עונש ביטוי

עידן, סליחה על הציטוט. אבל לא יכולתי להתאפק. ביאליק הגדיר כבר כל כך יפה את העניין הזה שבו מושג, ניב, ביטוי כלשהו מתרוקן מתוכנו והופך להיות משהו אחר. לפעמים גם ההפך ממנו.

גילוי וכיסוי בלשון/ חיים נחמן ביאליק

"בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חמרים חמרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים"…

אתה יודע שאתה בחור מאד נאה?

כותב איל ניב: "אם %73.9 … פירוש הדבר – יודעים ושותקים. ומוטב היה להם לולא היו יודעים".

אורלי נוי, באחת מתגובותיה ב'העוקץ', אפיינה את פרק הזמן שהציונות נמצאת בו כעת כ'ציונות הנבזית'. אין צורך לקרוא את מחקריו של עדי אופיר (אם כי דבר זה מומלץ לכל החפץ להבין היכן הוא חי) כדי להעריך כי תחילתו של שלב זה בציונות החל באוקטובר 2000. תוצאות הטבח בעזה, לתדהמתם הרבה (או המתחסדת) של הציונים, מסמלת מעבר מהציונות הנבזית אל השלב האחרון, שלב הציונות הפשיסטית ע"פ ההגדרה (וראו מחקריו של שטרנהל). לא עוד יודעים ושותקים, אלא יודעים וגאים, כפי שמתאר יוסי ורטר:
" 78% מהציבור מגדירים את המבצע המתנהל בעזה כ"הצלחה…הלך רוח הפטריוטי ששורה בציבור מתבטא בנתונים העולים מהסקר, שנערך השבוע בקרב 561 נשאלים עם טעות דגימה של 4.3% לכל שאלה בנפרד, חרף המראות הקשים מעזה, של הרס גדול, והמוני ילדים ונשים הרוגים ופצועים, אחוז עצום מבין הנשאלים (82%), סבור כי ישראל "לא הגזימה" בכוח הצבאי שהיא מפעילה נגד העזתים. משמעות הנתונים הללו היא כי למעשה, כמעט כל אזרחיה היהודים של ישראל תומכים בחום רב במבצע, במטרותיו, בעוצמות האש שמופעלות בו ובדרך ניהולו".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1055752.html

השתיקה של החברה הישראלית לא החלה היום, גם לא בשנת 2000:
"קולוניאליזם אינו יכול להימשך בלי שיבצע זוועות נוספות. ההיסטוריה מלמדת שכדי שהכובש ישמור על מעמדו כמנצח אולטימטיבי, עליו להשתמש תמיד ביותר כוח, וככל שהוא משתמש ביותר כוח, כך הוא נעשה דכאני יותר. מצב כזה מוביל את הכובש לקוות שהנכבש והמדוכא ייעלם, כדי שלא לזכור שהוא הכובש והמדכא. הדיכוי המתמשך של החברה הפלסטינית בשטחים הכבושים ומעשי ההרג והנישול היומיומיים הם המחשה לקולוניאליזם מהסוג שעליו אני מדברת. הדיכוי שמתרחש שם הוא, באופנים שונים, המשך לפרויקט הקולוניאלי שהחל בפלסטין עוד לפני 1948". (אריג' סבאע'-ח'ורי – השתיקה של החברה הישראלית)
http://www.arabs48.com/mahsom/article.php?id=1371

מרחיב עדי אופיר: " המפעל הציוני נכשל בכל מקום שבו מתפארים בהצלחתו. אבל הצלחה אינה בהכרח קנה מידה להערכת מפעל פוליטי היסטורי מהסוג שהיה המפעל הציוני. הבעיה האמיתית כאן אינה שיעור ההצלחה, אלא מדדי ההצלחה. אלה מדדים להצלחתה של תנועה לאומית שהציב עולם הולך ונעלם או כזה שראוי לו שייעלם".
(עדי אופיר ואריאלה אזולאי – שיירים של אירופה, מתוך ימים רעים, רסלינג 2002, עמ' 199)

ועוד תיקון קטן, אך חשוב לדיון: "כשאתה מגלה לנו שצה"ל לא כזה, אתה בעצם אומר לנו שאנחנו לא כאלה, וזה כבר ממש מעליב". אני מציע 'כשאתה אומר\מודיע\טוען' וכו'. כי הרי אלה לא נעלבו (פרט, אולי, לעמיר בניון) אלא האשימו בבגידה, כלומר הכחישו מכל וכל.

אה, ויש כמובן גם את זה:
http://notes.co.il/gali/66015.asp

לא ריקון, המשמעות הקיימת במציאות החברתית בישראל.
ד"א את המשמעות הקיימת של המושג "חופש ביטוי", 'חשוב עד שנשמע צורם', ניתן לשמוע מאנשים בעלי דעות מגוונות מאד.
מילא אנשים המגדירים עצמם מראש כימנים או שמאלנים, דהיינו מזוהים פוליטית, שהרי רובם ככולם מכל מקום בקשת לא מוכנים לשמוע את דעת האחר (כפי שציינת על עצמך).
גם אנשים המתנכרים לענייני פוליטיקה, אמנם תנועה אנרכיסטית ולא מגובשת אך מקיפה ועולה, נוטים לשייך ל"חופש ביטוי" את המשמעות הנ"ל.

אין פה עניין של בסדר או לא בסדר. זו משמעות המושג בחברה בה אתה חי. כל משמעות אחרת למושג דורשת הבהרה, ולו רק משום שאיננה מקובלת באופן נורמטיבי.