יומיים בדיוק לפני שברקיניהו פתחו את שערי הגיהנום הנוכחי על עזה, נסגר מעגל בגיהנום הקודם שנפתח עליה: אל"מ אילן מלכא קודם לדרגת תא"ל ומונה לראש מטה פיקוד המרכז. אל"מ מלכא היה מפקד חטיבת גבעתי במבצע "עופרת יצוקה" ומי שפיקד אישית על הפעולות בשכונת זיתון, לרבות הטבח ב-21 מבני משפחת סמוני. לפני חצי שנה נסגרה חקירת מצ"ח בזיכויו המוחלט (אחרי הערה פיקודית) והשבוע, כאמור, חודש תהליך הקידום שלו שעוכב באופן מצער כל כך (על הטבח בזיתון, העדויות, הטיוח וה"חקירה"-עאלק הצה"ליים – קראו כאן).
מלכא כבר לא ייכנס לעזה במבצע הנוכחי, אבל מורשתו חיה והוטמעה היטב: על טבח אזרחים לא משלמים. "דוקטרינת א-דאחייה" הוכיחה את עצמה גם במבחן המשפטי הפנים-צה"לי, ומפקדי הכוחות שיובילו את הפלישה הקרקעית לעזה כבר יודעים שיש להם גב פיקודי ומשפטי מלא לפשעי מלחמה. שלא יעזו לגנוב כרטיסי אשראי, כמובן, אבל לירות זרחן על שכונות מגורים, להפגיז בתי ספר ובתי חולים, לירות על אזרחים שמניפים גדל לבן – כל זה מותר.
נכון לשעת הכתיבה של דברים אלה, יש 40 הרוגים בצד הפלסטיני, מתוכם 17 אזרחים (מתוכם 6 ילדים ו-2 נשים). בצד הישראלי יש 3 הרוגים, כולם אזרחים. חלקם של האזרחים בהרוגים הפלסטינים עדיין לא הגיע לשיעורם בהרוגי עופרת יצוקה – 54% על פי האומדן המתון – אבל זאת רק ההתחלה, הפלישה הקרקעית עוד לפנינו. מרכזים רפואיים וצוותי הצלה כבר נפגעו קשות בהפצצות, כפי שדווח ל"רופאים לזכויות אדם", מה שיזניק בלי ספק את מספר האבידות הקטלניות.
צה"ל מגייס כמות חסרת תקדים של מילואים, 75 אלף חיילים, ופיקוד העורף מכין את הרשויות המקומיות ל-7 שבועות של לחימה. הפלישה הקרקעית תתחיל ביממה הקרובה, ככל הנראה. פוטנציאל ההרס וההרג עצום.
הרס לא נחוץ, הרג לא נחוץ. כמה קלה האצבע על ההדק, כמה כבדה הלשון שאמורה לדבר, לגשר.
הישראלים, שלמדו בקיץ 2011 לשאול שאלות קשות, יכולים וצריכים לשאול שאלות כאלה גם עכשיו. ממש עכשיו.
* * *
– למה הם יורים עלינו טילים? יצאנו מעזה, כבר אין מצור.
– יש מצור אווירי וימי מוחלט, ויש מצור יבשתי חלקי. ויש עוד עשרות דרכים שבהן ישראל ממררת את חייהם של תושבי עזה וגוזרת עליהם עוני וייאוש.
– טוב, זה בגלל שהם יורים עלינו כל הזמן טילים.
– לא, הם יורים עלינו טילים כי אנחנו ממררים להם את החיים.
– מה פתאום, כבר יצאנו מעזה, אין מצור.
– אבל לא יצאנו להם מהוורידים. מבחינתם עזה עדיין לא חופשיה.
– שיפסיקו לירות טילים.
– לא, קודם שישראל תשחרר את עזה. כל עוד עזה לא חופשיה, ימשיכו הטילים.
סחורות נכנסות לרצועה דרך מעבר כרם שלום. ישראל לא מאפשרת הכנסת חומרי בניין (מלט, ברזל וחצץ), מה שמונע שיקום תשתיות שהיא הורסת בהפצצות. ברצועה חסרים 250 בתי ספר כיוון שאין חומרים לבנייתם.
במשך 5 וחצי השנים האחרונות ישראל אוסרת על ייצוא סחורות מעזה לישראל ולגדה המערבית. במחצית הראשונה של 2012 יצאו מעזה 19 משאיות בחודש – 2% מהממוצע החודשי לפני הסגר.
ישראל מונעת מעבר של תושבי עזה לגדה, למעט מקרים הומניטריים דחופים. הנפגעים: בני משפחות שלא ראו זה את זה שנים, סטודנטים שרוצים לצאת ללימודים בגדה, ועוד.
ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ולכן גם בהנפקת דרכונים חדשים. זה מאפשר לה להגביל גם את יציאת תושבי עזה דרך מעבר רפיח למצרים. בעזה מתגוררים יותר מ-10,000 פלסטינים "חסרי מעמד", שישראל אינה מכירה בזכאותם לתעודת זהות. לפיכך הם כלואים ברצועה.
ישראל מטילה מצור אווירי וימי מוחלט על עזה. דייגים יכולים לצאת עד למרחק של 3 מיילים מהחוף, 15% בלבד ממימי הגז של עזה, מרחק שבו הדגה מועטה. דייגים שמנסים את מזלם במים עמוקים יותר סופגים יריות מחיל הים הישראלי ועוברים נוהל "הפשטה ושחייה"; בשלוש השנים האחרונות נהרגו 4 דייגים ונפצעו 17 מירי של חיל הים הישראלי. ענף הדייג בעזה, פעם מקור הכנסה חשוב לעשרות אלפי משפחות, הצטמק ב-70% במהלך העשור האחרון, תרומה מכרעת להידרדרות הכלכלה הפלסטינית בעזה.
ישראל שולטת במשק הפלסטיני באמצעות קביעת שיעורי המכס והמע"מ על סחורות שנכנסות לעזה. ישראל גובה את המכס והמע"מ עבור הרשות הפלסטינית ומעבירה או מעכבת אותם כרצונה. כיוון שכספים אלה מממנים שירותים ציבוריים בגדה ובעזה, ישראל שולטת בהשקעה הציבורית שם.
ישראל הכריזה על אזור חיץ בטחוני במרחק של 300 עד 1,500 מטרים מגדר המערכת, שהכניסה אליו אסורה או חשופה לירי אזהרה. אזור החיץ הזה מהווה 17% משטחה של רצועת עזה. ושליש משטחי החקלאות שלה. על-פי נתוני האו"ם, שווי הרכוש שנהרס באזורים הסמוכים לגדר מאז שנת 2005 נאמד בכ-308 מיליון דולר, והוא כולל 18,000 דונם מטעי פירות, 5,800 דונמים של חממות, כמעט אלף מבני מגורים, יותר מ-300 בארות מים ושישה בתי חרושת. הפגיעה בגידולים והגבלות הגישה לאדמות גורמים לאובדן פוטנציאלי שנתי של 75,000 טונות תוצרת חקלאית, ששוויה כ-50 מיליון דולר.
ישראל אחראית להידרדרות התברואתית ברצועה עקב קריסת מערכת הביוב, כיוון שאינה מאפשרת להכניס לעזה חלקי חילוף מיובאים. הקריסה הזאת כבר הרגה אנשים ומזהמת את מי השתייה עד לרמה שתהפוך את החיים ברצועה לבלתי אפשריים בתוך פחות מעשור.
רוב אספקת החשמל בעזה מגיעה מישראל. תחנות הכוח המקומיות קטנות ומיושנות, ישראל הרסה אותן שוב ושוב בהפצצות בשנים האחרונות, ואינה מאפשרת להכניס לרצועה ציוד מודרני. השליטה בחשמל של עזה משפיעה ישירות גם על הביוב – כשאין חשמל, אין שאיבה וטיהור של שפכים. ישראל גם לא מאפשרת מעבר סולר לעזה, וההסתמכות על הסולר המצרי איננה יכולה להבטיח אספקת חשמל סדירה. כתוצאה מכך תושבי הרצועה חווים הפסקות חשמל באופן שגרתי. זהו אחד ממנופי השליטה האכזריים ביותר, וההנהגה הישראלית יודעת לנפנף בו כשצריך.
* * *
– למה שנרד להם מהצוואר? הם הרי לא יפסיקו את הטילים.
– הופה, אני רואה כאן התקדמות. קודם הכחשת שיש מצור, טענת שעזה חופשייה, ועכשיו אתה מודה שהיא תחת שליטתנו.
– ברור, כי אם לא נשלוט בה, הם ימשיכו לירות עלינו.
– סליחה? הם יורים עלינו עכשיו, בזמן שאנחנו שולטים בחייהם. מה בדיוק משיג הלחץ הכלכלי על הרצועה, הגבלת הייבוא וחסימת הייצוא, מה משיג ירי על דייגים?
– שלא יבריחו נשק מהים.
– הם מבריחים טונות של נשק דרך המנהרות.
– איך נוכל לסמוך עליהם שיקיימו את ההסכם?
– בוא נחשוב רגע. בלי הסכם – אפשר לסמוך עליהם? כנראה שלא. מישהו ניסה פה להשיג הסכם? מישהו בצד שלנו מתייחס בכלל להנהגת החמאס, שנבחרה באופן דמוקרטי, כאל הנהגה שכדאי וצריך להגיע איתה להסכם רגיעה ארוך-טווח?
– לא מאמין להם.
– ולמנהיגים שלך אתה מאמין?
– גם לא. אבל הפלסטינים לא מקיימים הסכמים.
– עוד לא היה פה שום הסכם רציני. היו הבנות רגעיות שלאף צד לא השתלם לשמור עליהן. וגם לא יהיה הסכם כל עוד ישראל תתעקש להחזיק בידיה את המפתחות לכלכלה של עזה.
– ככה תושבי עזה יבינו איזה נזק עושה להם החמאס.
– ואללה? ואז הם יעיפו אותו מהשלטון? זאת הפנטזיה שלך? זה באמת עבד יופי במבצע "ענבי זעם", במלחמת לבנון השניה וב"עופרת יצוקה". הפצצנו אזרחים ומה קיבלנו? משטרים קנאיים עוד יותר. זה גם מה שמחכה לנו בעזה אחרי שהחמאס יתמוטט: שלטון איסלאמי פונדמנטליסטי.
– קודם שיפסיקו לירות, אז נדבר.
– לא, קודם שנרד להם מהצוואר, אז הם יפסיקו לירות. משא ומתן מנהלים בין שווים.
– ואם הם לא יפסיקו?
– תמיד אפשר לשלוח את המטוסים לחסל ולהפציץ, לא? אין מה להשוות את הלגיטימיות של פעולה צבאית בעקבות הפרת הסכם מדיני מוכר לבין פעולה צבאית של מדינה כובשת (או רק "שולטת") נגד אוכלוסיה שנתונה לשליטתה.
– אבל כבר יצאנו מעזה, אין מצור.
– אה, אוקיי.
* * *
הסרבנות השלטונית
ביום ראשון, ה-11 לנובמבר, 3 ימים לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו, דווח שהמתווכים המצריים הצליחו להשיג הסכמות על הפסקת אש בין החמאס לישראל. לא רק החמאס אלא גם הגי'האד האיסלאמי הסכים לעצור את האש; יממה לאחר מכן הושגה גם הסכמת הפלגים האחרים. ההסכם המתין לאישורם של הגורמים הקיצוניים ביותר: פלגי אל-קאעידה ברצועה וממשלת ישראל. ביום שלישי – יממה בלבד לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו – הודיע ראש ממשלת החמאס, אסמעיל הנייה, שכל הפלגים הפלסטיניים "התחייבו מתוך תחושת אחריות לנצור את נשקם בתנאי שגם ישראל תתחייב לעשות את אותו הדבר".
בחודשים האחרונים עמל גרשון בסקין, מי שניהל את המו"מ עם אחמד ג'עברי על שחרור גלעד שליט, על הסכם הפסקת אש קבועה בין ישראל לחמאס. בסקין עמד בקשר קבוע עם החמאס ועם המודיעין המצרי, ולדבריו ג'עברי קיבל את טיוטת ההסכם לידיו יומיים לפני שחוסל. בסקין טוען שגם כשנגרר החמאס אחרי סבבי האלימות שיזמו הארגונים האיסלאמיים, הרקטות שהוא שיגר לישראל נחתו בשטחים פתוחים, "וזה היה בכוונה".
אני מניח שנגלה עוד פרטים על המגעים האלה לאחר שישכך האבק וייספרו ההרוגים והפצועים בשני הצדדים. נכון לעכשיו, כל הסימנים מראים שהצד הפלסטיני היה בשל לחתימה על הסכם הפסקת אש, ושהפרטנר לחתימה, אחמד ג'עברי, היה אדם שאמינותו במו"מ קודם עם ישראל הוכחה. זה כמובן לא מהווה ערובה לכך שההסכם יצלח, אבל ככה זה בדיפלומטיה: מנסים לדבר ומתקדמים צעד-צעד, כי האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.
ממשלת ישראל העדיפה את האלטרנטיבה, וטירפדה את הפסקת האש. היא עשתה זאת בדרך הכי גרנדיוזית ופרובוקטיבית שאפשר – חיסולו של הרמטכ"ל הפלסטיני. מותר לחשוד, וזו לא תהיה מחשבת שווא, שההנהגה הישראלית כבר החליטה קודם לכן על מבצע רחב-היקף בעזה, ולא התכוונה לתת לג'עברי לקלקל לה את התכניות עם הצהרה פומבית על הפסקת אש. החיסול שלו סלל את הדרך להתלקחות, שתוצאותיה היו ידועות היטב מראש.
מסכם גרשון בסקין: "אני חושב שהם עשו טעות אסטרטגית שתעלה בחיים של לא מעט חפים מפשע בשני הצדדים. את הדם הזה אפשר היה למנוע. מי שקיבל את ההחלטה צריך לעמוד לדין הבוחר, אבל לצערי הם יקבלו יותר קולות בגלל זה".
כך בדיוק דירדרה ממשלת אולמרט, 4 שנים קודם לכן, את ישראל והפלסטינים למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה". ההבדל היחידי הוא שאז דוברי החמאס הביאו באופן ישיר לידיעתו של הציבור הישראלי את נכונותם להאריך את הסכם הרגיעה, מן הסתם מתוך הכרה שמנהיגי ישראל מלעיטים את אזרחיה בדיסאינפורמציה על כוונות הצד השני. היום הם כבר נואשו מלפנות אל הציבור הזה.
כאז כן עתה, על השולחן עמדה הצעה קונקרטית להפסקת אש קבועה; כאז כן עתה, ממשלת ישראל ניתצה אותה לרסיסים בצעד שמשמעותו יכולה להיות אך ורק הכרזת מלחמה.
כאז כן עתה, בין ההשתוללות הזאת לבין הרתעה אמיתית אין דבר וחצי דבר. אין הרתעה צבאית בדרום, כפי שיודעים המנהיגים, יודעים העיתונאים, ויודעים הכי טוב תושביהדרום, וחלקם אפילו קוראים להפסיק לירות ולהתחיל לדבר. יש רק הרתעה מדינית, כמו הסכם הרגיעה שקדם ל"עופרת יצוקה" והביא לירידה עקבית בירי הטילים עד לשקט כמעט מוחלט. להרתעה מדינית יש מחיר נקוב, ידוע מראש: שחרור המגף הישראלי מגרונה של עזה. הסרת המצור האווירי והימי, שחרור סחורות לייצוא, ביטול אזור החיץ הבטחוני והשבתו לידי החקלאים העזתיים, ועוד. הדרך להסכם כזה – לא שלום, אלא רגיעה יציבה לטווח ארוך – גם היא ידועה: מו"מ ישיר עם החמאס.
ממשלת ישראל מסרבת הן לתנאי ההסכם והן לדרך להשגתו. את מחיר סרבנותה היא מגישה לתושבי הדרום וכעת גם לרבבות חיילי מילואים; תשלמו אתם. תשבו אתם במקלטים, תפתחו אתם צירים, תיפצעו ותיהרגו ברחובות קריית מלאכי או ברחובות עזה, כדי שנוכל להמשיך להתבצר בסרבנותנו. זאת "הנחישות" שנדרשת מאיתנו כדי לגונן על הנחישות שלהם. אנחנו מגש הכסף, עליו מוגש בשר התותחים.
הסרבנות האזרחית
בשר התותחים לא חייב ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיגיו; ודאי וודאי שאחרי כשלי ההנהגה העמוקים שנחשפו בשתי המלחמות של העשור האחרון, זאת תהיה הפקרות אמיתית שוב לשים את מבטחנו בהנהגה. תושבי הדרום יכולים להשמיע קול אחר ולתבוע מההנהגה פתרונות אמיתיים במקום מסך העשן הבטחוני. מיעוט אמיץ עושה זאת, הלוואי שרבים יותר יקבלו ממנו השראה.
חיילי המילואים לא חייבים להתגייס בצייתנות למבצע שיחייב אותם להפעיל נשק קטלני בלב שכונות מגורים צפופות, מתכון בטוח לפשעי מלחמה (לתשומת ליבם של לוחמי יהל"ם). מי שמטיל על חמאס את האחריות לחיי האזרחים שמתגוררים בסמוך למתקניו, שיחשוב פעמיים. על אחת כמה וכמה שחובה לסרב אם כל הסימנים מראים שמדובר בקנוניה פוליטית (שקופה למדי) שרק תגבה מחיר כבד, בנפש וברכוש, מתושבי ישראל, מבלי להעניק להם ביטחון אמיתי. אני שואב אופטימיות זהירה מכך שכבר ביום הראשון למבצע נשמעו קולות ספקניים, בעיתונות וגם ברשת; לפני 4 שנים היה קשה לזהות אפילו סדק קטנטן בקונצנזוס הלאומני והמתלהם.
בשעה כזאת המעשה האזרחי ההגון הוא לסרב. הטעמים נשארו זהים, אחד לאחד, לטעמי הסירוב להתגייס ל"עופרת יצוקה" לפני 4 שנים; קיראו אותם שוב. הדברים שכתבתי אז, אל חייל המילואים האוחז בצו 8 בידו, נכתבו ביום השלישי למבצע, ושם גם חזיתי את מה שמתרחש כעת:
"פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).
וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת".
75 אלף חיילי מילואים יקבלו צו 8; זה פי 7.5 מהכמות שגוייסה ב"עופרת יצוקה". מה מתכננים לנו ברקיניהו? למחוק את עזה מהמפה? לכבוש מחדש את חצי האי סיני? ספקטאקל ואגנרי של גייסות שריון דוהרים בתוך ענני אבק סמיכים, על רקע שקיעה אדומה כדם? האם כל פנטזיות ההרס באיראן, שנבלמו בדקה האחרונה, מופנות עכשיו אל עזה, רק כי צריך לשחרר אותן איפהשהו?
אזרחים יקרים, חיילים יקרים: אל תצעדו אחרי עמוד הענן. סרבו. את הפוליטיקאים שבאים להצטלם איתכם "ברגעים הקשים" תעיפו מכל המדרגות. את צווי ה-8 תקרעו לגזרים. סרבו למבצע הארור הזה, לא איבדנו כלום בעזה, ויש לנו מספיק בעיות לתקן כאן.
הידעת?
מירי רגב שירתה 25 שנה בצה"ל והשלימה תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותואר שני במנהל עסקים. מעולם לא לקחה קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למדה מה פשר המילה "אנרכיזם". שרון גל עוסק בעיתונות כבר 20 שנה. מעולם לא לקח קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למד מה פשר המילה "אנרכיזם".
הידעת? הבנקים שודדים את האזרח בסכומי עתק, לפי חוק, מדי יום ביומו. דרך אחת היא באמצעות קביעת רצפת מינימום להצמדה בחוזים אחידים (כמו משכנתאות); פירוש הדבר שתשלומי ההחזר עולים עם עליית המדד בהשוואה ליום חתימת החוזה, אבל לא יורדים באופן מקביל כאשר המדד יורד בהשוואה ליום החתימה. זאת ועוד, באמצעות מאות סוגים שונים של עמלות (ספר העמלות של הבנק נפרס לאורך 70-80 עמודים) גורפים הבנקים לכיסם 14 מיליארד שקל בשנה. מומחים חישבו שמערכת הבנקאות בארץ סובלת מאי-יעילות שמגולגלת על הציבור כעלויות עודפות בהקף של כ-6 מיליארד שקלים בשנה. חישוב מאד זהיר מעלה שהשוד השנתי של הבנקים מהאזרחים מגיע ל-15 מליארד שקל בשנה.
מנגד, מחיר החלפת זגוגית חלון ראווה מגיע לכ-550 ש"ח למ"ר. שני חלונות, כל אחד 2X3 מטרים: 6,600 ש"ח.
בניכוי הוצאות החלפת הזגוגיות השבורות, החוב של הבנקים לציבור עומד על 14,999,993,400 ש"ח. החשבון עדיין לצידנו. אבל החוק, כרגיל, עם החזקים.
הידעת? אנרכיזם" הוא שם-גג לאוסף מגוון מאד של תפיסות עולם, אידאולוגיות פוליטיות ופרקטיקות אקטיביסטיות. המכנה המשותף לכולן, מה שהופך אותן לאנרכיסטיות, הוא ההתנגדות לשלטון באשר הוא; המילה אנרכיה נגזרת מ"אנ-ארכון". "אנ-" הוא "ללא", "ארכון" היה כינויו של המושל העליון באתונה. "אנרכיה" – היעדר שלטון. אנרכיה איננה כאוס, אלא מצב שבו לא מושת על האדם שלטון חיצוני, והוא חופשי ליצור התאגדויות קהילתיות ולפרוש מהן כרצונו.
כלומר, האנרכיסטים מוגדרים על-ידי מטרתם, לא על-ידי האמצעים שהם נוקטים או ממליצים לנקוט בהם להשגת המטרה. בכל הנוגע לאמצעים – אין מִשנה אנרכיסטית אחידה.
הידעת? תמיד עדיף לשמוע מיד ראשונה מאשר מיד שניה או שלישית. גם הכלל הזה, אגב, הוא אנרכיסטי.
הידעת? הרוב המכריע של האנרכיסטים, ברוב שנות קיומו כאידאולוגיה מובחנת (החל מן המחצית השניה של המאה ה-18), הסתייגו נחרצות משימוש באמצעים אלימים. שני סנטימנטים ראשיים מניעים את האנרכיסט: התשוקה לחירות והזעזוע מן האמצעים האלימים שמנגנוני המדינה (ובדורות האחרונים, מנגנוני השוק וההון) מפעילים לדיכוי החירות. רבים מהאנרכיסטים דגלו בפציפיזם (גודווין, טולסטוי, אמה גולדמן, בובר) ועל כל שללו כל צורת מאבק אלימה.
בתולדות האנרכיזם יש שתי תקופות קצרות אך ידועות לשמצה שבהן הכלל הזה הופר ואלימות הפכה לכלי פוליטי לגיטימי. התקופה הראשונה, בשנים 1880-1918, ראתה בעלייתו של הטרור הפוליטי באירופה; פעילים אנרכיסטים רבים נתפסו למחשבה שהתנקשות בראשי מדינות תביא לקריסה מיידית של המשטר, שלב הכרחי בדרך למהפכה. אך גם בתקופה ההיא התנערו מנהיגים אנרכיסטיים מרכזיים מפעולה אלימה. הנה דברים שכתב האנרכיסט האיטלקי אריקו מלטסטה:
"אלימות שנועדה להכאיב, צורת המאבק הברוטלית ביותר שניתן לאמץ, משחיתה מיסודה. מטבעה היא מחניקה את הרגשות הנעלים שבאדם ומטפחת את כל התכונות האנטי-חברתיות, פראיות, משטמה, נקמה, תאוות שליטה ורודנות, בוז לחלש והתרפסות בפני החזק. המגמה המזיקה הזאת מתפתחת גם כאשר האלימות נרתמת למטרה צודקת…
אנרכיסטים שנאבקים נגד כל צורה של דיכוי ולמען השחרור המלא של כל אחד ואחת, ולכן נרתעים אינסטינקטיבית מכל אקט של אלימות שחוצה את הגבול בין התנגדות לדיכוי אל דיכוי בפני עצמו, גם הם עלולים למעוד וליפול אל תהומות של כוח ברוטלי."
התקופה הקצרה השניה שבה חבר האנרכיזם לטרור פוליטי היתה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, במדינות מערב אירופה (גרמניה ואיטליה בעיקר). השילוב של פריצת הגבולות של שנות ה-60', עלייתן של תנועות שחרור לאומי בעולם השלישי, והתבססותו של הקפיטליזם הגלובאלי, לווה באקטים של התנגדות אלימה מצידם של תאים מרקסיסטיים ואנרכיסטים באירופה. יותר מכל, היו אלה אקטים של ייאוש ונקמה, ללא תכנית פוליטית מסודרת מאחוריהם.
הידעת? אתר האינטרנט העברי המרענן ביותר, המשובב ביותר, המאתגר ביותר, הוא אתר אנרכיסטי.
* * *
"פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו, מבחינת מוסריותו הרגילה של האדם, בגדר פשע חמור הם. וכנגד זה, בחיי הכלל, מבחינת ההשקפה הפטריוטית, כשנעשים דברים כאלה כדי להאדיר את המדינה, לשמור עליה ולהגדיל את כוחה, הרי כל אלה הם בגדר חובה ומידה טובה" (מיכאל באקונין).
* * *
הידעת? בהשוואה לזרמים הפוליטיים המרכזיים של מאתיים השנים האחרונות, האנרכיזם הוא הזרם העדין ביותר, עם הכי פחות דם על הידיים. בשם האימפריאליזם והנצרות נטבחו מאות אלפי אפריקנים בידי קולוניאליסטים אירופאים; לאומנים מכל הסוגים, פשיסטים ונאצים הכחידו אוכלוסיות שלמות על בסיס גזעי ואידאולוגי; קומוניסטים כלאו, עינו, רוששו והרעיבו מליוני בני אדם ש"לא התיישרו" לפי הדיאלקטיקה ההסטורית; ובמחצית המאה האחרונה, דמוקרטיות ליברליות הפציצו מן האוויר שטחים מאוכלסים עצומים במזרח אסיה ובמזרח התיכון, כשמאחורי רוממות האידאלים שבגרונם ניצבים אינטרסים של שליטה כלכלית.
מספר החפים מפשע שאמריקה הרגה במשך שבועיים בעיראק או באפגניסטאן עולה על מספר הקורבנות של האנרכיסטים במשך מאה שנים. את כל זה אסור לשכוח כשמדברים על "האלימות של האנרכיסטים".
הידעת? יש שֵם למי שמדביק שוב ושוב למושג כלשהו (כמו "אנרכיזם") קונוטציות שליליות, של אלימות וחורבן, בלי כל בסיס עובדתי: תועמלן. יש שֵם למי שבולע תעמולה וממחזר אותה בלי כל שמץ של ביקורת: אספסוף. התועמלן והאספסוף מתקיימים בסימביוזה הכרחית, לאחד אין קיום ללא השני. ושניהם יחד זקוקים ל"אחר" כלשהו כדי לתדלק את האטרף הבוער בהם להשחית.
הידעת?
בין הרגע שח"כ מירי רגב מאשימה את "המפגינים האנרכיסטים" באלימות לבין הרגע שהמפגינים מתחילים להצטדק ולגנות ולהתנער, המדינה מספיקה לבעוט קשישים לרחוב, לנער משפחות מעל אדמתן, לסגור את הברז למעונות לנשים מוכות, להכניס למעצר ילדות בגיל 6, לדחוף עוד אלפי מועסקים למעגל העובדים הלא-מוגנים, לשסות מיליציות של בריונים בחסרי דיור, לדרדר את קופות החולים לגרעונות ולייבש את הרפואה הציבורית, לחמם את הגבול ולהפקיר את בטחון אזרחיה. אחרי כל זה המדינה מוצאת זמן לשלם תלוש משכורת לח"כ מירי רגב, על מנת שזו תמשיך להסיט את תשומת הלב מן האלימות האמיתית שמתרחשת שעה שעה, ברשות ועל פי חוק.
* * *
"אם הבחירות היו משנות משהו, כבר היו מוציאים אותן מחוץ לחוק" (אמה גולדמן).
* * *
הידעת? 99% מן המפגינים שנוטלים חלק במחאה החברתית מתנערים לחלוטין מן התיוג כ"אנרכיסטים". סביר להניח שרובם הגדול לא פתח טקסט של פרודון או קרופוטקין מעודו. יחד עם זאת, פעילי המחאה החברתית כבר פיתחו באופן ספונטני פרקטיקות אנרכיסטיות מובהקות. למשל: מעגלי דיונים, קבלת החלטות בדינמיקה לא-הירארכית, פעולה ישירה (כמו השתלטות על בתים נטושים ושיפוצם), פיתוח זירות עצמאיות להפצה של מידע ורעיונות, הקמת קואופרטיבים ועוד.
אם את או אתה שותפים לפעילות כזאת – זה אומר שאתם כבר קצת אנרכיסטים. אם את או אתה עדיין מתנערים מן הכינוי הזה בתוקף – זה אומר שאתם מתביישים לעלות כיתה בתודעה הפוליטית שלכם. נפלתם לפח המוכר – אתם עדיין תקועים בשלב של טיהור הלקסיקון במקום להתמסר לתיקון המציאות. התסמינים מוכרים. יש אלפי שמאלנים, על פי העקרונות שהם דבקים בהם, שמתנערים בתוקף מן התיוג "שמאלן"; יש אלפי פמיניסטיות, על פי העקרונות שהן דבקות בהם, שמתנערות בתוקף מן התיוג "פמיניסטית". הימין השמרני עסוק רוב הזמן בהכפשת הקטגוריות שמכוננות את השמאל (שיטה מצוינת להתחמק מעימות עם התוכן שלהן); שמאל שפוי, בוגר, לא יכחיש שהמלים הללו (שמאלן, אנרכיסט, פמיניסט, סוציאליסט) חלות עליו, אלא ישכנע, במעשים ממש, שמדובר באותות כבוד ולא באותות קלון.
גאוות השחור, שקורא לעצמו "ניגֶר" בראש מורם, היא הגאווה שנחוצה לנו.
הידעת? במובן הזה, ובאופן אירוני משהו, יש צדק באמירות כמו "המפגינים הם אנרכיסטים", אף כי הצדק הזה הפוך לכוונת המאשימים: האנרכיזם הוא בדיוק כל מה שטוב במחאה, מה שמסעיר בה ומעורר תקווה. ועדיין אין סיבה להיסחף; החזון הזה אינו משותף לכלל האזרחים ששותפים למחאה. המאסה הגדולה מורכבת עדיין ממגזרים שתובעים צדק לעצמם (ועדיף, אם אפשר, תוך כדי דריכה על חלשים מהם), מגזרים שנושאים עיניים פסיביות אל הפוליטיקה של העבר ונרתעים בגלוי מהשתתפות אקטיבית בעיצוב הפוליטיקה החדשה, של הרחוב והאינטרנט.
לסיכום: "אנרכיזם" כגידוף שנפוץ בפוליטיקה הדמגוגית ובתקשורת אינו רלבנטי לשום הבט של המחאה. "אנרכיזם" כאידאולוגיה שמוכרת מן ההסטוריה הפוליטית של המערב הולם אולי אחוז בודד, או רבע אחוז, מן המפגינים. אולם "אנרכיזם" כאוסף של פרקטיקות אזרחיות של שיתוף ושל התנגדות הולם חלקים גדלים והולכים של המחאה החברתית, וטוב שכך.
העיסוק הזה בהגדרות מוצדק כל עוד, ורק כל עוד, הוא מסלק בוּרוּת ובילבול שמזיקים למאבק. מכאן ואילך, היתקעות בדיון כזה על ההגדרות הופכת בעצמה למכשול במאבק, מפלטם של מפצלי שערות, מאונני כורסאות ומשתמטי כיכרות. בשבת הקרובה יש סיכוי להמשיך מן הנקודה שעצרנו בה לפני שנה. מי ששכח למה – מוזמן להיזכר.
* * *
"מידת חירותך היא לא פחות ולא יותר ממה שתשכיל לתבוע לעצמך ותעז לקחת" (אמה גולדמן).
נפתח בחידה. לפניכם שני קטעים העוסקים ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה. עליכם לקבוע איזה מהם לקוח מטקסט של דובר צה"ל ואיזה מכתבה עיתונאית.
"אין כמעט מבצע או פעילות משמעותית של צה"ל שבו היחידה הזאת לא נוטלת חלק משמעותי, לעיתים אף מכריע. החל בהשתלטות על אוניית המשט הטורקי מרמרה, עבור בהשתלטות על אוניית הנשק האיראני שיועד לחיזבאללה פרנקופ ומבצע עופרת יצוקה וכלה במבצעים חשאיים ומסווגים שייתכן שלעולם לא יותר לפרסמם. לא, לא מדובר בסיירת מטכ"ל. גם לא בשייטת 13 או ביחידת שלדג. מדובר ביחידת ההנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם)… הלוחמים בסיירת מתמחים בכל סוגי המיקוש והחבלה, עובדים בטיפול בשדות מוקשים ובפעילויות נוספות. אי אפשר להגיד יותר מזה. לא כולם יודעים לסתום את הפה", ציין הקצין… יהל"ם הפכה לזריזה יותר, מקצועית יותר ועם גמישות מחשבתית ויצירתית גבוהה יותר. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת בקרב המועמדים לגיוס, וכאמור, רמת המידור והחשאיות בה גבוהה."
"הלוחמים מקבלים ידע בחבלה, במיקוש, במטענים, בפצצות, במכניקה, בהנדסה, בכימיה ובאמצעים טכנולוגיים… האתגר הגדול הוא לתת להם במקביל רמת חיילות גבוהה. הלוחמים חייבים להיות מהשורה הראשונה בגלל שהם נמצאים בחזית הכוח, בשפיץ של החנית. התכונות שמחפשים אצל הלוחמים הן אומץ לב, קור רוח, התמצאות במרחב, חוש טכני, יצירתיות גבוהה… כך הפכה יהל"ם ליחידה מקצועית יותר, זריזה, עם גמישות מחשבתית ויצירתיות. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת מאד בקרב המועמדים לגיוס, ורמת המידור בה גבוהה".
התשובה לחידה – בסוף הפוסט.
הקמפיין של יהל"ם
בלי ספק, בשנתיים האחרונות יהל"ם עומדת במרכזו של מסע שיווק אגרסיבי בכלי התקשורת. החשיפה העצומה, ראיונות עם מפקדי היחידה, הפצת סרטונים מאימוני היחידה, כתבות תדמית רוטטות יראה במתכונת "כתבנו נלווה אל הלוחמים…" – מכל טוּב יחסי הציבור. מי שזוכר את הקמפיין התקשורתי בשנות ה-90' סביב יחידות המסתערבים לא יתקשה לזהות את אותם המאפיינים בדיוק: הגלוריפיקציה של הלוחמים, אבקת השוּ-שוּ שנזרית בנדיבות (פני לוחמים מטושטשות וכו'), העצמת הנחשקות של היחידה על-ידי עצם ההדגשה שמדובר ביחידה נחשקת (טקטיקה פירסומאית בסיסית); הכל אותו דבר. רק היחידה התחלפה. יהל"ם זה הדבר החם הבא.
כאז כך כיום, הקמפיין הוא דו-ראשי ומכוון הן למטרות פנים והן למטרות חוץ, עניין שעוד נחזור אליו. ראשית, כמה מלים על היחידה.
יהל"ם היא יחידה מובחרת של חיל ההנדסה, שמפעילה חמש פלגות מבצעיות וסיירת. פלגת ס"פ (סילוק פצצות) מתמחה באיתור ופירוק מטעני חבלה, והטמנת מטענים לצורך פיצוץ ופריצה; פלגת סמו"ר (סליקים ומנהרות) שמתמחה בטיפול במנהרות, מצבורי נשק תת-קרקעיים וגם לחימה תת-קרקעית; פלגת הבזק, שמפתחת ומפעילה רובוטים צבאיים לאיתור ופירוק פצצות; פלגת מדרון מושלג, שאחראית על פיתוח והפעלת אמצעי פריצה, כולל במצבי שבי ובני ערובה; פלגת גבעול, שמתמחה בלוחמת אב"כ; וסיירת יעל, יחידת קומנדו שמתמחה במבצעי הנדסה מסווגים.
מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה" הפכו את יהל"ם ליחידה בעלת חשיבות מכרעת. ההתמודדות עם כוחות גרילה שמגיחים ונבלעים במערכת מנהרות מסועפת (בלבנון ובעזה), שמטמינים מטענים וממלכדים מבנים, יצרה צרכים מבצעיים חדשים. גם הפעולות הפחות סימפטיות של יהל"ם יצרו צרכים חדשים – נקרא להם צרכים קוסמטיים (שיפוץ תדמית). את כל הצרכים האלה צה"ל מייצא, כדרכו, אל כלי התקשורת; ואלה, כדרכם, מתגייסים בשמחה.
ככה נראה שיטפון תקשורתי, בתיזמור צה"לי מדוקדק:
אוקטובר 2005: כתבת תדמית נרחבת ב"מעריב", לרגל עשור להקמת יהל"ם. מילות המפתח: "לא את הכל אפשר לחשוף".
דצמבר 2008, ימים ספורים לפני "עופרת יצוקה": כתבה בערוץ 2, תיעוד של תרגיל מסכם ביהל"ם. הסרטון מגיע מצה"ל, אבל הכתב מעז להחדיר משפט ספקני בסיום: "הרי ערים תת-קרקעיות כבר ניצחו בעבר מלחמות – מסין ואפגניסטאן ועד ויטנאם".
ינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה": כתבת תדמית נרחבת ב"כל העיר", אחרי נפילתו בקרב של לוחם היחידה, אלכס משביצקי. עיקר הכתבה – ציטוטים ממפקדי היחידה.
אפריל 2009: כתבה שותתת-דם ואדרנלין בערוץ 10. המילה האחרונה: "העימות הבא הוא רק עניין של זמן".
מרץ 2010: כתבה דרמטית, עתירת מוזיקה ואווירה אפלולית, בערוץ 1, לרגל תרגיל מסכם ביהל"ם.
ספטמבר 2010: כתבה מורעלת ב"ישראל היום" (הכותרת הבלתי נמנעת: "היהל"ם שבכתר"). ציטוט אופייני: "פלגה אחרת של יהל"ם היא פלגת סמו"ר, הלא היא "צוות המנהרות" המיתולוגי" (הדגשה שלי).
יוני 2011: כתבה ב-ynet על תוספת פלוגת מילואים לסמו"ר.
אוגוסט 2011: כתבה אינפורמטיבית למתגייס באתר פז"ם של מאקו, בנוסח דובר צה"ל, עם גרפיקה בצבא חאקי ושאר ירקות.
נובמבר 2011 : ראיון יחצ"נות עם מפקד יהל"ם ב"ואללה", במהלכו נחשף ה"אמולסה" – כלי להחדרת שרוול נפץ לתוך מנהרה ופיצוצה. מֶסר המפקד: "אני לא מוריד רגל מהגז וכדי שהאנשים שלי יישארו בפוקוס אני כל הזמן מייצר אווירת מלחמה".
דצמבר 2011: כתבה ב-ynet על פלגת סמו"ר ולוחמה תת-קרקעית.
מרץ 2012: מקבץ של שלוש כתבות תדמית מסונכרנות, באותו יום ממש (!), על התעצמות היחידה והעלאת רמת הכוננות והאימונים: ב"ואללה" (אמיר בוחבוט שוב מתלעלע בהתרגשות), בחדשות 10 וב"הארץ". שלוש הכתבות משדרות אותו סרטון שסיפק צה"ל.
יחסי ציבור בתפוצה כלל-ארצית
קריאה וצפייה רצופה בכל הכתבות האלה מעוררות תחושה עזה של בושה, שלא לומר גועל, לנוכח ההתרפסות המוחלטת של העיתונאים אל מול ההוד הצבאי. דיווח ענייני? לא אצלנו. הרהורי ביקורת? תשכחו מזה. אנחנו בעניין של יחסי ציבור לצבא. השאלה היחידה שנותרת לא מענה היא מדוע כלי התקשורת לא גובים מהצבא תשלום הולם עבור הקמפיין הזה (אני יודע, אני יודע; זאת עסקה דו-צדדית, כלי התקשורת מרוויחים דימוי פטריוטי וגם הוא מתורגם לשקלים מצלצלים).
מטרותיו של קמפיין יהל"ם, מבחינת הצבא, ברורות לגמרי. מדובר ביחידה צומחת ומתפתחת, שעומדת בחזית העימות החמוש בלבנון ובעזה. צריך לגייס כוח אדם איכותי ליחידה כזאת, ליצור לה דימוי נחשק בקרב המתגייסים; צריך ליצור אווירה ציבורית אוהדת שתתורגם גם לתמיכת הפוליטיקאים בתוספות תקציביות יעודיות (הפרופיל הטכנולוגי הגבוה של היחידה תובע הוצאות גבוהות במיוחד). כלפי חוץ, מדובר בלוחמה פסיכולוגית שמעבירה לחיזבאללה ולחמאס מסר ברור – יש לנו את כל האמצעים להתמודד עם המנהרות והמטענים שלכם (לכן מגוחכות כל כך התגובות המזועזעות של הקוראים בכתבות האלה – "למה חושפים את האמצעים האלה??" – קוראים שנאמנותם לבטחון שדה עולה כנראה על זו של דובר צה"ל). כמו שהחמאס משחרר לתקשורת סרטון מנהרות כל חודש-חודשיים, כך גם דובר צה"ל. ארגונים צבאיים בחברות מיליטריסטיות צריכים כל הזמן לפרנס את אש הסכסוך, והאש מצידה דורשת תמיכה ציבורית מתמדת, טיפוח עקבי של מסירות למולך הביטחון (אחרת איך נמשיך לשדוד את הקופה הציבורית למענו?).
אבל מה תפקיד התקשורת בכל זה? לדברר ולהתעלף בלב הולם? האם מוגזם לצפות מעיתונאים לסקר בטון קצת יותר ענייני את החידושים האחרונים ביחידת יהל"ם? נצא מנקודת הנחה שיש כאן עניין ראוי לסיקור, גם אם לא לשיטפון תקשורתי. קשה כל כך להציג את היחידה לפי סטנדרטים עיתונאיים שמקובלים בזירות אחרות (נניח, סיקור של פרוייקט תחבורתי חדש, שבוודאי יש בו צדדים לכאן ולכאן?).
מה איבדנו מתחת לאדמה של עזה ולבנון?
כשהטון כל כך מתפעם, אין סיכוי לשמוע ביקורת. עניין מדהים: בכל אלפי המלים שנשפכו על יהל"ם, אין ניסיון בכלל לתהות על הרציונל הבסיסי שבפיתוח היחידה, להציב שאלות מאתגרות. אין נקודת מבט אחרת זולת זו של אגף המבצעים במטכ"ל.
לא קשה כל כך להעלות תהיות. לוחמת מנהרות היא מצורות הלוחמה העתיקות ביותר שהמציא האדם. באופן טבעי, היא נשקו של החלש, שנאלץ להתמודד מול כוח עודף, ועל כן מסתיר את חייליו ותחמושתו מתחת לפני הקרקע. במנהרות מתחפר הנכבש, תחת הקרקע שאליה פולש הכובש.
לוחם וייטקונג בקו-צ'י.
הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.
המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.
ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.
מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.
כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעודועודועודועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?
ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.
רק השבוע פורסם שיהל"ם חנכה מתקן אימונים תת-קרקעי, ובו יתאמנו חיילי היחידה בלחימה במנהרות. מישהו בצה"ל שוקל ברצינות להוריד חיילים לתוך מנהרות של החמאס כדי "להילחם" בתופעה הזאת, כחלק משגרה מבצעית קבועה? מדובר במעשה שכפסע בינו לבין שליחת חייל אל מותו. שום רווח מבצעי בחשיפה או פיצוץ של קטע מנהרה אינו שקול למחיר של חיי חייל אחד. אני יודע שאסור לי לחוות דעה בעניינים האלה; מה אני מבין, אני בסך הכל אזרח. לא עשיתי טירונות חי"ר ולא קורס מ"פים, אין לי "ראייה מערכתית", אני לא מבין בשטחים שולטים ומעולם לא הרכבתי לבנת חבלה, והכי הכי חשוב – יש דברים ש"אסור לי לדעת", ואם חס וחלילה אגלה אותם יצטרכו להרוג אותי בו במקום.
החיים שלנו, הם בעצם לא שלנו. הם של אנשי הצבא. הם יודעים הכי טוב איך לשמור עליהם וגם איך לדרוך עליהם. הכל לפי צרכי השעה.
בכל זאת אני אתחצף ואחזור על זה: הרעיון לאמן יחידה שלמה בצה"ל בלוחמת מנהרות הוא רעיון עיוועים. התועלת אפסית, המחיר בלתי נסבל. צבא שנערך ומתאמן ומצטייד לקראת לוחמת מנהרות בלב אוכלוסיה עוינת הוא צבא שאיבד את הצפון, ששכח מזמן את ההבדל בין פעילות הגנה הכרחית לפעילות התקפית נטולת כיוון ומטרה.
אז מה עושים עם המנהרות? לא עושים. מה החמאס עושה עם מאגרי התחמושת בימ"חים של צה"ל? כלום. הוא חי איתם. מה אנחנו עושים עם מאגרי התחמושת במצרים או בסוריה? כלום. אנחנו חיים איתם.
אהה. עם מצרים יש שלום, עם החמאס לא. אבל גם עם סוריה אין שלום, ובכל זאת צה"ל לא תוקף אותה. עם החמאס גם אפשר להגיע להסכם אי-לוחמה. כבר היה כזה, והוא עבד לא רע, בניגוד לשקרים שהופצו ערב מבצע "עופרת יצוקה" (וכהכנה תודעתית לקראתו); מי ששקד על הפרתו היתה בעיקר ישראל, לא החמאס. אומנם כן, בהסכם הבא, אם יהיה כזה, הג'יהאד האיסלאמי יהיה חייב להיות צד. ישראל יכולה להלין רק על עצמה בעניין הזה. באינתיפאדה השנייה היא ריסקה את שלטון הפת"ח והציגה אותו ככלי ריק – רק כדי לקבל את החמאס כשלטון הנבחר. מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, היא מנסה למוטט אותו (לא סתם הופצצו כל משרדי הממשלה של החמאס ב"עופרת יצוקה") – רק כדי לקבל את הג'יהאד האיסלאמי עכשיו כאופוזיציה שאינה סרה למרותו. עד שיתעוררו אצלנו לדבר עם הג'יהאד, בעזה אולי ישלטו ארגוני הג'לג'לאת, ג'יש אל-אומה וג'יש אל-איסלאם, נציגי אל-קעידה.
עם הארגונים האיסלאמיים לא צריך לעשות "שלום"; מספיק לחתום על הסכם אי-לוחמה תמורת ויתור מוחלט של ישראל על השליטה ברצועה. המאמץ והמשאבים שיושקעו בניסוח הסכם רגיעה חדש, עם אופציה להארכה (ותחת פיקוח בינלאומי), הם כלום לעומת מה שכרוך באימון ובציוד של יחידת יהל"ם.
ואף אחד לא יהיה צריך להיכנס למנהרה חשוכה וממולכדת כדי לחתום על הסכם כזה.
אימון ביחידת יהל"ם. צילום: אמיר בוחבוט
בשלב הזה, אני די בטוח, יותר מ-80% מהישראלים (לו היו קוראים את הטקסט הזה) היו תולשים שערות בזעם. איזה קשקושים, אשליות, על מה הוא מדבר. הם צודקים; אין סיכוי. אין סיכוי שממשלת ישראל תוותר על עשרות מנופי השליטה והלחץ שהיא מפעילה מדי יום על רצועת עזה, תמורת הסכם אי-לוחמה. אומנם התנתקנו מעזה, אבל לוותר על השליטה בה? ומה נעשה עם כל הזעם המטורף שלנו? לאן נפנה אותו? ומה לעזאזל נעשה עם כל הציוד והאימונים וההכשרות של הצבא שמוקדשים כולם להכין את הפלישה הבאה?
אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה. יחידה צבאית שמכינה את עצמה יומם ולילה לקראת פיצוץ מנהרות בסופו של דבר תישלח להגשים את ייעודה.
אז על מה אני מדבר? על משהו שאף אחד אחר לא מדבר עליו. אין שום דיון על התועלת והמחשבה לטווח ארוך שמאחורי הכשרת צה"ל ללוחמת מנהרות. בדקתי, סרקתי, לא מצאתי; הכל דברי הלל ושבח. האם הנושא כל כך טריביאלי שאינו ראוי לדיון? לא נראה לי. אני טועה? אולי. הייתי שמח לשמוע ממישהו מוסמך איפה אני טועה. כתבות התדמית המתלהמות על יהל"ם לא עוזרות לי להבין; להפך, הן מגבירות את החשד שלי שאין טיעונים רציניים. תעמולה צעקנית היא הדרך השכיחה ביותר לגדוע דיון לפני שהוא התחיל.
הכדור חוזר לעיתונאים ולפרשנים. מצבנו לא טוב.
הרס הבתים ב"עופרת יצוקה": הצד האפל של הסיפור
בסרטוני התדמית של יהל"ם הכל נראה מלהיב, חכם, מדוייק. הדגש הוא על מניעה: חשיפת מצבורי נשק, פירוק מטענים של האויב. בעצם מדובר ביחידה של פיסניקים עם תשוקה הנדסית. אבל צד שלם של הפעילות השוטפת של היחידה מודחק כאן: הפעילות שבה לוחמי יהל"ם פורצים צירים באמצעות הנחת מטענים ופיצוץ מבנים. הצד הזה קיבל ביטוי ברוטלי במיוחד במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כיוון שאין לצפות מהתקשורת שתדווח עליו, רוב מקורות המידע עליו הם עדויות ודו"חות של ארגוני זכויות אדם.
[במאמר מוסגר אעיר שמן הרגע הראשון היו הדו"חות של אמנסטי ו-HRW אמינים בעיני יותר מזה של ועדת הבדיקה של האו"ם (גולדסטון), ולכן נעזרתי בהם לא מעט אבל לא בדו"ח גולדסטון. הסיבה הפשוטה היא שארגוני זכויות האדם הגיעו לשטח הרבה לפני האו"ם. צוות החקירה של אמנסטי אסף ממצאים ועדויות ברצועה מיד עם תום הלחימה, בינואר 2009; צוות החקירה של HRW הגיע בתחילת אפריל; ואילו ועדת גולדסטון נכנסה לעזה רק ביוני. חלק ניכר מן הראיות "החמות" – שרידי זרחן לבן, שרידי תחמושת, תצורות של הרס שניתן להסיק מה גרם להן, סימני דרך שהשאירו דחפורים וכד' – לא שרדו בחצי השנה שחלפה עד לבואו של גולדסטון. כמובן שגם זכרונם של העדים כבר לא היה חד כמקודם].
קצת רקע. מעבר למאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו מאש צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", ומעבר לאלפי הפצועים, נגרם הרס כבד מאד לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים. ישראל, כזכור, לא התירה כניסת חומרי בניין שהיתה מאפשרת שיקום מהיר של המבנים ההרוסים. אלה רק נתונים יבשים; מאחוריהם מסתתר אסון הומאניטרי עצום ממדים, שאותותיו ניכרים עד היום בתחלואת תינוקות, במחסור במי שתיה, תשתיות ביוב מושבתות, ועוד ועוד.
ההרס הסיטוני הזה של מבני מגורים לא אירע בטעות וגם לא היה תוצאת לוואי בלתי מתוכננת של לחימה אינטנסיבית בשטח בנוי. חלק ניכר מההרס בוצע באזורים שמרבית האוכלוסיה כבר פונתה מהם, ושום לחימה לא התרחשה שם (ראו עדויות בהמשך). מה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" נודע כ"דוקטרינת א-דאחיה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:
"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".
שלושה ימים לפני פרוץ "עופרת יצוקה" הזהיר-ניבא ראש הממשלה אהוד אולמרט: "יישפך שם עוד דם. יש לנו כוח, כוח עצום. ביכולתנו לזרוע הרס" (25 בדצמבר 2008, חדשות ערוץ 10). התבטאויות ברוח דומה השמיעו קצינים בכירים וגם מפקדים בדרג השדה, וחיילים העידו על תדריכים שבהם הוסרו כל הרסנים מהוראות הפתיחה באש. לכל זה ניתן גם גיבוי "תיאורטי" עוד קודם לכן באדיבותו של אתיקן הבית, אסא כשר, שהמליץ לצבא על מדיניות "אפס נפגעים" מוחלטת (אין לסכן חיילים כדי למנוע הרג אזרחים חפים מפשע; בכל מקרה כזה, יש חובה מוסרית להעדיף את הרג החפים מפשע). הצירוף של דוקטרינת א-דאחיה ואתיקת "אפס הנפגעים" הוביל לגיבושה של תורת לחימה חדשה בצה"ל, שיושמה באופן מלא לראשונה ב"עופרת יצוקה" (להרחבה, ראו הדו"ח המצוין של הועד נגד עינויים: ללא היסוס: השינויים בתורת הלחימה של צה"ל לנוכח מבצע 'עופרת יצוקה'").
הבעיה היחידה עם תורת הלחימה החדשה הזאת, היא שאי אפשר היה למכור אותה לאף אחד בעולם; מדובר בהפרה ברורה של תקנות האג ואמנת ג'נבה, שאוסרות על פגיעה בלתי מוצדקת באזרחים בלתי מעורבים במהלך לחימה כמו גם על הרס בלתי מובחן של רכוש. מסיבה זו, דיברה ישראל בשני קולות. כלפי פנים (ובעיקר כלפי הכוחות בשטח) שווקה תורת הלחימה האגרסיבית, שפוטרת את עצמה מכל צורך להצטדק על השמדת רכוש אזרחי; כלפי חוץ, אומץ קו תעמולה אפולוגטי שדווקא כן מחפש הצדקות לכל אקט של הרס שבוצע ברצועה (מעטים הישראלים שהטרידה אותם באמת הצביעות הזאת). לפי התעמולה הרשמית, החמאס השתמש בכל האזרחים ברצועה כ"מגן אנושי", מילכד את כל המבנים שעמדו בדרכו של צה"ל, ולמעשה מחק כל אבחנה אפקטיבית בין כוחות צבא לאזרחים, בין מבנים צבאיים למבנים אזרחיים. האשמה כולה שלו. המנטרה הזאת השתרשה מאד בציבוריות הישראלית ואי אפשר להתחמק ממנה, עד היום, בכל ראיון עם פוליטיקאי או בקריאה אגבית של תגובות באינטרנט.
שוב התעוררה בעיה קטנה: העובדות לא הסתדרו. ככל שהצטברו יותר ויותר דיווחים מן השכונות שהופגזו ונחרבו, התברר שהנימוקים המבצעיים אינם יכולים לכסות על כל פשע וכל זדון.
בחזית ההרס: יחידת יהל"ם
במאי 2010 פירסם ארגון HRW דו"ח נרחב על הרס הבתים במבצע "עופרת יצוקה" (להורדת הדו"ח המלא, לחצו כאן). הדו"ח תיעד 170 מקרי הרס שבהם התעורר חשד כבד להיעדר כל הצדקה מבצעית. מתוכם, נחקרו ביסודיות 12 מקרים, שבהם נשללה באופן ודאי כל הצדקה מבצעית, וזאת בהסתמך על תצלומי לווין, מידע גלוי על התקדמות הלחימה בעזה, ראיונות עם תושבים, איסוף שרידים של חומרי נפץ, זיהוי עקבות דחפורים וכיוב'. מתוך הדו"ח אני מביא כמה קטעים רלבנטיים; שימו לב במיוחד להימצאותם של מוקשים צה"ליים (שלא התפוצצו) בזירות ההרס – טביעת אצבעותיהן של יחידות הנדסה, ברוב המקרים יהל"ם.
"ניתוח תצלומי לווין של סוכנות הלוויין של האו"ם מאמת את הממצא שלפיו רוב ההרס בשכונה [עזבת עבד רבו, ע.ל.] נגרם לאחר השלב הראשון של המתקפה. התצלומים ממחישים כי מבנים בשכונת עבד רבו נהרסו או ניזוקו קשה במהלך הזמן. מניתוח שערכה הסוכנות עולה כי בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-6 בינואר נהרסו או ניזוקו קשות בשכונה רק 11 מבנים, אך 330 מבנים נהרסו או ניזוקו קשות בין ה-6 ל-19 בינואר – כלומר, הנזק שנגרם לאחר שצה"ל כבר ביסס את שליטתו באזור היה גדול פי שלושים מזה שנגרם קודם לכן…
האשם דחלאן, שביתו ניזוק אך לא נהרס ואשר נשאר בביתו לכל אורך המלחמה, אמר כי כמעט כל הבתים שצה"ל הרס בעזבת עבד רבו, להוציא תשעה או עשרה, נהרסו באמצעות מוקשים או דחפורים במהלך ארבעת הימים האחרונים של המלחמה. לדבריו, רבים מן הבתים הגדולים יותר, שנבנו מבטון מזוין, פוצצו באמצעות מוקשים. "ראיתי טנק מיוחד מגיע עם ארגז גדול של מוקשים עליו. ראיתי אותם מסמנים "X" על עמודי התמך של הבתים שהם עמדו להרוס. כמה מהבתים קיבלו שישה או שמונה מוקשים. כל המוקשים התפוצצו באותו זמן".
מאג'ד[אל-עת'אמנה] סיפר כי כששב ביום ראשון שלאחר מכן, ב-18 בינואר, גילה שביתו נהרס, יחד עם ארבעה בתים נוספים באותו גוש, שהיו בבעלות בניו וקרובי משפחתו. האשם דחלאן, שרואיין בנפרד, אישר כי היה עד להריסת שניים מבתי משפחתו של מאג'יד בידי חיילים באמצעות מוקשים נגד טנקים ולהריסתם של שניים אחרים בדחפורים. מאג'ד אמר כי מפני מוקשים מטעם חמאס פינו מהבתים בסך הכל 18 מוקשים נגד טנקים, שחלקם לא התפוצצו".
בשכונה המדוברת, עזבת עבד רבו, התבררה הטענה הקבועה של צה"ל, כי האוכלוסיה האזרחית משמשת "מגן אנושי", כנכונה. רק שמי שהשתמש בתושבים כמגן אנושי היה צה"ל, לא החמאס.
הנה מה שהיה לדו"ח אמנסטי לומר על מדיניות הפיצוץ של בתי מגורים:
"רבים מהבתים, המפעלים והחוות נהרסו באמצעות דחפורים, ובתים רבים נוספים נהרסו באמצעות מוקשים ישראליים נגד טנקים, כפי שניכר משיירי המוקשים שנותרו פזורים בשכונות ההרוסות ומדפוס ההרס המאפיין שיטה זו… כדי להרוס בתים באופן זה היה על חיילם לצאת מהטנקים, ללכת בין בניינים ולהיכנס לבתים כדי להטמין בהם את מטעני החבלה לאורך קירות התמך. הבחירה בשיטת פעולה זו מצביעה על כך שהחיילים חשו ביטחון רב בכך שאף חמוש פלסטיני לא היה בבתים אלה או סביבם. השיטה שנבחרה מלמדת אף על כך שהחיילים היו בטוחים גם בכך שמתחת לבתים אלה לא היו מנהרות שחמושים היו יכולים להשתמש בהן כדי ללכוד אותם, ושהבתים לא היו ממולכדים. לו העריכו החיילים כי נשקפות להם סכנות של ירי, פיצוץ או נפילה בשבי, לא היו מסתכנים ויוצאים מהטנקים כדי להניח את המוקשים בתוך הבתים."
בשבוע שאנחנו שם, כל יום כמעט החרמ"ש נכנס לבית, זה לא היה די-ניינים, זה היה חרמ"ש ומאחר והיה חשד שהבתים ממולכדים – פוצצו את הבתים. פתחו חור כדי להיכנס דרכו ולא דרך הכניסה של הבית. כל הזמן היו פיצוצים ודי-ניינים הרחיבו את המגננים ואת הצירים, כל הזמן היתה פעילות הנדסה ללא הפסק, בבתים שאין שם אף אחד. זה היה מצחיק כי באיזה שהוא שלב אמרו, לא זוכר מי, נראה לי הסמ"פ שלנו או המ"פ עצמו, שרוצים שנהיה יותר אקטיביים בפלוגה ונעשה יותר. אז באמת נכנסו לבתים שאין שם אף אחד, במילא מתצפתים על הבתים האלה ואני אישית לא ראיתי, אולי המפקדים כן מצאו סיבה להיכנס לבתים האלה, אני לא ראיתי את הסיבה להיכנס לבתים בגזרה שאין בה איש ובמילא אנחנו מסתכלים על הבתים האלה נון סטופ. בכל זאת נכנסו לבתים ופוצצו ועשו נזק לרכוש, כי אנחנו ראינו רק רכוש, כאמור, לא היה שם אף אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אולי חשבו שיש שם אמל"ח, אני לא ראיתי סיבה לפעילות הזאת אבל כל הזמן הפעילות נמשכה".
מרגע הכניסה הקרקעית לעזה, הפעיל צה"ל שני סוכני הרס ראשיים, שניהם מחיל הנדסה: יחידת דחפורי די-9 ויחידת יהל"ם. הדחפורים מעכו, החבלנים פוצצו. קשה לדעת כמה מתוך 6,400 הבתים שניזוקו קשה או הושמדו כליל פוצצו בידי יהל"ם; קשה להאמין שמדובר בפחות מ-500. קצין בכיר ביהל"ם העיד: "אם היה מטע שחיילי חי"ר מוכרחים לעבור דרכו או כל מקום שיש חשש למכשול, היינו מכניסים את כוה הצמ"ה והורסים אותו עם D-9 או מפוצצים באמצעות מוקשי חבלה" (שימו לב לאופן האגבי שבו מדווחים פשעי מלחמה באתר רשמי של חיל ההנדסה). הנה עוד חוויות של חייל מילואים ביהל"ם ("קמתי התרחצתי פוצצתי").
בעיצומו של המבצע התפנה מפקד יחידת יהל"ם לפרוס בפני התקשורת, בגילוי לב ראוי לשבח, את הפילוסופיה המבצעית שלו: "אנחנו מאוד אלימים ומשתמשים בהרבה כוח איפה שצריך למול האויב ולא בוחלים בשום דרך למנוע מכוחותינו להיפגע".
כמה נחמד היה להיחשף לשמץ מן הפעילות הזאת של יהל"ם באחד מסרטוני ההסברה שגודשים את כלי התקשורת.
שכונת עזבת עבד רבו, מזרחית לג'באליה, אחרי יציאת צה"ל ממנה ב"עופרת יצוקה". צילום: הולי פיקט
הסיבה המבצעית מאחורי ההרס
כפי שצויין קודם, מבצע "עופרת יצוקה" כולו נוהל תחת דוקטרינת א-דאחיה, מעין גרסת "הלם ומורא" מקומית שאמורה היתה לשתק את הטרור הפלסטיני לתקופה ארוכה (אופס, זה לא קרה, וטוב שמפקד המבצע בעצמו הודה בכך). אבל מיד לאחר המבצע נחשפו השיקולים המבצעיים הקונקרטיים שהצדיקו הרס כל כך מאסיבי של מבני מגורים. הם זכו לכינוי "היום שאחרי".
העדות הבאה, גם היא מ"שוברים שתיקה", מסבירה את המדיניות הזאת יפה מאד. יחידת יהל"ם נזכרת במפורש בדקה 4:50.
בקצרה, מדיניות "היום שאחרי" התירה ואף עודדה הרס מבנים וחישוף שטחים לצורך שיפור יכולות התצפית והאש באזור בעתיד. הורסים לך את הבית לא בגלל שהחבאת בו לוחמי חמאס או אמצעי לחימה, אלא בגלל הסיכון שתעשה כך בעתיד. מי שחושב שמדובר בבדותות של שמאלנים בוגדניים ייאלץ להכליל את צה"ל עצמו בהגדרה המפוקפקת הזאת. כחודש אחרי סוף המבצע הודה צה"ל, סוף סוף, שהרס הבתים הסיטוני בעזה לא היה מוצדק ושירת לא פעם רק את הצורך לפנות "קו ראייה":
"מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור. "נצטרך להתפתל הרבה כדי לנמק את ההרס הזה", אמר ל"הארץ" משפטן צבאי."
נזכיר שוב: על המלאכה המגונה הזאת – הריסת מגוריהם של אלפי אנשים כדי לשפר את קו הראייה של המפקד – ניצחו כוחות הנדסה, ובתוכם יחידת יהל"ם. על המרחק העצום בין הלך המחשבה הזה לבין דיני המלחמה מעיר דו"ח HRW:
"הרס רכוש אזרחי כדי ליצור "אזור סטרילי" שישפר את מעמדו הצבאי של תוקף בעימותים עתידיים אפשריים מפר את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אף שניתן להרוס באופן מוצדק אובייקט אזרחי המקנה יתרון צבאי ממשי ומוחשי, אובייקט אזרחי אינו הופך למטרה משום שהריסתו תספק לתוקף יתרון בהתקפה עתידית היפותטית, או בשל האפשרות שהאויב ישתמש בו בעתיד באופן שיהפוך אותו למטרה צבאית. היות שכל האובייקטים האזרחיים הם מטרות צבאיות בפוטנציה, היתר להרוס רכוש אזרחי על יסוד שימוש עתידי אפשרי, יש בו למעשה מתן הכשר להריסתם של כל המבנים האזרחיים. לכן, בעוד שניתן להרוס בית המכסה על פתח של מנהרה המשמשת לצרכי צבא, לא ניתן להרוס בית שבאופן היפותטי יוכל לשמש ביום מן הימים ארגונים פלשתיניים חמושים".
כל זה כמובן לא היה מרשים את פרופ' אסא כשר. ובכל זאת מעניין לבחון את האקרובטיקה של ההסברה הישראלית לאורך כל התקופה. ראשית, גיבשו תורת לחימה שמצדיקה הרס אזרחי מאסיבי והנחילו אותה לכוחות בשטח; כמו כן הועברו הנחיות להרוס ולפנות בתים שעלולים לשבש מבצעים עתידיים; במקביל הוכחשו בפומבי הן תורת הלחימה הזאת והן ההנחיות המבצעיות, וגובש קו תעמולה רשמי – מאחורי כל בית הרוס בעזה הסתתר מחבל או מטען ממולכד; ולבסוף, נסוג צה"ל עצמו מן הקו הזה והודה שההרס לא היה הכרחי ומוצדק.
כמה מחשבות לסיום
מבצע "עופרת יצוקה", בניגוד להסברה הרשמית, היה כשלון. העוצמה הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כיום מאפילה על עוצמתם בדצמבר 2008. רמת האימונים, הכמות והאיכות של אמצעי הלחימה, טווח הטילים – הכל הרבה יותר מאיים. עד כאן "ההצדקה המבצעית". המבצע גם לא היה הכרחי בנקודת הזמן שהוחלט לפתוח בו, שכן היו אופציות מדיניות מאד ברורות לחידוש הרגיעה; ישראל יירטה אותן במכוון. על כל זה כתבתי מספיק ואין טעם לחזור ולדוש בנושא.
הפוסט הזה לא עוסק ברקע ובהצדקה למבצע, אלא באירועים שהתרחשו כבר במהלכו, ממש כמו שדיני המלחמה אינם נוקטים עמדה לגבי ההצדקות להכרזת מלחמה אלא רק במגבלות החלות על הכוחות הלוחמים מרגע שהם פועלים בסביבה שיש בה אוכלוסיה אזרחית. שמיכת "המגן האנושי" שצה"ל מנסה למתוח עוד ועוד כדי לכסות על כל פגיעה בפלסטינים חפים מפשע – קצרה מדי, מרופטת מדי. אין בה כדי להסביר מקרים מובהקים של הרס של מאות ואולי אלפי בתי מגורים שלא היו מעורבים בלחימה ולמעשה נהרסו בשלב שכבר לא התקיימו קרבות באזור. ההרס הנורא הזה הוליד אסון הומאניטרי עצום-ממדים; ישראלים מעטים מאד באמת מודעים לממדי הסבל ברצועת עזה, שקשורים ישירות לתוצאות "עופרת יצוקה". המעטים שמודעים לכך מטילים את האשמה, כמובן, על החמאס. הטקטיקה הזאת היתה אולי מועילה במשהו אם ניתן היה להצביע על קשר סיבתי בין הסבל שנגרם לאוכלוסיה האזרחית בעזה לבין שיפור כלשהו באיכות החיים של תושבי הדרום בישראל, מאז שנת 2008. אבל אין שום קשר סיבתי כזה; תושבי עזה נהרגו ונפצעו לשווא, בתיהם נחרבו לשווא. תושבי הדרום ממשיכים לסבול מטחי רקטות לשווא (האמיצים שבהם גם אומרים את זה).
בתוך כל ההרס המיותר הזה, לחיל ההנדסה שמור מקום של כבוד; בעצם, המקום הראשון. ובתוך חיל ההנדסה, ליחידת יהל"ם המובחרת שמור כבוד משלה: החלוצים לפני המחנה, הפורצים צירים, המטמינים מוקשים, המפוצצים בתי מגורים. עם או בלי סיבה מוצדקת. לכן צורם כל כך הקמפיין התקשורתי, שתואר בראשית הפוסט, להאדרת שמה של יהל"ם בכל קצוות הארץ; מישהו אולי חושב שם שעוד כמה תמונות של לוחמים נועזים משתלשלים לתוך מנהרה עם פתיל חבלה בין השיניים יכולות למחוק את תמונות ההרס מעזה. הן לא.
"עופרת יצוקה" לא היה כל כך מזמן; בסך הכל שלוש שנים. יש להניח שמפקדים רבים ביהל"ם השתתפו בפעולות המתוארת כאן, ובחלוף זמן קצר, הצטלמו לסרטוני תדמית של דובר צה"ל. כך מלבינים פשעי מלחמה, גם אם חומר הניקוי הוא בצבע חאקי. הציבור קונה ומסתנוור. אפרופו הלבנה, אני מניח שגם חברת "תנובה", שאימצה את יהל"ם לחיקה, רואה דיבידנדים יפים מן המותג המנצח הזה. בינתיים כבר מתכננים אצלנו את הפלישה הקרקעית הבאה לעזה (המנהרות האלה לא יוצאות לנו מהראש) ודואגים לפמפם רעל לתוך הוורידים של חיילי יהל"ם. האיוולת הזאת כבר כתובה על הקיר באותיות של אש, ותוצאותיה הנוראיות כתובות תחתיה, באותיות קטנות יותר של אפר.
[פתרון החידה מתחילת הפוסט: אף אחד מהקטעים איננו לקוח מדובר צה"ל. שניהם מתוך כתבות תדמית על יהל"ם, אחת ב"ישראל היום" והשניה ב"כל העיר". למעשה, התיאורים של היחידה באתר דובר צה"ל מתוניםוענייניים הרבה יותר מתיאוריה בעיתונות הלוחמת].
"בשנים האחרונות הובילו ב"ועדות ההתנגדות" שורה של פיגועי טרור נגד ישראל… בחודש אוגוסט האחרון הוביל הארגון את התקפת הטרור המשולב בכביש 12 הסמוך לאילת, בה נהרגו 8 ישראלים, בהם לוחם הימ"מ פסקל אברהמי ז"ל ולוחם גולני סמ"ר משה נפתלי ז"ל."
ההודעה הזאת פורסמה יום אחרי חיסול המזכ"ל של וה"ע ופעיל נוסף בעזה, בטענה שהארגון תיכנן להוציא פיגוע טרור בישראל, דרך סיני. מטרתה הברורה של ההודעה היתה לקשור את האשמה ההיפותטית הנוכחית לאשמה "מוכחת" בעבר (הפיגוע באוגוסט 2011).
דובר צה"ל משקר. מבצעי הפיגוע באוגוסט היו כולם מצרים; והתחקירהצה"לי הסופי אינו מזכיר במילה את מתכנני הפיגוע. סיכום ההונאה והחורים הענקיים שבגרסה הרשמית הובא כאן.
עם עובדות אי אפשר להתווכח; לכן התועמלנים לא מתווכחים איתן – הם פשוט מתעלמים מהן, וממשיכים להפיץ כזבים. הנטייה הנוכחית היא להצביע על וה"ע כמתכנני הפיגוע ליד אילת, גם אם לא מבצעיו הישירים. גם הטענה הזאת לא נסמכת על בדל של ראיה (השליפה הקבועה – "יש דברים שאסור לדבר עליהם" – לא עושה עלי רושם). אבל בינתיים נשמטת הקרקע עוד ועוד מתחת לגרסה הרשמית; גם לתכנון הפיגוע לא היה לוה"ע כל קשר.
הנה כמה ידיעות ממקורות חוץ שהצטברו לאחרונה; אף אחת מהן, למיטב ידיעתי, למעט הראשונה, לא זכתה לפרסום בעברית.
ב-12 בנובמבר (3 חודשים אחרי הפיגוע) עצרו שלטונות מצרים אזרח מצרי בחשד לתכנון הפיגוע ליד אילת (כאן הידיעה בעברית, מקוצרת מאד). מוחמד איד מוסלה חאמד תואר כמנהיג של קבוצה איסלאמית מילטנטית בשם "ג'יהאדיסטים ותאקפירים", שהיתה מעורבת בפיגועים נוספים נגד תחנות משטרה מצריות בסיני.
ב- 20 בדצמבר הודיע ארגון בשם "אנסאר אל-ג'יהאד" על קיומוולקח אחריות על הפיגוע ליד אילת ועל פיצוץ של צינור גז לישראל. הארגון נשבע אמונים למורשתו של אוסמה בן לאדן. בינואר נשבע הארגון אמונים למנהיג אל-קעידה הנוכחי, איימן אל-זוואהירי.
ב-5 בפברואר לקח "אנסאר אל-ג'יהאד" אחריות על פיצוץ נוסף של צינור גז לישראל. בהודעת הארגון נמסר כי הפיצוץ בוצע כנקמה על מותו בכלא, יום קודם לכן, של מנהיג הארגון, מוחמד איד מוסלה חאמד, אשר נעצר בנובמבר. הפירוש הטבעי של הדברים הוא שארגון "אנסאר אל-גי'האד" יצא מחלציה של קבוצת ה"ג'יהאדיסטים ותאקפירים", שהתגבשה לאחר הדחתו של מובארק. ואכן, בהכרזת היסוד שלו מוצג הנשיא המודח כאשם בסבלותיו של העם המצרי.
בדיווחים השונים נזכרים הקשרים האידאולוגיים בין הג'לג'לאת בעזה לבין ארגוני הג'יהאד בסיני. באף אחד מהדיווחים לא נרמז שלארגונים בעזה היה חלק בתכנון הפיגוע. באף אחד מהדיווחים לא מוזכר אפילו שמו של ארגון "ועדות ההתנגדות העממית".
למען הסר ספק, וה"ע הוא ארגון טרור. כשפעילי ארגון כזה הורגים אזרחים ישראלים, הם הופכים למטרות לגיטימיות של צה"ל. אבל כשהם לא הורגים אזרחים ישראלים, הם לא מטרות לגיטימיות. וכשממשלת ישראל מדביקה להם פיגוע שלא קשור אליהם, רק כדי לסחרר את הדרום לעוד מעגל ארור של דם ואש וקורבנות שווא, כולל ילדים פלסטיניים וכולל אזרחים ישראלים (כמו יוסי שושן ז"ל) – היא הופכת בעצמה לאויב מספר אחת של חפצי החיים כאן, משני עברי הגבול.
בפעם הבאה שמטוסינו יחסלו בעזה כל מיני "פעילים" ויגידו לנו שהם "תיכננו" פיגוע (אבל גם אחרי החיסול לא בטוח שלא יהיה פיגוע), אני מקווה שמישהו יתעורר בזמן וישאל שאלות. לפני שסופרים את הגוויות. ובינתיים, דובר צה"ל מתבקש למחוק את השקרים מהאתר שלו ומההודעות לעיתונות.
על ההגיון העקום של "ההסלמה המתוכננת" (כותרת מאמרו של אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" היום) כבר כתבתי כאן בהרחבה, ואין לי מה להוסיף. במעגלי ההסלמה בעזה שישראל יוזמת, המטרה המוצהרת ("מניעת פיגועים", "ריסון מטחי הרקטות") אף פעם אינה המטרה האמיתית, משום שהפיגועים יוצאים מתי שהם רק יכולים, עם או בלי קשר לעזה (ולאחרון לא היה קשר לעזה, למרות השקרים החוזרים ונשנים של ישראל, וגם על זה כתבתי, הרחבתי וסיכמתי, וראו גם כאן), ומטחי הרקטות – נו, הם לא בדיוק מתמעטים אחרי החיסולים. להפך. המטרה האמיתית של מעגלי ההסלמה היא תמיד פוליטית, ועניינה להדוף סיכונים שנשקפים להנהגה הישראלית מבחוץ (יוזמות מדיניות ו/או התעצמות המאבק העממי) או מבפנים (זעם חברתי שמאיים להתפרץ). ומאחורי הקלעים תמיד ישנן גם סיבות כלכליות שהס מלהזכיר (מליון וחצי דולר זרמו לכיסיהן של רפא"ל ואלתא ביממה האחרונה).
"להפך" היא מילת המפתח במאמר הפרשנות של רוני שקד היום ב"ידיעות אחרונות". אפילו הדגשתי אותה בעיגול. אני שמח להביא דברים בשם אומרם ולחסוך מעצמי מלים מיותרות.
הערה לסיום. המאמר הזה, שפתיים יישקו – עד למשפט האחרון בו. שקד מכיר את השטח כבר הרבה שנים. טוב שהוא אומר את הברור מאליו: "החיסולים לא פגעו מאז עופרת יצוקה ביכולת המבצעית של הארגונים בעזה, לא בכושרם ולא במוטיבציה שלהם. להפך." אבל מה הוא מסיק מן ה"להפך" הזה? שאולי יש מטרות אחרות להסלמה? חלילה. זאת אין להעלות על דל המחשבה.
נותרה התשובה השחוקה והמופרכת – קברניטי ישראל מטומטמים סדרתיים, שיורים לעצמם (כלומר לנו) ברגל עוד פעם ועוד פעם. את זה לא מנומס להגיד. הפרשן נקלע למילכוד: האמת בלתי נסבלת, והשקר מעליב. על כן נחתם המאמר בפליק-פלאק קונצפטואלי מהמם: "ההידברות יכולה להיות גם באמצעות איום ישיר נגד החמאס כדי לאלצו לפעול נגד ארגוני האיסלאם הקיצוני, אחרת ישראל תצטרך להמשיך לבצע חיסולים ממוקדים – הפוגעים בסופו של דבר באזרחי ישראל".
Holy baloney. הבנתם מה קורה פה? אם לא תהיה הידברות, ישראל "תצטרך" להמשיך לפגוע באזרחי ישראל. פשוט לא תהיה לה ברירה. אנחנו יודעים שהחיסולים לא יעילים, אפילו "להפך". אבל אין מה לעשות. חייבים להמשיך ללחוץ על החמאס – "תשמעו, חבר'ה, בגלל שאתם לא רוצים הידברות, יוצא שאנחנו משתקים את הדרום ובעצם נלחמים באזרחים שלנו. זה לא עסק. אולי תוותרו?" – וכיוון שהוא לא נכנע, אין ברירה, מדינת ישראל צריכה להמשיך לדפוק את אזרחיה.
עיתונאים ואנשי ציבור חיים כל כך הרבה שנים בתוך ענן של קלישאות, שגם כאשר הם מפיקים ממוחם גולאש כאוטי כזה של נונסנס, הם לא מבחינים בכך. אבל אזרחים חושבים אינם חייבים להיות כפותים למסגרות החשיבה האלה, וזכותם המלאה לשאול את השאלות הנכונות ולעצור את הרכבת שמוליכה אותם שוב ושוב אל חוסר האונים והתקווה.
– זוכר את הפיגוע ליד אילת ב-18 לאוגוסט?
– כן.
– אז עכשיו נודע סופית שהמחבלים לא היו קשורים לעזה.
– מה פתאום. הם יצאו מעזה.
– לא, הם לא יצאו.
– כן יצאו.
– לא.
– טוב, אז ההוראה יצאה מעזה. חיסלנו את האחראים לפיגוע.
– לא, ההוראה לא יצאה מעזה. חיסלנו אנשים שלא קשורים לפיגוע.
– טוב, אז אם הם לא קשורים לפיגוע הזה, הם קשורים לפיגוע אחר. מה זה חשוב? חיסלנו אנשים שהגיע להם למות.
– למה דווקא עכשיו הגיע להם למות, למה הגיע לילד בן שנתיים למות איתם, ולמה דווקא שעתיים אחרי פיגוע שהם לא היו קשורים אליו?
* * *
ימים קשים עוברים על חסידי תיאורית האין-קונספירציה. המציאות שבה ומוכיחה להם שהם טועים, אבל הם נאחזים בכל קש חולף כדי לא לטבוע; הכל כשר כדי להצדיק בדיעבד את החיסול של מי שלא היה קשור לפיגוע באילת.
הו, האירוניה. אות הקלון הנצחי של תיאוריות קונספירציה – הטענה שאי אפשר להפריך אותן, שתמיד יימצא "טריק" להציל את כבודן – דבק דווקא על מצחה של התיאוריה הנגדית, תיאורית האין-קונספירציה-ובסך-הכל-תקפנו-את-מי-שתקף-אותנו. אני מניח שגם אם יתפרסם סרטון וידאו של בכיר באל-קאעדה שייקח אחריות על הפיגוע, יהנהנו מולו בידענות חסידי האין-קונספירציה ויאמרו "בטח, בטח, הרי הוא מקבל משכורת מועדות ההתנגדות העממיות". בשלב הזה נראה שאין שום דרך להוכיח לאנשים כאלה שחמשת האנשים שחוסלו ב-18 לספטמבר בעזה לא היו קשורים לפיגוע ליד אילת. חבל להשחית מלים נוספות.
להבדיל, את תיאורית הקונספירציה הנוכחית, כמו שכתבתי ארבעה ימים אחרי הפיגוע, היה קל מאד להפריך. כל מה שהיה נחוץ לעשות הוא לפרסם את שמות המחבלים שנהרגו בפיגוע ולספק ראיות לזיקה שלהם לעזה. זה כבר לא יקרה. עכשיו זה סופי.
תזכורת
בין 10 ל-15 מחבלים השתתפו בסדרה של פיגועים משני עברי הגבול ליד אילת. המחבלים הרגו 8 ישראלים. צה"ל הרג 6 מהם ובמהלך המרדף בתוך סיני הרג גם 5 חיילים מצרים. שעה קלה לאחר הפיגוע קבע שר הביטחון שהמתכנן והאחראי הוא ארגון הועדות העממיות (וה"ע) בעזה ("יהיה תג מחיר על האירוע הזה ותהיה מכה חזקה בעזה. ברור כי התכנון הגיע מארגוני הטרור בעזה. אנחנו לא נעבור על זה בשקט.") חיל האוויר הוזנק והפגיז בית מגורים ברפיח; מההפגזה נהרגו 5 בכירים בוה"ע ותינוק בן שנתיים. במעגל ההסלמה שפרץ בעקבות כך, אליו נסחפו גם הגי'האד האיסלאמי והחמאס, נהרגו 27פלסטינים וישראלי אחד, והוא הותיר אחרי עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות, בעיקר בעזה.
הגרסה הרשמית – והפקפוקים
תוך דקות ספורות מהיוודע דבר הפיגוע, הופצה גרסה אחידה בכל כלי התקשורת. על פי הגרסה הזאת, גם מתכנני וגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה. נתניהו וברק בדבריהם לתקשורת אומנם התרכזו רק במתכננים, אבל בגרסה המפורטת יותר שמערכת הביטחון העבירה לכתבים ולפרשנים הצבאיים נאמר מפורשות שגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה (וחצו את הגבול דרך סיני). אני מדגיש את הנקודה הזאת כי כל מי מיני סנגורים-בגרוש שניסו להציל את הגרסה הרשמית (לנוכח הפקפוקים) טענו שבעצם אף אחד לא דיבר על זהותם של מבצעי הפיגוע.
דיברו ועוד איך: ערוץ 2, ynet, ואללה, רון בן ישי, אלון בן דוד. כולם אמרו: המבצעים יצאו מעזה. הם לא המציאו את זה; הם פשוט לעסו לציבור את מה שקיבלו בכפית מן המקורות שלהם במערכת הביטחון, בלי לפקפק לרגע. הציבור, כמובן, בלע ללא היסוס.
לא יותר משלושה-ארבעה כותבים באינטרנט פיקפקו בגרסה הרשמית. ארבעה ימים אחרי הפיגוע העליתי פוסט ראשון וחודש אחריו העליתי פוסט שני, מקיף יותר, שמסכם את כל החורים והתמיהות. לא אחזור כאן על הדברים שכתובים שם; זאת רק תזכורת, להצגת התמונה המלאה.
אצטט כאן רק את ההסבר האלטרנטיבי שהצעתי לאירועים:
"ממשלת ישראל ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי."
התחקיר הצה"לי ממוטט את הגרסה הצה"לית
ב-21 בספטמבר, בשקט בשקט, בלי שאף אחד כמעט שם לב, פירסם הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, ממצאים ראשוניים מתוך תחקיר צה"ל שנעשה על הפיגוע. הכותרת: "כל המחבלים היו מצרים". קבורת חמור נאה לגרסה הרשמית, לפחות לחלק הביצועי. הפרסום גם הבהיר מדוע נותרה השאלה שלי – מהם שמות המחבלים? – ללא מענה. השמות היו מצרים, לא עזתיים, ולכן לא פורסמו.
מוזר, אבל לא מפתיע, שאף כלי תקשורת אחר לא התייחס לפרסום הזה. והנה אתמול הנחית פישמן את הפצצה במלואה – מסמךמקיף על מסקנות התחקיר הצה"לי. המסקנות מביאות לקבורת חמור נאותה גם את הטענה שמתכנני הפיגוע היו אנשי וה"ע בעזה. הכותרת אומרת הכל: "טעות באויב". הנה עיקרי הדברים:
"זה בעצם ספר עם עשרות עמודים, עם תצלומי קרקע וסימונים טקטיים של מיקומי כוחותינו והאויב בכל נקודת זמן. ולכל תצלום צמוד הסבר: מי עשה מה, מי הלך לאן, מי שגה והיכן. דרמה וטרגדיה משמשות בערבוביה עם רשומון יבשושי של תחקיר צבאי. אבל כשמסיימים לקרוא את הספר נחשף חור שחור, ענקי, שהותירה אחריה עוד קונספציה שקרסה. הנחנו מארב כדי ללכוד קבוצת טרור עזתית, ונפלנו למארב של מי שמכונים היום "סינאווים", תושבי סיני.
הקונספציה היתה פשוטה: עוד פיגוע עומד לצאת מעזה דרך סיני לישראל. מה שמכונה "ציר החית" (עזה-סיני-ישראל). יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים, שיכולתם המבצעית מוכרת לצה"ל ולשב"כ. אלא שכאן נחתה ההפתעה: במקום האויב המוכר צץ שד חדש… לשד הזה של הג'יהאד העולמי יש אידאולוגיה ויכולות שונות. הוא לוחם אחרת ומתנהג אחרת. ואותו שד פתח ב-18 באוגוסט עידן חדש על גבול ישראל-מצרים.
אף אחד מגורמי הביטחון לא נתן התרעה על כך שהפיגוע הצפוי – וידעו שהוא עומד להתרחש – יבוצע על ידי גורם איסלאמי קיצוני בסיני."
נדרשות לפישמן הרבה מלים כדי לפורר את הגרסה הרשמית ("הקונספציה", בלשונו); אולי מפני שגם הוא חטא והתפתה לה. צריך להבין דבר מתוך דבר. סוף הציטוט פוטר את העזתים מביצוע הפיגוע. הפיסקה השניה, באופן עקיף, פוטרת אותם גם מן התכנון ("יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים… אלא שכאן נחתה הפתעה… אויב חדש… ג'יהאד עולמי"). גם ההקשר והאווירה מעבירים את המסר: הרעיון העיקרי במאמר של פישמן הוא ההצטלבות בין כמה וכמה גילויים של השפעה איראנית-ג'יהאדיסטית באזור – (ההתקפה על שגרירות ישראל בקהיר, ניסיונות ההתנקשות של איראן בבכירי המשטר הסעודי, הפיגוע ליד אילת, ההתנצלות הישראלית, עסקת שליט, הגדר על גבול סיני).
אף מילה על התוצאות המחרידות של ה"טעות באויב" ב-18 באוגוסט – הרג וסבל מיותרים לחלוטין. ובכל זאת, פישמן ראוי לקרדיט הרבה מעל לעמיתיו: כשהוא מפשל, הוא לפחות מציג בפני הקוראים את העובדות הנכונות, ללא כחל ושרק, ונותן להם להבין לבד. שאר הכתבים והפרשנים הצבאיים פשוט שומרים בסוד עובדות שיחשפו את ערוותם בפומבי. על הכאה על חטא בכלל אין מה לדבר.
החרדה הילדותית מקונספירציות
הישראלים עוצמים עיניים בכוח. החרדה הזאת, של האזרח הממוצע, דומה מאד לסירובו של הילד לקבל את האפשרות שאביו או אמו פועלים לפעמים להזיק לו, מתוך ידיעה ברורה. זה פשוט לא ייתכן; עצם המחשבה שהמנהיג או ההורה מפקיר אותנו חסרי מגן מול כוח הרסני היא בבחינת טאבו שיש לגרש מן התודעה. התגובה החרדתית הזאת מסוגלת לדחוף אנשים בוגרים, ולא רק ילדים תמימים, להלך מחשבה אירציונלי לחלוטין, שכל תכליתו לשמר את "הסדר הטוב" והביטחון המנחם בטוהר הכוונות של המנהיג/הורה.
רשות הדיבור למגיב מס' 51 בפוסט הקודם שלי על הפיגוע:
"ארה"ב אומרת שהוועדות העממיות היו אחראיות (חלקית) לפיגוע. המצרים אומרים שעזתים היו שותפים בפיגוע. ישראל, הן בגרסה הראשונית, והן בגרסה האחרונה, טוענת שהוועדות העממיות אחראיות לפיגוע. אלה הן הראיות שקושרות את הוועדות העממיות לפיגוע (בהיעדר לקיחת אחריות, מישהו ציפה להקלטה חשאית של ראש הארגון שאומר שהוא אחראי לפיגוע? לאיזה ראיות מוחצות אפשר לצפות מרגע שאין לקיחת אחריות?). הראיות הן ששלושת המדינות המשמעותיות בהקשר הזה קושרות את הוועדות העממיות (ארה"ב וישראל) או "עזתים" באופן כללי (מצרים) לפיגוע."
הבנתם? הראיות לכך שהעזתים שותפים בפיגוע הן שפוליטיקאים וגנרלים אומרים את זה. הנה אירציונליות אינפנטילית בטהרתה. ככה אומרים המבוגרים, סוף פסוק.
מגיב מס' 51 נמצא בחברה טובה. גם פרשנים בכירים צועדים בעיניים עצומות אחרי מנהיגיהם. הנה רון בן ישי מפיק פנינה של חשיבה רציונלית בפרשנות על הפיגוע:
"כעת היעדים העיקריים לסיכול הם בכירים שמנסים ליזום פיגועים דרך סיני. המחיר שאנו משלמים הוא התלקחות ירי רקטות אחרי כל סיכול ממוקד. סביר להניח שככל שהסיכולים הממוקדים יהיו תכופים ומוצלחים יותר, כך תגבר ההרתעה שהם מייצרים וירי התגובה יפחת."
הבנתם? אומנם עד היום כל הניסיון מוכיח שהמחיר שאנחנו משלמים על הסיכולים (ובהקשר הנוכחי – רצח של אנשים שאינם קשורים לפיגוע) הוא התלקחות ירי רקטות. לכן (= מילה שמציינת נביעה לוגית) סביר להניח שככל שנרבה בסיכולים, תגבר ההרתעה וירי הרקטות יפחת. מין אינדוקציה הפוכה כזאת.
ועכשיו למציאות. מנהיגים, כמו הורים, אינם תמיד-תמיד שוחרי טוב. הרבה יותר מהורים, מנהיגים הם יצורים מוכווני-אינטרסים, שחותרים כל הזמן להתאים אמצעים (החלטות, מדיניות) למטרות. אם טובתו של האזרח עולה בקנה אחד עם האינטרס של השלטון, יפעל זה באופן שייתפס כמוסרי או הגון. אבל זו אחיזת עיניים; ברגע שהאינטרס השלטוני אינו חופף את טובתו של האזרח, נרמסת טובה זו ללא נקיפות מצפון. כך גם לגבי אמירת אמר או שקר: פוליטיקאי יאמר אמת לאזרח אם ייצא לו מזה משהו, ולא משום שהוא מכיר בערכה הסגולי של אמירת אמת.
הדברים האלה לכאורה מובנים מאליהם. אבל איכשהו יש לרבים קושי לתרגם אותם למסקנות צלולות כשהדברים קרובים אל חיינו. אפריורית, תיאורית קונספירציה איננה טובה או גרועה מכל תיאוריה אחרת. אם כל תיאוריה של התנהגות פוליטית חייבת למצֵע בין מעשים למטרות, תיאורית קונספירציה נבדלת מתיאוריות אחרות בכך שהיא (א) מייחסת לפועלים מודעות למטרות, ו-(ב) טוענת שהמטרות הוסתרו מהציבור. זה כל ההבדל, והוא לא כזה מכריע. חלק גדול מהזמן, אולי רוב הזמן, פוליטיקאים מודעים למטרותיהם. וכמו שנאמר קודם, הם משועבדים לאינטרסים. אם האינטרס שלהם, במצב עניינים מסוים, הוא להסתיר את המטרות האמיתיות של המעשה הפוליטי, הם יעשו זאת. בשני צעדים קלים, אם כן, ניתן לעבור מתיאוריה לא-קונספירטיבית לתיאוריה קונספירטיבית. ושוב נדגיש: שני הצעדים האלה נתונים לאותם קריטריונים של תיקוף שחלים על כל הסבר.
באופן אישי אין לי חיבה מיוחדת לתיאוריות קונספירטיביות; אין לי גם חיבה הפוכה. החיבה היחידה שלי היא לתיאוריות טובות: תיאוריות שמסבירות מקסימום עובדות באמצעות מינימום הנחות, ושחוזקן של ההנחות ניתן לאישוש עצמאי.
כמה התנגדויות קלושות
להלן, שוב, העובדות:
א. יוזמי ומבצעי הפיגוע באילת לא היו קשורים לשום ארגון טרור בעזה.
ב. ההנהגה הישראלית (בעידוד התקשורת) שיקרה לציבור.
בשלב הזה של הדיון, אני מניח ששתי הטענות האלה הוכחו מעל כל ספק סביר (מי שלא השתכנע מן הראיות שהובאו למעלה ובשני הפוסטים הקודמים – כבר לא ישתכנע מכלום). אזרח סביר אמור כעת – אחרי שגמר לרתוח מזעם על (ב) – לשאול את עצמו: למה שיקרו לי?
תיאורית הקונספירציה מציעה הסבר. תאהבו אותו או לא – הוא הסבר. ההסבר אומר כך: התלכדות של נסיבות מאד מציקות מאיימות על יציבות הממשלה בישראל, ואולי גם על יציבות המבנה החברתי-פוליטי. בקיצור נמרץ לחלוטין, מדובר בעצמאות הפלסטינית והצפי להתקוממות פלסטינית-עממית בספטמבר; המאבק החברתי הפנים-ישראלי וערעור יסודות הכלכלה הניאו-ליברלית; והאיום בקיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון. כל אלה יצרו אינטרס רב-עוצמה של השלטון להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנו, מאחריותו למשבר החברתי העמוק ומקוצר ידו לתת מענה אמיתי לדרישות המאבק. הצתת עימות עם אויב חיצוני, שמטיל פחד על אזרחי ישראל, דוחקת את הביקורת הפנימית הצידה ומאחדת את העם בתמיכה ללא-סייג בשלטון. ברור שהחלטה כזאת חייבת להישאר חסויה מהציבור, שאין לו שום חפץ לשמש בשר תותחים במלחמת ההישרדות של השלטון. זאת התשובה לשאלה – "למה שיקרו לי?".
אחת ההתנגדויות המביכות בעילגותן לתיאוריה הזאת הצביעה, בתרועת ניצחון, על כך שבניגוד לתיאוריה הקונספירטיבית, אירועי ספטמבר ברשות הפלסטינית לא התלקחו למהומות דמים המוניות. הכשל כאן בסיסי לגמרי – בלבול בין כוונות לתוצאות. למה הדבר דומה? א' הולך ברחוב ורואה את ב' ו-ג' צועדים לפניו, ולפניהם בור עמוק. ואז הוא רואה את ב' דוחף את ג' לכיוון הבור. למרבה המזל, באותה שניה ממש ג' מועד על מרצפת רופפת ונופל הצידה, וכך ניצל מן הבור. הצופה א' מסיק: כיוון שלא הושגה התוצאה, אין שחר לטענה ש-ב' התכוון להפיל את ג' לתוך הבור. המסקנה כמובן מופרכת.
תיאורית הקונספירציה לא התחייבה בנפשה שיהיו מהומות דמים בספטמבר (למעשה, התפללתי כמו רבים אחרים שהכרזת המדינה הפלסטינית תעבור בשקט). אבל היא כן טענה שהניסיון לעודד מהומות כאלה מסביר, בחלקו, את השקר התעמולתי של ישראל בנוגע לפיגוע ליד אילת.
מה לגבי המחאה החברתית? האם צלחה הקונספירציה או לא? כאן ההערכה היא לגמרי בעיני המתבונן. יש הרבה שסבורים שהמחאה "איבדה גובה", "גמרה את הסוס", וכו'. החודשיים האחרונים היו גדושי אירועים (ולאחרונה – שחרור גלעד שליט) שכל אחד מהם יכול היה לגרוע מן התנופה של המחאה; ההסלמה בגבול הדרום אולי תרמה את חלקה. מצד שני, המחאה הזאת מנוהלת בחוכמה על ידי אנשים שצפו מראש כל ספין בטחוני אפשרי, ולכן גם נערכו בהתאם. בחודש הקרוב נראה באמת האם יש ממש בתחזיות השחורות האלה או לא. בכל מקרה, העובדה שהמציאות לא הסתדרה לפי הפנטזיות של שקרני ההנהגה שלנו לא מעידה שלא היו להם פנטזיות; לכל היותר היא מבליטה נקודה מוכרת – המנהיגים שלנו לא למדו דבר ועדיין מתייחסים לכולנו כמו אל עדר של טפשים.
למרות הניסיון של הימין לצייר את תיאורית הקונספירציה כהזייה שמאלנית-קיצונית, התיאוריה הזאת הסתובבה בשטח לא מעט, ופה ושם גם ביצבצה בדבריהם של פרשנים שעוד נשאר להם משהו בין הרגליים. כך כתב-הזהיר הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי, ב-1 באוגוסט:
"מה עושים בכל זאת? הפוליטיקאים שלנו מספיק צינים כדי ליזום מהלך מדיני או ביטחוני מעושה כדי להרוס את המחאה שמאיימת להפיל אותם. אנחנו כאן כדי להתריע מפני האפשרות הזו. כל מזימה כזו תיבחן בשבע עיניים, רבותי. כל חימום גבולות מיותר בימים האלה יעורר חשד מיידי. כל איום ביטחוני שתמציאו לנו ייבדק. כל יוזמה צבאית תתקבל בסקפטיות דווקא בימים אלה. העם לא טיפש והוא הוכיח את זה בשבועות האחרונים.
יש לי דוגמא מהחיים: ב-3 בספטמבר 2000 נכנס אריה דרעי לכלא. חסידיו הקימו מחוץ לשערי כלא מעשיהו את ישיבת "שאגת אריה". עשרות אלפי אנשים פקדו את המקום והבטיחו להישאר שם שנתיים, עד לשחרורו. מתי המאהל התקפל? ב-29 בספטמבר 2000, כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה. אם יורים לא מוחים, וההפך."
כמו שאומרים, לא נגענו.
מפלט אחרון: איוולת או שגגה
אבל יש כאלה שעוד לא השתכנעו. הם מכירים בנכונות של טענות (א) ו-(ב), אבל מציעים הסבר לא-קונספירטיבי. למשל: המנהיגים שלנו זאת חבורה של דבילים נטולי כושר-חיזוי מינימלי; להלן, "הסבר האיוולת". מה שמטריד בהסבר הזה הוא שהוא חוזר שוב ושוב, עם כל הסתבכות ישראלית בגבול עזה או לבנון, במשט או בתקרית דיפלומטית מביכה. תמיד הוא שם, נוח לשליפה; האיוולת תנקה ותטהר כל עוון. לישראלים לא מעטים, ההסבר הזה הוא כמעט רפלכס מותנה.
"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.
אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?"
אחרי הפיגוע באילת, הגירסה הבולטת של ההסבר הזה היתה: "אי אפשר להפציץ במצרים, אז מפציצים בעזה". אבל איך זה מסביר את ההסלמה המכוונת, את הכנסת החמאס למעגל הדמים, נגד רצונו המוצהר? גם זה תוצאה של מדיניות "המפציץ האוטומטי"? אם צה"ל יודע שמאחורי הפיגוע עומד גורם בסיני ולא ועדות ההתנגדות העממית; ואם בכל זאת תוקפים אותן כדי לייצר מראית עין של נקמה; מה משרתת המשך ההסלמה והפגיעה באנשי חמאס – זולת ליבוי האש בדרום עד לרמה שתשתק את סדר היום הלאומי לחלוטין?
הנה כך מוצא עצמו מכחיש-הקונספירציה עד חורמה. הוא יודע שצה"ל חיסל אנשים שאינם קשורים לפיגוע, הוא יודע שישראל סוחפת למעגל ההסלמה את כל הארגונים בעזה (המהלך בעל ההשלכות הקטלניות היה חיסול פעיל הגי'האד האיסלאמי, שכביכול מימן את הפיגוע באילת – אותו פיגוע שלא היה קשור לעזה); הוא גם יודע היטב מה ירוויחו השלטון, מערכת הביטחון והאליטה הכלכלית של ישראל מהמשך ההרג וההרס בדרום; ועדיין, הוא מתעקש שהקו היחידי שמחבר בין כל הנקודות האלה הוא איוולת ושיקול דעת מוטעה.
אוויל באמונתו יחיה.
אה, כן, והיתה עוד תיאוריה: "טוב, אם הם לא אחראים לפיגוע הזה, אז הם אחראים לאחרים והרוויחו ביושר את מותם." אבל זאת לא יכולה אפילו להיחשב תיאוריה, משום שהיא לא עונה לשתי שאלות בסיסיות: למה חיסלו את מנהיגי ועדות ההתנגדות העממיות מיד אחרי הפיגוע ולא בכל זמן אחר, סמוך יותר לפיגועים האחרים שהם הוציאו? ושנית – למה שיקרו לנו? למה קשרו ביניהם לבין הפיגוע באילת? אם ממילא מדובר במחבלים "בני מוות" שאף ישראלי לא היה מגנה את הריגתם, מדוע התעקשו לקשור ביניהם לבין פיגוע שלא היו מעורבים בו?
שוב איוולת. אהה.
ובינתיים, בזירה החברתית, השקרים שקופים
ובכל זאת, הישראלים לא כאלה תמימים. בכל הקשור למדיניות פנים, בנושאים של חינוך ובריאות, קשרי הון-שלטון ואינטרסנטיות פוליטית – הם יודעים יפה מאד לזהות את השקרים והמניפולציות של מנהיגיהם הנבחרים. היחס הזה משתקף גם בעיתונות: הביקורת על השלטון בנושאי חברה וכלכלה היא חריפה וממוקדת, והגישה הבסיסית כלפי כל התבטאות של פוליטיקאים היא חשדנות בריאה. מנגד – בנושאי ביטחון ומדיניות ישראל בגדה ובעזה, צריך לחפש בנרות כדי למצוא עיתונות ביקורתית. ובשנים האחרונות, אפשר לראות את ההבדל הזה גם בטוקבקים באתרי החדשות.
עצרתם פעם לחשוב על הפער האנומלי הזה? איך זה שיש לישראלי הממוצע כל כך הרבה ביקורת על מה שהממשלה עושה (והורסת) במערכת החינוך, בתשתית הכבישים, בשמירה על שטחים ירוקים, בהפקרת אוכלוסיות מוחלשות, אבל כשמדיניות הביטחון עומדת על הפרק – הוא מזדרז לעמוד דום ולהצדיע? איך אפשר להיות כל כך ספקן כלפי כל מילה של פוליטיקאי שמכהן כשר תשתיות או שיכון, אבל לאבד כל שמץ ביקורת כלפי דבריו של שר הביטחון? והרי לפעמים מדובר באותו אדם, שממלא תפקידים שונים בממשלות שונות! מה נראה לכם; שבכניסה ללשכת שר הביטחון מזריקים לבאים "סם אמת" ונוטלים מהם את היכולת לשקר? ובאשר ללובשי המדים והגנרלים, בשירות פעיל או בדימוס – האם הם חיים ביקום נפרד משלנו, שאין בו אינטרסים ולחצים ותככים, וכל מה שעומד לנגד עיניהם, יומם וליל, הוא הגנה על חיינו?
הסיבות לפער הזה בין הגישה הספקנית כלפי מדיניות פנים לעומת הגישה הצייתנית כלפי מדינות החוץ ראויות לדיון נפרד. גורם אחד שכדאי לתת עליו את הדעת הוא הפחד, וליתר דיוק, הפחד המהונדס. דוברי מערכת הביטחון אמונים על ליבוי פחדים וחרדות בציבור. לפחדים האלה יש בסיס אובייקטיבי כמובן: הטרור מכה בישראלים שוב ושוב. ועדיין אין להכחיש שקיימת תעשייה שלמה של הפחדה סביב האיומים החיצוניים לישראל – חמאס, חיזבאללה, איראן, פעילי שלום רחמנא ליצלן – שניזונה ומתפרנסת מניפוח חסר-פרופורציה של האיומים האלה.
וכשהלב פוחד, השכל בתחתונים. לציבור מפוחד אפשר למכור הרבה יותר לוקשים מאשר לציבור שמבין לאשורה את רמת הסיכון הנשקפת לו. מהסיבה הזאת קל הרבה יותר להריץ על הציבור הישראלי ספינים בטחוניים מאשר ספינים כלכליים. יש עוד סיבות, שקשורות לחשיפה למידע: מידע בטחוני או כזה שמוצג כ"בטחוני" עובר סינון קפדני מאד, כולל צנזורה עצמית בכלי התקשורת, כך שהתמונה המגיעה לציבור חלקית מאד בהשוואה לתמונה שיש לו אודות סוגיות כלכליות וחברתיות. כאמור, ניתוח הסיבות לפער הזה ראוי לדיון נפרד.
מכל מקום, באשר לקיומו של הפער – אין ספקות. ודומה שגל המחאה החברתית רק העצים אותו. אחת התוצאות המבורכות של המאבק, כבר כעת, היא חידוד חוש הביקורת של הציבור כלפי תעמולה שלטונית בנושאי כלכלה וחברה. נתניהו וחבריו כבר לא יכולים לזרוק לנו מנטרות כמו "הגברת התחרותיות" ו"הסרת חסמים ביורוקרטיים" מבלי שנראה דרכם את השקר; מבלי שנבין שגם הם מכשירים לריכוז הון בידי מי שכבר יש לו די והותר. זה היה לא פחות ממרגש לראות את הספינים של נתניהו – החל ממסיבת העיתונאים ה"דרמטית" שבה הוכרז על כל מיני "הטבות" (מישהו עוד זוכר אותן?), דרך חוק הוד"לים, ועד לועדת טרכטנברג – מתרסקים מול ציבור נחוש, מושכל וביקורתי, שהבין מיד – וברמת פירוט מעוררת השתאות – בדיוק איפה גלומה התרמית שבהם.
עד כדי כך מגיעה הבגרות הפוליטית של הציבור בענייני פנים, שאין לו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה משכנעות; החשד בפוליטיקאים מאזן ואף גובר על הרתיעה מלייחס להם כוונת זדון נסתרת. דוגמה קטנה וכמעט טריביאלית מן הזמן האחרון היא ההחלטה להעלות את שכר השוטרים ב-40% החל מן ה-1 לספטמבר (ותוספת במענקים) – החלטה שהתקבלה בעצם ימי המאבק החברתי. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הקשר המתבקש – השלטון מבקש לבצר את תמיכת הזרוע שמופקדת על ריסון, צמצום ואולי אף פירוק המחאה באמצעיםאלימים. לא רק בלוגרים עירניים הבחינו בכך – הטוקבטקיסטים עצמם תפסו את העניין מהר מאד. העיתוי אמר הכל.
מה זאת אם לא תיאורית קונספירציה בזעיר-אנפין? לנוכח התסיסה החברתית שמופנית כלפיו, השלטון נוקט בצעד בלימה (הקפצת שכר השוטרים) שמטרתו האמיתית (הבטחת הנאמנות של כוחות האכיפה לשעת משבר) מוסווית מאחורי רטוריקה של צדק חברתי (פיצוי השוטרים על שחיקת שכרם). המקרה עצמו אולי נראה שולי וטריביאלי, אבל דווקא משום כך הוא ממחיש את הטענה הראשונית שלי: אין לנו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה, למעשה אנחנו מאמצים אותן ביום-יום לעתים קרובות. איפה יש לנו קושי לעשות את זה? כשהקונספירציה היא של בכירי מערכת הביטחון, וכשהאיצטלה הרטורית, המוצהרת, פורטת על הנים הרגיש-כל-כך של כולנו – "הגנה על חיי אזרחינו". או אז קשה לנו מאד להציץ מתחת לאיצטלה.
הנה תירוץ אפשרי: קשה לנו להאמין שמנהיגינו רוקמים מזימות שעולות בחיינו; קל לנו יותר להאמין שהם רוקמים מזימות שמרוששות אותנו או מותירות אותנו ללא דיור בר-השגה. אבל התפיסה הזאת, כאילו מדיניות בטחונית נוגעת לחיי אדם, ומדיניות חברתית רק לאיכות החיים – היא אשליה. אינספור החלטות כלכליות וחברתיות מסוגלות להכריע חיי אדם לכאן או לכאן. כשהממשלה מייבשת את הרפואה הציבורית ובין השאר מביאה למחסור חמור בחדרי טיפול נמרץ – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא חוסכת בהוצאה ציבורית על שיפור תשתיות הכבישים – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא שוללת תקציבים ממוסדות טיפוליים בנוער במצוקה או בנשים בסיכון – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, אלא מאדישות. וכן, גם כשהיא יוזמת הסלמה לא הכרחית בגבול הדרום, כשהיא רוכשת ציוד בטחוני בהון תועפות להתמודד עם "איומים" שהיא בעצמה מייצרת – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, מאדישות. אנשי השררה מהלכים בתוך רשת סבוכה של אינטרסים, וחיי האזרח הם רק אחד מהם, ולא חשוב במיוחד.
אם הבנתם את זה כשאתם נאבקים על תוספת מיטות אשפוז, הגיע הזמן להבין את זה כשמוכרים לכם את סיבוב ההסלמה הבא.
טייק-הום מסג'
ב-18 לאוגוסט ביצעו פעילי ג'יהאד עולמי בסיני פיגוע אכזרי נגד אזרחים ישראלים. ממשלת ישראל ידעה שהם לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.
צירוף נסיבות ממוזל, ולא שכל או תבונה מדינית, מנעו את האפשרות שההסלמה בדרום תתפתח לכדי מלחמה בקנה מידה נרחב כמו "עופרת יצוקה". הנסיבות האלה כולן היו מחוץ לשליטת ישראל (הבידוד המדיני, האיבה הגוברת מן הצד המצרי, הביקורת בדו"ח פאלמר, היוזמה הפלסטינית באו"ם שישראל לא יכולה היתה להרשות לעצמה להצטייר כמי שמרסקת אותה באמצעים צבאיים). ואולם אף אחד לא ערב לנו שצירוף נסיבות כזה ישרור בפעם הבאה שמנהיגינו יחמדו להם שוב להשתעשע בהסלמה בגבול הדרום. על כל עשר הסלמות שמסתיימות "רק" ב-20-30 הרוגים, יש הסלמה אחת שגובה חיי מאות ואלפים. כל מלחמה מיותרת נולדה כהסלמה תמימה.
זאת החשיבות של אירועי אילת באוגוסט; זאת הסיבה שהקדשתי להם כל כך הרבה מלים ותשומת לב. את הלקח הזה אסור לנו לשכוח. הממשלה והצבא משקרים לנו, גם אם רק לעתים נדירות מתאפשר לנו להיווכח בזה. העובדה שחפים מפשע משלמים בחייהם על כך לא עצרה אותם מעולם, וגם לא תעצור את השקרים הבאים. די בעובדות לבדן, לא כל שכן בהסבר שלהן, כדי לנטוע באזרחי ישראל חשד כבד, חשד כרוני, בטוהר כוונותיו של השלטון; הן בזירה החברתית והן בזירה הבטחונית.
[עדכון מן ה-21 לספטמבר: היום, יומיים לאחר פרסום הפוסט הזה, מגלה אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" פרטים ראשונים מן התחקיר הצה"לי של האירוע. על פי התחקיר, ובניגוד לגרסה הרשמית עד כה, כל המחבלים היו אזרחים מצרים. התחקיר עומד מאחורי הטענה שועדות ההתנגדות העממיות תכננו את הפיגוע, גייסו, ציידו ואימנו את המחבלים].
לפני שבוע, ב-11 לספטמבר, פירסם ארגון ג'יהאד עולמי בשם "אנסאר ירושלים" הודעה שבה הוא נוטל אחריות על שרשרת הפיגועים ליד אילת ב-18 לאוגוסט, שבמהלכה נהרגו 8 אזרחים ישראלים ונפצעו עוד רבים. הידיעה הזאת לא הופיעה בשום כלי תקשורת ישראלי; היא לקוחה מאתר SITE שמנטר את הטרור האיסלאמי הגלובאלי (בקישור מופיעה רק כותרת הידיעה; הכניסה לאתר למנויים בלבד). היא הופיעה גם בעמוד הפייסבוק של "טרור ווטש" ולא עוררה עניין רב.
השתיקה התקשורתית בישראל סביב זהותם של מבצעי הפיגוע ליד אילת לא מפתיעה. התקשורת הישראלית התיישרה בצייתנות כמו-צבאית עם הגרסה הרשמית, שהפיצו שר הביטחון וראש הממשלה עוד ביום הפיגוע, לפיה המתכננים והמבצעים השתייכו לועדות ההתנגדות העממיות (וה"ע) בעזה. זאת, כזכור, היתה העילה למתקפה שחיסלה חמישה בכירים בארגון וגם ילד בן שנתיים; והיתה הגפרור שהצית את ההסלמה, אשר גבתה את חייהם של 27פלסטינים וישראלי אחד, והותירה אחריה עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות.
אותה תקשורת ישראלית גם הבליעה, עד כדי הסתרה גמורה, את הודעת וה"ע, אחרי שראשיו כבר חוסלו ב"פעולת הנקם" של חיל האוויר, ולפיה לא היתה לארגון כל יד בפיגוע. הידיעה הופיעה במלואה רק באנגלית, בג'רוזלם פוסט.
הסדקים בגרסה הרשמית ביצבצו מיד; חוץ מכמה בלוגריםהזוייםומשוגעים, כולל אני, אף אחד לא פיקפק בנכונותה. הנה דוגמה מרהיבה לעומק השפעתה של משטרת מחשבות במשטר דמוקרטי לכאורה.
ב-22 באוגוסט, 4 ימים אחרי הפיגוע ליד אילת, פירסמתי פוסט בשם קונספירציה בדרום, שהעלה ספקות לגבי הגרסה הרשמית. הספקות התבססו מצד אחד, על היעדר מוחלט של ראיות לגרסה הזאת, ומצד שני, על ראיות נגדיות: התנערות וה"ע מהפיגוע, דברים מבולבלים וחושפניים שאמרה נציגת דובר צה"ל, הסתרת שמות המחבלים ההרוגים שגופותיהם מוחזקות בישראל, וגילוי, מן העיתונות המצרית, ששלושה מן המחבלים היו מצרים מסיני (ולא פלסטינים מעזה).
ההסבר הכמו-קונספירטיבי שהצעתי היה זה. ממשלת ישראל ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי.
מאז חלף חודש. התקשורת כבר עברה הלאה, לא מפני שנסיבות הפיגוע ליד אילת סוף סוף הובררו; להיפך, הן רק הופכות חידתיות יותר. התקשורת עברה הלאה כי כזאת היא – אין לה סבלנות להתעסק בעובדות אפורות, ודאי לא כאלה שמתנגשות עם הגרסה הרשמית.
נכון להיום, מעמדה של הגרסה הרשמית מעורער עוד יותר משהיה לפני חודש. בוא נאמר, אם אז הענקתי לה 10% סבירות, היום אני לא נותן לה יותר מ-4%-5%. למדנו עוד דברים שלא ידענו; הפוסט הזה מסכם אותם על מנת להציל את הנושא מתהום הנשייה.
הגרסה הרשמית, באשר היא רשמית – לעולם אינה נזקקת לראיות. בכל מה שקשור לענייני צבא ובטחון – דברים מפיהם של ביבי וברק כמוהם כדברים מפי הגבורה. עצם הבקשה להציג ראיות נתפסת כעלבון נלעג. הנה ראיון שנתן ברק לרשת סי.אן.אן אחרי הפיגוע, ובו הוא נשאל לגבי העדויות שיש בישראל שמבצעי הפיגוע אכן הגיעו מעזה. המראיין מנסה פעם, מנסה פעמיים, ואומר נואש; נשיפת הבוז של ברק מבהירה שהניסיון מיותר.
Vodpod videos no longer available.
בשונה מהגרסה הרשמית, גרסאות אלטרנטיביות, חתרניות, תמיד צריכות ללקט בשקדנות את מכלול הראיות שעומד לרשותן. הרי אמון הציבור נתון קודם כל לשלטון ולא למי שחולק עליו. הנה, אם כן, השתלשלות האירועים מנקודת המבט האלטרנטיבית. למה חשוב לחזור על כך, בפירוט מייגע? כדי להוכיח שתמיד, לצד סיפור רשמי, מתקיימת אלטרנטיבה, רוחשת ומבעבעת בשוליים, זוקפת ראש טורדני בין סיסמא לקלישאה, זורעת ספקות בלב מי שמוכן להקשיב. ותמיד אפשר להודות בטעות.
21.8: ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, סא"ל אביטל ליבוביץ, טוענת בראיון לעיתונאית Real News ליה טרצ'נסקי ש"לא אמרנו שוה"ע אחראית לפיגוע הזה", חוזרת בה, ומציגה "הוכחה" לקשר העזתי – על גופות המחבלים נמצאו קלצ'ניקובים.
21.8: העיתון "אל מסרי אל-יום" מדווח כי שלושה ממבצעי הפיגוע זוהו בידי המצרים – ושלושתם ידועים כפעילי טרור מצריים בסיני; אין קשר לעזה. לתקשורת הישראלית לוקח שלושה ימים להעביר את המידע הזה לציבור הישראלי.
22.8: "וושינגטון טיימס" מדווח (הנה תקציר בעברית) שסוכנויות המודיעין האמריקניות סבורות שמאחורי הפיגוע עומד ארגון "ג'איש אל-איסלאם" (צבא האיסלאם) או התארגנות בשם "אל-קאעדה בחצי האי סיני" – שני גופים שפועלים במסגרת הג'יהאד העולמי ולא כפופים לוה"ע. תפקיד וה"ע בעזה הסתכם, אם בכלל, בשירותי תצפית.
23.8: "ידיעות אחרונות" מעלה פיקפוקים ראשונים (ואחרונים): "נמשכת התעלומה סביב מבצעי הפיגוע המשולב ליד אילת. שמות המחבלים לא פורסמו, וגם במערכת הביטחון אין עדיין פרטים על זהותם המלאה… ישראל האשימה את ועדות ההתנגדות בפעולה, אולם ארגון זה הכחיש קשר לאירוע. גורמי ביטחון בארץ מעריכים כי הנהגתו הופתעה מההאשמות ואולי כלל לא ידעה שאנשיה מעורבים במעשה, ולפיכך לא נקטה הפעם זהירות וקיימה כינוס מפקדים ברפיח – שאותו ניצלו השב"כ וצה"ל כדי לחסלם."
25.8: שבוע אחרי הפיגוע, אין סוכות אבלים בעזה ולא ידועה זהותם של מבצעי הפיגוע (לעומת זאת, יש סוכות אבלים על הרוגי המתקפה הישראלית). לדברי פעיל בעזה, "גם אם יש משפחות שקיבלו הוראה להסתיר את אבלן, קשה מאוד להעלים ברצועה עובדה כזאת."
26.8: אלכס פישמן מדווח ב"ידיעות אחרונות": "אצלנו מונחות העדויות במקררי המכון הפתולוגי באבו-כביר. שש גופות, שחלקן לא ניתנות לזיהוי כיוון ששני מחבלים התפוצצו כשהפעילו חגורות נפץ. אחרים רוסקו מירי מסוק. אבל השמות של רוב האנשים ידועים… עכשיו מתנהל משחק הפוקר של אנשי המודיעין: ישראל לא תשחרר את שמות ההרוגים אם החמאס לא ימצמץ ראשון ויודה שמדובר בעזתים." הרי לכם נימוק מוזר מאין כמוהו לאי-חשיפת השמות; כאילו "הודאה" של החמאס שמדובר בעזתים יכולה לקבוע באמת את זהותם. לא, הפרשן התבלבל: חשיפת השמות, ורק היא, תקבע חד-משמעית מאיפה הגיעו מבצעי הפיגוע.
4.9: נציג השב"כ וראש אמ"ן שמזומנים לועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים כדי לדווח על ממצאי התחקיר שבוצע בצה"ל אחרי הפיגוע – מגלים כי נאסר עליהם למסור כל מידע בנושא.
8.9: גם ראש השב"כ הונחה (בידי לשכת ראש הממשלה) לשמור על שתיקה מול הוועדה. חברי הוועדה חושדים בטיוח המחדלים המבצעיים; השערה אלטרנטיבית היא שהטיוח נועד להסוות את זהותם של מבצעי הפיגוע (שאינם מעזה).
8.9: מגזין "טיים" – לא בדיוק מעוז של עיתונות קונספירציה – מפרסם כתבה עמוסת-ספקות ותהיות בנוגע לזהות מבצעי הפיגוע. פעיל בוה"ע מסביר למה לא יכול להיות שארגונו השתתף בפיגוע: "הדרך שהם היו בשליטה ונלחמו במשך שעות, זה מראה שלמי שהיה מאחורי זה יש מבנה ארגוני חזק מאד. זה נראה שיש להם רקע צבאי וניסיון בדברים כאלה… הפעילים של וה"ע עוברים אימון צבאי בסיסי – נשק קל, שום דבר מתוחכם."
לפי הכתבה, אגב, מקור ישראלי טוען ששתיים מחמש הגופות זוהו כתושבי עזה (אך אין כל מידע נוסף). זה סותר את הדיווח של אלכס פישמן מה-26.8, שלפיו ישראל מחזיקה בשש גופות. עד כדי כך הערפל כבד, שאין אפילו ודאות בכמה גופות ישראל מחזיקה.
9.9: העיתונות המצרית מדווחת על חשיפת עוד ארבעה ממבצעי הפיגוע – שניים מהם לכאורה תושבי עזה. הידיעה מעורפלת, ולא ניתן להבין ממנה אם השניים השתתפו בפיגוע או נעצרו לפניו (לקוראי ערבית, הנה המקור). פרטים אחרים בידיעה קושרים אותם לפיגוע באל-עריש ולא ליד אילת.
11.9: ארגון ג'יהאד עולמי בשם "אנסאר ירושלים" נוטל אחריות על הפיגוע.
סוף דבר?
נכון לעכשיו, אין כבר ספק שממשלת ישראל שיקרה לפחות בדבר אחד לאזרחיה ולעולם: לא כל המחבלים יצאו מעזה, וחלקם היו פעילי אל-קאעדה מוכרים בסיני. האיפול הכבד שהוטל על נסיבות האירוע מאפשר לשלטונות להמשיך ולטעון שהפיגוע תוכנן בעזה; ואולם כל הראיות הקיימות מחזקות את הרושם שגם זהו שקר תעמולתי.
כמו שכתבתי בסוף הפוסט "קונספירציה בדרום" – אין קל מלהפריך את החשדות הכבדים שממשלת ישראל עשתה שימוש ציני בפיגוע ליד אילת מטעמי הישרדות מדינית, תוך הקרבת חיי חפים מפשע. איך? תואיל הממשלה לפרסם את שמות המחבלים ההרוגים, כולל פרטים ביוגרפיים, כפי שהיא עושה אחרי כל פיגוע. אם ניתן עוד להבין הסתרה של שמות מחבלים חיים – שלא יידעו שמתנהל אחריהם מצוד – אין שום מניעה מבצעית לפרסם את שמותיהם של מחבלים מתים.
יש חורים בסיפור האלטרנטיבי? בלי ספק. ועדיין הוא עדיף על הגרסה הרשמית, שכולה חור אחד גדול. אולי סוף סוף יתעוררו עיתונאים בעלי גישה למידע הרגיש, ויתחילו לשאול את השאלות המתבקשות. אם יתברר שטעיתי, אצהיר על כך בגלוי, אף כי לא אתחרט לרגע על העלאת הספקות – תפקידו של כל אזרח אחראי מול הנהגה שבזה לשקיפות שלטונית.
חודש אחרי הפיגוע, שמות המחבלים עדיין חסויים. אנחנו עדיין מחכים.
הכותרת בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" היום, בעקבות ההפגנה הסוערת אתמול מול עיריית תל-אביב, היתה: "איומים על חיי חולדאי". הכותרת בעמוד 8 היתה: "ועכשיו: האלימות" (המילה "אלימוות" הודגשה באדום). כותרת המשנה, שמתארת מפגינים משליכים ביצים, לא מותירה ספק מי, לדעת העיתון, פועל כאן באלימות.
מבט לא פחות מדויק על אירועי אתמול היה יכול להוליד כותרות שונות לחלוטין. למשל: "ועכשיו – הביזה" (כותרת משנה: פקחי עיריית תל אביב גנבו באישון לילה מחשבים אישיים וציוד פרטי של שוכני המאהל). או אולי: היס"מ מפזר הפגנות בתל-אביב בשיטות שמוכרות רק במגזר הערבי.
השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".
הגדרות זה נושא מעניין, אבל לא עליו אני רוצה לדבר. אירועי אתמול גם מציבים שאלות קשות של סולידריות פוליטית בפני מנהיגי המחאה; גם עליהן לא אדבר כרגע. המאבק נתון בתוך מטריצה של כוחות פנימיים וציבוריים. אני רוצה להתרכז בתפקיד הבעייתי והמאיים שהתקשורת משחקת בתוכה.
בתוך חודשיים של פעילות נמרצת ומלהיבה, התבגר המאבק. אתמול עוד לא ידע ללכת, היום הוא כבר נותן גז בעלייה. ועוד מסימני ההתבגרות: המעבר מתנועה תמימה שכמהה "לחבק" את כ-ו-ל-ם, לתנועה מפוכחת שיודעת להבחין בין ידיד לאויב, שמבינה היטב שאין בפוליטיקה בעד (איזשהו X) שאיננו גם, בהכרח, נגד (איזשהו Y). התהליך הזה יתרחב ויתחדד ככל שיתמשך המאבק, והוא יתמשך; רק ידידים אמיתיים ימשיכו לצעוד בדרך הזאת, הטרמפיסטים-לרגע יתפזרו לכל רוח.
קל לסמן את האויבים הברורים של המאבק: פקידות האוצר, הטייקונים, מערכת הביטחון. קשה יותר לזהות גורמים שמתחזים לידידים אבל נאמנותם כפופה לאינטרסים שאינם חופפים את מטרות המאבק, ועלולה להתברר כמשענת קנה רצוץ. אל גורמים כאלה ראוי להתייחס בחשדנות עמוקה; הם אולי אינם אויבים מושבעים, אבל כשהם מחבקים אותנו – לא יזיק להציץ מאחורי גבם, לבלוש אחר נצנוצו של הפגיון החבוי שם.
התקשורת הישראלית, להערכתי, היא "ידיד חשוד" שכזה. החגים בפתח, ועל כולנו נגזר להתמסר להרבה, המון, יותר מדי, חיבוקים משפחתיים. אני מציע לוותר על החיבוק של התקשורת.
לכאורה, המאבק רק נהנה מן החיבוק התקשורתי. הסיקור עצום בממדיו, ההפגנות תופסות כותרות ראשיות, ראשי המאבק מקבלים שפע של זמן מסך. אבל בעצם, מה ההתרגשות? התקשורת מבצעת את תפקידה הטריביאלי; מדווחת על האירועים החשובים בזירה הציבורית. אין חולק שהמחאה היא האירוע של הקיץ; צריך להיות מטורף להתעלם ממנה. מול הטענה שגורסת כי התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא צודקת, ניצבת אלטרנטיבה לא פחות משכנעת: התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא מעלה את המכירות (העם צורך מידע תקשורתי שיש לו עניין בו). כל מי שאי פעם עבד בכלי תקשורת מרכזי יודע בדיוק על מה אני מדבר. וטוב שיש גם עיתונאים, אומנם אנונימיים, שמדברים גלויות:
"עיתונאי אחר מסביר כי לתזמון המחאה חשיבות מכרעת. "אנחנו בקיץ, עונת המלפפונים", הוא אומר, "כולם בפגרות, המקורות הרגילים שלך בחופשה, תמיד בקיץ יש ואקום, וזה נפל בזמן הנכון". עיתונאי אחר מוסיף כי בתקופה שכזו, בחירה שלא לסקר בהרחבה את המאבק היא חסרת היגיון מסחרי. "עם ישראל מרגיש מאוחד", הוא אומר, "אני לא חושב שאיזשהו עורך רוצה לבוא ולפוצץ את הבועה הזאת בפנים". לכך יש להוסיף כי מחאה עממית שמובלת על-ידי צעירים היא חומר שקל לתרגם לעיתונות פופולרית, בלי קשר למסרים שהצעירים הללו מעבירים."
"בלי קשר למסרים". מרשל מקלוהן לא היה אומר את זה טוב יותר.
בכתבה הזאת ב"עין השביעית" נחשף המתח בין פעילי המאבק לבין העיתונאים שמסתובבים במאהל ומחפשים "סיפור טוב"; מתח שמגיע עד כדי עוינות אמיתית. ההכרה הזאת מחלחלת לאיטה להכרת הפעילים (אני מניח שאלה שהתקשורת "צדה" לעתים תכופות מבינים זאת מהר יותר מאלה שהיא פוקדת לעתים נדירות), והיא תמשיך לחלחל: המסרים שהמאבק רוצה להפיץ אינם בהכרח מה שהתקשורת רוצה לשדר. עיתונאים שנשלחים בידי כלי תקשורת מרכזיים כפופים ל"חוקי הז'אנר", חוקים שעל פי רוב הם לא מודעים להם. החוקים האלה מגדירים מה זה סיפור טוב ומה זה לא (רמז: נתונים סטטיסטיים על ההוצאה הפרטית לחינוך – חרא סיפור; ה"מתיחות" בין איציק שמולי לדפני ליף – אחלה סיפור), כמה זמן מותר לדבר מול מסך ומתי חותכים אותך באמצע המשפט, מהי "שפה פוליטית" ומהי "שפה אישית", והם גוררים אחריהם מטען שלם של תבניות חשיבה מסויידות, כותרות קליטות, שמתייקות ומסדרות ומתייגות יפה-יפה כל דבר שיכול אי פעם לקרות בעולמם, בתוך קופסה קטנה וסגורה משלו; חמגשית נוחה לעיכול.
אם יש משהו שהמחאה הזאת עשתה מיומה הראשון, זה לפרוע את כל הסדרים ולחרב את כל התבניות ולמעוך את כל הקופסאות. ומן הסיבה הפשוטה הזאת, המאבק החברתי הזה גדול בכמה מספרים גם על העיתונאים רחבי-הדעת ביותר, נבצר מבינתם המוגבלת של פטפטני התקשורת, ומייצג עבורם לא פחות מקריסת מערכות קוגניטיבית גמורה.
אבל זאת הבעיה שלהם. אנחנו צריכים לחשוב איפה זה הופך לבעיה שלנו.
התשקורת מזייפת
בשבועות האחרונים היתה הצטברות של מקרים שמבהירים היטב איך הבעיה הקוגניטיבית של כלי התקשורת המרכזיים הופכת לבעיה פוליטית של תנועת המחאה. במשך שלושה שבועות, בין הפגנת ה-300 אלף להפגנת ה-400 אלף, התקשורת כולה זימרה שיר אחד: המחאה דועכת; מאבדת גובה; מתפצלת; מאבדת כיוון; מתמסמסת.
התיאורים האלה היו כולם פרי דמיונם המשועמם של עורכי עיתונות שיכולת קריאת המציאות שלהם – אולי גם החיבור שלהם לאתרי האינטרנט הרלבנטיים – מוגבלת להחריד. דווקא בשלושה השבועות האלה התעצמה המחאה, שברה סוף סוף את דימוי "מעמד הביניים" וסחפה את האוכלוסיות המוחלשות בפריפריה, גיבשה קבוצות עבודה ודיונים בנושאים ספציפיים, ואימצה פרקטיקות רדיקליות כמו סקוואטים. לכל זה קראו גאוני התקשורת – "דעיכה".
עלינו אולי זה לא עבד, אבל על מי שלא היה במאהלים וניזון רק מכלי התקשורת המרכזיים – זה עובד. על מי שמתלבט אם להצטרף למאבק ומקבל רושם שהשיא כבר מאחוריו – זה עובד. התקשורת טיפחה דה-מורליזציה נטולת כל יסוד, ובכך הפכה מידיד המאבק לאויבו. חשוב להבין את זה ולא להתלהב מכל כתב שפותח מקרופון מול פעיל מאהל; לא פחות קריטיים ומשפיעים מזמן המסך הזה, הם דברי הקריין באולפן לפני שהועבר השידור לשטח, ודברי הפרשן באולפן אחרי כן. המחאה עדיין מסוקרת, אבל המיסגור שלה הולך ומזעיף פנים. ומאתמול כבר ברור: מעל ראשיהם של הפעילים מרחף כל הזמן האישום "חוליגנים" שיש להתנצל עליו. כך מוסטת תשומת הלב מעוולות השלטון ואפשר להתמסר למשחק הגינויים המוכר (הנה הכתבים דוחקים מיקרופון מתחת לפרצופם של ליף ושפיר ותובעים: האם אתן מגנות את האלימות של המפגינים? אה, אה, מגנות או לא מגנות?).
אני צופה שסיקור המחאה יתעוות וילך, יתרחק ויילך מן המציאות, ככל שהיא תשנה את פניה (והיא כל הזמן משנה את פניה). כבר עכשיו התקשורת מועדת. השבוע פירסם "מעריב" שמאהל הוד השרון התקפל – דבר שלא היה ולא נברא. אולי שכחו ב"מעריב" לעשות בוחן מציאות לכוונות המשטרה וקיבלו אותן כעובדה מוגמרת. בערב הפגנת ה-300 אלף התקשרה לשכת ראש הממשלה למערכת החדשות של ערוץ 1 ודרשה להפסיק לדווח על מספר המפגינים. במקרה הזה נענתה פניית הפוליטבירו של ביבי בשלילה, אבל עצם הפנייה מעידה על נוהג קיים, וכנראה שבעבר פניות כאלה אכן השפיעו על הסיקור החדשותי. וכש"ישראל היום" (אויב מוצהר של המאבק) מכוון את המפגינים לכיכר רבין במקום לכיכר המדינה, מישהו יכול להיות בטוח שמדובר רק בטעות?
דעה רווחת היא שהמחאה זוכה לאהדה תקשורתית משום שהעיתונאים עצמם שמסקרים אותה הפכו למעמד מנושל ומנוצל, חסר ביטחון תעסוקתי; זאת גם המחאה שלהם. אבל זאת ראייה מאד חלקית של התמונה התקשורתית. נכון, בתחתית הפירמידה של כלי התקשורת נמצאים כתבי השטח, שרובם שייכים למעמד הביניים ולמטה ממנו. אבל מעליהם נישא מערך גדול של עורכי חדשות בכירים, מפיקים, מו"לים ובעלי מניות באמצעי התקשורת, והאג'נדה הטבעית שלהם היא ריאקציונית. פערי השכר העצומים בין עורך בכיר בדסק חדשות לבין כתב שטח מתחיל גם קובעים, מניה וביה, את ההכרה המעמדית שלהם.
ככל שהמאבק יתמשך, יתחדד גם האופי המעמדי שלו. בתוך כך תובלט הדרישה להגן על זכויות עובדים לא מאורגנים (המועסקים בחוזים אישיים) ועובדי קבלן, ולהגביר את הפיקוח על מעסיקים פוגעניים. אם למישהו יש ספק מתי עיתון "הארץ", שהתגייס בהתלהבות למאבק, ישבור הצידה – זה יהיה הרגע. המו"ל עמוס שוקן הוא אויב מושבע של העבודה המאורגנת בישראל, וכבר הוכיח בעבר שמי שחושב אחרת ממנו – לא יישאר בבית. מבחינת שוקן (ונושא כליו, שטרסלר), המאבק הנוכחי מצומצם למטרה אחת בלבד – שבירת המונופולים במשק הישראלי. הם לא יתנו לו לערער על עצם השיטה הניאו-ליברלית, לפחות לא מעל דפי עיתונם. אני רק יכול לדמיין את צמרמורת הסלידה שעברה בגוו של שוקן כששמע את דפני ליף מתיזה בבוז את המילים "זה קפיטליזם!" בהפגנה האחרונה. ושוקן הוא רק דוגמה אחת; אין שום אינדיקציה שמוזס, דנקנר, נמרודי ואדלסון תורמים בסתר לתנועת המאבק הסוציאליסטי או למרכז "אדווה".
התקשורת אהבה אותנו צעירים במאהל רוטשילד, עוסקים במקצועות כמו גרפיקה ופרסום, ובעיקר, אהבה את הידיעה הסמויה שיש לנו איפה לגור חוץ מבאוהל. היא לא אוהבת אותנו מבוגרים במאהל ג'סי כהן, חסרי תעסוקה או עובדים בניקיון ותחזוקה, ובמיוחד היא לא אוהבת את מי שאין לו בית. התקשורת תדלל את הדיווח שלה, תצבע אותו בצבעים שקריים, ולנוכח מעגלי הדיון השקטים והיסודיים שמתהווים בכל רחבי הארץ – תפהק ותעבור הלאה. כזאת היא.
לחשוב (ולפרסם) מחוץ לקופסה
יש מי שחושב שצריך לנהל את המאבק התקשורתי מבפנים: "להחדיר" לכלי התקשורת המרכזיים עיתונאים ופרשנים בעלי השקפה ביקורתית, שיסדקו את הקונצנזוס. לדעתי זאת מלחמת האתמול; הפתרון יימצא מחוץ למיינסטרים, מחוץ לקופסה, כמו שרוב הפתרונות שמציע המאבק הזה נמצאים מחוץ לקופסה. שהרי הבעיה היא לא פרסונלית, אלא מבנית; האנשים ששולטים בקו התקשורתי הרשמי מדברים בקול שעוצב לחלוטין בידי ההקשר הסוציו-תרבותי שלהם. בימים רחוקים, אנשים כמו נחום ברנע ובן-דרור ימיני היו לוחמים ללא-חת לצדק חברתי. מה שהשתנה מאז זה לא החברה הישראלית (שהפכה עוד פחות צודקת), אלא מיקומם של ברנע וימיני בתוכה – הנסיקה שלהם לעבר עשירונים שמהם המחאה נדמית כסרט זר ואקזוטי, והזיקה העזה, רבת-השנים, בינם לבין גופי התקשורת העשירים שבתוכם הם פועלים.
לא, חלפו הימים של "לשנות מבפנים", וזאת אחת התגליות המסעירות של המחאה הנוכחית. דפני ליף וחבריה לא ניסו "לעשות לבבות" במרכז הליכוד או בקדימה, הם לא ניסו לפרסם מאמרים ב"ידיעות" או ב"הארץ", וגם לא הפעילו לובי שילחץ על ועדות כנסת שונות. את הזירות המסורתיות שמזוהות עם המרחב הפוליטי הם דחקו הצידה – באומץ, בלי שמץ בושה – ופקחו את עינינו למרחב הפוליטי האמיתי: הרחוב והאינטרנט. מעתה ואילך, שם ייקבע סדר היום הפוליטי של ישראל, ולא בשיחות מסדרון בכנסת או במערכת החדשות של ערוץ 2. ההבנה הזאת היא בלתי הפיכה, וכל ניסיון להשיב את הגלגל לאחור מחמיץ את המשמעות, כמו גם המומנטום, של מה שקרה כאן.
שתי דוגמאות אישיות. אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון שלי על המאבק, קיבלתי מייל מעורכת במגזין "טיימאאוט". "אנחנו עושים פרוייקט על המחאה, מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה".
אהה, הניגון המוכר. תמיד זה בבהילות, תמיד בהקדם, תמיד אתה נדרש לרדוף אחרי התקשורת שמעמידה אותך בזמנים שלה. אלה כללי היסוד בהתנהלות מול ענק תקשורתי; אתה העבד הנרצע, הוא עושה לך טובה.
טוב, אני מזמן כבר לא במשחק הזה. עניתי באדיבות מה שאני עונה תמיד: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים (אוקיי, במקרה של טיימאאוט, הדרישה השניה היתה סוג של בדיחה). התשובה, שדווקא איחרה להגיע, היתה: טוב, בסוף זה לא נכנס, כי היה צריך לקצר את הטקסט, ולא הסכמת. כמובן. תודה תודה ושלום שלום.
תוך זמן קצר קיבלתי מייל נוסף, הפעם מעורכת ב"גלובס". אותו טקסט בדיוק: "מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה" (זה אני שתמיד כותב לפני הסגירה, או הם שתמיד סוגרים אחרי שאני כותב?). עניתי באותו טקסט: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים. הפעם התשובה היתה: מצטערים, לא יכולים להכניס קישורים לכתבות של מתחרים (כמו "כלכליסט"). כמובן. תודה תודה ושלום שלום.
אלה דוגמאות פעוטות (ולא היחידות), ומנסיוני הן מדגימות עיקרון מוחלט: כשהתקשורת "קוראת" לך, היא קובעת את הכללים. והיא לא נסוגה מהם. גם כשהיא לכאורה "מעוניינת" לשמוע אותך, גם כשהיא, ברוב טובה, מציעה לך במה – אתה תרקוד לפי החליל שלה. באולפן הטלוויזיה ימרחו לך איפור על הפרצוף, באתר האינטרנט ימרחו לך את הטקסט.
למזלי, אני לא תלוי לפרנסתי בהתיישרות לפי הקוד של אף עריץ וערוץ תקשורת, ולכן אני יכול לסרב בלב קל ובנפש חפצה. אשרַי, בלוגר אנוכי. אבל התוצאה ברורה: אוסף עצום של מגבלות "טכניות" וגם מהותיות מצמצם מאד את טווח העובדות, הידיעות והפרשנויות שיכולות להיכנס אל בין כותלי תקשורת המיינסטרים. והסיבות, כפי שכבר אמרתי, הן עמוקות ומבניות.
הפתרון: תקשורת אלטרנטיבית
מכל האמור לעיל מסתמן הפתרון היחידי: לפתח ערוצי תקשורת אלטרנטיביים. לכאורה, אני לא מחדש כאן כלום, ותיכף כולם יצביעו על הפייסבוק, והבלוגוספירה, ואתרי הדעות השונים. אבל במחשבה קצת יותר זהירה, קל לראות שהאינטרנט הישראלי בימינו לא מציע אלטרנטיבה של ממש לעיתונות המיינסטרים.
מה שהאינטרנט הישראלי מציע כיום, ולטעמי האישי במינון גבוה מדי, הוא בעיקר דעות והגיגים. אבל כמו שכל מו"ל מתחיל יודע, מדעות לא עושים עיתון. עיתון עומד, קודם כל, על מערכת חדשות. ודעות צריכות, קודם כל, לעמוד על עובדות. המחסור החמור בעובדות, בתיעוד אלטרנטיבי של המציאות, הוא הלאקונה הגדולה של האינטרנט הישראלי. נכון להיום, ידוע לי רק על שני גופי חדשות שפועלים בזירה הזאת: הטלוויזיה החברתית והחדשות מהירקון 70. יש לי רק מלים טובות עליהם, אבל מדובר בטיפה קטנה מאד, שצריכה להפוך למעיין שופע.
אם עיתון מדווח על שביתת המתמחים בלי להכניס אף מילה על פרטי ההסכם שמקפח אותם – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתשלים את החסר. אם עיתון מדווח על קיפול מאהלים שלא היה ולא נברא – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתדווח אמת במקומו. אם עיתון משמיט מתיאור ההסלמה בדרום תקיפות קטלניות של צה"ל – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתיתן את התמונה המלאה. אם עיתון מדווח על "מהפכה" בחינוך בעקבות תכנית "עוז לתמורה" ואינו מזכיר במאומה את הפגמים החמורים שבה – צריך תקשורת אלטרנטיבית שתעשה את זה במקומו.
אלה הן רק דוגמאות מקריות מן השבועות האחרונים. כל צרכן תקשורת ביקורתי מסוגל לזהות בכל יום עשרות השמטות, אם לא שקרים ממש, בתמונת המציאות שתקשורת המיינסטרים מציירת לנו. ולכן, עוד לפני שמגיעים לפרשנות ולפרשנות של הפרשנות – דרוש בישראל, בדחיפות, תיקון יסודי בדיווח החדשותי שמוצע לאזרח; תיקון שיספק לו את כל המידע הרלבנטי לעיצוב השקפה פוליטית מושכלת.
התיקון הזה לא יבוא מתוך כלי התקשורת הקיימים, בדיוק כמו שהשינוי המיוחל בשיטה הכלכלית-חברתית בישראל לא יבוא מתוך הגופים הפוליטיים המסורתיים. לכל היותר, כלי התקשורת יגררו אחריו (כפי שהם מוצאים עצמם נגררים, לא פעם, אחרי הבלוגוספירה), ממש כמו שהמפלגות הפוליטיות נגררות כעת אחרי האג'נדה החברתית שהציבור מגבש ברחובות. הדברים שלובים לבלי הפרד; בפראפרזה על מארקס, האזרחים צריכים להשתלט לא רק על אמצעי הייצור, אלא גם על אמצעי הייצוג. האוצר כבר לא אומר לנו "מה טוב למשק"; אין סיבה שערוץ 2 ימשיך לומר לנו "מה קורה במשק".
זה לא אומר שממחר בבוקר צריך להחרים את כלי התקשורת. אבל זה כן אומר שהיחס אליהם צריך להיות צונן, אופורטוניסטי וחשדני. להשתמש ולזרוק; לא להתמסר, לא להתחנף, לא לרדוף אחריהם, לא לארוז עבורם סיסמאות קליטות. לזכור: הם שם בגללנו, לא להיפך.
בהתחלה צפויים קשיי גמילה וחרדת נטישה. שיואו, מה נעשה אם ערוץ 2 יפסיק לסקר אותנו? שיואו, מה יהיה אם העיתונאי של "ידיעות" ייעלב ויפסיק להתקשר? על המנטליות הילדותית הזאת צריך להתגבר, ממש כפי שהציבור כבר לומד להתגבר על התלות האינפנטילית במנגנונים המפלגתיים. הקיץ הזה הוכיח סופית (למי שעדיין לא הבין זאת קודם) שהשינויים העמוקים ביותר בחברה ובשיח הציבורי מתרחשים הרחק מחוץ לזירה המפלגתית; בתוך חודשיים, הפכה הכנסת לפריפריה והרחוב למרכז. מהלך דומה אפשר וצריך ליזום גם בזירה התקשורתית: בואו נהפוך את ערוצי הטלוויזיה ואת העיתונים הגדולים לפריפריה שלנו. ממילא הם לא משקפים נאמנה את המאבק ואת מה שמעסיק את רוב האזרחים; כל מה שנחוץ זה להפסיק לחשוב על עצמנו באמצעותם. נחוצה עצמאות תקשורתית.
חזונצ'יק, במהרה בימינו
אז הנה החזון: עיתון אינטרנט שלם – מן האזרחים, בידי האזרחים, ולמען האזרחים. עיתון עם מערכת חדשות רצינית, עם כיסוי בכל התחומים (חברה, כלכלה, ביטחון, סביבה, חינוך, בריאות, תרבות). כיסוי רציף, יומיומי, ולא מזדמן. ומחלקת תחקירים עצמאית, וצוותי שטח עם ציוד הקלטה וצילום. וצוות פרשנים מצומצם (לא צריך יותר משלושה-ארבעה), ולא כאלה שסועדים כל יום שישי בצהריים עם שטייניץ או עם סער.
עיתון שנותן מקסימום במה לקול של האזרח (ללא הבדל דת, גזע, מין, רמת הכנסה או אזור גיאוגרפי) ומינימום במה לשלטון; עיתון שלא יפרסם לעולם הודעה לעיתונות של דובר או יחצ"ן בלי לבדוק ולאמת אותה בשטח; עיתון שלא פוחד "להבריח קוראים" על כל צעד ושעל.
ולפני שהחלום הזה מתפורר מן הסיבות המוכרות, כמה כללי יסוד. הכתבים והעורכים לא מתנדבים, אלא עובדים בשכר; והשכר מיידי, לא שוטף+60. וכולם מאורגנים בחוזה קיבוצי, ואולי אפילו, שומו שמיים, שותפים בבעלות על המיזם, כמו בקואופרטיב. ואין חסויות, ואין פרסומות קופצות, ואין שום אינטרס מסחרי בתמונה. וכשמבקשים ממך לפרסם טקסט שלך, לא מעמידים לך תנאים.
הו, אתם מגחכים, התמימות. ומה בדיוק המודל העסקי שאתה מציע? ממה יבוא הלחם וממה תבוא החמאה? אז אני, בעוונותי, לא כלכלן, ולא יכול גם להציע מודל עסקי. אני יכול רק לומר שלא מדובר בהזיה נרקוטית, וכבר יש מודלים שונים שפועלים בעולם; ארגוני תקשורת אלטרנטיבית שעומדים בקריטריונים האלה יפה מאד, ולאורך זמן, ובנו לעצמם מוניטין מפואר. לאמריקאים יש את PBS, The Nation, Democracy Now, NPR. איך הם מתקיימים? מתרומות של ארגונים חברתיים, ממערכת מנויים, מגיוס תרומות שנתי (fund raising). ככל שהעיתונות המסורתית מתפוררת והופכת לכלי שרת של בעלי הון ואינטרסנטים, פורחת בעולם תקשורת אלטרנטיבית; הנה כמה דוגמאות שאפשר לקבל מהן השראה.
צריך הון התחלתי? למישהו יש את הטלפון של "הקרן החדשה לישראל"? של מי היד שם, של קלמן ליבסקינד? תודה לך. מישהו אחר? אולי מליונר עם מצפון סדוק? מי זה שם, דב מורן?
האמת, אני לא צריך לתת רעיונות. החודשיים האחרונים הוכיחו שלאזרחי ישראל יש אינספור רעיונות יצירתיים איך לאתגר את השיטה הקיימת, ומה שיפה ברעיונות האלה – הם ישימים. אז אני משאיר את הרעיון הגולמי שלי לפתחם של אנשים מוכשרים ממני, וחוזר רק אל המסר הראשוני: הציבור בישראל מחזיר לידיו, סוף סוף, את השליטה במציאות. באותה נשימה, הוא חייב להחזיר לעצמו את השליטה בייצוג המציאות. וזאת מן הסיבה הפשוטה שכל עוד המציאות מיוצגת ומעוותת בידי כוחות שעוינים את האינטרס הציבורי, יכולת הפעולה והשינוי של כל מאבק פוליטי נפגעת אנושות.
ועד שזה יקרה, נמשיך ללקט את פיסות האמת באינטרנט. והטלוויזיה תישאר כבויה בסלון.
לפי הדעה הרווחת, "תיאוריות קונספירציה" הן בגדר הזיה מזיקה יותר או פחות, פרי מוחם של אנשים לא-כל-כך מחוברים למציאות, ובכל מקרה – אי אפשר להוכיח אותן. כמו כל דעה רווחת, גם הדעה הזאת שגויה; וככל הנראה גם היא פרי מוחם של אנשים לא-כל-כך מחוברים למציאות, שהרי המציאות שבה אנו חיים היא קונספירטיבית לעילא.
ההסטוריה הקרובה והרחוקה מספקת אינספור דוגמאות של תיאוריות קונספירציה נכונות לגמרי. בהקשר הישראלי, נזכיר רק את מלחמת קדש (1956), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והאינתיפאדה השניה (2000) – שלוש התפרצויות של אגרסיה צבאית ישראלית שתורצו לציבור כצעדי תגובה הכרחיים לתוקפנות הערבית. בשלושתן, אגב, היה אכן טריגר לא-קונספירטיבי – אקט ערבי תוקפני שחילץ את השד הישראלי מן הבקבוק. אבל לא האקט הערבי יצר את השד, לא הוא הטמין אותו בבקבוק ולא הוא קבע שדווקא עכשיו השד ישתחרר ויזרע הרס וחורבן.
יש סיכוי סביר שסידרת הפיגועים הרצחניים ליד אילת היתה עוד אקט משחרר כזה. על כך בהמשך.
מכל מקום, אל הדעה הרווחת (השגויה) הראשונה נלווית עוד דעה רווחת, גם היא שגויה, והיא שעל תיאוריות קונספירציה רובץ נטל הוכחה כבד יותר מאשר על תיאוריות לא-קונספירטיביות. וזאת, לכאורה, משום שהרעיון שקבוצת אנשים בעלי כוח מתכנסים ומחליטים על תכנית-סתרים כלשהי הוא כל כך "מופרך" ו"הזוי", שתמיד נעדיף על פניו הסבר שנשען על אוסף אקראי ומבולבל של גורמים לא קשורים, סיכלות, רשלנות וסתם חוסר מזל.
חה חה חה. כך צוחקת ההסטוריה מאחורי גבם של הטיפשים.
מה שלא יהיה, צריך להיות ברור לגמרי – כפי שהדבר ברור לכל מי שעוסק במדע דרך שגרה – שכל התיאוריות כפופות לאותו נטל הוכחה בדיוק. ומבחן ההצלחה של תיאוריה, קונספירטיבית או לא, הוא קודם כל המבחן האמפירי: האם יש בה הסבר לתופעות? מבחן חשוב יותר הוא המבחן הנגטיבי: איזו תיאוריה איננה סבירה מתוקף ההסבר שהיא מציעה לתופעות?
השערה אלטרנטיבית
פחות משעתיים מתום הפיגוע ליד אילת, שר הביטחון ברק כבר ידע והכריז מאיפה הגיעו המחבלים: "מקור מעשי הטרור הוא בעזה, ואנחנו נפעל נגדם במלוא הכוח והנחישות". באותו ערב התייצב ראש הממשלה נתניהו מול המצלמות ובישר על חיסול האחראים לפיגוע: "האנשים שנתנו את ההוראה לרצוח את אזרחינו והסתתרו בעזה, אינם עוד בחיים."
האצבע המאשימה, ובעקבותיה גם טילי החיסול של חיל האוויר, הופנו אל הנהגת ועדות ההתנגדות העממית (וה"ע). נכון להיום, חמישה ימים אחרי הפיגוע, מדינת ישראל לא סיפקה ולו ראיה אחת לטענה שמאחורי הפיגוע עומדות וה"ע. הדגשתי את המשפט האחרון כי תמיד כדאי להבליט עובדות על רקע של סברות ותעמולה. מי שראה או שמע על ראיה כזאת (רמז: הצהרה שלטונית ש"אנחנו יודעים את זה" איננה ראיה קבילה) – שיקום.
כדי למקד את הדיון אני מניח בצד את מעגל ההסלמה שהתפרץ אחרי התגובה הישראלית הקשה. במעגל הזה נטלו חלק כל ארגוני הטרור הפלסטיניים (למרות שהחמאס נגרר אליו אחרי שהבין שההבלגה שלו איננה מגינה עליו מפני הנקמה הישראלית). אותי מעניין השלב הראשוני בלבד, השלב שבו מוסגר ותואר ופורש והוזרק האירוע אל תוך מוחותיהם ההמומים של אזרחי ישראל; השלב שבו הכריזה ההנהגה: עזה אשמה, ועזה תשלם.
ההשערה האלטרנטיבית: עזה לא היתה אשמה הפעם. למה עזה שילמה? אל זה נגיע בסוף. זאת אומנם רק השערה (כל תיאוריה היא השערה, מבוססת יותר או פחות), אבל בהשוואה לגרסה השלטונית, אין לי ספק שהיא מוצלחת יותר. וזאת משום שלא מעיבים עליה ענני ספקות כל כך כבדים כמו שמעיבים מעל הגרסה השלטונית. חלק מן הספקות נרמזו בדיון הציבורי, חלקם לא; הרושם שלי הוא שחובבי הקונספירציות נצמדו יותר מדי לתהיות מבצעיות במקום לשאלות פוליטיות; ובכל זאת, טוב שיש ספקנים שמשתמשים בדמיון שלהם לעוד מטרות זולת פנטזיות על איך נגרום לתושבי עזה עוד סבל ועוד יגון. רון ש. מ-mysay התניע גם אותי.
להלן ארבעת הספקות העקרוניים ביותר, לטעמי, שמשוועים לתשובה.
1. וה"ע מכחישות
ועדות ההתנגדות העממית הכחישו כל קשר לפיגוע. העניין הזה תמוה וחריג בכל קנה מידה בהקשר המוכר שלנו של המאבק הטרוריסטי נגד ישראל: מאבק שנשען ונבנה במידה רבה על ניפוחי חזה טווסיים אחרי כל פגיעה, ולו גם שולית לגמרי, בעליונות הצבאית הישראלית. אנחנו בעסק הזה לא מהיום ולא מאתמול, ומכירים היטב את הנוהל השגרתי של "ארגון כך וכך נטל אחריות על הפיגוע/ירי הטילים". איזה מין ארגון טרור זה שמצניע ומחביא את השגיו – ועוד השג יוצא דופן שכזה, פיגוע שלא היה כמוהו שנים? זוכרים מתי אין ארגון שנוטל אחריות? נכון, כשהמחבלים הם "מפגעים בודדים", שאינם שייכים לשום ארגון. כך היה בפיגוע באיתמר. בכל מצב שיש ארגון טרור מאחורי פיגוע – ההודעה לעיתונות כבר מוכנה (לא מחכים למכת נגד ישראלית), כמו גם סרטוני הוידאו של המתאבדים עם חגורות הנפץ. איפה כל זה הפעם?
לפי כל הפרשנים, חמאס ווה"ע נמצאים במאבק תמידי על אהדת הציבור העזתי; וה"ע אינו משלים עם מדיניות ההבלגה והפסקת האש, ומנצל כל הזדמנות כדי להציג את החמאס כמשת"פ פשרני של ישראל ומצרים. נו, וכשסוף סוף הוא מוציא פיגוע כל כך קטלני, ש"מוכיח" לכל פנאט מוסלמי שאפשר לפגוע קשות בציונים – מה הוא עושה עם זה? מכחיש כל קשר. מוותר מרצון ובששון על הקרדיט.
מצטער, לא סביר.
ניסיון הסבר דחוק ראשון: הם מכחישים כי הם פוחדים מהתגובה הישראלית. לא עובד: ההכחשה יצאה לעיתונות אחרי החיסול של חמשת הבכירים (ועוד ילד בן 3). ניסיון הסבר דחוק שני: הם מכחישים כי הם לא רוצים להיתפס כאחראים לסבל ולחורבן שממיטות התקפות צה"ל על עזה. הלו, מדובר בארגון טרור קנאי, לא בסניף של אונר"א. אם יש משהו שמאחד ארגונים ומדינות שמפעילים טרור נגד אזרחים – מחמאס דרך וה"ע ועד ישראל ואמריקה – הוא המשקל הזניח בעליל שהם מעניקים לחיי אדם, לרבות בצד שלהם.
נשאר הסבר אחד להכחשה, הסבר דמיוני ופרוע לגמרי: וה"ע לא אחראים לפיגוע ליד אילת. אז למה הם לא מפברקים אחריות ומנכסים אותו? אולי כי הם לא רוצים לצאת אדיוטים לכשיוודע מי באמת עומד מאחוריו. אולי הם לא רוצים להסתסכך עם הבריון האמיתי של הג'יהאד האיסלאמי.
2. הפרשנים בפיצול אישיות
24 השעות הראשונות; תמיד כדאי לעקוב אחריהן מקרוב, לשים לב לכל בדל מידע או השערה. בחלון הזמן הזה הפרשנים מרשים לעצמם להעלות יותר מאפשרות אחת ולהצביע על מה סביר יותר ומה פחות. לכאורה, הם עושים כך בגלל חוסר במידע אמין; בפועל, המידע שיזרום אליהם בשעות הקרובות יגיע כולו מצינורות השלטון, ותפקידו לסנן ולבער כל מחשבת כפירה, כל הסבר שמערער על הסיפור הרשמי.
כמה שעות אחרי הפיגוע – אחרי ההצהרה של ברק אבל לפני זו של נתניהו בנוגע לאחראים – כתב אנשיל פפר: "מוקדם עדיין להעריך אם המחבלים שביצעו את הפיגוע יצאו מעזה ועברו דרך סיני, דרומה אל עבר אזור אילת, או שמדובר בחולייה שמקורה בגורמים איסלאמיים הפועלים כבר זמן רב בסיני." ביום שישי כתב אלכס פישמן (הדברים נכתבו יום לפני, ביום של הפיגוע) על מדגרת הטרור האיסלאמי בסיני, שמגמדת את האיום הנשקף מעזה:
"מערכת הביטחון עושה לעצמה את החיים פשוטים יותר. היא קובעת כי מקור שרשרת הפיגועים שהתרחשה אתמול בנגב הוא ברצועת עזה, ולכן רצועת עזה תשלם… אפשר להעניש את חמאס בעזה, אבל צריך גם להודות ביושר שכבר שנים אין לנו מושג מה קורה בסיני… כבר זמן רב אין לנו באמת גבול עם מדינה מסודרת הנקראת מצרים. יש לנו גבול שמאחוריו כוחות מזוינים המגדירים את עצמם כשייכים לאמירות ג'יהאדית-עצמאית. יש בתוכם מכל וכל: מצרים, פלסטינים, פליטי הג'יהאד העולמי, פורשי חמאס, אנשי ג'לג'ילאת קיצוניים, אנשי הוועדות העממיות מעזה… הגבול הזה, המנוקב ככברה, הפך אתמול לעוד חזית במלחמה שמנהל הג'יהאד העולמי נגד הכופרים. אלה יכולים להיות פלסטינים מעזה, אולי היו שם גם פלסטינים וגם מצרים – אבל התשתית הארגונית והאידאולוגית ששימשה אותם היא זו של הג'יהאד העולמי, שנכנס לוואקום עם אובדן השליטה של מצרים בסיני."
פישמן שומר על כל האופציות פתוחות, אבל המוקד הפרשני ברור: הסיפור כאן הוא סיפור של הג'יהאד העולמי, שמפוזר בכל קצוות תבל, ולא של הפינה הקטנה של עזה. ההתבססות הגוברת של הג'יהאד העולמי בסיני בשנים האחרונות מתועדת היטב, וכל הפרשנים מרבים להזכיר אותה.
והנה, 48 שעות אחרי הפיגוע, חל שינוי מוזר. לכ-ו-ל-ם כבר ברור שההוראה לפיגוע יצאה מוה"ע בעזה. כולם ממשיכים לדבר על התשתית הגי'האדית בסיני, אבל בכל מה שקשור לאחריות לשיגור המחבלים – האופציות הצטמצמו פלאים, ונותרה רק אחת על השולחן: עזה אשמה. הקול, הוא כמובן, קול השלטון, והשופרות הם הפרשנים.
האם השתנה עוד משהו במהלך היממה הזאת? לא. עדיין אין בדל ראיה לקשר בין הוה"ע לפיגוע. מה יש? הצהרות של ברק ונתניהו. וכולם מתיישרים, כאיש אחד.
ועכשיו – פיצול האישיות זועק לעין. עזה אשמה, עזה אשמה, משננים כולם. ובמקביל – הגי'האד העולמי ואל-קאעדה שורצים בסיני, המצרים הזניחו את הגזרה במשך שנים. אז מי אחראי – עזה או סיני? ומאיפה הגיעו המחבלים? ואיפה היתה התשתית שלהם? ואיפה הם התאמנו?
הפה, כמכושף, ממשיך ללהג "עזה, עזה", בעוד שהשכל ממשיך להצביע "סיני, סיני". את המתח הזה אף אחד לא מצליח או אפילו מנסה לפתור. רון בן ישי, שחש בסתירה, משרטט תסריט קלוש מפרי דמיונו, בלי שום תימוכין ("את איסוף המודיעין ביצעו יותר מעשרה אנשים שיצאו מעזה במנהרות ציר פילדלפי, כשהם מצוידים במדים דומים למדי הצבא המצרי").
3. דובר צה"ל מתבלבל
לא רק הפרשנים מנסים באי-הצלחה לרקד בשתי חתונות, אלא גם, לא תאמינו, דובר צה"ל. הקטע הבא, שרוב הישראלים לא נחשפו לו, הוא מאותם קטעים נדירים שחושפים "סדק" בחומת התעמולה הרשמית; מישהו למעלה שכח לעדכן מישהו אחר בסיפור הרשמי, והמישהו האחר, בתמימותו, מוסר לעיתונות גירסה אמינה יותר, מעוותת פחות; אולם כשהגרסה הזאת "מתנגשת" בגירסה הרשמית, התוצאה היא פארסה.
עיתונאית ה-Real News, ליה טרצ'נסקי, ראיינה את סא"ל אביטל ליבוביץ, ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, ביום שישי – יממה אחרי הפיגוע וזמן קצר אחרי ההצהרה של נתניהו. חילופי הדברים המדהימים ביניהן חושפים את ערוותה של הגרסה הרשמית. אני מתרגם מן הסרטון שמובא בהמשך (החל מדקה 2:20). בשיחה שלהלן, "הקבוצה הזאת" מתייחסת לוה"ע.
טרצ'נסקי: על מה אתם מבססים את המסקנה שלכם שהקבוצה הזאת אחראית למתקפות הטרור?
ליבוביץ': לא אמרנו שהקבוצה הזאת אחראית למתקפות הטרור. אנחנו מבססים את זה על מידע מודיעיני ועל עובדות מסוימות, שלמעשה הוצגו לפני שעה לכמה סוכנויות ועיתונאים. חלק מן הממצאים שהתגלו על גופותיהם של הטרוריסטים, הם משתמשים, למשל, בקליעי קלצ'ניקוב, ורובי קלצ'ניקוב הם מאד נפוצים בעזה.
טרצ'נסקי: הרבה ארגוני טרור משתמשים בקלצ'ניקוב.
ליבוביץ': לא, לא הרבה ארגוני טרור… אה, אני לא אומרת, אה, אני מתייחסת לטרוריסטים שהגיעו מעזה.
טרצ'נסקי: ראש הממשלה נתניהו אמר היום שהקבוצה שאחראית למתקפת הטרור היא זו שחוסלה, ואת אומרת שזה לא כך?
ליבוביץ': אני לא יודעת מה הוא אמר. אני לא ראש הממשלה נתניהו. אני אומרת שהקבוצה הגיעה מעזה. ואני נותנת לך הוכחה למה הם באו מעזה, איך אנחנו יודעים שהם הגיעו מעזה. זה כל מה שאני אומרת.
אז מה היה לנו כאן? דובר צה"ל פותח ואומר: "לא אמרנו שהקבוצה הזאת (וה"ע) אחראית למתקפות הטרור". והוא אומר את זה אחרי שגם שר הבטחון וגם ראש הממשלה נתניהו הצהירו בפני האומה שוה"ע כן אחראיות – ואחרי שהן כבר הופצצו ושילמו מחיר דמים. הפירוש שלי: מישהו השאיר את סא"ל ליבוביץ' מחוץ למעגל התעמולה.
ועוד: בתשובה לשאלת העיתונאית על מה מתבססת המסקנה הזאת, מספקת סא"ל ליבוביץ' את מה שראוי להיכנס לפנתיאון התירוצים המגוחכים בהסטוריה הישראלית: כי הם השתמשו בקלצ'ניקובים. פול וודורד מציין שקלצ'ניקוב הוא הנשק הנפוץ ביותר בעולם; כל רובה חמישי בעולם הוא ממשפחת הקלצ'ניקוב. הוא מוסיף: "צה"ל אומר שהוא "יודע" שהטרוריסטים הגיעו מעזה כי הם השתמשו בקלצ'ניקובים. זה הגיוני כמו לומר שאנחנו יודעים שהם באו מעזה כי הם נראו ערבים". גם ג'וזף דאנה נפל מהכיסא מהטיעון הזה, וגם אני. הטון הפסקני-מבוהל של ליבוביץ' בסוף הראיון מסגיר את העובדה שגם היא, אפעס, קולטת שכרתה לעצמה בור.
4. איפה שמות המחבלים?
בכל פיגוע טרור שמכה בישראל ושמבצעיו נתפסים, בין אם חיים או מתים – צה"ל מפרסם את שמותיהם. צה"ל אפילו מפרסם את שמותיהם של בכירים בארגוני טרור שהוא מחסל מן האוויר, וכך גם עשה אחרי החיסול של צמרת וה"ע ביום חמישי.
באופן מסתורי – אף אחד מחברי חוליית המחבלים שתקפה ליד אילת ונהרגו בלחימה עם כוחות צה"ל לא זוהה בשמו. שבעה מחבלים נהרגו: שניים התאבדו עם חגורות נפץ, אחד נדרס בידי ג'יפ של צה"ל, שניים נורו בידי כוחות צבא ישראליים ושניים בידי כוחות צבא מצריים. נכון לעכשיו – אין להם שמות, אין להם לאום ואין להם ארץ מגורים.
לא מוזר? לא מוזר שאף עיתונאי גם לא תוהה על העניין? (אוקיי, זה כבר לא מוזר כל כך). איפה כל הערביסטים המומחים שיודעים לתאר בססגוניות את קורות חייהם של טרוריסטים לאחר שחוסלו, את כל הדם שצברו על ידיהם בשנים ארוכות של לחימה נגד ישראל והתחמקות מכוחות הביטחון? איפה כל הסיפורים האלה?
אין סיפורים כי אין שמות. ואין שמות, אני חושד, כי ברגע שיהיו שמות, חיפוש קצר בגוגל עלול להביך קשות את הצמד הזה שיודע הכל מראש, ברק-נתניהו. מישהו עוד עלול לגלות שאחד הטרוריסטים נולד בפקיסטן, השני התחנך בתימן, והשלישי התאמן בסעודיה. ואז מה לעזאזל נעשה עם הסיפור הזה של "האנשים האלה יצאו מעזה"?
ועדכון מאתמול (דרך יוסי גורביץ'): המצרים כבר זיהו שלושה מן המחבלים, ומסרו שאחד מוכר כמנהיג טרוריסטי בסיני והשני עבריין נמלט שהקים מפעל נשק. שום קשר לעזה אינו מוזכר.
שאלות שחייבות להישאל בתנאי אי-ודאות
אז זאת תיאורית הקונספירציה, בתמצית: הפיגוע נהגה, תוכנן ובוצע בידי קבוצת טרוריסטים שמשתייכת לאחד מארגוני הג'יהאד האיסלאמי שהשתקעו בסיני. לא וה"ע ולא שום גורם אחר בעזה היה אחראי לפיגוע הזה. הקשר היחיד בין וה"ע לפיגוע הוא הקשר שיצרה מכונת התעמולה הישראלית. למה היא עשתה זאת – תיכף נגיע לזה (לא קשה לנחש).
בתיאוריה הזאת יש כמובן חורים; קשה מאד להגיע למידע אמין על אירוע שנשלט בידי שני משטרים שהצבא מכתיב את סדר יומם – מצרים וישראל. אבל החורים האלה עדיין עדיפים על הסיפור הרשמי – שהוא כולו חור שחור אחד.
ועוד נקודה עקרונית: ככל שהדברים נוגעים לחיי אדם – נטל ההוכחה הוא על מי שהורג, לא על מי שמפקפק בנחיצות ההרג. עד עכשיו, ישראל הרגה בעזה 14 איש, מתוכם 4 אזרחים (בהם שני ילדים), ופצעה 41 פלסטינים, מהם 35 אזרחים; תחנת שאיבת ביוב שעמדה לשרת כ-130,000 נפש נהרסה כמעט לחלוטין. השאלה הבסיסית שכל אזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו, בלי קשר להשקפותיו המדיניות, היא מה ההצדקה להרג ולהרס הזה? התשובה שהאזרח הישראלי הממוצע נותן לעצמו היא: כי הם תקפו אותנו. אבל השאלה הבאה, שהוא לא שואל את עצמו (ובעידודה השקט של התקשורת, ושל ה"אופוזיציה שמאגפת את הממשלה מימין, גם לא יעלה על הדעת לשאול) היא זאת: מנין אני יודע שהם תקפו אותנו? התשובה על כך, נכון לעכשיו, היא רק זאת: כי הממשלה שלי אומרת ככה.
ממשלת ישראל (שוב) יצאה למסע נקמה בעזה. היא טוענת ש"עזה אשמה", אבל לא סיפקה בדל ראיה לכך. הראיות שכן קיימות מצביעות דווקא לכיוון סיני ולכיוון ארגונים שאינם ממוקמים בעזה. קשה שלא להיזכר בספין המתועב של ממשל בוש, שהצדיק את הפלישה לעיראק והטבח בעשרות אלפי אזרחים באמצעות פיקציה של "בסיסי אל-קאעדה" ו"נשק להשמדה המונית" שלא היו ולא נבראו. ממשלות מנצלות רגעי הלם ואבל באוכלוסיה כדי לייצר אוייבים דמיוניים ולהפוך אותם לאויבים ממשיים. ממשלת ישראל אולי עשתה את זה ב-19 לאוגוסט, ואף אחד לא קם.
אולי אני טועה. הייתי שמח אם מישהו שם למעלה היה טורח קצת יותר לשכנע אותי בזה.
למען הסר ספק, אני מצהיר שלמדינת ישראל יש זכות מלאה להגיב ולהעניש טרוריסטים שתוקפים את אזרחיה. יש לה זכות מלאה גם לחסל את מי ששולח אותם למשימתם, אף כי אין לה שום זכות לחסל על הדרך אזרחים חפים מפשע; כתבתי בעבר ואני ממשיך להחזיק בדעה שאין שום נימוק מבצעי להרג של חפים מפשע; כל נימוק כזה הופך מהר מאד למדרון חלקלק של מעשי זוועה שמוחקים את ההבדל בין צבאות סדירים לארגוני טרור. צה"ל כבר גלש עמוק במדרון הזה, עוד לפני האירועים האחרונים בעזה.
ובכל מקרה, שאלת הפגיעה באזרחים לא מעורבים איננה העיקר כאן, משום שאם תיאורית הקונספירציה נכונה – אף אחד מן המחוסלים בוה"ע לא היה אחראי לפיגוע. המעשה הפלילי היה בעצם שיגור המסוקים לכיוון עזה.
כל קונספירציה זקוקה למטרות נסתרות
נו, במקרה הזה, למרבה המזל, המטרות די גלויות לעין. לא צריך להיות עוכר-ישראל מקצועי כדי להבין מי, בצד הישראלי, מרוויח מהתלקחות ההסלמה בדרום. לפני חצי שנה, בסיבוב ההסלמה הקודם, ניתחתי בהרחבה את ההגיון הפוליטי שמאחורי היוזמה הישראלית לדרדר את מצב הביטחון בגבול הדרום (מה שאלכס פישמן קרא אז "הסלמה מתוכננת" מצידנו); הטענה המרכזית היתה שאין הרתעה צבאית בדרום ולא תהיה – וההנהגה יודעת את זה. מטרת ההסלמה אז היא אחת ממטרות ההסלמה היום, ואני פשוט מעתיק מן הסיכום שם:
"ההנהגה הישראלית מבועתת מחזון האחדות הפלסטינית (לא פחות משתי ההנהגות הפלסטיניות). החזון הזה מערער את אבן הראשה של המדיניות הישראלית בשטחים מאז 1993: הפרד (בין עזה לגדה) ומשול (בשתיהן). הוא מאיים להחליף את הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני בכאלה שישרתו את האינטרס שלו ולא של ישראל. הוא מאיים להשיב למרכז סדר היום הציבורי שאלות של רצף טריטוריאלי, נמלים פתוחים, וכמובן, הס מלהזכיר – הסרת המצור.
ובישראל יודעים: הפגנות ה-15 במרץ היו רק יריית הפתיחה. תנועת ההמונים הפלסטינית מתגבשת והולכת. ובאופק כבר מסתמן ספטמבר 2011 – תאריך היעד להכרזה פלסטינית חד-צדדית על עצמאות מדינית. כרגע אומנם זה נשמע כמו בדיחה (מדינה שרישום האוכלוסין שלה נתון בידי כוח זר? מדינה שלא מסוגלת להוציא אישורי בנייה בתחומה?). אבל הדינמיקה של האחדות, יחד עם רוחות המרד שנושבות מכיוון העולם הערבי אל מסך הטלוויזיה של הציבור הפלסטיני, יכולות ליצור כאן מציאות שונה מאד עוד חצי שנה. מציאות שבה, לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלסטיניים, חשופי-חזה. פשוט יעמדו. על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן.
מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.
כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור."
חצי שנה אחרי – ובאמתחתה של ההנהגה הישראלית יש, ברוך השם, עוד מטרה לא פחות חשובה – הוצאת הרוח ממפרשי המאבק החברתי. הספין הבטחוני שארב למחאה הזאת מיומה הראשון ברור לעיני כל, והוא מתעצם לאור האיום הבלתי נמנע על תקציב הביטחון, איום שמייצר אינטרס כלכלי בעימות צבאי, שינטרל את הקיצוצים מבעוד מועד. איך כתב זאת (במהופך) אנשיל פפר? "הספין של משרד האוצר שלשום, על קיצוץ בתקציב הביטחון, הסתיים כעבור 48 שעות עם פתיחת האש." על כל אלה הרבו לכתוב בשבועות האחרונים, וכל מילה נוספת מיותרת. אפשר לסכם ולומר שאין כמעט אף אחד באליטה השלטונית-בטחונית-כלכלית בישראל שלא מרוויח מן ההסלמה בעזה (ובל נשכח את רפא"ל). אם יש כאן פשע, מניע לא חסר לו.
קל להפריך את תיאורית הקונספירציה
איך? תואיל ממשלת ישראל לספק לאזרחיה מידע בסיסי כמו:
א. שמות המחבלים שביצעו את הפיגוע ליד אילת.
ב. פרטים ביוגרפיים שלהם.
ג. עדויות פיזיות – פריטי נשק, לבוש, מסמכים, כל דבר שהוא – שקושרות בין מבצעי הפיגוע לבין "מפקדה" בעזה.
לא רוצה הממשלה לעשות כן? עומדת בסירובה? הנה ספק חמישי, כבד לא פחות מארבעת הקודמים, שמערער על הגרסה הרשמית. מי שדובר אמת אינו נזקק להסתרות.
והשאלה שתמיד מגיעה בסוף: מה הציבור רוצה לדעת, אם בכלל?
1. תשמעו בדיחה. אחד, לא חשוב מאיזה מפלגה, בחר לגור במקום שאין בו לא מצוקת דיור, לא בעיות רווחה, ולא זכות כניסה לערבים. יצא להסתובב בתל אביב, ומה הוא רואה? מלא סטודנטים במסעדות. לא טייקונים, סטודנטים. ואז הוא הבין. האסימון נפל לו בדיוק כשהוא ישב במסעדת הפועלים "הרברט סמואל".
אז האיש הזה, שההתעקשות שלו לגור במקום שבו הוא בחר היא מהסיבות הראשיות להתפרקות מדינת הרווחה בישראל, הגיע לשתי מסקנות. אחת, שאסור "להפוך את זה לגל של דיכוי עצמי". שתיים, שישראל, סליחה, הרשות הפלסטינית, מתכננת בספטמבר שפיכות דמים שטרם נראתה.
לא מצחיק? המממ. כנראה שלא. חכו חכו, יש עוד.
2. את הספין הזה חזיתי כבר לפני שבועיים ("בספטמבר, למי ששכח, כל העיניים יופנו אל האו"ם ואל הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה. ממשלת הימין שלנו תקפוץ על כל הזדמנות לאחד את העם שוב נגד "האויב הקם עלינו לכלותנו" ותפעיל את השיטה המוכרת של ניתוב זעם פנימי אל גורם חיצוני. יהיו מהומות סביב גדר ההפרדה, מתונות או איומות, יהיה מבול של הכרזות דיפלומטיות מכל כיוון, ושוב, כהרגלה, התקשורת תתמסר לסיקורי-סרק מדיניים"). ההפתעה היחידה כאן היא העיתוי המוקדם שלו.
3. תודה לאל, כל מי שעיניו בראשו מבין שזה ספין. השטח כבר מוכן אליו. מי שטורח לבדוק את הצד השני גם מגלה שהרשות הפלסטינית מאד מודאגת מן האפשרות להתלקחות אלימה ועושה מאמץ להרחיק את ההפגנות מאזור גדר ההפרדה (יעזור או לא, זאת שאלה אחרת). אבל מה השטח עושה עם ההבנה הזאת? שאול מופז, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, צופה גיוס מילואים בסבירות גבוהה בספטמבר כדי ללבות, סליחה, להיערך למהומות.
מה תעשו, מפגינים יקרים, כשתקבלו צו 8 לאוהל? מה תעשו כשהמדינה תעקור אתכם מן המאבק שלכם לחיים עם כבוד כדי לדכא מאבק של אחרים לחיים עם כבוד? מה תעשו כשהמדינה תדרוש מכם, בפעם האלף, לדפוק לעצמכם את החיים בעבור הזכות המפוקפקת לדפוק לאחרים את החיים?
כשדני מתל אביב נאבק נגד מחירי הנדל"ן המשתוללים, הוא נאבק על דיור בר השגה. כשאחמד משטח C נאבק על הזכות לבנות משהו, כל דבר שהוא – בית, דיר עזים, באר מים – על מה הוא נאבק? על חיים בני השגה?
האם אלו שני מאבקים נפרדים, או מאבק אחד? האם כדי להצליח באחד צריך לדכא את האחר?
הצווים בדרך. למעשה, חלקם כבר הגיעו. הגיע הזמן לדבר גם עליהם.
4. הצבא ומערכת הבטחון ממוקמים, בהגדרה, בקוטב הנגדי לקוטב המחאה החברתית. זה עניין עקבי והסטורי. בכל פעם שעדר העבדים מרים את ראשו, הצבא מתחיל לפזר אזהרות. כך גם הפעם ("קיצוץ בתקציב הביטחון יביא בהכרח להורדת יכולת המענה של צה"ל"). נשאלת השאלה כמה שנים נמשיך לקנות את הבולשיט הזה, וכמה כסף עוד נזרוק לבור בלי תחתית הזה בלי לשאול מה עושים איתו.
דו"ח מבקר המדינה מלפני חצי שנה גילה כי במשך 6 השנים האחרונות משרד הבטחון חרג ממסגרת התקציב שלו, בעוד שבמרבית המשרדים האחרים נרשם תת-ביצוע. החריגות היו בסדר גודל ממוצע של יותר מ-4מיליארד שקל בשנה. כבונוס על האוברדראפט המרשים של 2009 – 4.8 מיליארד שקל – קיבל משרד הביטחון עוד 700 מיליון שקל. וזה עוד כלום. תקציב הביטחון לשנת 2011 עומד לגדול ב-5 מיליארד שקל ולעמוד על כ-60 מיליארד שקל. איך זה יקרה? תסמכו על פקידי האוצר. לא הכל צריך להיות כתוב בחוק התקציב. יש ועדת כספים. יש העברות מפה לשם, על חשבון "תת-ביצוע". כך תיאר זאת מוטי בסוק: "האוצר דאג ב-2010 ליצור תת-ביצוע בתקציב החינוך, הבריאות והרווחה, מתחת לאפם של השרים האחראים, כדי להגדיל את תקציב הביטחון." שמעתם טוב. גונבים מהנזקקים ונותנים ליצרניות נשק.
זה רק הכסף. מה לגבי קרקעות? לאחרונה התבשרנו שצה"ל שולט ב-40% מקרקעות המדינה, ומטיל מגבלות על שימוש אזרחי בעוד 40%. ת'כלס, רק חמישית מקרקעות המדינה פנויות לעניין הפעוט והשולי הזה, דיור ורווחה של אזרחים. דו"ח מבקר המדינה חשף את קיומם של אלפי דונמים, בכל רחבי הארץ, של קרקעות צבאיות לא מנוצלות: בסיסים נטושים, שטחי פסולת, בסיסים שהצבא התחייב לפנות ולא עשה כן. בא לכם לגור בשטח של שדה דב? תל השומר? צריפין? קסטינה? גלילות? כבר ב-1993 התחייב הצבא לפנות אותם. אנחנו עוד מחכים. על השערוריות האלה כתב היום אלכס פישמן ב"ידיעות", וראובן פדהצור כותב על כזביתקציבהביטחון כבר שנים.
במוקדם או במאוחר ייאלצו מנהיגי המחאה החברתית להצביע על מקורות המימון שבעזרתם תיבנה כאן מחדש מדינת רווחה. תקציב הביטחון, שמרושש את כולנו, יהיה מרכיב מרכזי בהם (לצד מיסוי פרוגרסיבי יותר). מישהו שם יצטרך להזיע ולהסביר שגם ביקורת על התקציב המנופח הזה היא "לא פוליטית". המחאה החברתית נמצאת על מסלול התנגשות עם מערכת הביטחון. כדאי להתכונן מראש גם לדברים שאין אומץ להודות בהם בפומבי.
עם עין צופיה להתפתחויות בספטמבר, ראוי לומר בזהירות המתבקשת: לצבא יש את כל הסיבות בעולם להוכיח לציבור הישראלי שהוא נחוץ יותר מתמיד. מחד האיום על גדר ההפרדה, מאידך הלחץ התקציבי מכיוון מדינת הרווחה; השילוב הנפיץ הזה מעודד את הצבא להמחיש, בחיזיון נוראי של תמרות אש ועשן, למה אסור לגעת בתקציב הביטחון.
במלים פשוטות: לצבא יש אינטרס כלכלי בהתלקחות מהומות אלימות בספטמבר. זאת לא תיאורית קונספירציה אלא ניתוח פוליטי קר. גופים וארגונים מונעים בידי אינטרסים שלא פעם נעלמים גם מתודעתם של האנשים בתוכם.
ושוב: איפה זה שם אותנו – האזרחים שחותרים להצלחת המאבק החברתי? איזו אחריות התרחיש הזה מטיל עלינו?
5. מלים גדולות באוויר: מהפכה, מדינת רווחה. כולם כבר מבינים שזה לא רק דיור. יש כבר קבוצות עבודה שמכינות ניירות בנושאי חינוך, מיסוי, תחבורה ציבורית, ומה לא.
בסדר, מעולה. מדינת רווחה – כמו בספרים. אבל בכל ההכנעה, אני מתעקש לומר שוב דברים שאמרתי בתחילת המאבק: הגישה של תפסת מרובה – היא טעות . חייבים להפריד בין הטווח הקצר לבין הטווח הארוך. שיישבו קבוצות העבודה, שיפרטו את האוטופיה לפרטי-פרטים. אבל מול השלטון, בשלב הזה, חייבים להתמקד בעניין אחד – בעיית הדיור.
אנא, תבינו איפה רגליכם דורכות. הן דורכות על קרקע חרוכה. במשך שלושה עשורים עשו ממשלות ישראל יד אחת לפרק ביסודיות, נדבך אחרי נדבך, את מדינת הרווחה. במקום שאתם עומדים – כבר לא נשאר כלום. ושיטה כלכלית-חברתית מקפת כל כך, שלקח עשרות שנים להקים ואז עשרות שנים להחריב – אי אפשר להקים לתחייה בחודש, גם לא בשנה.
אז מה תעשו? תגורו באוהלים עוד עשור שלם? לא תצאו מהם עד שאחרונת הדרישות של אחרון המקופחים בחברה הישראלית לא תיענה? זה אבסורד. מן האוהלים צריך לצאת עם הישג ביד; עם הישג גדול. מהפכה חברתית בשוק הדיור בישראל תהיה הישג כזה.
6. ועדת טרכטנברג על 39 (!) חבריה (17 שרים ו-22 מומחים) היא מתכון בדוק למיסמוס וקבירת המחאה באינסוף פרוטוקולים ודו"חות מקצועיים. הפירוק של דרישות המאבק לעשרות סעיפים ותת-סעיפים בנושאים כל כך שונים זה מזה טומן בחובו סכנה עצומה – יצירת מנגנון לחץ בדמות של התניות וזיקות בין סעיף לסעיף. יבואו למנהיגי המחאה ויאמרו להם: הלכנו לקראתכם בתת-הוועדה לענייני דיור, תלכו לקראתנו בנושא החינוך. רציתם עוד 3,000 מיטות אשפוז? אין בעיה, אבל זה אומר שחייבים לצמצם את כמות כיתות הלימוד שנוכל לבנות. וכן הלאה והלאה, זיקות סבוכות ומופרכות בין מס חברות לסיבסוד מזון תינוקות ובין תחבורה ציבורית לתוספת תקנים של עובדים סוציאליים. התוצאה של כל זה תהיה כרך עב-כרס שרק חוק ההסדרים משתווה לו בכיעורו.
7. הצעה חלופית להתנהלות המו"מ בין הוועדה לבין נציגי מטה המאבק:
הוועדה: נפתח אולי בהצהרה של הדרישות שלכם נכון לעכשיו.
מטה המאבק: פיקוח על שכר דירה, חידוש מסיבי של הבנייה הציבורית, ביטול כל צווי הפינוי מדירות עמידר וחלמיש, ועצירת ההפרטה של קרקעות המדינה.
הוועדה: אוקיי. מה בנושא שכר המינימום?
מטה המאבק: צריך לפקח על שכר הדירה.
הוועדה: דובר גם על הורדת תעריפי התחבורה הציבורית.
מטה המאבק: יש לבטל את כל צווי הפינוי מדירות עמידר וחלמיש.
הוועדה: שמענו. אבל מה הדרישות שלכם בנושא התקנים ברפואה הציבורית?
מטה המאבק: צריך להפסיק את הפרטת הקרקעות.
הוועדה: אולי אפשר לעבור לנושא…
מטה המאבק: וגם לפקח על שכר הדירה.
ככה. כמו בולדוג. לא להרפות. לא לשנות נושא ולא להרפות ולא להרפות ולא להרפות. עד שהשלטון, כלומר האוצר, כלומר הכת הסודית שדירדרה את כולנו אל המצב הזה – תיכנע. לא להרפות עם הדיור עד שהאוצר יירד על ברכיו ויתחנן לרחמים וינזל לו ריר על כל הפרצוף. לא להרפות עד שהם יישברו, הנבלות.
ואחרי שיישברו בנושא הדיור, אחרי שיישברו לגמרי – רק אז נתחיל לדבר על השאר. כי להחזיק 20 נושאים בין השיניים כמו בולדוג, אי אפשר. ולצפות להצלחה מוחצת ב-20 נושאים תוך זמן סביר – אין טעם. ולסחוב על הגב מאות אלפים של תומכים לאורך חודשים ארוכים, בלי שום הצלחה מוכחת לאורך הדרך – גם אי אפשר.
8. נמאס לשמוע מכל עבר ש"המאבק כבר הצליח", ש"כבר ניצחנו", שישראל לא תחזור עוד למה שהיתה. נמאס מאשליות ומתפנוקים של אנשים שלא למדו דבר משרשרת הכשלונות של המאבקים החברתיים בישראל משנות החמישים ועד ימינו.
המאבק עוד לא השיג כלום; מחירי השכירות עדיין בשחקים, ובעצם ימי המאבק פונו בכוח דיירים מדירות של עמידר. במשך שנים, יותר מדי אנשים לעסו יותר מדי הבלי ניו-אייג' על "שינוי תודעה", יותר מדי סטודנטים לעסו יותר מדי הבלים על "שיח חתרני" – והתוצאה היא דור שלם שהחשיבה הפוליטית שלו הושחתה עד היסוד: אנשים שחושבים שמטרתו של מאבק פוליטי (אוקיי, אוקיי, שיהיה "מאבק חברתי לא-פוליטי") היא לשנות את האופן שבו הם חושבים או מדברים על זכויות חברתיות (ולא, נניח, מימושן של הזכויות האלה); אנשים שנגנבים מעצם העובדה שהם יושבים במעגל ומקשיבים זה לזה.
אבל לא; כל אלה אינם מטרה, הם רק כלי. אם מחר בבוקר יתקפלו המאהלים ויפסיקו ההפגנות – לא השגנו כלום, חוץ מכמה זיונים מיוזעים ברוטשילד וקצת שירים דלוחים של שלמה ארצי וריטה. ממרחק של שנה או שנתיים אף אחד לא ישתין לכיוון "המהפכה התודעתית" הזאת, אם היא לא תשנה באופן חד וברור את חלוקת ההון בחברה הישראלית. הנה הנה, סכנת הקיטש הנוסטלגי כבר אורבת מעבר לפינה; אנשים אורזים ועוטפים לעצמם את זכרון המאהל ברוטשילד בנייר צלופן מרשרש, שאין בתוכו מאומה.
מנהיגי המחאה מבינים זאת היטב וחותרים כל הזמן להשגים ממשיים. הבעיה לא איתם, אלא בשיח הזחוח שאופף אותם. כי אם כבר כיף לנו כל כך עם כל הצעצועים החדשים שלנו – הרעיונות, המלים, האחווה והריגוש – למה בעצם דחוף להמשיך הלאה?
9. המאבק לא שמאלני מספיק, לא מזרחי מספיק, לא ערבי מספיק, לא רדיקלי מספיק, לא ממוקד מספיק. נכון, הכל נכון. אבל אוי למי שמתנער ממנו בגלל כל אלה. המאבק מספיק רחב כדי להכיל ולהקשיב לביקורת מבפנים. מי שבודק בזכוכית מגדלת את הפגמים ובגללם מחליט לפרוש, או להתנגד, או סתם לשבת על הגדר ולצקצק – חובר לגורם האחד שמייחל לכשלון המאבק: השלטון. הנה גלולה להעברת הטעם הרע בכל פעם שאתם קופצים אגרופים בתסכול לנוכח התנהלות המאבק: דמיינו את עצמכם, לחילופין, מחליפים חיוכים וצ'אפחות עם יובל שטייניץ או מירי רגב בישיבת סיעה בכנסת. אין כמו התמונה הזאת בראש כדי להבהיר לך באיזה צד אתה.
לא למות טיפש 