רצח הוא לא אנומליה במלחמה / כריס הדג'ס

הקדמה

המאמר שתרגומו לעברית יובא כאן בהמשך הופיע לפני שבועיים במגזין המקוון Truthdig. הוא הותיר בי רושם עז, ולבקשתי התירו לי עורכי המגזין לפרסם אותו בבלוג הזה, בתרגום לעברית.

כותב המאמר, כריס הדג'ס, הוא עיתונאי רב-פעלים והשגים. במשך כ-20 שנה דיווח מאזורי מלחמה בכל העולם (אל-סלבדור, עזה, סראייבו, סודאן), ובמהלכם איבד כמה עמיתים קרובים למקצוע. בשנת 2002 זכה בפרס פוליצר עם עמיתיו ב"ניו יורק טיימס" על סיקור הטרור הגלובלי. 15 שנותיו ככתב חוץ בעיתון הזה הגיעו לסיום פתאומי עם הדחתו לאחר שנשא נאום במכללת רוקפורד שבאילינוי ובו מתח ביקורת על הפלישה האמריקאית לעיראק וצפה שהיא תוביל למרחץ דמים. ברבות השנים והניסיון, במקום להתמתן ולהשקיף על העולם באדישות מנומנמת של שועל שבע-קרבות, כמו רבים מעמיתיו הוותיקים, הדג'ס דווקא נעשה נחרץ ורדיקלי יותר. הוא כתב וממשיך לכתוב ספרים שעוסקים בחווית המלחמה ובניסיון לערער על הקלות הבלתי נסבלת שבה אומות מסתערות אל שדה הקרב. לאחרונה גם הצטרף באופן פעיל לתנועת המחאה OWS באמריקה.

המאמר הזה שייך באופן מובהק לסוגה "כתיבה אנטי-מלחמתית" – סוגה שנעדרת כמעט לחלוטין מן היצירה העברית המקורית. בספרות הבדיונית והתיעודית, בשירה, במחזאות ובקולנוע – מספר היצירות הישראליות המקוריות שניתן לתארן כאנטי-מלחמתיות הוא זעום להחריד. בתחום הסיפורת, רואי וולמן מוצא "ריק גדול", הנמתח על פני 70 שנה, בין "השיגעון הגדול" (אביגדור המאירי, 1929) לבין "אוקטובר / יומן מלחמה" (יורם קופרמינץ, 2000). למעשה, ספרו של המאירי נכתב בעקבות מלחמת העולם הראשונה ועל כן אין לכלול אותו בחשבון הכתיבה האנטי-מלחמתית שהגיבה למלחמות ישראל. ספרו של קופרמינץ, לעומתו, שמתאר את הזוועות שעבר הכותב במלחמת יום הכיפורים, הוא חריג בכל קנה מידה מקומי, ואין זה מקרה שלא נכתב בידי סופר "מקצועי". אף אחד מן הסופרים הקאנוניים בישראל לא כתב יצירה אנטי-מלחמתית, אף כי רבים מהם מיקמו את העלילות של יצירותיהם על רקע צבאי. גם ס. יזהר, שאולי התקרב לכך יותר מכולם, לא התעניין כל כך במוראות המלחמה אלא בנפשם של אנשים צעירים, במלחמה ומחוץ לה. לשם השוואה, חישבו על שמות כמו ירוסלב האשק, פרדיננד סלין, גו'זף הלר, ברטולד ברכט ובוריס ויאן – כולם סופרים ומשוררים שכתבו יצירות אנטי-מלחמתיות, אשר לא רק שלא עיכבו את כניסתם לקאנון אלא אולי ביססו אותה.

המצב בשירה העברית שונה אך במעט. ככלל, השירה העברית תמיד צעדה כמה צעדים לפני הפרוזה בתעוזתה האידאולוגית, בנכונותה לקרוא תיגר על הקונצנזוס. ואומנם, תמיד היתה כאן שירה פוליטית, שירת מחאה ותוכחה, אפילו נוקבת, שהוקיעה את פשעיו של הצבא הישראלי במלחמות ואירועים שונים (מפעולת קיביה ועד "עופרת יצוקה", מן האינתיפאדה הראשונה ועד מלחמת לבנון השניה). אבל לא בזה מדובר; לא כל שירת מחאה, ולו גם כזאת שמוקיעה את הצבא, היא שירה אנטי-מלחמתית. כזאת, כמעט שאין בעברית (ברגע זה אני יכול לחשוב רק על "תמונת מחזור" של תמיר להב-רדלמסר, 2003, וגם הוא כבר מרוחק ומעודן יחסית).

 

מלחמת העולם הראשונה, 1918. צלם לא ידוע.

 

מהו טקסט אנטי-מלחמתי? מהי עמדה אנטי-מלחמתית? מה מבדיל אותם מטקסטים ועמדות אחרים שמוחים נגד הפשעים שמתחוללים במלחמה?

ראשית, עומק ורוחב מעשה ההוקעה. טקסט אנטי-מלחמתי לא עוסק בביקורת פרגמטית או אינסטרומנטלית על אירועים ספציפיים במלחמה; הוא מציב על דוכן הנאשמים את המלחמה בכללותה, המלחמה כעיקרון. זו איננה נתפסת עוד כסיטואציה חריגה שבה אנשים מעוללים דברים נוראיים לאנשים אחרים מכורח הנסיבות, אלא כחילול הנורא ביותר של החיים, הדרגה הנמוכה ביותר של האנושיות. המלחמה, בטקסט האנטי-מלחמתי, היא הרע האולטימטיבי.

שנית, הטקסט האנטי-מלחמתי כופר באבחנה בין הצד "שלנו" לצד "שלהם". כולם נמצאים באותו צד – הצד שפושע נגדי. כולם פורעי חוק ומוסר, כולם שליחיו הנתעבים של כוח הרס מכלה-כל, ולכולם לא תהיה מחילה. אל מול הזוועות שמתרחשות במהלך המלחמה, שאלת ההתגרות ("מי התחיל?") ושאלת ההצדקה ("מי התוקפן ומי הקורבן?") מתגמדות לחלוטין.

שלישית, הטקסט האנטי-מלחמתי נובע מחוויה ישירה של מי שחזה מבשרו את הזוועות, ולא מהתבוננות מרוחקת. על כן, גם בהיותו בדיוני לחלוטין, הוא תמיד נושא גם את חותם העדות, התיעוד. יש לו עניין מועט בלבד בעיבוד אינטלקטואלי או בשכלול אסתטי; אבני היסוד שלו הן הגועל, הזעזוע, האבסורד, חוסר האונים המוחלט, אובדן צלם אנוש, מחיקה מוחלטת של ערך חיי האדם. כל אלה, ששופרות המלחמה מדחיקים ומשתיקים, שסיפורי "מורשת הקרב" והגבורה אינם מכירים בקיומם, מקבלים כאן קול משלהם – קול זעקה רמה וצלולה.

כדאי להוסיף שאין חפיפה הכרחית בין כל זה לבין פציפיזם. טקסטים אנטי-מלחמתיים נכתבו על ידי פציפיסטים ולא-פציפיסטים כאחד. גם מי שאינו פציפיסט יכול לעמוד על כך שהמלחמה היא "רע הכרחי", בדגש ברור על ה"רע"; זאת להבדיל מן הקלישאה הפוליטית שהמלחמה היא "רע הכרחי", עם דגש על הכרחיותה, אי-נמנעותה. רוב הממשלות, ברוב הזמנים והמקומות, ממעיטות מדי בגודל הרוע שכרוך במלחמה (ולמעשה עסוקות בלי הרף בהסתרתו באמצעות השגבה פטריוטית). הטקסט האנטי-מלחמתי מחדד את הראייה והחישה שלנו אל תהומות הרוע והסבל שבמלחמה, על מנת שנשקול שוב עד כמה הם באמת הכרחיים.

כאמור, לכל זה אין כמעט זכר בכתיבה העברית. ולא שחסרה כאן כתיבה על מלחמות. הו, לא. מדפי הספרים קורסים מרוב ספרים שעוסקים במלחמות או בצבא. יש הרי סוגה עניפה של "ספרות מלחמה" אצלנו (העיפו מבט זריז ברשימת הפרסומים של הוצאת משרד הביטחון), יש ספרי מורשת קרב, יש ספרות יפה שמתרחשת על רקע השירות הצבאי ("התגנבות יחידים", "חדר"), וישנה כמובן הסוגה היוקרתית מכולן, "יורים ובוכים", שלמרבה הצער נתפסת לא פעם כסוג של תחליף מכובד לספרות אנטי-מלחמתית אמיתית.

אני בטוח שמי שיסרוק היטב היטב את תולדות הספרות הישראלית, ימצא פה ושם דוגמאות לכתיבה אנטי-מלחמתית, שנדחקו לקרן זווית. הנה פרוייקט נחוץ מאד: העמדת קאנון אלטרנטיבי שכזה (איתור היצירות, בניית מאגר מידע, ניתוח השוואתי של התגובות למלחמות השונות, וכמובן גם הדפסה מחודשת של היצירות השכוחות). ואף על פי כן, המורשת תישאר דלה ולבטח לא תכלול אף יצירה מרכזית, כזאת שנכנסה לזרם הדם של התרבות המקומית. מי שירחיק מבטו אל המחזאות ימצא שם שניים-שלושה קברטים סאטיריים של חנוך לוין; בקולנוע היה הסרט "כיפור" של עמוס גיתאי. כתיבה עיתונאית אנטי-מלחמתית, הגות אנטי-מלחמתית, מן הסוג שהציף את אירופה אחרי מלחמות העולם, ומשגשג גם כיום באמריקה של מלחמות האמפריה בעיראק ובאפגניסטן – לא תימצא כאן אפילו בנרות.

מכאן ואילך ניתן לפתוח דיון – למה אין? הסיבות מגוונות ולא זאת מטרת הפוסט (תיכף אני חוזר לכריס הדג'ס). הדיון הזה יצביע, אפשר להניח, על התפקיד החריג, מכונן-הזהות, של הצבא בתרבות הישראלית, על אידאולוגית הקורבן-הצודק-תמיד שמושרשת כבר בבתי הספר ובמהלך ההכשרה הצבאית, על הזיקה האינטימית ממש של היוצרים המרכזיים בספרות הישראלית למוקדי הכוח הפוליטיים (זיקה שאינה מאפשרת אמירות חתרניות באמת), ואולי גם על גורמים פרוזאיים יותר (אורכן הקצר יחסית של מלחמות ישראל, אורכן הקצר עוד יותר של תקופות ה"תופת" בתוכן).

זה העבר, והעתיד מעלה שאלות חדשות ומאתגרות לא פחות. האם ניתן לצפות להתפתחותה של כתיבה אנטי-מלחמתית בישראל? הסוציולוגים מרבים לדבר על התחזקותן המתמשכת של מגמות אינדיבידואליסטיות בחברה, על התפרקות המנגנונים שמבטיחים סולידריות ולכידות; כל אלה לכאורה יכולים לתרום לגיבושו של מבט אחר על המלחמה – המבט של הפרט הנרמס. אבל בעצם – האם הפרט באמת נרמס? האם הוא עומד להירמס? המציאות צועדת דווקא בכיוון ההפוך. שדה הקרב משתנה נגד עינינו כל הזמן, והמגמה הבולטת בו היא השימוש האינטנסיבי בטכנולוגיה שמרחיקה את הלוחם מקו המגע הקטלני עם האויב. רובוטים לראייה מרחוק, להסרת מכשולים, לפיצוץ מטענים, להפגזה מן האוויר, ועוד ועוד. כמו שזה נראה, בעתיד פחות ופחות חיילים ישראלים ייאלצו לחוות מכלי ראשון זוועות כמו אלה שפקדו אלפי חיילים בסיני במהלך מלחמת יום הכיפורים (מצד שני – האזרחים בעורף יחוו מראות קשים יותר ויותר). יהיה זה עתיד משונה למדי: המלחמות תמשכנה להתנהל, אולי בתכיפות גבוהה יותר, אבל אף אחד לא יהיה מספיק מזועזע כדי לכתוב נגדן. הכתיבה האנטי-מלחמתית תגווע גם היא, יחד עם הקורבנות חסרי-הפנים של האויב.

מי שלא שם לב, העתיד כבר כאן.

 

מלחמת לבנון, 1982. צילום: אי-פי.

 

כתיבה אנטי-מלחמתית היא נסיוב הגנה חיוני לחברה חפצת-חיים. מורשת רציפה ונוכחת בתודעה של כתיבה כזאת אולי איננה ערובה מוחלטת לבריאות הנפשית של תרבות לאומית; אבל היעדרה של מורשת כזאת הוא סממן ברור של תרבות חולה. היעדרה בחברה שחיה ממלחמה למלחמה ומפעילה את הצבא שלה באופן שגרתי לא פחות משירותי בריאות או כיבוי-אש – הוא בגדר פתולוגיה אמיתית.

כיוון שאין מספיק כתיבה מקורית אנטי-מלחמתית, צריך לתרגם הרבה יותר, ולא רק קלאסיקות, אלא דברים שנכתבים ממש בימים אלה. התרגום הנוכחי הוא תרומתי הצנועה השניה למטרה זו (התרומה הראשונה היתה זאת). מעבר לנושאים המוכרים של הכתיבה האנטי-מלחמתית, עולה במאמר הזה של כריס הדג'ס נקודה מרתקת שאין מרבים לדבר עליה: המשיכה הפרברטית אל הסכנה ואל המוות שמתפתחת בקרב מי שהמלחמה היתה לחם חוקם זמן ממושך. בהקשר הזה הוא מזכיר עיתונאי מלחמה, חיילים ותיקי קרבות ואזרחים שנקלעו לסכסוכים מזויינים. זהו ייצר המוות, התנטוס, שדוחף יחידים וגם אומות שלמות שוב ושוב אל זרועות האלימות, אל הריגוש שבחיים על הקצה, אל העונג המעוות שמופק מן הידיעה שמותנו כבר חקוק בסלע, גזר דין שמרחף מעלינו מרגע שהגחנו אל העולם – דווקא במקום ובזמן האלה.

מישהו מכיר אולי אומה כזאת, עם משיכה חולנית אל המוות?

רצח הוא לא אנומליה במלחמה / כריס הדג'ס

המלחמה באפגניסטן – היכן שהאויב חמקמק ובקושי נראה, היכן שהנתק התרבותי והלשוני הופך כל יציאה מן הבסיס לביקור בטריטוריה עוינת, היכן שברור לכל שאתה מפסיד על אף מכונת ההרג התעשייתית שברשותך – מזינה תרבות של מעשי זוועה. הפחד והלחץ, הכעס והשנאה, מצמצמים את כל האפגאנים לכדי אוייבים, וזה כולל נשים, ילדים וזקנים. אזרחים ולוחמים מתערבבים לכדי מאסה מתועבת, חסרת שם ופנים. המרחק הפסיכולוגי בין זה לבין רצח הוא קצר. ורצח קורה כל יום באפגניסטן. הוא קורה בהתקפות מל"טים (מטוסים ללא טייס), בהפגזות ארטילריות, תקיפות אוויריות, תקיפות טילים, ואש המקלעים המטילה טרור בכפרים.

התקפות צבאיות כאלה באזורים מיושבים חושפת את האבסורד בדיונים על זכויות אדם. רוברט ביילס, סמל ראשון בצבא האמריקאי שהרג לכאורה 16 אזרחים בשני כפרים אפגניים, בהם 9 ילדים, איננו חריג. מי שמגנה את הטבח במקרה הזה ומגן על מלחמת הכיבוש שאנחנו מנהלים אינו יודע דבר על זירת הקרב. אנחנו הורגים ילדים כמעט כל יום באפגניסטן. בדרך כלל אנחנו לא הורגים אותם מחוץ למבנה של היחידה הצבאית. לו חייל אמריקאי היה הורג או פוצע עשרות אזרחים בעקבות הפעלה של מטען מאולתר נגד השיירה שלו, לא היינו שומעים על כך בחדשות. הצבא לא נשאר בשטח לספור "נפגעים בלתי מעורבים". אבל האפגאנים יודעים. הם שונאים אותנו על ההשתוללות הרצחנית. הם שונאים אותנו על צביעותנו.

ההיקף האמיתי של הרצח במימון המדינה שלנו מוסתר מהציבור. כתבים שנלווים ליחידות צבאיות והופכים, פסיכולוגית, לחלק מהן, טווים סיפורים שהממונים עליהם בצבא והציבור רוצים לשמוע, מעשיות מיתולוגיות של הוד וגבורה. המלחמה נתפסת רק דרך עדשת הכובשים. מגינים עליה כעל חסד לאומי. המיתוס מאפשר לנו להכניס הגיון למוות ולתוהו ובוהו. הוא מצדיק את מה שעל פי רוב אינו יותר מאכזריות אנושית דוחה, ברוטליות ואיוולת. הוא מאפשר לנו להאמין שהשגנו את מקומנו בחברה הודות לשרשרת ארוכה של מאמצים הרואיים, ולא להודות באמת העגומה שאנו כושלים לאורכו של מסדרון אפל של אסונות. הוא מסווה את חוסר האונים שלנו. הוא מסתיר מעיני כל את העובדה שהמנהיגים שלנו רגילים לגמרי ואימפוטנטים. בהמירנו הסטוריה במיתוס אנחנו הופכים אירועים אקראיים לרצף שנגזר מראש בידי רצון חזק וגדול משלנו. אנו נישאים מעל הריבוי, צועדים אל אופק אצילי. אבל זה שקר. וזה שקר שוותיקי המלחמות נושאים בתוכם. לכן רבים כל כך מהם מתאבדים.

"גם אני שייך למין הזה", כתב ג'ס גלן גריי על חוויותיו במלחמת העולם השנייה. "אני מתבייש לא רק במעשיי ולא רק במעשי האומה שלי, אלא במעשי אנוש בכלל. אני מתבייש להיות אדם".

כשארני פייל, העיתונאי הידוע של מלחמת העולם השנייה, נהרג באי ישימה שבאוקיינוס השקט ב-1945, נמצאה טיוטה לא מעובדת של טור עיתונאי על גופתו. הוא הכין אותו לפרסום לציון סוף המלחמה באירופה. הוא עשה לא מעט לקדם את מיתוס הלוחם ואצילות הנפש החיילית, אבל לקראת הסוף דומה שעיַיף מכל זה:

"אך יש בין החיים לא מעטים שצרבו במוחם את המראה הלא טבעי של מתים קרים, פזורים בגבעות ובתעלות לאורכן של גדרות גבוהות בכל רחבי העולם.

מתים בייצור המוני, בארץ אחרי ארץ, חודש אחרי חודש ושנה אחרי שנה. מתים בחורף ומתים בקיץ. מתים בשפע מוכר כל כך שהם נהיים מונוטוניים. מתים בכמויות מפלצתיות כל כך שאתה כמעט מתחיל לשנוא אותם.

דברים כאלה אתם שם בבית לא צריכים אפילו לנסות להבין. עבורכם בבית הם טורי מספרים, או מישהו מהסביבה שהלך ופשוט לא חזר. אתם לא ראיתם אותו שרוע, כה גרוטסקי ובצקי, לצידו של שביל חצץ בצרפת.

אנחנו ראינו אותו, ראינו אותו לאלפים. זה ההבדל."

בכל המלחמות קיים דחף למצוא סטיות חדשות, צורות חדשות של מוות, עם שוך ההתלהבות הראשונית; מאמץ הגנתי, ובסופו של דבר עקר, להדוף את השעמום של מוות שגרתי מדי. זו הסיבה שבזמן המלחמה באל-סלבדור חוליות מוות וחיילים כרתו את אברי המין של קורבנותיהם ודחפו אותם לפיות של הגוויות. זו הסיבה שבבוסניה מצאנו, העיתונאים, גופות צלובות או ערופות על דפנות האסמים. זו הסיבה שמארינס אמריקאיים השתינו על לוחמים מתים של הטאליבן. הנטבחים בקרב נשזרים בזר הניצחון של הורגיהם, פיסות של מיצג גרוטסקי. זה קרה בכל מלחמה שסיקרתי.

"הכוח", כתבה סימון וייל, "אינו מרחם על מי שמחזיק בו, או חושב שהוא מחזיק בו, יותר מאשר על קורבנותיו; את האחרונים הוא מוחץ, את הראשונים משכר".

המלחמה משחיתה והורסת אותך. היא דוחפת אותך עוד ועוד לעבר קיצך – הרוחני, הרגשי, ולבסוף הפיזי. היא הורסת את המשכיות החיים, משסעת את כל המערכות הכלכליות, החברתיות, הסביבתיות והפוליטיות שתומכות בנו כבני אנוש. במלחמה אנחנו מעוותים את עצמנו, את המהות שלנו. אנחנו מוותרים על המצפון האישי, אולי אפילו על התודעה שלנו, עבור ההיסחפות בהמון, פרץ של פטריוטיות, האמונה שעלינו להתייצב יחד כאומה ברגעי משבר. לנקוט עמדה מוסרית, לקרוא תיגר על הפיתוי שבמלחמה, עלול להיות בעוכריך בתרבות של מלחמה. מהות המלחמה היא מוות. טעם מספיק ממנה ובמהרה תאמין שהסטואים צדקו: בסופו של דבר כולנו באמת נשמיד את עצמנו בתבערה גדולה.

מחקר על מלחמת העולם השניה גילה שמקץ 60 ימי לחימה רצופה, 98% מכל הלוחמים ששרדו יהפכו לפגועים נפשית. בקרב שני האחוז הנותרים, תימצא נטיה שכיחה לפתח "אישיות פסיכופטית אגרסיבית". לוטננט קולונל דייב גרוסמן, בספרו "על הריגה: המחיר הפסיכולוגי שמשלם מי שלומד להרוג במלחמה ובחברה", כותב: "זה לא לגמרי בלתי סביר לטעון שיש משהו בלחימה רציפה, ללא מוצא נראה לעין, שיגרום ל-98% מהאנשים לאבד את שפיותם בתוכה, בעוד ששני האחוזים הנותרים כבר היו מטורפים אם נכנסו אליה".

במלחמה באל סלבדור, הרבה חיילים שירתו שלוש או ארבע שנים ואף יותר, בדומה למלחמות האמריקאיות בעיראק ובאפגינסטן, עד שהתמוטטו פסיכולוגית או פיזית. מפקדים אסרו על מכירת סמי הרגעה בערים ששוכנות ליד מחנות צבא משום שהחיילים השתמשו בהם בהפקרות. במלחמה ההיא, כמו במלחמות במזרח התיכון, פגועי נפש היו שכיחים. פעם ראיינתי סמל בן 19 מן הצבא האל סלבדורי, שנלחם במשך 5 שנים ואז איבד לפתע את ראייתו בעין ימין, לאחר שהיחידה שלו נקלעה למארב של כוחות המורדים. המורדים הרגו 11 מחבריו לנשק בקרב האש, בהם גם חברו הקרוב. הוא לא היה מסוגל לראות עד שהעבירו אותו לבית חולים צבאי. "יש לי כאבי ראש נוראיים", הוא אמר לי בעודו יושב על קצה המיטה, "יש לי רסיס בתוך הראש. אני כל הזמן אומר לרופאים להוציא אותו". אבל הרופאים אמרו לי שאין לו שום פציעת ראש.

ראיתי חיילים אחרים, בקרבות אחרים, שנעשו חרשים או אילמים, או כאלה שגופם רעד מבלי יכולת לעצור.

מלחמה היא נקרופיליה. הנקרופיליה הזאת חיונית לתהליך הכשרת החייל כשם שהיא חיונית ליצירתם של מחבלים מתאבדים וטרוריסטים. הנקרופיליה מסתתרת מאחורי הכרזות נדושות על "תחושת חובה" או "אחוות לוחמים". היא פורצת החוצה ברגעים שנדמה שאין עוד תקווה ולא נשאר הרבה לְמה לחיות, או ברגעים שבהם שכרון המלחמה מגיע לשיאו. לאחר שהות מספיק ממושכת במלחמה, היא באה אלינו כסוג של שחרור, חיבוק מפתה וגורלי שבכוחו להביא לידי מיצוי את הפלירט הארוך שלנו עם השמדתנו העצמית.

בספר זכרונוותיו של מילובאן דז'ילאס, "זמן מלחמה", על לוחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה, הוא כותב על המשיכה העזה של הלוחמים אל המוות. הוא ניצב מעל גופתו של חברו לנשק, המפקד סאבא קובצ'ביץ', והבין:

"… זה לא נראה נורא או לא צודק למות. זה היה הרגע המיוחד ביותר, המרומם ביותר של חיי. המוות לא נראה מוזר או מרתיע. העובדה שעצרתי בעצמי מלהסתער היישר אל קו האש ואל המוות נבעה אולי מתחושת מחויבות כלשהי לחיילים או לתזכורת של חבר בנוגע למשימות שיש לבצע. בזכרונות שלי חזרתי לרגעים האלה פעמים רבות, עם אותה תחושה של אינטימיות עם המוות ותשוקה אליו שחוויתי בזמן שהייתי בכלא, במיוחד במאסר הראשון שלי".

שלטון המלחמה מוחק את הארוס. הוא מוחק כל רכות ועדינות. הכוח הקולקטיבי שלו מבקש ליַיתר את האדם הפרטי, למסור את כל התשוקות, את ההחלטות ואת הקול עצמו – למרותו של ההמון.

"התחום החשוב ביותר של חיי הפרט שאותו התקשתה הרֵעות להסדיר באופן מלא היתה האהבה", כתב סבסטיאן הפנר ב"סיפור של גרמני", "אך גם נגדה יש לרֵעות נשק: הבדיחות הגסות. כל ערב, אחרי כיבוי אורות, התחיל סבב הבדיחות הגסות. אלה שייכות לסדר-היום ההכרחי של כל רעות גברית, ואין דבר טפשי יותר מהדעה, המקובלת על סופרים אחדים, שזו תשובה למיניות מודחקת, תחליף לסיפוק מיני ומה לא. לבדיחות האלה אין שום השפעה מינית או מגרה; להפך, מטרתן היא להפוך את האהבה לעניין דוחה ככל האפשר, לקרב אותה לתחום העיכול, ולהציג אותה כנושא לבדיחות. הגברים, המדקלמים כאן חרוזים של בית-בושת ומשתמשים במלים גסות לחלקי-גוף נשיים, מתכחשים כליל לכך שהיו מסוגלים פעם לרגשי חיבה או אהבה, שפעם ביקשו לראות עצמם נאים וראויים לאהבה…" (תרגום: שולמית וולקוב, חרגול 2002).

כשאנו מבינים זאת, כשאנו מכירים בטיבה האמיתי של ההתמכרות שלנו, כשמתחוור לנו עד כמה הושחתנו בידי המלחמה, החיים נעשים קשים מנשוא. ג'ון סטיל, צלם שבילה שנים באזורי מלחמה, עבר התמוטטות עצבים בנמל התעופה הומה האדם של הית'רו, עם שובו מסראייבו. סטיל חזה פתאום בטיבה האמיתי של העבודה שלו, שהפשיט ממנה את מחלצות האינטנסיביות והצדקנות. במהלך שהותו בסראייבו הוא נקלע למקום שנקרא "סמטת הצלפים", וצילם שם "ילדה שנפגעה בצוואר מכדור של צלף", הוא כתב. "צילמתי אותה באמבולנס, ורק אחרי שהיתה כבר מתה תפסתי שהדבר האחרון שהיא ראתה היה ההשתקפות של עדשת המצלמה שהחזקתי מולה. זה שבר אותי. חטפתי את המצלמה והתחלתי לרוץ בסמטת הצלפים, מצלם מגובה הברך את הבוסנים הנמלטים לכל עבר".

שנה אחרי סוף המלחמה בסראייבו, ישבתי עם חברים בוסנים שעברו סבל נוראי. אישה צעירה, ליליאנה שמה, איבדה את אביה, סרבי שסירב להצטרף לכוחות הסרביים שצרו על העיר. כמה ימים קודם לכן היא נאלצה לזהות את גופתו. הגופה הורמה אל על מתוך אתר קבורה קטן בבית העלמין המרכזי, מים דלפו מדפנות הארון הנרקב. כעבור זמן קצר היא היגרה לאוסטרליה, שם – אמרה לי – "אתחתן עם איש שמעולם לא שמע על המלחמה הזאת ואגדל ילדים שלא יידעו דבר עליה או על הארץ שממנה באתי".

ליליאנה היתה צעירה. אבל המלחמה גבתה ממנה מחיר. לחייה היו שקועות, שערה יבש ופריך. שיניה הרקיבו וכמה מהן נשברו לחתיכות משוננות. לא היה לה כסף לרופא שיניים; היא קיוותה לטפל בהן באוסטרליה. למרות זאת, כל אותו אחר צהריים היא וחבריה לא חדלו להספיד בגעגועים את הימים שעברו עליהם בפחד ורעב, כחושים מרזון, בזמן שצלפים סרביים טיווחו בהם מן הגגות. הם לא ייחלו לשוב אל הסבל. ואף על פי כן, הם הודו, היו אלה הימים המלאים ביותר בחייהם. הם הביטו בי בייאוש. הכרתי אותם כשמאות פגזים נפלו מדי יום בקרבתם, כשלא היו להם מים לרחצה או לכביסה, כשהם הצטופפו בדירות לא מחוממות שעה שכדורי צלפים ניתזו על קירות הבתים מבחוץ.

בדבריהם נגלתה התפכחות כואבת מן ההווה – הריק, העקר והסטרילי. השלום שוב חשף את הריקנות שהיתה גדושה קודם לכן בלהט המלחמה והקרבות. שוב הם חזרו – אולי כמו כולנו –  אל הבדידות, כבר לא מאוחדים במאבק משותף, בלי הזדמנות נוספת להיות אציליים והרואיים, לא בטוחים בתכלית החיים ובפשרם. הרעות הישנה, כוזבת ככל שהיתה, התפוגגה עם היריה האחרונה

זאת ועוד, הם ראו שכל מה שהקריבו היה לשווא. הם נבגדו, כמו כולנו בזמן מלחמה. הבוסים המושחתים של המפלגה הקומוניסטית, שהפכו בן לילה ללאומנים ואז המיטו עליהם את האסון הזה, התעשרו על גב סבלותיהם, ועדיין אחזו בשלטון. ליליאנה וחבריה התמודדו עם 70 אחוזי אבטלה. הם חיו על נדבות מן הקהילה הבינלאומית. הם הבינו שצידקת מאבקם, אשר בימים עברו היתה באופנה, ממש כמותם, בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים, נזנחה ונשכחה. שחקנים, פוליטיקאים ואמנים לא נדחקו עוד לבקר בזמן הפסקות האש – ביקורים שכמעט תמיד היו לא יותר מיחצ"נות בוטה. הם הכירו כבר בכזבי המלחמה, בעובדה שהאידאלים שלהם היו נלעגים, וניסו להתמודד עם אשליות מנופצות. ועדיין, הם רצו שהכל ישוב, וכך גם אני.

זמן מה לאחר מכן קיבלתי איגרת לחג המולד. היא היתה חתומה "ליליאנה מאוסטרליה". לא היתה כתובת. לא שמעתי ממנה יותר. אבל רבים מאלה שעבדתי איתם ככתבי מלחמה לא ברחו. הם לא יכלו להיחלץ מן הריקוד עם המוות. הם נדדו מעימות אחד למשנהו, תמיד מחפשים עוד מנה אחת.

בתקופה ההיא הייתי כבר בעזה ובשלב מסוים נקלעתי אל תוך מארב. חמישה מטרים ממני פלסטיני צעיר נפצע אנושות בחזה. שוב התפתיתי לחזור, אבל כעת לא חשתי את התגעשות העורקים הישנה, אלא רק פחד. הגיע הזמן להיחלץ, להרפות. ידעתי שבשבילי זה נגמר. למזלי יצאתי בחיים.

קורט שורק – מבריק, אמיץ וחדור מוטיבציה – לא היה יכול להרפות. הוא נהרג במארב בסיירה לאונה עם חבר נוסף שלי, מיגל ג'יל מורנו. המילכוד שלו – החיבוק של תנטוס, ייצר המוות – לא הוזכר אפילו בטקס הזיכרון המעוקר שנערך לו בוושינגטון. כולם עקפו את הנושא בעדינות. אבל אלה מאיתנו שהכירו אותו ידעו שהוא התאכּל עד תום.

עבדתי עם קורט במשך 10 שנים, שהחלו בצפון עיראק. הוא היה משכיל ומצחיק – לעתים קרובות, כך נדמה, האמיצים הם מצחיקים. החלפנו ספרים זה עם זה במאמץ לנסות להבין את הטירוף שמסביבנו. האובדן שלו הוא חלל שלעולם לא אצליח למלא. האפר שלו נטמן בבית העלמין "אריה" שבסראייבו, לקורבנות המלחמה. טסתי לסראייבו ופגשתי את במאי הקולנוע דן ריד. היה זה ערב קדורני בנובמבר. עמדנו מעל הקבר שלו וגמענו כוס בירה. דן הדליק נר. אני הקראתי שיר שנכתב בידי המשורר הרומי הלירי קאטולוס לזכר אחיו המת.

"על פני חופים זרים, ימים רבים בים,
באתי הנה לטקס אשכבתך
להביא לך, המת, את מנחת החיים
ואת מילותי – צלילי-שווא לאפר ואבק.
הו אחי,
נלקחת ממני. נלקחת ממני,
בידי גורל קר שנהפך לצל, למכאובי.
הרי לך מזון הטקס העתיק, שהוקדש
מאז ומעולם למזי-הרעב, שוכני העפר.
קח אותו: הוא רטוב מדמעות אחיך: וקח
אל הנצח, ממני, את ברכת השלום והפרידה."

שם היה מקומו של קורט – בין 4,000 קורבנות המלחמה. לשם הוא שייך. הוא מת משום שלא הצליח לשחרר את עצמו מן המלחמה. הוא ניסה שוב ושוב לחוות מחדש את מה שחווה בסראייבו, ללא הצלחה. המלחמה כבר לא תחדש יותר. קורט היה לפני כן במזרח טימור ובצ'צ'ניה. לסיירה לאונה, אין לי ספק, לא היתה שום משמעות עבורו.

קורט ומיגל לא היו מסוגלים להרפות. הם היו הראשונים להודות בכך. משעה שבילית מספיק זמן במלחמה, לא תשתלב עוד בשום מקום אחר. בסוף היא הורגת אותך. זה לא סיפור חדש. הוא מתחיל כמו אהבה, אבל זהו מוות.

המלחמה היא הנימפה הצעירה והיפהפייה ההיא מן האגדות, שברגע שנושקים לה – נושפת את אדי השאול.

ביוון העתיקה היתה מילה לגורל כזה: אקפירוסיס. המשמעות שלה היא להישרף בכדור של אש. היוונים השתמשו בה לתאר גיבורים.

 

תרגום: עידן לנדו

[התרגום מוקדש לזכרם של מֵתֵי העתיד – קורבנות השווא של הפלישה הבאה לעזה והמלחמה עם איראן, ולמשפחותיהם, השכולות-לעתיד]

יהל"ם: מיתוס בהתהוות

[פוסט ארוך]

נפתח בחידה. לפניכם שני קטעים העוסקים ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה. עליכם לקבוע איזה מהם לקוח מטקסט של דובר צה"ל ואיזה מכתבה עיתונאית.

"אין כמעט מבצע או פעילות משמעותית של צה"ל שבו היחידה הזאת לא נוטלת חלק משמעותי, לעיתים אף מכריע. החל בהשתלטות על אוניית המשט הטורקי מרמרה, עבור בהשתלטות על אוניית הנשק האיראני שיועד לחיזבאללה פרנקופ ומבצע עופרת יצוקה וכלה במבצעים חשאיים ומסווגים שייתכן שלעולם לא יותר לפרסמם. לא, לא מדובר בסיירת מטכ"ל. גם לא בשייטת 13 או ביחידת שלדג. מדובר ביחידת ההנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם)… הלוחמים בסיירת מתמחים בכל סוגי המיקוש והחבלה, עובדים בטיפול בשדות מוקשים ובפעילויות נוספות. אי אפשר להגיד יותר מזה. לא כולם יודעים לסתום את הפה", ציין הקצין… יהל"ם הפכה לזריזה יותר, מקצועית יותר ועם גמישות מחשבתית ויצירתית גבוהה יותר. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת בקרב המועמדים לגיוס, וכאמור, רמת המידור והחשאיות בה גבוהה."

"הלוחמים מקבלים ידע בחבלה, במיקוש, במטענים, בפצצות, במכניקה, בהנדסה, בכימיה ובאמצעים טכנולוגיים… האתגר הגדול הוא לתת להם במקביל רמת חיילות גבוהה. הלוחמים חייבים להיות מהשורה הראשונה בגלל שהם נמצאים בחזית הכוח, בשפיץ של החנית. התכונות שמחפשים אצל הלוחמים הן אומץ לב, קור רוח, התמצאות במרחב, חוש טכני, יצירתיות גבוהה… כך הפכה יהל"ם ליחידה מקצועית יותר, זריזה, עם גמישות מחשבתית ויצירתיות. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת מאד בקרב המועמדים לגיוס, ורמת המידור בה גבוהה".

התשובה לחידה – בסוף הפוסט.

הקמפיין של יהל"ם

בלי ספק, בשנתיים האחרונות יהל"ם עומדת במרכזו של מסע שיווק אגרסיבי בכלי התקשורת. החשיפה העצומה, ראיונות עם מפקדי היחידה, הפצת סרטונים מאימוני היחידה, כתבות תדמית רוטטות יראה במתכונת "כתבנו נלווה אל הלוחמים…" – מכל טוּב יחסי הציבור. מי שזוכר את הקמפיין התקשורתי בשנות ה-90' סביב יחידות המסתערבים לא יתקשה לזהות את אותם המאפיינים בדיוק: הגלוריפיקציה של הלוחמים, אבקת השוּ-שוּ שנזרית בנדיבות  (פני לוחמים מטושטשות וכו'), העצמת הנחשקות של היחידה על-ידי עצם ההדגשה שמדובר ביחידה נחשקת (טקטיקה פירסומאית בסיסית); הכל אותו דבר. רק היחידה התחלפה. יהל"ם זה הדבר החם הבא.

כאז כך כיום, הקמפיין הוא דו-ראשי ומכוון הן למטרות פנים והן למטרות חוץ, עניין שעוד נחזור אליו. ראשית, כמה מלים על היחידה.

יהל"ם היא יחידה מובחרת של חיל ההנדסה, שמפעילה חמש פלגות מבצעיות וסיירת. פלגת ס"פ (סילוק פצצות) מתמחה באיתור ופירוק מטעני חבלה, והטמנת מטענים לצורך פיצוץ ופריצה; פלגת סמו"ר (סליקים ומנהרות) שמתמחה בטיפול במנהרות, מצבורי נשק תת-קרקעיים וגם לחימה תת-קרקעית; פלגת הבזק, שמפתחת ומפעילה רובוטים צבאיים לאיתור ופירוק פצצות; פלגת מדרון מושלג, שאחראית על פיתוח והפעלת אמצעי פריצה, כולל במצבי שבי ובני ערובה; פלגת גבעול, שמתמחה בלוחמת אב"כ; וסיירת יעל, יחידת קומנדו שמתמחה במבצעי הנדסה מסווגים.

מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה" הפכו את יהל"ם ליחידה בעלת חשיבות מכרעת. ההתמודדות עם כוחות גרילה שמגיחים ונבלעים במערכת מנהרות מסועפת (בלבנון ובעזה), שמטמינים מטענים וממלכדים מבנים, יצרה צרכים מבצעיים חדשים. גם הפעולות הפחות סימפטיות של יהל"ם יצרו צרכים חדשים – נקרא להם צרכים קוסמטיים (שיפוץ תדמית). את כל הצרכים האלה צה"ל מייצא, כדרכו, אל כלי התקשורת; ואלה, כדרכם, מתגייסים בשמחה.

ככה נראה שיטפון תקשורתי, בתיזמור צה"לי מדוקדק:

אוקטובר 2005: כתבת תדמית נרחבת ב"מעריב", לרגל עשור להקמת יהל"ם. מילות המפתח: "לא את הכל אפשר לחשוף".

דצמבר 2008, ימים ספורים לפני "עופרת יצוקה": כתבה בערוץ 2, תיעוד של תרגיל מסכם ביהל"ם. הסרטון מגיע מצה"ל, אבל הכתב מעז להחדיר משפט ספקני בסיום: "הרי ערים תת-קרקעיות כבר ניצחו בעבר מלחמות – מסין ואפגניסטאן ועד ויטנאם".

ינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה": כתבת תדמית נרחבת ב"כל העיר", אחרי נפילתו בקרב של לוחם היחידה, אלכס משביצקי.  עיקר הכתבה – ציטוטים ממפקדי היחידה.

אפריל 2009: כתבה שותתת-דם ואדרנלין בערוץ 10. המילה האחרונה: "העימות הבא הוא רק עניין של זמן".

מרץ 2010: כתבה דרמטית, עתירת מוזיקה ואווירה אפלולית, בערוץ 1, לרגל תרגיל מסכם ביהל"ם.

ספטמבר 2010: כתבה מורעלת ב"ישראל היום" (הכותרת הבלתי נמנעת: "היהל"ם שבכתר"). ציטוט אופייני: "פלגה אחרת של יהל"ם היא פלגת סמו"ר, הלא היא "צוות המנהרות" המיתולוגי" (הדגשה שלי).

יוני 2011: כתבה ב-ynet על תוספת פלוגת מילואים לסמו"ר.

אוגוסט 2011: כתבה אינפורמטיבית למתגייס באתר פז"ם של מאקו, בנוסח דובר צה"ל, עם גרפיקה בצבא חאקי ושאר ירקות.

נובמבר 2011 : ראיון יחצ"נות עם מפקד יהל"ם ב"ואללה", במהלכו נחשף ה"אמולסה" – כלי להחדרת שרוול נפץ לתוך מנהרה ופיצוצה. מֶסר המפקד: "אני לא מוריד רגל מהגז וכדי שהאנשים שלי יישארו בפוקוס אני כל הזמן מייצר אווירת מלחמה".

דצמבר 2011: כתבה ב-ynet על פלגת סמו"ר ולוחמה תת-קרקעית.

מרץ 2012: מקבץ של שלוש כתבות תדמית מסונכרנות, באותו יום ממש (!), על התעצמות היחידה והעלאת רמת הכוננות והאימונים: ב"ואללה" (אמיר בוחבוט שוב מתלעלע בהתרגשות), בחדשות 10 וב"הארץ". שלוש הכתבות משדרות אותו סרטון שסיפק צה"ל.

יחסי ציבור בתפוצה כלל-ארצית

קריאה וצפייה רצופה בכל הכתבות האלה מעוררות תחושה עזה של בושה, שלא לומר גועל, לנוכח ההתרפסות המוחלטת של העיתונאים אל מול ההוד הצבאי. דיווח ענייני? לא אצלנו. הרהורי ביקורת? תשכחו מזה. אנחנו בעניין של יחסי ציבור לצבא. השאלה היחידה שנותרת לא מענה היא מדוע כלי התקשורת לא גובים מהצבא תשלום הולם עבור הקמפיין הזה (אני יודע, אני יודע; זאת עסקה דו-צדדית, כלי התקשורת מרוויחים דימוי פטריוטי וגם הוא מתורגם לשקלים מצלצלים).

מטרותיו של קמפיין יהל"ם, מבחינת הצבא, ברורות לגמרי. מדובר ביחידה צומחת ומתפתחת, שעומדת בחזית העימות החמוש בלבנון ובעזה. צריך לגייס כוח אדם איכותי ליחידה כזאת, ליצור לה דימוי נחשק בקרב המתגייסים; צריך ליצור אווירה ציבורית אוהדת שתתורגם גם לתמיכת הפוליטיקאים בתוספות תקציביות יעודיות (הפרופיל הטכנולוגי הגבוה של היחידה תובע הוצאות גבוהות במיוחד). כלפי חוץ, מדובר בלוחמה פסיכולוגית שמעבירה לחיזבאללה ולחמאס מסר ברור – יש לנו את כל האמצעים להתמודד עם המנהרות והמטענים שלכם (לכן מגוחכות כל כך התגובות המזועזעות של הקוראים בכתבות האלה – "למה חושפים את האמצעים האלה??" – קוראים שנאמנותם לבטחון שדה עולה כנראה על זו של דובר צה"ל). כמו שהחמאס משחרר לתקשורת סרטון מנהרות כל חודש-חודשיים, כך גם דובר צה"ל. ארגונים צבאיים בחברות מיליטריסטיות צריכים כל הזמן לפרנס את אש הסכסוך, והאש מצידה דורשת תמיכה ציבורית מתמדת, טיפוח עקבי של מסירות למולך הביטחון (אחרת איך נמשיך לשדוד את הקופה הציבורית למענו?).

אבל מה תפקיד התקשורת בכל זה? לדברר ולהתעלף בלב הולם? האם מוגזם לצפות מעיתונאים לסקר בטון קצת יותר ענייני את החידושים האחרונים ביחידת יהל"ם? נצא מנקודת הנחה שיש כאן עניין ראוי לסיקור, גם אם לא לשיטפון תקשורתי. קשה כל כך להציג את היחידה לפי סטנדרטים עיתונאיים שמקובלים בזירות אחרות (נניח, סיקור של פרוייקט תחבורתי חדש, שבוודאי יש בו צדדים לכאן ולכאן?).

מה איבדנו מתחת לאדמה של עזה ולבנון?

כשהטון כל כך מתפעם, אין סיכוי לשמוע ביקורת. עניין מדהים: בכל אלפי המלים שנשפכו על יהל"ם, אין ניסיון בכלל לתהות על הרציונל הבסיסי שבפיתוח היחידה, להציב שאלות מאתגרות. אין נקודת מבט אחרת זולת זו של אגף המבצעים במטכ"ל.

לא קשה כל כך להעלות תהיות. לוחמת מנהרות היא מצורות הלוחמה העתיקות ביותר שהמציא האדם. באופן טבעי, היא נשקו של החלש, שנאלץ להתמודד מול כוח עודף, ועל כן מסתיר את חייליו ותחמושתו מתחת לפני הקרקע. במנהרות מתחפר הנכבש, תחת הקרקע שאליה פולש הכובש.

לוחם וייטקונג בקו-צ'י.

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

רק השבוע פורסם שיהל"ם חנכה מתקן אימונים תת-קרקעי, ובו יתאמנו חיילי היחידה בלחימה במנהרות. מישהו בצה"ל שוקל ברצינות להוריד חיילים לתוך מנהרות של החמאס כדי "להילחם" בתופעה הזאת, כחלק משגרה מבצעית קבועה? מדובר במעשה שכפסע בינו לבין שליחת חייל אל מותו. שום רווח מבצעי בחשיפה או פיצוץ של קטע מנהרה אינו שקול למחיר של חיי חייל אחד. אני יודע שאסור לי לחוות דעה בעניינים האלה; מה אני מבין, אני בסך הכל אזרח. לא עשיתי טירונות חי"ר ולא קורס מ"פים, אין לי "ראייה מערכתית", אני לא מבין בשטחים שולטים ומעולם לא הרכבתי לבנת חבלה, והכי הכי חשוב – יש דברים ש"אסור לי לדעת", ואם חס וחלילה אגלה אותם יצטרכו להרוג אותי בו במקום.

החיים שלנו, הם בעצם לא שלנו. הם של אנשי הצבא. הם יודעים הכי טוב איך לשמור עליהם וגם איך לדרוך עליהם. הכל לפי צרכי השעה.

בכל זאת אני אתחצף ואחזור על זה: הרעיון לאמן יחידה שלמה בצה"ל בלוחמת מנהרות הוא רעיון עיוועים. התועלת אפסית, המחיר בלתי נסבל. צבא שנערך ומתאמן ומצטייד לקראת לוחמת מנהרות בלב אוכלוסיה עוינת הוא צבא שאיבד את הצפון, ששכח מזמן את ההבדל בין פעילות הגנה הכרחית לפעילות התקפית נטולת כיוון ומטרה.

אז מה עושים עם המנהרות? לא עושים. מה החמאס עושה עם מאגרי התחמושת בימ"חים של צה"ל? כלום. הוא חי איתם. מה אנחנו עושים עם מאגרי התחמושת במצרים או בסוריה? כלום. אנחנו חיים איתם.

אהה. עם מצרים יש שלום, עם החמאס לא. אבל גם עם סוריה אין שלום, ובכל זאת צה"ל לא תוקף אותה. עם החמאס גם אפשר להגיע להסכם אי-לוחמה. כבר היה כזה, והוא עבד לא רע, בניגוד לשקרים שהופצו ערב מבצע "עופרת יצוקה" (וכהכנה תודעתית לקראתו); מי ששקד על הפרתו היתה בעיקר ישראל, לא החמאס. אומנם כן, בהסכם הבא, אם יהיה כזה, הג'יהאד האיסלאמי יהיה חייב להיות צד. ישראל יכולה להלין רק על עצמה בעניין הזה. באינתיפאדה השנייה היא ריסקה את שלטון הפת"ח והציגה אותו ככלי ריק – רק כדי לקבל את החמאס כשלטון הנבחר. מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, היא מנסה למוטט אותו (לא סתם הופצצו כל משרדי הממשלה של החמאס ב"עופרת יצוקה") – רק כדי לקבל את הג'יהאד האיסלאמי עכשיו כאופוזיציה שאינה סרה למרותו. עד שיתעוררו אצלנו לדבר עם הג'יהאד, בעזה אולי ישלטו ארגוני הג'לג'לאת, ג'יש אל-אומה וג'יש אל-איסלאם, נציגי אל-קעידה.

עם הארגונים האיסלאמיים לא צריך לעשות "שלום"; מספיק לחתום על הסכם אי-לוחמה תמורת ויתור מוחלט של ישראל על השליטה ברצועה. המאמץ והמשאבים שיושקעו בניסוח הסכם רגיעה חדש, עם אופציה להארכה (ותחת פיקוח בינלאומי), הם כלום לעומת מה שכרוך באימון ובציוד של יחידת יהל"ם.

ואף אחד לא יהיה צריך להיכנס למנהרה חשוכה וממולכדת כדי לחתום על הסכם כזה.

אימון ביחידת יהל"ם. צילום: אמיר בוחבוט

בשלב הזה, אני די בטוח, יותר מ-80% מהישראלים (לו היו קוראים את הטקסט הזה) היו תולשים שערות בזעם. איזה קשקושים, אשליות, על מה הוא מדבר. הם צודקים; אין סיכוי. אין סיכוי שממשלת ישראל תוותר על עשרות מנופי השליטה והלחץ שהיא מפעילה מדי יום על רצועת עזה, תמורת הסכם אי-לוחמה. אומנם התנתקנו מעזה, אבל לוותר על השליטה בה? ומה נעשה עם כל הזעם המטורף שלנו? לאן נפנה אותו? ומה לעזאזל נעשה עם כל הציוד והאימונים וההכשרות של הצבא שמוקדשים כולם להכין את הפלישה הבאה?

אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה. יחידה צבאית שמכינה את עצמה יומם ולילה לקראת פיצוץ מנהרות בסופו של דבר תישלח להגשים את ייעודה.

אז על מה אני מדבר? על משהו שאף אחד אחר לא מדבר עליו. אין שום דיון על התועלת והמחשבה לטווח ארוך שמאחורי הכשרת צה"ל ללוחמת מנהרות. בדקתי, סרקתי, לא מצאתי; הכל דברי הלל ושבח. האם הנושא כל כך טריביאלי שאינו ראוי לדיון? לא נראה לי. אני טועה? אולי. הייתי שמח לשמוע ממישהו מוסמך איפה אני טועה. כתבות התדמית המתלהמות על יהל"ם לא עוזרות לי להבין; להפך, הן מגבירות את החשד שלי שאין טיעונים רציניים. תעמולה צעקנית היא הדרך השכיחה ביותר לגדוע דיון לפני שהוא התחיל.

הכדור חוזר לעיתונאים ולפרשנים. מצבנו לא טוב.

הרס הבתים ב"עופרת יצוקה": הצד האפל של הסיפור

בסרטוני התדמית של יהל"ם הכל נראה מלהיב, חכם, מדוייק. הדגש הוא על מניעה: חשיפת מצבורי נשק, פירוק מטענים של האויב. בעצם מדובר ביחידה של פיסניקים עם תשוקה הנדסית. אבל צד שלם של הפעילות השוטפת של היחידה מודחק כאן: הפעילות שבה לוחמי יהל"ם פורצים צירים באמצעות הנחת מטענים ופיצוץ מבנים. הצד הזה קיבל ביטוי ברוטלי במיוחד במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כיוון שאין לצפות מהתקשורת שתדווח עליו, רוב מקורות המידע עליו הם עדויות ודו"חות של ארגוני זכויות אדם.

[במאמר מוסגר אעיר שמן הרגע הראשון היו הדו"חות של אמנסטי ו-HRW אמינים בעיני יותר מזה של ועדת הבדיקה של האו"ם (גולדסטון), ולכן נעזרתי בהם לא מעט אבל לא בדו"ח גולדסטון. הסיבה הפשוטה היא שארגוני זכויות האדם הגיעו לשטח הרבה לפני האו"ם. צוות החקירה של אמנסטי אסף ממצאים ועדויות ברצועה מיד עם תום הלחימה, בינואר 2009; צוות החקירה של HRW הגיע בתחילת אפריל; ואילו ועדת גולדסטון נכנסה לעזה רק ביוני. חלק ניכר מן הראיות "החמות" – שרידי זרחן לבן, שרידי תחמושת, תצורות של הרס שניתן להסיק מה גרם להן, סימני דרך שהשאירו דחפורים וכד' – לא שרדו בחצי השנה שחלפה עד לבואו של גולדסטון. כמובן שגם זכרונם של העדים כבר לא היה חד כמקודם].

קצת רקע. מעבר למאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו מאש צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", ומעבר לאלפי הפצועים, נגרם הרס כבד מאד לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים. ישראל, כזכור, לא התירה כניסת חומרי בניין שהיתה מאפשרת שיקום מהיר של המבנים ההרוסים. אלה רק נתונים יבשים; מאחוריהם מסתתר אסון הומאניטרי עצום ממדים, שאותותיו ניכרים עד היום בתחלואת תינוקות, במחסור במי שתיה, תשתיות ביוב מושבתות, ועוד ועוד.

ההרס הסיטוני הזה של מבני מגורים לא אירע בטעות וגם לא היה תוצאת לוואי בלתי מתוכננת של לחימה אינטנסיבית בשטח בנוי. חלק ניכר מההרס בוצע באזורים שמרבית האוכלוסיה כבר פונתה מהם, ושום לחימה לא התרחשה שם (ראו עדויות בהמשך). מה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" נודע כ"דוקטרינת א-דאחיה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

שלושה ימים לפני פרוץ "עופרת יצוקה" הזהיר-ניבא ראש הממשלה אהוד אולמרט: "יישפך שם עוד דם. יש לנו כוח, כוח עצום. ביכולתנו לזרוע הרס" (25 בדצמבר 2008, חדשות ערוץ 10). התבטאויות ברוח דומה השמיעו קצינים בכירים וגם מפקדים בדרג השדה, וחיילים העידו על תדריכים שבהם הוסרו כל הרסנים מהוראות הפתיחה באש. לכל זה ניתן גם גיבוי "תיאורטי" עוד קודם לכן באדיבותו של אתיקן הבית, אסא כשר, שהמליץ לצבא על מדיניות "אפס נפגעים" מוחלטת (אין לסכן חיילים כדי למנוע הרג אזרחים חפים מפשע; בכל מקרה כזה, יש חובה מוסרית להעדיף את הרג החפים מפשע). הצירוף של דוקטרינת א-דאחיה ואתיקת "אפס הנפגעים" הוביל לגיבושה של תורת לחימה חדשה בצה"ל, שיושמה באופן מלא לראשונה ב"עופרת יצוקה" (להרחבה, ראו הדו"ח המצוין של הועד נגד עינויים: ללא היסוס: השינויים בתורת הלחימה של צה"ל לנוכח מבצע 'עופרת יצוקה'").

הבעיה היחידה עם תורת הלחימה החדשה הזאת, היא שאי אפשר היה למכור אותה לאף אחד בעולם; מדובר בהפרה ברורה של תקנות האג ואמנת ג'נבה, שאוסרות על פגיעה בלתי מוצדקת באזרחים בלתי מעורבים במהלך לחימה כמו גם על הרס בלתי מובחן של רכוש. מסיבה זו, דיברה ישראל בשני קולות. כלפי פנים (ובעיקר כלפי הכוחות בשטח) שווקה תורת הלחימה האגרסיבית, שפוטרת את עצמה מכל צורך להצטדק על השמדת רכוש אזרחי; כלפי חוץ, אומץ קו תעמולה אפולוגטי שדווקא כן מחפש הצדקות לכל אקט של הרס שבוצע ברצועה (מעטים הישראלים שהטרידה אותם באמת הצביעות הזאת). לפי התעמולה הרשמית, החמאס השתמש בכל האזרחים ברצועה כ"מגן אנושי", מילכד את כל המבנים שעמדו בדרכו של צה"ל, ולמעשה מחק כל אבחנה אפקטיבית בין כוחות צבא לאזרחים, בין מבנים צבאיים למבנים אזרחיים. האשמה כולה שלו. המנטרה הזאת השתרשה מאד בציבוריות הישראלית ואי אפשר להתחמק ממנה, עד היום, בכל ראיון עם פוליטיקאי או בקריאה אגבית של תגובות באינטרנט.

שוב התעוררה בעיה קטנה: העובדות לא הסתדרו. ככל שהצטברו יותר ויותר דיווחים מן השכונות שהופגזו ונחרבו, התברר שהנימוקים המבצעיים אינם יכולים לכסות על כל פשע וכל זדון.

בחזית ההרס: יחידת יהל"ם

במאי 2010 פירסם ארגון HRW דו"ח נרחב על הרס הבתים במבצע "עופרת יצוקה" (להורדת הדו"ח המלא, לחצו כאן). הדו"ח תיעד 170 מקרי הרס שבהם התעורר חשד כבד להיעדר כל הצדקה מבצעית. מתוכם, נחקרו ביסודיות 12 מקרים, שבהם נשללה באופן ודאי כל הצדקה מבצעית, וזאת בהסתמך על תצלומי לווין, מידע גלוי על התקדמות הלחימה בעזה, ראיונות עם תושבים, איסוף שרידים של חומרי נפץ, זיהוי עקבות דחפורים וכיוב'. מתוך הדו"ח אני מביא כמה קטעים רלבנטיים; שימו לב במיוחד להימצאותם של מוקשים צה"ליים (שלא התפוצצו) בזירות ההרס – טביעת אצבעותיהן של יחידות הנדסה, ברוב המקרים יהל"ם.

"ניתוח תצלומי לווין של סוכנות הלוויין של האו"ם מאמת את הממצא שלפיו רוב ההרס בשכונה [עזבת עבד רבו, ע.ל.] נגרם לאחר השלב הראשון של המתקפה. התצלומים ממחישים כי מבנים בשכונת עבד רבו נהרסו או ניזוקו קשה במהלך הזמן. מניתוח שערכה הסוכנות עולה כי בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-6 בינואר נהרסו או ניזוקו קשות בשכונה רק 11 מבנים, אך 330 מבנים נהרסו או ניזוקו קשות בין ה-6 ל-19 בינואר – כלומר, הנזק שנגרם לאחר שצה"ל כבר ביסס את שליטתו באזור היה גדול פי שלושים מזה שנגרם קודם לכן…

האשם דחלאן, שביתו ניזוק אך לא נהרס ואשר נשאר בביתו לכל אורך המלחמה, אמר כי כמעט כל הבתים שצה"ל הרס בעזבת עבד רבו, להוציא תשעה או עשרה, נהרסו באמצעות מוקשים או דחפורים במהלך ארבעת הימים האחרונים של המלחמה. לדבריו, רבים מן הבתים הגדולים יותר, שנבנו מבטון מזוין, פוצצו באמצעות מוקשים. "ראיתי טנק מיוחד מגיע עם ארגז גדול של מוקשים עליו. ראיתי אותם מסמנים "X" על עמודי התמך של הבתים שהם עמדו להרוס. כמה מהבתים קיבלו שישה או שמונה מוקשים. כל המוקשים התפוצצו באותו זמן".

 מאג'ד[אל-עת'אמנה] סיפר כי כששב ביום ראשון שלאחר מכן, ב-18 בינואר, גילה שביתו נהרס, יחד עם ארבעה בתים נוספים באותו גוש, שהיו בבעלות בניו וקרובי משפחתו. האשם דחלאן, שרואיין בנפרד, אישר כי היה עד להריסת שניים מבתי משפחתו של מאג'יד בידי חיילים באמצעות מוקשים נגד טנקים ולהריסתם של שניים אחרים בדחפורים. מאג'ד אמר כי מפני מוקשים מטעם חמאס פינו מהבתים בסך הכל 18 מוקשים נגד טנקים, שחלקם לא התפוצצו".

בשכונה המדוברת, עזבת עבד רבו, התבררה הטענה הקבועה של צה"ל, כי האוכלוסיה האזרחית משמשת "מגן אנושי", כנכונה. רק שמי שהשתמש בתושבים כמגן אנושי היה צה"ל, לא החמאס.

הנה מה שהיה לדו"ח אמנסטי לומר על מדיניות הפיצוץ של בתי מגורים:

"רבים מהבתים, המפעלים והחוות נהרסו באמצעות דחפורים, ובתים רבים נוספים נהרסו באמצעות מוקשים ישראליים נגד טנקים, כפי שניכר משיירי המוקשים שנותרו פזורים בשכונות ההרוסות ומדפוס ההרס המאפיין שיטה זו… כדי להרוס בתים באופן זה היה על חיילם לצאת מהטנקים, ללכת בין בניינים ולהיכנס לבתים כדי להטמין בהם את מטעני החבלה לאורך קירות התמך. הבחירה בשיטת פעולה זו מצביעה על כך שהחיילים חשו ביטחון רב בכך שאף חמוש פלסטיני לא היה בבתים אלה או סביבם. השיטה שנבחרה מלמדת אף על כך שהחיילים היו בטוחים גם בכך שמתחת לבתים אלה לא היו מנהרות שחמושים היו יכולים להשתמש בהן כדי ללכוד אותם, ושהבתים לא היו ממולכדים. לו העריכו החיילים כי נשקפות להם סכנות של ירי, פיצוץ או נפילה בשבי, לא היו מסתכנים ויוצאים מהטנקים כדי להניח את המוקשים בתוך הבתים."

ועדות אחרונה, של "שוברים שתיקה":

בשבוע שאנחנו שם, כל יום כמעט החרמ"ש נכנס לבית, זה לא היה די-ניינים, זה היה חרמ"ש ומאחר והיה חשד שהבתים ממולכדים – פוצצו את הבתים. פתחו חור כדי להיכנס דרכו ולא דרך הכניסה של הבית. כל הזמן היו פיצוצים ודי-ניינים הרחיבו את המגננים ואת הצירים, כל הזמן היתה פעילות הנדסה ללא הפסק, בבתים שאין שם אף אחד. זה היה מצחיק כי באיזה שהוא שלב אמרו, לא זוכר מי, נראה לי הסמ"פ שלנו או המ"פ עצמו, שרוצים שנהיה יותר אקטיביים בפלוגה ונעשה יותר. אז באמת נכנסו לבתים שאין שם אף אחד, במילא מתצפתים על הבתים האלה ואני אישית לא ראיתי, אולי המפקדים כן מצאו סיבה להיכנס לבתים האלה, אני לא ראיתי את הסיבה להיכנס לבתים בגזרה שאין בה איש ובמילא אנחנו מסתכלים על הבתים האלה נון סטופ. בכל זאת נכנסו לבתים ופוצצו ועשו נזק לרכוש, כי אנחנו ראינו רק רכוש, כאמור, לא היה שם אף אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אולי חשבו שיש שם אמל"ח, אני לא ראיתי סיבה לפעילות הזאת אבל כל הזמן הפעילות נמשכה".

מרגע הכניסה הקרקעית לעזה, הפעיל צה"ל שני סוכני הרס ראשיים, שניהם מחיל הנדסה: יחידת דחפורי די-9 ויחידת יהל"ם. הדחפורים מעכו, החבלנים פוצצו. קשה לדעת כמה מתוך 6,400 הבתים שניזוקו קשה או הושמדו כליל פוצצו בידי יהל"ם; קשה להאמין שמדובר בפחות מ-500. קצין בכיר ביהל"ם העיד: "אם היה מטע שחיילי חי"ר מוכרחים לעבור דרכו או כל מקום שיש חשש למכשול, היינו מכניסים את כוה הצמ"ה והורסים אותו עם D-9 או מפוצצים באמצעות מוקשי חבלה" (שימו לב לאופן האגבי שבו מדווחים פשעי מלחמה באתר רשמי של חיל ההנדסה). הנה עוד חוויות של חייל מילואים ביהל"ם ("קמתי התרחצתי פוצצתי").

בעיצומו של המבצע התפנה מפקד יחידת יהל"ם לפרוס בפני התקשורת, בגילוי לב ראוי לשבח, את הפילוסופיה המבצעית שלו: "אנחנו מאוד אלימים ומשתמשים בהרבה כוח איפה שצריך למול האויב ולא בוחלים בשום דרך למנוע מכוחותינו להיפגע".

כמה נחמד היה להיחשף לשמץ מן הפעילות הזאת של יהל"ם באחד מסרטוני ההסברה שגודשים את כלי התקשורת.


שכונת עזבת עבד רבו, מזרחית לג'באליה, אחרי יציאת צה"ל ממנה ב"עופרת יצוקה". צילום: הולי פיקט


הסיבה המבצעית מאחורי ההרס

כפי שצויין קודם, מבצע "עופרת יצוקה" כולו נוהל תחת דוקטרינת א-דאחיה, מעין גרסת "הלם ומורא" מקומית שאמורה היתה לשתק את הטרור הפלסטיני לתקופה ארוכה (אופס, זה לא קרה, וטוב שמפקד המבצע בעצמו הודה בכך). אבל מיד לאחר המבצע נחשפו השיקולים המבצעיים הקונקרטיים שהצדיקו הרס כל כך מאסיבי של מבני מגורים. הם זכו לכינוי "היום שאחרי".

העדות הבאה, גם היא מ"שוברים שתיקה", מסבירה את המדיניות הזאת יפה מאד. יחידת יהל"ם נזכרת במפורש בדקה 4:50.



בקצרה, מדיניות "היום שאחרי" התירה ואף עודדה הרס מבנים וחישוף שטחים לצורך שיפור יכולות התצפית והאש באזור בעתיד. הורסים לך את הבית לא בגלל שהחבאת בו לוחמי חמאס או אמצעי לחימה, אלא בגלל הסיכון שתעשה כך בעתיד. מי שחושב שמדובר בבדותות של שמאלנים בוגדניים ייאלץ להכליל את צה"ל עצמו בהגדרה המפוקפקת הזאת. כחודש אחרי סוף המבצע הודה צה"ל, סוף סוף, שהרס הבתים הסיטוני בעזה לא היה מוצדק ושירת לא פעם רק את הצורך לפנות "קו ראייה":

"מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור. "נצטרך להתפתל הרבה כדי לנמק את ההרס הזה", אמר ל"הארץ" משפטן צבאי."

נזכיר שוב: על המלאכה המגונה הזאת – הריסת מגוריהם של אלפי אנשים כדי לשפר את קו הראייה של המפקד – ניצחו כוחות הנדסה, ובתוכם יחידת יהל"ם. על המרחק העצום בין הלך המחשבה הזה לבין דיני המלחמה מעיר דו"ח HRW:

"הרס רכוש אזרחי כדי ליצור "אזור סטרילי" שישפר את מעמדו הצבאי של תוקף בעימותים עתידיים אפשריים מפר את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אף שניתן להרוס באופן מוצדק אובייקט אזרחי המקנה יתרון צבאי ממשי ומוחשי, אובייקט אזרחי אינו הופך למטרה משום שהריסתו תספק לתוקף יתרון בהתקפה עתידית היפותטית, או בשל האפשרות שהאויב ישתמש בו בעתיד באופן שיהפוך אותו למטרה צבאית. היות שכל האובייקטים האזרחיים הם מטרות צבאיות בפוטנציה, היתר להרוס רכוש אזרחי על יסוד שימוש עתידי אפשרי, יש בו למעשה מתן הכשר להריסתם של כל המבנים האזרחיים. לכן, בעוד שניתן להרוס בית המכסה על פתח של מנהרה המשמשת לצרכי צבא, לא ניתן להרוס בית שבאופן היפותטי יוכל לשמש ביום מן הימים ארגונים פלשתיניים חמושים".

כל זה כמובן לא היה מרשים את פרופ' אסא כשר. ובכל זאת מעניין לבחון את האקרובטיקה של ההסברה הישראלית לאורך כל התקופה. ראשית, גיבשו תורת לחימה שמצדיקה הרס אזרחי מאסיבי והנחילו אותה לכוחות בשטח; כמו כן הועברו הנחיות להרוס ולפנות בתים שעלולים לשבש מבצעים עתידיים; במקביל הוכחשו בפומבי הן תורת הלחימה הזאת והן ההנחיות המבצעיות, וגובש קו תעמולה רשמי – מאחורי כל בית הרוס בעזה הסתתר מחבל או מטען ממולכד; ולבסוף, נסוג צה"ל עצמו מן הקו הזה והודה שההרס לא היה הכרחי ומוצדק.

כמה מחשבות לסיום

מבצע "עופרת יצוקה", בניגוד להסברה הרשמית, היה כשלון. העוצמה הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כיום מאפילה על עוצמתם בדצמבר 2008. רמת האימונים, הכמות והאיכות של אמצעי הלחימה, טווח הטילים – הכל הרבה יותר מאיים. עד כאן "ההצדקה המבצעית". המבצע גם לא היה הכרחי בנקודת הזמן שהוחלט לפתוח בו, שכן היו אופציות מדיניות מאד ברורות לחידוש הרגיעה; ישראל יירטה אותן במכוון. על כל זה כתבתי מספיק ואין טעם לחזור ולדוש בנושא.

הפוסט הזה לא עוסק ברקע ובהצדקה למבצע, אלא באירועים שהתרחשו כבר במהלכו, ממש כמו שדיני המלחמה אינם נוקטים עמדה לגבי ההצדקות להכרזת מלחמה אלא רק במגבלות החלות על הכוחות הלוחמים מרגע שהם פועלים בסביבה שיש בה אוכלוסיה אזרחית. שמיכת "המגן האנושי" שצה"ל מנסה למתוח עוד ועוד כדי לכסות על כל פגיעה בפלסטינים חפים מפשע – קצרה מדי, מרופטת מדי. אין בה כדי להסביר מקרים מובהקים של הרס של מאות ואולי אלפי בתי מגורים שלא היו מעורבים בלחימה ולמעשה נהרסו בשלב שכבר לא התקיימו קרבות באזור. ההרס הנורא הזה הוליד אסון הומאניטרי עצום-ממדים; ישראלים מעטים מאד באמת מודעים לממדי הסבל ברצועת עזה, שקשורים ישירות לתוצאות "עופרת יצוקה". המעטים שמודעים לכך מטילים את האשמה, כמובן, על החמאס. הטקטיקה הזאת היתה אולי מועילה במשהו אם ניתן היה להצביע על קשר סיבתי בין הסבל שנגרם לאוכלוסיה האזרחית בעזה לבין שיפור כלשהו באיכות החיים של תושבי הדרום בישראל, מאז שנת 2008. אבל אין שום קשר סיבתי כזה; תושבי עזה נהרגו ונפצעו לשווא, בתיהם נחרבו לשווא. תושבי הדרום ממשיכים לסבול מטחי רקטות לשווא (האמיצים שבהם גם אומרים את זה).

בתוך כל ההרס המיותר הזה, לחיל ההנדסה שמור מקום של כבוד; בעצם, המקום הראשון. ובתוך חיל ההנדסה, ליחידת יהל"ם המובחרת שמור כבוד משלה: החלוצים לפני המחנה, הפורצים צירים, המטמינים מוקשים, המפוצצים בתי מגורים. עם או בלי סיבה מוצדקת. לכן צורם כל כך הקמפיין התקשורתי, שתואר בראשית הפוסט, להאדרת שמה של יהל"ם בכל קצוות הארץ; מישהו אולי חושב שם שעוד כמה תמונות של לוחמים נועזים משתלשלים לתוך מנהרה עם פתיל חבלה בין השיניים יכולות למחוק את תמונות ההרס מעזה. הן לא.

"עופרת יצוקה" לא היה כל כך מזמן; בסך הכל שלוש שנים. יש להניח שמפקדים רבים ביהל"ם השתתפו בפעולות המתוארת כאן, ובחלוף זמן קצר, הצטלמו לסרטוני תדמית של דובר צה"ל. כך מלבינים פשעי מלחמה, גם אם חומר הניקוי הוא בצבע חאקי. הציבור קונה ומסתנוור. אפרופו הלבנה, אני מניח שגם חברת "תנובה", שאימצה את יהל"ם לחיקה, רואה דיבידנדים יפים מן המותג המנצח הזה. בינתיים כבר מתכננים אצלנו את הפלישה הקרקעית הבאה לעזה (המנהרות האלה לא יוצאות לנו מהראש) ודואגים לפמפם רעל לתוך הוורידים של חיילי יהל"ם. האיוולת הזאת כבר כתובה על הקיר באותיות של אש, ותוצאותיה הנוראיות כתובות תחתיה, באותיות קטנות יותר של אפר.

[פתרון החידה מתחילת הפוסט: אף אחד מהקטעים איננו לקוח מדובר צה"ל. שניהם מתוך כתבות תדמית על יהל"ם, אחת ב"ישראל היום" והשניה ב"כל העיר". למעשה, התיאורים של היחידה באתר דובר צה"ל מתונים וענייניים הרבה יותר מתיאוריה בעיתונות הלוחמת].

בששון אלי קבר: אנתולוגיה קטנה

שר ההגנה האמריקני: ישראל תתקוף את איראן עד יוני
עלי חמינאי: ישראל תימחק מעל פני המפה

* * *

– מדוע פרצה המלחמה, לדעתך, מדוע?
– בגלל געגוע, הייתי אומר, בגלל געגוע.
– בגלל געגוע? רעיון מעניין. געגוע לְמה?
– געגוע למלחמה, הייתי אומר, געגוע למלחמה.

 (מתוך ראיון מתוסכל עם עורך עיתונוער, דוד אבידן)

* * *

* * *

הלילה הוא לוע של אקדח
שאל תוכו אנו מביטים
בקהות ובטמטום
אחרי שנורֵינו.

(מתוך עשרים ואחת שירים קצרים או האקדח, חזי לסקלי)

* * *

וכל זה? ומכאן אביט ואראה
מכתשים רחוקים מאחרַי שָם
נתנפצו שמשות מכתשים רחוקים
משוּחים אור שמשות שנעלמו
וכל זה ואין עוד דבר מן
המכתשים הרחוקים עד אלַי והכל
כבטרם כל יציר עד אלי וממני
והלאה שוב ריקוּת חדשה ללא
תִכלָה רק הבורות עוד לא
עשֵנים יבלעוני תהום אם
ארחיב צעד לפנַי אם אשכח
ואבקש להלך ולו עוד פעם
אחת לפנַי

(מתוך רציתי לכתוב שפתי ישנים, אמיר גלבע)

* * *

אנו רשאים לטעון ללא היסוס כי אין אירוע שייכשר לעורר מצוקה גופנית ונפשית ראשונה במעלה כקבורה בטרם מוות. הלחץ המוחץ את הריאות – אדיה המחניקים של האדמה הטחובה – מלבושי המוות הנדבקים לעור – חיבוקו הנוקשה של המעון הצר – שחור הלילה – הדממה המכסה כּיָם – נוכחותו הסמויה-מעין אך מוחשת של התולע המדביר – הדברים האלה, בלווית המחשבות על האוויר והדשא מעליך, וזכרם של חברים יקרים שיחושו להצלתך לו רק ייוודע להם גורלך, והידיעה כי גורל זה לא ייוודע להם לעולם – כי חלקך עם המתים ממש – מחשבות אלה, אני אומר, נושאות אל הלב, שעודנו מפעם, אימה אשר תרתיע גם את הנועז בדמיונות. אין אנו מכירים סבל שישווה לזה עלי אדמות – אין בכוחנו לשוות גם מחציתה של האימה הזאת בתחתיות השאול.

(מתוך קבורה בטרם-עת, אדגר אלן פו, תרגום: עודד וולקשטין)

* * *

* * *

הוי מתים עלובים, מה תעשו אם תצאו מן הקבר
תטפסו זה על זה, יתום על אביו,
ותצרו שרשרת שלדים מגוחכת, סולם עצמות
של אבות ובנים שראשו נעלם בשמים?
ואיך תנחמו זה את זה, כי כאשר יתָלה האב
בשתי ידיו בצוואר אביו, איך יאחז את בנו?

מי ינחם את מי? מי ישכב בחיק מי? המון פגרים
רעבי תנחומים יריבו על חיק?
ואיפה החיק? איפה בשר הצוואר? מי הריח פה
פעם ריח סבון רענן?

הוי מתים עלובים, כאן לא קליפורניה,
כאן קבר חשוך וזהו המוות!
על כן יעזוב בן את אביו ואמו
ואיש את אשתו ודָבק במותו.

(מתוך חיי המתים, חנוך לוין)

* * *

היום נודע לי שאני סוֹפָני.

לא סוּפי –
מסתפק במועט, מתמכר, מתנזר.

לא סַיִף –
להט מתהפך ומסנוור.

לא סֵיפָן –
שָני תמיר ומתקמר.

ולא סוּפה –
רוח גדולה, לבער ולטהר.

אלא סוֹפָני.
סוף אני.

(מתוך שירים (והדמיות) בעל כרחי, ט. כרמי)

 * * *

בעיר הזאת השעה תמיד שעה מוקדמת של שחר שכמעט לא עלה עדיין, השמים גונם אפור אחיד שאינו מתבהר כמעט לעולם, הרחובות ריקים, נקיים ודוממים, היכן שהוא נעה לאטה כנף של חלון שלא הודקה, היכן שהוא מתנפנפים קצותיה של יריעת בד שנפרשה על מעקה מרפסת בקומה אחרונה, היכן שהוא מתבדר קלות וילון בחלון פתוח, ומלבד זה אין כל תנועה.

(מתוך כתבים מן העיזבון, פרנץ קפקא, תרגום: אילנה המרמן)

* * *

* *  *

עוד באותו עניין: כאן, כאן וכאן.

מי בעד חיסול הגדנ"ע?

"המאבק שלנו הצליח", סיכם גיל בן משה, תלמיד כיתה י"א מלוד. ה"מאבק" המדובר היה המחאה של מאות תיכוניסטים נזעמים נגד החלטת משרד הביטחון להקפיא את אימוני הגדנ"ע השנה, "בשל אילוצים תקציביים". ארבעה ימים בלבד נמשך "המאבק", ובסופו הודיע דובר צה"ל שההקפאה מבוטלת והגדנ"ע יחזור לפעילות, לאחר שנמצא לו "מענה תקציבי".

אז הנה, יש מאבקים חברתיים שמצליחים בארץ הזאת. טוב תעשה תנועת המחאה החברתית אם תכיר במאפיינים היחודיים של המאבק להשבת הגדנ"ע שתרמו להצלחתו, וכך אולי תוכל להפיק לקחים לטובת המאבקים על הדיור, הבריאות ויוקר המחיה.

ומה הם מאפייני המאבק להשבת הגדנ"ע? אחת, מטרת המאבק היא לשמר את הזכות לשרת את המדינה (ולא לאלץ את המדינה לשרת את האזרח, רעיון העיוועים של ליף ושות'); שתיים, מטרת המאבק היא להוסיף תקציב לצה"ל ולא לגרוע ממנו (עוד רעיון עיוועים של המחאה החברתית); ושלוש, התכונה החשובה ביותר להצלחתו של כל מאבק חברתי שהיה או יהיה אי פעם – שלא יתחולל בו שום מאבק אמיתי.

שכן את זה שכחו לספר לשביעיסט התמים מלוד: ב"מאבק" שלו נגד צה"ל, צה"ל היה לצידו כל הזמן. קוראי החדשות הפחות תמימים הבינו היטב שצה"ל מנהל כאן מערכה ציבורית נגד כוונת האוצר לקצץ בתקציב הביטחון; מה קל יותר מלשסות תיכוניסטים מאוכזבים וזועמים בכלי התקשורת – "השיבו לנו את הגדנ"ע!". גם לב האבן של פקידי האוצר נסדק מחמלה.

אבל היו גם קוראי חדשות לחלוטין לא תמימים. ואלה הבינו שאפילו ההתכתשות הקולנית בין האוצר לצה"ל היתה סוג של הצגה נואלת, החוזרת מדי שנה בשנה עם פתיחת ספר התקציב. מעבר לטינה האישית בין שטייניץ לגנץ וברק שוררת אחדות דעים עמוקה שבתקציב הביטחון אין לגעת באמת. הפרשנים כדרכם עטים על המלים ומזניחים את המעשים. בפועל, השעבוד של אוצר המדינה לגרגרנות הבטחונית הוא שעבוד מרצון. ואכן, גם הפעם: בעוד יד אחת לוקחת כסף, יד שניה החזירה אותו מסביב (קוראים לזה "עודפי תת-ביצוע", וכך עובדת השיטה, למעוניינים).

עכשיו הכל מובן. כשקבוצת אזרחים יוצאת "להיאבק" על העברת תקציבים מגורם א' לגורם ב', בשעה ששני הגורמים כבר הסכימו ביניהם מראש על ההעברה – "המאבק" באמת יצליח. למעשה, אין לו דרך להיכשל. כולם יוצאים מורווחים, ובמיוחד האזרחים הנאבקים, שיוצאים בתחושת הישג מספקת.

שבוע הגדנ"ע בכיתה י"א הוא נדבך מרכזי באתוס המיליטריסטי הישראלי. הרעיון שבבסיסו הוא ששנתיים או שלוש שנות שירות צבאי חובה אינן מספיקות; צריך להתכונן אליהן מראש עוד בזמן התיכון. הווי צבאי, מדים, סביבה צבאית, משמעת – כל אלה אינם יכולים לחכות עד גיל 18, ורצוי "לנטוע" אותם בנפשות הרכות עוד קודם לכן, כדי שיישאו פירות בעתיד. מתבונן מבחוץ עשוי לתמוה – מה בדיוק סוד המשיכה של שבוע מרוכז של אימוני שדה, משמעת קשוחה והשפלות, מזון לא במיוחד טעים ומחסור בשעות שינה? אבל התלמידים, ההורים וגם המורים יודעים: מדובר בחוויה מבוקשת ונחשקת; אוי למי שינסה לגזול אותה מן התלמידים.

כך נראה "מרד" תלמידי תיכון "מבואות הנגב" בקיבוץ שובל , לפני שלושה חודשים, במחאה על הכוונה לבטל להם את שבוע הגדנ"ע:



וכך זה נראה חודש מאוחר יותר בבית הספר "נופי הבשור" באשכול:



התמונות האלה, אני חייב להודות, משרות עלי דכדוך עמוק. לפני שאסביר למה, זכות הדיבור למורים ולמחנכים. לא תופתעו לגלות שאלה עומדים כחומה בצורה מאחורי ה"מרד" של התלמידים. מנהל בי"ס מבואות הנגב אומר: "אנחנו גאים מאוד במאבק של התלמידים ומתרשמים מהמנהיגות והאכפתיות שהם מגלים בנוגע לשרות הצבאי". מנהלת בי"ס נופי הבשור אומרת: "גיליתי כוחות יפים אצל הילדים, לפני שבוע היה פה שבוע הדמוקרטיה, לזכרו של רבין. דיברנו על חופש המחאה, והנה, יש לנו ממש מימוש של מה שהם למדו במהלך השבוע." וראש המועצה האזורית אשכול מתפוצץ מגאווה: "מועצות, ערים שלמות, מחנכות את הנוער להגיע ליום הזה, לראות את הנוער נלחמים על הזכויות שלהם במדינה דמוקרטית."

מסתבר שזאת תמצית החינוך לדמוקרטיה: התעקשות על חינוך צבאי. ואלה ה"זכויות" של הנוער בדמוקרטיה: הזכות להפוך לחייל. ושוב, מתבונן מהצד אולי היה סבור שהתחיילות היא חובה שהמדינה מטילה על האזרח, ולא זכות שהוא תובע ממנה; אבל בישראל אין מתבוננים מהצד. במנהלי בתי הספר האלה, מן הסתם, אף אחד לא ינזוף ואף אחד לא יציע לפטר אותם; אין זאת אלא שתמיכתם הנמרצת בהכפפת מערכת החינוך לצרכי הצבא משרתת את הדמוקרטיה הרבה יותר מהשתתפות במצעד זכויות האדם.

ולמה הסרטונים האלה כל כך מדכדכים? מעבר לוויכוח על כן-גדנ"ע-לא-גדנ"ע, מעבר לשאלת המיליטריזם, המראה של צעירים גדושי-עסיס-ועזוז שיוצאים "למאבק" בשיתוף פעולה מוחלט של כל שרשרת הפיקוד מעליהם – מורים, מחנכים, משרד החינוך וצה"ל – המראה הזה ממלא אותי ייאוש. הרי לכם המודל הדפוק ביותר למחאה אזרחית – להפגין בעד השלטון. הצעירים הנלהבים האלה ("אני נשבע שאעשה הכל כדי להיות בגדנ"ע"!) הם דוגמת-טקסטבוק ל"תודעה כוזבת" – מוחים ובעצם תומכים, בובות מריונטה במחזה שנכתב מראש ומטרתו לחזק את השיטה במקום לשנותה. ואם כך הם בגיל 17…

בשביל מה צריך גדנ"ע?

לא צריך. הנזק רב מהתועלת. להשקפתי, צריך לבטל את הגדנ"ע (ושלל תכניות ההכנה לצבא). הנה איום אחד של צה"ל שחבל שלא התממש.

אין זה מתפקידה של מערכת חינוך אזרחית "להכשיר" חיילים עתידיים; אין זה מתפקידה "לחשוף" בני נוער, למשך שבוע, למציאות שממילא ייחשפו אליה תוך זמן לא רב ולמשך שנתיים או שלוש מחייהם; אין זה מתפקידה של מערכת החינוך להטמיע בבני נוער מושגים של ציות נרצע לסמכות או נכונות להקריב את חייהם עבור הלאום. גם בימים כתיקונם ובפרט בימים קשים כאלה, מוטב למחנכי ישראל שיתרכזו בחידוד המסרים החשובים של שיעורי האזרחות. את אשר לצבא – שישאירו לצבא. ולקציני החילות השונים הצובאים על שערי בתי הספר, "לדוג" ולפתות מועמדים לגיוס, צריך להראות את הדלת החוצה: מקומכם לא כאן. עוד רגע קט וממילא "מיטב הנוער" שלנו ייפול כפרי בשל לחיקכם, עם או בלי התעמולה המאומצת הזאת; הניחו לו אם כן ליהנות מן הרגעים האחרונים של העלומים, זיו העלומים המתעמעם במהרה, בלי שאגות ניחרות בגבו של מדריך הכושר ובלי הדריסה הקבוצתית והאלימה הזאת של נפש היחיד. הרפו.

ועכשיו כמה טענות וטענות-נגד זריזות.

המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה בבני הנוער להתגייס לצבא. בלעדיו, המוטיבציה הנמוכה ממילא תרד עוד יותר.

נו, ואז מה? נשאל זאת כך: ולשם מה להגביר את המוטיבציה? האם לצה"ל חסרים מתגייסים? לא, להיפך, יש עודף במתגייסים. זהו סוג של סוד גלוי. מצד אחד, ראשי המערכת מקוננים אחת לכמה זמן על מצוקת כוח האדם בצבא; מצד שני, הצבא מעניק פטורים בסיטונות, וכיום כל אזרח שני במדינה איננו מתגייס. בשנים האחרונות מקבלים יותר ויותר מועמדים לגיוס פטור משירות עקב "עודף כוח אדם" – לעתים בניגוד לרצונם. אומנם למצלמות נוהגים הדוברים הרשמיים להוקיע את "תופעת ההשתמטות", אבל המגמה העקבית והשקטה, לאורך שנים, היא להקל במתן פטורים משירות. כדאי לשים לב שגם קצינים בכירים מדגישים שהסכנה בירידת שיעורי הגיוס איננה סכנה מבצעית (מחסור בכוח אדם חיוני) אלא "סכנה לצבא העם"; משמע, סכנה לסמל, לא למבצעיות. סכנה לאמונה שלפיה כור המצרף האולטימטיבי של האזרחות הישראלית עובר דרך השירות הצבאי.  הנתונים מוכיחים שזהו מיתוס, בשנים הקרובות יתהפך הגלגל ושיעור האזרחים המשרתים יהיה נמוך יותר מאלה שאינם משרתים; "צבא העם" מת. ועדיין, יש מי שחרדים למיתוס ומנסים לבצר אותו בכל מחיר.

ובכן, אם המטרה של הגדנ"ע היא להגביר מוטיבציה לשירות, על אף שאין מחסור במתגייסים – למה צריך להגביר את המוטיבציה? תשובה: כדי להגביר את ההזדהות של הצעירים עם הצבא, כדי לטשטש את הגבול בין זיקתם האזרחית למדינה לבין זיקתם הצבאית לצה"ל, כדי לטפח אתוס מיליטריסטי ותחושת סכנה מתמדת בקרב דור העתיד. כל אלה הן מטרות אידאולוגיות מובהקות, משוללות הצדקה צבאית אמיתית.

אבל התיכוניסטים בעצמם דורשים גדנ"ע, זה חשוב להם.

כן, ראינו את הסרטונים. וגם שמענו את שוועתה של התלמידה הממורמרת גל הריס מבי"ס נופי הבשור: "אנו מרגישים שלאט לאט אנו מתנתקים מהשאיפה להקריב את עצמנו למען המדינה." שמענו והצטמררנו. בני נוער רוצים להתחבר שוב לשאיפה להתנתק מהחיים. אם התוצאה של מורשת הגדנ"ע היא המנטליות הספרטנית הזאת, אולי הגיע הזמן לעקור אותה מן השורש?

בכלל, ראוי לקחת בעירבון מוגבל כל מה ש"התיכוניסטים דורשים בעצמם". התיכוניסטים דורשים גם גישה חופשית לפלאפונים ולאינטרנט במהלך השיעורים, הם דורשים לבטל מקצועות מבאסים במיוחד, ואם זה היה תלוי בהם, אולי גם היה צריך לפטר מורים זקנים ומורות לא סקסיות. איכשהו הטיעון של "התלמידים דורשים בעצמם" נעצר בלי בעיה על סיפם של עקרונות חינוכיים אחרים, אבל מקבל במה חופשית בכל הנוגע להכנה לצבא. מכאן שמי שמשמיע אותו בעצם מרוצה מאד מרעיון ההכנה לצבא ורק משתמש ב"רצון התלמידים" וב"חופש הבחירה שלהם" כאיצטלה ליברלית לקידום מטרותיו.

מה לגבי הגיבוש, ההווי, החוויות שנצברות בגדנ"ע?

איפה כתוב שגיבוש והווי אפשר להשיג רק כשמעמידים אותך בזמנים ונותנים לך לאכול גושי פתיתים צהובים ותה פושר ומתוק להבחיל? יש אלף פעילויות אחרות עם תרומה אזרחית ממשית, שניתן לשלוח אליהן בני נוער תאבי הווי: קטיף במטעים, חפירות ארכיאולוגיות, שימור אתרי טבע, סיוע בגני ילדים ועוד ועוד. יש משהו מצומצם ומדכא במושג "ההווי הישראלי" – הווי שמשכפל את עצמו באלפי עותקים החל מן הגדנ"ע, דרך "ערבי היחידה" בצבא, מפגשי המילואימניקים, חבורות המטיילים הישראלים במזרח הרחוק, ואפילו הדאחקות העלובות של "תכניות ההומור" בטלוויזיה (שבגרעינן תמיד אותה שגרה – מצא קורבן, הלעג אותו בפומבי, קצור שבחים וחפש את הקורבן הבא). מהי החרדה הזאת מפני הווי קצת שונה? האם בני נוער שלא עשו גדנ"ע הפכו לנוער מנותק? אין להם הווי אחר? זהו חותמה הבלעדי של כל חתיכת הווי כאן – גירבוץ עטוף בפלנלית?

התמונה הרחבה והמבהילה

הגדנ"ע היום הוא תמנון רב-זרועות, משוכלל ומפולח, בהתאם לדרישות השוק הצרכני. יש התמחויות: גדנ"ע קליעה וגדנ"ע מזרחנים וגדנ"ע חובלים וצלילה וגדנ"ע אוויר וגדנ"ע תקשוב. לצורך איתור מועמדים לגדנ"ע מזרחנים (עתודת החיילים של אמ"ן) מגיעים קציני צבא לבתי ספר ונפגשים כבר עם כיתות ז' (!!), על מנת לשכנעם להמשיך בלימודי ערבית. אם ישראל היתה מדינה מתוקנת, לימודי הערבית בה היו חובה ולא רשות, מכיתה ד' ולא מכיתה ז', ובעידוד משרד החינוך, ולא בעידוד הצבא. תודה לאל, הגדנ"ע כבר לא נרתם ל"קליטת עלייה" כפי שהיה נהוג בשנות ה-50' (מהאופי הקולוניאלי-גזעני של הפעילות ההיא ניתן להתרשם כאן). כפי שנראה מיד, הוא גם לא לבד במערך העצום של "הכנה לצה"ל" שבני נוער מנותבים אליו בכפייה או מ"רצון" מהונדס היטב. ועדיין, מדובר במכשיר החיברות המיליטריסטי המרכזי, הקונצזואלי ביותר בישראל; אם הטיעונים נגדו מכריעים, ודאי וודאי שהם יהיו אף מכריעים יותר נגד שאר התכניות שעוצבו בהשראתו במרוצת השנים.

את תכנית "הדור הבא", שבה מוצמדים סגני אלופים לבתי ספר תיכוניים, יזמה שרת החינוך הקודמת, לימור לבנת. הקצינים מלווים את בני הנוער מכיתה י' ועד הגיוס בשיחות בנושאי "ערכים ורוח צה"ל" (אבל אני, כשאני שומע שקצין מופקד על ערכים, גווי רועד). התכנית עוררה ביקורת נוקבת של אנשי חינוך וגם של תלמידים (הו, יש תקווה), אבל זה לא הפריע ליורש של לבנת, גדעון סער, להמשיך במגמת חיול הערכים וליזום את תכנית "דרך ערך" (ומה בהמשך? "ציוניוני הערך"? "ערך אפיים"?).

בעידודו של (קומי)שר החינוך הנוכחי כל תכניות ה"הכנה לצה"ל" קיבלו דחיפה עצומה בשנים האחרונות, כחלק ממדיניות מוצהרת. תלמידי תיכון מוזמנים לצפות בתרגילי אש ולמחוא כפיים בהתלהבות, בתי ספר מסוימים משלבים את ההכנה לצה"ל עם הטיול השנתי (למה, בעצם?), ואין להתפלא שהחוויה המרגשת מסתיימת באימון קליעה על דמויות עטויות כאפיה. משרד החינוך לא נח לרגע (הרי עם החינוך הבסיסי גמרנו, ההישגים בשחקים, אפשר כעת להתפנות למשימות הדחופות באמת) ומפגיזה בתכניות ללא רחם: "מיזם 101", "יום בעקבות לוחמים",  "סדנה לקראת שירות", "מדבר מהשטח", "מיצג חילות", והשיא הפרברטי מכולם – "תלמידים מאמצים חללים ומטפחים חלקות קבר". באתר מינהל חברה ונוער של משרד החינוך מוצעות לא פחות מ-17 חוברות הדרכה למורים בנושא הכנה לצה"ל.

כדאי לציין שהניכוס ההולך ומעמיק של משאבים חינוכיים לטובת הצבא זוכה לגיבוי כמעט גורף של המורים והמנהלים. לפני מספר שנים פורסם על יוזמה שערורייתית של אגף כוח אדם בצה"ל "לאסוף" מידע על משתמטים פוטנציאליים באמצעות גורמי החינוך בבית הספר. במלים פשוטות: הצבא התכוון להפעיל מורים כמקורות מודיעין על תלמידיהם. לא ידוע לי אם התכנית יושמה (אשמח לקבל עדכון) אבל עצם העובדה שהיא זכתה לתמיכה בקרב מנהלי בתי ספר מסוימים כבר היא בלתי נסבלת.

האבסורד הוא שכל התכניות והפרוייקטים האלה ממומנים מתקציב משרד החינוך, למרות שמדובר בהוצאות ביטחוניות לכל דבר. אם הכשרת טכנאי מסוקים ועתודאי רפואה, ערבי גיבוש למילואים ותצוגות נשק בארץ ובחו"ל נחשבים כולם להוצאות ביטחוניות וממומנים מתקציב הביטחון – מדוע הכשרת הלבבות של חיילי העתיד איננה כזאת? כך יוצא שמרמים אותנו פעמיים. פעם אחת מרמים אותנו בתקציב הביטחון; התקציב הריאלי גבוה הרבה יותר ממה שמפורסם, שכן הוא כולל מליוני ש"ח נוספים שמוחבאים תחת סעיף ה"הכנה לצה"ל" בתקציב משרד החינוך. ופעם שניה מרמים אותנו כשמספרים לנו שאין כסף לתוספת כיתות לימוד שתקל על הצפיפות בכיתות (הבעיה האקוטית ביותר של מערכת החינוך, לפי רוב המומחים). בעצם לא חסר כסף, פשוט גדעון סער מעדיף לשפוך אותו על תרגילי הסדר של הגדנ"ע. טובים 35 תלמידים במדי חאקי שמצטופפים בכיתה אחת על 25 תלמידים שיושבים בה ברווחה אבל אין להם מושג איך מפרקים אם-16.


יותר כיף מבית ספר. הצילום מתוך אתר נוער מג"ב: http://www.planetnana.co.il/noar_magav/


קדחת ההכנה לצבא גלשה זה מכבר למגזר השלישי ולשוק הפרטי ואיננה מוגבלת עוד לפרוייקטים ממלכתיים. גם תנועות הנוער נרתמות, (אם לא נלכדת בכיתה, תילכד בשבט), גם  החברה להגנת הטבע (האם מבינים החניכים שצה"ל הוא ממשחיתי הסביבה הנפשעים ביותר בארץ? במקום הכנה למאבק נגדו, הם מקבלים הכנה לשיתוף פעולה), לאחרונה התבשרנו על נוער מג"ב ("כיף ללכוד שב"חים"), יש גם עמותות פרטיות כמו "אחריי" שעובדות בשיתוף מלא של גורמי חינוך, וכל מיני חברות שמעבירות קורסי הכנה לצה"ל – בדרך כלל מסלולי כושר מפרכים – לכל המרבה במחיר. מדובר בתעשייה לכל דבר, עם כל תוצאות הלוואי הנפסדות המוכרות מקורסי ההכנה לפסיכומטרי (עוד על  תהליכי המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל ניתן לקרוא בדו"ח הלא-חדש אך עדיין מקיף מאד של עמותת "פרופיל חדש" מ-2004, "גיוס ילדים בישראל").

מאיפה צמח בולמוס "ההכנה לצה"ל"?

כפי שראינו – לא ממחסור במתגייסים. לפנינו פרדוקס: דווקא בתקופה שבה אין שום מחסור במועמדים לגיוס (אם רק יירד רף הפטורים מ-50% ל-45% צה"ל ירוויח עשרות אלפי מתגייסים חדשים), דווקא בתקופה שבה לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מצד שכנותיה, ומול הסכנה הקיומית המשוערת היחידה (טילים מאיראן) ממילא אי אפשר להתמודד עם עוד מאסות של מתגייסים – דווקא בתקופה הזאת פורח מערך ממלכתי וגם פרטי של "הכנה לצה"ל". למה?

הסיבה היא כאמור אידאולוגית. המשטר והחברה בישראל נמצאים בתהליך מתמשך של "לאומניזציה", ובמסגרתו יותר ויותר נכסים ומשאבים ציבוריים מופנים לחיזוק הקולקטיב היהודי-ציוני ובסיס ההזדהות שלו – צה"ל. בעוד שמרכיבי זהות אזרחיים – שוויון זכויות לכל, צדק חלוקתי, אחווה וסולידריות – הולכים ומצטמקים ואף זוכים לקיתונות של בוז מצד נציגי השלטון, תופח ועולה במרכז הזהות הישראלית סמל אדיר כוח שמספק חלופה סמלית לכל הנכסים הממשיים שמהם נושלנו: מולך הביטחון, הפאלוס הצבאי.

אין לך איך לגמור את החודש? הבריאות שלך בזבל וגם הרפואה הציבורית שם? תעודת הבגרות שלך שווה לתחת כי החינוך הממלכתי פשט את הרגל? לא נורא, העיקר שכולנו היינו בצבא, או נהיה בו, או מעולם לא יצאנו ממנו. שם הנחמה, שם הגאולה, שם כולנו יחד, שוחים בשמן רובים. רק תחתום כאן כאן וכאן, זה בשביל הגדנ"ע של הילד, אתה יודע, "עידוד לגיוס משמעותי", ואל תדאג, תקבל אותו עוד שבוע מורעל כמו קוץ של קיקיון, ועוד ארבע שנים בכלל לא תזהה אותו, ואז למי יהיה ראש בכלל לחשוב על בריאות ופרנסה.

חייבים לראות את ההתעצמות של "ההכנה לצה"ל" בהקשר הרחב והעמוק יותר של חברה המתפרקת מחובותיה האזרחיות ותרה בקדחתנות אחרי מחוללי סולידריות חלופיים. וככל שפעולתם של המחוללים האלה מוקדמת יותר, מוטמעת בבני נוער צעירים יותר – כך מובטחת השפעתה המקיפה לטווח ארוך. את זה הבינו כבר בספרטה, שם החל החינוך הצבאי הרשמי בגיל 7. אנחנו צועדים לשם במרץ.

האם אין מוצא? ברור שיש. תמיד יש. אפשר להמיר את השירות הצבאי בשירות אזרחי, אפשר לבטל את גיוס החובה ולהפוך את צה"ל לצבא מקצועי. כל אלה הם יעדים לטווח הארוך. אבל צריך להתחיל ממשהו קונקרטי, ממוקד. אז הנה: נתחיל בביטול הגדנ"ע.

יזכור (נוסח עממי)

יזכור עם ישראל
שלא אלוהים ולא עם ישראל
זוכרים את הנופלים
אלא אנשים חיים-למחצה
זוכרים, שַכּוּלים
אובדים בחללים.
הם זוכרים
ועם ישראל שוכח.

יזכור עם ישראל
ש"אלוהים" ו"עם ישראל"
הם בליסטראות
בידי נבלות
שלוקחים צעירים
ומחזירים ארונות.

יזכור ולא ישכח.


אדמָתָם, עד מתי

– איך הרגשת כשגילית שצה"ל שולט על 80% מקרקעות המדינה?
– שמחתי. הבנתי שיש סיכוי לפשרה טריטוריאלית: נעביר לפלסטינים את ה-20% הנותרים ונישאר עם מדינה ששייכת כולה לצבא.

– מה עשית כשגילית שיש פערים של מאות אחוזים בין הקרקע שאושרה לבניית מחנות צבא לבין שטחם של המחנות בפועל?
– התקשרתי למועצת יש"ע והתנצלתי. הם לא המציאו את השיטה של סיפוח לא חוקי.

– מה עשית כשגילית שצה"ל שינה במשך שנים את גבולות שטחי האש שלו בדרום בלי לדווח למנהל מקרקעי ישראל?
– יצאתי החוצה והתחלתי לשנות את גבולות המגרש שעליו נמצא הבית שלי. ואז עליתי על מדים, ליתר ביטחון.

– מה חשבת כשגילית שצה"ל נטש עשרות מחנות מבלי לנקות אחריו, והותיר מבנים הרוסים, מפגעים סביבתיים, פסולת וזיהומים?
– הבנתי סוף סוף את הביטוי "צבא העם".

– מה עשית כששמעת את תגובת משרד הביטחון: "כך היה בעבר וכך גם יהיה בעתיד"?
– נרגעתי.


 

מי מסלים, מי לא נרתע: לפצח את השיטה שמפצחת אותנו

טענה ראשונה: אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.

חידה: איך מגיבה מדינה ש"לא מעוניינת בהסלמה" להכרזה של האויב – על כל פלגיו – כי יפסיק לירות עליה טילים אם היא תפסיק לתקוף אותו? נכון: היא תוקפת שוב והורגת עוד אחד. ברוכים הבאים לקרוסלת ההסלמה-הרתעה-הסלמה-הרתעה-הסלמה.

ברגעים של צלילות אנחנו מודים בזה, לא? שכל הפגזים שעפים מצד לצד, והגוויות שנערמות, והזעם והפחד וחוסר האונים – לא מזיזים כלום לצד השני, נכון? והוא יודע אותו דבר עלינו. ובכל זאת, כמו סומים בארובה, אנו נלכדים שוב ושוב במעגל ההסלמה-הרתעה, כאילו יש ממש במושג הפיקטיבי הזה, "הרתעה". כלומר, הרתעה צבאית.

לפני שניכנס לעובי הקורה בהסלמה הנוכחית, לא יזיק להיזכר באירועים מלפני 14 חודשים. בינואר 2010, במלאת שנה ל"עופרת יצוקה", יצאה כל צמרת השלטון הישראלית מגדרה כדי להפיץ לכל עם ישראל ולעולם את הבשורה: ההרתעה עובדת.

זה היה שקר מתוזמר. והדינמיקה של המתרחש עכשיו נראית ממש כמו חזרה גנרלית לקראת סבב נוסף של שקרים כאלה. לכן חשוב להיזכר באותם טילֵי טילים של שקרים. זה קצר; תקראו ותחזרו.

לסיכום, אפילו שנה בודדת אחרי "עופרת יצוקה" – ה"הרתעה" המיתולוגית נמחקה כלא היתה. החמאס כבר אז התחמש באופן טוב יותר משהיה לפני המבצע; וכיום הוא כמובן מצויד עוד הרבה יותר טוב, ומאיים על כל יישוב מעוטף עזה ועד גוש דן. בהבט הצר של ההרתעה, "עופרת יצוקה" היתה כישלון טוטאלי. לא מאמינים לי? אולי תאמינו לדברים שאמר אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, אדריכל הפלישה לעזה, בדברי פרישתו: "עופרת יצוקה לא פתרה את הבעיה בדרום". כך, בפשטות, בקיצור צה"לי נמרץ.

סליחה? לא פתרה? אז מה זה היה הבלגאן הזה, כל ה-1,400 הרוגים, אלפי פצועים ונכים, 4,000 מבנים הרוסים, בידוד בינלאומי וגל של חרמות על ישראל? הוא לא היה אמור לפתור את "הבעיה בדרום"?

מסתבר שלא. לא שלא ידענו. לפחות חלקנו ידע שהמטרה היתה אחרת. אבל תמיד טוב לשמוע מנהיגים ברגעי כנות.

טוב, אז אלפי הפגזים וטילי המסוקים שהמטרנו על עזה ב"עופרת יצוקה" לא יצרו הרתעה. עכשיו זה רשמי. אם כך, מישהו באמת מאמין שהתקיפות המתונות הרבה יותר של השבועיים האחרונים ירתיעו את החמאס או הג'יהאד האיסלאמי? האם מי שעבר את הגיהנום של "עופרת יצוקה" ולא הורתע – יירתע מ-15 הרוגים בשבועיים? וכשאלוף פיקוד הדרום החדש אומר ש"ישנה שחיקה מאז עופרת יצוקה, הזיכרון בצד השני מתקצר" – יכול להיות שהוא התבלבל, והזיכרון בצד שלנו מתקצר? מתקצר עד כדי כך שהוא כבר לא זוכר שאי אפשר "להרתיע" אוכלוסיה מורעבת ונצורה באמצעות הפגזתה מהאוויר?

בואו נפרק לרגע את משוואת ההרתעה הזאת. מול ישראל ניצב שלטון קנאי ואלים; השלטון הזה אינו מחשיב את חיי אזרחיו יותר מאשר את חיי האזרחים בצד שלנו. להפך, ככל הנראה, בסולם הדמים שלו לוחמים חמושים נמצאים בשלב גבוה יותר, יקר יותר, מסתם אזרחים (ובהבט הזה אין שוני בינו לבין השלטון הישראלי). כפי שמעירה עמירה הס, תגובת הקסאמים להרג שני החמושים של החמאס – אותו מטר של 49 פצמ"רים ב-19 לחודש – היתה חריפה הרבה יותר מתגובתו להרג בני משפחת אל-חילו.

מן הצד הישראלי ניצב ציבור שסף השבירה שלו נמוך הרבה יותר מזה של העזתי. טיל גראד אחד לפאתי אשקלון או אשדוד ישבית את כל בתי הספר למחרת. עשרות לוקים בהתקפי חרדה, המערכת הפוליטית משותקת, לא מסוגלת לדון בשום נושא אחר, וגם בנושא הזה בעצם לא דנים – רק מבעבעים מרוב קריזה.

בנתונים כאלה, מה המשמעות של "הרתעה"? המשמעות היא רק זאת: אפס טילים מעזה. כי טיל אחד הוא כבר יותר מדי; וכידוע, ככל שהטיל נוחת צפונה יותר, כך הוא כואב יותר למקבלי ההחלטות.

אבל האם ניתן לצפות בהיגיון שמכת תגובה צה"לית, כואבת ככל שתהיה, תצליח למגר לחלוטין את ירי הטילים? להוריד אותו לאפס? מי שטוען שכן – שיצביע בבקשה על תקדים. ככל הידוע לי, אין תקדים כזה. בכל זמן שבו חלה הסלמה בדרום, צה"ל "מקפיץ" את המחיר בתגובות כואבות; והצד השני, ראה זה פלא, לא נוצר את נשקו, אלא ממשיך לשגר טילים. זאת האמת המרה מאחורי דוקטרינת "בעל הבית השתגע", שמצדיקה תגובה לא פרופורציונלית מצידנו כדי לגרום, כביכול, לצד השני להתעשת ולנצור את נשקו.

לא עבד אף פעם. לא בלבנון מול החיזבאללה, ולא בעזה מול החמאס. ועדיין זה לא עובד, בימים אלה ממש – ובכל זאת, זאת השיטה הבלעדית. ספקטרום האופציות המדיניות שמוכר למקבלי ההחלטות בירושלים מכיל שלוש אופציות בדיוק: האופציה הראשונה היא כוח. האופציה השניה היא יותר כוח. והאופציה השלישית היא עוד יותר כוח. ההנהגה הישראלית חושבת כולה, כאיש אחד, מהביצים.

תזכורת: התקופה הרגועה ביותר בדרום בשנים האחרונות היתה תקופת הרגיעה, עד לקריסתה, בחודשים יוני-אוקטובר 2008. בכל חודש אוקטובר 2008, האחרון לרגיעה, נורו רק 4 טילים לדרום, שלא גרמו כל נזק (כמובן שצה"ל לא ישב בחיבוק ידיים בזמן הרגיעה; היו הפרות מינוריות, משני הצדדים). בניגוד למיתוסים שנלעסו בארץ, החמאס חתר באופן אותנטי להארכת הרגיעה, וישראל היתה זו שנפנפה אותו ושעטה, במצח פועם ועיניים בורקות, לשדה הקרב.

אז יש הרתעה; אבל היא מדינית, לא צבאית. והמחיר הנקוב שלה – תנאי הפסקת האש והכניסה לרגיעה – ידוע, ומסיבה זו ממש הוא סולק בקפדנות מן השיח הציבורי: פתיחת המעברים והסרת המצור. זה לא בא בחשבון כמובן, הס מלהזכיר. המשחק היחידי בעיר הוא משחק "ההרתעה": אני אפגיז אותך ואז אתה תפגיז אותי ואז שנינו, מרוב שנהיה מורתעים, נשוב להפגיז זה את זה ביתר שאת.

זה עניין של ימים, אולי שבועיים-שלושה לכל היותר, עד שהצד הישראלי יספוג אבידות בנפש. הפלסטינים כבר קברו 15 איש, מתוכם 4 אזרחים בני משפחה אחת. מספיק גראד אחד, חס וחלילה, שיירד על מרכז מסחרי או בית ספר באשדוד, וגם הישראלים יתחילו ללקק פצעים. וכשעולה בפה טעם הדם, הלב רוצה לראות עוד דם.

ככה זה בהרתעה. והם יודעים את זה שם למעלה, נתניהו וברק וגנץ. הם יודעים שאין תוחלת להרתעה הצבאית, שאין לה תקדים בהקשר הישראלי-עזתי, שמדובר במושג מופרך לגמרי. ובכל זאת הם ממשיכים לאשר עוד ועוד תקיפות קטלניות לתוך עזה. למה? סבלנות. כל דבר בעתו.

טענה שניה: ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

הכרוניקה היבשה מגלה שגם בהסלמה הנוכחית, את קפיצת המדרגה סיפקה תקיפה קטלנית של צה"ל. כמו באירועי נובמבר 2008, ישראל הרגה ראשונה.

ב-16 למרץ תקף צה"ל מחרטה של החמאס במרכז עזה והרג שני פעילים בזרוע הצבאית של החמאס, "בתגובה על ירי רקטה בודדת לעבר שטח פתוח בעוטף עזה" (רון בן ישי). את הרקטה ירה ארגון של פורשי ג'יהאד.

מי הגאון שחשב שהגמול ההולם על רקטת קסאם בודדת, בידי רסיס של ארגון טרור סורר, רקטה שלא פגעה באיש או במבנה, הוא הרג שני פעילי חמאס? הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן כתב כך (25.3.11): "בפיקוד הדרום העריכו שהחמאס יספוג את המכה, יבין את הרמז שנמאס לנו מאובדן השליטה שלו בשטח, ויסתפק בתגובה מינורית, אם בכלל. אלא שזו היתה אינטואיציה, או הבעת משאלה, שכן המידע שהיה בידי המפקדים הבכירים בפיקוד הדרום קבע, חד-משמעית, את ההיפך."

פישמן איננו חשוד בשמאלנות, אבל הוא הפרשן הצבאי ההגון בארץ. הוא מניח את העובדות הקשות לפני הקורא, אבל לא תמיד יכתוב בגלוי את המסקנות המתבקשות. קראו שוב את הדברים. בפיקוד הדרום ידעו שתגובת החמאס תהיה קשה. בכל זאת החליטו על מתקפה שתהרוג בפעיליו, תגובה מאד חריפה ביחס לרקטת קסאם בודדת שלא פגעה בכלום. למה בכל זאת עשו זאת? פישמן מנסה להציל את כבוד צה"ל, או אולי את כבוד הפרשן התועה בערפל, וכותב: "אינטואיציה, הבעת משאלה". לעניות דעתי, המשאלה כאן היא שלו. העובדות ברורות, הצפי היה ברור (תגובה חריפה של החמאס), ובכל זאת נקטו בפעולה שהקפיצה את רף האלימות. מי ששיגר את מטוסי חיל האוויר ידע היטב למה הוא הוא נכנס.

ובכן, מי הגאון? אלוף הפיקוד? לאו דווקא. עמוס הראל ואבי יששכרוף חושפים: "לא מדובר ביוזמה עצמאית של פיקוד הדרום. ככל הידוע, המהלך אושר בידי שר הביטחון והרמטכ"ל, שהיו צריכים להניח שהמוצב יהיה מאויש באור יום ושלפגיעה בנפש יהיו השלכות אחרות מאשר ל"תקיפת נדל"ן" (משרדים ריקים) שגרתית". הנה, נזרקה לפח התיאוריה הנוחה, לפיה הסלמה כזאת תמיד מתחילה ב"שיקול דעת מוטעה" של דרג שדה נמוך.

רשמו זאת לפניכם: את פעולת ההרג הראשונה בסבב האלימות הנוכחי, של שני פעילי חמאס, אישר שר הביטחון, בתגובה על ירי של רקטת קסאם בודדה לשטח פתוח. עובדות מסוג זה נוטות להישכח, להיבלע ברעש התעמולה. חשוב לזכור אותן.

נמשיך הלאה. הפלסטינים הגיבו בירי מרגמות דליל, עד ה-19 לחודש: בבוקרו של אותה שבת שוגרו 49 פצצות מרגמה לעבר צפון הנגב; הפצצות פצעו קל שני ישראלים וגרמו נזקים למבנים. כמות הירי המסיבית הזאת מגיעה כמעט לרבע מן הממוצע השנתי מאז "עופרת יצוקה". לאחר הירי הכריזו גדודי עז א-דין אל-קסאם כי הירי בא בתגובה להרג שני הפעילים והביעו נכונות לחדש את הרגיעה אם ישראל תחדל מתוקפנותה.

התגובה הישראלית, כרגיל, היתה הפוכה וקיצונית הרבה יותר. יומיים לאחר מכן, ב-21 לחודש, תקפו מטוסי חיל האוויר שורת יעדים ברצועה. 19 תושבים נפצעו, מהם 7 ילדים ו-2 נשים. למחרת הותר הרסן: בירי ארטילרי על שכונת סג'עיה – ירי שידוע בכך שאינו מדויק – נהרגו ארבעה בני משפחת אל-חילו, בהם נער בן 16 וילד בן 11. בצה"ל הצדיקו את הירי הזה כתגובה מהירה על ירי פצמ"רים לעבר יישובים בעוטף עזה, אבל מאוחר יותר התברר שהפצמ"רים נחתו בבית קברות ובשל טעות מכ"ם צה"ל הגיב בירי מיידי. הפלסטינים ירו במתים, צה"ל ירה בחיים, והרג ארבעה.

ראש הממשלה נתניהו התנצל, לא בלי להגניב שקר, שגילגל את האחריות לטעות על הפלסטינים: "מצער שהחמאס ממשיך להמטיר עשרות רקטות על אזרחי ישראל במכוון, תוך שימוש באזרחים כמגן אנושי". אבל האזרחים נהרגו בביתם, בעוד שחולית הירי שהתה בפרדס סמוך. ככה זה כשיורים בנשק לא מדויק לאזור מאוכלס. מי שגר בביתו הופך, בהגדרה, למגן אנושי.

עוד באותו יום הרג צה"ל בתקיפה אווירית ארבעה פעילי ג'יהאד איסלאמי שעמדו לשגר גראד. החמאס המשיך לירות לעבר אשקלון, אשדוד ובאר שבע, ירי שממנו נפצעו קל שני אזרחים ורבים לקו בהתקפי חרדה. בחוף אשקלון נחתו פצצות מרגמה המכילות כמות קטנה של זרחן, למטרת הבערה. הפיגוע בירושלים אולי קשור ואולי לא קשור להסלמה בדרום; מכיוון שאין עדיין ממצאים בדוקים מי עומד מאחוריו, נניח לו.

אחרי הרג האזרחים בשכונת סג'עיה כתב אלכס פישמן (23.3.11): "הרמטכ"ל בני גנץ הכריז אתמול שישראל איננה מעוניינת בהסלמה ברצועה, אבל הפעילות של פיקוד הדרום משדרת בדיוק את ההפך… מרוב שלא רוצים אצלנו הסלמה כבר שבוע שהגבול רק הולך ומתחמם – והחל מאמש הוכנסו יישובי עוטף עזה לכוננות ספיגה. אז למי להאמין, להצהרות או לביצועים בשטח? … אתמול בערב ביצע צה"ל סיכול ממוקד. סיכול ממוקד הוא לא עוד שלב בהידרדרות בלתי נשלטת. זוהי עדות מובהקת להסלמה מתוכננת".

שוב, לא נגענו: "הסלמה מתוכננת". בחינה מדוקדקת של מדיניות האש של שני הצדדים בשבועיים האחרונים מובילה את הפרשן הבכיר להסיק: ישראל עוסקת בהסלמה מתוכננת בדרום. גם המסקנה הזאת, חשוב להדגיש, איננה "פוליטית", כי עדיין איננה נוגעת במניעים ומטרות. היא פשוט עולה באופן טבעי מניתוח הדיספרופורציה בין פעולות שני הצדדים והאבדות שהם ספגו. בתוך שבוע נהרגו 15 פלסטינים, מתוכם 10 בסיכול ממוקד. בצד הישראלי אין הרוגים, יש רק פצועים קל.

בעל הבית השתגע? רק תג מחיר גבוה במיוחד ירתיע את החמאס והג'יהאד האיסלאמי? טעות. חזרו לתחילת המאמר: אין הרתעה צבאית בדרום. זה לא עבד אף פעם, ולא יעבוד.

תכף נגיע לעיקר. לפני כן – עוד שאלה שמציקה: נניח שהסכמנו עם פישמן, ישראל תכננה את ההסלמה. אבל מי בדיוק תיכנן? הדרג הצבאי או המדיני? כאן נופל פישמן לפח המוכר של "היעדר פיקוח על הצבא". הוא כותב (25.3.11): "קשה להשתחרר מהמחשבה שאין מתחת לדברים שום שיקול מדיני. עובדים מתוך רוטינה: יש ארגז משחקים, ובכל פעם שולפים ממנו צעצוע אחר – פעם תוקפים מנהרות, פעם מבצעים סיכול ממוקד. כאילו שום דבר חדש לא קורה בעולם סביבנו. הדרג המדיני לא מכוון, והדרג הצבאי עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מול עזה".

והדרג הפרשני? הוא עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מאז ועדת אגרנט ועד ועדת וינוגרד: צולב את הצבא, מזכה מאחריות את המדינאים. כמה קל. אומרים לנו שהצבא נסחף בהסלמה שהוא בעצם תכנן, אבל מאחוריה אין שום מחשבה מדינית. ואין גם בקרה. לא משנה ששר הבטחון וראש הממשלה הם שני בטחוניסטים מובהקים, לא משנה שאותו שר בטחון החזיק בהגה גם ב"עופרת יצוקה" וכבר יודע דבר או שניים על הדינמיקה של ההסלמה מול החמאס ברצועה. ולא משנה ששר הביטחון בעצמו אישר את התקיפה ב-16 במרץ, שפתחה את סבב הדמים הנוכחי.

לא, תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?

חוסר הקשר בין ההסלמה להרתעה

הניחו את שתי הטענות זו ליד זו:

1. אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.
2.ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

צרפו אליהן כעת הנחה שלישית:

3. מנהיגי ישראל אינם מבולבלים ומטומטמים כל הזמן.

אם אכן מניחים שמנהיגי ישראל פועלים בהתאם למטרות ולא באורח אקראי או מטופש (זה (3)), אז גם ההסלמה הנוכחית, שישראל דחפה אליה במכוון (זה (2)), משרתת מטרה כלשהי. אבל המטרה לא יכולה להיות הרתעה (זה (1)), ושוב, אם אני ואתם וכל בר דעת מסוגלים להבין את זה, אז גם המנהיגים מבינים את זה (זה שוב (3)), חרף כל הרטוריקה ההפוכה.

כלומר: מטרת ההסלמה המכוונת בדרום היא אחרת. עכשיו נשאר רק לגלות מה היא.

לפני הפרשנות הפוליטית, אני רוצה לחדד את המסקנה הנוכחית, שעדיין איננה פוליטית: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת. צריך רק להכיר בחוזק הראיות לטענות (3)-(1).

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני.

האם החמאס חותר להסלמה או לרגיעה? מי שמתעקש על השאלה הזאת, בשלב הזה, מעוניין בהסחת דעת. לאזרח ישראלי צריך להיות חשוב קודם כל למה ההנהגה שלו, שהוא בחר והוא מממן מכספי המסים שלו, חותרת להסלמה בדרום. ישראלי שכבר מכיר בכך שההנהגה שלו דוחפת להסלמה ועדיין מעדיף לחטט במניעיו של הצד השני – ככל הנראה לא ממש מעוניין לראות את האש דועכת.

לגופו של עניין, מקובלת עלי הערכת רוב הפרשנים, שהחמאס אינו עשוי עור אחד, וגורמים שונים בו ומחוצה לו (כמו הג'יהאד האיסלאמי) מושכים לכיוונים מנוגדים. על פי הערכה אחת, ההנהגה המדינית של חמאס בעזה דווקא אינה מעוניינת בהסלמה, אבל לא עושה מספיק כדי לעצור את חוליות הטילים. ביום שבת התכנסו נציגי הפלגים החמושים בעזה ופירסמו הודעה: נפסיק את ירי הרקטות אם צה"ל יפסיק לתקוף בעזה. האם הם רציניים? לעולם לא נדע, כי אנחנו לא מוכנים להאמין (ככה זה עובד: אין עם מי לדבר שם, כי כל מי שמנסה לדבר איתנו, לא מאמינים לו).

כך או כך, הבלוג הזה לא יסור ממנהגו: ביקורת פוליטית אפקטיבית יש להפנות כלפי נציגים פוליטיים שלך.

נחזור שוב: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. אם כן, מדוע אזרחי ישראל, שחייהם נסחרים בבורסה המדינית בשער כה זול, לא שוטפים את הרחובות בתביעה זועמת לדעת על מה לעזאזל נלחמים שם בדרום? ההסבר היחידי שלי הוא שהם עדיין לכודים בתעמולה השלטונית; כלומר, הם עדיין שבויים בתפיסה שיש קשר סיבתי בין ההסלמה שישראל נוקטת לבין איזושהי הרתעה מיוחלת שהעתיד צופן להם. גם העבר הקרוב וגם ההווה מפריכים כל קשר סיבתי כזה, ובכל זאת, תעמולה מסיבית יכולה לשמר את האמונה בקיומו.

המטרה המדינית

עד כאן ניתוח האירועים בהתעלם, ככל שאפשר, ממטרות ומניעים פוליטיים. חוזקו של הניתוח הוא בדיוק באי-הזדקקותו להנחות בדבר המטרות האלה. אולם כדי לענות על השאלה האחרונה – מהי המטרה האמיתית של ההסלמה בדרום? – אין מנוס מהנחות כאלה. הפרשנות שלי, בשורות הבאות, היא הצעה סבירה, לא ודאית, להבנת המהלכים בצד הישראלי. גם אם היא שגויה, היא ממלאת לאקונה הסברית שהשיח הציבורי בארץ משאיר אותה כחור שחור.

כדי להבין מטרה מדינית צריך להביט בהקשר המדיני. וההקשר המדיני הדומיננטי, הדרמטי של החודשים האחרונים, אינו נתון בספק: התעוררות עממית-דמוקרטית בכל מדינות ערב, ובמיוחד ההפיכה השקטה שהתחוללה במצרים. על המאפיינים של ההתקוממויות האלה כבר דובר הרבה, ואין טעם להרחיב: אוכלוסיות נרחבות שסובלות מעוני ורעב תחת שלטון רודני שנתון בידי אליטה צרה, מושחתת ועשירה כקורח; דרישות סוציאליות וקריאה לדמוקרטיזציה של הייצוג הפוליטי, כולל חופש ביטוי לאופוזיציה; והמנוע של כל זה – צעירים, חילוניים ברובם, שעושים שימוש נרחב באפשרויות ההנעה הפוליטית שמבשרים האינטרנט ופייסבוק.

הדמיון בין כל אלה לבין מה שהתחיל כבר מזמן בשטחים (תנועת המחאה העממית סביב בילעין והגדר) ומה שעשוי להתרחש בעתיד – זועק לעין. ואכן, תרחיש האינתיפאדה השלישית, והפעם – אינתיפאדה עממית-המונית, לא אלימה – לא נעלם מעיניהם של גורמי ההערכה בישראל. למעשה, אפשר לומר שהוא מבעית אותם: "בקרב קצינים בכירים, ששירתו ומשרתים ביהודה ושומרון, שוררת זה זמן מה התחושה שאין תשובה אפקטיבית למצב של התקוממות עממית ברשות הפלסטינית. קצין בכיר המשרת כיום בגזרת יהודה ושומרון אמר לפני כמה שבועות כי "אין לנו מה לעשות אם יקרה כאן משהו כמו שקרה בתוניסיה."

ואומנם, הצהרת כוונות מרשימה מצד הציבור הפלסטיני נרשמה ב-15 לחודש, כשרבבות אזרחים הפגינו במקביל בעזה וברמאללה בעד אחדות לאומית ופיוס בין הפת"ח לחמאס. המפגינים התארגנו דרך הרשתות החברתיות ואסרו על הנפת דגלי שלטון (של אף אחת משתי התנועות) במהלך ההפגנה. להבדיל מן ההפגנות ברחבי העולם הערבי, ההפגנה הפלסטינית לא קראה להפלת השלטון, אבל המסר היה ברור: נקעה נפשו של הציבור הפלסטיני מן המחיר העקוב-מדם שגובה ממנו הקרע הפנימי הזה. והוא רואה הן בהנהגת הגדה והן בהנהגת עזה אחראיות ישירות לאסונו.

בירושלים הבינו מיד שהזעם הפלסטיני הזה מכוון נגד שתי הנהגות שכל אחת בדרכה משתפת פעולה עם האינטרס הישראלי. הנהגת אבו-מאזן מבצעת עבורנו את העבודה המלוכלכת בגדה המערבית ושומרת על גחלת "תהליך השלום" בוערת, על אש קטנה ככל האפשר, עד קץ הימים; והנהגת הנייה בעזה ששה אלי הסלמה כל אימת שנתניהו או ברק רוצים להוכיח לעולם כולו ש"אין עם מי לדבר" ועזה היא קן טרור ענקי. לא פלא שהן החמאס והן פת"ח שלחו את אנשיהם לחבל בהפגנות (אף כי כלפי חוץ קפצו על העגלה בהצהרות של פיוס).

אחדות פלסטינית עלולה לטרוף את הקלפים, ובמיוחד אחדות כזאת שנכפתה "מלמטה", בלחץ האוכלוסיה הנאנקת תחת הברית הלא-קדושה בין שלוש ההנהגות. והיה ואחדות כזאת תהפוך למציאות, אותו זעם פלסטיני שחולל אותה יופנה באופן טבעי אל האויב המשותף לכל פלגי השלטון הפלסטיני: ישראל.

לפיכך הזדרז ראש ממשלתנו לשפוך דלי של צוננים על יוזמת האחדות הפלסטינית מרגע שיצאה לאוויר העולם. הנימוק: אחדות פלסטינית לא תאפשר "לקדם את תהליך השלום". אהה. לעומת זאת קואליציה עם "ישראל ביתנו" היא מתכון בטוח לקידום השלום האזורי. מלשכת נתניהו נמסר עוד: "הקמת ממשלת אחדות עם חמאס תהיה צעד שיעיד על חוסר עניין בהמשך תהליך השלום". במובן מסוים זה נכון: למי יש עניין בפגר המבאיש הזה, "תהליך השלום", פיקציה שנרקמה בין ירושלים לוושינגטון כסיפור הכיסוי להרחבת ההתנחלויות ושימור המצור על עזה? היום שבו "תהליך השלום" במובן המקובל על האליטות הישראלית-אמריקנית-פת"חית יחזיר את נשמתו לבורא יהיה יום שבו כל שוחרי השלום באזור ינשמו לרווחה.

ובכל זאת, בל יטעה אתכם הטון הדיפלומטי: ההנהגה הישראלית מבועתת מחזון האחדות הפלסטינית (לא פחות משתי ההנהגות הפלסטיניות). החזון הזה מערער את אבן הראשה של המדיניות הישראלית בשטחים מאז 1993: הפרד (בין עזה לגדה) ומשול (בשתיהן). הוא מאיים להחליף את הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני בכאלה שישרתו את האינטרס שלו ולא של ישראל. הוא מאיים להשיב למרכז סדר היום הציבורי שאלות של רצף טריטוריאלי, נמלים פתוחים, וכמובן, הס מלהזכיר – הסרת המצור.

ובישראל יודעים: הפגנות ה-15 במרץ היו רק יריית הפתיחה. תנועת ההמונים הפלסטינית מתגבשת והולכת. ובאופק כבר מסתמן ספטמבר 2011 – תאריך היעד להכרזה פלסטינית חד-צדדית על עצמאות מדינית. כרגע אומנם זה נשמע כמו בדיחה (מדינה שרישום האוכלוסין שלה נתון בידי כוח זר? מדינה שלא מסוגלת להוציא אישורי בנייה בתחומה?). אבל הדינמיקה של האחדות, יחד עם רוחות המרד שנושבות מכיוון העולם הערבי אל מסך הטלוויזיה של הציבור הפלסטיני, יכולות ליצור כאן מציאות שונה מאד עוד חצי שנה. מציאות שבה, לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלסטיניים, חשופי-חזה. פשוט יעמדו. על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן.

מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?

"עופרת יצוקה 2" היא לא גזרת גורל. תכניות המבצע אומנם קיימות מזמן, ויש להניח שהכוחות כבר מתרגלים את הצעצועים החדשים שהדוד סם שלח להם. אבל הביצוע עצמו לא כתוב בכוכבים. אין כזה דבר, "הסלמה בלתי נמנעת". יש רק ציבור בלתי מונֵע; ציבור אדיש ורופס, שנגרר אחרי שקרים של מנהיגים. מהו מחיר המאבק למנוע את הזוועה, לעצור מכונת המלחמה? בעזה יורים בברכיים של מי שמעז להתקומם נגד השלטון. בארץ לכל היותר תספוג קללות ויריקות מעוברים ושבים. אם כך, מה עוצר אותך מלמחות? מה דרוש כדי להוציא את הישראלים להפגנת א-תחריר משלהם?

לא השתכנעתם? חיזרו לחידה. יש יד מכוונת, ישראלית, מאחורי ההסלמה. יש לה מטרה. המטרה לא יכולה להיות הרתעה, כי אין הרתעה. אז משקרים לנו. מהי האמת? לא קניתם את האמת שלי? אוקיי. יש לכם אמת אחרת? גם בסדר. ומה אתם עושים עם העובדה שמשקרים לכם, והשקר הזה עולה בחרדות נוראיות, בבתי ספר מושבתים, ואוטוטו, מעבר לפינה, יעלה גם בהרוגים?

מי שֶסְמַרטוט

"בצבא מי שסמרטוט לא יסתער, ומי שאין לו כבוד לא יסתער. ומי שאין לו כבוד הוא סמרטוט… החינוך שאנחנו נותנים לחיילים הוא לא חינוך של סיכון או נכונות להקריב חיים.  כשסופרים יודעים שחלק מהחיילים לא יחזרו וכולם יקומו. ומי שלא יקום צריך לחטוף כדור בראש או בבית סוהר." (י. עמידרור, כתבים לא מכונסים).


מי שֶסְמַרטוט (מארש)

מי ש
סמרטוט
לא יסתער מי ש
אין לו כבוד
לא יסתער מי ש
לא יקום צריך לחטוף
כשסופרים יודעים
החינוך שאנחנו
לא חינוך
סיכון או נכונות או בבית סוהר
ומי שאין לו
להקריב חיים
ומי שאין לו להקריב חיים?
וכולם יקומו
אין לו כבוד לחטוף
כדור בראש.

מהר, תתחברו למקס בלומנטל

אין לי מושג מתי מקס בלומנטל יתייאש או ישתעמם ויחליט לעזוב את ישראל. עד שזה יקרה, תעשו לעצמכם טובה ותירשמו לבלוג שלו.

בלומנטל הוא עיתונאי-חוקר עצמאי שכותב עבור ה"ניישן", ניו-יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, מגזין "סאלון" ועוד'. את פרסומו קנה בזכות ספר שכתב על הימין הנוצרי המוטרף באמריקה. הוא צעיר, אנרגטי, חריף, ועושה מה שפחות ופחות עיתונאים בימינו טורחים לעשות: הולך לשטח. לעתים קרובות הוא גם מצלם בוידאו את מה שרואות עיניו. כשהוא חוזר הביתה, הוא לא רק שולח את הכתבה לעיתון שמימן אותה, אלא גם מעלה אותה לבלוג שלו.

למה אני מספר לכם את זה? כי לפני כמה חודשים – מעקב בהסטוריה של הבלוג שלו מעלה שמדובר כנראה במרץ 2010 – בלומנטל התחיל לדווח מישראל. הכתבות הראשונות עדיין היו בנוסח של "כתב זר מדווח לעולם על המתרחש במקום המוזר והמסוכסך ששמו ישראל". הרבה ציטוטים מבכירים בפוליטיקה, מעקב אחרי ארגונים יהודיים ופעילותם בארץ, וכיוב'. הכל אומנם מזווית ביקורתית, אבל לא דברים שהיו חדשים לצרכן החדשות הישראלי.

אבל די מהר בלומנטל התחיל להתרשת ולהבין טוב יותר איפה הוא נמצא ומה זועק בהיעדרו מהדיווחים מישראל. נקודת המפנה היתה ככל הנראה המשט הטורקי; במהלך יוני ניתח בלומנטל בדקדקנות את העדויות והדיווחים שזרמו מכל הצדדים והראה כיצד צה"ל מכר לציבור בארץ ובעולם תמונה שקרית של מהלך האירועים על סיפון ה"מאבי מרמרה". לטובת קוראי העברית, הוא גם סיכם אצל ולווט אנדרגראונד את פועלה המביש של התקשורת המשת"פית המקומית בסיקור המשט.

למרבה המזל, בלומנטל לא מקבל משכורת מאדלסון או ממוזס, ולא צריך להתחנף למגיבי רשת שקצף פטריוטי מבעבע מפיהם. על כן הוא ממשיך לסקר, ביושר ובאומץ גדלים והולכים, את פינותיה האפלות של ישראל. מבחינת תחומי הכיסוי שלו, הוא פועל בוואקום; כמעט שאין יותר עיתונאים ישראליים שמגיעים לאן שהוא מגיע ומסקרים את מה שהוא מסקר. על כן הוא הפך מקור מידע חשוב גם לאזרחים ישראלים החפצים לדעת מה עושה ממשלתם בשמם, מאחורי גבם, ובחסות השתיקה הנוחה כל כך של כלי התקשורת המקומיים.

שתי הכתבות האחרונות שעלו בבלוג שלו היו ראויות לכותרות בעמודים ראשונים בכל עיתון רציני בארץ – אם היה כזה. לפני שבוע כתב בלומנטל על הדו"ח השני שהגיש צה"ל לאו"ם בנושא תחקירי "עופרת יצוקה". הדו"ח הזה זכה לסיקור שטחי להחריד בישראל, אף על פי שמדובר במסמך מדהים למדי: עולה ממנו שדיווחים רבים בזמן המלחמה ואחריה, של הפלסטינים ושל ארגוני זכויות אדם, על פגיעה בלתי חוקית באזרחים בעזה – היו נכונים. צה"ל חוזר בו מן ההכחשות הגורפות בנוגע לאחריותו להרג הבלתי מידתי במבצע, ומאשר – בפועל אם גם לא במוצהר – לא מעט ממסקנות ועדת גולדסטון. ההוא, האנטישמי.

בניגוד לעמיתיו הישראלים, בלומנטל ממש קרא את הדו"ח. למרות שהדו"ח פורסם גם בעברית (בניגוד למה שסברתי בתחילה), לא הופיעו בעיתונות הישראלית דיווחים מפורטים ממנו; ובעיקר, אף עיתונאי לא טרח להשוות את גירסאות צה"ל כיום עם הגירסאות שדוקלמו במהלך המבצע ובחודשים שאחריו. יש כאן מעין שיתוף פעולה דו-צדדי: התקשורת מניחה שהציבור לא מעוניין ממש לדעת את האמת על אירועי "עופרת יצוקה" – מספיקה לו המנטרה של "הצבא המוסרי בעולם" – ולכן אין טעם ליידע אותו מי בדיוק ירה זרחן על מתקן של אונר"א ולמה, מי הפגיז בפגזי פלאשט, מי השתמש בילדים פלסטיניים כמגן אנושי, ועוד. מדובר בטרדות של הגויים, לא שלנו. מצד שני, הציבור האדיש שמח להישאר בבורותו. נראה שהדבר היחידי שיוציא אותו מאדישותו הוא איום ממשי עליה – בדמות דיווחי אמת.

אבל מי שרצה לקרוא, וגם להבין מה הוא קורא, יכול היה לקבל את זה מבלומנטל.

בדיווח שני, משלשום, מספר בלומנטל על דברים שגילה משיחות עם תושבי הכפר הבדואי אל-עראקיב, שכוחות הבטחון החריבו עד היסוד לפני שבוע כחלק ממדיניות הקבע של התנכלות ונישול הבדואים בנגב (עדכון טרי: בניית הכפר מחדש כבר החלה).  מסתבר של-1,300 השוטרים ואנשי היס"מ שביצעו ואיבטחו את מבצע ההרס הזה, התלוו כמה עשרות בני נוער; תלמידי תיכון מתנדבים במשמר האזרחי. לא, לא מדובר בדמיון בדואי, יש אפילו תמונות.


Photo by Ata Abu Madyam of Arab Negev News


החבר'ה האלה יושבים להם בנוחות על רהיטים שהם עצמם הוציאו, לפני דקות ספורות, מבתי הבדואים. לפי עדויות התושבים, התיכוניסטים לא הסתפקו בפינוי רהיטים, אלא גם ניפצו שמשות ומראות, השחיתו תמונות, ולקינוח – קראו קריאות התלהבות ועידוד בשעה שהבולדוזרים עלו על הפחונים וריסקו אותם. סוג של הכשרה מוקדמת למשימות שיעמדו בפניהם בצבא.

כך זה עובד: בעזה הפעילה ישראל נערים פלסטיניים כמגנים אנושיים, בנגב היא מפעילה נערים יהודיים כמחריבים אנושיים. העיקר שאין כאן אפליה; יהודים או ערבים, בילדים צריך להשתמש.

יחשוב כל אחד לעצמו מה המסר החינוכי שטמון בגיוס תלמידי תיכון – על פי הדיווח, מדובר בכמה אוטובוסים מלאים – למשימה כזו. ועוד יחשוב כל אחד, למה לעזאזל ישראלים צריכים להרחיק לכת ולקרוא באנגלית, אצל עיתונאי אמריקאי, שהילדים שלהם הרסו אתמול כפר בדואי, והיה להם ממש סבבה.

קץ החסות האמריקנית (פנטזיה ריאליסטית)

[פוסט ארוך. בהקדשה לסיכון הבטחוני האחרון]

לפני מספר שבועות צץ משברון אזורי לאחר שפורסם כי סוריה העבירה טילי סקאד לחיזבאללה. זמן קצר לאחר מכן הזהיר שר הבטחון ברק בוושינגטון: "פעילות חיזבאללה מאיימת על יציבות האיזור כולו". וזה המשיך להידרדר. "בידי החיזבאללה יש יותר טילים מאשר בידי רוב הממשלות בעולם ואנו עוקבים אחרי זה מקרוב מאוד", אמר רוברט גייטס – שר ההגנה של מדינה שמחזיקה 5,113 פצצות גרעין (מספיק כדי להכחיד את כל החיים עלי אדמות), עשרות אלפי טילי שיוט, פצצות אסטרטגיות ואלפי מטוסי קרב. שלושה ימים אחריו הכריזה מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שהעברת הנשק לחיזבאללה "עלולה להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". ובסמיכות זמנים חשודה הודיע הנשיא אובמה על הארכת הסנקציות הכלכליות על סוריה בשנה. החלטה כזאת לא מתקבלת מהיום למחר, מה שמחזק את הרושם שהממשל האמריקני חיפש, ואומנם מצא, קולב מזדמן כדי לתלות עליו את המשך מדיניות הסנקציות על סוריה.

מנגד, הצהיר שר החוץ הסורי, במה שראוי להיחשב האנדרסטייטמנט של השנה, כי דווקא הנשק המתוחכם שארה"ב מספקת לישראל הוא שמערער על יציבות האזור. הוא ודאי מתלוצץ: במשך 61 שנה סיפקה ארה"ב לישראל ציוד צבאי ונשק בשווי של קרוב ל-65 מיליארד דולר – וזה רק במענקים, חינם אין כסף. העסקה הגדולה הבאה היא לרכישת 25 מטוסי אף-35 (מטוס הקרב המוביל בעולם, אחרי אף-22), עם אופציה לעוד 50 מטוסים. שווי העסקה – 15.2 מיליארד דולר. מה היתה הילרי קלינטון אומרת על 75 מטוסי אף-35 שמועברים לישראל? ודאי לא היתה אומרת שהם עלולים "להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". הנשק שארה"ב מספקת לישראל, בניגוד גמור לנשק שסוריה מספקת לחיזבאללה, נועד להשכין פיוס ואחווה בין העמים.

האוזניים מצלצלות מרוב צביעות. לפחות היו האמריקנים שותקים; הרי אין מדינה בעולם שדחפה לאזור הזה יותר כלי משחית מארה"ב, ודאגה שהם יגיעו הן לישראל והן לאויביה. האמת הבנאלית היא שצדדים הנתונים בסכסוך צבאי מתמשך, שאין רואים את קיצו, לא זונחים סתם כך את תכניות ההתחמשות שלהם רק מטעמי נימוס. כל עוד לא מונח על השולחן הסדר שלום, אין סיבה להפסיק לאגור נשק. אין סיבה לישראל, ואין סיבה לחיזבאללה, לחמאס, ולסוריה. אם ברק ואשכנזי באמת מוטרדים מן הרכישות האחרונות של החיזבאללה, שיואילו נא למצוא קצת זמן, בין חתימה על עסקת מטוסי קרב לעסקת פצצות מפצחות בונקרים, ויתחילו לאותת לסביבתם שישראל מסוגלת גם לחשוב על שלום, ולא רק על מלחמה. איך? רמז: שיתנו סוף סוף תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית, שמפרפרת את פרפורי הגסיסה האחרונים שלה כיוון שלא נמצא לה פרטנר ישראלי.


אף-35: כלי בדוק להשכנת פיוס ואחווה בין עמים. עלות: 130 מיליון דולר.


ברקע העניינים האלה עומדת סוגיה יסודית מאד, שנהוג לעקוף אותה אצלנו כמו "פיל בסלון": הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל. כולם יודעים שהוא קיים, אבל לא רוצים לדעת עליו יותר מדי. הסיוע מעורר תערובת מוזרה של רגשות: בטחון ורווחה ("איזה מזל שהם לצידנו!") לצד בושה ומבוכה ("פאדיחה, מדינה בת 62 שעדיין מתחבאת מאחורי הסינר של אמא שלה").

אז אולי נפתח את הנושא הזה? אולי סוף סוף נלמד קצת להכיר את החבר הוותיק הזה, הסיוע הבטחוני, שאף פעם לא מדברים עליו? אולי גם נציב לו שאלות קשות? ומי יודע, אולי בסוף נחליט שזהו, כבר לא רוצים להיות חברים?

הסיוע האמריקני: נתונים

[מקורות: ניר עמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי, יוני 2007; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ למזרח התיכון, יולי 2009; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ לישראל, דצמבר 2009]

ישראל מקבלת מארה"ב סיוע כספי החל משנתה השנייה, 1949, כבר יותר מ-60 שנה. בעשור הראשון הסיוע היה כולו כלכלי (לא למטרות צבאיות); רק ב-1958 החל לזרום גם סיוע בטחוני. גם אז, הסיוע הבטחוני היה קטן בהרבה מן הסיוע הכלכלי, לפעמים רק אחוזים בודדים ממנו. ב-1966 קפץ הסיוע הבטחוני לראשונה מעל לרמת הסיוע הכלכלי (90 מיליון דולר לעומת 37 מיליון דולר).

החל מ-1971 נמדד הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל במאות מיליוני דולרים. קפיצות חדות מעלה בסיוע נרשמו ב-1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים (יותר מ-2.5 מיליארד דולר) וב-1979, אחרי הסכמי קמפ דייויד (4 מיליארד דולר). רשמו לפניכם את השאלה: מדוע דווקא בזמנים שבהם סכנת המלחמה הבאה מתרחקת אל האופק, מגבירה ארה"ב את הזרמת הנשק למזרח התיכון?

בין השנים 1987 ל-1998 נותר גובה הסיוע האמריקני קבוע: 1.8 מיליארד דולר סיוע בטחוני, ו-1.2 מיליארד דולר סיוע כלכלי. ב-1996 החליט ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לצמצם בהדרגה את הסיוע הכלכלי, שאכן צומצם לאפס עד שנת 2007. מאז, כל הסיוע האמריקני לישראל מוקדש להוצאות ביטחון. הסיוע הבטחוני לא נשאר קבוע כל אותה תקופה, אלא תפח על חשבון צמצום הסיוע הכלכלי, עד לגובה של 2.5 מיליארד דולר.

השנתיים האחרונות

ביוני 2008 החליט הסנאט האמריקני להעלות את גובה הסיוע הבטחוני עד לרמה של 3.1 מיליארד דולר, למשך 10 השנים הבאות. במאי 2009 – כלומר, 4 חודשים בלבד אחרי כניסתו לבית הלבן, ו-7 חודשים לפני שיקבל את פרס נובל לשלום – החליט הנשיא אובמה להגדיל את הסיוע הבטחוני לישראל ב-225 מיליון דולר, לגובה של 2.775 מיליארד דולר. חודשיים מאוחר יותר אישר הסנאט את ההעלאה בתקציב הסיוע.

במלים אחרות, זוכה פרס נובל לשלום, שמיומו הראשון בבית הלבן נתפס כמי שיבצע תפנית חדה במדיניות החוץ של קודמיו, בפועל רק המשיך את המגמה הקבועה של ממשלים אמריקניים להפיץ כוחות חמושים ומשלוחי נשק ברחבי העולם (ואף הקצין אותה באפגניסטן). חרף זאת, הציבור הישראלי תופס את אובמה כעוין את האינטרסים הבטחוניים של ישראל, ובשמאל קשרו לו כתרים של פיסניק אמיתי. במיוחד מרבים להתפעל מן "הלחץ האמריקני" להקפאת הבנייה ב"מזרח ירושלים" ולטחון עד דק את הדקויות הדיפלומטיות שלו. בתוך כך נשכחת העובדה שברקע, העסקים כרגיל.

בעיצומו של "משבר הבנייה" נחתמה בין הפנטגון למשרד הבטחון עוד עסקת סיוע בטחוני, בשווי של רבע מיליארד דולר. יתירה מזאת, רק לפני שבועיים סוכמה סוף סוף עיסקה לאספקת פצצות "מפצחות בונקרים" לישראל. מדובר באותן פצצות שרק לפני פחות משנתיים דחה ממשל בוש את בקשת ישראל לקבלן, מחשש שישמשו לתקיפה באיראן. הדברים מלמדים הן על כוונות ישראל והן על כוונות ארה"ב, אך בעיקר, ששתי המדינות רואות עין בעין בכל הנושאים החשובים (ודיפלומטית ה"גינויים" אינה יותר מריקוד סלוני מתואם היטב). ולפני כמה ימים אישר הפנטגון תקציב סיוע מיוחד (מעבר למכסה הרגילה) לצורך הצטיידות ישראל במערכת "כיפת ברזל".

אירועים כאלה מבהירים שדיבורי הסרק על "סכנה בקיצוץ הסיוע", או "סנקציות כלכליות" של ארה"ב על ישראל, הם לכל היותר תעמולה: יצירת מראית עין של "ניגוד אינטרסים" בין "הנצים" בירושלים לבין "היונים" בוושינגטון, שמרגיעה את השמאל-מרכז בישראל ("אפשר לסמוך על האמריקאים שיעשו פה שלום") וגם מאזנת במקצת את הדימוי הפרו-ישראלי של ארה"ב בעולם הערבי. בפועל, ישראל פועלת כמדינת חסות של ארה"ב, וכך היא גם נתפסת במרבית מדינות העולם.

הנתון הנשכח: 75% מהכסף נשאר באמריקה

רק רבע מן הסיוע הבטחוני מותר לשימוש בישראל, כלומר, לרכש מיצרנים מקומיים. 75% מן הסיוע – כלומר, נכון להיום, יותר מ-2 מיליארד דולר – חייבים להתממש ברכישות ציוד בטחוני מספקים אמריקניים. זאת פריבלגיה ישראלית (לצד הטבות אחרות בתנאי הסיוע); כל מקבלות הסיוע האחרות חייבות להוציא את כל כולו באמריקה.

העובדה הזאת ידועה למעטים בלבד (אחת מתופעות הלוואי של "קבירת" ידיעות כאלה בעיתונים הכלכליים), אך היא מאירה באור אמיתי את כל מערך הכוחות הנסתר מאחורי הסיוע הבטחוני.

כיוון שישראל חייבת לרכוש ציוד בטחוני בשוק האמריקני במרבית כספי הסיוע, יהיה נכון יותר לקרוא לכספים האלה "סיוע לתעשיות הנשק האמריקניות". ישראל משמשת כאן רק תחנת מעבר בין כספי האזרח האמריקני לבין תאגידים כמו "לוקהיד מרטין" ו"בואינג". קבלן הביצוע הוא הממשל האמריקני, שפועל כאן כבעיראק ובמקומות אחרים: "פורץ שווקים" עבור תאגידי הנשק. כפי שנעמי קליין מראה בפירוט מעורר חלחלה בספרה "דוקטרינת ההלם", התעשיות הבטחוניות באמריקה הן המגזר עם שיעור הצמיחה הגדול ביותר בעשור האחרון, ובכלל זה גם בתקופת המשבר הפיננסי. במחצית הראשונה של העשור הנוכחי עלה מדד מניות הבטחון (מדד "ספייד") ב-15% מדי שנה – פי 7 וחצי מהעליה הממוצעת של מדד המניות הכללי בארה"ב באותה תקופה.  

מדיניות החוץ האמריקנית, המבוססת על מלחמות "הלם ומורא" ולאחריהן "שיקום" ו"בניית אומה" מחדש, אינה אלא צינור להעברת כספי ציבור לתאגידי נשק, יצרני ציוד לוגיסטי ואלקטרוני, שמרוויחים הון עתק מכל ההרפתקאות האלה (לעתים קרובות, אותו קבלן ירוויח הן מההרס והן מהשיקום של המדינה ה"סוררת" התורנית, כמו במקרה של חברת "האליברטן"). מדובר בסכמים שקשה בכלל לתפוס אותם. לשם הדגמה, בשנת 2005 קיבלה חברת "לוקהיד מרטין" 23 מיליארד דולר מכספי משלם המסים האמריקני – סכום העולה על התל"ג של 103 מדינות. וזאת רק חברה אחת, ורק שנה אחת.

לא בכדי משמרת ארה"ב כמה וכמה אזורי סכסוך פעילים בעולם: מלחמה עד-אין-קץ היא אינטרס עסקי מובהק של תאגידי הנשק, שעל פי רוב מחמשים את שני הצדדים לעימות. בעשור האחרון צמח שיעור התעסוקה במגזר הפרטי באמריקה ב-1.1% בלבד; רוב הצמיחה היתה בתעשיות הנשק, שנוספו אליהן עשרות אלפי עובדים ותפוקת הייצור שלהן עלתה יותר מפי 2. התעשיות האלה גם מפעילות את הלובי החזק ביותר בוושינגטון, כדי להבטיח מדיניות חוץ "טובה לעסקים". למעשה, נציגי הציבור עצמם יודעים היטב כמה חשוב לדאוג לאינטרסים של יצרניות הנשק באזורי הבחירה שלהם. הנה תיאור מאיר עיניים מתוך כתבת תחקיר ב"אינדיה טיימס":

"כשהודו הודיעה על כוונתה לרכוש 126 מטוסי קרב רב-משימתיים בעסקה ששוויה ההתחלתי עמד על 10 מיליארד דולר לפחות, הסנאטור הרפובליקני ממיזורי, קית בונד, הזדרז להגיע לניו-דלהי. הסיבה העיקרית: "בואינג" מייצרת את מטוסי אף-18 "סופר הורנט" בסנט לואיס, מיזורי, כך שסגירת העסקה של 126 המטוסים פירושה היה תעסוקה מתמשכת ל-25,000 איש, שלא לדבר על הרווחים ל"בואינג".

בונד נפגש עם ראש הממשלה, שר הבטחון, היועץ לבטחון לאומי והשר ליחסי חוץ, בין היתר, עושה "לובינג" בגלוי לאף-18 "סופר הורנט". "פאונד תמורת פאונד ודולר תמורת דולר, אף-15 ואף-18 הם המטוסים הטקטיים הטובים ביותר להגנת האומה שלנו ובעלי בריתה", הוא אמר בשלב מסויים."

במלים אחרות: אומות העולם צריכות להמשיך לכתוש זו את זו בפצצות אמריקניות כדי שג'ו מסנט לואיס יוכל להמשיך לקנות לחם וירקות ב"וול-מארט". וזה באמת טיעון מנצח.

מי מרוויח יותר מן הסיוע: אמריקה או ישראל?

התשובה היא אמריקה.

מבחינה בטחונית נטו, ישראל יכולה להסתדר בלי הסיוע האמריקני. חלקו בעוגת התקציב השנתית של ישראל הוא בסך הכל 3%. גם מבחינה בטחונית, למרבית הציוד האמריקני אין עדיפות מובהקת על ציוד שניתן לרכוש מיצרני נשק ישראלים. להיפך, לעתים קרובות אלה מתוסכלים בגלל התחרות הלא-הוגנת שנכפית עליהם מול יצרנים אמריקניים, הנהנים מעדיפות בתכניות הרכש של צה"ל, מכוח ההסכמים הבטחוניים עם ארה"ב. היצרן הישראלי נזקק לתעלולים מתוחכמים כדי להתחרות ביצרן האמריקני אם ברצונו לעשות עסקים עם צה"ל. בפועל, מרבית יצרני הנשק הישראלים נאלצים לפנות לחו"ל: לפחות 75% מן התוצרת הבטחונית הישראלית נמכרת לצבאות זרים. במלים אחרות, הסיוע הבטחוני מארה"ב הוא אחת הסיבות העיקריות שישראל הפכה לאחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, על כל ההשלכות הפוליטיות הבעייתיות של מעמד מפוקפק זה.

הדוד סם זקוק לך, גולדה.

גורם בטחוני בכיר התבטא כך לאחרונה: "קיצוץ בסיוע הביטחוני אמנם יהיה מכה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך נוכל להרחיב את ההכנסות משיתופי פעולה ומכירות חובקות עולם, שכרגע לא עומדות על הפרק בגללם. כיום האמריקאים מתעקשים שעסקאות המערבות טכנולוגיות שפותחו במשותף איתם ושמכירתן פוגעות באינטרסים שלהם יעברו דרכם."

אומנם כן, הסיוע הבטחוני תורם בעקיפין לכלכלה הישראלית. הממונה לשעבר על הכנסות המדינה, יורם גבאי, כותב: "ברור לכל מדינות העולם, כולל לחברות דרוג האשראי, שעוצמתה היחסית של ישראל נגזרת גם מכך שבכל משבר פיננסי בעבר, עמדה ארה"ב לימין ישראל וכך צפוי שיהיה בעתיד. מכאן, שהדרוג הגבוה של ישראל (A), נגזר גם הוא מכך."

מכאן עולה שלא רק בצד האמריקני אלא גם בצד הישראלי, אפשר שהרווח הכלכלי של הסיוע עולה על ריווחו הבטחוני. הנקודה הזאת ראויה לבירור ציבורי מעמיק, משום שנהוג להציב את הסיוע האמריקני בתוך שיח בטחוני ובכך לטשטש את הדיבידנדים העסקיים שהוא מצמיח. ובמיוחד ראוי לשאול – האם האלטרנטיבה של שלום יציב אינה טובה לצמיחה במשק הישראלי לפחות כמו הערבויות האמריקניות. מיד אשוב לנקודה הזאת.

הרווחים בצד האמריקני בולטים הרבה יותר. גם חברי קונגרס אינם מתביישים להודות בכך, אף כי ספק אם האזרח האמריקני הממוצע יודע שכ-20$ מתשלומי המס השנתיים שלו מועברים למדינת ישראל. גם באמריקה יש מי שקורא לשים לזה קץ, ומזכיר שאפילו תחת החוק האמריקאי, הסיוע לישראל פסול כיוון שהוא תורם להפרות שיטתיות של זכויות אדם.

ראשית, רווחים ישירים של יותר מ-2 מיליארד דולר בשנה לתאגידי הנשק הגדולים באמריקה, המפעילים את הלובי החזק ביותר בוושינגטון. יותר מ-1,000 קבלנים ב-47 מדינות בארה"ב מפיקים רווחים מרכישותיה של ישראל.

שנית, רווחים עקיפים שקשה לאומדם. האטרקטיביות של כל מערכת נשק שצה"ל רוכש קופצת מיד, משום שמדובר בצבא עם הניסיון הקרבי העשיר בעולם. נשק שהוטבע עליו תג האיכות של "בשימוש צה"ל" יעורר עניין רב בכל צבא מתפתח שעסוק בבניית הכוח שלו.

שלישית, תעסוקה מובטחת למאות אלפי אמריקאים שמועסקים בתאגידי הנשק הגדולים (לוקהיד מרטין, בואינג, ראייתון, נורתרופ), גם בתקופות של מיתון כלכלי מתמשך.

רביעית, הסיוע הוא חלק מעסקת חבילה, שבמסגרתה נהנית ארה"ב מנכסים אסטרטגיים ראשונים במעלה: מעבר חופשי למטוסי קרב מעל ישראל, בסיסי המראה ותדלוק בישראל, גישה חופשית מן הים לנמלי חיפה, אשדוד ואילת, שיתוף מודיעיני ועוד.

חמישית, הסיוע האמריקני לישראל, וגובהו, הוא האינדיקטור המובהק בעיני הקהילה היהודית בארה"ב לתמיכת הממשל בישראל. ומאחר שרוב הקהילה היהודית בארה"ב מעוניינת בישראל חמושה וחזקה, וזהו שיקול מכריע עבורה בשאלה באיזו מפלגה ומועמד לתמוך בבחירות, הופכת שאלת הסיוע לישראל לשאלה פנים-אלקטורלית בארה"ב. כך ניתן להבין את החיזורים הנמרצים של כל המועמדים לבתי המחוקקים ולנשיאות אחרי הקהילה היהודית, הנאומים באיפא"ק וכדומה: מוטיב קבוע בהם תמיד יהיה אמירה בנוסח "הממשל שלי/שלנו יהיה מחוייב לתמיכה בלתי מעורערת בבטחונה של ישראל…".בתרגום לדולרים, רמת הסיוע הבטחוני לישראל לא תרד, וסביר להניח שתעלה. אנא שמרו את קולותיכם עבורנו.

הצצה למגנון הזה קיבלנו לפני שנתיים, כאשר אושרה בסנאט הגדלת הסיוע מ-2.4 מיליארד דולר לשנה עד לסכום של 30 מיליארד דולר בפריסה לעשר שנים. ההחלטה כבר התקבלה ביוני 2007, אבל התעכבה שנה בבית המחוקקים האמריקני, והנה ההסבר למה: "בדרג המדיני ובמערכת הביטחון התרשמו שהסיבה העיקרית לעיכוב היתה הסתייגותה של הנהגת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, השולטת בסנאט ובבית הנבחרים. נראה שהדמוקרטים לא התלהבו מההצעה להגדיל את הסיוע – המחייבת את הסכמתם – משום שלא רצו שהאשראי על חיזוק התמיכה בישראל ייזקף לזכות הממשל הרפובליקאי, דווקא בשנה שבה מתקיימות בחירות לנשיאות ארה"ב."

הדוד סם זקוק גם לך, אהוד.

העובדות הללו הופכות אמונות תמימות על פיהן. אמריקה איננה מעניקה לישראל סיוע בטחוני בגלל שהיא תומכת בישראל (וחולקת איתה "ערכים משותפים" בלה בלה בלה). להיפך, היא תומכת בישראל בגלל שהיא מעניקה לה סיוע בטחוני. קודם היו הרווחים, אחר כך באה התמיכה.

מכל האמור לעיל נובעת מסקנה פשוטה: אין סיבות מהותיות (בטחוניות) להשארת הסיוע האמריקני לישראל ואף להגדלתו, אבל יש לא מעט גורמים אינטרסנטיים שדואגים לכך – גורמים עסקיים ואלקטורליים – ורובם המכריע נמצא מעבר לים, לא כאן.

הסיוע הבטחוני מלבה את המלחמות במזרח התיכון

הנזק והסיכון האמיתי שבסיוע הבטחוני הוא כמובן העובדה שהוא משמר ואף מגביר את הסיכויים לעימותים צבאיים באזור. שהרי אמריקה דואגת לחמש לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה. העניין הזה עצמו היה אמור, כבר מזמן, לאותת לכל שוחרי השלום כאן שפניה של אמריקה לא להשכנת שלום ופיוס, אלא לתחזוקה שוטפת של הסכסוך; כיצד ייתכן שצד אשר מרוויח מיליארדי דולרים מהתחמשותם של יריבים פוטנציאליים יחתור להגיע למצב שבו הצדדים לא יזדקקו עוד למאגרי הנשק העצומים שהוא מספק להם?

רק כדי לסבר את האוזן, ב-30 השנים בין 1971-2001 הזרימה ארה"ב נשק בשווי של 82.5 מיליארד דולר למזרח התיכון. מצרים היא המדינה השניה בגובה הסיוע הבטחוני שהיא מקבלת. תכנית הסיוע לשנים 2007-2017 מקצה לישראל 30 מיליארד דולר ולמצרים 13 מיליארד דולר. כל המדינות הערביות יחדיו יקבלו קצת יותר מישראל – 33 מיליארד דולר.

[בטבלאות: ESF – סיוע כלכלי; FMF – סיוע בטחוני]


  




מרוץ החימוש המטורף במזרח התיכון, שארה"ב מתדלקת כבר קרוב לארבעים שנה, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שזהו אזור נפיץ במיוחד, שכל הזמן מתלקחים בו עימותים צבאיים. שהרי נשק שנאגר ונאגר, סופו להגיע לזירת הקרב.

היום שאחרי הסיוע

"אין ספק שאילו הייתה ארה"ב נמנעת מלחמש את המצרים מכף רגל ועד ראש, כדאי היה לישראל לוותר במקביל על "הסיוע" הצבאי שהיא מקבלת ממנה. כולם היו אז מרוויחים מהעניין – חוץ מתעשיית הנשק האמריקנית. ארה"ב היתה חוסכת מיליארדי דולרים שהיא שופכת לשני הצדדים, והמלחמה בין ישראל והמצרים הייתה נדחית לזמן ממושך יותר. ידועה האמרה המפורסמת לפיה אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. ארה"ב דאגה מתוך אינטרסים ציניים של תעשיית הנשק שלה ורצונה ליצור תלות של הצדדים בנשק האמריקני, להופעתם של מליוני אקדחים משוכללים במצריים במערכה הראשונה – סביר להניח שאקדחים אלו יירו כבר במערכה השניה. כך מקדמת ארה"ב את המלחמה במסווה של "סיוע כביכול."

הניתוח המפוכח הזה, לא תאמינו, הוא פרי עטו של משה פייגלין (שם המאמר הוא "אגדת הסיוע האמריקאי"). באופן מעניין, הצורך להיגמל מן הסיוע האמריקני הוא מוטיב שחוזר במצע הרעיוני של הימין הקיצוני בארץ, אף כי היה אמור להיות לא פחות מרכזי באג'נדה של השמאל. עם זאת, למרות שאני חולק עם פייגלין את הדיאגנוזה, הפרוגנוזות של שנינו הפוכות בתכלית. הימין הקיצוני שואף לבטל את הסיוע האמריקני משום שהוא פוגע, בראש ובראשונה, ב"זקיפות הקומה" הלאומית. איך ניתן להחזיק בתפיסה לאומית גאיונה ובוטחת כאשר כולם יודעים שהשוט הישראלי עובד על סוללות אמריקאיות?

יתירה מזאת, הימין הקיצוני משוכנע שרק בגלל שיעבודה של ישראל לסיוע האמריקני יכולה וושינגטון להפעיל עלינו "לחץ דיפלומטי" לוויתורים מול הפלסטינים. בפנטזיה של הימין, היום שבו יגיע הדולר האחרון של הסיוע האמריקני יהיה גם יומה הראשון של הלאומיות הישראלית המשוחררת. או-אז נוכל באמת להתנחל מתחת כל עץ רענן, לגרש כמה פלסטינים שנרצה, מבלי לדאוג כל הזמן לנזיפות של הדוד סם.

כל הפנטזיה הזאת מקורה בבוחן מציאות לקוי של פלגים פוליטיים שמעולם לא שותפו בהנהגה ועל כן אין להם מושג מהן המגבלות (או שבכלל יש מגבלות) על התנהלותה של מדינה מערבית במאה ה-21. למעשה, ארה"ב תורמת ישירות למניעת פשרה טריטוריאלית בשטחים באמצעות מימון מסיבי של סלילת "כבישי האפרטהייד" (אסורים לפלסטינים, מותרים ליהודים) בגדה המערבית.

להלן אציג תרחיש אלטרנטיבי של היום שאחרי הסיוע, מנקודת מבט שמאלית.

ישראל ללא הסיוע הבטחוני האמריקני, כפי שהוסבר לעיל, לא תהיה פחות בטוחה. את גובה הסיוע – 3% מתקציב המדינה – היא תצליח לגייס ממקורות אחרים. סביר גם להניח שלא כל הסכום יידרש, משום שעלויות הרכש של ציוד ישראלי יהיו נמוכות מאלה של ציוד אמריקני. אם מערכת הבטחון תמשיך להתעקש על מערכות נשק אמריקניות משיקולי עליונות טכנולוגית, לא תהיה כל מניעה לרכוש אותן; אלא שהפעם הכסף יגיע מכיסו של משלם המסים הישראלי ולא האמריקני (מה שאולי יביא לקיצוץ מבורך בתקציב הבטחון).

אבל היתרון העצום של הפסקת הסיוע האמריקני, יתרון בלתי ניתן למניעה, הוא שישראל תחדל להיות מדינת חסות אמריקנית. פירוש הדבר שהדוד סם כבר לא יעמוד באופן אוטומטי לצידנו בכל עימות מדיני או צבאי. לראשונה בתולדותיה, מדינת ישראל תיאלץ לשאת באחריות מלאה למעשיה. באחת, היא תושלך לעולם המבוגרים.

אמריקה שלא מרוויחה מיליארדי דולרים מן השוק הישראלי, אמריקה שלא צריכה לרַצות כל הזמן את הלובי היהודי, לא תמהר להטיל וטו על כל מהלך באו"ם שקורא את ישראל לסדר. מרחב התימרון העצום שניתן לישראל כיום – חישבו על 2,000 האזרחים שנהרגו במלחמת הלבנון השניה ובעזה לפני שהושגו הסדרי הפסקת אש, חישבו על הבנייה הרציפה בשטחים "בניגוד לכאורה" לעמדת וושינגטון –  יצטמצם להפליא. הסטנדרט הכפול שמופעל כלפיה – גינויים רפים בעל פה, והסכמה שבשתיקה להמשך מדיניות הכיבוש וההרג – הסטנדרט הזה יתפוגג. בקצרה, הבריון השכונתי כבר לא יוכל להשתולל בלי חשבון כי הדוד העשיר שלו כבר לא יעמוד מאחוריו.

המשמעות של כל זה היא שישראל תמצא את עצמה אנוסה לבחור בדרך של פיוס עם הפלסטינים. מי שחלש, אין לו הרבה אופציות. והרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הפצע המדמם של המזרח התיכון, במידה רבה העילה המרכזית לכך שישראל עדיין מתחמקת מלהשיב תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית. ישראל בלי הגב האמריקאי כבר לא תוכל לחיות על חרבה (כלומר, על חרבו של הדוד סם), ואם תהיה חפצת חיים, תבחר בשלום.

הימין הקיצוני מדמה את ישראל לארי בסוּגר, ממלכה שאוצרת בתוכה כוחות אלוהיים עצומים שאינם מתפרצים החוצה רק בגלל הכבלים שהטילה עליהם אמריקה, ולכן הוא שואף להסירם. התמונה האמיתית היא הפוכה: אמריקה היא בדיוק הסיבה לכך שישראל נוהגת כבר היום כמי שכוחה אינה מוגבל. הסרת ה"כבלים", כלומר הסרת הגיבוי, של אמריקה, לא רק שתרסן את את ישראל בכיוון הרצוי, אלא גם תחליש מאד את העוינות הערבית כלפיה, ותפוגג את הדימוי שלה כשלוחתו האזורית של האימפיאליזם האמריקאי.

האם לא מדובר בניסוי קיצוני מדי, שעלול להוביל לחיסולה של ישראל? לא, משום שכאמור, הגב האמריקאי לא מספק לישראל ביטחון צבאי שהיא עצמה אינה מסוגלת לספק. הוא מספק את "שכבת הבידוד" המדינית, שהודות לה ישראל עדיין איננה מצורעת גמורה בקרב משפחת העמים, למרות שהיא כולאת ומגרשת וטובחת בבניו ובנותיו של עם שלם הנתון למרותה. כך שלא מדובר כאן על הימור על עצם קיומה של ישראל – קיום זה כבר מובטח, עיין ערך דימונה – אלא על מהלך שיפגיש אותה לראשונה עם המחיר של מדיניות הכיבוש והאפרטהייד. וישראל תיאלץ לעשות את מה שהצליחה להימנע ממנו יותר מ-40 שנה: לבחור.

מה בדבר הרווחים העקיפים של הסיוע הבטחוני למשק הישראלי, כמו דרוג האשראי שהוזכר קודם? כאן ראוי לשאול: מדוע היה לישראל דרוג אשראי נמוך יותר אלמלא הסיוע האמריקני? אם אתה משקיע זר, התשובה ברורה: ישראל נמצאת באזור עימות שמתלקח אחת לכמה שנים, מה שעלול לערער מאד את יציבות המשק הישראלי, וזה רע להשקעות. הערבויות האמריקניות (גם מעבר לסיוע הישיר) מבטיחות למשקיעים יציבות כלכלית, ולישראל – תנאים נוחים מאד בגיוס הון והלוואות.

כלומר, הסיוע האמריקני לא רק מחולל תנאים שמעודדים עימות מזויין (בכך שהוא מזין מרוץ חימוש בלתי פוסק במזרח התיכון), אלא גם מאפשר למשק ולמשקיעים הזרים להתנהג כאילו העימות הזה לא קיים. לקצור מאות הרוגים כל כמה שנים, כמו בסרי-לנקה, וליהנות מאווירה שמעודדת השקעות, כמו בקנדה.

האיום הממשי ביותר על מערכת הפרפטום מובילה הזה הוא כמובן – שלום. בעת שלום, לאויבים לשעבר יש פחות סיבות לאגור נשק יותר ויותר מתוחכם ויקר; ומצד שני, המשקיעים אינם מחפשים ערבויות חיצוניות ליציבות המשק. הערבות הטובה ביותר ליציבות היא שלום אזורי. כך שגם ה"איום" הזה בפגיעה במוניטין הפיננסי של המשק הישראלי, הוא איום מדומה. כשם שמערכת "כיפת ברזל" היא פתרון מדומה – בהיותה תוצר של אותה מערכת שחוללה את הבעיה שהיא אמורה לפתור – כך גם הסיוע האמריקני: כל בעיה שהוא "פותר" לא היתה כלל מתעוררת אלמלא ניתן לנו הסיוע הזה.

היתרונות המדיניים האלה של הפסקת הסיוע האמריקני מגמדים כל שיקול אחר. בנייר העמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי כותב רוני ברט: "מן הבחינה המוסרית, הימצאותה של ישראל בראש רשימת מקבלות הסיוע, הרחק מעל כל מדינות העולם השלישי העניות, על תושביהן החולים והרעבים, היא בלשון המעטה בעייתית… חובה על ישראל, למען גאוותה הלאומית ולמען המוניטין הבינלאומי שלה, לשאוף לעצמאות כלכלית."

אבל הדברים פשוטים ודחופים הרבה יותר: לא גאווה ואפילו לא מוסר, אלא הישרדות במזרח התיכון כמדינה דמוקרטית ולא כאתנוקרטיה פשיסטית. הסיוע האמריקני נולד משילוב אינטרסים ציני בין תאגידי נשק, הלובי היהודי ופוליטיקאים בוושינגטון. הקשר שלו לבטחון ישראל רופף במקרה הטוב, ואילו הקשר שלו לבידודה הבינלאומי של ישראל זועק לעין כל. כל עוד חיה ישראל על חרבו של הדוד סם, מובטח לה שהחרב הזאת תהיה מגואלת בדם של אלפי אזרחים חפים מפשע. אם יש מהלך מדיני אחד שצריך להיות חקוק במצעה של כל תנועת שמאל בארץ, הוא זה: קץ החסות האמריקנית.