטרים, מחוץ לקופסה, כמו שרוב הפתרונות שמציע המאבק הזה נמצאים מחוץ לקופסה. שהרי הבעיה היא לא פרסונלית, אלא מבנית; האנשים ששולטים בקו התקשורתי הרשמי מדברים בקול שעוצב לחלוטין בידי ההקשר הסוציו-תרבותי שלהם. בימים רחוקים, אנשים כמו נחום ברנע ובן-דרור ימיני היו לוחמים ללא-חת לצדק חברתי. מה שהשתנה מאז זה לא החברה הישראלית (שהפכה עוד פחות צודקת), אלא מיקומם של ברנע וימיני בתוכה – הנסיקה שלהם לעבר עשירונים שמהם המחאה נדמית כסרט זר ואקזוטי, והזיקה העזה, רבת-השנים, בינם לבין גופי התקשורת העשירים שבתוכם הם פועלים.

לא, חלפו הימים של "לשנות מבפנים", וזאת אחת התגליות המסעירות של המחאה הנוכחית. דפני ליף וחבריה לא ניסו "לעשות לבבות" במרכז הליכוד או בקדימה, הם לא ניסו לפרסם מאמרים ב"ידיעות" או ב"הארץ", וגם לא הפעילו לובי שילחץ על ועדות כנסת שונות. את הזירות המסורתיות שמזוהות עם המרחב הפוליטי הם דחקו הצידה – באומץ, בלי שמץ בושה – ופקחו את עינינו למרחב הפוליטי האמיתי: הרחוב והאינטרנט. מעתה ואילך, שם ייקבע סדר היום הפוליטי של ישראל, ולא בשיחות מסדרון בכנסת או במערכת החדשות של ערוץ 2. ההבנה הזאת היא בלתי הפיכה, וכל ניסיון להשיב את הגלגל לאחור מחמיץ את המשמעות, כמו גם המומנטום, של מה שקרה כאן.

שתי דוגמאות אישיות. אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון שלי על המאבק, קיבלתי מייל מעורכת במגזין "טיימאאוט". "אנחנו עושים פרוייקט על המחאה, מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה".

אהה, הניגון המוכר. תמיד זה בבהילות, תמיד בהקדם, תמיד אתה נדרש לרדוף אחרי התקשורת שמעמידה אותך בזמנים שלה. אלה כללי היסוד בהתנהלות מול ענק תקשורתי; אתה העבד הנרצע, הוא עושה לך טובה.

טוב, אני מזמן כבר לא במשחק הזה. עניתי באדיבות מה שאני עונה תמיד: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים (אוקיי, במקרה של טיימאאוט, הדרישה השניה היתה סוג של בדיחה). התשובה, שדווקא איחרה להגיע, היתה: טוב, בסוף זה לא נכנס, כי היה צריך לקצר את הטקסט, ולא הסכמת. כמובן. תודה תודה ושלום שלום.

תוך זמן קצר קיבלתי מייל נוסף, הפעם מעורכת ב"גלובס". אותו טקסט בדיוק: "מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה" (זה אני שתמיד כותב לפני הסגירה, או הם שתמיד סוגרים אחרי שאני כותב?). עניתי באותו טקסט: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים. הפעם התשובה היתה: מצטערים, לא יכולים להכניס קישורים לכתבות של מתחרים (כמו "כלכליסט"). כמובן. תודה תודה ושלום שלום.

אלה דוגמאות פעוטות (ולא היחידות), ומנסיוני הן מדגימות עיקרון מוחלט: כשהתקשורת "קוראת" לך, היא קובעת את הכללים. והיא לא נסוגה מהם. גם כשהיא לכאורה "מעוניינת" לשמוע אותך, גם כשהיא, ברוב טובה, מציעה לך במה – אתה תרקוד לפי החליל שלה. באולפן הטלוויזיה ימרחו לך איפור על הפרצוף, באתר האינטרנט ימרחו לך את הטקסט.

למזלי, אני לא תלוי לפרנסתי בהתיישרות לפי הקוד של אף עריץ וערוץ תקשורת, ולכן אני יכול לסרב בלב קל ובנפש חפצה. אשרַי, בלוגר אנוכי. אבל התוצאה ברורה: אוסף עצום של מגבלות "טכניות" וגם מהותיות מצמצם מאד את טווח העובדות, הידיעות והפרשנויות שיכולות להיכנס אל בין כותלי תקשורת המיינסטרים. והסיבות, כפי שכבר אמרתי, הן עמוקות ומבניות.

הפתרון: תקשורת אלטרנטיבית

מכל האמור לעיל מסתמן הפתרון היחידי: לפתח ערוצי תקשורת אלטרנטיביים. לכאורה, אני לא מחדש כאן כלום, ותיכף כולם יצביעו על הפייסבוק, והבלוגוספירה, ואתרי הדעות השונים. אבל במחשבה קצת יותר זהירה, קל לראות שהאינטרנט הישראלי בימינו לא מציע אלטרנטיבה של ממש לעיתונות המיינסטרים.

מה שהאינטרנט הישראלי מציע כיום, ולטעמי האישי במינון גבוה מדי, הוא בעיקר דעות והגיגים. אבל כמו שכל מו"ל מתחיל יודע, מדעות לא עושים עיתון. עיתון עומד, קודם כל, על מערכת חדשות. ודעות צריכות, קודם כל, לעמוד על עובדות. המחסור החמור בעובדות, בתיעוד אלטרנטיבי של המציאות, הוא הלאקונה הגדולה של האינטרנט הישראלי. נכון להיום, ידוע לי רק על שני גופי חדשות שפועלים בזירה הזאת: הטלוויזיה החברתית והחדשות מהירקון 70. יש לי רק מלים טובות עליהם, אבל מדובר בטיפה קטנה מאד, שצריכה להפוך למעיין שופע.

אם עיתון מדווח על שביתת המתמחים בלי להכניס אף מילה על פרטי ההסכם שמקפח אותם – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתשלים את החסר. אם עיתון מדווח על קיפול מאהלים שלא היה ולא נברא – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתדווח אמת במקומו. אם עיתון משמיט מתיאור ההסלמה בדרום תקיפות קטלניות של צה"ל – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתיתן את התמונה המלאה. אם עיתון מדווח על "מהפכה" בחינוך בעקבות תכנית "עוז לתמורה" ואינו מזכיר במאומה את הפגמים החמורים שבה – צריך תקשורת אלטרנטיבית שתעשה את זה במקומו.

אלה הן רק דוגמאות מקריות מן השבועות האחרונים. כל צרכן תקשורת ביקורתי מסוגל לזהות בכל יום עשרות השמטות, אם לא שקרים ממש, בתמונת המציאות שתקשורת המיינסטרים מציירת לנו. ולכן, עוד לפני שמגיעים לפרשנות ולפרשנות של הפרשנות – דרוש בישראל, בדחיפות, תיקון יסודי בדיווח החדשותי שמוצע לאזרח; תיקון שיספק לו את כל המידע הרלבנטי לעיצוב השקפה פוליטית מושכלת.

התיקון הזה לא יבוא מתוך כלי התקשורת הקיימים, בדיוק כמו שהשינוי המיוחל בשיטה הכלכלית-חברתית בישראל לא יבוא מתוך הגופים הפוליטיים המסורתיים. לכל היותר, כלי התקשורת יגררו אחריו (כפי שהם מוצאים עצמם נגררים, לא פעם, אחרי הבלוגוספירה), ממש כמו שהמפלגות הפוליטיות נגררות כעת אחרי האג'נדה החברתית שהציבור מגבש ברחובות. הדברים שלובים לבלי הפרד; בפראפרזה על מארקס, האזרחים צריכים להשתלט לא רק על אמצעי הייצור, אלא גם על אמצעי הייצוג. האוצר כבר לא אומר לנו "מה טוב למשק"; אין סיבה שערוץ 2 ימשיך לומר לנו "מה קורה במשק".

זה לא אומר שממחר בבוקר צריך להחרים את כלי התקשורת. אבל זה כן אומר שהיחס אליהם צריך להיות צונן, אופורטוניסטי וחשדני. להשתמש ולזרוק; לא להתמסר, לא להתחנף, לא לרדוף אחריהם, לא לארוז עבורם סיסמאות קליטות. לזכור: הם שם בגללנו, לא להיפך.

בהתחלה צפויים קשיי גמילה וחרדת נטישה. שיואו, מה נעשה אם ערוץ 2 יפסיק לסקר אותנו? שיואו, מה יהיה אם העיתונאי של "ידיעות" ייעלב ויפסיק להתקשר? על המנטליות הילדותית הזאת צריך להתגבר, ממש כפי שהציבור כבר לומד להתגבר על התלות האינפנטילית במנגנונים המפלגתיים. הקיץ הזה הוכיח סופית (למי שעדיין לא הבין זאת קודם) שהשינויים העמוקים ביותר בחברה ובשיח הציבורי מתרחשים הרחק מחוץ לזירה המפלגתית; בתוך חודשיים, הפכה הכנסת לפריפריה והרחוב למרכז. מהלך דומה אפשר וצריך ליזום גם בזירה התקשורתית: בואו נהפוך את ערוצי הטלוויזיה ואת העיתונים הגדולים לפריפריה שלנו. ממילא הם לא משקפים נאמנה את המאבק ואת מה שמעסיק את רוב האזרחים; כל מה שנחוץ זה להפסיק לחשוב על עצמנו באמצעותם. נחוצה עצמאות תקשורתית.

חזונצ'יק, במהרה בימינו

אז הנה החזון: עיתון אינטרנט שלם – מן האזרחים, בידי האזרחים, ולמען האזרחים. עיתון עם מערכת חדשות רצינית, עם כיסוי בכל התחומים (חברה, כלכלה, ביטחון, סביבה, חינוך, בריאות, תרבות). כיסוי רציף, יומיומי, ולא מזדמן. ומחלקת תחקירים עצמאית, וצוותי שטח עם ציוד הקלטה וצילום. וצוות פרשנים מצומצם (לא צריך יותר משלושה-ארבעה), ולא כאלה שסועדים כל יום שישי בצהריים עם שטייניץ או עם סער.

עיתון שנותן מקסימום במה לקול של האזרח (ללא הבדל דת, גזע, מין, רמת הכנסה או אזור גיאוגרפי) ומינימום במה לשלטון; עיתון שלא יפרסם לעולם הודעה לעיתונות של דובר או יחצ"ן בלי לבדוק ולאמת אותה בשטח; עיתון שלא פוחד "להבריח קוראים" על כל צעד ושעל.

ולפני שהחלום הזה מתפורר מן הסיבות המוכרות, כמה כללי יסוד. הכתבים והעורכים לא מתנדבים, אלא עובדים בשכר; והשכר מיידי, לא שוטף+60. וכולם מאורגנים בחוזה קיבוצי, ואולי אפילו, שומו שמיים, שותפים בבעלות על המיזם, כמו בקואופרטיב. ואין חסויות, ואין פרסומות קופצות, ואין שום אינטרס מסחרי בתמונה. וכשמבקשים ממך לפרסם טקסט שלך, לא מעמידים לך תנאים.

הו, אתם מגחכים, התמימות. ומה בדיוק המודל העסקי שאתה מציע? ממה יבוא הלחם וממה תבוא החמאה? אז אני, בעוונותי, לא כלכלן, ולא יכול גם להציע מודל עסקי. אני יכול רק לומר שלא מדובר בהזיה נרקוטית, וכבר יש מודלים שונים שפועלים בעולם; ארגוני תקשורת אלטרנטיבית שעומדים בקריטריונים האלה יפה מאד, ולאורך זמן, ובנו לעצמם מוניטין מפואר. לאמריקאים יש את PBS, The Nation, Democracy Now, NPR. איך הם מתקיימים? מתרומות של ארגונים חברתיים, ממערכת מנויים, מגיוס תרומות שנתי (fund raising). ככל שהעיתונות המסורתית מתפוררת והופכת לכלי שרת של בעלי הון ואינטרסנטים, פורחת בעולם תקשורת אלטרנטיבית; הנה כמה דוגמאות שאפשר לקבל מהן השראה.

צריך הון התחלתי? למישהו יש את הטלפון של "הקרן החדשה לישראל"? של מי היד שם, של קלמן ליבסקינד? תודה לך. מישהו אחר? אולי מליונר עם מצפון סדוק?  מי זה שם, דב מורן?

האמת, אני לא צריך לתת רעיונות. החודשיים האחרונים הוכיחו שלאזרחי ישראל יש אינספור רעיונות יצירתיים איך לאתגר את השיטה הקיימת, ומה שיפה ברעיונות האלה – הם ישימים. אז אני משאיר את הרעיון הגולמי שלי לפתחם של אנשים מוכשרים ממני, וחוזר רק אל המסר הראשוני: הציבור בישראל מחזיר לידיו, סוף סוף, את השליטה במציאות. באותה נשימה, הוא חייב להחזיר לעצמו את השליטה בייצוג המציאות. וזאת מן הסיבה הפשוטה שכל עוד המציאות מיוצגת ומעוותת בידי כוחות שעוינים את האינטרס הציבורי, יכולת הפעולה והשינוי של כל מאבק פוליטי נפגעת אנושות.

ועד שזה יקרה, נמשיך ללקט את פיסות האמת באינטרנט. והטלוויזיה תישאר כבויה בסלון.

1. לפני שבוע, ב-20 לאוגוסט, תקפה קבוצת בני נוער ממאחז רמת מגרון את בסאם הד'לין, בן 10, באמצעות מוטות ברזל, בשעה שרעה צאן סמוך למאחז. התוקפים שחטו עז ונמלטו מהמקום. 13 מתנחלים נעצרו.

2. שלושה ימים אחרי התקיפה, נשפט חייל מחטיבת כפיר על סירוב להשתתף בפינוי מאחז רמת מגרון.

3. שבועיים לפני כן הורה בג"ץ למדינה להרוס את מאחז מגרון. המאחז הוקם ב-2001 על קרקע פלסטינית פרטית והפך למאחז הגדול בשטחים. במשך חמש שנים דחתה המדינה את הריסתו, בניגוד לפסיקות בית המשפט.

4. יו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית הסביר ש"צעירי מגרון הם אנשים צנועים, מאירי פנים, מסתפקים במועט", ו"חלק ניכר מהם עוסקים במקצועות שעיקרם סיוע לזולת, לחלש, לשונה".

5. אחד ממנהיגי נוער הגבעות הביע את בטחונו בכך ש"תושבי המקום (מגרון) לא עשו דבר מעבר להגנה עצמית" כשפערו שני חורים בגולגלתו של בסאם.

6. שמונה מהעצורים במגרון שוחררו מיד לאחר מעצרם. חמשת העצורים האחרים שוחררו למחרת. אין עצורים נוספים.

[מעין הקדמה מתודולוגית]

לפי הדעה הרווחת, "תיאוריות קונספירציה" הן בגדר הזיה מזיקה יותר או פחות, פרי מוחם של אנשים לא-כל-כך מחוברים למציאות, ובכל מקרה – אי אפשר להוכיח אותן. כמו כל דעה רווחת, גם הדעה הזאת שגויה; וככל הנראה גם היא פרי מוחם של אנשים לא-כל-כך מחוברים למציאות, שהרי המציאות שבה אנו חיים היא קונספירטיבית לעילא.

ההסטוריה הקרובה והרחוקה מספקת אינספור דוגמאות של תיאוריות קונספירציה נכונות לגמרי. בהקשר הישראלי, נזכיר רק את מלחמת קדש (1956), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והאינתיפאדה השניה (2000) – שלוש התפרצויות של אגרסיה צבאית ישראלית שתורצו לציבור כצעדי תגובה הכרחיים לתוקפנות הערבית. בשלושתן, אגב, היה אכן טריגר לא-קונספירטיבי – אקט ערבי תוקפני שחילץ את השד הישראלי מן הבקבוק. אבל לא האקט הערבי יצר את השד, לא הוא הטמין אותו בבקבוק ולא הוא קבע שדווקא עכשיו השד ישתחרר ויזרע הרס וחורבן.

יש סיכוי סביר שסידרת הפיגועים הרצחניים ליד אילת היתה עוד אקט משחרר כזה. על כך בהמשך.

מכל מקום, אל הדעה הרווחת (השגויה) הראשונה נלווית עוד דעה רווחת, גם היא שגויה, והיא שעל תיאוריות קונספירציה רובץ נטל הוכחה כבד יותר מאשר על תיאוריות לא-קונספירטיביות. וזאת, לכאורה, משום שהרעיון שקבוצת אנשים בעלי כוח מתכנסים ומחליטים על תכנית-סתרים כלשהי הוא כל כך "מופרך" ו"הזוי", שתמיד נעדיף על פניו הסבר שנשען על אוסף אקראי ומבולבל של גורמים לא קשורים, סיכלות, רשלנות וסתם חוסר מזל.

חה חה חה. כך צוחקת ההסטוריה מאחורי גבם של הטיפשים.

מה שלא יהיה, צריך להיות ברור לגמרי – כפי שהדבר ברור לכל מי שעוסק במדע דרך שגרה – שכל התיאוריות כפופות לאותו נטל הוכחה בדיוק. ומבחן ההצלחה של תיאוריה, קונספירטיבית או לא, הוא קודם כל המבחן האמפירי: האם יש בה הסבר לתופעות? מבחן חשוב יותר הוא המבחן הנגטיבי: איזו תיאוריה איננה סבירה מתוקף ההסבר שהיא מציעה לתופעות?

השערה אלטרנטיבית

פחות משעתיים מתום הפיגוע ליד אילת, שר הביטחון ברק כבר ידע והכריז מאיפה הגיעו המחבלים: "מקור מעשי הטרור הוא בעזה, ואנחנו נפעל נגדם במלוא הכוח והנחישות". באותו ערב התייצב ראש הממשלה נתניהו מול המצלמות ובישר על חיסול האחראים לפיגוע: "האנשים שנתנו את ההוראה לרצוח את אזרחינו והסתתרו בעזה, אינם עוד בחיים."

האצבע המאשימה, ובעקבותיה גם טילי החיסול של חיל האוויר, הופנו אל הנהגת ועדות ההתנגדות העממית (וה"ע). נכון להיום, חמישה ימים אחרי הפיגוע, מדינת ישראל לא סיפקה ולו ראיה אחת לטענה שמאחורי הפיגוע עומדות וה"ע. הדגשתי את המשפט האחרון כי תמיד כדאי להבליט עובדות על רקע של סברות ותעמולה. מי שראה או שמע על ראיה כזאת (רמז: הצהרה שלטונית ש"אנחנו יודעים את זה" איננה ראיה קבילה) – שיקום.

כדי למקד את הדיון אני מניח בצד את מעגל ההסלמה שהתפרץ אחרי התגובה הישראלית הקשה. במעגל הזה נטלו חלק כל ארגוני הטרור הפלסטיניים (למרות שהחמאס נגרר אליו אחרי שהבין שההבלגה שלו איננה מגינה עליו מפני הנקמה הישראלית). אותי מעניין השלב הראשוני בלבד, השלב שבו מוסגר ותואר ופורש והוזרק האירוע אל תוך מוחותיהם ההמומים של אזרחי ישראל; השלב שבו הכריזה ההנהגה: עזה אשמה, ועזה תשלם.

ההשערה האלטרנטיבית: עזה לא היתה אשמה הפעם. למה עזה שילמה? אל זה נגיע בסוף. זאת אומנם רק השערה (כל תיאוריה היא השערה, מבוססת יותר או פחות), אבל בהשוואה לגרסה השלטונית, אין לי ספק שהיא מוצלחת יותר. וזאת משום שלא מעיבים עליה ענני ספקות כל כך כבדים כמו שמעיבים מעל הגרסה השלטונית. חלק מן הספקות נרמזו בדיון הציבורי, חלקם לא; הרושם שלי הוא שחובבי הקונספירציות נצמדו יותר מדי לתהיות מבצעיות במקום לשאלות פוליטיות; ובכל זאת, טוב שיש ספקנים שמשתמשים בדמיון שלהם לעוד מטרות זולת פנטזיות על איך נגרום לתושבי עזה עוד סבל ועוד יגון. רון ש. מ-mysay התניע גם אותי.

להלן ארבעת הספקות העקרוניים ביותר, לטעמי, שמשוועים לתשובה.

1. וה"ע מכחישות

ועדות ההתנגדות העממית הכחישו כל קשר לפיגוע. העניין הזה תמוה וחריג בכל קנה מידה בהקשר המוכר שלנו של המאבק הטרוריסטי נגד ישראל: מאבק שנשען ונבנה במידה רבה על ניפוחי חזה טווסיים אחרי כל פגיעה, ולו גם שולית לגמרי, בעליונות הצבאית הישראלית. אנחנו בעסק הזה לא מהיום ולא מאתמול, ומכירים היטב את הנוהל השגרתי של "ארגון כך וכך נטל אחריות על הפיגוע/ירי הטילים". איזה מין ארגון טרור זה שמצניע ומחביא את השגיו – ועוד השג יוצא דופן שכזה, פיגוע שלא היה כמוהו שנים? זוכרים מתי אין ארגון שנוטל אחריות? נכון, כשהמחבלים הם "מפגעים בודדים", שאינם שייכים לשום ארגון. כך היה בפיגוע באיתמר. בכל מצב שיש ארגון טרור מאחורי פיגוע – ההודעה לעיתונות כבר מוכנה (לא מחכים למכת נגד ישראלית), כמו גם סרטוני הוידאו של המתאבדים עם חגורות הנפץ. איפה כל זה הפעם?

לפי כל הפרשנים, חמאס ווה"ע נמצאים במאבק תמידי על אהדת הציבור העזתי; וה"ע אינו משלים עם מדיניות ההבלגה והפסקת האש, ומנצל כל הזדמנות כדי להציג את החמאס כמשת"פ פשרני של ישראל ומצרים. נו, וכשסוף סוף הוא מוציא פיגוע כל כך קטלני, ש"מוכיח" לכל פנאט מוסלמי שאפשר לפגוע קשות בציונים – מה הוא עושה עם זה? מכחיש כל קשר. מוותר מרצון ובששון על הקרדיט.

מצטער, לא סביר.

ניסיון הסבר דחוק ראשון: הם מכחישים כי הם פוחדים מהתגובה הישראלית. לא עובד: ההכחשה יצאה לעיתונות אחרי החיסול של חמשת הבכירים (ועוד ילד בן 3). ניסיון הסבר דחוק שני: הם מכחישים כי הם לא רוצים להיתפס כאחראים לסבל ולחורבן שממיטות התקפות צה"ל על עזה. הלו, מדובר בארגון טרור קנאי, לא בסניף של אונר"א. אם יש משהו שמאחד ארגונים ומדינות שמפעילים טרור נגד אזרחים – מחמאס דרך וה"ע ועד ישראל ואמריקה – הוא המשקל הזניח בעליל שהם מעניקים לחיי אדם, לרבות בצד שלהם.

נשאר הסבר אחד להכחשה, הסבר דמיוני ופרוע לגמרי: וה"ע לא אחראים לפיגוע ליד אילת. אז למה הם לא מפברקים אחריות ומנכסים אותו? אולי כי הם לא רוצים לצאת אדיוטים לכשיוודע מי באמת עומד מאחוריו. אולי הם לא רוצים להסתסכך עם הבריון האמיתי של הג'יהאד האיסלאמי.

2. הפרשנים בפיצול אישיות

24 השעות הראשונות; תמיד כדאי לעקוב אחריהן מקרוב, לשים לב לכל בדל מידע או השערה. בחלון הזמן הזה הפרשנים מרשים לעצמם להעלות יותר מאפשרות אחת ולהצביע על מה סביר יותר ומה פחות. לכאורה, הם עושים כך בגלל חוסר במידע אמין; בפועל, המידע שיזרום אליהם בשעות הקרובות יגיע כולו מצינורות השלטון, ותפקידו לסנן ולבער כל מחשבת כפירה, כל הסבר שמערער על הסיפור הרשמי.

כמה שעות אחרי הפיגוע – אחרי ההצהרה של ברק אבל לפני זו של נתניהו בנוגע לאחראים – כתב אנשיל פפר: "מוקדם עדיין להעריך אם המחבלים שביצעו את הפיגוע יצאו מעזה ועברו דרך סיני, דרומה אל עבר אזור אילת, או שמדובר בחולייה שמקורה בגורמים איסלאמיים הפועלים כבר זמן רב בסיני." ביום שישי כתב אלכס פישמן (הדברים נכתבו יום לפני, ביום של הפיגוע) על מדגרת הטרור האיסלאמי בסיני, שמגמדת את האיום הנשקף מעזה:

"מערכת הביטחון עושה לעצמה את החיים פשוטים יותר. היא קובעת כי מקור שרשרת הפיגועים שהתרחשה אתמול בנגב הוא ברצועת עזה, ולכן רצועת עזה תשלם… אפשר להעניש את חמאס בעזה, אבל צריך גם להודות ביושר שכבר שנים אין לנו מושג מה קורה בסיני… כבר זמן רב אין לנו באמת גבול עם מדינה מסודרת הנקראת מצרים. יש לנו גבול שמאחוריו כוחות מזוינים המגדירים את עצמם כשייכים לאמירות ג'יהאדית-עצמאית. יש בתוכם מכל וכל: מצרים, פלסטינים, פליטי הג'יהאד העולמי, פורשי חמאס, אנשי ג'לג'ילאת קיצוניים, אנשי הוועדות העממיות מעזה… הגבול הזה, המנוקב ככברה, הפך אתמול לעוד חזית במלחמה שמנהל הג'יהאד העולמי נגד הכופרים. אלה יכולים להיות פלסטינים מעזה, אולי היו שם גם פלסטינים וגם מצרים – אבל התשתית הארגונית והאידאולוגית ששימשה אותם היא זו של הג'יהאד העולמי, שנכנס לוואקום עם אובדן השליטה של מצרים בסיני."

פישמן שומר על כל האופציות פתוחות, אבל המוקד הפרשני ברור: הסיפור כאן הוא סיפור של הג'יהאד העולמי, שמפוזר בכל קצוות תבל, ולא של הפינה הקטנה של עזה. ההתבססות הגוברת של הג'יהאד העולמי בסיני בשנים האחרונות מתועדת היטב, וכל הפרשנים מרבים להזכיר אותה.

והנה, 48 שעות אחרי הפיגוע, חל שינוי מוזר. לכ-ו-ל-ם כבר ברור שההוראה לפיגוע יצאה מוה"ע בעזה. כולם ממשיכים לדבר על התשתית הגי'האדית בסיני, אבל בכל מה שקשור לאחריות לשיגור המחבלים – האופציות הצטמצמו פלאים, ונותרה רק אחת על השולחן: עזה אשמה. הקול, הוא כמובן, קול השלטון, והשופרות הם הפרשנים.

האם השתנה עוד משהו במהלך היממה הזאת? לא. עדיין אין בדל ראיה לקשר בין הוה"ע לפיגוע. מה יש? הצהרות של ברק ונתניהו. וכולם מתיישרים, כאיש אחד.

ועכשיו – פיצול האישיות זועק לעין. עזה אשמה, עזה אשמה, משננים כולם. ובמקביל – הגי'האד העולמי ואל-קאעדה שורצים בסיני, המצרים הזניחו את הגזרה במשך שנים. אז מי אחראי – עזה או סיני? ומאיפה הגיעו המחבלים? ואיפה היתה התשתית שלהם? ואיפה הם התאמנו?

הפה, כמכושף, ממשיך ללהג "עזה, עזה", בעוד שהשכל ממשיך להצביע "סיני, סיני". את המתח הזה אף אחד לא מצליח או אפילו מנסה לפתור. רון בן ישי, שחש בסתירה, משרטט תסריט קלוש מפרי דמיונו, בלי שום תימוכין ("את איסוף המודיעין ביצעו יותר מעשרה אנשים שיצאו מעזה במנהרות ציר פילדלפי, כשהם מצוידים במדים דומים למדי הצבא המצרי").

3. דובר צה"ל מתבלבל

לא רק הפרשנים מנסים באי-הצלחה לרקד בשתי חתונות, אלא גם, לא תאמינו, דובר צה"ל. הקטע הבא, שרוב הישראלים לא נחשפו לו, הוא מאותם קטעים נדירים שחושפים "סדק" בחומת התעמולה הרשמית; מישהו למעלה שכח לעדכן מישהו אחר בסיפור הרשמי, והמישהו האחר, בתמימותו, מוסר לעיתונות גירסה אמינה יותר, מעוותת פחות; אולם כשהגרסה הזאת "מתנגשת" בגירסה הרשמית, התוצאה היא פארסה.

עיתונאית ה-Real News, ליה טרצ'נסקי, ראיינה את סא"ל אביטל ליבוביץ, ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, ביום שישי – יממה אחרי הפיגוע וזמן קצר אחרי ההצהרה של נתניהו. חילופי הדברים המדהימים ביניהן חושפים את ערוותה של הגרסה הרשמית. אני מתרגם מן הסרטון שמובא בהמשך (החל מדקה 2:20). בשיחה שלהלן, "הקבוצה הזאת" מתייחסת לוה"ע.

טרצ'נסקי: על מה אתם מבססים את המסקנה שלכם שהקבוצה הזאת אחראית למתקפות הטרור?

ליבוביץ': לא אמרנו שהקבוצה הזאת אחראית למתקפות הטרור. אנחנו מבססים את זה על מידע מודיעיני ועל עובדות מסוימות, שלמעשה הוצגו לפני שעה לכמה סוכנויות ועיתונאים. חלק מן הממצאים שהתגלו על גופותיהם של הטרוריסטים, הם משתמשים, למשל, בקליעי קלצ'ניקוב, ורובי קלצ'ניקוב הם מאד נפוצים בעזה.

טרצ'נסקי: הרבה ארגוני טרור משתמשים בקלצ'ניקוב.

ליבוביץ': לא, לא הרבה ארגוני טרור… אה, אני לא אומרת, אה, אני מתייחסת לטרוריסטים שהגיעו מעזה.

טרצ'נסקי: ראש הממשלה נתניהו אמר היום שהקבוצה שאחראית למתקפת הטרור היא זו שחוסלה, ואת אומרת שזה לא כך?

ליבוביץ': אני לא יודעת מה הוא אמר. אני לא ראש הממשלה נתניהו. אני אומרת שהקבוצה הגיעה מעזה. ואני נותנת לך הוכחה למה הם באו מעזה, איך אנחנו יודעים שהם הגיעו מעזה. זה כל מה שאני אומרת.

אז מה היה לנו כאן? דובר צה"ל פותח ואומר: "לא אמרנו שהקבוצה הזאת (וה"ע) אחראית למתקפות הטרור". והוא אומר את זה אחרי שגם שר הבטחון וגם ראש הממשלה נתניהו הצהירו בפני האומה שוה"ע כן אחראיות – ואחרי שהן כבר הופצצו ושילמו מחיר דמים. הפירוש שלי: מישהו השאיר את סא"ל ליבוביץ' מחוץ למעגל התעמולה.

ועוד: בתשובה לשאלת העיתונאית על מה מתבססת המסקנה הזאת, מספקת סא"ל ליבוביץ' את מה שראוי להיכנס לפנתיאון התירוצים המגוחכים בהסטוריה הישראלית: כי הם השתמשו בקלצ'ניקובים. פול וודורד מציין שקלצ'ניקוב הוא הנשק הנפוץ ביותר בעולם; כל רובה חמישי בעולם הוא ממשפחת הקלצ'ניקוב. הוא מוסיף: "צה"ל אומר שהוא "יודע" שהטרוריסטים הגיעו מעזה כי הם השתמשו בקלצ'ניקובים. זה הגיוני כמו לומר שאנחנו יודעים שהם באו מעזה כי הם נראו ערבים". גם ג'וזף דאנה נפל מהכיסא מהטיעון הזה, וגם אני. הטון הפסקני-מבוהל של ליבוביץ' בסוף הראיון מסגיר את העובדה שגם היא, אפעס, קולטת שכרתה לעצמה בור.

4. איפה שמות המחבלים?

בכל פיגוע טרור שמכה בישראל ושמבצעיו נתפסים, בין אם חיים או מתים – צה"ל מפרסם את שמותיהם. צה"ל אפילו מפרסם את שמותיהם של בכירים בארגוני טרור שהוא מחסל מן האוויר, וכך גם עשה אחרי החיסול של צמרת וה"ע ביום חמישי.

באופן מסתורי – אף אחד מחברי חוליית המחבלים שתקפה ליד אילת ונהרגו בלחימה עם כוחות צה"ל לא זוהה בשמו. שבעה מחבלים נהרגו: שניים התאבדו עם חגורות נפץ, אחד נדרס בידי ג'יפ של צה"ל, שניים נורו בידי כוחות צבא ישראליים ושניים בידי כוחות צבא מצריים. נכון לעכשיו – אין להם שמות, אין להם לאום ואין להם ארץ מגורים.

לא מוזר? לא מוזר שאף עיתונאי גם לא תוהה על העניין? (אוקיי, זה כבר לא מוזר כל כך). איפה כל הערביסטים המומחים שיודעים לתאר בססגוניות את קורות חייהם של טרוריסטים לאחר שחוסלו, את כל הדם שצברו על ידיהם בשנים ארוכות של לחימה נגד ישראל והתחמקות מכוחות הביטחון? איפה כל הסיפורים האלה?

אין סיפורים כי אין שמות. ואין שמות, אני חושד, כי ברגע שיהיו שמות, חיפוש קצר בגוגל עלול להביך קשות את הצמד הזה שיודע הכל מראש, ברק-נתניהו. מישהו עוד עלול לגלות שאחד הטרוריסטים נולד בפקיסטן, השני התחנך בתימן, והשלישי התאמן בסעודיה. ואז מה לעזאזל נעשה עם הסיפור הזה של "האנשים האלה יצאו מעזה"?

ועדכון מאתמול (דרך יוסי גורביץ'): המצרים כבר זיהו שלושה מן המחבלים, ומסרו שאחד מוכר כמנהיג טרוריסטי בסיני והשני עבריין נמלט שהקים מפעל נשק. שום קשר לעזה אינו מוזכר.

שאלות שחייבות להישאל בתנאי אי-ודאות

אז זאת תיאורית הקונספירציה, בתמצית: הפיגוע נהגה, תוכנן ובוצע בידי קבוצת טרוריסטים שמשתייכת לאחד מארגוני הג'יהאד האיסלאמי שהשתקעו בסיני. לא וה"ע ולא שום גורם אחר בעזה היה אחראי לפיגוע הזה. הקשר היחיד בין וה"ע לפיגוע הוא הקשר שיצרה מכונת התעמולה הישראלית. למה היא עשתה זאת – תיכף נגיע לזה (לא קשה לנחש).

בתיאוריה הזאת יש כמובן חורים; קשה מאד להגיע למידע אמין על אירוע שנשלט בידי שני משטרים שהצבא מכתיב את סדר יומם – מצרים וישראל. אבל החורים האלה עדיין עדיפים על הסיפור הרשמי – שהוא כולו חור שחור אחד.

ועוד נקודה עקרונית: ככל שהדברים נוגעים לחיי אדם – נטל ההוכחה הוא על מי שהורג, לא על מי שמפקפק בנחיצות ההרג. עד עכשיו, ישראל הרגה בעזה 14 איש, מתוכם 4 אזרחים (בהם שני ילדים), ופצעה 41 פלסטינים, מהם 35 אזרחים; תחנת שאיבת ביוב שעמדה לשרת כ-130,000 נפש נהרסה כמעט לחלוטין. השאלה הבסיסית שכל אזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו, בלי קשר להשקפותיו המדיניות, היא מה ההצדקה להרג ולהרס הזה? התשובה שהאזרח הישראלי הממוצע נותן לעצמו היא: כי הם תקפו אותנו. אבל השאלה הבאה, שהוא לא שואל את עצמו (ובעידודה השקט של התקשורת, ושל ה"אופוזיציה שמאגפת את הממשלה מימין, גם לא יעלה על הדעת לשאול) היא זאת: מנין אני יודע שהם תקפו אותנו? התשובה על כך, נכון לעכשיו, היא רק זאת: כי הממשלה שלי אומרת ככה.

ממשלת ישראל (שוב) יצאה למסע נקמה בעזה. היא טוענת ש"עזה אשמה", אבל לא סיפקה בדל ראיה לכך. הראיות שכן קיימות מצביעות דווקא לכיוון סיני ולכיוון ארגונים שאינם ממוקמים בעזה. קשה שלא להיזכר בספין המתועב של ממשל בוש, שהצדיק את הפלישה לעיראק והטבח בעשרות אלפי אזרחים באמצעות פיקציה של "בסיסי אל-קאעדה" ו"נשק להשמדה המונית" שלא היו ולא נבראו. ממשלות מנצלות רגעי הלם ואבל באוכלוסיה כדי לייצר אוייבים דמיוניים ולהפוך אותם לאויבים ממשיים. ממשלת ישראל אולי עשתה את זה ב-19 לאוגוסט, ואף אחד לא קם.

אולי אני טועה. הייתי שמח אם מישהו שם למעלה היה טורח קצת יותר לשכנע אותי בזה.

למען הסר ספק, אני מצהיר שלמדינת ישראל יש זכות מלאה להגיב ולהעניש טרוריסטים שתוקפים את אזרחיה. יש לה זכות מלאה גם לחסל את מי ששולח אותם למשימתם, אף כי אין לה שום זכות לחסל על הדרך אזרחים חפים מפשע; כתבתי בעבר ואני ממשיך להחזיק בדעה שאין שום נימוק מבצעי להרג של חפים מפשע; כל נימוק כזה הופך מהר מאד למדרון חלקלק של מעשי זוועה שמוחקים את ההבדל בין צבאות סדירים לארגוני טרור. צה"ל כבר גלש עמוק במדרון הזה, עוד לפני האירועים האחרונים בעזה.

ובכל מקרה, שאלת הפגיעה באזרחים לא מעורבים איננה העיקר כאן, משום שאם תיאורית הקונספירציה נכונה – אף אחד מן המחוסלים בוה"ע לא היה אחראי לפיגוע. המעשה הפלילי היה בעצם שיגור המסוקים לכיוון עזה.

כל קונספירציה זקוקה למטרות נסתרות

נו, במקרה הזה, למרבה המזל, המטרות די גלויות לעין. לא צריך להיות עוכר-ישראל מקצועי כדי להבין מי, בצד הישראלי, מרוויח מהתלקחות ההסלמה בדרום. לפני חצי שנה, בסיבוב ההסלמה הקודם, ניתחתי בהרחבה את ההגיון הפוליטי שמאחורי היוזמה הישראלית לדרדר את מצב הביטחון בגבול הדרום (מה שאלכס פישמן קרא אז "הסלמה מתוכננת" מצידנו); הטענה המרכזית היתה שאין הרתעה צבאית בדרום ולא תהיה – וההנהגה יודעת את זה. מטרת ההסלמה אז היא אחת ממטרות ההסלמה היום, ואני פשוט מעתיק מן הסיכום שם:

"ההנהגה הישראלית מבועתת מחזון האחדות הפלסטינית (לא פחות משתי ההנהגות הפלסטיניות). החזון הזה מערער את אבן הראשה של המדיניות הישראלית בשטחים מאז 1993: הפרד (בין עזה לגדה) ומשול (בשתיהן). הוא מאיים להחליף את הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני בכאלה שישרתו את האינטרס שלו ולא של ישראל. הוא מאיים להשיב למרכז סדר היום הציבורי שאלות של רצף טריטוריאלי, נמלים פתוחים, וכמובן, הס מלהזכיר – הסרת המצור.

ובישראל יודעים: הפגנות ה-15 במרץ היו רק יריית הפתיחה. תנועת ההמונים הפלסטינית מתגבשת והולכת. ובאופק כבר מסתמן ספטמבר 2011 – תאריך היעד להכרזה פלסטינית חד-צדדית על עצמאות מדינית. כרגע אומנם זה נשמע כמו בדיחה (מדינה שרישום האוכלוסין שלה נתון בידי כוח זר? מדינה שלא מסוגלת להוציא אישורי בנייה בתחומה?). אבל הדינמיקה של האחדות, יחד עם רוחות המרד שנושבות מכיוון העולם הערבי אל מסך הטלוויזיה של הציבור הפלסטיני, יכולות ליצור כאן מציאות שונה מאד עוד חצי שנה. מציאות שבה, לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלסטיניים, חשופי-חזה. פשוט יעמדו. על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן.

מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור."

חצי שנה אחרי – ובאמתחתה של ההנהגה הישראלית יש, ברוך השם, עוד מטרה לא פחות חשובה – הוצאת הרוח ממפרשי המאבק החברתי. הספין הבטחוני שארב למחאה הזאת מיומה הראשון ברור לעיני כל, והוא מתעצם לאור האיום הבלתי נמנע על תקציב הביטחון, איום שמייצר אינטרס כלכלי בעימות צבאי, שינטרל את הקיצוצים מבעוד מועד. איך כתב זאת (במהופך) אנשיל פפר? "הספין של משרד האוצר שלשום, על קיצוץ בתקציב הביטחון, הסתיים כעבור 48 שעות עם פתיחת האש." על כל אלה הרבו לכתוב בשבועות האחרונים, וכל מילה נוספת מיותרת. אפשר לסכם ולומר שאין כמעט אף אחד באליטה השלטונית-בטחונית-כלכלית בישראל שלא מרוויח מן ההסלמה בעזה (ובל נשכח את רפא"ל). אם יש כאן פשע, מניע לא חסר לו.

קל להפריך את תיאורית הקונספירציה

איך? תואיל ממשלת ישראל לספק לאזרחיה מידע בסיסי כמו:

א. שמות המחבלים שביצעו את הפיגוע ליד אילת.
ב. פרטים ביוגרפיים שלהם.
ג. עדויות פיזיות – פריטי נשק, לבוש, מסמכים, כל דבר שהוא – שקושרות בין מבצעי הפיגוע לבין "מפקדה" בעזה.

לא רוצה הממשלה לעשות כן? עומדת בסירובה? הנה ספק חמישי, כבד לא פחות מארבעת הקודמים, שמערער על הגרסה הרשמית. מי שדובר אמת אינו נזקק להסתרות.

והשאלה שתמיד מגיעה בסוף: מה הציבור רוצה לדעת, אם בכלל?

צריך להגיד תודה לשלי יחימוביץ', תודה ענקית, על כך שניסחה באופן גלוי ולא-מתחמק את העמדה האמיתית של מפלגת העבודה ביחס למפעל ההתנחלויות:

"אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית".

תיכף נעיין בדקדקנות באמירה המרתקת הזאת, ובמיוחד בזיהוי בין "קונסנזואליות" ללגיטימיות. אבל לעת עתה, בעימות שהתלקח בין יחימוביץ' לבין עמיר פרץ ויצחק הרצוג – אין ספק שכל אזרח הגון צריך להתייצב לצידה של יחימוביץ'.

פרץ והרצוג, כמובן, מבקשים לכרסם בסיכוייה של המועמדת המובילה לראשות העבודה. ההתקוטטות הזאת נטולת כל עניין לציבור, למעט ההזדמנות לאוורר את הנושא המודחק הזה, "מפלגת העבודה וההתנחלויות". שכן גם הגסות שבאוזניים לא יכולות שלא לצלצל בשומען את הצמד-חמד פרץ-הרצוג, להלן פֶרצוג, מזדעק להוכיח את יחימוביץ': "מפעל ההתנחלויות הוא עוול לחברה הישראלית", "עמדתה של יחימוביץ' היא לא חלק מתפיסת עולמה של העבודה."

מכיוון שאורך זכרונו של הציבור קצר וגמדי כגודל היושרה של הפרצוג, הנה תזכורת. בשַמשָם כשרים בממשלות שרון ואולמרט, ניצחו שר הביטחון עמיר פרץ ושר השיכון יצחק הרצוג על תנופת בנייה מרשימה בהתנחלויות ובמאחזים הבלתי חוקיים. הרצוג קידם במרץ את שלבי הבנייה במפלצת האורבנית של התנחלות הר חומה – אולי המכשול מספר אחת לפשרה טריטוריאלית במרחב ירושלים-בית-לחם – ואישר שיווק של 350 יחידות דיור בהתנחלות מעלה אדומים. פרץ מצידו אישר הרחבה בשטחים של ארבע התנחלויות וחתם על אישור ההקמה של התנחלות משכיות – אחרי עשור שלם שבו לא הוקמו התנחלויות חדשות. ואלה רק החלטות רשמיות (שתמיד לוו, כנהוג במפלגת העבודה, בתירוצים מהוקצעים). בשטח המשיכה תנופת הבנייה הלא-חוקית מתחת לאפו של הפרצוג שנשא באחריות מיניסטריאלית ישירה לאותו "עוול לחברה הישראלית".

ובכן, מר הרצוג, בניגוד לדבריך, זאת בדיוק "תפיסת עולמה של מפלגת העבודה": לדבר נגד ההתנחלויות לצרכים אלקטוראליים ולהמשיך להרחיב אותן כשהכוח נתון בידיכם. להבדיל מהפרצוג, שלי יחימוביץ' לא הוסיפה יחידת דיור אחת בשטחים. ידיה נקיות, גם אם פיה מעורר תרעומת. ויש עוד העניין הפעוט הזה: להבדיל מפרץ, פושע מלחמה שאחראי להרג של כ-1,200 אזרחים חפים מפשע, שנמלט מצווי מעצר, ליחימוביץ' אין דם על הידיים; נכון לעכשיו היא צריכה להימלט רק מארגוני נשים שיוקיעו אותה על הצילום הדומסטי והכנוע בין הסירים במטבח.

מתחת לפני השטח של ה"מחלוקת", יחימוביץ' והפרצוג חולקים את אותה השקפת עולם. הדברים ברורים כשמש, אבל בכל זאת נאמר אותם. כשיחימוביץ' "לא רואה בהתנחלויות חטא ופשע", וכשפרץ מכריז ש"מפעל ההתנחלויות הוא עוול לחברה הישראלית" – שניהם מסכימים על דבר עקרוני: את הפלסטינים – לא סופרים. אם יש אי אלו שני מיליון נתינים נטולי זכויות פוליטיות שמשלמים מדי יום ביומו את מחיר מפעל ההתנחלויות באובדן פרנסה, במגבלות בנייה ותנועה וגם במוות שרירותי פה ושם – זה לא חטא ולא פשע. ואם יש פה עוול – הוא רק כלפי החברה הישראלית.

חבל להשחית יותר מלים על הפרצוג, שיימחה בקרוב מן המפה הפוליטית בישראל. חשוב הרבה יותר להקדיש עוד כמה מילים ליחימוביץ': גם כי היא אינטיליגנטית הרבה יותר משניהם, וגם כי היא תהיה המנהיגה הבאה של מפלגת העבודה. אם למישהו היה ספק בעניין, הנה באה המחאה החברתית והבהירה לכולם מי יקצור ממנה רווחים פוליטיים (ולכן אפילו לא צריך ללכת להצטלם בשדרות רוטשילד) ומי יאכל מרורים. יחימוביץ' נמצאת על מסלול המנצחים.

הרבה אמירות מקוממות יש בראיון הזה מסוף השבוע, וניתן ללמוד מהן לא מעט לא רק על ההשקפות הפוליטיות של יחימוביץ' אלא גם על הציניות הפוליטית שלה. אני חוזר לציטוט הראשון:

"אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית".

שימו ללב להגיון. אם משהו קונסנזואלי – אין בו חטא ופשע. אכן, הגיון ברזל. אם רוב העם, נניח, בעד להעניש את מי שחושף מעשים לא מוסריים – אז עונש כזה יהיה לגיטימי. אם רוב העם מתנגד להשכרת דירות לערבים – אז מדובר במדיניות לגיטימית. ואם כך היה הנוהג מעולם (אם זאת "העובדה ההסטורית") – אז בכלל אין מה לדבר.

חברת הכנסת יחימוביץ', מסתבר, מתקשה להבחין בין "מה שהרוב רוצה" לבין "מה שהחוק מרשה". בעניין הזה, למרבה הצער, היא יושבת על ספסל אחד עם חבורה נכבדת של רודנים ופושעים, מכל התקופות, שכופפו את החוק והצדק ל"רצונו של העם".

כל ההתנחלויות הוקמו בניגוד לחוק הבינלאומי. חלק ניכר מהן הוקם בניגוד לחוק הישראלי, תוך גזילת אדמות פרטיות של פלסטינים. חלק אחר הוקם על בסיס פרשנות חד-צדדית ומעוותת של חוקי קרקעות עות'ומניים. זהו החטא וזהו הפשע, ועם כל הכבוד לקונצנזוס ול"עובדה ההסטורית" שיחימוביץ' נתלית בה – אין להם שום נפקות ושום רלבנטיות לעניין. יחימוביץ' אולי נמצאת במדרגת צביעות אחת מעל הפרצוג, מתוך שהיא מודה בעמדה ההסטורית של מפלגת העבודה; אבל היא עדיין נמצאת במדרגת צביעות נמוכה ביחס לפוליטיקאים מן הימין, שמשתינים בגלוי על זכויות האדם של הפלסטינים מבלי להזדקק לעוגן המופרך של "הקונצנזוס" או הנוהג ההסטורי.

במקרה של יחימוביץ' מדובר בצביעות נטו; טיפשה היא לא. מי כמוה יודעת שהחלטות שלטוניות אינן מקנות חוקיות אוטומטית למעשים. מי כמוה יודעת שהמדינה וזרועותיה יכולות לפעול כאחרון העבריינים. מי כמוה יודעת כמה מופרכת הסברה ש"אם הממשלה החליטה ככה, זה חוקי". לא, היא לא צריכה שיעור בהפרדת רשויות, והיא גם יודעת כיצד לאלץ את המדינה לקיים את החוק כשהיא מפרה אותו. אבל כל התבונה הזאת נעצרת, מסתבר, על הקו הירוק; מעבר לו – מעשי המדינה קדושים. אין חטא ואין פשע, יש קונצנזוס, כי מפלגת העבודה הקימה אותו. וזאת עובדה הסטורית.

נמשיך במצעד הצביעות. ציטוט שני:

"אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל. אני מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך. זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות… בית ספר שמוקם היום בהתנחלות ומאכלס איקס ילדים היה מוקם בתוך גבולות הקו הירוק ומאכלס את אותו איקס ילדים באותה עלות. אני לא אומרת שההתנחלויות עצמן לא עלו יותר כסף. אבל גם אם – ואת זה חייבים להבין כל המצטרפים החדשים לקריאת התיגר נגד השיטה הכלכלית – תקציב הביטחון יקוצץ בחצי, וגם אם עלות ההתנחלויות תקוצץ בחצי, האידיאולוגיה הכלכלית שהובילה אותנו למקום הזה לא גורסת שאת הכסף הזה שהתפנה צריך להביא לשירות המדינה."

 עכשיו תנחשו מאיפה יחימוביץ' "מכירה" את המשוואה הזאת – שההשקעה האדירה בהתנחלויות פוררה את מדינת הרווחה בגבולות ישראל. לא תאמינו – מעצמה. אלה הדברים שהיא עצמה אמרה בראיון ב-2005:

 "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק. שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים, ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן.

ברור לחלוטין שיהיה כאן שגשוג אם הסכסוך ייפתר. מספיק להסתכל על ענף התיירות שכמות העבודה שיספק ברגע שיהיה כאן שלום – אינשאללה – תהיה ענקית".

 "ברור לחלוטין". כלומר, היה ברור לחלוטין. אז מה השתנה בין דצמבר 2005, אז היה ליחימוביץ' ברור לחלוטין שמדינת הרווחה בשטחים קמה על חשבון הרשת הסוציאלית בתחומי הקו הירוק, לבין אוגוסט 2011, שבו כל זה הפך ל"השקפה שאין לה קשר למציאות"? האם הנתונים השתנו? האם המחקרים, העובדות, הממצאים, שלפיהם ההשקעה הציבורית לנפש בשטחים גבוהה פי כמה מזאת שבגבולות ישראל – האם הם השתנו? ומה פשר האמירה התמוהה שהכסף הזה, גם אלמלא הושקע בשטחים, לא היה מגיע לידי הציבור הישראלי? כשהעוגה הציבורית מתחלקת באופן כל כך לא שוויוני, כל צמצום של מגזר אחד, המופלה לטובה, יוביל בהכרח לשיפור במצבם של מגזרים אחרים. האם גם ההבנה הזאת איבדה כל קשר למציאות – המציאות החדשה של שלי ("מיס מיינסטרים") יחימוביץ'?

הנה ספקולציה פרועה. לא השתנה כלום, גם לא ביחימוביץ'. הראיון ההוא, בדצמבר 2005, היה ראיון בחירות. הראיון הנוכחי, באוגוסט 2011, גם הוא מתקיים כשריח בחירות באוויר, על רקע משבר שלטוני חמור, המאבק החברתי שמחפש כתובת פוליטית בכנסת, וגם על רקע מאבקי הכוח הפנימיים במפלגת העבודה. יחימוביץ' עושה מה שכל פוליטיקאי טוב עושה: מרטיבה את האצבע ובודקת לאן נושבת הרוח. אם לפני שש שנים היה נראה לה שיש תועלת פוליטית במיצוב עצמי אנטי-התנחלותי, באווירה הימנית-קונצנזואלית של היום זאת נראית לה התנהלות פוליטית אובדנית. יחימוביץ' חושקת בהנהגה, ובאופן מודע ומחושב החליטה לחבק את המתנחלים (וזה לא מהיום) ולהתנער מכל תווית של שמאל מדיני. בקיצור, יחימוביץ' מעולם לא ספרה את הפלסטינים – להוציא למטרות אלקטורליות פנים-ישראליות.

נו, תאמרו, כבר שמענו האשמות חמורות יותר כלפי פוליטיקאים. ציניות? אופורטוניזם? מה עוד חדש. כל זה נכון, ובכל זאת, חשוב להצביע על המרכיב האופורטוניסטי בפוליטיקה של יחימוביץ' דווקא משום שהדימוי הערכי והאידאולוגי כל כך מרכזי בזהות הפוליטית שלה. חשוב לעשות זאת דווקא לאוזניהם של מצביעים צעירים שנוהים אחרי האג'נדה החברתית של הפוליטיקאית הנמרצת הזאת ומעדיפים שלא להתבונן ימינה ושמאלה (בעיקר שמאלה) מן התמונה המסודרת כל כך שהיא מציעה להם.

יחימוביץ' יודעת יפה מאד לגייס זעם מוסרי כלפי כל מי ששוכח סולידריות מהי. בראיון בסוף השבוע היא עוקצת את מאבק הקוטג' כך: "אני לא יכולה לשאת את הקונספט שאדם נכנס לסופר עם ברק בעיניים סביב מחאת הקוטג' וחולף ליד הקופאית מבלי להתעניין בגורלה. אני רוצה סולידריות עם האחר ולא רק איפה פגעו בכיס שלי." ומה לגבי הקונספט של אדם שנכנס למכללת אריאל עם ברק בעיניים סביב "קריטריונים אקדמיים" וחולף ליד תושבי כפרים פלסטיניים מבלי להתעניין בגורלם? ממנו אין לצפות ל"סולידריות עם האחר"?

אופס, טעות. להלן "האחר" – יהודי בלבד.

דווקא מול פוליטיקאית כמו יחימוביץ', שעשתה קריירה ממאבק על זכויות עובדים, צריך לשאול מה פשר השבר הטוטאלי הזה בסולידריות, כשהעובדים הם פלסטינים. דווקא אותה צריך לשאול איפה היא כשמעסיקים ישראלים משלמים לפועלים פלסטינים שליש משכר המינימום, בלי שום זכויות סוציאליות (ובניגוד לחוק), כשהם מפקירים אותם לעבודות מסוכנות ללא כל אמצעי מיגון וביטחון, משתמשים באישור עבודה כקלף מיקוח להשתקת העובדים, ועוד כהנה וכהנה. בידקו את פעילותה הנמרצת של ח"כ יחימוביץ' למען זכויות עובדים בישראל וחפשו שם את המלים "פועלים פלסטיניים"; יוק, אין.

כמובן; כשהמטרה היא לזכות באהדת הימין – ההתנחלויות וישראל חד הם, חלילה לנו להפריד. אך כשהמטרה היא להיאבק למען זכויות עובדים – ההתנחלויות והמעסיקים הנצלניים שבהן פתאום כבר לא בתחום ישראל, פתאום הם בלתי-נראים. פרדוקס? לאו דווקא. לתושבי אריאל יש זכות בחירה והתפקדות למפלגה, לתושבי סלפית אין. גבול הסולידריות הוא גבול האלקטורליות.

האופורטוניזם של יחימוביץ' אינו נגמר במישור המדיני. בזמן הקצר שלה בפוליטיקה היא כבר הוכיחה שאין לה בעיה להקריב מטרות חברתיות מובהקות תמורת שיתוף פעולה עם גורמים רבי-כוח שחותרים תחת המטרות האלה. בחודש מרץ השנה נטשה יחימוביץ' במפתיע את מאבק העובדים הסוציאליים וקראה למפגינים לחדול ממנו, תמורת ההסכם המביש שנחתם בתיווכו של ידידה עופר עיני; המהלך הזה, שנתפס כלא פחות מבגידה בעיני רבים מהעו"סים, חשף באחת את מערך הנאמנויות האמיתי של יחימוביץ'. בראיון מסוף השבוע היא מרעיפה שבחים על ראש עיריית תל אביב חולדאי ("אשמח מאד אם יצטרף ויהיה בשורות הראשונות של המפלגה") – מי שתרומתו הסגולית לדיור בר-השגה ולרווחת האוכלוסיות המוחלשות בעירו מפוקפקת משהו.

למה להתרכז ביחימוביץ'? איך היא אומרת בראיון כשהיא נשאלת על הטייקונים? "אני בעד פרסוניפיקציה של הדיון על הנושא". גם אני. אני גם מקווה שאף אחד או אחת לא יגררו את הביקורת הזאת לכיוון המגדרי. הסיבה היחידה ש"נטפלתי" ליחימוביץ' היא שמדובר בפוליטיקאית חריפה ונחושה שרואה למרחוק; זה יותר ממה שאפשר לומר על רוב הפוליטיקאים הגברים שלנו. יחימוביץ' היא הפנים הבאות של מפלגת העבודה, והיא כנראה תהיה הכתובת הטבעית של השמאל החברתי בבחירות הבאות. היא מחוקקת ברוכת-כשרון ובאמתחתה כמה הישגים פרלמנטריים חשובים. כל אלה לא משנים את העובדה שמושגי הצדק והסולידריות שמנחים את הפוליטיקה שלה הם מעוותים וסלקטיביים מיסודם. יידעו זאת גם התומכים במאהל רוטשילד ובשאר מוקדי המחאה בארץ. מי יודע מתי תקבל יחימוביץ' טלפון מעיני או מחולדאי או מטרכטנברג, ובעקבותיו תמהר "להודיע" למנהיגי המחאה שהמאבק שלהם נגמר, שהם השיגו את "התוצאות הטובות ביותר שניתן לקוות להן", ובאותה הזדמנות תזמין אותם לחוג הבית הבא שלה.

ועל בהירות הניסוח וההתנערות מן הערפול הכרוני של מפלגת העבודה – שוב תודה לשלי יחימוביץ'.