קטגוריה: שוטף

זה לא דצמבר אם אזרחים חפים מפשע לא נהרגים ליד גדר המערכת בעזה. מגיע החורף הקשה, המנהיגים עוטים ברדסים וזקנים של סנטה קלאוסים ומחלקים לכל תושבי האזור תשורות לחג – טבולות בדם. דצמבר 2008 – עופרת יצוקה. דצמבר 2012 – עמוד ענן. דצמבר 2013 – עדיין עובדים על השם.

סאלח אבו לטיף נהרג כי חיפש פרנסה. הוא היה בן 22, זה היה היום הראשון שלו בעבודה. חברה קבלנית בשם "הקודחים שבת", שמפעילה, על פי האתר שלה, "ציוד מתקדם, מגוון וייחודי בעוצמתו", שלחה אותו לתקן את גדר המערכת בגבול עזה, בלי קסדה ובלי שכפ"ץ. ראש אגף הנדסה ובינוי בצה"ל, ששכר את שירותי החברה, התקשר להביע את תנחומיו. יש התקשרות עם קבלן ויש התקשרות עם אב שכול. לכל אחת חוקים משלה.

ועדות ההתנגדות העממית בעזה לחצו על ההדק שהרג את סאלח אבו לטיף. אבל מי שהציב להן מטרה כל כך נוחה היה מדינת ישראל, שמבחינתה גדר המערכת היא גבול חד-סטרי: לנו מותר לחצות אותו כאוות נפשנו, להם אסור אפילו להתקרב אליו. "רצועת הביטחון" בעזה מתחילה לגבות את המחיר ש"רצועת הביטחון" הארורה בלבנון גבתה במשך 15 שנים. האם ברגעים אלה יושב איזה חכם-שבדיעבד בפיקוד הדרום ומתכנן להכות על חטא כמעשה תא"ל גיורא ענבר עם פרישתו? כמה הרוגי חינם עוד נחוצים לגרום לו לפתוח את הפה?

גם עודה חמד נהרג כי חיפש פרנסה. הוא היה בן 27, ונהג ללקט פסולת ברזל ופלסטיק ביחד עם אחיו רדאד מבית חאנון. יש הרבה פסולת בניין בעזה, אתם יודעים, בייחוד ליד הגדר. יש מי שדואג לספק אותה באופן סדיר. צה"ל טען ששני האחים ניסו לחבל בגדר, אבל לא הציג שום ראייה לכך; בהתחשב בעובדה שצה"ל שיקר במצח נחושה בנסיבות זהות אך לפני שנה, ואז דווקא היה תיעוד מצולם, צריך להניח שהוא משקר גם כעת, כל עוד לא הוכח אחרת.

חייל של צה"ל לחץ על ההדק שהרג את עודה חמד. אבל מי שהציב לו מטרה נוחה כל כך היתה מדינת ישראל, שהגדירה את כל השטח הסמוך לגדר – כמעט חמישית מכלל שטח הרצועה – כאזור מוות. מטרה, גבולות גזרה ונשק ביד; חיילים לא צריכים יותר מזה.

כיוון שלהתפרנס צריך, לעולם לא יהיה מחסור בעוד סאלחים ועוד עודאים. כיוון שגם ממשלות רוצות להתפרנס ולשגשג, הן יוסיפו למשוך אותם אל הגבול, אל קו האש. יד אחת מושכת את הבנאדם אל הגבול, השנייה סוחטת את ההדק אל ראשו.

* * *

על פי הדיווחים של המשטר הציוני, צלף פלסטיני ירה בעובד חברת קבלן, בן 25, על גדר המערכת. לדברי הישראלים, העובד בן ה-27 נהרג. על פי דיווחים בתקשורת היהודית, נורו מספר פצצות מרגמה לשטח ישראל. על פי דובר צה"ל, המפגינים התקרבו לגדר, ולפי גירסתו של הדובר, ניסו לחבל בה. הדעה הרווחת בישראל היא שהממשלה הציונית מנסה לשמור על שקט בדרום.

* * *

YNET: "לדברי הפלסטינים, בתקיפות צה"ל ברצועה נהרגה פעוטה בת 3 ."

ואללה: "על פי דיווחי הפלסטינים שני בני אדם נהרגו מאש צה"ל בבית לקיה. אחת מהם, על פי הדיווחים, היא ילדה בת ארבע."

הארץ: "על פי דיווח בסוכנות הידיעות הפלסטינית מען, פעוטה בת שלוש נהרגה באחת התקיפות."

"ישראל היום": "כרגיל במקרים כאלה – תמיד, כמעט תמיד – הפלשתינים מודיעים כי נהרגה ילדה בת 4."

* * *

שלושה פגזי טנקים נחתו על בית אבו סביח'ה שלשום, ללא כל התראה, הרגו ילדה אחת ופצעו שני ילדים ואשה. צה"ל אפילו לא התאמץ לטעון שהבית שימש לוחמי חמאס או משגרי טילים. אלכס פישמן, כרגיל ההגון שבפרשנים הצבאיים, ציין שירי הטנקים, שבהגדרה איננו מדוייק, חולל "נזק אגבי" מיותר. כל השבוע הזינה התקשורת הישראלית את הציבור בתמונה חד-צדדית לחלוטין, נוהל קרב שגרתי ביחס לעזה. כך קל יותר לבלוע נזק אגבי כמו זה.

על פי הדיווחים הפלסטיניים, לפעוטה שבתמונה קוראים חלא אבו סביח'ה. יש פלסטינים שחושבים שהיא בת 3 ויש פלסטינים שחושבים שהיא בת 4. לגירסתם של הפלסטינים, הפעוטה שבתמונה מתה. צילום: רויטרס

הכותרת הזאת היא תיאור מדויק של אחד הנימוקים ההזויים – רק אחד מהם – שסיפקה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחיית תכנית המתאר לכפר הפלסטיני שסכנת ההרס והגירוש מרחפת מעליו זו הפעם הרביעית ב-30 השנים האחרונות. החלטת הוועדה פורסמה לפני שלושה שבועות, ב-24 באוקטובר, ובצידה החלטה של ועדת המשנה לפיקוח להוציא צווי הריסה סופיים נגד כל מבני הכפר (בכפוף לארכה של 60 יום לפנייה לערכאות). עד כה היא לא זכתה לאף איזכור בתקשורת.

בח'ירבת סוסיא חיים כ-300 איש, ב-40 משפחות הפזורות על נחלותיהן החקלאיות (בהמשך נבין מדוע אין ריכוז קהילתי לכפר). הם מתגוררים בחושות ובמערות בדלות קיצונית, ללא כל תשתיות חשמל או מים, ולמרבית אדמותיהם הפרטיות נמנעת מהם הגישה בידי השלטונות או המתנחלים שבסביבה. מצבם הקשה של הפלסטינים האלה נגע כנראה לליבם של פקידי המנהל האזרחי; כל כך נגע, עד שהחליטו אלה לפסול את תכנית המתאר שהתושבים עצמם הגישו בנימוק שהיא רק תנציח את מצוקתם. הכי טוב בשבילכם (לא בשבילנו, מה פתאום בשבילנו) שתלכו למקום אחר, אומר המינהל לתושבים. באמת. תחשבו קצת על עצמכם.

ובלשון הרשות המצוחצחת:

"אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם… ככל שהעיר מהווה מפגש של אוכלוסיות מגוונות היא מהווה מקור להעשרה תרבותית, כלכלית וחינוכית. בצד השני של הסקאלה, ככל שהמגורים הכפריים מקוטעים, מפוזרים, הם בנויים על שיוך שבטי ומשפחתי שסוגר על האזרח, על היחיד, ואינו נותן לו כלים לקידום חברתי משלו לפיתוח יכולות להזדמנות פרנסה, להעצמה תרבותית או חינוכית…

"המבנה העירוני מפגיש אנשים, מקרב אותם, מכפיל הזדמנויות, מעשיר את האופקים של כל אחד ואחד בתוך משפחתו ובתוך שבטו וגם בתוך החברה הרחבה. על כן מבחינתנו התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים, מונעת מהאשה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני, מונעת ממנה הזדמנויות לחינוך ולעבודה. כנ"ל תכנית כזו מונעת מהילד הפלסטיני לראות את כל האפשרויות העומדות בפני כל אדם אחר בזה שהיא גוזרת את גורלו לחיים בתוך כפר קטן, מנוון, שאין לו את הכלים להתפתחות."

הציניות בנימוקי הדחייה האלה מסמרת שיער ממש, ואחרי שנפרוש כאן את כל תולדות ההתעמרות של הריבון הכובש השח כך בדאגה אבהית אל הילידים הנבערים מדעת, אולי נתחיל להרגיש שמץ מן הזעזוע שהדברים עוררו בתושבי ח'ירבת סוסיא עצמם. כבר כעת ניתן לקבוע ששיא החוצפה הקודם נשבר: אם הטרנספר של תושבי המערות בשטח אש 918 נומק באופן אגואיסטי טהור – חיסכון תקציבי לצה"ל – נימוקי הטרנספר של ח'ירבת סוסיא הם סאלטה הפוכה לאחור, מפגן מדהים של אלטרואיזם: העשרת אופקים, חילוץ ממעגל העוני, קידום האישה והילד, ואולי גם בהמשך, מי יודע, ייסוד מצעד גאווה בח'ירבת סוסיא ובחירת טרנסקסואל לראשות המועצה. הכל תלוי במידה שבה יעזרו הילידים לריבון לעזור להם להיחלץ ממדמנת הפרימטיביות שלהם. מי אמר שהכיבוש לא נעשה יותר ויותר נאור?

ח'ירבת סוסיא, הממוקמת ממערבית לשטח אש 918, תקועה כמו קוץ בישבנה של חגורת המאחזים חוות-מעון-מצפה-אביגיל-מצפה-יאיר, משבשת את הרצף היהודי לאורך כביש 317 של התנחלויות מעון-כרמל-סוסיא-בית יתיר, והחשוב מכל – סותרת בעצם קיומה את תכנית-העל לטיהור כל מרחב בקעת-ערד ועד דרום הר חברון מבדואים ופלסטינים; על התכנית הזאת כבר כתבתי כאן. לטובת חיסכון בצה"ל או לטובת האישה הפלסטינית – המעטפת הרטורית של הכובש חלולה לחלוטין, ומאחוריה תמיד ניצב המגף שבועט החוצה. ובכל זאת, ההידרשות לנימוקים כאלה, המחשבה על אוסף פקידים שאשכרה יושבים במשרדי המינהל האזרחי ומנסחים אבסורדים כאלה, מעלות מחשבות נוגות על עומק ההשחתה הנפשית שהמיטה השליטה בפלסטינים על עם האדונים. בחלוף חמישה עשורים אלה עדיין לא השלימו עם עובדת קיומם של הילידים בארץ, אבל הם יודעים היטב עד כמה מגונה ומשוקצת אי-השלמתם זו בעולם של ימינו, ומכאן המאמץ ההירואי-גרוטסקי להסוות אותה בנימוקים "קבילים".

עוד נחזור לטקסט הביזארי של ועדת התכנון בסוף הפוסט; הוא מלא תופינים להתפקע. אבל כבר עכשיו כדאי להחזיר את הדיון התלוש הזה במעמד האשה הפלסטינית ובאפשרויות הפרנסה שלה אל קרקע המציאות של סוסיא. ואולי נתחיל בתזכורת לחברי אותה ועדת תיכנון בדבר ההבדלים פעוטים בין שתי הסוסיאות – הפלסטינית המקורית והיהודית שקמה לרשת אותה.

ח'ירבת סוסיא מול התנחלות סוסיא

הכפר ח'ירבת סוסיא התקיים ברציפות מזה כ-180 שנה בדרום הר חברון. ב-1982 קבעה פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ומי שהכשירה את הקמתן של יותר מ-100 התנחלויות על "אדמות מדינה" שנגזלו מפלסטינים, שח'ירבת סוסיא דווקא יושבת על קרקע פלסטינית פרטית. כן, אפילו פליאה אלבק לא פיקפקה בכך. אבל מרגע שהוקמה בסמוך לכפר הפלסטיני התנחלות סוסיא, בשנת 1983, היה זה רק עניין של זמן עד שתהליך הנישול יחל.

בסוסיא נקט השלטון הישראלי במסלול נישול ייחודי: אדמות הכפר הוכרזו "אתר ארכיאולוגי" והופקעו מתושביו. זה קרה ב-1986, הצבא גירש את תושבי הכפר, כי עתיקות זה עתיקות ומאחורי כל ארכיאולוג ישראלי בשטחים מבצבץ קנה של רובה. אומנם כבר בשנות ה-70' של המאה הקודמת נערכו חפירות במקום שחשפו בית כנסת יהודי עתיק, ואז איש לא חשב לגרש את הפלסטינים מביתם; בימים התמימים ההם רווחה ההנחה המגוחכת שדין תושבי סוסיא כדין תושבי באר שבע או מודיעין, ושחפירה ארכיאולוגית איננה מצדיקה עקירה וגירוש של אדם מביתו.

כל זה השתנה, כאמור, זמן קצר לאחר הקמת ההתנחלות סוסיא – מוקד של בריונות פורעת חוק, שיתואר בהמשך – מה שמוכיח שלארכיאולוגיה לא היה דבר וחצי דבר עם גירוש הפלסטינים; ממש כמו בסילואן, הארכיאולוגיה בסך הכל שימשה עלה תאנה לתאוות הנישול וההתפשטות הישראלית. בריוני סוסיא – פורעי חוק בשליחות החוק – רכבו כל הזמן על גבה הנוח להפליא של רשות העתיקות. אני רק מקווה שהארכיאולוגים הנכבדים ד"ר זאב ייבין (ז"ל), ד"ר יובל ברוך, ד"ר אברהם נגב ויהודה גוברין ישנו טוב בלילה, עם שוך הלמות המכושים באתר החפירות בסוסיא, ביודעם שהגילויים המדעיים המסעירים שייזקפו לזכותם נקנו במחיר עקירתם של מאות אנשים מאדמתם.

[הפטנט הזה של גירוש מטעמים ארכיאולוגיים, אגב, תופס תאוצה: היישוב הבא על הכוונת הוא זנוטה, כפר רועים במערות דרום הר חברון].

אם טרם צפיתם בסרטם המעולה של דני רוזנברג ויואב גרוס על תושב ח'ירבת סוסיא שמשלם כרטיס כניסה לאתר הארכיאולוגי כדי לבקר בביתו לשעבר  ואז שוב מגורש החוצה – עשו זאת כעת.

אתר "סוסיא העתיקה" הוכרז כאתר מורשת לאומית וממשלת ישראל השקיעה בו לא פחות מ-7 מיליון שקל. בזמן שתושבי סוסיא אינם עסוקים בהפעלת החזיון האורקולי ובשחזור כדרות קדומה, ואינם מארחים אמנים ידועי-שם שרק "מבקשים לקרב לבבות"  (ולבבות צריכים חניונים, וחניונים צריכים להפקיע עוד קרקע פלסטינית), הם מפעילים במרץ את אחת המכבסות היעילות ביותר של זוהמת הכיבוש: חקלאות אורגנית. העובדה שהתפארת הזאת נטועה על כ-700 דונמים שנגזלו מתושבי ח'ירבת סוסיא מוצנעת יפה בפרסומים. העובדה ש"יקבי כרמל" מתפרנסים מכרם נבות שבסוסיא גם היא מוסתרת היטב, ונחשפה רק לאחר מעקב בלשי של ממש.

אה, ועוד גילוי מהעת האחרונה, מאת מבקר המדינה: כמו 100 אלף מתנחלים אחרים ב-75% מההתנחלויות, מתנחלי סוסיא אינם משלמים דמי חכירה למנהל מקרקעי ישראל; עבירה על החוק, שרק מעבר לקו הירוק אפשר לצאת ממנה ללא קנסות ומאסר.

גאוות היישוב על מחלבת "חלב הארץ" שמספקת מוצרי חלב עיזים לכל מרכולי הטבע המפונפנים של צפון תל-אביב. בהקשר הזה מרתק לראות כיצד מחלחל שיתוף הפעולה עם הכיבוש לכל אגפי המשק הישראלי. בוודאי תתעניינו לדעת כיצד חברת Talking Brands, בבעלות פדי מרגי, מיתגה את היוגורט של סוסיא תחת הלוגו של "עיזי": "עז חביבה, נעימה וקצת חושנית ועדיין נראית (עצרו נשימתכם!, ע.ל.) 'אחת משלנו'".

ומי סיפק למחלבה את מכון החליבה לעיזים המשוכלל והגדול בישראל? מפעל בשם צח"מ אפיקים, שפועל באפיקים ובנצר סרני. שלא ייגרע חלילה חלקם של הקיבוצים בחגיגה.

בבחירות האחרונות לכנסת, אגב, גרף גוש יש עתיד-העבודה-מרצ 81% מקולות המצביעים באפיקים, ו"הבית היהודי", המפלגה שמשקפת נאמנה את אידאולוגיית סוסיא, קיבלה 3% בלבד מן הקולות. בנצר סרני קיבל "הבית היהודי" אחוז בודד. אז אחת מן השתיים: או שבצירוף מקרים מופלא מצביעי הימין הקיצוני הספורים שבקיבוצים מתרכזים כולם במפעלים שמפרנסים ותורמים לשגשוג כלכלת ההתנחלויות; או שבמוחם של מצביעי המרכז-שמאל, המסה הגדולה בקיבוצים, יש נתק תודעתי גמור בין מה שהידיים עושות לבין מה שהפה מדבר. תחליטו לבד.

הפרטים הקטנים האלה מלמדים יותר מכל כמה חלול "הרצון לשלום" שמבטאים מרבית הישראלים (ולא רק בקיבוצים) בסקרים, בשיחות יום שישי וגם בהצבעה בקלפי. ואם הם נכונים לאזרח, ודאי וודאי שהם נכונים לשלטון (על כן כל לא רק דיפלומטיית השלום השוצפת של קרי-לבני-עריקאת, אלא גם העיסוק הציבורי בה, הוא זריית חול בעיניים).

הסטוריית האלימות של התנחלות סוסיא

התמונה הזאת עשתה הרבה רעש בתקשורת, בארץ ובעולם, כשצילמה אותה תושבת ח'ירבת סוסיא ביוני 2008:

הבריונים האלה – תמיד רעולי פנים, כי בכל זאת, מדובר במוגי-לב – פצעו קשה את תמאם א-נוואג'עה, בת 58, ופצעו בינוני את בעלה בן ה-60 ובנם בן ה-32. תיעוד מצולם ועדויות ראיה היו למכביר, המשטרה אפילו עצרה חשודים, אבל בואו לא ניסחף: התיק נסגר לאחר שנה מסיבת "עבריין לא נודע", השיטה שבה נקבר אחד מכל שני תיקי חקירה על אלימות מתנחלים נגד פלסטינים (רק 8.5% מכלל התיקים מסתיימים בכתב אישום).

אין זאת אלא שנערי האלות מסוסיא פעלו בעצה אחת עם ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי, זו שהביעה דאגה מכך שהחיים בח'ירבת סוסיא "מונעים מהאישה הפלסטינית לצאת ממעגל העוני ולהתקדם בחינוך ועבודה". המכות שספגה תמאם נועדו רק לזרז את יציאתה ממעגל העוני והבורות.

לא תמיד מסתפקים בריוני סוסיא בהסתרת פניהם. לפעמים הם גם מתגנבים בלילה ומכים אנשים בשנתם, במקלות וסכינים, שורפים אוהלי מגורים, לפעמים חותכים צמיגי משאיות של משפחות העוסקות במסיק זיתים, לפעמים מכים פעילי שמאל, ולפעמים מרוב להיטות אינם מבחינים שמי שהם מכים הם למעשה שוטרים בתחפושת.

עם כל הפציעות האלה, תושבי סוסיא נזקקים להרבה טיפולים רפואיים. זו כנראה הסיבה – דאגה כנה לשלומם – שוועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי קבעה ש"לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות". רק על מתנחלי סוסיא האומללים לא חשבה הוועדה: במי יכלו אלה את זעמם משעה שיטוהר השטח מערבים?

הסטורית הגירושים מח'ירבת סוסיא

[לסקירות מקיפות, ראו כאן וכאן]

נחזור להתחלה. במשך 4 שנים, אחרי "הגירוש הארכיאולוגי" מאדמתם, התגוררו תושבי ח'ירבת סוסיא בסמוך להתנחלות היהודית עד שזו קצה בשכניה הפלסטינים. ב-1990 הועברו כל תושבי הכפר במשאיות לצומת זיף, 15 ק"מ צפונית לסוסיא. הם חזרו לחלקותיהם החקלאיות, כל משפחה בנפרד, והתמקמו בחושות ובמערות. כך למעשה התפרקו החיים המשותפים של היישוב, אף כי המשפחות עדיין מקיימות קשרים הדוקים זו עם זו.

במהלך שנות ה-90' השתלטו מתנחלי סוסיא והמאחזים שהוקמו באזור על 3,000 דונם מאדמות הכפר, שכיום נמנעת מתושביו הגישה אליהן. שני פלסטינים נרצחו בידי מתנחלים באזור: מחמוד מוחמד אל-נוואג’עה נהרג בידי מתנחל כשרעה צאן באדמתו ב-1991, ומוסא אבו סבחא נורה בראשו, בעודו כפות ושרוע על הקרקע, בידי יורם שקולניק ב-1993. ב-2001 נרצח באזור המתנחל יאיר הר-סיני בידי תושב יטא, אירוע ששימש אמתלה לגירוש השלישי של תושבי ח'ירבת סוסיא, שנחת ללא כל התראה, ובמהלכו הרס הצבא מערות מגורים ואטם בורות מים. עתירת התושבים לבג"ץ הביאה לעצירת ההרס אך לא לעצירת ההתנכלויות השגרתיות של המתנחלים, בחסות הצבא שנתן להם יד חופשית.

בשל אטימתם של כ-30 בורות המים בשטחי היישוב, נאלצים התושבים לקנות מיכליות מים ביטא במחירים מופקעים. חלקות אדמה שהפלסטינים מתקשים להגיע אליהן מאימת המתנחלים הופכות אחרי 3 שנים ל"קרקע נטושה", על פי הפרשנות הישראלית לחוקי הקרקעות העות'ומאניים, ונהיות זמינות כ"אדמות מדינה" להתנחלויות.

במשך עשור שלם ניסו תושבי הכפר לקבל היתרי בנייה, אך לשווא. נזכיר רק שדרום הר חברון מוגדר בתכנית המתאר המנדטורית, מלפני 70 שנה (!), כשטח חקלאי שהבנייה אסורה בו כמעט לחלוטין. בהיעדר תכניות מתאר עדכניות, הפלסטינים באזור עדיין כפופים לאיסורים דרקוניים שהופכים כל אוהל, בור מים או גדר צאן ל"מבנה" בר-הריסה. תשאלו: אז איך זה שהמתנחלים שחיים באותו מרחב אינם כפופים לתכנית המתאר המנדטורית? נו, שאלה חסרת-טקט. לא שואלים דברים כאלה.

רק לפני שנה, בעקבות עתירה של "שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם" משנת 2010 לאפשר לתושבים גישה לאדמותיהם, ויתר המנהל האזרחי ברוב טובו על 12% מהאדמות שנגזלו (437 דונם) ופינה מתנחלים משתי חלקות פרטיות. זה כבר היה יותר מדי לנאמני ארץ ישראל. עמותת "רגבים", שעצם הרעיון של בעלות ערבית על קרקע בארץ ישראל הוא חילול קודש עבורה, הגישה בפברואר 2012 עתירה לבג"ץ בדרישה לפנות את ח'ירבת סוסיא. הכפר תואר בעתירה כ"מאחז בלתי חוקי" (דין ח'ירבת סוסיא כדין עמונה, גילגלו עיניים בימין), שתושביו "פלשו" לאדמתו (שקר גס, הם בעלי הקרקע).

על האופן שבו הפכה "רגבים" אידאולוגיה לאומנית וגזענית במפורש לאקטיביזם משפטי אפשר לקרוא במאמר המצויין הזה. וראה זה פלא: עוד טרם התקבלה החלטה בנושא (בג"ץ רק הוציא צו ביניים שאסר על תושבי ח'ירבת סוסיא להוסיף מבנים חדשים), הוציא המנהל האזרחי צווי הריסה ל-52 מבנים בכפר, בהם מרפאה, גן ילדים וגנרטור סולארי, ספק החשמל היחידי בכפר. סמיכות הזמנים הזאת מעלה חשד יותר מסביר ש"רגבים" פועלת למעשה כשלוחת Gongo של השלטון הישראלי; קטליזטור שיכול להתניע מהלכים משפטיים במסווה של "ביקורת ציבורית" בעודו מקדם אג'נדה שלטונית מובהקת. מנהל הפעילות של העמותה, בצלאל סמוטריץ', מחזק את החשד: "בדרגי השטח ובהרבה מאוד מחלקות במשרד הפנים, במנהל מקרקעי ישראל, במשרד המשפטים ועוד, מזהים ב'רגבים' גורם חיובי שבא לעזור להם, ולחשק אותם מול הלחץ שהם סופגים משמאל. רובם אנשים טובים, ציוניים ואידאליסטים". לא מיותר לציין שמנכ"ל "רגבים", הרב יהודה אליהו, מתגורר במאחז הבלתי מורשה חרשה, שהמדינה מנסה להכשיר בניגוד לעמדת בג"ץ, ובמקביל מקבל משכורת כעובד ציבור מן המועצה האזורית בנימין כ"עוזר ראש מועצה" (תודה לדרור אטקס על המידע).

בדומה למתרחש בנגב ובבקעה, גם כאן הרשות השופטת פועלת בעצימת עין בזויה כלפי התנהלות השלטונות: ידוע היטב שפלוגות הבולדוזרים הישראליות מנצלות כל הפוגה בדיון המשפטי להרוס עוד ועוד ובכך לשנות מן היסוד את התשתית העובדתית שעליה נסמכים צווי הביניים של בג"ץ. בג"ץ יודע ולא מונע. ביוני האחרון שוב חולקו צווי הפסקת עבודה ל-40 אוהלים, חממות ובור מים בכפר. למותר לציין שח'ירבת סוסיא מוקפת במאחזים יהודיים לא חוקיים – חוות מעון, מצפה אביגיל ומצפה יאיר, שאף מבנה בהם לא הוקם במסגרת תכנית מתאר קיימת.

במשך כל השנים התחננו תושבי ח'ירבת סוסיא להסדרת יישובם באמצעות תכנית מתאר. הבקשות לא נענו מסיבה עקרונית: המנהל האזרחי אינו מכין תכנית מתאר כמעט לאף יישוב פלסטיני בשטח C (כ-60% משטח הגדה המערבית), והמעט שמאושר אוסר כל התרחבות, שכן ישראל חותרת לדילול שיטתי של האוכלוסיה הפלסטינית בשטח C.  בדצמבר 2012 הגישו התושבים, באמצעות "שומרי משפט", תכנית מתאר שהכינו בעצמם. במאי השנה דנה ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי בתכנית ובאוקטובר היא נדחתה בשלל נימוקים מדהימים, שרק דגימה קטנה מהם הובאה בתחילת הפוסט. נעבור אם כן לטקסט הביזארי הזה.

נימוקי ועדת התכנון והרישוי נגד תכנית המתאר לח'ירבת סוסיא

[אני מודה לעו"ד קמר מישרקי-אסעד על המידע והמסמכים המלאים בנוגע להליכי התכנון בח'ירבת סוסיא].

תכנית המתאר שהגישו התושבים הציגה מספר חלופות. אחת מן החלופות התבססה על המצב הקיים ללא שינוי, שבו פזורה אוכלוסיית הכפר בשישה מוקדים שונים. חלופה אחרת ריכזה אותם בשלושה מוקדים, חלופה נוספת בשני מוקדים וחלופה אחת אף ריכזה את כל התושבים במוקד אחד. בכל החלופות השטחים שהוקצו ליישוב נמצאים בבעלותם העכשווית של התושבים ומבוססים על החלקות החקלאיות שבעיבודם. חשוב לזכור את הדברים האלה, ובפרט את העובדה שתכנית המתאר כן מציעה אפשרות לריכוז כל אוכלוסיית הכפר במקום אחד. תשובתה של ועדת התכנון, כפי שנראה מיד, מתעלמת מכך לחלוטין.

נימוק ראשון: "שיקול ראשוני הוא מהי אוכלוסית הסף הכמותית שיכולה לשאת שירותים מוניציפליים ושיכולה לספק לעצמה את המענה בתחום החינוך, הבריאות והרווחה. נדמה כי מספר בתי האב במקרה זה אינו מצדיק את התכנית."

תשובה: זהו איננו קריטריון תכנוני אלא גזעני, שכן באורח פלא הוא אינו חל על התנחלויות ומאחזים של יהודים באותו מרחב גיאוגרפי. בח'ירבת סוסיא יש כ-40 משפחות ו-300 נפש. במאחז מצפה יאיר הסמוך יש 8 משפחות בלבד, במצפה אביגיל הסמוך ישנן 20 משפחות. ברחבי הגדה המערבית פזורות עשרות התנחלויות זעירות, כדוגמת חמדת (174 תושבים), חרמש (180), מבוא דותן (272), מגדלים (138), משכיות (72), נירן (58), גבעת הראל (13 משפחות), ועוד ועוד. כשהמדינה רוצה, גם קרוואן וחצי יכולים לספק לעצמם את כל צרכיהם.

נימוק שני: "לא עיריית יטא ולא הרשות הפלסטינית מסוגלים להתמודד עם פיזור בלתי אפשרי של כפרים קטנים לכל עבר, לא מבחינת שירותי הבריאות, רווחה, דת, בריאות".

תשובה: יפה מצידה של הוועדה שהיא שוקלת את שיקוליה של הרשות הפלסטינית מבלי שיושב בה אף נציג של הרשות. זה המקום לציין שבוועדה גם לא יושב אף נציג של ח'ירבת סוסיא, בניגוד לנציגות המקובלת בתכנון יישובים יהודיים. בכל זאת, ערבים. ובכלל, ועדה יקרה, זוכרים למה היישוב מפוזר "לכל עבר"? אולי בגלל שאתם בעצמכם – כלומר, המינהל האזרחי – הרס ופירק אותו ב-1990 ולא הותיר למשפחות ברירה אלא לחזור בנפרד לחלקותיהן? ולבסוף, הוועדה מתעלמת באלגנטיות מכך שתכנית המתאר המוצעת כן מציגה חלופות של ריכוז האוכלוסיה כולה במוקד אחד. את ההתנגדות הזאת צריך בעצם לשכתב: "לא מדינת ישראל ולא המינהל האזרחי מסוגלים, סליחה רוצים, להתמודד עם כפרים ערביים בשטח C, נקודה".

נימוק שלישי: "תשתיות – באיזו מידה הקהילות והמשפחות יכולות לצאת בהוצאת הקמת תשתיות בנושא חשמל, מים, ביוב, דרכים, פינוי פסולת. וגם כאן התשובה לצערנו היא שרק מבנה עירוני מרוכז, יעיל, מתוכנן, מחושב, יכול להתקרב למענה ולו חלקי של הצרכים האלה".

תשובה: אפשר היה לגלות האם ובאיזו מידה המשפחות והקהילות מצליחות לארגן לעצמן תשתיות חשמל, מים וביוב אילו המינהל האזרחי עצמו לא היה טורח, בקפדנות סאדיסטית של ממש, ולאורך שנים ארוכות, להחריב ולהרוס כל רמז לפיתוח תשתיות כאלה; אילולא היה אוטם עשרות בורות מים, מוציא צווי הריסה למתקני אנרגיה סולאריים ולטורבינות רוח, ולא מתיר לתושבים לבצע אף פעולה שיש בה כדי לחלץ את עצמם מאותה דלות חומרית שעכשיו כל כך מזעזעת אותו. קודם דואגים לנוון את הילידים ואחר כך גוערים בהם שהם לא חפצים להשתנות.

נימוק רביעי: "התכנית הנוכחית מהווה עוד ניסיון למנוע מאוכלוסיה דלה וקשת יום את האפשרות להתקדם, את האפשרות לבחור בין פרנסה חלקית או מקורות אחרים".

תשובה: המילה שמטריפה אותי כאן היא "עוד". כלומר, בנוסף לניסיונות העבר למנוע מן האוכלוסיה הדלה וקשת היום את האפשרות להתקדם. חברי הוועדה ודאי רואים עצמם כחומה בצורה שעומדת בפרץ כנגד כל הניסיונות הנלוזים של תושבי ח'ירבת סוסיא ונציגיהם, שוב ושוב, לחבל באינטרסים של עצמם. לא, לא ניתן לכם את התענוג הזה. את העזרה שלנו תקבלו ישר לתוך הקיבה, כמו אווזים בפיטום.

נימוק חמישי: "אין בתכנית זו כל תקווה לקדם את האוכלוסיה מעבר לעוני ולבערות בהם נציגיהם שומרים אותם."

תשובה: כאן מנסה הוועדה לתקוע טריז בין התושבים לבין נציגיהם ("שומרי משפט"). מפליא שהוועדה רואה עצמה כשירה לקבוע לא רק מה טוב לתושבים אלא גם מה הם חושבים שטוב להם, ולמצוא שיש פער בין מה שהם רוצים לבין מה שנציגיהם מתכננים עבורם – וכל זאת מבלי שניתן פתחון פה מינימלי לנשואי הדיון – תושבי ח'ירבת סוסיא. אלה שקופים לחלוטין, למרות ש"טובתם" נישאת בכל פה בחגיגיות. לו היו טורחים חברי הוועדה להקשיב לתושבים עצמם, היו שומעים קול ברור ואחיד: החקלאות בדרום הר חברון היא עולמם מדורי דורות, שם ביתם ושם הם רוצים לחיות. אין הם רואים לעצמם כל אפשרות להתפרנס ולחיות חיים מכובדים כמובטלים בשולי העיירה יטא (לא כרך אורבני מסעיר בהזדמנויותיו, כתיאור הוועדה, אלא עיירה מוכת עוני ואבטלה), והם שבים ושואלים מדוע קהילות מתנחלים קטנות שקמו סביבם ב-20 השנים האחרונות כן יכולות להתקיים באופן עצמאי על בסיס חקלאי ורק הם, שעשו כך מזה 180 שנה, אינם יכולים.

הנה הם. פנים, קולות, מאוויים, חששות. הביטו בהם, האזינו להם.

וההמלצה לסיום: "יש להעדיף תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים ומניעת פרבור יתר… מוסדות התיכנון המחוזיים, ובכללם ועדה זאת, מחוייבים לבחון שיקולים אזוריים ולא רק מקומיים וספציפיים. פיתוח מרחב העיר יטא מחייב התפתחות שלבית והדרגתית, אשר נגזרת מליבת העיר, ולא משלוחות מרוחקות באדמות החקלאיות הפזורות מסביב לעיר…  הוועדה ממליצה לדרי המקבץ לא לזנוח את האפיק התכנוני וליזום תכנון חלופי… על תכנון זה לחול על מיקום קרוב יותר ליטא, כאשר לשם כך ניתן לשקול, מול הגורמים הרלבנטיים במנהל האזרחי, את כלל האפשרויות הרלבנטיות מבחינה תכנונית לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב".

תשובה: מן הדברים מתקבל הרושם שבין ח'ירבת סוסיא ליטא משתרעים מרחבים עצומים של כאוס תכנוני. בפועל מרוחק גבולו הצפוני של הכפר מתחום השיפוט של יטא 3 ק"מ בלבד. אבל הנה פיסת מידע קריטית שהחלטת הוועדה מסתירה: ח'ירבת סוסיא ניצבת על גבולו של שטח C. הזזתה לכיוון יטא, ולו באופן מינימלי, תעביר אותה בהכרח לשטחי A ו-B, שבהם סמכויות התיכנון והקצאת הקרקעות מסורות לרשות הפלסטינית. במלים פשוטות: המינהל האזרחי ממליץ לתושבי ח'ירבת סוסיא להסתלק משטח C. הניסוח האדיב לא יכול להסוות את גסות ההצעה. שתי ציפורים כאן: גם נסלק ערבים משטח שההתנחלויות היהודיות לוטשות אליו עין, וגם ניפטר מן החובה, ולו הפורמלית, להתעסק עם תכניות מתאר לפלסטינים. את המשפט הראשון בהמלצה יש לקרוא כך: " יש להעדיף (אנחנו נעדיף בשבילכם) תכנון צמוד דופן במרקם עירוני, תוך שמירה על שטחים חקלאיים (עבור יהודים) ומניעת פרבור יתר (של ערבים)". שיא הציניות מסתתר במלים האחרונות: "… לרבות עשיית שימוש באדמות מדינה מתאימות במרחב". מי יעשה שימוש? לא המינהל, כי האדמות המדוברות שאליהן נבעטים התושבים מצויות בשטחי A ו-B. צ'ק בלי כיסוי לפנינו, שנועד לטשטש את האמירה הסופית של הוועדה: אנחנו לא סופרים אותכם ואתם לא באחריותנו, נה נה-נה נה נה.

סיכום היסטורי-ביורוקרטי: קודם כל חונקים את היישוב, לאט לאט ובמשך שנים: אפס היתרי בנייה, צווי הריסה, חיסול כל ניסיון לפתח תשתיות, מניעת פרנסה; בכל אותו זמן נמנעים מלקיים את חובתו הבסיסית של השלטון כלפי האזרח וגם כלפי הנתין במשטר כיבוש: הכנת תכניות מתאר; לבסוף מאפשרים "בנדיבות" לתושבים להכין, על חשבונם, תכנית מתאר ליישוב; ואז פוסלים את התכנית על הסף, באבחה קצרה ואכזרית, ומסתבר מה שנחשד כל הזמן: עצם זיקתם של התושבים לטריטוריה אינה מתקבלת על דעת השליט. כולנו "רגבים".

זאת לא הפעם הראשונה: כך קרה בעיסאוויה וכך קרה באום אלחיראן, שסיפורו הובא כאן בהרחבה לפני שנה. התחזיות הקודרות מן הפוסט ההוא התממשו במלואן, לצערי: היישוב היהודי חירן קיבל את חותמת הממשלה השבוע, ולשם כך ייהרס אום אלחירן הבדואי. אני ממליץ לחזור אל הפוסט ההוא רק כדי להיזכר שוב בנשף המסיכות הביורוקרטי שלתוכו גררו הרשויות את עצמן ואת התושבים, שעה שהתוצאה הסופית היתה כתובה על הקיר מההתחלה. זוכרים את נשיאת הרכב הערר שממש התקשתה להאמין שהיישוב המוצע יקלוט יהודים בלבד? "אם יוכח שאכן יוקם במקום יישוב יהודי הדבר מהווה מבחינתה בעיה רצינית", כך היא אמרה.

נו, אז עכשיו היא בבעיה רצינית.

סיכום

ח'ירבת סוסיא עומדת בפני הריסה וגירוש שוב, בפעם הרביעית. הפעם הזאת נבדלת מן הקודמות בכך שלא ברור שיהיה לעקורים לאן לחזור. החלטתה של ועדת המשנה לתכנון ורישוי של המנהל האזרחי לדחות את תכנית המתאר שהכינו התושבים היא מעשה טלאים מופרך, שהשקר זועק מכל סדקיו. היא נותחה כאן לעומק כדי להציג במערומיה את מסכת השקרים הבזויה שלועסת עבורנו מדינת ישראל שוב ושוב ביחס ליישובים הערביים: שקר "הבנייה הלא חוקית", שקר ה"אי-תכנון", שקר ה"נחשלות מרצון", ומעל כולם, שקר "הרצון הטוב של המדינה". כל כך הרבה ישראלים ניזונים מן השקרים האלה (הציצו כאן לראות מה קורה כשמעמתים אותם עם העובדות) שכמעט לא נותר זכר למציאות האמיתית בדיווחים התקשורתיים על הנושא. בשאלות המפתח שנוגעות ליחסים בין השלטון, הערבים והאדמה – רוב הישראלים היהודים חיים בעולם בדוי לחלוטין.

שואלים אותי כל הזמן למה לטרוח להציג את האמת כשהיא ממילא לא משנה לאף אחד. זאת שאלה חסרת יסוד, כי כל עוד הרוב אינו נחשף לאמת, אין לנו מושג אם היא משנה לו או לא. פה ושם כשהיא מציצה מתחת לברזנט הצבאי של חיינו, מסתבר שהיא בכל זאת משנה משהו למישהו. מכל מקום, לא מוכרת לי דרך להתניע שינוי פוליטי שאיננה מתחילה בתיקון יסודי של תמונת המציאות. והאמת על סוסיא ועל שאר היישובים בדרום הר חברון, על בקעת הירדן ועל הכפרים הלא מוכרים בנגב, היא אותה אמת תמיד: יהודים מבצעים טרנספר בערבים. זה לא ב"שוליים" וזה לא "קטע של הימין"; זאת פרקטיקה שמהווה בשר מבשרו של המשטר הישראלי, והיא חורצת את גורלם של עשרות אלפי אנשים. אם כל מה שתיקחו מן הפוסט הזה הוא ציקצוק שפתיים מתחסד אל מול בריוני האלות של התנחלות סוסיא – לא הבנתם כלום ולא עשיתי כלום. אני ואתם הם האלות.

ארגון "שומרי משפט", שמלווה מקרוב את תושבי ח'ירבת סוסיא באופן שוטף, יגיש עתירה לבג"ץ נגד החלטת המינהל האזרחי. דף המאבק בפייסבוק – כאן.

למה ישראל נמצאת בצמרת מדינות ה-OECD ברמת הצפיפות של כיתות הלימוד? למה תכנית החומש הממשלתית לתוספת כיתות לא הביאה שום שיפור? למה משקרים לנו שאין כסף לבנות עוד כיתות? ולמה אנחנו לא גובים את המחיר מפוליטיקאים שמתעללים בחינוך הציבורי?

[פוסט ארוך]

ב-20 לנובמבר 2007, בשעה 10 בבוקר, הצטופפו 244 תלמידים מבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בכיתה אחת, ששטחה 30 מ"ר (8 תלמידים למטר רבוע אחד). התלמידים האזינו לשיעור בנושא מחשבת ישראל, במשך 5 דקות. לאחר מכן עברו 186 מהם לכיתה עם שולחנות וכיסאות והאזינו לשיעור ספרות ותנ"ך.

המטרה המוצהרת היתה לשבור שיא גינס. המטרה העמוקה יותר היתה לעורר דעת קהל לתנאי הצפיפות הבלתי נסבלים בכיתות הלימוד, מתוך הזדהות עם שביתת המורים שהתקיימה אז. התרגיל הזה לא היה קשה במיוחד; אחד התלמידים העיד שבשיעורי תנ"ך נדחסים לכיתה, באופן שגרתי, 53 תלמידים.

באלפי כיתות לימוד בארץ מתקיימים "לימודים" בנוכחות 35 ומעלה תלמידים. אני כותב "לימודים" במרכאות, כי עם כמות כזאת של תלמידים הלימוד הוא ברובו מראית עין, רגעי ריכוז ספורים שטובעים באוקיאנוס של רעשים והפרעות.

בשנה שבה ערכו תלמידי "ליָדה" את מפגן הצפיפות שלהם, עמד מספר התלמידים הממוצע לכיתה בישראל על 28.3. חמש שנים אחרי, ב-2012, עומד המספר הזה על… 28.4 תלמידים לכיתה. ברוכים הבאים לסטגנָציה, הארץ שבה מה שהיה הוא שיהיה. "מאמצי" מדינת ישראל להדביר את נגע הצפיפות בכיתות מסתכמים בקיזוז הגידול הטבעי ולא יותר. זיכרו את הנתון הפשוט הזה כשידובר בהמשך על "תכנית החומש" הממשלתית.

מי כן מודאג? ההורים כמובן. מקצה הארץ ועד קצהָ, במשך שנים, מוחים ההורים נגד המחדל השלטוני הזה ותובעים להוסיף כיתות לימוד. הורים כבר השביתו את הלימודים בבי"ס "המגינים" בקרית חיים, בבי"ס "אהוד מנור" בפתח-תקווה, בבי"ס "רעות" בהוד השרון, בבי"ס "נוף ילדות" בתל מונד, בבי"ס "אבן שוהם" בנהריה, וסליחה מכל מי ששכחתי. קבוצות מאבק של הורים לפתרון בעית הצפיפות בכיתות פועלות בכפר-סבא ובנס-ציונה, ובתל-אביב קבוצת המאבק מפעילה עמוד פייסבוק שמתעדכן תדיר.

לוועד ההורים בבית הספר היסודי שבמושב "בית יצחק" נשבר לחכות והוא החליט לעשות מעשה: הוסיפו כיתות "על-תקניות" כדי להקל על הצפיפות בכיתות (שמגיעה ל-38 תלמידים בכיתה). משרד החינוך – שמחדליו שלו הובילו לפיתרון המאולתר הזה – חטף קריזה ותבע מראש המועצה לסגור לאלתר את הכיתות. ועד ההורים בתגובה הגיש עתירה מנהלתית נגד משרד החינוך. הנה דוגמה יפה לפעולה ישירה שיכולה לחולל שינוי של ממש ולא רק לשחרר קיטור (מה עלה בגורל העתירה? אשמח לגלות). עוד מידע אפשר למצוא באתר המושקע "גודל כיתה" שהקימו הורים מודאגים לקידום המאבק הארצי.

הסקירה הקצרה הזאת אמורה להבהיר לכל אחד שנושא צפיפות הכיתות בישראל מטריד מאד את כל הנוגעים בדבר (עדויות של מורים יובאו בהמשך) ולא יורד מסדר יומם.

תיקון: כל הנוגעים בדבר, להוציא משרד החינוך. שם כנראה שום דבר לא בוער. חמש שנים אנחנו עומדים על אותו ממוצע, מגרדים את ה-30 תלמידים לכיתה? סבבה. אפשר להמשיך ככה עוד 20 שנה לפחות. ישראל מדורגת בפסגת 27 מדינות ה-OECD מבחינת צפיפות הכיתות, מעליה ניצבות רק יפן, סין וצ'ילה. צ'ילה היא מקרה מעניין במיוחד, מדינה שעדיין סובלת מתוצאות ההפרטה המטורפת של ימי פינושה, עם מערכת חינוך מהמפגרות בעולם המערבי. צ'ילה היא תמרור האזהרה במסלול לתהום שהחינוך בישראל דוהר בו, תמרור שבקרוב נחלוף על פניו.

איך אני יודע שבמשרד החינוך לא ממש מתרגשים מנושא הצפיפות בכיתות? טוב, עשיתי כמה בדיקות והן ידווחו בהמשך בפרטי פרטים. אבל כרמז לבאות אפשר להציץ ב"רשימת הדגשים" בתקציב החינוך לשנים 2013-2014 (שעומד על 42.4 מיליארד שקל), רשימה שבה מציג המשרד לראווה את חזון העשייה שלו.

ויש שם מכל טוב: "העמקת החינוך לערכים ציוניים, יהודיים ודמוקרטיים" (בסדר הזה); שיפור ההשגים הלימודיים; העלאת הזכאות לבגרות; שיפור כוח ההוראה; חיזוק מקצועות הליבה; חיזוק החינוך הטכנולוגי; פיתוח אוריינות מידע ותקשורת.

ומה לא זוכה אפילו לאיזכור קצרצר? הקטנת הצפיפות בכיתות. זה, מבחינת משרד החינוך, לא "דגש תקציבי". זה לא "חזון". זה סתם תכניות בינוי אפורות, משעממות, שאין אפילו מילים מרגשות עבורן (העלאת הזכאות לקירות לא מתקלפים? פיתוח אוריינות דציבלית מוגברת?).

חידה

יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי; יש הכרה ציבורית גורפת בקיומו; וכפי שנראה בהמשך, יש גם פתרונות תקציביים פשוטים לממש אותו. אם כך – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?

אל החידה הזאת נחזור בסוף הדרך. התשובה תישמע מוכרת, אבל בסוף הפוסט, אני מקווה, היא גם תהיה יותר משכנעת.

למה להיטפל לצפיפות בכיתות (ולמה זה צריך לעניין אותי)?

מכמה סיבות.

אחת, כי זה מקרה לא שכיח שבו גם הבעיה החברתית וגם הפתרון הפוליטי שלה פשוטים מאד יחסית. הבעיה היא כיתות צפופות מדי שמשבשות לחלוטין את איכות הלמידה; הפתרון הוא לבנות עוד כיתות לימוד, והרבה. בשורה התחתונה, זה כל הסיפור. אין כאן צורך בדיונים מלומדים על אסטרטגיות פדגוגיות מתחרות, אין כאן מתחים בין פילוסופיות חינוכיות סותרות, אין כאן שאלה של "השגים" לעומת "ערכים", "מצוינות" לעומת "שוויוניות", או כל אחד מן הדיונים הביצתיים שמערכת החינוך בישראל משתכשכת בהם בלי סוף. מדובר על בעיה פשוטה של תשתיות פיזיות; תקציב להרחבתן; ומימוש הרצון הציבורי הגורף בפתרון אמיתי.

שתיים, כי למרות הפשטות של הבעיה ושל הפתרון, נראה כי המערכת הפוליטית משותקת לחלוטין בהתמודדותה עם הנושא. כך שמתוך השיתוק הזה ניתן להבין הרבה מאד על תחלואי המערכת הפוליטית בעצמה, ולא פחות מכך, על הקושי של החברה האזרחית בישראל לתרגם דרישות צודקות למאבק פוליטי אפקטיבי.

שלוש, כי עם כל הכבוד ל"ערכים" (יהודיים או דמוקרטיים) ולהשגים במתמטיקה ובהבנת הנקרא – מעט מאד מכל זה נקלט בסביבה רווית-הפרעות, רועשת תמידית, שאין למורה אפשרות להחזיק בה קו מחשבה או דיבור למשך יותר משתי דקות. הצפיפות הנוראית בכיתות הלימוד היא משהו שמעצבי המדיניות בחלונות הגבוהים אינם מסוגלים לדמיין; כשבוחנים את מבול התכניות הפדגוגיות שמשרד החינוך ממטיר מדי שנה על ציבור המורים והתלמידים, מתחשק לתקוע את הוגי התכניות האלה בחדר צפוף שכזה ולראות איך זה ישפיע על ההמלצות הפדגוגיות שיתנו.

ארבע, כי גם אתה או את למדתם, קרוב לוודאי, בכיתה צפופה מדי. ילדיכם לומדים עכשיו בכיתה כזאת, ואם אין לכם ילדים, תשאלו קרובים וידידים שיש להם. זאת אחת ממכות המדינה שהפכו למובנות מאליהן כאן, עוד עונש על החיים בישראל, כמו מחירי הדיור או עלויות שירותי הבריאות. וכמו המכות האלה, גם הצפיפות בכיתות היא מעשה ידי אדם – הרבה בני אדם – שהשקפתם החברתית-כלכלית מנוגדת לחלוטין לצרכי הקיום הבסיסיים שלכם. תזהו מי עובד נגדכם ותתחילו לסגור איתו את החשבון.

חמש, כי בעית הצפיפות בכיתות היא מקרה קלאסי של צרה חוצת-מגזרים, ועל כן יש לה פוטנציאל גדול – כמו מאבק הדיור – לייצר סולידריות חברתית אמיתית. הכיתות הצפופות ביותר נמצאות בלב הערים הגדולות – תל אביב, חיפה, ראשון לציון – וביישובים הערביים. נפגעי הצפיפות – התלמידים – סובלים מאותן בעיות קשב ואלימות בכל המדינה. מאבקי ההורים המקומיים זהים לחלוטין ומשוועים ליד מארגנת ומנווטת ברמה הארצית.

שש, כי הצפיפות בכיתות מחרפנת אותי כבר שנים, והגיע הזמן להוציא את הקריזה החוצה.

הצפיפות בכיתות: נתונים

בחודש יוני האחרון קיבלה ישראל תזכורת כואבת. דו"ח של ה-OECD הציב אותנו במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ברמת הצפיפות של התלמידים בכיתות. הממוצע בישראל עומד על 28.4 תלמידים לכיתה, לעומת ממוצע ה-OECD, שעומד על 21.3 תלמידים לכיתה. ממוצעים, כידוע, משקרים, בעיקר במדינות עם פערים עצומים כמו בישראל. בדיקה יסודית של "דה-מארקר" העלתה שיותר מ-37% מתלמידי ישראל לומדים בכיתות שבהן 32 תלמידים ומעלה. 18% לומדים בכיתות של 35 תלמידים ומעלה ו-3.5% לומדים בכיתות של 40 ומעלה. כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה בת 35 ומעלה תלמידים.

בתי הספר הצפופים מתרכזים בחינוך הממלכתי בערים הגדולות וביישובים הערביים. כרבע מהתלמידים בבתי הספר היסודיים בערים ראשון לציון, ירושלים, פתח תקווה ונתניה לומדים בכיתות של מעל ל-35 תלמידים. את הממוצע הארצי סוחבים למטה החינוך הממלכתי דתי והחינוך החרדי – כ-24 תלמידים בממוצע בכיתה.

ישראל חריגה גם בהשוואת המגמה ההסטורית. נחום בלס, חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב, כותב כך:

"הבט ייחודי נוסף של ישראל הוא חוסר הקשר בין השינוי בשיעור הפריון לגודל הכיתות: מאז קום המדינה יש ירידה עקבית ורצופה בשיעורי הפריון, המלווה בירידה בחלקן של קבוצות הגיל הצעירות בסך האוכלוסייה. במדינות מפותחות רבות שהגיעו לשיעורי למידה גבוהים לפני תקופה ארוכה, תהליך הצטמצמות אוכלוסיית הילדים של העשורים האחרונים היה מלווה בהקטנת כיתות. בישראל, לעומת זאת, לווה תהליך הירידה בשיעורי הפריון בעליה מהירה בשיעורי הלמידה, אך הוא לא לווה בירידה משמעותית בגודל הכיתה הממוצע." (עמ' 3)

במלים אחרות: בעוד שמדינות מפותחות מנצלות את ירידת שיעורי הפריון להשקעה נוספת בתשתיות החינוך ובהקטנת הכיתות, ישראל מעדיפה להשאיר אותן כמות שהן.

הצפיפות נובעת ממחסור בכיתות ותקני בנייה ואיכלוס מסמרי שער. גודלן של הכיתות הנפוצות בבתי הספר היסודיים בישראל נע בין 49 מ"ר ל-53 מ"ר. כשדוחסים 40 תלמידים לשטח הזה, מתקבל ריבוע זעיר של 1.22 מ"ר עד 1.32 מ"ר לתלמיד. זה פחות ממה שמדינת ישראל מקציבה לאסירים בבתי כלא: בין 3 מ"ר ל-4.5 מ"ר בממוצע לאסיר. תאי כליאה צפופים במיוחד קיימים בכלא מעשיהו – 1.5 מ"ר לאסיר; תלמידים ברי מזל, שבכיתתם לא יותר מ-32 תלמידים, יזכו להתרווח בשטח דומה; האחרים יתכווצו.

כבכל תחום של השקעה ציבורית, המגזר הערבי נמצא בתחתית. נכון לעכשיו חסרות יותר מ-6,500 כיתות לימוד בתחומי ישראל ועוד 2,200 כיתות במזרח ירושלים; גרירת הרגליים של הרשויות בהשלמת הפערים העצומים במזרח ירושלים מפירה הוראה מפורשת של בג"ץ (לקריאת הדו"ח המלא של "עיר עמים" והאגודה לזכויות האזרח על האפליה העמוקה של תלמידי מזרח ירושלים, לחצו כאן).

המדינה דווקא מכירה באחריותה לבעיה ומפעם לפעם יוצאת בהצהרות על פרוייקט בינוי מאסיבי של כיתות לימוד במגזר הערבי. אך מעשה שטן, בכל קיצוץ תקציבי, הראשונים לחטוף הם הערבים. 80 מיליון שקלים קוצצו ביוני השנה מתקציב בינוי הכיתות וכתוצאה מכך בוטלה בנייתן של 200 כיתות במגזר הערבי. זאת בשעה שרק הגידול הטבעי של האוכלוסיה הערבית מחייבת תוספת של 550 כיתות לימוד בכל שנה.

התירוץ הקבוע הוא "שחייבים לקצץ במשהו", אבל זו אחיזת עיניים; משרד החינוך יודע יפה לנפח סעיפים תקציביים שוליים ומיותרים על חשבון תשתיות חיוניות (על כך בהמשך). יש שם התמחות של שנים בנושא. ואם משרד החינוך לא מקצץ בתקציב הבינוי, תמיד אפשר לסמוך על רשויות התכנון שירוקנו את התקציב מתוכנו. כך כותבים מחברי דו"ח על בינוי כיתות לימוד של מרכז המידע והמחקר של הכנסת בסוף שנת 2011 :

"משרד החינוך מדגיש כי במגזר הלא-יהודי מתעוררת לעתים בעיה של הקצאת קרקעות לבנייה, ולכן לעתים אי-אפשר לתקצב בינוי של כיתות לימוד חדשות אף אם המשרד הכיר בצורך לתקצבן ואף אם יש תקציב לשם כך."

בסוף כל משפט שמדינת ישראל אומרת בעברית יושב ערבי עם נרגילה, באוויר, ללא קרקע לרגליו.

ההשלכות השליליות של צפיפות הכיתות

ההשלכות ההרסניות של כיתות צפופות על איכות החינוך הן לכאורה מובנות מאליהן. אני אומר "לכאורה", כי למרות עשרות המחקרים והעדויות ושוועת ההורים שעולה מדי שנה בשנה – מדינת ישראל ממשיכה לדחוק את הנושא לעדיפות תחתונה. זהו מקרה מובהק של מדיניות רשמית, ארוכת-שנים, שמענישה את כל הציבור, שכולם יודעים – הן המוציאים לפועל, הן הקורבנות – שהיא הרסנית, ובכל זאת כמעט כלום לא נעשה לשנותה. איך זה עובד ולמה זה לא משתנה – אלה שאלות שאגיע אליהן בסוף.

ובכן, לטובת המדחיקים והמתעלמים, הנה כמה עובדות ועדויות. נתחיל ממראה עיניים ומשמע אוזניים.

מורה מהמרכז:

"מספר הילדים מגביר משמעותית את כל הדברים הרעים שמתרחשים בכיתה – מאלימות ורעש ועד חוסר הקשבה או עניין. מספיק שילד אחד מפריע והשיעור נעצר. הזמן שמוקדש אך ורק להוראה הוא בערך שליש מהשיעור – כ-15 דקות. כל השאר הולך על ענייני משמעת וסדר, ולצפיפות חלק חשוב בכך: לוקח הרבה זמן עד שהם מתיישבים אחרי ההפסקה, אין הרבה מרווח ביניהם, וכל הזמן יש מריבות על המרחב. אין כמעט שיעור שעובר בלי תלונות על תלמידים שנוגעים-דוחפים אחד את השני או דורכים על הילקוט. הדרך לאלימות היא קצרה מאוד".

מורה מהמרכז:

"כשאני נכנסת לכיתה שלי אני מרגישה שאני נמצאת במפעל שמנצל ילדים בסין. אין לי שליטה על מה שקורה בכיתה, ובסוף היום אני יודעת שלא עשיתי את המקסימום בשביל הילדים."

המחקר הגדול והרציני ביותר על השפעות צפיפות הכיתה (מחקר STAR) נערך במדינת טנסי בין השנים 1985-1989 והקיף 11,600 תלמידים ו-1,300 מורים ב-76 בתי ספר. בכל בית ספר נקבעו שלושה סוגי כיתות: 22-26 תלמידים עם מורה מוסמך, 22-26 תלמידים עם מורה לא מוסמך, ו-13-17 תלמידים עם מורה מוסמך. התלמידים השתתפו במחקר מגן חובה ועד לסוף כיתה ג'. החוקרים עקבו אחרי הישגי התלמידים במסגרת מחקר אורך עד לסיום התיכון, כולל הרשמה לקולג'.

הישגי התלמידים שלמדו בכיתות הקטנות ביותר היו גבוהים באופן מובהק משל האחרים, וכמו כן נמצא מתאם ברור בין משך הזמן שהתלמיד שהה בכיתה קטנה לבין רמת השגיו. היתרון הזה היה בולט יותר אצל תלמידים משכבות סוציואקונומיות נמוכות. ניתוח הממצאים מראה שניתן לצמצם את הפערים בין אוכלוסיות מבוססות ונחשלות של תלמידים באמצעות מעבר לכיתות קטנות.

היתרון היחסי של מי שלמד בכיתות קטנות בשנים של גן חובה עד כיתה ג' נשמר לאורך השנים, והתבטא ביתרונם גם בלימודי התיכון וגם בשיעורי הקבלה לקולג'. זהו ממצא דרמטי שמעיד על החשיבות הקריטית של הקטנת הכיתות דווקא בשלבי הלימוד הראשונים – בדיוק ההיפך מן המדיניות שנקוטה בארץ (ראו בהמשך).

לבסוף, גם במדדי אלימות ויחסים חברתיים התגלה יתרון ברור ללומדים בכיתות הקטנות.

ישנם מומחים לחינוך (מיעוט, להבנתי) שממעיטים בחשיבות הצפיפות בכיתות הלימוד וטוענים שהכל מתנקז לאיכות ההוראה; חלקם אף טוענים שהקטנת הכיתות תחייב תוספת משמעותית של מורים, מה שידרדר עוד יותר את איכות ההוראה. ומסתבר שגם שר החינוך בכבודו ובעצמו מאמין בשטות הזאת: "רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה", הוא אמר בתגובה לנתוני ה-OECD. לא, זאת לא הסיבה שהוא לא ממהר לבנות כיתות; זה התירוץ. הסיבה עמוקה יותר ומושרשת בהתנערות היסודית של הניאו-ליברלים מאחריות המדינה לשירותים הציבוריים.

ההתייחסות האגבית הזאת ל"הישגים לימודיים" מנותקת לחלוטין מן המציאות המסויטת של רבים מן המורים והתלמידים בישראל. במציאות הזאת, רמת הרעש והבלגן ששוררים במרחב של 50 מ"ר שבו נדחסו קרוב ל-40 תלמידים לא מאפשרת שום הערכה סבירה של "איכות הוראה". בתוך הכאוס של צווחות התלמידים, דחיפות ואלימות מילולית, הסחות הדעת של הסמארטפונים וניסיונות הסרק של המורה להתגבר על כל המהומה הזאת ולשמור על רצף דיבור ומחשבה – כל העיסוק ב"איכות ההוראה" של המורה נראה תלוש לחלוטין. גם גאון פדגוגי לא יתפקד בתנאים כאלה, ובמקום להאשים כל הזמן את המורים ואיכותם כדאי להפנות קצת תשומת לב לתנאים הבלתי אפשריים שהם נדרשים לתפקד בהם.

בזמן שכל מיני ועדות של מומחים ממציאות עוד ועוד מדדים ותכניות העשרה ומהפכות דיגיטליות ומה לא – עומדת המורה בתוך יורה רותחת ולוחשת לעצמה: רגע אחד שקט בבקשה. אני מבקשת לומר דבר מה. וכל עוד לא יינתן לה השקט הזה, אפשר לזרוק את כל הניירות והתכניות לפח.

ונקודה אחרונה: מעבר לכל מדדי ההישגים בלימודים, כיתות צפופות הן חממה של אלימות חברתית. קו ישר ופשוט מוליך בין הכיתה הישראלית הצפופה לרחוב הישראלי – צפוף, קולני, גס ואלים. כל הורה מכיר את התופעה הזאת: בימים הראשונים למעבר של הילד מגן קטן לגן ממלכתי, הילד פתאום מתחיל לצעוק בבית. הוא צועק כי בגן החדש, ההמוני, אי אפשר לשמוע אותו אחרת. זאת טקטיקת הישרדות, שבמהרה הופכת לטבע שני.

החלטת הממשלה, מיסמוס הרשויות, הפירורים שנותרו

שנה אחרי שנה נוחתים הדו"חות הלא-מחמיאים על צפיפות הכיתות בישראל ומעמתים את קברניטי הקלישאות שלנו עם המציאות המרה. עד שיום אחד נמאס להם והחליטו לעשות מעשה, כלומר, להחליט החלטה.

במרץ 2007 החליטה ממשלת אולמרט (החלטת ממשלה 1410) על "תכנית חומש" לבניית 8,000 כיתות לימוד (מתוכן 1,000 שיועדו להחליף כיתות לא תקניות) בין השנים 2007-2011, בעלות כוללת של 4.64 מיליארד שקל. ההחלטה גם פירטה מקורות תקציביים לתכנית ואת חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים, על פי הצרכים (33% ממלכתי יהודי וממלכתי-דתי, 28% חרדי, 39% ערבי). על משרד החינוך הוטל לבצע "סקר נכסים מקיף" לריכוז נתונים בדבר מצאי הכיתות בישראל ומצבן הפיזי.

חודש לאחר מכן החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 1536) להסמיך את משרד החינוך להחליט על חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים (מעבר ל"פער המצטבר" של הכיתות הלא-תקניות) – כלומר, לשנות את החלוקה שעליה הממשלה המליצה.

בינואר 2008 החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 3020) על יעד לאומי – רף מירבי של 32 תלמידים לכיתה בישראל. ההחלטה לא מפרטת מתי יושג היעד אך מקציבה לצורך כך 200 מיליון שקל בשנה – לא כולל הוצאות בינוי; כלומר, תכנית להקטנת מספר התלמידים הממוצע בכיתה ללא תוספת כיתות. אולי הכוונה היא לדלל את שנתוני התלמידים באמצעות הרעלה המונית. ההחלטה גם מקציבה 90 מיליון שקל בשנה לצורך יעד מבורך – הקניית מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון) במשך 10 שעות שבועיות לתלמידי כיתות א' ו-ב' במסגרות שאינן עולות על 20 תלמידים למורה. היעד הזה תוכנן להתממש במלואו (לאחר הקצבה של 360 מיליון ש"ח) כבר ב-2012, כפי שנקבע בתיקון לחוק חינוך חובה משנת 2007.

ומה קרה בשטח? נתחיל מהשורה התחתונה. בתחילת תכנית החומש (2007) היו בממוצע 28.3 תלמידים בכיתה, ובסופה (2011) היו בממוצע 28.4 תלמידים בכיתה. התכנית להקטנת הצפיפות בכיתות רשמה לזכותה תוספת של עשירית תלמיד בכל כיתה (לאחר קיזוז הגידול הטבעי). לאן בדיוק זרמו כל אותם 4.64 מיליארד שקל? שאלה טובה, אולי עניין לוועדת חקירה.

עם תום תכנית החומש, בסוף שנת 2011, השווה מרכז המחקר והמידע של הכנסת את התכנון עם הביצוע ברמת התקציב. הממצאים היו מדכדכים למדי. ראשית, ציין הדו"ח, התיקצוב של 8,000 כיתות לימוד חדשות התבסס על שטחי בינוי של כיתות יסודיות ולא על-יסודיות (הגדולות מהן בכ-50%), למרות שרבות מהכיתות המתוכננות היו על-יסודיות; עקב כך, מספר הכיתות המתקוצבות היה נמוך בהרבה.

שנית, הסתבר באופן לא מפתיע, שמשרד החינוך קיצץ בחלקו של המגזר הערבי; מ-39% הוא ירד ל-34%. באוגוסט 2008 קבעה ועדה שמינתה שרת החינוך שבקצב הבנייה הנוכחי, המחסור בכיתות לימוד במגזר הערבי ייסגר רק בעוד 50 שנה.

שלישית, קיים פער עצום בין כמות הכיתות שמשרד החינוך מכיר בצורך לבנותן לבין כמות הכיתות שמתוקבות בפועל: בממוצע, רק 40% מן הכמות הנחוצה לפי נתוני משרד החינוך (שגם היא איננה מספקת, ראו בהמשך) מתוקצבים. פער התקצוב הוא החריף ביותר במגזר הערבי – רק 26% מכמות הכיתות הנדרשת תוקצבה. אחריו צועד החינוך החרדי (29%) ובראש צועד החינוך הממלכתי (42%). הנה לכם בזעיר אנפין מדרג האזרחות הישראלית.

לבסוף, הדו"ח מציין שמשרד החינוך טרם ביצע את סקר הנכסים והתשתיות הפיזיות שבבתי הספר, כפי שנדרש לפני 4 שנים, מה שמקשה מאד על רשויות התכנון.

כמה כסף הועבר בפועל בתכנית להקטנת הצפיפות בכיתות? בדיקת "דה-מארקר" במרץ השנה העלתה שבין השנים 2009 ל-2013 השקיע משרד החינוך 470 מיליון שקל בתכנית, ממוצע שנתי של 118.5 מיליון שקל. זהו סכום מגוחך, במונחי תקציב לאומי, שמעיד יותר מכל על החשיבות הזניחה של הנושא בעיניהם של מקבלי ההחלטות. עוד נמסר, כי "בשל מגבלות תקציב, משרד החינוך יישם את התוכנית רק בחטיבת הביניים ‏(כיתות ז'־ט'‏) ובכיתות ג'־ו', כך שבעיית הצפיפות עדיין ניכרת בתיכונים ובכיתות א' וב', שם המשרד מקטין כיתות רק בשיעורי הליבה."

נו, המשפט האחרון לא ממש מדויק. משרד האוצר דאג, באמצעות חוק ההסדרים הידוע לשמצה, לדחות את יישום ההחלטה לצמצום כיתות א' ו-ב'. כפי שהיועצת המשפטית של ועדת החינוך בכנסת ציינה, ממשלת ישראל מפירה את החוק שהיא עצמה חוקקה. זה כמובן עניין שבשגרה, לממשלה מותר מה שלאזרח אסור, כי אף אחד לא יזרוק אותה לכלא או לרחוב.

תזכורת: הדחיפות הגדולה ביותר להקטנת הצפיפות היא דווקא בכיתות הנמוכות. שם ההשפעות השליליות של הצפיפות הן הקיצוניות ביותר (ועל כך אין מחלוקת בין החוקרים), ונזקיהן ניכרים לטווח הארוך ביותר. דווקא שם מזניחה המדינה את התלמידים. למעשה, חרף הכוונה להקטין את קבוצות הלימוד ל-10 שעות שבועיות בכיתות הנמוכות, אין שום תכנון להקטין את צפיפות הכיתות הנמוכות באופן כללי. כל תקציבי הבינוי הנוכחיים, המגוחכים ממילא לנוכח הצרכים, מופנים לכיתות הגבוהות יותר.

כמה כיתות לימוד נבנות בפועל מדי שנה?

שאלה מצוינת; לא תמצאו את התשובה בשום מסמך או דיון רשמי. הכי קרוב שתגיעו אליה זה נתונים כספיים: התקציב המתוכנן לעומת התקציב בפועל. אבל אף פקיד במשרד האוצר לא יגיד לכם איך זה תורגם בשטח לתוספת כיתות שתקטין את הצפיפות. אחרי שקראתי פרוטוקולים של ארבע-חמש ישיבות של ועדת החינוך בנושא, אני יכול להעיד שפקידי משרד החינוך נוקטים בטקטיקת מיסוך ובלבול, כך שגם השאלה הפשוטה ביותר שמופנית אליהם נקלעת בתוך דקות ספורות לסבך משפטי וביורוקרטי בלתי פתיר.

את הנתונים האלה צריך לחלץ לבד. הם קריטיים, כי הם האינדיקטור הברור ביותר למידת החשיבות שהשלטונות מייחסים לצמצום הצפיפות בכיתות.

ובכן, איך נדע כמה כיתות נבנו בשנה האחרונה? הנה שיטה פשוטה. משרד החינוך מפרסם את מספרי התלמידים במערכת מדי שנה בשנה. גם ה-OECD מפרסם את מספר התלמידים הממוצע לכיתה מדי שנה בשנה. חלוקה של הנתון הראשון בשני תיתן לנו את מספר הכיתות האפקטיביות (= שרלבנטי לצפיפות התלמידים); מעקב שנתי ייתן לנו את הגידול במספרן.

ובכן, על פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת (מכיתה א' ועד י"ב) בשנת הלימודים תשע"א היה 1,534,000. צפיפותם הממוצעת, על פי דו"ח ה-OECD הקודם, היתה 28.7 תלמידים בכיתה, מה שנותן לנו 53,449 כיתות אפקטיביות.

בשנת הלימודים תשע"ב עלה מספר התלמידים ל-1,567,000. צפיפותם הממוצעת כמעט שלא השתנתה, 28.4 תלמידים לכיתה, מה שנותן 55,176 כיתות אפקטיביות.

כלומר, משרד החינוך בנה בפועל בשנה החולפת 1,727 כיתות לימוד.

זהו המספר הרלבנטי. פוליטיקאים ופקידים יכולים לברבר כמה שהם רוצים על תקציבי ענק ותכניות חומש, עיכובים תכנוניים ומכשולים ביורוקרטיים, אבל בפועל, תלמידי ישראל הרוויחו פחות מ-2,000 כיתות לימוד בלבד.

המספר הזה מגוחך, כי יותר ממחציתו נבלעת בגידול הטבעי של אוכלוסית התלמידים. הגידול הזה עומד כרגע, על פי נתוני משרד החינוך, על 1.36% לשנה, שהם כ-21,000 תלמידים. לפי ממוצע הצפיפות של ה-OECD, יש להקצות להם 1,000 כיתות מדי שנה. יוצא שכמות הכיתות העודפת, שמדינת ישראל בונה כדי להיחלץ מתחתית טבלת ה-OECD, היא קצת יותר מ-700 כיתות בשנה. זה הכל.

לסיכום ההתנהלות השלטונית: הממשלה מחליטה על יעד נמוך להחריד של תוספת כיתות (תיכף נראה מהו היעד שבאמת יביא אותנו לממוצע ה-OECD); התקציבים הצנועים ממילא נגרסים בין משרדי האוצר והחינוך, מה שמגדיל את הפער בין הצרכים המוכרים לתקצוב בפועל; חלוקת התקציבים בין המגזרים פועלת על פי מדרג הירארכי ברור (יהודים חילונים למעלה, ערבים למטה, חרדים באמצע); נפגעי הצפיפות הגדולים ביותר, תלמידי הכיתות הנמוכות, לא מעניינים כלב מת, כי הממשלה מצפצפת על החוקים שהיא מעבירה; ולבסוף, כמות הכיתות שנבנית בפועל מכסה קצת יותר מצרכי הגידול הטבעי ותו לא.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד; כך עובדות מערכות השלטון בישראל בכל הנוגע לשירותים הציבוריים. אפשר כמובן לצמצם את המאבק ליישום החלטות הממשלה כלשונן, אבל זאת תהיה טעות גורלית, שתוותר מראש על הזכות האזרחית הבסיסית לחינוך סביר לכולם. את המדיניות השלטונית צריך לנער מן היסוד. לשם כך צריך להפריך מיתוס נפוץ מאד, קו ההגנה המבוצר ביותר של הניאו-ליברלים: "אין תקציב; מדינת ישראל לא יכולה לעמוד בהוצאות שנדרשות לצמצום כמות התלמידים בכיתות עד לרמת ה-OECD. מוטב שתנמיכו ציפיות מראש, ותשלימו עם כך שילדיכם וילדי ילדיכם ימשיכו ללמוד – בעצם, לא יותר מלשרוד – בקופסאות רעש של 30 תלמידים בכיתה". אחרי שהמיתוס הזה יופרך, נוכל לשאול שאלה מתבקשת: מדוע המדינה מסרבת, במשך שנים ארוכות, לממן הקטנת משמעותית של כיתות הלימוד בישראל, למרות שיש-גם-יש תקציב לנושא?

 

תחשיב: כמה זה יעלה?

כמה הנחות יסוד.

אני מניח שמאות אלפי הורים ותלמידים ואלפי מורים לא טועים: רע ללמוד בכיתה צפופה. רע לאוזניים ולמיתרי הקול, רע לנשמה, רע לגוף הנחבט בלי הרף, רע ליכולת הריכוז, ורע גם ל"הישגים הלימודיים".

אני מניח שאין זמן לחכות. הילד שלך בגן חובה או בכיתה א' או ב'? הוא עם עוד 30 תלמידים בכיתה או יותר? הנזק כבר נגרם. הנפש צולקה, ערוצי הקליטה צומצמו, הדמיון נרמס. אין דרך להציל את מה שהמערכת כבר חמסה ממנו. אבל אפשר להציל את הבאים אחריו.

אני מניח שהפחתה של כשליש עד מחצית מכמות התלמידים בכיתה, מטווח של 30-40 תלמידים לכיתה ועד ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, תבשר שיפור דרמטי ומיידי באיכות החינוך בארץ. זה כמובן לא יהיה סוף תחלואיה של מערכת החינוך, שדרושים בה עוד שינויים מפליגים, ובעיקר בתחום ההשקעה בתשתית האנושית (נושא שראוי לפוסט נפרד). אבל זאת תהיה נקודת פתיחה הכרחית לכל דיון עתידי על אופיו של החינוך בארץ, נקודה שפשוט אי אפשר בלעדיה.

אני מניח שמשבר הצפיפות במערכת החינוך כל כך חמור שהוא ראוי להגדרה "מצב חירום לאומי", ושההתייחסות התקציבית אליו צריכה להיות בהתאם.

ולבסוף, אני מניח שפוליטיקאים ונבחרי ציבור שאינם מתמודדים כהלכה עם האתגר הזה צריכים פשוט לעוף; אלה שהפרו הבטחות או חוקים לא צריכים בכלל להישמע יותר.

התחשיב שיוצג כאן מתבסס על נתונים רשמיים של משרד החינוך וה-OECD ועל הערכות מומחים. כידוע, עם נתונים אפשר לשחק לכאן ולכאן, הכל תלוי בנקודת ההשקפה. השתדלתי לאמץ קו נייטרלי-שמרני ככל האפשר; נדמה לי שסטיות מן התחשיב, במידה שהן נחוצות, לא ישנו באופן מהותי את סדרי הגודל של הסכומים שאליהם נגיע.

[מי שדעתו מתערפלת ממספרים מוזמן לדלג הלאה, אל הסיכום שבאותיות מודגשות].

נתחיל. ראינו שעל פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת בשנת הלימודים תשע"ב היה 1,567,000. הממוצע הכיתתי בישראל הוא 28.4 תלמידים לכיתה (וראינו גם שסטיית התקן מן הממוצע הזה גדולה מאד), כך שמספר הכיתות האפקטיביות בארץ הוא 55,176. באתר משרד החינוך מופיע מספר הגדול ב-5,000 כיתות, פער שכנראה נובע מהכללתם של גנים (שאינם נכללים בחישוב הצפיפות של ה-OECD) וחדרים שאינם משפיעים על הצפיפות בכיתות. כדי להגיע ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, יש צורך ב-73,568 כיתות. כלומר, הפער לסגירה הוא 18,392 כיתות.

צריך לקחת בחשבון שטווח התכנון והבינוי של כיתת לימוד הוא כשלוש שנים. הגידול הטבעי במשך שלוש שנים (בהתבסס על השיעור הנוכחי, 1.36%) הוא כ-65,000 תלמידים. איכלוסם בכיתות בסטנדרט ה-OECD ידרוש עוד כ-3,100 כיתות.

סיכום: תוספת של כ-22,000 כיתות לימוד בתוך 3 שנים תציב את ישראל בדיוק בממוצע התלמידים לכיתה של ה-OECD. מותר גם לחלום על ירידה מהממוצע והתקרבות ל-20 תלמידים ופחות בכיתה, כמו במקסיקו ופינלנד (תוספת של עוד 4,000 כיתות לימוד).

עכשיו לשאלת המפתח: כמה זה יעלה? משרדי הממשלה כמובן לא מנדבים נתונים שעלולים לפרסם את קמצנותם ברבים. על כן הלכתי ונברתי בדיוני ועדת החינוך של הכנסת. בדיון שהתקיים בחודש מרץ 2012 לצורך מעקב אחר בינוי כיתות במגזר הערבי, השתתף ד"ר דני גרא, מומחה בנושאי הקצאת משאבים ציבוריים בישראל ובמיוחד במגזר הערבי, שגם השתתף בכתיבת דו"חות עבור גורמים ממלכתיים בנושא. ד"ר גרא מסר שמשרד החינוך מתקצב את הקמתה של כיתת לימוד אחת ב-700 אלף שקל. עם זאת, הוא הדגיש כי מדובר בעלות מנופחת, שאיננה מתחשבת בהנחת כמויות (מכרזים לבנייה מרוכזת של מאות כיתות), בהכנסות ה"סיבוביות" למדינה מן הקבלנים (18% מע"מ) ובכל מיני "קופונים" ועמלות שגוזרים אינטרסנטים מתווכים, בעיקר החברה למשק וכלכלה שנותנת הלוואות לרשויות מקומיות חלשות.

אני אהיה סופר-לארג' עם המדינה שלי, ובכל זאת אניח שאי אפשר לחסוך ו-700 אלף שקל זאת באמת עלות הקמתה של כל כיתת לימוד. דיברנו על תוספת של 22,000 כיתות לימוד לתקופה של שלוש שנים, כלומר: 15.4 מיליארד שקל ל-3 שנים, או 5.1 מיליארד שקל לשנה.

נפלתם מהכיסא? אל תיפלו. כך נראית הזנחה ארוכת-שנים. קודם כל, הוועדות שהקים משרד החינוך כבר המליצו על מודלים של מימון ארוך-טווח לסכומים האלה, שיורידו את ההוצאה השנתית בהרבה. אבל שוב, בוא נהיה חזירים עד הסוף, ונדרוש את כל המימון במשך 3 שנים. בהצעת התקציב הנוכחית יש כבר נתח לא קטן למימון של בניית כיתות לימוד – 1.3 מיליארד שקל. כלומר, מתוך היעד של 5.1 מליארד שקל לשנה יש לדאוג לתוספת של 3.8 מיליארד שקל בלבד. המשמעות היא תוספת תקציבית של 9% לתקציב משרד החינוך, שעומד היום על 42.4 מיליארד שקל.

לא בשמיים.

אז יש כסף או אין כסף? תיכף נענה על זה. לפני כן צריך לשאול האם לא העלמנו נתח גדול מההוצאות הצפויות מהקטנת הכיתות. שהרי אם הכיתות קטנות יותר, יהיו יותר כיתות, יידרשו יותר שעות הוראה ויותר מורים. וכך ההוצאה תתנפח ותתנפח, לא?

לא בהכרח. בשלב הזה אין לי אפשרות לעשות תחשיב מדויק של עלויות ההעסקה הנגררות, אבל נתוני ה-OECD המלאים חושפים "בור תקציבי" מעניין. מסתבר שתלמידי ישראל לא רק נדחסים בכיתות צפופות אלא גם שוהים בהן הרבה יותר שעות מהממוצע. תלמידי בתי הספר היסודיים מקבלים 19% יותר שעות לימוד מממוצע ה-OECD ותלמידי חטיבות הביניים מקבלים 6% יותר. במקביל, יש פער הפוך בשעות הנוכחות של המורים בבתי הספר. מורה בחטיבת ביניים בישראל נוכח בממוצע 28% פחות זמן מממוצע ה-OECD ומורה בחטיבה עליונה נוכח בממוצע 39% פחות זמן (פערים קטנים יותר, באותו כיוון, קיימים גם בשעות ההוראה בחטיבות).

כלומר, התלמידים מקבלים יותר שעות לימוד ממורים שנמצאים פחות זמן בבית ספר. פטנט ישראלי. מבלי לצטט כאן את הנתונים המוכרים לכל, הפטנט הזה עד כה לא הבטיח השגים לימודיים מסחררים בהשוואות הבינלאומיות. המצב האנומלי הזה מצביע על שני כיווני תיקון: האחד, להוריד שעות הוראה; תלמידי ישראל נמצאים שעות ממושכות מדי בין כתלי הכיתה, מה שמייצר בהכרח garbage time בלי שום ערך חינוכי (ושימו לב – צפיפות הכיתות היא חלק מן הבעיה, עקב הזמן שמושחת על השגת שקט וקשב); השני, להגדיל את שעות הנוכחות של המורים בחטיבות ולהמיר את חלקן לשעות הוראה.

הנתון הקריטי ביותר הוא יחס תלמידים למורה. מסתבר שמצבנו טוב מאד. ביסודי יש 15.9 תלמידים על כל מורה (15.4 ממוצע ה-OECD), בחטיבות הביניים 13.6 תלמידים על כל מורה (13.2 ממוצע ה-OECD), ובחטיבות העליונות 11.3 תלמידים על כל מורה (13.9 ממוצע ה-OECD). רק בגנים הציבוריים קיים מחסור אמיתי בגננות (אחת לכל 24.2 ילדים לעומת 14.4, ממוצע ה-OECD).

במלים פשוטות: לא חסר כוח הוראה בארץ (להוציא בגנים) ואין צורך בתוספת מורים כדי להפחית משמעותית את הצפיפות בכיתות עד לרמת ה-OECD. אולי יש צורך בתוספת קטנה של שעות הוראה בחטיבות. מה שנחוץ הוא ארגון-מחדש של תכניות הלימודים ופריסה נבונה יותר של שעות ההוראה במערכת. אפשר להניח, בסבירות גבוהה, שהעלויות הצפויות מתרכזות בתחום הבינוי ולא בתחום השכר.

ונקודה אחרונה. במסגרת הפילוסופיה החזירית של זמננו, שלפיה צריך לשלול דווקא מהעניים והמוחלשים את השירותים הציבוריים שבאחריות המדינה, נוקט משרד החינוך במדיניות של סגירת בתי ספר עקב "רישום דליל" של תלמידים. כך למשל בדרום תל-אביב, בחיפה ורמת גן ובבאר-שבע. זאת מדיניות ניאו-ליברלית מובהקת שמעדיפה את הגדול, ההשגי  והרווחי על פני הקטן, הלא-השגי ולא-רווחי; כך זה נראה בשיקגו, שם בוצע המהלך הזה בקנה מידה גדול. לענייננו חשוב לשים לב שמה שמשרד החינוך מגדיר כ"רישום דליל" הוא למעשה רישום שהיה עשוי לאכלס כיתות לימוד ברמה שפויה יותר, ואולי, השם ישמור, בסביבות ה-20 תלמידים לכיתה, כנהוג במדינות מתקדמות.

אז יש כסף או אין כסף?

יש ועוד איך. קודם נדבר על מקורות פנימיים, אחר כך על מקורות חיצוניים.

משרד החינוך הוא מפלצת ביורוקרטית שקשה לחדור למעמקיה. ד"ר צבי צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, תיאר אותו כך:

"המשרד עובד כמו תמנון שלא תמיד יש לו ראש. זרוע אחת לא יודעת מה קורה עם הזרוע השנייה, וזה אומר שהרבה מאוד החלטות מתקבלות ללא תיאום. יש בעיה מבנית גדולה במשרד שגורמת לקבלת החלטות אבסורדיות".

את זה כדאי לזכור כשמנסים להבין איך בדיוק מתחלקת עוגת התקציב של משרד החינוך.

את הצעת תקציב החינוך הדו-שנתי לשנים 2013-2014 תוכלו למצוא כאן, ואת הגרסה הידידותית למשתמש של הסדנא לידע ציבורי בשיתוף "כלכליסט" תמצאו כאן. יש גם ניתוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ונייר עמדה של מרכז "אדווה".

כאמור, כדי להגיע לקצב בניית כיתות שידביק את ממוצע ה-OECD בתוך 3 שנים, יש להוסיף 3.8 מיליארד שקל לתקציב השנתי. להלן כמה סעיפים שיכולים לתרום את חלקם:

– רזרבת התייקרויות בסך 1.3 מליארד שקל איננה מנוצלת בתקציבים השוטפים בשנים האחרונות. לפחות חצי ממנה אפשר להפנות לתגבור בניית הכיתות.
– גידול טבעי במערכת (638 מיליון, לא מנוצל בשנים האחרונות).
– רזרבה לשכר (170 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– רזרבה לפעולות שונות (68.3 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– פיתוח מנהיגות בית (15.2 מיליון).
– תכניות ויוזמות (מה זה??, 32.4 מיליון)
– חינוך יהודי בתפוצות (6.5 מיליון).

ויש עוד. אלה הסעיפים שרק שמם מעיד בהם שניתן לוותר עליהם בקלות – לתקופה של 3 שנים בלבד – כדי לממן את בינוי הכיתות המואץ. הכסף הגדול של המשרד שוכן בתקציבי החינוך היסודי והעל-יסודי, אבל רמת הפירוט הלקונית שלהם אינה שקופה מספיק כדי לערוך ניתוח דומה.

בנוסף, יש מקורות מימון חיצוני. שניים שעולים מייד על הדעת הם תקציב הביטחון וקרן תמלוגי הגז. הדיבורים העונתיים על "קיצוץ כואב בתקציב הביטחון" הם מסך עשן שתמיד עובד; בפועל, ה"קיצוץ" מוחזר בדרכים יצירתיות, עוקפות-תקציב, הודות להתערבותו הישירה של ראש הממשלה ורפיסותן של ועדות הכנסת. כך למשל, תקציב הביטחון הרשמי ב-2012 עמד על 55.8 מילארד שקל, אבל ההוצאה בפועל היתה גבוהה ב-4.6 מיליארד שקל, חריגה של 8.2%. זהו דפוס קבוע, הונאה שיטתית שהפכה לנורמה שלטונית. אף משרד אחר לא נהנה מגמישות מופלאה שכזאת בהוצאות. בכל שנה ושנה, החריגה התקציבית של משרד הביטחון מספיקה מעל ומעבר לתוספת התקציבית שדרושה להשלמת מלאי כיתות הלימוד החסרות.

וזה עוד לפני שפתחנו את תיבת הפנדורה של חגיגת הפנסיות המטורפת בצה"ל. תציצו למשל בסעיף בעל השם המרתק, "גמלאות שוטף", בתקציב שכר ופנסיה של צה"ל. הסעיף התמים הזה זינק ב-21.5% בשנה אחת בלבד, בין 2011 ל-2012: מ-4.1 ל-4.95 מיליארד שקל, גידול של 877 מיליון שקל. כיתות הלימוד של תלמידי ישראל יכולות רק לחלום על שיעור צמיחה שנתי שכזה.

מקור חיצוני שני: קרן תמלוגי הגז. על פי הצעת החוק לניהול הקרן, הכנסות המדינה מהיטל ששינסקי ישמשו ל"מטרות חברתיות כלכליות". נתניהו בכבודו ובעצמו המליץ באופן ספציפי להשתמש בהן לביטחון (עיוות של החוק שסוכל – לעת עתה – בכנסת) ולחינוך. נו, אז הנה ההזדמנות לפרוע את ההבטחה. רק השבוע פורסם שתמלוגי הגז יסתכמו עד סוף השנה ביותר מחצי מיליארד שקל (וב-2015 יחצו את קו המיליארד). בגלל הסחבת הישראלית הרגילה (קיראו כאן על גלגולי החוק והבחישות האינטרסנטיות בניסוחו), נבלעו ההכנסות האלה בבטן האוצר ולא נודע כי באו אל קרבו. זאת כמובן בעיה של האוצר, לא של אזרחי ישראל; מבחינתנו המדינה חייבת לנו (לפחות) 500 מיליון שקל. יתכבדו הפקידים באוצר, ישלפו את הכסף הציבורי הזה מן התוהו, ויקצו אותו למטרה חינוכית ראשונה במעלה: תוספת כיתות לימוד.

נזכיר רק שהסכום המדובר הוא פירור ממש מתוך סך ההכנסות הצפויות של הקרן. אם יש מטרה קדושה שלשמה היה שווה המאבק על נתח הציבור בהכנסות הגז, תוספת כיתות לימוד היא כזאת (גם תוספת מיטות אשפוז, נושא בפני עצמו).

בזאת, יש לקוות, נסתם הגולל על התירוץ המקושקש שאין תקציב לתוספת מאסיבית של כיתות לימוד. יש כסף, והוא זמין באופן מיידי.

תמצית מנהלים

למי שהלך לאיבוד בפרטים, הנה שוב עיקרי הדברים:

• תלמידי ישראל לומדים בכיתות שצפופות בשליש בממוצע מתלמידי המדינות המפותחות; כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה של 35 ומעלה תלמידים.
• כדי להביא את ישראל לממוצע ה-OECD יש לבנות כ-7,500 כיתות נוספות מדי שנה במשך 3 השנים הקרובות.
• בפועל, מדינת ישראל בונה כ-1,700 כיתות בשנה – חמישית מן הכמות הנדרשת.
• יש כסף לפתרון הבעיה, אבל אין רצון פוליטי.

מה שמביא אותנו לחידה שהוצגה בתחילת הפוסט. אם יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי, ויש הכרה ציבורית גורפת בקיומו, ויש פתרונות תקציביים פשוטים למימושו – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?

ניאו-ליברלים מדושנים

עד עכשיו דיברנו על המחסור בכיתות לימוד במנותק מתהליכים שמתרחשים במקביל במערכת החינוך. אבל כמובן שירידה לשורש הבעיה מחייבת מבט מערכתי על הכיוון שאליו צועדת המערכת. והכיוון הזה ברור מאד בשנים האחרונות: הפרטה ומיקור חוץ. מה המשותף בין הפרטה של תכניות לימוד ועובדי הוראה לבין הזנחת התשתיות הפיזיות של בתי הספר? המשותף הוא צמצום ההוצאה הציבורית על חינוך והתנערות המדינה מאחריותה על איכות החינוך שניתן במוסדותיה. הכל קשור יחדיו.

הפרטת החינוך היא נושא שנחקר לעומק ולכן אסתפק רק בציון הנקודות העיקריות עם מראי מקום. בעוד שמדינת ישראל מוציאה על חינוך אחוז גבוה יותר מהתמ"ג מממוצע ה-OECD, החלק שמגיע לתלמיד בודד נמוך בהרבה: $6,000 לעומת $8,000 ממוצע ה-OECD. "מדינת ישראל" במשפט הקודם הוא ביטוי מטעה, כי מדובר על סך ההוצאה הציבורית והפרטית. למעשה, כמעט כל שקל רביעי במערכת החינוך מקורו במימון פרטי: רק 77.6% מההוצאה הלאומית על חינוך היא ציבורית. השוו זאת לממוצע ה-OECD, שעומד על 83.6%. בניגוד לרוב המדינות המפותחות, שם עולה חלקה של ההשקעה הציבורית עם השנים, בישראל הוא יורד, כך שהפער הזה יילך ויגדל. גם זאת ראיה לפיקציה הניאו-ליברלית שמוכרים לציבור כאן, אשר מזמן פשטה את הרגל במדינות המפותחות.

דו"ח מקיף על ההפרטה במערכת החינוך שפירסם מרכז "אדווה" לפני 3 שנים מתאר את ההבטים העיקריים של התהליך ההרסני הזה:

• מיקור חוץ של פיתוח תכניות לימודים (תלמידים לומדים במסגרות שפותחו בידי חברות כמו "טבע", "הריבוע הכחול" ו"פרולוג").
• כניסתם של עמותות, קרנות ובשנים האחרונות תאגידים לבתי ספר, בעיקר ברשויות מקומיות חלשות, שנזקקות לתיגבור מערכת הלימודים הממלכתית המרוששת. כל זה נעשה כמעט ללא פיקוח וסינון של משרד החינוך, שנגרר אחרי כוחות השוק.
• הגדלה בלתי פוסקת של השתתפות ההורים במימון תכניות לימוד חיצוניות.
• חיסול מערך אחיות בית הספר והפרטתו – מהלך אומלל, הרה-אסון למאות אלפי תלמידים, פוגעני כלפי "אחיות הקבלן" שעברו להעסקה ארעית, ומסתבר שאפילו בזבזני יותר מן השירות הציבורי המקורי (לסיכום מצוין של הפרשה הזאת, ראו כאן).
• לפחות 1 מכל 10 מורים בארץ (קרוב ל-20 אלף מורים!) הוא מורה קבלן שמועסק דרך גוף חיצוני, על בסיס שעות הוראה ולא חודשי, ללא זכויות סוציאליות, שמפוטר מדי קיץ למשך חודשיים. תחזית המבוססת על מכרזי ענק של משרד החינוך צופה שבעוד פחות מ-5 שנים כל מורה חמישי בחינוך היסודי יהיה מורה קבלן. על הקללה הזאת נכתב די והותר, גם בבלוג הזה (למי שלא מצוי בנושא, הסיפור של "מרמנת" הוא דוגמה ומופת).
• הידרדרות הפיקוח הפדגוגי על תכני הלימוד בעקבות צמצומו הדרסטי והעברתו לגורמים חיצוניים.

שר החינוך הנוכחי, שי פירון, יצוק באותה תבנית ניאו-ליברלית כקודמו, גדעון סער, כשמקלפים ממנו את המעטפת הרטורית של הסובלנות והחמלה. בכהונתו הקצרה הספיק פירון לקדם לא מעט מהלכים אנטי-חברתיים בתוך מערכת החינוך: הגדלת תשלומי הורים ואף עיגונם בחוק (!), כלומר, מיסוד השח"פ (שירותי חינוך פרטיים בין כותלי בית הספר), בדומה לשר"פ בבתי החולים; מהלך ש"יגדיל את הפערים בין עניים לעשירים", כפי שקבעה לא אחרת מעמותת "הכל חינוך" – אותה עמותה שפירון עמד בראשה עד לכניסתו לממשלה; העלאת דמי ביטוח בריאות לתלמידים; קיצוץ של 30% בשעות ההוראה של מורי קרן קרב בקרית שמונה; הוצאתו של "בית יציב" בבאר-שבע, המרכז ארצי לפיתוח מקצועי של עובדי הוראה, ל"מכרז תפוקות" (תרגום: חסל משכורת קבועה, מעבר לשכר שעתי); התייקרות מעונות היום והמשפחתונים המפוקחים עד גיל 3 (טוב, זה לא פירון, אלא בנט ממשרד הכלכלה, אבל כולם שם באותו ראש).

החידוש האחרון מבית היוצר של פירון הוא חוק "אחריות המדינה לחינוך הציבורי", הברקה אורווליאנית שתוכנה פשוט הפוך לכותרתה.

זהו פירון וזו משנתו, ותעשו לי טובה, אף מילה על "קיצוצים כואבים שאף אחד לא מאושר מהם".

ועכשיו שימו לב – המעגל נסגר. אותו פירון המפריט והמייקר, כשנדרש לקצץ בתקציב משרד החינוך את אותו קיצוץ רוחבי מפורסם – אל מה הוא ניגש ראשון? נכון: התכניות לצמצום מספר התלמידים בכיתות. במסגרת הקיצוץ בתקציב החינוך, בוטלה התכנית להקטנת כיתות א' ו-ב' בלימודי קריאה, כתיבה וחשבון (אותה תכנית שדובר בה קודם, שמזה 5 שנים ממשלות ישראל מפירות את החוק בהשעייתה); כמו כן בוטלה התכנית להקטנת הכיתות בחטיבות הביניים ובתיכונים, וקוצץ התקציב לבינוי כיתות חדשות ושיפוץ קיימות.

כן, כן, אין מנוס, צריך להדק את החגורה, במיוחד מומלץ לתלמידי ישראל להדק את החגורה, ובאופן כללי לרזות עוד ועוד, כדי שיוכלו להידחס ביתר קלות לכל אותן כיתות שמשרד החינוך בוחר להשאירן צפופות. מעניין שבאותו תקציב ממש של "הידוק חגורה" חל גידול מפתיע בסעיפים תקציביים אחרים: למשל, גידול נאה של 11% בתקציב "תרבות יהודית" (37.6 מיליון שקל); צמיחה מרשימה של 48% בתקציב רשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס (527 מיליון שקל), כנראה כפרס על האי-סדרים החמורים שנחשפו בה בדו"ח החשב הכללי של האוצר; והשמנה ממש מפלצתית של 119% בתקציב "תמיכות ומענקים למוסדות תורה" (19.1 מיליון שקל).

הסרדינים יכולים לחכות. פירון הרי כבר הסביר לנו ש"רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה."

יכולתי לקרוא לפוסט הזה "להעיף את שי פירון". אבל אחרי שעשיתי את זה עם גדעון סער, קיבלתי אותו כשר פנים. צריך להיזהר.

והציבור מנומנם

את העניין הזה צריך להפנים עד הסוף: לניאו-ליברלים המדושנים לא ממש אכפת באיזה תנאים לומדים הילדים שלכם. הם לא נכנסו לפוליטיקה כדי לקחת אחריות על השירותים הציבוריים; בדיוק להיפך, הם באו לפוליטיקה כדי "לנקות" אותה מן האחריות הזאת. הרבה מאד ישראלים מתקשים להבין את הנקודה הבסיסית הזאת, ובתמימותם ממשיכים לשאת עיניים מייחלות אל נבחרי העם, שיחלצו אותם ממדמנת חייהם. נכון, הישראלי אוהב להשתלח בפוליטיקאים שלו, בשחיתות ובאיוולת ובאוזלת-היד שלהם, אבל רק לעתים נדירות יעז להודות שמשהו עמוק יותר מפריד בינו לבינם, משהו שמנתץ את הקולקטיב הישראלי המדומיין לרסיסיו הממשיים; שאת סדרת הכשלונות הקולוסאליים בחינוך, בדיור ובבריאות, המתמשכת כבר יותר למעלה משני עשורים, אי אפשר לתרץ רק במונחים של "שחיתות, איוולת ואוזלת-יד". מערכת כלכלית סדורה ושיטתית, עם יעדים ברורים – צמצום הפיקוח הממשלתי, הפקרת כל השירותים הבסיסיים לכוחות השוק – עומדת מאחורי מה שקורה כאן.

וההזנחה הפושעת של התשתיות הפיזיות בבתי הספר, והצפיפות הנוראית בכיתות, הן בסך הכל עוד הבט של אותה מערכת סדורה. לא טעות, אלא התעמרות.

אבל הניאו-ליברלים המדושנים הם רק חצי מהתשובה לשאלה מדוע נעשה כה מעט בארץ להקטנת כיתות הלימוד. הם החצי שפועל מתוך אידאולוגיה ברורה. החצי השני של התשובה הוא אנחנו – הציבור המנומנם; זהו החצי שיושב בחיבוק ידיים בלתי נסלח בעוד מוחותיהם ונפשם של ילדיו עוברים טיגון עמוק בין כותלי הכיתות הצפופות. הגיע הזמן לדבר עלינו.

הציבור הישראלי עדיין לא נחלץ מן השלב האינפנטילי של חייו הפוליטיים. לרגע אחד בקיץ 2011 נדמה היה שהוא עומד לצעוד אל הבגרות הפוליטית, אבל הרגע חלף והתקווה נכזבה. זה היה קיץ של תובנות חשובות ללא ביטוי מעשי. אלף נרטיבים כבר חוברו על מה שקרה אז, ואני רוצה לחדד רק שאלה אחת: איך משפיעים על פוליטיקאים? לא אם אתה אוליגרך או טייקון, לא אם אתה עסקן מפלגתי רב-עוצמה, לא אם אתה כלי תקשורת בעל תפוצה רחבה. לא, אתה בסך הכל אזרח פשוט, ולצידך עומדת עובדה אחת בלבד: המצוקה שלך משותפת לעוד מאות אלפים במדינה. אז איך הופכים את המצוקה הזאת לדרישת פוליטית שתחייב את הפוליטיקאים לעשות שינוי של 180 מעלות במדיניותם?

כמו שזה נראה, רוב הישראלים סבורים שהתשובה לכך היא הפעלת "שתדלנות" בערוצים שונים: כתיבת מאמרי דעה, הפצת עצומות, מכתבים לרשויות, פנייה נרגשת לשר או לסגנו, הפגנה רעשנית בפתח בית הספר, וכיוב'.

הפוליטיקאי יושב ומתגרד בגב. זה לא מדגדג לו. בעולם שלו שולטת שפה אחת – שפת הקח-תן. אני אתן רק אם יאיימו לקחת ממני. מה תקחו ממני אם לא אתן? מה יקרה לי אם לא אקטין בפועל את צפיפות הכיתות?

כלום. לא יקרה לי כלום. לכן אין לי סיבה לתת כלום, תודה ושלום.

מה שחסר לציבור הישראלי הוא שוט פוליטי, ובמיוחד תודעה של שוט; תודעה של ענישה תחת התודעה הכוזבת של השידול. מכירים את הילדים האלה שלא יזוזו מילימטר בלי האיום ("לא תקבל ארטיק!")? תתחילו להתייחס אל הפוליטיקאים כמו אל ילד כזה. חשוב מכל: האיום צריך להיות אמין. פוליטיקאים צריכים להתחיל לחטוף סטירות מהציבור (שהם מחרבנים עליו כל הזמן) כדי להתחיל להתייחס אליו ברצינות.

יש כל מיני סוגים של סטירות. לפוצץ מפגש יחסי ציבור עם פוליטיקאי שבא למכור קלישאות; למרר את חייו באופן אישי (מול ביתו, מול משרדו, בכל מקום וזמן); לסרב לכיבודים שהשלטון מרעיף על מתנגדיו כדי לפייס ולמתן אותם; להפעיל את ועד ההורים כדי להחרים כל אירוע בית-ספרי שמשתתף בו נציג רשמי של העירייה או משרד החינוך; וכדומה. הסטירה הכואבת מכולם היא כמובן בקלפי: להפסיק להצביע למפלגות שכשלו שוב ושוב. משבר הדיור, משבר הצפיפות בכיתות והידרדרות הרפואה הציבורית – הם באחריותה המלאה של כל שדרת השלטון הישראלית, מן הליכוד וישראל ביתנו ועד לקדימה ומפלגת העבודה. די להצביע לנפלים. די לבלוע הבטחות ש"בקדנציה הבאה נשתפר". הפוליטיקאי צריך לדעת: בחיים שלנו לא משחקים ואין הזדמנות שניה. דפקת את השכל של מיליון ילדים במערכת החינוך? לך הביתה, אין לנו זמן ללמד אותך מחדש את העבודה. ולא, לא נחליף אותך במי שנכשל לפניך; נצביע למישהו חדש לגמרי. מפלגה שלא היתה חלק מן השלטון בעשור האחרון עדיפה על כל המפלגות שהיו בו.

בתמצית: לא להתפתות אל החיבוק של השררה אלא להתייצב מולה בעוינות גלויה.

כל זה דורש חינוך פוליטי רדיקלי וגם תהליך רגשי מסובך (ולכן זה קשה). הישראלי צריך לפרום את זיקתו המדומיינת למוקדי הזדהות ממלכתיים שמסתירים מאחוריהם הזנחה והתנכרות, ולטוות זיקות חדשות עם אוכלוסיות שהוא תופס כ"יריבות", על בסיס שותפות הגורל האמיתית ביניהם. אין לי מתכונים בדוקים איך מחוללים דבר כזה. אבל נראה לי שהמדינה דוחפת יותר ויותר אנשים, בעל כורחם, אל ההבנה הזאת. המאבק להקטנת הצפיפות בכיתות יכול להיות פלטפורמה מצוינת לסולידריות אזרחית אמיתית, מן הסוג שנחוץ כאן עד מאד.

[העבודה על הפוסט הזה היתה מפרכת במיוחד. תרומות יתקבלו בברכה].

לפני 3 ימים נכנס כוח צה"ל לכפר קדום, וכדרכו מדי יום שישי, החל לירות גז מדמיע בתוככי הכפר, כדי למנוע מן התושבים לצאת להפגנה השבועית. שני מפגינים נפצעו מרימוני גז שנורו בכינון ישיר, פרקטיקה לא חוקית שכבר הרגה מפגינים בעבר.

אבל הפעם נרשם שיא חדש: צה"ל ירה רימוני גז (בכינון ישיר, על פי עדויות מהמקום) לתוך מסגד הכפר, בשעה שהתפללו בו כ-300 איש. זקנים וילדים ששהו בפנים נחנקו ונמלטו החוצה, לקבל טיפול. הידיעה הזאת לא הופיעה בשום כלי תקשורת ישראלי: 3 ימים חלפו, וכנראה שהתקשורת כבר סיכמה בינה לבינה שאין עניין לציבור (היהודי) במתקפת גז מדמיע על מתפללים (ערבים) בתוך מסגד. גם את הסרטון הזה לא ראיתם באף אתר תקשורת ישראלי (להוציא הטלוויזיה החברתית).

מזה שנתיים מנהל כפר קדום, המונה כ-3,500 נפש, מאבק עיקש נגד שלטונות הכיבוש. ב-2003 נחסם כביש היציאה הראשי של הכפר, שמוביל לעיר המחוז שכם, וכך הפכה נסיעה קצרה של 13 ק"מ לנסיעה ארוכה, בדרכים עקלקלות, של 38 ק"מ. הכביש נחסם כי התנחלות קדומים הסמוכה התפשטה והתפשטה עד שבלעה אותו. כבר 4,000 דונם משטחי כפר קדום הופקעו לטובת ההתנחלות, ועוד 11 אלף דונם נחסמו לשימוש שלא בהיתר הצבא.

בדומה לנבי סאלח, שם השתלטה התנחלות חלמיש הסמוכה לכפר על מעיין השייך לו, גם העימות בכפר קדום הוא בין פלסטינים למתנחלים שגוזלים את נכסיהם; הצבא משמש מיליציה שמגנה על הבוזזים. וכמו בנבי סאלח, הצבא מוריד את הכפפות ופועל בברוטליות ללא מעצורים: משסה כלבים במפגינים, תוקף באלות עיתונאים שמתעדים את מעשי הצבא, מפזר תמונות של "נערים מבוקשים" ("אנחנו הצבא, דיר באלכ, אנחנו נתפוס אותך אם נראה אותך או נבוא לבית"). במשך השנתיים האלה נעצרו קרוב ל-150 תושבים בכפר. הכל כדי להכשיר את התרחבות קדומים, בדרכים שתוזמרו בידי ראשי המועצה בעצמם. בשנה שעברה בלבד, אגב, הוגדל שטח השיפוט של קדומים ב-1,010 דונם.

גז על מתפללים? הכל מותר. אפשר לוותר מראש על תגובת צה"ל (שאף אחד לא טרח לבקש, כאמור, אין עניין לציבור): המפגינים "הסתתרו" בתוך המסגד. זוכרים? ההיגיון הזה לא חס גם על ילדים בבית ספר.

[פוסט ארוך, לקחת אוויר ולקרוא בהפסקות]

טקסט ופשרו

"האימונים הנערכים בשטחי האש, ובכלל זה בשטח אש 918, תורמים תרומה משמעותית להכשרת חיילי צה"ל לפעילות שהם מבצעים בין היתר באזור יהודה ושומרון, וכן למוכנותו של צה"ל לתרחישים מבצעיים שונים שעשויים להשפיע על בטחון האיזור". (מתוך תשובת המדינה לעתירות נגד צווי הפינוי שהוצאו לכאלף תושבי הכפרים והמערות בדרום הר חברון, 29.7.2013, סעיף 158).

המדינה דורשת לגרש את תושבי הכפרים הפלסטיניים שאדמתם הוכרזה "שטח אש 918". המדינה פורשת שלל נימוקים לדרישתה זו. המדינה נסמכת על דיני התפיסה הלוחמתית במשפט הבינלאומי. המדינה טוענת: כן, כמובן שהצבא זקוק לשטחים האלה. הוא זקוק להם כדי להתאמן ולהתכונן לתרחישים מבצעיים שיכולים להתעורר ממש בשטח הכבוש עצמו! ומהם התרחישים המבצעיים שעלולים להיווצר ביהודה ושומרון? מן הסתם, התנגדות פלסטינית לנוכחות כוחות הכיבוש: תקיפה של חיילי צה"ל או התנחלויות. לכך צריך להתכונן, ולכן צריך להפקיע את שטח האש, ולכן צריך לגרש משם את תושביו.

עכשיו לאט יותר. הצבא כבש את השטחים ומנהיג שם משטר אפליה דורסני מזה 46 שנים. האוכלוסיה המקומית מתקוממת ומבצעת פעולות התנגדות. כדי להתמודד באופן נאות עם הפעולות האלה, יש להפקיע עוד שטחים כבושים ולגרש עוד תושבים פלסטיניים. ובקצרה: הצבא בעצם נוכחותו מחולל את הצורך הצבאי ששוב מצדיק את העמקת הדיכוי והנישול, ואלה מצידם רק יעצימו את ההתנגדות הפלסטינית. ואז, כמובן, יווצר צורך צבאי דחוק יותר להכביד את העול.

הרי לכם הגיון הכיבוש על רגל אחת. היה אפשר כמובן לשבור את מעגל הקסמים הזה באמצעות ניטרול הסיבה הראשונית – ביטול הכיבוש והאפליה. אבל אז מה היה על כל תפיסת הבטחון, ותחושת האדנות, ותעשיות הבטחון, והתקציבים, ומקהלת הדמגוגים שגורסים שהסיבה הראשונית היא אחרת לגמרי, לא קשורה בכלל לכיבוש, ואמנת החמאס והאנטישמיות והתכניות הזדוניות של תושבי המערות בהר חברון להשמיד את מדינת ישראל באמצעות טילים של, אההממ, גללי עזים עטופים ביריעות ברזנט.

תשובת המדינה: יולי 2013

תשובת המדינה לעתירות ניתנה לפני שבועיים, והיא מלאה מכמנים מסמרי-שיער כגון זה. היא רק השלב האחרון במאבק המשפטי למניעת התכנית לניקוי שטח אש 918 מפלסטינים, חלק מן התכנית הכוללת יותר לטיהור האתני של שטח C. בנובמבר 1999 כבר חוו תושבי הכפרים באזור טרנספר המוני: בתיהם ורכושם של 700 תושבים נהרסו בפעולה ברוטלית של המנהל האזרחי. כיום מתכוונת המדינה להשלים את המהלך בגירוש של למעלה מ-1,000 פלסטינים באזור.

במהלך השנים הציגה המדינה שלל נימוקים מרתקים ומאלפים מדוע יש לסלק את תושבי הכפרים מאדמתם; עוד נחזור אליהם. בתשובה האחרונה מוכיח השלטון הישראלי שהוא קשוב לרוח הזמן ואף מתאים אליו את נימוקי הגירוש. רוח הזמן היא רוח הקיצוצים בתקציב, ובמיוחד כולם לוטשים עין לתקציב הביטחון. על כן מתריעה המדינה: שטח אש 918 חוסך כסף! הנה כך:

"קרבת שטח האש לבסיס האימונים מאפשרת חיסכון במשאב היקר ביותר בתחום האימונים בצה"ל – משאב הזמן. קרבה זו מאפשרת גם חיסכון משמעותי בכסף, בשים לב לעלויות הגבוהות הכרוכות בהובלת מאות לוחמים, ציוד וכלי רכב לאימונים בשטח אש מרוחק… משמעות ביטולו של שטח האש (918) הינה שהיחידות אשר מגיעות להכשרה בבא"ח נח"ל ייאלצו להתאמן בשטחי אש מרוחקים מהבא"ח, דבר שיפגע באופן משמעותי ביעילות האימונים, יהא כרוך בעלויות כספיות גבוהות ביותר וכן יגרום לאבדן זמן אימונים יקר" (סעיפים 108-109).

תודו שמול הנימוק המוחץ הזה כל ההתנגדויות קורסות. מי ייקח על עצמו לנפח עוד את תקציב הביטחון? אם צריך להעיף אלף פלסטינים קיבינימאט כדי לחסוך בהוצאות הובלה לצה"ל – אז אין ברירה. חיסכון הוא צו השעה, וגם שוכני המערות בדרום הר חברון נדרשים להדק חגורה. איכשהו פיספסו עו"ד ענר הלמן ועו"ד יצחק ברט מפרקליטות המדינה, שחיברו את תשובת המדינה לעתירות, את הסעיף המדויק בדיני התפיסה הלוחמתית שמתיר לכוח הכובש לגרש אוכלוסיות מקומיות משיקולי התייעלות תקציבית. אבל אל דאגה, העותרים שוב יעתרו, המדינה שוב תשיב, והשמיים הם הגבול לדמיון המשפטי.

בין השורות נשמטה העובדה הפעוטה שבסיס האימונים של הנח"ל בתל-ערד, הממוקם בקרבה כה נוחה לשטח אש 918, הוקם ב-1993 – 13 שנים לאחר הכרזת שטח האש. כלומר, השטח הוכרז כשטח אש הרבה לפני הרציונל-בדיעבד שניתן לו עם הקמת בסיס הנח"ל. המדינה היא שבחרה להקים את הבסיס היכן שבחרה, ובכך הטילה על עצמה מגבלה גיאוגרפית שכעת – הפלסטינים נדרשים לשאת במחירה.

אם כך, מדוע בכלל הוכרז שטח אש 918? שאלה מעניינת שנחזור אליה בסוף. במיוחד היא מעניינת לאור העובדה שצה"ל לא עשה בו כמעט שימוש במשך 20 שנים, כפי שמעידים הפלסטינים שמתגוררים באזור ושהיו אמורים להיפגע מן האימונים בו. בשנת 2004 תחקירן "בצלם" הגיע אל שטח האש והתקשר לרשויות הצבא "לתאם את כניסתו". הקצין שהשיב לו אמר שבמקום מתבצעים אימונים אינטנסיביים ושהכניסה תסכן את חייו. התשובה הזאת היתה דמיונית – השטח היה שומם.

זאת כנראה הסיבה שמתנחלי חוות מעון לא חששו להקים את המאחז שלהם בתוך שטח אש 918, ביוני 1997. במשך שנתיים וחצי לא הדאיגה ישיבתם של מתנחלי החווה בתוך "שטח אש" אף אחד בצמרת צה"ל; שם כנראה יודעים שדרכם של כדורים ופגזים תועים לפגוע בפלסטינים ולא ביהודים. בסוף 1999 פונתה חוות מעון במסגרת עסקה מפוקפקת עם מועצת יש"ע, ושוב, לא מטעמי בטיחות (לנקודה הזאת נחזור בסוף). לפני כן, באפריל 1998, פירסם "הארץ" כי המנהל האזרחי "הסתפק במגעים עם ההתנחלות ולא פנה עדיין לבית המשפט. כיוון שבשטח האש מתנהלים אימונים לעיתים רחוקות בלבד, לא ראו במערכת הביטחון צורך דחוף בפינוי המבנה." במקרה של הפלסטינים, כמובן, הצורך בפינוי היה דחוף הרבה יותר.

חוות מעון, אגב, שרירה וקיימת. המנהל האזרחי הורס בה מדי פעם בית או קרוואן, אבל מניח לבריונים להישאר במקום. בסך הכל יש להם עבודה חשובה – להטיל טרור על שכניהם הפלסטינים ועל פעילי זכויות אדם.

הרקע בקצרה

[לפרטים נוספים, ראו כאן, כאן וכאן].

שטח אש 918 משתרע על פני 33 אלף דונם ומכיל 12 כפרים פלסטיניים (הקרויים בערבית "ח'ירבה", שמשמעו כפר קטן), בהם חיים כ-1,300 איש. על פי נתוני האו"ם (OCHA), בכלל שטחי האש של שטח C חיים כ-5,000 פלסטינים. תושבי הכפרים בשטח אש 918 מתגוררים ברובם במערות טבעיות שמשמשות גם כדירים לצאן; בחלק מהכפרים נבנו בתים מאבן לא מסותתת. עיקר פרנסתם של התושבים על חקלאות ורעיית צאן; סקר שנערך ב-2005 העלה ש-88% מהם נולדו במערות. כשליש מן השטח מצוי בבעלות פלסטינית פרטית. על פי המחקר ההסטורי והאתנוגרפי, הנוכחות הפלסטינית במקום מקורה בראשית המאה ה-19. באזור אין תשתיות חשמל או מים ותושביו חיים בדלות קיצונית, שממשיכה להדהים מבקרים במקום.

בפי הפלסטינים נקרא האזור "מסאפר יטא". למרבית תושביו יש קרובי משפחה בעיירה יטא, וחלקם גם מחזיקים בה בנכסים (עובדה שעומדת להם לרועץ, כפי שיבואר מיד). כיוון שישראל לא מתירה שום פיתוח באזור, חייבים תושבי המערות להישען על שירותי יטא בכל תחומי החיים – חינוך, בריאות וכדומה. מראה שגרתי באזור הוא שיירת ילדים שצועדת שעה ארוכה לבית הספר ביטא, בליווי מתנדבים בינלאומיים שמגנים עליהם מהתנכלויות מתנחלים.

הסטורית ההתנגשויות של התושבים עם השלטון החלה בסוף שנת 1999. אף כי שטח אש 918 הוכרז עוד ב-1980, השלטונות לא עשו בו שום שימוש לפינוי האוכלוסיה הפלסטינית. ב-16 לנובמבר 1999, בעקבות חלוקת צווי פינוי למרבית תושבי האזור, גירש הצבא 700 תושבים והרס את בתיהם. האירוע הטראומטי ההוא עומד ברקע החשש האמיתי מאד של תושבי מסאפר יטא מגירוש דומה או חמור ממנו בעתיד הקרוב.

תעצרו שניה ותחשבו מה עשיתם בנובמבר 1999. אני בדיוק סיימתי דוקטורט וחזרתי ארצה. אני מניח שבשעה שטרחתי לארגן לי משרד קטן ונחמד וקניתי גם תמונה לקיר, הצבא השליך 700 איש מביתם והפקיר אותם לישון מתחת כיפת השמיים עם שרידי רכושם הדל. לפעמים קשה להאמין כמה בנאלי כאן הרשע.

המאבק המשפטי

בתוך זמן קצר הוגשו שתי עתירות לבג"ץ נגד הפינויים (באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר). במרץ 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שקיבל את בקשת העותרים והורה להשיב את הסטטוס קוו על כנו. על אף הפסיקה, התיר המנהל האזרחי רק לעותרים עצמם ולא לכלל המגורשים לשוב לבתיהם. במהלך השנים הבאות נעשו נסיונות גישור שלא צלחו, משום שהמדינה הציעה לעותרים שטחים מצומצמים בהרבה מאלה שהיו ברשותם ובנוסף לא מתאימים לאורח חייהם. הליכי הגישור הופסקו ב-2005, ובמהלך השנים מאז עשו הרשויות יד אחת עם פורעי ההתנחלויות למרר את חייהם של הפלסטינים באזור.

הצבא מחרים כלי רכב וטרקטורים של פלסטינים ("אסור ליסוע בשטח אש"), הורס ואוטם בורות מים, מוציא צווי הריסה על בתי ספר, לוחות סולאריים ואפילו גרוטאות רכב שמשמשות לאחסון, ומנחית במסוקים רעולי פנים שפושטים על הכפרים ומטילים אימה על סביבותיהם. אלימות המתנחלים כלפי התושבים הפלסטיניים היא מעשה של יום ביומו, לעתים קרובות הפורעים פועלים תחת השגחתם של חיילים שצופים מרחוק ולא מתערבים; על אכיפת חוק משטרתית אין מה לדבר. ממצפה יאיר, אביגיל, חוות מעון וסוסיא יוצאים רעולי הפנים לשרוף עצי זית, להכות רועים פלסטיניים (לעתים עד אובדן הכרה), להרעיל בארות בפגרי עופות ולהרוג עזים. הרשת מלאה בדיווחים האלה, עשרות על עשרות; תושבי דרום הר חברון הם שק חבטות ובעיטות לבריוני המאחזים, הכל בברכתם השקטה של השלטונות, בהעלמת עין של החיילים בשטח. דרום הר חברון הוא האשה המוכה שכל הישראלים היפים מסתירים בבית כשהם יוצאים החוצה. וכמו לא מעט גברים מכים, גם השלטון הישראלי מצדיק את מעשיו בטענה שהוא בעצם פועל לטובת הפלסטינים:

"קיום שמירת החוק עומד מעל הכל. צר לנו על הניסיונות הבלתי פוסקים של גורמים בעלי אינטרס ועניין להפר את החוק, ואנו נמשיך לפעול תוך שילוב מאמצים לסייע לאוכלוסייה ביהודה ושומרון בתחום החינוך, התשתיות והרווחה, כל זאת במסגרת החוק".

סמויה יותר מן העין היא האלימות המשפטית, אך היא זו שמאפשרת את האלימות הפיזית. למעשה, גרירת הרגליים של המדינה, במשך 13 שנים, עד לתשובתה לעתירות ב-2012, סיפקה לצבא מרחב פעולה מוגן מביקורת שיפוטית. בחסות המצב "הזמני", עד להתבררות העתירות, ניתן להתעלל ככל שרוצים באוכלוסיה המקומית; כל עוד לא מפנים אותה פיזית מהשטח, צו הביניים של בג"ץ אדיש לגורלה. גם על השותפות-בשתיקה הזאת של בג"ץ במסכת ההתעללויות בתושבי הר חברון יש לתת את הדעת.

הדפוס הזה מוכר גם מהתנהלות המדינה מול הבדואים בנגב. בזמן שתביעות קרקע תלויות ועומדות בבתי המשפט (עוד משנות ה70'!), השלטון הורס בתים ורכוש דרך שגרה, כאילו ההכרעה כבר ניתנה ובית המשפט פסק שהעותרים פלשו לקרקע לא להם. ההליכים המשפטיים האינסופיים מעניקים עלה תאנה של דין הוגן בשעה שהמדינה כבר החליטה, בפועל, שהשטח שייך לה.

ביולי 2012 חלה תזוזה בזירה המשפטית. שר הבטחון אהוד ברק מסר סוף סוף תשובה לבג"ץ, לפיה הצבא יהרוס 8 מתוך 12 הכפרים שבשטח אש 918 (בפועל, רק 2 כפרים מאוכלסים, טובא ומופקרא, יוותרו על כנם). 1,000 התושבים המגורשים אמורים לעבור ליטא, שם (על פי המדינה) מגורי הקבע האמיתיים שלהם. המדינה הסכימה להתיר למגורשים גישה מוגבלת לאדמותיהם – בשבתות ובחגי ישראל, ובנוסף לשתי תקופות של חודש כל אחת במהלך השנה. המשמעות היא למעשה חיסול רעיית הצאן ופגיעה קשה באפשרות לעבד את האדמה באופן רציף באזור.

בעקבות המצב החדש, בג"ץ הורה על מחיקת העתירות המקוריות מבלי להכריע בעניין. בינואר השנה הוגשו העתירות המחודשות בשמם של 108 תושבי הכפרים המיועדים להריסה, ובג"ץ הוציא צו ביניים ארעי המורה למדינה להימנע מפינויים עד לקבלת החלטה בעתירות. 6 ימים בלבד לאחר מכן, בסמיכות חשודה להוצאת הצו, החל הצבא להתאמן בשדות ובשטחי מרעה של תושבי האזור, תוך ירי בקרבתם. קשה להימנע מהמחשבה שצה"ל אותת לתושבים: ימיכם ספורים, צו הביניים של בג"ץ לא יגן עליכם.

תזכורת: מי שגירש 700 מתושבי הכפרים בדרום הר חברון בנובמבר 1999 היה ראש הממשלה ושר הביטחון, אהוד ברק. מי שהחליט לגרש עוד אלף מהם ביולי 2012 היה שוב שר הביטחון אהוד ברק. למי ששכח, ברק נבחר ליו"ר מפלגת העבודה. פרוייקט הטיהור האתני של שטח אש 918, אם כן, הוא פרוייקט-המחמד של מפלגת העבודה, שכנראה מביטה כעת בעיניים כלות כיצד גורפת ממשלת הימין את תהילת הגירוש.

לעתירה בינואר צורפה חוות דעת של שלושה מומחים למשפט בינלאומי. חוות הדעת קובעת כי העברת אוכלוסיה מוגנת בשטח כבוש אסורה באופן מוחלט (סעיף 49 לאמנת ז'נבה הרביעית, המוכרת כמשפט מנהגי גם בישראל):"האיסור הוא מוחלט ללא חריגים והוא אינו מותנה בתושבות קבע של התושבים במקום". הנקודה הזאת קריטית להמשך. החוק מתיר רק פינוי זמני של אוכלוסיה מוגנת, וזאת או לשם הגנה על בטחונה או לצורך צבאי דחוף, ומטיל על הריבון את האחריות להשבת האוכלוסיה לביתה עם הסתיימות הצורך. חוות הדעת מזהירה כי פינוי התושבים הפלסטיניים משטח אש 918 יהווה עילה מוצדקת לפנייה לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג.

וביולי 2013, לפני שבועיים, ניתנה סוף סוף תשובת המדינה בעתירות המחודשות, אותה תשובה שבה פתחנו את הרשימה. משלל התרגילים והתעלולים המשפטיים ששלפה המדינה מן הכיס, אני רוצה להתמקד כעת בטענה המרכזית, שלפיה תושבי הכפרים בשטח אש 918 הם "תושבים עונתיים" בלבד ואינם יכולים להיחשב תושבי קבע.

תאמרו: למה בכלל להתמודד עם הטענות המופרכות של המדינה? הרי המטרה הסופית שלה ידועה מראש, מה כל ההתפלשות הזאת בפרטים המייגעים של הדיון המשפטי? ובכן, הפרטים חשובים בשני הבטים. בהבט המשפטי הטהור הם חשובים כי עליהם נשענת העתירה וכל עוד קיים סיכוי, דל ככל שיהיה, לעצור את האסון הזה באמצעות התערבות נדירה של בג"ץ, אין לזלזל בו. שמאלני-כורסא שכבר "ראו את הכל" ומזלזלים בכל מה שהוא פחות מהפיכה טוטאלית, מעולם, כנראה, לא עמדו לאבד את קורת גגם; על כן אין להם זכות להמעיט בערכה של פעולה שעשויה להציל אחרים מגורל כזה.

אבל יש גם חשיבות ציבורית ופוליטית לחשיפת פרטי הדיון המשפטי, ובאופן מיוחד הצהרות המדינה מול עתירות התושבים. רק כך יכול האזרח לעמוד על עומק ההסתרה והטכסיסנות שנוקט השלטון שלו, שנבחר על ידו ומשתמש בכספי המיסים שלו, כדי לגרש מעל אדמתם מאות פלסטינים שאין בליבם שום כוונת זדון וכל מבוקשם הוא להמשיך לחיות על האדמה שממנה הם ואבות אבותיהם הוציאו את לחמם.

בשורות הבאות ננבור בשיח השקרי והמיתמם הזה של השלטון; אני מציע לקורא/ת לעצור מפעם לפעם ולשאול את עצמו/ה מה אומר השיח הזה על מערכת המשפט הישראלית; מה אומרת העובדה שניתן לשרבט הבלים מופרכים כאלה, בשיא הרצינות וכובד הראש, הן בפרקליטות המדינה והן בדיונים בבג"ץ, על עומק ההשחתה שפשתה בחוגי השלטון הישראלי, על מנטליות האפרטהייד כטבע שני שאין מהרהרים עוד אחריה.

האומנם לא תושבי קבע?

נזכיר מיד שהשאלה הזאת לא רלבנטית. העברת אוכלוסיה בשטח כבוש (בתוכו או מחוצה לו) אסורה בלי קשר לשאלה מהו מקום מושבה הקבוע. לשון החוק קובעת בפשטות "בית" ואיננה מגבילה אותו למגורי קבע (קטגוריה בעלת חשיבות בנסיבות אחרות). אבל כיוון שהדיון המשפטי עדיין לא הסתיים, אין לדעת אם בית המשפט יאמץ את ההשקפה הזאת או את עמדת המדינה. על סמך מה קובעת המדינה שלא מדובר בתושבי קבע?

1. המדינה טוענת שבספרו של יעקב חבקוק על מערות דרום הר חברון אין עדויות על מגורי קבע בשטח. אבל הציטוטים מתוך הספר מוכיחים ההפך. חבקוק מדבר על 100-200 משפחות שגרו בקביעות בשטח; הוא מדבר על כך שחלק מהח'ירבאות ששימשו למגורים זמניים לתושבי יטא הפכו במרוצת הזמן ליישובי קבע בעלי אוכלוסיה "המונה מאות אנשים". בשנת 2000 כתב פרופ' גדעון קרסל, מדריכו של יעקב חבקוק, לאגודה לזכויות האזרח את הדברים הבאים:

"המערות שהיו תחילה משכן עונתי לחלק מהמשפחות שרעו עדרים בקרבתן בחורף, אוכלסו במרוצת השנים על-ידי כמה מאותן משפחות, באופן קבוע. כלומר, גם אם למשפחות המורחבות של תושבי המערות הנ"ל יש קרובי משפחה הגרים בבתים בכפרים הסמוכים למערות, אין משמע כי גם להן זכות שימוש בבתים שבכפרים הנ"ל. ראוי אפוא להכיר, כי המערות הן בתיהם ומרכז חייהם ולאפשר שובם לשכון בהן."

2. המדינה טוענת שכתובתם במרשם האוכלוסין של תושבי הכפרים היא יטא. זה טיעון שבלולי מופלא: כמובן שכתובתם היא יטא ולא מופקרא או ג'ינבה או כל אחד מ-12 הכפרים שבשטח האש, כי כל אלה אינם מוכרים ואינם חוקיים להשקפת המדינה. הכתובת היחידה שניתן לרשום למי שנולד במערות דרום הר חברון היא כתובת של יישוב מוכר. בכל מקרה, כתובת רשמית איננה מבחן סופי למגורי קבע, כפי שהמשפט הישראלי אומנם מכיר.

3. המדינה טוענת שהעותרים שוהים בשטח האש רק בעונות הגשם והאביב, לצורך זריעת שדות ורעיית צאן. באיזו תקופה מדובר? על פי ספרו של יעקב חבקוק שהמדינה מצטטת (סעיף 14), מדובר בחודשים אוקטובר-נובמבר, עם הגשם הראשון, ועד שלהי אפריל וראשית מאי. בתשובת המדינה לעתירות המקוריות ב-1999 הצהירה המדינה עצמה כי קיימת נוכחות באזור מחודשים נובמבר-דצמבר ועד למאי-יוני (סעיף 65). מה שהמדינה מכנה, אם כן, "חודשים ספורים בכל שנה", מתמתח על לפחות 6-7 חודשים מדי שנה. מה הופך את מחצית השנה שביטא ל"מגורי קבע" ואת מחצית השנה (או יותר) שבמערות ל"מגורים עונתיים"?  גם לשיטתה של המדינה, משך שהותם של התושבים באזור איננו בגדר "חודשים ספורים".

4. המדינה טוענת שבבעלות חלק מן העותרים בתים ביטא ועל כן הם אינם יכולים להיות תושבי קבע בכפרים. על כך צריך להשיב שגם בבעלותו של ראש הממשלה נתניהו בית פרטי בקיסריה ולכן הוא אינו יכול להיחשב תושב קבע בביתו שבירושלים (אף כי הוא מגיע לקיסריה רק בחלק מסופי השבוע). המדינה מגדילה לעשות (סעיף 86) ומנפנפת מול בית המשפט בצילום הבית ביטא של אביו של אחד העותרים, כדי להוכיח שהעותר עצמו תושב קבע של יטא. מדהים. פעם גם צילמו אותי ליד הבית של סבתא שלי בחדרה, אבל איכשהו הצלחתי מאז להשתמט מתשלום הארנונה עליו.

5. המדינה טוענת כי ח'ירבות מרכז וג'ינבה שוכנות בתוך אתרים ארכיאולוגים מוכרזים, ועל כן "ודאי שלא היו בהן מגורי קבע כדין בתקופה הנדונה" (סעיף 32). כלומר, אם זה לא חוקי, זה לא קיים. תפיסה כזאת יכולה להוביל למהפך מרענן ביחס לעשרות המאחזים הלא חוקיים בשטחי הגדה המערבית: לא חוקיים – לא קיימים.

6. המדינה טוענת שעד לשנת 1993 התקיימו בשטח אש 918 אימונים של חיל האוויר (סעיף 36): "מובן מאליו, שהעובדה שבשטח האש התקיימו אימוני תקיפה מהאוויר מלמדת שלא היו אז מגורים קבועים במקום". עוד WTF לרשימה. כדי לגרש את התושבים משטח האש, טוענים שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות; כדי להוכיח שהם מעולם לא התגוררו שם בקביעות, מציגים כראייה את העובדה ש… מדובר בשטח אש. אם יש במעגל הלוגי הזאת עובדה אחת ראויה לציון, היא שצה"ל מתאמן בשטחי מחייה של פלסטינים. זה לא חדש, כלי הרכב הצבאיים שרומסים גידולים חקלאיים והירי סמוך או ממש בתוך הכפרים משרתים את אותה מטרה בדיוק שמשרתים ההליכים המשפטיים: הברחה וגירוש.

7. המדינה טוענת שמבחן תושבות הקבע חל רק על מי שהתגורר באיזור קודם להכרזתו כשטח אש ב-1980. זאת בשעה שהמדינה עצמה גררה רגליים ונמנעה במשך 13 שנים להשיב לעתירות הראשונות, ולאחר שנים ארוכות שבהן לא נעשה כל שימוש צבאי בשטח. בפועל, המדינה מודה שהגירוש ב-1999 לא הבחין בין תושבי קבע לתושבי ארעי. מבחינת המדינה, הזמן עצר מלכת: גם אם כיום יש בשטח האש פלסטינים שיושבים בו קבע במשך 33 השנים האחרונות, יש לפנות אותם משום שלפני כן לא היה אף תושב קבע באזור. האבסורד גלוי לעין: אנחנו נדרשים להאמין שעצם הכרזת שטח האש עודדה וזירזה מאות פלסטינים להתיישב בו באופן קבוע. נזכיר: מדובר בתושבי מערות עניים מרודים, לא בכוח 17 של הפת"ח.

8. המדינה מתעלמת במופגן מכך שבהווה מרבית תושבי הכפרים המיועדים לגירוש הם תושבי קבע. למען הסר ספק, הנה תיעוד מן השנים האחרונות של תקריות שאירעו בחודשי הקיץ, יוני-אוגוסט, שבהם – לפי גרסת המדינה – נוטשים התושבים את האזור וחוזרים לבתי הקבע שלהם ביטא:

יולי 2009: מתנחלים מאביגיל תקפו שני רועי צאן מח'ירבת שועב אל-בוטום, זרקו עליהם אבנים והרגו כבשה אחת.

יולי 2011: כ-30 מתנחלים מסוסיא ומצפה יאיר תקפו שלושה רועי צאן מג'ינבה וגנבו מהם מצלמות וטלפונים ניידים.

יולי 2012: נרשמו כ-10 תקיפות של מתנחלים נגד רועי צאן וילדים פלסטינים ומתנדבים בינלאומיים בשטח אש 918.

אוגוסט 2012: שני מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו בתער ומקלות רועה צאן בן 67 מביר אל עיד. הכפר ביר אל עיד ננטש בהדרגה על ידי תושביו בשל התנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים.

יולי 2013: מתנחלים רעולי פנים ממצפה יאיר תקפו רועה צאן מח'ירבת אל-מרכז והיכו אותו באבן בראשו. התיק נסגר בעילת "עבריין לא נודע".

עכשיו המדינה זוקפת גבות תמהות. מה בכלל עושים רועי הצאן האלה בשטח אש 918 בחודשי הקיץ הלוהטים? הם הלא "תושבי קבע" של יטא, שנמצאים בכפרים רק בחודשי החורף והאביב! אהה, המדינה נדה בראשה בתוכחה, הם בוודאי מתגנבים לשם דווקא בחודשי הקיץ; הם בוודאי חוטפים מכות ממתנחלים דווקא בחודשי הקיץ; הם יעשו כל דבר, המנוולים האלה, דווקא בחודשי הקיץ – כדי להוכיח שהם תושבי קבע באזור. אין גבול לנכלוליות הפלסטינית.

התכנית המדינית מאחורי שטח אש 918

הנה כי כן, שמונה תעלולים משפטיים, שמונה יריקות בפרצופו של השכל הישר והמוסר הבסיסי, שמטרתן הבלתי מוצהרת אחת היא; שמונה דרכים לאיית "טרנספר". משקרס מגדל הקלפים המשפטי ונחשפה הכוונה המדינית מאחוריו, אפשר לשאול שאלות לגבי ההקשר הפוליטי הרחב יותר של המהלך הנוכחי.

נחזור לחוות מעון. המאחז הזה הוקם ביוני 1997, בתוך שטח האש שמתנהלים בו "אימונים אינטנסיביים". שנתיים וחצי לקח לשלטונות לפנות את החווה (ונזכיר – הפינוי לא הושלם מעולם, החווה קיימת וממשיכה לפרוע בשכניה). ב-10 לנובמבר 1999 היא פונתה, בעקבות הסכם בין שר הביטחון אהוד ברק ומועצת יש"ע. 6 ימים בלבד לאחר מכן, ב-16 לנובמבר, יצא לדרך מבצע הגירוש של 700 תושבי כפרים פלסטיניים בשטח האש. זאת לאחר שהצבא "סבל" את נוכחותם שם במשך קרוב ל-20 שנה. צירוף מקרים?

עיתון "הארץ" פירסם, ב-18 לנובמבר 1999, שפינוי חוות מעון נכרך יחד עם גירוש הפלסטינים בסיכום של ברק עם מועצת יש"ע (דו"ח "בצלם", "כבשת הרש", 2000, עמ' 9). הגיון האפרטהייד הישראלי גזר גזירה שווה בין כמה מתנחלים אלימים שפלשו לאזור שנתיים וחצי לפני כן, תוך הפרת החוק הישראלי והבינלאומי, ובין 700 פלסטינים שמשפחותיהם ישבו באזור מן המאה ה-19. ה"סימטריה" הזאת איפשרה למבצע הגירוש, שהמתין במגירות מאז 1980, לצאת אל הפועל.

הסיפור הזה מציג את פורעי המאחזים בתור מה שהם – שלוחי השלטון, מדעת או שלא מדעת. בעוד שהפורעים מוכרים לעצמם ולתקשורת דימוי אנרכיסטי של מי שכופרים בלגיטימיות השלטון הישראלי, בפועל נוכחותם בשטח היא אחד ממנופי הלחץ האפקטיביים ביותר שמפעיל השלטון על האוכלוסיה הפלסטינית. ב"עסקת מעון" הקריבה מועצת יש"ע (לטווח קצר בלבד) כמה קרוואנים וקיבלה בתמורה אלפי דונמים נקיים מפלסטינים. תמונות הפינוי האלים של חוות מעון ששטפו את התקשורת טשטשו את העובדה הבסיסית הזאת – הן החייל והן המתנחל שהוא גורר בכוח על הארץ בעצם צועדים יחדיו על גופם של פלאחים פלסטיניים.

דו"ח "בצלם" מוסר עוד פרטים על ההקשר המדיני של הכרזת שטח אש 918. בפברואר 2000 פורסם כי "מערכת הביטחון ממליצה להותיר בריבונות ישראלית: […] הגוש המזרחי של יישובי הר חברון (סוסיה, מעון, כרמל, עם חיבור דרומה לכיוון בקעת ערד)." זהו האזור שהוכרז שטח אש 918. באותו חודש נפגשה משלחת סופרים (דוד גרוסמן, דליה רביקוביץ', ס. יזהר וחיים גורי) עם אלוף פיקוד המרכז, משה יעלון, למחות על גירוש הפלסטינים (המחשבה על יעלון ורביקוביץ' באותו חדר מעוררת בי חלחלה). יעלון אמר להם כי ישראל נמצאת כרגע לפני הסדר הקבע ולפני השרטוט של קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור ישאר בשטחה. הרי לכם גילוי לב נדיר (שמאז לא חזר על עצמו, למרבה הצער): לא צורכי אימונים ולא בטיח; תאוות התפשטות, זה הכל. 13 שנים מאוחר יותר, אותו יעלון יהיה שר ביטחון שעומד לסגור את מה שהשאיר פתוח אז, בגירוש שני, מסיבי יותר, של תושבי האזור.

כוונות הסיפוח האלה קיבלו ביטוי מפורש בתוואי הגדר בדרום הגדה המערבית, שאושר באוקטובר 2003. על פי התוואי המקורי, הורחקה הגדר בין 5-8 ק"מ צפונית לקו הירוק (העובר ממערב למזרח), לאורך כביש 317, וכך סופחו לישראל 170 אלף דונם. שטח אש 918 היה כלול כולו באזור המסופח, מדרום לתוואי הגדר. בפברואר 2005, בעקבות בג"ץ בית-סוריכ, תוקן התוואי כך שרובו הוצמד לקו הירוק, עם כמה חריגות להכללת התנחלויות אשכולות, סנסנה ומצדות יהודה. אבל המדינה לא ויתרה, והקימה מעקה בטון בגובה 82 ס"מ לאורך 41 ק"מ של כביש 317, כמו לשחזר את תוואי הגדר המקורי שנפסל; החציצה הזאת ניתקה בפועל את תושבי הכפרים בשטח האש מעיירת האם יטא. גם התעלול הזה נפל בבג"ץ, וגדר הבטון פורקה לבסוף באוגוסט 2007. הסקירה הקצרה הזאת מלמדת עד כמה חשוב למדינה להמשיך לשלוט באזור שמדרום-מזרח ליטא ולרוקנו מאוכלוסיה פלסטינית.

"פסיכוזת הטריז" משני עברי הקו הירוק

ההתעקשות ארוכת השנים הזאת של מדינת ישראל לגרש את כל תושבי דרום הר חברון ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שמדובר באחד האזורים הרגישים בגדה המערבית, עם ניראות גבוהה בארץ ובעולם. כמעט כל ארגוני זכויות האדם הישראליים פועלים במקום באינטנסיביות ואף מעורבים בהגשת עתירות בשם התושבים; מתנדבים בינלאומיים שוהים באופן קבוע באזור; סופרים ומשפטנים נרתמים למען המאבק, והאיחוד האירופי גם הוא מתנגד לתכנית הגירוש. מערות דרום הר חברון נמצאות כבר יותר מעשור תחת העדשה (אף כי הן בגדר שמועה רחוקה עבור ישראלים רבים), ובכל זאת – ממשלות ישראל לא מרפות. ממשלה יוצאת וממשלה באה, עתירה יוצאת ובאה, הצבא הורס והתושבים חוזרים – וחרב הגירוש עדיין מתנפנפת. עוד שבועיים, ב-2 לספטמבר, יתקיים דיון ראשון בבג"ץ על העתירות ועל תשובת המדינה שנפרשה כאן בהרחבה. דיון ראשון במהות העניין, אחרי 16 שנים של סחבת.

מהתעקשות המדינה על מעשה כה אכזרי, שהשלכותיו האנושיות חמורות כל כך, ותוצאותיו המדיניות ידרדרו באופן ניכר את יחסי החוץ של ישראל עם אירופה, אני למד שני דברים. אחד, ששטח אש 918 חיוני מאד בתפיסת ההתנחלות הישראלית (נזכיר כי הנימוק הצבאי – "צורכי אימונים" – משמש כאן מסך עשן). שתיים, שאין מקום לשאננות. מי שמשליך את יהבו על שיקול דעתם של הקברניטים, שברגע האחרון יסוגו בהם לנוכח המחיר המדיני הכבד של הגירוש, עלול להתבדות. כבר אמרנו בעבר, במצבים דומים: את זה הם לא יעזו לעשות, על זה העולם לא ישתוק. הם העזו, והעולם המהם קצת, ושתק.

תפיסת ההתנחלות הישראלית נותרה כשהיתה: הפרד (בין טריטוריות פלסטיניות) וגזול (כמה שיותר טריטוריה ליהודים). כך בא לעולם שטח C  וכך גם נראית מפת "המדינה הפלסטינית" – אוסף מנותק של קרעי קרקע.

שטח אש 918 נפרש מצפון לקו הירוק. מצפון-מערב לו – רצועת ההתנחלויות והמאחזים שמכתרת את יטא (מעון, כרמל, סוסיא, אביגיל, מצפה יאיר, מצדות יהודה) ומבתרת אותה מחברון. מדרום לו – בקעת ערד. בבקעה מתגוררים כ-8,000 בדואים. בכל דרום הר חברון מתגוררים יותר מ-4,000 פלסטינים. שטח האש תקוע בתווך ביניהם.

מתחילים להבין? לפנינו מימוש נוסף של "דוקטרינת הטריז", וליתר דיוק, "פסיכוזת הטריז", לפיה אסור להניח לערבים, ובמיוחד לא לבדואים, ליצור "רצף טריטוריאלי" שמכיל יותר מ-10,000 נפש, כי אז הם עלולים… אהממ… להקים אוטונומיה מיליטנטית חמושה ולכבוש את כל ארץ ישראל מידי היהודים. הרפלכס הציוני הזה, למיטב הבנתי, עומד מאחורי ההתעקשות של ממשלות ישראל לנקות את שטח אש 918 מערבים. ושימו לב שפסיכוזת הטריז איננה מכירה בקו הירוק או בכל הבדל שהוא באוכלוסיה הערבית: מבחינתה, כל הבדואים במרחב שמערד ועד חברון הם ישות עוינת אחת (לא משנה שמדובר בשבטים נפרדים בעלי הסטוריה מאד שונה), שיש לבתר ולקצץ ולדלל ולגרש.

חיזוק לפרשנות הזאת נמצא במה שמתרחש בדיוק מדרום לשטח אש 918 (ולקו הירוק), באזור בקעת ערד. שם הולכת ונרקמת המפלצת התכנונית הידועה בשם "תכנית מבואות ערד" (עליה כתבתי כבר בפוסט על אום אלחיראן), שבמסגרתה יקומו 10 יישובים קהילתיים בכל האזור שבין קו ערד-צומת שוקת בדרום ועד הקו הירוק בצפון. התכנית הזאת נתקלה בהתנגדות עזה של כל גורמי התכנון בארץ. דו"ח של מחקר המרכז והמידע של הכנסת גילה כי כבר כעת מתוכננות ביישובי הנגב הקיימים יותר מ-30 אלף דירות (מתוכן יותר משליש צמודות קרקע), כך שאין כל מחסור בדיור באזור. למעשה, הקמת יחידת דיור ביישוב חדש עולה פי 3 מהקמתה ביישוב קיים. תחשיב של המשרד להגנת הסביבה העלה כי דחיית הקמתם של היישובים החדשים תחסוך כמיליארד וחצי ש"ח, כסף שאפשר יהיה להשקיע בהסדרת היישובים הבדואים וחיזוק היישובים הקיימים. הדו"ח ממשיך לפרט שורה ארוכה של התנגדויות לתכנית – של מבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, החברה להגנת הטבע וראשי מועצות מקומיות בנגב – ומצביע על כך שלא התקיים שום דיון רציני באלטרנטיבות להקמת היישובים החדשים. גם תושבי ערד והדרום בעצמם מבינים שמישהו מנסה לקדם אג'נדה פוליטית על חשבונם.

אם שטח אש 918 הוא טריז, תכנית "מבואות ערד" היא מגה-טריז. בעתירה שהוגשה לפני שנה לבג"ץ נחשף כי התכנית תביא לפינויים של 5 יישובים בדואים (עתיר אום אלחיראן, תל ערד, אל-חומרה, סעוורה, אל-באט) שבהם מתגוררים כ-8,000 איש; התכנית הממשלתית מנפנפת אותם כ"פזורה בדואית דלילה". לא מיותר להזכיר שתושבי אום אלחיראן ותל ערד הוזזו למיקומם הנוכחי בשנות ה-50' לטובת הקמת יישובים יהודיים; עכשיו הם שוב מפריעים ליהודים. הוגי תכנית "מבואות ערד" אפילו לא טרחו להסוות את העילה הטרנספריסטית שמאחוריה. מנכ"ל החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית, ירון בן עזרא, הסביר: "מטרת התוכנית היא לתפוס את יתרת השטח האחרונה ובכך למנוע המשך פלישת הבדואים לאדמות הלאום שנותרו, ולמנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד, בואכה דימונה וירוחם וכל המרחב הכלוא ביניהם לבין באר שבע".

"למנוע יצירת רצף בדואי או ערבי מכיוון דרום הר חברון לכיוון ערד".  שימו לב למחיקת הקו הירוק. כך גם מתבטא סגן ראש ערד: "הרצף הטריטוריאלי בין באר שבע לים המלח יישמר". שטח אש 918, אם כן, הוא לאוכלוסית דרום הר חברון מה שתכנית "מבואות ערד" היא לאוכלוסית בקעת ערד: בעיטה החוצה. ההבדל בין הכלים התכנוניים – הכרזת שטח אש לעומת תכנית מתאר – הוא טפל לחלוטין, בהינתן המטרה המשותפת. לוקח זמן לראות ולהבין את זה, כי הורגלנו במשך שנים לחשוב על המרחב הגיאוגרפי של הארץ כחצוי לשני חלקים נפרדים לחלוטין, לאורך הקו הירוק. עד כדי כך הורגלנו, שקשה אפילו למצוא מפה שמציגה את כל המידע הרלבנטי ביחידה גיאוגרפית אחת – היישובים היהודים והערביים ושטחי האש משני עברי הקו הירוק. הפרגמנטציה התודעתית הזאת, כמובן, משרתת יפה את השלטון, כיוון שהיא מנציחה את פער הידע לטובתו. אזרחים שאופק ראייתם חסום, שרואים לכל היותר רק חלק מן התמונה, הם אזרחים סבילים יותר, נוחים ללישה.

אם התמונה הזאת נכונה, הרי שהשערתו של ארז צפדיה, לפיה ישראל מכינה יישובים במבואות ערד לקליטת המתנחלים שיפונו מדרום הר חברון, היא בגדר משאלת-לב נאיבית. מקרה גוש קטיף לא יחזור על עצמו; מי שמגורשים (ולא מפונים), מי שמקום מושבם ידוע אבל המקום אליו ייאלצו לנדוד אינו ידוע – הם ערבים בלבד.

לסיום, נקודה למחשבה: מי שהגיש את תכנית "מבואות ערד" לאישור הממשלה ב-2011 היה השר לעניינים אסטרטגיים, הוא-הוא אלוף פיקוד המרכז בשנת 2000, שהצהיר על הכוונה לספח את שטח אש 918 לישראל, הוא-הוא שר הביטחון ב-2013, שדוחף קדימה את תכנית הגירוש של כ-1,000 מתושבי דרום הר חברון: משה יעלון. הכל מתחבר.

* **

עניין אחר: השבוע יורטה הצעת החוק לקבורת הדיור הציבורי בישראל, הודות להתנגדותה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס, שסחפה אחריה את סיעת ישראל ביתנו, וזכתה לשיתוף פעולה מפתיע (רב הנסתר על הגלוי) של שרת המשפטים, ציפי לבני. זה לא קורה לי כל יום – להשתתף במאבק ציבורי שמוכתר בהצלחה. התשואות מגיעות לצוות הדיור הציבורי, שפעילותו הנמרצת מאחורי ולפני הקלעים אחראית להישג הזה, וראויה לשמש מודל לשאר הארגונים במחאה החברתית.

בחודש שעבר פירסם "המוקד להגנת הפרט" את "משטר ההיתרים", דו"ח מדהים בגילוים וברמת הפרטנות שלו על היקום המקביל שיצרה ישראל ב"מרחב התפר". עיקר המידע בדו"ח נאסף מדו"חות של האו"ם (המשרד לתיאום עניינים הומניטריים, OCHA) ומתשובות המדינה ל-76 עתירות לבג"ץ שהגיש המוקד סביב משטר ההיתרים במרוצת השנים. כצפוי, עבר הדו"ח באפס כיסוי תקשורתי.

25 התחנות הבאות במסע אל ארץ ההיתרים נלקחו מתוך הדו"ח הזה. תחנות ההתרעננות שפזורות ביניהן לקוחות ממקורות שיצוינו בשמם.

* * *

1. "מרחב התפר" – שטחי הגדה המערבית שסופחו דה-פקטו לישראל על ידי חומת ההפרדה. כיום חיים 7,500 פלסטינים במרחב התפר, כלואים בין החומה לקו הירוק. עם השלמת החומה, יגיע מספרם ל-30,000. מרחב התפר הכולל יפקיע 9.4% משטחי הגדה.

2. למעלה ממחצית האדמות במרחב התפר הן קרקעות פלסטיניות פרטיות שהופקעו מתושבים המתגוררים ממזרח לחומה.

3. כדי להיכנס למרחב התפר, הפלסטינים נזקקים להוציא היתרים מיוחדים. יתירה מזאת, גם תושבי הקבע של הכפרים במרחב התפר צריכים להוציא היתר שמאשר להם להמשיך לחיות על אדמתם מימים ימימה. בניגוד לעקרון המשפטי שקובע כי אדם זכאי להימצא בכל מקום בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על הרשות, במרחב התפר המצב הפוך: אף אדם אינו זכאי להימצא בארצו למעט בנסיבות חריגות שעול הצדקתן נופל על האדם עצמו.

4. תיקון: על הפלסטיני, לא על האדם. משטר ההיתרים במרחב התפר מונהג על בסיס אתני. ישראלים ותיירים יכולים לנוע בחופשיות מתוך ואל תוך האזור.

* * *

"מדינת ישראל רואה במשטר ההיתרים משטר של פריבלגיות… בניגוד למשטר של זכויות, שכאמור מחייב את המדינה להימנע מפגיעה בזכויות של הפרט ואף לפעול למען הגשמתן, במשטר של פריבלגיות הריבון יכול להעניק שירות לאוכלוסיות מסוימות (או למנוע אותו מהן) במסגרת החלטה מינהלית כפררוגטיבה של המדינה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, יעל ברדה, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 89).

* * *

5. "הנסיבות החריגות" שמתירות שהות במרחב התפר מחולקות ל-13 קטגוריות, שמייצרות 13 סוגי היתרים: תעודת תושב קבע, היתר חקלאי קבוע, היתר חקלאי זמני, היתר מסחר, היתר תעסוקה, היתר צרכים אישיים, היתר עובד הוראה, היתר עובד ארגון בינלאומי, היתר עובד הרשות הפלסטינית, היתר עובד תשתית, היתר צוות רפואה, היתר תלמיד והיתר קטין.

6. המלים "תושב קבע" ו"חקלאי קבוע" מטעות: כל ההיתרים במרחב התפר זמניים. רובם ניתנים ל-3 חודשים וההיתר הממושך ביותר ניתן לשנתיים. כפלסטיני, מצבך במרחב התפר תמיד זמני, גם אם שם נולדת או עבדת כל חייך. בנוסף, פקידי המנהל בולשים אחריך ועלולים להכניסך לרשימת "חשד לאיבוד זיקה למרחב התפר" – שם קוד לרשימת טרנספר המשמשת לשלילת תעודות תושב.

7. אין לעשות שימוש בהיתר שהוצא לצורך אחד למטרות צורך אחר. מי שקיבל היתר לעבודה חקלאית במרחב התפר איננו יכול להשתמש בו כדי להגיע לאירוע משפחתי; עליו להוציא "היתר צרכים אישיים" מיוחד. מי שקיבל היתר כ"עובד תשתית" אינו יכול להשתמש בו כדי לעסוק במסחר; וכן הלאה והלאה. יתירה מזאת, הצבא אינו מטפל ביותר מבקשה אחת של תושב פלסטיני בכל זמן נתון. כך יוצא שבמרחב התפר אין אפשרות אמיתית לקיים חיים אורגניים, רב-ממדיים, אלא לכל היותר לפרוש אותם לשרשרת של אירועים מנותקים בזמן.

* * *

"מנקודת המבט של המודל הקולוניאלי, האיחוד בין המנגנון הבטחוני לבין המנגנון האזרחי רצוי דווקא, שכן הוא מאפשר גמישות מינהלית וייצור חריגים על בסיסי יומיומי בשל מצבי החירום הבטחוניים, עד שגם השיקולים האזרחיים עוברים למתכונת של תגובה לחירום." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 90).

* * *

8. הצבא אינו מוציא היתר חקלאי לבעלים משותפים על חלקות קרקע. הראשון יקבל היתר, השאר יסורבו. הדרך היחידה שלהם להיכנס לאדמתם היא לבקש היתר תעסוקה, כ"פועלים זמניים" שמועסקים על ידי הבעלים הראשון. לשם כך עליהם להציג חוזה העסקה. הפלסטינים נאלצים לחתום על חוזי העסקה עם הוריהם, ילדיהם ואחיהם.

9. מספר הפלסטינים המחזיק בהיתרים יורד בהדרגה, בעוד שמספר ההיתרים נותר ברמה אחידה. הסיבה היא שתוקפם של ההיתרים הולך ומתקצר; מ-2007 ועד 2010 ירד שיעור ההיתרים שניתנו לשנתיים מ-23% ל-7% מכלל ההיתרים.

* * *

"המאפיין של הגמישות הניהולית במשטר ההיתרים היא שדווקא בזבוז המשאבים והחיכוך המינהלי התדיר הכרוך במתן היתרים לעבודה בישראל מביאים לשתי תוצאות רצויות למערכת הממשלתית: יצירת תלות של האוכלוסיה במערכת האדמניסטרטיבית כדי לכונן ולשמר מרחב של שליטה ופיקוח; ומניעת כניסתם של פלסטינים מהגדה לישראל." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 88).

* * *

10. כתוצאה מתוקפם הקצר של ההיתרים, הקושי לחדשם בזמן, והעיכובים שנגרמים במחסומים הישראליים, האדמות החקלאיות במרחב התפר אינן מעובדות באופן סדיר. חממות פורקו, גידולים כמו עצי הדר ושקדים נזנחו, ונותרו בעיקר עצי זית, שההכנסה מהם נמוכה יותר. עקב הקשיים להגיע לחלקות ירד גם יבול עצי הזית ב-60% לעומת היבול מצידה המזרחי של הגדר. בקצרה, משטר ההיתרים הפך את מרחב התפר לאזור התרוששות כלכלית.

11. להלן מעגל חייו ומותו של "היתר": הגשת בקשה בלשכת התיאום והקישור הפלסטינית –> העברה למת"ק (מנהלת התיאום והקישור) הישראלי –> מתן היתר, דחייה פרוצדוראלית על הסף או סירוב –> במקרה של סירוב, הגשת ערר למת"ק הישראלי –> זימון לוועדת שימוע –> מתן היתר או סירוב –> במקרה של סירוב, עתירה לבג"ץ.

12. כל שלב בשרשרת מועד לפורענות. פעמים רבות מוגשת אותה הבקשה שוב ושוב, כי המת"ק הישראלי טוען ש"לא הועברה בקשה". זמן העיכוב בין לשכת התיאום והקישור הפלסטינית (הפועלת כמתווכת בלבד) לבין המת"ק הישראלי אינו ידוע. לתושב הפלסטיני אין כל דרך לדעת איפה עומד הטיפול בבקשתו, האם היא בכלל הגיעה ליעדה או לא, האם חסרים מסמכים וכו'. לא פעם הבקשה מסורבת מבלי שנמסרת הודעה למבקש. העיכוב הזה גורלי, שכן מי שאינו מגיש ערר בתקופה קצובה לאחר הסירוב חייב להמתין עוד חצי שנה עד להגשת ערר מחודש. גם הגשת הערר כרוכה בסיכון: הצבא אינו מנפיק אישור כתוב שהערר הוגש ובכך מקשה על המערער להוכיח שאכן הוגש ערר. גם אם תזומן לוועדת שימוע בעקבות הערר, אין שום ערובה שהזימון יגיע בזמן; פלסטינים רבים לא הגיעו לשימוע פשוט כי לא קיבלו הודעה. כמובן שמי שלא מגיע לשימוע, כמוהו כמי שלא הגיש ערר: הסירוב מוארך אוטומטית לחצי שנה.

* * *

בטירה פועל הטלפון היטב, אין ספק; אומרים שמטלפנים שם בלי הרף, והדבר מזרז, כמובן, את העבודה. טילפון בלתי פוסק זה נשמע כאן בטלפונים המקומיים כקול איוושה וזימרה, ודאי גם אתה שמעת. והנה איוושה וזימרה זו היא הדבר היחידי הנכון והמהימן שמוסרים לנו הטלפונים המקומיים, כל השאר שקר וכזב. אין קיים קשר טלפוני מסוים עם הטירה, אין מרכזיה שתעביר את שיחותינו; שעה שמטלפנים מכאן לטירה, מצלצלים שם כל הטלפונים במחלקות התחתונות, או יותר נכון, היו מצלצלים, אילולא היו מנגנוני הצלצול – וזאת אני יודע בוודאות – מנותקים שם כמעט כולם. אלא שמדי פעם מרגיש איזה פקיד מיוגע בצורך להתבדר קצת, בייחוד בשעות הערב או הלילה, והוא מחבר את המנגנון; ואז מתקבלת כאן תשובה, אך תשובה שאינה אלא הלצה. ומה הפלא? על דעת מי יעלה שמותר לו לצלצל באיזה עניין של מה בכך, המטריד אותו אישית, בתוך כל העבודה החשובה, המתנהלת שם בלי הרף בדהרה מטורפת?" (הטירה, פרנץ קפקא, תירגם שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, 1972, עמ' 72).

* * *

13. כ-30% מבקשות ההיתרים אינן מאושרות. או שהצבא מכחיש שהבקשה הועברה, או שהמבקש, לטענת הצבא, לא "הוכיח צורך" להיכנס או לשהות במרחב התפר, או שקיים מידע בטחוני נגד המבקש. בכל המקרים – הסירוב אינו מנומק ואפילו אינו נמסר בכתב.

14. הצבא דורש ממבקשי ההיתרים להציג לו מסמכים שברובם נמצאים ממילא במאגרי הנתונים שלו (בעלות על קרקעות, תשלומי אגרות, וכו'). לעתים קרובות המסמך שנדרש נמצא במשרדי המנהל האזרחי. התושב הפלסטיני נאלץ להגיע למשרדים (תהליך שמגבלות התנועה – אותן מגבלות עצמן שההיתר המיוחל אמור להבקיע – מכבידות עליו מאד), לצלם את המסמך המבוקש, לקחת אותו אל לשכת התיאום והקישור הפלסטינית, רק כדי שזו תחזיר אותו למנהל האזרחי.

15. להלכה, אין צורך בכל המסמכים כדי לחדש היתר שכבר ניתן בעבר. בפועל, בקשה שמגיעה לידי הצבא לאחר שפג תוקפו של ההיתר הקודם מוגדרת "בקשה חדשה" ויש לצרף אליה את כל המסמכים.

16. דא עקא, במשך תקופה ארוכה סירב המת"ק הישראלי לקבל בקשות להיתרים לפני שפג תוקפו של ההיתר הקיים. כך נוצרו תקופות ביניים ממושכות בין היתר אחד למשנהו, שבמהלכן נמנעת כניסה למרחב התפר (שדות הוזנחו, אירועים משפחתיים נדחו). לפני שנתיים הסכים הצבא לקבל בקשות לחידוש היתרים שלושה שבועות לפני שפג תוקפם – פרק זמן קצר להחריד במונחי הביורקרטיה של המנהל, שאינו מאפשר רציפות בין היתר אחד למשנהו.

17. בעקבות עתירה לבג"ץ באפריל 2011, הצבא עידכן את הוראותיו וקבע שבקשות להיתר של מי שאינו מתגורר במרחב התפר יוכרעו בתוך 14 יום. בדיקה של 195 הבקשות שהוגשו במחצית הראשונה של 2012 העלתה שהצבא עמד בלוח הזמנים שהוא קבע לעצמו רק ב-7% מהן.

* * *

"וכאן אני מגיע לתכונה המיוחדת למנגנון הרשות שלנו. עם דייקנותו הוא מצטיין גם ברגישות קיצונית. לאחר שכבר שקלו באיזה עניין ימים רבים מאד ועדיין לא נסתיימו הדיונים, יש ובאיזה מקום שאין לחזותו מראש וגם אין לגלותו בדיעבד, מבריק פתאום כברק איזה הסדר, המביא את הפרשה לסיומה בדרך נאותה על-פי-רוב, אך שרירותית. למה הדבר דומה, כאילו מנגנון הרשות אינו יכול עוד לעמוד במתח, בהתגרות שמתגרה בו אותו עניין, הפעוט אולי כשלעצמו, במשך שנים רבות, והוא מגיע לכלל החלטה מעצמו, בלי עזרת הפקידים. למעשה, לא התחולל שום נס, כמובן, ואין ספק שפקיד פלוני העלה את ההסדר על הכתב, או הגיע לכלל החלטה שלא בכתב, אך מכל מקום אין לקבוע – לפחות מאצלנו, מכאן, ואפילו מן הלשכה הראשית – מיהו הפקיד שהכריע ומאילו טעמים הכריע כדרך שהכריע. רק משרדי הפיקוח בודקים וקובעים את הדבר כעבור ימים רבים; אך לנו לא יוודע הדבר לעולם, ובאותו שלב גם לא יהיה איש מעוניין בכך. כאמור, החלטות אלה הן נאותות על-פי-רוב, מה שמפריע כאן הוא רק זה, שמטבע הדברים שומעים על ההחלטות האלה באיחור, ובינתיים מוסיפים לדון בלהט בעניינים שכבר הוכרע בהם מזמן." (הטירה, עמ' 68).

* * *

18. כל הליכי בקשת ההיתר, הערר והשימוע נפרשים בחוברת בת 60 עמודים, "קבוצת פקודות קבע מרחב התפר" (קפ"ק). אף שהקפ"ק נועד לשימוש האוכלוסיה הפלסטינית, הוא כתוב בעברית ולא בערבית, ומנוסח בשפה משפטית לא נהירה.

19. במת"ק יושבים לא רק פקידי המנהל אלא גם אנשי שב"כ. פלסטינים המגיעים להגיע ערר מוצאים עצמם מופנים אל איש שב"כ שמפעיל עליהם לחץ להפוך למשת"פים. מי שמסרב יכול לצפות לכך שיקבל היתר רק אחרי חודשים ארוכים, אם בכלל. הדילמה הזאת מרחיקה פלסטינים רבים מעצם הניסיון לערער על החלטת סירוב: בשנים 2007-2010 זומנו פחות מ-3% ממסורבי ההיתרים לוועדות השימוע של הערר.

20. הגשת בקשה, סורבת, הגשת ערר, זומנת לוועדת שימוע – מה אז? לפעמים הוועדה מחליטה לקיים סיור שטח בקרקע לפני קבלת ההחלטה. עד שהסיור יתקיים יכולה לעבור חצי שנה – עוד חצי שנה של עיכוב במתן ההיתר. הקפ"ק קובע שבתקופה זו יש לספק למבקש היתר "זמני" (כאילו יש היתר מסוג אחר) לשלושה חודשים. בפועל, היתרים זמניים כאלה ניתנים לעתים רחוקות. גם כשהם ניתנים, הם כל כך זמניים שיש לחדשם בתכיפות. אם כך – בזמן ההמתנה להיתר ה"לא-זמני" (שממילא אורכו לא יעלה על 6 חודשים ברוב המכריע של המקרים) יש להתעסק בהוצאת היתרים קצרי-מועד ולחדשם שוב ושוב.

* * *

"כאשר לא ניתן לאתר את הריבון אין גם אפשרות לערער על הכרעותיו, להכיר את דפוסי החלטותיו ולהיערך על פיהן או להביא לשינוין. עם זאת, כיוון שמדובר במצב חירום תמידי, הכוח הריבוני נמצא כמעט בכל הכרעה אף שכאמור לא ניתן להצביע עליו כאחראי לאותה הכרעה. מבחינת המנגנון השלטוני השליטה הפרסונלית עדיפה על מדיניות ברורה, שכן אפשר לשנותה בכל עת ללא צורך במערכת חוקית מסודרת של קבלת החלטות, על כל הסרבול הכרוך בה." (הביורוקרטיה של הכיבוש, עמ' 111).

* * *

21. תושבי מרחב התפר הפכו לפסולי חיתון מטעמים ביורוקרטיים. מי שמתחתן איתם אינו יכול להשיג היתר שהיה קבוע (רק מתי מעט מקבלים היתר "תושב קבע" שגם הוא, כזכור, תקף רק לשנתיים). תושב מרחב התפר שיעבור להתגורר עם בן/בת זוגו מחוצה לו – "יאבד זיקה", כהגדרת הצבא, למרחב התפר, ובכך גם יאבד את היתר השהיה שלו שם.

22. הלוּפ: בני זוג מאזור ג'נין נישאו בתחילת נובמבר 2009. המרחק בין בתיהם היה פחות מקילומטר, אך חצצה ביניהם חומת ההפרדה. הגבר הגיש בקשה לקבלת "תעודת תושב קבע חדש במרחב התפר". הבקשה סורבה בנימוק – "המבקש איננו תושב קבע".

23. בפברואר 2004, בתשובה שמסרה פרקליטות המדינה לבג"ץ, הוכרז כי לחקלאים פלסטיניים תותר כניסה חופשית למרחב התפר "במעברים הפתוחים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע". זאת היתה הבטחה ריקה. עשרות שערים מוצבים על גבול מרחב התפר; רק שניים מהם פתוחים ברציפות. לא במקרה, אלה השניים היחידים שמשרתים גם מתנחלים.

24. כל היתר, מכל סוג שהוא, שהושג אחרי עמל רב או מועט – ניתן להחרמה מיידית. קצין צה"ל שניצב במחסום ומחליט שבעל ההיתר חרג מן התנאים שנקבעו בהיתר, רשאי להחרימו במקום. על ההחרמה אין כל ביקורת שיפוטית; לעתים קרובות, בעל ההיתר המוחרם אינו מקבל מסמך שמעיד על ההחרמה, ואפשרות הגשת הערר אינה מוצגת בפניו.

25. מרחב התפר נסגר לתנועת פלסטינים בשנת 2002, אז הונהג בו משטר ההיתרים. באפריל 2011 דחה בית המשפט העליון את העתירות העקרוניות נגדו וקבע כי מדובר ב"מצב חולף תלוי מציאות זמנית קשה". כבר עשר שנים שהמצב אינו חולף, אף כי המציאות הקשה נעוצה בו-עצמו.

* * *

כמה אמיתות יסוד

בניגוד למיתוס הרווח, משטר ההיתרים בכלל שטחי הגדה המערבית לא הונהג בתגובה על גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, אלא שלוש שנים קודם לכן, בינואר 1991. מגבלות התנועה החמורות, שיצרו הפרדה דה-פקטו בין אוכלוסיות פלסטינות, הכינו את הקרקע להסכמי אוסלו, שהגיון ההפרדה עמד בבסיסם. בדיקה שנערכה ב-2011 חשפה כי המנהל האזרחי מוציא 101 סוגים שונים של היתרי כניסה לישראל.

"מרחב התפר" הוא מפלצת ביורוקרטית שהיתה בלתי חוקית ובלתי מוסרית מיומה הראשון. הוא תולדה של תאוות הסיפוח הישראלית וההחלטה להציב את חומת ההפרדה ממזרח לקו הירוק. כך קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בפסיקתו ב-9 ליולי 2004, סעיפים 141 ו-163:

"אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה. יחד עם זאת, האמצעים שננקטים חייבים להישאר במסגרת החוק הבינלאומי שבתוקף… על ישראל להפסיק מיידית את עבודות הבנייה של החומה המוקמת על טריטוריה פלסטינית כבושה, כולל במזרח ירושלים ומסביב לה, ולפרק את החומה שכבר נמצאת שם."

המטרה הסופית של משטר ההיתרים במרחב התפר, בדומה למגבלות התנועה והבנייה בבקעת הירדן, היא דילול הדרגתי של האוכלוסיה הפלסטינית הילידית ופינוי אדמותיה לטובת ההתנחלויות הישראליות. השיטה: שלילת תושבות קבע (טרנספר כפוי), מניעת פיתוח חקלאי וכלכלי, ריסוק המבנה הקהילתי וקשרי משפחה, והפיכת היומיום לסיוט ביורקרטי שלבסוף ימאיס את החיים על תושבי האזור ואלה ינטשו אותו – טרנספר מרצון שישלים את הטרנספר הכפוי.

* * *

"לפיכך, יום אחד, כשלא הקפיד לפקוח עין, יש שהיה הולך שולל – אף שהרשות האירה לו פנים ואף שמילא בקפדנות את החובות הרשמיות הקלות עד גוזמא – אחרי אותות החסד שנטתה לו למראית-עין וחי את שאר חייו בחוסר זהירות עד כדי כך, שהיה מתמוטט כאן ונופל, והרשות, עדיין ברוך ובחביבות ועל כורחה כביכול, אך בשם איזו תקנה ציבורית לא ידועה לו, היתה נאלצת לבוא ולסלקו מן הדרך" (הטירה, עמ' 58).

יותר ויותר מסתמן שממשלת נתניהו-לפיד-בנט שמה לה למטרה למחוק את כל השגי המחאה החברתית של קיץ 2011. ההשגים הללו היו ברובם תודעתיים, אך היו גם כמה השגים קונקרטיים בדמות "דרישות סף" ציבוריות לחלוקה הוגנת יותר של משאבים ציבוריים. הדרישות האלה לא ירדו מסדר היום ולמעשה על גבן נישאה מפלגת "יש עתיד" היישר אל מרכז קבלת ההחלטות בממשלה. העובדה שהממשלה הזאת נלחמת ממש בציבור שהעניק לה מנדט פעולה היא לא פחות ממדהימה.

מה שמקומם יותר מכל הוא הדרך העקלקלה, החשאית, העקומה, שבה מבוצעים המהלכים האנטי-חברתיים; נתניהו ולפיד יודעים היטב שהציבור רוצה במדיניות הפוכה משלהם, ולכן הם מחניקים כל אפשרות לדיון ציבורי פתוח במחטפים שהם מעבירים בחדרי-חדרים. אין דוגמה ברורה יותר לדו-פרצופיות הזאת מאשר שר האוצר, שבידו האחת חותם על גזירות אנטי-חברתיות ובידו השניה משרבט קלישאות בפייסבוק.

המחטף האחרון נוגע לנושא שבער במחאה מימיה הראשונים – הדיור הציבורי. האופן שבו הוא נעשה מחפיר, ואני רק מקווה שהדברים הבאים יעירו קצת את הישנים.

זוכרים את חוק הדיור הציבורי? זה שהוכנס להקפאה עמוקה, מזה 15 שנה, באמצעות סעיף בחוק ההסדרים? החוק הזה (שכמותו קיימים במדינות רבות במערב) ביקש להבטיח שגם האוכלוסיה הענייה ביותר בישראל – חולים ונכים וזקנים עריריים וחד-הוריות נטולות פרנסה וכו' – תזכה לקורת גג. החוק קבע קריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, והטיל על המדינה את האחריות לחדש את מלאי הדירות באמצעות הכספים שיתקבלו ממכירת דירות לדיירים זכאים (בהנחה ניכרת).

בחסות החוק המוקפא, ניהלו ממשלות ישראל והחברות המשכנות את נכסי הדיור הציבורי בהפקרות מוחלטת, תוך הסתרת נתונים מן הציבור והפעלת מערך גבייה דרקונית מן הדיירים, מה שהוביל לפינוי משפחות רבות מדירות ששכנו בהן שנים. הקו המנחה היה למכור את הדירות ללא הנחות ובמחירי שוק, להעלות את שכר הדירה ללא פיקוח, להקשיח את הקריטריונים לזכאות, לא להשקיע שקל בתחזוקה ושיפוץ המבנים, ולא להוסיף ולו דירה אחת למאגר המידלדל. הדברים ידועים ונפרשו באופן יסודי בתחקיר של ניב חכלילי לפני שנתיים וחצי, וביזת הכספים בידי האוצר תוחקרה גם היא בידי גולית.

את כל זה היה חוק הדיור הציבורי אמור למנוע. בדיוק משום כך הוא הוקפא; ממשלות ישראל לא אוהבות להשקיע באזרחים מבלי להבטיח רווח נאה לבעל עניין כלשהו. ההיגיון מוכר: קודם מייבשים את השירות החברתי, אחר כך נתלים באי-יעילותו (שהובטחה מראש) כדי להפריט אותו, ואז מרחיקים אותו מהישג ידן של האוכלוסיות שלמענן הוא בכלל נוצר, בתירוץ שהחברה הפרטית חייבת לשמור על מאזן רווחי. העובדה שאלפים נזרקים כך לרחוב ושקיומו של דיור ציבורי רחב דווקא יכול לרסן את כל שוק הדיור – אלה אינן באות בחשבון. רק לשם השוואה, שימו לב בטבלה שלמעלה היכן נמצאת ישראל ביחס למדינות אחרות (כולן מפגרות, כמובן) בהשקעה בדיור הציבורי.

כדי להעניק פנים ושמות לאותם אזרחים שהמדינה מתעקשת לעשות עליהם קופה, הקדישו נא כמה דקות לסרטון המצוין הזה.

[youtube https://www.youtube.com/watch?v=i99sssOiguQ]

התכנית לחיסול הדיור הציבורי

ועכשיו למחטף. בשקט-בשקט וכמעט באופן אגבי אישר השבוע קבינט הדיור את "חידושו של חוק הדיור הציבורי". החוק ייכנס לתוקף תוך פחות מחודש, ב-1 לאוגוסט 2013. השרים יאיר לפיד ואורי אריאל דיברו על תיקון "עיוותים הסטוריים" ופירכסו זה את זה בדברי קילוסין. לכאורה, חזון אחרית הימים.

מה שמטיל צל כבד על השמחה הוא העובדה שאך לפני חודש פורסם על כוונת האוצר לבטל את חוק הדיור הציבורי. הרעש הציבורי שקם הבהיר לטירון הפוליטי לפיד איך עושים את הדברים נכון: לא לבטל, אלא לקבור חיים. להשאיר את המעטפת ולרוקן אותה מתוכן. חיש-קל הוכרז על ביטול הביטול (בסך הכל "טעות סופר", גילגלו עיניים באוצר וסיננו – the bastards changed the rules) ובחופזה הפשירו את החוק בתרועות ניצחון. החופזה, כמקובל, היתה תחת לחץ בג"ץ ולא חלילה מתוך תחושת אחריות לאלפי הישראלים שמחכים כבר שנים לממש את זכאותם לדיור ציבורי.

רק שהחוק שהופשר איננו החוק שהוקפא. ברוב עורמתם, הכניסו משרדי האוצר והשיכון שינויים מאד משמעותיים. בניגוד לחוק המקורי, שקובע (בסעיף 10 ג') כי הכספים המתקבלים ממכירת הדירות לזכאים ישמשו לבניית דירות חדשות, גירסת לפיד-אריאל מקצה רק סכום קטן לחידוש מלאי הדירות ואת עיקר ההכנסה תפנה לסיוע בשכר דירה. המשמעות היא שזכאי דיור ציבורי יאבדו בתוך זמן קצר את זכאותם ובמקומה יקבלו "סיוע בשכר דירה". כיוון ששכר הדירה בישראל איננו מפוקח, הסיוע הזה בהכרח יעלה למדינה יותר ויותר, והיא תיאלץ שוב לקצץ בהיקף הזכאות כדי לעמוד בהוצאה. מלאי הדירות בדיור הציבורי יתרוקן, כך שחלקים גדולים יותר ויותר מן האוכלוסיה לעולם לא יגיעו לדירה משלהם. מי שירוויח מכל העניין הוא שוב, המשכירים ובעלי הדירות. לא בדיוק הכוונה המקורית של חוק הדיור הציבורי, ובמילותיו של רן כהן: "פשע מאורגן של האוצר".

בכל הזהירות הנדרשת (כיוון שאינני משפטן), אני חושד שהמחטף הזה הוא הפרת חוק ברורה. הכנסת מחוקקת דבר אחד והממשלה מחליטה ליישם דבר אחר. כך עושה ממשלה שיודעת שאין רוב בכנסת למדיניות שלה. בדיוק כמו שאלת ייצוא הגז, יש דברים שעדיף לא להביא לכנסת. לו הובאו השינויים ביישום החוק שסגרו ביניהם לפיד ואריאל למליאת הכנסת, היתה קמה מהומת אלוהים.

ממשלות כמובן עושות זאת כל הזמן. זהו סוד שהציבור איננו מורשה בדרך כלל לדעת: הממשלה היא מפירת החוק הכי גדולה במדינה. בסוף כל כותרת בנוסח "בג"ץ דורש מהמדינה להשיב מדוע בלה בלה בלה" מסתתר פקיד או שר שמשתין על החוק. לפני חודש כתבתי על מחטף אחר שמתגלגל כעת – השליטה על קרן תמלוגי הגז והקצאת הכספים ממנה. בינתיים המחטף נעצר בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, אבל זה יחסית חריג, וקורה בדרך כלל כשיו"ר הוועדה איננו חבר קואליציה.

אני מסכים עם רן כהן שעיקור חוק הדיור הציבורי מתוכנו הוא פשע מאורגן; לשון החלקלקות שבה הוא נמסר לציבור רק מוסיפה חטא על הפשע, כמו גם הדיסאינפורמציה שמזריק השלטון לתקשורת כדי להשחיר את פניו של החוק המקורי. ואני גם חושב שכנגד פשע כזה צריך למחות כדרך ההמונים בכיכרות תחריר וטקסים; לזרוק את הפוליטיקאים לרחוב לפני שהם זורקים עוד משפחות לרחוב.

ומה עם דיור בר-השגה?

טוב ששאלתם. לא יותר טוב. אי-אז בימי טרכטנברג הכריז נתניהו על פתרון הפלא שלו לבעיית מחירי הדיור המשתוללים. כמו כל פתרון כלכלי שנתניהו אי-פעם הגה, הוא מורכב מצמדי מלים:  הגדלת ההיצע. שחרור חסמים. הגדלת התחרותיות. ובאנגלית: "סופר-טאנקר". הדרך: הקמת ועדות חירום לקיצור הליכי תכנון ואישור, וד"לים (ועדות לדיור לאומי). תחת לחץ חברי כנסת חברתיים הוכנסו לחוק סעיפים שמסמיכים את הוועדות לחייב בניית דירות קטנות, לייעד דירות להשכרה במחירים נמוכים ולקבוע קריטריונים להוזלת מחירי דיור.

נו, מסמיכים זה לא מחייבים. ואצלנו הרי בלי אקדח לרקה השלטון לא ינקוף אצבע לטובת האזרח. כך מסתבר שהבוז שרחשו מנהיגי המחאה לחוק, ואזהרות הקואליציה לדיור בר-השגה, היו מוצדקים לחלוטין: הווד"לים היו מסך עשן. מחקר שפורסם השנה גילה כי מתוך 6,995 דירות שפורסמו להפקדה על ידי הווד"לים, רק 426 הוגדרו כ"קטנות", רק 170 הוגדרו כדירות להשכרה לטווח ארוך – וגם הן במחירי שוק, ואף לא דירה אחת הוצעה כדיור להשכרה בהישג יד, שמחירו נמוך ממחיר השוק.

באפריל השנה קיבל הבלוף גושפנקה רשמית. הקואליציה לדיור בר-השגה עתרה לבית המשפט בדרישה שיחייב את וד"ל ירושלים להפעיל את סמכותו ולכלול הוראות לדיור בר-השגה בתכנית להרחבת שכונת מלחה. ואז גילתה המדינה, בחוות דעת שהגישה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שלווד"ל "אין שום סמכות לקבוע הוראות בכל הנוגע לדרך השיווק של התוכנית". אהה. טוב שאמרתם, כי רק לפני שנתיים ניסיתם למכור לנו את הלוקש שהווד"לים "יורידו את מחירי הדירות". לא שמישהו באמת בלע את הלוקש. אפילו חברי הווד"לים עצמם הוקלטו בהודאה שמדובר ב"מראית עין" (הכתבה שווה צפייה מלאה).

מחאת הדיור: תשקיף

המחאה החברתית של קיץ 2011 ניצתה, כזכור, על רקע משבר הדיור. דפני ליף רצתה דירה בשכירות הוגנת, ואלפים הצטרפו אליה מיד באותה דרישה. המפגינים ההם תבעו דיור בר-השגה, אך עד מהרה הצטרפו אליהם קורבנות הדיור הציבורי שדרשו תיקון להזנחתם ארוכת השנים. אלה היו שתי אוכלוסיות שונות – שכבות גיל שונות, מעמד סוציו-אקונומי שונה, והחיבור ביניהן לא היה מיידי. ואף על פי כן, לאט לאט הוא קרם עור וגידים, מנהיגי המחאה הפכו למבקרי קבע בבתי הדיור הציבורי ומפוני הדיור הציבורי נטו אוהלים בשדרות רוטשילד. הסולידריות הזאת העניקה למחאה כוח ראשוני עצום, שהצליח לסחוף אחריו גם מגזרים אחרים עם דרישות אחרות.

המאבק נגד הפינויים מדירות הדיור הציבורי מבעבע כל הזמן; זהו המנוע הבלתי-פוסק של המחאה. אם וכאשר יחליטו נפגעי מעמד הביניים לצאת שוב לרחובות ולהיאבק על דיור בר-השגה, כדאי שיזכרו היטב מי שמר על הגחלת עבורם. אלה זקוקים לאלה, ורק מאבק סולידרי יצליח להבקיע את חומת האטימות של השלטון.

חשבתי אז ואני חושב גם היום שעל נושא הדיור תקום ותיפול המחאה החברתית. גם כשאני כותב, בלי הרף, על נישול פלסטינים או בדואים מאדמתם ועל הריסת בתים, אותו עקרון בסיסי עומד מול עיני: קודם כל קורת גג. קודם כל, הזכות למחסה. ממשלה שמתנערת מחובתה להפוך את הזכות הזאת לנגישה לכולם, או גרוע יותר, באופן מכוון וידוע מראש מרחיקה יותר ויותר אנשים מהסיכוי לגור בבית משלהם – מועלת בתפקידה הבסיסי ביותר. אין לה פתחון פה ואין לה תירוצים: היא צריכה פשוט לעוף. כל יום שממשלת הרשע הזאת ממשיכה לשרוד, בעוד קורבנותיה מתגוללים ברחובות ללא קורת גג לראשם, הוא יום של שלטון לא לגיטימי.

גפרור הדיור יכול להצית את המחאה שוב. בשנתיים שחלפו לא השתנה דבר בשוק הדיור; דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת העניק לאחרונה ציון "נכשל" לממשלה בטיפול במחירי הדיור. הישראלים חווים זאת על בשרם יום יום, מי בהשלכתו לרחוב, מי בתשלומי משכנתא תופחים, מי בשכר-דירה שמרקיע שחקים. כלום לא השתנה – חוץ מאיתנו; אנחנו חכמים יותר.

גפרור הדיור יכול להצית את המחאה שוב, כי צברנו ידע ופיתחנו ספקנות כלפי "פתרונות" השלטון. מעט נושאים נחקרו לעומק כל כך כמו משבר הדיור בארץ. הידע המקצועי קיים, החיבור בין האקדמיה לשטח קיים, הייצוג המשפטי קיים. את הציניקנים והמלגלגים אפשר להפנות להמלצות צוות הדיור בדו"ח ספיבק-יונה. הכל כבר כתוב שם, רק ללכת וליישם.

התרגיל לקבורת חוק הדיור הציבורי עומד לפני הישורת האחרונה שלו. הרבה מאד אנשים ייזרקו לרחוב במסגרת הבדיה האורווליאנית שנקראת "חידוש הדיור הציבורי". אבל רבים אחרים יכולים לצאת לרחוב מיוזמתם, ולהבעיר שוב את אש המחאה. לא יהיה עיתוי צודק יותר.

דן גזית, בן 76, הוא ארכיאולוג בן קיבוץ גבולות, שפעל רבות לגילוי ושימור ההסטוריה העתיקה של חבל הבשור. על ממצאיו הארכיאולוגיים ועל ההסטוריה של הנגב בכללותו הוא נוהג לכתוב בטור קבוע שיש לו ב"ככה זה", עיתון תושבי המועצה האזורית אשכול. בגיליון 104 של העיתון (אוגוסט 2012), באופן חריג, הפנה גזית את מבטו אל ההסטוריה הקרובה של סביבתו הקרובה – אירועי מלחמת העצמאות וגורלם של הבדואים בנגב בשנים 1948-1952. המאמר המרתק שהוא כתב מובא לפניכם.

בימים אלה, כשקרוב ל-40 אלף בדואים נתונים בסכנת עקירה מבתיהם בעקבות תכנית פראוור-בגין, כשתועמלנים מטעם השלטון והתקשורת מפיצים כזבים על "פלישת הבדואים לאדמות לאום", חשוב לשמוע את העובדות ההסטוריות, דווקא מפי מומחה שחי באזור שנים רבות. יש להניח שהעובדות האלו ידועות לישראלים רבים שחיו ופעלו בנגב בשנות ה-50' אך מעדיפים לשכוח אותן (למחקר הסטורי מאיר עיניים על המדיניות הישראלית כלפי הבדואים בשנות המדינה הראשונות, ראו כאן). בעיצומו של מבצע הגירוש של שבט אל-עראקיב מאזור רהט, בסוף שנת 1951, הסביר המושל הצבאי של הנגב, מיכאל הנגבי, שהסיבות לגירוש אינן רק בטחוניות אלא גם כלכליות: "הבדואים חולשים באזור הנ"ל על שטח של כ-100,000 דונם אדמה פוריה, דבר אשר מהווה גורם מפריע לתכנון התיישבות יותר צפופה של האזור ובולם את אפשרויות פיתוחו." הדברים כאילו נכתבו היום בידי פקידי התכנון של מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון.

גזית מזכיר לנו שצה"ל גירש 12 שבטים בדואים מעבר לגבולות ישראל, כולל שבטים ידידותיים; שאדמות השלל, 2 מליון דונם מנחלות הבדואים, חולקו מיד בין יישובי הנגב היהודים, ואלה העסיקו את בעלי האדמות לשעבר כ"אריסים"; שקיבוצי הנגב בזזו עדרי צאן וחרשו אדמות של בדואים בעידוד צה"ל; שבעיריית באר שבע המנדטורית שכן ארכיון ובו כל הסדרי הבעלות של הבדואים באזור; ושהסיבה העיקרית לכך שהבדואים מתקשים בבתי המשפט הישראליים להוכיח את בעלותם על קרקעות שעליהן ישבו עוד מן התקופה העות'ומאנית, היא שלאחר כיבוש באר שבע הרשויות הישראליות דאגו "לאבד" את תכולת הארכיון הזה במהלך העברתו לגנזך המדינה. מדינת ישראל, שב-1948 העלימה את הסדרי הבעלות של הבדואים על נחלותיהם בנגב, מגרשת אותם כיום מעל אדמתם בטענה שאין להם מסמכי בעלות רשמיים.

אני מודה לדן גזית על האישור לפרסם את המאמר בבלוג.

* * *

עכשיו כבר מותר (אולי) לדון בדבר:
גירוש הבדואים מחבל הבשור לאחר מלחמת העצמאות

דן גזית

מחובתי להקדים ולומר כי התלבטתי ארוכות האם להעלות את הנושא הטעון הזה. הכריע את הכף הצורך לשבץ, אחרי 108 רשימות במסגרת מדורי, פרק חשוב בתולדות חבל הבשור; למען הגילוי הנאות, אינני "פוסט-ציוני", אך גם הטענה "אבל הם התחילו" לא מקובלת עלי (כי, בנוסף לכל – בחלק מהמקרים היא לא מדויקת, בלשון המעטה).

כל הרשימה מבוססת על מסמכים מקוריים ומחקרים שצילומיהם מצויים בידי, ממויינים מארכיונו של ד"ר חנינא פורת. על אודות חוקות קרקע ותביעות בעלות על קרקעות בנגב חקרתי במסגרת לימודי לתואר השלישי באוניברסיטת בן גוריון וגם דנתי עם עו"ד ד"ר חליל אבו רביע המתמחה בסוגיה.

בעת המאבק לעצמאות והקרבות מול המצרים (מדצמבר 1947 עד דצמבר 1948), התפלגו 15 אלף בדואי חבל הבשור: חלקם היה עוין, חלקם פסח על שתי הסעיפים וחלקם שיתף פעולה עם היהודים ברמה מסוימת. לאחר הדיפת הפולש המצרי מהנגב אל מעבר לגבול במבצע "חורב" (בסוף דצמבר 1948), נותרו בחבל הבשור ובשוליו 15 קיבוצים עבריים זעירים – חלקם בתהליכי העברה או פירוק – בקרב כ-5,000 בדואים ששכנו במאהלים, כפרים וכפרירים; רק לאחר 7-8 חודשים קריטיים נוסדו עוד 5 קיבוצים אל מול גבול הרצועה ומושבים בודדים נבנו לאורך צירי התנועה הראשיים (היום כבישים 25 ו-241) במהלך שנת 1949.

במקביל, שבה לנחלותיה רבבת בדואים שנסה מאזורי הקרבות אל מעבר ל"קו הירוק" ולהר הנגב והמתינה שם לתום הלחימה. בדואים אלה איחרו: בהיעדרם נערך מפקד אוכלוסין והם הוכרזו "נפקדים" משוללי-זכויות והמדינה גירשה אותם מעבר לגבולותיה.

מיד בתום המלחמה הכריזה המדינה על האדמות שפונו זמנית על-ידי בדואים בעת הקרבות כ"קרקע נטושה". בשלב שני, הופקע כל הנגב, רובו הוסב לשטחי אימונים של הצבא ויישובים נבנו על כפרים נטושים ובקרבתם כדי למנוע דרישה לשיבת אוכלוסיה ערבית.

כבר בשבוע לאחר כיבוש באר שבע במבצע "יואב" (21.10.1948), גורשו מעבר לגבול כל הבדואים שגרו בטווח של 10 ק"מ מהעיר וכן כל השבטים שמדרום-מערב לה עד חלוצה; חודש אחר-כך הוצאה פקודה החתומה בידי יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לעקור ממקומם את "השבטים הידידותיים" ולהעבירם סמוך לגבול הגדה ("הקו הירוק"), צפונית לבאר שבע. בביצוע הגירוש השתתפו יחידות דרוזיות.

עם תום הקרבות חולקו 2 מיליון דונמים מנחלות הבדואים בצפון הנגב למשקי הצפון. חלק מהשטחים האלה הועבר מאוחר יותר למשקי הנגב ולבעלי-זרוע יהודים שהעסיקו על אדמות אלה את בעליהן לשעבר בתנאי אריסוּת.

גירוש 12 שבטים בין באר שבע לרצועת עזה לא הביא ביטחון לאזורנו: דרך חבל הבשור עברו תדיר שיירות מבריחים בין עזה לחברון וחוליות מודיעין של הצבא המצרי נעו בו בחופשיות, עד כי ראשי המועצות האזוריות התכנסו ודרשו בתוקף מהצבא למחוק את שרידי הכפרים בצפון-מערב הנגב, ששימשו כמסתור למרגלים ולמסתננים. גניבות, חבלות ברכוש ופגיעות בנפש – בחיילים ובאזרחים – היו לשגרה.

באוגוסט-ספטמבר 1950 התברר כי בדואים ממטה העזאזמה אחראים לסדרת מיקושים בנגב המערבי שבה נהרגו יהודים. כתגובה גורשו אלפים מבני העזאזמה אל מעבר לגבול מצרים. במהלך פעולות הגירוש – שגררו מחאות של ארה"ב והאו"ם – נהרגו 13 בדואים. בספטמבר 1952 גורשו להר חברון 850 בדואים משבט א-סאני, שהתגוררו בין חצרים לצאלים, מכיוון שסירבו לעזוב את נחלותיהם ולעבור דרומה להר הנגב.

 כדי להתגבר על בעיות הביטחון באזורנו חידש צה"ל הוראה ישנה בלתי-כתובה מחודש יוני 1948, כי בכל מפגש "חשוד" עם בדואים יש לירות על-מנת להרוג. כוחות צבא סרקו מדי פעם את חבל הבשור כדי "לצוד" בדואים שחזרו לנחלתם או שחרגו מהאזור שגורשו אליו. חלק מהמפגשים האלה הסתיים בהרוגים בדואים. בראשית שנות ה-50 היו קיבוצים שהשתתפו ב"ציד", בזזו עדרים וחרשו אדמות של בדואים – הכל באישור צה"ל ובעידודו.

יש לציין כי בתום מלחמת העצמאות נאסר על הבדואים להיכנס לבאר שבע, מרכזם המסורתי והכלכלי.

ובנושא נחלות הבדואים: מאחר ובנגב לא היה נהוג הסדר טאבו וקושאנים, שכן בעיריית באר שבע המנדטורית ארכיון מאורגן ובו כל הסדרי הבעלות והחזקות המוסכמים של הבדואים במחוז. לאחר כיבוש העיר במלחמת העצמאות הועבר הארכיון לגנזך המדינה ומשם אבדו עקבותיו (אגב – "תרגיל" דומה אירע גם לאחר ההשתלטות על יפו ב-13.5.1948). זאת היא אחת הסיבות שעד היום אין הסכמה על בעלותם של כ-800 אלף דונם בצפון הנגב.

במשך השנים נערכו משפטים רבים לבירור תביעות בעלות של בדואים על קרקעות בצפון הנגב; רק חלק זעיר מהמשפטים הסתיים בקבלת התביעות או בפשרת פיצויים תמורת הקרקע, מאחר וחוקי הזכויות בקרקע במדינת ישראל אינם בהכרח חופפים לחוקה המנדטורית ולחוקי הקרקע העות'ומאנים שבשמם הועלו הטענות וכן מחוסר מסמכים.

ביום 15.3.12 ניתן פסק-דין עקרוני בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעניין קרקעות ערקיב, ליד רהט ("אל עוקבי נגד מדינת ישראל"). פסק הדין הארוך והמפורט קובע כי התובעים לא הצליחו, על אף כל העדים המומחים שזימנו (גיאוגרפים והסטוריונים שבעיקר הסתמכו על תצלומי אוויר ישנים) – להוכיח בעלות מכל סוג שהיא, לפי כל חוקי קרקעות שהם, על אדמות המריבה (חלק מהאי-הסכמה במשפט היה החלת ההגדרה "ישוב" – שהוא מונח משפטי – על מאהל קבע); הקרקעות יועברו לרשות הפיתוח ולמנהל המקרקעין והתובעים ישאו בהוצאות המשפט (50 אלף ש"ח).

כשמישהו יסכם פעם את הפרויקט הציוני, בתרועת ניצחון או בתוגת מפסידים, לא משנה, הוא יידרש גם לתמיהה מוזרה אחת: כיצד זה קרה שכל כך הרבה אנשים מקשרים ציונות עם עשייה ובנייה, ולאו דווקא עם הרס ונסיגה. שהרי במקביל לקדחת הבנייה הבלתי פוסקת, בעיקר מעבר לקו הירוק, תמיד נשמעו גם נהמות הדחפורים: עולים, חובטים, שוברים ומרסקים. שיכונים לעולים הוקמו במהירות שיא, שכונות בנה-ביתך, שכונות לאנשי קבע, פרברי שינה, מגדלי יוקרה צצו בכל פינה; ובאותה שעה ממש גרף מלאך ההסטוריה הציונית עוד ועוד ערימות של הרס וחורבן מאחורי גבו.

ההריסות, כמובן, יועדו לערבים. מדי פעם הורסת המדינה גם בדל-מאחז יהודי בשטחים; הורסת ידי חובה, בהרכנת ראש חסודה לבג"ץ. בל יעלה על דעתו של איש להשוות בין בן גזע האדונים שאינספור אפשרויות חוקיות פתוחות בפניו לבנות את ביתו לבין בן גזע העבדים שכל הארץ, עד קצה האופק, חסומה בפניו בהררי סייגים משפטיים; בין מי שמבקש ואף מצליח להקים את ביתו על קרקע גזולה לבין מי שמבקש ולא מצליח להקים את ביתו על אדמתו הפרטית; בין מי שהריבון יאבטח את ביתו באמצעות הטלת משטר אימים על כל שכניו לבין מי שיכול רק לחלום על כך שהריבון יאבטח אותו.

ועוד אולי יתמה אותו אדם על כך שמעט כל כך ישראלים ידעו בכלל על ממדי ההרס הזה, שהתחולל כל הזמן, מדי שבוע בשבוע, כמעט אין יום שמדינת ישראל לא הורסת בית ערבי כלשהו בין הירדן לים. ועל הזיכרון הישראלי הקצר יתמה, זיכרון שכבר שכח מזמן כיצד השלטון הזר הבריטי עולל לנו בדיוק אותם פשעים. והתמיהה הגדולה מכולן תהיה על אותם אלה שידעו ובכל זאת תמיד הניחו איכשהו שההרס הזה נכון, ראוי, מוצדק משפטית; שהם הניחו, בפשטות שאין לחשוב אחריה, כי כמחצית מן האוכלוסיה בין הירדן לים, אותה מחצית שבמקרה דוברת ערבית, היא גם פורעת חוק מטבעה, פשוט לא מסוגלת לציית לחוקי הבנייה, ולא רק זאת, אלא גם לוקה באיוולת וקוצר רואי משוועים כל כך, שהיא ממיטה על עצמה כל כך הרבה הריסות בתים, מרוששת את עצמה לדעת. הרי מה פשוט יותר היה מלתכנן כראוי ולהגיש כראוי ולקבל אישור כראוי ואז לבנות? בקיצור, מה פשוט יותר מלהיות יהודי?

כן, ככה חושבים לעצמם הישראלים שומרי-החוק, ומישהו פעם יתהה גם על כך. נניח כעת לתמיהות האלה ונחזור למציאות האפורה של פסולת הבניין והרהיטים ההפוכים. זה קורה כל הזמן, כמעט ללא זכר בעיתונות, זה עובר ליד האוזן וחולף הלאה. נהמת הדחפורים היא רעש הרקע הקבוע של הציונות. תאזינו לו כמה רגעים.

* * *

"הרס בית משפחת אל-ערבייה (בענתא) עולה על כל הדברים הנוראים שראיתי ב-17 שנותיי ברבנים למען זכויות אדם. לא הייתי מאחל לאויביי המרים ביותר להביט במראה של ילד או ילדה שחוזרים מבית הספר ומגלים שהרסו להם את הבית."
(הרב אריק אשרמן)

* * *

להוציא פגיעה בגוף ובנפש, אין פגיעה אכזרית יותר באדם מאשר הריסת ביתו. המשמעות הכלכלית עבור רוב האנשים היא אובדן ההון העיקרי שצברו בחייהם; נסיגה של 20-30 שנים לאחור מבחינת העצמאות הכלכלית. אבל הרס הבית הוא כמובן הרבה יותר מזה. זהו הרס המרחב האישי והאינטימי שבו נוצרו הזכרונות היקרים ביותר לאדם. עבור ילד – זהו המרחב בו נוצרו כל זכרונותיו האינטימיים. כל פרט קטן בבית, סתמי לכאורה לעין זרה, נושא איתו משמעויות אינטנסיביות עבור מי שגר בו. העץ בחצר, הזווית של הצללים שחודרים לחדר, המשקוף הסדוק, הסידור הפרטי של הבגדים או הצעצועים. כל אלה נמחים בהרף רגע ברוטלי כשעולה הדחפור על ביתך, והתחושה ההכרחית היא של תלישות – ניתוק וציפה בחלל מנוכר, לא אישי. המילה הזאת, שעברה זילות נוראה בשפה שלנו – "טראומה" – הולמת בדיוק מצב כזה.

* * *

מדינת ישראל הורסת והורסת. הנה שורה של הריסות כאלה, רצף חורבני, מתחילת השנה ועד הימים האחרונים. אי אפשר לתעד את הכל. אי אפשר להעלות מאות תמונות, של כל בית ובית שהמדינה הרסה בחצי שנה האחרונה. צריך לתפוס את הזוועה, אבל אי אפשר לתפוס אותה. בינתיים נסתפק בדגימה. תנו כבוד להורסים במלאכה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

* * *

בשנת 2011 לבדה הרסה ישראל כ-1,000 בתים בכפרים הבדואים בנגב. את הנתונים לגבי שנת 2012 משרד הפנים אינו חושף.

בשנת 2012 לבדה הרסה ישראל כ-600 מבנים ברחבי הגדה המערבית. כתוצאה מכך, 880 אנשים, יותר ממחציתם ילדים, איבדו את ביתם. כ-90% מההריסות היו בשטח C, היתר במזרח ירושלים.

נכון לעכשיו, סכנת הריסה מיידית מרחפת מעל 400 בתים בשכונות מזרח ירושלים.

מאז 1967 הרסה ישראל בשטחים הכבושים יותר מ-28,000 מבנים פלסטיניים.

37% מאדמות המדינה בגדה המערבית הוקצו להתנחלויות יהודיות מאז 1967; בכל אותה תקופה, רק 0.7% מאדמות אלה הוקצו לפלסטינים.

מאז 1967 צמחה האוכלוסיה הערבית במזרח ירושלים כמעט בכרבע מליון נפש; לאורך כל אותה תקופה, ניתנו במזרח העיר 3,900 היתרי בנייה בלבד.

כמעט במחצית משטח מזרח ירושלים הפלסטינית עדיין אין תכניות מתאר במשך 46 שנה. 35% מהשטח המתוכנן מוגדר "שטח נוף פתוח", שאין לבנות בו. רק 17% משטחי מזרח ירושלים הפלסטינית  עומדים לרשות התושבים לבנייה למגורים, והם מוצו כמעט עד תום. אין לתושבים פלסטינים במזרח ירושלים דרך חוקית לבנות בתים.

בשנים 2005-2009 אושרה בנייתן של כ-18,000 יחידות דיור בירושלים; רק 13% מהן אושרו במזרח העיר.

ברוב שטחי מזרח ירושלים מותרת בנייה עד 75%; במערב העיר מותרת בניה בין 75%-150%.

180,000 הפלסטינים המתגוררים בשטח C נאלצים להסתפק ב-0.5% משטחו בלבד להיתרי בנייה.

בשנים 2009-2010 אושרו 13 מתוך 776 בקשות של פלסטינים לבנייה בשטח C; זה  1.7% בלבד.

מדינת ישראל מתכננת למחוק כפרים שלמים בשטח C. נגד רוב מבני ח'רבת סוסיא (כפר בן 180 שנה), שמונה 250 נפש, הוצאו צווי הריסה. כך גם נגד תושבי ח'רבת א-דוקייקה וח'רבת זנותה, המונים כ-550 נפש.

* * *

ומה קורה כשהורסים את הבית הלא נכון? על טעויות (של יהודים) משלמים (הערבים) ואז מתוודים (בפני יהודים) ומקבלים חיבוק חמים.

* * *

אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים (ישעיהו, א', ז').

בזמן שהמחלוקת על ייצוא הגז כובשת את כותרות העיתונים, החל מהלך נמרץ בכנסת להקמת "הקרן לניהול הכנסות המדינה מהיטל על רווחי נפט", ובשמה הידוע יותר, קרן תמלוגי הגז. ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת מקיימת השבוע שלושה דיונים על הצעת החוק להקמת הקרן, שעברה בקריאה ראשונה לפני חודש.

כידוע, את הקרן מקימה ממשלה פורעת-חוק. על פי חוק ששינסקי, קרן תגמולי הגז היתה אמורה לקום עד נובמבר 2011 ולהתחיל לצבור את הרווחים מהיטל הגז מאותה נקודת זמן. אינסוף מאבקים פנימיים בין משרדי האוצר והביטחון, בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה, גרמו לסחבת שהגיעה עד בג"ץ. התוצאה: אובדן הכנסה של 300 מליון שקלים. זאת גניבת כספי ציבור לכל דבר ועניין; במקום שיגיעו לקרן הגז הייעודית, זרמו כספי ההיטל האלה לקופת המדינה, ונבלעו בה לבלי שוב. רואי שחורות יגידו שהגניבה הזאת מבשרת את גורלה של הקרן כולה.

את הנוסח המלא של הצעת החוק שעומדת על שולחן ועדת המדע והטכנולוגיה אפשר לקרוא כאן. באופן כללי, בראש מועצת הקרן יעמוד שר האוצר. לצידו ימונו שלושה נציגי ממשלה (משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ובנק ישראל) ושלושה נציגי ציבור שייבחרו על-ידי ועדת איתור. המועצה תחליט על מדיניות השקעת כספי הקרן בחו"ל, תוך התייעצות עם ועדת השקעות שתוקם לצידה. הניהול עצמו של כספי הקרן יימסר לידי מחלקת ניהול שתוקם בבנק ישראל.

כספי הקרן יושקעו כולם בחו"ל. ה"פירות" לאזרחי ישראל נקבעו לשיעור של 3.5% מהכנסות הקרן במהלך כל שנה בעשור הראשון לקיומה, ולאחר מכן בגובה התשואה הנומינלית הממוצעת. בפרק ט' של הצעת החוק נקבע שהקצאת הכספים תהיה ל"מטרות חברתיות, כלכליות וחינוכיות". זהו ניסוח מאד לקוני, השונה מן הניסוח בחוק ששינסקי רק בתוספת של "חינוכיות". מהי מטרה "כלכלית"? כל השקעה של כספי הקרן במשק הישראלי היא "כלכלית". יותר חשוב אולי הוא מה שאין כאן: לא מוזכרות מטרות בטחוניות. זה לא מקרה, אבל לפני שאתם קופצים בשמחה ומסמנים ניצחון נדיר על תקציב הביטחון, מומלץ לקרוא את האותיות הקטנות, ולהציץ אל מאחורי הקלעים.

כפי שכבר כתבתי כאן בהרחבה, במקביל לתגליות הגז הישראלי, התפתחה בצה"ל ובגופים כמו המועצה לבטחון לאומי תפיסת ביטחון חדשה, מקסימליסטית על גבול ההיסטרית, שרואה בכל שטח המים הכלכליים של ישראל – שטח הגדול פי 3 משטח ישראל – כאזור שיש לאבטח ולנטר באופן שוטף מן הים והאוויר. התפיסה הזאת מניחה כמובן מאליו שכדאי יותר להשקיע מליארדים באבטחה של מתקני הגז מאשר להגיע להסכמות מדיניות עם ממשלת לבנון או עם חיזבאללה על ניצול הוגן של מרבצי הגז באזור לטובת כל הצדדים. תחשיב עלויות האבטחה שצה"ל הגיש לממשלה הסתכם ב-3 מליארד שקל. זה רק הצטיידות ראשונית; תקציב התפעול השנתי יגיע לכחצי מיליארד שקל, כך שסך כל האבטחה לשנות פעילות המתקנים נאמד ביותר מ-20 מיליארד שקל.

האבסורד הראשון היה שאף אחד לא העלה על דעתו לדרוש מטייקוני הגז להשתתף בעלויות המטורפות האלה, לפחות בגובה החלק שלהם ברווחי הגז. האבסורד השני היה שאנשי מערכת הביטחון דרשו לממן את האבטחה מכספי הקרן לרווחי הגז (ונתניהו, כמובן, תמך בהם); עסקה סיבובית בין הטייקונים לצה"ל על גבם של אזרחי ישראל. מה שמביא אותנו לחודשים האחרונים.

הסיבה העיקרית לעיכוב בהגשתו של החוק להקמת הקרן היתה מחלוקת בין משרד הביטחון למשרד האוצר בדיוק בנקודה הזאת. באוקטובר 2012 דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה את דרישת משרד הביטחון להוסיף את "ביטחון המדינה" למטרות התקצוב של קרן הגז. גם בוועדת הכספים היה קונצנזוס נגד העיוות הזה של חוק ששינסקי. זה לא הפריע לצה"ל להפעיל את אחת מזרועות הלחץ שלו – המועצה לביטחון לאומי – שהמליצה במסמך לרה"מ לתקצב את הוצאות האבטחה מקרן הגז, בגובה של 700 מליון דולר. למי שלא בקי, נבהיר שהמועצה הזאת היא עוד גוף בשורה של ארגונים פארא-בטחוניים בישראל, הכוללת מכוני מחקר למיניהם, שתפקידה לבצר את דוקטרינת הביטחון השלטת ולא, חלילה, לאתגר אותה. ושימו לב: המועצה פונה למשרד ראש הממשלה חודשיים אחרי שכבר התקבלה החלטה בוועדה של הכנסת שלא לשנות את נוסח החוק להקמת קרן הגז כדרישת מערכת הביטחון. כך פועלים במדינה שבה מעמדה של הרשות המחוקקת נחות כל כך לעומת הרשות המבצעת.

הסתערות אחרונה על החוק נרשמה באפריל השנה. משרד הביטחון דרש "כי כספי הקרן לא יועברו לתקציב המדינה או לא יושקעו בחו"ל כל עוד לא הושלם סבסוד עלות אבטחת מתקני הגז בידי משרד הביטחון." למעשה הדרישה היתה לקבל נתח לא רק מהסכום שתפריש הקרן מדי שנה לקופת המדינה אלא גם מההכנסות השוטפות של הקרן. האוצר סיכל את התביעה החצופה הזאת. אבל חכו רגע עם השמפנייה.

מיד לאחר שהחוק החדש קובע את המטרות הכלכליות-חברתיות-חינוכיות, הוא כורה בור מדאיג מאד. בסעיפים 38-39 החוק מתיר למנהלי הקרן לתת הלוואה לממשלה "לשם סיוע בהתמודדות עם אירועים חריגים בעלי השפעה שלילית חריגה על כלכלת ישראל". מהו אירוע חריג? לא מוסבר, למעט התוספת בסעיף קטן (א1) "לרבות אירוע סביבתי". מי מחליט שהאירוע חריג? ממשלת ישראל, כמובן. מי יאשר? הכנסת, ברוב של 65 ח"כים. סעיף 39 גם מאפשר לממשלה הקלה בהחזר ההלוואה. מה זה "הקלה"? דברי ההסבר מבארים: "שינוי תקופת ההחזר או שיעור הריבית ואף קבלת פטור מלא או חלקי מהחזר קרן ההלוואה או הריבית".

אני מקווה שהבנתם שמדובר באישור לשדוד את הקרן ולא להחזיר גרוש. נכון, יש לכאורה חסמים חוקיים על האפשרות הזאת; אך הם מנוסחים בשפה כה רפה ומעורפלת, שאין לי ספק בכלל – אדגיש שוב, אין לי ספק בכלל – שהם ינוצלו לרעה בידי פוליטיקאים תאבי-תקציב, ובעיקר כאלה שנקלעים למשרד הביטחון. הפיתוי של קופה תפוחה שיושבת לה בבנק ישראל וצוברת עשרות מיליארדי שקלים הוא פיתוי שקשה מאד יהיה לעמוד בו.

למעשה יש לי חשד כבד שסעיף "האירועים החריגים" בחוק לא בא לעולם אלא כדי להכניס את תקציבי האבטחה של משרד הביטחון בדלת האחורית, וזו היתה הפשרה שאיפשרה סוף סוף לשחרר את הצעת החוק לקריאה הראשונה. דמיינו לכם שחיזבאללה מתחיל להוציא סיורי סטי"לים לים. לא "אירוע חריג"? לא "בעל השפעה שלילית"? לא קשה גם לדמיין את הלך מחשבתם של קברניטי צה"ל שיידעו, החל מן היום שבו נכנס סעיף 38 לחוק לתוקפו, שגם אם הם מדרדרים את ישראל לגירעון נוראי בעקבות מלחמה או שתיים, תמיד יש מאין לקחת כדי לאזן מחדש את התקציב. ומי שחושב ששיקולים כלכליים אינם משחקים תפקיד בהחלטה לצאת למבצע צבאי לא מבין איפה הוא חי.

[צודקים: מלחמה היא לא אירוע חריג אצלנו. ספק אם זה יגן על כספי הקרן ממולך הביטחון].

אז מה הפיתרון?

שני מוקשים עיקריים טמונים בהצעת החוק הנוכחית. האחד, ערפול-יתר בהגדרת המטרות החברתיות שלשמן הוקמה הקרן. שתיים, ערפול-יתר בהגדרת האירועים החריגים שמצדיקים שימוש בכספי הקרן למטרות אחרות.

באשר למוקש ראשון, כל מה שהצעת החוק קובעת (סעיף 37) הוא ש"הוצאות הממשלה שימומנו על ידי הסכום האמור ייקבעו בחוק התקציב השנתי". ספק אם ניתן היה לחשוב על דרך יצירתית יותר לקבור את הדיון הציבורי על השימוש בכספי הקרן (אוקיי, אפשר היה גם לדחוף את זה לחוק ההסדרים). מה שנחוץ הוא חוק ייעודי להקצאת כספי קרן הגז, שהממשלה תציג לכנסת מדי שנה ושנה, ובו יפורטו כל המטרות שלשמן מוקצה הכסף ומי אחראי לממשן: שיפוץ כך וכך חדרי מיון, בניית כך וכך כיתות לימוד, וכו'. כל מה שהחוק הנוכחי צריך לעשות הוא להטיל את חובת החקיקה התקופתית הזאת על הממשלה המכהנת.

באשר למוקש השני, יש לפרק אותו ככל האפשר. ראשית, לדרוש רוב של 90 ולא רק 65 ח"כים לאישור בקשת הממשלה להלוואה מן הקרן. יש להניח שאירוע חריג באמת (כמו רעידת אדמה עם מאות נפגעים) לא יתקשה להשיג רוב כזה. הרף הנוכחי, של 65 ח"כים, מריח יותר מדי כמו הגודל הממוצע של קואליציה בישראל, ומפקיר את ההחלטה על הלוואה מכספי הקרן לשגיון רוחו של השלטון. שנית, אין כל סיבה לאפשר לממשלה הקלות כלשהן בהחזר ההלוואה, ודאי שלא עד כדי פטור מלא; ככל הידוע לי, אנשים פרטיים שפוקד אותם "אירוע חריג" אינם פטורים מהחזר הלוואות. למעשה, רחובות הערים בישראל מלאים בחסרי דיור שנקלעו למצבם בדיוק בגלל שלא הצליחו להחזיר הלוואה לאחר אירוע חריג בחייהם. סעיף 39 של החוק אינו אלא קארט בלנש לרשות המבצעת לנהוג בהפקרות פיננסית, וכדאי פשוט לבטל אותו.

ההמלצה הכללית לציבור עומדת בעינה: לא להסיר עין מאף דיון בנושא הגז. ניסיון העבר מלמד שכל התרשלות עולה לנו במליוני שקלים (ההתרשלות האחרונה – העיכוב בהקמת הקרן – עלתה 300 מליון שקל; מי יחזיר לנו אותם?). עוד מעט תתחיל ועדת האיתור לחפש נציגי ציבור למועצה המפקחת על הקרן. התהליך הזה חייב להיות שקוף לגמרי (נוכחות עיתונאים או קהל, פתיחת פרוטוקולים לעיון הציבור). פקידי האוצר יתחילו לחפש "בורות" תקציביים לסתום עם כספי הקרן; תפקידנו להגדיר להם, ולא הם לנו, לאן הם יילכו. אם האיום הגדול ביותר על הציבור הישראלי בשלבי הדיונים של ועדות ששינסקי וצמח נשקף מחברות הגז והטייקונים, האיום הנוכחי נשקף מן האינטרסנטים של השלטון. אל תחשבו שהוא קטן יותר.

[ותודה למשמר החברתי, שלא הסירו עין].