תגית: עזה

תמונת מצב בעזה, היום השביעי ל"עמוד ענן": 103 הרוגים, קרוב ל-700 פצועים, כ-600 בתים הרוסים לגמרי או חלקית. מבין ההרוגים, לפחות 58 אזרחים לא חמושים; מתוכם, 21 ילדים ו-12 נשים. כלומר, בתוך שבוע הדביק שיעור האזרחים הלא חמושים מכלל ההרוגים – 56% – את שיעורם במבצע "עופרת יצוקה" (54%). עד כאן "הדיוק הכירורגי" של פעולת צה"ל.

* * *

שלשום, ביום החמישי לפרוצדורה הכירורגית "עמוד ענן", התפרסם בעיתון "הארץ" ראיון תבוסתני, רווי בשנאה עצמית, עם עוד סמולן שכנראה לא גר בדרום ויכול להרשות לעצמו לדבר ככה:

"עדיף לוותר בנושאים מדיניים תמורת הסדרה ביטחונית טובה יותר… הסדר כזה יכלול… הפסקת אש על יד שני הצדדים וכן ערבות מצרית לא רק לשקט, אלא לכך שלא ייכנס אמל"ח לעזה… בין הוויתורים המדיניים – הסרה של המצור הימי מהרצועה… ישראל תכיר בכך שעזה היא מדינה ששולט בה חמאס… זו מדינה ששולט בה שלטון נבחר ואני מצפה שהשלטון הזה ינהג בצורה אחראית, כמו מדינה… לא מספיק לומר 'חמאס ייכנע', צריך לתת משהו, אם לא לחמאס, לאחרים… אי אפשר להגיע להישג שבו צד אחד נכנע. אנחנו שבויים לפעמים בסיסמאות, כמו ‘לא נדבר עם החמאס'. אני אומר הפוך: זו עובדה שהחמאס שולט בעזה ושעזה היא מדינה. צריך להכיר בכך ולנצל את היתרונות שבמצב הזה… אין הכרח בכניסה קרקעית. צריך לשאול מה המטרה שלנו. אם המטרה היא מציאות שבה חמאס לא יורה יותר, הרי שלא חייבים כניסה קרקעית."

שם המרואיין הוא איילנד. גיורא איילנד. אלוף במילואים גיורא איילנד, בשבילכם. ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, ראש אגף תכנון בצה"ל לשעבר.

וגם, כמה מעניין, עד לפני ארבע שנים בסך הכל, מטיף אדוק ל"דוקטרינת א-דאחייה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

באוקטובר 2008 פירסם איילנד, אז כבר אלוף במיל. אבל עדיין חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), מאמר בכתב העת "עדכן אסטרטגי" (כרך 11, גיליון 2), ובו פרס את גירסתו שלו לדוקטרינה הזאת. שם טען שישראל נכשלה במלחמת לבנון השנייה משום שפעלה מול האויב הלא-נכון: חיזבאללה, במקום לבנון. "אי אפשר לנצח ארגון גרילה יעיל ומצוייד היטב אם הארגון פועל בחסות מדינה", כתב איילנד, בשעה שהתשתיות של המדינה חסינות לחלוטין מפני פעולות התקפיות. המסקנה:

"המלחמה הבאה תהיה בין ישראל ללבנון ולא בין ישראל לחיזבאללה. מלחמה כזו תביא לחיסולו של צבא לבנון, להרס תשתיות במדינה ולסבל קשה לאוכלוסיה. המצב שאזרחי ביירות (לא כולל רובע דחייה) נהנו ללכת לים ולבתי קפה שעה שאזרחי חיפה ישבו במקלטים לא יחזור. הפגיעה הקשה בלבנון, הרס בתים ותשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים הם הדברים שיכולים להשפיע יותר מכל על התנהגותו של חיזבאללה."

דוקטרינת א-דאחייה אכן אומצה בצמרת המטכ"ל אבל יושמה לראשונה לא בלבנון אלא בעזה, במבצע "עופרת יצוקה" (על תורת הלחימה החדשה, ראו תיעוד מקיף בדו"ח הזה). התוצאה היתה, מעבר להריגתם של למעלה מ-700 אזרחים לא מעורבים, הרס עצום לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים.

ובכן, מה השתנה בין איילנד של אוקטובר 2008 לאיילנד של נובמבר 2012? איך זה שאותו אדם, עם אותן דרגות אלוף בדיוק, המליץ אז בחום על תקיפה ישירה של אוכלוסיה אזרחית, שתביא להרס תשתיות וסבל של מאות אלפי אנשים, ואילו היום הוא שינה עורו והפך למופת של מתינות זהירה, שמתנגד לכניסה קרקעית וקורא לפתיחת מו"מ ישיר ומיידי?

אפשרות א': איילנד גרסת 2008 דיבר על מצב שבו ארגון טרור פועל מתוך מדינה (לבנון) ולא על מצב שבו אין הבחנה ברורה בין השלטון לבין גורמי הטרור (עזה). אם כך, איילנד הוא אותו איילנד, ולמעשה תמיד התנגד להפעלת כוח מאסיבית בעזה. אבל האפשרות הזאת קורסת לנוכח מאמר אחר שפירסם איילנד באותו כתב עת בפברואר 2009 (כרך 11, גיליון 4), ובו הוא מביע שביעות רצון מלאה מתפקוד צה"ל במהלך "עופרת יצוקה". הביקורת שלו מתמקדת בהיעדר מטרות מדיניות ברורות מאחורי המבצע, אבל עצם יישומה של דוקטרינת א-דאחייה בשכונות הצפופות של עזה לא מחלצת ממנו שום הרהור כפירה.

אפשרות ב', הס מלהזכיר, לקרוא ומיד להשמיד: מלחמה זה רע לעסקים. לאיילנד 2008 לא היה מה להפסיד, לאיילנד 2012 יש.

אפשרות ג': האזרחות עושה את שלה. שנה-שנתיים-שלוש-ארבע שנים בלי מדים, והגנרל פתאום מתחיל לראות את העולם לא דרך כוונות הרובה. פתאום הוא מבין שאפשר להשיג הרתעה אפקטיבית יותר באמצעות הידברות וחתימת הסכמים, מבלי לשלם מחיר תדמיתי כבד בזירה הבינלאומית (איני חושד באיילנד שחיים של ערבים נעשו יקרים יותר בעיניו). בקיצור, תובנה קוסמית הפציעה במוחו של הגנרל בדימוס: קודם מדברים, אחר כך יורים.

אל התובנה הקוסמית הזאת – הישג טריביאלי לאזרח מן השורה, שעולה במאמצי-על לאנשי צבא – מגיעים הגנרלים הישראלים רק לאחר שהם פושטים את המדים. זמן קצר חולף ופתאום הם צצים מתחת כל מקרופון רענן ומרביצים בנו את תורת הפיוס וההידברות. הדוגמאות רבות, נזכיר רק עוד שתיים מן העשור האחרון.

תא"ל אילן פז כיהן כראש המנהל האזרחי בשנים 2002-2005, ואז השתחרר מצה"ל. ימים ספורים בלבד לאחר שחרורו הוא העניק ראיון נרחב שבו נשא מלים כדורבנות בגנות הכיבוש:

"שום דבר טוב לא יכול לצאת מהשפלתו של עם שכן… תכנית ההתכנסות לא תצא לפועל גם בעוד עשרים שנה… אם לא נעביר את השטח לגורם שיש לו אינטרס משותף איתנו להגיע להסדר של שתי מדינות בגבולות 67', המצב ייצא מכלל שליטה… הגיע הזמן לבחון את האמירה שאבו-מאזן הוא מנהיג חלש ולכן אינו פרטנר. היתה לנו יד ורגל ביצירת התמונה הזאת… יש בחברון תופעות איומות של אלימות כלפי פלסטינים אך גם כלפי כוחות הביטחון. יישוב שלם לקח את החוק לידיו. אני מאמין שאין מנוס אלא להוציא משם את המתנחלים… עשרות התנחלויות יושבות על אדמה פרטית שנגזלה מפלסטינים ובחסות הממשלה ממשיכות להתפתח".

מאוחר יותר הצטרף גם תא"ל במיל. פז למועצה הציבורית של ארגון "יש דין". איני חושד בו שדעותיו כיום מזויפות; מה שמטריד ומקומם כל כך הוא הפער ביניהן לבין המדיניות שהוציא לפועל כשנשא בתפקיד ציבורי. נזכיר שראש המנהל האזרחי הוא לא פחות מאשר המושל הקולוניאלי של השטחים הכבושים; הארגון שהוא מופקד עליו אחראי על כל ההיבטים המכוערים ביותר של הכיבוש, החל מהפקעת הקרקעות, דרך משטר ההיתרים הדרקוני ועד לצווי ההריסה הסיטוניים. תא"ל פז אומנם נתפס כקצין "שמאלני" בעיני המתנחלים, אבל היו סמוכים ובטוחים שבעיני הפלסטינים שהיו נתונים למרותו לא היה הבדל ניכר בינו לבין כל אחד אחר באותו תפקיד.

מקרה שני: תא"ל גיורא ענבר. תא"ל ענבר שירת כמפקד יחידת הקישור ללבנון בשנים 1994-1996, ונחשב לאחד הקצינים הלוחמניים ביותר שפעלו בגזרה ההיא. חודשים ספורים לאחר שחרורו מצה"ל, העניק ראיון נרחב ל"הארץ" ובו פרש את משנתו הפיסניקית. שימו לב לתשובה שהוא משיב לשאלת המראיין (העיתונאי אביחי בקר):

"השהייה באזור הביטחון היא טעות. מה שצריך זה מנהיגות שלא תסתפק בהצהרות שברור שאין לנו מה לעשות שם, אלא שתיקח החלטות אמיצות. מסכן אלוף פיקוד צפון שמקבל מהפוליטיקאים מסר מעורפל ובינתיים הוא זה שצריך להמשיך לנפק מבצעים או לחתום על אישורים לשיירות שעולות לבופור כמו פיל בחנות חרסינה, זאת בשעה שאין לנו בכלל מה לחפש שם. אם ננתח את המצב בכלים אקדמיים, הרי מבצע שלום הגליל שממנו והלאה אנחנו תקועים בלבנון נועד לטפל בפלשתינאים וביאסר ערפאת. 17 שנים חלפו, מה קרה מאז? הם כבר ישות, על סף מדינה שיש לה הכרה בינלאומית, ואנחנו, הדמוקרטיה הכי מתוחכמת במזרח התיכון, עדיין תקועים שם.

למה כמפקד יק"ל לא שמענו ממך התבטאויות כאלה? האמירות שלך אז היו בנוסח 'נתקע אותם'.

בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

שנה לאחר מכן החזיר ראש הממשלה, אהוד ברק, את כוחות צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון – ככל הנראה ההחלטה המועילה היחידה שניתן לזקוף לזכות הקריירה הפוליטית של האיש הזה; החלטה שנפלה 18 שנים מאוחר מדי, אחרי מאות קורבנות שווא, ושאליה ההנהגה הישראלית נדחפה, ככפואת שד, בידי לחץ ציבורי בלתי מתפשר.

זה כמובן לא היה הסוף, הגבול עם לבנון המשיך להתלקח מדי פעם ולגבות קורבנות. גם מלבנון, כמו מעזה, יצאנו בלי הסכם, מותירים מאחורינו שובל ארוך של סוגיות נפיצות ולא פתורות – לקח שכדאי אולי ליישם כשסוף סוף נשתחרר מעזה באמת.

יהיו שיברכו על התופעה הזאת – גנרלים בדימוס שרואים את האור. אותי היא מוציאה מן הכלים, כשאני חושב על כל הסבל המיותר שהם חוללו, או סתם השלימו עימו, דווקא בתקופה היחידה בחייהם שבה יכלו לעשות משהו כדי למנוע אותו. במאמר ישן כתבתי עליהם כך:

הייתכן שאילן פז וגיורא ענבר הבינו את גודל הטעות ואת עומק ההשחתה עוד בהיותם בתפקיד? איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?

אילן פז, כמו גיורא ענבר לפניו, אינו יכול להסתתר מאחורי חובת הציות. לא מדובר כאן בקצין שלישות זוטר, אלא במפקד המינהל האזרחי בכבודו ובעצמו. אדם שחתימתו מעטרת אלפי צווים ותקנות, שהפכו את הכיבוש לאותה קללה שעכשיו הוא מגנה בלהט שכזה: הצבת מחסומים, הפקעת אדמות, סלילת כבישים על אדמות פלסטיניות, הנהגת משטר קפקאי של אישורי מעבר ושהייה והובלת סחורה ואיחוד משפחות וניתוק משפחות וכל מה שעולה על רוחו של הריבון הצבאי. במלים אחרות, במשך שלוש שנות שירותו בתפקיד, אילן פז היה מר כיבוש בכבודו ובעצמו, שני רק לרמטכ"ל. עכשיו הוא אומר לנו "סתאאם, בצחוק, בעצם אני שונא את הכיבוש ורוצה לחזור לגבולות 67". אילן פז השתתף אישית ב-2002 בלכידתו של מרואן ברגותי. עכשיו הוא מוכיח את מדינת ישראל על שבמו ידיה תרמה למצב שבו "אין פרטנר".

ואילן פז לא מתנצל. לא חולם אפילו להתנצל (גם גיורא ענבר דילג על העניין המביך הזה). מבחינתו, אין סתירה בין פעולותיו כקצין בצה"ל לבין התבטאויותיו כאזרח. בינו לבינו הוא מן הסתם משתבח בחומת ההפרדה הקוגניטיבית הזאת: בקרב יורים, בבית מדברים. למפקדיו לא סירב, מתפקידו לא פרש בטריקת דלת: חופשת שחרור של תשעה חודשים ריפדה את פרישתו. מברוק. ככה ייעשה לקצין שמבצע את העבודה הנדרשת ממנו, נגעל קצת, ושותק.

חבל שתא"ל פז הפר את שתיקתו עם שחרורו. חבל שלא חסך מאיתנו את התובנות שבערו בעצמותיו. עכשיו הוא מרגיש אמיץ, ואנחנו מרגישים מרומים. והרי דבר מכל זה לא יסיט ולו במילימטר את מכונת הכיבוש ממסלולה. המכונה הזאת הלא בנויה על אלפי אילן פזים כאלה, אלה גלגלי השיניים והברגים שלה; אנשים טובים ומוסריים, שפשוט עושים דברים איומים מכורח הנסיבות. אמנם, מתי מעט נמצאים בעמדת כוח כמו של פז, עמדה שהייתה מאפשרת להם לזעזע את המכונה באמת, באקט אמיץ של סירוב. אך כולם יחד ממשיכים לשאת בעול; כולם מבטיחים שהמכונה לא תיעצר לעולם. האם מוגזם לבקש שלפחות דיבורי הסרק שלהם ייפסקו?

עכשיו הצטרף אל פז וענבר גם גיורא איילנד, מר "חשבתי-שלשטח-שכונות-מגורים-זה-רעיון-טוב-אבל-אולי-טעיתי", והשאיר אותנו לאכול את החרא שהוא בישל לנו במאמרים מלומדים של מכון אסטרטגי מלומד. אומנם חשדנו שזה חרא, הריח היה מוזר, וגם הטעם לא משהו, אבל כל הזמן הוא וחבריו סיפרו לנו שזה שוקולד בלגי. עכשיו הוא מודה, זה בעצם היה חרא. אולי בכל זאת עדיף לדבר, לחתום על הסכמים, לסגת מרצועת הביטחון של עזה, כמו שנסוגנו מזו של לבנון.

האם ניאלץ לחכות 18 שנים ולקבור 546 חיילים, עד שיפול האסימון למנהיגים המבריקים שלנו שאזור החיץ מעבר לגדר המערכת בעזה – 17% משטח הרצועה! – מייצר את הסיכונים הבטחוניים שאותם הוא אמור לסכל? תא"ל ענבר הודה שהאסימון נפל לו רק לאחר פעולת החיזבאללה בפברואר 1999, שבה נהרג מפקד יק"ל, תא"ל ארז גרשטיין. יום אחרי הפעולה הזאת הכריז מועמד העבודה לראשות הממשלה, אהוד ברק, שהוא יוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה מכניסתו לתפקיד. האם זה מה שנחוץ? שקצין בכיר מאד ייהרג? האם רק דמם של תתי-אלופים סמוק דיו כדי לטעת ספק בליבם של מאות ואלפי הקצינים שמסיירים לאורך גדר המערכת בעזה? האם מותם המיותר של 154 אזרחים עזתיים לא חמושים, מותם המיותר של החיילים נתנאל מושיאשוילי ונדב רוטנברג – לא מספיק מזעזעים כדי לשקול שנית מה בעצם אנחנו מנסים להשיג ברצועת הביטחון של עזה?

מילה אחרונה לקצינים שמשרתים בגבול עזה

קודם כל, שיהיה שחרור קל ונעים. אבל אחרי השחרור, אנא מכם – אל תרוצו לתקשורת ואל תשחררו את חרצובות לשונכם. את חשבון הנפש שלכם תעשו בבית, חיסכו לנו את החוכמה העמוקה ומצולקת-הקרבות שקניתם שם, לאורך הגדר, בלילות טרופים של סיורים דרוכים. ממילא הציבור לא יטה לכם אוזן; עכשיו כבר אין לכם מדים. תמו ולא ישובו הזמנים שבהם הציבור הישראלי היה שותה את מילותיכם בצמא. עכשיו הוא סוגד ללובשי המדים של היום.

על כן, טוב תעשו אם את התובנות החדשות שלכם מן האזרחות, בדבר חוסר התוחלת במצב הכיבוש-למחצה של הרצועה ובפתרונות כוח מול אוכלוסיה אזרחית, תנחילו לא לנו אלא לחבריכם, שעדיין משרתים בצבא. אל תלך לעיתון, מר איילנד, אלא תרים טלפון למח"טים ולמפקדי האוגדות שצועדים במצעד האיוולת המדמם הזה כבר למעלה משבע שנים. תגיד להם שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. אולי גם תצטט להם שוב את דברי תא"ל גיורא ענבר:

"בעיצומה של העשייה, כשאתה נושא בתפקיד כל כך תובעני ועסוק בשאלות יומיומיות של חיים ומוות, אתה לא פנוי לשקול מה ההיגיון של להישאר בלבנון או לצאת ממנה. אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון."

רק תחליף את "לבנון" ב"עזה". אתה יודע, אצלנו מתקשים ללמוד מההסטוריה.

* * *

צפיית חובה: "ערפל הקרב", שיחות עם רוברט מקנמרה, סרטו התיעודי של ארול מוריס (2003).

תזמון

יומיים בדיוק לפני שברקיניהו פתחו את שערי הגיהנום הנוכחי על עזה, נסגר מעגל בגיהנום הקודם שנפתח עליה: אל"מ אילן מלכא קודם לדרגת תא"ל ומונה לראש מטה פיקוד המרכז. אל"מ מלכא היה מפקד חטיבת גבעתי במבצע "עופרת יצוקה" ומי שפיקד אישית על הפעולות בשכונת זיתון, לרבות הטבח ב-21 מבני משפחת סמוני. לפני חצי שנה נסגרה חקירת מצ"ח בזיכויו המוחלט (אחרי הערה פיקודית) והשבוע, כאמור, חודש תהליך הקידום שלו שעוכב באופן מצער כל כך (על הטבח בזיתון, העדויות, הטיוח וה"חקירה"-עאלק הצה"ליים – קראו כאן).

מלכא כבר לא ייכנס לעזה במבצע הנוכחי, אבל מורשתו חיה והוטמעה היטב: על טבח אזרחים לא משלמים. "דוקטרינת א-דאחייה" הוכיחה את עצמה גם במבחן המשפטי הפנים-צה"לי, ומפקדי הכוחות שיובילו את הפלישה הקרקעית לעזה כבר יודעים שיש להם גב פיקודי ומשפטי מלא לפשעי מלחמה. שלא יעזו לגנוב כרטיסי אשראי, כמובן, אבל לירות זרחן על שכונות מגורים, להפגיז בתי ספר ובתי חולים, לירות על אזרחים שמניפים גדל לבן – כל זה מותר.

נכון לשעת הכתיבה של דברים אלה, יש 40 הרוגים בצד הפלסטיני, מתוכם 17 אזרחים (מתוכם 6 ילדים ו-2 נשים). בצד הישראלי יש 3 הרוגים, כולם אזרחים. חלקם של האזרחים בהרוגים הפלסטינים עדיין לא הגיע לשיעורם בהרוגי עופרת יצוקה – 54% על פי האומדן המתון – אבל זאת רק ההתחלה, הפלישה הקרקעית עוד לפנינו. מרכזים רפואיים וצוותי הצלה כבר נפגעו קשות בהפצצות, כפי שדווח ל"רופאים לזכויות אדם", מה שיזניק בלי ספק את מספר האבידות הקטלניות.

צה"ל מגייס כמות חסרת תקדים של מילואים, 75 אלף חיילים, ופיקוד העורף מכין את הרשויות המקומיות ל-7 שבועות של לחימה. הפלישה הקרקעית תתחיל ביממה הקרובה, ככל הנראה. פוטנציאל ההרס וההרג עצום.

הרס לא נחוץ, הרג לא נחוץ. כמה קלה האצבע על ההדק, כמה כבדה הלשון שאמורה לדבר, לגשר.

הישראלים, שלמדו בקיץ 2011 לשאול שאלות קשות, יכולים וצריכים לשאול שאלות כאלה גם עכשיו. ממש עכשיו.

* * *

– למה הם יורים עלינו טילים? יצאנו מעזה, כבר אין מצור.

– יש מצור אווירי וימי מוחלט, ויש מצור יבשתי חלקי. ויש עוד עשרות דרכים שבהן ישראל ממררת את חייהם של תושבי עזה וגוזרת עליהם עוני וייאוש.

– טוב, זה בגלל שהם יורים עלינו כל הזמן טילים.

– לא, הם יורים עלינו טילים כי אנחנו ממררים להם את החיים.

– מה פתאום, כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

– אבל לא יצאנו להם מהוורידים. מבחינתם עזה עדיין לא חופשיה.

– שיפסיקו לירות טילים.

– לא, קודם שישראל תשחרר את עזה. כל עוד עזה לא חופשיה, ימשיכו הטילים.

– אבל עזה חופשיה. יצאנו משם, אין מצור.

– עזה משועבדת. וגם אתה משועבד לתעמולה שקרית.

* * *

עזה משועבדת

[מקורות: עמותת "גישה", "בצלם", "המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם"]

• סחורות נכנסות לרצועה דרך מעבר כרם שלום. ישראל לא מאפשרת הכנסת חומרי בניין (מלט, ברזל וחצץ), מה שמונע שיקום תשתיות שהיא הורסת בהפצצות. ברצועה חסרים 250 בתי ספר כיוון שאין חומרים לבנייתם.
• במשך 5 וחצי השנים האחרונות ישראל אוסרת על ייצוא סחורות מעזה לישראל ולגדה המערבית. במחצית הראשונה של 2012 יצאו מעזה 19 משאיות בחודש – 2% מהממוצע החודשי לפני הסגר.
• ישראל מונעת מעבר של תושבי עזה לגדה, למעט מקרים הומניטריים דחופים. הנפגעים: בני משפחות שלא ראו זה את זה שנים, סטודנטים שרוצים לצאת ללימודים בגדה, ועוד.
• ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ולכן גם בהנפקת דרכונים חדשים. זה מאפשר לה להגביל גם את יציאת תושבי עזה דרך מעבר רפיח למצרים. בעזה מתגוררים יותר מ-10,000 פלסטינים "חסרי מעמד", שישראל אינה מכירה בזכאותם לתעודת זהות. לפיכך הם כלואים ברצועה.
• ישראל מטילה מצור אווירי וימי מוחלט על עזה. דייגים יכולים לצאת עד למרחק של 3 מיילים מהחוף, 15% בלבד ממימי הגז של עזה, מרחק שבו הדגה מועטה. דייגים שמנסים את מזלם במים עמוקים יותר סופגים יריות מחיל הים הישראלי ועוברים נוהל "הפשטה ושחייה"; בשלוש השנים האחרונות נהרגו 4 דייגים ונפצעו 17 מירי של חיל הים הישראלי. ענף הדייג בעזה, פעם מקור הכנסה חשוב לעשרות אלפי משפחות, הצטמק ב-70% במהלך העשור האחרון, תרומה מכרעת להידרדרות הכלכלה הפלסטינית בעזה.
• ישראל שולטת במשק הפלסטיני באמצעות קביעת שיעורי המכס והמע"מ על סחורות שנכנסות לעזה. ישראל גובה את המכס והמע"מ עבור הרשות הפלסטינית ומעבירה או מעכבת אותם כרצונה. כיוון שכספים אלה מממנים שירותים ציבוריים בגדה ובעזה, ישראל שולטת בהשקעה הציבורית שם.
• ישראל הכריזה על אזור חיץ בטחוני במרחק של 300 עד 1,500 מטרים מגדר המערכת, שהכניסה אליו אסורה או חשופה לירי אזהרה. אזור החיץ הזה מהווה 17% משטחה של רצועת עזה. ושליש משטחי החקלאות שלה. על-פי נתוני האו"ם, שווי הרכוש שנהרס באזורים הסמוכים לגדר מאז שנת 2005 נאמד בכ-308 מיליון דולר, והוא כולל 18,000 דונם מטעי פירות, 5,800 דונמים של חממות, כמעט אלף מבני מגורים, יותר מ-300 בארות מים ושישה בתי חרושת. הפגיעה בגידולים והגבלות הגישה לאדמות גורמים לאובדן פוטנציאלי שנתי של 75,000 טונות תוצרת חקלאית, ששוויה כ-50 מיליון דולר.
• ישראל אחראית להידרדרות התברואתית ברצועה עקב קריסת מערכת הביוב, כיוון שאינה מאפשרת להכניס לעזה חלקי חילוף מיובאים. הקריסה הזאת כבר הרגה אנשים ומזהמת את מי השתייה עד לרמה שתהפוך את החיים ברצועה לבלתי אפשריים בתוך פחות מעשור.
• רוב אספקת החשמל בעזה מגיעה מישראל. תחנות הכוח המקומיות קטנות ומיושנות, ישראל הרסה אותן שוב ושוב בהפצצות בשנים האחרונות, ואינה מאפשרת להכניס לרצועה ציוד מודרני. השליטה בחשמל של עזה משפיעה ישירות גם על הביוב – כשאין חשמל, אין שאיבה וטיהור של שפכים. ישראל גם לא מאפשרת מעבר סולר לעזה, וההסתמכות על הסולר המצרי איננה יכולה להבטיח אספקת חשמל סדירה. כתוצאה מכך תושבי הרצועה חווים הפסקות חשמל באופן שגרתי. זהו אחד ממנופי השליטה האכזריים ביותר, וההנהגה הישראלית יודעת לנפנף בו כשצריך.

* * *

– למה שנרד להם מהצוואר? הם הרי לא יפסיקו את הטילים.

– הופה, אני רואה כאן התקדמות. קודם הכחשת שיש מצור, טענת שעזה חופשייה, ועכשיו אתה מודה שהיא תחת שליטתנו.

– ברור, כי אם לא נשלוט בה, הם ימשיכו לירות עלינו.

– סליחה? הם יורים עלינו עכשיו, בזמן שאנחנו שולטים בחייהם. מה בדיוק משיג הלחץ הכלכלי על הרצועה, הגבלת הייבוא וחסימת הייצוא, מה משיג ירי על דייגים?

– שלא יבריחו נשק מהים.

– הם מבריחים טונות של נשק דרך המנהרות.

– איך נוכל לסמוך עליהם שיקיימו את ההסכם?

– בוא נחשוב רגע. בלי הסכם – אפשר לסמוך עליהם? כנראה שלא. מישהו ניסה פה להשיג הסכם? מישהו בצד שלנו מתייחס בכלל להנהגת החמאס, שנבחרה באופן דמוקרטי, כאל הנהגה שכדאי וצריך להגיע איתה להסכם רגיעה ארוך-טווח?

– לא מאמין להם.

– ולמנהיגים שלך אתה מאמין?

– גם לא. אבל הפלסטינים לא מקיימים הסכמים.

– עוד לא היה פה שום הסכם רציני. היו הבנות רגעיות שלאף צד לא השתלם לשמור עליהן. וגם לא יהיה הסכם כל עוד ישראל תתעקש להחזיק בידיה את המפתחות לכלכלה של עזה.

– ככה תושבי עזה יבינו איזה נזק עושה להם החמאס.

– ואללה? ואז הם יעיפו אותו מהשלטון? זאת הפנטזיה שלך? זה באמת עבד יופי במבצע "ענבי זעם", במלחמת לבנון השניה וב"עופרת יצוקה". הפצצנו אזרחים ומה קיבלנו? משטרים קנאיים עוד יותר. זה גם מה שמחכה לנו בעזה אחרי שהחמאס יתמוטט: שלטון איסלאמי פונדמנטליסטי.

– קודם שיפסיקו לירות, אז נדבר.

– לא, קודם שנרד להם מהצוואר, אז הם יפסיקו לירות. משא ומתן מנהלים בין שווים.

– ואם הם לא יפסיקו?

– תמיד אפשר לשלוח את המטוסים לחסל ולהפציץ, לא? אין מה להשוות את הלגיטימיות של פעולה צבאית בעקבות הפרת הסכם מדיני מוכר לבין פעולה צבאית של מדינה כובשת (או רק "שולטת") נגד אוכלוסיה שנתונה לשליטתה.

– אבל כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

– אה, אוקיי.

* * *

הסרבנות השלטונית

ביום ראשון, ה-11 לנובמבר, 3 ימים לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו, דווח שהמתווכים המצריים הצליחו להשיג הסכמות על הפסקת אש בין החמאס לישראל. לא רק החמאס אלא גם הגי'האד האיסלאמי הסכים לעצור את האש; יממה לאחר מכן הושגה גם הסכמת הפלגים האחרים. ההסכם המתין לאישורם של הגורמים הקיצוניים ביותר: פלגי אל-קאעידה ברצועה וממשלת ישראל. ביום שלישי – יממה בלבד לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו – הודיע ראש ממשלת החמאס, אסמעיל הנייה, שכל הפלגים הפלסטיניים "התחייבו מתוך תחושת אחריות לנצור את נשקם בתנאי שגם ישראל תתחייב לעשות את אותו הדבר".

בחודשים האחרונים עמל גרשון בסקין, מי שניהל את המו"מ עם אחמד ג'עברי על שחרור גלעד שליט, על הסכם הפסקת אש קבועה בין ישראל לחמאס. בסקין עמד בקשר קבוע עם החמאס ועם המודיעין המצרי, ולדבריו ג'עברי קיבל את טיוטת ההסכם לידיו יומיים לפני שחוסל. בסקין טוען שגם כשנגרר החמאס אחרי סבבי האלימות שיזמו הארגונים האיסלאמיים, הרקטות שהוא שיגר לישראל נחתו בשטחים פתוחים, "וזה היה בכוונה".

אני מניח שנגלה עוד פרטים על המגעים האלה לאחר שישכך האבק וייספרו ההרוגים והפצועים בשני הצדדים. נכון לעכשיו, כל הסימנים מראים שהצד הפלסטיני היה בשל לחתימה על הסכם הפסקת אש, ושהפרטנר לחתימה, אחמד ג'עברי, היה אדם שאמינותו במו"מ קודם עם ישראל הוכחה. זה כמובן לא מהווה ערובה לכך שההסכם יצלח, אבל ככה זה בדיפלומטיה: מנסים לדבר ומתקדמים צעד-צעד, כי האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

ממשלת ישראל העדיפה את האלטרנטיבה, וטירפדה את הפסקת האש. היא עשתה זאת בדרך הכי גרנדיוזית ופרובוקטיבית שאפשר – חיסולו של הרמטכ"ל הפלסטיני. מותר לחשוד, וזו לא תהיה מחשבת שווא, שההנהגה הישראלית כבר החליטה קודם לכן על מבצע רחב-היקף בעזה, ולא התכוונה לתת לג'עברי לקלקל לה את התכניות עם הצהרה פומבית על הפסקת אש. החיסול שלו סלל את הדרך להתלקחות, שתוצאותיה היו ידועות היטב מראש.

מסכם גרשון בסקין: "אני חושב שהם עשו טעות אסטרטגית שתעלה בחיים של לא מעט חפים מפשע בשני הצדדים. את הדם הזה אפשר היה למנוע. מי שקיבל את ההחלטה צריך לעמוד לדין הבוחר, אבל לצערי הם יקבלו יותר קולות בגלל זה".

כך בדיוק דירדרה ממשלת אולמרט, 4 שנים קודם לכן, את ישראל והפלסטינים למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה". ההבדל היחידי הוא שאז דוברי החמאס הביאו באופן ישיר לידיעתו של הציבור הישראלי את נכונותם להאריך את הסכם הרגיעה, מן הסתם מתוך הכרה שמנהיגי ישראל מלעיטים את אזרחיה בדיסאינפורמציה על כוונות הצד השני. היום הם כבר נואשו מלפנות אל הציבור הזה.

כאז כן עתה, על השולחן עמדה הצעה קונקרטית להפסקת אש קבועה; כאז כן עתה, ממשלת ישראל ניתצה אותה לרסיסים בצעד שמשמעותו יכולה להיות אך ורק הכרזת מלחמה.

כאז כן עתה, בין ההשתוללות הזאת לבין הרתעה אמיתית אין דבר וחצי דבר. אין הרתעה צבאית בדרום, כפי שיודעים המנהיגים, יודעים העיתונאים, ויודעים הכי טוב תושבי הדרום, וחלקם אפילו קוראים להפסיק לירות ולהתחיל לדבר. יש רק הרתעה מדינית, כמו הסכם הרגיעה שקדם ל"עופרת יצוקה" והביא לירידה עקבית בירי הטילים עד לשקט כמעט מוחלט. להרתעה מדינית יש מחיר נקוב, ידוע מראש: שחרור המגף הישראלי מגרונה של עזה. הסרת המצור האווירי והימי, שחרור סחורות לייצוא, ביטול אזור החיץ הבטחוני והשבתו לידי החקלאים העזתיים, ועוד. הדרך להסכם כזה – לא שלום, אלא רגיעה יציבה לטווח ארוך – גם היא ידועה: מו"מ ישיר עם החמאס.

ממשלת ישראל מסרבת הן לתנאי ההסכם והן לדרך להשגתו. את מחיר סרבנותה היא מגישה לתושבי הדרום וכעת גם לרבבות חיילי מילואים; תשלמו אתם. תשבו אתם במקלטים, תפתחו אתם צירים, תיפצעו ותיהרגו ברחובות קריית מלאכי או ברחובות עזה, כדי שנוכל להמשיך להתבצר בסרבנותנו. זאת "הנחישות" שנדרשת מאיתנו כדי לגונן על הנחישות שלהם. אנחנו מגש הכסף, עליו מוגש בשר התותחים.

הסרבנות האזרחית

בשר התותחים לא חייב ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיגיו; ודאי וודאי שאחרי כשלי ההנהגה העמוקים שנחשפו בשתי המלחמות של העשור האחרון, זאת תהיה הפקרות אמיתית שוב לשים את מבטחנו בהנהגה. תושבי הדרום יכולים להשמיע קול אחר ולתבוע מההנהגה פתרונות אמיתיים במקום מסך העשן הבטחוני. מיעוט אמיץ עושה זאת, הלוואי שרבים יותר יקבלו ממנו השראה.

חיילי המילואים לא חייבים להתגייס בצייתנות למבצע שיחייב אותם להפעיל נשק קטלני בלב שכונות מגורים צפופות, מתכון בטוח לפשעי מלחמה (לתשומת ליבם של לוחמי יהל"ם). מי שמטיל על חמאס את האחריות לחיי האזרחים שמתגוררים בסמוך למתקניו, שיחשוב פעמיים. על אחת כמה וכמה שחובה לסרב אם כל הסימנים מראים שמדובר בקנוניה פוליטית (שקופה למדי) שרק תגבה מחיר כבד, בנפש וברכוש, מתושבי ישראל, מבלי להעניק להם ביטחון אמיתי. אני שואב אופטימיות זהירה מכך שכבר ביום הראשון למבצע נשמעו קולות ספקניים, בעיתונות וגם ברשת; לפני 4 שנים היה קשה לזהות אפילו סדק קטנטן בקונצנזוס הלאומני והמתלהם.

בשעה כזאת המעשה האזרחי ההגון הוא לסרב. הטעמים נשארו זהים, אחד לאחד, לטעמי הסירוב להתגייס ל"עופרת יצוקה" לפני 4 שנים; קיראו אותם שוב. הדברים שכתבתי אז, אל חייל המילואים האוחז בצו 8 בידו, נכתבו ביום השלישי למבצע, ושם גם חזיתי את מה שמתרחש כעת:

"פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).

וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת".

75 אלף חיילי מילואים יקבלו צו 8; זה פי 7.5 מהכמות שגוייסה ב"עופרת יצוקה". מה מתכננים לנו ברקיניהו? למחוק את עזה מהמפה? לכבוש מחדש את חצי האי סיני? ספקטאקל ואגנרי של גייסות שריון דוהרים בתוך ענני אבק סמיכים, על רקע שקיעה אדומה כדם? האם כל פנטזיות ההרס באיראן, שנבלמו בדקה האחרונה, מופנות עכשיו אל עזה, רק כי צריך לשחרר אותן איפהשהו?

אזרחים יקרים, חיילים יקרים: אל תצעדו אחרי עמוד הענן. סרבו. את הפוליטיקאים שבאים להצטלם איתכם "ברגעים הקשים" תעיפו מכל המדרגות. את צווי ה-8 תקרעו לגזרים. סרבו למבצע הארור הזה, לא איבדנו כלום בעזה, ויש לנו מספיק בעיות לתקן כאן.

ושוב נשטף המסך בגברים, גדודים-גדודים, נחילים של גברים; גברים מפקדים וגברים פרשנים, גברים מרגיעים וגברים מאיימים, גברים עם עבר פיקודי עשיר, גברים עם צדעיים מכסיפים, גברים עם עבר פיקודי עשיר וגם צדעיים מכסיפים, גברים אשכנזים וגברים מזרחים, גברים שיודעים הכי טוב מה לעשות עכשיו, גברים שאין להם מושג מה קורה עכשיו, גברים שמדברים הרבה ואומרים מעט, גברים חמורי-סבר, חמורי-גרם, גברים עם סכין בין השיניים, רטט בחלציים, גברים שאין להם כבר שיניים, גברים שמכירים טוב-טוב את המנטליות "שלהם", גברים שעשו לילות כימים בתפקידים שהשתיקה יפה להם, גברים שהשתיקה יפה להם, גברים מפורשים וגברים רומזניים, גברים שנשלפו מהנפתלין, ממעמקי הקיטבג, נפלי פריימריס, מנכ"לים מוצנחים, גנרלים בדימוס, מומחים בדימוס, גברים בדימוס, גברים בללעוס, גברים לועסים וגברים בולעים וגברים פולטים בחזרה, גברים עם משקפיים נטולי-מסגרת, גברים שפותחים כל משפט ב"אני מציע לכולנו …", גברים חרמנים אש, חרמנים על אש, על דם ועל פצצות, גברים שזאת שעת הזוהר שלהם, גברים שפורחים עכשיו, שיש להם עדנה, גברים שזקנתם לא מביישת את נעוריהם, גברים שזיקפתם לא מוצאת מנוח, גברים שזיקפתם, שזיקפתם, שזיקפתם, גברים שאכלו מאותו מסטינג, גברים שמכירים עוד מה—, וגם מה—, גברים שאומרים שמלחמה זה לא עניין לנקבות, גברים שאין בם יד אשה, שנשימת תינוק ישן לא נוקבת את ליבם, לא מטשטשת את שיקול דעתם הגברי, השפוי, התבוני, הבבוני, המחרחר מלחמה, גברים שהם פושעי מלחמה לשעבר, שנפגשים באולפן בחיוך של הקלה, שלום פושע מלחמה א', שלום פושע מלחמה ב', גברים שיודעים לקרוא תצלומי אוויר ואפילו להגיד תצ"אות בלי למצמץ, גברים שלא ממצמצים, אפורי-מבט, עיניים שכבר ראו הכל, גברים שלא מתרגשים בקלות מבניין מגורים שעף באוויר, שיודעים שלכל דבר יש מחיר, גברים שמספרים לנו מה מתכננים הקברניטים, גברים שאוהבים לומר את המילה "קברניטים", גברים שמכירים אולי מאה מלים, אולי מאתיים, אבל מה זה חשוב, אלה המלים הנכונות, גברים כמו מכונות, עם כתפיים רחבות, עם כרס שלא רואים בפריים, גברים שמתמחים בשיקום ההרתעה ולא בשיקום של אנשים, גברים שמבעירים ולא נשארים לכבות, לכבות זה לנקבות, גברים בלי בעיות פרנסה, גברים שזאת פרנסתם, להתבונן ולהסביר ולהצדיק שברי אדם, גברים שנמשכים אל ריח הדם, גברים שלא זוכרים את הפעם הקודמת, שגם אז הם באו ואמרו והבטיחו, גברים שזכרותם ארוכה רק מזכרונם, גברים שפוסקים שזה הזמן להתאחד, הכוונה שהגברים יתאחדו, נגד הנשים והילדים וההומואים, גברים שמכריזים מלחמה על לא-גברים, גברים שמדברים על "מרחב" ועל "גזרה" כמי שמוכיח משפטים גיאומטריים, גברים שמשפריצים טסטוסטרון על המסך, גברים שמזיזים כוחות, גברים שאוהבים לשלוח איחולי החלמה, שרק לא ייגמרו הפצועים, גברים שאוהבים פצועים, נאמנים פצעי אוהב, גברים עם קול בס או בריטון, עדיף בס, שיהיה קצת גס, וצרוד, גברים על השיפוד, גברים מדיום-רייר, גברים ציידים ולא לקטים, גברים שמבינים שהצד השני מבין רק שפה אחת כי הם עצמם מבינים רק אותה, גברים שנוצקו מאותה תבנית, אצלנו ואצלם, גברים שהיו מסתדרים מצוין אחד עם השני ובלעדינו, גברים ששונאים זה את זה ככל שהם דומים זה לזה, גברים שמחזיקים את כולנו בביצים כי להם אין, גברים שלוחצים על כפתורים, על משגרים, גברים שפוגעים במטרות ומסמנים וי, גברים שלא רואים אנשים מאחורי מטרות, לא רואים ממטר, משפחות שכולות מאחורי סימני וי, גברים שמשקללים שכול כמו עלויות תחמושת ואובדן הכנסות למשק, גברים שטובים בחישובים, שיש להם קשרים בחלונות הגבוהים, גברים מקושרים, סוף סוף מאושרים, גברים שתיכף ייצאו מן האולפן, ימחו את האיפור, ייצאו אל הערב המחשיך וייסעו לבדם אל דירתם, אל אלמוניותם הבזויה, גברים שיעשו הכל כדי לחזור, בפעם הבאה, שוב אל אותו אולפן מואר, בוהק, מחשמל, יעשו הכל כדי להיות שוב, ולו רק לרגע, גברים אמיתיים, באמת שיעשו הכל, יהרסו הכל.

לפני הכל, ברכות לאל"מ אילן מלכא, בקרוב תא"ל, על ניקויו המוחלט מאחריות פלילית כלשהי למותם של 21 בני משפחת סמוני במבצע "עופרת יצוקה". סגירת התיק אומנם לא נחתה כרעם ביום בהיר; כבר בנובמבר 2011 נודע שזו תהיה תוצאת ה"חקירה" נגד מלכא (המרכאות יובנו בהמשך), אבל עכשיו זה רשמי, וחשוב מכך, העיכוב האכזרי הזה בקידומו של המח"ט המוערך אל דרגת התא"ל הסתיים.

נותר עוד העניין הפעוט הזה – מי לעזאזל היה אחראי למותם המיותר של בני משפחת סמוני, אם לא מפקד היחידה שפשטה על שכונתם? עניין פעוט ושולי, הפירורים שמסולקים משולחן העריכה של העיתונים והופכים לבשר והלחם של הבלוגים.

29 מבני משפחת סמוני המורחבת נהרגו באירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר, 2009. תשעה מתוכם היו ילדים, בגילאים חצי שנה עד 16. 21 מן ההרוגים שהו בבית ואיל סמוני, אליו פינה אותם הצבא מבתיהם. פגז ושני טילים שנחתו על הבית הרגו אותם ופצעו עוד כ-30 איש.

לאירוע המזעזע הזה יש לי יחס מיוחד. במשך מספר שבועות, גם לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה", לא דיווח אף כלי תקשורת ישראלי (זולת דיווח תמציתי ב-ynet) על הטבח בזיתון. עיתונאים ישראלים, כזכור, לא הורשו (ועדיין אינם מורשים) להיכנס לעזה. הבלוג הזה היה המקור הראשון ברשת העברית שהביא את הסיפור המלא של הטבח (ב-1 לפברואר 2009), בהסתמך על מקורות זרים (ראו גם איזכור מוקדם יותר אצל איל ניב). זמן קצר לאחר מכן החלו לזרום עוד ועוד עדויות, בעיקר דרך שני צינורות: תחקירי "בצלם" וכתבות של עמירה הס ב"הארץ". התמונה התעבתה בעוד ועוד פרטים, אך קווי המתאר הבסיסיים שלה לא השתנו כמעט מן הדיווח הראשוני בבלוג הזה. אי-דיוק בולט אחד היה במספר ההרוגים שנקבתי, שהיה גבוה מן המספר האמיתי, ככל הנראה בשל החיפזון והאי-בהירות בזיהוי הגופות בשכונת זיתון.

עם סגירת תיק החקירה נגד אל"מ מלכא, פירסם הפרקליט הצבאי הראשי את מסקנותיו, והעביר גם מכתב מסכם לארגונים "בצלם" ו"המרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שפניותיהם בנוגע לאירועי זיתון התניעו את הליך החקירה הפנימית בצה"ל. שני המסמכים האלה לא עומדים בשום הגדרה של "תשובה עניינית" לשאלות שהועלו: מדובר בטקסטים הצהרתיים, לקוניים, ריקים מכל תוכן עובדתי. העובדה שהפצ"ר מזלזל באופן בוטה כל כך בחובתו לספק הסברים משכנעים לחשדות מוצקים מאד בדבר פשעי מלחמה שצה"ל ביצע יכולה ללמד דבר אחד בלבד: חקירת מצ"ח שנפתחה בפרשת הטבח בזיתון היתה משחק מכור מלכתחילה, הצגה של ביקורת ועשיית צדק שנועדה בעיקר לעיניים זרות, ל"גולדסטונים" למיניהם.

זאת טענה חמורה, והפוסט הנוכחי הוא מאמץ מרוכז לבסס אותה.

השתלשלות האירועים

בלילה שבין ה-3 בינואר 2009 (יום שבת) לבין ה-4 בינואר, מיד לאחר הפלישה הקרקעית לעזה, השתלט כוח מחטיבת גבעתי על שכונת זיתון שבדרום עזה. מעדויות תושבים וחיילים עולה שהצבא השתלט על לפחות 6 בתים של משפחת סמוני המורחבת, המתגוררת בשכונה.

תקרית 1: 4 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן)
בביתו של עטייה סמוני (47) התרכזו 19 נפשות להעביר את הלילה. בשעה 5:30 רואים בני המשפחה שביתו הסמוך של טלאל, אחיו של עטייה, עולה באש כתוצאה מהפגזות צה"ל. כמה מהם יוצאים לכבות את השריפה. הם נתקלים בחיילים שלוקחים מהם את הטלפונים הניידים, עורכים עליהם חיפוש, ופוקדים עליהם לחזור אל ביתם. המשמעות היא שהחיילים ידעו מי נמצא בבית עטייה וגם ידעו שהשוכנים בו אינם חמושים שמסתתרים מפניהם.

בשעה 7:20 בבוקר, אחרי שנשמעים פיצוץ וירי מבחוץ, חיילים פורצים את הדלת וקוראים מבחוץ לבעל הבית לצאת. עטייה יורד ויוצא בידיים מורמות. מטח כדורים שנורה בידי קבוצת חיילים, ממרחק של 3-4 מטרים, הורג אותו במקום. בנו פרג' רואה את זה מהקומה השניה. החיילים ממשיכים לירות בתוך הבית, פוצעים נשים וילדים, ועולים לקומה השניה, שם הם יורים גם בילד אחמד, בן 4, שהיה בזרועות פרג'. אחמד מדמם למוות כל אותו יום, כיוון שהצבא אינו מתיר לצלב האדום ולסהר האדום להיכנס למתחם. לפנות בוקר של יום שני, כמעט 12 שעות אחרי פציעתו, אחמד הילד מת.

תקרית 2: 4 בינואר, בוקר (מקור: כאן)
ב-10 בבוקר חיילים מובילים את משפחת רשאד סמוני לבית טלאל, אחיו. בנו של רשאד, וליד (17), נבהל ובורח. החיילים יורים בו והורגים אותו. זמן קצר לאחר מכן הופך הצבא את בית טלאל לעמדה צבאית, ומפנה את כל יושביו אל ביתו של ואיל סמוני, מחסן בטון ששטחו 200 מ"ר.

בבית ואיל סמוני מתכנסים כ-100 איש, שהצבא פינה מבתי המשפחה שהפכו לעמדות צבאיות. סלאח סמוני סיפר כיצד דיבר עם חיילים שפגש בשכונה; אחד הקצינים הבטיח לו שלא יהיה ירי. כיוון שכל המשפחות התרכזו במחסן בהוראת הצבא ובליווי חיילים, אין שום ספק שנוכחותם במבנה היתה ידועה לצבא.

בבית ואיל אין מזון או שתיה. במהלך היום יוצאים מהבית כמה גברים לאסוף קרשים לאפיית פיתות. החיילים צופים בהם.

תקרית 3: 5 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן)
הרעב והצמא בקרב 100 בני סמוני גוברים. ב-6 בבוקר יוצאים אישה וילד להביא מים מהבאר בג'ריקנים; החיילים צופים בהם.

ישנם עדיין בני משפחה שנשארו בפחונים בשכונה. קצת אחרי 6 בבוקר יוצאים ארבעה גברים מבית ואיל, לקרוא לבני המשפחה הנותרים שיצטרפו אליהם, מתוך מחשבה שמחסן הבטון הוא המקום הבטוח ביותר בשכונה. הם ניגשים לצריף סמוך, מרחק 80 מ' מעמדת צה"ל, לפרק ממנו קרשי עץ להסקת מדורה. תוך דקות ספורות נורה לעברם פגז; מוחמד אברהים מת מיד, סלאח ואיל ואיאד נפצעים.

תקרית 4: 5 בינואר, בוקר (אותן עדויות)
הפצועים חוזרים אל תוך הבית, וכשהנשים מתחילות לחבוש אותם, נוחתים שני טילים (ששוגרו ממסוק קרב, כך יתברר מאוחר יותר) על גג המחסן. השעה היתה 6 וחצי בבוקר. 20 איש נהרגים מההפגזה הזאת, 30 נפצעים. העדויות מן התופת הזאת מזעזעות: ילדים מגלים את גופות הוריהם ומטלטלים אותן שוב שוב, להעירן; חלקי גופות מפוזרים בכל מקום. אמל בת ה-9, שראתה יום קודם לכן את אביה עטייה נורה למוות מטווח קצר בידי חיילים, סופגת רסיסים בראשה.

בין ההרוגים גם תאופיק סמוני. אשתו מייסא (19) נמלטת מן המחסן ההרוס עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם הגיס שלה מוסא. היא מגיעה לבית אסעד סמוני, שחיילים שומרים בתוכו על קבוצת גברים פלסטינים כפותים, ומקבלת מהם עזרה ראשונה. החיילים מפרידים ממנה את מוסא, כופתים אותו, קושרים את עיניו ומצרפים אותו ליתר הגברים הקשורים. החיילים משחררים את מייסא והתינוקת ואומרים לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. היא מבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי".

צה"ל לא מאפשר לצוותי הצלה להיכנס לשכונה. על כן נותרים הפצועים לדמם, חלקם עדיין קבורים בהריסות של בית ואיל. רק ביום רביעי, ה-7 בינואר, יותר מ-48 שעות אחרי הפגזת הבית, מצליחים אנשי הצלב האדום להגיע לבית ואיל. הם מגלים בהריסות ארבעה ילדים, חיים אך תשושים ומורעבים, צמודים לגופות הוריהם.

תקרית 5: 5 בינואר, צהריים (עדות: כאן, כאן)
חלק מניצולי בית ואיל יוצאים מן השכונה בשיירה לעבר רחוב סלאח א-דין, בהם גם גברים שהוחזקו כפותים בבית אסעד. הגברים משוחררים אבל הצבא לא פותח את אזיקיהם. הם מונחים להניף ידיים מעלה ולשאת סמרטוט לבן. אחד מהם הוא איאד סמוני. בדרך מצלצל טלפון נייד של בן דודו של איאד. איאד מושיט את ידיו האזוקות לכיסו של הבן דוד כדי לשלוף את הטלפון – ואז סופג ירייה ברגליו מצלף של צה"ל שנמצא על אחד הגגות. עוד ירייה מרסקת את רגלו השנייה. הצבא לא מאפשר לבני המשפחה לפנות אותו ומונע כניסת אמבולנסים לרחוב סלאח א-דין. איאד מדמם למוות במשך 3 ימים. צוות הסהר האדום אוסף את גופתו, עדיין אזוקת ידיים.

חשבון ההרוגים ממשפחת סמוני: 5 בתקריות שקדמו להפגזת בית ואיל, 21 בהפגזת הבית, ועוד 3 שנהרגו באירועים מאוחרים יותר. בסך הכל – 29.

חקירת אל"מ אילן מלכא (מקורות: כאן, כאן, כאן, כאן)

בעקבות פניות של ארגוני זכויות אדם לאחר מבצע "עופרת יצוקה", הוקם צוות חקירה חקירה ראשוני לאירוע; הצוות לא מצא פגם בהתנהלות הצבא בשכונת זיתון. צוות שני שהוקם בנובמבר 2009, בעקבות דו"ח גולדסטון, המליץ על פתיחת חקירת מצ"ח. ביוני 2010 (שנה וחצי אחרי האירועים המדוברים) נפתחה חקירת מצ"ח נגד אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי בזמן המבצע ומי שנתן את הפקודה להפגיז את בית ואיל סמוני, בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש. במהלך החקירה התברר שקצינים בחיל האוויר הזהירו את מלכא שעלולים להיות אזרחים במקום.

מעט מאד פרטים מחקירת מלכא חילחלו לתקשורת. ככל הנראה ההחלטה של מלכא התקבלה בעקבות יציאתם של ארבעת הגברים מבית ואיל בבוקר ה-5 בינואר (ראו תקרית 3 למעלה). מזל"ט שצילם אותם מלמעלה העביר את התמונות לחמ"ל גבעתי, וככל הנראה קרשי העץ פורשו כטילי אר-פי-ג'י. הגברים סומנו כחולית מחבלים, פגז נורה לעברם, והמח"ט מלכא מורה לשגר שני טילים מן האוויר אל בית ואיל, שלתוכו הם נמלטו. גילויים מאוחרים מחקירת מצ"ח העלו שגם לאחר שניצולים החלו לצאת מן הבית, הורה מלכא על שיגור טיל נוסף לעברם, אך הירי הזה נמנע בהתערבות קציני חיל אוויר, שזיהו ילדים ביניהם. החלטתו זו האחרונה (שלא התממשה) ולא ההחלטה שקדמה לה (ואשר הובילה להרג 21 אזרחים) היא זו שהפצ"ר מצא שגויה, ובגינה עיכב את קידומו במשך 3 שנים.

החלטת הפצ"ר: חורים על גבי חורים

כפי שניתן לראות מן התמצית שהובאה כאן, שרשרת האירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר תועדה בפירוט בידי גורמים שונים (עיתונאים וארגוני זכויות אדם), על בסיס עדויות ממקורות שונים (בני משפחת סמוני, חיילי גבעתי, אנשי כוחות הצלה); חלק ניכר מן העדויות נגבה בימים שלאחר הטבח, כשזכרון העדים עוד היה טרי. שאלות מפורטות בדבר האירועים הללו הוגשו לצה"ל בידי עיתונאים וארגונים, אולם רק לאחר פרסום דו"ח גולדסטון הוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח.

החקירה החלה רק ביוני 2010, כשנה וחצי לאחר האירועים. ככל הידוע, מצ"ח לא חקרה אף עד פלסטיני והגבילה עצמה לחקירת חיילים וקצינים שהיו מעורבים באירוע. כאמור, צה"ל שיחרר פרטים כלליים בלבד מתוכן החקירה. מה שניצב לפנינו הוא המסקנות הסופיות – הזיכוי הגורף שפירסם הפצ"ר השבוע.

וזו לשון ההודעה שפורסמה:

"בחוות דעתו שניתנה לאחרונה, מצא הפצ"ר, בראש ובראשונה, כי החקירה הפריכה לחלוטין את ההאשמות החמורות שהוטחו בצה"ל על-ידי גורמים שונים, לפיהן התקיפות שבוצעו כוונו במודע ובמישרין נגד אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, או שנעשו מתוך פזיזות או קלות דעת ביחס לאפשרות שאזרחים כאמור ייפגעו כתוצאה מתקיפות אלה. בתוך כך, גם לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף. משכך, נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית.

כן מצא הפצ"ר, כי באירוע נשוא התלונות בו נפגעו אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, כלל הגורמים המעורבים – ובראשם המח"ט – אף לא נהגו ברשלנות בנסיבות העניין, באופן המקים להם אחריות בפלילים. הגם שחלק מן ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע היו מוטעות, ומצופה היה ממנו שינהג באופן שונה, הפצ"ר מצא כי החלטות אלה לא חרגו ממתחם שיקול הדעת של "מפקד צבאי סביר" בנסיבות דומות.

בהקשר זה הדגיש הפצ"ר, כי הנסיבות המבצעיות של מבצע "עופרת יצוקה" בכלל, אשר התנהל ברובו בסביבה עירונית מאוכלסת בצפיפות, ובפרט של האירוע שבמוקד חוות הדעת, אשר קדם לו ירי RPG לעבר כוחות צה"ל ששהו באזור, השליכו על האופן שבו נבחנו ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע. ככל שהאינטנסיביות של הסיטואציה הלחימתית רבה יותר, וככל שהאתגרים המבצעיים שהיא מציבה והסיכונים הכרוכים בה לכוחותינו משמעותיים יותר, כך מתחם שיקול הדעת של "המפקד הצבאי הסביר" הפועל בנסיבות אלה רחב יותר."

זה כל מה שהיה לפצ"ר לומר בהתייחס לאירועים בזיתון. חייבים לומר שמדובר בתגובה מבזה בלקוניות שלה, תגובה שעצם סגנונה ההצהרתי, הלא-ענייני, החומק מפרטים, מעידה יותר מכל על האמינות המפוקפקת של החקירה שהיא מסכמת. בצה"ל כנראה מניחים (בצדק) שהציבור הישראלי לא יחטט ולא ישאל ולא יעיק יותר מדי. גורם הזמן גם הוא עושה את שלו. אף כי תוצאות החקירה היו ידועות כבר בנובמבר 2011, הן פורסמו כמעט חצי שנה מאוחר יותר. אני מעז לנחש שהסחבת הזאת נועדה גם היא לגמד את ההד הציבורי של המסקנות.

ובכל זאת, מבחינה אובייקטיבית, הודעת הפצ"ר היא דוגמה ומופת איך אפשר להשתין על הציבור ולהמשיך לרחוץ בנקיון ידיך. אז בתור אחד שמשתינים עליו, אני מרשה לעצמי לשאול כמה שאלות ולהעלות כמה תהיות.

1. הודעת הפצ"ר מתעלמת לחלוטין מכל האירועים הקטלניים שאירעו לפני ואחרי הפגזת בית ואיל: תקריות (1), (2) ו-(5) למעלה. האם חיילי צה"ל רצחו מטווח קצר את עטיה סמוני ובנו אחמד בן ה-4? לפחות שלושה עדים העידו על כך. האם ירו למוות בוליד בן ה-17 רק מפני שנבהל וברח מהם? האם צלף של צה"ל ירה פעמיים באיאד סמוני, שצעד עם שיירת ניצולים, בזמן שידיו היו אזוקות?

בספטמבר 2009 נמסר שצה"ל "בודק" את נסיבות האירוע בבית עטייה סמוני. הבדיקה הזאת לא הובילה לשום חקירה, אף כי מעל האירוע, כפי שגולל בעדויות, מתנוססים עשרה דגלים שחורים לפחות. מדוע צה"ל לא מצא לנכון לחקור? ניחוש שלי: כי גולדסטון לא לחץ. במנטליות של ההנהגה הישראלית, תשובות צריך לתת לגויים (וגם אז, תחת לחץ ואיומים), אבל לא לציבור הישראלי עצמו.

2. מדוע צה"ל מנע מכוחות הצלה להיכנס לשכונה זמן כה רב (כ-48 שעות) לאחר הפגזת הבית – זמן שככל הידוע לא אירעו בו כל חילופי ירי באזור? מדוע לא איפשר אפילו לבני משפחתו של איאד סמוני, שנורה בידי צלף, לקחת אותו איתם לבית חולים, ובכך גזר את גורלו למות מאובדן דם?

האם צבא שפוגע, הורג ופוצע אזרחים, יודע על כך בזמן אמיתי, נמצא בקרבתם המיידית אבל אינו מאפשר לכוחות הצלה להגיע אליהם – אינו חייב לפחות להגיש להם עזרה ראשונה בעצמו? ממתי הפכה גסיסה  של אזרחים באזורי עימות ליעד צבאי? מי יודע כמה פצועים נקברו בהריסות בית ואיל ודיממו שם למוות במשך יומיים. במרחק של פחות מ-100 מטרים מהם ישבו חיילים בעמדה צבאית. החיילים צפו בשיירת הניצולים יוצאת מן הבית, הבינו שיש שם עוד הרבה הרוגים ופצועים – ולא נקפו אצבע.

מי הם החיילים האלה? מי הוא מפקדם?

3. טענתו החוזרת ונשנית של אל"מ אילן מלכא, כי לא ידע על הימצאות אזרחים בבית ואיל – אינה עומדת במבחן ההיגיון. נחזור שנית: הסיבה היחידה שקרוב ל-100 אזרחים התכנסו במחסן הזה, ללא מזון ומים, היתה שחיילי גבעתי פינו אותם מבתיהם (כדי להפוך אותם לעמדות צבאיות). הפצ"ר קובע: "לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף". לא נמצא? מישהו חיפש בכלל? מישהו ניסה לאתר את הפלסטינים שדיברו בעברית עם הקצינים שפינו אותם?

נראה לך הגיוני, אדוני הפצ"ר, ש-100 איש, כולל זקנים נשים וילדים, יעזבו את בתיהם, יתרכזו במחסן בטון ללא כל תשתית מים וחשמל, ללא מיטות או ריהוט, ללא מזון – מרצונם החופשי? זה הסיפור שאתה מנסה למכור לנו?

סאלח סמוני דיבר עם קצין בשכונה בבוקר ה-4 בינואר. בפקודת הצבא, 35 איש ששהו בבית עטייה פונו לבית ואיל בצהרי אותו יום. במהלך היממה ששהו האנשים שם, עד להפגזה, יצאו ממנו כמה פעמים נשים וגברים להביא מים או עצים להסקה. החיילים בעמדות מסביב צפו בהם כל העת.

לא ידעת שיש שם אזרחים, אל"מ מלכא? כל החיילים שלך בשכונה ידעו ואתה לא?

4. מדוע רוכזו גברי השכונה בבית אסעד סמוני, והוחזקו שם שעות ארוכות, תחת שמירה, כשהם כפותים ועיניהם מכוסות? מדובר באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה, גם לפי צה"ל. על פי עדותה של מיסא סמוני, החיילים אמרו לה שהם מחזיקים בגברים למקרה שהחמאס יגיע. במלים פשוטות: צה"ל השתמש בשבויים אזרחיים כמגן אנושי. מדוע אין בהודעת הפצ"ר שום התייחסות לכך?

5. הפצ"ר כותב: "נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית." המשפט הזה מנוסח בערמומיות. חזקה על הפרקליטות הצבאית שהיא מכירה את הפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (1977). סעיף 51 מגדיר כל התקפה חסרת אבחנה כפשע מלחמה – בלי להכיר כלל בנחיצותה של מחשבה פלילית. הנה לשון החוק: "בין השאר, ההתקפות מהסוגים שלהלן תחשבנה כחסרות הבחנה: (א) התקפה על-ידי הפצצה בכל שיטה או אמצעי, המתייחסת למספר מטרות צבאיות נפרדות ומובחנות באופו ברור והממוקמות בעיר, עיירה, כפר או אזור אחר המכיל ריכוז דומה של אזרחים או אובייקטים אזרחיים, כאל מטרה צבאית יחידה; וכן (ב) התקפה שניתו לצפות כי תגרוס לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים,  נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי."

במלים פשוטות: דין ידיעה מראש כדין כוונה. מי שיכול לצפות בוודאות פגיעה לא-מידתית באזרחים, ואינו נמנע ממנה, נושא באחריות בדיוק כמו מי שהתכוון לפגוע באזרחים. במשפט הפלילי העקרון הטבעי הזה מוכר כ"הלכת הצפיות". בהקשר הפוליטי והמוסרי, העקרון הזה שומט את הקרקע מתחת לסיסמה הישראלית החבוטה "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא". מי שלא סופר אזרחים הוא טרוריסט, נקודה.

אפשר אולי שהפצ"ר התכוון שלא בוצעו פשעי מלחמה מן הסוג שנדרשת בהם מחשבה פלילית (אבל אולי כן מסוג אחר?). אם כך, מדובר בניסוח פתלתל ומטעה. ובכל מקרה, באף אחת מן הפניות של העיתונאים וארגוני זכויות האדם לצה"ל, בבקשה לחקור את אירועי זיתון, לא נרמז שהטבח היה מכוון. הפצ"ר מתפלמס עם "straw man" על מנת להסיט את תשומת הלב; הוא מפטפט על כוונות בשעה שפשעי מלחמה הם בראש ובראשונה מעשים.

6. מהו אותו "ירי RPG" מסתורי ש"אילץ" את אל"מ מלכא להגיב בשיגור פגז לחצר בית ואיל, ולאחריו שני טילים ממסוק? מי ירה את הטיל, ולעבר איזה כוח, ומתי זה קרה? האם נמצאו במתחם שרידי נשק שתומכים בגרסה הזאת? האם יש עדות כלשהי שהיה בכלל נשק בבית ואיל, שמישהו מבני משפחת סמוני היה מעורב בפעילות צבאית נגד צה"ל?

חקירת מצ"ח והודעת הפצ"ר מטשטשים מאד את הנקודה הזאת, שעליה ורק עליה נסמך כל הגיון ה"הדדיות" בפרשה. צה"ל כמובן לא רואה עצמו מחוייב להציג עדויות פומביות לגרסה שלו. כך זה תמיד; העדות לאמינותה היא עצם העובדה שהגרסה בקעה מגרונו של צה"ל. אבל ההתנהלות הזאת היא עזות-מצח (אם לדייק, עזות-מצ"ח): אלמלא הלחץ החיצוני, החקירה בכלל לא היתה נפתחת. מלכתחילה, צה"ל נדרש לתת הסברים לציבור, לא לעצמו. יואיל נא צה"ל ויתן איפא הסבר אמיתי – או שלא יטרח כלל להעמיד את ההצגה המגוחכת הזאת של "חקירת מצ"ח". אנחנו לא קהל בהצגה הזאת, אנחנו המפיקים.

לאור כל השאלות והתהיות שנותרו, יש להתייחס אל הודעת הפצ"ר כאל פעולת טיוח ותו לא. אפשר להשליך אותה לאשפה ולעבור הלאה.

מה בכל זאת עשה אל"מ מלכא?

מכלל העובדות הידועות, ניתן לשחזר את התרחיש הבא. ככל הנראה, היתה התראה אזורית על חולית RPG. "אזורית" משמעה – לא ממש ממוקדת, לא ממש אינפורמטיבית. כוח גבעתי ששלט בשכונת זיתון ריכז את ענפי משפחת סמוני השונים בבית ואיל. קצינים פיקחו על התהליך, ואין ספק שהמח"ט ידע זאת. מלכא ידע שבבית ואיל יש אזרחים רבים. אני לא חושב שהיתה לו כוונה להרוג אותם; כאמור, זאת שאלה משנית בעיני. כשיצאו ארבעת הגברים בבוקר ה-5 בינואר מן הבית והחלו לפרק קרשים מצריף עץ סמוך, לצורך הסקה, התקבלה תמונת מזל"ט בחמ"ל החטיבתי. מישהו פירש את התמונה כחולית שיגור של RPG. הזיהוי הזה גזר את גורל בית ואיל. מלכא, שידע על נוכחות אזרחים רבים בבית, הורה על שיגור פגז ושני טילים. כשמפקד ב"עופרת יצוקה" ראה מולו (מה שהוא תפס כ) כוח חמוש – הוא ירה, בלי שום מעצורים לנוכח אזרחים בסביבה. על תורת הלחימה החדשה הזאת, שזכתה לתיעוד פומבי, כתבתי כבר כאן (בחקירת מצ"ח אחרת, שדווחה בכתבה הזאת של "עובדה", מצוטטת עדות חייל במבצע: "אני זוכר משפט: "גם אם יש להם דגל לבן שכתוב עליו Peace , אתם יורים"). במובן הזה, פעולת מלכא היתה לגמרי נורמטיבית, כפי שאומנם ציינו קצינים בכירים שהתרעמו על פתיחת החקירה נגדו.

רשות הדיבור לעמירה הס:

"במהלך "עופרת יצוקה" נהרגו ונפצעו אזרחים רבים אחרים מירי מכלי טיס, בתהליך דומה: על סמך הפרשנות שנתנו לתצלומי מזל"ט במסכי החמ"לים. המקרים הרבים האלו, שמפורטים בדו"חות ארגוני זכויות האדם, יכולים להעיד על אחד מהשניים: או שתצלומי המזל"טים אינם מדויקים וברורים כפי שהם אמורים להיות וכפי שצה"ל הצרכן מתיימר שהם. או שהטכנולוגיה המתוחכמת הנחשבת "אובייקטיבית" ו"יודעת כל" סיפקה אליבי למפקדים כדי לתת מראש פרשנות מפלילה לכל פעילות אזרחית: ילדים משחקים על גג הם "תצפיתנים" שדינם להיירות, אנשים שניסו לדבר בטלפון עם קרוביהם הדאוגים הם "קשרי גדוד מחבלים", ומשפחות שיצאו מהבית אל הגינה כדי להאכיל את העזים – חוליות משגרי קסאמים.

בפרשת משפחת סמוני, האפשרות להצליב מידע טכנולוגי מתוחכם עם מידע אנושי מהשטח היתה ממש בהישג יד, כבר יממה לפני שהופיעה "חוליית האר-פי-ג'י" כביכול."

מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה?

אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים.

29 אזרחים, בהם 16 ילדים, נהרגו על לא עוול בכפם. אל"מ מלכא נושא באחריות ישירה למותם של 21 מהם ועקיפה למותם של היתר. עכשיו הוא "זכאי", והתופת שהתרחשה בשכונת זיתון נותרה מיותמת מאחריות. לעשרות הפצועים שנותרו ללא בתים, רק עם זכרונות זוועה – אין ממי לתבוע צדק. האם מישהו קיווה ברצינות שצה"ל ימצא את מח"ט גבעתי אחראי למותם?

הסימנים לכך שמדובר בחקירה לצורכי יחצ"נות בלבד הופיעו כבר מזמן. בפברואר 2011, בעיצומה של חקירת מצ"ח נגד מלכא, הוא מונה לעמוד בוועדה שתבחן את הוראות הפתיחה באש בגדה המערבית (לאור הריגתם של שני פלסטינים לא חמושים בידי כוחות צה"ל). לשון אחר: בידו האחת "חוקר" הצבא קצין בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש בגזרה א', ובידו השניה ממנה אותו לבחון את ההוראות האלה בגזרה ב'. כמו מישהו בשלילת רשיון על מהירות מופרזת שיעמוד בראש ועדה לבדיקה מחדש של מגבלת המהירות בכבישים. מי שמינה את מלכא לוועדה היה אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי; אותו אלוף שמתח ביקורת קשה על החקירה נגד מלכא. הנה לכם "מינהל תקין" בנוסח צה"לי.

סימן שני שמדובר במחזה אבסורד הגיע מהדלפה ישירה מחדר החקירות של מצ"ח. אחד המילואימניקים ששירתו תחת מלכא בחמ"ל החטיבתי, ואשר זומנו לתת עדות בחקירה, הקליט בסתר, ככל הנראה, את חילופי הדברים בינו לבין חוקר מצ"ח. בהקלטה הוא נשמע משיב לכל השאלות בתשובה מתריסה זהה: "אין לי מה להוסיף". כשהוא נשאל לבסוף מדוע אינו עונה לשאלות, הוא מסביר: "כל החקירה הזאת – בגידה בצה"ל, בגידה בחיילים, בגידה בציונות ובמדינת ישראל".

אין מה להתפלא. היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת, ומן הסתם לא היה בודד בגישתו זו. פרט מעניין במיוחד: בכתבה נחשפים הזימונים לחקירה שקיבלו החיילים. בראש הזימון מתנוסס בכותרת "דו"ח גולדסטון". כך, על מסמך רשמי, הצבא רומז לחייל: אתה נחקר לא בגלל שאנחנו חושבים שמשהו לא בסדר קרה, אלא בגלל שגולדסטון חשב כך, ולצערנו הוא דורש תשובות.

זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה.

לפני 3 וחצי חודשים ערך ארגון "בצלם" סיכום של חקירות צה"ל שנפתחו בעקבות עדויות ודיווחים על חשד לפשעי מלחמה ב"עופרת יצוקה". מתוך 20 מקרים שונים שהפנה "בצלם" לפרקליטות הצבאית, נפתחו תיקי חקירה ב-11. מתוך ה-11, 5 נסגרו ללא הליכים משפטיים, ב-4 לא התקבלה החלטה, בתיק אחד לא ברור כלל אם יש או אין חקירה עד היום, ובתיק בודד הואשם חייל ב"הריגת אלמוני", אך ההליכים בעניינו הוקפאו.

על מה הצבא כן העמיד לדין? שלושה כתבי אישום הוגשו בסך הכל בעקבות "עופרת יצוקה": חייל שגנב כרטיס אשראי מבית פלסטיני (7 וחצי חודשי מאסר); שני חיילים שהשתמשו בילד בן 9 כ"מגן אנושי" שיפתח עבורם תיקים שנחשדו כממולכדים (הורדה בדרגה ו-3 חודשי מאסר על תנאי); והאישום על "הריגת אלמוני", שעדיין לא מוצה.

כל החיילים האלה – מגבעתי. אחריותם הפלילית, הן מבחינת דרגתם והן מבחינת חומרת הפשע, מתגמדת בהשוואה לאחריותו הפלילית של המח"ט שלהם, אל"מ אילן מלכא, שהורה על הפגזת בית הומה נשים וילדים. הם לא זכו לסגירת התיק נגדם; הם בסך הכל חיילים, הוא "קצין מבטיח ומוכשר" שדרכו לקידום אצה לו. זהו שוב גמביט "והיה מחננו טהור".

מלבד שלושת כתבי האישום הללו (שרק אחד מהם הסתיים במאסר בפועל), הועמדו 6 קצינים נוספים לדין משמעתי בשלושה אירועים. אשר לאירועים בשכונת זיתון, הזעזוע הרציני היחידי שניכר בצה"ל היה בעקבות חשיפת הכתובות והנאצות הגזעניות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. כתובות בנוסח "ערבים צריכים למות" ו"עוד לא רווית דם" על קירות בתים שחזו בהרג המוני של ערבים הן אכן עניין לא אסתטי. מדובר צה"ל נמסר אז ש"לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

* * *

הערה למגיבים מסוג מסוים: אם אתה מתנגד באופן עקרוני לחקירה של קציני צה"ל בעקבות מוות של פלסטינים ("בגידה בציונות", כהגדרת המילואימניק בכתבת ערוץ 10 שצוטטה לעיל); אם לדעתך צה"ל אינו כפוף לדיני המלחמה שבמשפט הבינלאומי; אם אתה חושב שהטרור של החמאס מצדיק כל פעולה של צה"ל שפוגעת באזרחים חפים מפשע; אם אתה חושב שבלוגרים כמוני צריכים להתעסק באלפי הקורבנות של אסד בסוריה ולא בזוטות כמו 21 פלסטינים שצה"ל הרג לשווא; אם הפרטים של אירועי זיתון באופן עקרוני לא מעניינים אותך – אם כך, אל תגיב.

אל תגיב, כי לא תהיה לי תשובה עבורך. אל תגיב, כי הפוסט הזה כולו נשען על הנחות שאתה חולק עליהן, אבל הפוסט עצמו אינו מנסה כלל להגן עליהן; יש דברים בסיסיים שאי אפשר להתחיל להצדיק כל פעם מחדש. אל תגיב, כי תגובה ברוח כזו תגרור את הדיון בהכרח למחוזות הטוקבקיאדה. אל תגיב, כי לפטור את כל העדויות והחומר שהובא כאן כ"לא רלבנטיים" לשאלה שבאמת מעניינת אותך (או "צריכה" לעניין אותי) – זה חוסר נימוס קיצוני.

* * *

[בלי קשר: בסוף השבוע פורסם שעיריית ירושלים חילקה 7 צווי הריסה לבתים פלסטיניים בשכונת אל-בוסתן בסילואן, שם מתוכנן לקום פרוייקט "גן המלך". זהו פרוייקט נישול גרנדיוזי, שכתבתי עליו לא מעט, שבשל פוטנציאל התבערה שלו הושם בהקפאה ממושכת. כעת נראה שמישהו בממשלה – ברקת לא היה מחליט על כך לבדו – הגיע למסקנה שהשעה בשלה לאינתפיאדה חדשה במזרח ירושלים].

[פוסט ארוך]

נפתח בחידה. לפניכם שני קטעים העוסקים ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה. עליכם לקבוע איזה מהם לקוח מטקסט של דובר צה"ל ואיזה מכתבה עיתונאית.

"אין כמעט מבצע או פעילות משמעותית של צה"ל שבו היחידה הזאת לא נוטלת חלק משמעותי, לעיתים אף מכריע. החל בהשתלטות על אוניית המשט הטורקי מרמרה, עבור בהשתלטות על אוניית הנשק האיראני שיועד לחיזבאללה פרנקופ ומבצע עופרת יצוקה וכלה במבצעים חשאיים ומסווגים שייתכן שלעולם לא יותר לפרסמם. לא, לא מדובר בסיירת מטכ"ל. גם לא בשייטת 13 או ביחידת שלדג. מדובר ביחידת ההנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם)… הלוחמים בסיירת מתמחים בכל סוגי המיקוש והחבלה, עובדים בטיפול בשדות מוקשים ובפעילויות נוספות. אי אפשר להגיד יותר מזה. לא כולם יודעים לסתום את הפה", ציין הקצין… יהל"ם הפכה לזריזה יותר, מקצועית יותר ועם גמישות מחשבתית ויצירתית גבוהה יותר. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת בקרב המועמדים לגיוס, וכאמור, רמת המידור והחשאיות בה גבוהה."

"הלוחמים מקבלים ידע בחבלה, במיקוש, במטענים, בפצצות, במכניקה, בהנדסה, בכימיה ובאמצעים טכנולוגיים… האתגר הגדול הוא לתת להם במקביל רמת חיילות גבוהה. הלוחמים חייבים להיות מהשורה הראשונה בגלל שהם נמצאים בחזית הכוח, בשפיץ של החנית. התכונות שמחפשים אצל הלוחמים הן אומץ לב, קור רוח, התמצאות במרחב, חוש טכני, יצירתיות גבוהה… כך הפכה יהל"ם ליחידה מקצועית יותר, זריזה, עם גמישות מחשבתית ויצירתיות. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת מאד בקרב המועמדים לגיוס, ורמת המידור בה גבוהה".

התשובה לחידה – בסוף הפוסט.

הקמפיין של יהל"ם

בלי ספק, בשנתיים האחרונות יהל"ם עומדת במרכזו של מסע שיווק אגרסיבי בכלי התקשורת. החשיפה העצומה, ראיונות עם מפקדי היחידה, הפצת סרטונים מאימוני היחידה, כתבות תדמית רוטטות יראה במתכונת "כתבנו נלווה אל הלוחמים…" – מכל טוּב יחסי הציבור. מי שזוכר את הקמפיין התקשורתי בשנות ה-90' סביב יחידות המסתערבים לא יתקשה לזהות את אותם המאפיינים בדיוק: הגלוריפיקציה של הלוחמים, אבקת השוּ-שוּ שנזרית בנדיבות  (פני לוחמים מטושטשות וכו'), העצמת הנחשקות של היחידה על-ידי עצם ההדגשה שמדובר ביחידה נחשקת (טקטיקה פירסומאית בסיסית); הכל אותו דבר. רק היחידה התחלפה. יהל"ם זה הדבר החם הבא.

כאז כך כיום, הקמפיין הוא דו-ראשי ומכוון הן למטרות פנים והן למטרות חוץ, עניין שעוד נחזור אליו. ראשית, כמה מלים על היחידה.

יהל"ם היא יחידה מובחרת של חיל ההנדסה, שמפעילה חמש פלגות מבצעיות וסיירת. פלגת ס"פ (סילוק פצצות) מתמחה באיתור ופירוק מטעני חבלה, והטמנת מטענים לצורך פיצוץ ופריצה; פלגת סמו"ר (סליקים ומנהרות) שמתמחה בטיפול במנהרות, מצבורי נשק תת-קרקעיים וגם לחימה תת-קרקעית; פלגת הבזק, שמפתחת ומפעילה רובוטים צבאיים לאיתור ופירוק פצצות; פלגת מדרון מושלג, שאחראית על פיתוח והפעלת אמצעי פריצה, כולל במצבי שבי ובני ערובה; פלגת גבעול, שמתמחה בלוחמת אב"כ; וסיירת יעל, יחידת קומנדו שמתמחה במבצעי הנדסה מסווגים.

מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה" הפכו את יהל"ם ליחידה בעלת חשיבות מכרעת. ההתמודדות עם כוחות גרילה שמגיחים ונבלעים במערכת מנהרות מסועפת (בלבנון ובעזה), שמטמינים מטענים וממלכדים מבנים, יצרה צרכים מבצעיים חדשים. גם הפעולות הפחות סימפטיות של יהל"ם יצרו צרכים חדשים – נקרא להם צרכים קוסמטיים (שיפוץ תדמית). את כל הצרכים האלה צה"ל מייצא, כדרכו, אל כלי התקשורת; ואלה, כדרכם, מתגייסים בשמחה.

ככה נראה שיטפון תקשורתי, בתיזמור צה"לי מדוקדק:

אוקטובר 2005: כתבת תדמית נרחבת ב"מעריב", לרגל עשור להקמת יהל"ם. מילות המפתח: "לא את הכל אפשר לחשוף".

דצמבר 2008, ימים ספורים לפני "עופרת יצוקה": כתבה בערוץ 2, תיעוד של תרגיל מסכם ביהל"ם. הסרטון מגיע מצה"ל, אבל הכתב מעז להחדיר משפט ספקני בסיום: "הרי ערים תת-קרקעיות כבר ניצחו בעבר מלחמות – מסין ואפגניסטאן ועד ויטנאם".

ינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה": כתבת תדמית נרחבת ב"כל העיר", אחרי נפילתו בקרב של לוחם היחידה, אלכס משביצקי.  עיקר הכתבה – ציטוטים ממפקדי היחידה.

אפריל 2009: כתבה שותתת-דם ואדרנלין בערוץ 10. המילה האחרונה: "העימות הבא הוא רק עניין של זמן".

מרץ 2010: כתבה דרמטית, עתירת מוזיקה ואווירה אפלולית, בערוץ 1, לרגל תרגיל מסכם ביהל"ם.

ספטמבר 2010: כתבה מורעלת ב"ישראל היום" (הכותרת הבלתי נמנעת: "היהל"ם שבכתר"). ציטוט אופייני: "פלגה אחרת של יהל"ם היא פלגת סמו"ר, הלא היא "צוות המנהרות" המיתולוגי" (הדגשה שלי).

יוני 2011: כתבה ב-ynet על תוספת פלוגת מילואים לסמו"ר.

אוגוסט 2011: כתבה אינפורמטיבית למתגייס באתר פז"ם של מאקו, בנוסח דובר צה"ל, עם גרפיקה בצבא חאקי ושאר ירקות.

נובמבר 2011 : ראיון יחצ"נות עם מפקד יהל"ם ב"ואללה", במהלכו נחשף ה"אמולסה" – כלי להחדרת שרוול נפץ לתוך מנהרה ופיצוצה. מֶסר המפקד: "אני לא מוריד רגל מהגז וכדי שהאנשים שלי יישארו בפוקוס אני כל הזמן מייצר אווירת מלחמה".

דצמבר 2011: כתבה ב-ynet על פלגת סמו"ר ולוחמה תת-קרקעית.

מרץ 2012: מקבץ של שלוש כתבות תדמית מסונכרנות, באותו יום ממש (!), על התעצמות היחידה והעלאת רמת הכוננות והאימונים: ב"ואללה" (אמיר בוחבוט שוב מתלעלע בהתרגשות), בחדשות 10 וב"הארץ". שלוש הכתבות משדרות אותו סרטון שסיפק צה"ל.

יחסי ציבור בתפוצה כלל-ארצית

קריאה וצפייה רצופה בכל הכתבות האלה מעוררות תחושה עזה של בושה, שלא לומר גועל, לנוכח ההתרפסות המוחלטת של העיתונאים אל מול ההוד הצבאי. דיווח ענייני? לא אצלנו. הרהורי ביקורת? תשכחו מזה. אנחנו בעניין של יחסי ציבור לצבא. השאלה היחידה שנותרת לא מענה היא מדוע כלי התקשורת לא גובים מהצבא תשלום הולם עבור הקמפיין הזה (אני יודע, אני יודע; זאת עסקה דו-צדדית, כלי התקשורת מרוויחים דימוי פטריוטי וגם הוא מתורגם לשקלים מצלצלים).

מטרותיו של קמפיין יהל"ם, מבחינת הצבא, ברורות לגמרי. מדובר ביחידה צומחת ומתפתחת, שעומדת בחזית העימות החמוש בלבנון ובעזה. צריך לגייס כוח אדם איכותי ליחידה כזאת, ליצור לה דימוי נחשק בקרב המתגייסים; צריך ליצור אווירה ציבורית אוהדת שתתורגם גם לתמיכת הפוליטיקאים בתוספות תקציביות יעודיות (הפרופיל הטכנולוגי הגבוה של היחידה תובע הוצאות גבוהות במיוחד). כלפי חוץ, מדובר בלוחמה פסיכולוגית שמעבירה לחיזבאללה ולחמאס מסר ברור – יש לנו את כל האמצעים להתמודד עם המנהרות והמטענים שלכם (לכן מגוחכות כל כך התגובות המזועזעות של הקוראים בכתבות האלה – "למה חושפים את האמצעים האלה??" – קוראים שנאמנותם לבטחון שדה עולה כנראה על זו של דובר צה"ל). כמו שהחמאס משחרר לתקשורת סרטון מנהרות כל חודש-חודשיים, כך גם דובר צה"ל. ארגונים צבאיים בחברות מיליטריסטיות צריכים כל הזמן לפרנס את אש הסכסוך, והאש מצידה דורשת תמיכה ציבורית מתמדת, טיפוח עקבי של מסירות למולך הביטחון (אחרת איך נמשיך לשדוד את הקופה הציבורית למענו?).

אבל מה תפקיד התקשורת בכל זה? לדברר ולהתעלף בלב הולם? האם מוגזם לצפות מעיתונאים לסקר בטון קצת יותר ענייני את החידושים האחרונים ביחידת יהל"ם? נצא מנקודת הנחה שיש כאן עניין ראוי לסיקור, גם אם לא לשיטפון תקשורתי. קשה כל כך להציג את היחידה לפי סטנדרטים עיתונאיים שמקובלים בזירות אחרות (נניח, סיקור של פרוייקט תחבורתי חדש, שבוודאי יש בו צדדים לכאן ולכאן?).

מה איבדנו מתחת לאדמה של עזה ולבנון?

כשהטון כל כך מתפעם, אין סיכוי לשמוע ביקורת. עניין מדהים: בכל אלפי המלים שנשפכו על יהל"ם, אין ניסיון בכלל לתהות על הרציונל הבסיסי שבפיתוח היחידה, להציב שאלות מאתגרות. אין נקודת מבט אחרת זולת זו של אגף המבצעים במטכ"ל.

לא קשה כל כך להעלות תהיות. לוחמת מנהרות היא מצורות הלוחמה העתיקות ביותר שהמציא האדם. באופן טבעי, היא נשקו של החלש, שנאלץ להתמודד מול כוח עודף, ועל כן מסתיר את חייליו ותחמושתו מתחת לפני הקרקע. במנהרות מתחפר הנכבש, תחת הקרקע שאליה פולש הכובש.

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

רק השבוע פורסם שיהל"ם חנכה מתקן אימונים תת-קרקעי, ובו יתאמנו חיילי היחידה בלחימה במנהרות. מישהו בצה"ל שוקל ברצינות להוריד חיילים לתוך מנהרות של החמאס כדי "להילחם" בתופעה הזאת, כחלק משגרה מבצעית קבועה? מדובר במעשה שכפסע בינו לבין שליחת חייל אל מותו. שום רווח מבצעי בחשיפה או פיצוץ של קטע מנהרה אינו שקול למחיר של חיי חייל אחד. אני יודע שאסור לי לחוות דעה בעניינים האלה; מה אני מבין, אני בסך הכל אזרח. לא עשיתי טירונות חי"ר ולא קורס מ"פים, אין לי "ראייה מערכתית", אני לא מבין בשטחים שולטים ומעולם לא הרכבתי לבנת חבלה, והכי הכי חשוב – יש דברים ש"אסור לי לדעת", ואם חס וחלילה אגלה אותם יצטרכו להרוג אותי בו במקום.

החיים שלנו, הם בעצם לא שלנו. הם של אנשי הצבא. הם יודעים הכי טוב איך לשמור עליהם וגם איך לדרוך עליהם. הכל לפי צרכי השעה.

בכל זאת אני אתחצף ואחזור על זה: הרעיון לאמן יחידה שלמה בצה"ל בלוחמת מנהרות הוא רעיון עיוועים. התועלת אפסית, המחיר בלתי נסבל. צבא שנערך ומתאמן ומצטייד לקראת לוחמת מנהרות בלב אוכלוסיה עוינת הוא צבא שאיבד את הצפון, ששכח מזמן את ההבדל בין פעילות הגנה הכרחית לפעילות התקפית נטולת כיוון ומטרה.

אז מה עושים עם המנהרות? לא עושים. מה החמאס עושה עם מאגרי התחמושת בימ"חים של צה"ל? כלום. הוא חי איתם. מה אנחנו עושים עם מאגרי התחמושת במצרים או בסוריה? כלום. אנחנו חיים איתם.

אהה. עם מצרים יש שלום, עם החמאס לא. אבל גם עם סוריה אין שלום, ובכל זאת צה"ל לא תוקף אותה. עם החמאס גם אפשר להגיע להסכם אי-לוחמה. כבר היה כזה, והוא עבד לא רע, בניגוד לשקרים שהופצו ערב מבצע "עופרת יצוקה" (וכהכנה תודעתית לקראתו); מי ששקד על הפרתו היתה בעיקר ישראל, לא החמאס. אומנם כן, בהסכם הבא, אם יהיה כזה, הג'יהאד האיסלאמי יהיה חייב להיות צד. ישראל יכולה להלין רק על עצמה בעניין הזה. באינתיפאדה השנייה היא ריסקה את שלטון הפת"ח והציגה אותו ככלי ריק – רק כדי לקבל את החמאס כשלטון הנבחר. מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, היא מנסה למוטט אותו (לא סתם הופצצו כל משרדי הממשלה של החמאס ב"עופרת יצוקה") – רק כדי לקבל את הג'יהאד האיסלאמי עכשיו כאופוזיציה שאינה סרה למרותו. עד שיתעוררו אצלנו לדבר עם הג'יהאד, בעזה אולי ישלטו ארגוני הג'לג'לאת, ג'יש אל-אומה וג'יש אל-איסלאם, נציגי אל-קעידה.

עם הארגונים האיסלאמיים לא צריך לעשות "שלום"; מספיק לחתום על הסכם אי-לוחמה תמורת ויתור מוחלט של ישראל על השליטה ברצועה. המאמץ והמשאבים שיושקעו בניסוח הסכם רגיעה חדש, עם אופציה להארכה (ותחת פיקוח בינלאומי), הם כלום לעומת מה שכרוך באימון ובציוד של יחידת יהל"ם.

ואף אחד לא יהיה צריך להיכנס למנהרה חשוכה וממולכדת כדי לחתום על הסכם כזה.

בשלב הזה, אני די בטוח, יותר מ-80% מהישראלים (לו היו קוראים את הטקסט הזה) היו תולשים שערות בזעם. איזה קשקושים, אשליות, על מה הוא מדבר. הם צודקים; אין סיכוי. אין סיכוי שממשלת ישראל תוותר על עשרות מנופי השליטה והלחץ שהיא מפעילה מדי יום על רצועת עזה, תמורת הסכם אי-לוחמה. אומנם התנתקנו מעזה, אבל לוותר על השליטה בה? ומה נעשה עם כל הזעם המטורף שלנו? לאן נפנה אותו? ומה לעזאזל נעשה עם כל הציוד והאימונים וההכשרות של הצבא שמוקדשים כולם להכין את הפלישה הבאה?

אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה. יחידה צבאית שמכינה את עצמה יומם ולילה לקראת פיצוץ מנהרות בסופו של דבר תישלח להגשים את ייעודה.

אז על מה אני מדבר? על משהו שאף אחד אחר לא מדבר עליו. אין שום דיון על התועלת והמחשבה לטווח ארוך שמאחורי הכשרת צה"ל ללוחמת מנהרות. בדקתי, סרקתי, לא מצאתי; הכל דברי הלל ושבח. האם הנושא כל כך טריביאלי שאינו ראוי לדיון? לא נראה לי. אני טועה? אולי. הייתי שמח לשמוע ממישהו מוסמך איפה אני טועה. כתבות התדמית המתלהמות על יהל"ם לא עוזרות לי להבין; להפך, הן מגבירות את החשד שלי שאין טיעונים רציניים. תעמולה צעקנית היא הדרך השכיחה ביותר לגדוע דיון לפני שהוא התחיל.

הכדור חוזר לעיתונאים ולפרשנים. מצבנו לא טוב.

הרס הבתים ב"עופרת יצוקה": הצד האפל של הסיפור

בסרטוני התדמית של יהל"ם הכל נראה מלהיב, חכם, מדוייק. הדגש הוא על מניעה: חשיפת מצבורי נשק, פירוק מטענים של האויב. בעצם מדובר ביחידה של פיסניקים עם תשוקה הנדסית. אבל צד שלם של הפעילות השוטפת של היחידה מודחק כאן: הפעילות שבה לוחמי יהל"ם פורצים צירים באמצעות הנחת מטענים ופיצוץ מבנים. הצד הזה קיבל ביטוי ברוטלי במיוחד במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כיוון שאין לצפות מהתקשורת שתדווח עליו, רוב מקורות המידע עליו הם עדויות ודו"חות של ארגוני זכויות אדם.

[במאמר מוסגר אעיר שמן הרגע הראשון היו הדו"חות של אמנסטי ו-HRW אמינים בעיני יותר מזה של ועדת הבדיקה של האו"ם (גולדסטון), ולכן נעזרתי בהם לא מעט אבל לא בדו"ח גולדסטון. הסיבה הפשוטה היא שארגוני זכויות האדם הגיעו לשטח הרבה לפני האו"ם. צוות החקירה של אמנסטי אסף ממצאים ועדויות ברצועה מיד עם תום הלחימה, בינואר 2009; צוות החקירה של HRW הגיע בתחילת אפריל; ואילו ועדת גולדסטון נכנסה לעזה רק ביוני. חלק ניכר מן הראיות "החמות" – שרידי זרחן לבן, שרידי תחמושת, תצורות של הרס שניתן להסיק מה גרם להן, סימני דרך שהשאירו דחפורים וכד' – לא שרדו בחצי השנה שחלפה עד לבואו של גולדסטון. כמובן שגם זכרונם של העדים כבר לא היה חד כמקודם].

קצת רקע. מעבר למאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו מאש צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", ומעבר לאלפי הפצועים, נגרם הרס כבד מאד לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים. ישראל, כזכור, לא התירה כניסת חומרי בניין שהיתה מאפשרת שיקום מהיר של המבנים ההרוסים. אלה רק נתונים יבשים; מאחוריהם מסתתר אסון הומאניטרי עצום ממדים, שאותותיו ניכרים עד היום בתחלואת תינוקות, במחסור במי שתיה, תשתיות ביוב מושבתות, ועוד ועוד.

ההרס הסיטוני הזה של מבני מגורים לא אירע בטעות וגם לא היה תוצאת לוואי בלתי מתוכננת של לחימה אינטנסיבית בשטח בנוי. חלק ניכר מההרס בוצע באזורים שמרבית האוכלוסיה כבר פונתה מהם, ושום לחימה לא התרחשה שם (ראו עדויות בהמשך). מה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" נודע כ"דוקטרינת א-דאחיה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

שלושה ימים לפני פרוץ "עופרת יצוקה" הזהיר-ניבא ראש הממשלה אהוד אולמרט: "יישפך שם עוד דם. יש לנו כוח, כוח עצום. ביכולתנו לזרוע הרס" (25 בדצמבר 2008, חדשות ערוץ 10). התבטאויות ברוח דומה השמיעו קצינים בכירים וגם מפקדים בדרג השדה, וחיילים העידו על תדריכים שבהם הוסרו כל הרסנים מהוראות הפתיחה באש. לכל זה ניתן גם גיבוי "תיאורטי" עוד קודם לכן באדיבותו של אתיקן הבית, אסא כשר, שהמליץ לצבא על מדיניות "אפס נפגעים" מוחלטת (אין לסכן חיילים כדי למנוע הרג אזרחים חפים מפשע; בכל מקרה כזה, יש חובה מוסרית להעדיף את הרג החפים מפשע). הצירוף של דוקטרינת א-דאחיה ואתיקת "אפס הנפגעים" הוביל לגיבושה של תורת לחימה חדשה בצה"ל, שיושמה באופן מלא לראשונה ב"עופרת יצוקה" (להרחבה, ראו הדו"ח המצוין של הועד נגד עינויים: ללא היסוס: השינויים בתורת הלחימה של צה"ל לנוכח מבצע 'עופרת יצוקה'").

הבעיה היחידה עם תורת הלחימה החדשה הזאת, היא שאי אפשר היה למכור אותה לאף אחד בעולם; מדובר בהפרה ברורה של תקנות האג ואמנת ג'נבה, שאוסרות על פגיעה בלתי מוצדקת באזרחים בלתי מעורבים במהלך לחימה כמו גם על הרס בלתי מובחן של רכוש. מסיבה זו, דיברה ישראל בשני קולות. כלפי פנים (ובעיקר כלפי הכוחות בשטח) שווקה תורת הלחימה האגרסיבית, שפוטרת את עצמה מכל צורך להצטדק על השמדת רכוש אזרחי; כלפי חוץ, אומץ קו תעמולה אפולוגטי שדווקא כן מחפש הצדקות לכל אקט של הרס שבוצע ברצועה (מעטים הישראלים שהטרידה אותם באמת הצביעות הזאת). לפי התעמולה הרשמית, החמאס השתמש בכל האזרחים ברצועה כ"מגן אנושי", מילכד את כל המבנים שעמדו בדרכו של צה"ל, ולמעשה מחק כל אבחנה אפקטיבית בין כוחות צבא לאזרחים, בין מבנים צבאיים למבנים אזרחיים. האשמה כולה שלו. המנטרה הזאת השתרשה מאד בציבוריות הישראלית ואי אפשר להתחמק ממנה, עד היום, בכל ראיון עם פוליטיקאי או בקריאה אגבית של תגובות באינטרנט.

שוב התעוררה בעיה קטנה: העובדות לא הסתדרו. ככל שהצטברו יותר ויותר דיווחים מן השכונות שהופגזו ונחרבו, התברר שהנימוקים המבצעיים אינם יכולים לכסות על כל פשע וכל זדון.

בחזית ההרס: יחידת יהל"ם

במאי 2010 פירסם ארגון HRW דו"ח נרחב על הרס הבתים במבצע "עופרת יצוקה" (להורדת הדו"ח המלא, לחצו כאן). הדו"ח תיעד 170 מקרי הרס שבהם התעורר חשד כבד להיעדר כל הצדקה מבצעית. מתוכם, נחקרו ביסודיות 12 מקרים, שבהם נשללה באופן ודאי כל הצדקה מבצעית, וזאת בהסתמך על תצלומי לווין, מידע גלוי על התקדמות הלחימה בעזה, ראיונות עם תושבים, איסוף שרידים של חומרי נפץ, זיהוי עקבות דחפורים וכיוב'. מתוך הדו"ח אני מביא כמה קטעים רלבנטיים; שימו לב במיוחד להימצאותם של מוקשים צה"ליים (שלא התפוצצו) בזירות ההרס – טביעת אצבעותיהן של יחידות הנדסה, ברוב המקרים יהל"ם.

"ניתוח תצלומי לווין של סוכנות הלוויין של האו"ם מאמת את הממצא שלפיו רוב ההרס בשכונה [עזבת עבד רבו, ע.ל.] נגרם לאחר השלב הראשון של המתקפה. התצלומים ממחישים כי מבנים בשכונת עבד רבו נהרסו או ניזוקו קשה במהלך הזמן. מניתוח שערכה הסוכנות עולה כי בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-6 בינואר נהרסו או ניזוקו קשות בשכונה רק 11 מבנים, אך 330 מבנים נהרסו או ניזוקו קשות בין ה-6 ל-19 בינואר – כלומר, הנזק שנגרם לאחר שצה"ל כבר ביסס את שליטתו באזור היה גדול פי שלושים מזה שנגרם קודם לכן…

האשם דחלאן, שביתו ניזוק אך לא נהרס ואשר נשאר בביתו לכל אורך המלחמה, אמר כי כמעט כל הבתים שצה"ל הרס בעזבת עבד רבו, להוציא תשעה או עשרה, נהרסו באמצעות מוקשים או דחפורים במהלך ארבעת הימים האחרונים של המלחמה. לדבריו, רבים מן הבתים הגדולים יותר, שנבנו מבטון מזוין, פוצצו באמצעות מוקשים. "ראיתי טנק מיוחד מגיע עם ארגז גדול של מוקשים עליו. ראיתי אותם מסמנים "X" על עמודי התמך של הבתים שהם עמדו להרוס. כמה מהבתים קיבלו שישה או שמונה מוקשים. כל המוקשים התפוצצו באותו זמן".

 מאג'ד[אל-עת'אמנה] סיפר כי כששב ביום ראשון שלאחר מכן, ב-18 בינואר, גילה שביתו נהרס, יחד עם ארבעה בתים נוספים באותו גוש, שהיו בבעלות בניו וקרובי משפחתו. האשם דחלאן, שרואיין בנפרד, אישר כי היה עד להריסת שניים מבתי משפחתו של מאג'יד בידי חיילים באמצעות מוקשים נגד טנקים ולהריסתם של שניים אחרים בדחפורים. מאג'ד אמר כי מפני מוקשים מטעם חמאס פינו מהבתים בסך הכל 18 מוקשים נגד טנקים, שחלקם לא התפוצצו".

בשכונה המדוברת, עזבת עבד רבו, התבררה הטענה הקבועה של צה"ל, כי האוכלוסיה האזרחית משמשת "מגן אנושי", כנכונה. רק שמי שהשתמש בתושבים כמגן אנושי היה צה"ל, לא החמאס.

הנה מה שהיה לדו"ח אמנסטי לומר על מדיניות הפיצוץ של בתי מגורים:

"רבים מהבתים, המפעלים והחוות נהרסו באמצעות דחפורים, ובתים רבים נוספים נהרסו באמצעות מוקשים ישראליים נגד טנקים, כפי שניכר משיירי המוקשים שנותרו פזורים בשכונות ההרוסות ומדפוס ההרס המאפיין שיטה זו… כדי להרוס בתים באופן זה היה על חיילם לצאת מהטנקים, ללכת בין בניינים ולהיכנס לבתים כדי להטמין בהם את מטעני החבלה לאורך קירות התמך. הבחירה בשיטת פעולה זו מצביעה על כך שהחיילים חשו ביטחון רב בכך שאף חמוש פלסטיני לא היה בבתים אלה או סביבם. השיטה שנבחרה מלמדת אף על כך שהחיילים היו בטוחים גם בכך שמתחת לבתים אלה לא היו מנהרות שחמושים היו יכולים להשתמש בהן כדי ללכוד אותם, ושהבתים לא היו ממולכדים. לו העריכו החיילים כי נשקפות להם סכנות של ירי, פיצוץ או נפילה בשבי, לא היו מסתכנים ויוצאים מהטנקים כדי להניח את המוקשים בתוך הבתים."

ועדות אחרונה, של "שוברים שתיקה":

בשבוע שאנחנו שם, כל יום כמעט החרמ"ש נכנס לבית, זה לא היה די-ניינים, זה היה חרמ"ש ומאחר והיה חשד שהבתים ממולכדים – פוצצו את הבתים. פתחו חור כדי להיכנס דרכו ולא דרך הכניסה של הבית. כל הזמן היו פיצוצים ודי-ניינים הרחיבו את המגננים ואת הצירים, כל הזמן היתה פעילות הנדסה ללא הפסק, בבתים שאין שם אף אחד. זה היה מצחיק כי באיזה שהוא שלב אמרו, לא זוכר מי, נראה לי הסמ"פ שלנו או המ"פ עצמו, שרוצים שנהיה יותר אקטיביים בפלוגה ונעשה יותר. אז באמת נכנסו לבתים שאין שם אף אחד, במילא מתצפתים על הבתים האלה ואני אישית לא ראיתי, אולי המפקדים כן מצאו סיבה להיכנס לבתים האלה, אני לא ראיתי את הסיבה להיכנס לבתים בגזרה שאין בה איש ובמילא אנחנו מסתכלים על הבתים האלה נון סטופ. בכל זאת נכנסו לבתים ופוצצו ועשו נזק לרכוש, כי אנחנו ראינו רק רכוש, כאמור, לא היה שם אף אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אולי חשבו שיש שם אמל"ח, אני לא ראיתי סיבה לפעילות הזאת אבל כל הזמן הפעילות נמשכה".

מרגע הכניסה הקרקעית לעזה, הפעיל צה"ל שני סוכני הרס ראשיים, שניהם מחיל הנדסה: יחידת דחפורי די-9 ויחידת יהל"ם. הדחפורים מעכו, החבלנים פוצצו. קשה לדעת כמה מתוך 6,400 הבתים שניזוקו קשה או הושמדו כליל פוצצו בידי יהל"ם; קשה להאמין שמדובר בפחות מ-500. קצין בכיר ביהל"ם העיד: "אם היה מטע שחיילי חי"ר מוכרחים לעבור דרכו או כל מקום שיש חשש למכשול, היינו מכניסים את כוה הצמ"ה והורסים אותו עם D-9 או מפוצצים באמצעות מוקשי חבלה" (שימו לב לאופן האגבי שבו מדווחים פשעי מלחמה באתר רשמי של חיל ההנדסה). הנה עוד חוויות של חייל מילואים ביהל"ם ("קמתי התרחצתי פוצצתי").

בעיצומו של המבצע התפנה מפקד יחידת יהל"ם לפרוס בפני התקשורת, בגילוי לב ראוי לשבח, את הפילוסופיה המבצעית שלו: "אנחנו מאוד אלימים ומשתמשים בהרבה כוח איפה שצריך למול האויב ולא בוחלים בשום דרך למנוע מכוחותינו להיפגע".

כמה נחמד היה להיחשף לשמץ מן הפעילות הזאת של יהל"ם באחד מסרטוני ההסברה שגודשים את כלי התקשורת.

הסיבה המבצעית מאחורי ההרס

כפי שצויין קודם, מבצע "עופרת יצוקה" כולו נוהל תחת דוקטרינת א-דאחיה, מעין גרסת "הלם ומורא" מקומית שאמורה היתה לשתק את הטרור הפלסטיני לתקופה ארוכה (אופס, זה לא קרה, וטוב שמפקד המבצע בעצמו הודה בכך). אבל מיד לאחר המבצע נחשפו השיקולים המבצעיים הקונקרטיים שהצדיקו הרס כל כך מאסיבי של מבני מגורים. הם זכו לכינוי "היום שאחרי".

העדות הבאה, גם היא מ"שוברים שתיקה", מסבירה את המדיניות הזאת יפה מאד. יחידת יהל"ם נזכרת במפורש בדקה 4:50.

בקצרה, מדיניות "היום שאחרי" התירה ואף עודדה הרס מבנים וחישוף שטחים לצורך שיפור יכולות התצפית והאש באזור בעתיד. הורסים לך את הבית לא בגלל שהחבאת בו לוחמי חמאס או אמצעי לחימה, אלא בגלל הסיכון שתעשה כך בעתיד. מי שחושב שמדובר בבדותות של שמאלנים בוגדניים ייאלץ להכליל את צה"ל עצמו בהגדרה המפוקפקת הזאת. כחודש אחרי סוף המבצע הודה צה"ל, סוף סוף, שהרס הבתים הסיטוני בעזה לא היה מוצדק ושירת לא פעם רק את הצורך לפנות "קו ראייה":

"מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור. "נצטרך להתפתל הרבה כדי לנמק את ההרס הזה", אמר ל"הארץ" משפטן צבאי."

נזכיר שוב: על המלאכה המגונה הזאת – הריסת מגוריהם של אלפי אנשים כדי לשפר את קו הראייה של המפקד – ניצחו כוחות הנדסה, ובתוכם יחידת יהל"ם. על המרחק העצום בין הלך המחשבה הזה לבין דיני המלחמה מעיר דו"ח HRW:

"הרס רכוש אזרחי כדי ליצור "אזור סטרילי" שישפר את מעמדו הצבאי של תוקף בעימותים עתידיים אפשריים מפר את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אף שניתן להרוס באופן מוצדק אובייקט אזרחי המקנה יתרון צבאי ממשי ומוחשי, אובייקט אזרחי אינו הופך למטרה משום שהריסתו תספק לתוקף יתרון בהתקפה עתידית היפותטית, או בשל האפשרות שהאויב ישתמש בו בעתיד באופן שיהפוך אותו למטרה צבאית. היות שכל האובייקטים האזרחיים הם מטרות צבאיות בפוטנציה, היתר להרוס רכוש אזרחי על יסוד שימוש עתידי אפשרי, יש בו למעשה מתן הכשר להריסתם של כל המבנים האזרחיים. לכן, בעוד שניתן להרוס בית המכסה על פתח של מנהרה המשמשת לצרכי צבא, לא ניתן להרוס בית שבאופן היפותטי יוכל לשמש ביום מן הימים ארגונים פלשתיניים חמושים".

כל זה כמובן לא היה מרשים את פרופ' אסא כשר. ובכל זאת מעניין לבחון את האקרובטיקה של ההסברה הישראלית לאורך כל התקופה. ראשית, גיבשו תורת לחימה שמצדיקה הרס אזרחי מאסיבי והנחילו אותה לכוחות בשטח; כמו כן הועברו הנחיות להרוס ולפנות בתים שעלולים לשבש מבצעים עתידיים; במקביל הוכחשו בפומבי הן תורת הלחימה הזאת והן ההנחיות המבצעיות, וגובש קו תעמולה רשמי – מאחורי כל בית הרוס בעזה הסתתר מחבל או מטען ממולכד; ולבסוף, נסוג צה"ל עצמו מן הקו הזה והודה שההרס לא היה הכרחי ומוצדק.

כמה מחשבות לסיום

מבצע "עופרת יצוקה", בניגוד להסברה הרשמית, היה כשלון. העוצמה הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כיום מאפילה על עוצמתם בדצמבר 2008. רמת האימונים, הכמות והאיכות של אמצעי הלחימה, טווח הטילים – הכל הרבה יותר מאיים. עד כאן "ההצדקה המבצעית". המבצע גם לא היה הכרחי בנקודת הזמן שהוחלט לפתוח בו, שכן היו אופציות מדיניות מאד ברורות לחידוש הרגיעה; ישראל יירטה אותן במכוון. על כל זה כתבתי מספיק ואין טעם לחזור ולדוש בנושא.

הפוסט הזה לא עוסק ברקע ובהצדקה למבצע, אלא באירועים שהתרחשו כבר במהלכו, ממש כמו שדיני המלחמה אינם נוקטים עמדה לגבי ההצדקות להכרזת מלחמה אלא רק במגבלות החלות על הכוחות הלוחמים מרגע שהם פועלים בסביבה שיש בה אוכלוסיה אזרחית. שמיכת "המגן האנושי" שצה"ל מנסה למתוח עוד ועוד כדי לכסות על כל פגיעה בפלסטינים חפים מפשע – קצרה מדי, מרופטת מדי. אין בה כדי להסביר מקרים מובהקים של הרס של מאות ואולי אלפי בתי מגורים שלא היו מעורבים בלחימה ולמעשה נהרסו בשלב שכבר לא התקיימו קרבות באזור. ההרס הנורא הזה הוליד אסון הומאניטרי עצום-ממדים; ישראלים מעטים מאד באמת מודעים לממדי הסבל ברצועת עזה, שקשורים ישירות לתוצאות "עופרת יצוקה". המעטים שמודעים לכך מטילים את האשמה, כמובן, על החמאס. הטקטיקה הזאת היתה אולי מועילה במשהו אם ניתן היה להצביע על קשר סיבתי בין הסבל שנגרם לאוכלוסיה האזרחית בעזה לבין שיפור כלשהו באיכות החיים של תושבי הדרום בישראל, מאז שנת 2008. אבל אין שום קשר סיבתי כזה; תושבי עזה נהרגו ונפצעו לשווא, בתיהם נחרבו לשווא. תושבי הדרום ממשיכים לסבול מטחי רקטות לשווא (האמיצים שבהם גם אומרים את זה).

בתוך כל ההרס המיותר הזה, לחיל ההנדסה שמור מקום של כבוד; בעצם, המקום הראשון. ובתוך חיל ההנדסה, ליחידת יהל"ם המובחרת שמור כבוד משלה: החלוצים לפני המחנה, הפורצים צירים, המטמינים מוקשים, המפוצצים בתי מגורים. עם או בלי סיבה מוצדקת. לכן צורם כל כך הקמפיין התקשורתי, שתואר בראשית הפוסט, להאדרת שמה של יהל"ם בכל קצוות הארץ; מישהו אולי חושב שם שעוד כמה תמונות של לוחמים נועזים משתלשלים לתוך מנהרה עם פתיל חבלה בין השיניים יכולות למחוק את תמונות ההרס מעזה. הן לא.

"עופרת יצוקה" לא היה כל כך מזמן; בסך הכל שלוש שנים. יש להניח שמפקדים רבים ביהל"ם השתתפו בפעולות המתוארת כאן, ובחלוף זמן קצר, הצטלמו לסרטוני תדמית של דובר צה"ל. כך מלבינים פשעי מלחמה, גם אם חומר הניקוי הוא בצבע חאקי. הציבור קונה ומסתנוור. אפרופו הלבנה, אני מניח שגם חברת "תנובה", שאימצה את יהל"ם לחיקה, רואה דיבידנדים יפים מן המותג המנצח הזה. בינתיים כבר מתכננים אצלנו את הפלישה הקרקעית הבאה לעזה (המנהרות האלה לא יוצאות לנו מהראש) ודואגים לפמפם רעל לתוך הוורידים של חיילי יהל"ם. האיוולת הזאת כבר כתובה על הקיר באותיות של אש, ותוצאותיה הנוראיות כתובות תחתיה, באותיות קטנות יותר של אפר.

[פתרון החידה מתחילת הפוסט: אף אחד מהקטעים איננו לקוח מדובר צה"ל. שניהם מתוך כתבות תדמית על יהל"ם, אחת ב"ישראל היום" והשניה ב"כל העיר". למעשה, התיאורים של היחידה באתר דובר צה"ל מתונים וענייניים הרבה יותר מתיאוריה בעיתונות הלוחמת].

מתוך אתר דובר צה"ל, 10 במרץ 2012:

"בשנים האחרונות הובילו ב"ועדות ההתנגדות" שורה של פיגועי טרור נגד ישראל… בחודש אוגוסט האחרון הוביל הארגון את התקפת הטרור המשולב בכביש 12 הסמוך לאילת, בה נהרגו 8 ישראלים, בהם לוחם הימ"מ פסקל אברהמי ז"ל ולוחם גולני סמ"ר משה נפתלי ז"ל."

ההודעה הזאת פורסמה יום אחרי חיסול המזכ"ל של וה"ע ופעיל נוסף בעזה, בטענה שהארגון תיכנן להוציא פיגוע טרור בישראל, דרך סיני. מטרתה הברורה של ההודעה היתה לקשור את האשמה ההיפותטית הנוכחית לאשמה "מוכחת" בעבר (הפיגוע באוגוסט 2011).

דובר צה"ל משקר. מבצעי הפיגוע באוגוסט היו כולם מצרים; והתחקיר הצה"לי הסופי אינו מזכיר במילה את מתכנני הפיגוע. סיכום ההונאה והחורים הענקיים שבגרסה הרשמית הובא כאן.

עם עובדות אי אפשר להתווכח; לכן התועמלנים לא מתווכחים איתן – הם פשוט מתעלמים מהן, וממשיכים להפיץ כזבים. הנטייה הנוכחית היא להצביע על וה"ע כמתכנני הפיגוע ליד אילת, גם אם לא מבצעיו הישירים. גם הטענה הזאת לא נסמכת על בדל של ראיה (השליפה הקבועה – "יש דברים שאסור לדבר עליהם" – לא עושה עלי רושם). אבל בינתיים נשמטת הקרקע עוד ועוד מתחת לגרסה הרשמית; גם לתכנון הפיגוע לא היה לוה"ע כל קשר.

הנה כמה ידיעות ממקורות חוץ שהצטברו לאחרונה; אף אחת מהן, למיטב ידיעתי, למעט הראשונה, לא זכתה לפרסום בעברית.

ב-12 בנובמבר (3 חודשים אחרי הפיגוע) עצרו שלטונות מצרים אזרח מצרי בחשד לתכנון הפיגוע ליד אילת (כאן הידיעה בעברית, מקוצרת מאד). מוחמד איד מוסלה חאמד תואר כמנהיג של קבוצה איסלאמית מילטנטית בשם "ג'יהאדיסטים ותאקפירים", שהיתה מעורבת בפיגועים נוספים נגד תחנות משטרה מצריות בסיני.

ב- 20 בדצמבר הודיע ארגון בשם "אנסאר אל-ג'יהאד" על קיומו ולקח אחריות על הפיגוע ליד אילת ועל פיצוץ של צינור גז לישראל. הארגון נשבע אמונים למורשתו של אוסמה בן לאדן. בינואר נשבע הארגון אמונים למנהיג אל-קעידה הנוכחי, איימן אל-זוואהירי.

ב-5 בפברואר לקח "אנסאר אל-ג'יהאד" אחריות על פיצוץ נוסף של צינור גז לישראל. בהודעת הארגון נמסר כי הפיצוץ בוצע כנקמה על מותו בכלא, יום קודם לכן, של מנהיג הארגון, מוחמד איד מוסלה חאמד, אשר נעצר בנובמבר. הפירוש הטבעי של הדברים הוא שארגון "אנסאר אל-גי'האד" יצא מחלציה של קבוצת ה"ג'יהאדיסטים ותאקפירים", שהתגבשה לאחר הדחתו של מובארק. ואכן, בהכרזת היסוד שלו מוצג הנשיא המודח כאשם בסבלותיו של העם המצרי.

בדיווחים השונים נזכרים הקשרים האידאולוגיים בין הג'לג'לאת בעזה לבין ארגוני הג'יהאד בסיני. באף אחד מהדיווחים לא נרמז שלארגונים בעזה היה חלק בתכנון הפיגוע. באף אחד מהדיווחים לא מוזכר אפילו שמו של ארגון "ועדות ההתנגדות העממית".

למען הסר ספק, וה"ע הוא ארגון טרור. כשפעילי ארגון כזה הורגים אזרחים ישראלים, הם הופכים למטרות לגיטימיות של צה"ל. אבל כשהם לא הורגים אזרחים ישראלים, הם לא מטרות לגיטימיות. וכשממשלת ישראל מדביקה להם פיגוע שלא קשור אליהם, רק כדי לסחרר את הדרום לעוד מעגל ארור של דם ואש וקורבנות שווא, כולל ילדים פלסטיניים וכולל אזרחים ישראלים (כמו יוסי שושן ז"ל) – היא הופכת בעצמה לאויב מספר אחת של חפצי החיים כאן, משני עברי הגבול.

בפעם הבאה שמטוסינו יחסלו בעזה כל מיני "פעילים" ויגידו לנו שהם "תיכננו" פיגוע (אבל גם אחרי החיסול לא בטוח שלא יהיה פיגוע), אני מקווה שמישהו יתעורר בזמן וישאל שאלות. לפני שסופרים את הגוויות. ובינתיים, דובר צה"ל מתבקש למחוק את השקרים מהאתר שלו ומההודעות לעיתונות.

על ההגיון העקום של "ההסלמה המתוכננת" (כותרת מאמרו של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" היום) כבר כתבתי כאן בהרחבה, ואין לי מה להוסיף. במעגלי ההסלמה בעזה שישראל יוזמת, המטרה המוצהרת ("מניעת פיגועים", "ריסון מטחי הרקטות") אף פעם אינה המטרה האמיתית, משום שהפיגועים יוצאים מתי שהם רק יכולים, עם או בלי קשר לעזה (ולאחרון לא היה קשר לעזה, למרות השקרים החוזרים ונשנים של ישראל, וגם על זה כתבתי, הרחבתי וסיכמתי, וראו גם כאן), ומטחי הרקטות – נו, הם לא בדיוק מתמעטים אחרי החיסולים. להפך. המטרה האמיתית של מעגלי ההסלמה היא תמיד פוליטית, ועניינה להדוף סיכונים שנשקפים להנהגה הישראלית מבחוץ (יוזמות מדיניות ו/או התעצמות המאבק העממי) או מבפנים (זעם חברתי שמאיים להתפרץ). ומאחורי הקלעים תמיד ישנן גם סיבות כלכליות שהס מלהזכיר (מליון וחצי דולר זרמו לכיסיהן של רפא"ל ואלתא ביממה האחרונה).

"להפך" היא מילת המפתח במאמר הפרשנות של רוני שקד היום ב"ידיעות אחרונות". אפילו הדגשתי אותה בעיגול. אני שמח להביא דברים בשם אומרם ולחסוך מעצמי מלים מיותרות.

 

הערה לסיום. המאמר הזה, שפתיים יישקו – עד למשפט האחרון בו. שקד מכיר את השטח כבר הרבה שנים. טוב שהוא אומר את הברור מאליו: "החיסולים לא פגעו מאז עופרת יצוקה ביכולת המבצעית של הארגונים בעזה, לא בכושרם ולא במוטיבציה שלהם. להפך." אבל מה הוא מסיק מן ה"להפך" הזה? שאולי יש מטרות אחרות להסלמה? חלילה. זאת אין להעלות על דל המחשבה.

נותרה התשובה השחוקה והמופרכת – קברניטי ישראל מטומטמים סדרתיים, שיורים לעצמם (כלומר לנו) ברגל עוד פעם ועוד פעם. את זה לא מנומס להגיד. הפרשן נקלע למילכוד: האמת בלתי נסבלת, והשקר מעליב. על כן נחתם המאמר בפליק-פלאק קונצפטואלי מהמם: "ההידברות יכולה להיות גם באמצעות איום ישיר נגד החמאס כדי לאלצו לפעול נגד ארגוני האיסלאם הקיצוני, אחרת ישראל תצטרך להמשיך לבצע חיסולים ממוקדים – הפוגעים בסופו של דבר באזרחי ישראל".

Holy baloney. הבנתם מה קורה פה? אם לא תהיה הידברות, ישראל "תצטרך" להמשיך לפגוע באזרחי ישראל. פשוט לא תהיה לה ברירה. אנחנו יודעים שהחיסולים לא יעילים, אפילו "להפך". אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך ללחוץ על החמאס – "תשמעו, חבר'ה, בגלל שאתם לא רוצים הידברות, יוצא שאנחנו משתקים את הדרום ובעצם נלחמים באזרחים שלנו. זה לא עסק. אולי תוותרו?" – וכיוון שהוא לא נכנע, אין ברירה, מדינת ישראל צריכה להמשיך לדפוק את אזרחיה.

עיתונאים ואנשי ציבור חיים כל כך הרבה שנים בתוך ענן של קלישאות, שגם כאשר הם מפיקים ממוחם גולאש כאוטי כזה של נונסנס, הם לא מבחינים בכך. אבל אזרחים חושבים אינם חייבים להיות כפותים למסגרות החשיבה האלה, וזכותם המלאה לשאול את השאלות הנכונות ולעצור את הרכבת שמוליכה אותם שוב ושוב אל חוסר האונים והתקווה.

[פוסט ארוך – מאילת לרוטשילד ובחזרה]

– זוכר את הפיגוע ליד אילת ב-18 לאוגוסט?
– כן.
– אז עכשיו נודע סופית שהמחבלים לא היו קשורים לעזה.
– מה פתאום. הם יצאו מעזה.
– לא, הם לא יצאו.
– כן יצאו.
– לא.
– טוב, אז ההוראה יצאה מעזה. חיסלנו את האחראים לפיגוע.
– לא, ההוראה לא יצאה מעזה. חיסלנו אנשים שלא קשורים לפיגוע.
– טוב, אז אם הם לא קשורים לפיגוע הזה, הם קשורים לפיגוע אחר. מה זה חשוב? חיסלנו אנשים שהגיע להם למות.
– למה דווקא עכשיו הגיע להם למות, למה הגיע לילד בן שנתיים למות איתם, ולמה דווקא שעתיים אחרי פיגוע שהם לא היו קשורים אליו?

* * *

ימים קשים עוברים על חסידי תיאורית האין-קונספירציה. המציאות שבה ומוכיחה להם שהם טועים, אבל הם נאחזים בכל קש חולף כדי לא לטבוע; הכל כשר כדי להצדיק בדיעבד את החיסול של מי שלא היה קשור לפיגוע באילת.

הו, האירוניה. אות הקלון הנצחי של תיאוריות קונספירציה – הטענה שאי אפשר להפריך אותן, שתמיד יימצא "טריק" להציל את כבודן – דבק דווקא על מצחה של התיאוריה הנגדית, תיאורית האין-קונספירציה-ובסך-הכל-תקפנו-את-מי-שתקף-אותנו. אני מניח שגם אם יתפרסם סרטון וידאו של בכיר באל-קאעדה שייקח אחריות על הפיגוע, יהנהנו מולו בידענות חסידי האין-קונספירציה ויאמרו "בטח, בטח, הרי הוא מקבל משכורת מועדות ההתנגדות העממיות". בשלב הזה נראה שאין שום דרך להוכיח לאנשים כאלה שחמשת האנשים שחוסלו ב-18 לספטמבר בעזה לא היו קשורים לפיגוע ליד אילת. חבל להשחית מלים נוספות.

להבדיל, את תיאורית הקונספירציה הנוכחית, כמו שכתבתי ארבעה ימים אחרי הפיגוע, היה קל מאד להפריך. כל מה שהיה נחוץ לעשות הוא לפרסם את שמות המחבלים שנהרגו בפיגוע ולספק ראיות לזיקה שלהם לעזה. זה כבר לא יקרה. עכשיו זה סופי.

תזכורת

בין 10 ל-15 מחבלים השתתפו בסדרה של פיגועים משני עברי הגבול ליד אילת. המחבלים הרגו 8 ישראלים. צה"ל הרג 6 מהם ובמהלך המרדף בתוך סיני הרג גם 5 חיילים מצרים. שעה קלה לאחר הפיגוע קבע שר הביטחון שהמתכנן והאחראי הוא ארגון הועדות העממיות (וה"ע) בעזה ("יהיה תג מחיר על האירוע הזה ותהיה מכה חזקה בעזה. ברור כי התכנון הגיע מארגוני הטרור בעזה. אנחנו לא נעבור על זה בשקט.") חיל האוויר הוזנק והפגיז בית מגורים ברפיח; מההפגזה נהרגו 5 בכירים בוה"ע ותינוק בן שנתיים. במעגל ההסלמה שפרץ בעקבות כך, אליו נסחפו גם הגי'האד האיסלאמי והחמאס, נהרגו 27 פלסטינים וישראלי אחד, והוא הותיר אחרי עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות, בעיקר בעזה.

הגרסה הרשמית – והפקפוקים

תוך דקות ספורות מהיוודע דבר הפיגוע, הופצה גרסה אחידה בכל כלי התקשורת. על פי הגרסה הזאת, גם מתכנני וגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה. נתניהו וברק בדבריהם לתקשורת אומנם התרכזו רק במתכננים, אבל בגרסה המפורטת יותר שמערכת הביטחון העבירה לכתבים ולפרשנים הצבאיים נאמר מפורשות שגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה (וחצו את הגבול דרך סיני). אני מדגיש את הנקודה הזאת כי כל מי מיני סנגורים-בגרוש שניסו להציל את הגרסה הרשמית (לנוכח הפקפוקים) טענו שבעצם אף אחד לא דיבר על זהותם של מבצעי הפיגוע.

דיברו ועוד איך: ערוץ 2, ynet, ואללה, רון בן ישי, אלון בן דוד. כולם אמרו: המבצעים יצאו מעזה. הם לא המציאו את זה; הם פשוט לעסו לציבור את מה שקיבלו בכפית מן המקורות שלהם במערכת הביטחון, בלי לפקפק לרגע. הציבור, כמובן, בלע ללא היסוס.

לא יותר משלושה-ארבעה כותבים באינטרנט פיקפקו בגרסה הרשמית. ארבעה ימים אחרי הפיגוע העליתי פוסט ראשון וחודש אחריו העליתי פוסט שני, מקיף יותר, שמסכם את כל החורים והתמיהות. לא אחזור כאן על הדברים שכתובים שם; זאת רק תזכורת, להצגת התמונה המלאה.

אצטט כאן רק את ההסבר האלטרנטיבי שהצעתי לאירועים:

"ממשלת ישראל  ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי."

התחקיר הצה"לי ממוטט את הגרסה הצה"לית

ב-21 בספטמבר, בשקט בשקט, בלי שאף אחד כמעט שם לב, פירסם הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, ממצאים ראשוניים מתוך תחקיר צה"ל שנעשה על הפיגוע. הכותרת: "כל המחבלים היו מצרים". קבורת חמור נאה לגרסה הרשמית, לפחות לחלק הביצועי. הפרסום גם הבהיר מדוע נותרה השאלה שלי – מהם שמות המחבלים? – ללא מענה. השמות היו מצרים, לא עזתיים, ולכן לא פורסמו.

מוזר, אבל לא מפתיע, שאף כלי תקשורת אחר לא התייחס לפרסום הזה. והנה אתמול הנחית פישמן את הפצצה במלואה – מסמך מקיף על מסקנות התחקיר הצה"לי. המסקנות מביאות לקבורת חמור נאותה גם את הטענה שמתכנני הפיגוע היו אנשי וה"ע בעזה. הכותרת אומרת הכל: "טעות באויב". הנה עיקרי הדברים:

"זה בעצם ספר עם עשרות עמודים, עם תצלומי קרקע וסימונים טקטיים של מיקומי כוחותינו והאויב בכל נקודת זמן. ולכל תצלום צמוד הסבר: מי עשה מה, מי הלך לאן, מי שגה והיכן. דרמה וטרגדיה משמשות בערבוביה עם רשומון יבשושי של תחקיר צבאי. אבל כשמסיימים לקרוא את הספר נחשף חור שחור, ענקי, שהותירה אחריה עוד קונספציה שקרסה. הנחנו מארב כדי ללכוד קבוצת טרור עזתית, ונפלנו למארב של מי שמכונים היום "סינאווים", תושבי סיני.

הקונספציה היתה פשוטה: עוד פיגוע עומד לצאת מעזה דרך סיני לישראל. מה שמכונה "ציר החית" (עזה-סיני-ישראל). יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים, שיכולתם המבצעית מוכרת לצה"ל ולשב"כ. אלא שכאן נחתה ההפתעה: במקום האויב המוכר צץ שד חדש… לשד הזה של הג'יהאד העולמי יש אידאולוגיה ויכולות שונות. הוא לוחם אחרת ומתנהג אחרת. ואותו שד פתח ב-18 באוגוסט עידן חדש על גבול ישראל-מצרים.

אף אחד מגורמי הביטחון לא  נתן התרעה על כך שהפיגוע הצפוי – וידעו שהוא עומד להתרחש – יבוצע על ידי גורם איסלאמי קיצוני בסיני."

נדרשות לפישמן הרבה מלים כדי לפורר את הגרסה הרשמית ("הקונספציה", בלשונו); אולי מפני שגם הוא חטא והתפתה לה. צריך להבין דבר מתוך דבר. סוף הציטוט פוטר את העזתים מביצוע הפיגוע. הפיסקה השניה, באופן עקיף, פוטרת אותם גם מן התכנון ("יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים… אלא שכאן נחתה הפתעה… אויב חדש… ג'יהאד עולמי"). גם ההקשר והאווירה מעבירים את המסר: הרעיון העיקרי במאמר של פישמן הוא ההצטלבות בין כמה וכמה גילויים של השפעה איראנית-ג'יהאדיסטית באזור –  (ההתקפה על שגרירות ישראל בקהיר, ניסיונות ההתנקשות של איראן בבכירי המשטר הסעודי, הפיגוע ליד אילת, ההתנצלות הישראלית, עסקת שליט, הגדר על גבול סיני).

אף מילה על התוצאות המחרידות של ה"טעות באויב" ב-18 באוגוסט – הרג וסבל מיותרים לחלוטין. ובכל זאת, פישמן ראוי לקרדיט הרבה מעל לעמיתיו: כשהוא מפשל, הוא לפחות מציג בפני הקוראים את העובדות הנכונות, ללא כחל ושרק, ונותן להם להבין לבד. שאר הכתבים והפרשנים הצבאיים פשוט שומרים בסוד עובדות שיחשפו את ערוותם בפומבי. על הכאה על חטא בכלל אין מה לדבר.

החרדה הילדותית מקונספירציות

הישראלים עוצמים עיניים בכוח. החרדה הזאת, של האזרח הממוצע, דומה מאד לסירובו של הילד לקבל את האפשרות שאביו או אמו פועלים לפעמים להזיק לו, מתוך ידיעה ברורה. זה פשוט לא ייתכן; עצם המחשבה שהמנהיג או ההורה מפקיר אותנו חסרי מגן מול כוח הרסני היא בבחינת טאבו שיש לגרש מן התודעה. התגובה החרדתית הזאת מסוגלת לדחוף אנשים בוגרים, ולא רק ילדים תמימים, להלך מחשבה אירציונלי לחלוטין, שכל תכליתו לשמר את "הסדר הטוב" והביטחון המנחם בטוהר הכוונות של המנהיג/הורה.

רשות הדיבור למגיב מס' 51 בפוסט הקודם שלי על הפיגוע:

"ארה"ב אומרת שהוועדות העממיות היו אחראיות (חלקית) לפיגוע. המצרים אומרים שעזתים היו שותפים בפיגוע. ישראל, הן בגרסה הראשונית, והן בגרסה האחרונה, טוענת שהוועדות העממיות אחראיות לפיגוע. אלה הן הראיות שקושרות את הוועדות העממיות לפיגוע (בהיעדר לקיחת אחריות, מישהו ציפה להקלטה חשאית של ראש הארגון שאומר שהוא אחראי לפיגוע? לאיזה ראיות מוחצות אפשר לצפות מרגע שאין לקיחת אחריות?). הראיות הן ששלושת המדינות המשמעותיות בהקשר הזה קושרות את הוועדות העממיות (ארה"ב וישראל) או "עזתים" באופן כללי (מצרים) לפיגוע."

הבנתם? הראיות לכך שהעזתים שותפים בפיגוע הן שפוליטיקאים וגנרלים אומרים את זה. הנה אירציונליות אינפנטילית בטהרתה. ככה אומרים המבוגרים, סוף פסוק.

מגיב מס' 51 נמצא בחברה טובה. גם פרשנים בכירים צועדים בעיניים עצומות אחרי מנהיגיהם. הנה רון בן ישי מפיק פנינה של חשיבה רציונלית בפרשנות על הפיגוע:

"כעת היעדים העיקריים לסיכול הם בכירים שמנסים ליזום פיגועים דרך סיני. המחיר שאנו משלמים הוא התלקחות ירי רקטות אחרי כל סיכול ממוקד. סביר להניח שככל שהסיכולים הממוקדים יהיו תכופים ומוצלחים יותר, כך תגבר ההרתעה שהם מייצרים וירי התגובה יפחת."

הבנתם? אומנם עד היום כל הניסיון מוכיח שהמחיר שאנחנו משלמים על הסיכולים (ובהקשר הנוכחי – רצח של אנשים שאינם קשורים לפיגוע) הוא התלקחות ירי רקטות. לכן (= מילה שמציינת נביעה לוגית) סביר להניח שככל שנרבה בסיכולים, תגבר ההרתעה וירי הרקטות יפחת. מין אינדוקציה הפוכה כזאת.

ועכשיו למציאות. מנהיגים, כמו הורים, אינם תמיד-תמיד שוחרי טוב. הרבה יותר מהורים, מנהיגים הם יצורים מוכווני-אינטרסים, שחותרים כל הזמן להתאים אמצעים (החלטות, מדיניות) למטרות. אם טובתו של האזרח עולה בקנה אחד עם האינטרס של השלטון, יפעל זה באופן שייתפס כמוסרי או הגון. אבל זו אחיזת עיניים; ברגע שהאינטרס השלטוני אינו חופף את טובתו של האזרח, נרמסת טובה זו ללא נקיפות מצפון. כך גם לגבי אמירת אמר או שקר: פוליטיקאי יאמר אמת לאזרח אם ייצא לו מזה משהו, ולא משום שהוא מכיר בערכה הסגולי של אמירת אמת.

הדברים האלה לכאורה מובנים מאליהם. אבל איכשהו יש לרבים קושי לתרגם אותם למסקנות צלולות כשהדברים קרובים אל חיינו. אפריורית, תיאורית קונספירציה איננה טובה או גרועה מכל תיאוריה אחרת. אם כל תיאוריה של התנהגות פוליטית חייבת למצֵע בין מעשים למטרות, תיאורית קונספירציה נבדלת מתיאוריות אחרות בכך שהיא (א) מייחסת לפועלים מודעות למטרות, ו-(ב) טוענת שהמטרות הוסתרו מהציבור. זה כל ההבדל, והוא לא כזה מכריע. חלק גדול מהזמן, אולי רוב הזמן, פוליטיקאים מודעים למטרותיהם. וכמו שנאמר קודם, הם משועבדים לאינטרסים. אם האינטרס שלהם, במצב עניינים מסוים, הוא להסתיר את המטרות האמיתיות של המעשה הפוליטי, הם יעשו זאת. בשני צעדים קלים, אם כן, ניתן לעבור מתיאוריה לא-קונספירטיבית לתיאוריה קונספירטיבית. ושוב נדגיש: שני הצעדים האלה נתונים לאותם קריטריונים של תיקוף שחלים על כל הסבר.

באופן אישי אין לי חיבה מיוחדת לתיאוריות קונספירטיביות; אין לי גם חיבה הפוכה. החיבה היחידה שלי היא לתיאוריות טובות: תיאוריות שמסבירות מקסימום עובדות באמצעות מינימום הנחות, ושחוזקן של ההנחות ניתן לאישוש עצמאי.

כמה התנגדויות קלושות

להלן, שוב, העובדות:

א. יוזמי ומבצעי הפיגוע באילת לא היו קשורים לשום ארגון טרור בעזה.
ב. ההנהגה הישראלית (בעידוד התקשורת) שיקרה לציבור.

בשלב הזה של הדיון, אני מניח ששתי הטענות האלה הוכחו מעל כל ספק סביר (מי שלא השתכנע מן הראיות שהובאו למעלה ובשני הפוסטים הקודמים – כבר לא ישתכנע מכלום). אזרח סביר אמור כעת – אחרי שגמר לרתוח מזעם על (ב) – לשאול את עצמו: למה שיקרו לי?

תיאורית הקונספירציה מציעה הסבר. תאהבו אותו או לא – הוא הסבר. ההסבר אומר כך: התלכדות של נסיבות מאד מציקות מאיימות על יציבות הממשלה בישראל, ואולי גם על יציבות המבנה החברתי-פוליטי. בקיצור נמרץ לחלוטין, מדובר בעצמאות הפלסטינית והצפי להתקוממות פלסטינית-עממית בספטמבר; המאבק החברתי הפנים-ישראלי וערעור יסודות הכלכלה הניאו-ליברלית; והאיום בקיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון. כל אלה יצרו אינטרס רב-עוצמה של השלטון להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנו,  מאחריותו למשבר החברתי העמוק ומקוצר ידו לתת מענה אמיתי לדרישות המאבק. הצתת עימות עם אויב חיצוני, שמטיל פחד על אזרחי ישראל, דוחקת את הביקורת הפנימית הצידה ומאחדת את העם בתמיכה ללא-סייג בשלטון. ברור שהחלטה כזאת חייבת להישאר חסויה מהציבור, שאין לו שום חפץ לשמש בשר תותחים במלחמת ההישרדות של השלטון. זאת התשובה לשאלה – "למה שיקרו לי?".

אחת ההתנגדויות המביכות בעילגותן לתיאוריה הזאת הצביעה, בתרועת ניצחון, על כך שבניגוד לתיאוריה הקונספירטיבית, אירועי ספטמבר ברשות הפלסטינית לא התלקחו למהומות דמים המוניות. הכשל כאן בסיסי לגמרי – בלבול בין כוונות לתוצאות. למה הדבר דומה? א' הולך ברחוב ורואה את ב' ו-ג' צועדים לפניו, ולפניהם בור עמוק. ואז הוא רואה את ב' דוחף את ג' לכיוון הבור. למרבה המזל, באותה שניה ממש ג' מועד על מרצפת רופפת ונופל הצידה, וכך ניצל מן הבור. הצופה א' מסיק: כיוון שלא הושגה התוצאה, אין שחר לטענה ש-ב' התכוון להפיל את ג' לתוך הבור. המסקנה כמובן מופרכת.

תיאורית הקונספירציה לא התחייבה בנפשה שיהיו מהומות דמים בספטמבר (למעשה, התפללתי כמו רבים אחרים שהכרזת המדינה הפלסטינית תעבור בשקט). אבל היא כן טענה שהניסיון לעודד מהומות כאלה מסביר, בחלקו, את השקר התעמולתי של ישראל בנוגע לפיגוע ליד אילת.

מה לגבי המחאה החברתית? האם צלחה הקונספירציה או לא? כאן ההערכה היא לגמרי בעיני המתבונן. יש הרבה שסבורים שהמחאה "איבדה גובה", "גמרה את הסוס", וכו'. החודשיים האחרונים היו גדושי אירועים (ולאחרונה – שחרור גלעד שליט) שכל אחד מהם יכול היה לגרוע מן התנופה של המחאה; ההסלמה בגבול הדרום אולי תרמה את חלקה. מצד שני, המחאה הזאת מנוהלת בחוכמה על ידי אנשים שצפו מראש כל ספין בטחוני אפשרי, ולכן גם נערכו בהתאם. בחודש הקרוב נראה באמת האם יש ממש בתחזיות השחורות האלה או לא. בכל מקרה, העובדה שהמציאות לא הסתדרה לפי הפנטזיות של שקרני ההנהגה שלנו לא מעידה שלא היו להם פנטזיות; לכל היותר היא מבליטה נקודה מוכרת – המנהיגים שלנו לא למדו דבר ועדיין מתייחסים לכולנו כמו אל עדר של טפשים.

למרות הניסיון של הימין לצייר את תיאורית הקונספירציה כהזייה שמאלנית-קיצונית, התיאוריה הזאת הסתובבה בשטח לא מעט, ופה ושם גם ביצבצה בדבריהם של פרשנים שעוד נשאר להם משהו בין הרגליים. כך כתב-הזהיר הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי, ב-1 באוגוסט:

"מה עושים בכל זאת? הפוליטיקאים שלנו מספיק צינים כדי ליזום מהלך מדיני או ביטחוני מעושה כדי להרוס את המחאה שמאיימת להפיל אותם. אנחנו כאן כדי להתריע מפני האפשרות הזו. כל מזימה כזו תיבחן בשבע עיניים, רבותי. כל חימום גבולות מיותר בימים האלה יעורר חשד מיידי. כל איום ביטחוני שתמציאו לנו ייבדק. כל יוזמה צבאית תתקבל בסקפטיות דווקא בימים אלה. העם לא טיפש והוא הוכיח את זה בשבועות האחרונים.

יש לי דוגמא מהחיים: ב-3 בספטמבר 2000 נכנס אריה דרעי לכלא. חסידיו הקימו מחוץ לשערי כלא מעשיהו את ישיבת "שאגת אריה". עשרות אלפי אנשים פקדו את המקום והבטיחו להישאר שם שנתיים, עד לשחרורו. מתי המאהל התקפל? ב-29 בספטמבר 2000, כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה. אם יורים לא מוחים, וההפך."

כמו שאומרים, לא נגענו.

מפלט אחרון: איוולת או שגגה

אבל יש כאלה שעוד לא השתכנעו. הם מכירים בנכונות של טענות (א) ו-(ב), אבל מציעים הסבר לא-קונספירטיבי. למשל: המנהיגים שלנו זאת חבורה של דבילים נטולי כושר-חיזוי מינימלי; להלן, "הסבר האיוולת". מה שמטריד בהסבר הזה הוא שהוא חוזר שוב ושוב, עם כל הסתבכות ישראלית בגבול עזה או לבנון, במשט או בתקרית דיפלומטית מביכה. תמיד הוא שם, נוח לשליפה; האיוולת תנקה ותטהר כל עוון. לישראלים לא מעטים, ההסבר הזה הוא כמעט רפלכס מותנה.

לפני חצי שנה כתבתי כך על הרפלכס הזה:

"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?"

אחרי הפיגוע באילת, הגירסה הבולטת של ההסבר הזה היתה: "אי אפשר להפציץ במצרים, אז מפציצים בעזה". אבל איך זה מסביר את ההסלמה המכוונת, את הכנסת החמאס למעגל הדמים, נגד רצונו המוצהר? גם זה תוצאה של מדיניות "המפציץ האוטומטי"? אם צה"ל יודע שמאחורי הפיגוע עומד גורם בסיני ולא ועדות ההתנגדות העממית; ואם בכל זאת תוקפים אותן כדי לייצר מראית עין של נקמה; מה משרתת המשך ההסלמה והפגיעה באנשי חמאס – זולת ליבוי האש בדרום עד לרמה שתשתק את סדר היום הלאומי לחלוטין?

הנה כך מוצא עצמו מכחיש-הקונספירציה עד חורמה. הוא יודע שצה"ל חיסל אנשים שאינם קשורים לפיגוע, הוא יודע שישראל סוחפת למעגל ההסלמה את כל הארגונים בעזה (המהלך בעל ההשלכות הקטלניות היה חיסול פעיל הגי'האד האיסלאמי, שכביכול מימן את הפיגוע באילת – אותו פיגוע שלא היה קשור לעזה); הוא גם יודע היטב מה ירוויחו השלטון, מערכת הביטחון והאליטה הכלכלית של ישראל מהמשך ההרג וההרס בדרום; ועדיין, הוא מתעקש שהקו היחידי שמחבר בין כל הנקודות האלה הוא איוולת ושיקול דעת מוטעה.

אוויל באמונתו יחיה.

אה, כן, והיתה עוד תיאוריה: "טוב, אם הם לא אחראים לפיגוע הזה, אז הם אחראים לאחרים והרוויחו ביושר את מותם." אבל זאת לא יכולה אפילו להיחשב תיאוריה, משום שהיא לא עונה לשתי שאלות בסיסיות: למה חיסלו את מנהיגי ועדות ההתנגדות העממיות מיד אחרי הפיגוע ולא בכל זמן אחר, סמוך יותר לפיגועים האחרים שהם הוציאו? ושנית – למה שיקרו לנו? למה קשרו ביניהם לבין הפיגוע באילת? אם ממילא מדובר במחבלים "בני מוות" שאף ישראלי לא היה מגנה את הריגתם, מדוע התעקשו לקשור ביניהם לבין פיגוע שלא היו מעורבים בו?

שוב איוולת. אהה.

ובינתיים, בזירה החברתית, השקרים שקופים

ובכל זאת, הישראלים לא כאלה תמימים. בכל הקשור למדיניות פנים, בנושאים של חינוך ובריאות, קשרי הון-שלטון ואינטרסנטיות פוליטית – הם יודעים יפה מאד לזהות את השקרים והמניפולציות של מנהיגיהם הנבחרים. היחס הזה משתקף גם בעיתונות: הביקורת על השלטון בנושאי חברה וכלכלה היא חריפה וממוקדת, והגישה הבסיסית כלפי כל התבטאות של פוליטיקאים היא חשדנות בריאה. מנגד – בנושאי ביטחון ומדיניות ישראל בגדה ובעזה, צריך לחפש בנרות כדי למצוא עיתונות ביקורתית. ובשנים האחרונות, אפשר לראות את ההבדל הזה גם בטוקבקים באתרי החדשות.

עצרתם פעם לחשוב על הפער האנומלי הזה? איך זה שיש לישראלי הממוצע כל כך הרבה ביקורת על מה שהממשלה עושה (והורסת) במערכת החינוך, בתשתית הכבישים, בשמירה על שטחים ירוקים, בהפקרת אוכלוסיות מוחלשות, אבל כשמדיניות הביטחון עומדת על הפרק – הוא מזדרז לעמוד דום ולהצדיע? איך אפשר להיות כל כך ספקן כלפי כל מילה של פוליטיקאי שמכהן כשר תשתיות או שיכון, אבל לאבד כל שמץ ביקורת כלפי דבריו של שר הביטחון? והרי לפעמים מדובר באותו אדם, שממלא תפקידים שונים בממשלות שונות! מה נראה לכם; שבכניסה ללשכת שר הביטחון מזריקים לבאים "סם אמת" ונוטלים מהם את היכולת לשקר? ובאשר ללובשי המדים והגנרלים, בשירות פעיל או בדימוס – האם הם חיים ביקום נפרד משלנו, שאין בו אינטרסים ולחצים ותככים, וכל מה שעומד לנגד עיניהם, יומם וליל, הוא הגנה על חיינו?

הסיבות לפער הזה בין הגישה הספקנית כלפי מדיניות פנים לעומת הגישה הצייתנית כלפי מדינות החוץ ראויות לדיון נפרד. גורם אחד שכדאי לתת עליו את הדעת הוא הפחד, וליתר דיוק, הפחד המהונדס. דוברי מערכת הביטחון אמונים על ליבוי פחדים וחרדות בציבור. לפחדים האלה יש בסיס אובייקטיבי כמובן: הטרור מכה בישראלים שוב ושוב. ועדיין אין להכחיש שקיימת תעשייה שלמה של הפחדה סביב האיומים החיצוניים לישראל – חמאס, חיזבאללה, איראן, פעילי שלום רחמנא ליצלן – שניזונה ומתפרנסת מניפוח חסר-פרופורציה של האיומים האלה.

וכשהלב פוחד, השכל בתחתונים. לציבור מפוחד אפשר למכור הרבה יותר לוקשים מאשר לציבור שמבין לאשורה את רמת הסיכון הנשקפת לו. מהסיבה הזאת קל הרבה יותר להריץ על הציבור הישראלי ספינים בטחוניים מאשר ספינים כלכליים. יש עוד סיבות, שקשורות לחשיפה למידע: מידע בטחוני או כזה שמוצג כ"בטחוני" עובר סינון קפדני מאד, כולל צנזורה עצמית בכלי התקשורת, כך שהתמונה המגיעה לציבור חלקית מאד בהשוואה לתמונה שיש לו אודות סוגיות כלכליות וחברתיות. כאמור, ניתוח הסיבות לפער הזה ראוי לדיון נפרד.

מכל מקום, באשר לקיומו של הפער – אין ספקות. ודומה שגל המחאה החברתית רק העצים אותו. אחת התוצאות המבורכות של המאבק, כבר כעת, היא חידוד חוש הביקורת של הציבור כלפי תעמולה שלטונית בנושאי כלכלה וחברה. נתניהו וחבריו כבר לא יכולים לזרוק לנו מנטרות כמו "הגברת התחרותיות" ו"הסרת חסמים ביורוקרטיים" מבלי שנראה דרכם את השקר; מבלי שנבין שגם הם מכשירים לריכוז הון בידי מי שכבר יש לו די והותר. זה היה לא פחות ממרגש לראות את הספינים של נתניהו – החל ממסיבת העיתונאים ה"דרמטית" שבה הוכרז על כל מיני "הטבות" (מישהו עוד זוכר אותן?), דרך חוק הוד"לים, ועד לועדת טרכטנברג – מתרסקים מול ציבור נחוש, מושכל וביקורתי, שהבין מיד – וברמת פירוט מעוררת השתאות – בדיוק איפה גלומה התרמית שבהם.

עד כדי כך מגיעה הבגרות הפוליטית של הציבור בענייני פנים, שאין לו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה משכנעות; החשד בפוליטיקאים מאזן ואף גובר על הרתיעה מלייחס להם כוונת זדון נסתרת. דוגמה קטנה וכמעט טריביאלית מן הזמן האחרון היא ההחלטה להעלות את שכר השוטרים ב-40% החל מן ה-1 לספטמבר (ותוספת במענקים) – החלטה שהתקבלה בעצם ימי המאבק החברתי. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הקשר המתבקש – השלטון מבקש לבצר את תמיכת הזרוע שמופקדת על ריסון, צמצום ואולי אף פירוק המחאה באמצעים אלימים. לא רק בלוגרים עירניים הבחינו בכך – הטוקבטקיסטים עצמם תפסו את העניין מהר מאד. העיתוי אמר הכל.

מה זאת אם לא תיאורית קונספירציה בזעיר-אנפין? לנוכח התסיסה החברתית שמופנית כלפיו, השלטון נוקט בצעד בלימה (הקפצת שכר השוטרים) שמטרתו האמיתית (הבטחת הנאמנות של כוחות האכיפה לשעת משבר) מוסווית מאחורי רטוריקה של צדק חברתי (פיצוי השוטרים על שחיקת שכרם). המקרה עצמו אולי נראה שולי וטריביאלי, אבל דווקא משום כך הוא ממחיש את הטענה הראשונית שלי: אין לנו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה, למעשה אנחנו מאמצים אותן ביום-יום לעתים קרובות. איפה יש לנו קושי לעשות את זה? כשהקונספירציה היא של בכירי מערכת הביטחון, וכשהאיצטלה הרטורית, המוצהרת, פורטת על הנים הרגיש-כל-כך של כולנו – "הגנה על חיי אזרחינו". או אז קשה לנו מאד להציץ מתחת לאיצטלה.

הנה תירוץ אפשרי: קשה לנו להאמין שמנהיגינו רוקמים מזימות שעולות בחיינו; קל לנו יותר להאמין שהם רוקמים מזימות שמרוששות אותנו או מותירות אותנו ללא דיור בר-השגה. אבל התפיסה הזאת, כאילו מדיניות בטחונית נוגעת לחיי אדם, ומדיניות חברתית רק לאיכות החיים – היא אשליה. אינספור החלטות כלכליות וחברתיות מסוגלות להכריע חיי אדם לכאן או לכאן. כשהממשלה מייבשת את הרפואה הציבורית ובין השאר מביאה למחסור חמור בחדרי טיפול נמרץ – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא חוסכת בהוצאה ציבורית על שיפור תשתיות הכבישים – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא שוללת תקציבים ממוסדות טיפוליים בנוער במצוקה או בנשים בסיכון – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, אלא מאדישות. וכן, גם כשהיא יוזמת הסלמה לא הכרחית בגבול הדרום, כשהיא רוכשת ציוד בטחוני בהון תועפות להתמודד עם "איומים" שהיא בעצמה מייצרת – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, מאדישות. אנשי השררה מהלכים בתוך רשת סבוכה של אינטרסים, וחיי האזרח הם רק אחד מהם, ולא חשוב במיוחד.

אם הבנתם את זה כשאתם נאבקים על תוספת מיטות אשפוז, הגיע הזמן להבין את זה כשמוכרים לכם את סיבוב ההסלמה הבא.

טייק-הום מסג'

ב-18 לאוגוסט ביצעו פעילי ג'יהאד עולמי בסיני פיגוע אכזרי נגד אזרחים ישראלים. ממשלת ישראל ידעה שהם לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.

צירוף נסיבות ממוזל, ולא שכל או תבונה מדינית, מנעו את האפשרות שההסלמה בדרום תתפתח לכדי מלחמה בקנה מידה נרחב כמו "עופרת יצוקה". הנסיבות האלה כולן היו מחוץ לשליטת ישראל (הבידוד המדיני, האיבה הגוברת מן הצד המצרי, הביקורת בדו"ח פאלמר, היוזמה הפלסטינית באו"ם שישראל לא יכולה היתה להרשות לעצמה להצטייר כמי שמרסקת אותה באמצעים צבאיים). ואולם אף אחד לא ערב לנו שצירוף נסיבות כזה ישרור בפעם הבאה שמנהיגינו יחמדו להם שוב להשתעשע בהסלמה בגבול הדרום. על כל עשר הסלמות שמסתיימות "רק" ב-20-30 הרוגים, יש הסלמה אחת שגובה חיי מאות ואלפים. כל מלחמה מיותרת נולדה כהסלמה תמימה.

זאת החשיבות של אירועי אילת באוגוסט; זאת הסיבה שהקדשתי להם כל כך הרבה מלים ותשומת לב. את הלקח הזה אסור לנו לשכוח. הממשלה והצבא משקרים לנו, גם אם רק לעתים נדירות מתאפשר לנו להיווכח בזה. העובדה שחפים מפשע משלמים בחייהם על כך לא עצרה אותם מעולם, וגם לא תעצור את השקרים הבאים. די בעובדות לבדן, לא כל שכן בהסבר שלהן, כדי לנטוע באזרחי ישראל חשד כבד, חשד כרוני, בטוהר כוונותיו של השלטון; הן בזירה החברתית והן בזירה הבטחונית.

[עדכון מן ה-21 לספטמבר: היום, יומיים לאחר פרסום הפוסט הזה, מגלה אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" פרטים ראשונים מן התחקיר הצה"לי של האירוע. על פי התחקיר, ובניגוד לגרסה הרשמית עד כה, כל המחבלים היו אזרחים מצרים. התחקיר עומד מאחורי הטענה שועדות ההתנגדות העממיות תכננו את הפיגוע, גייסו, ציידו ואימנו את המחבלים].

לפני שבוע, ב-11 לספטמבר, פירסם ארגון ג'יהאד עולמי בשם "אנסאר ירושלים" הודעה שבה הוא נוטל אחריות על שרשרת הפיגועים ליד אילת ב-18 לאוגוסט, שבמהלכה נהרגו 8 אזרחים ישראלים ונפצעו עוד רבים. הידיעה הזאת לא הופיעה בשום כלי תקשורת ישראלי; היא לקוחה מאתר SITE שמנטר את הטרור האיסלאמי הגלובאלי (בקישור מופיעה רק כותרת הידיעה; הכניסה לאתר למנויים בלבד). היא הופיעה גם בעמוד הפייסבוק של "טרור ווטש" ולא עוררה עניין רב.

השתיקה התקשורתית בישראל סביב זהותם של מבצעי הפיגוע ליד אילת לא מפתיעה. התקשורת הישראלית התיישרה בצייתנות כמו-צבאית עם הגרסה הרשמית, שהפיצו שר הביטחון וראש הממשלה עוד ביום הפיגוע, לפיה המתכננים והמבצעים השתייכו לועדות ההתנגדות העממיות (וה"ע) בעזה. זאת, כזכור, היתה העילה למתקפה שחיסלה חמישה בכירים בארגון וגם ילד בן שנתיים; והיתה הגפרור שהצית את ההסלמה, אשר גבתה את חייהם של 27 פלסטינים וישראלי אחד, והותירה אחריה עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות.

אותה תקשורת ישראלית גם הבליעה, עד כדי הסתרה גמורה, את הודעת וה"ע, אחרי שראשיו כבר חוסלו ב"פעולת הנקם" של חיל האוויר, ולפיה לא היתה לארגון כל יד בפיגוע. הידיעה הופיעה במלואה רק באנגלית, בג'רוזלם פוסט.

הסדקים בגרסה הרשמית ביצבצו מיד; חוץ מכמה בלוגרים הזויים ומשוגעים, כולל אני, אף אחד לא פיקפק בנכונותה. הנה דוגמה מרהיבה לעומק השפעתה של משטרת מחשבות במשטר דמוקרטי לכאורה.

ב-22 באוגוסט, 4 ימים אחרי הפיגוע ליד אילת, פירסמתי פוסט בשם קונספירציה בדרום, שהעלה ספקות לגבי הגרסה הרשמית. הספקות התבססו מצד אחד, על היעדר מוחלט של ראיות לגרסה הזאת, ומצד שני, על ראיות נגדיות: התנערות וה"ע מהפיגוע, דברים מבולבלים וחושפניים שאמרה נציגת דובר צה"ל, הסתרת שמות המחבלים ההרוגים שגופותיהם מוחזקות בישראל, וגילוי, מן העיתונות המצרית, ששלושה מן המחבלים היו מצרים מסיני (ולא פלסטינים מעזה).

ההסבר הכמו-קונספירטיבי שהצעתי היה זה. ממשלת ישראל  ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי.

מאז חלף חודש. התקשורת כבר עברה הלאה, לא מפני שנסיבות הפיגוע ליד אילת סוף סוף הובררו; להיפך, הן רק הופכות חידתיות יותר. התקשורת עברה הלאה כי כזאת היא – אין לה סבלנות להתעסק בעובדות אפורות, ודאי לא כאלה שמתנגשות עם הגרסה הרשמית.

נכון להיום, מעמדה של הגרסה הרשמית מעורער עוד יותר משהיה לפני חודש. בוא נאמר, אם אז הענקתי לה 10% סבירות, היום אני לא נותן לה יותר מ-4%-5%. למדנו עוד דברים שלא ידענו; הפוסט הזה מסכם אותם על מנת להציל את הנושא מתהום הנשייה.

הגרסה הרשמית, באשר היא רשמית – לעולם אינה נזקקת לראיות. בכל מה שקשור לענייני צבא ובטחון – דברים מפיהם של ביבי וברק כמוהם כדברים מפי הגבורה. עצם הבקשה להציג ראיות נתפסת כעלבון נלעג. הנה ראיון שנתן ברק לרשת סי.אן.אן אחרי הפיגוע, ובו הוא נשאל לגבי העדויות שיש בישראל שמבצעי הפיגוע אכן הגיעו מעזה. המראיין מנסה פעם, מנסה פעמיים, ואומר נואש; נשיפת הבוז של ברק מבהירה שהניסיון מיותר.

 

Vodpod videos no longer available.

 

בשונה מהגרסה הרשמית, גרסאות אלטרנטיביות, חתרניות, תמיד צריכות ללקט בשקדנות את מכלול הראיות שעומד לרשותן. הרי אמון הציבור נתון קודם כל לשלטון ולא למי שחולק עליו. הנה, אם כן, השתלשלות האירועים מנקודת המבט האלטרנטיבית. למה חשוב לחזור על כך, בפירוט מייגע? כדי להוכיח שתמיד, לצד סיפור רשמי, מתקיימת אלטרנטיבה, רוחשת ומבעבעת בשוליים, זוקפת ראש טורדני בין סיסמא לקלישאה, זורעת ספקות בלב מי שמוכן להקשיב. ותמיד אפשר להודות בטעות.

התפוררות הגרסה הרשמית: צעד צעד

19.8: וה"ע מכחיש כל מעורבות בפיגוע ליד אילת.

21.8: ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, סא"ל אביטל ליבוביץ, טוענת בראיון לעיתונאית Real News ליה טרצ'נסקי ש"לא אמרנו שוה"ע אחראית לפיגוע הזה", חוזרת בה, ומציגה "הוכחה" לקשר העזתי – על גופות המחבלים נמצאו קלצ'ניקובים.

21.8: העיתון "אל מסרי אל-יום" מדווח כי שלושה ממבצעי הפיגוע זוהו בידי המצרים – ושלושתם ידועים כפעילי טרור מצריים בסיני; אין קשר לעזה. לתקשורת הישראלית לוקח שלושה ימים להעביר את המידע הזה לציבור הישראלי.

22.8: "וושינגטון טיימס" מדווח (הנה תקציר בעברית) שסוכנויות המודיעין האמריקניות סבורות שמאחורי הפיגוע עומד ארגון "ג'איש אל-איסלאם" (צבא האיסלאם) או התארגנות בשם "אל-קאעדה בחצי האי סיני" – שני גופים שפועלים במסגרת הג'יהאד העולמי ולא כפופים לוה"ע. תפקיד וה"ע בעזה הסתכם, אם בכלל, בשירותי תצפית.

23.8: "ידיעות אחרונות" מעלה פיקפוקים ראשונים (ואחרונים): "נמשכת התעלומה סביב מבצעי הפיגוע המשולב ליד אילת. שמות המחבלים לא פורסמו, וגם במערכת הביטחון אין עדיין פרטים על זהותם המלאה… ישראל האשימה את ועדות ההתנגדות בפעולה, אולם ארגון זה הכחיש קשר לאירוע. גורמי ביטחון בארץ מעריכים כי הנהגתו הופתעה מההאשמות ואולי כלל לא ידעה שאנשיה מעורבים במעשה, ולפיכך לא נקטה הפעם זהירות וקיימה כינוס מפקדים ברפיח – שאותו ניצלו השב"כ וצה"ל כדי לחסלם."

25.8: שבוע אחרי הפיגוע, אין סוכות אבלים בעזה ולא ידועה זהותם של מבצעי הפיגוע (לעומת זאת, יש סוכות אבלים על הרוגי המתקפה הישראלית). לדברי פעיל בעזה, "גם אם יש משפחות שקיבלו הוראה להסתיר את אבלן, קשה מאוד להעלים ברצועה עובדה כזאת."

26.8: אלכס פישמן מדווח ב"ידיעות אחרונות": "אצלנו מונחות העדויות במקררי המכון הפתולוגי באבו-כביר. שש גופות, שחלקן לא ניתנות לזיהוי כיוון ששני מחבלים התפוצצו כשהפעילו חגורות נפץ. אחרים רוסקו מירי מסוק. אבל השמות של רוב האנשים ידועים… עכשיו מתנהל משחק הפוקר של אנשי המודיעין: ישראל לא תשחרר את שמות ההרוגים אם החמאס לא ימצמץ ראשון ויודה שמדובר בעזתים." הרי לכם נימוק מוזר מאין כמוהו לאי-חשיפת השמות; כאילו "הודאה" של החמאס שמדובר בעזתים יכולה לקבוע באמת את זהותם. לא, הפרשן התבלבל: חשיפת השמות, ורק היא, תקבע חד-משמעית מאיפה הגיעו מבצעי הפיגוע.

4.9: נציג השב"כ וראש אמ"ן שמזומנים לועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים כדי לדווח על ממצאי התחקיר שבוצע בצה"ל אחרי הפיגוע – מגלים כי נאסר עליהם למסור כל מידע בנושא.

8.9: גם ראש השב"כ הונחה (בידי לשכת ראש הממשלה) לשמור על שתיקה מול הוועדה. חברי הוועדה חושדים בטיוח המחדלים המבצעיים; השערה אלטרנטיבית היא שהטיוח נועד להסוות את זהותם של מבצעי הפיגוע (שאינם מעזה).

8.9: מגזין "טיים" – לא בדיוק מעוז של עיתונות קונספירציה – מפרסם כתבה עמוסת-ספקות ותהיות בנוגע לזהות מבצעי הפיגוע. פעיל בוה"ע מסביר למה לא יכול להיות שארגונו השתתף בפיגוע: "הדרך שהם היו בשליטה ונלחמו במשך שעות, זה מראה שלמי שהיה מאחורי זה יש מבנה ארגוני חזק מאד. זה נראה שיש להם רקע צבאי וניסיון בדברים כאלה… הפעילים של וה"ע עוברים אימון צבאי בסיסי – נשק קל, שום דבר מתוחכם."

לפי הכתבה, אגב, מקור ישראלי טוען ששתיים מחמש הגופות זוהו כתושבי עזה (אך אין כל מידע נוסף). זה סותר את הדיווח של אלכס פישמן מה-26.8, שלפיו ישראל מחזיקה בשש גופות.  עד כדי כך הערפל כבד, שאין אפילו ודאות בכמה גופות ישראל מחזיקה.

9.9: העיתונות המצרית מדווחת על חשיפת עוד ארבעה ממבצעי הפיגוע – שניים מהם לכאורה תושבי עזה. הידיעה מעורפלת, ולא ניתן להבין ממנה אם השניים השתתפו בפיגוע או נעצרו לפניו (לקוראי ערבית, הנה המקור). פרטים אחרים בידיעה קושרים אותם לפיגוע באל-עריש ולא ליד אילת.

11.9: ארגון ג'יהאד עולמי בשם "אנסאר ירושלים" נוטל אחריות על הפיגוע.

סוף דבר?

נכון לעכשיו, אין כבר ספק שממשלת ישראל שיקרה לפחות בדבר אחד לאזרחיה ולעולם: לא כל המחבלים יצאו מעזה, וחלקם היו פעילי אל-קאעדה מוכרים בסיני. האיפול הכבד שהוטל על נסיבות האירוע מאפשר לשלטונות להמשיך ולטעון שהפיגוע תוכנן בעזה; ואולם כל הראיות הקיימות מחזקות את הרושם שגם זהו שקר תעמולתי.

כמו שכתבתי בסוף הפוסט "קונספירציה בדרום" – אין קל מלהפריך את החשדות הכבדים שממשלת ישראל עשתה שימוש ציני בפיגוע ליד אילת מטעמי הישרדות מדינית, תוך הקרבת חיי חפים מפשע. איך? תואיל הממשלה לפרסם את שמות המחבלים ההרוגים, כולל פרטים ביוגרפיים, כפי שהיא עושה אחרי כל פיגוע. אם ניתן עוד להבין הסתרה של שמות מחבלים חיים – שלא יידעו שמתנהל אחריהם מצוד – אין שום מניעה מבצעית לפרסם את שמותיהם של מחבלים מתים.

יש חורים בסיפור האלטרנטיבי? בלי ספק. ועדיין הוא עדיף על הגרסה הרשמית, שכולה חור אחד גדול. אולי סוף סוף יתעוררו עיתונאים בעלי גישה למידע הרגיש, ויתחילו לשאול את השאלות המתבקשות. אם יתברר שטעיתי, אצהיר על כך בגלוי, אף כי לא אתחרט לרגע על העלאת הספקות – תפקידו של כל אזרח אחראי מול הנהגה שבזה לשקיפות שלטונית.

חודש אחרי הפיגוע, שמות המחבלים עדיין חסויים. אנחנו עדיין מחכים.

[מעין הקדמה מתודולוגית]

לפי הדעה הרווחת, "תיאוריות קונספירציה" הן בגדר הזיה מזיקה יותר או פחות, פרי מוחם של אנשים לא-כל-כך מחוברים למציאות, ובכל מקרה – אי אפשר להוכיח אותן. כמו כל דעה רווחת, גם הדעה הזאת שגויה; וככל הנראה גם היא פרי מוחם של אנשים לא-כל-כך מחוברים למציאות, שהרי המציאות שבה אנו חיים היא קונספירטיבית לעילא.

ההסטוריה הקרובה והרחוקה מספקת אינספור דוגמאות של תיאוריות קונספירציה נכונות לגמרי. בהקשר הישראלי, נזכיר רק את מלחמת קדש (1956), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והאינתיפאדה השניה (2000) – שלוש התפרצויות של אגרסיה צבאית ישראלית שתורצו לציבור כצעדי תגובה הכרחיים לתוקפנות הערבית. בשלושתן, אגב, היה אכן טריגר לא-קונספירטיבי – אקט ערבי תוקפני שחילץ את השד הישראלי מן הבקבוק. אבל לא האקט הערבי יצר את השד, לא הוא הטמין אותו בבקבוק ולא הוא קבע שדווקא עכשיו השד ישתחרר ויזרע הרס וחורבן.

יש סיכוי סביר שסידרת הפיגועים הרצחניים ליד אילת היתה עוד אקט משחרר כזה. על כך בהמשך.

מכל מקום, אל הדעה הרווחת (השגויה) הראשונה נלווית עוד דעה רווחת, גם היא שגויה, והיא שעל תיאוריות קונספירציה רובץ נטל הוכחה כבד יותר מאשר על תיאוריות לא-קונספירטיביות. וזאת, לכאורה, משום שהרעיון שקבוצת אנשים בעלי כוח מתכנסים ומחליטים על תכנית-סתרים כלשהי הוא כל כך "מופרך" ו"הזוי", שתמיד נעדיף על פניו הסבר שנשען על אוסף אקראי ומבולבל של גורמים לא קשורים, סיכלות, רשלנות וסתם חוסר מזל.

חה חה חה. כך צוחקת ההסטוריה מאחורי גבם של הטיפשים.

מה שלא יהיה, צריך להיות ברור לגמרי – כפי שהדבר ברור לכל מי שעוסק במדע דרך שגרה – שכל התיאוריות כפופות לאותו נטל הוכחה בדיוק. ומבחן ההצלחה של תיאוריה, קונספירטיבית או לא, הוא קודם כל המבחן האמפירי: האם יש בה הסבר לתופעות? מבחן חשוב יותר הוא המבחן הנגטיבי: איזו תיאוריה איננה סבירה מתוקף ההסבר שהיא מציעה לתופעות?

השערה אלטרנטיבית

פחות משעתיים מתום הפיגוע ליד אילת, שר הביטחון ברק כבר ידע והכריז מאיפה הגיעו המחבלים: "מקור מעשי הטרור הוא בעזה, ואנחנו נפעל נגדם במלוא הכוח והנחישות". באותו ערב התייצב ראש הממשלה נתניהו מול המצלמות ובישר על חיסול האחראים לפיגוע: "האנשים שנתנו את ההוראה לרצוח את אזרחינו והסתתרו בעזה, אינם עוד בחיים."

האצבע המאשימה, ובעקבותיה גם טילי החיסול של חיל האוויר, הופנו אל הנהגת ועדות ההתנגדות העממית (וה"ע). נכון להיום, חמישה ימים אחרי הפיגוע, מדינת ישראל לא סיפקה ולו ראיה אחת לטענה שמאחורי הפיגוע עומדות וה"ע. הדגשתי את המשפט האחרון כי תמיד כדאי להבליט עובדות על רקע של סברות ותעמולה. מי שראה או שמע על ראיה כזאת (רמז: הצהרה שלטונית ש"אנחנו יודעים את זה" איננה ראיה קבילה) – שיקום.

כדי למקד את הדיון אני מניח בצד את מעגל ההסלמה שהתפרץ אחרי התגובה הישראלית הקשה. במעגל הזה נטלו חלק כל ארגוני הטרור הפלסטיניים (למרות שהחמאס נגרר אליו אחרי שהבין שההבלגה שלו איננה מגינה עליו מפני הנקמה הישראלית). אותי מעניין השלב הראשוני בלבד, השלב שבו מוסגר ותואר ופורש והוזרק האירוע אל תוך מוחותיהם ההמומים של אזרחי ישראל; השלב שבו הכריזה ההנהגה: עזה אשמה, ועזה תשלם.

ההשערה האלטרנטיבית: עזה לא היתה אשמה הפעם. למה עזה שילמה? אל זה נגיע בסוף. זאת אומנם רק השערה (כל תיאוריה היא השערה, מבוססת יותר או פחות), אבל בהשוואה לגרסה השלטונית, אין לי ספק שהיא מוצלחת יותר. וזאת משום שלא מעיבים עליה ענני ספקות כל כך כבדים כמו שמעיבים מעל הגרסה השלטונית. חלק מן הספקות נרמזו בדיון הציבורי, חלקם לא; הרושם שלי הוא שחובבי הקונספירציות נצמדו יותר מדי לתהיות מבצעיות במקום לשאלות פוליטיות; ובכל זאת, טוב שיש ספקנים שמשתמשים בדמיון שלהם לעוד מטרות זולת פנטזיות על איך נגרום לתושבי עזה עוד סבל ועוד יגון. רון ש. מ-mysay התניע גם אותי.

להלן ארבעת הספקות העקרוניים ביותר, לטעמי, שמשוועים לתשובה.

1. וה"ע מכחישות

ועדות ההתנגדות העממית הכחישו כל קשר לפיגוע. העניין הזה תמוה וחריג בכל קנה מידה בהקשר המוכר שלנו של המאבק הטרוריסטי נגד ישראל: מאבק שנשען ונבנה במידה רבה על ניפוחי חזה טווסיים אחרי כל פגיעה, ולו גם שולית לגמרי, בעליונות הצבאית הישראלית. אנחנו בעסק הזה לא מהיום ולא מאתמול, ומכירים היטב את הנוהל השגרתי של "ארגון כך וכך נטל אחריות על הפיגוע/ירי הטילים". איזה מין ארגון טרור זה שמצניע ומחביא את השגיו – ועוד השג יוצא דופן שכזה, פיגוע שלא היה כמוהו שנים? זוכרים מתי אין ארגון שנוטל אחריות? נכון, כשהמחבלים הם "מפגעים בודדים", שאינם שייכים לשום ארגון. כך היה בפיגוע באיתמר. בכל מצב שיש ארגון טרור מאחורי פיגוע – ההודעה לעיתונות כבר מוכנה (לא מחכים למכת נגד ישראלית), כמו גם סרטוני הוידאו של המתאבדים עם חגורות הנפץ. איפה כל זה הפעם?

לפי כל הפרשנים, חמאס ווה"ע נמצאים במאבק תמידי על אהדת הציבור העזתי; וה"ע אינו משלים עם מדיניות ההבלגה והפסקת האש, ומנצל כל הזדמנות כדי להציג את החמאס כמשת"פ פשרני של ישראל ומצרים. נו, וכשסוף סוף הוא מוציא פיגוע כל כך קטלני, ש"מוכיח" לכל פנאט מוסלמי שאפשר לפגוע קשות בציונים – מה הוא עושה עם זה? מכחיש כל קשר. מוותר מרצון ובששון על הקרדיט.

מצטער, לא סביר.

ניסיון הסבר דחוק ראשון: הם מכחישים כי הם פוחדים מהתגובה הישראלית. לא עובד: ההכחשה יצאה לעיתונות אחרי החיסול של חמשת הבכירים (ועוד ילד בן 3). ניסיון הסבר דחוק שני: הם מכחישים כי הם לא רוצים להיתפס כאחראים לסבל ולחורבן שממיטות התקפות צה"ל על עזה. הלו, מדובר בארגון טרור קנאי, לא בסניף של אונר"א. אם יש משהו שמאחד ארגונים ומדינות שמפעילים טרור נגד אזרחים – מחמאס דרך וה"ע ועד ישראל ואמריקה – הוא המשקל הזניח בעליל שהם מעניקים לחיי אדם, לרבות בצד שלהם.

נשאר הסבר אחד להכחשה, הסבר דמיוני ופרוע לגמרי: וה"ע לא אחראים לפיגוע ליד אילת. אז למה הם לא מפברקים אחריות ומנכסים אותו? אולי כי הם לא רוצים לצאת אדיוטים לכשיוודע מי באמת עומד מאחוריו. אולי הם לא רוצים להסתסכך עם הבריון האמיתי של הג'יהאד האיסלאמי.

2. הפרשנים בפיצול אישיות

24 השעות הראשונות; תמיד כדאי לעקוב אחריהן מקרוב, לשים לב לכל בדל מידע או השערה. בחלון הזמן הזה הפרשנים מרשים לעצמם להעלות יותר מאפשרות אחת ולהצביע על מה סביר יותר ומה פחות. לכאורה, הם עושים כך בגלל חוסר במידע אמין; בפועל, המידע שיזרום אליהם בשעות הקרובות יגיע כולו מצינורות השלטון, ותפקידו לסנן ולבער כל מחשבת כפירה, כל הסבר שמערער על הסיפור הרשמי.

כמה שעות אחרי הפיגוע – אחרי ההצהרה של ברק אבל לפני זו של נתניהו בנוגע לאחראים – כתב אנשיל פפר: "מוקדם עדיין להעריך אם המחבלים שביצעו את הפיגוע יצאו מעזה ועברו דרך סיני, דרומה אל עבר אזור אילת, או שמדובר בחולייה שמקורה בגורמים איסלאמיים הפועלים כבר זמן רב בסיני." ביום שישי כתב אלכס פישמן (הדברים נכתבו יום לפני, ביום של הפיגוע) על מדגרת הטרור האיסלאמי בסיני, שמגמדת את האיום הנשקף מעזה:

"מערכת הביטחון עושה לעצמה את החיים פשוטים יותר. היא קובעת כי מקור שרשרת הפיגועים שהתרחשה אתמול בנגב הוא ברצועת עזה, ולכן רצועת עזה תשלם… אפשר להעניש את חמאס בעזה, אבל צריך גם להודות ביושר שכבר שנים אין לנו מושג מה קורה בסיני… כבר זמן רב אין לנו באמת גבול עם מדינה מסודרת הנקראת מצרים. יש לנו גבול שמאחוריו כוחות מזוינים המגדירים את עצמם כשייכים לאמירות ג'יהאדית-עצמאית. יש בתוכם מכל וכל: מצרים, פלסטינים, פליטי הג'יהאד העולמי, פורשי חמאס, אנשי ג'לג'ילאת קיצוניים, אנשי הוועדות העממיות מעזה… הגבול הזה, המנוקב ככברה, הפך אתמול לעוד חזית במלחמה שמנהל הג'יהאד העולמי נגד הכופרים. אלה יכולים להיות פלסטינים מעזה, אולי היו שם גם פלסטינים וגם מצרים – אבל התשתית הארגונית והאידאולוגית ששימשה אותם היא זו של הג'יהאד העולמי, שנכנס לוואקום עם אובדן השליטה של מצרים בסיני."

פישמן שומר על כל האופציות פתוחות, אבל המוקד הפרשני ברור: הסיפור כאן הוא סיפור של הג'יהאד העולמי, שמפוזר בכל קצוות תבל, ולא של הפינה הקטנה של עזה. ההתבססות הגוברת של הג'יהאד העולמי בסיני בשנים האחרונות מתועדת היטב, וכל הפרשנים מרבים להזכיר אותה.

והנה, 48 שעות אחרי הפיגוע, חל שינוי מוזר. לכ-ו-ל-ם כבר ברור שההוראה לפיגוע יצאה מוה"ע בעזה. כולם ממשיכים לדבר על התשתית הגי'האדית בסיני, אבל בכל מה שקשור לאחריות לשיגור המחבלים – האופציות הצטמצמו פלאים, ונותרה רק אחת על השולחן: עזה אשמה. הקול, הוא כמובן, קול השלטון, והשופרות הם הפרשנים.

האם השתנה עוד משהו במהלך היממה הזאת? לא. עדיין אין בדל ראיה לקשר בין הוה"ע לפיגוע. מה יש? הצהרות של ברק ונתניהו. וכולם מתיישרים, כאיש אחד.

ועכשיו – פיצול האישיות זועק לעין. עזה אשמה, עזה אשמה, משננים כולם. ובמקביל – הגי'האד העולמי ואל-קאעדה שורצים בסיני, המצרים הזניחו את הגזרה במשך שנים. אז מי אחראי – עזה או סיני? ומאיפה הגיעו המחבלים? ואיפה היתה התשתית שלהם? ואיפה הם התאמנו?

הפה, כמכושף, ממשיך ללהג "עזה, עזה", בעוד שהשכל ממשיך להצביע "סיני, סיני". את המתח הזה אף אחד לא מצליח או אפילו מנסה לפתור. רון בן ישי, שחש בסתירה, משרטט תסריט קלוש מפרי דמיונו, בלי שום תימוכין ("את איסוף המודיעין ביצעו יותר מעשרה אנשים שיצאו מעזה במנהרות ציר פילדלפי, כשהם מצוידים במדים דומים למדי הצבא המצרי").

3. דובר צה"ל מתבלבל

לא רק הפרשנים מנסים באי-הצלחה לרקד בשתי חתונות, אלא גם, לא תאמינו, דובר צה"ל. הקטע הבא, שרוב הישראלים לא נחשפו לו, הוא מאותם קטעים נדירים שחושפים "סדק" בחומת התעמולה הרשמית; מישהו למעלה שכח לעדכן מישהו אחר בסיפור הרשמי, והמישהו האחר, בתמימותו, מוסר לעיתונות גירסה אמינה יותר, מעוותת פחות; אולם כשהגרסה הזאת "מתנגשת" בגירסה הרשמית, התוצאה היא פארסה.

עיתונאית ה-Real News, ליה טרצ'נסקי, ראיינה את סא"ל אביטל ליבוביץ, ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, ביום שישי – יממה אחרי הפיגוע וזמן קצר אחרי ההצהרה של נתניהו. חילופי הדברים המדהימים ביניהן חושפים את ערוותה של הגרסה הרשמית. אני מתרגם מן הסרטון שמובא בהמשך (החל מדקה 2:20). בשיחה שלהלן, "הקבוצה הזאת" מתייחסת לוה"ע.

טרצ'נסקי: על מה אתם מבססים את המסקנה שלכם שהקבוצה הזאת אחראית למתקפות הטרור?

ליבוביץ': לא אמרנו שהקבוצה הזאת אחראית למתקפות הטרור. אנחנו מבססים את זה על מידע מודיעיני ועל עובדות מסוימות, שלמעשה הוצגו לפני שעה לכמה סוכנויות ועיתונאים. חלק מן הממצאים שהתגלו על גופותיהם של הטרוריסטים, הם משתמשים, למשל, בקליעי קלצ'ניקוב, ורובי קלצ'ניקוב הם מאד נפוצים בעזה.

טרצ'נסקי: הרבה ארגוני טרור משתמשים בקלצ'ניקוב.

ליבוביץ': לא, לא הרבה ארגוני טרור… אה, אני לא אומרת, אה, אני מתייחסת לטרוריסטים שהגיעו מעזה.

טרצ'נסקי: ראש הממשלה נתניהו אמר היום שהקבוצה שאחראית למתקפת הטרור היא זו שחוסלה, ואת אומרת שזה לא כך?

ליבוביץ': אני לא יודעת מה הוא אמר. אני לא ראש הממשלה נתניהו. אני אומרת שהקבוצה הגיעה מעזה. ואני נותנת לך הוכחה למה הם באו מעזה, איך אנחנו יודעים שהם הגיעו מעזה. זה כל מה שאני אומרת.

אז מה היה לנו כאן? דובר צה"ל פותח ואומר: "לא אמרנו שהקבוצה הזאת (וה"ע) אחראית למתקפות הטרור". והוא אומר את זה אחרי שגם שר הבטחון וגם ראש הממשלה נתניהו הצהירו בפני האומה שוה"ע כן אחראיות – ואחרי שהן כבר הופצצו ושילמו מחיר דמים. הפירוש שלי: מישהו השאיר את סא"ל ליבוביץ' מחוץ למעגל התעמולה.

ועוד: בתשובה לשאלת העיתונאית על מה מתבססת המסקנה הזאת, מספקת סא"ל ליבוביץ' את מה שראוי להיכנס לפנתיאון התירוצים המגוחכים בהסטוריה הישראלית: כי הם השתמשו בקלצ'ניקובים. פול וודורד מציין שקלצ'ניקוב הוא הנשק הנפוץ ביותר בעולם; כל רובה חמישי בעולם הוא ממשפחת הקלצ'ניקוב. הוא מוסיף: "צה"ל אומר שהוא "יודע" שהטרוריסטים הגיעו מעזה כי הם השתמשו בקלצ'ניקובים. זה הגיוני כמו לומר שאנחנו יודעים שהם באו מעזה כי הם נראו ערבים". גם ג'וזף דאנה נפל מהכיסא מהטיעון הזה, וגם אני. הטון הפסקני-מבוהל של ליבוביץ' בסוף הראיון מסגיר את העובדה שגם היא, אפעס, קולטת שכרתה לעצמה בור.

4. איפה שמות המחבלים?

בכל פיגוע טרור שמכה בישראל ושמבצעיו נתפסים, בין אם חיים או מתים – צה"ל מפרסם את שמותיהם. צה"ל אפילו מפרסם את שמותיהם של בכירים בארגוני טרור שהוא מחסל מן האוויר, וכך גם עשה אחרי החיסול של צמרת וה"ע ביום חמישי.

באופן מסתורי – אף אחד מחברי חוליית המחבלים שתקפה ליד אילת ונהרגו בלחימה עם כוחות צה"ל לא זוהה בשמו. שבעה מחבלים נהרגו: שניים התאבדו עם חגורות נפץ, אחד נדרס בידי ג'יפ של צה"ל, שניים נורו בידי כוחות צבא ישראליים ושניים בידי כוחות צבא מצריים. נכון לעכשיו – אין להם שמות, אין להם לאום ואין להם ארץ מגורים.

לא מוזר? לא מוזר שאף עיתונאי גם לא תוהה על העניין? (אוקיי, זה כבר לא מוזר כל כך). איפה כל הערביסטים המומחים שיודעים לתאר בססגוניות את קורות חייהם של טרוריסטים לאחר שחוסלו, את כל הדם שצברו על ידיהם בשנים ארוכות של לחימה נגד ישראל והתחמקות מכוחות הביטחון? איפה כל הסיפורים האלה?

אין סיפורים כי אין שמות. ואין שמות, אני חושד, כי ברגע שיהיו שמות, חיפוש קצר בגוגל עלול להביך קשות את הצמד הזה שיודע הכל מראש, ברק-נתניהו. מישהו עוד עלול לגלות שאחד הטרוריסטים נולד בפקיסטן, השני התחנך בתימן, והשלישי התאמן בסעודיה. ואז מה לעזאזל נעשה עם הסיפור הזה של "האנשים האלה יצאו מעזה"?

ועדכון מאתמול (דרך יוסי גורביץ'): המצרים כבר זיהו שלושה מן המחבלים, ומסרו שאחד מוכר כמנהיג טרוריסטי בסיני והשני עבריין נמלט שהקים מפעל נשק. שום קשר לעזה אינו מוזכר.

שאלות שחייבות להישאל בתנאי אי-ודאות

אז זאת תיאורית הקונספירציה, בתמצית: הפיגוע נהגה, תוכנן ובוצע בידי קבוצת טרוריסטים שמשתייכת לאחד מארגוני הג'יהאד האיסלאמי שהשתקעו בסיני. לא וה"ע ולא שום גורם אחר בעזה היה אחראי לפיגוע הזה. הקשר היחיד בין וה"ע לפיגוע הוא הקשר שיצרה מכונת התעמולה הישראלית. למה היא עשתה זאת – תיכף נגיע לזה (לא קשה לנחש).

בתיאוריה הזאת יש כמובן חורים; קשה מאד להגיע למידע אמין על אירוע שנשלט בידי שני משטרים שהצבא מכתיב את סדר יומם – מצרים וישראל. אבל החורים האלה עדיין עדיפים על הסיפור הרשמי – שהוא כולו חור שחור אחד.

ועוד נקודה עקרונית: ככל שהדברים נוגעים לחיי אדם – נטל ההוכחה הוא על מי שהורג, לא על מי שמפקפק בנחיצות ההרג. עד עכשיו, ישראל הרגה בעזה 14 איש, מתוכם 4 אזרחים (בהם שני ילדים), ופצעה 41 פלסטינים, מהם 35 אזרחים; תחנת שאיבת ביוב שעמדה לשרת כ-130,000 נפש נהרסה כמעט לחלוטין. השאלה הבסיסית שכל אזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו, בלי קשר להשקפותיו המדיניות, היא מה ההצדקה להרג ולהרס הזה? התשובה שהאזרח הישראלי הממוצע נותן לעצמו היא: כי הם תקפו אותנו. אבל השאלה הבאה, שהוא לא שואל את עצמו (ובעידודה השקט של התקשורת, ושל ה"אופוזיציה שמאגפת את הממשלה מימין, גם לא יעלה על הדעת לשאול) היא זאת: מנין אני יודע שהם תקפו אותנו? התשובה על כך, נכון לעכשיו, היא רק זאת: כי הממשלה שלי אומרת ככה.

ממשלת ישראל (שוב) יצאה למסע נקמה בעזה. היא טוענת ש"עזה אשמה", אבל לא סיפקה בדל ראיה לכך. הראיות שכן קיימות מצביעות דווקא לכיוון סיני ולכיוון ארגונים שאינם ממוקמים בעזה. קשה שלא להיזכר בספין המתועב של ממשל בוש, שהצדיק את הפלישה לעיראק והטבח בעשרות אלפי אזרחים באמצעות פיקציה של "בסיסי אל-קאעדה" ו"נשק להשמדה המונית" שלא היו ולא נבראו. ממשלות מנצלות רגעי הלם ואבל באוכלוסיה כדי לייצר אוייבים דמיוניים ולהפוך אותם לאויבים ממשיים. ממשלת ישראל אולי עשתה את זה ב-19 לאוגוסט, ואף אחד לא קם.

אולי אני טועה. הייתי שמח אם מישהו שם למעלה היה טורח קצת יותר לשכנע אותי בזה.

למען הסר ספק, אני מצהיר שלמדינת ישראל יש זכות מלאה להגיב ולהעניש טרוריסטים שתוקפים את אזרחיה. יש לה זכות מלאה גם לחסל את מי ששולח אותם למשימתם, אף כי אין לה שום זכות לחסל על הדרך אזרחים חפים מפשע; כתבתי בעבר ואני ממשיך להחזיק בדעה שאין שום נימוק מבצעי להרג של חפים מפשע; כל נימוק כזה הופך מהר מאד למדרון חלקלק של מעשי זוועה שמוחקים את ההבדל בין צבאות סדירים לארגוני טרור. צה"ל כבר גלש עמוק במדרון הזה, עוד לפני האירועים האחרונים בעזה.

ובכל מקרה, שאלת הפגיעה באזרחים לא מעורבים איננה העיקר כאן, משום שאם תיאורית הקונספירציה נכונה – אף אחד מן המחוסלים בוה"ע לא היה אחראי לפיגוע. המעשה הפלילי היה בעצם שיגור המסוקים לכיוון עזה.

כל קונספירציה זקוקה למטרות נסתרות

נו, במקרה הזה, למרבה המזל, המטרות די גלויות לעין. לא צריך להיות עוכר-ישראל מקצועי כדי להבין מי, בצד הישראלי, מרוויח מהתלקחות ההסלמה בדרום. לפני חצי שנה, בסיבוב ההסלמה הקודם, ניתחתי בהרחבה את ההגיון הפוליטי שמאחורי היוזמה הישראלית לדרדר את מצב הביטחון בגבול הדרום (מה שאלכס פישמן קרא אז "הסלמה מתוכננת" מצידנו); הטענה המרכזית היתה שאין הרתעה צבאית בדרום ולא תהיה – וההנהגה יודעת את זה. מטרת ההסלמה אז היא אחת ממטרות ההסלמה היום, ואני פשוט מעתיק מן הסיכום שם:

"ההנהגה הישראלית מבועתת מחזון האחדות הפלסטינית (לא פחות משתי ההנהגות הפלסטיניות). החזון הזה מערער את אבן הראשה של המדיניות הישראלית בשטחים מאז 1993: הפרד (בין עזה לגדה) ומשול (בשתיהן). הוא מאיים להחליף את הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני בכאלה שישרתו את האינטרס שלו ולא של ישראל. הוא מאיים להשיב למרכז סדר היום הציבורי שאלות של רצף טריטוריאלי, נמלים פתוחים, וכמובן, הס מלהזכיר – הסרת המצור.

ובישראל יודעים: הפגנות ה-15 במרץ היו רק יריית הפתיחה. תנועת ההמונים הפלסטינית מתגבשת והולכת. ובאופק כבר מסתמן ספטמבר 2011 – תאריך היעד להכרזה פלסטינית חד-צדדית על עצמאות מדינית. כרגע אומנם זה נשמע כמו בדיחה (מדינה שרישום האוכלוסין שלה נתון בידי כוח זר? מדינה שלא מסוגלת להוציא אישורי בנייה בתחומה?). אבל הדינמיקה של האחדות, יחד עם רוחות המרד שנושבות מכיוון העולם הערבי אל מסך הטלוויזיה של הציבור הפלסטיני, יכולות ליצור כאן מציאות שונה מאד עוד חצי שנה. מציאות שבה, לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלסטיניים, חשופי-חזה. פשוט יעמדו. על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן.

מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור."

חצי שנה אחרי – ובאמתחתה של ההנהגה הישראלית יש, ברוך השם, עוד מטרה לא פחות חשובה – הוצאת הרוח ממפרשי המאבק החברתי. הספין הבטחוני שארב למחאה הזאת מיומה הראשון ברור לעיני כל, והוא מתעצם לאור האיום הבלתי נמנע על תקציב הביטחון, איום שמייצר אינטרס כלכלי בעימות צבאי, שינטרל את הקיצוצים מבעוד מועד. איך כתב זאת (במהופך) אנשיל פפר? "הספין של משרד האוצר שלשום, על קיצוץ בתקציב הביטחון, הסתיים כעבור 48 שעות עם פתיחת האש." על כל אלה הרבו לכתוב בשבועות האחרונים, וכל מילה נוספת מיותרת. אפשר לסכם ולומר שאין כמעט אף אחד באליטה השלטונית-בטחונית-כלכלית בישראל שלא מרוויח מן ההסלמה בעזה (ובל נשכח את רפא"ל). אם יש כאן פשע, מניע לא חסר לו.

קל להפריך את תיאורית הקונספירציה

איך? תואיל ממשלת ישראל לספק לאזרחיה מידע בסיסי כמו:

א. שמות המחבלים שביצעו את הפיגוע ליד אילת.
ב. פרטים ביוגרפיים שלהם.
ג. עדויות פיזיות – פריטי נשק, לבוש, מסמכים, כל דבר שהוא – שקושרות בין מבצעי הפיגוע לבין "מפקדה" בעזה.

לא רוצה הממשלה לעשות כן? עומדת בסירובה? הנה ספק חמישי, כבד לא פחות מארבעת הקודמים, שמערער על הגרסה הרשמית. מי שדובר אמת אינו נזקק להסתרות.

והשאלה שתמיד מגיעה בסוף: מה הציבור רוצה לדעת, אם בכלל?