תגית: החברה האזרחית

"רדיו גויאבה" הוא רדיו אינטרנטי ששידר במהלך אירועי "החג של החגים" בבית הגפן בחיפה, מיזם משותף של בית הגפן עם המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. את שידורי התחנה אפשר למצוא כאן.

מאחורי הפרוייקט עומדת האמנית טליה הופמן, שגם שוחחה עם מרואיינים יהודים וערבים במסגרת שידורי תחנת הרדיו הזמנית. על פי הגדרתו העצמית, זהו "פרויקט הבוחן מציאות עתידית של מזרח תיכון פתוח לתנועה. זוהי פנטזיה על מציאות בה הגבולות יתבטלו, השבילים והדרכים במזרח התיכון יפתחו, ואנשים ומידע יוכלו לנוע בחופשיות. 'גויאבה' מציעה לנו לדמיין אפשרויות חדשות למרחב המקומי, כפי שלמעשה התקיים רק בתחילת המאה הקודמת, אך כיום נדמה כמעט אסקפיסטי ביחס למציאות הנוכחית."

לפני שלושה שבועות הזמינה אותי טליה לשיחה על "מידע אזרחי", ובה הזדמן לי קצת לדבר על הבלוג ועל הנושאים שמעסיקים אותו – מידע לעומת ידע, פרספקטיבת השלטון לעומת פרספקטיבת האזרחים, פרקטיקות של התנגדות ועוד.

את השיחה כולה תוכלו למצוא כאן. בהתחלה אני מדבר חלש מדי, בהמשך מהר מדי (חוסר ניסיון רדיופוני בולט), אבל בין לבין הצלחתי לחבר כמה רעיונות לכידים. ויש גם שני שירים יפים.

כמה עמוק הבור התקציבי ש"צוק איתן" פער מתחת לרגלינו ולמה המנהיגים לא ישאו באחריות הפוליטית ליצירתו (התשובה בסוף הפוסט)

השגים, השגים, השגים

נניח לפרשנים להתקוטט ביניהם האם "צוק איתן" הוא רק "מבצע לא מוצלח" (רביב דרוקר), "כישלון אסטרטגי מהדהד" (בן כספית) או "לא סתם מפלה – מפולת" (אמיר אורן). 90% מהלהג התקשורתי מוקדש, כתמיד, למובן מאליו. המבצע לא מיגר את החמאס ולא ניתץ את האחדות הפלסטינית, תקוות השווא של ההנהגה הישראלית, אלא דווקא להיפך: החמאס הפך ל"בר-שיח מדיני" והאחדות הפלסטינית הפכה לעובדה מדינית קיימת שלאורה ייחתם כל הסדר מדיני עתידי. פירוז הרצועה וחיסול המנהרות לא יהיו חלק משום הסכם כזה, בי נשבעתי.

כל זה היה צפוי מראש ובאמת נותר רק לתהות אם הדרך להכיר באמיתות הבלתי נמנעות האלה היתה חייבת להיסלל על גופותיהם של מאות קורבנות שווא ונפשותיהם הפגועות-לצמיתות של ניצולים רבים נוספים, משני צידי הגבול. ישראל לומדת בדרך הקשה מכל את מגבלות הכוח.

קצת פחות צפויה מראש היתה התבוסה המוראלית והמוסרית שנחלה ישראל, הן בזירה הפנימית והן בזירה החיצונית. הנטישה ההמונית של יישובי עוטף עזה, ההתגייסות המאוחרת מדי של המדינה לעזרתם, הסימון הקולקטיבי של ערביי ישראל כאויבי העם, וכמובן, הכותרת הדוחקת הצידה את כל השאר: הצניחה בתמיכת הציבור בנתניהו, מ-82% בתחילת המבצע עד ל-38% בסופו. ומבחוץ: התגברות האנטישמיות, הפגנות ענק נגד ישראל' הגינוי החריף מפי ניצולי שואה ומשפחותיהם, קרע בין ישראל ומדינות דרום אמריקה, והתרחבות פעולות החרם: האיחוד האירופי אוסר ייבוא מוצרי חלב מההתנחלויות, ממשלת סקוטלנד קוראת לחרם על ההתנחלויות, אלפי מרצים ומאות אלפי סטודנטים בארה"ב ובקנדה מצטרפים לתנועת ה-BDS, זינוק בהורדת אפליקצית החרם, קרן הפנסיה הענקית מהולנד ABP שוקלת למשוך השקעותיה מישראל (בעקבות הקרן הגדולה בהולנד), בלגיה ממליצה לסוחריה לסמן מוצרים מהתנחלויות, רשת כלבו בריטית מחרימה מוצרי התנחלויות, החרם התרבותי מתגבר, ועוד ועוד.

עד כאן ההשגים של מבצע "צוק איתן". וטוב לגלות שהנוער לוקח אותם אל ליבו, מתחזק במוטיבציה שלו להתגייס לצה"ל, ומצהיר – כך אחד מכל שני בני 17-18 – שהוא מסכים עם האמרה "טוב למות בעד ארצנו" (ובעד השגים כאלה, טוב כפליים).

נעבור עכשיו להשגים המשמעותיים יותר של "צוק איתן", שאת השפעתם ארוכת-הטווח נרגיש על בשרנו בשנים הקרובות.

הבור התקציבי

השבוע פורסם שהממשלה תבצע קיצוץ רוחבי של 1.5 מיליארד שקל בתקציב המדינה כדי לממן את "כל הוצאות מבצע 'צוק איתן' כבר בשנה הנוכחית". הקיצוץ הזה מתווסף ל-600 מיליון שקל שכבר הועברו במהלך המבצע למשרד הביטחון. הקיצוץ יהיה בגובה של 2% מתקציבי המשרדים השונים – חוץ ממשרד הביטחון, כמובן. על פי הפירסום האחרון, הקיצוץ ייעשה ב"בסיס התקציב", כלומר, בחלק הקבוע שלו. המשמעות היא קיצוץ רב-שנתי, ללא תאריך תפוגה, שפשוט מגדיל את נתח הביטחון בעוגה הלאומית באופן קבוע. תקציב משרד החינוך יקוצץ לצמיתות ב-480 מיליון שקל, תקציב פיתוח התחבורה ב-243 מיליון שקל, תקציב ההשכלה הגבוהה ב-175 מיליון שקל, ותקציב הרשויות המקומיות – ב-69 מיליון שקל.

באוצר מדברים על הגדלת יעד הגירעון בשנה הבאה ל-3.5% מהתוצר, רמה שבנק ישראל מתנגד לה בתוקף. אבל גם כך – הדיבורים על "הכלה" של עלויות "צוק איתן" בתקציב הנוכחי הם זריית חול בעיני הציבור, שמטרתה ברורה: להרגיע את כולנו שהכל סבבה, ואף אחד לא ירגיש בכיסו או בבטנו או בקורת-גגו את המחיר הכבד שגבה המבצע מישראל. את האשליה הזאת – ללכת עם ולהרגיש בלי, לשפוך אלפי טונות של פצצות ומאות טילי יירוט ואלפי ימי מילואים ושעות טיסה, מבלי לחטוף מכה כלכלית אנושה – את האשליה הזאת צריך לנפץ.

על פי הערכות בנק ישראל שהותאמו למערכה בת חודש פחות או יותר, עלויות המבצע עמדו על 5 מיליארד שקל – יותר מפי 3 מהקיצוץ הרוחבי שבישרו לנו שיממן את "כל" הוצאות המבצע, וזאת כבר תת-הערכה מפני שהלחימה נמשכה כ-3 שבועות מעבר למצופה. עם תום הלחימה התבררו מספרים ריאליסטיים יותר. מערכת הביטחון העריכה שעלויות המבצע היו 9 מיליארד שקל, ומלבדן היא דורשת תוספת של 11 מיליארד שקל בתקציב 2015 כדי להתמודד עם כל האתגרים החדשים. תוספת כזאת תקפיץ את תקציב הביטחון ל-70 מיליארד שקל, 17% מתקציב המדינה הכולל. האוצר, כהרגלו, מכריז בלהט "לא יקום ולא יהיה"; אבל היו סמוכים ובטוחים שיקום וגם יהיה; מדובר ב"פארסה, ההצגה המטופשת" של תקציב הביטחון, כפי שקרא לה שאול אמסטרדמסקי (הנה טיול ארכיוני מאלף למתעמקים). כך נוגס הביטחון מאז ומעולם בתקציבים האזרחיים, ואין עוצר בעדו. אחרי מלחמת לבנון השנייה קיבל צה"ל יותר מ-8 מיליארד שקל לכיסוי הוצאותיו. אל תצפו שהוא יקבל פחות הפעם.

ניסיון העבר מוכיח שדרישות הביטחון משתנות רק בכיוון אחד; לפני שהספקת לעכל את ההלם הקודם, ההלם החדש מכה בך. ואומנם, אם חשבנו שמשרד הביטחון דורש בסך הכל תוספת של 20 מיליארד שקלים בשנה וקצת שנשארו עד סוף 2015, חלפו כמה ימים והתבשרנו שהדרישה קפצה ב-10 מיליארד שקל (על חשבון תקציב 2016), ועומדת כעת על תוספת של 30 מיליארד שקל.

השאלה הגדולה היא – מאיפה יגיע הכסף?

לפיד כבר הכריז, קבל עם ועדה, מאיפה לא: לא יועלו מסים. ההצהרה הזאת ניתנה באופן כה מופגן ובומבסטי, שיהיה קשה לסגת ממנה. לא שאני מחזיק מהאמינות של שר האוצר; להיפך. אבל במקרה הנוכחי יש ללפיד סיבות סמויות לעמוד במילתו, לאו דווקא "הבטחתו לבוחר" שלא להעלות מסים. נגיע אליהן מיד. בכל מקרה, ההצהרה הזאת לא הפריעה למשרד האוצר, בעצם הימים האלה, להעלות את המס על הפחם לייצור חשמל. המס הזה צפוי להכניס לקופת המדינה 1.6 מיליארד שקל – כולם, עד האחרון שלהם, יגולגלו על הציבור בצורת העלאת תעריפי החשמל ב-6.7%. מסתבר שבכל זאת יש דרך להעלות מסים בזמן שלא מעלים מסים. כתב "כלכליסט" מסכם: "חברת החשמל "אדישה" לעניין זה, ומשמשת למעשה כצינור לגביית מסים מהציבור: האוצר מעלה את המס, חברת החשמל מקבלת כיסוי בתעריף והציבור מזדרז לשלם את החשבון."

אני מניח שבאוצר לא שוקטים על השמרים; גם הסכום הזה ייבלע ברובו בחור שנפער בהכנסות המדינה ממיסים כתוצאה מ"צוק איתן" – יותר ממילארד שקל. עוד מיליארד שקל יילך על פיצוי עסקים על נזקים עקיפים מן המבצע (הנזק הישיר עומד על 50 מיליון שקל).

זה המקום להזכיר שבזמן שהעורף הישראלי תוזז ממרחב מוגן אחד למשנהו (במקרה הטוב) וספג אבידות בנפש וברכוש (במקרה הרע), המערכת המשומנת של שוד כספי הציבור, או בכינויה המוכר יותר "המדיניות הכלכלית", המשיכה לעבוד כבימי שגרה. האוצר הסיט סכום של 55 מיליון שקל שיועד לחידוש מלאי הדירות בדיור הציבורי בתל אביב לטובת השבחת הקרקע (במחירי השוק); ועדת הכספים אישרה עוד העברה חוץ-תקציבית להתנחלויות, בגובה 20 מיליון שקל (ההסבר: "שעות פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, העצמת נוער, גיבוש ולכידות בקהילה, וכדומה"), כחלק מדיל מסריח, שתמורתו "הבית היהודי" – שיאנית הפעילות האנטי-חברתית במושב הקיץ של הכנסת – תתמוך בחוק מע"מ 0% של לפיד; וממש ביום הראשון של המבצע, בשקט בשקט, מחקה המדינה לתע"ש חובות בסך 3.14 מיליארד שקל במסגרת תכנית ההפרטה של החברה. בתרגום לעברית פשוטה: הממשלה העבירה סכום עתק מכספי המסים שלכם למפעל בטחוני כושל כדי לאפשר לו להמשיך לייצר נשק תחת ניהול פרטי.

רשימת התכניות והצעדים האנטי-חברתיים שבוצעו במהלך "צוק איתן", הרחק מעין הציבור, היא עוד ארוכה; קיראו אותה אצל אור-לי ברלב.

הצעדים האלה מבשרים את הבאות; אם בזמן שנופלים טילים האוצר לא בוחל בקיצוץ תקציבים אזרחיים, אין סיבה להניח שהוא יחדול מכך בימים שקטים.

איך יתמלא הבור התקציבי?

כאמור, על הפרק מונחת תוספת תקציבית של 30 מיליארד שקל למשרד הביטחון, ועוד כמה מיליארדים שהפסיד אוצר המדינה כתוצאה מן המבצע. מסים לא יעלו, ככל הנראה, חרף המלצת בנק ישראל. הקיצוץ הרוחבי שהוחלט עליו השבוע בקושי יכסה 5% מן הבור התקציבי.

מה שמחזיר אותנו לשאלה הבסיסית: מאיפה יקחו את הכסף?

לא נשארו עוד אפשרויות: עוד קיצוצים, כואבים הרבה יותר, בתקציבים האזרחיים. על פי התחייבות הממשלה, תקציב 2015 אמור לגדול ב-8 מיליארד שקל בלבד לעומת תקציב 2014. זה 12 מיליארד שקל פחות מדרישת משרד הביטחון; ובתרחיש האופטימי ביותר, זה עדיין בין 5-10 מיליארד שקל פחות ממה שהוא יקבל אחרי כל המסחרה.

המשמעות ברורה: לא רק שלא יישאר פירור לתקציבים האזרחיים ב-2015, יהיה בהם קיצוץ חד. במה יקצצו? הנה השערותיו של שאול אמסטרדמסקי:

"לפרויקטים לא יישאר כסף. למשל, לא בהכרח יהיה די תקציב בשביל כל הרכבות שתוכננו להיסלל בשביל לקצר לכם את הפקקים בבוקר ובשביל לקרב את הפריפריה למרכז, ולא בהכרח יהיה די תקציב בשביל להפעיל את כל מרכזי חלוקת המתדון לנרקומנים בשביל להוריד את רמת הפשיעה, או שלא יהיה די תקציב בשביל להפעיל תוכניות מיוחדות לנוער בסיכון או לנוער מנותק, או שלא יהיה די תקציב בשביל לפתוח את כל מרכזי ההכשרות המקצועיות שתוכננו עבור עובדים מבוגרים שפוטרו ולא מצליחים לחזור לשוק העבודה או עבור עשרות אלפי החרדים שאמורים להצטרף בקרוב לשוק העבודה כתוצאה מחוק השוויון בנטל מבלי שיש להם את ההכשרה המתאימה לכך. ואלה סתם דוגמאות אקראיות."

והנה עוד כמה מועמדים לקיצוץ, ככל הנראה מתוך שיחות לא פורמליות עם אנשי האוצר: "תקציבי התחבורה, החינוך והבריאות (ועדת גרמן) עתירי ההוצאות הם מועמדים עיקריים לקיצוץ. השקעה בתשתיות, כמו כביש הכניסה לירושלים (1.5 מיליארד שקל), רציפי הרכבת והרכבת הקלה, תידחה."

המשמעות הפוליטית של כל זה היא עצירה ואולי אף הסגה לאחור של התהליך שהחל בקיץ 2011 – שינוי סדרי העדיפויות בהקצאת המשאבים הציבוריים לטובת מטרות שכלל הציבור, ובפרט השכבות החלשות, נהנה מהן: שירותי חינוך ציבורי זולים ואיכותיים, שיקום הרפואה הציבורית, ריסון שוק הדירות, חידוש הדיור הציבורי ויצירת דיור בר-השגה, ועוד. כל אלה יטואטאו מסדר היום הציבורי בחסות הצורך הנצחי לפרנס את מכונת המלחמה. ישראל תשקע עמוק יותר למחוזות האי-שוויון והמצוקה החברתית. לא שיש עוד הרבה לשקוע – כבר כיום ישראל מדורגת לפני אחרונה ברמת ההוצאה הציבורית האזרחית.

את הגרף העגום הזה אפשר לפרוט לפרוטות. בישראל שיעור העוני הגבוה ביותר ב-OECD אחרי מקסיקו; ישראל בפיסגת ה- OECD ברמת הצפיפות בכיתות הלימוד; ההוצאה הציבורית על חינוך יורדת בעקביות בישראל בשעה שהיא עולה ב-OECD; והיחס בין הוצאה ציבורית לפרטית על בריאות הוא הנמוך ביותר בישראל מכל מדינות ה-OECD. במהלך העשור הקודם ירד בעקביות משקל ההוצאה הציבורית בישראל לעומת עליתו ב-OECD. כל המגמות האסוניות האלה, שלמעשה מגדירות את ישראל כחברת עולם שלישי ולא כחברת OECD, אינן מספיקות, ככל הנראה, למילטון פרידמנים המקומיים. אלה ממליצים, לא פחות, על ניצול "מצב המשבר של המלחמה" להניע בזריזות רפורמות לצמצום ההוצאה הציבורית "המנופחת" בישראל. נעמי קליין קראה לזה "דוקטרינת ההלם".

והפתרון המסתמן הוא…

קחו בור תקציבי של 20 מיליארד שקל, תכניות מגירה לקיצוצים דרסטיים בתקציבים האזרחיים, שר אוצר שמתעקש לא להעלות מסים, ומתעקש על העברת חוק אנטי-חברתי, מול התנגדות כל הגורמים המקצועיים, שעלותו 3 מיליארד שקל לשנה; הוסיפו לכל אלה מעמד ביניים חבול, מותש ומרושש, גדוש בזעם על המפלגות ששוב הפרו את הבטחתן, ערבבו היטב… ומה קיבלתם?

נכון. פיזור הכנסת והקדמת בחירות.

איך? פשוט מאד. על פי כל הסימנים, אין לקואליציה הנוכחית סיכוי להעביר את התקציב המסתמן לשנת 2015. התקציב הזה הולך להיות אחד התקציבים הכי אנטי-אזרחיים ואנטי-חברתיים שראינו בשנים האחרונות. ההתנגדות דווקא לא תבוא מסיעות קטנות; בשנים עברו היה זה תפקידן המסורתי של הסיעות החרדיות להתנגד לקיצוצים חברתיים. אבל אלה כבר אינן בקואליציה, והדבר האחרון שמעניין את "הבית היהודי" זה צדק חברתי. לא ולא, התקציב לא יעבור כי המפלגה המרכזית שאחראית להעבירו – "יש עתיד" – בעצם איננה מעוניינת להעבירו. התקציב הזה פירושו סטירת לחי לכל הבוחרים של המפלגה; פירושו הודאה מפורשת שלפיד וחבר מרעיו ביזבזו באופן מחפיר את האשראי הציבורי העצום שעל גבו נישאו אל השלטון. ולכן הדבר האחרון שלפיד רוצה לעשות, הדימוי שממנו הוא בורח כמו מאש, הוא להיות שר האוצר שמגיש לממשלה הצעת תקציב שתקבור עמוק יותר את מעמד הביניים בחיים שבהם… המממ… אין עתיד.

הפיצוץ הקואלציוני, על כן, הוא בלתי נמנע. למעשה, מתקן ההשהיה שלו כבר החל לתקתק: זהו חוק מע"מ 0%, שבאורח מסתורי לחלוטין הפך "ייהרג ובל יעבור" עבור לפיד, עד כדי איום בפרישה מהקואליציה אם החוק לא יעבור. בציניות מסוימת, אם כן, אפשר לשער שלפיד שועט עם הראש אל הקיר כשהוא מייחל להתנגשות ולא לפתרון; אם לא על חוק המע"מ, על משהו אחר. אחרי תקופה ארוכה של צניחה בסקרים, התקציב המתוכנן ל-2015 עלול להיות המסמר האחרון בארונה של "יש עתיד".

את ניצני הניתוח הזה תוכלו לקרוא אצל צבי זרחיה; אני רק יותר נחרץ ומפורש במקומות שבהם הוא מעדיף להישאר מרומז. אבל מה שזרחיה ועמיתיו לא אומרים זה שההתפתחויות האלה הן בעצם חלק משיטה שלטונית שהולכת ומשתרשת בישראל.

[עדכון מה-13.9: הסימנים לפרישה מתחזקים: "לפיד מכניס את עצמו במתכוון למבוי סתום כדי שיוכל להצדיק את פרישתו מהקואליציה"]

השיטה: קצץ באזרחים, פרוש מהקואליציה, פתח דף חלק

הממשלה הנוכחית אמורה לכהן עד מרץ 2017. אם יוקדמו הבחירות, הן יתקיימו באמצע השנה הבאה – שנתיים וקצת מתחילת כהונתה של ממשלת נתניהו השלישית. על פי הניתוח שהוצג כאן, הרקע לפירוק הקואליציה יהיה הצורך להציג לציבור תקציב אנטי-חברתי קיצוני, שאף מפלגה בקואליציה לא תרצה להצטייר כמי שתומכת בו. במובן הזה, פיזור הכנסת והקדמת הבחירות הם פיתרון מושלם לבעיה: התקציב המקולל יעבור, כתפוד לוהט, לידיה של הממשלה הבאה. זו, מצידה, גם אם הרכבה הפוליטי יהיה דומה מאד לזה של הממשלה הנוכחית, תוכל להצהיר בגלגול עיניים חסוד שהיא "ירשה מקודמותיה" את החובה הבלתי נעימה להטיל על הציבור גזירות כלכליות קשות. היא תמשיך ותסביר לנו שמגיעה לה "תקופת חסד", שבה היא תנקה את השולחן מן התקלות והשיבושים הנוראיים של כל הממשלות שקדמו לה. רק לאחר תקופת החסד הזאת היא תוכל באמת ובתמים ליישם את המדיניות הנפלאה שבזכותה נבחרה לשלטון – חלוקה צודקת ושוויונית יותר של ההון הציבורי, שיקום השירותים החברתיים ושאר מליצות ריקות.

אלא מאי? עד שתידרש אותה ממשלה ליישם את המדיניות הנפלאה הזאת בפועל, יקרו מן הסתם תקלות "בלתי צפויות" חדשות, וכולן, היו בטוחים בכך, מתחום והביעות והזוועה הבטחוניים: התלקחות מחודשת של האיום האיראני, פלישת כוחות דאע"ש לירדן, איום טילים מחודש של החיזבאללה, ובכלות כל הקיצין והרעיונות, תמיד אפשר לשלוף את שק האיגרוף הישן והטוב: עוד מבצע בעזה, "להרתיע את החמאס", אבל הפעם באמת באופן סופי ומוחלט.

נו, והתקלות הבטחוניות האלה יגררו בעקביהן, בלי ספק, הוצאות עצומות על טילים ושעות טיסה וימי מילואים וחידוש מחסני תחמושת ופתרונות טכנולוגיים חדשים, וכו' וכו'. בור תקציבי, גניזת כל התכניות הנפלאות לצמצום האי-שוויון, שרטוט זריז של קיצוצים דרסטיים נוספים בתקציבים האזרחיים, חתירה למשבר קואליציוני, פיזור הכנסת, בחירות מוקדמות.

וחוזר חלילה.

חשבתם שאני מדבר על העתיד? טעות. זה כבר קרה. הכנסת הקודמת פוזרה בדיוק על הרקע הזה: אי-יכולתה של ממשלת נתניהו השניה להעביר את תקציב 2013. על התקציב ההוא הכבידו, בל נשכח, עלות של 3 מיליארד שקל למבצע "עמוד ענן", ועוד 11 מיליארד שקל שהושקעו בתכנית העיוועים של נתניהו וברק לתקוף את איראן. למותר לציין שכל שקל מן המילארדים האלה היה שקל שבוזבז לשווא, אבל יחד הם חפרו בור מכובד מאד בתקציב המדינה; בור שאף אחד לא חלם לקחת עליו אחריות.

הכנסת שקדמה לה, היא הכנסת ה-17, פוזרה גם היא טרם זמנה. לכאורה הרקע לכך היה התפטרותו של ראש הממשלה אולמרט וכשלונה של יורשתו, ציפי לבני, להרכיב קואליציה חדשה. אבל בפועל, הכישלון הזה נבע מאותה שוקת שבורה בתקציב המדינה, שלא איפשרה ללבני לעמוד בדרישות השותפות הקואליציוניות (דרישות שהיו ברובן חברתיות); ממשלת אולמרט, כזכור, השאירה בור תקציבי של 8.2 מיליארד שקל, עלות מלחמת לבנון השניה. כך או כך, הגזירות שתוכננו לתקציב 2009 הוקפאו הודות להקדמת הבחירות וגולגלו הלאה, אל הממשלה הבאה.

דמו לעצמכם מכונית שמידרדרת במדרון תלול. בנקודה מסוימת קופץ עליה מכונאי, ותוך כדי הידרדרותה מתעסק לה באחד הבלמים ומשבית אותו. מיד אחר כך הוא קופץ החוצה ומביט בצער כיצד המכונית ממשיכה להידרדר מטה, במהירות גדלה והולכת. זמן קצר לאחר מכן, בנקודה נמוכה יותר במדרון, קופץ על המכונית עוד מכונאי (פרצופו, משום מה, מוכר לנוסעי המכונית, אך הם לא מצליחים להיזכר מאיפה, בכל הרעש והאימה של ההידרדרות). גם הוא משבש את פעולתו של בלם אחד, וקופץ החוצה. המכונית ממשיכה להידרדר, עוברת מידיו של מכונאי אחד למשנהו, עד שהיא חופשיה להתרסק אל התחתית ללא בלמים.

כך פועלת השיטה השלטונית בישראל. יותם פלדמן כבר כתב בצדק שהמבצעים בעזה הפכו ל"חלק מפעולת המעיים של המדינה". המבצעים התקופתיים האלה, על עלויותיהם התופחות והולכות, משולבים בפעולת מעיים נוספת של המדינה: בליעה של התקציבים האזרחיים בבטן העצומה של תקציב הביטחון. ולבסוף, פעולת המעיים האחרונה: גיהוק ההתנערות האגבית, פיזור הכנסת והקדמת הבחירות.

ובתמצית: ממשלות ישראל בעשור האחרון נבחרות על בסיס הבטחות לצמצום הפערים החברתיים. חרף זאת, עם כניסתן לתפקיד הן מחוללות-משתתפות-נגררות למבצעים צבאיים שגובים מיליארדי שקלים מתקציב המדינה. כדי לאזן את ההוצאות האלה, אותן ממשלות חייבות לקצץ באופן דרסטי בהוצאה האזרחית, בסתירה גמורה למצע שבזכותו נבחרו. ובכדי שלא להתייצב מול הבוחר ברגע ההכרעה הזה, הן נמנעות מהעברת התקציב האכזרי ומפזרות את הכנסת. התקציב עובר לממשלה הבאה, שתאשר אותו באמתלה שנגזר עליה לתקן את טעויות הממשלה הקודמת. כך, אף ממשלה אינה נושאת באחריות לגזירות הכלכליות שהיא המיטה על הציבור: מה שהיא מבצעת, לא היא החליטה, ומה שהיא מחליטה – לא היא תבצע. ממשלת ישראל לעולם "מכבה שריפות" של הממשלה הקודמת ומבעירה שריפות לממשלה הבאה.

לשבור את השיטה

אם כל זה נשמע מייאש ופטאלי, דינמיקה עיוורת ואכזרית שאינה ניתנת לעצירה, זה רק משום שהרגלנו את עצמנו להיות הצופים הסבילים במחזה האימים הזה. אנחנו הנוסעים במכונית המידרדרת במדרון, אבל מעולם לא עלה על דעתנו לסלק בבעיטה את המכונאי לפני שהוא מחבל לנו בבלמים. יותר מכך: גם לא עלה על דעתנו למנוע מן המכונאי לעלות שוב על אותה מכונית שבבלמיה חיבל רק לפני שנתיים או שלוש. אם יש צד אשם בכל הסיפור הזה הוא לא הפוליטיקאים, שאין לצפות מהם לשום דבר שלא נכפו לעשותו, אלא הציבור: אנחנו הרדומים,  אנחנו המבליגים, אנחנו ההולכים שפוף.

ההבנה שנחוצה בישראל פוליטיקה אחרת, לגמרי אחרת, נבטה כבר במחאה של קיץ 2011. ההבנה שפוליטיקה אחרת לא צמחה מאותה מחאה היא כבר נחלת הכלל. אבל הניתוח של הכישלון, ניתוח כן וישר, עודנו רחוק ממוקדי המחאה. יש כמה נקודות לאורך שרשרת המהלכים הפוליטיים שמטיחה אותנו שוב ושוב אל הקרשים, ובכל אחת מהן אפשר לתקוע טריז. אבל החוליה הקריטית, זו שסביבה  סובב כל המנגנון, היא גודלו המפלצתי של תקציב הביטחון והכפפתן של כל ההוצאות האזרחיות למרותו. בפרה הקדושה הזאת, לצערי, נושאי הדגל של המחאה החברתית לא העזו לגעת, וגם אלה שהעזו לגעת, לא העזו להרחיק לכת ולעשות את הצעד היחידי שיחלץ אותנו מן הלופ הזה: לשחוט אותה.

בדיוק לפני שלוש שנים, בחלוף שלושה שבועות לפרוץ המחאה החברתית, כתבתי כך:

"במוקדם או במאוחר ייאלצו מנהיגי המחאה החברתית להצביע על מקורות המימון שבעזרתם תיבנה כאן מחדש מדינת רווחה. תקציב הביטחון, שמרושש את כולנו, יהיה מרכיב מרכזי בהם (לצד מיסוי פרוגרסיבי יותר). מישהו שם יצטרך להזיע ולהסביר שגם ביקורת על התקציב המנופח הזה היא "לא פוליטית". המחאה החברתית נמצאת על מסלול התנגשות עם מערכת הביטחון. כדאי להתכונן מראש גם לדברים שאין אומץ להודות בהם בפומבי."

בניגוד ללהג התבוסתני ששולט בתקשורת, אני חושב שמחאת קיץ 2011 חוללה שינויים עצומים בחברה. אחד מהם היה צמיחתם והתבססותם של ארגוני חברה אזרחית רבים שעוסקים יומם ולילה בביקורת ואיתגור של מערכות השלטון, מנקודת מבט אזרחית-שוויונית. כך בתחום הדיור הציבורי, בתחום הפיקוח על הכנסת, יוזמות של הורים במערכת החינוך, פיתוח מדיה אלטרנטיבית עם סדר יום אזרחי ועוד. ועדיין, מה שחסר לי בשלל היוזמות הברוכות האלה הוא אותו מסלול התנגשות: אמירה ברורה ועקבית שישראל חייבת לרדת מן העץ הבטחוני המופרך שהיא מטפסת עליו בקדחתנות מאז יום היווסדה, והבנה שרק מהלך כזה, מכוח חוק כלים שלובים, יאפשר לסדר היום האזרחי לזקוף את ראשו בגאון. כל עוד ימשיך מחול השדים הבטחוני, לא יהיה תקציב לחיים. כן, המשמעות היא צמצום ניכר בהתעצמות הצבאית של צה"ל. כן, המשמעות היא תפיסה בטחונית שונה בתכלית, שמשליכה את יהבה על הסדרים מדיניים ולא על פנטזיות שליטה טכנולוגית בלתי-מוגבלת. יש סיבות מצוינות, שאינן קשורות לצדק חברתי, שמחייבות מהפך רדיקלי כזה בתפיסת הביטחון. וכן, בישראל של ימינו צריך אומץ כדי לקרוא תיגר על מולך הביטחון (ולא רק על "הפנסיות השמנות" בצה"ל). אבל עד שלא נעשה זאת, לא נהיה ראויים למורשת המאבקים לשוויון וצדק חברתי שבשמה אנו נשבעים.

למה ישראל נמצאת בצמרת מדינות ה-OECD ברמת הצפיפות של כיתות הלימוד? למה תכנית החומש הממשלתית לתוספת כיתות לא הביאה שום שיפור? למה משקרים לנו שאין כסף לבנות עוד כיתות? ולמה אנחנו לא גובים את המחיר מפוליטיקאים שמתעללים בחינוך הציבורי?

[פוסט ארוך]

ב-20 לנובמבר 2007, בשעה 10 בבוקר, הצטופפו 244 תלמידים מבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בכיתה אחת, ששטחה 30 מ"ר (8 תלמידים למטר רבוע אחד). התלמידים האזינו לשיעור בנושא מחשבת ישראל, במשך 5 דקות. לאחר מכן עברו 186 מהם לכיתה עם שולחנות וכיסאות והאזינו לשיעור ספרות ותנ"ך.

המטרה המוצהרת היתה לשבור שיא גינס. המטרה העמוקה יותר היתה לעורר דעת קהל לתנאי הצפיפות הבלתי נסבלים בכיתות הלימוד, מתוך הזדהות עם שביתת המורים שהתקיימה אז. התרגיל הזה לא היה קשה במיוחד; אחד התלמידים העיד שבשיעורי תנ"ך נדחסים לכיתה, באופן שגרתי, 53 תלמידים.

באלפי כיתות לימוד בארץ מתקיימים "לימודים" בנוכחות 35 ומעלה תלמידים. אני כותב "לימודים" במרכאות, כי עם כמות כזאת של תלמידים הלימוד הוא ברובו מראית עין, רגעי ריכוז ספורים שטובעים באוקיאנוס של רעשים והפרעות.

בשנה שבה ערכו תלמידי "ליָדה" את מפגן הצפיפות שלהם, עמד מספר התלמידים הממוצע לכיתה בישראל על 28.3. חמש שנים אחרי, ב-2012, עומד המספר הזה על… 28.4 תלמידים לכיתה. ברוכים הבאים לסטגנָציה, הארץ שבה מה שהיה הוא שיהיה. "מאמצי" מדינת ישראל להדביר את נגע הצפיפות בכיתות מסתכמים בקיזוז הגידול הטבעי ולא יותר. זיכרו את הנתון הפשוט הזה כשידובר בהמשך על "תכנית החומש" הממשלתית.

מי כן מודאג? ההורים כמובן. מקצה הארץ ועד קצהָ, במשך שנים, מוחים ההורים נגד המחדל השלטוני הזה ותובעים להוסיף כיתות לימוד. הורים כבר השביתו את הלימודים בבי"ס "המגינים" בקרית חיים, בבי"ס "אהוד מנור" בפתח-תקווה, בבי"ס "רעות" בהוד השרון, בבי"ס "נוף ילדות" בתל מונד, בבי"ס "אבן שוהם" בנהריה, וסליחה מכל מי ששכחתי. קבוצות מאבק של הורים לפתרון בעית הצפיפות בכיתות פועלות בכפר-סבא ובנס-ציונה, ובתל-אביב קבוצת המאבק מפעילה עמוד פייסבוק שמתעדכן תדיר.

לוועד ההורים בבית הספר היסודי שבמושב "בית יצחק" נשבר לחכות והוא החליט לעשות מעשה: הוסיפו כיתות "על-תקניות" כדי להקל על הצפיפות בכיתות (שמגיעה ל-38 תלמידים בכיתה). משרד החינוך – שמחדליו שלו הובילו לפיתרון המאולתר הזה – חטף קריזה ותבע מראש המועצה לסגור לאלתר את הכיתות. ועד ההורים בתגובה הגיש עתירה מנהלתית נגד משרד החינוך. הנה דוגמה יפה לפעולה ישירה שיכולה לחולל שינוי של ממש ולא רק לשחרר קיטור (מה עלה בגורל העתירה? אשמח לגלות). עוד מידע אפשר למצוא באתר המושקע "גודל כיתה" שהקימו הורים מודאגים לקידום המאבק הארצי.

הסקירה הקצרה הזאת אמורה להבהיר לכל אחד שנושא צפיפות הכיתות בישראל מטריד מאד את כל הנוגעים בדבר (עדויות של מורים יובאו בהמשך) ולא יורד מסדר יומם.

תיקון: כל הנוגעים בדבר, להוציא משרד החינוך. שם כנראה שום דבר לא בוער. חמש שנים אנחנו עומדים על אותו ממוצע, מגרדים את ה-30 תלמידים לכיתה? סבבה. אפשר להמשיך ככה עוד 20 שנה לפחות. ישראל מדורגת בפסגת 27 מדינות ה-OECD מבחינת צפיפות הכיתות, מעליה ניצבות רק יפן, סין וצ'ילה. צ'ילה היא מקרה מעניין במיוחד, מדינה שעדיין סובלת מתוצאות ההפרטה המטורפת של ימי פינושה, עם מערכת חינוך מהמפגרות בעולם המערבי. צ'ילה היא תמרור האזהרה במסלול לתהום שהחינוך בישראל דוהר בו, תמרור שבקרוב נחלוף על פניו.

איך אני יודע שבמשרד החינוך לא ממש מתרגשים מנושא הצפיפות בכיתות? טוב, עשיתי כמה בדיקות והן ידווחו בהמשך בפרטי פרטים. אבל כרמז לבאות אפשר להציץ ב"רשימת הדגשים" בתקציב החינוך לשנים 2013-2014 (שעומד על 42.4 מיליארד שקל), רשימה שבה מציג המשרד לראווה את חזון העשייה שלו.

ויש שם מכל טוב: "העמקת החינוך לערכים ציוניים, יהודיים ודמוקרטיים" (בסדר הזה); שיפור ההשגים הלימודיים; העלאת הזכאות לבגרות; שיפור כוח ההוראה; חיזוק מקצועות הליבה; חיזוק החינוך הטכנולוגי; פיתוח אוריינות מידע ותקשורת.

ומה לא זוכה אפילו לאיזכור קצרצר? הקטנת הצפיפות בכיתות. זה, מבחינת משרד החינוך, לא "דגש תקציבי". זה לא "חזון". זה סתם תכניות בינוי אפורות, משעממות, שאין אפילו מילים מרגשות עבורן (העלאת הזכאות לקירות לא מתקלפים? פיתוח אוריינות דציבלית מוגברת?).

חידה

יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי; יש הכרה ציבורית גורפת בקיומו; וכפי שנראה בהמשך, יש גם פתרונות תקציביים פשוטים לממש אותו. אם כך – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?

אל החידה הזאת נחזור בסוף הדרך. התשובה תישמע מוכרת, אבל בסוף הפוסט, אני מקווה, היא גם תהיה יותר משכנעת.

למה להיטפל לצפיפות בכיתות (ולמה זה צריך לעניין אותי)?

מכמה סיבות.

אחת, כי זה מקרה לא שכיח שבו גם הבעיה החברתית וגם הפתרון הפוליטי שלה פשוטים מאד יחסית. הבעיה היא כיתות צפופות מדי שמשבשות לחלוטין את איכות הלמידה; הפתרון הוא לבנות עוד כיתות לימוד, והרבה. בשורה התחתונה, זה כל הסיפור. אין כאן צורך בדיונים מלומדים על אסטרטגיות פדגוגיות מתחרות, אין כאן מתחים בין פילוסופיות חינוכיות סותרות, אין כאן שאלה של "השגים" לעומת "ערכים", "מצוינות" לעומת "שוויוניות", או כל אחד מן הדיונים הביצתיים שמערכת החינוך בישראל משתכשכת בהם בלי סוף. מדובר על בעיה פשוטה של תשתיות פיזיות; תקציב להרחבתן; ומימוש הרצון הציבורי הגורף בפתרון אמיתי.

שתיים, כי למרות הפשטות של הבעיה ושל הפתרון, נראה כי המערכת הפוליטית משותקת לחלוטין בהתמודדותה עם הנושא. כך שמתוך השיתוק הזה ניתן להבין הרבה מאד על תחלואי המערכת הפוליטית בעצמה, ולא פחות מכך, על הקושי של החברה האזרחית בישראל לתרגם דרישות צודקות למאבק פוליטי אפקטיבי.

שלוש, כי עם כל הכבוד ל"ערכים" (יהודיים או דמוקרטיים) ולהשגים במתמטיקה ובהבנת הנקרא – מעט מאד מכל זה נקלט בסביבה רווית-הפרעות, רועשת תמידית, שאין למורה אפשרות להחזיק בה קו מחשבה או דיבור למשך יותר משתי דקות. הצפיפות הנוראית בכיתות הלימוד היא משהו שמעצבי המדיניות בחלונות הגבוהים אינם מסוגלים לדמיין; כשבוחנים את מבול התכניות הפדגוגיות שמשרד החינוך ממטיר מדי שנה על ציבור המורים והתלמידים, מתחשק לתקוע את הוגי התכניות האלה בחדר צפוף שכזה ולראות איך זה ישפיע על ההמלצות הפדגוגיות שיתנו.

ארבע, כי גם אתה או את למדתם, קרוב לוודאי, בכיתה צפופה מדי. ילדיכם לומדים עכשיו בכיתה כזאת, ואם אין לכם ילדים, תשאלו קרובים וידידים שיש להם. זאת אחת ממכות המדינה שהפכו למובנות מאליהן כאן, עוד עונש על החיים בישראל, כמו מחירי הדיור או עלויות שירותי הבריאות. וכמו המכות האלה, גם הצפיפות בכיתות היא מעשה ידי אדם – הרבה בני אדם – שהשקפתם החברתית-כלכלית מנוגדת לחלוטין לצרכי הקיום הבסיסיים שלכם. תזהו מי עובד נגדכם ותתחילו לסגור איתו את החשבון.

חמש, כי בעית הצפיפות בכיתות היא מקרה קלאסי של צרה חוצת-מגזרים, ועל כן יש לה פוטנציאל גדול – כמו מאבק הדיור – לייצר סולידריות חברתית אמיתית. הכיתות הצפופות ביותר נמצאות בלב הערים הגדולות – תל אביב, חיפה, ראשון לציון – וביישובים הערביים. נפגעי הצפיפות – התלמידים – סובלים מאותן בעיות קשב ואלימות בכל המדינה. מאבקי ההורים המקומיים זהים לחלוטין ומשוועים ליד מארגנת ומנווטת ברמה הארצית.

שש, כי הצפיפות בכיתות מחרפנת אותי כבר שנים, והגיע הזמן להוציא את הקריזה החוצה.

הצפיפות בכיתות: נתונים

בחודש יוני האחרון קיבלה ישראל תזכורת כואבת. דו"ח של ה-OECD הציב אותנו במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ברמת הצפיפות של התלמידים בכיתות. הממוצע בישראל עומד על 28.4 תלמידים לכיתה, לעומת ממוצע ה-OECD, שעומד על 21.3 תלמידים לכיתה. ממוצעים, כידוע, משקרים, בעיקר במדינות עם פערים עצומים כמו בישראל. בדיקה יסודית של "דה-מארקר" העלתה שיותר מ-37% מתלמידי ישראל לומדים בכיתות שבהן 32 תלמידים ומעלה. 18% לומדים בכיתות של 35 תלמידים ומעלה ו-3.5% לומדים בכיתות של 40 ומעלה. כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה בת 35 ומעלה תלמידים.

בתי הספר הצפופים מתרכזים בחינוך הממלכתי בערים הגדולות וביישובים הערביים. כרבע מהתלמידים בבתי הספר היסודיים בערים ראשון לציון, ירושלים, פתח תקווה ונתניה לומדים בכיתות של מעל ל-35 תלמידים. את הממוצע הארצי סוחבים למטה החינוך הממלכתי דתי והחינוך החרדי – כ-24 תלמידים בממוצע בכיתה.

ישראל חריגה גם בהשוואת המגמה ההסטורית. נחום בלס, חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב, כותב כך:

"הבט ייחודי נוסף של ישראל הוא חוסר הקשר בין השינוי בשיעור הפריון לגודל הכיתות: מאז קום המדינה יש ירידה עקבית ורצופה בשיעורי הפריון, המלווה בירידה בחלקן של קבוצות הגיל הצעירות בסך האוכלוסייה. במדינות מפותחות רבות שהגיעו לשיעורי למידה גבוהים לפני תקופה ארוכה, תהליך הצטמצמות אוכלוסיית הילדים של העשורים האחרונים היה מלווה בהקטנת כיתות. בישראל, לעומת זאת, לווה תהליך הירידה בשיעורי הפריון בעליה מהירה בשיעורי הלמידה, אך הוא לא לווה בירידה משמעותית בגודל הכיתה הממוצע." (עמ' 3)

במלים אחרות: בעוד שמדינות מפותחות מנצלות את ירידת שיעורי הפריון להשקעה נוספת בתשתיות החינוך ובהקטנת הכיתות, ישראל מעדיפה להשאיר אותן כמות שהן.

הצפיפות נובעת ממחסור בכיתות ותקני בנייה ואיכלוס מסמרי שער. גודלן של הכיתות הנפוצות בבתי הספר היסודיים בישראל נע בין 49 מ"ר ל-53 מ"ר. כשדוחסים 40 תלמידים לשטח הזה, מתקבל ריבוע זעיר של 1.22 מ"ר עד 1.32 מ"ר לתלמיד. זה פחות ממה שמדינת ישראל מקציבה לאסירים בבתי כלא: בין 3 מ"ר ל-4.5 מ"ר בממוצע לאסיר. תאי כליאה צפופים במיוחד קיימים בכלא מעשיהו – 1.5 מ"ר לאסיר; תלמידים ברי מזל, שבכיתתם לא יותר מ-32 תלמידים, יזכו להתרווח בשטח דומה; האחרים יתכווצו.

כבכל תחום של השקעה ציבורית, המגזר הערבי נמצא בתחתית. נכון לעכשיו חסרות יותר מ-6,500 כיתות לימוד בתחומי ישראל ועוד 2,200 כיתות במזרח ירושלים; גרירת הרגליים של הרשויות בהשלמת הפערים העצומים במזרח ירושלים מפירה הוראה מפורשת של בג"ץ (לקריאת הדו"ח המלא של "עיר עמים" והאגודה לזכויות האזרח על האפליה העמוקה של תלמידי מזרח ירושלים, לחצו כאן).

המדינה דווקא מכירה באחריותה לבעיה ומפעם לפעם יוצאת בהצהרות על פרוייקט בינוי מאסיבי של כיתות לימוד במגזר הערבי. אך מעשה שטן, בכל קיצוץ תקציבי, הראשונים לחטוף הם הערבים. 80 מיליון שקלים קוצצו ביוני השנה מתקציב בינוי הכיתות וכתוצאה מכך בוטלה בנייתן של 200 כיתות במגזר הערבי. זאת בשעה שרק הגידול הטבעי של האוכלוסיה הערבית מחייבת תוספת של 550 כיתות לימוד בכל שנה.

התירוץ הקבוע הוא "שחייבים לקצץ במשהו", אבל זו אחיזת עיניים; משרד החינוך יודע יפה לנפח סעיפים תקציביים שוליים ומיותרים על חשבון תשתיות חיוניות (על כך בהמשך). יש שם התמחות של שנים בנושא. ואם משרד החינוך לא מקצץ בתקציב הבינוי, תמיד אפשר לסמוך על רשויות התכנון שירוקנו את התקציב מתוכנו. כך כותבים מחברי דו"ח על בינוי כיתות לימוד של מרכז המידע והמחקר של הכנסת בסוף שנת 2011 :

"משרד החינוך מדגיש כי במגזר הלא-יהודי מתעוררת לעתים בעיה של הקצאת קרקעות לבנייה, ולכן לעתים אי-אפשר לתקצב בינוי של כיתות לימוד חדשות אף אם המשרד הכיר בצורך לתקצבן ואף אם יש תקציב לשם כך."

בסוף כל משפט שמדינת ישראל אומרת בעברית יושב ערבי עם נרגילה, באוויר, ללא קרקע לרגליו.

ההשלכות השליליות של צפיפות הכיתות

ההשלכות ההרסניות של כיתות צפופות על איכות החינוך הן לכאורה מובנות מאליהן. אני אומר "לכאורה", כי למרות עשרות המחקרים והעדויות ושוועת ההורים שעולה מדי שנה בשנה – מדינת ישראל ממשיכה לדחוק את הנושא לעדיפות תחתונה. זהו מקרה מובהק של מדיניות רשמית, ארוכת-שנים, שמענישה את כל הציבור, שכולם יודעים – הן המוציאים לפועל, הן הקורבנות – שהיא הרסנית, ובכל זאת כמעט כלום לא נעשה לשנותה. איך זה עובד ולמה זה לא משתנה – אלה שאלות שאגיע אליהן בסוף.

ובכן, לטובת המדחיקים והמתעלמים, הנה כמה עובדות ועדויות. נתחיל ממראה עיניים ומשמע אוזניים.

מורה מהמרכז:

"מספר הילדים מגביר משמעותית את כל הדברים הרעים שמתרחשים בכיתה – מאלימות ורעש ועד חוסר הקשבה או עניין. מספיק שילד אחד מפריע והשיעור נעצר. הזמן שמוקדש אך ורק להוראה הוא בערך שליש מהשיעור – כ-15 דקות. כל השאר הולך על ענייני משמעת וסדר, ולצפיפות חלק חשוב בכך: לוקח הרבה זמן עד שהם מתיישבים אחרי ההפסקה, אין הרבה מרווח ביניהם, וכל הזמן יש מריבות על המרחב. אין כמעט שיעור שעובר בלי תלונות על תלמידים שנוגעים-דוחפים אחד את השני או דורכים על הילקוט. הדרך לאלימות היא קצרה מאוד".

מורה מהמרכז:

"כשאני נכנסת לכיתה שלי אני מרגישה שאני נמצאת במפעל שמנצל ילדים בסין. אין לי שליטה על מה שקורה בכיתה, ובסוף היום אני יודעת שלא עשיתי את המקסימום בשביל הילדים."

המחקר הגדול והרציני ביותר על השפעות צפיפות הכיתה (מחקר STAR) נערך במדינת טנסי בין השנים 1985-1989 והקיף 11,600 תלמידים ו-1,300 מורים ב-76 בתי ספר. בכל בית ספר נקבעו שלושה סוגי כיתות: 22-26 תלמידים עם מורה מוסמך, 22-26 תלמידים עם מורה לא מוסמך, ו-13-17 תלמידים עם מורה מוסמך. התלמידים השתתפו במחקר מגן חובה ועד לסוף כיתה ג'. החוקרים עקבו אחרי הישגי התלמידים במסגרת מחקר אורך עד לסיום התיכון, כולל הרשמה לקולג'.

הישגי התלמידים שלמדו בכיתות הקטנות ביותר היו גבוהים באופן מובהק משל האחרים, וכמו כן נמצא מתאם ברור בין משך הזמן שהתלמיד שהה בכיתה קטנה לבין רמת השגיו. היתרון הזה היה בולט יותר אצל תלמידים משכבות סוציואקונומיות נמוכות. ניתוח הממצאים מראה שניתן לצמצם את הפערים בין אוכלוסיות מבוססות ונחשלות של תלמידים באמצעות מעבר לכיתות קטנות.

היתרון היחסי של מי שלמד בכיתות קטנות בשנים של גן חובה עד כיתה ג' נשמר לאורך השנים, והתבטא ביתרונם גם בלימודי התיכון וגם בשיעורי הקבלה לקולג'. זהו ממצא דרמטי שמעיד על החשיבות הקריטית של הקטנת הכיתות דווקא בשלבי הלימוד הראשונים – בדיוק ההיפך מן המדיניות שנקוטה בארץ (ראו בהמשך).

לבסוף, גם במדדי אלימות ויחסים חברתיים התגלה יתרון ברור ללומדים בכיתות הקטנות.

ישנם מומחים לחינוך (מיעוט, להבנתי) שממעיטים בחשיבות הצפיפות בכיתות הלימוד וטוענים שהכל מתנקז לאיכות ההוראה; חלקם אף טוענים שהקטנת הכיתות תחייב תוספת משמעותית של מורים, מה שידרדר עוד יותר את איכות ההוראה. ומסתבר שגם שר החינוך בכבודו ובעצמו מאמין בשטות הזאת: "רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה", הוא אמר בתגובה לנתוני ה-OECD. לא, זאת לא הסיבה שהוא לא ממהר לבנות כיתות; זה התירוץ. הסיבה עמוקה יותר ומושרשת בהתנערות היסודית של הניאו-ליברלים מאחריות המדינה לשירותים הציבוריים.

ההתייחסות האגבית הזאת ל"הישגים לימודיים" מנותקת לחלוטין מן המציאות המסויטת של רבים מן המורים והתלמידים בישראל. במציאות הזאת, רמת הרעש והבלגן ששוררים במרחב של 50 מ"ר שבו נדחסו קרוב ל-40 תלמידים לא מאפשרת שום הערכה סבירה של "איכות הוראה". בתוך הכאוס של צווחות התלמידים, דחיפות ואלימות מילולית, הסחות הדעת של הסמארטפונים וניסיונות הסרק של המורה להתגבר על כל המהומה הזאת ולשמור על רצף דיבור ומחשבה – כל העיסוק ב"איכות ההוראה" של המורה נראה תלוש לחלוטין. גם גאון פדגוגי לא יתפקד בתנאים כאלה, ובמקום להאשים כל הזמן את המורים ואיכותם כדאי להפנות קצת תשומת לב לתנאים הבלתי אפשריים שהם נדרשים לתפקד בהם.

בזמן שכל מיני ועדות של מומחים ממציאות עוד ועוד מדדים ותכניות העשרה ומהפכות דיגיטליות ומה לא – עומדת המורה בתוך יורה רותחת ולוחשת לעצמה: רגע אחד שקט בבקשה. אני מבקשת לומר דבר מה. וכל עוד לא יינתן לה השקט הזה, אפשר לזרוק את כל הניירות והתכניות לפח.

ונקודה אחרונה: מעבר לכל מדדי ההישגים בלימודים, כיתות צפופות הן חממה של אלימות חברתית. קו ישר ופשוט מוליך בין הכיתה הישראלית הצפופה לרחוב הישראלי – צפוף, קולני, גס ואלים. כל הורה מכיר את התופעה הזאת: בימים הראשונים למעבר של הילד מגן קטן לגן ממלכתי, הילד פתאום מתחיל לצעוק בבית. הוא צועק כי בגן החדש, ההמוני, אי אפשר לשמוע אותו אחרת. זאת טקטיקת הישרדות, שבמהרה הופכת לטבע שני.

החלטת הממשלה, מיסמוס הרשויות, הפירורים שנותרו

שנה אחרי שנה נוחתים הדו"חות הלא-מחמיאים על צפיפות הכיתות בישראל ומעמתים את קברניטי הקלישאות שלנו עם המציאות המרה. עד שיום אחד נמאס להם והחליטו לעשות מעשה, כלומר, להחליט החלטה.

במרץ 2007 החליטה ממשלת אולמרט (החלטת ממשלה 1410) על "תכנית חומש" לבניית 8,000 כיתות לימוד (מתוכן 1,000 שיועדו להחליף כיתות לא תקניות) בין השנים 2007-2011, בעלות כוללת של 4.64 מיליארד שקל. ההחלטה גם פירטה מקורות תקציביים לתכנית ואת חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים, על פי הצרכים (33% ממלכתי יהודי וממלכתי-דתי, 28% חרדי, 39% ערבי). על משרד החינוך הוטל לבצע "סקר נכסים מקיף" לריכוז נתונים בדבר מצאי הכיתות בישראל ומצבן הפיזי.

חודש לאחר מכן החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 1536) להסמיך את משרד החינוך להחליט על חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים (מעבר ל"פער המצטבר" של הכיתות הלא-תקניות) – כלומר, לשנות את החלוקה שעליה הממשלה המליצה.

בינואר 2008 החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 3020) על יעד לאומי – רף מירבי של 32 תלמידים לכיתה בישראל. ההחלטה לא מפרטת מתי יושג היעד אך מקציבה לצורך כך 200 מיליון שקל בשנה – לא כולל הוצאות בינוי; כלומר, תכנית להקטנת מספר התלמידים הממוצע בכיתה ללא תוספת כיתות. אולי הכוונה היא לדלל את שנתוני התלמידים באמצעות הרעלה המונית. ההחלטה גם מקציבה 90 מיליון שקל בשנה לצורך יעד מבורך – הקניית מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון) במשך 10 שעות שבועיות לתלמידי כיתות א' ו-ב' במסגרות שאינן עולות על 20 תלמידים למורה. היעד הזה תוכנן להתממש במלואו (לאחר הקצבה של 360 מיליון ש"ח) כבר ב-2012, כפי שנקבע בתיקון לחוק חינוך חובה משנת 2007.

ומה קרה בשטח? נתחיל מהשורה התחתונה. בתחילת תכנית החומש (2007) היו בממוצע 28.3 תלמידים בכיתה, ובסופה (2011) היו בממוצע 28.4 תלמידים בכיתה. התכנית להקטנת הצפיפות בכיתות רשמה לזכותה תוספת של עשירית תלמיד בכל כיתה (לאחר קיזוז הגידול הטבעי). לאן בדיוק זרמו כל אותם 4.64 מיליארד שקל? שאלה טובה, אולי עניין לוועדת חקירה.

עם תום תכנית החומש, בסוף שנת 2011, השווה מרכז המחקר והמידע של הכנסת את התכנון עם הביצוע ברמת התקציב. הממצאים היו מדכדכים למדי. ראשית, ציין הדו"ח, התיקצוב של 8,000 כיתות לימוד חדשות התבסס על שטחי בינוי של כיתות יסודיות ולא על-יסודיות (הגדולות מהן בכ-50%), למרות שרבות מהכיתות המתוכננות היו על-יסודיות; עקב כך, מספר הכיתות המתקוצבות היה נמוך בהרבה.

שנית, הסתבר באופן לא מפתיע, שמשרד החינוך קיצץ בחלקו של המגזר הערבי; מ-39% הוא ירד ל-34%. באוגוסט 2008 קבעה ועדה שמינתה שרת החינוך שבקצב הבנייה הנוכחי, המחסור בכיתות לימוד במגזר הערבי ייסגר רק בעוד 50 שנה.

שלישית, קיים פער עצום בין כמות הכיתות שמשרד החינוך מכיר בצורך לבנותן לבין כמות הכיתות שמתוקבות בפועל: בממוצע, רק 40% מן הכמות הנחוצה לפי נתוני משרד החינוך (שגם היא איננה מספקת, ראו בהמשך) מתוקצבים. פער התקצוב הוא החריף ביותר במגזר הערבי – רק 26% מכמות הכיתות הנדרשת תוקצבה. אחריו צועד החינוך החרדי (29%) ובראש צועד החינוך הממלכתי (42%). הנה לכם בזעיר אנפין מדרג האזרחות הישראלית.

לבסוף, הדו"ח מציין שמשרד החינוך טרם ביצע את סקר הנכסים והתשתיות הפיזיות שבבתי הספר, כפי שנדרש לפני 4 שנים, מה שמקשה מאד על רשויות התכנון.

כמה כסף הועבר בפועל בתכנית להקטנת הצפיפות בכיתות? בדיקת "דה-מארקר" במרץ השנה העלתה שבין השנים 2009 ל-2013 השקיע משרד החינוך 470 מיליון שקל בתכנית, ממוצע שנתי של 118.5 מיליון שקל. זהו סכום מגוחך, במונחי תקציב לאומי, שמעיד יותר מכל על החשיבות הזניחה של הנושא בעיניהם של מקבלי ההחלטות. עוד נמסר, כי "בשל מגבלות תקציב, משרד החינוך יישם את התוכנית רק בחטיבת הביניים ‏(כיתות ז'־ט'‏) ובכיתות ג'־ו', כך שבעיית הצפיפות עדיין ניכרת בתיכונים ובכיתות א' וב', שם המשרד מקטין כיתות רק בשיעורי הליבה."

נו, המשפט האחרון לא ממש מדויק. משרד האוצר דאג, באמצעות חוק ההסדרים הידוע לשמצה, לדחות את יישום ההחלטה לצמצום כיתות א' ו-ב'. כפי שהיועצת המשפטית של ועדת החינוך בכנסת ציינה, ממשלת ישראל מפירה את החוק שהיא עצמה חוקקה. זה כמובן עניין שבשגרה, לממשלה מותר מה שלאזרח אסור, כי אף אחד לא יזרוק אותה לכלא או לרחוב.

תזכורת: הדחיפות הגדולה ביותר להקטנת הצפיפות היא דווקא בכיתות הנמוכות. שם ההשפעות השליליות של הצפיפות הן הקיצוניות ביותר (ועל כך אין מחלוקת בין החוקרים), ונזקיהן ניכרים לטווח הארוך ביותר. דווקא שם מזניחה המדינה את התלמידים. למעשה, חרף הכוונה להקטין את קבוצות הלימוד ל-10 שעות שבועיות בכיתות הנמוכות, אין שום תכנון להקטין את צפיפות הכיתות הנמוכות באופן כללי. כל תקציבי הבינוי הנוכחיים, המגוחכים ממילא לנוכח הצרכים, מופנים לכיתות הגבוהות יותר.

כמה כיתות לימוד נבנות בפועל מדי שנה?

שאלה מצוינת; לא תמצאו את התשובה בשום מסמך או דיון רשמי. הכי קרוב שתגיעו אליה זה נתונים כספיים: התקציב המתוכנן לעומת התקציב בפועל. אבל אף פקיד במשרד האוצר לא יגיד לכם איך זה תורגם בשטח לתוספת כיתות שתקטין את הצפיפות. אחרי שקראתי פרוטוקולים של ארבע-חמש ישיבות של ועדת החינוך בנושא, אני יכול להעיד שפקידי משרד החינוך נוקטים בטקטיקת מיסוך ובלבול, כך שגם השאלה הפשוטה ביותר שמופנית אליהם נקלעת בתוך דקות ספורות לסבך משפטי וביורוקרטי בלתי פתיר.

את הנתונים האלה צריך לחלץ לבד. הם קריטיים, כי הם האינדיקטור הברור ביותר למידת החשיבות שהשלטונות מייחסים לצמצום הצפיפות בכיתות.

ובכן, איך נדע כמה כיתות נבנו בשנה האחרונה? הנה שיטה פשוטה. משרד החינוך מפרסם את מספרי התלמידים במערכת מדי שנה בשנה. גם ה-OECD מפרסם את מספר התלמידים הממוצע לכיתה מדי שנה בשנה. חלוקה של הנתון הראשון בשני תיתן לנו את מספר הכיתות האפקטיביות (= שרלבנטי לצפיפות התלמידים); מעקב שנתי ייתן לנו את הגידול במספרן.

ובכן, על פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת (מכיתה א' ועד י"ב) בשנת הלימודים תשע"א היה 1,534,000. צפיפותם הממוצעת, על פי דו"ח ה-OECD הקודם, היתה 28.7 תלמידים בכיתה, מה שנותן לנו 53,449 כיתות אפקטיביות.

בשנת הלימודים תשע"ב עלה מספר התלמידים ל-1,567,000. צפיפותם הממוצעת כמעט שלא השתנתה, 28.4 תלמידים לכיתה, מה שנותן 55,176 כיתות אפקטיביות.

כלומר, משרד החינוך בנה בפועל בשנה החולפת 1,727 כיתות לימוד.

זהו המספר הרלבנטי. פוליטיקאים ופקידים יכולים לברבר כמה שהם רוצים על תקציבי ענק ותכניות חומש, עיכובים תכנוניים ומכשולים ביורוקרטיים, אבל בפועל, תלמידי ישראל הרוויחו פחות מ-2,000 כיתות לימוד בלבד.

המספר הזה מגוחך, כי יותר ממחציתו נבלעת בגידול הטבעי של אוכלוסית התלמידים. הגידול הזה עומד כרגע, על פי נתוני משרד החינוך, על 1.36% לשנה, שהם כ-21,000 תלמידים. לפי ממוצע הצפיפות של ה-OECD, יש להקצות להם 1,000 כיתות מדי שנה. יוצא שכמות הכיתות העודפת, שמדינת ישראל בונה כדי להיחלץ מתחתית טבלת ה-OECD, היא קצת יותר מ-700 כיתות בשנה. זה הכל.

לסיכום ההתנהלות השלטונית: הממשלה מחליטה על יעד נמוך להחריד של תוספת כיתות (תיכף נראה מהו היעד שבאמת יביא אותנו לממוצע ה-OECD); התקציבים הצנועים ממילא נגרסים בין משרדי האוצר והחינוך, מה שמגדיל את הפער בין הצרכים המוכרים לתקצוב בפועל; חלוקת התקציבים בין המגזרים פועלת על פי מדרג הירארכי ברור (יהודים חילונים למעלה, ערבים למטה, חרדים באמצע); נפגעי הצפיפות הגדולים ביותר, תלמידי הכיתות הנמוכות, לא מעניינים כלב מת, כי הממשלה מצפצפת על החוקים שהיא מעבירה; ולבסוף, כמות הכיתות שנבנית בפועל מכסה קצת יותר מצרכי הגידול הטבעי ותו לא.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד; כך עובדות מערכות השלטון בישראל בכל הנוגע לשירותים הציבוריים. אפשר כמובן לצמצם את המאבק ליישום החלטות הממשלה כלשונן, אבל זאת תהיה טעות גורלית, שתוותר מראש על הזכות האזרחית הבסיסית לחינוך סביר לכולם. את המדיניות השלטונית צריך לנער מן היסוד. לשם כך צריך להפריך מיתוס נפוץ מאד, קו ההגנה המבוצר ביותר של הניאו-ליברלים: "אין תקציב; מדינת ישראל לא יכולה לעמוד בהוצאות שנדרשות לצמצום כמות התלמידים בכיתות עד לרמת ה-OECD. מוטב שתנמיכו ציפיות מראש, ותשלימו עם כך שילדיכם וילדי ילדיכם ימשיכו ללמוד – בעצם, לא יותר מלשרוד – בקופסאות רעש של 30 תלמידים בכיתה". אחרי שהמיתוס הזה יופרך, נוכל לשאול שאלה מתבקשת: מדוע המדינה מסרבת, במשך שנים ארוכות, לממן הקטנת משמעותית של כיתות הלימוד בישראל, למרות שיש-גם-יש תקציב לנושא?

 

תחשיב: כמה זה יעלה?

כמה הנחות יסוד.

אני מניח שמאות אלפי הורים ותלמידים ואלפי מורים לא טועים: רע ללמוד בכיתה צפופה. רע לאוזניים ולמיתרי הקול, רע לנשמה, רע לגוף הנחבט בלי הרף, רע ליכולת הריכוז, ורע גם ל"הישגים הלימודיים".

אני מניח שאין זמן לחכות. הילד שלך בגן חובה או בכיתה א' או ב'? הוא עם עוד 30 תלמידים בכיתה או יותר? הנזק כבר נגרם. הנפש צולקה, ערוצי הקליטה צומצמו, הדמיון נרמס. אין דרך להציל את מה שהמערכת כבר חמסה ממנו. אבל אפשר להציל את הבאים אחריו.

אני מניח שהפחתה של כשליש עד מחצית מכמות התלמידים בכיתה, מטווח של 30-40 תלמידים לכיתה ועד ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, תבשר שיפור דרמטי ומיידי באיכות החינוך בארץ. זה כמובן לא יהיה סוף תחלואיה של מערכת החינוך, שדרושים בה עוד שינויים מפליגים, ובעיקר בתחום ההשקעה בתשתית האנושית (נושא שראוי לפוסט נפרד). אבל זאת תהיה נקודת פתיחה הכרחית לכל דיון עתידי על אופיו של החינוך בארץ, נקודה שפשוט אי אפשר בלעדיה.

אני מניח שמשבר הצפיפות במערכת החינוך כל כך חמור שהוא ראוי להגדרה "מצב חירום לאומי", ושההתייחסות התקציבית אליו צריכה להיות בהתאם.

ולבסוף, אני מניח שפוליטיקאים ונבחרי ציבור שאינם מתמודדים כהלכה עם האתגר הזה צריכים פשוט לעוף; אלה שהפרו הבטחות או חוקים לא צריכים בכלל להישמע יותר.

התחשיב שיוצג כאן מתבסס על נתונים רשמיים של משרד החינוך וה-OECD ועל הערכות מומחים. כידוע, עם נתונים אפשר לשחק לכאן ולכאן, הכל תלוי בנקודת ההשקפה. השתדלתי לאמץ קו נייטרלי-שמרני ככל האפשר; נדמה לי שסטיות מן התחשיב, במידה שהן נחוצות, לא ישנו באופן מהותי את סדרי הגודל של הסכומים שאליהם נגיע.

[מי שדעתו מתערפלת ממספרים מוזמן לדלג הלאה, אל הסיכום שבאותיות מודגשות].

נתחיל. ראינו שעל פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת בשנת הלימודים תשע"ב היה 1,567,000. הממוצע הכיתתי בישראל הוא 28.4 תלמידים לכיתה (וראינו גם שסטיית התקן מן הממוצע הזה גדולה מאד), כך שמספר הכיתות האפקטיביות בארץ הוא 55,176. באתר משרד החינוך מופיע מספר הגדול ב-5,000 כיתות, פער שכנראה נובע מהכללתם של גנים (שאינם נכללים בחישוב הצפיפות של ה-OECD) וחדרים שאינם משפיעים על הצפיפות בכיתות. כדי להגיע ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, יש צורך ב-73,568 כיתות. כלומר, הפער לסגירה הוא 18,392 כיתות.

צריך לקחת בחשבון שטווח התכנון והבינוי של כיתת לימוד הוא כשלוש שנים. הגידול הטבעי במשך שלוש שנים (בהתבסס על השיעור הנוכחי, 1.36%) הוא כ-65,000 תלמידים. איכלוסם בכיתות בסטנדרט ה-OECD ידרוש עוד כ-3,100 כיתות.

סיכום: תוספת של כ-22,000 כיתות לימוד בתוך 3 שנים תציב את ישראל בדיוק בממוצע התלמידים לכיתה של ה-OECD. מותר גם לחלום על ירידה מהממוצע והתקרבות ל-20 תלמידים ופחות בכיתה, כמו במקסיקו ופינלנד (תוספת של עוד 4,000 כיתות לימוד).

עכשיו לשאלת המפתח: כמה זה יעלה? משרדי הממשלה כמובן לא מנדבים נתונים שעלולים לפרסם את קמצנותם ברבים. על כן הלכתי ונברתי בדיוני ועדת החינוך של הכנסת. בדיון שהתקיים בחודש מרץ 2012 לצורך מעקב אחר בינוי כיתות במגזר הערבי, השתתף ד"ר דני גרא, מומחה בנושאי הקצאת משאבים ציבוריים בישראל ובמיוחד במגזר הערבי, שגם השתתף בכתיבת דו"חות עבור גורמים ממלכתיים בנושא. ד"ר גרא מסר שמשרד החינוך מתקצב את הקמתה של כיתת לימוד אחת ב-700 אלף שקל. עם זאת, הוא הדגיש כי מדובר בעלות מנופחת, שאיננה מתחשבת בהנחת כמויות (מכרזים לבנייה מרוכזת של מאות כיתות), בהכנסות ה"סיבוביות" למדינה מן הקבלנים (18% מע"מ) ובכל מיני "קופונים" ועמלות שגוזרים אינטרסנטים מתווכים, בעיקר החברה למשק וכלכלה שנותנת הלוואות לרשויות מקומיות חלשות.

אני אהיה סופר-לארג' עם המדינה שלי, ובכל זאת אניח שאי אפשר לחסוך ו-700 אלף שקל זאת באמת עלות הקמתה של כל כיתת לימוד. דיברנו על תוספת של 22,000 כיתות לימוד לתקופה של שלוש שנים, כלומר: 15.4 מיליארד שקל ל-3 שנים, או 5.1 מיליארד שקל לשנה.

נפלתם מהכיסא? אל תיפלו. כך נראית הזנחה ארוכת-שנים. קודם כל, הוועדות שהקים משרד החינוך כבר המליצו על מודלים של מימון ארוך-טווח לסכומים האלה, שיורידו את ההוצאה השנתית בהרבה. אבל שוב, בוא נהיה חזירים עד הסוף, ונדרוש את כל המימון במשך 3 שנים. בהצעת התקציב הנוכחית יש כבר נתח לא קטן למימון של בניית כיתות לימוד – 1.3 מיליארד שקל. כלומר, מתוך היעד של 5.1 מליארד שקל לשנה יש לדאוג לתוספת של 3.8 מיליארד שקל בלבד. המשמעות היא תוספת תקציבית של 9% לתקציב משרד החינוך, שעומד היום על 42.4 מיליארד שקל.

לא בשמיים.

אז יש כסף או אין כסף? תיכף נענה על זה. לפני כן צריך לשאול האם לא העלמנו נתח גדול מההוצאות הצפויות מהקטנת הכיתות. שהרי אם הכיתות קטנות יותר, יהיו יותר כיתות, יידרשו יותר שעות הוראה ויותר מורים. וכך ההוצאה תתנפח ותתנפח, לא?

לא בהכרח. בשלב הזה אין לי אפשרות לעשות תחשיב מדויק של עלויות ההעסקה הנגררות, אבל נתוני ה-OECD המלאים חושפים "בור תקציבי" מעניין. מסתבר שתלמידי ישראל לא רק נדחסים בכיתות צפופות אלא גם שוהים בהן הרבה יותר שעות מהממוצע. תלמידי בתי הספר היסודיים מקבלים 19% יותר שעות לימוד מממוצע ה-OECD ותלמידי חטיבות הביניים מקבלים 6% יותר. במקביל, יש פער הפוך בשעות הנוכחות של המורים בבתי הספר. מורה בחטיבת ביניים בישראל נוכח בממוצע 28% פחות זמן מממוצע ה-OECD ומורה בחטיבה עליונה נוכח בממוצע 39% פחות זמן (פערים קטנים יותר, באותו כיוון, קיימים גם בשעות ההוראה בחטיבות).

כלומר, התלמידים מקבלים יותר שעות לימוד ממורים שנמצאים פחות זמן בבית ספר. פטנט ישראלי. מבלי לצטט כאן את הנתונים המוכרים לכל, הפטנט הזה עד כה לא הבטיח השגים לימודיים מסחררים בהשוואות הבינלאומיות. המצב האנומלי הזה מצביע על שני כיווני תיקון: האחד, להוריד שעות הוראה; תלמידי ישראל נמצאים שעות ממושכות מדי בין כתלי הכיתה, מה שמייצר בהכרח garbage time בלי שום ערך חינוכי (ושימו לב – צפיפות הכיתות היא חלק מן הבעיה, עקב הזמן שמושחת על השגת שקט וקשב); השני, להגדיל את שעות הנוכחות של המורים בחטיבות ולהמיר את חלקן לשעות הוראה.

הנתון הקריטי ביותר הוא יחס תלמידים למורה. מסתבר שמצבנו טוב מאד. ביסודי יש 15.9 תלמידים על כל מורה (15.4 ממוצע ה-OECD), בחטיבות הביניים 13.6 תלמידים על כל מורה (13.2 ממוצע ה-OECD), ובחטיבות העליונות 11.3 תלמידים על כל מורה (13.9 ממוצע ה-OECD). רק בגנים הציבוריים קיים מחסור אמיתי בגננות (אחת לכל 24.2 ילדים לעומת 14.4, ממוצע ה-OECD).

במלים פשוטות: לא חסר כוח הוראה בארץ (להוציא בגנים) ואין צורך בתוספת מורים כדי להפחית משמעותית את הצפיפות בכיתות עד לרמת ה-OECD. אולי יש צורך בתוספת קטנה של שעות הוראה בחטיבות. מה שנחוץ הוא ארגון-מחדש של תכניות הלימודים ופריסה נבונה יותר של שעות ההוראה במערכת. אפשר להניח, בסבירות גבוהה, שהעלויות הצפויות מתרכזות בתחום הבינוי ולא בתחום השכר.

ונקודה אחרונה. במסגרת הפילוסופיה החזירית של זמננו, שלפיה צריך לשלול דווקא מהעניים והמוחלשים את השירותים הציבוריים שבאחריות המדינה, נוקט משרד החינוך במדיניות של סגירת בתי ספר עקב "רישום דליל" של תלמידים. כך למשל בדרום תל-אביב, בחיפה ורמת גן ובבאר-שבע. זאת מדיניות ניאו-ליברלית מובהקת שמעדיפה את הגדול, ההשגי  והרווחי על פני הקטן, הלא-השגי ולא-רווחי; כך זה נראה בשיקגו, שם בוצע המהלך הזה בקנה מידה גדול. לענייננו חשוב לשים לב שמה שמשרד החינוך מגדיר כ"רישום דליל" הוא למעשה רישום שהיה עשוי לאכלס כיתות לימוד ברמה שפויה יותר, ואולי, השם ישמור, בסביבות ה-20 תלמידים לכיתה, כנהוג במדינות מתקדמות.

אז יש כסף או אין כסף?

יש ועוד איך. קודם נדבר על מקורות פנימיים, אחר כך על מקורות חיצוניים.

משרד החינוך הוא מפלצת ביורוקרטית שקשה לחדור למעמקיה. ד"ר צבי צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, תיאר אותו כך:

"המשרד עובד כמו תמנון שלא תמיד יש לו ראש. זרוע אחת לא יודעת מה קורה עם הזרוע השנייה, וזה אומר שהרבה מאוד החלטות מתקבלות ללא תיאום. יש בעיה מבנית גדולה במשרד שגורמת לקבלת החלטות אבסורדיות".

את זה כדאי לזכור כשמנסים להבין איך בדיוק מתחלקת עוגת התקציב של משרד החינוך.

את הצעת תקציב החינוך הדו-שנתי לשנים 2013-2014 תוכלו למצוא כאן, ואת הגרסה הידידותית למשתמש של הסדנא לידע ציבורי בשיתוף "כלכליסט" תמצאו כאן. יש גם ניתוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ונייר עמדה של מרכז "אדווה".

כאמור, כדי להגיע לקצב בניית כיתות שידביק את ממוצע ה-OECD בתוך 3 שנים, יש להוסיף 3.8 מיליארד שקל לתקציב השנתי. להלן כמה סעיפים שיכולים לתרום את חלקם:

– רזרבת התייקרויות בסך 1.3 מליארד שקל איננה מנוצלת בתקציבים השוטפים בשנים האחרונות. לפחות חצי ממנה אפשר להפנות לתגבור בניית הכיתות.
– גידול טבעי במערכת (638 מיליון, לא מנוצל בשנים האחרונות).
– רזרבה לשכר (170 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– רזרבה לפעולות שונות (68.3 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– פיתוח מנהיגות בית (15.2 מיליון).
– תכניות ויוזמות (מה זה??, 32.4 מיליון)
– חינוך יהודי בתפוצות (6.5 מיליון).

ויש עוד. אלה הסעיפים שרק שמם מעיד בהם שניתן לוותר עליהם בקלות – לתקופה של 3 שנים בלבד – כדי לממן את בינוי הכיתות המואץ. הכסף הגדול של המשרד שוכן בתקציבי החינוך היסודי והעל-יסודי, אבל רמת הפירוט הלקונית שלהם אינה שקופה מספיק כדי לערוך ניתוח דומה.

בנוסף, יש מקורות מימון חיצוני. שניים שעולים מייד על הדעת הם תקציב הביטחון וקרן תמלוגי הגז. הדיבורים העונתיים על "קיצוץ כואב בתקציב הביטחון" הם מסך עשן שתמיד עובד; בפועל, ה"קיצוץ" מוחזר בדרכים יצירתיות, עוקפות-תקציב, הודות להתערבותו הישירה של ראש הממשלה ורפיסותן של ועדות הכנסת. כך למשל, תקציב הביטחון הרשמי ב-2012 עמד על 55.8 מילארד שקל, אבל ההוצאה בפועל היתה גבוהה ב-4.6 מיליארד שקל, חריגה של 8.2%. זהו דפוס קבוע, הונאה שיטתית שהפכה לנורמה שלטונית. אף משרד אחר לא נהנה מגמישות מופלאה שכזאת בהוצאות. בכל שנה ושנה, החריגה התקציבית של משרד הביטחון מספיקה מעל ומעבר לתוספת התקציבית שדרושה להשלמת מלאי כיתות הלימוד החסרות.

וזה עוד לפני שפתחנו את תיבת הפנדורה של חגיגת הפנסיות המטורפת בצה"ל. תציצו למשל בסעיף בעל השם המרתק, "גמלאות שוטף", בתקציב שכר ופנסיה של צה"ל. הסעיף התמים הזה זינק ב-21.5% בשנה אחת בלבד, בין 2011 ל-2012: מ-4.1 ל-4.95 מיליארד שקל, גידול של 877 מיליון שקל. כיתות הלימוד של תלמידי ישראל יכולות רק לחלום על שיעור צמיחה שנתי שכזה.

מקור חיצוני שני: קרן תמלוגי הגז. על פי הצעת החוק לניהול הקרן, הכנסות המדינה מהיטל ששינסקי ישמשו ל"מטרות חברתיות כלכליות". נתניהו בכבודו ובעצמו המליץ באופן ספציפי להשתמש בהן לביטחון (עיוות של החוק שסוכל – לעת עתה – בכנסת) ולחינוך. נו, אז הנה ההזדמנות לפרוע את ההבטחה. רק השבוע פורסם שתמלוגי הגז יסתכמו עד סוף השנה ביותר מחצי מיליארד שקל (וב-2015 יחצו את קו המיליארד). בגלל הסחבת הישראלית הרגילה (קיראו כאן על גלגולי החוק והבחישות האינטרסנטיות בניסוחו), נבלעו ההכנסות האלה בבטן האוצר ולא נודע כי באו אל קרבו. זאת כמובן בעיה של האוצר, לא של אזרחי ישראל; מבחינתנו המדינה חייבת לנו (לפחות) 500 מיליון שקל. יתכבדו הפקידים באוצר, ישלפו את הכסף הציבורי הזה מן התוהו, ויקצו אותו למטרה חינוכית ראשונה במעלה: תוספת כיתות לימוד.

נזכיר רק שהסכום המדובר הוא פירור ממש מתוך סך ההכנסות הצפויות של הקרן. אם יש מטרה קדושה שלשמה היה שווה המאבק על נתח הציבור בהכנסות הגז, תוספת כיתות לימוד היא כזאת (גם תוספת מיטות אשפוז, נושא בפני עצמו).

בזאת, יש לקוות, נסתם הגולל על התירוץ המקושקש שאין תקציב לתוספת מאסיבית של כיתות לימוד. יש כסף, והוא זמין באופן מיידי.

תמצית מנהלים

למי שהלך לאיבוד בפרטים, הנה שוב עיקרי הדברים:

• תלמידי ישראל לומדים בכיתות שצפופות בשליש בממוצע מתלמידי המדינות המפותחות; כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה של 35 ומעלה תלמידים.
• כדי להביא את ישראל לממוצע ה-OECD יש לבנות כ-7,500 כיתות נוספות מדי שנה במשך 3 השנים הקרובות.
• בפועל, מדינת ישראל בונה כ-1,700 כיתות בשנה – חמישית מן הכמות הנדרשת.
• יש כסף לפתרון הבעיה, אבל אין רצון פוליטי.

מה שמביא אותנו לחידה שהוצגה בתחילת הפוסט. אם יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי, ויש הכרה ציבורית גורפת בקיומו, ויש פתרונות תקציביים פשוטים למימושו – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?

ניאו-ליברלים מדושנים

עד עכשיו דיברנו על המחסור בכיתות לימוד במנותק מתהליכים שמתרחשים במקביל במערכת החינוך. אבל כמובן שירידה לשורש הבעיה מחייבת מבט מערכתי על הכיוון שאליו צועדת המערכת. והכיוון הזה ברור מאד בשנים האחרונות: הפרטה ומיקור חוץ. מה המשותף בין הפרטה של תכניות לימוד ועובדי הוראה לבין הזנחת התשתיות הפיזיות של בתי הספר? המשותף הוא צמצום ההוצאה הציבורית על חינוך והתנערות המדינה מאחריותה על איכות החינוך שניתן במוסדותיה. הכל קשור יחדיו.

הפרטת החינוך היא נושא שנחקר לעומק ולכן אסתפק רק בציון הנקודות העיקריות עם מראי מקום. בעוד שמדינת ישראל מוציאה על חינוך אחוז גבוה יותר מהתמ"ג מממוצע ה-OECD, החלק שמגיע לתלמיד בודד נמוך בהרבה: $6,000 לעומת $8,000 ממוצע ה-OECD. "מדינת ישראל" במשפט הקודם הוא ביטוי מטעה, כי מדובר על סך ההוצאה הציבורית והפרטית. למעשה, כמעט כל שקל רביעי במערכת החינוך מקורו במימון פרטי: רק 77.6% מההוצאה הלאומית על חינוך היא ציבורית. השוו זאת לממוצע ה-OECD, שעומד על 83.6%. בניגוד לרוב המדינות המפותחות, שם עולה חלקה של ההשקעה הציבורית עם השנים, בישראל הוא יורד, כך שהפער הזה יילך ויגדל. גם זאת ראיה לפיקציה הניאו-ליברלית שמוכרים לציבור כאן, אשר מזמן פשטה את הרגל במדינות המפותחות.

דו"ח מקיף על ההפרטה במערכת החינוך שפירסם מרכז "אדווה" לפני 3 שנים מתאר את ההבטים העיקריים של התהליך ההרסני הזה:

• מיקור חוץ של פיתוח תכניות לימודים (תלמידים לומדים במסגרות שפותחו בידי חברות כמו "טבע", "הריבוע הכחול" ו"פרולוג").
• כניסתם של עמותות, קרנות ובשנים האחרונות תאגידים לבתי ספר, בעיקר ברשויות מקומיות חלשות, שנזקקות לתיגבור מערכת הלימודים הממלכתית המרוששת. כל זה נעשה כמעט ללא פיקוח וסינון של משרד החינוך, שנגרר אחרי כוחות השוק.
• הגדלה בלתי פוסקת של השתתפות ההורים במימון תכניות לימוד חיצוניות.
• חיסול מערך אחיות בית הספר והפרטתו – מהלך אומלל, הרה-אסון למאות אלפי תלמידים, פוגעני כלפי "אחיות הקבלן" שעברו להעסקה ארעית, ומסתבר שאפילו בזבזני יותר מן השירות הציבורי המקורי (לסיכום מצוין של הפרשה הזאת, ראו כאן).
• לפחות 1 מכל 10 מורים בארץ (קרוב ל-20 אלף מורים!) הוא מורה קבלן שמועסק דרך גוף חיצוני, על בסיס שעות הוראה ולא חודשי, ללא זכויות סוציאליות, שמפוטר מדי קיץ למשך חודשיים. תחזית המבוססת על מכרזי ענק של משרד החינוך צופה שבעוד פחות מ-5 שנים כל מורה חמישי בחינוך היסודי יהיה מורה קבלן. על הקללה הזאת נכתב די והותר, גם בבלוג הזה (למי שלא מצוי בנושא, הסיפור של "מרמנת" הוא דוגמה ומופת).
• הידרדרות הפיקוח הפדגוגי על תכני הלימוד בעקבות צמצומו הדרסטי והעברתו לגורמים חיצוניים.

שר החינוך הנוכחי, שי פירון, יצוק באותה תבנית ניאו-ליברלית כקודמו, גדעון סער, כשמקלפים ממנו את המעטפת הרטורית של הסובלנות והחמלה. בכהונתו הקצרה הספיק פירון לקדם לא מעט מהלכים אנטי-חברתיים בתוך מערכת החינוך: הגדלת תשלומי הורים ואף עיגונם בחוק (!), כלומר, מיסוד השח"פ (שירותי חינוך פרטיים בין כותלי בית הספר), בדומה לשר"פ בבתי החולים; מהלך ש"יגדיל את הפערים בין עניים לעשירים", כפי שקבעה לא אחרת מעמותת "הכל חינוך" – אותה עמותה שפירון עמד בראשה עד לכניסתו לממשלה; העלאת דמי ביטוח בריאות לתלמידים; קיצוץ של 30% בשעות ההוראה של מורי קרן קרב בקרית שמונה; הוצאתו של "בית יציב" בבאר-שבע, המרכז ארצי לפיתוח מקצועי של עובדי הוראה, ל"מכרז תפוקות" (תרגום: חסל משכורת קבועה, מעבר לשכר שעתי); התייקרות מעונות היום והמשפחתונים המפוקחים עד גיל 3 (טוב, זה לא פירון, אלא בנט ממשרד הכלכלה, אבל כולם שם באותו ראש).

החידוש האחרון מבית היוצר של פירון הוא חוק "אחריות המדינה לחינוך הציבורי", הברקה אורווליאנית שתוכנה פשוט הפוך לכותרתה.

זהו פירון וזו משנתו, ותעשו לי טובה, אף מילה על "קיצוצים כואבים שאף אחד לא מאושר מהם".

ועכשיו שימו לב – המעגל נסגר. אותו פירון המפריט והמייקר, כשנדרש לקצץ בתקציב משרד החינוך את אותו קיצוץ רוחבי מפורסם – אל מה הוא ניגש ראשון? נכון: התכניות לצמצום מספר התלמידים בכיתות. במסגרת הקיצוץ בתקציב החינוך, בוטלה התכנית להקטנת כיתות א' ו-ב' בלימודי קריאה, כתיבה וחשבון (אותה תכנית שדובר בה קודם, שמזה 5 שנים ממשלות ישראל מפירות את החוק בהשעייתה); כמו כן בוטלה התכנית להקטנת הכיתות בחטיבות הביניים ובתיכונים, וקוצץ התקציב לבינוי כיתות חדשות ושיפוץ קיימות.

כן, כן, אין מנוס, צריך להדק את החגורה, במיוחד מומלץ לתלמידי ישראל להדק את החגורה, ובאופן כללי לרזות עוד ועוד, כדי שיוכלו להידחס ביתר קלות לכל אותן כיתות שמשרד החינוך בוחר להשאירן צפופות. מעניין שבאותו תקציב ממש של "הידוק חגורה" חל גידול מפתיע בסעיפים תקציביים אחרים: למשל, גידול נאה של 11% בתקציב "תרבות יהודית" (37.6 מיליון שקל); צמיחה מרשימה של 48% בתקציב רשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס (527 מיליון שקל), כנראה כפרס על האי-סדרים החמורים שנחשפו בה בדו"ח החשב הכללי של האוצר; והשמנה ממש מפלצתית של 119% בתקציב "תמיכות ומענקים למוסדות תורה" (19.1 מיליון שקל).

הסרדינים יכולים לחכות. פירון הרי כבר הסביר לנו ש"רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה."

יכולתי לקרוא לפוסט הזה "להעיף את שי פירון". אבל אחרי שעשיתי את זה עם גדעון סער, קיבלתי אותו כשר פנים. צריך להיזהר.

והציבור מנומנם

את העניין הזה צריך להפנים עד הסוף: לניאו-ליברלים המדושנים לא ממש אכפת באיזה תנאים לומדים הילדים שלכם. הם לא נכנסו לפוליטיקה כדי לקחת אחריות על השירותים הציבוריים; בדיוק להיפך, הם באו לפוליטיקה כדי "לנקות" אותה מן האחריות הזאת. הרבה מאד ישראלים מתקשים להבין את הנקודה הבסיסית הזאת, ובתמימותם ממשיכים לשאת עיניים מייחלות אל נבחרי העם, שיחלצו אותם ממדמנת חייהם. נכון, הישראלי אוהב להשתלח בפוליטיקאים שלו, בשחיתות ובאיוולת ובאוזלת-היד שלהם, אבל רק לעתים נדירות יעז להודות שמשהו עמוק יותר מפריד בינו לבינם, משהו שמנתץ את הקולקטיב הישראלי המדומיין לרסיסיו הממשיים; שאת סדרת הכשלונות הקולוסאליים בחינוך, בדיור ובבריאות, המתמשכת כבר יותר למעלה משני עשורים, אי אפשר לתרץ רק במונחים של "שחיתות, איוולת ואוזלת-יד". מערכת כלכלית סדורה ושיטתית, עם יעדים ברורים – צמצום הפיקוח הממשלתי, הפקרת כל השירותים הבסיסיים לכוחות השוק – עומדת מאחורי מה שקורה כאן.

וההזנחה הפושעת של התשתיות הפיזיות בבתי הספר, והצפיפות הנוראית בכיתות, הן בסך הכל עוד הבט של אותה מערכת סדורה. לא טעות, אלא התעמרות.

אבל הניאו-ליברלים המדושנים הם רק חצי מהתשובה לשאלה מדוע נעשה כה מעט בארץ להקטנת כיתות הלימוד. הם החצי שפועל מתוך אידאולוגיה ברורה. החצי השני של התשובה הוא אנחנו – הציבור המנומנם; זהו החצי שיושב בחיבוק ידיים בלתי נסלח בעוד מוחותיהם ונפשם של ילדיו עוברים טיגון עמוק בין כותלי הכיתות הצפופות. הגיע הזמן לדבר עלינו.

הציבור הישראלי עדיין לא נחלץ מן השלב האינפנטילי של חייו הפוליטיים. לרגע אחד בקיץ 2011 נדמה היה שהוא עומד לצעוד אל הבגרות הפוליטית, אבל הרגע חלף והתקווה נכזבה. זה היה קיץ של תובנות חשובות ללא ביטוי מעשי. אלף נרטיבים כבר חוברו על מה שקרה אז, ואני רוצה לחדד רק שאלה אחת: איך משפיעים על פוליטיקאים? לא אם אתה אוליגרך או טייקון, לא אם אתה עסקן מפלגתי רב-עוצמה, לא אם אתה כלי תקשורת בעל תפוצה רחבה. לא, אתה בסך הכל אזרח פשוט, ולצידך עומדת עובדה אחת בלבד: המצוקה שלך משותפת לעוד מאות אלפים במדינה. אז איך הופכים את המצוקה הזאת לדרישת פוליטית שתחייב את הפוליטיקאים לעשות שינוי של 180 מעלות במדיניותם?

כמו שזה נראה, רוב הישראלים סבורים שהתשובה לכך היא הפעלת "שתדלנות" בערוצים שונים: כתיבת מאמרי דעה, הפצת עצומות, מכתבים לרשויות, פנייה נרגשת לשר או לסגנו, הפגנה רעשנית בפתח בית הספר, וכיוב'.

הפוליטיקאי יושב ומתגרד בגב. זה לא מדגדג לו. בעולם שלו שולטת שפה אחת – שפת הקח-תן. אני אתן רק אם יאיימו לקחת ממני. מה תקחו ממני אם לא אתן? מה יקרה לי אם לא אקטין בפועל את צפיפות הכיתות?

כלום. לא יקרה לי כלום. לכן אין לי סיבה לתת כלום, תודה ושלום.

מה שחסר לציבור הישראלי הוא שוט פוליטי, ובמיוחד תודעה של שוט; תודעה של ענישה תחת התודעה הכוזבת של השידול. מכירים את הילדים האלה שלא יזוזו מילימטר בלי האיום ("לא תקבל ארטיק!")? תתחילו להתייחס אל הפוליטיקאים כמו אל ילד כזה. חשוב מכל: האיום צריך להיות אמין. פוליטיקאים צריכים להתחיל לחטוף סטירות מהציבור (שהם מחרבנים עליו כל הזמן) כדי להתחיל להתייחס אליו ברצינות.

יש כל מיני סוגים של סטירות. לפוצץ מפגש יחסי ציבור עם פוליטיקאי שבא למכור קלישאות; למרר את חייו באופן אישי (מול ביתו, מול משרדו, בכל מקום וזמן); לסרב לכיבודים שהשלטון מרעיף על מתנגדיו כדי לפייס ולמתן אותם; להפעיל את ועד ההורים כדי להחרים כל אירוע בית-ספרי שמשתתף בו נציג רשמי של העירייה או משרד החינוך; וכדומה. הסטירה הכואבת מכולם היא כמובן בקלפי: להפסיק להצביע למפלגות שכשלו שוב ושוב. משבר הדיור, משבר הצפיפות בכיתות והידרדרות הרפואה הציבורית – הם באחריותה המלאה של כל שדרת השלטון הישראלית, מן הליכוד וישראל ביתנו ועד לקדימה ומפלגת העבודה. די להצביע לנפלים. די לבלוע הבטחות ש"בקדנציה הבאה נשתפר". הפוליטיקאי צריך לדעת: בחיים שלנו לא משחקים ואין הזדמנות שניה. דפקת את השכל של מיליון ילדים במערכת החינוך? לך הביתה, אין לנו זמן ללמד אותך מחדש את העבודה. ולא, לא נחליף אותך במי שנכשל לפניך; נצביע למישהו חדש לגמרי. מפלגה שלא היתה חלק מן השלטון בעשור האחרון עדיפה על כל המפלגות שהיו בו.

בתמצית: לא להתפתות אל החיבוק של השררה אלא להתייצב מולה בעוינות גלויה.

כל זה דורש חינוך פוליטי רדיקלי וגם תהליך רגשי מסובך (ולכן זה קשה). הישראלי צריך לפרום את זיקתו המדומיינת למוקדי הזדהות ממלכתיים שמסתירים מאחוריהם הזנחה והתנכרות, ולטוות זיקות חדשות עם אוכלוסיות שהוא תופס כ"יריבות", על בסיס שותפות הגורל האמיתית ביניהם. אין לי מתכונים בדוקים איך מחוללים דבר כזה. אבל נראה לי שהמדינה דוחפת יותר ויותר אנשים, בעל כורחם, אל ההבנה הזאת. המאבק להקטנת הצפיפות בכיתות יכול להיות פלטפורמה מצוינת לסולידריות אזרחית אמיתית, מן הסוג שנחוץ כאן עד מאד.

[העבודה על הפוסט הזה היתה מפרכת במיוחד. תרומות יתקבלו בברכה].

בניגוד לארי שביט, אני מאמץ את פילוח המנדטים של "הכל שקרים": לימין יש בלוק חוסם של 102 מנדטים, לשמאל יש 18 מנדטים. בחישוב חמור יותר הייתי גורע ממחנה השמאל מחצית מהמנדטים של רע"ם-תע"ל, שמגיעים מתנועות איסלאמיות (אין שמאל קלריקלי), ואולי מנדט או שניים ממרצ, שמבוססים על שנאה כללית לחרדים/מזרחים/פריפריה ועל זיקה דביקה מדי לתנועה הקיבוצית (אין שמאל סקטוריאלי), ומגיע ל-15 מנדטים – גודלו האמיתי של השמאל הישראלי.

ברוכים הבאים אל המציאות.

הפרשנים מעלים על נס את "המחאה החברתית", ששינתה את פני הכנסת ואת סדר היום הציבורי. אלה אמירות סרק, ללא כיסוי, וכדאי כבר כעת לנפץ את המיתוס הזה, כאילו יש קשר בין מטרות המחאה של קיץ 2011 לבין האג'נדה של הקואליציה העתידית.

מישהו בכלל זוכר על מה היתה המחאה? מרוב מלל ריק על "מדיניות חברתית" ו"מעמד הביניים" קשה קצת להיזכר בדרישות ההן, ברוטשילד ובלוינסקי, בקריית שמונה ובאשדוד, שלרגע קצר אחד איחדו כל כך הרבה ישראלים. אז הנה, תזכורת קצרה של אותן דרישות, ולצידן – מה צפויה הקואליציה של הליכוד-יש-עתיד-הבית היהודי לעשות בעניינן.

1. הפשרת חוק הדיור הציבורי וחידוש מלאי הדירות שמיועדות לדיור ציבורי.

עמדת הממשלה החדשה: פחחח. אל תצחיקו אותנו. גם בימים הקשים של טרכטנברג לא העלינו על דל מחשבתנו את המלים האסורות האלה, "דיור ציבורי". אז דווקא עכשיו, כשנכנסים לממשלה שרים שגרים בבתים ששוויים 6.5 מיליון שקל ו-10 מיליון שקל, נניף את הדגל הזה? נכון, שכחנו להקפיא אותו בזמן, טעות מצערת; בקרוב לא רק נקפיא אלא נבטל אותו, ועל הביטול תתנוסס חתימתו של יאיר לפיד.

2. קידום דיור בר-השגה.

עמדת הממשלה החדשה: לא קברנו את הנושא הזה כבר עם רפורמת אטיאס? בואו נדבר גלויות: לפיד ובנט הם ניאו-ליברלים, בצלמו ודמותו של נתניהו. ספק אם ניתן לזהות הבדלים בתפיסותיהם הכלכליות גם במיקרוסקופ. מי שקרא והאזין ללפיד בשנים האחרונות ובמיוחד במהלך הקמפיין, שמע מנגינות מוכרות עד זרא: שיחרור חסמים, הגברת התחרותיות, ייעול הביורוקרטיה. ובקיצור: כל השיטות שבזכותן הדיור בישראל אינו בר-השגה (כי מסתבר שהבעיה היא בכלל לא המחסור בדירות או בהפשרת קרקעות לבנייה)

3. פיקוח על שכר דירה בערים הגדולות.

עמדת הממשלה החדשה: שוב פחחח. נזכיר נשכחות: אלפים רבים מהמוחים בקיץ 2011 לא חלמו בכלל על רכישת דירה, ורק כרעו תחת שכר הדירה המשתולל במרכזי הערים. בניגוד לנהוג בערים גדולות רבות באירופה, בישראל אין שום חסם עליון על הפקעת המחירים הזאת. אבל זה דורש כמובן צעדים שהם בגדר חילול קודש של ממש – התערבות ממשלתית בשוק החופשי (חופשי עאלק – הממשלה מתערבת כל הזמן, רק שזה לטובת הקבלנים, באמצעות הטבות במכרזים, הקלות מס וכדומה; לזה משום מה קוראים "עידוד צמיחה" ולא "התערבות ממשלתית"). נתניהו-לפיד-בנט יורקים בתיעוב על רעיונות כאלה.

4. שיקום מערכת הבריאות הציבורית.

עמדת הממשלה החדשה: מצטערים, אין כסף. באמת שאין. עם הגירעון התקציבי האדיר, עם האיתרוג של תקציב הביטחון, עם בנט ונעלי הצנחנים המאובקות שלו, עם הספין האיראני שיקום לתחייה מיד אחרי השבעת הממשלה החדשה – תשכחו מקיצוץ בביטחון. ושוב, עם בנט וסטרוק בקואליציה – תשכחו מקיצוץ בהררי הכסף שנשפכים בהתנחלויות. זהו בסיס התמיכה של הימין, ולא יורקים בפרצוף של מי שהעלה אותך לשלטון.

כך שלא יהיה כסף לאלפי מיטות האשפוז שנחוצות כדי לרדת מתפוסה של 130% בבתי החולים, ולא יהיה כסף למתמחים ולתוספת רופאים, ולא יהיה כסף לצמצום ההוצאה הפרטית התופחת על בריאות, ועוד ועוד משפחות ייאלצו לבחור בין מזון לבין תרופות.

5. שיקום מערכת החינוך הממלכתית.

עמדת הממשלה החדשה: שר החינוך הבא יהיה יאיר לפיד או שי פירון. "יש עתיד" מרבה לדבר על חשיבות החינוך, אבל הקבלות היחידות שיש לה בתחום הן דווקא בכיוון ההפרטה. למעשה, ההפרטה המואצת של שירותי חינוך היא אחת הבעיות המרכזיות בחינוך הממלכתי כיום לדעת כל המומחים, שנזקיה ניכרים הן בהתרופפות הפיקוח על תכני הלימוד והן ביצירת מעמד של אלפי מורים-עבדים, "מורי הקבלן", שיורקים דם רק כדי לקבל זכויות העסקה מינימליות. שתי הבעיות הקריטיות האחרות של מערכת החינוך הן הזנחה רבת-שנים של התשתית: התשתית הפיזית – מחסור חמור בכיתות לימוד ותחזוקה ירודה (בעיקר במגזר הערבי), שתוצאתו היא כיתות עם 35 ויותר תלמידים; והתשתית האנושית – המורים, שכל מאבקי השכר שלהם הסתכמו בעוד ועוד שעות עבודה ומעט מדי תוספת שכר. תיקון אמיתי בשלוש הרעות החולות האלה מחייב תוספת תקציב משמעותית לחינוך והחלפת דיסקט באידאולוגית השוק החופשי.

זה לא יקרה, כי אין בממשלה החדשה אף מפלגה שמאמינה בהגדלת ההוצאה הממשלתית ומתנגדת לדת ההפרטה. יאיר לפיד ימשיך לדבר על "מקצועות הליבה" בשעה שתלמידים בפראדיס יישבו בכיתות עם גג שבור וברמת גן יקבלו חינוך טכנולוגי בחסות אינטל ומיקרוסופט. "מעמד הביניים" הליברלי ישאף לרווחה אולי כשיבוטלו סיורי התלמידים למערת המכפלה ולא ישים לב שבאותו הזמן ממשיך החינוך הממלכתי להתפורר.

6. חיסול חרפת עובדי הקבלן.

עמדת הממשלה החדשה: עובדי קבלן זה טוב לעסקים. כבר עכשיו ישראל בצמרת העולמית, כשאחד מכל עשרה עובדים (כ-300 אלף עובדים במשק) מועסק דרך חברת קבלן. בקרב עובדי ממשלה – אחד מכל חמישה הוא עובד קבלן. ממשלות ישראל ממשיכות במסע ההפרטה המואץ של שירותים חברתיים חיוניים תוך התעלמות גמורה מהצטברות עדויות רבות על כך שאין בה לא חיסכון ולא התייעלות (מעבר לאופיה הנצלני והלא מוסרי). המרוויחים היחידים הם בעלי העסקים, שחוסכים עלוית בהעסקה קבלנית עם מינימיום זכויות סוציאליות.

נו, ולפיד ובנט יודעים היטב שמה שטוב לעסקים, טוב גם להם.

לסיכום, הרי התחזית לארבע השנים הבאות: מחירי הדיור לא יירדו (זולת תנודות שוק טבעיות) באופן משמעותי, הנגישות לדיור ציבורי או בר-השגה תישאר מצומצמת עד אפסית, שכר הדירה ימשיך לעלות, הרפואה הפרטית תמשיך לפרוח על חורבות הרפואה הציבורית, מערכת החינוך תתמודד עם עוד שביתות ומשברים, רק כדי להתברג שוב לתחתית טבלת ה-OECD, כמות עובדי הקבלן במשק רק תגדל, ולא, שום דבר לא ייראה טוב יותר בחזית המדינית.

אבל סוף סוף יהיה "שוויון בנטל". כ-ו-ל-נ-ו נשחה בחרא.

אין ציפיות – אין אכזבות

בעצם זה לא פוסט דכאוני ופסימי. רק מי שניגש לבחירות האלה עם ציפיות לא מציאותיות ימצא את עצמו מתאכזב שוב ושוב כשהן לא יתגשמו במהלך השנים הקרובות. המטרה של הפוסט הזה היא לא לרפות ידיים, אלא להבהיר איפה מתנהל המאבק החשוב ואיפה לא, מיהם סוכני השינוי האמיתיים ומי לא. המאבק האמיתי (עדיין) איננו בכנסת, ואת השינוי (עדיין) לא יביאו המפלגות.

יש עוד הרבה עבודה. מי שחשב שתוך שנה וחצי מן היום שדפני ליף הציבה אוהל בשדרות רוטשילד יתהפך המשטר הישראלי מכלכלת-שוק ברוטלית לסוציאל-דמוקרטיה היה נאיבי או סתם אוויל. את המשטר הנוכחי לקח לפחות שלושים שנים לבסס ולשכלל; תחלופנה עוד כמה שנים טובות עד שנפרק אותו מן היסוד ונקים תחתיו תחליף אנושי ונאור. וכמו שמי שהקים את המשטר הקלוקל הזה לא היו חברי כנסת אלא אנשי האליטה המתגבשת של ההון והביטחון, כך גם מי שיפרק אותו לא יהיה חברי כנסת. אלה יהיו האחרונים לשמוע על כך. המפלגות עדיין מחוברות בטבורן לאליטה שמשחקת בחיינו – כידוע, לפעמים מדובר באותם אנשים ממש משני צידי המתרס – ולכן כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שהן אינן מסוגלות לחולל את השינוי המיוחל; המפלגות עצמן חייבות לעבור מהפכה. אבל מבט חטוף ברשימות המועמדים, ברשימות התורמים, בנאומי הבחירות, הבהיר שמדובר ב"עוד מאותו דבר". ושוב: זה לא מפתיע ולא מאכזב. זה רק אומר שהחברה האזרחית עוד לא גמרה את המלאכה. עוד לא גובשו כל קבוצות הלחץ, עוד לא שוכללו מנופי ההשפעה וההסברה, עוד לא זועזעו מספיק בעלי ההון, עוד לא נענשו מספיק הפוליטיקאים שמכרו אותנו בזול.

זה אנחנו שלא סיפקנו את הסחורה, לא הם. הם רק עומדים בקצה ועושים כן או לא עם הראש לפי כיוון הרוח.

אם תקום בנו רוח, עוד נקים רוח סערה, וניפרע.

בשקט בשקט התפרסמה אתמול ידיעה שככל הנראה לא מעניינת את רוב הישראלים, לא תזעזע את מערכת הבחירות הקרובה, ובכל זאת יש לה השפעה דרמטית על חייהם של עשרות אלפי פלסטינים: צה"ל הודיע שיסיר את מגבלות התנועה אל ומתוך בקעת הירדן.

מגבלות התנועה הדרקוניות האלה עמדו על כנן משנת 2001 והוחרפו ביתר שאת ב-2005. עיקרן – איסור כניסת כלי רכב פלסטיניים לכל שטחי הבקעה אם הנהג איננו תושב הבקעה שעל שמו רשום הרכב. המגבלות האלה מיררו את חייהם של עשרות אלפי פלסטינים בבקעה, בהם קהילות בדואיות קטנות ומבודדות, שכל עורקי החיים והמסחר שלהם מחוברים לגב ההר. כך למשל כלי רכב הרשומים על שם מועצה מקומית (ולא על שם תושב הבקעה) לא הורשו לעבור במחסומים, בעלי קרקעות בבקעה שמתגוררים בכפרים ממערב למחסומים לא הורשו להיכנס לאדמותיהם, קרובי משפחה מדרגה ראשונה לא יכלו להיכנס לבקעה, וכדומה.

המגבלות הללו מעולם לא שירתו שום מטרה בטחונית. הבקעה היתה ועודנה האזור השקט ביותר מבחינת פעילות הטרור הפלסטיני; מחסומי הצבא ממילא היו פנימיים לגדה, ולא מנעו כניסת פלסטינים לישראל; וגם לשטח הבקעה עצמה ניתן היה להיכנס דרך הכניסה הדרומית ליריחו. למרות פניות חוזרות ועיקשות של האגודה לזכויות האזרח לשר הביטחון, מעולם לא הוצגה עילה בטחונית כלשהי להצבת המחסומים בבקעה. במהלך השנים נתפסו אומנם מחבלים במחסום בקעות עם מטעני חבלה. חלקם ניסו לפגוע בחיילי המחסום עצמם (כלומר – המחסום הפך למחולל טרור במקום למונע טרור), ואחרים היו נלכדים ממילא במחסומים שעל הקו הירוק, שכן מכשירי הבידוק זיהו את המטענים שלגופם.

המטרה האמיתית של המחסומים היתה אחרת: ניתוק הבקעה ממרחב המחיה הפלסטיני, הפעלת חנק כלכלי ודילולה מאוכלוסיה פלסטינית (למעט "עבדי המטעים" שנחוצים לשגשוג התנחלויות הבקעה), על מנת להקל על הסיפוח העתידי שלה למדינת ישראל. התכנית הזאת כוללת מהלכים משולבים של השתלטות על קרקעות פלסטיניות, הריסות בתים מסיביות וחסימת הגישה למקורות מים עד לרמה המשתווה לאזורי אסון הומניטריים, על פי מדדים בינלאומיים. כל ממשלות ישראל בעשור האחרון פועלות בעקביות ליישומה, בלי הבדל בין ימין לשמאל (הרוב המכריע של מתנחלי הבקעה הם אנשי תנועת העבודה והקיבוצים); את האדישות הישראלית לממדי הפשעים שמתבצעים בשמם ניתן להסביר, חלקית לפחות, בבורות המדהימה שלהם ביחס לבקעת הירדן.

והנה, באבחת קולמוס צבאית אחת – מגבלות התנועה הוסרו. מי, מה, למה? לצה"ל פתרונים. כפי שמעולם לא נומקו המגבלות, כך לא נומקה הסרתן. האם צה"ל פתאום מפקיר את בטחון אזרחי ישראל? האם חל שינוי דרמטי כלשהו בתשתיות הטרור בבקעה, בשליטה הפלסטינית עליהן, שהצדיק את השינוי?

ניתן רק לשער שלחץ חיצוני ולא שיקולים בטחוניים הובילו להחלטה. האגודה לזכויות האזרח כבר מנדנדת שנים לשרי הביטחון בנושא. ב-2006 שלחה האגודה מכתב ראשון לשר הביטחון עמיר פרץ ובו דרישה להסיר את המגבלות. במאי 2011 שוב שלחה האגודה מכתב, לשר הביטחון אהוד ברק, ובו תיאור מפורט של הפגיעה הקשה של מגבלות התנועה בתושבי הבקעה. ברק התעלם, והאגודה שיגרה תלונה למבקר המדינה באוגוסט 2011. ביוני 2012 שיגרה האגודה לשר הביטחון איום בפניה לבג"ץ, ובאוגוסט 2012 שוב התלוננה אצל מבקר המדינה על ההתעלמות מפניותיה. במהלך השנה שעברה פעל קמפיין נמרץ במיוחד של "פעולה אחת ביום" להסרת מגבלות התנועה בבקעה.

לכל המאמצים האלה הצטרף דו"ח של האיחוד האירופי, בתחילת השנה, שקבע כי ישראל מבצעת טרנספר כפוי בתושבי שטח C (כ-90% משטחי הבקעה שייכים לשטח C). בשנים האחרונות מגביר האיחוד את השקעותיו בשטח C (בתשתיות מים ואנרגיה סולארית ליישובים מבודדים), ונציגי הצבא מוצאים עצמם שוב ושוב במצב הלא נעים – איך להסביר לאירופאים מעונבים שסתימת בורות מים והחרמת מכליות מים הם צעדים הכרחיים במאבק בטרור?

הנה, אם כן, הדגמה מועילה ונדירה למדי של ההגיון הקולוניאלי הישראלי: נדרוך לפלסטינים על הצוואר כמה שאפשר, ונרפה ממנו רק כשהנזק התדמיתי יהפוך לבלתי נסבל. בין לבין נלהג על "ביטחון" ו"טרור", או שפשוט נשמור על שתיקה רועמת. טרנספר שקט? יעבוד יעבוד, לא יעבוד לא יעבוד.

הלקח האופטימי מכל הפרשה הזאת הוא שלחץ ציבורי עובד, ואקטיביזם עיקש לפעמים נושא פרי. קשה לי לדמיין איך מרגיש ישראלי שהתמסר במשך ימים ולילות בשנתיים האחרונות למאבק האפור וכפוי הטובה הזה, בלי להאמין אולי שהוא יוכתר בהצלחה (ועדיין, מבלי יכולת לחדול ממנו) – והנה, כנגד כל הסיכויים, ההצלחה הגיעה. זאת בוודאי תחושה של התעלות, לדעת שתרמת לשינוי כה משמעותי בחייהם של עשרות אלפי בני אדם, שנדחקו לתחתית שממנה כבר לא קיוו להיחלץ.

אף פוליטיקאי, אף מפלגה בישראל, לא הובילו את המאבק הזה, שהסתיים באחד ההשגים הגדולים של השמאל בשנים האחרונות. כולו פרי ההילולים של ארגוני החברה האזרחית. גם את זה ראוי לזכור בתוך קלחת הבחירות שבאה עלינו לרעה.

כמעט התפתיתי לסיים כאן, אבל נחש הספק הרע שוב הרים ראשו והזכיר נשכחות: בסרט הזה כבר היינו. אחרי פנייתה הראשונה של האגודה לזכויות האזרח בנושא מגבלות התנועה בבקעת הירדן, הבטיח שר הביטחון, עמיר פרץ, שהמגבלות יוסרו. זה היה באפריל 2007. זאת היתה הבטחת סרק; בפועל, חלו הקלות מזעריות בלבד (ניתנו אישורי כניסה רגליים לתושבי "חוץ", המגבלות על תנועת כלי רכב נותרו בעינן), מה שחייב פנייה מחודשת ב-2011. גם ההחלטה ההיא מלפני 5 שנים מוכיחה שמעולם לא היתה עילה ביטחונית ממשית להתעללות הזאת בתושבי הבקעה; והעובדה שאף אחד לא טרח ליישם אותה אז מלמדת שהשלטון הישראלי, מעצם מהותו, לא מאפשר לפלסטינים חיים נורמליים מרצונו החופשי, ועושה זאת רק תחת לחץ חיצוני, תדמיתי או משפטי.

האם גורלה של ההחלטה מהשבוע יהיה שונה? נשאל זאת כך: האם ישנם עוד מספיק אזרחים ישראלים בעלי מצפון שידרשו מהצבא לקיים סוף סוף את החלטות משרד הביטחון, לבטל את האפרטהייד בבקעת הירדן, ולנקוט דין אחד כלפי יהודים ופלסטינים – חופש תנועה לכולם? כמו שהבנתם, לבד זה לא יקרה. לבד לא קורה כאן כלום.

[לא, לא חזרתי לכתוב. זה רק העניין הדחוף הזה, שנה למחאה, והצעדה ביום שבת]

* * *

"פעילי המחאה הם אנרכיסטים שפועלים נגד המדינה" (ח"כ מירי רגב)

"רוב האנשים הם סוג של אנרכיסטים שבאו לעשות בלגאן" (שרון גל, סוג של פרשן)

"המחאה תקיא מתוכה אנרכיסטים ומפגינים אלימים" (איציק אלרוב, מומחה לקוטג')

"המהפכה הצודקת הזאת נחטפה בידי קומץ רדיקלים שמאלנים ואנרכיסטים" (איתמר אמינוף, אזרח מודאג)

* * *

הידעת?
מירי רגב שירתה 25 שנה בצה"ל והשלימה תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותואר שני במנהל עסקים. מעולם לא לקחה קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למדה מה פשר המילה "אנרכיזם". שרון גל עוסק בעיתונות כבר 20 שנה. מעולם לא לקח קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למד מה פשר המילה "אנרכיזם".

הידעת?
הבנקים שודדים את האזרח בסכומי עתק, לפי חוק, מדי יום ביומו. דרך אחת היא באמצעות קביעת רצפת מינימום להצמדה בחוזים אחידים (כמו משכנתאות); פירוש הדבר שתשלומי ההחזר עולים עם עליית המדד בהשוואה ליום חתימת החוזה, אבל לא יורדים באופן מקביל כאשר המדד יורד בהשוואה ליום החתימה. זאת ועוד, באמצעות מאות סוגים שונים של עמלות (ספר העמלות של הבנק נפרס לאורך 70-80 עמודים) גורפים הבנקים לכיסם 14 מיליארד שקל בשנה. מומחים חישבו שמערכת הבנקאות בארץ סובלת מאי-יעילות שמגולגלת על הציבור כעלויות עודפות בהקף של כ-6 מיליארד שקלים בשנה. חישוב מאד זהיר מעלה שהשוד השנתי של הבנקים מהאזרחים מגיע ל-15 מליארד שקל בשנה.

מנגד, מחיר החלפת זגוגית חלון ראווה מגיע לכ-550 ש"ח למ"ר. שני חלונות, כל אחד 2X3 מטרים: 6,600 ש"ח.

בניכוי הוצאות החלפת הזגוגיות השבורות, החוב של הבנקים לציבור עומד על 14,999,993,400 ש"ח. החשבון עדיין לצידנו. אבל החוק, כרגיל, עם החזקים.

הידעת?
אנרכיזם" הוא שם-גג לאוסף מגוון מאד של תפיסות עולם, אידאולוגיות פוליטיות ופרקטיקות אקטיביסטיות. המכנה המשותף לכולן, מה שהופך אותן לאנרכיסטיות, הוא ההתנגדות לשלטון באשר הוא; המילה אנרכיה נגזרת מ"אנ-ארכון". "אנ-" הוא "ללא", "ארכון" היה כינויו של המושל העליון באתונה. "אנרכיה" – היעדר שלטון. אנרכיה איננה כאוס, אלא מצב שבו לא מושת על האדם שלטון חיצוני, והוא חופשי ליצור התאגדויות קהילתיות ולפרוש מהן כרצונו.

כלומר, האנרכיסטים מוגדרים על-ידי מטרתם, לא על-ידי האמצעים שהם נוקטים או ממליצים לנקוט בהם להשגת המטרה. בכל הנוגע לאמצעים – אין מִשנה אנרכיסטית אחידה.

הידעת?
תמיד עדיף לשמוע מיד ראשונה מאשר מיד שניה או שלישית. גם הכלל הזה, אגב, הוא אנרכיסטי.

הידעת?
הרוב המכריע של האנרכיסטים, ברוב שנות קיומו כאידאולוגיה מובחנת (החל מן המחצית השניה של המאה ה-18), הסתייגו נחרצות משימוש באמצעים אלימים. שני סנטימנטים ראשיים מניעים את האנרכיסט: התשוקה לחירות והזעזוע מן האמצעים האלימים שמנגנוני המדינה (ובדורות האחרונים, מנגנוני השוק וההון) מפעילים לדיכוי החירות. רבים מהאנרכיסטים דגלו בפציפיזם (גודווין, טולסטוי, אמה גולדמן, בובר) ועל כל שללו כל צורת מאבק אלימה.

בתולדות האנרכיזם יש שתי תקופות קצרות אך ידועות לשמצה שבהן הכלל הזה הופר ואלימות הפכה לכלי פוליטי לגיטימי. התקופה הראשונה, בשנים 1880-1918, ראתה בעלייתו של הטרור הפוליטי באירופה; פעילים אנרכיסטים רבים נתפסו למחשבה שהתנקשות בראשי מדינות תביא לקריסה מיידית של המשטר, שלב הכרחי בדרך למהפכה. אך גם בתקופה ההיא התנערו מנהיגים אנרכיסטיים מרכזיים מפעולה אלימה. הנה דברים שכתב האנרכיסט האיטלקי אריקו מלטסטה:

"אלימות שנועדה להכאיב, צורת המאבק הברוטלית ביותר שניתן לאמץ, משחיתה מיסודה. מטבעה היא מחניקה את הרגשות הנעלים שבאדם ומטפחת את כל התכונות האנטי-חברתיות, פראיות, משטמה, נקמה, תאוות שליטה ורודנות, בוז לחלש והתרפסות בפני החזק. המגמה המזיקה הזאת מתפתחת גם כאשר האלימות נרתמת למטרה צודקת…

אנרכיסטים שנאבקים נגד כל צורה של דיכוי ולמען השחרור המלא של כל אחד ואחת, ולכן נרתעים אינסטינקטיבית מכל אקט של אלימות שחוצה את הגבול בין התנגדות לדיכוי אל דיכוי בפני עצמו, גם הם עלולים למעוד וליפול אל תהומות של כוח ברוטלי."

התקופה הקצרה השניה שבה חבר האנרכיזם לטרור פוליטי היתה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, במדינות מערב אירופה (גרמניה ואיטליה בעיקר). השילוב של פריצת הגבולות של שנות ה-60', עלייתן של תנועות שחרור לאומי בעולם השלישי, והתבססותו של הקפיטליזם הגלובאלי, לווה באקטים של התנגדות אלימה מצידם של תאים מרקסיסטיים ואנרכיסטים באירופה. יותר מכל, היו אלה אקטים של ייאוש ונקמה, ללא תכנית פוליטית מסודרת מאחוריהם.

הידעת?
אתר האינטרנט העברי המרענן ביותר, המשובב ביותר, המאתגר ביותר, הוא אתר אנרכיסטי.

* * *

"פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו, מבחינת מוסריותו הרגילה של האדם, בגדר פשע חמור הם. וכנגד זה, בחיי הכלל, מבחינת ההשקפה הפטריוטית, כשנעשים דברים כאלה כדי להאדיר את המדינה, לשמור עליה ולהגדיל את כוחה, הרי כל אלה הם בגדר חובה ומידה טובה" (מיכאל באקונין).

* * *

הידעת?
בהשוואה לזרמים הפוליטיים המרכזיים של מאתיים השנים האחרונות, האנרכיזם הוא הזרם העדין ביותר, עם הכי פחות דם על הידיים. בשם האימפריאליזם והנצרות נטבחו מאות אלפי אפריקנים בידי קולוניאליסטים אירופאים; לאומנים מכל הסוגים, פשיסטים ונאצים הכחידו אוכלוסיות שלמות על בסיס גזעי ואידאולוגי; קומוניסטים כלאו, עינו, רוששו והרעיבו מליוני בני אדם ש"לא התיישרו" לפי הדיאלקטיקה ההסטורית; ובמחצית המאה האחרונה, דמוקרטיות ליברליות הפציצו מן האוויר שטחים מאוכלסים עצומים במזרח אסיה ובמזרח התיכון, כשמאחורי רוממות האידאלים שבגרונם ניצבים אינטרסים של שליטה כלכלית.

מספר החפים מפשע שאמריקה הרגה במשך שבועיים בעיראק או באפגניסטאן עולה על מספר הקורבנות של האנרכיסטים במשך מאה שנים. את כל זה אסור לשכוח כשמדברים על "האלימות של האנרכיסטים".

הידעת?
יש שֵם למי שמדביק שוב ושוב למושג כלשהו (כמו "אנרכיזם") קונוטציות שליליות, של אלימות וחורבן, בלי כל בסיס עובדתי: תועמלן. יש שֵם למי שבולע תעמולה וממחזר אותה בלי כל שמץ של ביקורת: אספסוף. התועמלן והאספסוף מתקיימים בסימביוזה הכרחית, לאחד אין קיום ללא השני. ושניהם יחד זקוקים ל"אחר" כלשהו כדי לתדלק את האטרף הבוער בהם להשחית.

הידעת?
בין הרגע שח"כ מירי רגב מאשימה את "המפגינים האנרכיסטים" באלימות לבין הרגע שהמפגינים מתחילים להצטדק ולגנות ולהתנער, המדינה מספיקה לבעוט קשישים לרחוב, לנער משפחות מעל אדמתן, לסגור את הברז למעונות לנשים מוכות, להכניס למעצר ילדות בגיל 6, לדחוף עוד אלפי מועסקים למעגל העובדים הלא-מוגנים, לשסות מיליציות של בריונים בחסרי דיור, לדרדר את קופות החולים לגרעונות ולייבש את הרפואה הציבורית, לחמם את הגבול ולהפקיר את בטחון אזרחיה. אחרי כל זה המדינה מוצאת זמן לשלם תלוש משכורת לח"כ מירי רגב, על מנת שזו תמשיך להסיט את תשומת הלב מן האלימות האמיתית שמתרחשת שעה שעה, ברשות ועל פי חוק.

* * *

"אם הבחירות היו משנות משהו, כבר היו מוציאים אותן מחוץ לחוק" (אמה גולדמן).

* * *

הידעת?
99% מן המפגינים שנוטלים חלק במחאה החברתית מתנערים לחלוטין מן התיוג כ"אנרכיסטים". סביר להניח שרובם הגדול לא פתח טקסט של פרודון או קרופוטקין מעודו. יחד עם זאת, פעילי המחאה החברתית כבר פיתחו באופן ספונטני פרקטיקות אנרכיסטיות מובהקות. למשל: מעגלי דיונים, קבלת החלטות בדינמיקה לא-הירארכית, פעולה ישירה (כמו השתלטות על בתים נטושים ושיפוצם), פיתוח זירות עצמאיות להפצה של מידע ורעיונות, הקמת קואופרטיבים ועוד.

אם את או אתה שותפים לפעילות כזאת – זה אומר שאתם כבר קצת אנרכיסטים. אם את או אתה עדיין מתנערים מן הכינוי הזה בתוקף – זה אומר שאתם מתביישים לעלות כיתה בתודעה הפוליטית שלכם. נפלתם לפח המוכר – אתם עדיין תקועים בשלב של טיהור הלקסיקון במקום להתמסר לתיקון המציאות. התסמינים מוכרים. יש אלפי שמאלנים, על פי העקרונות שהם דבקים בהם, שמתנערים בתוקף מן התיוג "שמאלן"; יש אלפי פמיניסטיות, על פי העקרונות שהן דבקות בהם, שמתנערות בתוקף מן התיוג "פמיניסטית". הימין השמרני עסוק רוב הזמן בהכפשת הקטגוריות שמכוננות את השמאל (שיטה מצוינת להתחמק מעימות עם התוכן שלהן); שמאל שפוי, בוגר, לא יכחיש שהמלים הללו (שמאלן, אנרכיסט, פמיניסט, סוציאליסט) חלות עליו, אלא ישכנע, במעשים ממש, שמדובר באותות כבוד ולא באותות קלון.

גאוות השחור, שקורא לעצמו "ניגֶר" בראש מורם, היא הגאווה שנחוצה לנו.

הידעת?
במובן הזה, ובאופן אירוני משהו, יש צדק באמירות כמו "המפגינים הם אנרכיסטים", אף כי הצדק הזה הפוך לכוונת המאשימים: האנרכיזם הוא בדיוק כל מה שטוב במחאה, מה שמסעיר בה ומעורר תקווה. ועדיין אין סיבה להיסחף; החזון הזה אינו משותף לכלל האזרחים ששותפים למחאה. המאסה הגדולה מורכבת עדיין ממגזרים שתובעים צדק לעצמם (ועדיף, אם אפשר, תוך כדי דריכה על חלשים מהם), מגזרים שנושאים עיניים פסיביות אל הפוליטיקה של העבר ונרתעים בגלוי מהשתתפות אקטיבית בעיצוב הפוליטיקה החדשה, של הרחוב והאינטרנט.

לסיכום: "אנרכיזם" כגידוף שנפוץ בפוליטיקה הדמגוגית ובתקשורת אינו רלבנטי לשום הבט של המחאה. "אנרכיזם" כאידאולוגיה שמוכרת מן ההסטוריה הפוליטית של המערב הולם אולי אחוז בודד, או רבע אחוז, מן המפגינים. אולם "אנרכיזם" כאוסף של פרקטיקות אזרחיות של שיתוף ושל התנגדות הולם חלקים גדלים והולכים של המחאה החברתית, וטוב שכך.

העיסוק הזה בהגדרות מוצדק כל עוד, ורק כל עוד, הוא מסלק בוּרוּת ובילבול שמזיקים למאבק. מכאן ואילך, היתקעות בדיון כזה על ההגדרות הופכת בעצמה למכשול במאבק, מפלטם של מפצלי שערות, מאונני כורסאות ומשתמטי כיכרות. בשבת הקרובה יש סיכוי להמשיך מן הנקודה שעצרנו בה לפני שנה. מי ששכח למה – מוזמן להיזכר.

* * *

"מידת חירותך היא לא פחות ולא יותר ממה שתשכיל לתבוע לעצמך ותעז לקחת" (אמה גולדמן).

* * *

גדעון סער הוא כנראה שר החינוך הגרוע בתולדות המדינה. אני יודע שחשבתי שלימור לבנת היתה הכי גרועה; טעיתי. אני יודע גם ששר או שרת החינוך הבאים יהיו עוד יותר גרועים מסער, למרות ששכלי כבר לא יוכל להשיג דרגה כזאת של אי-כשירות שלטונית; סחרחורת תוקפת אותי כשאני מנסה לדמיין שר חינוך גרוע יותר מסער. על כן אני מעדיף להתרכז בהווה. אני מבין שיש משהו קטנוני בהתרכזות בנושא זניח ושולי כל כך – מערכת החינוך. אני מבין שלאור המלחמה הגרעינית הצפויה עם איראן, לאור כניסתו של יאיר ("אני תומך תמיד בעמדת מערכת הביטחון") לפיד לפוליטיקה, לאור פרישתו של יעקב אילון מערוץ 10, יש משהו פאתטי ונלעג בהתעקשות שלי לדבר על גגות שקורסים בבתי ספר ועל הורים שלא יוכלו לממן השנה גן לילדיהם. פאתטיים, נלעגים, שוליים, מיותרים – כאלה הם חיינו, האזרחים, למרגלות השלטון ותועפות הנצח שלו.

ובכל זאת.

בכל זאת, בתוך השלולית הקטנונית הזאת, יש לי נקודה קטנונית להעביר: גדעון סער צריך לעוף. מחר, היום, אתמול – רק להרחיק את האיש הרע הזה, שתחת הנהגתו מתפוררת מערכת החינוך, נכתשים המורים, כורעים ההורים, מיטמטמים התלמידים.

הנה 14 סיבות שבגללן סער צריך לעוף. מרביתן מספיק חמורות כדי להצדיק זאת בפני עצמן, ללא תוספת כלשהי. כמעט כולן לקוחות מחדשות החודשיים האחרונים. ושימו לב: כולן נעוצות בדברים שסער לא עושה, לא בדברים שהוא עושה. על הדברים שהוא עושה כולנו קוראים בחדשות; אין להם דבר וחצי דבר עם הצלת מערכת החינוך. את תפקידו הבסיסי כשר חינוך סער הפקיר לחלוטין לטובת פעילותו כקומיסר חינוך.

1.
5,000 תלמידי בתי ספר בלקיה שובתים במחאה על תנאי לימוד בלתי נסבלים: חלונות שבורים, כיתות לא מחוממות, שירותים הרוסים, בחצי מהכיתות אין חשמל, ביוב פתוח בחצר בית הספר, אין דיו להדפיס תעודות. ביישוב ואדי אל-נאעם התלמידים משתינים בחצר (התלמידות הפסיקו להגיע לבית ספר מסיבה זו), ותשתיות החשמל והמים הרוסות.

2.
בארץ חסרים 2,500 גני ילדים, עבור 80 אלף ילדים, על מנת ליישם במלואו את חוק חינוך חינם לגילאי 3-4. בשנה הקרובה ייבנו רק 1,000 גנים. עקב מחסור בגננות, משרד החינוך יגייס סטודנטיות לחינוך וגם גננות בגימלאות לניהול גנים, מהלך שמעורר ביקורת רבה. עקב מצוקת הגנים העירוניים, אלפי הורים נאלצים לרשום את ילדיהם לגנים פרטיים. אך הגנים הפרטיים הגבילו לעת עתה את ההרשמה לגילאים 0-3, שחוק חינוך חינם אינו חל עליהם. התוצאה הצפויה היא שלקראת סוף הקיץ יגלו הורים לילדים בני 3-4 שאין להם שום סידור – לא גן עירוני (כי אין מספיק) ולא גן פרטי (כי הוא כבר יהיה מלא עד אפס מקום).

3.
ליקויי בטיחות חמורים בבתי ספר: ברחובות קרסה תקרת בית ספר שלוש פעמים, בג'סר א-זרקא קרס גגון בבית ספר על ילד ופצע אותו קשות, ביישוב אל-עזמה מושבתים 12 גני ילדים בשל סכנות בטיחות.

4.
בית הספר המיוחד ללקויות למידה "הבית של תמר" עומד בפני סכנת סגירה. המורים שובתים במחאה על הלנת שכר ופיטורים בניגוד להסכמים עימם, ועד ההורים מתנגד לתשלומים היקרים, ומשרד החינוך עומד מנגד.

5.
37 ילדים מחמולת אבו-לבדה שמתגוררים צמוד למחנה צריפין עושים את דרכם יום יום לבית הספר בדרך מפרכת שאורכת שעתיים (צעידה בשבילי בוץ, אוטובוס על חשבונם) עד לגן ולבית הספר שברמלה. ביניהם – ילדה בת 3. המועצה האזורית עמק לוד מסרבת לספק להם שירותי הסעה למוסדות החינוך, בניגוד לחובתה על פי תקנות חוק חינוך חינם.

6.
כ-40 אלף מתוך 80 אלף התלמידים במזרח ירושלים אינם מוצאים מקומם במערכת החינוך הממלכתית, ונאלצים להיקלט במוסדות פרטיים או להיפלט לרחוב. במשך שנים המדינה מזניחה את חובתה לבנות בתי ספר לתלמידים הערבים; במשך עשור נבנו רק 300 כיתות בכל מזרח העיר.

7.
רק אחד מ-200 תלמידים בישראל (כלומר, בפועל, שיעור אפסי) נחשף לתורת האבולוציה של דארווין במהלך לימודי הביולוגיה בתיכון. מורים, מנהלים, ומפקחים במשרד החינוך מעדיפים להימנע מהנושא בשל "רגישותו הדתית".

8.
יותר ממחצית ממוסדות החינוך במגזר היהודי גובים תשלומי הורים הגבוהים מן המותר בחוק. מערכת תשלומי ההורים יצרה, בתוך החינוך הממלכתי, פערים עצומים בין מי שיש להם למי שאין להם – לפעמים באותו בית ספר עצמו. מגמות שלמות בתיכונים ציבוריים עברו הפרטה וממומנות באמצעות תשלומי הורים.

9.
מאות מורות בכפר סבא מסרבות להחתים שעון כחלק מהסכם "אופק חדש". יותר מ-6,000 מורים חתמו על עצומה נגד הדרישה להחתים שעון, שאיננה משקפת את הזמן וההשקעה בחובות ההוראה שמתבצעים בבית, מחוץ לכתלי בית הספר.

10.
משרד החינוך אינו אוסף נתונים על העסקת מורי קבלן, אינו מנהל בקרה ואינו אוכף את מדיניותו המוצהרת לצמצום העסקה קבלנית של מורים – כך מגלה מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת. מאות תכניות לימודים חיצוניות מועברות בבתי הספר ללא כל פיקוח אפקטיבי.

11.
מאות מורי קבלן בתכנית היל"ה (להחזרת בני נוער בעל רקע עברייני, או קורבנות לפגיעה פיזית ומינית, אל מערכת החינוך) שובתים במחאה על העסקה קבלנית ונצלנית, פיטורים תכופים וחוסר ביטחון תעסוקתי. משרד החינוך מתנער מאחריותו (לשם כך בדיוק התכנית הופרטה).

12.
24 מכללות לחינוך בארץ (שמכשירות אלפי מורות וגננות) נמצאות על סף קריסה עקב קיצוצים תקציביים. משרד החינוך הבטיח להעביר להן 40 מליון שקל לפני יותר משנתיים – ומאז דבר לא קרה.

13.
הסגל האקדמי הזוטר יפתח בשביתה ללא הגבלת זמן עם תחילת סמסטר ב', בעוד כשבועיים, במחאה על תנאי שכר ירודים והעסקה קבלנית.

14.
בימים אלה ממש, בעצם המאבק נגד העסקה קבלנית בכלל ומורי קבלן בפרט, מכין משרד החינוך מכרז ענק לתוספת של עוד אלפי מורי קבלן (תודה ליוסי לוס על התזכורת). מורים אלה ישמשו להשלמת שעות ההוראה במסגרת יום לימודים ארוך (לגילאי 3-9), תכנית שתיפרס על 5 שנים, כהמלצת דו"ח טרכטנברג. בכך תחדור תופעת מורי הקבלן, שעד כה היתה מוכרת בעיקר בתיכונים, גם לבתי הספר היסודיים. משרד החינוך משתמש בדו"ח טרכטנברג, שמלכתחילה היה רחוק מלספק את דרישות המחאה החברתית, כדי לחתור תחת מטרותיה, ולהעמיק את חרפת עובדי הקבלן במדינה.

* * *

מר סער,

כמובן שלא כל הבעיות האלה נוצרו בקדנציה שלך; אבל זה לא תירוץ, רוב הבעיות במערכות הציבוריות בישראל הן בעיות עומק, שמלוות אותנו שנים ארוכות. בקדנציה שלך הן רק החריפו מאד; שר חינוך עם יושרה מינימלית היה לוקח את זה לתשומת ליבו ומנסה לעשות משהו כדי לעצור את ההתפוררות. מערכת החינוך נמצאת בקריסה מתמשכת; מה שנדרש לפני הכל זה פעולות הצלה. אתה ניגשת לתפקידך לא כמגיש עזרה ראשונה, כראוי לזמן ולמקום הנוכחיים, אלא כלהקת מעודדות.

מה עשית בזמן שאלפי ילדים מסתובבים ברחובות ללא מסגרת חינוכית ממלכתית? שלחת את אלה שכן זכו למסגרת כזאת לסיורים ב"עיר דוד" של עמותת אלע"ד, אתר של גזל ונישול במסווה של מחקר ארכיאולוגי. מה עשית בזמן שעמותות פרטיות השתלטו על כל חלקה טובה בחינוך הציבורי? שלחת תלמידים לסייר בחברון, לראות את שגשוגה של כנופיית יהודים אלימה, ומבלי לראות אף אחד מן הנתינים הכבושים הנאנקים תחת רגליה. מה עשית בזמן שהכיתות מתפוצצות מתלמידים, שהתשתיות נרקבות, שאין שירותים הגונים בבתי הספר? שלחת תלמידים לאמץ חלקות קבר של חללים. אולי זאת הסיבה שאתה מקדיש כל כך הרבה משאבים לעידוד הגיוס לצה"ל; התלמידים של היום הם החללים של מחר.

אתה אוהב להשתין בחצר של הבניין שאתה עובד בו, מר סער? אתה אוהב לעבוד בחורף במשרד עם חלונות שבורים, בלי חימום? ניסית פעם? לא? אז למה אתה חושב שילדים בני 9 ו-10 אוהבים את זה? כנראה שאתה לא סופר אותם. את הבת שלך הרי שלחת לבית ספר לטבע, שתקבל יחס אחר. שלא תזכה לראות בעיניה את החורבן שעליו אתה מנצח.

מעלת בתפקידך הבסיסי, הפשוט והחיוני מכל : לדאוג שלכל ילד בישראל יימצא מקום בכיתת לימוד ראויה (לא יותר מ-30 תלמידים), עם גג בטוח מעל ראשו, עם חשמל ומים זורמים בבית הספר.  מה אתה מקשקש על ציונות כשלא הצלחת לספק אפילו את זה? אם יש משהו שהציונים הראשונים היו טובים בו זה היה עשייה ובנייה; איפה אתה ואיפה הם.

אתה נצר לשושלת רביזיוניסטית מפוארת, מר סער. כמו כל הרביזיוניסטים הקלאסיים, אתה נפעם הרבה יותר מרטוריקה נשגבת מאשר מעשייה אפורה; לדידך הפוליטיקה מתמצית בהכרזות סוחפות-המונים. מה לך ולתיקון המציאות, מה לך ולדאגה פרטנית לצרכים הממשיים של תלמידי ישראל. קטן עליך לבנות עוד כיתות לימוד, קטן עליך להגן על אלפי מורים מן החוץ באוניברסיטאות, עבדי הוראה מודרניים.

אתה – הנצח בוקע מגרונך. אבות האומה, אדמה קדושה, ציונות. בזה אתה מבין. מפעם לפעם אתה פוער עיני עגל: איך זה שבמבחני חינוך בינלאומיים תלמידי ישראל יוצאים שוב ושוב בתחתית הטבלה של המדינות המפותחות? מה, עוד שעות ציונות ועוד שעות אהבת מולדת ועוד שעות הכנה לצה"ל לא מייצרות תלמידים טובים יותר?

לך. חזור לחברים שלך ב"אם תרצו", כתוב ניירות עמדה למכון לאסטרטגיה ציונית, לך תהיה דובר היישוב היהודי בחברון, בהר ברכה, בחוות מעון, לך תדריך קבוצות נוער בפרוייקט "תגלית". עזוב אותנו באמא'שך. לך לך לדרכך. רק תעוף לנו כבר מהחינוך, תן לילדים שלנו סיכוי לצלוח את בית הספר בגוף ונפש בריאים.

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על מאבקם של עובדי הקבלן (בדגש מיוחד על מורי הקבלן) לעבור להעסקה ישירה. הימים היו עדיין ימי הסער של המחאה החברתית, ויו"ר ההסתדרות, עופר עיני, איים להשבית את המשק על העניין הזה. עם כל הספקנות הראויה למהלכיו של עיני, כתבתי אז כך:

"שביתה כללית במשק לביעור תופעת עובדי הקבלן תעביר בארץ רוח כמעט-צרפתית של סולידריות עובדים. מה תעשה המדינה? תרוץ לבית המשפט, כמובן, ותטען שהשביתה לא חוקית. מה יעשה בית המשפט? שוב יקדש את זכויות המעסיקים על חשבון זכויות העובדים, כפי שנהג בהתפטרות המתמחים, או שיעז, סוף סוף, לתת פירוש אחר, מוסרי יותר, ל"שלטון החוק"?

עכשיו אני יכול לגלות שהשאלה היתה רטורית. לא האמנתי לרגע שבית המשפט יעמוד לצד העובדים. ואומנם כך, בחודש שעבר בית הדין לעבודה אסר על ההסתדרות להשבית את המשק לפחות עד ה-7 בפברואר וכפה על הצדדים המשך משא ומתן; בזבוז זמן עקר, שהרי אין לאוצר שום כוונה רצינית להסיג לאחור את גלגל ההפרטה במשק. גם כך, בית הדין קבע שההסתדרות לא תוכל להשבית את המשק ללא פנייה נוספת לערכאות.

על ההחלטה הזאת הגיבה כלת פרס ישראל ומומחית ליחסי עבודה, פרופ' רות בן-ישראל, במלים: "בית הדין לעבודה עשה אי צדק חברתי." נשיאת בית הדין, נילי ארד, רמזה שלדעתה מדובר ב"שביתה פוליטית" ולא כלכלית (ולכן – לא לגיטימית), ובכך פטרה עצמה מכל עיון מעמיק בשורשי התופעה המחפירה שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט. 10% מכלל העובדים בישראל מועסקים דרך חברות קבלן – שיא עולמי שמשאיר מאחור גם כלכלות קפיטליסטיות למהדרין כמו יפאן (2.8%) וארה"ב (2%). שיעור כפול מזה של עובדי קבלן – 20% – נמצא במשרדי הממשלה. האם השופטת נילי ארד סבורה שגם המציאות הזאת היא כלכלית בלבד ו"לא פוליטית"? ובכלל, מנין להם לשופטי ישראל היכולת המופלאה הזאת להחליט מה "כלכלי" ומה "פוליטי", יכולת שאיכשהו תמיד משרתת את הסדר הכלכלי הקיים, ובתור שכזאת, אין פוליטית ממנה? כך היה גם בבג"ץ המחצבות (ראו ביקורת כאן), פסיקה "כלכלית" שהתעלמה באלגנטיות מן השאלות הפוליטיות המהותיות. הכלכלה, מסתבר היא מפלטה של הפוליטיקה הפחדנית.

בפוסט מלפני שלושה חודשים כתבתי על מאבקם של מורי היל"ה, 1,500 מורי קבלן שמכשירים כ-6,000 בני-נוער מאוכלוסיות מצוקה, וכל זה במשכורות רעב ותנאי העסקה דרקוניים (התוצאה: תחלופה שנתית 40% מכוח ההוראה). נכון לעכשיו, אף אחד לא משתין לכיוונם. לפני שבוע שבתו 100 מורים מהתכנית, זו הפעם הרביעית, במחאה על היחס, כלומר האין-יחס, של משרד החינוך למאבקם.

מה יש למשרד החינוך לומר? דברים מרתקים, מעומק הגיונו של משטר ההפרטה: "על מורות היל"ה לפעול כראות עיניהן בסכסוך ביניהן לבין המעסיק, החברה למתנ"סים, ומשרד החינוך מנוע מלהתערב במשבר."  נו, לא הבנתם בשביל מה הפרטנו? בדיוק בשביל זה – שמישהו אחר יתעסק איתכם. מה לנו ולתנאי ההעסקה של מורים, כלומר, מה לנו ולאיכות החינוך בישראל.

מורי היל"ה הם קצה הקרחון. לפני פחות מחודשיים פירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת נתון מדהים, לפיו מספר מורי הקבלן בישראל זינק פי 7 בתוך חמש שנים בלבד והגיע ל-7,000. אבל גם זאת תת-הערכה, שכן משרד החינוך לא טורח לאסוף נתונים על היקף ההוראה הקבלנית שמקורה במכרזים של המשרד עצמו; מחברי הדו"ח של הכנסת תוהים: בהיעדר נתונים, "לא ברור כיצד אוכף המשרד את מדיניותו המוצהרת". הו, תמימות קדושה. מי צריך נתונים? מי שרוצה לפקח. אבל מי בכלל רוצה לפקח? מי שמפריט בקצב רצחני שכזה תכניות לימודים שלמות רוצה פשוט להיפטר מאחריות. ספקולציה לא פרועה: אולי משרד החינוך הפריט לא רק את המורים אלא גם את מי שאמור לאסוף נתונים על ההפרטה. אין מורים, אין נתונים, אין דאגות.

על פי הערכת מורי היל"ה, יש כיום בארץ לא 7,000 אלא 10,000 מורי קבלן. אם כך, מספר מורי הקבלן בישראל צמח פי 10 במשך חמש שנים בלבד. מה שנקרא, השאירו את ההיי-טק על הקרשים. אתם קולטים מה זה? ב-2006 היו בארץ פחות מאלף מורי קבלן; ב-2011 כבר היו 10,000. בזמן שהישראלים קברו את עצמם בתכניות ריאליטי  וקברו ערבים בשתי מלחמות יזומות, משרד האוצר ומשרד החינוך הוציאו את מערכת החינוך בישראל למכירת חיסול. למה השערורייה הזאת לא מרעישה את הארץ מקצה לקצה, כראוי לה? למה עיתונאים לא צובאים על שרי הממשלה בתביעה להסברים? אולי כי העיתונות עסוקה ברכילות פוליטית ולא בניתוח פוליטי.

המכירה הפומבית של מערכות החינוך בישראל, לכל הממעיט במחיר, היא אחת התופעות המכוערות ביותר במדינה, עם הנזקים לטווח הארוך ביותר. קשה לי לחשוב על משהו שמגעיל אותי יותר מלשמוע פוליטיקאים מפריחים מליצות על "חשיבות החינוך" ו"השקעה בדורות הבאים" – בעודם מחרבנים במרץ על אותם דורות. יחד עם הפקרת הדיור והבריאות, הפקרת החינוך הממלכתי היא עדות מוחצת לכך שהאויב האמיתי, הבלתי-מתחלף של אזרחי ישראל, אינו נמצא בטהראן אלא יושב בקרית הממשלה בירושלים.

ועוד לא דיברנו על הבטי הפרטה מחוץ למנגנון ההעסקה של המורים: מודל "הניהול העצמי" של בתי הספר, חדירה של חברות מסחריות ויזמים טכנולוגיים לתחומי החינוך באמצעות "תכניות העשרה", חיסול מוסד "אחות בית הספר", הגדלת הנטל על ההורים באמצעות "קורסי הכנה" או "תיגבור", ועוד ועוד (לסקירה מקיפה, ראו המסמך הזה של מרכז "אדווה"). האגף הפעיל והתוסס ביותר במשרד החינוך, כך נראה, הוא "גף מכרזים ורכישות".

הודעה על לוח המודעות בחדר המורים: "מורי קָרב מסיימים לעבוד בשבוע הבא"

את הציטוט הזה לקחתי מעדותה של מורה למוזיקה שמועסקת בתכנית קרן קרב למעורבות בחינוך. כך מודיעים למורי הקבלן האלה על הפסקת עבודתם; לפעמים ביוני, לפעמים במאי. סליחה, כתבתי "מורי קבלן", אבל הקרן מקפידה לקרוא להם "מדריכים" (אף כי במודעות הדרושים מותר לומר בגלוי  "מורים") – פיחוּת סמנטי שנועד לייצר גם פיחות מעמדי. התכנית נוצרה במטרה להעניק לימודי העשרה לתלמידי הפריפריה, אלא שברבות השנים גדלה והסתעפה עד מאד; כיום פרושים 4,000 מורי הקרן ב-2,400 בתי ספר ברחבי הארץ, לא רק בפריפריה, ומלמדים מקצועות שפעם נחשבו לחלק מהליבה – כמו מחשבים, טבע ואמנות. איך זה קרה? קיצוצים נרחבים במשרד החינוך אילצו את המשרד להוציא מידיו את הוראת המקצועות האלה. מורים שמתמחים בהם מופנים באופן אוטומטי לקרן קרב, כלומר, עוברים "מידרוך" מזורז (המרה מ"מורה" ל"מדריך"). בראיון הבא ניתן ללמוד עוד על התהליך.

מורי קרב התארגנו במסגרת "כוח לעובדים" לפני כשנתיים. הם עדיין לא שבתו, כמו מורי היל"ה, אבל כבר התחילו להפגין. איך נראים החיים שלהם? כותבת אופירה לוי: "מדי קיץ אנחנו יוצאים לחל"ת כפוי שנע בין חודשיים לארבעה חודשים; היקף המשרה שלנו לא ידוע משנה לשנה; השכר שעתי, ולא מותאם לאופי התפקיד; אין לנו תנאים סוציאליים; אנחנו לא צוברים ותק; אנחנו לא זכאים לתשלום נסיעות מלא; אנחנו לא מקבלים תשלום בחגים; אנחנו לא מקבלים תשלום על שעות נלוות לעבודה."

אולי אתם חושבים שקרן קרב מעסיקה את המורים האלה. טעות, המעסיק שלהם הוא בכלל חברת קבלן שנקראת "מרמנת". אחת לארבע שנים, כשמתחדש המכרז, כל מורי הקבלן מפוטרים. "מרמנת", על פי האתר שלה, "הינה חברה מובילה בשוק בהתאמת פתרונות ייחודיים בשיטת מיקור חוץ ומתמחה בניהול פרויקטים בתחומי הלוגיסטיקה והתפעול, ההכשרות וההדרכות, הטמעת מערכות, ניהול בחינות ומאגרי מידע." תודו שכשאתם חושבים על המורה האידאלי – זה מה שאתם רואים לנגד עיניכם: מיקור, ניהול, תפעול והטמעה.

חברת "מרמנת" קיבלה לידיה גם את הפעלת המכינות הקדם-אקדמיות, שהופרטו במהלך מאד שנוי במחלוקת. מכיתה א' ועד לאוניברסיטה – "מרמנת". אני מניח שלא ירחק היום ובחורים ובחורות צעירים יצברו יותר שעות חינוך עם "מרמנת" מאשר עם מורי קבע של משרד החינוך.

מה שיפה בהפרטה זה פיזור האחריותיות (accountability), עד כדי התאיידותה המוחלטת. כשהעובדים פונים למשרד החינוך, הוא מפנה אותם לקרן קרב, שמפנה אותם לחברת הקבלן "מרמנת", וזו בתורה סופקת כפיים ותוהה "מה אתם רוצים ממני? אלה תנאי המכרז. תחזרו למשרד החינוך". וחוזר חלילה. על הדרך מקימים עליהם מורי קרב גם לא מעט הורים נזעמים, ש"לא מקבלים תמורה לכסף".

מורי קרב נאלצים להיאבק גם נגד הפיחות התדמיתי שעליו שוקדים מעסיקיהם (עוד אחד מתחלואי ההפרטה – מעסיקים שמוציאים את דיבתם של עובדיהם): הגדרתם כ"מדריכים" ולא כ"מורים" (זאת למרות שרובם אקדמאים ול-40% יש תעודות הוראה). על כן הם נאלצים להסביר שהם ממלאים את כל חובות ההוראה הרגילות, ללא הזכויות שבצידן; הנה מאמר מצויין שמפריך כמה מיתוסים על "מדריכי" קרב. ואנא זכרו: בסך הכל מדובר בשאיפה מאד צנועה – השוואת תנאים למורים רגילים, מי שמלכתחילה נמצאים נמוך מאד בסדר העדיפויות הלאומי.

למותר לציין שהקורבן האמיתי של כל ההונאות וההתחמקויות האלה – מאות אלפי הילדים שנזקקים ל"הוראה המשלימה" של מורי הקרן כיוון שמשרד החינוך שלל מהם מקצועות שלא מכבר היו בתחום אחריותו – הקורבן הזה אינו נכנס למדדי התפוקות והתשומות של הטכנוקרטים של החינוך.

מצבם העגום של מורי הקבלן הוא מראה נאמנה למצבם העגום של כל עובדי הקבלן במדינה. אבל להם יש, לכאורה, יתרון פוטנציאלי אחד: לצידם עובדים שכם אל שכם, לעתים קרובות ממש בכיתה הסמוכה, מורים רגילים של משרד החינוך. האם זה בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין שארגוני המורים הוותיקים יגלו סולידריות עם ארגוני המורים של היל"ה וקרן קרב? האם במוחו של מורה מן המניין שמתבונן בעמיתו מקרן קרב, בעל אותה השכלה, עם אותו רקע מקצועי, רק עם 20% משרה וריצות מטורפות בין 5 בתי ספר ב-3 ערים שונות מדי שבוע, ללא שום זכויות סוציאליות – האם במוחו לא מבצבצת המחשבה המסוכנת הזאת – זה הייתי יכול להיות אני? למה לי מגיע ולו לא מגיע?

אם תיווצר סולידריות כזאת, תיווצר גם האפשרות למאבק משותף. בדיוק כמו שהסגל הזוטר באוניברסיטאות זקוק לתמיכת הסגל הבכיר (אף כי כוח השביתה שלו עצום בפני עצמו), כך מורי הקבלן זקוקים לתמיכת מורי הקבע. והילדים זקוקים לכולם.

שלא יהיו אשליות: בלי כוח שום דבר לא יזוז. הנחמדות עוד לא השיגה כלום במאבקים חברתיים בארץ, ותולדות כשלונה רשומים לאורכה ולרוחבה של תנועת המחאה החברתית. כן, זה אומר גם להתעמת עם בתי המשפט, שפעם אחר פעם שוללים מהעובדים את הנשק היחידי שעומד לרשותם. השלטון יכול להשׂתרר על קבוצות מחאה מבודדות, אבל לא על המונים. עשרות אלפי מורים, מכל הסוגים והצבעים, שמשביתים את כל מערכות החינוך בישראל – יכולים לעצור בזמן קצר מאד את התפרקות החינוך הממלכתי ולהניע מהלך אמיתי של שיקום. מהלך כזה, לפני הכל, צריך להתחיל ב"שיבת הבנים לגבולם" – קליטה מסיבית של אלפי מורי קבלן כעובדי מדינה קבועים (ואחר כך לסמן את היעדים החשובים לא פחות – צמצום מספר התלמידים בכיתות ושיפור תנאי השכר של כל המורים). שומעים את הצלצול, מורים? הצלצול הזה הוא בשבילכם.

"המאבק שלנו הצליח", סיכם גיל בן משה, תלמיד כיתה י"א מלוד. ה"מאבק" המדובר היה המחאה של מאות תיכוניסטים נזעמים נגד החלטת משרד הביטחון להקפיא את אימוני הגדנ"ע השנה, "בשל אילוצים תקציביים". ארבעה ימים בלבד נמשך "המאבק", ובסופו הודיע דובר צה"ל שההקפאה מבוטלת והגדנ"ע יחזור לפעילות, לאחר שנמצא לו "מענה תקציבי".

אז הנה, יש מאבקים חברתיים שמצליחים בארץ הזאת. טוב תעשה תנועת המחאה החברתית אם תכיר במאפיינים היחודיים של המאבק להשבת הגדנ"ע שתרמו להצלחתו, וכך אולי תוכל להפיק לקחים לטובת המאבקים על הדיור, הבריאות ויוקר המחיה.

ומה הם מאפייני המאבק להשבת הגדנ"ע? אחת, מטרת המאבק היא לשמר את הזכות לשרת את המדינה (ולא לאלץ את המדינה לשרת את האזרח, רעיון העיוועים של ליף ושות'); שתיים, מטרת המאבק היא להוסיף תקציב לצה"ל ולא לגרוע ממנו (עוד רעיון עיוועים של המחאה החברתית); ושלוש, התכונה החשובה ביותר להצלחתו של כל מאבק חברתי שהיה או יהיה אי פעם – שלא יתחולל בו שום מאבק אמיתי.

שכן את זה שכחו לספר לשביעיסט התמים מלוד: ב"מאבק" שלו נגד צה"ל, צה"ל היה לצידו כל הזמן. קוראי החדשות הפחות תמימים הבינו היטב שצה"ל מנהל כאן מערכה ציבורית נגד כוונת האוצר לקצץ בתקציב הביטחון; מה קל יותר מלשסות תיכוניסטים מאוכזבים וזועמים בכלי התקשורת – "השיבו לנו את הגדנ"ע!". גם לב האבן של פקידי האוצר נסדק מחמלה.

אבל היו גם קוראי חדשות לחלוטין לא תמימים. ואלה הבינו שאפילו ההתכתשות הקולנית בין האוצר לצה"ל היתה סוג של הצגה נואלת, החוזרת מדי שנה בשנה עם פתיחת ספר התקציב. מעבר לטינה האישית בין שטייניץ לגנץ וברק שוררת אחדות דעים עמוקה שבתקציב הביטחון אין לגעת באמת. הפרשנים כדרכם עטים על המלים ומזניחים את המעשים. בפועל, השעבוד של אוצר המדינה לגרגרנות הבטחונית הוא שעבוד מרצון. ואכן, גם הפעם: בעוד יד אחת לוקחת כסף, יד שניה החזירה אותו מסביב (קוראים לזה "עודפי תת-ביצוע", וכך עובדת השיטה, למעוניינים).

עכשיו הכל מובן. כשקבוצת אזרחים יוצאת "להיאבק" על העברת תקציבים מגורם א' לגורם ב', בשעה ששני הגורמים כבר הסכימו ביניהם מראש על ההעברה – "המאבק" באמת יצליח. למעשה, אין לו דרך להיכשל. כולם יוצאים מורווחים, ובמיוחד האזרחים הנאבקים, שיוצאים בתחושת הישג מספקת.

שבוע הגדנ"ע בכיתה י"א הוא נדבך מרכזי באתוס המיליטריסטי הישראלי. הרעיון שבבסיסו הוא ששנתיים או שלוש שנות שירות צבאי חובה אינן מספיקות; צריך להתכונן אליהן מראש עוד בזמן התיכון. הווי צבאי, מדים, סביבה צבאית, משמעת – כל אלה אינם יכולים לחכות עד גיל 18, ורצוי "לנטוע" אותם בנפשות הרכות עוד קודם לכן, כדי שיישאו פירות בעתיד. מתבונן מבחוץ עשוי לתמוה – מה בדיוק סוד המשיכה של שבוע מרוכז של אימוני שדה, משמעת קשוחה והשפלות, מזון לא במיוחד טעים ומחסור בשעות שינה? אבל התלמידים, ההורים וגם המורים יודעים: מדובר בחוויה מבוקשת ונחשקת; אוי למי שינסה לגזול אותה מן התלמידים.

כך נראה "מרד" תלמידי תיכון "מבואות הנגב" בקיבוץ שובל , לפני שלושה חודשים, במחאה על הכוונה לבטל להם את שבוע הגדנ"ע:

וכך זה נראה חודש מאוחר יותר בבית הספר "נופי הבשור" באשכול:

התמונות האלה, אני חייב להודות, משרות עלי דכדוך עמוק. לפני שאסביר למה, זכות הדיבור למורים ולמחנכים. לא תופתעו לגלות שאלה עומדים כחומה בצורה מאחורי ה"מרד" של התלמידים. מנהל בי"ס מבואות הנגב אומר: "אנחנו גאים מאוד במאבק של התלמידים ומתרשמים מהמנהיגות והאכפתיות שהם מגלים בנוגע לשרות הצבאי". מנהלת בי"ס נופי הבשור אומרת: "גיליתי כוחות יפים אצל הילדים, לפני שבוע היה פה שבוע הדמוקרטיה, לזכרו של רבין. דיברנו על חופש המחאה, והנה, יש לנו ממש מימוש של מה שהם למדו במהלך השבוע." וראש המועצה האזורית אשכול מתפוצץ מגאווה: "מועצות, ערים שלמות, מחנכות את הנוער להגיע ליום הזה, לראות את הנוער נלחמים על הזכויות שלהם במדינה דמוקרטית."

מסתבר שזאת תמצית החינוך לדמוקרטיה: התעקשות על חינוך צבאי. ואלה ה"זכויות" של הנוער בדמוקרטיה: הזכות להפוך לחייל. ושוב, מתבונן מהצד אולי היה סבור שהתחיילות היא חובה שהמדינה מטילה על האזרח, ולא זכות שהוא תובע ממנה; אבל בישראל אין מתבוננים מהצד. במנהלי בתי הספר האלה, מן הסתם, אף אחד לא ינזוף ואף אחד לא יציע לפטר אותם; אין זאת אלא שתמיכתם הנמרצת בהכפפת מערכת החינוך לצרכי הצבא משרתת את הדמוקרטיה הרבה יותר מהשתתפות במצעד זכויות האדם.

ולמה הסרטונים האלה כל כך מדכדכים? מעבר לוויכוח על כן-גדנ"ע-לא-גדנ"ע, מעבר לשאלת המיליטריזם, המראה של צעירים גדושי-עסיס-ועזוז שיוצאים "למאבק" בשיתוף פעולה מוחלט של כל שרשרת הפיקוד מעליהם – מורים, מחנכים, משרד החינוך וצה"ל – המראה הזה ממלא אותי ייאוש. הרי לכם המודל הדפוק ביותר למחאה אזרחית – להפגין בעד השלטון. הצעירים הנלהבים האלה ("אני נשבע שאעשה הכל כדי להיות בגדנ"ע"!) הם דוגמת-טקסטבוק ל"תודעה כוזבת" – מוחים ובעצם תומכים, בובות מריונטה במחזה שנכתב מראש ומטרתו לחזק את השיטה במקום לשנותה. ואם כך הם בגיל 17…

בשביל מה צריך גדנ"ע?

לא צריך. הנזק רב מהתועלת. להשקפתי, צריך לבטל את הגדנ"ע (ושלל תכניות ההכנה לצבא). הנה איום אחד של צה"ל שחבל שלא התממש.

אין זה מתפקידה של מערכת חינוך אזרחית "להכשיר" חיילים עתידיים; אין זה מתפקידה "לחשוף" בני נוער, למשך שבוע, למציאות שממילא ייחשפו אליה תוך זמן לא רב ולמשך שנתיים או שלוש מחייהם; אין זה מתפקידה של מערכת החינוך להטמיע בבני נוער מושגים של ציות נרצע לסמכות או נכונות להקריב את חייהם עבור הלאום. גם בימים כתיקונם ובפרט בימים קשים כאלה, מוטב למחנכי ישראל שיתרכזו בחידוד המסרים החשובים של שיעורי האזרחות. את אשר לצבא – שישאירו לצבא. ולקציני החילות השונים הצובאים על שערי בתי הספר, "לדוג" ולפתות מועמדים לגיוס, צריך להראות את הדלת החוצה: מקומכם לא כאן. עוד רגע קט וממילא "מיטב הנוער" שלנו ייפול כפרי בשל לחיקכם, עם או בלי התעמולה המאומצת הזאת; הניחו לו אם כן ליהנות מן הרגעים האחרונים של העלומים, זיו העלומים המתעמעם במהרה, בלי שאגות ניחרות בגבו של מדריך הכושר ובלי הדריסה הקבוצתית והאלימה הזאת של נפש היחיד. הרפו.

ועכשיו כמה טענות וטענות-נגד זריזות.

המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה בבני הנוער להתגייס לצבא. בלעדיו, המוטיבציה הנמוכה ממילא תרד עוד יותר.

נו, ואז מה? נשאל זאת כך: ולשם מה להגביר את המוטיבציה? האם לצה"ל חסרים מתגייסים? לא, להיפך, יש עודף במתגייסים. זהו סוג של סוד גלוי. מצד אחד, ראשי המערכת מקוננים אחת לכמה זמן על מצוקת כוח האדם בצבא; מצד שני, הצבא מעניק פטורים בסיטונות, וכיום כל אזרח שני במדינה איננו מתגייס. בשנים האחרונות מקבלים יותר ויותר מועמדים לגיוס פטור משירות עקב "עודף כוח אדם" – לעתים בניגוד לרצונם. אומנם למצלמות נוהגים הדוברים הרשמיים להוקיע את "תופעת ההשתמטות", אבל המגמה העקבית והשקטה, לאורך שנים, היא להקל במתן פטורים משירות. כדאי לשים לב שגם קצינים בכירים מדגישים שהסכנה בירידת שיעורי הגיוס איננה סכנה מבצעית (מחסור בכוח אדם חיוני) אלא "סכנה לצבא העם"; משמע, סכנה לסמל, לא למבצעיות. סכנה לאמונה שלפיה כור המצרף האולטימטיבי של האזרחות הישראלית עובר דרך השירות הצבאי.  הנתונים מוכיחים שזהו מיתוס, בשנים הקרובות יתהפך הגלגל ושיעור האזרחים המשרתים יהיה נמוך יותר מאלה שאינם משרתים; "צבא העם" מת. ועדיין, יש מי שחרדים למיתוס ומנסים לבצר אותו בכל מחיר.

ובכן, אם המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה לשירות, על אף שאין מחסור במתגייסים – למה צריך להגביר את המוטיבציה? תשובה: כדי להגביר את ההזדהות של הצעירים עם הצבא, כדי לטשטש את הגבול בין זיקתם האזרחית למדינה לבין זיקתם הצבאית לצה"ל, כדי לטפח אתוס מיליטריסטי ותחושת סכנה מתמדת בקרב דור העתיד. כל אלה הן מטרות אידאולוגיות מובהקות, משוללות הצדקה צבאית אמיתית.

אבל התיכוניסטים בעצמם דורשים גדנ"ע, זה חשוב להם.

כן, ראינו את הסרטונים. וגם שמענו את שוועתה של התלמידה הממורמרת גל הריס מבי"ס נופי הבשור: "אנו מרגישים שלאט לאט אנו מתנתקים מהשאיפה להקריב את עצמנו למען המדינה." שמענו והצטמררנו. בני נוער רוצים להתחבר שוב לשאיפה להתנתק מהחיים. אם התוצאה של מורשת הגדנ"ע היא המנטליות הספרטנית הזאת, אולי הגיע הזמן לעקור אותה מן השורש?

בכלל, ראוי לקחת בעירבון מוגבל כל מה ש"התיכוניסטים דורשים בעצמם". התיכוניסטים דורשים גם גישה חופשית לפלאפונים ולאינטרנט במהלך השיעורים, הם דורשים לבטל מקצועות מבאסים במיוחד, ואם זה היה תלוי בהם, אולי גם היה צריך לפטר מורים זקנים ומורות לא סקסיות. איכשהו הטיעון של "התלמידים דורשים בעצמם" נעצר בלי בעיה על סיפם של עקרונות חינוכיים אחרים, אבל מקבל במה חופשית בכל הנוגע להכנה לצבא. מכאן שמי שמשמיע אותו בעצם מרוצה מאד מרעיון ההכנה לצבא ורק משתמש ב"רצון התלמידים" וב"חופש הבחירה שלהם" כאיצטלה ליברלית לקידום מטרותיו.

מה לגבי הגיבוש, ההווי, החוויות שנצברות בגדנ"ע?

איפה כתוב שגיבוש והווי אפשר להשיג רק כשמעמידים אותך בזמנים ונותנים לך לאכול גושי פתיתים צהובים ותה פושר ומתוק להבחיל? יש אלף פעילויות אחרות עם תרומה אזרחית ממשית, שניתן לשלוח אליהן בני נוער תאבי הווי: קטיף במטעים, חפירות ארכיאולוגיות, שימור אתרי טבע, סיוע בגני ילדים ועוד ועוד. יש משהו מצומצם ומדכא במושג "ההווי הישראלי" – הווי שמשכפל את עצמו באלפי עותקים החל מן הגדנ"ע, דרך "ערבי היחידה" בצבא, מפגשי המילואימניקים, חבורות המטיילים הישראלים במזרח הרחוק, ואפילו הדאחקות העלובות של "תכניות ההומור" בטלוויזיה (שבגרעינן תמיד אותה שגרה – מצא קורבן, הלעג אותו בפומבי, קצור שבחים וחפש את הקורבן הבא). מהי החרדה הזאת מפני הווי קצת שונה? האם בני נוער שלא עשו גדנ"ע הפכו לנוער מנותק? אין להם הווי אחר? זהו חותמה הבלעדי של כל חתיכת הווי כאן – גירבוץ עטוף בפלנלית?

התמונה הרחבה והמבהילה

הגדנ"ע היום הוא תמנון רב-זרועות, משוכלל ומפולח, בהתאם לדרישות השוק הצרכני. יש התמחויות: גדנ"ע קליעה וגדנ"ע מזרחנים וגדנ"ע חובלים וצלילה וגדנ"ע אוויר וגדנ"ע תקשוב. לצורך איתור מועמדים לגדנ"ע מזרחנים (עתודת החיילים של אמ"ן) מגיעים קציני צבא לבתי ספר ונפגשים כבר עם כיתות ז' (!!), על מנת לשכנעם להמשיך בלימודי ערבית. אם ישראל היתה מדינה מתוקנת, לימודי הערבית בה היו חובה ולא רשות, מכיתה ד' ולא מכיתה ז', ובעידוד משרד החינוך, ולא בעידוד הצבא. תודה לאל, הגדנ"ע כבר לא נרתם ל"קליטת עלייה" כפי שהיה נהוג בשנות ה-50' (מהאופי הקולוניאלי-גזעני של הפעילות ההיא ניתן להתרשם כאן). כפי שנראה מיד, הוא גם לא לבד במערך העצום של "הכנה לצה"ל" שבני נוער מנותבים אליו בכפייה או מ"רצון" מהונדס היטב. ועדיין, מדובר במכשיר החיברות המיליטריסטי המרכזי, הקונצזואלי ביותר בישראל; אם הטיעונים נגדו מכריעים, ודאי וודאי שהם יהיו אף מכריעים יותר נגד שאר התכניות שעוצבו בהשראתו במרוצת השנים.

את תכנית "הדור הבא", שבה מוצמדים סגני אלופים לבתי ספר תיכוניים, יזמה שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת. הקצינים מלווים את בני הנוער מכיתה י' ועד הגיוס בשיחות בנושאי "ערכים ורוח צה"ל" (אבל אני, כשאני שומע שקצין מופקד על ערכים, גווי רועד). התכנית עוררה ביקורת נוקבת של אנשי חינוך וגם של תלמידים (הו, יש תקווה), אבל זה לא הפריע ליורש של לבנת, גדעון סער, להמשיך במגמת חיול הערכים וליזום את תכנית "דרך ערך" (ומה בהמשך? "ציוניוני הערך"? "ערך אפיים"?).

בעידודו של (קומי)שר החינוך הנוכחי כל תכניות ה"הכנה לצה"ל" קיבלו דחיפה עצומה בשנים האחרונות, כחלק ממדיניות מוצהרת. תלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגילי אש ולמחוא כפיים בהתלהבות, בתי ספר מסוימים משלבים את ההכנה לצה"ל עם הטיול השנתי (למה, בעצם?), ואין להתפלא שהחוויה המרגשת מסתיימת באימון קליעה על דמויות עטויות כאפיה. משרד החינוך לא נח לרגע (הרי עם החינוך הבסיסי גמרנו, ההישגים בשחקים, אפשר כעת להתפנות למשימות הדחופות באמת) ומפגיזה בתכניות ללא רחם: "מיזם 101", "יום בעקבות לוחמים",  "סדנה לקראת שירות", "מדבר מהשטח", "מיצג חילות", והשיא הפרברטי מכולם – "תלמידים מאמצים חללים ומטפחים חלקות קבר". באתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך מוצעות לא פחות מ-17 חוברות הדרכה למורים בנושא הכנה לצה"ל.

כדאי לציין שהניכוס ההולך ומעמיק של משאבים חינוכיים לטובת הצבא זוכה לגיבוי כמעט גורף של המורים והמנהלים. לפני מספר שנים פורסם על יוזמה שערורייתית של אגף כוח אדם בצה"ל "לאסוף" מידע על משתמטים פוטנציאליים באמצעות גורמי החינוך בבית הספר. במלים פשוטות: הצבא התכוון להפעיל מורים כמקורות מודיעין על תלמידיהם. לא ידוע לי אם התכנית יושמה (אשמח לקבל עדכון) אבל עצם העובדה שהיא זכתה לתמיכה בקרב מנהלי בתי ספר מסוימים כבר היא בלתי נסבלת.

האבסורד הוא שכל התכניות והפרוייקטים האלה ממומנים מתקציב משרד החינוך, למרות שמדובר בהוצאות ביטחוניות לכל דבר. אם הכשרת טכנאי מסוקים ועתודאי רפואה, ערבי גיבוש למילואים ותצוגות נשק בארץ ובחו"ל נחשבים כולם להוצאות ביטחוניות וממומנים מתקציב הביטחון – מדוע הכשרת הלבבות של חיילי העתיד איננה כזאת? כך יוצא שמרמים אותנו פעמיים. פעם אחת מרמים אותנו בתקציב הביטחון; התקציב הריאלי גבוה הרבה יותר ממה שמפורסם, שכן הוא כולל מליוני ש"ח נוספים שמוחבאים תחת סעיף ה"הכנה לצה"ל" בתקציב משרד החינוך. ופעם שניה מרמים אותנו כשמספרים לנו שאין כסף לתוספת כיתות לימוד שתקל על הצפיפות בכיתות (הבעיה האקוטית ביותר של מערכת החינוך, לפי רוב המומחים). בעצם לא חסר כסף, פשוט גדעון סער מעדיף לשפוך אותו על תרגילי הסדר של הגדנ"ע. טובים 35 תלמידים במדי חאקי שמצטופפים בכיתה אחת על 25 תלמידים שיושבים בה ברווחה אבל אין להם מושג איך מפרקים אם-16.

קדחת ההכנה לצבא גלשה זה מכבר למגזר השלישי ולשוק הפרטי ואיננה מוגבלת עוד לפרוייקטים ממלכתיים. גם תנועות הנוער נרתמות, (אם לא נלכדת בכיתה, תילכד בשבט), גם  החברה להגנת הטבע (האם מבינים החניכים שצה"ל הוא ממשחיתי הסביבה הנפשעים ביותר בארץ? במקום הכנה למאבק נגדו, הם מקבלים הכנה לשיתוף פעולה), לאחרונה התבשרנו על נוער מג"ב ("כיף ללכוד שב"חים"), יש גם עמותות פרטיות כמו "אחריי" שעובדות בשיתוף מלא של גורמי חינוך, וכל מיני חברות שמעבירות קורסי הכנה לצה"ל – בדרך כלל מסלולי כושר מפרכים – לכל המרבה במחיר. מדובר בתעשייה לכל דבר, עם כל תוצאות הלוואי הנפסדות המוכרות מקורסי ההכנה לפסיכומטרי (עוד על  תהליכי המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל ניתן לקרוא בדו"ח הלא-חדש אך עדיין מקיף מאד של עמותת "פרופיל חדש" מ-2004, "גיוס ילדים בישראל").

מאיפה צמח בולמוס "ההכנה לצה"ל"?

כפי שראינו – לא ממחסור במתגייסים. לפנינו פרדוקס: דווקא בתקופה שבה אין שום מחסור במועמדים לגיוס (אם רק יירד רף הפטורים מ-50% ל-45% צה"ל ירוויח עשרות אלפי מתגייסים חדשים), דווקא בתקופה שבה לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד שכנותיה, ומול הסכנה הקיומית המשוערת היחידה (טילים מאיראן) ממילא אי אפשר להתמודד עם עוד מאסות של מתגייסים – דווקא בתקופה הזאת פורח מערך ממלכתי וגם פרטי של "הכנה לצה"ל". למה?

הסיבה היא כאמור אידאולוגית. המשטר והחברה בישראל נמצאים בתהליך מתמשך של "לאומניזציה", ובמסגרתו יותר ויותר נכסים ומשאבים ציבוריים מופנים לחיזוק הקולקטיב היהודי-ציוני ובסיס ההזדהות שלו – צה"ל. בעוד שמרכיבי זהות אזרחיים – שוויון זכויות לכל, צדק חלוקתי, אחווה וסולידריות – הולכים ומצטמקים ואף זוכים לקיתונות של בוז מצד נציגי השלטון, תופח ועולה במרכז הזהות הישראלית סמל אדיר כוח שמספק חלופה סמלית לכל הנכסים הממשיים שמהם נושלנו: מולך הביטחון, הפאלוס הצבאי.

אין לך איך לגמור את החודש? הבריאות שלך בזבל וגם הרפואה הציבורית שם? תעודת הבגרות שלך שווה לתחת כי החינוך הממלכתי פשט את הרגל? לא נורא, העיקר שכולנו היינו בצבא, או נהיה בו, או מעולם לא יצאנו ממנו. שם הנחמה, שם הגאולה, שם כולנו יחד, שוחים בשמן רובים. רק תחתום כאן כאן וכאן, זה בשביל הגדנ"ע של הילד, אתה יודע, "עידוד לגיוס משמעותי", ואל תדאג, תקבל אותו עוד שבוע מורעל כמו קוץ של קיקיון, ועוד ארבע שנים בכלל לא תזהה אותו, ואז למי יהיה ראש בכלל לחשוב על בריאות ופרנסה.

חייבים לראות את ההתעצמות של "ההכנה לצה"ל" בהקשר הרחב והעמוק יותר של חברה המתפרקת מחובותיה האזרחיות ותרה בקדחתנות אחרי מחוללי סולידריות חלופיים. וככל שפעולתם של המחוללים האלה מוקדמת יותר, מוטמעת בבני נוער צעירים יותר – כך מובטחת השפעתה המקיפה לטווח ארוך. את זה הבינו כבר בספרטה, שם החל החינוך הצבאי הרשמי בגיל 7. אנחנו צועדים לשם במרץ.

האם אין מוצא? ברור שיש. תמיד יש. אפשר להמיר את השירות הצבאי בשירות אזרחי, אפשר לבטל את גיוס החובה ולהפוך את צה"ל לצבא מקצועי. כל אלה הם יעדים לטווח הארוך. אבל צריך להתחיל ממשהו קונקרטי, ממוקד. אז הנה: נתחיל בביטול הגדנ"ע.

עמותות הימין אלע"ד ו"עטרת כוהנים", כידוע, אינן עוסקות בנושאים פוליטיים. חפירות ארכיאולוגיות ומיזמי נדל"ן הם נושאים א-פוליטיים מובהקים – גם כשהם מתבצעים במזרח ירושלים, מתחת, או מעל, או במקום בתי מגורים של תושבים פלסטיניים. כיוון שפעילותן הנמרצת של עמותות הימין איננה פוליטית, אין להם מה לחשוש מהצעות החוק שמבקשות לאסור לחלוטין על מימון שמקורו בממשלות זרות (ח"כ אופיר אקוניס) או להטיל עליו מס של 45% (ח"כ פאינה קירשנבאום).

וכך, יכולים כל הפרוייקטים הלא-פוליטיים של עמותות אלה להימשך בלי הפרעה: בשיח ג'ראח, בסילואן, בראס אל-עמוד, בג'בל מוכאבר, ובא-טור. השתלטות על נכסים פלסטיניים על בסיס מסמכי בעלות מתחילת המאה ה-20 איננה פוליטית, גם אם מסמכי בעלות פלסטינית מאותה תקופה חסרי כל מעמד משפטי; בנייה יהודית במזרח ירושלים איננה פוליטית גם אם אף תושב פלסטיני לא יכול להשיג אישורי בנייה לעצמו או למשפחתו; והצבת כוחות אבטחה פרטיים בשכונות הערביות, שתפקידם להגן על יהודים מפני ערבים אבל אף פעם לא להיפך – גם היא איננה פוליטית.

לעומת זאת, כל המידע הזה על פעילותן של עמותות ימין במזרח ירושלים נאסף בידי עמותות כמו "עיר עמים" ו"האגודה לזכויות האזרח", והן דווקא ייפגעו קשות מן החוקים החדשים. זה נכון והוגן, כי הפקעת קרקעות ערביות, הרס בתים פלסטיניים ומעצר סיטוני של קטינים ערבים אינם מעשים פוליטיים, גם כשהם נעשים בשירות פרוייקט ההתנחלות של אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אבל הדיווח הציבורי עליהן – הוא פוליטי. אותו יש להפסיק, אותם לא.

גם התרומות מחו"ל לעמותת "אם תרצו" אינן פוליטיות, ולא חשוב אם הן מגיעות מכומר אנטישמי או מאוליגרך פורע-חוק. רדיפת מרצים בגין תכני הקורסים שלהם ורדיפת ארגוני זכויות אדם בגין הדו"חות שהם מפרסמים (ובהם מידע שנאסף ממקורות שלטוניים ברובו) – זו איננה פוליטית. אומנם המימון הזר ל"אם תרצו" הוא בגדר "התערבות כספית… בשיח הפוליטי הפנימי במדינת ישראל, תוך פגיעה בריבונותה", ו"זו תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית", כדברי ההסבר של ח"כ פאינה קירשבנאום להצעת החוק. אבל גם הוא פטור מן החוקים החדשים.

וזה הסוד: מימון פרטי לעמותות בעלות אג'נדה פוליטית זה בסדר. 50 מיליון דולר מארווין מוסקוביץ' זה בסדר גמור. אבל מימון ממשלתי זה איכסה. 21 אלף שקל מממשלת אירלנד זה כבר "תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית".

יש אומנם העניין הפעוט הזה – מימון ממשלתי זר בגובה של 3 מיליארד דולר, שפחות או יותר מכתיב את סדר היום הפוליטי בישראל. גם זה בסדר: מותר להתערב בפוליטיקה הפנימית של ישראל דרך משרד הביטחון. רק דרך עמותות אסור.

אומנם, על הדרך נקבור גם את רוב העמותות במגזר השלישי, ואיתן יירדו לטמיון עשרות פרוייקטים בתחום החינוך המיוחד, הסיעוד, הגנה על זכויות עובדים – אתם יודעים, כל הזבל הפוליטי של הסמול. העיקר שהכסף לא יגיע מבחוץ.

כי מה חשבתם, שברגע שהפרטנו את כל השירותים האלה, התנערנו מאחריות? יש לנו אחריות: לדאוג שהאוכלוסיות האלה ימשיכו להתבוסס בנחשלותן. לקח לנו 20 שנה לזרוק לכלבים את כל מי שישב על הצוואר של תקציב המדינה כמו עלוקה – התלמידים בפריפריה, הקשישים,  הנשים במגזר הערבי, צעירי השכונות. ופתאום מה גילינו? שבמקומנו נכנסו האירופאים. ממשלת ישראל הפסיקה לדאוג לאזרחים החלשים שלה, ובמקומה נכנסו עמותות, עם כסף אירופאי, שעושות את העבודה במקומה.

לא יקום ולא יהיה. החוקים החדשים ייבשו את העמותות, ויחזירו את כל המסכנים האלה למקום הטבעי שלהם – כלוב משוריין בתחתית החברה הישראלית. אנחנו כבר נדאג ששום שקל ושום יורו ושום דולר לא יחדרו לשם וחס וחלילה יפתחו להם את הכלוב.

 

 

[ובלי קשר: עוד מסמר – אחרון? – בארון הקבורה של הקשקוש על ועדות ההתנגדות העממיות והפיגוע ליד אילת].