מתי כבר נמות
"החיים הם סיוט מתמשך. צריך לגמור עם זה כבר. למות כולם."
(בכיר במערכת הביטחון בתדריך לא רשמי לכתבים צבאיים. גם כתבי בריאות היו שם. וגם פרופ' היס. כן, ההוא מאבו כביר)
קודם מופז, אחריו התמרון שדימה תקיפה אווירית מסיבית באיראן, ועכשיו האיומים הישירים של "גורם פוליטי ישראלי" בתקיפה נגד איראן. הכתובת על הקיר: החבר'ה שם למעלה, אלה שעם האצבע על הכפתור, התחרפנו לגמרי. התבלעה עליהם דעתם. הלכו בננה.
הם רוצים לגמור איתנו, חד וחלק. הם רוצים להרוג אותנו במלחמה אזורית גוג-ומגוגית, והם לא ינוחו ולא ישקטו עד שכולנו – חוץ מהם, כמובן, שיישבו לבטח במקלט האטומי שלהם מתחת לקרייה – נהפוך לאפר ועפר.
אני רואה אותם, את מרי הביטחון האלה, מרי נפש ולב, מסננים פקודות לקציני מבצעים שנשרכים מאחוריהם, מקוטעי נשימה.
מר ביטחון: איי וונט דם דד.
קמב"ץ: הוּ דד?
מר ביטחון: אאוור סיטיזנז. אול אוף דם. דד. טוטאלי דד. דד לייק א פארוט.
קמב"ץ: בט וואי?
מר ביטחון: טו שואו דם.
קמב"ץ: שואו הוּ?
מר ביטחון: דה פאקין איראניאנז.
קמב"ץ: יו וונט טו קיל אול אאוור סיטיזנז ג'אסט טו שואו דה איראניאנז?
מר ביטחון: דה פאקין איראניאנז. דונט פורגט ווי'ל פאק דם.
קמב"ץ: פאק הוּ?
מר ביטחון: אבריבאדי, דם איט. נאו וואר איז דיס רד באטון?
עם יד על הלב: אתם לא פוחדים? כי אני מאד פוחד. רועד ורוחף ומתקשה לעצום עין בלילה. מה עושה אזרח, מה עושה אומה שלמה, שההנהגה שלה הכריזה עליה מלחמה? איך מתגוננים מפני פסק דין מוות שהוציאו עלינו הגנרלים?
נרוץ למקלט? לא נספיק. נחליף את השלטון? לא יעזור, הדור הבא של הגנרלים כבר אורב מעבר לפינה, עם סכין בין השיניים. אף אחד לא יגזול מהם את העונג שבהנחת המאכלת על צווארנו. נצעק, נמחה, נסביר שאפשר גם אחרת, נחתים עצומות, נבכה בכיכר?
נתעקש לחיות, עם הגוש הזה של הפחד, והזעם אין-אונים, שחונק אותנו מיום ליום?
גורלנו נחרץ בחלונות הגבוהים. דיי וונט אס דד.
לא למות טיפש 
אין מה לפחד. זה עבד ברמה האזורית (לבנון), אין שום סיבה שלא זה לא יעבוד ברמה ההיקפית. חוץ מזה, רוב הסיכויים שראש הממשלה ימצא זמן לשלוט במצב בין הכרעת הדין, בקשת רשות הערעור והטיעונים לעונש. ואם לא ימצא, יתיר לו בית המשפט להגיש תצהיר מגובה בחתימת עורך דין!
נפלא, אם כי האנגלית בדיאלוג לא ממש מנומקת, אבל אני בטוחה שככה הם חושבים, גם אם הם עדיין מדברים בעברית בד"כ, או בסוג מסוים של עברית.
אתמול ראיתי את ואלס עם באשיר, בעיני הוא מדהים, ולא יכולתי שלא למרוט את שערותי אח"כ (מטאפורית, רק מטאפורית, בכל זאת) ולתהות איך, איך, אנשים המשיכו ובחרו אח"כ באריק שרון. זה כנראה טנגו לשניים – התאווה לרצוח אותנו עם התאווה למות. אחרת אני לא יכולה להסביר את זה.
אכן. ואם יורשה לי לפרש את הטקסט, אין זה מקרה שמילותיו האחרונות של הדובר נאמרות בשפתו של הגנרל. חד הם. חד אנחנו.
כן, כל העניין הזה עם המלחמות. זה דבר מתועב, מלחמה. מגמד את האדם יותר מכל קתדרלה ומפורר אותו לאבק יותר מאסונות טבע. אבל יש לי וידוי עם העניין הזה עם המלחמות, ותמציתו היא שרוב הספרים האהובים עלי עוסקים בדיוק בנקודה הזאת, נקודת האפס במצב מלמחה.
זה גורם לאשם לא נעים (כי זה היה יכול להיות מצער, אילו כל היצירות הספרותיות היו ברוח אימג'ן).
מה נעשה֣ נברך לסיני֩
מה בדבר הצעת חוק שאוסרת על גנרלים מעל דרגת סא"ל לשבת במקלט בזמן מלחמה? לפחות שנלך כולנו ביחד. יותר רומנטי.
ובאותו עניין, מי זכאי להסתתר בעיר התת קרקעית שאולמרט ושות' בונים מתחת לקרית הממשלה? אם אתנדב להיות מחלק תה לשעת חירום – יכניסו אותי?