תגית: פשעי מלחמה

"… תבנית היסוד היא תמיד אותה תבנית: היחיד מדמיין שהוא חלק משלמות כלשהי, כמו כדור בדולח טהור, ומגיע לידי שכנוע פנימי עמוק שכל זהותו מושתתת על ניקיונה של אותה שלמות מכל גוף זר . רק שזו הזיה אפלטונית, שכן בעולם האמיתי אין זהויות טהורות אלא רק אוסמוזה בלתי פוסקת: חומרים מתערבבים אלה באלה, מינים וגזעים מתערבבים אלה באלה, חוץ ופנים זולגים זה אל זה תדיר. מושגים כמו "דם ארי", "נשמה יהודית", "גוי", "השפה העברית", "גבר" ו"אישה" הם פיקציה נוחה שמאחוריה משתולל "ערב רב" הטרוגני; אך בשלב מסוים היא נעשית לא נוחה, כי הסתירות מבצבצות מבין התפרים. כך הופכת ההזיה האפלטונית לפרוגרמה נצחית של היטהרות, הנפש נצפדת בדריכות-עד לזהוֹת ולסמן "גורמים זרים" ולכלוך שחובה לסלקו; ומכאן קצרה הדרך לחיים של אלימות מתמדת, כלפי פנים וכלפי חוץ, חיים של בעתה מן הרגע שהשלמות המדומיינת תאבד, הרגע שבו נפגוש בעצמנו ובזולת את הבלתי ניתן להגדרה ולגידור."

להמשך קריאה בכתב העת "הזמן הזה", לחצו כאן.

[תרגום לאנגלית הופיע כאן]

האם מלחמת ההשמדה "חרבות ברזל", ופרק ההמשך שלה "חומת ברזל", מפלגות את העם? על פניו, נראה שכן. בצד אחד ניצבים הימין ובראש החץ שלו הציונות הדתית. אלה רואים במלחמה מעין הכרח היסטורי מקודש, שתכליתו ידועה – ביעור עמלק וכיבוש הארץ. בצד השני ניצב המרכז-שמאל, נקרא לו המרכז הקיצוני, שרואה במלחמה מלחמת מגן הכרחית. הצדדים חלוקים לגבי מניעיו של נתניהו להתמיד במלחמה, חלוקים מאד לגבי שאלות כמו שוויון בנטל, גיוס חרדים וגיוס נשים, וממש לופתים זה בצווארו של זה כשהם מגיעים לדבר על התככים והבחישות שביעבעו בין לשכת נתניהו לבין המטכ"ל, דרך קציני מודיעין סוררים, ראש השב"כ, וכדומה. הדרמה האחרונה הזאת מסתמנת כאווזה שמטילה אינספור ביצי זהב באולפני החדשות: מי ידע מה באיזו דקה בלילה שלפני, מי הדליף ומי סילף, מה היה כתוב בתחתית הפתק ומה נשמע בזווית האוזן.

אלא שכל העיסוק הזה, שגובל ברכילות, מתקיים בתוך גבולות אידאולוגיים מאד קשיחים וצרים. שאלות עקרוניות לגבי הפעלת הכוח הצבאי במהלך 15 החודשים האחרונים – כמעט שאינן מתעוררות. אם הן מתעוררות, זה כמעט תמיד מן האגף הג'נוסיידי – עמית הלוי, אמיר אביבי, סמוטריץ' – שתולה את הכישלון המסתמן בכך ששוב צה"ל לא פעל מספיק חזק. תמיד פוחדים "לגמור את העסק". מנגד – אין שום אופוזיציה רעיונית. יש קולות בודדים בחשכה – כמה גנרלים מפוכחים בדימוס, פרשנים שראו דבר או שניים בחייהם – אבל קולם נבלע בהתלהמות הכללית.

סיבה נוספת שאי אפשר כמעט לנהל דיון עקרוני כזה היא שהמציאות דוהרת קדימה; מודהרת קדימה, בידי קברניטים שטופים בשיכרון כוח, שמנפיצים עוד ועוד "איומים בטחוניים", ומטילים כל הזמן כוחות צבאיים לזירות חדשות. מעזה ללבנון, מלבנון לסוריה, מסוריה לאיראן, מאיראן לתימן, ובחזרה לג'נין. ואל עזה עוד נשוב. הסחרחורת הזו חייבת לנוע כל הזמן, כי אם תעצור – יינתן לנו שיהוי לחשוב. להביט רגע לאחור, לשחזר איך הגענו לנקודת השפל הזאת, שבה בשבוע נורמלי לגמרי בישראל ייהרגו 3-4 חיילים בפעילות מבצעית, טרוריסט ידקור עוברי אורח בתל אביב, טיל חות'י ישוגר אל לב הארץ, ואנשים ייקראו ל-100-200 ימי מילואים בשנה.

אז הסחרחורת לא עוצרת, וגם אנחנו לא עוצרים לחשוב. ובלי מחשבה אין התנגדות, אין חלופות. יש רק היסחפות בזרם העכור.

בפוסט שכתבתי בתחילת מלחמת ההשמדה, באוקטובר 2023, תיארתי איך שילוב של עיוורון ויוהרה, וסגידה לתפיסה טכנו-ניהולית של הרתעה, הובילה את ישראל לנקודת חולשה קיצונית שחמאס ניצל באופן אכזרי כל כך. דיברתי גם על החלופות שהיו ולא נוסו אף פעם. בפוסט נוסף מינואר 2024 ניתחתי את תפיסת הכוח הישראלית, כוח כאלימות חומסת ולא כוח שנובע מביטחון עצמי אמיתי, שמאחוריו מסתתרות חרדה וחולשה גדולה. פוסט שלישי מאוקטובר 2024 תיעד את התוצאות הנוראיות של תפיסת הכוח הזאת במלחמת ההשמדה, במיוחד בצפון הרצועה.

גם הפוסט הנוכחי חוזר לשאלת הכוח הצבאי, בנקודת הזמן של הפסקת האש, כדי לשאול: מה היה ערכו? מה הוא השיג? מה היחס בין הבטחותיו של הכוח לבין התפוקה בפועל? אלה לכאורה שאלות "אסטרטגיות" ולא "מוסריות". האבחנה בין שני המישורים היא פיקציה שהונדסה בידי רטוריקה ימנית והופנמה, למרבה הצער, בחלקים נרחבים בשמאל. מצד אחד, הימין מאשים תדיר את השמאל שהוא "מרחם על אכזרים" או תובע מוסריות לא סבירה במציאות המזרח-תיכונית. מצד שני השמאל לא באמת מחליט מה חשוב לו יותר – להיות מוסרי או לקדם מדיניות ריאלית.

אבל האבחנה היא פיקטיבית. לכל אורך הסכסוך, מי שהבין הכי טוב את המציאות הפוליטית, את המגבלות שבתוכן יהיה חייב להימצא פיתרון פוליטי – היה דווקא השמאל הרדיקלי. הרעיון שהכרה בזכויות הפלסטינים היא "טובה" שאנחנו עושים להם, אקט "מוסרי" שנוגד את האינטרס שלנו – הוא רעיון עיוועים. לא רק להם אלא גם לנו לא יהיה שקט, לא יהיה חופש, לא תהיה שום נורמליות, כל עוד הפלסטינים תחת דיכוי.

צריך עדיין להזכיר את זה, אחרי ה-7 באוקטובר?

השמאל לא צריך לפחד לדבר בו-זמנית מוסר ואסטרטגיה, ולהתעקש שאלה שני מסלולים מתלכדים, לא סותרים, ולמעשה האחד לא יתקיים ללא השני. הוא חייב להתנער מן ההתרפסות של המרכז בפני הימין בכל הקשור לשאלות אסטרטגיות. אם מלחמה ללא תאריך תפוגה היא טעות אסטרטגית פטאלית, וזה כבר היה ברור בנובמבר 2023 – השמאל היה אמור לצעוק זאת בכל כיכר ובכל פינת רחוב. במקום זה, הוא מיהר לעלות על מדים ולהצטרף להילולת ההרס בג'בליה וברפיח.

אז בואו נשאל ברצינות, מה השיג הכוח הצבאי? אני אבדוק את השאלה הזאת דרך מספרים. יהיו כאן הרבה מספרים, בעיקר מספרי הרוגים של פעילי חמאס. לכן חשוב לי לומר מילה מקדימה: מספרים הם לא בהכרח ההיבט הכי חשוב של מלחמות. כולנו נתפסים להם כי הם קלים להצגה, כי אנחנו חלק מתרבות שמודדת ומשווה ושוקלת כל הזמן, ומספרים מסכמים לנו באופן נוח לעיכול תמונות מורכבות מאד. אבל בכל הנוגע למלחמת ההשמדה בעזה, עיסוק בלעדי במספרים מסגיר ריחוק קליני שמסרב להתמודד עם הפן האנושי של הזוועה. ילדה שהלכה להביא מים ונורתה למוות בידי צלף של צה"ל, רופא שנחטף מבית חולים בעזה ועונה למוות בבית כלא ישראלי, ילדים שנאלצים לאכול מזון לחיות כדי לשרוד – כל אלה מספרים סיפור משמעותי לא פחות מן המספרים היבשים.

יחד עם זאת, לעיסוק במספרים יש יתרון אחד: צה"ל מפרסם אותם. בניגוד למאות אירועים מזעזעים שמדווחים מרצועת עזה מזה 15 חודשים, ושביחס אליהם צה"ל שומר על שתיקה אדישה, לצה"ל חשוב מאד לפרסם נתונים מתעדכנים על מספר פעילי החמאס שהוא מחסל. כך, מן הסתם, יידע הציבור שהמלחמה "מתקדמת", שיש הישגים, כי הנה – אפשר למדוד אותם. מספרים.

מספרים מספקים זירת התגוששות בין תיאורי מציאות סותרים. ההסברה הישראלית, למשל, היתה עסוקה מעל הראש בניסיונות להכחיש את מספרי ההרוגים הכוללים שפירסם משרד הבריאות הפלסטיני. בעיה קטנה: לא היו לה שום מספרים משלה, והיא נחלה שם כישלון חרוץ (מיד אחזור לנקודה הזאת). אבל בכל הנוגע למספר פעילי החמאס שהוא הורג, מי אם לא צה"ל יהיה הסמכות? מה עוד הוא יספור, חוץ מחללים שלו?

אני אבחן כאן את המספרים האלה שצה"ל פירסם לאורך הלחימה ואראה שמדובר במניפולציה מתמשכת. המטרה העיקרית שלי איננה להגיע למסקנה שונה בדבר מספר הרוגי החמאס; גם לי אין נתונים אמינים. המטרה שלי עקרונית יותר: לערער על הסמכות הסימלית של צה"ל בעיני הציבור הישראלי – דווקא במגרש שבו הוא לכאורה זוכה לאמינות הגבוהה ביותר – דיווחים משדה הקרב. קוראי חדשות בעולם מדי פעם נחשפים לפערים העצומים בין הודעות צה"ל למציאות. רק השבוע פירסם הבי-בי-סי תחקיר על תקרית שבה הפציץ צה"ל בניין מגורים בכפר בדרום לבנון, והרג 73 איש, בספטמבר האחרון. צה"ל טען בביטחון מופלג שרוב ההרוגים היו פעילי חיזבאללה. אבל הבי-בי-סי הלך ובדק אותם שם אחרי שם. הסתבר שמתוך 68 הרוגים מזוהים, 63 היו אזרחים לא מעורבים ("נזק אגבי" של 92%), מתוכם 23 ילדים ו-20 נשים.

צה"ל משקר במספרים. אני אשחק את משחק המספרים בשורות הבאות, במגרש של צה"ל, כדי להוכיח את הנקודה הזאת. ואז נוכל לשאול שאלה מעניינת יותר: למה צה"ל משקר? מה הוא מסתיר, מה התמונה האמיתית של התאוששות החמאס בעזה, ובאיזה אור זה מאיר את תפיסת הכוח שעמדה מאחורי מלחמת ההשמדה?

ונקודה אחרונה לפתיח הזה: אין כאן שאלה של "מי ניצח במלחמה?". אני מניח מראש שהפסדנו. "אנחנו" זה הישראלים והפלסטינים. ההפסד הישראלי נחתם כבר ב-7 באוקטובר ורק העמיק מאז, ואילו ההפסד הפלסטיני הגיע לכדי רצח עם. אבל העניין הפעוט הזה – מה עובר על העם בשעה שההנהגה הצבאית שלו דוהרת על חזיונות ההרס הואגנריים שלה – לא מטריד כל כך את צה"ל או את החמאס. אלה נעולים על שאלת הניצחון הצבאי. כאזרחים, חובה עלינו להפריד בין משמעותו של "ניצחון" בעולמות הרטוריקה הלוחמנית לבין משמעותו בחיים עצמם. אנחנו כבר יודעים שהפסדנו.

ובכל זאת, צה"ל מתפאר בניצחון צבאי, גם אם לא בהכרעה. זה חשוב מאד מבחינתו, שנאמין לו שהיה כאן ניצחון צבאי. באמונה הזאת תלויה תמיכתנו העתידית במלחמת הנצח. שהרי למה להמשיך אם רק מפסידים?  

להטוטי מספרים כפעולת מיסוך

שתי מטרות היו למניפולציות שביצע צה"ל במספרי ההרוגים מקרב פעילי החמאס, שיתוארו בהמשך. המטרה האסטרטגית, שעטפה את כל המהלך, היתה לייצר תודעה כוזבת של "ניצחון": הן בקרב הציבור הישראלי, הן בזירה הבינלאומית, והן בתוך המערכת הצבאית עצמה שייצרה את המניפולציות (זה לא סוד שתעמולה אפקטיבית עובדת גם על מי שמייצר אותה, והוא בהדרגה מתחיל להאמין לשקריו). המטרה השניה, הטקטית יותר, היתה לתת קונטרה לדיווחים הקבועים של משרד הבריאות הפלסטיני על אודות מספר ההרוגים הכולל במלחמה. דיווחי מב"פ, כידוע, לא הבחינו בין לוחמי חמאס לבין אזרחים לא מעורבים, כיוון שבתי החולים שקלטו את הגופות והיו אחראים על העברת הנתונים, לא היו פנויים לערוך בדיקות דקדקניות מול רשימות הפעילים של הארגונים החמושים. לכן בוצע רק פילוח של גברים-נשים-ילדים-קשישים.

ישראל ניהלה ועדיין מנהלת מאבק הסברתי אינסופי נגד נתוני ההרוגים של מב"פ. העיסוק במאבק הזה ירחיק אותי מנושא הפוסט הנוכחי ולכן אעקוף את רובו. למעוניינים, מתחילת המלחמה ריכזתי שרשור ארוך בטוויטר שמתעד את כל הטיעונים של גופי תקשורת מכובדים, ארגוני זכויות אדם וגופי מחקר בינלאומיים, מדוע נתוני מב"פ בסך הכל אמינים, ולמעשה הם תת-הערכה של כמות ההרוגים הסופית. ההסברה הישראלית נתקעת על כמה talking points ספציפיים ולכן אפנה את הקוראים למקורות שמפריכים אותן.

ראשית, היה הדיווח השגוי על מספר ההרוגים בהפצצה של בית החולים "אל-אהלי"  (17 באוקטובר 2023); ה"וושינגטון פוסט" שיחזר בדקדקנות את התגלגלות הדיווח הזה וסיכם שאין בו כדי לערער על אמינות הנתונים הכוללים. המחקר הכי רציני שנעשה על התקרית הזאת, אגב, מפריך את טענת ההסברה הישראלית שמקור הפגיעה היה טיל של החמאס או הגי'האד האיסלאמי.  

שנית, היה ניתוח סטטיסטי שהופיע במרץ 2024 במגזין היהודי-שמרני "טבאלט" וטען שנתוני המב"פ מזוייפים; שתי הפרכות מפורטות שלו פורסמו זמן קצר לאחר מכן. פרופסור לסטטיסטיקה ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" הגדיר את הניתוח הזה "אחד השימושים בסטטיסטיקה הגרועים ביותר שראיתי מימיי".

שלישית, בדצמבר 2024 פורסם דו"ח של מכון המחקר האולטרא-ימני Henry Jackson Society בבריטניה, שגם הוא טען לזיופים בנתוני מב"פ. גם הדו"ח הזה זכה להתייחסויות מפורטות שחשפו את קלונו.

בזמן שבועת ההסברה הישראלית מתענגת על ריח הפלוצים של עצמה, המחקר הרציני על ממדי ההרג בעזה ממשיך להתקדם בעולם. אציין כאן רק שני מחקרים מן הזמן האחרון; מה שמייחד את שניהם הוא התבססות על מתודולוגיה של הצלבת מקורות – נתוני מב"פ, דיווחים ברשתות החברתיות, מודעות פטירה, הלוויות, איסוף סרטונים מן השטח, גיאולוקציה, ועוד. מטבע הדברים, מחקרי רוחב כאלה לוקחים זמן, ולכן ככל שיעבור הזמן, נראה עוד ועוד מהם.

ובכן, המחקר הראשון הוא של Airwars, הגוף הכי רציני שמנתח מתקפות אוויריות בעשור האחרון. המחקר פורסם בדצמבר 2024 ובדק את שלושת השבועות הראשונים למלחמה, שבהן חיל האוויר הפציץ ללא הפסקה שכונות מגורים בעזה. הממצא הראשון היה שהתגלה מתאם גבוה מאד עם נתוני מב"פ – 74% מתאם כללי, ו-80% מתאם בנשים וילדים. עוד ממצאים במחקר: ב-25 יום, צה"ל הרג 5,139 תושבים (ממוצע של 205 הרוגים ביום), מתוכם 1,900 ילדים (ממוצע של 76 ילדים ביום!). Airwars גם אסף סרטונים שצה"ל עצמו פירסם ובאמצעות גיאולוקציה הצליב אותם עם נתוני נפגעים שפורסמו ברשתות פלסטיניות, לאורך 9 חודשים (מאז דובר צה"ל כבר הפסיק לפרסם סרטונים כאלה, מתוך הבנה שהם עדויות ישירות לפשעי מלחמה). באותן הפצצות, שצה"ל עצמו תיעד, נהרגו 448 תושבים, מתוכם 204 ילדים. לבסוף, נאספו כל הדיווחים בתקשורת הערבית וגם דיווחים פרטיים ברשתות החברתיות על הרג פעילי חמאס ב-25 הימים הראשונים. מתוכם עלה ש-4% בלבד מן התקיפות האוויריות הרגו פעילי חמאס (26 מתוך 606 תקיפות). בממוצע באותן תקיפות, נהרגו 20 אזרחים על כל פעיל חמאס אחד (95% "נזק אגבי").

המחקר השני התפרסם בינואר 2025 בכתב העת הרפואי "לאנסט", והעריך את התמותה הישירה בעזה ב-64 אלף איש (40% יותר ממה שמדווח המב"פ); עליהם יש יותר מ-7,000 שנהרגו מאז יוני 2024, תאריך חתימת המחקר. כלומר, יותר מ-70 אלף הרוגים, וזה מבלי שסופרים תמותה עקיפה.

אלה נתונים מחרידים על פשעי מלחמה שאין כל דרך לכבס אותם. גרוע מזה, לצה"ל אין שום נתונים אחרים, והוא מודה בכך. לכל אורך המלחמה, צה"ל למעשה התייחס לנתוני מב"פ כאומדן אמין בהערכות המצב שלו, עד כדי כך שהתקשורת הימנית תלשה את שערותיה והיתה קרובה להאשים אותו בדיברור של החמאס. לכן מכונת ההסברה נרתמה שוב ושוב להכפיש את כל מי שהפיץ את הנתונים הללו (כולל אותי אישית), והציבה לעצמה מטרה מרכזית – להסיט את הדיון מכלל ההרוגים אל הרוגי החמאס.

רק שהיתה בעיה אחת: אין בנמצא נתונים אמינים על הרוגי החמאס. שום גוף לא ניטר את המספרים האלה בקפידה. אין נתונים? אין בעיה, נמציא אותם. וככה באה לעולם שרשרת ההודעות של דו"צ, לכל אורך המלחמה, שנוקבת במספרי הרוגים של החמאס. לא בגלל שידענו אותם באמת; לא בגלל שחשבנו שהם משנים את התמונה הכללית (כפי שתיכף נראה, הם לא שינו, עד כדי ייאוש). אלא פשוט, כדי ששאלת סך כל ההרוגים, מספרי הילדים והנשים והקשישים שנקטלו סתם כך (3,100 ילדים מתחת לגיל 5 חוסלו בידי צה"ל בשנה הראשונה למלחמה; הם זוהו שמית אחד-אחד) – תידחק הצידה.

זאת, כאמור, היתה המטרה הטקטית. אפשר לומר שהיא התרסקה לרסיסים מחוץ לישראל, אך בתוך ישראל עדיין יש לה אחיזה. חלק גדול מן הציבור הישראלי שבוי באשליה שרוב ההרוגים בעזה היו פעילי חמאס.

בנוסף, היתה ונותרה המטרה האסטרטגית – לפברק חיזיון של "ניצחון" צבאי על החמאס. החיזיון הזה פומפם באמצעות מספרים – הרבה מספרים. כל כך הרבה מספרים, שהעין והשכל היטשטשו, תוצאה מבורכת מבחינת כל מהלך תעמולתי. בשורות הבאות אתחקה אחרי המהלך הזה, ונראה איך גם מאחוריו היה ריק, חלל מביך, בהלה עיקשת לא לנקוב בשמו של ההפסד הצורב.

גרף הרוגי החמאס וגבולות הידע המתמטי

כל המספרים בחלק הזה של הפוסט לקוחים מדיווחים ישירים של דובר צה"ל, הרמטכ"ל, או נציגיהם בתקשורת, הכתבים הצבאיים; אלה מעולם לא העלו על דעתם שמדובר בהודעות דוברות ולא בנתונים בדוקים. אני אציג את הדיווחים כפשוטם אבל במהרה יובן שאי אפשר לראות בהם תיאורי מציאות סבירים. בשיח התקשורתי בישראל אין שום מקום לפקפוק בנתונים האלה, שום מקור אחר להסתמך עליו, ובפועל מדובר בתורה מסיני. אני מוריד את הכובע בפני צדיק יחיד בסדום, ההיסטוריון הצבאי חגי אולשניצקי, שהעז להטיל ספק בנתונים האלה לאחרונה, ומאמרו דירבן אותי לחפור עמוק יותר.

נתחיל בהתחלה. מספרם של פעילי החמאס החמושים בעזה לפני ה-7 באוקטובר הוערך בין 20 אלף ל-30 אלף. לצורך הניתוח הכמותי שנערוך כאן, נשתמש בממוצע, 25 אלף.

7 באוקטובר 2023: ביום הראשון של המתקפה צה"ל הרג כ-1,600 מחבלים. המספר הזה לא כלול בכל המספרים שיופיעו בהמשך, שמתייחסים לפעילי חמאס שצה"ל הרג בעזה, על פי דיווחיו.

22 באוקטובר 2023: הדיווח הראשון, אחרי שבועיים של כתישה אווירית – 4,600 פעילי חמאס הרוגים.

4 בנובמבר 2023: קפיצה לא מוסברת במספרים. על פי צה"ל, יש כבר 20 אלף הרוגים בעזה, רובם פעילי חמאס; כלומר יותר מ-10,000 פעילי חמאס ההרוגים.

24 בדצמבר 2023: אחרי חודש וחצי, המספרים מתכווצים באורח מסתורי, ונוסף להם דיוק מעורר-חשד: בדיוק 7,860 פעילי חמאס הרוגים.

22 בינואר 2024: 9,000 פעילי חמאס הרוגים, 8,000 פצועים ללא יכולת לחזור ללחימה, 2,300 עצורים. כלומר, 19,300 פעילי חמאס מנוטרלים. בדיווח הזה גם נמסר שצה"ל הרג 3,500 פעילי חמאס ב-3 השבועות הראשונים ללחימה. גם זאת התכווצות מסתורית – שבועיים לתוך הלחימה כבר דווח על 4,600 פעילי חמאס הרוגים (ראו למעלה).

1 בפברואר 2024: 10,000 פעילי חמאס הרוגים ועוד כ-10,000 פצועים שאינם יכולים לתפקד, כלומר, צה"ל ניטרל כ-20,000 פעילי חמאס.

29 בפברואר 2024: יותר מ-13,000 פעילי חמאס הרוגים.

7 באפריל 2024: שוב התכווצות מסתורית – אלף פעילי חמאס הרוגים שבו לתחייה וצה"ל מדווח על 12,000 הרוגים.

11 באפריל 2024: לאחר חמישה ימים בוטלה תחיית המתים, חזרנו ל-13 אלף פעילי חמאס הרוגים.

16 ביולי 2024: 14 אלף פעילי חמאס הרוגים מתוך סך כל הפעילים, שמוערך ב-30 אלף.

15 באוגוסט 2024: 15 אלף פעילי חמאס הרוגים בדיווח של כתב גל"צ.

15 באוגוסט 2024: באותו יום בדיוק שולף כתב YNET עוד אלפיים פעילי חמאס הרוגים מן השרוול, ומדווח על 17 אלף הרוגים. שני הדיווחים מהיום הזה כמובן מדבררים את דובר צה"ל, שמדי פעם שוכח לסנכרן את רולטת המספרים בין כל השופרות.

7 באוקטובר 2024: שנה לטבח – מספר פעילי החמאס ההרוגים שוב מתכווץ, ל-14,000. בהשוואה ל-17,000 שדווחו באוגוסט, מדובר בפער של כמעט 20%.

ב-6 באוקטובר 2024 נפתח המבצע בצפון רצועת עזה. מאותה נקודת זמן, המספרים נהיים מוזרים יותר ויותר. לאורך כל המבצע צה"ל לא חושף נתונים כוללים. אבל עם כניסת הפסקת האש לתוקפה, ב-19 בינואר, הרמטכ"ל מבשר שצה"ל הרג 3,000 פעילי חמאס במבצע. כלומר, אם מוסיפים אותם למספר עד אז, 14,000, המספר הכולל של פעילי חמאס שצה"ל חיסל עד הפסקת האש היה אמור להיות 17,000.

לא ולא. יומיים בדיוק לאחר מכן, בהודעת הפרישה שלו, הרמטכ"ל נוקב במספר 20,000 פעילי חמאס הרוגים בעזה. האם צה"ל חיסל באופן סודי 3,000 פעילי חמאס בתוך יומיים? או שמא מישהו בדובר צה"ל לא עמד בפיתוי להקפיץ את כמות ההרוגים למספר העגול והיפה 20,000? לעולם לא נדע.

לסיכום העלילה הנפתלת של "כמה פעילי חמאס צה"ל הרג?" עד הפסקת האש:  כבר מן החודש הראשון ניכר שלצה"ל אין מושג ברור כמה פעילים הוא הרג. בין אוקטובר לנובמבר 2023 המספר מוכפל, לאחר מכן הוא מתכווץ ברבע, בהמשך מסתבר שהמספר הראשוני היה מנופח בשליש, לקראת אפריל 2024 חלה צניחה ושוב נסיקה לא מוסברת, באוגוסט מופצים שני נתונים עם פער של 2,000 ביניהם, ובאוקטובר חלה התכווצות נוספת. מאוקטובר ועד לנקודת הזמן הנוכחי יש פער עצום ובלתי מוסבר של 3,000 הרוגים בין כמות ההרוגים במבצע בצפון הרצועה לבין הסך הכל. המהלך כולו נראה כמו הליכה מזוגזגת של איש שיכור.

על שאלתו של ד"ר חגי אולשניצקי, "האם להאמין לנתוני צה"ל על הרוגי חמאס?", אם כך, אפשר להשיב ב"לא". אולשניצקי מעלה פקפוקים נוספים:

"לו היו לחמאס רבבות רבות של הרוגים, פצועים ועצורים, צה"ל היה אמור לתפוס שלל עשרות אלפי רובים ומטולי RPG, אך עד היום הוצג לראווה רק שבריר מכך. עדות נוספת, המערערת אמון מלא במספרים שכוחות צה"ל ודובריו מפיצים, טמונה בכך שמספרים אלה עגולים מדי ודומים מדי. בדיווחים יומיים רבים דובר על 50 מחבלים הרוגים, באחרים דווח על 40. אבל לא זאת בלבד שהמספרים עגולים – נתון האמור לשמש תמרור אזהרה מפני מהימנותם – אלא שפעמים רבות המספר היומי שפרסמנו, היה גדול ממספר הפלסטינים ההרוגים באותו יום על-פי הדיווחים של הרשויות בעזה, שכללו גברים, נשים וטף."

זוכרים את הממצא של Airwars, שחקרו את נתוני ההרוגים מן המתקפה האווירית ב-25 הימים הראשונים למלחמה?  אחרי שעברו שם אחרי שם, הם הגיעו למסקנה המדהימה שרק 5% מן ההרוגים היו פעילי חמאס. בלי שום קשר, בתחקיר של יניב קובוביץ' על "המערב הפרוע של ציר נצרים", העיד קצין מאוגדה 252: "אנחנו הורגים שם אזרחים והם נספרים כמחבלים". וקצין אחר מפרט:

"בכל האירועים שבהם יש הרוגים שניתן להגיע אליהם — הנוהל אומר לצלם את הגופה ואת הפרטים אם יש עליה. אחרי זה צריך לשלוח למודיעין כדי לאמת שמדובר במחבל או לפחות לוודא שאותו אדם נהרג על ידי צה"ל. בפועל, מתוך 200 הרוגים שנשלחו לבדיקה, רק עשרה אומתו כפעילי חמאס מוכרים. אבל למי זה הפריע שפורסם שהרגנו מאות מחבלים".

10 מתוך 200; שוב 5%. זאת אומנם דגימה, היא לקוחה מזירת פעילות קרקעית ולא אווירית, אבל ההתלכדות עם נתוני Airwars לא נתנה לי מנוח. יכול להיות שבכל מלחמת ההשמדה הזאת זהו סדר הגודל של "הדיוק הכירורגי" של צה"ל, ושתעשיית המספרים היא לא יותר ממסך עשן? הייתכן ש-95% מן ההרוגים היו "נזק אגבי"? הרי כבר כעת ידוע שכ-60% (24,000) מתוך ההרוגים שזוהו שמית (40,000) הם נשים, ילדים וקשישים. גם בלי המחקרים הסטטיסטיים המדוייקים אפשר להעריך שאחוז הבלתי מעורבים שישראל הרגה עד כה יהיה בסביבות 75% ומעלה (לא כל גבר שאינו ילד או קשיש הוא פעיל חמאס).

ועוד נקודה, שחוקה וטריוויאלית: את הבדיקה שאני ביצעתי על פרסומי צה"ל יכול היה, צריך היה, לבצע כל כתב צבאי בישראל. היא פשוטה ולא דורשת ידע אריתמטי מעמיק. אבל זו לא ציפייה סבירה מן הסקטור הנרצע ביותר בתקשורת הישראלית, שמתפקד בעיקר כשלוחה של דובר צה"ל ולא כשליח ציבור, וזאת על אף הרקורד המוכח של דובר צה"ל בשקרים וטיוח. הכתבים הצבאיים, אגב, מודעים לחלוטין לתפקיד התעמולתי שלהם, בעיקר בזמן מלחמה, אך לא נראה שהם מדמיינים התנהלות מקצועית אחרת (למרות הדוגמה המובהקת של יניב קובוביץ', כתב צבאי ביקורתי, העשוי ללא-חת).

חידה: הורגים והורגים והמספרים עולים

נזכיר: חמאס התחיל את המלחמה עם 25 אלף לוחמים בממוצע. על פי צה"ל, במבצע נהרגו 20 אלף לוחמים, ונפצעו אלפים רבים נוספים באופן שמוציא אותם מכלל יכולת לחזור ללחימה (10,000 פצועים היה המספר בפברואר, ניתן לשער שהוא לפחות הוכפל מאז). על אלה יש להוסיף 1,600 פעילי חמאס שצה"ל הרג בשטח ישראל ב-7 באוקטובר, ויותר מ-3,000 עצורים מעזה שכלואים בבתי הכלא הישראלים. חישוב מאד שמרני יגיע לכ-45 אלף פעילי חמאס שהוצאו ממעגל הלחימה.

מדהים. מתוך סך של 25 אלף פעילי חמאס לפני המלחמה, צה"ל ניטרל 45 אלף. זה הישג יוצא דופן מבחינה מתמטית, אלא אם כן מניחים שצה"ל גילה דרך ייחודית לשבט פעילי חמאס לפני שהוא הורג אותם.

אפשרות אחת היא שצה"ל מחרטט מספרים. אפשרות שניה היא שחמאס גייס אלפי פעילים תוך כדי המלחמה. ואפשרות שלישית, כנראה הנכונה ביותר, היא ששתי התשובות נכונות. על העדויות לחירטוט דיברנו, מיד נסתכל על נתוני הגיוס.

לפני שנצלול שוב למספרים, צריך לזכור נקודה בסיסית: אין דבר צפוי יותר מגיוס בשר טרי תוך כדי לחימה. זה מה שכל שלטון מחרחר מלחמה עושה; דואג לפרנס את אש הקרב בעוד ועוד בשר טרי, על מזבח הזיות התהילה שלו. התקשורת הישראלית חגגה בשנה החולפת כל מחזור גיוס שהצטרף לקודמיו, ולנוכח המצב צה"ל גם הקדים את מועד הגיוס של מלש"בים. בצד הפלסטיני ההתגייסות לחמאס מובנת לחלוטין: בשעה שבני עמך מופצצים ונקטלים מכל עבר, וגם אתה עצמך עלול למות בכל רגע, מדוע שלא תעדיף לפחות למות תוך כדי מאבק? אם החמאס הוא כוח ההתנגדות היחידי בינך לבין האויב שמשמיד את ארצך, אתה מתגייס אליו. ישראלים שלא מבינים איך העזתים המשיכו לתמוך בחמאס תוך כדי המלחמה שהמיטה עליהם חורבן נוראי כל כך, צריכים לשאול את עצמם איך הם עצמם עדיין מתגייסים למלחמת השולל שהפילה בהם 2,000 חללים ושקיצה לא נראה באופק, איך הם עצמם ממשיכים לעלות על מדים ולצאת למשימות הרס ונקם שבינן לבין שמירה על ביטחון המדינה אין כל קשר (ולמעשה, הקשר התהפך; האלימות שצה"ל זורע בשטחים מלבה כל הזמן את אש הטרור, ולפעמים אפילו צה"ל מודה בכך). האפשרות הסבירה שחמאס דווקא יגדיל את שורותיו במהלך הלחימה, ולא יידלדל, היתה ברורה מראש למי שלא בלע את שקר "מיטוט החמאס". אבל היא לא עלתה על דעתם – ואם עלתה, מיד הודחקה – של קברניטי מלחמת ההשמדה.

החמאס מגייס

כבר בחודשים אפריל-מאי 2024 הבינו בישראל ובעולם שאין משמעות אמיתית למספרי ההרוגים שצה"ל מנפנף בהם, כיוון ששורות החמאס כל הזמן מתמלאות. בחודש מאי דיווח אתר "פוליטיקו" שהחמאס מגייס אלפי פעילים חדשים. באותו דיווח נמסר שעל פי הערכות המודיעין האמריקאי, צה"ל חיסל רק כשליש מפעילי חמאס – כלומר, בין 8,000-9,000. תציצו שוב למעלה; באותה תקופה צה"ל עצמו דיווח כבר על 13,000 הרוגים, פער עצום של 50%. בצורה העדינה ביותר שאפשר לומר זאת, אומר שהערכת האמריקאים אמינה עלי יותר.

בחודש יולי 2024 גם ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח ש"הם מגייסים מתגייסים חדשים בכל יום – צעירים שאיבדו את משפחותיהם, למשל, מגיעים להתגייס". מי היה מאמין (כל מי שיודע טיפה, ממש טיפה היסטוריה) – אותו צבא פולש שניסה "למוטט"  את החמאס אחראי על התמלאות שורותיו. בספטמבר צה"ל מעריך כי החמאס גייס לשורותיו עוד 3,000 פעילים בצפון הרצועה, תמורת תשלום. באמצע דצמבר כבר מדברים על 4,000 מגוייסים חדשים. בסוף אותו חודש, כותב עמוס הראל:

"איש מודיעין בפיקוד הדרום הודה השבוע, בכנס רב־משתתפים, שקצב ההתאוששות של הזרוע הצבאית גבוה. במחנות האוהלים באזור המואסי, בדרום הרצועה, עוברים נערים פלסטינים בני 16-18 הכשרות מזורזות בירי, הפעלת רקטות אר־פי־ג'י ומטעני חבלה, ונשלחים לקרב מול צה"ל, בעיקר מדרום לפרוזדור נצרים."

מסוף דצמבר, אנחנו כבר עדים לשיטפון של מתגייסים (או אולי, מסוף דצמבר מתחילים לספר לנו על מה שכבר התרחש). הערכת המודיעין האמריקאי קופצת – חמאס כבר גייס 10,000 (!) פעילים חדשים. הדיווח המשמעותי ביותר מגיע ב-2 בינואר. צה"ל מוסר לוועדת חוץ וביטחון ש"קצב הגיוס של פעילים חדשים לחמאס – עולה על קצב נטרול המחבלים בידי כוחות צה"ל". גרסה דומה, אם כי חמורה פחות, עולה מדברים שמזכיר המדינה בלינקן יאמר שבועיים מאוחר יותר, באמצע ינואר: חמאס גייס פעילים כמעט בקצב שהוא איבד אותם. עוד באמצע ינואר, ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח שחמאס משכנע צעירים להתגייס באמצעות מזון, סיוע וטיפול רפואי להם ולבני משפחותיהם. פרופ' קובי מיכאל מן המכון למחקרי ביטחון לאומי וממכון "משגב" (שלוחה של פורום קהלת) מסביר: "חמאס מנצל את המציאות ההומניטרית הקשה ברצועה כדי לגייס פעילים חדשים… יש גם כאלה שמצטרפים על רקע אידיאולוגי – בני המשפחה שלהם נהרגו, הם זועמים על מה שישראל עושה, מרגישים מושפלים ומאמינים ברעיון ה'התנגדות"".

שימו לב ללוליינות הפרשנית המרהיבה הזאת של הימין. מי בדיוק אחראי ל"מציאות ההומניטרית הקשה" ברצועת עזה? ישראל, כמובן. הנקודה הזאת קיבלה הוכחה מוחצת מרגע שנכנסה הפסקת האש לתוקפה – כמות המשאיות שנכנסה לעזה זינקה פי 15 בערך, והביזה פסקה לחלוטין (הנה מבט מבפנים על המכשולים שהערימה ישראל בפני שיירות הסיוע עד להפסקת האש). כלומר, צה"ל חולל ברצועה מציאות של מצוקה איומה, שדחפה צעירים רעבים וזועמים לזרועות החמאס, וזה רק מתחזק והולך. הימין מזדעק מן התוצאה ושוב מחרחר מלחמה – לסיים את מה שלא סיימנו אף פעם. הוא לרגע לא בוחן את השרשרת הסיבתית המאד ברורה שהובילה לנקודה הזאת, שלא לדבר על חלקו שלו בהתחזקות ההתנגדות החמושה בעזה.

הכישלון הצבאי מבצבץ

בדיווח האחרון של "רויטרס", מן ה-24 בינואר, על פי הערכת המודיעין האמריקאי החמאס גייס בין 10,000-15,000 לוחמים מתחילת המלחמה, ואיבד כמות דומה. כעת אני חוזר לאותו דיווח חשוב מתחילת ינואר: צה"ל מעריך בפני ועדת החוץ וביטחון שכמות פעילי החמאס ברצועה, נכון לעכשיו, נעה בין 20-23 אלף איש.

רגע רגע רגע.

גוללו למעלה. זוכרים עם כמה פעילי חמאס חמושים התחלנו ב-7 באוקטובר? בערך 25 אלף. 15 חודשים מאוחר יותר, אחרי השמדה וכתישה חסרות תקדים בלוחמה המודרנית, ששיטחו 90% מן המבנים ברצועה, קטלו (לפחות) 50 אלף איש והותירו אחריהן מחלות ורעב המוניים, צה"ל מודה, בקולו שלו, שמספרם של פעילי חמאס כמעט ולא פחת מאז תחילת המלחמה.

הידיעה הזאת היתה אמורה לחולל רעידת אדמה בישראל, לפחות בקרב נחיל הפטריוטים שמהדהד בכשכושי זנב נלהבים כל הודעה מונפצת של צה"ל. סיריסלי? דבר אחד היה שהייתם אמורים לעשות כמו שצריך – לחסל מחבלים – ועכשיו אתם מספרים לנו שהם מתרבים?!?

אז זה מה שכל הזמן התכוונתם ב"למוטט"? לרענן שורות? להזרים דם חדש ותאב נקם לעורקיו של האויב שתואר שוב ושוב כ"נאצים"? בעצם כל הזמן הזה עזרתם לנאצים לשרוד?

פרשנים ביטחוניים כבר מהמהמים בכובד ראש, "כן אבל זה כוח אדם לא מיומן, אלה לא נוח'בות, סתם נערים"? ואללה? כמה זמן לוקחת הכשרה צבאית לחיל חי"ר? חצי שנה-שנה?

קניתם לנו חצי שנה-שנה ועטפתם את זה בצלופן מרשרש שקראתם לו "למוטט"? ומישהו באמת מפקפק בכך שעם כוח צבאי בסדר הגודל הזה, עם הנחישות ותשוקת הנקם על מה שישראל חוללה בעזה, חידוש הירי מעזה הוא רק עניין של זמן?

וזאת עוד הפרשנות המקלה. נזכיר שעל פי חישובי צה"ל עצמו (ראו למעלה), 45 אלף פעילי חמאס נוטרלו במהלך המלחמה. בהינתן המספר הראשוני, 25 אלף, ומספר הפעילים שעדיין ברצועה, 20-23 אלף, יוצא שחמאס גייס לשורותיו ב-15 חודשים בלבד 40-43 אלף פעילים! כל זה נובע מנתונים שצה"ל עצמו מפרסם, ואין להסיק מהם אלא זאת: צה"ל הוא סוכן הגיוס האפקטיבי ביותר שהיה לחמאס, ובזכותו ידעה הזרוע הצבאית של הארגון צמיחה של 70% בתוך קצת יותר משנה.

בנקודה זאת ציניקנים עשויים לבוז לתמימותי: איך אתה לא רואה שהצבא מנפח את מספרי החמאס ברצועה כדי להצדיק שיבה מחודשת וברוטלית למלחמה? הטיעון הזה חלש מכמה סיבות. ראשית, לא כל הדיווחים על הגיוס המאסיבי לשורות החמאס הגיעו מתוך צה"ל. חלקם מגיעים מן המודיעין האמריקאי, ואחרים ממקורות ערבים. שנית, עם כל המוטיבציה לחזור ולהחריב את מה שנשאר, אין בה כדי להסתיר את הבושה. מתחילת המלחמה צה"ל ודובריו מפמפמים אחרי כל תקרית וכל מבצע שכך וכך מחבלים "חוסלו", בתוספת סרטונים וראיונות עם קצינים. כשתותחי תעמולה כבדים כל כך מפציצים את הציבור במשך זמן ממושך כל כך – המסקנה הברורה היא שהם מייחסים חשיבות עליונה לכך שהציבור ישתכנע בטענתם ("אנחנו מנצחים בעזה", הד חוזר ונשנה, כאן וכאן וכאן וכאן וכאן וכאן), ויותר מכך: שהם חושדים שהוא בעצם לא משתכנע.

ה"ניצחון הצבאי" הוא סם הטישטוש, הדבק הפטריוטי, הרוח במפרשים, הוא המסך העצום שיכסה את כישלון ה-7 באוקטובר ועליו תוקרן עלילת תיקון מפוארת, שתשיב לאומה את כבודה הרמוס.

אבל המסך מחורר, עשוי טלאים שנופלים בזה אחר זה. וכעת רואים שלא רק שהפסדנו ב-7 באוקטובר, אלא שאנחנו לא מצליחים לנצח מאז. טעמה של סוכריית הפיצוי מר מאד.

הזרוע הצבאית של החמאס, על פי הערכת צה"ל, כבר מונה מעל 20 אלף פעילים. עליה יש להוסיף את הג'יהאד האיסלאמי, ששמר על כוחו המספרי מאז תחילת המלחמה, 4,000 פעילים. מבחינה אזרחית, החמאס חזר לשלוט ללא עוררין ברצועת עזה: שמירת סדר ציבורי, אבטחת שיירות סיוע, פינוי דרכים, חלוקת מזון, תיקון תשתיות מים ועוד. סוכנות "אי-פי" מסכמת: "על אף כל הכוח הצבאי שישראל הפעילה בעזה, היא לא הצליחה להדיח את החמאס מן השלטון – אחת ממטרות המלחמה המרכזיות. זה עשוי לחזק את הסבירות של חזרה ללחימה, אבל התוצאות עלולות להיות זהות."

ובכן, הפרשנות הצינית לא מחזיקה מים. הכישלון הצבאי של ישראל זועק מכל פינה; לא כך תיארנו לנו, פרשני הימין מתחילים לקלוט שגם הפעם, כמו ב-17 הפעמים הקודמות, לא מוטטנו את חמאס. למה אתה מצביע ימין ושוב ושוב לא מקבל הרתעה?

באמת, למה?

המשטר ואוהדיו נקלעו לדיסוננס קוגניטיבי כביר, וזה בתורו מייצר גם בעיית הסברה עצומה, כלפי פנים וכלפי חוץ. אלה דורשים טיפול יסודי (קודם כל בשעירים לעזאזל הרגילים, ערבים ושמאלנים), ובהם טמון ההסבר להתפתחויות האחרונות.

מעזה לג'נין, טולכרם, ושאר הגדה

עוד לפני הפעימה השניה של עסקת החטופים, כשכוחות צה"ל עדיין פרוסים בעזה, ובמקביל לפוגרום המתנחלים בכפר אל-פונדוק, באופן שנראה מתואם לחלוטין, הסתער צה"ל על ג'נין, עזה הקטנה של הגדה המערבית, מגלגל את "חרבות ברזל" ל"חומת ברזל". בשנתיים האחרונות כמעט שכבר אין הבדל בשיטות הפעולה – ג'נין וטולכרם סופגות את כל שיטות ההרס והקטל שנוסו (ונכשלו!) בעזה: תקיפות מסוקי קרב, כטב"מים, ירי צלפים, כניסת דחפורים לשכונות מגורים, הרס תשתיות, מתקפות על בתי חולים, וכמובן, הרג של ילדים. סמוטריץ' מנפנף בהשתוללות הזאת כהישג אישי שלו, ולמרבה הצער התקשורת פחות או יותר אימצה את הנרטיב הזה, שתמיד היה נוח כל כך: להפריד בין הימין המשיחי (פוליטי ורע!) לבין הצבא (נייטרלי וטוב!). אבל אם הניתוח שהוצג קודם מדוייק, אין לדברים שחר. הצבא עצמו, מסיבותיו שלו, שש להבעיר את הגדה המערבית לא פחות מאשר המשיחיים (ככל שהאבחנה בכלל תקפה, כאשר אלוף פיקוד מרכז הוא מתנחל). הצבא מכר סיפור שקרי, סיפור ענק ומסועף – שהוא "מנצח" בעזה, שהוא "ממוטט" את החמאס. התפרים בסיפור נפתחים, ומן הסדקים מבצבצת אמת בלתי נסבלת: הכל היה לשווא. באמת לשווא.

אם כך, המלחמה חייבת להימשך. כל עוד היא נמשכת, אי אפשר לומר שהיא נכשלה, נכון? אולי החמאס יובס מתישהו, לא? אולי יקרה (מחזיקים אצבעות, עוצמים עיניים בכוח, מסרבים לראות) באמת מה שלא קרה אף פעם?

כשאין הצדקה חיצונית למלחמה, חייבים להיאחז בהצדקה פנימית; המלחמה היא-היא הצדקתה של המלחמה, או איך שאמר לחייליו מפקד חטיבת הנח"ל: "זכרו בשביל מה אנחנו נלחמים, זוהי מלחמה ארוכה אבל צודקת מאין כמותה, נמשיך להילחם ברוחם ולזכרם של הנופלים." נמשיך להילחם לזכרם של הנופלים, וכשניפול אנחנו, יתגייסו חיילים חדשים להילחם לזכרנו. וכן הלאה והלאה.

אין לדעת כמה זמן יימשך המבצע בגדה המערבית, האם הסכם הפסקת האש יקרוס, האם צה"ל יחזור "לכסח את הדשא" ברצועה; אין לדעת כמה ארוכה ועבה תהיה "חומת הברזל" שהולכת ומקיפה אותנו, ועד מתי נשרוד על תזונה ברזלית של חרבות, חומות וכיפות. מה שברור זה שכל הקורבנות שישלמו בחייהם במהלך המבצע הזה, כמו בכל קודמיו, יהיו קורבנות שווא. את החמאס לא נוכל "למוטט", זו היתה מחשבת הבל מן הרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי ב-16 באוקטובר 2023, שלושה ימים אחרי שצבי בראל כתב זאת, הרבה לפני שידעתי שפניה של ישראל לרצח עם ואולי בעקבותיו להתנחלות בעזה:

"עזה כאן, לא הולכת לשום מקום. גם אחרי שישראל תהרוג כמה אלפים מתושביה, יוותרו שם יותר משני מיליון איש. ומה לעשות, חלק גדול מהם מוסלמים אדוקים ותומכים בחמאס. החמאס מזמן כבר איננו מגדל קלפים שאפשר "למוטט" בבליץ אווירי. החמאס זה תשתיות אזרחיות ומערכת חינוך ותפיסת עולם ומנגנון ביורוקרטי וכל אלה משולבים לחלוטין במרקם החיים העזתי. אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים. אכן, אפשר אולי לעקור את מערכת העצבים של אדם ובתוך כך להרוג אותו. אם 'מיטוט החמאס' משמעותו פעולה בסדר גודל של ג'נוסייד ברצועת עזה, אזי זו מטרה בת-השגה."

אפילו זאת היתה הערכת חסר של חוסנו של החמאס. גם אחרי ג'נוסייד (אומנם לא טוטאלי), הוא שרד. אבל מערכת הביטחון כולה, על כל שלוחותיה בתקשורת ובמוחות הנתינים הישראלים, שהפיצה את בשורת "מיטוט החמאס" – טעתה בענק. לא טעתה, הטעתה, על פי רוב בידיעה גמורה שהיא עושה זאת.

בימין כבר מסיקים את המסקנה הברורה-מאליה: לא השמדנו מספיק. היינו צריכים למחות כל זכר לעמלק. כל עוד נשאיר שם נפש חיה, לא "נמוטט" את החמאס. עם הלך מחשבה כזה, שמתנהל במציאות דמיונית שבה ישראל באמת יכולה למחוק מעל 2 מיליון איש מבלי שום מעצור, אין טעם לנהל דיון. אבל גם בימין נבעים סדקים, ודרכם מסתננת המציאות האמיתית. הפיכחון בא. הנה מאמר נרחב של עקיבא ביגמן באתר "מידה" ממאי 2024, שסוף סוף נופל לו האסימון. מה הוא מציע? למי שהציע כוח וכוח כל חייו, אין כבר מה להציע בשלב הזה. אבל ההבנה הזאת, שאין בעצם פיתרון צבאי לעזה, חרף היותה מוכחשת כל הזמן, רוחשת בלי הפסקה ממש מתחת לסף המודעות, ונוטעת חרדה אמיתית בלב המכחישים.

לשבור את האמון בצה"ל

באוקטובר האחרון "העין השביעית" ערכו סקירה של "מבצע ההונאה" הענק שביצע השלטון הישראלי על תודעת אזרחיו, מבצע שנועד להסתיר ולסלק מן הדיון הציבורי את העובדה שישראל פותחת במלחמה ללא תאריך תפוגה, שמחירה האנושי בלתי ניתן לחישוב, ושאם כל האי-ודאות הזאת תוצג ביושר לציבור – ספק אם הוא יירתם אליה בלהט שבו הוא נרתם בפועל. זאת סקירה מצמררת, במיוחד המפגש עם מסמך של מערכת הביטחון משנת 2014 שפורש את המחיר הנוראי של כיבוש עזה:

"זו סכנה ממשית להסכמי השלום עם מצרים וירדן. אלפי פלסטינים הרוגים, רבים חפים מפשע. ייקח שנים רבות לבנות אחיזה מודיעינית ממשית, עד אז יהיה כאוס מוחלט. טיהור הרצועה, אם בכלל, מעשרות אלפי כלי הנשק, חומרי נפץ, נ"ט, טילים, רקטות, ו-20 אלף מחבלים צפוי להימשך חמש שנים. מאות רבות של הרוגים לצה"ל במהלך ההשתלטות ואחריה, חיילים חטופים או גופות בידי חמאס, עשרה מיליארד שקלים עלות ישירה למשק על שליטה מלאה של עזה".

אין צורך לומר שהחברה הישראלית כבר עכשיו שילמה מחיר כבד יותר מן התחזית הזאת, בת העשור – עוד לפני שכבשה בפועל את עזה.

הדברים האלה חשובים על רקע העובדה הידועה, שעולה שוב ושוב בסקרים, כי אמון הציבור בצבא גבוה הרבה יותר מאשר אמונו בממשלה (70% לעומת 17% בסקר האחרון). זאת במובהק תודעה כוזבת, שכן העובדות עצמן אינן תומכות באמון גורף כל כך. הצבא משקר, מעלים נתונים, מפברק נתונים, מסתיר הערכות מצב מן הציבור, מפמפם לתקשורת מצג שווא של "ניצחון" ממשמש ובא, וכן הלאה והלאה. כל זה תואר בפירוט בחלקו הראשון של הפוסט. ועדיין הציבור מצביע בסקרים לא רק בידיו אלא גם ברגליו, בהתגייסות חסרת תקדים למילואים. לא שאין זעם ותיסכול; יש ויש, ומסיבות מוצדקות. רק שהשלטון השכיל לנתב אותם כלפי דחליל של פוליטיקה צעקנית, להסליל אותם לדיכוטומיה הכוזבת בין ביביסטים לרל"ביסטים, ובכך לבודד את צה"ל וכל שדרת הפיקוד מכל צל פיקפוק ודה-לגיטימציה (מעניין להשוות את הכירסום הזוחל בלגיטימציה של המשטרה מנקודת מבטה של המחאה, של "אחים לנשק" וכדומה, לעומת מעמדו המבוצר והבלתי-נגוע של צה"ל בעיניהם, הבדל שנזקף לא מעט לזכות העובדה שמול המשטרה הם בקצה שסופג את מהלומות האלָה ואילו בצבא הם בקצה שאוחז בה).

אחרי הטבח הנוראי של ה-7 באוקטובר, שצה"ל לא מנע ולא סיכל, אחרי מלחמת השולל שלא הביסה את החמאס ואולי רק חיזקה אותו בטווח הארוך – הציבור עדיין אומר הן לצה"ל. זהו הישג תעמולתי באמת מדהים, שאפשר להסבירו רק במונחים מתחום הנפש, מתוך תפיסת הזהות העצמית של הישראלים והקשר הבל-ינותק שלה עם הצבאיות. עבור רוב הישראלים (היהודים), להתנער מצה"ל זה כמו לכרות איבר מגופך. לא עושים את זה גם כשהאיבר פגום, ואם הוא כבר מעלה ריח מוזר, פשוט סותמים את האף ומסתכלים הצידה.

אם יש מסר קצר וקליט לפוסט הזה, הנה הוא: תפסיקו להאמין לצה"ל. תפסיקו להאמין שהצבא מגן עליכם, שהוא שוקל את צעדיו על פי תרומתם האמיתית לבטחונכם. תתחילו לפקפק בו לא פחות, ואולי יותר, משאתם מפקפקים במשטרה, במפלגות, בעסקנים מושחתים, בנציגי חברות ביטוח שמטרידים אתכם כל שבוע בניסיון לשווק לכם פוליסה לא נחוצה. הגיע הזמן לשבור את האמון בצה"ל. כבר בעצם הימים האלה, האמון העיוור הזה מאפשר לצה"ל להבעיר את הגדה המערבית שלא לצורך; כלומר, שלא לשום צורך ביטחוני אמיתי, ודאי שכן לצורך פוליטי – טישטוש הכישלון הצבאי בעזה מצד אחד, וסיפוק הדחפים הרצחניים של בצלאל ("למחוק את חווארה", "לדלל את האוכלוסיה") סמוטריץ' ומצביעיו מצד שני. צה"ל מספר לכם על פגיעה בפעילי טרור בג'נין, ובדיוק כמו בעזה, ולא מספר על הפגיעה ההקפית העצומה, שמייצרת מעגלי שנאה עזה וזורעת את זרעי הנקמה (ואלה כבר מתממשים בפיגועי טרור מדי שבוע, כבר התרגלנו אליהם כאילו הם גזירה משמים ולא תוצאה של מדיניות הכוח הבלתי מרוסן), הוא לא מספר שהוא חיסל אב שהסיע את ילדיו מבית הספר בשעה שנהג במכונית, לנגד עיניהם, או שגם בגדה תינוקות הם כבר "נזק אגבי".

מכונת המלחמה שועטת הלאה, כבר גורסת את זיכרון עזה, ממהרת אל ערים פלסטיניות ומחנות פליטים בגדה המערבית. האם תמשיכו לצעוד אחריה בסך, בצייתנות, גם לאחר שקרביה המכוערים נחשפו לעין כל? גם אחרי שקיבלתם אולי את ההוכחה המוחצת ביותר למגבלות הכוח הצבאי הישראלי – 15 חודשי כתישה אכזריים מאין כמותם, שבסופם החמאס שב וזקף את ראשו, בלתי נכנע?

אל הפיכחון המוחלט

אני אעצור לפני השאלה המתבקשת, "אז מה אתה מציע?". אין שום קשר לוגי בין התנגדות להקרבת חיי חיילים לשווא והתנגדות לרצח עם לבין תכנית מדינית או צבאית. מלחמת-אין-קץ איננה הצעה. טבח נשים וילדים איננו הצעה. כוח ואלימות אינם הצעה. לכן מי שתובע מאיתנו "להציע", בעודו תומך בהפעלת צה"ל בעזה ובגדה כצבא כיבוש והשמדה, לא נמצא בכלל בעמדה של בן שיח. הוא לא חלק מן הדיון על "הצעות", להיפך, הוא חלק ממנגנון הרסני שמרסק הצעות, שוב ושוב ושוב. הדיון הזה יכול להתחיל ולהתקדם רק בין אנשים שכבר התייאשו מן הפתרונות הצבאיים. שהבינו שהחמאס לא "ימוטט" ולא ייעלם. ושאיתו צריך להגיע להסדרה. לא שלום, לא גן עדן של שוטים; הידברות והסדרה שיחתמו סוף סוף את השלב האלים והמדמם של הסכסוך, ומשם אפשר יהיה להתקדם, צעד צעד, אל נורמליזציה.

באותו פוסט מתחילת המלחמה כתבתי על הייאוש כשלב הכרחי בדרך אל ההבנה:

"לשאלת ההידברות עם החמאס צריך להגיע מתוך ייאוש. ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. ייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו שומרים על המצור וכל המפתחות בידינו. מוקדם לומר אם הישראלים הגיעו לנקודת הייאוש הזאת, או שמא הם שוב חשים את הצורך העז "להנחית מכה אחרונה ואיומה" על עזה, שממנה היא לא תתאושש. בכל לבי אני מקווה שהפעם באמת נואשנו מן הדרך הצבאית. כי רק הייאוש הזה יכריח אותנו, בעל כורחנו ובשיניים חשוקות ובסלידה נפשית עמוקה, ובכל זאת יכריח אותנו, להיישיר מבט אל האויב החמאסי, בלי מתווכים, ולומר לו: בוא נדבר על הסדרה."

לתמונה רחבה יותר של פתרון הסכסוך בנקודה הזאת, אנא קיראו את המסמך מאיר-העיניים של הפורום לחשיבה אזורית, שפורסם בתחילת ינואר 2025 – "היום שעכשיו". אין בו חדשות מטלטלות עבור מי שנואש מפתרונות השווא של הכוח הצבאי, אבל אולי הוא יחדש למי שזה מקרוב הגיע לדיון. כך או כך, אני רוצה לסמן ארבע נקודות שנראות לי קריטיות בחשיבה הישראלית מול עזה בעתיד הקרוב, משום שעליהן יעמוד או (שוב) ייפול כל ניסיון להשיג רגיעה. אני קורא להן נקודות "הפיכחון המוחלט":

1. חמאס לא יושמד. חמאס ימשיך להיות כוח משמעותי בזירה הפלסטינית. חמאס גם יהיה שותף בכל מנגנון שלטוני יציב ובר-קיימא שיוקם בעזה, ואולי גם בגדה המערבית.

2. רצועת עזה לא תהיה מפורזת מנשק.

3. לא יהיה מצור על עזה.

4. לא תהיה נוכחות ישראלית בשטח הרצועה.

הישראלים מתחילים להכיר בקצה-זנבו של עיקרון (1), אך הם רחוקים כברת דרך רצינית מ-(2), (3) ו-(4). רצועת עזה לא תהיה מפורזת מנשק כפי שישראל איננה מפורזת מנשק. הפסקת לוחמה נחתמת בין אויבים. בין סיבוב לחימה אחד למשנהו, אויבים מתחמשים. חמאס הבריח נשק, ישראל פיתחה טילים ברפא"ל ורכשה פצצות מארה"ב. ההתחמשות יכולה להיות "חוקית" או "לא חוקית", כך או כך היא אוכלת מוות ולא מבשרת חיים, בשני הצדדים. אבל אף צד בסכסוך לאומי לא יוותר על זכות ההגנה העצמית מפני תוקפנות של יריבו, ואף צד לא יעלה על דעתו לראות בדרישה כזאת מצד היריב "צעד בונה אמון".

אלה אמיתות היסטוריות פשוטות בתכלית הפשטות, יסודיות, בלתי נמנעות. רק בשיח הביטחוני הישראלי מתקיימת פנטזיה כזאת של שלילה מוחלטת מן היריב את זכות ההתחמשות, ובמקביל, תביעה אדנותית לעצמנו לשלוט ברמת ההתחמשות הזאת, ולו גם תוך הפרות בלתי פוסקות של הריבונות הטריטוריאלית של האויב. מן הפנטזיה הזאת ישראל תצטרך להיגמל, ושוב, הדרך לשם עוברת דרך הייאוש. הרתעה אמיתית, יציבה, ארוכת-טווח, לא מושגת בחיסול ההתחמשות אלא בחיסול העילה להשתמש בנשק. קוראים לה "פירות השלום".

כל עוד נמשיך להתייחס לרצועת עזה כאל כלא פתוח שמפתחותיו שמורים בידינו, שאנחנו מופקדים על שעריו, על חוף הים שלו, על המרחב האווירי שלו – הכלא ימרוד ויתקומם.

ולבסוף, אם ישראל תחזיק בשליטתה ולו גם מטר מרובע אחד משטחה של עזה – בין אם היא תקים עליו מאחז, קרוואן משיחי, בית שימוש יביל לדניאלה וייס, מוצב צבאי, שטח חיץ, פרימטר, שק"מית לחיילים או כל טריק התנחלותי אחר – ההתנגדות החמושה לא תחדל ולא תפסק לרגע. כך בדיוק יובטח שהיא לא תחדל, ומבחינה זאת הימין ההתנחלותי מזמן הבין את מה שהמרכז קהה-החושים עדיין לא תפס: כדי לתדלק את אש הסכסוך והשנאה, חייבים לחדש את ההתנחלות כל הזמן, מתחת לכל עץ רענן, או מעל כל בית פלסטיני חרב.

כל ניסיון ישראלי להתחכם לעקרונות הפיכחון המוחלט יעלה על שרטון, כפי שעלה בעבר. כל ניסיון לשחק בנדמה לי, לדבר על "פיוס" בזמן שגוזלים אדמות, לדבר על "שוויון" בזמן שדורשים מן היריב להסכין עם נחיתות מוחלטת – ינציח את המציאות שהולידה את ה-7 באוקטובר. אלה דברים ברורים כשמש ובכל זאת נדמה כי שוב ישראל צועדת בכיוון ההפוך, האובדני, שוכחת או מתעקשת לשכוח שמולה עומד עם בדיוק כמו העם שלנו, עם רצונות ומאוויים לא שונים, עם תאוות חיים לא פחותה, והמגף הזה שמונח על צווארו, גם אם מדי פעם ינוע לכאן או לכאן, ישנה את זווית הלחץ שלו, לא יוכל להישאר שם לנצח. השאלה היחידה היא, כתמיד, כמה דם חינם יישפך עד אז, כמה סבל מיותר יומט על שני העמים במהלך עוד ניסיון ועוד ניסיון "למוטט" את מה שאי אפשר למוטט, עד להתפכחות הסופית.

"חרבות ברזל" "עופרת יצוקה" "צוק איתן" אימי השלטון אנטי-מלחמה אקדמיה בדואים בלשנות בקעת הירדן ג'ון גריי גזענות דיכוי פוליטי החברה האזרחית החסות האמריקאית הסדר מדיני התנחלויות התעללויות חומת ההפרדה חופש ביטוי חוקי הכיבוש חינוך חרם טרור יהודי טרנספר כלי משחית כתיבה מאבקים חברתיים מדע מוסיקה מזרח ירושלים מיליטריזם מכונת התעמולה משפט בינלאומי נישול סרבנות עזה פוסטים אורחים פמיניזם פרוזה פשעי מלחמה רווחי הכיבוש שירה שמאל תקשורת תרגום

[שימו לב – עלתה גרסה מוקלטת של הפוסט כאן ועלתה גרסה מתורגמת לאנגלית כאן]

הביטו בשתי התמונות האלה. הן צולמו באותו יום, ה-21 באוקטובר 2024. מימין רואים שיירת עקורים, למעשה נשים וילדים, שצולמה במחנה ג'בליה ההרוס. הגברים (מעל גיל 16) בנפרד, מרימים דגל לבן ואת תעודות הזהות שלהם. הם בדרך החוצה. משמאל רואים את מחנה הסוכות שהקימה תנועת "נחלה" סמוך לקיבוץ בארי, כהכנה להתיישבות יהודית בעזה, אירוע שהתכבד ב-21 שרים וח"כים מן הימין. הם בדרך פנימה.

התמונות האלה מספרות חלק גדול מן הסיפור, בעיקר את סופו המסתמן והולך. סדרת אירועים מהירה מאד בשלושת השבועות האחרונים, שעדיין נמצאת בעיצומה ופרטיה מאיימים כבר להישכח, אם בכלל חדרו לתודעה, הובילה אל הנקודה המפחידה הזאת. את הסיפור אפשר להתחיל בכל נקודה לאורך ההיסטוריה, בנכבה, בנכסה, ב"אזור הסייג" בנגב – הרי הן כל כך דומות. עקורים פלסטינים עם מיטלטליהם, רעבים ופצועים ותשושים, ולמולם – מתיישבים יהודים צוהלים, מתקדשים אל האדמה החדשה ששוטחה ופונתה עבורם. מתחטאים.

אני אתחיל אותו מן ההיסטוריה הקרובה מאד, מתכנית האלופים.

תכנית האלופים, טייק 1

תכנית האלופים פשוטה מאד. מטרתה – ניקוי צפון רצועת עזה, מציר נצרים ועד לגבול, מכל האוכלוסיה הפלסטינית שבו. על פי הערכת התכנית, מדובר בכ-300 אלף תושבים, אף כי בתקשורת העולמית דובר על מספר שיכול להגיע ל-400 אלף תושבים. שלב א' של התכנית: צה"ל מודיע לכל תושבי המובלעת שיש להם שבוע להתפנות דרומה, דרך שני צירים "הומניטריים". שלב ב': בתום שבוע, צה"ל מכריז על המובלעת שטח צבאי סגור. כל מי שעדיין נמצא בה נחשב מחבל חמאס, שיכול לבחור בין כניעה למוות. מצור מוחלט מוטל על המובלעת, במטרה ליצור לחץ של רעב ומשבר בריאותי שהנצורים לא יוכלו לעמוד בו לאורך זמן. "הרעבה או השמדה", הסביר ראש מרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, פרופ' עוזי רבי.

התכנית מדגישה כי מתן התראה מראש לאוכלוסיה להתפנות מבטיח עמידה בדרישות המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זהו השקר הראשון (שהתקשורת כמובן לא ניסתה אפילו להפריך, בהיותה שבויה של מערכת הביטחון). ראשית, מתן התרעה מוקדמת לא מבטל את מעמדם המוגן של אזרחים בלתי מעורבים ואיננו בגדר היתר לכוחות הלוחמים לפגוע בהם (הפרוטוקול הראשון של אמנת ג'נבה, סעיף 57). שנית, מצור צבאי אינו מבטל את החובה להעביר סיוע הומניטרי לאזרחים מוגנים (סעיף 70).

השקר השני בתכנית היה מובלע בזהות היוזם שלה – גיורא איילנד. מתחת לאנינות הצידוקים המשפטיים, שמבחינים בין הרעבה מוצדקת של כוחות לוחמים לבין דאגה לאזרחים בלתי מעורבים, ביעבע אותו גנרל צמא-דם, שמתחילת המלחמה תבע מעל כל במה אפשרית להעניש קולקטיבית את כל אוכלוסיית עזה, לנהוג בה כמו בגרמניה הנאצית, ואם אפשר, גם לעודד שם מגפות. כך הוא טירטר במשך 10 חודשים, עד שבאוגוסט 2024 הבין שנקרתה לפניו הזדמנות – לערוך פיילוט של תכנית ההשמדה בצפון עזה. בעצה אחת עם כמה יועצי צללים (נשוב אליהם בסוף הפוסט) נעטפה התכנית בגלימת כזבים של "המשפט הבינלאומי", שוגרה למערכת הפוליטית ולתקשורת – והשאר הוא ג'נוסייד, כמו שאומרים.

התקשורת והפוליטיקאים עשו מה שהם עושים תמיד: ריכזו מאמצים בהסחת דעת. "חלקים מן התכנית כבר מיושמים", סיפרו גורמים בטחוניים עלומי שם לאתר "פוליטיקו". שר הביטחון גלנט מיהר להכחיש: אנחנו לא מרעיבים את צפון עזה, התכנית לא מיושמת. אבל חיילים בשטח חשפו את הבלוף: "המפקדים אומרים בגלוי שתוכנית איילנד מקודמת על ידי צה"ל… המטרה היא לתת דד־ליין לתושבים שגרים מצפון לאזור נצרים לעבור לדרום הרצועה. אחרי התאריך, כל מי שיהיה בצפון ייחשב לאויב וייהרג."

המציאות מפחידה עוד יותר. כפי שנראה מיד, האירועים שמתרחשים בצפון רצועת עזה מתחילת אוקטובר אינם תואמים את מתווה תכנית האלופים אלא גרסה אפלה וברוטלית יותר. אפשר כמעט לומר שהתכנית והעיסוק האינטנסיבי בה מאפשרים לכל הצדדים שלא להיחשף ולא להתייחס למה שבפועל קורה כאילו "במסגרת" התכנית, אבל בפועל, מחוץ לגבולותיה, וזאת בשני הבטים. ההיבט החשוב, המיידי, הוא פרימת הרסן ההומניטרי המינימלי שהיה קבוע בתכנית (שבוע החסד לפינוי האוכלוסיה). ההיבט השני, בטווח הרחוק יותר, הוא מטרתו האמיתית של פינוי צפון הרצועה, שהוסוותה כהכרח בטחוני, אך בפועל פיעמה בה מן הרגע הראשון רוח הטרנספר-לצורך-התנחלות. על כך בסוף הפוסט.

האסון בצפון הרצועה

ב-17 באוקטובר, ב-5 אחר הצהריים, שיגר מסעב אבו תוהה קריאה לעזרה ל-30 אלף עוקביו בטוויטר. "הטנקים והחיילים צרים על ביתם של קרובי משפחתי. הם יורים על קומת הקרקע. יש שם יותר מ-30 נפשות. אנא עזרו".

https://twitter.com/MosabAbuToha/status/1846914259986391468

למחרת בבוקר, קריאה שניה. "הצבא הפציץ אותם. יש פצועים מתחת להריסות, הם מדברים עם צוותי ההצלה בטלפון. אנא עזרו, אף אחד לא עוזר להם."

https://twitter.com/MosabAbuToha/status/1847164574648201352

ב-18 באוקטובר ב-5 אחר הצהריים, 24 שעות אחרי הקריאה הראשונה, הגיעה ההודעה המרה: הצבא הרג את כולם. ילדים, נשים, קשישים. "אף אחד לא עשה כלום להציל אותם".

https://twitter.com/MosabAbuToha/status/1847276685215101146

חוסר האונים הזה הידהד אצלי מאד חזק את חוסר האונים של הנצורים במיגוניות ב-7 באוקטובר, ששיוועו לעזרה, וזו לא באה. אין אימה גדולה מן הידיעה שגורלך נחרץ ואין מושיע, ועכשיו זה עניין של דקות או שעות עד שתפרח נשמתך, בירי או בחנק.

אבו תוהה ודאי נקרע עוד יותר בגלל הריחוק. הוא משורר עזתי, שנמלט בעור שיניו מן התופת בעזה בנובמבר 2023, הודות לקשריו במערב. שוב ושוב, כמו העיתונאים הפלסטינים שמדווחים מעזה, הוא קם בבוקר ומתחיל להיאבק נגד אדישות העולם, נגד המצפון הקהוי והעיניים היגעות של צופי החדשות במערב. "העולם ויתר עלינו", כתב לאחר מכן. האם מישהו שומע בכלל את הזעקה?

האם הדברים מתרחשים? קחו לדוגמה את התקרית המסוימת הזאת. לפחות 32 בני משפחתו המורחבת של אבו תוהה נהרגו בהפצצה הזאת של חיל האוויר בג'בליה. היא לא גירדה אפילו את תשומת הלב של התקשורת הישראלית. האירוע לא דווח אפילו כ"חיסול מחבלים". לא קרה. כפי שתראו מיד, היו עוד הרבה אירועים כאלה.

צריך לדבר על מה שקורה בצפון עזה, ולדבר בדחיפות, כי האסון שם מתגלגל בקצב מאד מהיר, וצירוף הנסיבות של הזמן הנוכחי מסמן שהנורא מכל, השמדה של אלפי בני אדם שנצורים במובלעת הזאת, כבר איננה מן הנמנע. לקרוא לזה "תכנית האלופים" זאת הטעיה, מסיבות שאעמוד עליהן בהמשך. לפני הכל, יש מחסור במידע אמין, אבל גם המידע הלא רב שקיים מושתק. מעט מאד ממה שתקראו כאן חילחל לחדשות בישראל.

מה קורה בצפון הרצועה?

הנתונים הבאים לוקטו ממקורות שונים – כלי תקשורת מערביים, ארגונים הומניטריים, סוכנויות האו"ם, ומעט העיתונאים שעדיין פעילים בצפון הרצועה (אחרי שניים במיוחד אני ממליץ לעקוב – אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת). שום דבר כאן לא מגיע מן החמאס, מדוברי החמאס או מכלי תקשורת שמסונף לחמאס. אשר לנתוני ההרוגים שמגיעים ממשרד הבריאות בשליטת החמאס – אמינותם אושרה שוב ושוב בידי גורמים נייטרלים, חוקרים וכלי תקשורת רציניים. המחקר האחרון והמפורט ביותר, של airwars, מגיע למסקנה דומה. בספטמבר פירסם משרד הבריאות הפלסטיני רשימה של 34 אלף הרוגים מזוהים לפי גיל, מין ומספר זהות. יותר מ-8,000 הרוגים עדיין אינם מזוהים ורבים אחרים עדיין קבורים בהריסות. מכחישי המספרים מבקשים להסיח את דעתנו מן הזוועות, שאינן תלויות בדיוק מספרי אבסולוטי; אין סיבה לשתף איתם פעולה. אני גם יודע שרוב הישראלים מעדיפים את "החדשות" שלהם ארוזות יפה עם חותמת דו"צ עליהן. מעט מאד אוזניים ועיניים בישראל עדיין פנויות להקשיב ולראות מה באמת מחולל צה"ל בצפון הרצועה ("אלה שקרים. אה, זאת האמת? היא לא מעניינת"). יהי כך.

ב-5 באוקטובר החלה מתקפה עזה על צפון הרצועה – חיל האוויר, ארטילריה, ובהמשך, כניסה קרקעית של כוחות אוגדה 162. תושבי בית חאנון, בית להיה וג'בליה הצטוו לעקור דרומה, לאזור המואסי, דרך שני צירים "הומניטריים". על פי ההערכות (שאינן מדוייקות, כיוון שברצועה יש כל הזמן ניוד אוכלוסין), בצפון הרצועה שוהים בין 250 ל-400 אלף איש. ישראל הציגה את המהלך כפירוק מחודש של תשתיות החמאס שהתמקמו שוב באזור, והכנה לאפשרות שישראל תיקח על עצמה את האחריות לרכישת הסיוע ההומניטרי, שינועו וחלוקתו ברצועה (במילים אחרות, חזרת המנהל האזרחי). העילה הראשונה היתה חלקית בלבד, והשניה שימשה כמסך עשן, כפי שעוד נראה.

מן הצד הפלסטיני, הכל נראה שונה מאד. מן היום הראשון למבצע, דווח על עשרות פצועים והרוגים מקרב העקורים, בעיקר באזור ג'בליה. ובהדרגה נחשפו הזוועות (הנה דיווח נרחב של אל-ג'זירה, מן ה-13 לאוקטובר). צה"ל פיזר חביות נפץ ושיטח מאות בתים; חיילים תיעדו את עצמים מעלים באש בניינים שלמים.

תוך ימים ספורים ג'בליה נראתה כמו חיזיון אפוקליפטי של סוף העולם.

https://twitter.com/i/status/1845136886790054098

שקר הפינוי ההומניטרי

בניגוד למצג שצה"ל יצר, כאילו תושבי צפון הרצועה חופשיים לנוע דרומה ולצאת מאזור הסכנה, עדויות התושבים ציירו תמונה מבהילה – מי שמנסה להתפנות, מי שרק יוצא מביתו – נורה בידי צלפים או רחפנים של צה"ל, כפי שאישר צוות "רופאים ללא גבולות" בג'בליה. יותר מכך, צוותי חילוץ שניסו להציל אנשים שנורו בידי צלפים – נורו גם הם. ב-9 באוקטובר צלפי צה"ל כיוונו ופגעו בילדה הזאת, רחפני צה"ל כיוונו ופגע והרגו גם נושאי דגל לבן. "רחפני קוודקופטר טסים נמוך מעל הרחובות, ויורים על כל מה שזז", העיד תושב ג'בליה, "צלפים מוצבים על הגגות, ומכוונים על כל מי שמנסה לצאת. בו בזמן, חיילים וטנקים נכנסו לתוך המחנה, כשהם משמידים בתים ומשטחים כבישים ושדות". סרטון מחריד במיוחד שהופץ ב-19 באוקטובר מראה ילד בצפון הרצועה שנפצע מירי צלפים, שוכב ומנופף לעזרה. לאט לאט קרבים אליו צעירים, אף אחד מהם לא חמוש, כדי לבדוק את מצבו. כשמתקבצים שם בערך 12 איש, פוגע בחבורה טיל.

זאת המציאות שבתוכה נדרשו תושבי הרצועה, מותשים ומורעבים, לפסוע אל "האזור ההומניטרי".

כיוון שהמדיניות של צה"ל היתה בפועל ברוטלית הרבה יותר מכפי שאפשר להציג בפומבי, התגייסה מערכת התעמולה בשלל נימוקים מדוע תושבי צפון הרצועה נמנעים מלהתפנות. בתוך כך נקלעה לסתירות עצמיות מגוחכות, כשהופצה הידיעה כאילו החמאס "מכה במקלות" את מי שמנסה להתפנות. אם אכן החמאס מנע מן התושבים להתפנות, איך אפשר להמשיך לטעון ש"מי שבוחר לא להתפנות הוא מחבל שדינו מיתה"? מי שהקשיב לתושבים (לכך נדרש מאמץ עוקף-תקשורת ישראלית) שמעו שוב ושוב את אותה קריאה נואשת: אנחנו לא יכולים להתפנות, צה"ל יורה עלינו. ב-20 באוקטובר פירסם צה"ל תמונה של שיירת עקורים תחת כותרת שנוסחה כמו תחזית מזג אוויר מפוהקת: "נמשכת תנועת התושבים הפלסטינים מאזור ג'בליה שבצפון הרצועה. עד כה התפנו מהאזור יותר מ-5,000 פלסטינים." נמשכת, התפנו, שפה סבילה ומאלחשת. חדי-העין הבחינו שכל הראשים בשיירה עטופים: זאת שיירת נשים וילדים. איפה הגברים? נלקחו, אין לדעת לאן. אולי עוד נשמע על קורותיהם במתקני המעצר הישראלים עוד כמה חודשים. הנשים והילדים פשוט גורשו בכוח, לא "התפנו".

כזכור, בתכנית האלופים הוקצב לאוכלוסיה האזרחית שבוע להתפנות לפני שהאזור יוכרז שטח צבאי סגור. בפועל, לא היה שבוע כזה. מן הרגע הראשון צה"ל התייחס לצפון הרצועה כשטח צבאי שכל תנועה בו גוררת אש קטלנית. זהו ההיבט הראשון שבו תכנית האלופים משמשת כליא-ברק שמסיט את המבט והביקורת ממציאות הרבה יותר ברוטלית ממה שמוצע בה.

הרעבה מן היום הראשון

הכיתור של צפון הרצועה לווה בחסימה מוחלטת של כניסת מזון ותרופות, והסתמן כמדיניות הרעבה מכוונת. על פי תכנית המזון של האו"ם, ההרעבה למעשה החלה ב-1 באוקטובר, כלומר 5 ימים לפני המבצע הצבאי. הדברים קיבלו אישור רשמי, במשתמע, מן הדרישה האמריקאית מישראל, ב-15 באוקטובר, להתיר כניסת סיוע לצפון הרצועה בתוך 30 יום, או שמשלוחי הנשק לישראל ייעצרו. משמע, לא נכנס סיוע לפני כן. תקופת החסד של 30 יום בדרישה הזאת עוררה גיחוך; שר החוץ של האיחוד האירופי הזכיר שבתוך 30 יום אלפי אנשים עלולים למות מרעב. חשיפה של "פוליטיקו" חיזקה את הרושם (הלא-מפתיע) שכמו "איומים" קודמים בעבר, גם האיום הנוכחי של וושינגטון הוא מחווה טקסית חלולה לצרכי הרגעת המצפון של ליברלים מאותגרי-עובדות: עוד באוגוסט, בפגישה פנימית בין נציגת הממשל לבין ארגוני סיוע, הבהירה הנציגה שארה"ב לא תעצור משלוחי נשק לישראל כאמצעי ללחוץ עליה בעניין ההומינטרי. לעניין הפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, סיפקה הנציגה את התשובה החותכת: "הכללים לא חלים על ישראל". It takes one to know one.

ב-10 באוקטובר הפגיזה ישראל את מחסן הקמח היחידי בצפון עזה. לא דווח לפני או אחרי שבין כיכרות הלחם הסתתרו טרוריסטים של חמאס. הפגזת מחסן קמח היא דוגמת בית ספר לפשע מלחמה ונדבך משמעותי בקייס נגד ישראל לרצח עם. ב-14 באוקטובר צה"ל הפגיז מרכז חלוקת מזון של האו"ם בג'בליה, והרג 10 אנשים. ב-19 באוקטובר ישראל חיסלה ארבעה מהנדסים ועובדים של אוקספאם שהיו בדרכם לתיקון תשתיות מים בכפר חוזעה (בדרום מזרח הרצועה, ועדיין רלוונטי למדיניות ההרעבה והצמאה).

כל סוכנויות הסיוע מזהירות במילים החריפות ביותר מפני האסון המתגלגל, מתריעות כי אין ביכולתן למלא את תפקידן הבסיסי בתנאים הבלתי אפשריים שישראל יצרה בצפון עזה. דו"ח חדש של ה-IPC על מצב הרעב בעזה חוזה "תוצאות קטסטרופליות" לתת-התזונה החמורה, במיוחד בצפון הרצועה.

ב-16 באוקטובר דווח בתקשורת הישראלית שבעקבות הלחץ האמריקאי הוכנסו 100 משאיות סיוע לצפון עזה. אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת דיווחו שניהם: שקרים. המשאיות הועברו לדרום. ב-19 באוקטובר סוכנויות האו"ם עדיין דיווחו ש"אין סימנים לכך שישראל מנסה להגדיל משמעותית את הסיוע לאזור". שימו לב – אנחנו כבר מדברים על מצור של מזון למשך כמעט שלושה שבועות. בימים האחרונים נראה שנכנסות משאיות, אבל קשה מאד לדעת כמה, כשאין שום הוכחות מצולמות (תמונות של משאיות עומדות בתור במחסום ארז אינן מוכיחות כלום; הן עומדות שם שבועות ארוכים). ההסברה הישראלית חוגגת על דיווחים שהחמאס "משתלט" על משאיות הסיוע (מה לעשות, החמאס עדיין שולט בשרידי המנגנונים האזרחיים) ועל חמולות ש"בוזזות" סיוע – כאילו לישראל אין יד ורגל באנרכיה שהשתררה בעזה המושמדת; כאילו שרעב קיצוני לא מוביל בהכרח לביזה ושוד; את זה שאנשים יעשו הכל בשביל אוכל אנחנו כבר יודעים מן הספרים של פרימו לוי. ישראל פשוט לא תופסת שבקצה כל טענת הסברה שלה נמצא וו מעוקל שמחזיר חלק נכבד מהאשמה אליה.

הרס שיטתי של שרידי מערכת הבריאות

מאות ההרוגים והפצועים במהלך השבועיים האחרונים זורמים לשלושת בתי החולים היחידים בצפון רצועת עזה: האינדונזי (בית להיה), אל-עוודה (ג'בליה) וכמאל עדואן (בית להיה). למעשה, בתי החולים כבר לא מסוגלים לספק טיפול רפואי לכמויות הנפגעים האלה, ומאכלסים כעת עשרות בודדות של פצועים במצב קשה. דיווחים של "רופאים ללא גבולות" (שצה"ל הרג את אחד מעובדיהם) ושל האו"ם מגדירים את המצב כ"מסכן-חיים" באופן מיידי.

כבר בימים הראשונים של המבצע, צה"ל הורה לשלושת בתי החולים להתפנות בתוך 24 שעות, אחרת כל מי שבתוכם ייתפס או ימות. לא בדיוק "שבוע החסד" שתכנית האלופים מעניקה. ביה"ח כמאל עדואן וסביבתו הופגזו בידי צה"ל כבר בתחילת המבצע וגם בהמשכו. אספקת הדלק נקטעה, מה שגורם להפסקות חשמל ומעמיד בסיכון מיידי חולי טיפול נמרץ ותינוקות באינקובטורים. מעדותו המפורטת של מנהל בית החולים עולה מחוייבות בלתי ניתנת לשבירה לחייהם של החולים האנושים, שאין שום יכולת לפנותם. הוא והצוות יישארו איתם עד הרגע האחרון.

ב-18 באוקטובר, צה"ל הפציץ את ביה"ח האינדונזי ואת בי"ח אל-עוודה. כתוצאה מנפילת החשמל בביה"ח האינדונזי, שני חולים מתו. למחרת, ביה"ח האינדונזי פסק מלתפקד. בדיווחים דובר על 40 מאושפזים בסך הכל, מה שנותן מושג על הפער העצום בין הצרכים ליכולת של מערכת הבריאות בצפון עזה. זו הסיבה שפציעות קלות מסתיימות לא פעם במוות (בייסורים), שכן אין לצוותים הרפואיים משאבים לטפל בהן.

ישראל כמובן מפלילה כל בית וסמטה בעזה – הכל רוחש ושורץ טרוריסטים, הכל מטרה לגיטימית. ומה יהיה התירוץ לכך שנאסרה כניסתם של שישה ארגוני סיוע רפואי, שעובדים עם ארגון הבריאות העולמי, לתוך עזה? סברה שנתקלתי בה, ונראית לי הגיונית לחלוטין, היא שמדובר בצעד ענישה נקמני נגד אותם ארגונים שמטעמם הגיעו הרופאים המערביים לעזה, שלאחר מכן פירסמו מכתבים ועדויות על ירי צלפים בילדים. הנקמנות הזאת כלפי השליח שבסך הכל מוסר עדות אופיינית מאד למערכת הביטחון הישראלית. זכורה עוד ההכרזה המגוחכת של שר הביטחון גנץ על 6 ארגוני זכויות אדם פלסטינים כ"ארגוני טרור", הכרזה שלא נשענה על שום ראיה משכנעת ועילתה האמיתית היתה הבושה שעושים לישראל הדו"חות שמפיקים אותם ארגונים. ואכן המדינות האירופאיות התורמות להן ביקשו ראיות, לא קיבלו, ובסוף לא השתכנעו מן העמדה הישראלית. הגיון הכיבוש פועל כך תמיד: הענש את מי שחושף את פשעיך במקום את הפושעים. הקורבנות תמיד יהיו הפלסטינים.

על פי ארגון הבריאות העולמי, בשבועיים הראשונים של אוקטובר ישראל התירה את כניסתה של משלחת יחידה לצפון הרצועה מתוך 54 משלחות שביקשו להיכנס, ופנייתן נדחתה, עוכבה או הוכשלה. איך קוראים למדיניות כזאת, של מניעה כמעט גורפת של סיוע רפואי לאוכלוסיה תחת תנאי רעב ומלחמה איומים? ועדת האו"ם שהגישה את הדו"ח שלה ב-10 באוקטובר סיכמה זאת כך: "ישראל נקטה במדיניות מתואמת להריסת מערכת הבריאות בעזה כחלק ממתקפה רחבה יותר על עזה, ותוך כדי ביצוע פשעי מלחמה ופשע נגד האנושות של השמדה באמצעות מתקפות בלתי פוסקות ומכוונות על צוותים ומתקנים רפואיים."

מעשי טבח מדי יום ביומו

ליתר דיוק, מדי לילה. חיל האוויר מפציץ בלילה. הקורבנות ישנים, קשה יותר לפנות פצועים, הבלאגן מטורף.

בשבוע החולף בלבד, כמעט מדי לילה, קטל חיל האוויר הישראלי משפחות שלמות בבתיהן. הנה האירועים המרכזיים, וככל הנראה היו גם אחרים שנשמטו מן הרשימה הזאת.

14 באוקטובר: צה"ל חיסל משפחה בת 11 נפשות באזור אל-פלוג'ה במחנה ג'בליה ואת הרופא שהגיע לטפל בה.

17 באוקטובר: צה"ל חיסל 22 איש במחנה עקורים בבית הספר אבו חוסיין במחנה ג'בליה.

19 באוקטובר: צה"ל חיסל 33 איש בשלושה בתים, בהם 21 נשים, במחנה ג'בליה.

20 באוקטובר – צה"ל חיסל 87 איש (לפחות) בשיטוח של כמה בנייני מגורים בבית להיה.

האירועים האלה כמעט שאינם מדווחים בתקשורת הישראלית, ודאי לא בהיקף הראוי או מתוך ניסיון להבין את ההיגיון המבצעי שמאחורי הרג כל כך מסיבי. אבל גם התקשורת הזרה מתקשה לסקר אותם, והסיבה מובנת. ישראל אינה מאפשרת לעיתונאים זרים להיכנס לעזה. אלה שישנם שם הולכים ואוזלים, פשוטו כמשמעו: 123 נהרגו בידי צה"ל מאז ה-7 באוקטובר לפי נתוני "הוועד להגנה על עיתונאים", נתון שיא ב-32 שנות פעילות הארגון. במהלך המבצע הנוכחי בצפון עזה, מל"ט של צה"ל הרג צלם ופצע עיתונאי של רשת "אל-אקצא" בשעה שסיקרו את המצור על ג'בליה, ורחפן צה"לי ירה באיש מצלמה של אל-ג'זירה, שכתוצאה מכך שותק בכל גופו ונכנס לתרדמת. צה"ל גם דאג לדלל את הדיווחים מאזורי ההשמדה באמצעות השבתת שירותי תקשורת ואינטרנט, כפי שפלסטינים דיווחו ב-18 באוקטובר.

את מי משרת האיפול התקשורתי ההדוק הזה? מי מרוויח ממנו, מי שאוכף אותו או מי שמנסה לפרוץ אותו? התשובה ברורה. מה יש לישראל להפסיד מפתיחת הגבולות לעיתונות העולמית? שוב, התשובה ברורה. היא תפסיד את השליטה הבלעדית שלה בנרטיב. והנרטיב של ההסברה הישראלית, מן הרגע הראשון, היה פימפום של חוסר אמון מוחלט בכל דיווח שמגיע ממקור לא צה"לי בעזה. הנרטיב הוא שאין אמת. משסולקו נציגי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט והבי-בי-סי מן הרצועה, משנותרו שם רק נציגי אל-ג'זירה ורשתות ערביות ועיתונאים פלסטינים מקומיים – קל להסברה לטעון שהדיווחים "מוטים", שהם תעמולה של החמאס וכו'. ההסברה הישראלית היא כמו אב משפחה חמום-מוח שצורח על כל מי שמעז לחלוק עליו, ואז הוא מתיישב לארוחה ורוטן "למה כולם שותקים?".

https://twitter.com/Mahmoud_Bassam8/status/1847305949641609365

הציבור הישראלי מוגן ומבודד שבעתיים מן הזוועות שמתרחשות בשמו. במהלך השנה האחרונה פורסמו לא מעט תחקירים בעולם על פשעי מלחמה חמורים שכוחות צה"ל ביצעו ברחבי עזה. השטף האדיר של ההרוגים כמו מחק אותם מן התודעה. האירועים האלה קדמו להשמדה הנוכחית בצפון הרצועה, ואני מזכיר אותם כאן משתי סיבות. ראשית, מי שנחשף להם וקרא את הפרטים לא יכול להיות מופתע מן המתרחש כעת בג'בליה ובבית להיה. שנית, הם מלמדים דבר או שניים על הניתוק המוחלט של התקשורת והציבור הישראלי ממה שחיילינו הטובים עשו ועושים וימשיכו לעשות שם, כל עוד לא ייעצרו.

פברואר: תחקיר אינטרספט על הוצאה להורג של "שליח" של צה"ל בשיפא.

פברואר: תחקיר סקיי ניוז על חיסול של זוג הורים מול עיני ילדיהם.

פברואר: תחקיר סי-אן-אן על השמדת משפחה בפצצה של טון, ללא כל מטרה צבאית באזור.

מרץ: תחקיר וושינגטון פוסט על חיסול שני עיתונאים כיוון שתיעדו ברחפן הפצצה של צה"ל.

אפריל: תחקיר HRW על הפצצת בניין מגורים שקטלה 106 תושבים, מחציתם ילדים.

אפריל: תחקיר בלינגקאט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 8219 ברחבי הרצועה.

מאי: אוסף עדויות ודיווחים שהעליתי בבלוג על הוצאות להורג של אזרחים לא חמושים בידי רחפנים.

יוני: תחקיר הניישן על הוצאה להורג של 11 גברים לעיני משפחותיהם.

ספטמבר: תחקיר הניו-יורק טיימס על חיסול משפחה בת 7 נפשות בידי צלפים, בזה אחר זה.

אוקטובר: תחקיר העיתונאי העצמאי יונס טיראווי על יחידת הצלפים "רפאים", שתיעדה את עצמה מוציאה להורג אזרחים לא חמושים, כולל קשישים וילדים.

אוקטובר: תחקיר הניו-יורק טיימס על השימוש השגרתי של כוחות צה"ל בעצירים פלסטינים כמגן אנושי במשימות מסכנות חיים.

אוקטובר: תחקיר דרופסייט על מסע ההרס של גדוד הנדסה קרבית 749 ברחבי הרצועה.

על כל אלה אפשר להוסיף את מצבור העדויות של רופאים וצוותי סיוע רפואי, מיד ראשונה, על פגיעות ראש וחזה של ילדים מירי צלפים:

אפריל: תחקיר הגרדיאן על בסיס עדויותיהם של 9 רופאים.

יולי: מכתב 45 רופאים לנשיא ביידן.

אוקטובר: עדויות 65 רופאים מהניו-יורק טיימס.

אני עוצר כאן, כי נושא הפוסט הוא לא פשעי המלחמה כולה, אלא הפשעים שמתרחשים בשבועיים האחרונים בצפון הרצועה והסכנה האיומה שמסתמנת בחודשים הקרובים.

מאחורי ואחרי "תכנית האלופים"

מן הרגע הראשון, העילה המבצעית לתכנית דרסטית כל כך היתה מפוקפקת. איילנד דיבר על "5,000 מחבלים" שמסתתרים בצפון הרצועה. אבל מי שעוקב אחרי המהלכים, מגלה שלא היו כמעט היתקלויות עם אנשי חמאס. צה"ל מתפאר שחיסל "מאות מחבלים" – כרגיל ללא פרטים, ללא שמות או זיהוי אתרים. רק יניב קובוביץ' העז לבטא את הפיקפוק: "מפקדים בשטח ששוחחו עם "הארץ" מספרים כי ההחלטה לעבור לפעול בצפון הרצועה התקבלה בלא דיון מעמיק, ונראה שהמהלך נועד בעיקר כדי ללחוץ על אוכלוסיית עזה… אוגדה 162, שהושארה בדרום הרצועה, התבקשה להתכונן לפשיטה נרחבת בג'באליה שבצפונה – למרות שלא היה מידע מודיעיני שהצדיק זאת… בנוסף, בין בכירי מערכת הביטחון לא היתה תמימות דעים בנוגע לנחיצות המהלך, ובצה"ל ובשב"כ היו מי שחשבו שהוא עשוי לסכן חיי חטופים. מקורות ששוחחו עם "הארץ" העידו כי החיילים שנכנסו לג'באליה לא נתקלו במחבלים פנים אל פנים."

ובכן, מה המוטיבציה האמיתית מאחורי התכנית? אתם כבר יכולים לנחש. בשעה שאני כותב את המילים האלה, הקימו מאות ישראלים "עיר סוכות" סמוך לקיבוצים רעים ובארי, תחת הקריאה "נערכים להתיישבות בעזה". 21 שרים וחברי כנסת מן הליכוד ומן הציונות הדתית מכבדים את האירוע בנוכחותם, והחזון מדבר על "הקמתה מחדש של העיר עזה כעיר עברית, טכנולוגית, ירוקה ומאחדת את כל חלקי החברה הישראלית." (מה שנכון – מאז ומעולם ישראלים התאחדו סביב גירוש ועקירה של פלסטינים). זהו המשך ישיר לאירוע החגיגי בבנייני האומה בינואר השנה ("כובשים ומיישבים את חבל עזה)", בהשתתפות אלפים, שבו נכחו לא פחות מ-27 חברי קואליציה. פרופורציונלית לתמיכה ציבורית, משמעות הדבר שכמעט כל ישראלי אחד מארבעה תומך ב"ניקוי" הרצועה מפלסטינים ויישובה ביהודים.

תנועת "נחלה" של דניאלה וייס כבר ערוכה עם התכניות, שישה גרעיני התיישבות, 700 משפחות מחכות בתור, וכל מה שחסר זו שעת כושר. רגע אחד של הסטת תשומת הלב הלאומית (לצפון, לגדה, לאיראן, לא חסר), רגע אחד של נחישות, של "הכרעה" סמוטריצ'ית, והיתד ייתקע מעבר לגבול. יקראו לו "מאחז צבאי" או "חווה חקלאית", יקרצו ימינה ויתפתלו שמאלה, כל אלה פרטים מוכרים ויגעים, הצבא הרי לא יפקיר אותם, אלה טובי בנינו, הצבא הרי בשר מבשרם. והשיבה היה תהיה.

חדי העין ידעו זאת מן השבוע הראשון למלחמה: בשעה שרוב הישראלים עדיין עיכלו את גודל השבר, הציונות הדתית פרשה מפות ותקעה בהן סיכות התיישבות. הפצע של "ההתנתקות" הרי עדיין היה פתוח, זהו פצע פתוח במכוון, הרי לא נתנו לו להגליד אף פעם, טראומה שנחייתה ולובתה והונחלה מחדש שנה אחרי שנה, שפיעפעה את רעליה אל פורום קהלת ואל שורה שלמה של פוליטיקאים חדורי-שנאה ותאוות-נקם בלתי נדלית בימין. היה זה גילגול מחודש של תבנית יסוד ישראלית – ליבוי במקום ריפוי, מעגל תאוצה של סבל וזעם – שהתממשה לפני הכל בתעשיית השואה, הקורבנות שלא יכולים עוד לחטוא כי קורבנותם הקדושה מציבה אותם מעבר לטוב ולרע, והם קורבנות תמיד, מ"גבולות אושוויץ" של אבא אבן, דרך הדמוניזציה הנאצית של ערפאת בנאומי בגין, "שואה בחדר האטום", ועד למה שנעמי קליין כינתה "הפיכת הטראומה של ה-7 באוקטובר לכלי נשק".

ואורית סטרוק, כמובן, ידעה זאת לפני כולם, כשחזתה, במאי 2023: "על עזה – אני  לא חושבת שעם ישראל נמצא שם כרגע מבחינה תודעתית, ולכן זה לא יקרה לא היום ולא מחר בבוקר. בהסתכלות ארוכת טווח – אני מניחה שלא תהיה ברירה אלא לעשות את זה. זה יקרה כשעם ישראל יבשיל את זה, ולדאבוני הרב זה יעלה לנו במחיר דמים." עד כמה זה היה "לדאבונה" קשה לדעת, שכן אותה סטרוק, בעיצומה של המלחמה, התמוגגה מן הגאות בהתנחלויות בגדה (שהיתה קשורה הדוקות למה שמתרחש בעזה) ותיארה אותה כ"תקופה של נס".

מה הקשר בין קדירת המשיחיות הגדושה הזאת לתכנית האלופים? הנה הקשר. השבוע חשף עמרי מניב שהאלופים שקידמו את התכנית הם בעיקר "פרזנטורים", ושהרוח החיה מאחוריה הוא ארגון הימין "צו 9". למי שלא זוכר, מדובר בארגון מציתי המשאיות שהתחרפן מעצם הרעיון שהחוק הבינלאומי מחייב את ישראל לאפשר מעבר של סיוע הומניטרי לעזה; חיבור טבעי לגיורא איילנד. מייסד הארגון, שלמה שריד, זכה בעקבות כך שארה"ב תטיל עליו סנקציות אישיות. על פי החשיפה של מניב, שריד הוא שיצר את הקשר בין איילנד ל"פורום המפקדים במילואים", שהתייצב מאחורי התכנית. בין מייסדי הפורום גם אלוף (מיל.) גבי סיבוני, ממכון משגב. מכון משגב קם על חורבות "המכון לאסטרטגיה ציונית", שמאחוריו עומד – הופה, מי היה יכול לראות את זה בא? – פורום קהלת.

בקהלת שיכללו במשך שנים את היכולת להשפיע דרמטית על סדר היום הציבורי בישראל דרך זרועות ותת-שלוחות שפועלות תחת שמות תמימים למראה, לפעמים תוך שחוקריו מכחישים כל קשר אליו. שלמה שריד ממש מצטט את ספר ההפעלה של הפורום כשהוא מסביר בשיחת זום פנימית של חברי "צו 9": "פיצחנו פה איזושהי אסטרטגיה, לקחת נושא ליבה, שנוי במחלוקת, ודווקא כשגופים אזרחיים באים ומציעים את הפיתרון ומגיעים לתוך הממשלה מצדדים שונים. הגענו מימין והגענו משמאל." איילנד היה מודע לכך ששריד ושחברים בפורום המפקדים במילואים חותרים לחידוש ההתנחלות בעזה, אבל הוא מכחיש שהתכנית שלו נועדה להכשרתה; כך נשמעת הכחשה של אידיוט שימושי. כמו כל מפקד טוב בפיקוד המרכז, ששולחים אותו לאבטח הילולת מתנחלים בקבר יוסף או לחסום את היציאות מכפר קדום וכפר ביתא, הוא ימשיך לטעון שהפתרונות שלו הם "בטחוניים" ואין בהם ולו שמץ של תמיכה בסדר היום המתנחלי. "זה לא פוליטי", מסבירים לנו שוב ושוב כל אותם חמורים של המשיח, והוא בינתיים צוהל על גבם ומדי פעם מזיל דמעה על "מחיר הדמים".

הגענו לקצה שכבות התרמית של תכנית האלופים. ואלו הן:

– התכנית כלשונה היא כבר פשע מלחמה, בניגוד למוצהר
– צה"ל לא סיפק מרווח זמן "הומניטרי" לפינוי בלתי מעורבים
– אין פרופורציה בין ההצדקה הצבאית המפוקפקת לבין התכנית הדרסטית
– אופק התוצאות של התכנית אינו צבאי אלא מדיני – חידוש ההתנחלות בעזה

מבט קדימה

מה ייצא מן הקדירה המבעבעת הזאת? שימו לב מה יש בה כבר:

– מצור הרמטי על מאות אלפי תושבים  
– הצדקה צבאית מפוקפקת
– ירי מכוון על מי שמנסה להימלט
– טבח יומיומי מן האוויר במשפחות שלמות
– הרעבה והצמאה
– הרס תשתיות הבריאות והוצאת בתי חולים מכלל פעולה
– מניעת כניסה של סיוע רפואי
– שיטוח שכונות מגורים שלמות
– איפול תקשורתי
– תכניות מפורשות ליישוב מחדש

איך קוראים לזה? בצפון עזה קוראים למה שעובר עליהם "השמדה". מבחינתם זה לא כל כך משנה אם ההשמדה היא יעד בפני עצמו או שלב בדרך לתפיסת אדמותיהם בידי יהודים. לפני כחודש תהה מירון רפופורט איך תתגלגל תכנית האלופים: האם באמת נחזה בהשמדה המונית של מאות אלפי עזתים, גופותיהם מתגוללות ברחובות באין אוסף, או שמא הם ימותו לאיטם, ברעב ומחלות? האם ארה"ב, או בתי הדין בהאג, יעצרו את צה"ל לפני ביצוע הפשע המחריד? רפופורט כבר הבין שהפלסטינים לא יתפנו "בתוך שבוע". אם כך, מה יעלה בגורלם?

אני רוצה להוסיף היבט קודר לתמונה. ארה"ב הולכת לבחירות בעוד שבועיים. בתנאי התיקו הצמוד בין טראמפ להאריס, הדיון הציבורי על פשעי ישראל בעזה מסורס עוד יותר מן הרגיל. אם טראמפ הולך לנצח, ההנהגה הישראלית יכולה לנשום לרווחה לחלוטין. הבריון עם הפרעת הקשב לא יעצור את ישראל משום תכנית, ברוטלית ככל שתהיה, ולו רק משום שלא ברור לו עד הסוף מה ההבדל בין עזה לישראל. האריס, מצידה, לא תסתכן בישורת האחרונה בשום הצהרה חריפה, לצד זה או אחר; לבטח לא תסכן את הקול היהודי הדמוקרטי בהצבת אולטימטום אמיתי לישראל, ולמעשה היא כבר אמרה זאת. הכלל הבדוק אומר שככל שמועד הבחירות קרב, כך אמירות המועמדים נעשות חלולות יותר. ואחרי הבחירות? שום דבר לא בוער. הנשיא/ה החדש/ה לומד/ת את המצב. "אנחנו עוקבים מקרוב" אחרי המתרחש בעזה ו"עובדים עם בעלי בריתנו" לקראת פיתרון של המצב "הטראגי" הזה.

לאירופה אין מנופי השפעה לטווח מיידי על ישראל, וממילא הסתירות הפנימיות בתוך האיחוד האירופי – בראש ובראשונה, התמיכה הנחרצת של גרמניה בישראל – מסכלות כל צעד דרסטי בכיוון הרצוי. בהאג כמו בהאג, טחנות הצדק טוחנות לאט. רק מוושינגטון תצמח הישועה, אבל וושינגטון מיום ליום עסוקה יותר בהתבטאות השערורייתית האחרונה של טראמפ. מכונת הרעל של הימין האמריקאי (בתגבור אילון מאסק) כבר נכנסת להילוך גבוה בייצור דיסאינפורמציה וחדשות סרק והתוצאה הבלתי נמנעת תהיה ששוב, לאף אחד לא יהיה אכפת מפלסטינים שנקברים בערימות.

כל זה מעניק לישראל "חלון הזדמנויות" של חודש-חודשיים, שבמהלכם תוכל אף להעצים את מבצע ההשמדה בצפון עזה. ככל שאני רואה – שום דבר לא יעצור אותה בתקופה הזאת (וספק אם גם אחרי). זאת ועוד, האש בצפון ובלבנון גם היא פועלת כמסך עשן ביחס לעזה ולגדה המערבית. כמה פלסטינים ישראל תשמיד בתקופה הזאת בצפון עזה?

נכון ל-22 באוקטובר, ישראל הרגה במובלעת צפון עזה כ-640 פלסטינים מתחילת המבצע – ממוצע של כ-45 איש כל יום. זה לא נשמע הרבה ביחס למספרים שהכרנו במהלך השנה הזאת אבל צריך לזכור שבמובלעת חיה רק חמישית מאוכלוסיית הרצועה. פרופורציונלית, אם כן, הדבר שקול להרג של 225 עזתים ביום. אלה כבר מספרי השיא שנרשמו בחודשיים הראשונים של המלחמה, כשחיל האוויר הישראלי קטל בהפצצות מסיביות 250 איש כל יום. אין פלא אפוא שתושבי צפון עזה אומרים שהשבועות האחרונים היו הקשים ביותר מתחילת המלחמה. ביממה האחרונה לפני שהפוסט הזה פורסם, צה"ל הרג כ-70 איש בצפון הרצועה.

ובכל זאת, קשה להאמין שבקצב של 45 ביום, אפילו 100 ביום, ישראל תתקדם בשיטתיות להשמדת כל 400 אלף התושבים שבצפון הרצועה; זה ייקח יותר מ-10 שנים. אם נהדוף מעלינו את אפשרות הקצה, של השמדה המונית באמצעים שלא ראינו עד כה, הכיוון שאליו הולכת ישראל מסתמן כדרך ביניים בין השמדה לטרנספר. הרושם הזה מתחזק בימים האחרונים ממש, כשצה"ל החל לפרסם צילומים של שיירות עקורים שעושות דרכן דרומה. כאן שוב המציאות והנרטיב הישראלי התפצלו מהר מאד, ולכן חשוב לומר את האמת.

האמת היא שצה"ל החל לפנות בכוח כמה מקלטי עקורים ולאלץ אותם, תחת איומי רובים, לעקור דרומה. ערוץ התעמולה "כאן" פירסם צילומי רחפן של השיירה תחת הכותרת "עזתים עוזבים את ג'בליה". הם "עוזבים" כמו שתושבי ליד ואל-מג'דל ומנשייה "עזבו" ב-1948. התושבים עצמם מעידים: "מי שלא מיישם את ההוראות, יורים בו". ככה, נשים וילדים בשיירה אחת, גברים מעל גיל 16 בהרמת תעודות זהות, עקירה כפויה שמצלמות הצד העוקר לעתים נדירות בלבד מתעדות באופן ישיר. שנים אחר יכתבו בספרי ההיסטוריה: הם עזבו מרצונם.

ממש באותן שעות שהטלוויזיה הישראלית שידרה תמונות של "העזיבה" הרגועה הזאת, עיתונאי דיווח על הפצצה נוספת של מקלט עקורים, באותו מחנה ג'בליה, שממנה נהרגו 10 אנשים ונפצעו 30. עדות של פרמדיקית ששהתה במקום חושפת את הזוועה: מל"ט כרז מן האוויר לשוכני המתחם לעזוב אותו, ואחרי 10 דקות בלבד, בטרם הספיקו האנשים לצאת, המקום הופגז. במקביל, ומיד לאחר יציאת העקורים מבתי הספר/מקלטים, צה"ל מעלה את המבנים האלה באש.

התמונה מתחילה להתבהר. תכנית האלופים היא לא רק תרמית אלא גם פלופ מבצעי. האוכלוסיה שקיבלה איומים, מעשה שטן, לא נאותה להתפנות מרצונה אל פגזים וקליעים מתעופפים. גם על סף מוות, אדם יעדיף את הסבל המוכר על פני האימה הלא מוכרת (רק מי בצה"ל מסוגל לדמיין את מחשבתו של פלסטיני כ"אדם"?). הרמזים לא חיכו שבוע, אלא החלו לנחות מן הרגע הראשון. ההשמדה היתה שלב ההפחדה, שלב הטרור, הדרך של צה"ל לשכנע את תושבי צפון הרצועה להתפנות "מרצון". רק שגם זה לא הספיק. או-אז נשלחו כוחות רגליים אל מקלטי העקורים והכריחו אותם, בקנים שלופים, לצאת החוצה ולהתחיל לצעוד דרומה (אחרי שהגברים הופרדו ונלקחו לחקירה או מעצר).

כל הסימנים מראים שישראל לא מתכננת לתת לעקורים לחזור. במובן הזה, ההשמדה בצפון עזה שונה מכל מה שראינו קודם לכן. צה"ל באמת דואג לשרוף ולהרוס ולשטח כל מבנה אחרי יציאת הפלסטינים – ולפעמים גם על ראשם. בימים האחרונים פורסם (על כורחי עלה בי חיוך מר כשקראתי את הכותרת) ש"בארה"ב ובאירופה חושדים שישראל פועלת לדחיקת הפלסטינים מצפון הרצועה". חושדים. פה חשדתי. מעניין מתי ייפול האסימון.

כמה זמן זה ייקח? קשה לנבא היכן בדיוק תתמקם נקודת הממוצע בין כוח העמידה של הצפון-עזתים, מכסת ההרוגים היומית המירבית שצה"ל מקציב לעצמו משיקוליו הוא והתגובה הבינלאומית. דיווח מן היממה האחרונה לפני פרסם הפוסט מציין שהעקורים אינם מתמקמים מדרום לציר נצרים אלא בפאתי העיר עזה; הם חוששים כי אם ייצאו את תחומי המובלעת, כבר לא יוכלו לשוב אליה. אם צה"ל יגרש אותם גם משם, זו תהיה ראייה נוספת לכך שלא שיקולים מבצעיים מנחים את מבצע הטיהור של צפון עזה.

בקצב הנוכחי, מכל מקום, ההשמדה והטרנספר יכולים להימשך, זה לצד זה, עוד שבועות רבים.

מה נותר לנו לעשות?

לא הרבה. ואנחנו בעצמנו לא הרבה. אבל את המעט שאפשר, צריך.

נתחיל במה שאין צורך או טעם לעשות. חידלו להתייחס לקריאות מן היציע, לרעש הרקע הבלתי פוסק של הסחת הדעת הפנים-ציונית: "אבל אמנת החמאס!", "אבל איראן!", "אבל הם ברברים!". דבר מזה לא רלוונטי לנוכח רצח עם (המילים אינם נזרקות בחופזה, הנה לכם ארבעה היסטוריונים ישראלים שהגיעו למסקנה הזאת, והם מומחים גדולים ממני). איך בדיוק טבח ה-7 באוקטובר מצדיק שריפת בתי ספר ומאפיות? מה הקשר בין אמנת החמאס למניעת כניסה של ציוד רפואי שמתגלגלת למוות סיטוני של פצועים? הדיון נגמר לפני שהוא התחיל. הלאה.

התעלמו מן הקריקטורה הנקראת "אופוזיציה". ה"אלטרנטיבה" שהיא מציעה משתרעת בין "היפרדות" שמשאירה לישראל חופש פעולה ביטחוני מוחלט בשטחים והחייאה של "האופציה הירדנית" (יאיר גולן) לבין "כיבוש אסטרטגי" בעזה ובלבנון (רונן צור). עד כאן הבדיחה שנקראת "אלטרנטיבה מדינית לימין" בפוליטיקה הישראלית. ושוב: הקשקוש הבלתי פוסק על הסדרים מדיניים משוכללים, רב מפלסיים ומולטי-לטרליים, משרת מטרה עיקרית אחת: בריחה מן המציאות המדממת. סירוב להתמודד עם מעשינו שלנו והשלכותיהם על המציאות הזאת, סירוב לקחת אחריות על האסון, שגם אם החמאס תרם לו נכבדות, עדיין תרומתנו כבדה יותר. ובעיקר, סירוב לראות בפלסטינים בני אדם ממש כמונו ולא פסולת אדם. בשעות הרבות שביליתי בקריאת עדויות מעזה, אחת התופעות שזיעזעה אותי אישית יותר מכל, אף כי תוצאותיה לא תמיד היו מחרידות כמו פשעים אחרים, היתה האופן שבו חיילי צה"ל מעיזים (מלשון איסוף העיזים בעדר) את הפלסטינים מנקודה לנקודה. כמו עדר חיות, הצלפים והרחפנים מזנבים בהם, יורים אש חיה במי שממאן לזוז או מתעכב, או משגרים התראת פינוי ומייד מפציצים את האנשים שלא הספיקו לברוח. דה-הומניזציה כזאת היא טריגר שואתי מוכר מסצינות של "העמסת יהודים" על קרונות בקר.

דרגת הדה-הומניזציה של האדם הפלסטיני במרחב השיח הישראלי הגיעה לידי כך שכמעט אין לנו שותפי שיח בתוכו. את זה צריך להבין, להפנים, ולהוציא מסקנות. לבטח אין טעם לקונן על כך בלי סוף או לנסות להתדפק על דלתות אטומות כמו לב.

לנו נותר לסרב למלחמת ההשמדה ולשתף פעולה עם כל ארגון או תנועה בעולם שמבקשים לעצור אותה.

שקר עשיתי בנפשי, וחסד איתכם הקוראים, כשכתבתי שוב ושוב "ישראל חיסלה" או "צה"ל הפציץ" . הייתי צריך לכתוב "בן דוד שלך חיסל", "החבר שלך מהתיכון הפציץ", "הקולגה שלך כיוון וצלף". וכך הלאה. מסכת הפשעים שנפרשה כאן איננה ערטילאית כל כך, חלק עצום מן הציבור הישראלי נוטל בה חלק, וכידוע לנו החל מן הימים הראשונים, מאות ואלפים מהם גם מתעדים את עצמם תוך כדי מעשה, ורבים אחרים קוראים להשמדה בגלוי. אבל הרוב לא זחוח ומפורש כל כך; הרוב פשוט מתגייס למאות ימי מילואים "כי צריך להגן על המדינה", הולך ומבצע פשעים מבלי דעת, מחצי דעת, מדעת מושתקת ורמוסה. ויש עוד אלף סיבות ותירוצים, אבל שוב, כל הסיבות והתירוצים מתפוררים מול 16 אלף ילדים מתים, מתוכם יותר מ-3,000 בני פחות מ-5, מזוהים בשמם ובמספרי הזהות שלהם. והם מתפוררים מול ההשמדה של כל התשתיות האזרחיות, שאין ולא יכולה להיות לה תכלית צבאית טהורה.

כך שכולנו נושאים באחריות, מי יותר ומי פחות. תנועת הסירוב כבר כאן, היא נעורה מאוחר מדי ולאט מדי, ועדיין, היא זקוקה לכל עידוד ותמיכה והגברה שאפשר לתת לה. הקונצנזוס סביב מלחמת ההשמדה מרעיל את החברה הישראלית ומשחיר את עתידה כל כך, שגם כיסים קטנים של התנגדות יכולים להפיץ כוח עמידה ותקווה במי שלא נסחף בטירוף.

ונוכל גם לחפש שותפי מאבק בחו"ל. מנוף הלחץ הקריטי, כפי שכבר הזכרתי, הוא צינור אספקת הנשק האמריקאי. במלחמה הזאת הצינור הזה פעל בקצב חסר תקדים והיה מעורב בפשעי מלחמה רבים מאד (הנה תחקיר מאד יסודי בעניין). אבל עוד משהו היה חסר תקדים: לראשונה הצינור קצת התכווץ, ולו באופן זמני, כשמשלוח של 1,800 פצצות טון הושהה לפני הכניסה לרפיח. זו טיפה בים, אבל זו טיפה מעוררת תקווה, והיא לא היתה באה לעולם לולא לחץ מתמשך של גופי חברה אזרחית על נציגיהם בממסד הדמוקרטי, לחץ שבסופו של דבר פיעפע אל הבית הלבן. עצומות, מכתבים לחברי קונגרס, פרסום עדויות, מפגשים עם קולגות בארה"ב שבהם תספרו להם על האמת בעזה ובישראל – כל דרך להטות את דעת הקהל נגד התמיכה האוטומטית בישראל מבורכת. הזירה הזאת שורצת כרישים – אנטישמים מצד אחד, ו"מהנדסי אנטישמיות" מטעם ההסברה הציונית מצד שני – אבל מי שעיניו בראשו יידע להישמר מאלה כמו מאלה.

המאבק לעצירת מלחמת ההשמדה והטרנספר בעזה ובמיוחד בצפון הרצועה הוא קודם כל מאבק אנושי, למען החיים, הן של העזתים והן של הישראלים, ולמען אפשרות עקרונית להצמיח חיים מתישהו באדמה הזאת, הספוגה דם ואיבה לדורות קדימה. אין פטריוטי ממנו.

"המימד האנכי": צה"ל

ידיעה קטנה שפורסמה בעיתונות הכלכלית לפני שבועות ספורים בישרה שחברת הסטארט-אפ הישראלית "אקסטנד" (XTEND), שמייצרת רחפני קרב, גייסה השנה 30 מיליון דולר. מתחילת המלחמה בעזה סיפקה החברה 500 רחפנים לצה"ל תמורת 10 מיליון דולר; "המכירות לצבא הביאו אותנו הרבה יותר חזקים לגיוס ההשקעות", אמרו בחברה. זה לא מפתיע: מלחמות בעזה מזניקות את עסקי הנשק הישראלים, וגם המלחמה הנוכחית תרמה תרומה משמעותית לקידום מכירותיהם.

הידיעה על גיוס ההשקעות של "אקסטנד" לא עוררה תשומת לב מיוחדת בישראל, אך היא צדה את עינו של פרופ' ר'סאן אבו-סיטה, רופא כירורג פלסטיני-בריטי (ומאפריל השנה, רקטור אוניברסיטת גלאזגו), שהגיע לבצע ניתוחים בעזה בחודש וחצי הראשונים של מלחמה. אבו-סיטה זיהה את המותג "אקסטנד": "המפלצות האלה מייצרים רחפנים עם רובה צלפים. לילה אחד היו לנו 30 פציעות כשהם נשלחו לירות באנשים שניסו להגיע לבית החולים אל-אהלי. אחד מהם היה ילד בן 9 שנורה בצווארו. הוא דימם למוות בחדר הטיפול הנמרץ".

"אקסטנד" מציגה את התמהיל הכה-אהוב על הישראלים: צעירים יוצאי צבא, יזמות, טכנולוגיה צבאית "סקסית" ומתוחכמת, רווחי עתק בזמן קצר להפליא. זו הסיבה שהחברה והעומד בראשה, אביב שפירא, זוכים לשפע כתבות תדמית מפרגנות בשנתיים האחרונות. שפירא חוזר על המסרים בכל אחת מהכתבות האלה, כמו בכתבה הזאת ששודרה ב"כאן". מסר אחד הוא שהפעולות של הרחפן "מאד כירורגיות ומדוייקות"; מסר שני הוא שמטרת המערכת היא "לשמור על חיי אדם".

מה חושב הכירורג ר'סאן אבו-סיטה על השימוש הזה במילה "כירורגי" לתיאור ירי מפוזר על עשרות אנשים?

בואו נתעכב שניה גם על הביטוי "לשמור על חיי אדם", שלפעמים מועצם עד כדי "להציל חיי אדם". זהו מרכיב תדמיתי קבוע בעולם מערכות הנשק המתקדמות, האוטונומיות למחצה או למעלה מזה, שנעזרות בבינה מלאכותית לסרוק, לזהות ולהשמיד יעדים. "רחפנים יחליפו ככל הנראה את החיילים בחלק מן המשימות המסוכנות על מנת לשמור על חיי אדם ויתנו לחיילים בשטח אפשרות לנהל לוחמה חכמה הרבה יותר", נכתב בכתבה מן השנים האחרונות; סרטון תדמית של רחפן "לאניוס" מתוצרת "אלביט" מתהדר ב-maximizing human survivability. "לאניוס" מבחין בין חמושים לאזרחים לא חמושים באופן אוטונומי, מה שמעורר ספקות כבדים לגבי סיכויי השרידוּת של אזרחים שיזוהו בטעות כחמושים.

ובעצם, זה העניין. בסופו של דבר, היתרון של שמירה על חיי אדם נחלק באופן מאד לא סימטרי בין התוקף למותקף. רחפנים וכלי נשק רובוטיים אחרים נוצרו, לפני הכל, כדי להרחיק לוחמים מזירת הקרב ובכך לצמצם את הסיכון לחייהם. זו בוודאי מטרה נעלה. אלא שתוצר בלתי נמנע של המהפכה הזאת בשדה הקרב היה חשיפה מוגברת של המותקפים לסיכונים *לא ממוקדים* ולא כירורגיים. התוצאה הזאת מתממשת באופן הבוטה ביותר במצבי לוחמה אסימטרית, בין צבאות משוכללים ומצויידים בשיא הטכנולוגיה לבין יחידות גרילה שנשענות עדיין על לחימה פיזית בשטח ללא הלוקסוס של שיגור כלי רובוטי שיסתכן בשבילך. בדיוק משום שהצד בעל היתרון הטכנולוגי – נניח, צבא שמפעיל רחפני תקיפה – שרוי בבטחה הרחק מטווח הפגיעה של הצד הנחות יותר, פתוחה בפניו האפשרות להפעיל עוצמת אש גדולה הרבה יותר מאשר היה מעז לו נאלץ להפעיל אותה פיזית בקרבת האויב. וכך יוצא שהרווח ההיפותטי של "הדיוק הכירורגי" יוצא בהפסד הקונקרטי שנגזר מעוצמת אש גדולה מאד – המספר האבסולוטי של טעויות בזיהוי ונפגעי נזק אגבי נוסק למעלה.

זאת ועוד, צה"ל מפעיל מגוון גדול של רחפני תקיפה בעזה, ורובם הגדול אינם "כירורגיים" וגם לא נועדו לכך. רחפן "קרנף" שפותח ביחידת יפת"ח יורה רימונים ממטול; רחפני "רותם" (תעשייה אווירית) ו"מעוז" (רפא"ל) נושאים מטענים ומתפוצצים איתם על המטרה ("מסייע ללוחמים להגדיל את טווח הקטלניות שלהם באופן ששומר על חייהם"); ולהקות רחפנים שתוקפות במשולב תא שטח של האויב (שוב, באופן לא כירורגי).

הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי, היה הפרוייקטור הנלהב של החדרת הרחפנים לשירות מבצעי בצה"ל. כדרכו, עטף את מהלך הברוטליזציה הזה של הצבא בז'רגון פסבדו-תיאורטי על "המימד האנכי" ולחימה "רב-מימדית". הוא חנך את יחידת "רפאים" – כשמה לא היא, התקשורת הוזמנה והיחידה נחשפה ברעש גדול – שמפעילה את כל סוגי הרחפנים בשירות כוחות קרקע, ונהנית מזרם קבוע של כתבות יח"צ. בד בבד, רחפנים הוטמעו ביחידות השדה עד כדי הקצאת להקת רחפנים אוטונומים לכל מפקד פלוגה מסייעת בצבא הסדיר.

עזה היא מעבדת הניסויים של תעשיות הנשק הישראליות. בכל סיבוב דמים, צה"ל מכניס לשימוש כלי משחית חדשים, חלקם בבכורה עולמית, ועיני הקניינים צופיות. לכאורה, אין סיבה להקדיש מאמר שלם רק לרחפני התקיפה. אחרי הכל, עיקר ההרג וההרס בעזה היו תוצאה של הפצצות מסיביות, בפצצות טון או חצי טון, של שכונות מגורים שלמות. נזקם של הרחפנים מצומצם הרבה יותר. ואף על פי כן, רחפני התקיפה ראויים מאד לדיון נפרד, שכן הם מסמנים, באופן הברור ביותר, את קו הגבול בין מערכות נשק פסיביות למערכות אוטונומיות, מעבר שמטריד מאד הרבה אנשים ברחבי העולם, הרבה פרלמנטים וועדות וארגוני חברה אזרחית; זהו דיון שכמעט אינו מתקיים בישראל. הרחפנים הם השחקן החדש בזירה – בעזה טבילת האש שלהם היתה ב"שומר חומות", ואילו ב"חרבות ברזל", כדברי תא"ל במיל' יעקב נגל, סגן ראש המטה הלאומי לשעבר ומי שהיה מעורב שנים ארוכות בפיתוח הטכנולוגי של צה"ל, "האוויר בעזה מלא בהם".

המימד האנושי: עזה

איך זה מרגיש, לחיות בעזה כשהאוויר מלא ברחפנים? הזמזום הבלתי פוסק, החדירה המבהילה של הרחפן דרך החלון, צרחות האימה, ההסתתרות. הרסיסים. הדימום. המתים והפצועים. איך מתעדים פגיעה בידי רחפן?

אלה קולות ומראות שלא יבקיעו אל התקשורת. גם בתקשורת העולמית, שמתרכזת בקצה העליון של החורבן בעזה, אין איזכורים רבים לתקיפות רחפנים. בישראל, כאמור, הסיקור כולו חנף ומעריץ, מנקודת המבט של מפעיל הרחפן, אם לא של היצרן עצמו. אין לי ספק שרחפני תקיפה אכן חיסלו לוחמי חמאס ותשתיות טרור במסגרת הפעילות האינטנסיבית שלהם בעזה. מצד שני, לא צריך להיות ספק שזה לא כל הסיפור. רחוק מכך.

בשורות הבאות אביא סדרה של אירועים שתועדו בכמה אתרים ובעיקר בטוויטר. המדווחים הם תושבים או עיתונאים עצמאיים שמצאו עצמם תחת התקפת רחפנים. העדויות גולמיות, ראשוניות. הן לא מגיעות מדוברי חמאס (אף כי ישראלים רבים כבר לא מסוגלים להבחין בהבדל). אלה לא "תחקירים" מדוקדקים שעבדו עליהם חודשים ארוכים, אבל יש פה די והותר חומר גלם לתחקירים, אם מישהו ימצא את הפנאי והיכולת. כל כך הרבה דברים נוראיים קורים ברצועת עזה, אסון רודף אסון, ואין מי שיתעד ויתחקר מספיק את כולם.

7.1: רחפנים יורים לעבר תושבים שמנסים להקים אוהל מגורים.

24.1: טבח אל-ראשיד. קבוצה של מאות תושבים רעבים, שהמתינה למשאיות סיוע על כביש אל-ראשיד בסמוך לחוף עזה, הותקפה בידי להקת רחפנים. כ-40 תושבים נהרגו מן הירי. הכתבה מתארת פרקטיקה שחוזרת גם בעדויות אחרות: שימוש בירי חי של רחפנים "לזרז" אזרחים עזתים שמתפנים מאזור מסויים. תושב שייח'-רדואן שהתפנה יחד עם אשתו וילדיו במונית, מספר על רחפן שירה כ-15 כדורים על המונית בזמן שזו נסעה לכיוון מרכז עזה. תושב אחר מתאר ירי רחפנים מיד אחרי שצה"ל הצניח עלונים עם הוראות פינוי.

2.2: אולפאת שאקורה, בת 39, נמלטה מחאן יונס לרפיח, ובהגיעה לשם גילתה שהוריה עדיין בחאן יונס. היא יצאה ברגל בחזרה לשכונת אל-אמל בחאן יונס, יחד עם בנה בן ה-5. כשהגיעו סמוך לשכונה, רחפן ירה בה ופצע אותה אנושות. אולפאת אמרה לבנה לרוץ לבית המשפחה. הוא הצליח להימלט ולהגיע לבני משפחתו, אך אלה פחדו לצאת מן הבית כי השכונה שרצה רחפנים. אולפאת דיממה במשך 3 שעות ומתה.

8.2: עדותו של זיאד יאסין, בן 13, שנקלע יחד עם אביו למטח ירי של רחפנים. זיאד נפצע מ-14 כדורים, אביו נפצע מ-5 כדורים (הדוד והדודה נהרגו עם שתי בנותיהם, לא ברור אם מהרחפנים). הוא עבר 8 ניתוחים, מצבו עדיין רעוע, ובחיוך שובר לב הוא אומר: "אני נשבע שלא עשיתי להם כלום, לישראלים. רק הלכתי ושיחקתי, לא עשיתי שום דבר שזה מגיע לי."

https://twitter.com/i/status/1755633434028847543

19.2: תחקיר של "יורומד" על הרג בידי רחפנים. ב-24 בדצמבר נורה אמיר עודה, בן 13, על ידי רחפנים מחוץ למרפאת הסהר האדום שאליה התפנה עם משפחתו. הכדור חדר דרך החלון ופגע בחזהו של עודה, שלבסוף מת מאיבוד דם. ב-12 בפברואר רחפנים ירו למוות בשני אחים צעירים, בני 17 ו-19, הצעיר שבהם מוגבל פיזית ומנטלית, באוהל במחנה הפליטים אל-שאבורה. באותו יום הרגו רחפנים ישראלים זוג אחים נוסף, בן 16 ובת 21, במחנה באדר צפונית-מערבית לרפיח. התחקיר מתאר שימוש ברחפני Lanius (של "אלביט") ו-Matrice 600  (של DGI) שיורים אש אוטומטית.

12.3: רחפן פתח באש על עיתונאית שמדווחת משכונת חמד.

12.3: הסופרת והאקטיביסטית האמריקאית-פלסטינית סוזן אבו אל-האווה סיירה בדרום הרצועה במשך כמה שבועות וגבתה עדויות מנשים שאושפזו בבתי חולים. אחת הנשים סיפרה שכמה עשרות מהם מצאו מחבוא במבנה נטוש. כוחות צה"ל הקיפו אותם והחדירו פנימה רחפן שריסס את קירות החדר בירי, בעודם שם, צורחים באימה. הכתבה מתארת חוויות מחרידות נוספות מן הימים שעברו עליהם כשהיו כלואים בידי צה"ל.

18.4: ילד בן 9 נפגע מקליע של רחפן בזמן ששהה בחדרו בבית; ניצל בנס.

18.4: הצטברות עדויות על שימוש זדוני ברחפנים במחנה נוסייראת. הרחפנים משמיעים בלילה הקלטות "מערערות" – בכי תינוקות, נביחות, זעקות לעזרה – ותושבים שיוצאים החוצה לבדוק את מקור הקולות, מטוּוחים בידי רחפנים.

https://twitter.com/Lauara_It/status/1780682969532744190

19.4: ילדה במחנה נוסייראת תיעדה ירי של רחפן לתוך דירתה.

13.5: רחפנים פתחו באש על שיירה של רכבי עיתונות והגנה אזרחית ברפיח.

15.5: רחפן פתח באש על צוות עיתונות בג'באליה.

16.5: אשת צוות רפואי בבית החולים כמאל עדואן בבית לאהיא נורתה למוות בידי רחפן בשעה שהיא מטפלת בפצועים בשטח בית החולים.

הרשימה הזאת אינה ממצה, וכל יום שחולף מאריך אותה. התמונה שמצטיירת מוכרת עד זרא: מרגע שכלי משחית מופקד בידי חיילים בזירת קרב, אין שום דרך להגביל את השימוש בו לשימושים התיאורטיים שעבורם הוא יוצר במעבדה. כל הסימנים מראים שצה"ל מפעיל רחפנים בעזה לא רק ככלי איתור וזיהוי, לא רק ככלי חיסול טרוריסטים, אלא גם ככלי שיטור למטרות כלליות: הטלת סגר על מתחמים, אילוץ תושבים להסתתר בבתיהם, או להיפך, שידולם לצאת החוצה; זירוז תנועת אנשים; או סתם הטלת אימה. כל זאת בירי חי שגובה חיי חפים מפשע, מתוך התייחסות אגבית אל אוכלוסיה אזרחית כאל עדר כבשים שיש להעיז מתוך המכלאה וחזרה פנימה.

וכך אפשר לראות באור שונה את סיסמת המכירות המנצחת של רחפני התקיפה – "לשמור על חיי אדם". מסתבר שיש אדם שראוי לשמור על חייו, והוא החייל הישראלי, ויש אדם שחייו אינם ראויים לשמירה – עובר אורח פלסטיני, ילד או אישה פלסטינית. או שמא לא מדובר באותו יצור? "אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם" (בבא מציעא קי"ד). ועל "דיוק כירורגי" מוטב שלא תיאמר עוד מילה.

המימד האופקי: אנחנו

הכניסה המסיבית של רחפנים לשדה הקרב היא חלק ממגמה עולמית, שישראל ניצבת בראש החץ שלה, של שימוש גובר והולך ברובוטים לא מאויישים למשימות צבאיות. בהקשר הישראלי, אחת המטרות הסמויות של המגמה הזאת היא הורדת המחיר האנושי (בצד הישראלי) של מצב הלוחמה הנצחי עד למינימום נסבל, בלי קץ נראה לעין ("אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום", כיניתי את הלך המחשבה הזה). אבל ברקע פועל המכבש העולמי שדוחף לשכלולים טכנולוגיים בלתי פוסקים בכל הבט והבט של חיינו. ההתמכרות לפתרונות הקסם שהוא מציע בשדה הקרב היא שעמדה בבסיס השאננות מאחורי מחדל ה-7 באוקטובר (שקר "הגדר החכמה"), כפי שכעת, באיחור משווע, מבינים גם בתוך מערכת הביטחון. אבל כעת, לפני סיום, אני רוצה דווקא למקד את המבט עלינו, על החברה האזרחית שבתוכה צומחת תעשיית הנשק הקטלני הזאת. אנחנו המימד האופקי.

שנים ארוכות אני כותב על תעשיית הנשק הישראלית והמחיר הנוראי שהיא גובה – מן הפלסטינים, מן החברה הישראלית, מן הדימוי של ישראל בעולם. לישראלים יש סדרת טיעונים ארוכה מדוע תעשיות הנשק שלנו לגיטימיות או הכרחיות; אלה טיעונים מאד חלשים, והתייחסתי אליהם בסופו של פוסט קודם. תעשיות המוות חילחלו בשנים האחרונות עמוק לענפי ההייטק והסייבר הנחשקים, וכך זכו להלבנה כפולה – הרחקה מנטלית מן הדימויים המרתיעים של תותחים ופגזים כבדים, לצד התהדרות ביוקרה העצומה שמורעפת בישראל על עולם ההייטק והסייבר. אבל נשק שהורג ילדים איננו נעשה נקי או מוסרי יותר בזכות מעבד בינה מלאכותית או מצלמה דיגיטלית משוכללת שהותקנו בו. ומי שמעורב בפיתוח וייצור אמצעים כאלה איננו נקי יותר מאחריות מוסרית רק בזכות העובדה שהוא כותב שורות קוד ולא מרכיב ראשי נפץ.

מעגלי המעורבות יכולים להגיע רחוק, וצריך לתת עליהם את הדעת. "לא צריך להיות אמא תרזה", כתבתי שם, "כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך."

זוכרים את חברת XTEND מראשית הפוסט? יצרנית הרחפנים הזאת היא חברת סטארט-אפ. חברות סטארט-אפ חייבות לגייס הון. מאיפה גוייס ההון של XTEND? מסתבר שהחברה קיבלה מענק מחקר ופיתוח של 50 אלף יורו מקרן הורייזן של האיחוד האירופי, וזאת למרות שאמנות האיחוד אוסרות על מימון פרוייקטים צבאיים. למעשה, האיחוד האירופי השקיע לא פחות מ-14 מיליון יורו בחברות ישראליות שמפתחות מל"טים, ו-200 אלף יורו מתוכם הגיעו למשרד הביטחון. לאירופה יש תיאבון גדול למוצרי נשק ישראלים; כלל הייצוא הבטחוני לאירופה ב-2022 עמד על 3.7 מיליארד דולר. את הקשרים ההדוקים האלה צריך לזכור בכל פעם שמנהיגים אירופאים מגנים את המדיניות של ישראל בשטחים ובעזה; הכסף מדבר חזק יותר מן המילים.

אך זהו חשבון שאזרחים אירופאיים צריכים לעשות מול המוסדות הפוליטיים שלהם. בואו נחזור הביתה. ממש לבית שלי. מסתבר שחברת XTEND מקבלת מימון מן המעסיק שלי, אוניברסיטת תל אביב. קרן הון סיכון שהקימה האוניברסיטה, TAU Ventures, משקיעה כל שנה כמה מאות אלפי דולרים בחברות הייטק שבוחרת עבורה תכנית אקסלרטור של השב"כ. שיתוף הפעולה הזה בין השב"כ לאוניברסיטת תל אביב הושק ב-2018 ומאז השקיעה הקרן בעשרות חברות סטארט-אפ שמפתחות מוצרים, ובכן, שהשב"כ חפץ ביקרם. כמו למשל, חברה שמייצרת רחפני תקיפה שיורים על אזרחים בעזה. אוניברסיטאות בישראל מקדמות פרוייקטים של השב"כ? אל תיפלו מהכיסא; יש עוד הרבה. אלה קשרים שקופים לחלוטין לישראלים, אבל הם מככבים בתחקירים ודו"חות של תנועת ה-BDS. לכל הפחות, בל נפער עיניים משתוממות כשמדברים איתנו על חרם אקדמי. את הרע נבער מקרבנו.

בחודשים האחרונים התראיינתי בשלושה פודקאסטים ודיברתי עם המראיינים.ות על שלל נושאים שקשורים לדרכי אל הכתיבה הפוליטית, אקטיביזם סרבנות, תקשורת ותעמולה, וכמובן, על אירועי המלחמה שעדיין לא הסתיימה:

שיחה עם תמי צרי בפודאקסט "במשעול הצר"

שיחה עם יהב ארז (באנגלית) בפודקאסט "Disillusioned"

שיחה עם אדם רז בפודקאסט "אמצעים וכוונות"

רְאָיוֹת ומחשבות מעולמם של החלשים

[גרסת אודיו של הפוסט עלתה כאן]

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
(תהלים כ"ב, ט"ו-ט"ז)

אֲנַחְנוּ חֲזָקִים וַאֲנַחְנוּ נְנַצֵּחַ.
(אדוה דדון)

מראית עין של כוח

מאז ה-7 באוקטובר אנחנו מצויים בפסטיבל בלתי פוסק של כוח, ולו שתי זרועות, חיצונית ופנימית.

זרוע הכוח החיצונית היא מלחמת "חרבות ברזל", שישראל יצאה אליה מסיבה מוצדקת, אבל מהר מאד התגלגלה למבצע עונשין מחריד בהיקפו נגד כל אוכלוסיית עזה, שמעטים בעולם עוד מסוגלים להגן עליו בתום לב. כמה כוח ישראל הפעילה ברצועה? נכון לתחילת ינואר 2024,  בסך הכל הוטלו על עזה קרוב ל-50 אלף פצצות, מתוכן יותר מ-500 פצצות של טון, בעלות נזק הקפי עצום, שצבאות אחרים נמנעים מלעשות בהן שימוש. בין 45%-40% מן הפצצות שהוטלו, על פי הערכת המודיעין האמריקאית, אינן פצצות מונחות, כלומר אינן מדוייקות; צבא ארה"ב הוציא אותן משימוש בעשור האחרון. לפחות במקרה אחד צה"ל הודה שחימוש לא מדוייק גרם להרג המוני במחנה הפליטים אל-מע'אזי.

ההרס האורבני שחוללה ישראל בעזה עולה על מה שסוריה ורוסיה חוללו בחאלב ב-2016, על מה שרוסיה חוללה במריופול, ופרופרוציונלית גם על מה שהפצצות בעלות הברית חוללו בגרמניה במלחמת העולם השניה. כ-70% מהבתים וכמחצית מכלל הבניינים נהרסו או נפגעו ברצועת עזה. ישראל של נתניהו, לצד סוריה של אסד, רושמת לה זכויות יוצרים על פשע נגד האנושות חדש שהולך ומתגבש במשפט הבינלאומי: דומיסייד. זהו הרס טוטאלי של סביבת מגורים – בתים, חנויות, שווקים, משרדי ממשלה, מוזיאונים – שמותיר אחריו שממה שאינה ראויה למגורי אדם.

זרוע הכוח השניה, הפנימית, מופנית כלפי אזרחי ישראל. זהו שטף תעמולה אדיר ובלתי פוסק, מן הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר, דרך דובר צה"ל, עבור בערוצי התקשורת, שלטי חוצות, משפיעני רשת ועוד. בקצרה: מכונת ההסברה. מכונת ההסברה עמלה על שתי מטרות עיקריות. האחת, לבודד את הישראלים מתמונת מצב אמיתית באשר למתרחש בעזה. שתיים, למסגר באופן מיידי כל דיווח על פגיעה בחפים מפשע בעזה כאירוע שבאחריות של החמאס ושלו בלבד (מנטרת "המגן האנושי"). עיתונאים ישראלים כבר לא מתביישים לומר שתפקידם בעת מלחמה הוא להרים את המורל ולאו דווקא לדווח את כל האמת. ואומנם, על פי רוב מכונת ההסברה עובדת באופן חלק ובתיאום מלא של כל חלקיה. אבל מפעם לפעם היא מועדת, ונחשפים קרביה המכוערים.

כמו למשל, כשנחשף שהמפקדה הראשית של החמאס, למרות הקמפיין האגרסיבי של דובר צה"ל, לא נמצאה מתחת לבי"ח שיפא; כשנחשף ש"מחלקת ההשפעה" באגף המבצעים בצה"ל (כן, יש מחלקה כזאת) הפעילה תחת מעטה אנונימית ערוץ הסתה רעיל בטלגרם בשם "72 בתולות ללא צנזורה", שהעלה עשרות סרטוני הרג והרס מן הרצועה ("דף מסרים של 'הצל", כהגדרת מקור בכיר בצה"ל); או כשנחשף שסהר ברוך ז"ל מבארי אכן נהרג במהלך הניסיון לחלצו, כפי שטען החמאס, ולא נרצח בשבי, בניגוד לפייק שהפיץ צה"ל, שעוד הוסיף חטא על פשע וכינה את הסרטון שבו צולם ברוך כ"טרור פסיכולוגי". בדיעבד התברר שהחמאס פירסם אמת וצה"ל היה זה שהפעיל טרור פסיכולוגי על אזרחי ישראל. צה"ל גם טייח את נסיבות מותם של החיילים ניק בייזר, רון שרמן ואליה טולדנו במנהרת החמאס, שמתו משאיפת גזים רעילים כתוצאה מהפצצה שכוונה אל מפקד החטיבה הצפונית של חמאס (עוד נחזור בהמשך לפירוש האמיתי של "טרור פסיכולוגי" בעגה התקשורתית). היו עוד מקרים, אבל דברים כאלה טיבם להישאר חסויים מן הציבור על פי רוב. צה"ל משקר בנוגע לסיבת מותם של חטופים נוספים – שנהרגו מאש ישראלית ולא בידי שוביהם מהחמאס – אבל התקשורת נזהרת מלחשוף זאת.

את שני מופעי הכוח האלה – הפצצת עזה בטונות של חומר נפץ והפצצת אזרחי ישראל בטונות של תעמולה – אפשר גם לפרש, באופן פרדוקסלי, כסממנים של היעדר כוח. לישראל אין מענה אמיתי לבעיית עזה; למערכת הפוליטית שלה ודאי אין כוחות פנימיים לייצר סדר יום מדיני שיקדם פיתרון לבעיה הזאת. הפעלת הכוח הצבאי המופרז מפצה על אין אונים פוליטי מוחלט. ומנגד, ההסברה האגרסיבית כלפי אזרחי ישראל רק חושפת עד כמה התפאורה שבנו לנו הקברניטים רעועה, מוטלאת בתפרים גסים. אלמלא נשקפה סכנה אמיתית שהציבור ימחה נגד מלחמת האין-טעם הזאת, ויסרב לשלם את מחיר הדמים הנוראי שלה שאין רואים את סופו, לא היה צורך לשטוף את מוחו מדי יום בסיסמאות ריקות. תעמולה אגרסיבית כזאת מופעלת רק כאשר נפער פער עמוק כל כך בין המציאות לבין האופן שבו היא מתוּוכת, חייבת להיות מתוּוכת, לציבור. והפער רק הולך ומעמיק.  

"כוח" הוא מושג מתעתע; תכופות הוא מואצל לתכונה מסויימת רק משום שהיא רצויה בעינינו, ואילו ניגודה מוצג כ"חולשה". הפוסט הזה עוסק בכוח כפי שהוא מובן בהקשר של מלחמה והדרישות שהיא מעלה בפנינו. ייאמר מראש ש"אנחנו" כאן זה הציבור הישראלי; אין לי יכולת או זכות לדבר בשם תושבי עזה, וודאי שאין לי יכולת לדמיין את תעצומות הכוח שנדרשות מהם כדי לשרוד את החורף הזה, עדיין אבלים על 10,000 ילדים מתים, יממות שלמות ללא מזון בכלל.

מאחורי מראית העין של הכוח, שתוארה עד כה, מסתתרת חולשה אמיתית. אני אתרכז בשלוש זירות של חולשה: הבנת מודיעין, תמיכה בעורף, והזירה הבינלאומית. אבל הדיון לא יכול לעצור ברמה המופשטת הזאת, ולכן אתעקש גם לדבר על חולשה פרטית של כל אחד ואחד מאיתנו, הן בימי שגרה והן בימי מלחמה (ככל שאלה נבדלים בישראל); על החולשה ובעיקר על הצורך להכיר בה ולא להתכחש אליה. משם אמשיך אל כמה תובנות של סימון וייל, הוגה שבעיית הכוח (ומציאות החולשה) העסיקה אותה במיוחד. בסוף המהלך המעט נפתל הזה נוכל לחזור לתפיסת הביטחון הישראלית ולראות בבירור מה כל כך פגום ושקרי בה, ומדוע יש לשנות אותה מן היסוד.

היסוד החדש לא יהיה כוח מדומה, מראית עין של כוח, אלא כוח מסוג אחר לגמרי: הכוח לדעת שאנחנו חלשים.

אנחנו חלשים בהבנת מודיעין

שנה לפני מתקפת החמאס הופץ באמ"ן מסמך בכותרת "איום הפלישה של חמאס ברצועת עזה", שחזה אחד לאחד את פרטי המתקפה, והגיע גם לשולחנם של מפקד 8200 וראש אמ"ן. הם התעלמו. ביולי 2023 דיווחה נגדת ב-8200 במייל, שכותרתו "מוות בקיבוץ, בכל מחיר", על ההכנות הגוברות של חמאס למתקפה. מפקדיה התעלמו. באותו חודש רח"ט מחקר במודיעין מזהיר שהתגברות המשבר הפנימי בישראל בעקבות ההפיכה המשפטית "מחריפה את הפגיעות בהרתעה הישראלית ומגבירה את הסבירות להסלמה". לאורך כל החודשים שקדמו למתקפה, תצפיתניות זיהו פעילות מוגברת של החמאס בקרבת הגדר – תרגול רחפנים, סימון מצלמות של צה"ל לקראת שיבושן, ושימוש נרחב בטנדרים ואופנועים. מפקדיהן התעלמו. הקשב מיכאל גידה ממושב גבעתי, שמאזין לתקשורת לווינית במשך כל שעות היממה, קלט ברשת האלחוטית של החמאס דיבורים מפורשים על הכנות למתקפה לאורך כל השנה שקדמה למתקפה: מטחי טילים, פריצת גדר, פלישה ימית במקביל. הוא העביר לצה"ל את המידע. צה"ל לא רק התעלם, אלא גם החרים ממנו באפריל 2023 את מכשיר ההאזנה לרשת הקשר הראשית של החמאס.

בסוף אוגוסט 2023 התראיין סלאח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס לערוץ לבנוני. הוא הסביר שם שמדיניות ישראל, לרבות תכנית ההכרעה של סמוטריץ' לגירוש הפלסטינים מן הגדה ולהשתלטות על אל-אקצא, לא משאירה להתנגדות זמן רב, והיא תוביל ל"מלחמה רב-מערכתית", שתפתיע את ישראל ותשנה את האזור. עארורי מציין באותו ראיון שישראל נשלטת בידי ממשלה "מנותקת, מבחינת הרכבה ובית גידולה, מהפיקוד המקצועי בצבא ובמנגנוני הביטחון… חלק מההנהגה הפוליטית הנוכחית אפילו לא שירת בצבא, ולכן הם פועלים על בסיס אמונות ודעות המתאפיינות בקיצוניות אידיאולוגית. זו יונקת את כוחה מסיפורי מעשיות ומתעלמת מהחלטות, נקודות מבט והערכות מקצועיות." הוא מבטיח תבוסה היסטורית לישראל, שתשנה את הכל.

עשרה ימים לפני המתקפה, שר המודיעין המצרי העביר התרעה ללשכת נתניהו על "משהו חריג, מבצע אימתני" של החמאס. התשובה שקיבל היתה – "צה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל." ב-48 השעות שקדמו למתקפת החמאס התקבלו התרעות נוספות; בהתייעצויות שכללו את ראש השב"כ והרמטכ"ל הוחלט לא לשנות באופן משמעותי את רמת הכוננות וגם לא להודיע אפילו למארגני מסיבת "נובה" בחניון רעים על קיום ההתרעות.

זה לא מהיום, שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין. זה מתמיד, זו קללת הקונספציה. הררי מחקרים ומאמרים נכתבו עליה, על הקונספציה, אבל גם הם, בתורם, שבויים בקונספציה משלהם: הקונספציה הנאיבית כאילו אפשר להתגבר על הקונספציה הביטחונית. והרי המציאות מוכיחה, שוב ושוב, שאי אפשר. ואין כל חשיבות למי שיושב בדרגים הגבוהים. הם מתחלפים – ראשי אמ"ן, רמטכ"לים, שרי ביטחון – והקונספציה נשארת. הזילזול באויב. הזילזול בהערכות המודיעין של הדרגים הנמוכים. הביטחון העצמי המופרז, קידוש "ההרתעה". מערכת הביטחון הישראלית תמיד תהיה שבויה בקונספציה של הרתעת-יתר של עצמה והערכת-חסר של האויב; זה לא משהו שהשתנה ב-50 השנים האחרונות וגם לא משהו שישתנה באופן משמעותי. זה חלק מן הגנום של המקום הזה. אם כך, כדאי אולי לעדכן את הקונספציה הביקורתית שמניחה שמערכת הביטחון מסוגלת ללמוד מטעויות העבר. אולי היא לומדת, אבל לא את הלקחים החשובים. כוח הוא לדעת שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין, כוח הוא להשלים עם כך שאף פעם לא נהיה מספיק טובים בכך, אף פעם לא נשתחרר באמת מן הקונספציה. כוח הוא להכיר בחולשתנו.

אנחנו חלשים בתמיכה בעורף

באמצע נובמבר הניח מבקר המדינה דו"ח על שולחן הממשלה ובו שורת ליקויים חמורים בטיפול המדינה ביישובי קו העימות בדרום ובצפון: "המכנה המשותף הנוגע לרובם המוחלט", הוא כתב, "הוא היעדר ההיערכות לשעת חירום וכן פערים ביישום בפועל." פינוי הפצועים בטבח בדרום נעשה ברובו בידי מתנדבים ואזרחים שנקלעו למקום ולא בידי גופי הצלה; לא היה כל תיאום עם מסוקי הפינוי; אלפי המפונים נעזרו בציוד ובגדים שכולם נתרמו בידי אזרחים ולא אורגנו על ידי המדינה; שום תכנית סיוע כלכלית למצבי חירום לא יושמה. המבקר הוסיף כי "תוכניות פינוי האוכלוסייה מקווי העימות, שהוכנו במשך שנים על ידי גורמי המדינה ותורגלו ברשויות המקומיות, התגלו בזמן אמת כלא רלוונטיות כך שבפועל הפינוי נוהל באופן שונה לגמרי מהתוכניות שגובשו ותורגלו". כמו כן, משרדי ממשלה התעכבו ממושכות בהעברת תקציבי סיוע לעיריות, מערכת החינוך קרסה, ו"תוכניות הממשלה למיגון הצפון והדרום לא יושמו ופערי המיגון נותרו בעינם כך שהמלצות דו"ח מבקר המדינה בנושא לא יושמו."

אנשי מילואים דיווחו שעסקיהם קורסים בהיעדר פיצוי ממשלתי; ענף הבנייה בקריסה בגלל מחסור בידיים עובדות; מרכזי החוסן בדרום, שמעניקים תמיכה נפשית לאלפי נפגעי חרדה, התריעו במשך שנים על מצוקה תקציבית חריפה, וחוסר במטפלים, והממשלה התעלמה; מערך מעונות היום לגיל הרך על סף קריסה, ולמעשה, זה מצבה של כל מערכת הרווחה; החקלאים בדרום ובצפון מדווחים על התמוטטות כלכלית בעקבות נטישת העובדים הזרים, שהיכתה גם בענף הסיעוד; דו"ח העוני של "לתת" שהתפרסם באמצע דצמבר מצא שכחמישית מן הציבור נפגעו כלכלית בגלל המלחמה, כמעט מחצית חוששים להידרדר למצוקה כלכלית, ואף עמותה לא קיבלה סיוע ממשלתי מפרוץ המלחמה. מנרה וחניתה הרוסות, הפכו למוצבים צבאיים, כיוון שישראל לא מסוגלת להגן על תושביהן ולספק להם אפילו מזון באופן סדיר תחת אש החיזבאללה. הנתונים מן הצפון מזעזעים: החיים בטווח של 10 ק"מ מגבול הצפון הושבתו בשל ירי נ"ט מדוייק של החיזבאללה, שאין לצה"ל מענה מולו. חמישית מן הבתים במטולה – 120 מתוך 600 – כבר נפגעו.

ישנם כבר כרבע מיליון מפונים מן הצפון והדרום, שמתנדנדים בין בתי מלון לפתרונות דחק מאולתרים. הטיפול בפליטים הפנימיים האלה מציב בעיות לוגיסטיות עצומות שאין להן כל פיתרון אמיתי לאורך זמן.

"ההמלצות לא יושמו", כתב המבקר, והוסיף: "חלק מן הליקויים עלו בדו"חות מבקר המדינה בעבר, לדוגמה בתחומי המיגון, המקלוט ופינוי האוכלוסייה, בטיפול בנפגעי חרדה בשעת חירום, בחינוך ולמידה מרחוק ועוד".

אנחנו חלשים בהפקת לקחים וביישומם, אבל חזקים מאד בדחיקת דו"חות מבקר המדינה לעומק מגירות מאובקות. היש משפט שגור יותר מ"המלצות מבקר המדינה לא יושמו"? האם מישהו חושב ברצינות שאחרי שהמלצות המבקר לא יושמו אחרי אסון <הכנס שם אקראי של אסון צבאי/תכנוני/חברתי מ-50 השנים האחרונות>, הן ייושמו דווקא ורק אחרי "חרבות ברזל"? הכלכלה הישראלית משועבדת לסדר יום ניאו-ליברלי מזה ארבעה עשורים ויותר; בתנועת מלקחיים, המדינה נסוגה ממימון אוניברסלי של שירותים ורשתות תמיכה ציבוריות, ובו זמנית מעבירה טובין לאומיים לידיים פרטיות של בעלי הון. זה התבשיל שבישלנו כאן ואין להתפלא שמה שיצא ממנו ב-7 באוקטובר היה עורף מרוסק, נטול משאבים, מופקר לנפשו ולטוב ליבם של אזרחים סולידריים. זה לא באג, זה פיצ'ר של המערכת.

החולשה של העורף הישראלית היא מבנית, מושרשת עמוק בסדרי עדיפויות מעוותים שהשתלטו על המשק לפני עשרות שנים ומאז מכתיבים את כללי המשחק לכל רוחב הזירה הפוליטית (ושוב, השחקנים מתחלפים, בלי שום השפעה). בכנסת הנוכחית יש לא יותר מ-10 ח"כים עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי מוצק. כל השאר חיילים של ההון או שלוחיהם של מגזרים פריוולגים, קרובים לצלחת. כוח זה לדעת שהעורף הישראלי ימשיך להיות חלש ופגיע, מועד לקריסות מחזוריות, נטול נציגות פוליטית בעלת כוח הכרעה, מושא להבטחות כזב של פוליטיקאים שאף פעם לא משלמים מחיר על הפקרת העורף. כוח זה להתנער מן האשליה שחולשת העורף זמנית וניתנת לתיקון יסודי.

אנחנו חלשים בזירה הבינלאומית

זה אומנם לא קרה בן לילה, ולמעשה מדובר בתהליך זוחל, חד-כיווני, שנמשך כבר כמה עשורים, אבל המלחמה הנוכחית בעזה האיצה אותו ואילצה את הישראלים להפנים, סוף סוף, עד כמה מבודדת המדינה שלנו בעולם.

שלושה חודשים ומעלה מאז מתקפת החמאס, כשיחס הנפגעים הוא בערך הרוג ישראלי אחד על כל 15 הרוגים פלסטינים, אהדת העולם נתונה כמעט לחלוטין לתושבי הרצועה שנחרבה כמעט עד היסוד. 100 אלף מפגינים בלונדון באוקטובר צמחו ל-300 אלף מפגינים בנובמבר, ההפגנות שטפו את כל ערי אירופה הגדולות, הן ממשיכות וגוברות, והעוינות לישראל וליהודים גוברת בקמפוסים האמריקאים. מאז המלחמה נרשמה עליה של מאות אחוזים בתקיפות אנטישמיות נגד יהודים באמריקה ובאירופה, כולל בקמפוסים אוניברסיטאיים, ויהודים שוב חוששים לדבר עברית בפומבי.

אין ספק שהמדינה המסוכנת ביותר ליהודים שיושבים בתחומיה היום היא ישראל. היהודים בישראל נמצאים בסכנה ממשית לחייהם הרבה יותר מאשר היהודים באיראן. יותר מכך, הבידוד הבינלאומי של ישראל והשנאה הגואה כלפיה מסכנת מאד את שלומם של כל יהודי התפוצות. כפי שסיכם זאת ההיסטוריון משה צימרמן: "הפתרון הציוני הזה נראה לקוי מאוד."

עוצמת הבידוד הבינלאומי הזה מרוככת לאזרח הישראלי הודות להתגייסותה הנמרצת של התקשורת להאדיר ולקלס את התמיכה האמריקאית בישראל. וושינגטון עדיין לצידנו, אנחנו פולטים אנחת רווחה (אבל קולטים בזווית העין שחיקה רצינית גם שם), מסיטים את המבט מכל שאר העולם. אבל זה כבר לא ממש עובד. האמנים, פעילי האקלים, הסופרים והבמאים, עוד ועוד מהם מצטרפים לביקורת החריפה על הכוח המופרז שישראל הפעילה בעזה. חלק גדול מהם יהודים, האשמתם באנטישמיות מגוחכת. דווקא מתוך יהדותם הם אינם יכולים לשתוק על הפשעים בעזה, ואין בכך שום מחילה לפשעי החמאס ב-7 באוקטובר. כבר לפני שנתיים נפתחה חקירה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה שישראל ביצעה בשטחים ובעזה. לפני שבועות ספורים הוגשה בנורווגיה תלונה פלילית נגד גנץ, גלנט והרצי-הלוי, על פשעים נגד האנושות, בשמם של 270 אזרחים נורווגים ששהו בעזה ב-7 באוקטובר או אחריו.  

והשיא, כמובן: התביעה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג: ישראל מואשמת ברצח עם. יהיה אשר יהיה גורלה של תביעה זו, הכתם שהיא מטילה על המפעל הציוני כולו כבר לא יימחה אף פעם. מקורבנות של רצח עם לחשודים ברצח עם בתוך שלושה דורות.

וכך, בעשור השלישי של המאה ה-21, היהודים שוב מוצאים את עצמם בנקודה חלשה מאד, אולי החלשה ביותר מאז השואה. עם רדוף גם בארצו, סופג טילים וטרור כמעשה של יום ביומו, מנהיגיו מבטיחים לו דם ומוות לעוד שנים ארוכות (עשור של מלחמה, על פי חבר ועדת חוץ וביטחון, רם בן ברק), ובתפוצות דבק בו כתם של בריון, רוצח חפים מפשע, שמתדלק עוד ועוד את האנטישמיות.

כוח זה לדעת שאנחנו חלשים בעולם. כוח זה לדעת שגם המגן האחרון שבו שמנו מבטחנו, אמריקה, לא יוכל לבודד אותנו מכל ההשפעות הרעות של כיבוש ואפרטהייד שנכנסים לעשור השביעי שלהם. זה גם להבין שבקונסטלציה העולמית החדשה, עם ציר אנטי-אמריקאי חזק של סין-רוסיה-איראן-טורקיה, אדי הדלק הולכים ומתעבים מעל ישראל, וכל ניצוץ קטן עלול להצית אותם למלחמה אזורית קטסטרופלית. המשחתות האמריקאיות בים התיכון לא יצילו אף אחד כאן מרגע שהעניינים ייצאו מכלל שליטה. ישראל הקטנה, הפגיעה, נטולת העומק האסטרטגי וללא כל יתירות במאגרי התחמושת שלה, עלולה להיחרב בתוך שבועות ספורים. כוח זה לדעת שמה שחוצץ בינינו לבין תסריט הבלהות הזה הוא שכבה הולכת ומידקקת של הגנה אמריקאית ולגיטימציה בינלאומית, עטופה בהרבה מאד צמר גפן חלול וניפוח חזה של רטוריקה רהבתנית.

חולשת הגוף והרוח

כל אלה היו ביטויים לחולשה לאומית. אבל האומה מורכבת מאנשים, ואי אפשר לדבר על כוחה או חולשתה בלי לדבר על כוח וחולשה של האדם הפרטי. הדיבור הזה כמעט מביך, כל כך איננו מורגלים בו, אבל אולי משום כך הוא נחוץ.

אני רוצה לדבר על העובדה הבסיסית הזאת, שכל כך קשה לדבר עליה למרות שהיא הכי מוכרת לנו בעולם: אנחנו חלשים. הגוף שלנו חלש ופגיע: הוא נוטה לחלות, הוא נפצע בקלות. כל כך קל לחדור את שכבת העור, ומתחתיה רקמות רכות, כולן כמעט רכות להוציא את רקמת העצם, והן מוקפות בעצמים קשים: מכוניות, סכינים, פינות חדות. הגוף האנושי בסביבת החיים המודרנית פגיע להחריד.

ועוד לא אמרנו מילה על הגוף במלחמה.

והנפש לא פחות חלשה. נלחצת מכל כיוון – מן העבודה, מן המשפחה, מקצב החיים, מחרדות פרנסה. הנפש הזאת סוחבת בעיות עוד מהילדות, והן לא נפתרו בכלל, עדיין רוחשות במעמקים, ופתאום היא מבוגרת, כלומר אומרים לה שהיא צריכה לנהוג כמבוגרת, ולא קל לה כל האחריות הזאת. הנפש כמהה לרגיעה ולהרמוניה, ובכל אשר תפנה רק אי-שקט וחיכוכים. ומפעם לפעם מבזיק ברק אלים וחורך בה כוויה: אובדן של בן משפחה, אהבה שעולה על שרטון, צער מאכל על הזדמנויות שהוחמצו ולא ישובו.

ועוד לא אמרנו מילה על הנפש במלחמה.

צריך לדבר בגלוי על החולשה הבסיסית, הקיומית, שכולנו מכירים מבפנים. וצריך להכיר בה בתור עובדת קיום אובייקטיבית, מחוץ לעולם הרציות או הדחיות שלנו: החולשה כאמת לאמיתה. מרגע שמכירים בה ולא בורחים ממנה, אפשר גם להכיר במלוא משמעויותיה המוסריות והפוליטיות; וההכרה הזאת כבר איננה חולשה אלא כוח. ונדמה לי שכאן נעוץ אחד ההבדלים היסודיים בין תפיסת עולם ימנית לשמאלית. בתפיסת העולם הימנית הכוח הוא לא רק משהו ששואפים אליו אלא גם תשתית הדימוי העצמי של ההווה: אני חזק, אנחנו חזקים (אבל תמיד לא מספיק). המצוי הוא חזק והרצוי הוא חזק, ולכן כל מה ומי שהם חלשים נדחים, מוכחשים ולעתים קרובות – מותקפים. דווקא בשל היותם חלשים, תזכורת מתמידה לאמת שמאחורי הדימוי העצמי החלול. קל להבין לאור זאת את תופעת פורום "קהלת" ושלל מאבקיו באוכלוסיות חלשות. קל גם להבין את תופעת הנשקים שצצו כפטריות אחרי ותוך כדי המלחמה – בבתי קפה, באולפנים – כמו פריטי אופנה נחשקים; את שלטי החוצות שזועקים מכל עבר "אנחנו ננצח", את הסיקור קרוע-העיניים של פעילות צה"ל בעזה בידי עיתונאים-מטעם, נלווים לנגמ"ש או לג'יפ, שמפארים את גבורת הלוחמים.

ומנגד לפסטיבל הכוח והגבורה: קיצוץ בתקציב הרווחה, בעצם ימי המלחמה, שיפגע בטיפול בניצולי הטבח, בנפגעי טראומה, בנוער בסיכון, בנפגעי אלימות מינית. בחלשים.

בחולשה ובסימניה הממלכה נלחמת. זו מלחמה בלתי פוסקת בדיוק משום שהחולשה איננה משהו שדבק בנו מבחוץ או חילחל אלינו בזדוניות; היא-היא המצב הבסיסי, ואולי דווקא החוזק הוא מצב נרכש, לא יציב, נדיר כמעט. הרי כולנו עלולים לפרוץ בבכי כל רגע. וכך, כשמתפרסמים סרטונים של חטופים מעזה, התקשורת ממהרת למסגר אותם כ"טרור פסיכולוגי", ומדגישה שלא תשדר אותם (אבל זורעת רמזים לכל אורך הדרך). מה בדיוק "טרוריסטי" בסרטונים האלה? רואים שם חטופים ישראלים רזים, אומללים, קולם שבור. האם זה משחק? לא, זה בדיוק מצבם. משמע, האמת עצמה נתפסת כ"טרור" שיש לצנזר. האם החטופים עושים תעמולה לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי? לא. מי שהאזין לדבריהם בסרטונים שמע מסר אחד: שחררו אותנו. אנחנו פוחדים למות. מה "טרוריסטי" בזה? ואם הם גם מדקלמים הודעות של שוביהם (כגון, שחטופים ישראלים נהרגו מאש צה"ל) – האם אנו יודעים שזה שקר? הרי הדברים האלה קרו יותר מפעם אחת. ובכל מקרה אפשר לשדר את הסרטון בתוספת הבהרה עיתונאית שאין סימוכין לטענות האלה.

לא, הבעיה של מכונת התעמולה הישראלית עם סרטוני החטופים איננה מה שנאמר בהם (בדרך כלל התוכן דל מאד), אלא העוצמה הרגשית המטלטלת שלהם. הסרטונים פונים אל הרגש שלנו. הם גורמים לנו כאב, אולי דמעות, ייסורי מצפון. הם חושפים חולשה כפולה – הן של החטופים והן שלנו. הממלכה (דרך זרועותיה בתקשורת) אוסרת עלינו להרגיש חלשים. בכך היא אוסרת עלינו להיות טבעיים. ההתחשלות היא צו השעה, צו הדקה וכל שניה ושניה. הממלכה תובעת ממך וממני לא להיות חלשים, להצטרף למקהלת הכוח ולשיר "יחד ננצח" במלוא הכוח, במלוא הגרון.

כשהממלכה תובעת מאיתנו לא להיות חלשים, היא תובעת מאיתנו לא להיות עצמנו. וזו אולי התביעה האלימה ביותר שהממלכה יכולה להציב לאזרחיה, אחרי התביעה להקריב את חייהם.

מה כל כך מפחיד בחולשה?

שתי מפלצות בולעות-כל מושלות בחיים של האדם הישראלי: קפיטליזם חזירי ומיליטריזם קנאי. אלה מערכות שונות מאד, כמובן, אבל שתיהן מתפרנסות מן הדיכוטומיה הבסיסית בין חזק לחלש. בשתיהן, החיים נתפסים כמאבק בין חזקים לחלשים, מלחמת הישרדות מתמדת שחותרת להכרעה. לכן, מושג החולשה מקבל משמעות יחסית בשתיהן: חולשה ביחס. אני חלש ביחס אליך (כלכלית או צבאית), אבל חזק ביחס לאחרים. כולנו מדורגים על סולמות של כוח וחולשה, כל הזמן.

אבל מושג החולשה הקיומית שאני מנסה להעניק לו כאן קול ובמה איננו יחסי. החולשה שלנו כבני אדם בעולם – הפיזי, הטכנולוגי, הכלכלי – היא מוחלטת. תמיד היינו ותמיד נהיה מוקפים בכוחות אדירים שפוגעים בנו, בגורל אדיש. החולשה הזאת איננה מבדילה בינינו לבין "היריב" – בין אם הוא מתחרה עסקי או צבא אויב. אשר על כן, מהכרה בחולשה העצמית הזאת לא משתמעת הכרה בכוחו העודף של היריב, ומבחינה זו, היא שומטת את הקרקע מתחת למנוע עוצמתי של חרדה בימין הפוליטי. שהרי הפחד מחולשה הוא הפחד מהפסד למישהו חזק יותר. רק שהחולשה שבה מדובר כאן חובקת את כל היריבים, מה שמרוקן את היריבות מתוכנה, והופך אותנו, מחזיר אותנו שוב, להיות בני אדם ולא "יריבים". כולנו חלשים בדיוק מאותן סיבות עקרוניות, סיבות שמאפילות על דימויי כוח שטחיים כגון מי צבר יותר הון או למי יש תותחים משוכללים יותר.

[בהערת סוגריים: תיאור המצב האנושי לא מתיימר למצות את המצב הפוליטי ואסור שישכיח מאיתנו הבדלי כוח מאד משמעותיים בין יריבים. למשל, שיריב אחד מחזיק בחיל אוויר ופצצות חודרות בונקרים וגדר שמקיפה את היריב השני. אבל ברמה אנושית מאד בסיסית, כשטילים שורקים מעל ראשך או כשאתה מסתתר מפני כוח חמוש בנשק אוטומטי – האימה היא אחת, החולשה היא אחת, והחיים שתלויים כחוט השערה, אותם חיים הם בדיוק].

כדי להמחיש את ההבדל התהומי בין מושג החולשה האנושית הזה, לבין "חולשה" כפי שהיא נתפסת בעולם הדימויים הפוליטי השגור, אני פונה אל כותב בולט בשורות הימין, ארנון איתיאל. ספריו וכתיבתו העיתונאית של איתיאל מספקים תמונה מזוקקת של הערצת כוח במובנה הגולמי ביותר, משולבת בסלידה ובוז לחלש; מעין גרסת "המערב הפרוע" ל"רצון לעוצמה" של ניטשה. הנה כמה קטעים מן הרומן שלו "אפרת דמשק אפרת", שבו נפרשת חניכתם של עוללי התנחלויות אל עולם קשוח וגברי של עליונות יהודית:

"מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן…

בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר…

לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.

הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.

מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב."

אפשר לומר הרבה דברים על הקטע הזה (וגם על העובדה שהספר גרף שבחים וזכה בפרס ספיר), אבל מה שבולט בו יותר מכל זו שנאת החלש – ועד השטעטל, יעקב, הבל – שמתחזה לתורת מוסר. אם מתבוננים קצת יותר מקרוב אפשר ממש לראות איך השנאה הזאת משתלבת באופן אורגני בעולם דימויים אנטישמי קלאסי. היהודי החלש, שרק בערמומיות זדונית מצליח לגבור על הגוי החזק והישר (עשיו), תוך שהוא כורת בריתות עם – כמובן – נשים בוגדניות (רבקה "הנכלולית", הגננת שמחדירה "אהבת אנשים" בזויה). חולשה, בוגדנות, נשיות – הרי לכם שלוש הרגליים עליהן עומד דימוי היהודי באנטישמיות הקלאסית, שבו מומרת החולשה הפיזית לכוח דמוני, כלל-עולמי. בדיוק כך היא ציירה את היהודי מהשטעטל. הימין הישראלי מנהל כבר שנים רבות רומן גלוי עם מפלגות אנטישמיות באירופה, ולא בכדי; קיימת זיקה רעיונית עמוקה שם, שמושתת על הפנמת הדימוי של "היהודי החלש" שיש לרדוף ולהכחיד (עניין שיוסי גורביץ ז"ל כתב עליו לא מעט).

שנאת החלש כתורת מוסר; ראו נא את קין, עומד מעל גופת אחיו החלש. חולשתו של האח היא-היא ההצדקה להריגתו. מי שנשאר לעמוד הוא הטוב.

הנה הלקח הטראגי שהסוגדים לכוח אף פעם לא הפנימו: אף אחד לא נשאר לעמוד בסוף. כולם נשברים (וגם קין, כזכור, לא בדיוק שבע נחת מנצחונו). במלחמה ובייחוד בסכסוכים ארוכי שנים בין קבוצות אתניות או עמים, כל ניצחון הוא ניצחון פירוס. הסוגדים לכוח מדמים בנפשם שסביבתם שורצת "סוגדים לחולשה"; אותם צריך לשכנע, במקרה הטוב, או לרדוף במקרה הרע. אבל זו השלכה של מצבם הנפשי שלהם, שמוליכה לטעות תפיסתית: אין סוגדים לחולשה. החולשה היא נתון קיומי, אי אפשר לסגוד לה יותר משאפשר לסגוד לתוחלת החיים הממוצעת, למחלות או לרעידות אדמה. כשהימין מאשים את השמאל ב"תבוסתנות", הוא בעצם מאשים אותו בהכרה המציאותית שאנחנו חלשים יותר, הרבה יותר, מן הדימוי הכוזב שהוא טווה. הימין פוחד מן החולשה כיוון שהוא פוחד מן האמת; לכן הוא חייב להציג את החולשה כעניין של בחירה או תשוקה (מצידם של שמאלנים משובשי דעת, שונאי עצמם וכדומה), ובכך לפטור את עצמו מן האחריות למחיר שהגוף והנפש משלמים בעבור הכחשת האמת הזאת, שאנחנו בעצם חלשים ופגיעים. והמחיר כבד מאד.

על הכוח העיוור: סימון וייל

האמת של החולשה משותפת לישראלים ולפלסטינים, וכיוון שהיא חובקת-כל, משווה ומאיינת הבדלים, יש בה גם פוטנציאל לסולידריות, וגילוי מחדש של פניו האנושיים של היריב. אחד הטקסטים המעמיקים ביותר שנכתבו על שוויון הערך של הצדדים במלחמה נכתב בידי סימון וייל, "האיליאדה, או שירת הכוח". הוא תורגם בידי קרן שפי בשנת 2015 (והופיע בחוברת "הליקון" 108). שפי גם כתבה מאמר מאיר-עיניים על המסה הזאת ב"אלכסון" וגם הוא מומלץ מאד לקריאה. הטקסט של וייל הוא מורה דרך נפלא ומנחם בעת הזאת, ואני אדלה מתוכו כמה אבני דרך לדיון הנוכחי (ושוב אזכיר שיוון וטרויה היו יריבות שקולות, שלא כמו ישראל והחמאס; אין אנלוגיה ללא הבדלים).

תחילה כמה מילים על ההקשר ההיסטורי המיוחד שבו נכתבה המסה. וייל מתה בשנת 1943, בת 34 בלבד. את המסה היא כתבה ב-1939, כשענני מלחמת העולם השניה התחשרו מעל אירופה, ואז במהלך חודשיה הראשונים. הכוח במופעיו הפוליטיים העסיק את וייל בכל חייה, וכאן היא משרטטת ברגישות יוצאת דופן את מהלכיו של הכוח בשדה הקרב, תוך כדי קריאה בטקסט ההומרי על מלחמת יוון וטרויה.

אבחנה ראשונה: הכוח להרוג מייצר "מוות בחיים", מתים מהלכים.

"הכוח ההורג הוא צורה בסיסית וגסה של כוח. אך כמה מגוון יותר בתהליכיו, כמה מפתיע יותר בתוצאותיו, הוא הכוח האחר, זה שאיננו הורג; כלומר, זה שאיננו הורג עדיין. הוא עומד להרוג, או שהוא אולי יהרוג, או שהוא רק ימשיך לרחף מעל האדם שאותו הוא כל רגע יכול להרוג; כך או כך הוא הופך את האדם לאבן. מהיכולת להפוך אדם לחפץ באמצעות הריגתו נגזרת יכולת אחרת, מופלאה הרבה יותר, היכולת להפוך אדם לחפץ בעודו בחיים. הוא חי, יש לו נפש; בכל זאת הוא חפץ. ישות מוזרה, חפץ בעל נפש; מצב מוזר מאוד עבור הנפש. מי ידע לומר עד כמה היא נאלצת, כדי להסכין עם גורלה, להימעך ולהתקפל לתוך עצמה מדי רגע ורגע? הנפש לא נבראה כדי לשכון בחפץ; כשהיא נכפפת לעשות זאת, לא נותר בה אף חלק שלא סובל אלימות."

בהמשך: הכוח לא "שייך" לאף אחד באמת; הוא מופנה כלפי מפסידים ומנצחים כאחד. האפוס היווני מלמד אותנו שבחשבון האחרון, כולנו מפסידים, כולל גיבור היצירה, אכילס, שסופג השפלות ומכאובים לכל אורכה (וזו מהות הטרגדיה).

"הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני האדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני; ביצירה הזאת אין ולו אדם אחר שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, להתכופף בפני הכוח."

וייל ממשיכה לתאר איך מערים הכוח על מי שמחזיק בו, והדברים האלה נשמעים כאילו נכתבו לאורה של המלחמה הנוראית שניטשת כעת בין הישראלים לפלסטינים (והנה, ההבנה שאין בה במלחמה "שלנו" דבר-מה מיוחד במינו, שאכזריותה המעורטלת שגרתית ואוניברסלית כמו עצם תולדות האדם, יש בה כדי להחזיר את הסכסוך ממחוזות המיתוס והשנאה הנצחית אל תוך ההסטוריה, אל הממשי).

"אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול אלימות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את נפשנו לאמת הזאת. החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע את זה. הם לא מאמינים שהם שייכים למין אחד; החלש לא מסוגל לראות את עצמו כרֵעו של החזק, וגם החזק לא רואה בו רֵעַ. זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות. זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. הם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא חמוש שמתחנן לברכיהם; הם חוגגים את נצחונם על איש גוסס ומתארים לו איך הם מתכוונים להתעלל בגופתו; אכילס חותך את הגרון של תריסר נערים טרויאנים על מדורת הקבורה של פטרוקלוס באותה טבעיות שבה אנחנו חותכים גבעולי פרחים כדי להניח על קבר. כשהם מנצלים את הכוח שברשותם, הם לעולם לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם יגרמו גם להם להימעך בתורם."

ולבסוף, הדברים הנוקבים שוייל כותבת על האינרציה של המלחמה, שמאיינת כל אלטרנטיבה.

"מרגע שהמלחמה חושפת את אפשרות המוות הצפונה בכל רגע שלה, המחשבה מאבדת את היכולת לנוע מיום אחד למשנהו בלי לחלוף על פני המוות. ואז התודעה נמתחת באופן שהיא יכולה לעמוד בו זמן קצר בלבד; אבל כל שחר חדש שב ומציג את אותו כורח; וימים נערמים על ימים והופכים לשנים. בכל הימים האלה הנפש סובלת אלימות. מדי בוקר היא גודמת בעצמה את כל השאיפות, כי המחשבה לא יכולה לנוע בזמן בלי לחלוף על פני המוות. כך המלחמה מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, ואף את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת אפילו את המחשבה לסיים את המלחמה. האפשרות של מצב אלים כל כך היא בלתי נתפסת עבור מי שלא נמצא שם; עבור מי שבפנים, הסוף למצב האלים הוא הבלתי נתפס. לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. הזרועות אינן יכולות לחדול מלאחוז ולהשתמש בנשק מול צבא חמוש; הנפש היא שהיתה צריכה לחשוב על דרך החוצה; אבל הנפש איבדה כל יכולת למחשבה כזאת. היא שקועה לחלוטין באלימות כלפי עצמה. אצל אנשים המצויים במצב של עבדות או מלחמה, האסונות הבלתי נסבלים מתמשכים מכובד עצמם, ולפיכך נדמה מבחוץ שקל לשאתם; הם מתמשכים כיוון שחיסלו את המשאבים הנחוצים כדי להיחלץ מהם."

ישראל מלאה זומבים כאלה, מתים מהלכים שממלמלים שוב ושוב "אין עם מי לדבר" ו"אז מה אתה מציע." במילים של וייל, הסוף למצב האלים הוא בלתי נתפס, לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. ובכל זאת, שימו לב: בלתי נתפס איננו בלתי אפשרי. הבעיה היא בתפיסה ולאו דווקא במציאות.

וייל מזכירה לנו שהאיליאדה רצופה גם רגעים של אנושיות פשוטה – רעוּת, אהבת אם לבניה, ואפילו אמפתיה של מנצח למנוצח. אולי אין צורך לומר זאת, אבל דווקא בהם מזדהרת החולשה האנושית כבעלת ערך. מנושלים מן הכוח האלים, שרומס את זולתם וגם את נפשם שלהם, גיבורי האילאדה מגלים לעצמם (ולנו, הקוראים) את הפוטנציאל המחייה והמאחה של החולשה האנושית.

"תפיסת הביטחון" חייבת להשתנות מן היסוד

הנה רצף התובנות עד כה. אנחנו חלשים בהבנת מודיעין, חלשים בתמיכה בעורף, וחלשים בזירה הבינלאומית. החולשות האלה אינן מקריות אלא אנדמיות למצב הישראלי, ומלוות אותנו עשרות שנים. בעולם אחר, עם תרבות פוליטית אחרת, עם אזרחים אחרים, אולי היה אפשר לראות בחולשות האלה עניינים מקריים, חולפים, בני-תיקון. בעולם שלנו, לעומת זאת, הן מרכיב קבע של החיים בישראל. ועל כן חובה עלינו לקחת אותן בחשבון בכל רגע ורגע ובכל ניסיון לענות על השאלה "איך נחיה כאן בביטחון?".

זאת ועוד, אנחנו חלשים בגוף ובנפש. מאות הרוגים ישראלים בעימות בודד, הטראומה של הטבח ב-7 באוקטובר שלא תיעלם בקרוב, הצלקות שנושאים החטופים וגלי ההדף בקרב משפחותיהם, עשרות אלפי העקורים שחייהם התהפכו – הישראלים משלמים מחיר כבד מאד בשמה של תפיסת ביטחון שהתמוטטה כליל. העזתים כמובן משלמים מחיר כבד פי כמה סדרי גודל. הפוסט הזה לא מתעלם מן האסון חסר-התקדים שהמיטה ישראל על רצועת עזה, אלא פשוט בוחן את המחיר שהישראלים משלמים על הפער בין תפיסת הכוח שלהם לבין המציאות.

על כך שלא נוכל "למוטט את החמאס" אני כותב כבר שנים. במקום להפנות שוב לפוסטים ישנים שלי, אפנה אתכם למאמר יסודי של אורי בר יוסף, שמסכם את קריסת תפיסת הביטחון הישראלית לאור מתקפת החמאס. בתמצית, תפיסת הביטחון הישראלית, שלא השתנתה מהותית מזה 70 שנה, מושתתת על שלושה אדנים: (1) הרתעה אפקטיבית של האויב, שנשענת על "השגת ניצחון בכל עימות ובכל רמת עצימות"; (2) התרעה איכותית, שתאפשר גיוס מהיר של צבא המילואים; (3) הכרעה מהירה, שמתחייבת מהיעדר עומק אסטרטגי בישראל ומשיתוק הכלכלה שמערכה ממושכת תחולל. התפיסה הזו ספגה מהלומות קשות כבר במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות בלבנון, אבל ב-7 באוקטובר פשטה את הרגל לחלוטין. בר יוסף מסכם שלא היתה ולא תהיה ערובה טובה יותר לביטחון הישראלים מאשר "צמצום המוטיבציה של הצד היריב לקרוא תיגר על ישראל באמצעות קידום הסדרים מדיניים."

בכל סיבוב דמים מול עזה, כשהאבק שוכך והגופות נקברות והפצעים נחבשים, הציבור הישראלי מגלה שוב, לתדהמתו האמנזית-תמיד, שהאויב לא "הוכרע". כך יהיה גם הפעם – בתוספת צל האשמה, שלא יימחה עוד לעולם, ברצח עם. ומצד שני, מסיבוב לסיבוב אנחנו מגלים שמי שמוכרע זה בעצם אנחנו. לא כי "הפסדנו"; ישראל לא תיכחד בגלל הסיבובים האלה. אבל החיים בה נעשים יותר ויותר קשים מנשוא. זוכרים למה?

כי אנחנו חלשים. אנחנו לא תבוסתנים. אנחנו לא רוצים להיות חלשים. אנחנו גם לא מציבים את החולשה כאיזשהו אידאל נעלה – בניגוד לרטוריקת השקרים של הימין הפשיסטי. זה לא ממש מבחירה, החולשה שלנו (שמתם לב איך הימין שש למסגר חלקים מן המציאות הבלתי-רצויה בעיניו כ"בחירה שגויה"? ההומו ש"בוחר להיות הומו", העניים ש"בוחרים להתנהל באופן לא כלכלי", אזרחים ש"בוחרים להיכנע לסבל ולפחד"?). כבר למדנו אותה היטב, עשרות שנים היא נחרצת בבשרנו, וכשאנחנו אומרים שאנחנו חלשים, אנחנו מכירים יפה שזאת האמת. היא חלק אינטגרלי מאיתנו, החולשה הזאת, היא חלק מהותי ממי שאנחנו. לא נתכחש לה יותר, לא נתבייש בה.

מבט צלול וכן אל החולשה שלנו יאלץ אותנו לבחור בדרכי פעולה שלא יציבו בפני הגוף והנפש שלנו דרישות שמעל לכוחם. זה נכון ברמה האישית, כשאנחנו מוותרים על העונג המפוקפק של טיפוס מצוקים חופשי או של שחייה באוקיינוס הארקטי, וזה נכון גם מול הבחירה בין חיים ספוגי חרדה ואלימות ושכול – שהממלכה תובעת מאיתנו לשאת בחירוק שיניים, עד אין קץ – לבין חיים אחרים, שבעצם אף פעם לא נוסו כאן.

אם מערכת הביטחון לא מסוגלת לספק התרעה מספיק מהירה שתאפשר להגן על יישובי הגבול, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם המדינה לא מסוגלת להקים תשתיות הגנה ותמיכה אמינות בעורף, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם ישראל שוקעת עוד ועוד למעמד של מדינה שנואה ומבודדת, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; המסקנה המתבקשת היא שתפיסת ביטחון שנשענת על התרעה מהירה, עורף עמיד וגיבוי בינלאומי צריכה לעבור מן העולם. יתירה מזאת: לא רק שתפיסת הביטחון הישראלית כושלת בהבנת המגבלות האובייקטיביות שבתוכן היא מחוייבת לפעול – היא למעשה מעמיקה ומנציחה אותן, וכך שוקעת עמוק יותר לבור שהיא כרתה. עשרות שנים של קיבעון במודל הרתעה צבאי, המבוסס יותר ויותר על ביג דאטה וטכנולוגיה מתקדמת, ביצרו את הקונספציה שדבר לא נעלם מעינינו בצד השני. עשרות שנים של ניהול צבאי של הסכסוך ניפחו את תקציב הביטחון לממדים מפלצתיים, וחייבו הסטת תקציבים משירותים ציבוריים בסיסיים, שהחלישה את העורף (באופן לא מפתיע, צה"ל כבר ניצל את המלחמה הנוכחית לדרוש הכפלה של תקציבו לארבע השנים הקרובות). ועשרות שנים של כיבוש וכתישה של הפלסטינים גזרו על ישראל נידוי בינלאומי שתוצאותיו ניכרות יותר ויותר. ביג סקסס, כמו שאומרים. 

יחד עם תפיסת הביטחון צריכה לעבור מן העולם גם סוללת התירוצים המוכרת: "היינו יכולים להכריע אותם הפעם אלמלא האו"ם/ארה"ב/הסמול/בג"ץ/<הכנס אשם תורן> לא היו עוצרים אותנו". בעולם הדמיוני של ישראל גיבורת-העל אין שום מגבלות אובייקטיביות על הכוח; העולם כולו הוא חומר לישה נטול כל התנגדות לעוצמת הרצון הציוני. באותו עולם דמיוני, עצם ההכרזה על מיטוט החמאס כבר היא מתחילה למוטט אותו. כמה אלופים במיל' כבר מטפטפים שהחמאס לא יושמד, ולמעשה המנגנון האזרחי שלו ישתלב בניהול עזה ביום שאחרי. אפילו הפרשנים מתחילים להבין שזו היתה הבטחת שווא, והאמריקאים מפקפקים שישראל מסוגלת לכך. היא לא. צפו בקרוב בגל של מתפכחים בנוסח "תמיד אמרנו שאת החמאס אי אפשר להשמיד". 

בעולם הפנטזיה של הכוח הציוני דרוש מלל בלתי פוסק כדי לכסות, לעמעם ולהשכיח את כאבי הגוף והנפש של כל כך הרבה אנשים כאן. מכונת רעש עצומת ממדים – מצרחני הקואליציה, דרך קשקשני האולפנים ועד לכותרות הממוחזרות לאין קץ – ממוקדת במטרה עליונה אחת: להשתיק את הקול הפנימי שלנו. יכוונו אותנו אל המחשבה "הנכונה" (כותרות בנוסח "הצביעות של האו"ם"), ירחיקו אותנו מן הרגש "הלא נכון" ("הסרטון הוא 'טרור פסיכולוגי', אל תצפו בו!"), ובלבד שלא ניוותר לרגע לבד, עם מחשבותינו ורגשותינו. עם הכאב והזעם והתסכול ותחושת האין-אונים.

המון כוח שנועד להסתיר המון חולשה.

יש פירוש נקי יותר, נחוץ יותר, למושג "כוח". פירוש שקושר את הכוח אל האמת. כוח זה לעמוד באומץ מול עצמך – או מול המדינה שלך – ולזהות את אזורי החולשה שלך. לא לברוח מהם, להיפך, להעמיק את ההיכרות איתם, להיות אינטימיים איתם, ממש להתיידד. אחרי שנים של התכחשות, זה מגיע להם ולנו.

כוח זה להודות שבמובן ידוע, כבר הפסדנו לחמאס, גם אם נחסל את כל מנהיגיו. ממש כשם שישראלים רבים מאד יודעים שבמלחמת יום הכיפורים ישראל הפסידה, למרות שבסוף "ניצחה". אין כאן סתירה עבור מי שמבחין, כפי שצריך, בין האדם הפרטי לבין הממלכה. תכריז זו מה שתכריז, איך זה יחזיר את כל ההרוגים, איך זה ישקם את הפצועים, הקהילות שנחרבו?

כוח זה לפנות מקום לאבל אמיתי ולא לרתום אותו מיידית לפנטזיית נקמה מטורפת. כוח זה לומר טעינו בגדול, טעינו בתפיסת הביטחון, בבחירת ההנהגה, טעינו כשלקחנו כמובן מאליו שיש כאן "מדינה" שאכפת לה מאיתנו. כוח זה להעמיד את האמת מעל האידאולוגיה, להבין שכוח עודף לא יפתור בעיות שכוח עודף יצר. כוח זה לדעת שאנחנו חלשים. ואז לפעול מתוך ההבנה הזאת ולא נגדה.

כרוניקה של בגידת הממלכה באזרחיה; הקונספירציה שתרדוף אותנו; ומחשבות על היום שאחרי

[גרסת אודיו של הפוסט עלתה כאן]

הקדמה

כעת, כשאני כותב את המילים האלה, עשרות אלפי חיילים עומדים בפתח עזה ומחכים לפקודה "קדימה!". ידיי רועדות, נשימתי לא סדירה. אני לא מצליח לדמיין שום סוף טוב. החטופים הישראלים כבר הוכרזו כ"נזק אגבי"; הלב מתפלץ לאדישות של ההנהגה לגורלם, אותה הנהגה שאשמה בחטיפתם. הלב מתפלץ ממחזות הטבח ברעים, בבארי, בכפר עזה. הלב מתפלץ מכמות ההרוגים בעזה – נכון לרגע זה, 2,750 הרוגים, כמחציתם נשים וילדים [עדכון מן ה-11.11: המספרים זינקו ליותר מ-11,000 הרוגים, קרוב ל-70% מהם נשים וילדים; 4,500 ילדים הרוגים]. והלב מסרב לדמיין את מה שעוד יתחולל.

זה לא זמן לכתוב, אמרתי לעצמי לאורך כל השבוע הראשון של המלחמה, בעודי אוסף את החומרים ומשווה ומנסח וכותב ומוחק ועורך, זה לא זמן לקרוא. זה הזמן של הדם הזועק מן האדמה, זמן הנקמה, זמן העיניים הסומות משברון הלב. אז למה אני כותב? למי?

אין לי תשובות. לא בשביל לשכנע. מילים כבר לא משכנעות אף אחד בארץ הזאת. זה קרה לפני כמה שנים. לקח לי קצת זמן להבין את זה כאן בבלוג, וכשהבנתי, החלטתי להפסיק לכתוב בו על הסכסוך ועל פוליטיקה. ממילא הבחנתי שאני חוזר על עצמי, מצטט את עצמי, זה נהיה מביך.

ועדיין, בזמן שהשתתקתי, המערך שכבר זכה לכינוי "מכונת הרעל" רק העלה את הטורים כל הזמן. כמויות הפייק היו מעל ומעבר למה שאפשר להתמודד בו בבלוג, זירת המאבק עברה להתכתשויות הזריזות של הטוויטר, וגם שם, נדמה היה שהשיטפון ממית כל יכולת השתהות, מחשבה שנייה, בדיקה שלישית, הוצאת מסקנות.

ב-7 באוקטובר, כמעט במקביל לפלישת החמאס לישראל, פלש גל עכור של תיאוריות קונספירציה לרשת. האפקט המיידי שלו, בדיוק כמתוכנן, היה להסיט את האש מן האשמים העיקריים בקריסת ההגנה ורשתות הביטחון החברתיות בישראל. ממדי הקריסה היו כה אדירים, שנדרש גל אדיר, שווה בעוצמתו, של דיסאינפורמציה ורעל כדי להקהות את הביקורת, לטרוף את קלפי השיח הפוליטי, להותיר את כולם מבולבלים ואובדי עצות. בצל השכול וההלם, זה לא היה קשה.

חשתי צורך אישי עז לסדר לעצמי את התמונה. לכתוב כרוניקה של השבוע הראשון לפחות, מדויקת וממוסמכת ככל שניתן, עם עומק ארכיוני והיסטורי מעבר לתמונה הדו-ממדית שנשקפת באולפנים. שם הכל הרי נראה כדרמה שנשלטת בידי כוחות קמאיים ושרירותיים, החורגים מכל היגיון.

ניסיתי למצוא היגיון, דווקא בזמן שמחול השדים שמסביב שאג באוזניי שאין שום היגיון.

ועוד ידעתי, שכל יום שעובר מביא איתו עוד גל של דיסאינפורמציה. כל יום יביא איתו עוד הרוגים ופצועים, הנפש הדואבת לא תתעכב על עובדות, על מה קדם למה, על שרשראות סיבתיות. ויהיו מי שיעזרו לה לשכוח, להעלים את המציאות שקדמה לאסון, כדי לסמן אשמים נוחים; "בוגדים". מה שיסופר בהמשך הוא צילום של תמונת מצב, 9 ימים לתוך המלחמה. ההתחלה עדיין טרייה בזיכרון אבל עדיין לא מבוארת, מנותקת מהקשר; וכבר שיטפון התעמולה מטשטש את קווי המתאר שלה, עוד רגע ותימחה מזכרוננו. לפני הכל, הפוסט הזה כאן כדי להעיד (to bear witness). כך היו הדברים, כך הם התגלגלו עד כאן. וזה לא היה במקרה.

הוא יעמוד כאן, הפוסט הארוך הזה, שלא נכתב ביום ולא מיועד להיקרא ביום, וספק אם ייקרא עד סופו בכלל, לשימוש עתידי ("ולמה הפוסטים שלך כל כך ארוכים?", הנה התשובה). תוכלו לחזור אליו או להפנות אליו כשתסדירו את הנשימה. אין מה למהר בכלל; האסון הרי לא הולך לשום מקום. את הסיפור שלנו, הסיפור האמיתי, ניאלץ לשוב ולגלות, לשוב ולדובב. זהו הסיפור הנשתק בעולם.

כמה מילים על מבנה הפוסט. החלק הראשון פורש שרשרת מחדלים שהתגלו עם תחילת המלחמה. לא בדיוק המחדלים שתפסו את מלוא תשומת הלב בתקשורת, וגם אלה שדובר בהם יוצגו כאן בפרספקטיבה שונה. החלק השני מתאר את ההתלכדות הרעילה בין שיח הקונספירציות שגואה בישראל מאז תקופת הקורונה לבין קדחת סימון הבוגדים תחת הימין הפשיסטי (עם ביקור אורחת של נעמי קליין). החלק השלישי מגיע לשאלת "אז מה אתה מציע?". גם בו, אתרכז בפירוק כמה מהשקרים המרכזיים שמונעים, הלכה למעשה, דיון אמיתי בשאלה הזאת. החלק הרביעי והאחרון יצביע על קומץ נקודות אור, שמפיחות בי תקווה, גם בעת החשוכה הזאת. לאורך הדרך כולה, הקודרת והעגומה, שיבצתי ראיונות עם גיבורי השעה שלי – אנשים מעוטף עזה שאיבדו את היקר מכל, ועדיין שמרו על צלם אנוש, והם קוראים בקול צלול: די להרג, די למעגל הדמים. הם יודעים, מבשרם הם יודעים, ולהם אף אחד לא יאמר "קל לכם לדבר, אתם שם הרחק מקו האש, מוגנים בבית הקפה שלכם ברמת השרון". עדותם האישית מכריעה אלף גנרלים שמצעידים דור חדש וטרי אל הטראומה של חייו.

* * *

מעוז ינון מנתיב העשרה, ששני הוריו נרצחו בידי החמאס: "(בדמעות) אני לא בוכה על ההורים שלי, אני בוכה על אלו שיאבדו את חייהם במלחמה הזאת. אנחנו חייבים לעצור את המלחמה… במשפחה שלי, אנחנו לא מבקשים נקמה. נקמה תוביל לעוד סבל ולעוד הרוגים… אני חושש לחיילים, לאזרחים, בשני הצדדים… זאת הסיבה שהיה לי כל כך חשוב, ברגע הקשה מאד הזה, להגיע לראיון הזה ולזעוק לעולם: עיצרו את המלחמה."

https://twitter.com/helenachumphrey/status/1713747777195307130

* * *

מחדל 1: צה"ל מבטל את אבטחת יישובי העוטף

איפה להתחיל? אולי בספטמבר 2013, אז מתקבלת ההחלטה בצה"ל לבטל את השמירה ב-22 יישובים בצפון ובדרום. כך נפתחת הידיעה: "צה"ל החליט לבטל את הצבת החיילים לאבטחת יישובים בגבול הצפון ובגבול הדרום. אבטחת ההתנחלויות בגדה המערבית תימשך כרגיל."

פתיחה סמלית. שר הביטחון הוא משה יעלון, אביר המתנחלים, מי שקבע כי "יש לעקור את השימוש במינוח 'מאחז בלתי חוקי'". אבטחת ההתנחלויות נמשכה כרגיל, ואבטחת יישובי העוטף בוטלה. סימן לבאות. יאיר פרג'ון, ראש המועצה בנתיב העשרה, אמר: "לא יעלה על הדעת להפקיר את יישובי הגדר ולהניח לתושבים להגן על עצמם. הפקרת יישובי עוטף עזה הינה הפקרת חיים של ממש. אנו עדיין לא חיים בעידן של שלום ואסור לנו לחכות לאסון הבא. אני בטוח שנפלה טעות בקרב מקבלי ההחלטות".

לא טעות, מדיניות.

באוגוסט 2014 מסתיים מבצע "צוק איתן", וצה"ל מחזיר את האבטחה ליישובים. לכמה זמן? ל-4 וחצי חודשים בלבד. כזכור, באותו מבצע נחשפה מערכת מנהרות עצומה שהובילה לוחמי חמאס אל תוך שטח ישראל. צה"ל ריכז מאמץ בחיסול המנהרות ושיכנע את עצמו (אבל לא את תושבי העוטף) שדי בכך כדי להגן על יישובי העוטף. בדצמבר מתקבלת ההחלטה לבטל את השמירה הצבאית בכל היישובים שמעבר לקילומטר מהגבול. שוב, ראשי המועצות מוחים: הגדר החכמה, המכשול המסיבי, עדיין רק בשלבי תכנון. כל מה שמפריד בינם לבין החמאס הוא קיר בטון. משבר האמון בין ראשי המועצות בעוטף לבין מערכת הביטחון, שהחל עוד לפני "צוק איתן" בהחלטה לקצץ בתקני הרבש"צים (החלטה שבוטלה לבסוף), רק מתעצם והולך. יו"ר צוות הביטחון של אגודת חבל שלום, מאיר קוזלובסקי, אמר אז: "גם אם ידעו על המנהרות, בסופו של דבר קיבלו החלטה לא לטפל בזה, והפכנו להיות חומת המגן האנושית. לא היתה מוכנות, לא ישבו כאן כוחות מיוחדים והמחבלים היו יכולים להפתיע אותנו. ראינו את רמת החיילות של חמאס, ואפשר רק לשער שזה היה יכול להיגמר באסון לאומי, מחדל גדול יותר מיום הכיפורים". אכן כן.

קיראו את המילים האלה שוב ושוב. תושבי העוטף ידעו. נציגיהם ידעו. הם התריעו. אבל כל האזהרות התנפצו על קיר ההיבריס הצה"לי.

בינואר 2015 כוחות האבטחה עוזבים את ישובי העוטף. תושבת עין השלושה תמהה: "לפני המבצע לא ידענו כמה המצב לא טוב, אז לא ראינו את החשיבות של חיילים בקיבוץ בזמן אמת. אבל אחרי כל מה שקרה בקיץ לא ברור לנו איך לוקחים מכאן את החיילים." צעדת מחאה של תושבי העוטף לכיוון הגבול נקטעת בידי צה"ל; מי שצילם את הצעדה ב-2015, כמו גם את חדירת לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר 2023, היה צלם YNET רועי עידן, שנרצח יחד עם אשתו, זמן קצר אחרי שתיעד את הפלישה.

ועוד שתי התבטאויות מהדהדות, מאותם ימים של מאבק אזרחי שכשל באופן טראגי. נציגי התושבים הגיעו עד ועדת חוץ וביטחון כדי לנסות להעביר את רוע הגזירה ולשמור על האבטחה. במהלך הדיון מטיח ח"כ מוטי יוגב מן "הבית היהודי" בתושב העוטף: "תמכת בהתנתקות – אכלת אותה". יוגב הוא תושב ההתנחלות האלימה דולב, שהשתלטה באמצעות צווי תפיסה על אדמות אדמות פלסטיניות פרטיות, ששולחת גרורות פולשניות לכל עבריה, ובתמורה לכל זאת מקבלת מן המדינה כביש עוקף פרטי לקיצור הנסיעה לירושלים. מוטי ("להרים כף 9-D על בית המשפט העליון") יוגב יודע שהוא יכול לומר ולעשות ככל העולה על רוחו מבלי שהוא יאכל אותה; הוא הרי בן למגזר הנבחר.

ההתבטאות השניה מאותם ימים שיש להזכיר, שוב ושוב, נרשמה מפיו של תא"ל איתי וירוב, מפקד אוגדת עזה, בשיחה סגורה שקיים עם תושבי נחל עוז בניסיון לפייס את זעמם על ביטול האבטחה ביישובים. ברגע נדיר של גילוי לב אמר להם וירוב כך:

"טוב שלא הכרענו את חמאס. אני רואה מה קורה היום בסיני. טוב שפראי האדם האלה יישארו בסיני ויתמודדו עם הצבא המצרי ואנו נתמודד עם מי שמולנו. בסופו של דבר, אחרי המלחמה רצינו לראות את חמאס נשאר באותו מקום. התרסקות הרצועה יכולה להביא אותנו למקומות גרועים. האלטרנטיבות לשלטון חמאס ולשלטון הצבאי בעזה הן גרועות יותר".

כלומר, כבר ב-2014 שוררת בצה"ל ההבנה האסטרטגית שעדיף החמאס על פני דאע"ש. אפשר לנחש שהבנה זו נקנתה בדמים; שהרי מי אם לא ישראל עודדה בשנות ה-80' וה-90' את תנועת אל־מוג'מע אל־איסלאמי שהקים השייח אחמד יאסין, שממנה צמח חמאס, על חשבון אש"ף. ד"ר מחמוד א־זהאר, מהמנהיגים המיליטנטים של התנועה, אף ביקר בלשכת שר הביטחון יצחק רבין. לימים התלכדה התפיסה הזאת עם ההעדפה של ממשלות הימין להתמודד מול הקנאים של החמאס מאשר מול המתונים של הרש"פ (נתניהו: "מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו; סמוטריץ': "החמאס הוא נכס").

אבל האמירה הנוקבת יותר של תא"ל וירוב באותה שיחה סגורה היתה זאת:

"הקצין הבכיר הודה עם זאת כי לא קיימת יכולת הרתעה אמיתית אל מול תושבי עזה. 'להרתיע מישהו בסג'עייה זו יומרנות, שלא נאמר יהירות גדולה', אמר וירוב. 'עזה היא טרגדיה גדולה. אין לה שום עתודות של משאבים. אין לה כלום. זו מורכבות עוד יותר גדולה. אם אין יכולת להרתיע, אני אומר באמירה מפוכחת ככל הניתן – המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. עשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה ועשרות הרחובות שהרכבים לא יכולים לעבור בהם – לא בטוח שכל אלה ירתיעו את העזתים."

מזכיר לכם משהו? אולי נאום של מצביא צבאי אחר בנחל עוז, 67 שנים לפני כן?

"אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם… לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי."

כמו משה דיין בהספדו לרועי רוטברג, כך גם איתי וירוב הבין שיש משהו עמוק ומושרש במלחמה שלנו עם עזה. משהו שאין לו פיתרון צבאי קל. וירוב גם העז לומר דברים שרק בשמאל הרדיקלי אנשים (למשל, אני) חוזרים ואומרים: אין הרתעה צבאית בדרום. מצד שני, לוירוב אין את שיעור הקומה של דיין שמאפשר לו לקחת אחריות מלאה על הפקרת תושבי הדרום לחיים של אימה ושכול. הוא ממלמל משהו בהמשך על "מערכה סיכולית" כפרס ניחומים אחרי שהרתעה אמיתית נזנחה. אין הרתעה צבאית מול עזה.

מה שהופך את הפקרת היישובים לנפשעת עוד יותר. כי לאמיתו של דבר, גם כיתות אבטחה של חיילים סדירים לא היו מסוגלות לעצור את השיטפון של לוחמי החמאס ב-7 באוקטובר. ומכאן משתמעת מסקנה מזעזעת: ישראל לא יכולה באמת להבטיח את שלומם של תושבי עוטף עזה כל עוד היא נעולה על אסטרטגיה צבאית מול עזה. עוד אשוב לנקודה הזאת בהמשך.

* * *

יעקב ארגמני, אבא של החטופה נעה ארגמני: "נעשה שלום עם השכנים שלנו, בכל דרך שהיא…. אני רוצה שכל השבויים יחזרו, ויהיה שלום, ודי. די עם המלחמות, די עם כל מה שאנחנו רואים, די, די, די. נפעיל את הרגש… גם להם (לחמאס) יש חללים, וגם להם יש שבויים, וגם להם יש אמהות שבוכות… אנחנו שני עמים לאבא אחד. בואו בבקשה נעשה שלום, אבל שלום אמיתי."

https://twitter.com/kann_news/status/1711241800604602809

* * *

מחדל 2: הטכנולוגיה תשמור עלינו מכל משמר

"טרקטורוני 'יגואר' אוטונומיים שמפטרלים ויורים בפקודה מרחוק, רחפני 'צור' שמבצעים פתיחות ציר סמוך לגדר הכפולה, סנסורים מתוחכמים שאוספים מודיעין אקוסטי, ומכשול אימתני לאורך עשרות קילומטרים, מעל הקרקע ועמוק מתחתיה." הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, כותב מאופק בדרך כלל, יצא מגדרו, ליטרלי מהגדר החכמה, כשחשף בפני קוראיו את היקף הפרוייקט שהיה אמור, אחת ולתמיד, למנוע הרמטית חדירות מעזה. ההתלהבות היתה מסוג מוכר, נקרא לו "טכנו-פטישיזם": התפעמות מחידושים טכנולוגים מעצם היותם כאלה ולאו דווקא משום שיעילותם הוכחה, או עדיפותם על פתרונות לא טכנולוגיים הוכחה, או שמישהו טרח לבדוק אם הם אינם מעוררים בעיות חדשות ובלתי צפויות, ונגועים בנקודות תורפה שההתמודדות איתם מערימה קשיים שאינם שווים את הרווח אשר הושג באמצעות החידושים.

הצבא כולו מתיישר עם רוח הזמן ועובר הייטקיזציה/דיגיטציה/סייבריזציה כל הזמן. לפני חמש שנים תיארתי בהרחבה את עשרות הפרוייקטים האלה שהוטמעו בצה"ל, וניתחתי את הסיבות לפריחתם: סיבות כלכליות (חוזים בהיקף של מיליוני שקלים לחברות נשק וציוד אלקטרוני), ובעיקר, סיבות אסטרטגיות – הענקת מרחב תמרון לפעולות צבאיות מתמשכות עם סיכון מינימלי לחיילים, שהורחקו מזירת הקרב המדממת באמצעות זרוע השליטה הטכנולוגית. כל זה הופך את השלום, או סתם הידברות לצורך הורדת הלהבות, לעניין לא משתלם.

ובכן, הפרק הזה בקדחת המיגון עלה לנו 3.5 מיליארד שקלים, וב-7 באוקטובר הוא התפורר כאבק: רחפנים זולים וטרקטורונים מעופפים שמו ללעג את טובי המהנדסים של רפא"ל. האם הלקח יילמד? ספק רב. למעשה, אני משוכנע שבשעות אלה ממש שוקדים אותם מהנדסים מסורים על "שכבת ההגנה האווירית" החדשה, זו שתגן עלינו הרמטית מפני רחפנים וטרקטורונים מעופפים. צפו לשמוע את המילה "לייזר" נישאת בקול רוטט בחודשים הקרובים. עוד 3-4 מיליארד שקלים, עוד עשרות חוזים שמנים לתעשייה, גזירת סרט חגיגית – והופ, שוב אנחנו מוכנים למלחמה. הקודמת. זו שהיתה.

מהי קדחת המיגון אם לא ביטוי להיעדר הרתעה? בפוסט אחר מאותה תקופה כתבתי כך:

"מי צריך להגן על עצמו יותר ויותר? מי שלא מצליח להרתיע את אויבו מהתקפה. ישראל משתבחת בגרון ניחר בעליונות הטכנולוגית שלה בשדה הקרב, עליונות שנרתמת בעשור האחרון בייחוד לפרוייקטים אדירים של מיגון וגידור וניטור וסיכול. אבל במבט מן הצד ברור שהצורך הגובר והולך בפרוייקטים האלה הוא מדד מדוייק למפלס החרדה הלאומית: ההרתעה לא עובדת, ולכן צריך מיגון וסיכול. יש יחס הפוך בין האפקטיביות של ההרתעה לבין האפקטיביות של המיגון. הרתעה נשענת על הבאת האויב להבנה שכל פעולה אלימה מצידו תיענה בתגובה חריפה וכואבת הרבה יותר, שלא תשתלם לו. לעומת זאת, מיגון וסיכול הן אסטרטגיות "תבוסתניות" יותר. הן כבר מניחות מראש שהאויב לא הורתע ולכן יש להתגונן מפני מכתו."

מחדל 3: הגדודים שומרים על הפורעים בגדה

עיקר הדברים ידועים כבר כעת. 23 גדודי צה"ל פרוסים בגדה המערבית. 50 גדודי מילואים נקראו כבר פעם שנייה לשירות מילואים בגדה השנה. כל מאחז לא חוקי מקבל פלוגת אבטחה. וזאת רק השגרה. ב-5 באוקטובר, יומיים לפני מתקפת החמאס, שוב ארגנו המתנחלים עלייה לקבר יוסף. כל עלייה כזאת כרוכה באבטחה מסיבית של צה"ל וחיכוכים ודאיים עם תושבי שכם, שהתהלוכות משתקות את עירם לחלוטין. תמיד יש פצועים, לפעמים גם הרוגים. את המתנחלים המחיר הזה לא מעניין. מעל 3,000 מתפללים פקדו את קבר יוסף ב-5 באוקטובר, וצה"ל הקצה 3 גדודים כדי לאבטח אותם.

וכמובן, באותו יום, ה-5 באוקטובר, חגיגות הסוכה הראוותניות של ח"כ צבי סוכות על הכביש הראשי של חווארה, כשתושביה סגורים ומסוגרים בבתיהם, וכוח מפלצתי של 26 גדודים (על פי אלוף עמוס ידלין) נשלח לאבטח את חבריו של סוכות ואת הגזרה כולה שהחלה לבעור.

גורם המודיעין המצרי, שהעביר את הידיעה על "משהו גדול" שעומד לקרות בעזה 10 ימים לפני המתקפה, סיפר ששר המודיעין המצרי "נדהם מהאדישות" שהפגינו בישראל. התגובה הישראלית היתה שצה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל.

פלא שלא נשארו חיילים בעוטף עזה?

מחדל 4: השיטפון היהודי באל-אקצא

"שיא חדש: 5,323 יהודים עלו להר-הבית בסוכות", הכריזו הכותרות בחגיגיות בומבסטית, כמו תזמורת טרומבונים על הטיטאניק דקות לפני שקיעתה, ב-6 באוקטובר. בשעה שעולי הרגל התקדשו לחג כהרגלם ביריקות על נוצרים בעיר העתיקה, משרד החוץ הירדני הוציא הודעת מחאה רשמית לישראל. הפרת הסטטוס-קוו חיממה עוד יותר את "הצעירים המורדים" בגדר עזה, והארגון הזהיר: "כל יכולותינו יוקרבו למען מסגד אל-אקצא".

לכאורה, אזהרות ששמענו מאות פעמים מן החמאס, ואף פעם לא ראינו אחריהן מתקפה כזאת. ובכל זאת, מי שעקב מקרוב אחרי הדינמיקה, כמו ניר חסון, הזהיר (ב-2 באוקטובר): "מבעד לתמונות החגיגיות מירושלים יש מציאות נפיצה, שעלולה להתלקח בכל רגע." היריקות על הנוצרים, האלימות של שוטרות מג"ב כלפי מוסלמיות, הרחקת צעירים פלסטינים מן ההר כדי להבטיח את תפילת היהודים – כל אלה היו סימנים מבשרי רע. וביחד היו הגפרור שהצית את "סופת אל-אקצא", שם מדויק יותר למלחמה הנוכחית מאשר "חרבות ברזל".

אין כל ספק שחמאס תיכנן את המבצע חודשים ארוכים קודם לכן. ויחד עם זאת, אין כל ספק שהוא גם חיכה לשעת כושר מתאימה – פרובוקציה יהודית בוטה בהר הבית כדי להוציא אותה לפועל. כמו תמיד, הקיצוניים בשני הצדדים משחקים זה לידי זה; בסך הכל הם באותו צד.

אנשים נאורים בשני הצדדים יזקפו גבה, ובצדק, על הטענה שסידורי תפילה בהר הבית הם עילה לגיטימית להכרזת מלחמה. כמה טוב היה לחיות בעולם אידאלי שבו חופש הפולחן לכל הדתות מובן מאליו, שאין צורך בכלל לדון בו או להגן עליו בשוטרים חמושים. רק שהעולם המדמם של הר הבית רחוק מאד מן האידאל. ומה שידוע היטב לכל הצדדים, מזה שישה עשורים כמעט, הוא שהמצב הכי פחות נפיץ, הכי רגוע לכולם, הוא זה של הסטטוס קוו. הסטטוס קוו הזה הוא תוצר אבולוציוני שהתעצב במרוצת השנים בדיונים בין משטרת ישראל, עיריית ירושלים והווקף המוסלמי. רק שהחל משנות ה-90' ישראל הרחיבה משמעותית את מספר המתפללים היהודים שמורשים לעלות להר, כולל בימי חג מוסלמיים, ובמקביל הגבילה את כניסת המוסלמים. המהלכים האלה נעשו באופן חד-צדדי בידי ממשלות ימין, בהובלת פירומנים מוכרים כאריאל שרון ואיתמר בן גביר.

התנהלות ישראל בהר-הבית מקבילה לחלוטין להתנהלותה מול רצועת עזה: מתקופה של הידברות, גם אם טכנית ופרקטית ולא ברמה המדינית, שבה מושגות הסכמות שאפשר לחיות איתן, לתקופה מתמשכת והולכת של הכתבה כוחנית וחד-צדדית של ישראל איך יתנהלו הדברים (מה ייכנס לרצועה ומתי, מי יעלה להר ומתי).

כמובן, מי שהכוח בידיו תמיד יכול להכתיב. בהדרגה הוא גם יכול להשתכנע שזה עובד – לא להקשיב לטרוניות הצד השני, לשכוח לפעמים שיש שם בני אדם עם צרכים דומים לשלו. אפשר להתנהל ככה תקופה לא קצרה. יש רק בעיה אחת: כשמפסיקים להקשיב לצד השני, מחמיצים גם את העלבון והזעם הגואים, המבעבעים מתחת לפני השטח עד לנקודת ההתפרצות, שתמיד תופסת אותנו מופתעים.

מגה מחדל 5: שקר ההרתעה הצבאית

בשלב הזה אפשר להוסיף ולערום שורת מחדלים צבאיים: המחדל המודיעיני, המחדל המבצעי, המחדל הלוגיסטי, וכיוב'. אלה כבר מתחילים להתבהר בתקשורת הישראלית ולהערכתי יתפסו את עיקר תשומת הלב בחודשים הקרובים. בדיוק משום כך אני אדלג עליהם למחדל הרבה יותר יסודי; בעוד שהעיסוק במחדלים הצבאיים מניח כמובן מאליו שכל ההתייחסות לעזה צריכה להיות צבאית, המחדל שעליו אדבר מערער על ההנחה הזאת. הסיכוי שתיתקלו בדיון כן ופתוח עליו בתקשורת אפסי.

נקודת הפתיחה שלי צריכה להיות מובנת מאליה ובכל זאת, הניסיון מלמד שאי אפשר לחזור עליה מספיק: אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום. אין הרתעה צבאית בדרום.

הו, כמה כתבתי על עזה. כל המבצעים, וההסלמות, והפלישות, והמצור, ופשעי המלחמה. הארכיון גדוש. במשפט "אין הרתעה צבאית בדרום" השתמשתי אולי עשרות פעמים. בתקופות מסוימות אפשר היה להיווכח שישראל מתמרנת את ההסלמה בדרום על מנת לסכל אחדות (אש"ף-חמאס) פלסטינית. נתליתי באילנות גבוהים – הפרשן אמיר אורן, תא"ל איתי וירוב שהוזכר כבר קודם, תא"ל דב תמרי, שמערער מן היסוד על מושג ההרתעה הצבאית של ישראל, ואפשר לצטט עוד ועוד מומחים. הנה דברים שכתב ד"ר מתי שטיינברג, חוקר של הלאומיות הפלסטינית והפונדמנטליזם האיסאלמי, אחרי מבצע "שומר החומות":

"בדימוי ההרתעה של חמאס לגבי ישראל חוברים שני שיקולים: לגבי רצועת עזה הגיע חמאס לנקודה ש'אין לו מה להפסיד'. בנקודה זו, שאיננה מתמטית אלא פסיכולוגית, חדלים להשפיע הנזק החומרי והאבדות בנפש, גם אם הם יחמירו. זאת משום שהנזק החומרי חדל בנקודה זאת להשפיע על גידול תחושות הכאב. גידול הנזק מגיע לרוויה ואיננו מסב גידול בכאב. זו נקודת האדישות לכאב (על פי מחקרם של כהנמן וטברסקי). אין די בשיפור כלכלי או בהבטחה לשיפור כזה כדי ליצור תחושה שיש מה להפסיד כל עוד נתונה האוכלוסייה לכיבוש או כפופה לתכתיב זר – 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם'. בהעדר אפשרות נוספת שנותנת מענה לצורך הלאומי הקיבוצי בדמות עצמאות וריבונות, אין הרתעה.  לכך מצטרף השיקול השני של 'מה שיש להרוויח' ברמה האסטרטגית, כפי שהראיתי לעיל. צירוף זה של 'אין מה להפסיד' עם 'יש מה להרוויח' מחולל פיחות רב בהרתעה הישראלית."

ראו נא: כשפרשן ישראלי מעמיד את עצמו, באופן נפשי, במקומו של הצד הפלסטיני, ולוקח בחשבון את "תחושות הכאב" שלו, הוא עשוי להגיע למסקנות שונות בתכלית מאלה שמומטרות עלינו באופן תבניתי ומעגלי מפיהם של בטחוניסטים גנריים באולפנים.

כמה מבצעים כבר היו בעזה מאז עליית החמאס לשלטון? אני ספרתי 12: גשם ראשון (2005), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2008), עופרת יצוקה (2008-9), הד חוזר (2012), עמוד ענן (2012), צוק איתן (2014), חגורה שחורה (2019), שומר החומות (2021), עלות השחר (2022), מגן וחץ (2023), חרבות ברזל (2023). עליהם יש להוסיף את העימותים האלימים בגדר בשנים 2018-2021 ("צעדת השיבה הגדולה"), שגבו את חייהם של 316 פלסטינים והותירו כ-20 אלף פצועים בעזה. כמה עזתים בסך הכל ישראל הרגה בעזה? על פי נתוני "בצלם", מאז שנת 2000 ישראל הרגה כמעט 8,000 תושבים בעזה, מחציתם לפחות בלתי מעורבים בלחימה. אלה הנתונים לפני "סופת אל-אקצא", שנכון לשעת כתיבת השורות האלה גבתה את חייהם של קרוב ל-3,000 פלסטינים.

האם אובדן חייהם של 8,000 פלסטינים הרתיע באיזשהו אופן את מתכנני "סופת אל-אקצא" מהוצאת מתקפתם לפועל? האם עשרות אלפי הפצועים ומאות אלפי הבתים שנהרסו במרוצת השנים גרמו להם להרהר פעמיים לפני המתקפה הקטלנית? האם לוחמי החמאס ידעו שלא יחזרו בחיים, ואם כן, האם זה גרע במשהו מנחישותם?

אלה שאלות רטוריות. קראו את הסקירה האחרונה של "גישה" על החיים בעזה, מציאות יומיומית מחרידה של 2.2 מיליון איש, עם שעות ספורות בלבד של חשמל ביממה, היעדר מים נקיים לשתיה, אבטלה של למעלה מ-80%, מקום שהאו"ם צפה שכבר ב-2020 לא יהיה ראוי למגורי אדם.

בפי הישראלים יש תשובה מוכנה לכך: הם בחרו בחמאס, בעיה שלהם. תשובה קלה מאד, ששוב מסיטה את הדיון (כן בחרו או לא בחרו, הם במצב שאין להם מה להפסיד, ואנחנו נושאים במחיר נקמתו של מי שאין לו מה להפסיד). הישראלים בחרו בנתניהו ובסמוטריץ' ובשמחה רוטמן; האם הם מגיעים לנו? אולי לחלקנו, אבל בטח לא לחלק ניכר שלא הצביע להם. הדברים נכונים עוד יותר תחת המשטר הרודני של החמאס, שמשתיק באכזריות כל אופוזיציה. התלונה השכיחה של הישראלים "למה הם תומכים בחמאס?" משקפת קהות וחוסר הבנה (במקרה הטוב) של יכולת השפעתה של החברה האזרחית על שלטן רודני. כיוון שאנו הישראלים כבר נמצאים בשלבים הראשונים של משטר כזה, אולי בשלה העת להעריך מחדש את התלונה הזאת נגד העזתים. לנו ולהם יש יותר מן המשותף ממה שנדמה לנו.

כך או כך, חלק ניכר מן הסבל העזתי נובע ישירות מן המצור, המגבלות על הכנסת סחורות לעזה, חיסול ענף הדיג באמצעות מגבלות השיט, מדיניות "הבידול" בינה לבין הגדה המערבית, שיבוש מערכות הבריאות ומניעת טיפולים רפואיים.

ושוב, הישראלים יודעים לדקלם יפה הנמקות "בטחוניות" לכל אחת מן המגבלות האלה. מה שהם לא תופסים זה שכל עוד ישראל תמשיך להתבונן בכל הבטי החיים של עזה דרך משקפי הבטחון ותו לא – כל בקשה ליציאה, כל רישיון ייצוא או ייבוא, כל שדה חקלאי שבמקרה נמצא סמוך לגדר – העזתים ימשיכו לחוות את חייהם כאסירים בכלא, העולם ימשיך לראות בעזה את "הכלא הפתוח הגדול בעולם", והטענה ש"יצאנו מעזה, הנחנו אותם לנפשם והם בתמורה תוקפים אותנו" תיתפס בדיוק כמו מה שהיא: קשקוש תעמולתי נבוב.

שיטוט ברשתות החברתיות חושף את הפיתרון הסופי החביב על מספר לא קטן של ישראלים: למחוק את עזה לגמרי. עכשיו זה הזמן, עכשיו ההזדמנות הגדולה להוציא לפועל פנטזיה נושנה. עכשיו, הם מקציפים מהפה, סוף סוף ננחית עליהם את המכה הסופית.

זה כמעט מכמיר לב, השילוב הזה בין אמנזיה לשטניות. שהרי כל מבצע של צה"ל בעזה מאז עליית החמאס נתחם בקצה סבלנותו של העולם לערימת הגופות שנערמת ברחובות ג'באליה וסג'עיה. דפדפו לאחור וראו: האיחוד האירופי לוחץ, מועצת הביטחון לוחצת, הדיפלומטים מדברים על "שעון החול האוזל", ולבסוף וושינגטון נותנת את האור האדום הסופי, וצה"ל נסוג לאחור. עוד חלום ג'נוסייד נגנז. הפעם הזאת נראית שונה רק בגלל ההתחלה – ישראל באמת ספגה מכה נוראית ומחרידה שמשתיקה כל ביקורת. הפעם נהרוג יותר. אבל עד מהרה המראות יתחלפו בשכונות המשוטחות של עזה ומטוטלת האהדה תנוע לצד השני. לא נצליח להשמיד את עזה.

עזה כאן, לא הולכת לשום מקום. גם אחרי שישראל תהרוג כמה אלפים מתושביה, יוותרו שם יותר משני מיליון איש. ומה לעשות, חלק גדול מהם מוסלמים אדוקים ותומכים בחמאס. החמאס מזמן כבר איננו מגדל קלפים שאפשר "למוטט" בבליץ אווירי. החמאס זה תשתיות אזרחיות ומערכת חינוך ותפיסת עולם ומנגנון ביורוקרטי וכל אלה משולבים לחלוטין במרקם החיים העזתי. אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים. רק בהזיות של תוכים בטחוניסטיים, שמקרקרים אותן שוב ושוב כבר 12 פאקינג מבצעים, ישראל יכולה "למוטט את החמאס". הן סבירות בדיוק כמו ההזיות הנאציות על מחיקת עזה, ושתיהן משרתות מטרה אחת: בריחה עיקשת מן המציאות. הנה פרשנות מאירת עיניים של צבי בראל שגם היא ממוטטת את פיקציית מיטוט החמאס.

אני קורא שוב, ברעד קל, את המשפט "אי אפשר "למוטט" אותו יותר משאפשר לעקור מאדם את מערכת העצבים שלו ולהשאירו בחיים." אכן, אפשר אולי לעקור את מערכת העצבים של אדם ובתוך כך להרוג אותו. אם "מיטוט החמאס" משמעותו פעולה בסדר גודל של ג'נוסייד ברצועת עזה, אזי זו מטרה בת-השגה. הניתוח שלי הודף החוצה בכוח את אפשרות הג'נוסייד, אין לי יכולת להכיל אותה, אף כי יש כבר מומחים שסבורים שישראל בדרך לשם. אם לשם פנינו, הפוסט הזה ועוד מיליוני מילים שנשפכו על עזה ייגרסו במגרסת ההיסטוריה.

הכרה בעובדה הבסיסית הזאת, שאת החמאס אי אפשר למוטט, תעמיד גם באור הנכון, כלומר באור גרוטסקי, עוד ויכוח סרק שהשתלט כאן: האם ההנהגה באמת רוצה או לא רוצה למוטט את החמאס? (שהרי ידוע שבעבר, היא לא רצתה). בוא נשאל אולי האם הנהגה רוצה או לא רוצה לצבוע את הירח בכחול. שאלה מעניינת, דעות לכאן ולכאן. מי שעניינו פוליטיקה ריאלית, לעומת זאת, יניח גם להסחת הדעת הזאת. מה שכבר לא ניתן לביצוע, גם אם פעם היה ניתן לביצוע, אין עוד טעם לדון בו.

ועוד אלמנט עוכר-שלווה בהכרה שאת החמאס אי אפשר למוטט: היא אינה מבחינה בין ימין לשמאל, בין ביביסטים לאנטי-ביביסטים. בחבילת הפושעים שהובילה אותנו להקזת הדם האינסופית מול עזה יושבים, זה לצד זה, נתניהו ואהוד ברק, יואב גלנט ואהוד אולמרט, משה יעלון וציפי לבני, יאיר לפיד ובני גנץ. כולם ישבו בקבינטים שהנציחו את המנטרה הארורה שחמאס מבין רק כוח, וחסמו כל אופציה אחרת. ובקיטוב הפוליטי הנוכחי בישראל, קשה מאד לנסח עמדה שמפלילה באופן כה גורף גם את נתניהו וגם את מתנגדיו (כי אז עם מי נישאר?). הנה עוד סיבה להסיט הצידה את המבט מאמיתות לא נעימות.

אם אין הכרעה צבאית, ואין גם הרתעה, ואת החמאס אי אפשר באמת למוטט, וג'נוסייד (ככל שיהיה נחשק) איננו אופציה מעשית, יש רק אלטרנטיבה אחת: הידברות מדינית (הו, האימה). מה זה אומר, עוד אגיע לזה בסוף. למה בסוף? כי עצם העלאת הרעיון מעוררת התנגדות כה עזה, עם שלל נימוקים מופרכים, ותיכף אתה מוצא עצמך שוב בוויכוחים האינסופיים על כן או לא לדבר עם החמאס, יש או אין עם מי לדבר. וחלון ההקשבה הצר שוב נסגר.

לשאלת ההידברות עם החמאס צריך להגיע מתוך ייאוש. ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. ייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו שומרים על המצור וכל המפתחות בידינו. מוקדם לומר אם הישראלים הגיעו לנקודת הייאוש הזאת, או שמא הם שוב חשים את הצורך העז "להנחית מכה אחרונה ואיומה" על עזה, שממנה היא לא תתאושש. בכל לבי אני מקווה שהפעם באמת נואשנו מן הדרך הצבאית. כי רק הייאוש הזה יכריח אותנו, בעל כורחנו ובשיניים חשוקות ובסלידה נפשית עמוקה, ובכל זאת יכריח אותנו, להיישיר מבט אל האויב החמאסי, בלי מתווכים, ולומר לו: בוא נדבר על הסדרה.

* * *

נוי כצמן, אחותו של חיים כצמן, שנרצח בידי החמאס: "הדבר החשוב ביותר עבורי ועבור האח שלי זה שהמוות שלו לא ישמש הצדקה להרג אנשים חפים מפשע. לצערי, הממשלה שלי משתמשת בטיעון הזה באופן ציני, בטענה שזה מביא לנו ביטחון… זה רק יביא ליותר טרור וליותר מתים. אני לא רוצה שיקרה לאנשים בעזה מה שקרה לאח שלי, ואני בטוח שגם הוא לא היה רוצה בזאת. אני אומר לממשלה שלי: תפסיקו להרוג אנשים חפים מפשע. לא זה מה שיביא לנו ביטחון."

https://twitter.com/AGvaryahu/status/1712565145212436575

* * *

בגידת הממלכה: חומר הדשן של הקונספירציות

סיכום ביניים של שרשרת המחדלים: מחדל ביטול האבטחה ביישובי עוטף עזה, מחדל הטכנו-פטישיזם, מחדל ריסוק הסטטוס קוו באל-אקצא, כל המחדלים המבצעיים/מודיעיניים/לוגיסטיים, מחדל אי-קיומן של רשתות ביטחון חברתיות (מזון, תחבורה, טיפול בנזקקים וקשישים) שצף שוב בעיתות חירום, ביתר שאת. ומעל כולם, מחדל המיתוס השקרי שכולנו התחנכנו עליו, שהרתעה צבאית ישראלית תוכל להכיל, אם לא לנטרל, את הזעם והתיסכול של 2.2 מיליון אסירים בכלא הפתוח הגדול בעולם, הנמקים ממש בשכנות לנו.

נדמה לי שסדרה נכבדת כזאת של מחדלים ראויה לשם בגידה. בגידת הממלכה באזרחיה. הפרת החוזה, כמו שאומרים. בגידה מסדר גודל כזה מולידה תגובות קיצוניות. האחת, המתבקשת, היא תביעה ציבורית תקיפה שהנושאים באחריות יתפטרו מתפקידם, שהמערכות הכושלות יעברו בדיקה יסודית ותיקון, שנצא בריאים וחזקים יותר מצידו השני של המשבר. התגובה השניה היא בעבוע של קונספירציות כלפי "הבוגדים מבפנים". אלה נראות בשלב זה שוליות עד הזויות, אבל מסיבות שתיכף נגיע אליהן להערכתי הן יתחזקו מאד בחודשים הקרובים, עם פוטנציאל נזק ממשי, בגוף ובנפש.

כדי להבין מה מתרחש כעת בישראל אני מרחיק מבט לתופעות מקבילות שמתרחשות בצפון אמריקה ובאירופה בשנים האחרונות, שעומדות במוקד ספרה האחרון של נעמי קליין, "כפיל(ה)" (Doppleganger). להרחיק מבט בעיתות משבר זה טוב; להבין את מה שקורה לנו לא רק מתוך סיר הלחץ שלנו אלא גם מבחוץ זה טוב; ללמוד מסיטואציות דומות, גם אם לא זהות, ולהבחין בדפוסים חוזרים, מצליל את המבט, מסדר את הנשימה, ובונה כוח עמידה.

תרבות הכפילים ופריחת הקונספירציות

רצה הגורל וקראתי את ספרה המרתק ופוקח העיניים של קליין בשבועות שקדמו למלחמה, ואת עמודיו האחרונים כבר סיימתי בין האזעקות. הספר נכתב בימי הקורונה וחוקר את גלי ההדף האישיים וגם הפוליטיים של אותה תקופה מערערת, שבה האבחנות הבסיסיות של חיי כולנו הפכו לנוזליות ובלתי מוכרות (פנים מול חוץ, אמון מול חשד, שמאל מול ימין). נעמי קליין משתמשת בבלבול הרווח בינה לבין נעמי וולף כמעין תחבולה ספרותית שפותחת דלתות לשורה של בלבולים אחרים מסביב לה. וולף החלה את דרכה כפמיניסטית ליברלית, הפכה למכחישת קורונה, הפיצה קונספירציות מסמרות שער (כמו תכנית ממשלתית זדונית להדביק את אוכלוסית אמריקה בנגיף האבולה), עכשיו היא כבר תומכת ב"שקר הגדול" (התיאוריה שהבחירות נגנבו מטראמפ באופן לא חוקי), מטיפה לרכישה המונית של כלי נשק, ולאחרונה נעשתה בת-ברית נאמנה של סטיב באנון, נסיך האופל של הפופוליזם העולמי.

כל המעברים האלה, הגלישות מתיאורית קונסיפירציה אחת למשנה, מעוררים בקליין תערובת של רגשות: לא רק גועל וסלידה וכעס, כצפוי, אלא גם סקרנות ואהדה אמיתית, והיא מנסה להבין איך זה קרה; איך זה קרה לכפילה שלה וולף, ולעוד ליברלים רבים, שחצו "באלכסון" (ראו הסבר על ה-diagonalism) את קווי ההפרדה המוכרים בין המחנות הפוליטיים, ב"קפיצת דרך" לא מוסברת, לכאורה.

לכאורה. קליין מגיעה להכרה שלכל אורכו של "עולם המראה" של הקונספירטורים זרועים רעיונות שלקוחים ישירות מן הלקסיקון הליברלי והנאור. וזה מה שכל כך מבלבל. מתנגדי החיסונים שעומדים בתוקף על חירות וחופש, עוינים את תאגידי הפארמה ומזהירים מפני מדינת המעקב; מכחישי האקלים שמטיפים לחשיבה ספקנית כלפי סמכות; והשיא האישי, מבחינת קליין, היה כשהחלה למצוא יותר ויותר איזכורים לתזה המוכרת שלה, "דוקטרינת ההלם", בפיהם של קונספירטורים הזויים, שטענו כי ממשלות העולם, בעצה אחת עם תאגידי הפארמה, השתמשו והינדסו את המגפה כדי להכניס מיליוני אנשים ל"הלם", שיאפשר להן להשליט באבחה אחת שלטון אימים בנוסח סין – מעקב בלתי פוסק, מחנות מאסר למתנגדים פוליטיים וכד'. הרעיונות מוכרים, אבל בעולם המראה הם מתעוותים לבלי הכר, "כפילים" אפלים של חופש, ספקנות והתנגדות לעריצות כפי שתמיד הבנו אותם.

קליין מניחה את האצבע על "תרבות החשד" (כל הקטעים מספרה בתרגום שלי):

"ריכוז הכוח העצום בידי העולם התאגידי במהלך שלושת העשורים האחרונים יצר זירה כה מוטה נגד הצרכנים עד שעצם סיפוקם של צרכי הקיום הבסיסיים נחווה כמו ניווט בסדרה בלתי פוסקת של הונאות. כאילו כולם מנסים "לעקוץ" אותנו באותיות הקטנות של עמודים על גבי עמודים של הסכם תנאי שירות שהם יודעים כי אף פעם לא נקרא. הקופסה השחורה היא לא רק האלגוריתם שמנהל את רשתות התקשורת שלנו – כמעט הכל זה קופסה שחורה, מערכת אטומה שמחביאה משהו אחר. שוק הדיור לא באמת קשור לדיור; הוא קשור לקרנות גידור וספקולנטים. אוניברסיטאות לא באמת קשורות לחינוך; מטרתן להפוך אנשים צעירים לבעלי-חוב. בתי אבות לא באמת קשורים לסיעוד; הם נועדו לסחוט קשישים מכספם בשנותיהם האחרונות ולהפיק רווח נדל"ני. הרבה אתרי חדשות לא באמת בעניין של חדשות; הם בעניין של לתמרן אותנו להקליק על פרסומות שמכסות את כל החצי התחתון של המסך כמעט בכל אתר. שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה. הסוג הזה של קפיטליזם נצלני וטורפני בהכרח מצמיח חוסר אמון ופרנויה… בדומה לכפילה שלי (וולף) שהשליכה את כל חרדות המעקב שלנו על אפליקצית חיסונים, חסידי קונספירציות טועים בעובדות אבל לעתים קרובות צודקים בתחושה – התחושה שאנחנו חיים בעולם עם ארצות צללים, שאומללות אנושית של האחד היא רווחו של האחר, שניצול וטורפנות סוחטים את כוחנו, שאמיתות חשובות מוסתרות מאיתנו במזיד. השם של השיטה שמחוללת את התחושות האלה מתחיל ב-ק', אבל אם אף פעם לא הסבירו לך איך קפיטליזם עובד, וכל מה שאמרו לך היה שזה חופש וכיף גדול וביג-מאק ולשחק לפי הכללים כדי להשיג את החיים שמגיעים לך, קל להבין איך אתה עלול לבלבל אותו עם מילה אחרת שמתחילה ב-ק': קונספירציה. כמו שמרקוס גילרוי-וור ניסח זאת, 'תיאוריות קונספירציה הן תגובה בכיוון שגוי של אינסטינקט פוליטי בריא ומוצדק: חשד'."

תיכף אני חוזר לקונספירציות שלנו בישראל. עוד לפני כן, נדבך קריטי בטיעון של קליין (טיעון מורכב שנפרש על פני ספר שלם ושרק דליתי ממנו קטעים ספורים כאן) הוא שהנפילה של רבים כל כך למחילת הארנב של הקונספירציות היא תגובה טבעית לוואקום פוליטי – היעדר כל מענה ברור מצד השיטה הקיימת לפשעים הקולוסאליים האמיתיים, שגלויים לעין כל.

"הבעיה היא כבר לא שאיננו יודעים את האמיתות כבדות-המשקל האלה, אלא שרבים מאיתנו לא יודעים איך לדעת אותן. כולנו יודעים שהעולם שלנו ניצב מעל ארצות צללים. אבל מה אנחנו עושים עם הידע הזה? לאן הוא מוליך? לאן מפנים את הזעם והבושה והעצב?

אחרי שניים וחצי עשורים שבהם סיקרתי את הפשעים של אליטות האוליגרכים שלנו, החסינות הגורפת הזאת מעונש מכריעה אותי לא פעם. סדנאות היזע ודליפות הנפט. הפלישה לעירק. המשבר הפיננסי של 2008. ההפיכות הצבאיות שהשליכו דור של אידאליסטים ממסוקים בדרום אמריקה. ההתקפה המאורגנת של וושינגטון על ניצני הדמוקרטיה הפוסט-סובייטית, שיצרה את האוליגרכים אשר סללו את דרכו לשלטון של ולדימיר פוטין. אני פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה על כך שהאנשים האלה יצאו מכל זה בלא כלום. אף אחד לא שילם מחיר. המוניטין של כולם זכה במיתוג-מחדש. הנרי קיסינג'ר ממשיך לייעץ לנשיאים. את דיק צ'ייני מהללים כרפובליקאי שפוי. רוברט רובין, אחד מאלה שבאופן אישי עזרו לנפח את הבועה הפיננסית שריסקה את הכלכלה העולמית ב-2008, מסביר כעת שאין צורך למהר במניעת שינוי אקלים קטסטרופלי. הגרון שלי מתכווץ. הנשימות נעשות שטוחות. בימים רעים, אני מרגישה שאני על סף פיצוץ. חסינות מעונש יכולה להוציא אדם מדעתו. אולי להוציא חברה שלמה מדעתה… חסינות מעונש על קונספירציות אמיתיות מפרנסת את התעצמותן של אמונות תלושות מהמציאות."

וכאן בדיוק אני סוגר מעגל וחוזר לבגידה.

מי אחראי על הבגידה?

המחדלים, זוכרים? ביטול אבטחת היישובים למרות תחנוני התושבים, רמיסת הסטטוס קוו באל-אקצא, היעדרן המוחלט (לא מהיום, ממש לא, אבל עכשיו זה כואב הרבה יותר) של תשתיות ציבוריות ורשתות ביטחון חברתיות, קריסת שקר ההרתעה. כל החבילה הגדולה הזאת, של בגידת הממלכה באזרחיה. הבגידה החמורה בתולדות המדינה. מי אחראי לה?

יש שתי תשובות. התשובה האחת, התשובה האמפירית והמדויקת, תלך לאחור ותבחן מי קיבל את ההחלטות ומתי. התמונה שתעלה ממנה מבהילה: הכל רקוב. הדג מסריח מהראש. אבל הריקבון פשה בכל אבריו. מערכת הביטחון היתה שותפה מלאה להונאה קולוסאלית (מדעת או שלא מדעת, הונאה עצמית או רק הונאת הציבור, אין לכך חשיבות כעת מבחינת הנשיאה באחריות). המערכת הפוליטית כולה, ולא רק קואליצית נתניהו, שיתפה פעולה וגם טיפחה אשליות שווא בקרב הציבור ביחס למכלול עצום של סוגיות: מה יערוב לבטחוננו האישי, מה ההסכמות שנוגעות לסטטוס קוו בהר הבית, מהן מערכות התמיכה של העורף ומה רמת המוכנות שלהן, מה המחויבות של השלטון לחיי אזרחיו, מה המחויבות שלו לחיי אזרחים שנופלים בשבי, כמה באמת משקיעה כאן המדינה בשימור החיים לעומת הנצחת האלימות.

שאלות קשות, והתשובות בלתי נסבלות עבור רוב מכריע של הישראלים. הן בלתי נסבלות כי משתמעת מהן מעורבות עקיפה של כמעט כל אחד ואחד מאיתנו במחדל. זה לא "הם". זה לא רק כנופיית ביבי. זה כל שדרת ההנהגה הפוליטית והצבאית, לאורך (לפחות) שני העשורים האחרונים, שבהם התעצבה מדיניות המצור והמבצעים מול עזה. ואם זה כל שדרת ההנהגה, זה גם כל מי שהצביע להם וחשב שהוא מצביע למי שישמור על חייו ויבנה מערכות תומכות חיים כאן. וזה כל מי שרואה את עצמו נאמן לצבא שבעצם השקיע את מרב מאמציו בכיוון הלא נכון. צבא הגנת ההתנחלויות, צבא הפירוטכניקה הלא מאוישת, צבא הגדר החכמה-כל-כך-שהיא-טיפשה.

כולנו אכלנו את השקרים האלה לתיאבון, כולנו פלטנו אותם הלאה. זה היה תפריט חיינו.

לא, ממש לא "כולנו אשמים". אבל המחשבה שהריקבון וההונאה וההדחקה והחפיפיות מגיעות כל כך עמוק, שהן מפושטות במוסדות המרכזיים של הממלכה ולא ממוקדות באיש או בהחלטה בודדת, מכתימה גם אותנו, והיא קשה מנשוא. ראינו את ניצולי כפר עזה ובארי מתייפחים בטלוויזיה, לא רק על יקיריהם הם בכו אלא גם על עולם שלם של אמונה וביטחון שקרס והתפוגג בשעות ספורות. דיסאוריינטציה מוחלטת ביחס למה שנכון וידוע.

הקושי רק מתחיל כאן. כי מן התשובה הזאת, האמפירית והמדויקת, נובעות מסקנות מרחיקות לכת מאד. מערכות הממלכה חייבות לעבור שינוי מן היסוד. הנציגים הפוליטיים של כל מפלגות הימין-מרכז-שמאל-ציוני, כולם חברים בממשלות של השנים האחרונות, כולם שותפים למחדלים העצומים האלה, שנמשכים שנים כה רבות. הנציגים האלה צריכים לעוף. לא להחליף תספורת או חליפה, לא לרוץ שוב לכנסת ברשימה שמותגה מחדש; פשוט לעוף. המסקנות מרחיקות לכת גם ביחס של החברה האזרחית לצבא, בהכפפה של סדר היום הלאומי לתורת ביטחון אנכרוניסטית, זוללת תקציבים, שלא מספקת את הדבר היחידי שנדרש ממנה: ביטחון.

לא פלא שרבים לא עומדים במעמסה הנפשית הזאת, ופונים לתשובה השניה: קונספירציה.

"הבוגדים מבפנים"

אגדת "נעיצת הפגיון בגב" היתה תיאוריית קונספירציה שהפיצו גורמי ימין לאומני בגרמניה לאחר התבוסה במלחמת העולם הראשונה. הקונספירציה גרסה שמי שגרמו לתבוסה היו אלמנטים בתוך הצבא והחברה הגרמניים, בראשם יהודים וקומוניסטים. על בסיס האגדה הזאת סחפה המפלגה הנאצית חסידים רבים לשורותיה, והיא שימשה דלק רב-עוצמה להעצמת השנאה היוקדת ליהודים.

פגיון בגב. 3 יריות בגב. סרק סרק. תיאורית הקונספירציה המכוננת של הימין הקיצוני בישראל מתארת את רצח רבין כ"עבודה מבפנים" של השב"כ, שמטרתה היתה להכפיש את האופוזיציה הימנית ולהבטיח את שלטון השמאל והסכמי השלום עם הפלסטינים (מה שכמובן לא קרה). מטרתה הברורה של התיאוריה הזאת היתה לנקות את הימין מאשמת הרצח הנוראי באמצעות סיבוב של 180 מעלות בכיוונו של זרקור האשמה – היישר אל לב הממסד ואל "שמאל" עלום שחולש עליו. התיאוריה רווחת למדי; על פי סקרים, רק 60% מן הציבור מאמינים שיגאל עמיר רצח את רבין, ופחות ממחצית מציבור הציונות הדתית מאמין בכך. בעוד שמפיצי התיאוריה ראו לנגדם מטרה פוליטית ברורה, רבים מאלה שנסחפו להאמין בה עשו זאת מתוך שבר גדול; הרצח שצמח מלב הציונות הדתית איים על תפיסת עולמם באופן כה חריף שהיה צורך מיידי להרחיק את האשמה ולתלות אותה בגורם זר.

האירוניה: יגאל עמיר עצמו היה שבוי במעין תיאוריית קונספירציה, לפיה חבורת אוסלו המצומצמת, בברכתו של רבין, זממה להשמיד את מדינת ישראל באמצעות שיתוף פעולה עם אש"ף. תפיסת המציאות המעוותת הזו הובילה אותו אל הרצח, שגם הוא תורץ בידי תומכיו, בדיעבד, באמצעות תיאוריית קונספירציה שמנקה את עמיר מאשמה.

מאפיין קבוע של תיאוריות קונספירציה הוא עיוורון מוחלט לגורמים מבניים, מה שנקרא "איך שהשיטה עובדת", לטובת התמקדות בלעדית בזומם יחיד, או בקבוצה מצומצמת של קושרי קשר, שלה מיוחסים כוחות מאגיים-כמעט, המסוגלים להפוך את המציאות על פיה. כמו בדוגמה של נעמי קליין: במקום שביקורת שמאלית רואה את דרך המלך של הקפיטליזם, הקונספירטורים רואים את טביעות האצבע של דמון ספציפי – ביל גייטס, או ג'ורג' סורוס, או קרן וקסנר, או "הקרן החדשה לישראל", או "שוברים שתיקה". כך, באופן פרדוקסלי, תיאוריות קונספירציה מבצרות את הסדר הקיים ומוודאות שחסידיהן לא יערערו על שלדת הפלדה המחזיקה אותו. למעשה, תיאוריות קונספירציה מוודאות שחסידיהן כלל לא יבחינו בשלדת הפלדה של הסדר הקיים, כיוון שכל מעייניהם נתונים באובססיביות למעקב אחרי דמות שטנית אחת או קבוצה קטנה מאד של דמויות כאלה. הפוליטיקה כולה, על יחסי הכוח הסבוכים שלה, בין הון לשלטון, בין חופש לביטחון, בין מעמדות, בין גזעים ומגדרים – עוברת רדוקציה לדיכוטומיה מארץ האגדות: רוב עצום של האוכלוסיה, תם וחף מפשע או מחשבת זדון, ולמולו, קבוצה זעירה של קושרים נוטפי-רעל.

תיאוריית קונספירציה תבוא על סיפוקה עם חיסולו המוחלט של כיס "הבוגדים". הסדר הקיים, כמובן, לא ישתנה במאום בשל כך; אנשים תמימים שוב יפלו קורבן לברוטליות של השיטה הכלכלית, או האתנוצנטרית, או הסקסיסטית. מה שיצריך שוב איתור וסימון של קבוצת בוגדים חדשה, וחוזר חלילה.

קמפיין "הבוגדים מבפנים" זינק לרשתות החברתיות בעוצמה מן הרגע הראשון למתקפת החמאס. בגרסתו הראשונית הטענה היתה פשוטה: לא יכול להיות שהחמאס פורר בקלות כזאת את מערך האבטחה של צה"ל ללא עזרה מבפנים. מי עזר? יו ניים איט. המוסד, השב"כ, קציני צבא, וכמובן מאחורי כולם מושך בחוטים "הסמול". שימו לב לכוח השכנוע שיש לביטוי "לא יכול להיות" לאוזניים שחונכו מינקות לתת אמון עיוור בכוח של צה"ל; קיים קשר סיבתי הדוק בין מחדל 5 שתואר קודם לבין פגיעוּת לקונספירציות, מה שמכתים באחריות להן לא רק קונספירטורים מקצועיים אלא גם מערכות שלמות של תעמולה (תקשורת, בתי ספר, וכמובן הצבא עצמו).

בתחילת המבצע טענה ה"עיתונאית" יעל צין: "חייב להיות שמרגלים מבפנים מעורבים אחרת אין סיכוי!!!". היא מחקה את הציוץ (טקטיקה מוכרת, אחרי שהוא מופץ לעשרות אלפי עוקבים) והתכחשה לתוכנו, ומיד המשיכה להפיץ פייקים נוספים. פייק ריפורטר ניטר עשרות חשבונות שהפיצו קונספירציות מסוג זה (פתחו להם את השער, מישהו מבפנים שיבש את הסייבר), שתמיד מסתיימות באמירות בנוסח "זה ההסבר היחידי"; כאמור, קונספירטורים מפצים על הדחקת הפגמים המובנים בשיטה הקיימת באמצעות פיברוק פגמים דמיוניים. כשהחלו להתרבות הסימנים לסולידריות יהודית-ערבית בכל רחבי הארץ – בשונה מאד ממה שקרה במבצעים הקודמים בעזה – ניסו הקונספירטורים להתנקש גם בה: "בדואים ששהו באזור הפסטיבל בעוטף סייעו לרצח ישראלים". גם כאן סייעו להפצה "עיתונאים" (מרב סבר), אנשים שמועסקים ב"כלי תקשורת" של הימין. העיתונאי מאור בוזגלו הצטרף לחגיגת הפייק של הבוגדים מבפנים, וכנהוג בקרב בני מעמדו, מחק לאחר שהנזק נעשה.

מי עוד כיכב ברשימות הבוגדים? קרן וקסנר ובוגריה, כמובן, יחידת 8200 (לפי מוטי קידר, יצרן קונספירציות מנוסה עוד מרצח רבין), ובאופן כללי, מפגיני המחאה. "הבוגדים מהשמאל ממשיכים בהסתה", הסיתה בעצמה ציפי נבון, ראש לשכתה של שרה נתניהו. "כדי שתיאוריית הקשר תשיג אחיזה בציבור", כתב איתמר ב"ז ב"עין השביעית", "היא לא חייבת להגיע בצורתה הגולמית אל בימות התקשורת המרכזיות. קהל היעד נחשף אליה במדיה החברתית ובקבוצות שאיש לא מנטר. התפקיד של גופי התקשורת ה"ממוסדים" של היקום הביביסטי הוא לספק מעטפת לוגית שבתוכה תיאוריית הקשר תיראה כמו הסבר הגיוני, ולא כמו פנטזיה ניאו-נאצית". בקיצור, מערכת משומנת, מן השוליים הנידחים של קבוצות טלגרם עלומות ועד לפריים טיים.

כך, בפריים טיים של ערוץ 12 קבע עמית סגל: "אי אפשר להצביע כל הזמן רק על צד אחד. יש לי מחשבות על כל מיני אלופים שישבו באולפנים וקידמו במשך שנים את תהליך הנסיגה המופקר, שחשב שאפשר להביא חיה נאצית לחצר האחורית שלך ולעשות איתה הסכמים ושלום. זה נכון גם לעיתונאים שהטיפו לנסיגות מופקרות. גם על הרפורמה – אפשר לדבר מה החליש את הצבא."

"אפשר לדבר", כלומר צריך לדבר על הבוגדים האמיתיים – המתנגדים לרפורמה. ההצהרה הזאת מלב ערוץ 12, אגב, לא עצרה את ח"כ טלי גוטליב להכריז ש"חדשות 12 בוגדים". גוטליב, למרבה האירוניה, אינה רחוקה מן האמת, מן הכיוון ההפוך: חדשות 12 כמו רוב כלי התקשורת בישראל בוגדים בתפקידם מזה שנים ארוכות, בטיוח המחדלים, בהעצמת מחלוקות סרק בין ניצים שביניהם שוררת תמימות דעים גמורה לגבי מדיניות הכוח הברוטלי כלפי עזה, בדחיקת הקול האזרחי על שלל מצוקותיו אל השוליים והענקת מלוא הבמה לקולו של הממסד.

נגד תיאוריות קונספירציה צריך להילחם בחירוף נפש, וגם נגד מחולליהן, אבל נגד קורבנותיהן – וזה לקח שאני לומד מן הקריאה בספר של נעמי קליין – לא צריך להילחם. אדרבא, צריך להבין את המצוקה הנפשית שמשלחת אנשים להיאחז ב"הסבר" הקונספירטיבי בזמן ששום גורם בזירה הציבורית המוכרת להם לא מעמיד הסבר רציונלי חלופי. זה הוואקום של מחילת הארנב, והוא נובע מרפיסות של הביקורת משמאל, אי יכולתה לייצר סדר יום פוליטי ומערך של ניתוחים אסטרטגיים שאפשר להישען עליהם גם בשגרה ובעיקר בזמנים של משבר. אותו חשד אמורפי במערכות הממלכתיות שהכזיבו מתנקז אל בשורת הקונספירציה ותחושת הרווחה שהיא מספקת. להמחשה, אחד מגדולי הקונספירטורים בטוויטר, דניאל גינת, הפיץ סרטון שבו הוא טען כי המוסד והשב"כ מעורבים בחטיפת הילדים לעזה, על סמך שברי מילים בעברית שנשמעו ברקע. בציוץ אחר הוא שיתף קטע מראיון עם ניצולה מיישובי העוטף שזועקת למצלמה "בגדו בנו!", כחיזוק לטענתו שאכן בגדו בנו. זהו מהלך ציני לחלוטין – האשה הפנתה זעקה כללית אל מדינת ישראל שבגדה בה, והצדק איתה; הקונספירטור חילץ ממנה "תמיכה" לתיאוריה של "הבוגדים מבפנים". גינת כבר מחק וחסם לגישה את כל הציוצים האלה – מה שכמובן מעצים את תחושת הנרדפות של חסידיו ומחזק אותם בעמדתם.

חטיפת ילדים היא עצב חשוף ורגיש בהיסטוריה הישראלית. הקונספירטור ציון עזרא הזכיר לעוקביו ש"יש פה מערכת שאף פעם לא היתה בצד שלנו", כמו למשל בפרשת חטופי תימן ובהגבלות הקורונה. כאן כבר המניפולציה אגרסיבית יותר, מעלה את זכר חטיפת ילדי תימן, שאכן טושטשה והוסתרה; גם אם עצם העלמת התינוקות לא היתה חלק מקונספירציה, אפשר לומר שהיה ניסיון מכוון ולעתים קונספירטיבי למנוע את פתיחת התיקים וחקירה שקופה של הפרשה; כל זאת מצד ממסד שהשליך את הקונספירציה לעבר המשפחות ופטר אותן בזלזול. יש קונספירציות אמיתיות, אבל איזכורן לצד מתקפת החמאס לא הופך אותה לכזו. ובכל זאת, הגיבוב של כל הפרשות יחדיו בעיתות בהלה ומצוקה עובד על לא מעט אנשים.

מבצעים בעזה הם סוכן פשיזציה

רמות הגזענות כלפי ערבים והשנאה כלפי שמאלנים נוסקות לגבהים בזמני עימותים מול עזה, ובפועל גוררות את המפה הפוליטית, האולטרה-ימנית גם כך, עוד ועוד ימינה. החוקר עידן ירון מזהה את הנקודה שבה ארגון להב"ה הפך מקומץ קטן לתופעת רחוב המונית ב"צוק איתן" ובההשתוללות נגד ערבים אזרחי ישראל במהלך המבצע ואחריו.

החדשות הלא טובות הן שנראה עוד מזה בעתיד הקרוב. פעולות ההצלה של הבדואים, היערכות העורף המרשימה של ערביי ישראל במלחמה הנוכחית, התגייסותם לעזרת יישובי הדרום והיעדרן של הפגנות מחאה – כל אלה לא ייזקפו לזכותם מבחינת הימין, כלומר מבחינת הרוב, שהרי הם אשמים מראש. בטלגרם, בווטסאפ ובפייסבוק קבוצה שנקראת "מבזקי אריה יהודה", מפיצה תמונות של פעילים חברתיים בחברה הבדואית, אנשי חינוך ואנשי דת, כשכוונת צלפים על ראשם, ומעלילה עליהם שהם מחבלים בחמאס. עניין של זמן עד שחבר מיליציה יהודית יממש את האיום. עוד פיתול רעיל של הקונספירציה טוען שכלי הרכב של המתקפה הגיעו בכלל מן הפזורה הבדואית, ואותם בדואים הרגו את קציני האוגדה בשנתם.

הפוגרום בקוסרה, רק בשבוע שעבר, שבמהלכו רצחו מתנחלים 3 פלסטינים, כמעט שלא אוזכר באתרי החדשות; המתנחלים ראו כי טוב, הגיעו להלוויות ההרוגים, ורצחו עוד שניים, אב ובנו. הרוצחים הגיעו ממאחז אש-קודש; יומיים לפני כן שלחו לתושבי הכפר אזהרה. כנהוג, צה"ל איבטח את הפוגרומיסטים וחיפה עליהם באש חיה, שפצעה עוד 15 פלסטינים. לפחות 18 כפרים הותקפו בידי מתנחלים בגדה המערבית בימים הראשונים למתקפת החמאס. הכפר הקטן אל-קאנוב, צפונית לחברון, המונה שמונה משפחות, נשרף כולו ותושביו גורשו. קהילת ואדי א-סיק, מזרחית לרמאללה, נשברה תחת איומי המתנחלים והתפנתה גם היא. גם קהילת רשאש נשברה והתפנתה, וגם קהילת עין שבלי ברחה – תחת איומי מתנחל שהתחזה לאיש שב"כ. לא שמעתם ולא תשמעו על הטרנספר המואץ הזה בגדה בערוצי החדשות. מבחינת המתנחלים, זמן מלחמה הוא זמן אידאלי לקדם במרץ את תכניות הטיהור האתני שלהם, להשתלח ולזנב בקהילות החלשות ביותר, שנותרו ללא כל הגנה, על מנת לכבוש לעצמם עוד פיסת קרקע נקייה מערבים.

ממשלת בן-גביר מעניקה לפוגרומיסטים רוח גבית בהצפת הרחוב הישראלי בכלי נשק; בשומרון כבר רכשו מאות רובי סער לטובת הפוגרומים הבאים, מתנת יהודים קנאים בתפוצות בשיתוף עם "אחים לעורף" החרדי.

במקביל, מכונת הרעל כבר עובדת בטורים גבוהים, והתגמול בהתאם: השר קרעי, במחטף קלאסי לזמן מלחמה, דרש להכניס את ערוץ השופרות (14) ל"עידן פלוס", מהלך שמשמעותו שמיטת חובות עצומה לערוץ התעמולה הרשמי של הממשלה, שגם כך נהנה מתפנוקים על ימין ולא על שמאל. בתנועת מלקחיים – הגברת החשיפה של השופרות והחנקת הקולות הביקורתיים – אותו קרעי גיבש גם "תקנות לשעת חירום שפוגעות במורל הלאומי", נוסח שלקוח היישר מן הפרלמנטים של פינוגיאנג ובלארוס.

התותחים הפשיסטיים התחילו לירות לרוחב גזרה רחבה מאד – מאלופי צה"ל, דרך המוסד והשב"כ, ראשי המחאה, הדיפסטייט המשפטי, וכתמיד, "הסמול". בתור תיאוריית קונספירציה, זאת תיאוריה מאד גרועה. יותר מדי קושרים, בלי שום קשר זה לזה. יש לצפות למיקוד מטרות הדרגתי. הקונספירטורים ייאלצו לרדת מגבם של קציני צה"ל – אלה זוכים להערצה אוטומטית ברוב הציבור. השב"כ, מוקד הקונספירציה סביב רצח רבין, כנראה יישאר בתמונה. חזק מכל הוא האינסטינקט הגזעני, שיסיט את האש (שוב) אל המפלגות הערביות, אנשי ציבור ערבים, ותושבים בערים מעורבות. פעילי סולידריות בשיח' ג'ראח, בדרום הר חברון ובבקעת הירדן יהיו חשופים לברוטליות גבוהה יותר של כוחות הביטחון.

ה"אשמה" תהיה כבדה, כי פנטזיית הג'נוסייד לא תתממש, ופנטזיית מיטוט החמאס לא תתממש, ופנטזיית החזרה לגוש קטיף לא תתממש. הימין ייצא מן הקטסטרופה הזאת עם שורה של כשלונות מפוארים על שמו וללא שום "הישג" מאזן. על כן יהיה צורך דוחק לטפול את כל הכשלונות על "הבוגדים", כפי שזה כבר קורה מזה שנים: גם את ההתנתקות, שהימין יזם והעביר, וגם את התחזקות החמאס, שנתניהו אחראי לה ישירות, טופלים על "הסמול". יריית פתיחה, מילולית, ניתנה לכך באספסוף שהתכנס מתחת לביתו של ישראל פריי ושיגר לעברו זיקוקים.

כל מה שקורה ונאמר בשבוע האחרון משדר: כללי המשחק השתנו. הם השתנו במובן הזה שהצורך המעיק לבסס את זיקתו של אדם לפעילות עוינת כלשהי אינו נאכף ואינו מורגש; כל הפלסטינים הם חמאס, כל הערבים פלסטינים, כל השמאלנים ערבים. וכל הנצרות משוחררות.

שובו של המודחק: ארצות הצללים

אני חוזר כעת לספר של נעמי קליין ולאחד הנושאים המרכזיים בו, "ארצות הצללים". אלה הם אותם אזורי מציאות שלמים שמבחינת תושבי העולם המערבי, החיים בשפע יחסי, נמצאים בצל תמידי, מחוץ לשדה הראייה; סבל ומצוקה שוררים שם דרך קבע, אך הם לא מגיעים כמעט לעינינו ולתודעתנו, הודות למערכת משוכללת של תיחום, גידור, חלוקת עבודה, הסדרים מדיניים וכלכליים שמוודאים שמה שקיים בארצות הצללים יישאר שם ולא ייצא.

רק שכל העולם הנראה והנוח שלנו נשען ועומד על ארצות הצללים. כך היא כותבת:

"השכבה החיצונית של השווקים שאיתה בני המעמד הבינוני בחלקים האמידים של כדור הארץ באים במגע – חנויות מזון מוארות באור יקרות, תחנות דלק, אתרי אינטרנט מעוצבים ומשרדים משעממים – אינם כל הסיפור של הקפיטליזם; הם חלון הראווה שלו. כל ההישגים האלה נשענים על ניצול של עובדים, צרכנים ומשתמשים, אבל הם גם ניצבים על חלקים חבויים יותר של שרשרת האספקה, אזורים של ניצול קיצוני, הסגר של בני אדם, והרעלה של מערכות אקולוגיות, שאינם סתם מעידות פתע במערכת אלא חלק אינטגרלי ממה שתמיד הניע את העולם שלנו.

לצורך המפה הזאת, אפשר לקרוא להם ארצות הצללים. זהו המרתף המתעוות והדחוס של הכלכלה הגלובלית שלנו, לכאורה חסרת-חיכוך. עשורים שלמים של מיצוי כל טיפת תועלת מכל חוליה בשרשרת – המכרות ואזורי התעשייה שבהם מופקים חומרי הגלם; המפעלים ובתי המטבחיים שהופכים אותם לחלקים של מוצרים מוגמרים; הרכבות והספינות שמובילות אותם לרוחב יבשות ואוקיאנוסים; המחסנים שממיינים ומאחסנים אותם מוכנים לקליק של עכבר; המשאיות שמסיעות אותם כשהקליק מגיע; הרי האשפה והנהרות המזוהמים שאליהם השפוכת מוצאת את דרכה; מגרשי המשחקים הנוצצים שבהם עשירי-העל מתפנקים – כולם מתווים סיפור ברור, גם אם מוכר לעייפה, של ביזה.

מה שמזעזע באמת זה פחות הסיפורים עצמם ויותר העובדה שהם כבר לא כל כך מזעזעים. רבע מאה אחרי שפרסמתי את "לא לוגו", זה נראה לנו מובן מאליו שעל מנת שאשה צעירה בניו יורק או בלונדון או בטורונטו תלבש פריט של אופנה מהירה, נשים צעירות אחרות צריכות להסתכן בכך שיישרפו לאפר במפעלי טקסטיל בדאקה בבנגלדש. או שרשתות התאבדות ללכידת עובדי אלקטרוניקה שהתייאשו מן החיים הן חלק נורמלי מן הארכיטקטורה של מפעל שמייצר את הטלפונים הסלולריים שלנו בשנצן בסין. או שערים כמו דובאי ודוחה נבנות ומתוחזקות בידי צבאות של מהגרים, שחיים ועובדים בתנאים כה ירודים, עד שאם הם נהרגים במהלך עבודתם, המעסיק אינו נושא בשום אחריות. או שעובדי מחסנים בניו-ג'רזי נאלצים להיאבק באחד משלושת האנשים העשירים בעולם כדי לזכות בהפסקות מספיק ארוכות להגיע לשירותים. או שמסנני תוכן במנילה צריכים לצפות בעריפות ראשים ובאונס של ילדים כל היום כדי לשמור על הפיד ברשתות החברתיות שלנו "נקי". או שכל הצריכה והשימוש הפראי באנרגיה שלנו מפרנסים דליקות בפרברים הראוותניים של לוס אנג'לס וסונומה, דליקות שאסירים נשלחים לכבות אותן, ומקבלים שכר רעב תמורת העבודה המסוכנת הזאת, בשעה שמהגרים ממרכז אמריקה, שסבלו מאסונות אקלים משלהם, קוטפים אבוקדו ותותים באוויר הרעיל – ואם הם נהיים חולים או מוחים על תנאי העבודה שלהם, המעסיק שולח אותם הביתה בן רגע, ללא תשלום, נפטר מהם כמו מפרי מקולקל."

קליין, אזרחית קנדית ותושבת קולומביה הבריטית, מספרת שהמודעות שלה לארצות הצללים התחדדה בשנים האחרונות בעקבות הגילויים המזעזעים על קברי ילדים באתרים של בתי ספר ופנימיות בקנדה, ששימשו ל"חינוך מחדש לנצרות". לאורך כל המאה ה-20, יותר מ-150 אלף ילדים של שבטים ילידיים נלקחו בכוח מהוריהם וסבלו בבתי הספר האלה התעללות פיזית, רגשית ומינית, תוך שנאסר עליהם לדבר בשפת אמם. זו רק חתיכה אחת מתשבץ רחב יותר של "הנכבה"  הצפון-אמריקאית – השמדת השבטים הילידיים בידי המתיישבים האירופים. קנדה עשתה דרך ארוכה להכרה בפשעי העבר האלה, בפיצוי הצאצאים ובשיקום שרידי השבטים, דרך משמעותית הרבה יותר משכנתה בדרום, אך הדי הפשעים לא שככו.

עזה היא ארץ הצללים שלנו. המקום המודחק, המורסה הפתוחה שהמבט ניסוט ממנה כל הזמן, אבל היא מנקרת בתודעה, פוצעת את הזיכרון, מסרבת להיעלם. בעזה רשומים כל פשעי הכיבוש הישראלי, ומי שרוצה לצלול שוב אל שרשרת הטעויות, ההכאות על חטא, ההסתרות והגילויים, מוזמן לקרוא את הראיונות המקיפים שערך יזהר באר עם מושלי עזה וקציני פיקוד דרום בעשור האחרון, בבלוג "פרות קדושות". הכל כתוב שם. ההיסטוריה שלנו, היסטוריה מאד קרובה, עקומה כל כך.

מישהו באמת חשב שהמציאות הזאת היא בת-קיימא? שהפערים העצומים האלה בין עברו הישראלי לעברו הפלסטיני של הגבול ניתנים להכלה, להבלגה, לטשטוש? שההזיה הזאת תעבור בשלום? מצידו האחד של הגבול אנשים חופשיים רוקדים במסיבת טבע, הם על גג העולם, ובמרחק יריקה מהם אלפים מצטופפים בתחתית העולם, במחנות פליטים עלובים, חצי משעות היממה ללא חשמל, לוקים במחלות זיהומיות בגלל מחסור במים נקיים, מנותקים במשך שנים מאח או מאם בגדה המערבית, אין יוצא ואין בא, ורק זמזום המל"טים הקבוע ממעל, ומטחי הפגזים שמשטחים חצי מהשכונה מדי שנתיים-שלוש?

כן, משה דיין חשב שזה אפשרי. "להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו", הוא קבע. טעות איומה ונוראית – החרב לא נשמטה מאגרופנו, והנה בכל זאת, נכרתים חיינו. שוב ושוב ושוב, בחרבות ברזל. טעות שהונחלה לדורות של ישראלים, בלכתם ובשוכבם ובקומם, עד שנמסכה בזרם דמם, והם לא מסוגלים עוד לדמיין חיים במצב צבירה אחר, לא אגרופי.

אני כותב את הדברים האלה על רקע שיטפון של קריאות לביצוע ג'נוסייד בעזה. מכתב פתוח של עשרות רבנים בציונות הדתית קרא לצה"ל "לא להתחשב באוכלוסייה אזרחית של האויב". השיבה לעזה היא חלום מתוק של הימין מאז ההתנתקות, וחסידיו המשיחיים קפצו על העגלה בששון ובשמחה. לאחר ביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, ח"כ אורית סטרוק נשאה עיניה לדרום: "לצערי שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה גם בקורבנות רבים, כמו שגם העזיבה של חבל עזה הייתה כרוכה בקרבנות רבים, אבל אין ספק שבסופו של יום מדובר בחלק מארץ ישראל, ויבוא יום שנשוב אליו". שימו לב לשקר "הקורבנות של עזיבת עזה" – מאחוריו מסתתרת המציאות המדממת של השהייה בגוש קטיף, אשר גבתה הרבה יותר קורבנות. בעיצומו של השבוע הראשון למלחמה, ח"כ עמית הלוי מן הליכוד שירטט תכנית מפורטת לטבח המוני, בעקבותיו טרנספר של מאות אלפי עזתים למצרים, והתיישבות מחדש במקומם. ח"כ שמחה רוטמן הצהיר שמטרת הלחימה היא ש"ילדינו יוכלו להסתובב חופשי ברחובות עזה".

חיפוש גוגל פשוט על הביטוי "למחוק את עזה" מעלה מאות תוצאות מן השבוע האחרון – מפי עיתונאים, ראשי ערים, מי לא. בנתיבי איילון נתלו שלטים גדולים – "להשמיד את עזה" ו"תמונת הניצחון: 0 תושבים בעזה". הג'נוסייד הפך למיינסטרים.

קליין, שוב:

"האם זה חלק ממה שאנחנו עדים לו? קונספירטורים אלימים יותר ויותר בעולם המראה חוששים שיכנסו אותם, ינהגו בהם כנחותים, יכבשו אותם, ואז "יצמצמו" את אוכלוסייתם כיוון שהם יודעים, ברמה כלשהי, שאלה הגישות החסלניות שהביאו לעולם את זכויות היתר שלהם ועדיין משמרות אותן, זכויות  שבהדרגה הולכות ומתערערות? האם הם מבועתים מכך שאם האמיתות של ארצות הצללים – בעבר, בהווה ובעתיד – אי פעם ייחשפו במלואן, ומשמעותן תופנם, התוצאה ההכרחית תהיה היפוך תפקידים דרמטי, שבו הקורבנות הופכים מקרבנים?"

ב-7 באוקטובר הקורבנות הפכו למקרבנים. החמאס אכן נקם באכזריות בל-תשוער – נקמה שהושתה על חפים מפשע, ממש כפי שהפשעים שעליהם הוא נקם הושתו על חפים מפשע. מעגל הדמים שוב חג סיבוב שלם. האם לחפצי החיים משני עברי הגבול נותרה תקווה לדרך אחרת? 

"אין הידברות עם ברברים"

אני נכנס כעת לשדה המוקשים שנקרא "ישראלים שמעזים להציע הידברות עם החמאס". על כל צעד ושעל צפויות צעקות ביניים, הטרלות, הערות אישיות נבזיות, הסחות דעת, פייקים למכביר ומה לא. בכל זאת אצעד בדרך חסרת המוצא הזאת, מבלי לקוות לשכנע אף אחד. רק אניח כאן את העובדות הידועות לי והמסקנות שנובעות מהן. עדות, תזכורת, זיק של מחשבה, שלא הכל הוא כפי שמצטייר ברגע הזה, המר והכואב.

לפני הכל אולי נתייחס לטיעון שצץ בימים האחרונים; כיוון שראיתי אותו אצל עיתונאי שמאלן ידוע מאד, וגם אצל היסטוריון שמאלי, אני מניח שהוא די רווח. הטיעון הוא בפשטות שעם ברברים אין מה לדבר על פיוס. האכזריות שהחמאס גילה במתקפה שלו, שהגיעה עד כדי התעללות סדיסטית, מוכיחה מעל ומעבר שמדובר בחיות אדם שאין שום טעם לנסות להגיע איתם לאיזושהי הבנה.

הטיעון הזה מוכר ממעגלים קודמים. הוא מופעל, כמו רימון, על ידי טריגר שואתי: החיזיון של יהודים חסרי אונים שנטבחים בידי גויים סדיסטים. זה טריגר רב עוצמה, שיכול להפוך שמאלנים בן לילה לתאבי נקם כזאבים מוכי כלבת. במהלך "עופרת יצוקה" (ינואר 2008) פירסם ירון לונדון מאמר בשם "טיפול בהלם" ובו המליץ "להמם את האוכלוסייה בעזה באמצעות פעולות שעד כה בחלנו בהן", כגון הרעבת האוכלוסייה והפצצת ריכוזים עירוניים, שעלולה לגבות מאות הרוגים. בקרב רוב רובו של הציבור הליברלי בארץ, דיני המלחמה הבינלאומיים – שנחקקו, כזכור, בתגובה לפשעי הנאצים – הם בגדר המלצה לא מחייבת, וניתן להשליך אותם מאחורי גבנו מתי ש*אנחנו* החלטנו שזהו, נמאס לנו ולא משחקים יותר.

אין חולק על העובדות; שוב, מחבלי החמאס נקטו באכזריות קיצונית, מעוררת חלחלה, כלפי מאות ישראלים שנקרו על דרכם. הדברים שיבואו כעת אינם, בשום אופן, ניסיון למחול או להצדיק. הקשר והשוואות אינם הצדקה. מי שעקב גם גילה שכל ארגוני זכויות האדם (בצלם, HRW, אמנסטי), שבארץ מוצגים כאנטישמיים מושבעים, גינו במילים החריפות ביותר את פשעי המלחמה של החמאס (וגם נעמי קליין, אגב). זה לא צריך להפתיע אף אחד.

ובכן: "עם ברברים אין מה לדבר על פיוס". האומנם?

אחד, במלחמה נעשים מעשי זוועה מכל הצדדים. גם בשבוע הזה בלבד תועדו מעשים ברבריים של חיילי צה"ל בגופות של המחבלים. נכון, פחות ברבריים משל החמאס; זאת לא תחרות, אני מקווה. צבאות של אומות תרבותיות בתכלית (אמריקאים בכלא אבו-גרייב, צרפתים באלג'יר) ביצעו מעשי זוועה, לפעמים כחלק משגרת פעולה. מאז ומעולם היתה המלחמה הפקק שמשחרר את הסדיזם האנושי (מוטב לומר, הגברי), הרישיון המוחלט לתת לו דרור.

שתיים, ברבריות איננה נמדדת רק ברגש (הגועל או הדחייה) שמעורר בנו אקט מסוים, אלא גם בחומרת תוצאותיו. לחיצה על כפתור שמשגר פצצה מגובה של 3 ק"מ היא תזוזת אצבע שמותירה אותנו אדישים; אבל התוצאה שלה, בוודאות, היא מחיקת משפחה שלמה, גברים נשים וטף, שאין להם שום קשר לטרור או ללחימה. ברבריות של אדישות צוננת לתוצאות גם היא ברבריות. על האבחנה הכוזבת בין כוונה לידיעה וודאית מראש בהקשר האחריות המוסרית כתבתי פעמים רבות, ולא אחזור אליה שוב; ממילא היא רק נדבך טקטי במהלך הירידה מטה בסולם המוסרי.

רוח מבצע "חרבות ברזל" משדרת במפורש שמדובר בפעולת נקם חופשיה מרסן הדין הבינלאומי: "דגש על נזק ולא על דיוק", מסר דובר צה"ל, ושר הביטחון פירש: "מצור מוחלט", "אנחנו נלחמים בחיות אדם, ונוהגים בהתאם". ההנחה שאף אחד לא מעז לערער עליה היא שכל 2.2 מיליון תושבי עזה הם חיות אדם, ולכן כולם יישאו באסון ההומינטרי (מצור מוחלט). אם לא – הרי מדובר בעונש קולקטיבי האסור בדיני המלחמה. כאן כבר לא תועיל המנטרה "החמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, זו אחריותו", כיוון שלתושבים אין מוצא מן המצור המוחלט שכופה ישראל.

ושוב, בפעם האלף: להוריד פצצה על בית מגורים של משפחה זהו פשע מלחמה גם אם פעיל חמאס מתגורר שם. הסייג שמוכר בדיני המלחמה מאפשר הפצצה כזאת רק אם נעשה בבית שימוש לוחמתי – מפקדה, מתקן אימונים, מחסן נשק וכד'. אם טיל היה נוחת על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה, ומחסל את כל בני ביתו, אף אחד לא היה מתייחס ברצינות לתעמולת החמאס שמדובר בפעולה לוחמתית ושזו אשמתו של מפקד אוגדת עזה שהוא עושה שימוש בנשים ובילדים כמגן אנושי.

אבל זה בדיוק מה שישראל עשתה לבית משפחת אבו-קוטה ברפיח (19 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת אבו דאן במחנה הפליטים אל-בורייג' (14 הרוגים), וזה מה שהיא עשתה למשפחת שעבאן בשכונת אל-נאסר (6 הרוגים), ולעוד מאות רבות של תושבים בעזה. "התקפות רחבות מאד, אבל לא כירורגיות", זו לשון ההמעטה המטשטשת, כסם הרגעה, של ראש מטה חיל האוויר. ושוב, אף אחד בעולם לא מתייחס ברצינות להצדקת המגן האנושי. גם הישראלים לא באמת מאמינים בה, וכשאתה מצביע על העדויות הסותרות, הם גולשים מיידית לשיח הנקמה ("זה מה שהחמאס עשה לנו, מה אתה מציע, לשתוק", וכו').

נכון, החמאס טבח באזרחים וביצע פשעי מלחמה נוראיים. אם כך, מוטב שישראל תדבר גלויות על "מידה נגד מידה" (עוד סעיף שלא קיים בדיני המלחמה), או על שבע מידות כנגד מידה, במקום לפברק לגיטימיות שלא קיימת לפשעי מלחמה.

הבעיה השלישית והמרכזית בטיעון של "אי אפשר לדבר עם ברברים" , היא שאין קורלציה בין אכזריות החיילים בשטח לבין הפרגמטיות של ההנהגה. אלה זירות התנהלות שונות מאד, בתנאים שונים מאד, והאנשים שפועלים בהן שונים. חיילים מצריים במלחמת יום כיפור כפתו שבויים, הוציאו אותם להורג, ואז כרתו את ראשיהם ושפכו את מעיהם. חיילי צה"ל אנסו ורצחו נערה בדואית ב-1949. והיו עוד סיפורי זוועה. ובכל זאת, החיילים המצריים פעלו תחת מרותו של המנהיג הערבי הפרגמטי ביותר במחצית השניה של המאה ה-20', אנואר סאדאת, שזמן קצר לאחר המלחמה פתח במו"מ חשאי עם ישראל ומקץ שנים ספורות חתם איתה על הסכם שלום מלא. למעשה, הפרגמטיות של סאדאת נולדה עוד קודם לכן, בתבוסת מצרים במלחמת ששת הימים. בתחילת שנות ה-70' הוא העביר לישראל הצעה ברורה לשלום תמורת החזרה של חצי האי סיני, וממשלת גולדה-דיין-גלילי היהירה דחתה אותה. מה שאילץ אותו לנקוט בצעד הפרגמטי הבא – לפתוח במלחמה נגד ישראל כדי להשיב למצרים את מה שנגזל ממנה בכוח ואי אפשר להשיב בדרכי שלום. ישראל למדה בדרך הקשה להקשיב לאיתותי שלום.

לא לקפוץ; זו אנלוגיה, לא זהות. מצרים אינה חמאס וסינוואר אינו סאדאת. אבל כפי שנראה בהמשך, החמאס אכן העביר הצעות לרגיעה לישראל, וישראל דחתה אותן. עוד לפני שנגיע לכך, הנקודה הבסיסית היא שאכזריות בשדה הקרב, או הטרור, איננה סותרת מחשבה פרגמטית של המנהיגים ששלחו את מי שהתבררו כסדיסטים לשטח. ולפעמים אפילו יש הרמוניה ביניהן.

שרשרת המבצעים של ישראל הפכה את עזה לגיהנום ב-15 השנים שקדמו למלחמה הנוכחית: 5,300 הרוגים, יותר ממחציתם בלתי מעורבים. כמות בלתי נתפסת של נכים ופצועים, עשרות אלפי משפחות שנחרבו, בתים שנהרסו, וכל זה רק במהלך המבצעים, שהרי גם שגרת המצור הפכה את הרצועה ללא ראויה למגורי אדם. האם קשה כל כך לישראלי לדמיין מה כל זה עושה לצעיר שמתגייס לחמאס? כמה זעם נבנה בו, שנה אחר שנה, מבצע אחר מבצע, כשמאות ילדים מתים נערמים סביבו, והחמאס אינו מצליח, חרף ניסיונותיו החוזרים, להשיב לישראל מכה שווה בעוצמתה? הרי הישראלים חטפו רק מכה אחת שמשתווה בעוצמתה לכל אחת מהמכות שספגו העזתים בתקופה הזאת; והביטו בהשתוללות הזעם והשנאה, שיח הג'נוסייד שנהיה נורמלי כאן. האם קשה להבין שאוכלוסיה שספגה כבר ארבע מכות איומות כאלה תטבע בתהומות של שנאה ותאוות-נקם? "אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם"? (הסוחר מוונציה, ויליאם שייקספיר, תרגום : אברהם עוז)

לא, אומרים לנו הימנים והליברלים-שהתהפכו. זה לא קשור לנסיבות, לכיבוש או למצור. זו שנאת היהודים הנצחית, התהומית, הבלתי משתנה. ובכן, כאן באמת מסתיים הדיון הרציונלי. כשהטריגר השואתי מופעל, זה סוף הדיון וסוף ההקשר וסוף ההשוואות והניתוחים. ואכן, הנפילה לחיקה החמים של טרוניית האנטישמיות הנצחית כל כך מקילה על השכל ועל הלב; אין באמת תחרות לנועם ולרווחה שפושטים באבריך מרגע שהתמסרת לכדור ההרגעה הזה.

* * *

בת 19 מבארי, שניצלה מן הטבח:  "אל תגידו כיפת ברזל, זה פלסטר. אל תגידו חיילים, זה פלסטר. שנים אנחנו מדברים על זה, שנים. מפקירים אותנו… איך אני אמורה  לקום בבוקר ולדעת ש-4 וחצי ק"מ מקיבוץ בארי, בעזה, יש אנשים שזה לא נגמר בשבילם. מי שמדבר על נקמה, תתביישו. אני, אחרי כל מה שעברתי, כל כך הרבה כוחות אני מאבדת בכל פעם שאני שומעת את המילה 'נקמה'… אל תגידו לי חיילים, אל תגידו לי הגנה. תגידו לי פיתרון מדיני."

* * *

הידברות והרגעה: האופציה שאין להעלות על הדעת

נקודת האפס היא ההתנתקות – אותה החלטה מדינית שהליכוד הוביל אחרי שקיבלה רוב בתוך מפלגת הליכוד (23 מול 17); בין המצביעים בעד היה בנימין נתניהו. סתם, לרקורד. עוד לרקורד: מטרתה העליונה של ההתנתקות לא היתה להביא לרגיעה מול עזה אלא, "להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל", כדברי יועצו של שרון, דב וייסגלס, בראיון "הפורמלין" המפורסם; הקפאה שהיתה, כמובן, צ'ק פתוח להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית. הדברים האלה ידועים, ואז נשכחים, כלומר מושכחים בכוח, כך שאי אפשר לחזור עליהם מספיק. בניגוד לשקר הנפוץ של הימין, ההתנתקות לא נהגתה ולא הוצאה לפועל כתכנית שמטרתה להשקיט את גבול הדרום.

מחנה אחד בקשת הפוליטית היה מודע לכך: השמאל הרדיקלי. נציגיו התנגדו להתנתקות במתכונת שהוצגה; הם חזו מראש שמהלך חד-צדדי, אשר אינו מותיר שום נכס בידי הפלסטינים, יוביל לאסון. תנועת "גוש שלום" דרשה "הידברות עם הרשות הפלסטינית על מסירת הרצועה לידיה, חופש תנועה ליאסר ערפאת כדי שיוכל להגיע לרצועה, פיקוח בינלאומי על הרצועה, פתיחת מו"מ לשלום עם הרשות, מסירת המבנים המפונים בשלמותם לידי הרשות או לידי גוף בינלאומי כמחווה של רצון טוב וכן פתיחת הרצועה לקשר עם העולם בים, באוויר וביבשה." בתנועה הזהירו מפני "תוכנית להפיכת רצועת עזה לבית כלא פלסטיני אחד גדול, בלא שתהיה לתושבים הפלסטינים יכולת לצאת משם לישראל או לשטחי הגדה." בתנועת "יש גבול"  אמרו: "התוכנית חד-צדדית, פוסלת את קיומו של פרטנר פלסטיני בצד השני והיא תוכנית רעה. אנחנו לא יכולים לעודד תוכנית שרק צד אחד לוקח בה חלק".

תגזרו ותשמרו את זה לפעם הבאה שמטיחים בכם שהשמאל הרדיקלי תלוש מן המציאות.

כעת הגענו לנושא ההידברות עם החמאס. לפני ששואלים על היתכנות, צריך לפרק עוד מוקש של דיסאינפורמציה שמגויס להפלת הרעיון מלכתחילה: הטענה הנפוצה ש"ניסינו וזה לא עבד". הטענה הזאת מעולם לא נתמכת בראיות. בפועל, המצב הפוך: הסכם רגיעה אמיתי עם החמאס נחתם פעם אחת בלבד בהיסטוריה, הוא עבד יפה מאד (גם אם לא מושלם) – ואז ישראל סיכלה אותו.

ההסכם היחידי הזה, שנחתם בין החמאס לישראל, נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור להתחדש לאחר 6 חודשים. ב-4 בנובמבר, אחרי כמעט 5 חודשים של שקט הולך וגובר (עד לרמה של 4 שיגורים באוקטובר, צניחה של פי 60 מרמת הירי לפני ההסכם) – ישראל ריסקה אותו בחדירה לשטח הרצועה לצורך פיצוץ מנהרה של החמאס; צה"ל הרג 6 לוחמי חמאס, ושם החלה הידרדרות מהירה, שהסלימה עד לפרוץ מבצע "עופרת יצוקה" ב-27 בדצמבר 2008. את הכרוניקה המדוקדקת של האירועים שקדמו למבצע, כיצד ישראל ממש התנקשה ברגיעה שהחמאס ביקש שוב ושוב להאריך – תוכלו לקרוא בתחקיר הנרחב שכתבתי שנה אחרי. מדוע ריסקה ישראל את התהדיאה? גם על כך תוכלו לקרוא שם. בישראל היו מאד לא רגועים מן הרגיעה, וחששו מהשלכותיה. הנה דברים שכתב צבי בראל במרווח הזמן הטעון ההוא, בין ריסוק הרגיעה לבין פרוץ "עופרת יצוקה": "הדבר האחרון שישראל מתכוונת לו הוא להניח לחמאס להכתיב לה רגיעה גם שם [ביהודה ושומרון]. נדמה כי הגרסה המדויקת למה שקורה הוא שישראל מעדיפה להגביל את שדה הקרב למקום שבו כבר "רגילים" אליו, בדרום, מאשר לתת בידי חמאס עוד שטחי השפעה אם לא שליטה, ובכל מקרה אין לתת בידי חמאס תירוץ להפעיל את התהדיאה גם בגדה."

מה קרה ליוזמות הרגיעה האחרות? ישראל אפילו לא שקלה אותן. בעיצומו של מבצע "צוק איתן" הזכיר ד"ר יונתן מנדל שורה של סירובים ישראלים לדון בהצעות רגיעה של החמאס (אני מודה ליונתן על העזרה באיתור המקורות):

1997: השיח' אחמד יאסין העביר לישראל, דרך מלך ירדן, הצעה להפסקת אש (הודנה) של 30 שנה. ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, שחשף את דבר ההצעה ב-2004, אמר כי ישראל כלל לא דנה בה. "אם היום היו מציעים הצעה כזו אני בטוח שלא היינו דוחים אותה על הסף", הוא הוסיף. אני מפקפק בכך.

1998: בראיון לטלוויזיה הישראלית, השיח' יאסין מציע הודנה בלתי מוגבלת תמורת הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה.

1999: השיח' יאסין שוב מעביר הצעה, להודנה של 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה.

2006 (ינואר): בראיון ל-CNN מציע מחמוד א-זהאר הודנה שלמה תמורת מדינת פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה לא נענתה.

2006 (נובמבר): יועץ בכיר להנייה, אחמד יוסף, מציע בשם החמאס הודנה של 25 שנים תמורת סיום הכיבוש בגדה ובעזה. יוסף הסביר את היגיון ההצעה כך: "בתקופת הרגיעה והמשא המתן הזאת, נוכל לדון בסוגיות החשובות של זכות השיבה ושחרור אסירים. על הדור הבא של פלסטינים וישראלים יוטל להחליט אם לחדש או לא לחדש את ההודנה ואת החתירה לשלום בדרך המשא ומתן." ההצעה פורסמה כמאמר בניו-יורק טיימס, לא זכתה לאיזכור בתקשורת הישראלית בעברית, ולא נענתה.

2007: היועץ אחמד יוסף שוב מעביר הצעה, להפסקת אש בלתי מוגבלת תמורת שחרור כל האסירים הפלסטינים ונסיגה לקווי 1967. ההצעה לא נענתה.

2014 (מרץ): אחמד יוסף חוזר על הצעת ההודנה לתקופה בלתי מוגבלת. כמו כן הוא מצהיר שאם העם הפלסטיני יצביע במשאל עם בעד שלום עם ישראל, חמאס לא יתנגד. הצעת ההודנה לא נענתה.

2014 (יולי): לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה ב"צוק איתן", הגיעה הצעה נוספת להודנה של 10 שנים. לראשונה, ההצעה לא כללה כתנאי נסיגה של ישראל לקווי 1967 ושחרור כל האסירים הפלסטינים, אלא רק את נירמול החיים ברצועה, לרבות יציאה לדיג במרחק 10 ק"מ מהחוף, פיקוח בינלאומי במעבר רפיח, ושחרור האסירים ששוחררו בעסקת שליט ונאסרו שוב. ההצעה לא נענתה.

2015: בשיחות חשאיות על הודנה ל-5 שנים, בתיווך אירופאי, מתגבש התוואי הבא: הסרת הסגר ופתיחת כל המעברים לייבוא ולייצוא של כל סוגי הסחורות; הקמת מעבר ימי (נמל צף); ניהול משא ומתן על שחרור אסירים תמורת גופות החיילים הישראלים. השיחות אינן מבשילות להסכם.

2018: החמאס מעביר הצעה להודנה ארוכת-טווח, לאורך שנים, תמורת הקלות ניכרות במצור על הרצועה, אישור להקמת פרויקטים גדולים בתחום התשתיות ועסקה לחילופי גופות ושבויים. ההצעה לא נענתה.

ספרתם? 10 הצעות עד ל-2018, ומתוכן 9 לא זוכות לתגובה ישראלית בכלל. אי אפשר שלא להיזכר בהתעלמות הגורלית של ממשלת גולדה מהצעת סאדאת ב-1971, כמו גם בסירוב הגורלי של ממשלת שרון לדון ביוזמת הליגה הערבית ב-2002. ישראל אפילו לא פתחה לדיון את ההצעות המקדמיות האלה. מה עושה ארגון מיליטנטי אבל גם פרגמטי אחרי שכל ניסיונותיו להגיע להרגעה בדרכי משא ומתן זוכים להתעלמות? אתם יודעים מה.

[קריאת ביניים: אלה היו הצעות סרק, לא רציניות, מלכודת פתאים. ובכן, אי אפשר לטעון מצד אחד של הפה שהחמאס לא הציע אף פעם רגיעה ומצידו השני של הפה לפטור את כל הצעותיו מבלי לבחון אותן אפילו; לא תום לב יש כאן ולא רצון אמיתי לבחון אלטרנטיבה לא צבאית להיחלץ ממעגל הדמים שהדרך הצבאית לכדה אותנו בתוכו].

על 10 ההצעות האלה צריך להוסיף את היוזמה העצמאית של המתווך גרשון בסקין בשנת 2012, בשיתוף עם איש הקשר שלו בחמאס משיחות שליט. השניים ניסחו הצעה ובה מנגנון שימנע מישראל לבצע פעולות סיכול ממוקד תמורת הוכחה שהחמאס פועל למניעת התקפות טרור שלו ושל הפלגים האחרים. ההצעה הועברה למפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם, מוחמד ג'עברי, למנהיגי החמאס בחו"ל, ובמקביל לבכירים ישראלים. ג'עברי הביע נכונות להתקדם בה, אבל באותו יום שקיבל אותה לידיו, ישראל התנקשה בו; זו היתה יריית הפתיחה של מבצע "עמוד ענן". גרשון בסקין כתב בעקבות המבצע:

"כמה ממפקדי כוחות הביטחון היו מאד מתוסכלים מהעובדה שהסכמי רגיעה קודמים הציבו את ישראל בעמדה חלשה יותר, כאשר חמאס קובע את התנאים. אותם מפקדים קראו לחידוש כושר ההרתעה של ישראל… הגאונים האסטרטגיים האלה נכשלים בהבנת העיקרון שמה שמעולם לא עבד בעבר, לא יעבוד גם עכשיו…. חיסולו של ג'עברי היה סיכול האפשרות להפסקת אש ארוכת טווח. נתניהו נהג בחוסר אחריות משווע, תוך שהוא מסכן את אזרחי ישראל ופוגע פגיעה משמעותית בגורמים החשובים המעטים היותר פרגמטיים בחמאס."

האם החמאס הוא בן שיח אפשרי? ישראל לא במעמד שהיא יכולה לחרוץ דעה בעניין, כיוון שהיא לא בת שיח אפשרית. פרופ' שאול משעל טוען במשך שנים שבחמאס יש יסודות פרגמטיים שאפשר וצריך להגיע איתם להסדרה, פרופ' מנחם קליין משוכנע שבחמאס יש צד פרגמטי חזק, גם ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, מחזיק בדעה הזאת: "צריך לדבר עם החמאס – לדבר עם האויב, לקיים דיאלוג אמיתי, חשאי וסודי. אם לא, אנחנו בדרך לבכייה לדורות, יהיה עוד סבב ועוד סבב ובסוף נמצא את עצמנו בתוך עזה – אנחנו מאבדים שליטה על הגורל שלנו". הטענה שרק עוכרי-ישראל שחורשים את רעתה, או רק אנשים ללא שום הבנה של העולם הערבי והאיסלאמי, מסוגלים להאמין שדיאלוג עם החמאס הוא צורך ביטחוני חיוני של ישראל – היא דעת הבל; ובמקרה הרע, טקטיקת אד-הומינם נחותה לסלק קולות אלטרנטיביים מן השיח המונוליטי על עזה.

ואולי חמאס הקצין מעבר לכל אפשרות דיאלוג? כן, אולי. אולי גם ישראל של סמוטריץ' ובן-גביר כבר הקצינה מעבר לכל אפשרות דיאלוג? אולי נפסיק להיתלות בפגמים של הצד השני רק כדי לא להבחין בפגמים שלנו? ואיך זה בדיוק משרת את העמדה הישראלית, לומר שאחרי שסיכלנו כל סיכוי להודנה עם החמאס במשך 25 שנה, ודחפנו אותו לנקודה הכי מיליטנטית שאי פעם היה בה – כבר אין עם מי לדבר? מי שטרח כל כך קשה שלא יהיה עם מי לדבר, אולי עדיף שישתוק.

רגיעה איננה הסכם שלום. לאף אחד אין אשליות שארגון החמאס יוותר על חלום פלסטין הגדולה. מנגד, לאף אחד גם אין אשליות שחברי הכנסת אורית סטרוק ועמית הלוי ושמחה רוטמן יוותרו על החלום לחזור ולהתנחל בעזה. הפנאטים בשני הצדדים יחשקו שיניים ויגנזו את חזיונות יום הדין שלהם. להיתלות בהם כתירוץ לאי-פעולה, או כתירוץ לטבח, זהו פשע כפול – הן כלפי קורבנות ההווה והן כלפי קורבנות העתיד, שמנענו מהם את אפשרות החיים.

איך ינהג החמאס בהסכם רגיעה אמיתי? אם לשפוט על פי העבר, יש לו קרדיט אמין יותר מאשר לישראל. אף צד אינו תמים, אך אם יבואו הצדדים בידיים נקיות להסכם רגיעה של 6 חודשים, כפי שהוסכם לפני "עופרת יצוקה", זאת תהיה נקודת התחלה מצוינת. הסכם כזה יזכה לתמיכה בינלאומית מסיבית – מן העולם הערבי, אירופה וארה"ב. מה זה תמיכה – מדינות העולם יעמדו בתור כדי לסייע לשימורו, שכן הפצע המדמם של עזה משלח גלי הדף שליליים בכל העולם.

איך ייראה ההסכם? ככל שהציפיות צנועות יותר, כך סיכויי ההצלחה גדולים יותר. לפני הכל, הפסקת אש ופעולות איבה. שני הצדדים ייאלצו לוותר על שליטה מוחלטת בשטח החיכוך; כוח או"ם יוצב שם. לישראל הוויתור על שליטה מוחלטת קשה מאד, בהיותה רגילה להפר את הריבונות הטריטוריאלית של כל שכנותיה, גם בשגרה. במרוצת הזמן, ישראל תיאלץ לוותר על מפתחות שליטה נוספים, תמורת התחייבות של החמאס ושאר הפלגים החמושים להימנע מכל יוזמה צבאית. גם את זה קשה לראות את ההנהגה הישראלית בולעת: ויתור על המצור הימי, נמל תעופה בינלאומי בעזה, ויתור על השליטה במרשם האוכלוסין בעזה (לא ידעתם, אה? ישראל שולטת גם בו). שחרור אסירים כמובן. הצעדים האלה יתקדמו בהדרגה, רק לאחר שייבנה אמון הדדי. כל צעד ילווה בפיקוח ובקרה בינלאומיים, וכל מחלוקת תובא בפני בוררות בינלאומית.

בלי ספק, בכל שלב הקיצונים בשני הצדדים צפויים לנסות ליירט את האמון שנבנה; האתגר הגדול של ההנהגות יהיה להכיל ולרסן את הפרובוקציות, ובטח שלא לעודד אותן בחשאי.

מה לא יהיה בהסכם? כל מיני הזיות כגון "פירוז הרצועה מנשק". רק גנרלים ישראלים שמתייחסים לעזה כאל חצר אחורית של נתינים חסרי זכויות יכולים לדמיין הסדרה אמיתית שבמסגרתה החמאס יתפרק מנשקו. נשאל זאת כך: האם ישראל מוכנה לפרז את כל שטח השליטה של אוגדת עזה? יפה מאד. אז גם החמאס לא יסכים ולא יפרז ומוטב לזרוק את הרעיון הזה לפח; תפקידו היחידי הוא לסכל מראש כל הסדרה אפשרית.

הסכמי אי-לוחמה נחתמים בין צדדים לוחמים. הצדדים לא מתפרקים מנשקם, ודאי לא כששניהם מייצגים יישויות מדיניות נפרדות. בעולם האמיתי ולא בעולם הדמיונות של מומחי הביטחון שלנו, מה שמבטיח את ההרתעה הוא הבנתם של שני הצדדים שיש להם מה להפסיד, וההפסד יהיה כואב מאד, יותר מאשר חזרה לדרך המלחמה. לשם כך יש לוודא שההסכמים משאירים בידי כל צד נכסים ממשיים, שלא היו בידיו קודם לחתימת ההסכמים, ושיקשה עליו מאד לוותר עליהם. נכון לעכשיו, בידי החמאס יש אפס נכסים כאלה. זאת הסיבה שהחמאס (ובעצם, כל אוכלוסית עזה) אינו מורתע באמת מן המכות הצבאיות האדירות שמונחתות עליו מזה 17 שנה.

קריאות ביניים

הקריאות ביציע מתגברות. "החמאס הוא לא שחקן רציונלי", "אמנת החמאס קוראת להשמדת ישראל", וכן הלאה. תפקידן של הקריאות האלה הוא אחד: למנוע כניסה אמיתית למסלול של הידברות. החמאס כבר הוכיח הרבה פעמים, במהלך המגעים העקיפים איתו דרך מתווכים מצריים, שהוא לא רק אויב רצחני אלא גם שחקן רציונלי; המחשבה שהוא שניהם גם יחד קשה לעיכול, אבל זו האמת. "הסיכון גדול מדי", זועקים המתריעים. ואללה? והסיכון שבהינעלות על דוקטרינת ההרתעה הצבאית לא גדול מדי? יותר מ-1,300 הרוגים ו-130 חטופים זה מחיר נסבל?

"ואם תהיה שוב שבירת כלים, עוד מתקפה מעזה?" ובכן, גם ישראל לא עומדת בפני סכנת פירוז. ועדיין יש לה את הצבא החזק באיזור כדי להגן על תושביה. מי ששובר הסכמים הגנתו פוקעת. הבעיה האמיתית היא לא לשבור הסכמים, בזה יש לצדדים ניסיון רב, אלא להידבר ולהגיע לחתימתם. הסכמים אמיתיים מכילים בטחונות לתרחישים שונים, מהפרות קלות (שמטופלות בידי גורמים נייטרליים) ועד להפרות טוטאליות, כמו מלחמה, שבה הצדדים פורקים כל עול.

והנה, הצדדים פרקו כל עול כבר עכשיו, בלי הסכמים. יש למישהו ספק שהסכמים רק יקטינו את הסיכוי לכך, לא יגדילו? יש למישהו בדל ראיה לכך שהסיכון הקיומי לישראל מרגיעה עם החמאס גדול מהסיכון הקיומי ממצב של לוחמה, וב"ראיה" אני מתכוון לדברים שכבר קרו ונותחו, ולא לחרדות שואתיות שנמצאות מחוץ לתחום הדיון הרציונלי?

אני חוזר אל הדברים שכתבתי בתחילת הפוסט: צריך להיות מיואשים, ייאוש עמוק, טראגי, מן האפשרות להכריע את החמאס באופן צבאי. צריך להגיע עד לייאוש עמוק וחסר נחמה מן הפנטזיה שנוכל "להרתיע" אותו בזמן שאנחנו מחזיקים את עזה במצור. רק אל תאמרו שההידברות נוסתה (היא לא), או שהיא נכשלה (היא לא), או שהחמאס אינו בר-שיח (הוא כן).

"תגיד את זה לתושבי עזה!". לא, אני לא אגיד את זה להם. הם לא הקהילה הפוליטית שלי. אני מדבר לקהילה שלי, ובעיקר תובע תשובות ופתרונות מן הממשלות המקולקלות שלי, שלוקחות את כספי המיסים שלי, ומשקיעות אותו בפרוייקטים מטורפים של מיגון ובשכלול אינסופי של אמצעי לחימה קטלניים, מבלי לחשוב על היום שאחרי. פעולה פוליטית, אמירה פוליטית, חייבת להיות מופנית כלפי מי שחייב לי דין וחשבון. החמאס לא חייב לי דיון וחשבון. למרבה הצער, הוא גם בקושי חייב דין וחשבון לתושבי עזה, בהיותו שלטון רודני. הישראלים חייבים לקחת אחריות על המנהיגים שלהם ולהפסיק להטיף לכל סובביהם. זה יפה מאד לתבוע את ראשו של ביבי שדירדר את המדינה לתהום בשלל צורות; הרבה יותר קשה ומאתגר לתבוע את ראשה של ההנהגה הבטחונית-פוליטית כולה, לרוחב המפה הפוליטית, שהפקירה את דמנו שנים כה רבות.

כן, זה היה מאד עוזר לקייס שלי לו היו נשמעים מעזה קולות שוחרי פיוס. אבל בשיא הכנות, כשאני שואל את עצמי איך הייתי מתנהג ומה הייתי מרגיש לו חיי היו עוברים עלי בגיהנום של עזה – בין הפטיש הישראלי לסדן החמאסי – אין בי שום ביטחון שהייתי מוצא בתוכי את גדלות הנפש להושיט לישראלים יד לשלום. שלא לומר האומץ לפרסם דברים ברוח הזאת מבלי לחשוש לגורלי.

"תגיד תודה שאתה חי בדמוקרטיה שבה מותר לך, אה?" אבל זה בדיוק העניין. קודם כל, מרחב הדיבור כאן הולך ומצטמצם, והדברים שנאמרים כאן לא עוברים ללא התקפות אישיות עלי, השמצות ואיומים שגוברים מיום ליום. ועדיין, כן, יש חופש דיבור נרחב יחסית בישראל, ליהודים. האם זה לא מטיל עלינו חובה כפולה ומכופלת לנצל אותו כדי לבטא עמדות שאינן זוכות להדהוד ושכפול של הקונצנזוס? האם מי שנהנים מחופש דיבור כזה, ומעדיפים לשתוק אל מול הגל העכור של הפשיזם, באמת יכולים לבוא בידיים נקיות לעמיתיהם בעזה ולצפות מהם לצאת נגד השלטון שלהם, הברוטלי הרבה יותר?

הימים הבאים עלינו לטובה ולרעה: סולידריות

אין לי שום אשליות: הפיוס לא יבוא במהרה, אם בכלל בימי חיינו, או בכלל. משוואת הרווח וההפסד אכזרית: לעזתים אולי אין כבר למה להפסיד, אבל לישראלים עוד יש הרבה מאד. מדינה שבסך הכל מספקת רמת חיים מערבית לחלק ניכר מתושביה (בניכוי חלק ניכר אחר), עוד יש לה לאן להידרדר. זה כבר התחיל לפני המלחמה, התחושה שאנחנו מתחילים להפסיד נכסים ישראלים מוצקים – מוניטין, רמת חיים, חופש דת. שהעולם הישן הולך ונמוג. אבל עדיין המרחק בינינו לבין העזתים, תושבי ארץ הצללים, עצום. יש רחובות. הבתים עומדים על תילם. יש מים וחשמל, יש קפה מקולומביה וחרדל מצרפת. יש לנו עוד המון דרך למטה, המאכלת עדיין לא נצמדה לגרונו של כל אחד ואחד. אף אחד עוד לא מכריח אותנו לעשות ריסט לפרוייקט הציוני, ולבנות אותו מחדש על אדנים של שוויון וצדק אמיתיים.

כיוון שכך, בעתיד הנראה לעין, המחנה הזעיר שלי – ההזויים, החמוצים, האוטו-אנטישמים, הבוגדים, עוכרי-ישראל וכן הלאה והלאה – ימשיך להיות זעיר ושולי, דחוי ומושמץ, ויהיה מוכרח להפנים את השוליות הזאת אל זהותו, מבלי שתרעיל את ליבו. אנחנו מיעוט, שצריך לשרוד במציאות של סחף פשיסטי מתמיד. זו גזירת גורלנו, ואפשר לעמוד בה בכבוד. את המתווה להתנגדות שהצעתי אחרי הבחירות האחרונות צריך להרחיב ולהעמיק. יותר מכל, חשובה לנו סולידריות ועמידה נאמנה זה לצד זה ובעיקר לצד מי שבאמת זקוק לנו. אני בוחר לחתום את הפוסט הארוך הזה בתזכורת של כל הדברים שמעודדים אותי בעת הקשה הזאת ונותנים לי קצת כוח עמידה לקראת הבאות.

אני שואב עידוד מחוזקה של החברה האזרחית בישראל, מן ההתגייסות הרחבה למען תושבי הדרום, מן הסולידריות והערבות ההדדית בעת צרה.

אני שואב עידוד מקריסת האמון העיוור בממשלה, במערכת הביטחון, בצה"ל. האמון העיוור הזה, שעל טיפוחו שקדו גדודים של קציני צבא ופוליטיקאים, הרדים את תושבי עוטף עזה נגד השיפוט הטבעי שלהם, נגד תחושתם המתמשכת, מאז 2014, שהם מופקרים לגורלם. הקולקטיב הישראלי נגוע בפיצול אישיות משונה: חשד עמוק כלפי פוליטיקאים ספציפיים לצד אמון עיוור במערכות הממלכתיות ובמחויבותן לשמירת חיי אדם. יש בי תקווה קטנה, צל צילה של תקווה, שהבגידה של אוקטובר 2023, בגידת המדינה, תוביל להגדרה מחודשת של יחסי האזרח עם השלטון, שנצא לחופשי מכלוב המחשבה של הנתין אל חירות המחשבה והפעולה של האזרח הריבוני.

אני שואב עידוד מן ההבנה הגוברת בציבור שהמכשול הנחוש ביותר בדרכנו אל החופש והשוויון הוא הציונות הדתית. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שמגזר שבעת מלחמה עוסק בהבערת גזרה נפרדת שמחלישה את ההגנה בדרום, בהוצאה לפועל של טרנספר בגדה המערבית ובטפטוף הרעיון של טרנספר בעזה, לא ישקוט ולא ינוח עד שהארץ כולה תעלה בלהבות. כדברי לורד פרקווד בסרט "שרק", כמה מאיתנו ימותו בדרך, אבל זה מחיר שהם מוכנים שנקריב עבורם.

אני שואב עידוד מכך שבמקביל וכמשקל נגד להתקרשות הזהויות השבטיות הדיכוטומיות – יהודים מול מוסלמים, ישראלים מול פלסטינים – מתהוות קבוצות סולידריות שפורמות את הדיכוטומיות, קוראות תיגר על קדושת השבט הקדמון, בשמו של שבט האנושיות הפשוטה. כך המשמר היהודי-ערבי ביפו שמקיים תקשורת רציפה ודואג להרגעת הרוחות בין שתי הקהילות בעיר. כך גם צוותי ההצלה הבדואים והצוותים היהודים-ערבים שהתגייסו להשמיש מקלטים בחיפה, וכך גם קבוצת פרי ג'רוזלם וקבוצות ירושלמיות אחרות שפועלות בסביבה דו-לאומית מתוחה וקשה, כל יום בשנה, ומתמידות בכך ביתר שאת בזמני משבר.

אני שואב עידוד מכך שייצר החיים, בחשבון האחרון, יגבר על ההתמכרות לזוועה.

* * *

כָּל הַזְּוָעָה שֶׁלֻּמַּדְנוּ עַד הֵנָּה לֹא הִסְפִּיקָה לָנוּ; כְּנַרְקוֹמָנִים

הֵגַבְנוּ, הִתְמַכַּרְנוּ, כְּמוֹ לֹא לְאֵל כֹּחֵנוּ לִבְלֹם,

הִתְחַזֵּינוּ כַּאֲבוּדִים. כְּאִלּוּ אֲנַחְנוּ יַלְדֵי טֶבַע בִּתְזָזִיּוֹת תִּרְגֹּשֶׁת

כַּלְבִּיּוֹת, מְסֻמָּמוֹת. הָיָה בְּדַעְתֵּנוּ

לְהִתְמַכֵּר לְתַגְלִית דְּחָפִים עֲרֻמִּים, רַהַב

הַמִּיָּדִיּוּת. כְּאִלּוּ רֵיחַ אֲדָמָה טְרִיָּה

מֵעִיר בָּנוּ רַק אִינְסְטִינְקְט שֶׁל חֲפִירָה. בָּנוּ,

פְּלִיטֵי עָרִים רְחוֹקוֹת, אֲנָשִׁים

בַּעֲלֵי מִזְוָדוֹת, מְעִילִים, כַּפְתּוֹרִים.

אִלּוּ יָדַעְנוּ מָה אָנוּ עוֹשִׂים, כְּאִלּוּ הִתְנַדַּבְנוּ

לִלְמֹד בְּדֶרֶךְ הֲכִי קָשָׁה, עַד נִצְטַוֶּה לִירוֹת

בִּכְלָבִים מִתְרוֹצְצִים עִם כַּף יָד אִישׁ בַּפֶּה, עַד שֶׁנִּבְהֶה

בִּמְחוֹזוֹת שֶׁאֲלֵיהֶם כְּבָר בֶּאֱמֶת לֹא הִתְפַּלַּלְנוּ; כָּךְ לְהִוָּכַח

שֶׁאֵין אָנוּ אֲבוּדִים כְּמוֹ שֶׁחִשַּׁבְנוּ, אֲבוּדִים

רַק כְּמוֹ כֻּלָּם, אֲבוּדִים כִּבְנֵי-אָדָם.

(מאיר ויזלטיר, 1973)

רואים לנו. כל העולם רואה לנו. כבר מזמן ידענו שמשהו יסודי הולך ומתקלקל בישראל, אבל איכשהו תמיד הצלחנו לגדר את הקלקול הזה בחומות של הסתרה: לפני הכל מעצמנו, גם מחברים בשיחות חולין, מידידים בחו"ל, מן הילדים שלנו. לא, גם השמאלנים הנאמנים ביותר לא היו קמים בבוקר ודבר ראשון מזכירים לעצמם: אני חי במדינת אפרטהייד. ואני בצד הרע.

אולי אחרי הקפה הראשון.

הבעיה מוכרת: שינויים דרמטיים לא נראים דרמטיים בכלל כשהם מתרחשים לאורך זמן ארוך, צעד-צעד. זאת בעיה בקוגניציה האנושית, לא במציאות שהיא תופסת. מכחישי אבולוציה לוקים בה, כי הם לא יכולים לדמיין איך מערכות מורכבות להפליא התפתחו מבסיס פשוט וחסר צורה. גם מכחישי אפרטהייד לוקים בה, כי הם לא יכולים להבין איך הגענו למצב הנוראי הזה אם בסך הכל השינויים מיום ליום אינם דרמטיים. הזיזו קצת את גדר ההפרדה. שינו את הוראות הפתיחה באש. הכשירו כמה מאחזים. כל צעד כשלעצמו נראה זניח לחלוטין. אז מה הם באים לנו עם אפרטהייד פתאום?

רק שה"פתאום" כאן שוב משקף כשל קוגניטיבי, לא משהו במציאות. המציאות הזאת, הדוהרת לכיוון אחד בלבד, היא הכל חוץ מפתאומית. ולמעשה יש יד מכוונת מאחורי רוב ההתפתחויות, כפי שמדי פעם נחשף במסמכים סודיים שנחלצים מהארכיון. 70 שנה היא מכוונת. אם משה דיין כבר ב-1951 כתב, כלומר המליץ, ש"העברת הבדואים לשטחים חדשים תבטל את זכותם כבעלי הקרקע והם יהיו כחוכרים אדמות הממשלה", ואם אריאל שרון אמר ב-1981 שצריך להוסיף שטחי אש בדרום הר חברון "כדי לשמור על אותם שטחים בידינו… נוכח התפשטות ערביי ההר הכפריים", ואם יו"ר קק"ל (אברהם דובדבני) אמר ב-2021 שקניית אדמות בידי ערבים בכפר תבור זו "בעיה קשה… ואני מקווה שנצליח לבלום אותה", ומצהיר שעיקר מאמצי קק"ל והמדינה בנגב זה לצמצם את שטחי הבדואים – אז ברור שהטיהור האתני הזוחל בשטח C ובמזרח ירושלים של שנות האלפיים איננו גחמה מוניציפלית או תולדה של משיחיות מטורפת, אלא תכנית פעולה סדורה, שקטה וסבלנית, שמלווה את המדינה מיומה הראשון: דחיקת רגלי הערבים החוצה, באלף ואחת שיטות. בין אם הם "פלסטינים" או "בדואים", אזרחים, תושבים או סתם נתינים נטולי זכויות.

ובכל זאת, הלב החסיר פעימה קלה כשגם "אמנסטי", ארגון זכויות האדם הוותיק ואולי הרציני ביותר בעולם, העניק חותמת רשמית לאות הקלון הזה, מדינת אפרטהייד, והצטרף בכך לקביעות של "יש דין", "בצלם" ו-HRW. אולי הידיעה הזאת סוף סוף תחלחל אפילו לפני הקפה הראשון.

היתה לי שיחה פוליטית עם הבת שלי לפני כמה ימים. זה לא אירוע שכיח, היא לא ממש ששה לדבר על פוליטיקה, היא בכיתה י"ב ויש לה דברים בוערים יותר בחיים. זו היתה שיחה כואבת, בעיקר לי, כי היא חידדה אצלי את ההבנה עד כמה האופקים שהיו פתוחים בפניי כבר סגורים בפניה, ועד כמה הנטל כבד, כבר מגיל צעיר. נטל של אשמה או של אחריות? היא טענה שהיא לא אשמה שישראל מבצעת פשעים. נכון, אמרתי, אבל את מתחילה להיות קצת אחראית לזה, כמו כל אזרח כאן. ואז דיברנו על מעגלי אחריות – החל מכספי מיסים, דרך לגיטימציה חברתית לפושעים (מה עשית היום במחסום, חמוד שלי?), צלפים שקוצרים נערים בגבול עזה ואז צוחקים איתנו בפאב, קנייה של מוצרי גזל כמו "הולי קקאו" או "שמן אחיה", ובעיקר, הנירמול הבלתי-מוחש של החיים בצד הטוב, המואר, של משטר אפרטהייד.

וכל אותו זמן הרגשתי כמה זה לא הוגן להפיל עליה (ועל בני גילה) אחריות כזאת. הרי הם לא עשו כלום, עדיין. אבל מן המחשבה הזאת, באופן מיידי, השתרשרה המחשבה התאומה: ואיך זה בדיוק אחריותם של הילדים הפלסטינים בשייח' ג'ראח? ומה היתה אשמתם של איאד אל חלאק ועמר חסן אבו אל ניל, ומוחמד אל עלאמי ואלפי הילדים האחרים, שנולדו אל תוך הסיוט של חיים תחת כיבוש, ללא מוצא וללא תקווה, ונקטלו בידיו בדמי ימיהם?

אז ניסיתי לומר לה, ובעצם רוב החלק הזה של השיחה כבר התקיים בראשי, ביני לביני, שאף אחד מאיתנו לא בוחר את נסיבות חייו, אבל על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לפתח ריבונות מוסרית במסגרת הגבולות של אותן נסיבות. וזה אומר, לפני הכל, לדעת; לדעת את האמת על הנעשה בשמך. ואחר כך, לשאול בכנות, מה השותפות שלי בפשעים האלה, ולו גם שותפות עקיפה; ואז, איך אני מצמצם את השותפות הזאת, ואיך אני פועל בתוך המציאות שלא אני יצרתי כדי לשנות אותה; כדי שלא אתעורר מדי בוקר אל עננה כבדה ומעיקה של בושה וגועל.

אבל האמת היא שאין לי תשובות מעודדות בשבילה. העננה כבר כבדה מאד, וגם כשהיתה קלה יותר, ההורים שלנו וגם אנחנו לא הצלחנו לפזר אותה. מאז יחסי הכוחות רק הקצינו לרעה. להיאבק נגד האפרטהייד נראה יותר ויותר להיאבק נגד כל היבט של החיים בישראל, הכל נגוע. איזה מין חיים אלה, מה האופק שלהם? ומה המחיר הנפשי שלהם, כמה רעל נמסך בדמך מן העמידה הלוחמנית הזאת, מן העימות התמידי עם מה שנשקף מן המסכים  ומן הרחוב – תמרות עשן בעזה, ילדים על חורבות ביתם בג'אבל מוכבר, בקתות רמוסות באל עראקיב, וכל הזמן, כל הזמן, מצעד הגנרלים באולפנים, זחיחות השדרנים, הערצה מתמוגגת ללובשי המדים, הטובים לסייבר ומוות לערבים?

מול האופציה הטבעית והמתבקשת של הגירה, יש הגנה אחת: אין לנו ארץ אחרת, נישאר וניאבק עליה. אבל מה יאמר מי שנולד לארץ שאינו שלו? מה יאמר אזרח סוג ב', או אזרח סוג א' שלא מרגיש יותר שהמקום עליו הוא נאבק הוא "שלו", מקום שראוי למאבק? איך נאבקים על בית שמקיא אותך החוצה? איך שומרים על אהבה למקום רדוף שנאה? איך חולמים על עתיד במקום שלכוד בלולאה אינסופית של העבר? במקום שבו הביטוי הפשוט והנכון כל כך, "מדינת כל אזרחיה", הפך לאויב הנורא מכל?

הבת שלי וצעירים אחרים יהיו צריכים למצוא את התשובות בעצמם, כמו שאנחנו היינו צריכים למצוא תשובות לעצמנו. הם כבר פוסעים על מסלול שבסופו ניבטת עצימת עיניים, הכחשה, אי-ידיעה מרצון. מי שלא ייעתר לנחמות האלה ויבחר בדרך אחרת, יזדקק להרבה יותר תבונה ואומץ ממה שהיו לנו. אני רק מקווה, בכל ליבי, שלא יהיו לבד בדרכם.

בשעה שאני כותב את המילים האלה הולכים ומתחוורים פרטי הזוועה בשכונת רימאל בעזה (בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי): 33 אנשים נקברו חיים מתחת לשורת בתים שצה"ל שיטח מן האוויר. יש נשים, ילדים ותינוקות ביניהם, אך עדיין אין נתונים מדויקים. זו האחרונה בסדרת תקיפות שהותירו אחריהן עשרות הרוגים "בלתי מעורבים" בעגה הצבאית-תקשורתית – גברים, נשים, זקנים וילדים שטיל מכוון היטב קיפד את חייהם. על פי רוב, ללא אזהרה מראש. עוד קווים בשורת "הנזק האגבי" התופחת של מבצע "שומר החומות".

נכון לעכשיו: 188 הרוגים, מתוכם 33 נשים ו-55 ילדים. אלה הם בלתי מעורבים ודאיים, ועליהם יתווספו רבים מבין הגברים, אחרי שיתבהרו הפרטים. כמו בכל מבצע של ישראל בעזה ב-13 השנים האחרונות, אחוז הבלתי מעורבים יהיה גבוה ממחצית, בסבירות גבוהה שיהיה גבוה מ-60%.

כמו תמיד, מכונת ההסברה הישראלית משומנת ומוכנה לפעולה. סיסמאותיה רצות מקצה הארץ עד קצה, במתקפת ההסברה הישראלית בחו"ל, ונישאות על כל פה: החל מראש הממשלה וכלה באחרון הטוקבטקיסטים. יש משהו מבהיל באחידות המוחלטת הזאת של התירוצים הישראלים, עד רמת הניסוח המילולי המדויק. מנטרות שכולנו למדנו לשנן מינקות וכעת נפלטות לנו באורח אוטומטי לחלוטין, עם או בלי קשר למציאות.

בלי קשר.

אחרי שנים רבות, רבות מדי, שטענות ההסברה האלה מוטחות בי ובכל מי שמעז למתוח ביקורת, החלטתי לעשות מעשה ולרכז אותן בפוסט אחד: לרכז ולהגיב עניינית, עובדתית, מוסרית.

למי הפוסט הזה מיועד? שתי קבוצות. האחת, החשובה יותר, היא השבט הישראלי המצטמק שנותרה בו עוד יכולת לראות בפלסטינים בני אדם ולא חיות דו-רגליות. נקרא להם, תמימים וטועים. הם תמימים משום שאינם מקבלים את תמונת הזוועה האמיתית של מעשי צה"ל בעזה, אלא רק דרך פילטרים תעמולתיים. הם טועים משום שכל הדיון על הלגיטימיות של פעולות אלה מוצג להם בצורה מעוותת לחלוטין. התקווה הצנועה היא שאם וכאשר ייחשפו לתמונה האמיתית, ולחשיבה יותר הגונה ומסודרת בנושא, תמיכתם המוצקה בפשעי צה"ל תתערער. כמה מונים התמימים והטועים? אל תתפסו אותי במילה אופטימית מדי. ככל הנראה הם מיעוט. יהי כך, נדבר אל המיעוט.

הקבוצה השניה, מיעוט זעיר עוד יותר, הם אנשים שכבר מחזיקים בידיעות ובדעות דומות לשלי, וחשים צורך לגייס טיעונים סדורים יותר בסערת הוויכוחים הפוליטיים. הנה, קחו והשתמשו.

למי הפוסט הזה לא מיועד? חשוב מאד. הוא לא מיועד למי שלא רואה בעיה אמיתית בכך שיותר ממחצית האנשים שישראל הורגת בעזה (באופן סדרתי, בכל סבב דמים) הם אזרחים בלתי מעורבים. מי שלפעמים, על דרך השעשוע, נכנס לדיונים כאלה רק כדי להשחיל ברגע הנכון "אז איפה פה הבעיה, בעצם?", סרקזם אדונים בגרוש. לכם אין מה לחפש כאן. אל תיכנסו ואל תיתממו. חלק מהותי מן הדיון המוסרי הוא ליבון העובדות; אין כל טעם בהתפלפלות מוסרית תלושה מן המציאות. אך עבור לא מעט ישראלים – שיעורם כנראה עולה על זה של התמימים והטועים – ליבון העובדות כשלעצמו הוא התפלפלות מיותרת. מה זה חשוב מי וכמה נהרגו – זה הגיע להם. זו אשמת החמאס.

אין לי שיג ושיח עם אנשים מסוג זה, ולכן אני שוב מבקש מהם לא להגיב כאן ומכם, הקוראים המתעניינים באמת, לא להשחית את זמנכם בוויכוח איתם. יש מגבלות אינהרנטיות לדיונים פוליטיים אפקטיביים וכדאי לדעת אותן מראש; כשלים חינוכיים של עשרות שנים לא יבואו על תיקונם בזכות "טיעון מנצח" באינטרנט.

ההסברה הישראלית נבנית כמו סולם מוסרי בן 5 שלבים. בכל פעם ששלב אחד קורס, המסבירים צונחים מטה אל השלב שמתחתיו, מתאזנים עליו כהרף עין, וממהרים להציג אותו כמופת, ההבדל בה"א-הידיעה בינינו לבין הפלסטינים. המסלול שלנו אפוא מתחיל למעלה ומסתיים למטה, עמוק בתחתית.

1. צה"ל לא הורג חפים מפשע/ילדים; אלה שיגורים כושלים של החמאס שנופלים בתוך הרצועה.

זאת טענה שדובר צה"ל שתל בתקשורת ביום השני למבצע: "פלסטינים משתמשים בנפגעים הרבים מהרקטות שנופלות ברצועה כדי לחזק נרטיב שישראל פוגעת בילדים". צה"ל טען אז ששליש מהרקטות של חמאס נופלות בשטח הרצועה והן שגורמות לנפגעים הרבים בעזה, כולל 6 ילדים. ריח תעמולתי עז נדף מן הטענה הזאת. למותר לציין שצה"ל הוא צד בסכסוך; כפי שאין לסמוך על דיווחי הזרוע הצבאית של החמאס בכל הנוגע לנפגעים, כך גם אין לסמוך על דו"צ. כשישכך האבק וייחקרו האירועים בידי ארגוני זכויות האדם, ויתפרסמו הדו"חות עוד כמה חודשים (אבל מי יקרא אותם? בטח לא מי שנצמד לגרסת צה"ל), יתברר שאם היו בכלל ילדים עזתים שנהרגו מרקטות של החמאס, מספרם היה זניח. התחייבות שלי.

כך או כך, הטענה הזאת הושמעה בשלב ראשוני ללחימה, כאשר מספר הרקטות מעזה עמד על 200 בלבד. מאז היא מתגלגלת שוב ושוב באתרי החדשות וברשתות החברתיות בישראל, אף כי צה"ל נמנע מלחזור עליה. התמונות מעזה כבר לא מאפשרות להחזיק בטענה מגוחכת כזאת – שום רקטה של החמאס לא מסוגלת למחוק בניינים שלמים. במקביל, ההסברה הישראלית כבר עברה לשלבים הבאים (הורגים חפים מפשע וילדים, אבל…); איכשהו חלק מהישראלים עדיין תקועים בטענה שאף גורם רשמי אינו מחזיק בה יותר.

ואחרי כל זה: אם זה עושה לכם טוב להפחית 6 ילדים ממניין הילדים שצה"ל הרג (כרגע עומד על 55) הדיון הזה כנראה לא נוגע לכם.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

2. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שחוליות ירי של החמאס מסתתרות בבתים של אזרחים ויורות משם.

סוס הקרבות הוותיק של ההסברה הישראלית, שאילץ ארגוני זכויות אדם להיכנס לעובי הקורה. דו"ח של HRW שיחזר 19 אירועים ב"עופרת יצוקה" שבהם צה"ל הרג 53 אזרחים; באף אחד מהם לא נכחו לוחמים של החמאס באזור בשעת ביצוע התקיפה. דו"ח של אמנסטי על התנהלות הצדדים ב"צוק איתן" מצא עדויות לכך שהחמאס ביצע שיגורים ספורים מתוך מתחמים אזרחיים (בית חולים וכנסייה), אך במקביל ציין שלא היו ראיות לכמות העצומה של ההאשמות האלה מן הצד הישראלי. מקרה אחד שתוחקר בבלוג הזה היה ההפגזה של בית החולים השיקומי "אל-ופאא" בשכונת א-שוג'אעיה ביולי 2014; שום ירי לא בוצע משם, ולמעשה צה"ל נסוג מגרסתו בהמשך. יחד עם זאת, חוקרי אמנסטי מצאו עדויות לירי של רקטות מאזורי מגורים. השאלה אם צה"ל מגביל את עצמו לתקיפת אתרים כאלה או לא.

רחוק מכך. למעשה, רטוריקת ההפללה של צה"ל תמיד כללית ומעורפלת מספיק כדי שיהיה ניתן להבין ממנה ש"המבנה שימש את החמאס" באופן כלשהו. מה זה שימש? הדפיסו שם עלונים? ישנו? אכלו? קיימו חיי משפחה? הישראלים אינם חוקרים במופלא מהם.

בנק המטרות של צה"ל כולל תמיד גם מרכזי תקשורת ערבים שממוקמים בעזה. הרעיון הוא להשמיד מקורות אינפורמציה שעלולים לערער על הנרטיב הישראלי. בין זה לבין פעולה לוחמתית מוכרת בדין הבינלאומי אין כל קשר. ב-15 במאי השמיד צה"ל בניין התקשורת אל-ג'לאא, ששכנו בו משרדים של אל-ג'זירה, בי-בי-סי ואיי-פי. מפיקים באל-ג'זירה צייצו חצי שעה לפני שהושמד הבניין, כי קיבלו הוראה מצה"ל להתפנות (כן, היה אפשר לחסל גם אותם; אתם רומזים שצה"ל מוסרי כי הוא לא מחסל עיתונאים?). הנה, צה"ל עצמו מודה במעשיו שהוא לא רק תוקף מטרות שהחמאס יורה מהן או מסתתר בהן. דובר צה"ל נימק את התקיפה בכך שלחמאס ולגי'האד האיסלאמי היו "נכסים צבאיים" בבניין. שימו לב, שופרות: צה"ל מנמיך כל הזמן את רף ההפללה. אין טעם להחזיק בטענה שחמאס יורה מכל בניין שצה"ל מפציץ. מה זה "נכסים צבאיים"? צה"ל שוכר עשרות משרדים לצד רואי חשבון ועורכי דין, חברות עסקיות, חלק גדול מהם בלב תל אביב, מסביב לקריה, ברחובות הארבעה, חשמונאים, קרליבך ועוד. האם זה הופך אותם למטרות לגיטימיות לרקטות של החמאס? על פי ההיגיון הצה"לי, התשובה חיובית.

גם מגדל הנאדי בן ה-13 קומות שהושמד ב-12 במאי – בניין המגורים הגדול בעזה – איכלס דירות מגורים ומשרדים רבים. מה הפליל אותו? כל מה שנמסר הוא שהוא "שימש את מפקדי חמאס". שוב, לא נטען בשום מקום שבוצע ממנו ירי. אם כך, כל מבנה בישראל שקציני צה"ל עושים בו שימוש – מרפאה, משרד רישום, קצין העיר, דירת מגורים – גם היא יעד לגיטימי. צה"ל גם הפציץ את סניפי הבנקים המרכזיים ברצועה כי "הם משמשים את החמאס". האם יש בנק בישראל שלא מקיים קשרים עם צה"ל? (הבנקים בישראל לא מממנים טרור, אתם אומרים? את זה עוד צריך לראות בהמשך. לעת עתה תרדו מן העץ של "יורים רק על אתרים שמהם החמאס יורה").

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

3. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שהחמאס משתמש בדירות לידם או בבניין המגורים שלהם.

האומנם?

במהלך מבצע "צוק איתן" צה"ל החריב 18,000 יחידות דיור והותיר 100 אלף איש חסרי בית. אין שום סבירות בטענה שכל אלה שימשו כאתרי שיגור או משרדים של החמאס. ארגון "בצלם" חקר ותיעד 70 אירועים שבהם הופצצו בתי משפחות על יושביהן; 606 איש נהרגו בהם, יותר מ-70% מהם פחות מ-18, מעל גיל 60 או נשים. "בצלם" כתב כך על קריטריון ההפללה המפוקפק של צה"ל:

"במהלך הלחימה התקיף הצבא עשרות בתי מגורים של פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שנתפסו כמטרות צבאיות לגיטימיות. גורמים רשמיים – בהם הפרקליט הצבאי הראשי ודובר צה"ל – ניסו לטעון כי מדובר ב"תשתיות מבצעיות", "תשתיות פיקוד ושליטה של הארגון" או "תשתיות טרור. אכן, בתי מגורים של פעילים בחמאס או בארגונים אחרים יכולים להוות מטרות צבאיות לגיטימיות, אולם, המבחן שנקבע במשפט ההומניטארי הבינלאומי להיותו של מבנה "מטרה צבאית" הוא כפול: עליו לתרום תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית והפגיעה בו חייבת להעניק יתרון צבאי מובהק לצד המתקיף. בניגוד לכך, אף גורם רשמי לא טען כי קיים קשר בין בית מגורים שהותקף לבין פעילות צבאית כלשהי שנעשתה בו (הדגשה שלי, ע"ל), ובמקום זאת הם הסתפקו בפירוט מעורבותם של בעלי הבתים בפעילות נגד ישראל בהווה ובעבר או בתיאור פעילות שיכולה להסתכם בשיחת טלפון או בפגישה, שאותן ניתן לקיים מכל מקום."

נחזור למבצע "שומר החומות": מה היתה העילה המבצעית להחריב את בית משפחת אל-טנאני בבית חאנון ב-13 במאי ובתוך כך להרוג אב, אם בהריון וארבעה ילדים? צה"ל אפילו לא רמז שהיתה שם פעילות מבצעית. למה קטל צה"ל את משפחות אבו-חטאב ואל-חדידי במחנה א-שאטי, 2 נשים ו-8 ילדים? גם כאן לא דווח על שום פעילות מבצעית (ודאי שלא ירי). כשנשאל מדוע לא קיבלו יושבי הבית בא-שאטי אזהרה מראש, דובר צה"ל הסביר: "אנו משתדלים להזהיר בלי שהאזהרה תבריח את היעד שאנו רוצים לתקוף ולכן לא תמיד אנו מזהירים." ובכן, לא הזהרתם, וגם לא פגעתם; רק נשים וילדים נהרגו בהפצצה הזאת – פעולה שכולה "נזק אגבי" ואין בה ולו בדל חיסול מוצדק. הטייסים שמשחררים את הטיל גם הם יודעים שלא היתה אזהרה מראש. הם אומנו לא להרהר יותר מדי על ההשלכות, תוצרים של שחיקה הדרגתית ועקבית בקוד המוסרי המהולל של חיל האוויר.

זהו כבר רף הפללה מאד נמוך – להפציץ בית כי מפקד צבאי ישן ואוכל בו. בלילה של ה-15 במאי צה"ל תקף שורה של בתי מגורים של מפקדי חמאס (למשל, מפקד גדוד זייתון). הישראלים הורגלו לקטלג את הפעולות האלה כ"סיכולים ממוקדים", מגירה נפרדת לגמרי באונה המוסרית המצטמקת, הפטורה לכאורה ממגבלות משפטיות שחלות על תקיפת אתרים צבאיים. אבל זה ישראבלוף מקומי; בשום מקום בחוק או בעולם האבחנה הזאת אינה תקפה, ואפילו בג"ץ, שהכשיר את הסיכולים הממוקדים, קבע כי חלה עליהם המגבלה המוכרת של אבחנה בין יעד תקיפה צבאי לגורמים אזרחיים (וכמובן שהותיר על כנה את אמתלת ה"מידתיות", קוף המחט שדרכו אפשר גם להשחיל פצצות של טון).

מנגד, ירי על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה או ראש פיקוד דרום ייחשב, בצדק, פשע מלחמה. חפים מפשע ייהרגו בהכרח, ואף ישראלי לא יקבל את הטענה שעצם מגוריו של הקצין במקום הופכת אותו ליעד לגיטימי.

[אבל החמאס הוא "ארגון טרור" אתם טוענים, וצה"ל לא? ובכן, זאת אמורה להיות מסקנה של הדיון ההשוואתי הזה, לא הנחת המבוקש שלו. אם צה"ל והחמאס מתנערים באופן דומה מאחריותם לחיי אזרחים חפים מפשע, הצידוק הפריווילגי של צה"ל נשען על הנחה שזה עתה הופרכה].

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

4. צה"ל הורג חפים מפשע רק כ"נזק אגבי", לא בכוונה כמו החמאס. כוונת הזדון היא שצובעת את המעשה כטרור ולא אקט לוחמתי לגיטימי.

למען הסדר הטוב, נזכיר שפה ושם נחשפים מקרים שחיילים ביצעו ירי מכוון על בתי אזרחים בעזה – לצורך נקמה, העלאת מורל, כבוד היחידה וכו'. אלה מעשי טרור לכל דבר ועניין, למרות שהם נקברים ביחידה והאחראים אף פעם אינם נענשים. יחד עם זאת, נכון הדבר שאין לצה"ל מדיניות אש רשמית שמטרתה לפגוע באזרחים לא מעורבים, והראיה נוהל "הקש בגג". לו היתה מדיניות כזאת, היינו רואים מספרים גבוהים הרבה יותר של הרוגים.

אבל כמה זה מהותי?

האם הכוונה היא הגביע הקדוש שמבחין בין טוהר הנשק הצה"לי לטרור החמאסי? האם זהו ההבדל שעושה הבדל? גם זה סוס קרבות ותיק בשדות התעמולה. אבל גם הוא, למרבה הצער, אוויר ריק, שכן במצבים של ידיעת ודאית של התוצאות הצפויות, הכוונה מאבדת מחשיבותה.

דוגמה פשוטה. אני באיחור מטורף לפגישה מאד חשובה, אולי פגישה שתשנה את חיי. אני דוהר במכונית ברחובות העיר כדי לא לאחר לפגישה. כיוון שאני נחוש להגיע בזמן, אני לא עוצר ברמזורים אדומים. אני כמובן יודע שזה עלול להסתיים בתאונה קטלנית. ואכן, בשלב כלשהו אני טס באדום דרך צומת שאם ובת חוצות אותה ברגל, מתנגש בהן בעוצמה והן נהרגות.

האם זה משנה שלא התכוונתי להרוג אותן, שאפילו לא ידעתי מי הן, או שהן יהיו שם דווקא באותו רגע? האם אחריותי למותן, אשמתי המוסרית וגם הפלילית, פחות כבדות כי לא התכוונתי לרצוח אותן? כמובן שיש הבדל בין המטרה שהדריכה אותי (לא לאחר לפגישה חשובה) לבין המטרה שמדריכה את טייסי חיל האוויר (סיכול טרור). אך תוכן המטרה כשלעצמו אינו רלוונטי לשאלה שעל הפרק, שכן לא המטרה נקראת כאן להצדיק את מעשה ההריגה, אלא עצם היותו "בלתי מכוון" – ואחת היא מה היתה הכוונה המקורית. למעשה, אחריות הטייס כבדה יותר במקרים רבים, שכן הוא מקבל מודיעין מדויק על מספרם וזהותם של הנוכחים במבנה שהוא משמיד, שלא כמו הנהג שדוהר דרך מעבר חצייה.

גם המוסר הטבעי וגם החוק הפלילי וגם המשפט הבינלאומי מכירים בכך שידיעה מראש של התוצאות הצפויות מטילה על הפושע אחריות מוסרית כאילו התכוון למעשיו. במשפט הפלילי קוראים לזה "הלכת הצפיוּת" ובמשפט הבינלאומי היא מופיעה בסעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (תת סעיף 5ב). הקולב הזה שבו נתלים ישראלים כה רבים במאמץ נואש לשמר את האבחנה בין החמאס לצה"ל – נעוץ באוויר הריק. מי שזוכר את סערת דו"ח גולדסטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה", התגובה הישראלית לדו"ח ו"ההכאה על חטא" המאוחרת של גולדסטון עצמו – יזכור ש"הכוונה מראש" עמדה במרכז אותה סערה. במידה רבה, זה היה ספין להסחת הדעת מן הממצאים הקשים של הדו"ח; את הפרשה כולה ניתחתי כאן בזמנו (הדיון המפורט ביותר בבלוג בנושא "כוונה" מול "ידיעה מראש").

התקיפות של צה"ל בעזה במהלך המבצע הנוכחי, ולמעשה גם התבטאויות רשמיות של ישראל, מעידות על כך שבתקיפות מבצעיות רבות מאד "הנזק האגבי" ידוע מראש ונלקח בחשבון. לא רק במקרים ספציפיים אלא גם כחוקיות סטטיסטית. נביט למשל בשיעור הילדים שנהרגים במבצעים של צה"ל בעזה ב-13 השנים האחרונות:

"עופרת יצוקה": 25% (344/1391)
"עמוד ענן": 19% (32/167)
"צוק איתן": 24% (526/2202)
"שומר החומות"  (עד לפרסום הפוסט): 29% (55/188)

מאז "עופרת יצוקה" חלפו 13 שנות קידמה בטכנולוגיה הצבאית, במהלכן שמענו שוב ושוב על שיפורים דרסטיים ב"דיוק הכירורגי" של הטילים שצה"ל משגר לעזה, שחוסכים בחיי אדם וכו' וכו'. אבל הנתונים היבשים מראים אחרת, אם לא להיפך. אחוז הילדים ההרוגים נשאר די קבוע, סביב 20% ומעלה – עם או בלי כניסה קרקעית, אם המבצע נמשך שבוע או חודש, ובלי קשר לכמות הנפגעים בצד הישראלי.

זה לא מפתיע. אחוז החפים מפשע שצה"ל הורג הוא נגזרת הכרחית של הפצצת שכונות אזרחיות צפופות ("זאת אשמתנו שהם חיים בצפיפות?", יגלגלו עיניים הישראלים. האמת שקצת כן, כי עזה היא כלא שאין לצאת ממנו, וגם אם לא, צפיפות האוכלוסין שם אינה פוטרת את צה"ל משמירה על חיי אזרחים, אלא להיפך, מטילה עליו מגבלות נוספות).

כל שיפור היפותטי שאולי היה בדיוק הכירורגי של החימוש הצה"לי, קוזז מול האגרסיביות הצומחת של מדיניות האש (שניזונה, מצידה, מן האשליה שכעת אפשר להפעיל כוח אש גדול יותר בקרב אוכלוסיה אזרחית). אכן, אחרי מבצע "עמוד ענן" חזיתי ש"ככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני."

הנתונים האלה ידועים מראש, והם מונחים לפני מקבלי ההחלטות לפני כל מבצע צבאי בעזה. גם הטייסים יודעים אותם לפני שהם משחררים את הטילים על בתי מגורים. הנה, אם כן, הידיעה הוודאית מראש, שמעמידה אותם באותה קומה מוסרית שפלה של משגרי הטילים של החמאס. יהיה מי שיתעקש להציב כוונת הרג בזדון במדרגה מוסרית נמוכה יותר מאשר אדישות להרג. אבל זו פסיכולוגיזציה של העניין המוסרי כשלעצמו; לי אין חפץ בדיון השוואתי על מה עובר בראשו של פעיל החמאס או הטייס הישראלי בשעה שהם שולחים חפים מפשע אל מותם. אני מניח שגם את הקורבנות זה לא מעניין.

לא עובד? יורדים שלב בסולם.

5. צה"ל הורג חפים מפשע בידיעה מראש, אבל לפחות מתחקר את עצמו ומעניש את האחראים על פשעי מלחמה.

פחח. טוב, זה יהיה קצר.

צה"ל אינו חוקר כהלכה חשדות לפשעי מלחמה, ואין בחוק הישראלי כלים להטלת אחריות לפשעים כאלה על הפיקוד הצבאי הבכיר או הדרג המדינה. ועדת טירקל המליצה לתקן את המצב הזה אך כמובן שהמלצותיה מעלות אבק על המדף. חוקרי "בצלם" וארגונים אחרים העלו כמות אדירה של ממצאים לפשעי מלחמה שביצעו כוחות צה"ל במבצעים בעזה, אך דומה שהצבא טרוד יותר בענישת חיילים על ביזה מאשר על הרג ילדים. בבלוג הזה תועדו אירועים מחרידים שאירעו במהלך המבצעים האלה, כמו השמדת כפר חוזאעה ב"צוק איתן" וטבח משפחת סמוני ב"עופרת יצוקה", שהסתיים בסגירת התיק. תנו לי שם של קצין אחד שנגזר עליו עונש מאסר בגלל שהרג ילדים חפים מפשע בעזה. אין אפילו אחד.

לא, צה"ל אינו מתחקר באמת פשעי מלחמה של עצמו (איזה צבא עושה כך?), לו היה מתחקר היה גם מעניש מדי פעם, ואז לא היינו רואים את הפשעים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב. לשם כך דרוש גוף חיצוני, אך ודאי שהגוף הזה לא יכול להיות חלק מן המשטר ששלח את צה"ל לבצע את הפשעים. אם כך, מוטב להניח לבדיה הזאת להתפורר במחסן המיתוסים הלאומי.

* * *

אחרי שירדו מצדיקי הפשעים בסולם המוסרי שלב אחר שלב, עד לתחתיתו, הם עלולים  להטיח בך את נשק יום הדין: "אז מה אתה מציע?"

הלו, הלו. איך הגענו מדיון על הלגיטימיות של פעולות צה"ל בעזה לשאלה מה עידן מציע? כלומר, עם כל הכבוד לעידן הקטן, מה זה נוגע בכלל לשאלה אם לגיטימי להפציץ ילדים בידיעה מראש?

אתם רומזים שבגלל שלי או למישהו אחר אין מה להציע (דווקא יש, אבל בואו נשתף פעולה עם המהלך לכמה שניות) אז זה לגיטימי? מותר להרוג ילדים חפים מפשע כי לא עולה בדעתנו שום פיתרון אחר??

הישראלים חייבים להבין ששום מצוקה פוליטית או אסטרגית לא תצדיק את פשעיהם בעזה. זה לא מעניין כלב מת ובטח לא עשרות ילדים מתים שקשה לכם לחשוב על פיתרון אחר חוץ מלהרוג אותם. הכל כאן הפוך. את האיסור האבסולוטי על המוות המחריד הזה צריך להציב כנקודת מוצא לחשיבה אסטרטגית מחודשת: מה אפשר לעשות מול עזה מבלי להפעיל את צה"ל כארגון טרור – כפי שאנו עושים שוב ושוב? חשיבה כזאת תפתח בהכרח אופציות שנעולות עמוק עמוק בירכתי ההכרה הישראלית.

באופן עקרוני, אני מתעקש להימנע מדיון תיאורטי על "מה אתה מציע" בשעה שעשן מיתמר מעל בתים הרוסים בעזה וגופות הילדים נערמות. כל מה שצריך עכשיו זה להפסיק להרוג. ולהיצמד לציווי הזה מספיק חזק כדי שהוא ישמור עלינו מספיק זמן, וימנע את הסבב הבא. רק אז אפשר יהיה להתחיל לחשוב בראש קצת יותר צלול, נקי מאזעקות הטילים ומהנדסת הפחד, איך נחלצים מן המילכוד של עזה. הרי השאלה הזאת ישנה מאד, הפתרונות כבר הוצעו בעבר (משני הצדדים). "עופרת יצוקה" פרצה בגלל שישראל לא הסכימה להאריך את הסכם הרגיעה, בניגוד לחמאס (אני יודע, חלקכם נדים באי-אמון; תקראו את הכרוניקה בקישור). בבלוג הזה הקדשתי לא מעט מילים ל"מה אפשר לעשות?", אבל ברור שלא זה הזמן לחזור עליהן, כשהעזתים וגם הישראלים מלקקים את פצעיהם. כעת האוזניים חסומות. אלה מחשבות ליום שאחרי.

אל היום הזה צריך לגשת בעיניים פקוחות ולהודות: אין כל הבדל מוסרי בין חמאס לצה"ל, והאזרחים משני צידי הגבול הם בני-ערובה של משטרים שטרור הוא לחם חוקם, וחיי אדם זולים מאד בעיניהם. הישראלים יודעים יפה להפנות אצבע מאשימה לפלסטינים ואינם מפקפקים כמעט בצידקת הנהגתם. כך הם מבטיחים שמה שהיה הוא שיהיה. רטוריקת הזיכוי העצמי שלנו אינה מותירה מקום להתבוננות אמיתית באחריותנו לפשעים חמורים ונוראיים שנעשים בשמנו, אם לא בידינו ממש. וכל עוד לא תהיה התבוננות שכזאת, לא תהיה נטילת אחריות וגם לא ייפרץ הכלוב – הפיזי של הפלסטינים, והמנטלי של הישראלים – שבתוכו כולנו לכודים, דוהרים במקום כבר שנים על גלגל הריצה.

[הפוסט הופיע בתרגום לאנגלית בבלוג של מוריאל רוטמן-זכר]

צריך להרוג ילדים.
הגדר רעבה, הגדר משועממת.
לגדר יש קווים אדומים.
עד כאן הילדים הגיעו לה!

השגרה תובעת את שלה,
שלוות הנפש גם.
44 ילדים ב-40 שבועות.
ילד בשבוע
ועוד עשירית ילד.
ההכנות לחג בעיצומן.

צריך להרוג, כי
ילדים מתפרעים שם
ולא מקשיבים לנו.
אף אחד לא מקשיב לנו.
תוגת הצלפים.
הופ, שמחת תורה.

אמרנו להם אלף פעמים אל
תתקרבו אל
תזרקו אבנים
אבל הם ילדים,
ואנחנו הגדר.
רק קצת דם לקינוח הדבש
מן התפוח, שנה מתוקה בום
תחל שנה וברכותיה ובום

ככה כל שבוע, ילד ועשירית הילד
איפה ההורים שלהם אתם
שואלים
(ירויים, עקורים, מזי-רעב).
ואיפה ההורים שלכם?
עומס בנתב"ג.

הגדר לא תאמר סליחות
לא עוותה לא חטאה לא פשעה
אין סליחה בלי חטא
אין חטא בלי צלם אֱנוש:
כוונת, גדר, אבן. אֱנוש אין.
הירי לא חרג מן הנהלים.
כעת מתכוני דגים לחגים.

זה לא אנחנו זה הם
אמרנו להם
הרי אמרנו להם
אנחנו כל הזמן אומרים מה אסור
ומה לא מותר
ומה בשום פנים ואופן.

למה הם ילדים כאלה
בלי חינוך למה
רקותיהם דקות כאלה למה
הם בלי תקווה למה הם
נופלים מתים כאלה?

איך הם לא יודעים
שצריך להרוג
ילדים.