תגית: דיכוי פוליטי

עמותות הימין אלע"ד ו"עטרת כוהנים", כידוע, אינן עוסקות בנושאים פוליטיים. חפירות ארכיאולוגיות ומיזמי נדל"ן הם נושאים א-פוליטיים מובהקים – גם כשהם מתבצעים במזרח ירושלים, מתחת, או מעל, או במקום בתי מגורים של תושבים פלסטיניים. כיוון שפעילותן הנמרצת של עמותות הימין איננה פוליטית, אין להם מה לחשוש מהצעות החוק שמבקשות לאסור לחלוטין על מימון שמקורו בממשלות זרות (ח"כ אופיר אקוניס) או להטיל עליו מס של 45% (ח"כ פאינה קירשנבאום).

וכך, יכולים כל הפרוייקטים הלא-פוליטיים של עמותות אלה להימשך בלי הפרעה: בשיח ג'ראח, בסילואן, בראס אל-עמוד, בג'בל מוכאבר, ובא-טור. השתלטות על נכסים פלסטיניים על בסיס מסמכי בעלות מתחילת המאה ה-20 איננה פוליטית, גם אם מסמכי בעלות פלסטינית מאותה תקופה חסרי כל מעמד משפטי; בנייה יהודית במזרח ירושלים איננה פוליטית גם אם אף תושב פלסטיני לא יכול להשיג אישורי בנייה לעצמו או למשפחתו; והצבת כוחות אבטחה פרטיים בשכונות הערביות, שתפקידם להגן על יהודים מפני ערבים אבל אף פעם לא להיפך – גם היא איננה פוליטית.

לעומת זאת, כל המידע הזה על פעילותן של עמותות ימין במזרח ירושלים נאסף בידי עמותות כמו "עיר עמים" ו"האגודה לזכויות האזרח", והן דווקא ייפגעו קשות מן החוקים החדשים. זה נכון והוגן, כי הפקעת קרקעות ערביות, הרס בתים פלסטיניים ומעצר סיטוני של קטינים ערבים אינם מעשים פוליטיים, גם כשהם נעשים בשירות פרוייקט ההתנחלות של אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אבל הדיווח הציבורי עליהן – הוא פוליטי. אותו יש להפסיק, אותם לא.

גם התרומות מחו"ל לעמותת "אם תרצו" אינן פוליטיות, ולא חשוב אם הן מגיעות מכומר אנטישמי או מאוליגרך פורע-חוק. רדיפת מרצים בגין תכני הקורסים שלהם ורדיפת ארגוני זכויות אדם בגין הדו"חות שהם מפרסמים (ובהם מידע שנאסף ממקורות שלטוניים ברובו) – זו איננה פוליטית. אומנם המימון הזר ל"אם תרצו" הוא בגדר "התערבות כספית… בשיח הפוליטי הפנימי במדינת ישראל, תוך פגיעה בריבונותה", ו"זו תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית", כדברי ההסבר של ח"כ פאינה קירשבנאום להצעת החוק. אבל גם הוא פטור מן החוקים החדשים.

וזה הסוד: מימון פרטי לעמותות בעלות אג'נדה פוליטית זה בסדר. 50 מיליון דולר מארווין מוסקוביץ' זה בסדר גמור. אבל מימון ממשלתי זה איכסה. 21 אלף שקל מממשלת אירלנד זה כבר "תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית".

יש אומנם העניין הפעוט הזה – מימון ממשלתי זר בגובה של 3 מיליארד דולר, שפחות או יותר מכתיב את סדר היום הפוליטי בישראל. גם זה בסדר: מותר להתערב בפוליטיקה הפנימית של ישראל דרך משרד הביטחון. רק דרך עמותות אסור.

אומנם, על הדרך נקבור גם את רוב העמותות במגזר השלישי, ואיתן יירדו לטמיון עשרות פרוייקטים בתחום החינוך המיוחד, הסיעוד, הגנה על זכויות עובדים – אתם יודעים, כל הזבל הפוליטי של הסמול. העיקר שהכסף לא יגיע מבחוץ.

כי מה חשבתם, שברגע שהפרטנו את כל השירותים האלה, התנערנו מאחריות? יש לנו אחריות: לדאוג שהאוכלוסיות האלה ימשיכו להתבוסס בנחשלותן. לקח לנו 20 שנה לזרוק לכלבים את כל מי שישב על הצוואר של תקציב המדינה כמו עלוקה – התלמידים בפריפריה, הקשישים,  הנשים במגזר הערבי, צעירי השכונות. ופתאום מה גילינו? שבמקומנו נכנסו האירופאים. ממשלת ישראל הפסיקה לדאוג לאזרחים החלשים שלה, ובמקומה נכנסו עמותות, עם כסף אירופאי, שעושות את העבודה במקומה.

לא יקום ולא יהיה. החוקים החדשים ייבשו את העמותות, ויחזירו את כל המסכנים האלה למקום הטבעי שלהם – כלוב משוריין בתחתית החברה הישראלית. אנחנו כבר נדאג ששום שקל ושום יורו ושום דולר לא יחדרו לשם וחס וחלילה יפתחו להם את הכלוב.

 

 

[ובלי קשר: עוד מסמר – אחרון? – בארון הקבורה של הקשקוש על ועדות ההתנגדות העממיות והפיגוע ליד אילת].

לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב. וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם  כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם. (ירמיהו י"א, כא-כג)

למי שלא מסתפק בגרסאות המסוננות בתקשורת כדאי לקרוא מכלי ראשון:

שנה טובה מתחילה בפוגרום (אסתי סגל)

פוגרום מתנחלים, עוד פוגרום מתנחלים (גיא, תאעיוש)

איפה שהסולידריות נגמרת (שרה בנינגה, סולידריות שיח ג'ראח)

עדות של ר', מקורבנות הלינץ' (הבלוג של חגי מטר)

והנה קורבן הלינץ', אבו-סאלח אל ריפעי, משרטט את מפת ההתנכלויות על אדמתו השרופה והחרבה, במונולוג חזק שייחרת בזכרונכם (מאת Red TV).

 

 

 

אין לי מה להוסיף על הדברים שכבר פורסמו, זולת שלוש נקודות. לטענת המתנחלים שפעילי השמאל השליכו עליהם אבנים ותקפו כלי רכב אין שום תימוכין בתמונות או בסרטונים. לעומת זאת, כל הפצועים שפונו לבית החולים היו מפעילי השמאל, וכל המכוניות שהושחתו היו שלהם.

שנית, מעדותו של ניר קינג עולה חשד כבד שהלינץ' הראשון (בצהרי יום שישי) בוצע בתיאום שקט עם כוחות הביטחון. שימו לב לתיאור הבא:

"…לאחר מכן מגיעות לכביש כשבע ניידות משטרה וצבא שעמדו שם כחצי שעה, ולא הרבה זמן לאחר מכן גם כלי רכב אזרחיים. הם יוצאים מהמכוניות ומדברים ביניהם.

ואז בבת אחת עוזבות כל הניידות את המקום חוץ מניידת אחת של משטרה ואחת של מג"ב, ותוך דקות מגיעות לשם עוד עשרות מכוניות אזרחיות שמהם יוצאים עשרות בני אדם. הם יצאו כגוש אחד לעברינו, כאשר בראשם צועדים קצין צבא וקצין מג"ב. אלה לא עשו דבר כדי לעצור את מה שיקרה לאחר מכן.

מפה, התחילו המתנחלים לקלל, להכות באבנים, באלות ובמוטות ברזל. ניסינו לתעד, אבל הם גנבו ושברו לנו את רוב המצלמות…

ולבסוף: להניף דגל פלסטין על אדמתך הפרטית זה אולי "פרובוקציה", אבל זה חוקי; לגזול אדמה פרטית, לשרוף עצי זית, להרעיל בארות בשטחה ולשבור עצמות של מפגינים, אלו פשעים שהמילה "פרובוקציה" קטנה עליהם – גם אם הם נעשים בפיקוח אנשי חוק, או במו ידיהם ממש.

אני קורא להחרים את פטריות תקוע.
אני קורא להחרים את יינות גוש עציון.
אני קורא להחרים את סלטי שמיר.
אני קורא להחרים את חלבה אחווה.
אני קורא להחרים את איזי קלין חומרי ניקוי.
אני קורא להחרים את עוגיות עבאדי.
אני קורא להחרים את שמן זית אחיה.
אני קורא להחרים את רהיטי עמק איילון.
אני קורא להחרים את שטיחי קיסריה.
אני קורא להחרים את שוקולד אופנהיימר.
אני קורא להחרים את תמרוקי אהבה.
אני קורא להחרים את מכללת אריאל.

ואני קורא להחרים גם את כל שאר החברות והמפעלים והמוסדות בשטחים הכבושים, שהוקמו על אדמה שדודה, בתמיכת ממשלות ישראל לדורותיהן, שהעניקו להם הטבות מפליגות מכספי המסים שלי, שיושבים על מקומם רק בזכות כידוני צה"ל, שחייבים את שגשוגם להיעדר תחרות מצד המשק הפלסטיני הכורע תחת המגבלות והאיסורים של הכובש הצבאי, שלא פעם מעסיקים עובדים פלסטינים במשכורות רעב ללא שום זכויות סוציאליות, שמבטיחים לילדיי וגם לנכדיי עתיד קודר ואלים עוד יותר.

אני קורא לכל אותם חברות ומפעלים להפסיק לנפנף בפרנסתם של עובדים "שלא חטאו בכלום" כטיעון נגד החרם. עשו כמעשה מולטילוק מנעולים ובייגל בייגל: העתיקו את עסקיכם לתחומי הקו הירוק וכך לא תהיו אתם אחראים לאובדן פרנסה של עובדיכם (וגם לא תהיו חלק אינטגרלי ממנגנון של כיבוש וניצול).

מנגד, אני קורא לכל פעילי הימין, לעשות שימוש חופשי ובלתי אלים באסטרטגית החרם כנגד כל ארגון שמאל שמעצבן אותם. הפסיקו את הוראת הקבע ל"בצלם"! אל תתפתו למבצעי הקניות של "אנרכיסטים נגד הגדר"! מספיק עם חבילות הנופש חינם לפעילות "מחסום ווטש"!

ואני קורא לכנסת ישראל להתעשת בעוד מועד ולמשוך את ידיה הגסות מן המרחב האזרחי החופשי.

אם וכאשר יעמידו אותי ואת שאר המחרימים לדין, נדע בוודאות גדולה עוד יותר שחרם אזרחי הוא כלי חשוב ואפקטיבי לשינוי הסטטוס-קוו. אם ימשיכו לחסום בזו אחר זו את כל דרכי המאבק הבלתי אלים שלנו, לא נוכל יותר להתנגד למאבק האלים. מי שחושב שאפשר להשתיק את כל צורות ההתנגדות, בכל זמן ומקום – טועה.

ואם לא יעמידו אותנו לדין, לא נרגיש שאנו חייבים תודה לאף אחד על המובן מאליו.

שום חוק בעולם לא יגשר ביני לבין מפעל ההתנחלויות. ושום חוק בעולם גם לא יפריד ביני לבין שוחרי השלום בצד הפלסטיני. יש לישראלים פרטנר פלסטיני. הם רק צריכים להעז להיפגש איתו. מי שפוחד לקחת אחריות על מעשיו תמיד יגלגל אותה על הצד השני, על ההנהגות, על העולם. מי שרוצה לקחת אחריות – יקום ויעשה מעשה: יתייצב בצד הנכון של ההסטוריה.

אם לא יעצרו אותנו קודם, נצעד עם הפרטנר הפלסטיני בירושלים ביום שישי, למען עצמאות פלסטין.

עבריינים לדרך (רשימה מתעדכנת): נתאי פרץ, נמרוד צוק, שוקי גלילי, יהודה רונן, נועם גור, אסף קינצר, טלי שפירו, רן בר און, חגי מטר.

ויש כבר עצומה עם יותר מ-1,500 חותמים – תיכנסו לחתום.

הערה: את הפוסט הזה יש לקרוא כהמשך ישיר של הפוסט "בילעין/נעלין: אבולוציה של מנגנון רדיפה פוליטית", שנכתב לפני שנה בדיוק.

סערת הרוחות סביב החלטת הכנסת לחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל השכיחה את העובדה שמצב הדמוקרטיה הישראלית בכי רע גם בלי הוועדה הזאת, שהיא עדיין בגדר איום פוטנציאלי בלבד, ולא ממשי. וכבר ברור לכל מי שטרח לברר, שתוצאות ה"בדיקה" של הוועדה לא יגיעו לכדי הפללה כלשהי. נכון לעכשיו, מדובר באיום בלי שיניים.

יותר מכך, במציאות הישראלית מקופחות מדי יום זכויות הרבה יותר בסיסיות וקריטיות מאשר הזכות לחופש הדעה והדיבור. בכך איני רוצה, חלילה, להקל ראש במיזם הרודפָני של ח"כ פאינה קירשנבאום; עצם קיומו של הבלוג הזה, כמו גם רשת עניפה של ארגונים ועמותות, עלולים לעבור מן העולם אם בשלב הבא, אחרי ועדת הבדיקה, יעלו הצעות חוק דרקוניות יותר ויותר, שיטילו סנקציות על דעות "חתרניות". כל מה שאני רוצה לומר הוא שגם בשבועיים הסוערים האלה, שבהם חופש הביטוי שלנו היה נתון למתקפה ארסית שכזאת – קרו דברים הרבה יותר חמורים.

למשל, צה"ל הרג שלושה פלסטינים חפים מפשע (או ארבעה). למשל, התפרסם דו"ח "רופאים לזכויות אדם" שחושף את תרמית ה"הקלות" בסגר על עזה, ונתונים מזעזעים כמו: יותר מ-60% מתושבי הרצועה (כמעט מליון נפש) סובלים מחוסר ביטחון תזונתי; ענפי החקלאות והדיג קרסו בגלל איסורי ההתקרבות לגדר והיציאה לים; תשתיות המים והביוב עדיין לא תוקנו מאז "עופרת יצוקה" (ישראל לא מתירה הכנסת חלפים), וזיהום המים ברצועה הביא לכך שבאחת מכל חמש משפחות יש ילד עד גיל 5 שסובל מ"תסמונת התינוק הכחול" או שלשולים.

ולמשל, חדשות טריות מאתמול: צה"ל הרס 13 מבני מגורים ובית ספר יסודי בכפר דקייקה שבאזור חברון, והותיר 300 איש חסרי בית(כן, שוב בדואים).

כל אלה, בשיקול מוסרי פשוט, חמורים הרבה יותר מן הסכנה הפוטנציאלית שרובצת לפתחו של חופש הביטוי בישראל. מדובר בפשעים שכבר בוצעו נגד גופם וחייהם של אנשים. ובכל זאת, הפשעים האלה לא הביאו, וכנראה גם לא יביאו, את אנשי הרוח הישראלים לפרסם גילוי דעת כה עז ובוטה, שמכריז כי "יאבד השלטון בישראל כל שארית של לגיטימיות. כל פעולותיו, כל חוקיו, כל דרישותיו מהאזרחים יהיו בלתי חוקיות בעליל." למה? למה קרוב חופש הביטוי לליבם של אינטלקטואלים הרבה יותר מן הזכות לחיים, לקורת גג, לפרנסה, לבריאות? אולי בגלל שכל הזכויות הללו מובטחות להם כדבר מובן מאליו? אולי בגלל שהם לוקים, כמו כל אחד אחר, בכשל אמפאתי בסיסי? את ההשערות שלי בעניין כבר פרסתי במקום אחר, כעת נעבור להתפתחות האחרונה ב"אבולוציה של הרדיפה הפוליטית": המאסרים הפוליטיים.

מוחמד חטיב

הידיעה המדהימה ביותר בשבועיים האחרונים בישראל לא דווחה באף כלי תקשורת, למעט דיווח לקוני ב"ואללה": מוחמד חטיב, חבר הוועדה העממית של בילעין וממנהיגי המחאה נגד הגדר, זוכה מכל האישומים נגדו (הסתה, פעילות למען התאחדות אסורה, והפרעה לחייל). התדהמה נובעת מכך שחטיב זוכה בידי שופטת צבאית, בבית דין צבאי, וזאת על אף שבמשך שנה וחצי, מאז מעצרו הראשון, הציגו כוחות הביטחון את חטיב כגורם שמסית לאלימות ומתסיס לפעילות לא חוקית; צו הרחקה שהוצא נגדו אסר עליו להימצא ברדיוס של 10 ק"מ מהכפר בכל יום שישי בין 12 ל-6 בערב (שעת קיום ההפגנות).

בית הדין הצבאי מתח ביקורת נוקבת על גורמי החקירה, וקבע כי "אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה". זיכוי גורף כזה הוא באמת כמעט חסר תקדים.

דומה שהשתלשלות האירועים בבילעין בשנים האחרונות כבר תוארה לעייפה (ראו סיכום כאן). צמיחת ההתנגדות העממית לגדר; פסיקת בג"ץ לפרק 1.7 ק"מ מן הגדר בבילעין, התעלמות המדינה, ביזיון בית המשפט; שני ההרוגים; ההחלטה של צה"ל (בסביבות יוני 2009) לשבור את המחאה בפסים משפטיים; השקרים של חיילים לבתי המשפט, שהשתכללו ל"תרבות של אלימות ושקר"; והמעצרים החשאיים, הפשיטות הליליות, שיטות הפעולה שלקוחות משירותי הביטחון ששררו מעבר למסך הברזל.

והנה, רס"ן שרון ריבלין אחאי, שופטת אחת יחידה ותמה, עמדה ושאלה: למה? וכל התותחים וכל החיילים, וכל חוקרי השב"כ וכל קציני התביעה, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. על כן זיכתה השופטת את מוחמד חטיב מחמת "ספק סביר". ועל כך מגיע לה, לרס"ן ריבלין אחאי, בלי שום ציניות, פרס ישראל למשפט.

מגיע לה פרס ישראל על כך שעשתה את המובן מאליו: העניקה לנאשם פלסטיני את חזקת החפות בדיוק כמו שמעניק בית משפט אזרחי לנאשם ישראלי; והציבה לתביעה רף ראיות בדיוק כמו שמציב בית משפט אזרחי בישראל; ולא מיצמצה מול "שיקולי הביטחון" המאיימים, ולא היה עליה מורא "חומר הראיות החסוי". בפסק הדין המפורט שלה (תודתי נתונה לעו"ד גבי לסקי), קובעת השופטת שעדויות הנערים מבילעין שהוצגו נגד חטיב היו כלליות ולא קשרו אותו לשום פעילות אלימה באירוע ספציפי כלשהו. יותר מכך, הבלבול הרב שבעדויות מעמיד בספק את טענת התביעה כי "ועדת הגדר" של בילעין היא גורם שפועל כגוף אחד או בדרך אחת. שימו לב לקביעה הבאה של השופטת:

"התביעה לא טענה כי פעילות ציבורית כנגד הגדר מהווה עבירה ואף לא טענה שארגון תהלוכות מחאה נגד הגדר מהווה עבירה. התביעה ייחסה לנאשם עבירות של הסתה לאלימות ושל הפרעה לחייל וביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת משך תקופה של שנים רבות. כאמור, אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה".

במלים אחרות: בית המשפט מסרב לשחק את המשחק הבזוי של הצבא – למנוע פעילות חוקית באמצעות היתלות בסעיפי חוק שלכאורה אינם קשורים לפעילות הזאת. בית המשפט הבהיר לתביעה הצבאית: אם ברצונכם להאשים אדם בהסתה לאלימות, אנא הביאו הוכחות משכנעות יותר מאשר להצמיד את שמו עשרות פעמים אל המלים "ועדת הגדר" ו"תהלוכות מחאה".

אשר על כן – פרס ישראל לרס"ן ריבלין אחאי. ויחד עם זאת – לא פרס זכויות האדם. משום שגם השופטת הנכבדה מבהירה, בדברי הסיכום שלה, היכן עובר הגבול הברור של הגנה על זכויות הפלסטיני. את הטענה להגנה מן הצדק – לפיה אין להאשים את חטיב כיוון שמחאתו כוונה נגד גדר בלתי חוקית שגוזלת את אדמתו – פטרה השופטת כ"סרת טעם". "האם אדם המסית את צעירי כפרו", שואלת השופטת, "לסכן חיי אחרים, ואגב כך, לסכן את חייהם שלהם, יהא מאבקו מוצדק באשר יהא, ראוי לחסות תחת פרשנות מצמצמת של העבירה?… איש לא העמיד את הנאשם לדין בגין מחאה על גזל אדמתו. הוא הועמד לדין בגין הסתה לאלימות ובכך אין הוא ראוי להגנה זו" (קרי, הגנה הנשענת על צידקת המחאה).

בכך מבטאת השופטת את הכתם העיוור של כלל אזרחי ישראל: הכיבוש עצמו, הצבת גדר בין אדם לבין אדמתו, נישול ורישוש של אלפי פלסטינים – אינם בגדר "אלימות". אבל השלכת אבן על מי שמחולל אותם – היא אלימות. יותר מכך: "יהא מאבקו מוצדק באשר יהא" – אדם אינו רשאי אפילו להרים אבן נגד מי שגוזל את אדמתו (שלא לומר הורג בבני משפחתו). מוצדק באשר יהא. לפי הגיון זה, גם מורדי גטו ורשה ראויים לכל גינוי על כי אחזו בנשק (ולא רק אבנים!) ונקטו באלימות בלתי חוקית נגד הריבון ששלל מהם את חירותם. צודקים או לא – חובה על הנרמסים תמיד לשמור על נימוס בסיסי כלפי הרומסים.

עבדאללה אבו-רחמה

בניגוד למוחמד חטיב, עמיתו למאבק בבילעין, עבדאללה אבו-רחמה, לא נהנה מחסד מקרי שכזה. אבו-רחמה יושב בכלא הישראלי מעל לשנה; הוא האסיר הפוליטי המפורסם ביותר כיום בישראל (אחרי שחרורו של וענונו). העובדה שהוא כמעט אינו מוכר לציבור הישראלי רק מעידה על הניתוק של הציבור הזה מדעת הקהל העולמית.

עבדאללה אבו-רחמה הוא יו"ר הוועדה העממית של בילעין. באוגוסט השנה הורשע בהסתה לידוי אבנים ובארגון הפגנות לא חוקיות נגד גדר ההפרדה. מפסק הדין נמחק האישום המופרך של החזקת נשק (אבו-רחמה אסף רימוני גז משומשים של צה"ל והציג אותם בתערוכה; הצבא קיווה "להוכיח" שבכך הוא צובר נשק). באוקטובר נגזר דינו ל-12 חודשי מאסר בפועל (אחרי שהיה במעצר כבר 10 חודשים), 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי של 5,000 ש"ח.

עבדאללה אבו-רחמה הוא מנהיג פוליטי של תנועת מחאה עממית – לא מפעיל של חוליות טרור. ההתנגדות שלו לגזל הלא חוקי של אדמות בילעין גלויה לחלוטין, הוא משתף פעולה עם פעילים בארץ ובעולם. הוא מוכר לשרת החוץ של האיחוד האירופי ולחתן פרס נובל לשלום, דזמונד טוטו. תמיכתם לא הועילה לו.

לרשויות לא היה שום בדל ראיה שהוא היה מעורב בפעילות אלימה כלשהי. כל הראיות נגדו התבססו על עדויות של נערים מבילעין, שהוצאו תחת התעללות ואיומים, ונכתבו בעברית, שפה שהנערים אינם יודעים לקרוא. על שיטות ההפללה שנוקט בהן השב"כ נגד פעילי בילעין ונעלין, שלקוחות היישר מספרי ההדרכה של השטאזי, אפשר לקרוא כאן.

אבו-רחמה הורשע על יסוד צו צבאי מס' 101, כלי משפטי דרקוני, אשר לא נעשה בו שימוש מאז האינתיפאדה הראשונה. הצו אוסר על כל אדם בשטחים "להשפיע על דעת הקהל באזור [הגדה המערבית] באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", ומחייב הצטיידות ברישיון עבור כל אספה של עשרה בני אדם ומעלה במקום שבו מושמע נאום על נושא "היכול להתפרש כמדיני". במלים אחרות – מדובר בחוק לרדיפה פוליטית פאר-אקסלנס (שהרי המדינה פטורה אפילו מהוכחת פגיעה פוטנציאלית ב"שלום הציבור", ונניח לרגע את העובדה הפעוטה שהציבור הנפגע, בעיני החוק הישראלי, הוא תמיד ציבור יהודי). ארגון HRW פירסם ניתוח מדוקדק של פסק הדין בעניינו של עבדאללה אבו-רחמה, פסק-דין שראוי להתנוסס בראש בעמוד הקלון של מערכת המשפט הישראלית. הקריאה מומלצת.

כל זה לא הספיק לרשויות הביטחון. לפני חודש, כשתמה תקופת מאסרו של אבו-רחמה והוא היה אמור לצאת לחופשי, דרשה התביעה הצבאית להאריך את המעצר. בית המשפט הצבאי לערעורים סיפק את חותמת הגומי הדרושה ואישר את הארכת המעצר (לבעלי קיבה עמידה במיוחד, הנה הטקסט המסליד הזה). שלשום נגזרה הארכת המעצר לעוד 3 חודשים (שוב, שום סיקור בתקשורת הישראלית, למעט איזכור קצרצר ב"ואללה").

הנה כי כן, החוק שם לצחוק את החוק. תמה תקופת מאסרך? לא בעיה, אפשר להאריך אותה. הרי אתה עדיין מתנגד לגדר, לא? תמשיך לארגן הפגנות, לא? בואו נחיל את צו 101 על עבירות שעוד לא בוצעו, ונגמור עם זה לפני שזה מתחיל.

כמובן שעבדאללה אבו-רחמה ימשיך בדרכו. ככה זה עם אנשי עקרונות, ובמיוחד כאלה שהצדק איתם. הכלא הישראלי, הוא כותב, לא ישבור את רוחו. רק מדינת ישראל – רשעה, טיפשה, ונטולת זיכרון הסטורי – מסוגלת לחשוב שמאסר של מנהיגים פוליטיים לגיטימיים יכול לשבור את תנועות המחאה שמאחוריהם.

עדנאן ר'יית'

לפני כשבועיים הוצא "צו תיחום מגורים" נגד עדנאן ר'יית', תושב שכונת אל-בוסתאן בכפר סילוואן. הצו, החתום בידי מפקד פיקוד העורף, אלוף יאיר גולן, מגרש את ר'יית' מ"מרחב העיר ירושלים וסביבותיה" למשך 4 חודשים. לר'יית' בן ה-35 יש 4 ילדים, הקטן בהם תינוק בן 11 חודשים. נכון לעכשיו עיכב בית המשפט העליון את ביצוע הצו עד לבירור העתירה של ר'יית'. הוא עדיין לא אסיר פוליטי, אבל בקרוב יהפוך לגולה פוליטי.

ר'יית' הוא פעיל פוליטי המזוהה עם הפת"ח. עיקר פעילותו בסילוואן מתמקדת במחאה נגד תכנית "גן המלך" שעתידה להרוס 22 בתים בשכונת מגוריו, אל-בוסתאן. על התכנית הזאת, ושאר מהלכי הטרנספר הזוחל בסילוואן, כתבתי כאן בהרחבה.

במלים אחרות: ר'יית' עושה מה שכל אדם סביר היה עושה במצבו: מנסה למנוע מהרשוית להפוך אותו לחסר בית. הוא עושה זאת באמצעים לא אלימים, בהפגנות ובמלל. כמוהו ג'וואד סיאם, מנהל המרכז הקהילתי "מאדאא" בסילוואן, שהשלטונות החלו להטריד בתואנות שווא.

פעילותו של ר'יית', טוען אלוף פיקוד העורף, מעוררת "חשש לשלום הציבור". את הביטוי הזה, "חשש לשלום הציבור", צריך לפרש בהקשר הנוכחי: איום על האינטרסים הנדל"ניים של מתנחלי אלע"ד ועיריית ירושלים בסילוואן.

ר'יית' נמצא על הכוונת של שירותי הביטחון כבר מזמן, ולמעשה צפה את המהלך הנוכחי. הוא כבר נעצר לפחות 5 פעמים בעבר ושוחרר ללא כל אישום. ב-2008 הושם במעצר מנהלי, ללא משפט, במשך חצי שנה. שרשרת ההצקות האלה, עד לרגע זה, לא הניבה שום כתב אישום. ר'יית' לא עבר על שום חוק, ובכל זאת מדינת ישראל מתנכלת לו בלי הרף.

צו הגירוש הנוכחי עושה שימוש נדיר ביותר בתקנות לשעת חירום משנת 1945. תקנות אלה פוטרות את הריבון הישראלי מכל חובת הוכחה או הצגת ראיות למסוכנות של ר'יית'. החומר ה"מודיעיני" חסוי, הציבור ועורך הדין של ר'יית' לא מורשים לעיין בו. ארגון "בצלם" עומד על הסתירה המהותית בין הסיפוח הישראלי של "מזרח ירושלים" לבין הפעלת צו צבאי בתחומה.

ר'יית' הוא קורבן של רדיפה פוליטית. כמו בבילעין, גם בסילוואן מבקש השב"כ לגדוע את ההנהגה האזרחית האמיצה, הלא-אלימה, של המרי הפלסטיני. תמימים יגידו: איוולת. תחת המנהיגים המתונים יקומו מנהיגים קיצונים שיאחזו נשק ויציתו את השטח. מפוכחים יותר יגידו: לא איוולת אלא כוונת מכוון. מדינת ישראל מעוניינת להבעיר את השטח, להפוך את השכונות ב"מזרח ירושלים" לשדה קרב, כדי לגרוף לגיטימציה למהלכים ברוטליים הרבה יותר. קל הרבה יותר להרוס בתים עם נגמ"שים, פגזים ולבנות חבלה מאשר עם בולדוזרים של העירייה.

נורי אל עוקבי

מי שחושב שאסירים פוליטיים בישראל יש רק מעבר לקו הירוק – טועה. לפני פחות משבועיים שלחה מדינת ישראל לכלא פעיל פוליטי מוכר. נורי אל עוקבי (68), יו"ר האגודה להגנה על זכויות הבדואים, שמעורב גם במאבק על זכויות הערבים בלוד, נשלח ל-7 חודשי מאסר בפועל ו-5 חודשים על תנאי, ונקנס ב-40 אלף שקל. כיוון שאין לאל-עוקבי את הסכום הזה, הוא ייאלץ להמיר אותו ב-400 ימי מאסר. כלומר, אל-עוקבי נשלח לשנה ו-8 חודשים לכלא.

העבירה שעליה נשפט אל עוקבי היתה, לכאורה, ניהול עסק ללא רישיון (הוא מחזיק מוסך רכב בלוד). אני כותב "לכאורה", כי ברור לכל שלא על כך הוא נשפט, ולא בגלל העבירה הזאת החמיר איתו השופט; אל עוקבי נמצא אשם קודם לכן ונשקלה אפשרות להמיר את עונשו הראשוני, 6 חודשי מאסר, בעבודות שירות. אולם השופט החמיר את העונש ל-7 חודשים (שאינם בני המרה).

ושוב, אני כותב "ברור לכל" למרות שבעצם, זה ברור למעטים בלבד; הידיעה על גזר הדין, כמו גם הציטוטים ממנו שיופיעו כאן בהמשך, לא דווחה בשום כלי תקשורת ישראלי. כל המידע זרם באתרי אינטרנט של השמאל, ומי שאינו פוקד אותם, לא יכול לדעת כלום.

תיכף נגיע לגזר הדין המהולל שניתן לאל עוקבי ב-29 בדצמבר. לפני כן נזכיר שמדובר בפעיל ותיק לזכויות הבדואים, עוד משנות ה-70. עיקר מאבקו נסוב סביב הדרישה להחזיר את בני שבט אל עראקיב לאדמותיהם שנגזלו מהם בשנת 1951, בהבטחות שווא של קציני הממשל הצבאי. את הפחונים שלו פינו אנשי הסיירת הירוקה במהלך השנים עשרות פעמים, אבל הוא לא אומר נואש. על תלאותיו של אל עוקבי במאבק מול השלטונות אפשר לקרוא כאן וכאן. כדאי גם להתוודע אל ההגיון השלטוני שעומד מאחורי מדיניות הפינוי-ויישוב-מחדש כלפי הבדואים במאמרים המצויינים של גדי אלגזי.

על רקע כל זה צריך לקרוא את דברי הסיום של השופט זכריה ימיני בגזר הדין מלפני שבועיים – נזכיר, בתיק שעניינו הפעלת עסק ללא רישיון – לקרוא ולשפשף את העיניים:

"סבור אני שהעובדה שהנאשם פועל לזכויות הפזורה הבדואית אך ורק מחמירה איתו, מכיוון שלא יכול להיות שאדם מצד אחד יטען טענות על אי שמירת זכויות או אי שמירת הוראות החוק לגבי קבוצה אליה הוא משתייך אך מצד שני יפר את הוראות החוק ברגל גסה פעם אחר פעם. סבור אני שהקלה עם הנאשם יהיה בה משום מסר שלילי לציבור ובמיוחד לפזורה הבדואית, שהפרת חוק במדינת ישראל ובמיוחד הפרת צו שיפוטי הינה משתלמת וביהמ"ש עובר עליה כעניין של מה בכך."

כלומר: השופט ימיני מעניש את אל עוקבי בחומרה בשל מעורבותו במאבקים פוליטיים. ובמבט מעמיק יותר, ניתן לומר שמדינת ישראל מפעילה כאן את המשפט הפלילי כדי לשים פעילים פוליטיים מאחורי סורג ובריח. פרופ' למשפטים אלון הראל סיכם יפה את הפרשה (בעיתון שאפילו לא דיווח עליה) במלים האלה:

"השופט ימיני קובע הלכה חדשנית, לפיה פעילות פוליטית חוקית למען זכויות הפזורה הבדווית, היא נסיבה מחמירה במשפט פלילי. האם יחמיר השופט גם בעונשו של עולה מרוסיה הפעיל בארגוני עולים כדי להבטיח שלא יהיה "מסר שלילי" לציבור העולים? ואשה אתיופית לסבית, הפעילה בארגונים הנאבקים באפליית לסביות, האם תיענש בחומרה משולשת כדי להבטיח מסר חינוכי לנשים, לאתיופים וללסביות?"

התשובה, פרופ' הראל, היא לא. השופט החמיר עם אל עוקבי כי הוא ערבי, ולא סתם ערבי אלא בדואי, ולא סתם בדואי אלא פעיל ציבור פוליטי, ולא סתם פעיל ציבור פוליטי, אלא כזה שדורש זכויות קרקע במדינה שתופסת את הערבי כאדם בלי אדמה, ארעי וחולף כמוץ ברוח.

יונתן פולק

הפעיל הבולט ביותר של "אנרכיסטים נגד הגדר", שהשתלב בוועדות העממיות של בילעין ונעלין, נכנס השבוע לכלא לתקופה של 3 חודשים בעוון דיווּש לא מספיק נמרץ באופניו, שעה שהפגין נגד המצור על עזה. פולק הוא האדם היחיד שנעצר באותה הפגנה בלתי-מזיקה לחלוטין, והופעל נגדו תנאי מאסר שנקבע בגין פעילותו הפוליטית נגד הגדר.

ההיטפלות לפולק לבדו, העובדה שבית המשפט הישראלי נמנע כמעט לחלוטין לגזור מאסר בפועל על מפגינים לא אלימים, וכמובן, הסטורית החיכוכים של פולק עם הרשויות – כל אלה לא מותירים מקום לספק כי מדובר במאסר פוליטי לכל דבר. נדמה לי שבמקרה הזה האבחנה הזאת חוצה מחנות וגם משקפת את האופן שבו התקשורת סיקרה ותפסה את האירוע: פולק נשלח לכלא בגין דעותיו הפוליטיות. כולנו יודעים את זה, וכולנו לא עושים כלום בעניין. הנה, עוד קו אדום נחצה במשיכת כתף בטלה.

כל הסימנים מראים שפולק הוא הסנונית הראשונה מקרב האנרכיסטים שנשלחת אל הכלא. בחודש האחרון מקבלים האנרכיסטים הזמנות לשיחות אזהרה בשב"כ: "שלום, מדברת רונה, אנחנו יודעים בדיוק מה אתה עושה". אני משער שבימים אלה ממש עובד "טנק חשיבה" משותף של "אם תרצו" ו"ישראל ביתנו" על הצעת חוק שתוציא ארגונים כמו "אנרכיסטים נגד הגדר" מחוץ לחוק (סעיף מיוחד בהצעה ייאלץ להתמודד עם הקושי בהגדרת קבוצה אנרכיסטית כ"ארגון").

יונתן פולק מצטרף לטלי פחימה ועזרא נאווי – גיבורים אמיתיים שהמדינה שמה מאחורי סורג ובריח – ולא יכולה להם. צריך רק לשמוע את הדברים שאמר פולק במשפט ואת הדברים שאמר ל"הארץ" כדי להבין עד כמה מבייש המאסר הזה את ישראל. איזו תהום פעורה בין הצלילות הפשוטה של האיש הזה לבין הטירוף והרמייה של המערכת ששפטה אותו.

* * *

כך סיכמתי, לפני שנה, את מנגנון הרדיפה הפוליטית שפותח ושוכלל בבילעין ובשיח' ג'ראח:

דיכוי ברוטלי של מחאה עממית.
סימון של "אוייבים פוליטיים" מבית ומחוץ.
תפירת תיקים מפוברקים.
מעצרים המוניים של מנהיגי המחאה.
הטלת אימה ופחד (פשיטות ליליות, הכאת מפגינים).

וכעת ניתן לסמן את השלב הנוכחי בסולם: מאסרים פוליטיים. לעת עתה המדינה משתמשת במשפט המנהלי והפלילי כדי לסלק מזירת המחאה פעילים שדעותיהם "מסוכנות"; מערכת המשפט מתפקדת כאן כמערכת המשת"פ, ששה לרתום סעיפי חוק מגוחכים לטובת המטרה הפוליטית (למעט חריגים מבורכים, כמו רס"ן ריבלין אחאי). בעתיד, ניתן לשער, ייעשה שימוש בחוקים שמגבילים ישירות את חופש המחאה.

נדבך חשוב במנגנון המאיים הזה הוא עירפול וחסך במידע. כפי שעלה מתיאור המקרים כאן, העובדות הבסיסיות – דרך פעולת השלטונות, פסקי הדין המופרכים, האכיפה הסלקטיבית, אופי הפעילות הלא-אלימה של הנאשמים – נסתרות מעיני רוב הציבור; למעשה, מועלמות. על הטלוויזיה אין בכלל מה לדבר; מי שניזון מחדשות שלושת הערוצים, אין לו מושג מה קורה בחצר האחורית של ישראל. גם מי שניזון מאתרי החדשות הראשיים לא יקבל מידע חיוני. סיבות ההסתרה מגוונות. במקרה הזיכוי של חטיב, ההשערה שלי היא שסיקור נרחב של הזיכוי היה מעמיד באור מאד מביך את מסכת ההצקות והמעצרים שעברו עליו במשך שנה וחצי; הוא גם היה חותר תחת צידקת המאסר של עמיתו עבדאללה אבו רחמה (שתיק הראיות נגדו היה קלוש באותה מידה). במקרה של נורי אל עוקבי, ההיעדר המוחלט של סיקור תקשורתי משרת את המשך הנישול של הבדואים בנגב, מהלך מקיף ומעורר חלחלה שהשתיקה וההסתרה יפות לו. העלמת העובדה שמנהיג המאבק נשלח למאסר מסייעת ל"דה-פוליטיזציה" של מדיניות הנישול.

במקום לקטר על פגמי עולם התקשורת הישן, מוטב להתרכז ביתרונות העולם החדש. אין טעם להמשיך להצליף במרכז השוקע; עדיף להשקיע משאבים בפיתוח האלטרנטיבה מן השוליים. בזמן המתקצר והולך עד לחיסולה המוחלט של זכותנו לחופש ביטוי, בואו ננצל אותה כדי לומר את האמת על חיסולן ההדרגתי של זכויות בסיסיות יותר, שמתרחש לנגד עינינו. אולי כך נחזיר משהו מן החוב העצום שלנו לאסירים הפוליטיים שישראל מרשיעה וכולאת במימון כספי המסים של כולנו.

1. לא תמסקו.
(הנה, בשיחת טלפון הפכתי את עצי הזית שלכם ל"שטח צבאי סגור")

2. לא תשתיני.
(בלי אישור מח"ט)

3. לא תתרגם.
(אז מה אם קראנו לך, נאווי; שוב אתה עצור)

4. לא תאסוף חומרי בניין.
(ואנחנו לא נסמן את "אזור הביטחון", וגם נירה מחוצה לו)

5. לא תפגין.
(על אדמתך, נגד סוהריך; מות תוּמת)

ד"ר עומר סעיד שוחרר אתמול מכלא גלבוע, אחרי שריצה פחות מ-5 חודשי מאסר. לפני חודשיים בלבד נגזר דינו, 7 חודשי מאסר בפועל, מהם נוכה שליש.

ב-10 במאי השנה, כשהותר לפרסום דבר מעצרו של סעיד, יחד עם מעצרו של אמיר מ'חול, נכרכו בשמו חשדות חמורים: השניים "נעצרו בחשד לביצוע עבירות ביטחוניות חמורות, ובכלל זה ריגול חמור ומגע עם סוכן חוץ מטעם החיזבאללה." ככה זה עבד: השב"כ הוציא הודעות לעיתונות שכללו את כל ההטיות האפשריות של שם התואר "חמוּר"; התקשורת דיקלמה בצייתנות, מרחה כותרות גדולות ומטילות אימה, והציבור לעס והנהן: בוגדים, כל הערבים האלה.

ככה זה עבד תמיד וככה זה ימשיך לעבוד.

אבל, כמו שאומרים, ההר הוליד עכבר, והבלון השב"כי התרוקן במהירות שיא מהאוויר החם שבתוכו. כשהוגש כתב האישום נגד סעיד, ב-27 במאי, כבר נמחקה המילה "ריגול" ממנו. העבירות שיוחסו לסעיד היו יצירת מגע עם סוכן חוץ והעברת ידיעות שעלולות להיות לתועלת האויב. לא חלפו חודשיים וגם שני סעיפי האישום האלה נמחקו, והומרו ב"מתן שירות להתאגדות בלתי חוקית". גם לפי כתב האישום המקורי, סעיד לא יזם את הקשר עם סוכן החיזבאללה, אלא הסוכן פנה אליו בזמן שסעיד שהה בחופשה בשארם א-שייח. סעיד סירב לתת שירותי ריגול ומודיעין לסוכן, ופשעו מסתכם בכך שמסר לו שני שמות של אנשים אחרים במקומו. ואתמול הסתבר שסעיד כל כך מסוכן לציבור, עד שניתן גם לנכות שליש מתקופת מאסרו.

את כל זה צריך לזכור לאור הברוטליות שבה הועלם סעיד. הוא נעצר ב-25 באפריל במעבר גבול לירדן ונלקח לחקירה. יותר משבועיים נשללה ממנו הזכות להיפגש עם עורך דין – סנקציה דרקונית שהחוק ייעד למקרים בהם נשקפת סכנה ממשית לבטחון הציבור – ולמשפחתו לא נמסר דבר. כל כך מעט ראיות דרושות כדי לערער מן היסוד חייו של אדם, כל כך קל לחתום על צווים נטולי הצדקה. ומי יפצה את סעיד ומשפחתו על כל האימה הזאת? מי ישלם על ההתלהמות הלאומנית החלולה הזאת?

פרשת סעיד הושתקה בנוהל איסור פרסום כפול – הן על הפרשה, והן על איסור הפרסום. ב-8 למאי התכבד הבלוג הזה לשבור את השתיקה ולחשוף את עיקרי הדברים. תוך יומיים, הפלא ופלא, כבר יצא הסיפור לאור בכל כלי התקשורת. וכך כתבתי ב-8 למאי:

"אם ללמוד מניסיון העבר, עומר סעיד יואשם ב"מגע עם סוכן זר", אישום גמיש להפליא, שניתן להחילו גם על שיחת חולין תמימה עם אדם הקשור באופן כלשהו לחיזבאללה או לכל ארגון עוין אחר (תזכורת: רוב הארגונים היום בעולם עוינים את ישראל). זוכרים איך ח"כ עזמי בשארה "סייע" לחיזבאללה לטווח את יישובי הצפון? נו, בזה מדובר… מכל מקום, פרטי המעצר של ד"ר עומר סעיד לא יעניינו אף אחד, וממילא התקשורת הישראלית לא תטרח לדייק בהם, אם בכלל תדווח על הפרשה. אני מהמר שסעיד נקי יותר אפילו מענת קם (שבכל זאת הפרה אמונים וגנבה מסמכים), אבל אין לו סיכוי לקבל שמינית מן הסיקור והתמיכה שהיא קיבלה. מה זה דוקטור לפרמקולוגיה ערבי לעומת חיילת עבריה?"

וכך כתב המגיב אלי ממן, וביטא מן הסתם את דעתו של הרוב הדומם:

"מה אתם חושבים? שבא למישהו לעצור מישהו אחר אז הוא עוצר? לפני כל מעצר יש דיונים והבנת משמעויות. אם אדם נעצר על עבירות בטחוניות כנראה שיש דברים בגו ולא כי הוא מביע דעות."

הממנים ואני הסכמנו על דבר אחד: יש דברים בגו. הממנים חשבו – כלומר, פלטו את מה שהשלטון האכיל אותם – שמעשי הריגול של ד"ר סעיד הם הדברים בגו. אני סברתי שהרדיפה הפוליטית של מנהיגי ציבור ערביים היא הדברים בגו. האם הממנים יאכלו את כובעם? ישקלו שנית את ההתייצבות האוטומטית שלהם לצד השלטונות ונגד האזרחים הערבים? הו, לא. השב"כ הוא מעל לכל טעות. זה לא שהוא טעה, זה אנחנו שטעינו בהבנתו.

נשארה כמובן הפרשה העיקרית, של אמיר מ'חול. נגד מ'חול הוגש כתב אישום כבד הרבה יותר, כולל סעיפי ריגול. המשפט עדיין לא הסתיים, אבל כבר במאי השנה הוטל צל כבד על אמינות התביעה, כשפרסמו עורכי הדין של מ'חול הודעה, לפיה "הופעלו נגדו אמצעי חקירה קשים ביותר, שפגעו בו נפשית ופיזית וגרמו לו להודות בחשדות שהטיחו בו חוקרי השב"כ – למרות שכלל לא ביצע את אותם מעשים". כידוע גם נמנעה ממ'חול הזכות הבסיסית להיפגש עם עורכי דינו זמן ממושך, בהליך שבו, כטענת ארגון עדאלה, הפכו בתי המשפט לחותמת גומי להחלטות השב"כ. רק לפני שבועיים, 4 חודשים לאחר מעצרו, התאפשר לו לראשונה להיפגש עם עורכי דין ביחידות וללא מחיצה ביניהם.

ההתנהלות הכוחנית הזאת של השב"כ ורשויות התביעה מעוררת ספקות כבדים לגבי אמינות ההאשמות נגד מ'חול (שהרי אם היה נגדו תיק מוצק, לא היה צורך בכל ההתנכלות הזאת). כשאני מצרף לכך את שאר חלקי הפאזל – התגלגלות התיק של עומר סעיד עד לסיומו הננסי, הפרופיל הציבורי הבולט של מ'חול (תמיכתו בחרם על ישראל), הרדיפה הנמשכת של פעילי בל"ד ויוצאיה; וכשאני עוטף את הכל באמירה המהדהדת ההיא של ראש השב"כ, לפיה מתפקידו של השב"כ גם לעצור אזרחים שלא עברו על החוק, אם הם "מעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" – התוצאה היא סימן שאלה גדול מאד מעל האמינות של תיק מ'חול. יסלחו לי האנשים הטובים בשב"כ וחותמות הגומי בהיכלי המשפט, אבל את האמינות שלכם בזבזתם מזמן. ויידרשו הוכחות חותכות מאד – לא "הודאות" שנגבו במרתפים שלכם – כדי לשכנע אותי שאמיר מ'חול סיכן את בטחון אזרחי ישראל. בינתיים, אני לצידו. וכך ראוי שיעשה כל אזרח אחר, בימים שבהם הישיבה על הגדר היא אמירת הן לשררה והפניית גב לקורבנותיה.

[ומה בדבר ה"בוגדת" השלישית, ענת קם? ההתפתחות האחרונה בעניינה מוחקת את סעיף הכוונה לפגוע בבטחון המדינה מכתב האישום. על כך נאמר – באמת תודה. עד עכשיו היינו בטוחים שקם תולה פוסטרים של אחמדינג'אד בבית שלה ומייחלת להשמדתה של מדינת ישראל. עסקת הטיעון הזאת מסיטה את תשומת הלב מהבעיה האמיתית בתיק קם, שהיא המונופול של השב"כ על הגדרת המושג "בטחון המדינה". על הסיבות לפקפק במונופול הזה, בהקשר פרשת קם, כתבתי כאן וכאן].

הכל משלושת השבועות האחרונים (ויש גם סקופ בסוף)

1. השב"כ עצר בחשאי שני אזרחים ערבים, פעילים פוליטיים מוכרים שמזוהים עם המאבק נגד אפלית הערבים בישראל, בחשד ל"מגע עם סוכן זר" ו"ריגול" למען חיזבאללה. 

2. השב"כ עצר בחשאי פעיל שלום טורקי, שנטל חלק במשטי הסיוע ההומניטריים לשבירת המצור על עזה, בחשד ל"מגעים עם גורמי טרור".

3. השב"כ גירש מהארץ ליצן ספרדי בחשד ל"קשרים עם ארגוני טרור".

4. השב"כ מתנה אישור לסטודנטים פלסטיניים להתמחות בלימודי רפואה בירושלים בשירותי משת"פיות.

5. השב"כ עוקב אחרי פעילי שלום זרים המשתתפים במחאה לא אלימה בגדה המערבית.

6. השב"כ מונע את יציאתם של פעילי המאבק בבילעין לכנסים באירופה.

7. השב"כ פוסל מועמדים למשרות דת (אימאם) במסגדים ביפו.

8. בשנת 2009 השב"כ עצר, בממוצע, אזרח ישראלי או אזרח זר כל 36 שעות.

9. לסיום – הסקופ המובטח: בשב"כ יש "מבצעי גיוס מעניינים, מעצרים, תחבולות, סיורי שטח וגם חומוס במסעדה באחד הכפרים".

הערה לסיום: אני לא חושב שצריך לפרק את השב"כ. בכל מדינה בעולם יש שירות חשאי. גם השב"כ שלנו עושה עבודה חשובה לפעמים. אבל השב"כ של השנים האחרונות, ובמיוחד תחת "דוקטרינת דיסקין" – סיכול של גורמים הפועלים באופן חוקי – איבד לחלוטין את הצפון (או שמא התביית על צפון חדש ומפחיד). מכלי לשמירת בטחונם של אזרחי ישראל הוא הפך למכשיר רדיפה פוליטית של מתנגדי שלטון; לא "דמוקרטיה מתגוננת", כדברי דיסקין, אלא "אתנוקרטיה מתעמרת". אף אחד מהמקרים הספציפיים המוזכרים כאן לא מצדיק התערבות של השב"כ (להוציא אולי את החומוס במסעדה). לא אני ולא אתם נדע מה כתוב באותם צווי מעצר סודיים, וסביר גם שלא נדע. זאת בדיוק הסיבה שראוי לפקפק בהם כל עוד לא הוכח אחרת. כן, אני מתחייב להתנצל בפומבי בפני אזרחי ישראל אם משהו מהקשקושים האלה יתברר כסיכון בטחוני אמיתי (למען הסר ספק: "השב"כ אומר ככה" זה לא ראיה קבילה). אין לי ספק שדיסקין לא ישקול אפילו להתנצל בפני מאות האנשים שאת חייהם הוא זיעזע מן היסוד, בלי שום סיבה, בלי הנד עפעף.

ד"ר עומר סעיד (50), תושב כפר כנא, נעצר בידי השב"כ לפני שבועיים, ב-25 לאפריל, במעבר גבול לירדן. מיד לאחר מכן בוצע חיפוש בביתו ובמשרדי החברה שלו, והוחרמו כל המחשבים משם.

ד"ר סעיד נלקח למתקן חקירה של השב"כ בפתח תקווה, ולאחר מכן הועבר למעצר ביחידת הפשיעה הבינלאומית (יאחב"ל). מאז ועד היום הוא מנותק מן העולם, ולא הותר לו להיפגש עם עורך דין. משפחתו – אישה ו-5 ילדים – אינם יודעים עד מתי יהיה עצור, מהם החשדות או האישומים נגדו, מתי יחל משפטו, ולמה לעזאזל השב"כ עצר להם את החיים.

הפרשה כולה הושתקה; אין לה זכר בכלי התקשורת ובאתרי האינטרנט בעברית. גם באנגלית קשה למצוא איזכור לכך, למעט באתר הזה. המעצר המושתק הזה מצטרף למעצר המושתק של אמיר מח'ול, מנכ"ל איתיג'אה, שלמעשה אירע אחריו. אך בעוד שמעצרו של מח'ול נחשף פחות מיממה לאחר מעשה, מעצרו של סעיד נותר באפילה במשך שבועיים. בצד היהודי ישנה כמובן ענת קם, שמעצרה הוחזק בסוד יותר מ-3 חודשים. ברוכים הבאים ל-2010: שנת המעצרים הסודיים במדינת ישראל.

עומר סעיד הוא פעיל פוליטי מוכר. בשנות ה-80 היה חבר בתנועת "בני הכפר" והוחזק במעצר בית תקופות ממושכות. בשנות ה-90 היה ממייסדי תנועת בל"ד (גם אמיר מח'ול היה פעיל בל"ד לפני שהתפצל ממנה). לפני שלוש שנים דווח שהוא זומן לחקירה בשב"כ בנוגע לקשריו בירדן.

אין זה מפתיע שהשב"כ רודף את חברי תנועת בל"ד, מן הראש ועד לפעילי השטח: תנועה שחקקה על מצעה את הססמה "מדינת כל אזרחיה" מתנגדת לאפליה האתנית הנגזרת מהגדרת ישראל כמדינה יהודית. והרי ראש השב"כ, יובל דיסקין, כבר הצהיר כי "בתוקף אחריותו, נדרש השב"כ לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה'דמוקרטיה המתגוננת."

שימו לב: "אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה".

כלומר, השב"כ רואה כחלק מהגדרת תפקידו מעצר של פעילים שאינם עוברים על החוק. ובמלים אחרות, השב"כ אינו מטריד את עצמו בזוטות כמו מה חוקי ומה לא חוקי, אלא מה "פוגע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". פוגע לדעת השב"כ, כמובן.

בכל זה אין חדש. ההידרדרות הנוכחית היא בהתרפסות הנרצעת של מערכת המשפט – זו שכן אמורה להטריד את עצמה בזוטות כמו מה חוקי ומה לא חוקי – מול המלצות השב"כ. התרפסות כזאת היתה אופיינית עד כה רק לבתי המשפט הצבאיים בשטחי הגדה המערבית, ובתיקים של תושבי השטחים. אבל מעתה, גם בישראל: מעצרים מושתקים, שלילת הזכות לפגוש עורך דין, ויד קלה של השופטים על הארכות מעצר מטעמי "בטחון המדינה", שלעולם נשארים עלומים.

אם ללמוד מניסיון העבר, עומר סעיד יואשם ב"מגע עם סוכן זר", אישום גמיש להפליא, שניתן להחילו גם על שיחת חולין תמימה עם אדם הקשור באופן כלשהו לחיזבאללה או לכל ארגון עוין אחר (תזכורת: רוב הארגונים היום בעולם עוינים את ישראל). זוכרים איך ח"כ עזמי בשארה "סייע" לחיזבאללה לטווח את יישובי הצפון? נו, בזה מדובר.

אפשרות נוספת היא שסעיד היה מעורב, כמו אמיר מח'ול, מוחמד עות'מאן וג'מאל ג'ומעה, בפעילות בינלאומית להפעלת סנקציות וחרם על ישראל במטרה לגבות ממנה מחיר על משטר האפרטהייד בגדה והמצור בעזה. בפעילות הזאת נוטלים חלק יהודים, ערבים ואזרחים זרים בכל רחבי העולם. עות'מאן שהה במעצר 133 יום, ג'ומעה שהה בו 27 יום; שניהם שוחררו בינואר השנה בלא כלום (כלומר, המעצר הפך משלב מוקדם בהליך המשפטי לשיטת הטרדה והטלת אימה גרידא, כמו במהלך "עופרת יצוקה").

הישראלי הממוצע אומנם יוצא מכליו מול אנשים שמטיפים להחרמת ישראל, אבל כדאי להזכיר – הם עצמם יוצאים מכליהם מול מדינה שמרעיבה ומפגיזה אוכלוסיה כבושה. השאלה הרלבנטית כאן היא לא מה כל אחד מרגיש, אלא מה החוק מתיר. סנקציות והטפה לסנקציות הן פעולה לא-אלימה פאר-אקסלנס; למעשה, יש זיקה הדוקה בין תנועת החרם לתנועת ההתנגדות הלא-אלימה לגדר ההפרדה בבילעין ונעלין. האם החוק הישראלי החל לראות בפעילות הסברתית נגד ישראל פעולה לא חוקית? אומנם, הצעת חוק ברוח זו (פרי מאמציה של "אם תרצו") כבר מונחת על השולחן. אבל בכל זאת, בדמוקרטיה נהוג לשפוט אנשים על פי חוקים קיימים, לא על פי הצעות חוק שטרם אושרו.

מכל מקום, פרטי המעצר של ד"ר עומר סעיד לא יעניינו אף אחד, וממילא התקשורת הישראלית לא תטרח לדייק בהם, אם בכלל תדווח על הפרשה. אני מהמר שסעיד נקי יותר אפילו מענת קם (שבכל זאת הפרה אמונים וגנבה מסמכים), אבל אין לו סיכוי לקבל שמינית מן הסיקור והתמיכה שהיא קיבלה. מה זה דוקטור לפרמקולוגיה ערבי לעומת חיילת עבריה?

ד"ר סעיד קיבל דוקטורט מן הטכניון בשנת 1993, ומאז התמחה במחקר של צמחי מרפא אזוריים ופיתוח תרופות המבוססות על הרפואה הטבעית. בתחילת העשור הנוכחי היה שותף ביצירת חממת "ניות", חממה טכנוולוגית ייחודית ליד נצרת, ששילבה פרוייקטים של יזמים יהודים וערבים (שווה לקרוא את הכתבה הזאת ב"גלובס" – גם בגלל המעוף, וגם בגלל הטון הגזעני הבוטה). מאוחר יותר הקים עם שותף את חברת "אל-ענתאקי", שעוסקת בפיתוח ומכירה של תרופות טבעיות, וזכה גם לכתבה מפרגנת ב"הארץ". כיום, כשהוא רדוף ועצור בגין דעותיו הפוליטיות, נראה שאף עיתון לא מתעניין בו. רפואה טבעית מעניינת יותר מזכויות אדם, בלי ספק.

"אלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב,
יכול לבוא אסון.
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא?".
                                                  (לילה טוב, יהודה פוליקר)

הסופר והפעיל החברתי אמיר מח'ול, מנכ"ל איתיג'אה (ארגון הגג של העמותות הערביות בישראל) נעצר אתמול לפנות בוקר בפשיטה על ביתו בחיפה. המחשבים שלו, של רעייתו ושל בנותיו הקטינות הוחרמו. גם על משרדי איתיג'אה נערכה פשיטה וכל מחשבי הארגון הוחרמו.

מן הפרסומים הראשונים לא ברור במה פשע מח'ול. להבדיל מענת קם, הוא לא חשוד בגניבת מסמכים סודיים. דעותיו של מח'ול ידועות – הוא אנטי-ציוני שפועל לקידום העניין הפלסטיני בארץ ובעולם, ופעיל גם בתנועת החרם. ככל הידוע, הוא לא הסית לאלימות ולא חבר לארגון טרור. דעותיו, קשות ככל שיהיו לאוזן היהודית, מתגרות בחוק פחות מאשר התבטאויות ופרקטיקות גזעניות נגד ערבים שהן עניין יומיומי בישראל. על פניו, נראה שצו המעצר נגד מח'ול נכתב במשרדי תנועת "אם תרצו".

עוד פרטים: אצל רחביה ברמן ב"יופוסט" ואצל אורי ברייטמן ב"חופש החיפוש".