דילוג לתוכן
31 באוגוסט 2017 / עידן לנדו

גלגלי שיניים סוררים: מתווה להתנגדות אזרחית

הצטרפות של כמה אירועים שוליים-לכאורה מן הזמן האחרון, יחד עם מחשבות לא סדורות שמתרוצצות בראשי מזה זמן, הובילו לכתיבת הפוסט הזה. יש בו מרכיבים של "אני מאמין" פוליטי, על אף שלא הייתי מציג אותו כחזות הכל, וכבר ביטאתי בעבר את השקפתי שהמאבק על דמות המשטר בישראל רק ירוויח מהטרוגניות, מעירוב תחומים ומגזרים, ומוטב לו להתנער מן הקופסתיות של החשיבה המפלגתית.

ברקע הדברים הבאים מטרטרת שאלת הקבע של הוויכוח הפוליטי בארץ – "אז מה עושים? אז מה אתה מציע?" – שאלה שאין עליה כידוע תשובה, שהרי אין קריטריון מוסכם ל"פיתרון". בשורות הבאות לא אומר מילה על "הפתרון", אבל אומר כמה מלים על הדרך אליו ולמה היא נראית לי הכרחית: על נהגי מחשבה, שיטות תגובה, אופני פעולה שכולם דרים תחת הכותרת הרופפת "התנגדות אזרחית", ובאופן יותר ספציפי, "סרבנות אזרחית". הדברים צמחו מתוך דוגמאות קונקרטיות ואין לראות בהם שיטה סדורה, אלא כאמור, הצעה לאופן התבוננות ופעולה מחודשים בזירה הפוליטית.

בשלב הראשון אתאר כאן שלושה מקרים שבהם אנשים רגילים מן היישוב נקטו בפעולות התנגדות או סירוב כלפי הוראה מגבוה – בין של המדינה ובין של המעסיק. המקרים שונים מאד זה מזה – באופן מכוון – אך חולקים גלעין משותף. בשלושתם נקלעו האנשים הרגילים למצבים של התנגשות בין מה שהם תופסים כמעשה הנכון (המוסרי, ההגיוני, המתבקש) לבין צו המערכת; ובשלושתם הכריעו לטובת הראשון. בשלב השני אדבר על סקאלת הסירוב וההתנגדות האזרחית באופן עקרוני יותר.

אני קורא לאנשים הסרבנים האלה "גלגלי שיניים סוררים" במלוא ההערכה ובלי שמץ של זלזול; בחברת ההמונים המודרנית, כולנו גלגלי שיניים. כולנו משולבים בכל רגע ורגע ברשתות של כוח ופעולה פוליטיות. האמת היא שרק חלק קטן מאיתנו נותן את הדעת על מיקומנו ברשת ועל המבנה הכללי שלה; זה פשוט מתיש מדי, מה עוד שכל אחד מאיתנו פועל בעשרות רשתות כאלה בו-זמנית. אבל הלקח האופטימי מן הדיון – אם יש לו לקח אופטימי יחליט הקורא – הוא שאין צורך לדעת הכל על הכל כדי לדעת מה נכון לעשות, או לא לעשות, במצב נתון. רובנו ניחנו באינסטינקטים הבריאים שיכולים להדריך אותנו אל החלטה הנכונה. אם איננו שועים להם, אין זאת משום שהם לא פועלים, אלא משום שנעטפנו בקליפה אטומה, בלתי חדירה לאיתותיהם. את הקליפה הזאת אפשר לסדוק; אנשים רגילים עשו ועושים זאת כל הזמן.

כלומר: אין כאן דרישה להתנהגות חריגה והירואית, אלא פנייה אל הפוטנציאל האנושי שטמון בכל אחד מאיתנו. הפוטנציאל הזה תמיד מכיל מרכיב כלשהו של התנגדות.

העובדת הסוציאלית

את הדוגמה הראשונה ליקטתי משולי ידיעה על מאבקה של רשות האוכלוסין בעובדים זרים. הידיעה עצמה מזעזעת. עובדות סיעודיות שמגיעות מאסיה וממזרח אירופה יכולות לשהות בארץ חודשים וגם שנים עם אשרת עבודה. באופן טבעי הן יוצרות קשרים רומנטיים, נכנסות להריון ומקימות משפחות. אבל מבחינת רשות האוכלוסין, כל הפעילות האנושית הטבעית הזאת איננה אלא כסות למזימה זדונית – להשתקע בארץ יחד עם בן הזוג באופן קבוע. על כן מפעילה הרשות מערך של ריגול ולחצים שמטרתו לסכל כל קשר רומנטי כזה. העובדות הסיעודיות עצמן, מעסיקיהן וגם לשכות הסיעוד נדרשים לדווח על מערכות היחסים שלהן, זהותו של אבי התינוק וכד'.

כעת ניצבת המטפלת בפני דילמה אכזרית. רשות האוכלוסין מאיימת עליה שאם לא תמסור את פרטי בן הזוג, אשרת העבודה שלה תישלל והיא תיאלץ לעזוב את הארץ. אם כן תמסור את פרטיו, היא תקבל תוך זמן קצר הודעה בזו הלשון: עלייך או על בן זוגך לעזוב את הארץ. עובדות אחדות סיפרו שנדרשו לחתום על הצהרה שאם יהיו שוב בקשר רומנטי, ידווחו לרשות עליו בתוך שבוע.

במלים פשוטות: בואי לנגב את התחת לזקנים שלנו, כי אצלנו אף אחד לא מוכן לעשות את זה, אבל רק בתנאי שתישארי ערירית, בלי זוגיות ובטח בלי ילדים. אם בעבר גירשה המדינה עובדות זרות בהריון והכריחה אותן להשאיר את התינוק שלהן בחו"ל לפני שובן לישראל (נוהל שרוכך בעקבות עתירה לבג"ץ), כעת היא מנחיתה "מכת מנע" ושוללת מהן גם את הזכות לזוגיות. מי יודע, אולי בעתיד יחויבו העובדות זרות לעבור הליך של כריתת שחלות לפני הכניסה לישראל.

כדי שמערכת משוכללת כל כך של רשע ביורוקרטי תעבוד כמו שצריך, כל חלקיה צריכים להיות רתומים למשימת העל – הפרדת העובדות הזרות מבני זוגן. עיקר הנטל מונח על כתפיהם של הפקידים והפקידות שבאים במגע עם העובדות, שמעבירים להם טפסים למילוי ואז מזרימים אותם במערכת. ופקידים, כידוע, רק עושים את מלאכתם.

חוץ מאלה שלא. יש ויתעורר משהו רדום בפקיד או בפקידה. משהו יפרפר בחזם, מעין ריצוד לא ברור ומציק. בהיעדר מילה טובה יותר, נקרא למטרד הזה "מצפון". שימו לב לעובדת הסוציאלית הזאת.

"לפני שמונה חודשים נולדה בתם השנייה. גם אִתה יצאה ניקול מישראל ומסרה אותה למשפחתה בפיליפינים. על מנת להסדיר אשרת כניסה חוזרת לישראל, דרשה ממנה הפעם לשכת הסיעוד למסור את פרטי האב. זמן קצר לאחר שובה לישראל הודיעה לה רשות האוכלוסין כי לא תאריך את אשרת העבודה שלה משום שאבי בנותיה עדיין בישראל. ניקול נקראה לשיחה עם העובדת הסוציאלית של לשכת הסיעוד ומסרה לבקשת רשות האוכלוסין פרטים על בן זוגה. היא מספרת כי בהמלצת העובדת הסוציאלית חתמה על הצהרה כוזבת ולפיה אינה בקשר עם אבי הילדות. לדבריה, הם נפגשים פעם בחודש, ביום המנוחה היחיד שלה מעבודתה. ניקול מוסיפה שניסתה לשכנע את בן זוגה לעזוב את ישראל, אך הוא מסרב לעשות זאת. 'חשוב לי להישאר אצל המעסיקה שלי עד הסוף', היא אומרת. 'היא מאוד קשורה אליי. אני לא רוצה לעזוב אותה, אני יודעת שזה יפגע בה מאוד."

זה היה מעשה קטן מאד, מה שעשתה אותה עובדת סוציאלית עלומה, ובו בזמן, מעשה גדול. מקל קטן בגלגלי המכונה שגזרה על ניקול ניתוק מבן זוגה ואבי בנותיה. בזכות המעשה הזה, בלשון הדיווח היבש, ניקול נפגשת עם בן זוגה "פעם בחודש, ביום המנוחה היחיד שלה מעבודתה". פעם בחודש! לוקסוס אמיתי, בהשוואה לגירוש מן הארץ. במקום שלא היו בו בני אדם, העובדת הסוציאלית היתה. הסירוב הקטן שלה להתיישר עם המערכת אולי לא שינה את העולם, אבל הוא הציל שתי נפשות (ואולי ארבע, אם כוללים את הילדות), שהן כידוע עולם ומלואו כפול שניים.

מפעילי המזל"טים

הדוגמה השניה כבר עוסקת באקט של סירוב שהציל נפשות פשוטו כמשמעו. ביולי השנה הגיעה משלחת של יצרנית המזל"טים הישראלית "אירונאוטיקס" לאזרבייג'אן לצורך הדגמת ביצועיו של "מזל"ט מתאבד". אזרבייג'אן היא לקוחה כבדה של תעשיות הנשק הישראליות, בהיקף של כ-5 מיליארד דולר בשנה. לישראל גם אינטרסים אסטרטגיים במדינה, שקשורים לאספקת נפט ולצנרת גז שמוליכה לטורקיה, אינטרסים מספיק חשובים, כנראה, כדי להצדיק את העלמת העין מן השימוש הזדוני שעושה המשטר הרודני שם בתכנות מעקב וריגול שסיפקה לו ישראל.

בשנים האחרונות ניטש סכסוך מזוין בין אזרבייג'אן לארמניה סביב חבל נגורנו-קרבאך הארמני שבשטחי אזרבייג'אן. במהלך ביקור המשלחת של "אירונאוטיקס", ביקשו המארחים האזרים "הדגמה חיה" – להפעיל שני מזל"טים מתאבדים נגד עמדות מאוישות של צבא ארמניה. זאת ועוד, הם גם רצו לצלם את התקיפה ולשדר אותה בטלוויזיה לצרכי תעמולה.

וכאן קרה דבר מוזר. בכירי המשלחת הישראלית הסכימו לבקשה, אבל שני מפעילי המזל"טים (הכפופים לבכירים) סירבו. הסירוב היה בלתי צפוי לא פחות מן הבקשה האזרית, אבל למעשה התבקש מתוקף החוק הישראלי: הוראות משרד הביטחון אוסרות על ישראלים להשתתף בסכסוכים זרים ללא אישור מפורש. בכירי המשלחת הישראלית, ברצונם העז לסגור את העסקה, לחצו על המפעילים, אך אלה עמדו בסירובם. בלית ברירה נטלו הבכירים עצמם יוזמה, חימשו והטיסו את המזל"טים אל העמדה הארמנית. ככל הנראה בשל חוסר מיומנותם, לא נהרג איש ורק שני חיילים נפצעו קלות. בעקבות הפרשה, התפטר אחד המפעילים מ"אירונאוטיקס" והשני נמצא בשלבי עזיבה.

גם מעשה הסירוב הזה מהדהד אמת פשוטה: יש עקרונות חשובים יותר מציות לממונים. בניגוד לעובדת הסוציאלית מן המקרה הראשון, שלכאורה הפרה את החוק, מפעילי המזל"טים פעלו על פי החוק. אבל צריך להיות ברור כאן שמעשה הסירוב עצמו, בשני המקרים, חורג מן התחום המשפטי ועיקרו עמידה של אדם מול מצפונו, ומתיחת קו אדום בפני השררה. מפעילי המזל"טים אולי לא ידעו זאת, אבל במקום ובזמן שהם נמצאו, הכרעתם מיקמה אותם בצד הנכון של ההסטוריה; בסכסוך על נגורנו-קרבאך, האזרים הם התוקפן והארמנים מתגוננים. אבל הרקע ההסטורי הזה אינו חשוב, שכן שני הסרבנים הללו פעלו פעולה מקומית, קונקרטית, והתעקשו לצייר לנגד עיניהם (כך אני מאמין) את הקורבנות הפוטנציאליים של מעשיהם, אנשים בשר ודם שחייהם כמעט ניטלו מהם רק כדי "להדגים" את יעילות כלי ההרג שעמד למכירה.

כשגלגל שיניים קטן נעצר, התוצאות יכולות להיות מרחיקות לכת. בימים האחרונים פורסם שרשיון הייצוא של "אירונאוטיקס" לאזרבייג'אן הוקפא עד לבירור נסיבות התקרית. אפשר רק לקוות שבאותה הזדמנות ייבחן גם רשיון הייצוא של התעשייה האווירית; בשנה שעברה מזל"ט מתאבד שהיא מכרה לצבא אזרבייג'אן הרג שבעה ארמנים בנגורנו-קרבאך. ביחסי ישראל-אזרבייג'אן רב הנסתר על הגלוי, והמעט שגלוי מסריח עד השמיים. כנגד מפעילי המזל"טים שסירבו בדקה ה-90 אפשר כמובן לטעון, מן הצד הטהרני – איפה הייתם עד עכשיו? למה בכלל שיתפתם פעולה עם מכירת נשק לרודן אכזרי, מה אתם בכלל עושים בתוך תעשיית המוות הזאת? אבל הביקורת הזאת, מובנת מאליה ככל שתהיה, מתעלמת מן המימד הפסיכולוגי המכריע של אקט הסירוב – מימד שהוא תמיד רגשי יותר מתבוני, ובאופן נורמלי רק נסיבות חיות ומיידיות מסוגלות להציתו. היא גם מחמיצה את הלקח הכללי שטמון כאן: כל אדם רגיל, בדרג הנמוך ביותר, יכול לסרב להשתתף בפשעים, וסירובו יכול להיות בעל משקל לא פחות מהסכמתם של אחרים ליטול בהם חלק.

מנהלת הקייטנה

הדוגמה השלישית והאחרונה נוגעת להחלטותיה של מנהלת קייטנה בית-ספרית בתל אביב לנוכח הוראות משרד החינוך. לא קראתם עליה בשום מקום כי מדובר בעניין שכונתי לחלוטין שלא דווח בשום מקום. אל הקיטנה הזאת שלחתי את הבן שלי בחודש יולי האחרון. אני מביא את המקרה הזה כדוגמה לא רק בזכות ההיכרות האישית שלי עם הנסיבות, אלא כדי לחדד את המסר השזור לאורך הפוסט הזה: כולנו נקלעים כל הזמן – ובשנים האחרונות, בתכיפות גוברת והולכת – לסיטואציות שבהן המצפון או השכל הישר מתנגשים עם "הוראות המערכת". לא מדובר ביחידי סגולה וגם לא במצבי קיצון. דווקא הרגילות הגמורה של המצבים האלה הופכת אותם לשקופים, בלתי מובחנים. צריך מאמץ מסוים כדי לעמוד על משמעות היומיומי והשגור, לחלץ אותו מן המובן מאליו ולעמוד נגדו.

ובכן, כפי שההורים מבין הקוראים אולי יודעים, שר החינוך הכריז על שנת 2017 כשנת "אחדות ירושלים", ובמסגרת התכנית שהגה נדחף הקשר העז בין עם ישראל לירושלים (ולמקדש, ולממלכת יהודה) לכל מקצוע אפשרי כמעט. גם על קייטנות הקיץ המסובסדות לא חס משרד החינוך, וכך יצא, למשל, שקייטנות מסוימות הפציצו את הילדים ברצף פעילויות כמו "ירושלים שמות רבים לה — אילו שמות יש לירושלים, המרוץ לירושלים — הפעלה בנושא ירושלים ברוח ספורטיבית, בניית קטפולטה — כלי לחימה מתקופת החומות, החשיבות של זכרון ירושלים בכל שמחה, סמלי העיר ושעריה, שירי ירושלים", ועוד. רענן שקד – עוד הורה מתוסכל – תהה אם בשלב הבא גם תושק "קולה בטעם ירושלים".

באמצע חודש יוני התעשת מישהו במשרד החינוך והפיץ צפירת ארגעה: אפשר להפחית את פעילויות ירושלים לפעמיים בשבוע בלבד. אבל מן העדויות בשטח הסתבר שאכן המסר שהובן הוא זה שנשלח במקור, ומפעילי קיטנות רבים התיישרו לפי צו המערכת – תכונה שלמרבה הצער אנשי חינוך מוקירים מעל הנדרש.

אבל לא כולם. בקיטנת בית הספר של בני נמצא פיתרון יצירתי: לעשות קולות של ציות מבלי לציית בפועל. הבחירה הזאת היתה כל כך אלגנטית ומצטנעת שקל היה להחמיץ אותה ולעבור הלאה; אבל מבט מושהה על התכנית חושף את הפן החתרני שלה.

מנהלת הקיטנה, ברוב עורמתה, פיזרה ברוחב יד בתוך תכנית הפעילות ביטויים ומטבעות לשון שלקוחים מן המיתולוגיה הירושלמית (שבטעות נלמדת אצלנו כ"הסטוריה"), גם כאשר הקשר שלהם לתוכן הממשי של הפעילות היה קלוש עד אבסורדי. כך, למשל, נפתח השבוע השני של הקיטנה בפעילות "חוברים יחדיו – גיבוש כיתתי" (אלוזיה נאה ל"חוברה לה יחדיו"), המשיך ב"ירושלים צבעים רבים לה – חוגים", "בצלאל – יום שכולו יוצר ויצירה", והסתיים ב"שוק ירושלים" (שוק קח-תן גנרי, על פי דיווחו הלקוני של בני). השבוע השלישי פיתח לעומק את תמת "שוק ירושלים" תוך כדי פיצולה ל"שוק בוכרי – חפצים משומשים/צעצועים/משחקים/כלי בית" ו"שוק העיר העתיקה: בגדים/תכשיטים/נעליים/תיקים/כובעים". ביום אחר הוגדר מתחם שתיה כ"מתחם התחנה" ומתחם פיתות כ"מחנה יהודה". בעודי קופץ על כסאי בהתלהבות לנוכח השצף הגאוני הזה, לא התקשיתי לדמיין פעילויות ברוח דומה, כגון "זבחים וקורבן התמיד: מנגל לזאטוטים לצלילי היפ-הופ", ו"על חומותייך עיר דוד: משחקי הרכבה ופירוק בקוביות עץ".

אל תיתנו לרוח השטות השורה על הכותרות האלה להמעיט ממשמעותן העמוקה יותר – היותן אקטים פוליטיים פאר אקסלנס. הסירוב פנים רבות לו, והתרסה מופגנת היא רק אחת מהן, לא תמיד היעילה ביותר. לפעמים דווקא מי שבוחר "לשחק לפי הכללים" באופן רשמי יכול לרוקן את הכללים מממשמעותם וליצוק בהן תוכן פרטי כאוות נפשו. זאת היתה בחירתה של מנהלת הקייטנה של בני. האם היתה זו בחירה מודעת? האם נתנה לעצמה דין וחשבון פוליטי? אולי כן ואולי לא. אני לא יודע, ונזהרתי גם שלא להציף את העניין (שמא יתעוררו כמה קנאי ירושלים בשכונה וימחו על מעשה הליצנות הזה). כך או כך, האינסטינקט עבד נכון. למה לכל הרוחות צריך לדחוף את נושא ירושלים – שגם כך נדחף לאורך כל השנה למערכת הלימודים – גם לפעילויות קיטנה, שאמורות להיות כיפיות ומהנות? מה רע בסתם מלאכת יד, משחקי מים וארטיקים? הילדים לא סבלו מספיק בשנת הלימודים?

משרדים ממשלתיים מוציאים בלי הרף הנחיות מטומטמות; משרד החינוך מתמחה בזה, והנחיותיו אינן רק מטומטמות אלא גם מטמטמות, את ילדינו. מורות ומחנכות, מדריכים ומפעילים שעובדים בתוך המערכת יודעים את זה לא פחות מן ההורים, אבל באופן רשמי הם נשבעו אמונים לטימטום. ובכל זאת, באופן לא רשמי אפשר למרוד בו, לחתור תחתיו, לעקם אותו ולחולל בו "שיבוש תרבות" יצירתי. אלפי סופרים ויוצרים בתקופת מסך הברזל במזרח אירופה שכללו את מעשי הסירוב הקטנים האלה למדרגת אמנות: לדבר בשפה עם תחתית כפולה, לחייך באדיבות אל השררה בעודם מצפינים בעבודתם את כל התכנים האסורים. ישראל, כך נראה, צועדת בכיוון דומה. אקטים של סירוב יצירתי, שמרוקנים את קלישאות השלטון מתוכנן, שמשמרים את כל מה שנחוץ לחיים מלאים ועשירים בלב ליבן של מערכות שעברו רידוד ואינדוקטרינציה, הם התגובה המתבקשת. מנהלת הקייטנה של בני מתווה לנו את הדרך.

סקאלה של סירוב

אנחנו נוהגים לזהות את מושג הסרבנות עם "סרבנות מצפון", ואת זו אנו מגביהים על כן של כבוד – אקט הרואי של הקרבה עצמית שנוקט אדם יחיד סגולה כנגד שלטון אכזר. אבל ספק אם הדימוי הרומנטי הזה משקף את המציאות ההסטורית של מאבקים פוליטיים וחברתיים, וספק אם בכלל יש בו צורך או תועלת. אנטיגונה וג'ורדנו ברונו אינם חיים בקרבנו, ועדיין, בכל שעה ושעה פועלים בישראל ובכל חברה אחרת סרבנים וסרבניות, כל אחד על פי דרכו ודרכה הפרטיים. אם נבין את כל מופעי הסרבנות האלה כצורות של התנגדות פוליטית נוכל אולי להרחיב את תפוצתם והשפעתם. שהרי חלק חשוב ממה שהופך התנהגות לפוליטית הוא עצם זיהויה ותפיסתה ככזו.

בישראל כבר יש מסורת מכובדת של סרבנות צבאית, אבל אין עדיין מסורת ראויה לשמה של סרבנות אזרחית. בעוד שלסרבנות הצבאית הוקדשו לא מעט חיבורים – תיעודיים ותיאורטיים – הרי שהסרבנות האזרחית עדיין מיותמת משם ומנוכחות. אבל מבלי לגרוע מחשיבותה של הסרבנות הצבאית (הרי אני גם הייתי שם), הסרבנות האזרחית עולה עליה בחשיבותה. השפעתה של הסרבנות הצבאית תחומה בזמן,  בקהל היעד ובמטרות. היא זוקפת את ראשה בעיקר בתקופת מלחמה או עימות צבאי, ואחריהן נדחקת לשולי החדשות, אם בכלל, עניין למעקב של פעילי שמאל אדוקים בלבד. היא מתאפשרת בעיקר בקרב אוכלוסיות מבוססות שמסוגלות לטפח מוקדי הזדהות לא-לאומיים, מה שנקרא (בצדק או לא בצדק), "השמאל הלבן". ובעיקר – אין לה מענה או התייחסות לטווח עצום של מצבים שבהם מערכות שלטון או חברות מסחריות מאלצות את האזרח להשתתף באחריות לעוול וקיפוח: חינוך והסללה, מבקשי מקלט, מערכות בריאות ציבורית, בעלות על משאבי טבע, ייצור אמצעי לחימה ומעקב ועוד. הסרבנות האזרחית, מעצם טיבה ההטרוגני, כיוון שמטרותיה אינן מוגדרות מראש וקהליה משתנים תדיר, משוחררת מכל המגבלות האלה.

דיונים על סרבנות או אי-ציות לחוק נוטים להתפזר ולהתמסמס סביב שאלות של לגליזם. אף אדם לא מאמין באמת ובתמים בציות עיוור לחוק, בכל תנאי ובכל מצב, ובכל זאת טיעון הסרק הזה מועלה תכופות בהקשר של סרבנות – ככל הנראה, במטרה להסיט את הדיון ממטרתו העיקרית. אין לי כוונה ליפול בפח הצפוי הזה. למעוניינים, הנה קטע רלוונטי מן העימות המפורסם בין חומסקי לפוקו.

בין קוטב הסרבנות ההירואית והמרטירית לבין קוטב הקונפורמיזם המוחלט משתרעת סקאלה רחבה של אופני התנגדות אזרחיים. אדם יכול לסרב למעשה עוול באופן מוצהר מתוך ידיעה שיישא בעונש, אבל גם אם לא יישא בעונש, יהיו מקרים שבהם סרבנותו לא תאבד מעוקצה. אדם יכול לסרב באופן מובלע, מבלי להצהיר על כך (אולי רק חבריו הקרובים יידעו זאת); אדם יכול לממש את סירובו בהימנעות מפעולה או בשיבוש יצירתי של הפעולה שהוטלה עליו. רצינות גמורה איננה הכרחית; יש מסורת מפוארת של סירוב ליצני (חישבו על אובלומב, החייל האמיץ שוויק וג'ון יוסריאן כמקורות השראה). יתירה מזאת, מודעות פוליטית שלמה ובשלה איננה תנאי הכרחי למעשי סירוב והתנגדות. לעתים קרובות אנשים מסרבים להתיישר עם צו המערכת מתוך אינסטינקט בריא של "מה נכון", או אינסטינקט בריא של "את זה אני לא יכול לעשות". ממילא יובן שאין כל צורך שהם עצמם יגדירו את מעשיהם כסירוב או התנגדות. המשמעות הפוליטית של פעולות פומביות תמיד חורגת מתחום הכוונה המודעת של הפרט. שלוש הדוגמאות שהובאו בפוסט הזה אולי נופלות בקטגוריה הזאת או בתחום ביניים אפור אחר.

תפיסה רחבה ופלורליסטית כזאת עדיין שומרת על ליבה עקרונית של מהות מעשה הסירוב. את הליבה הזאת אפשר להציג כמהלך של שלוש שאלות עוקבות:

1. האם אני נדרש לבצע מעשה של עוול בלתי מוצדק?
2. האם בכוחי לצמצם או למנוע את העוול באמצעות סירוב?
3. האם המחיר שאשלם על הסירוב נסבל?

אדם שעונה בחיוב על שלוש השאלות האלה – ניצב על סיפו של הסירוב. הדרך שבה יבחר לממש אותו תלויה רק בו, בטעמיו וברצונותיו. מה שהופך אותו לסרבן ומקנה למעשיו משמעות פוליטית היא העובדה שהוא בחר שלא לשתף פעולה עם שרשרת התרחשויות שבקצהָ ניצב קורבן. בהחלטתו זו צימצם או מנע את העוול. די בכך כדי לכלול אותו במחנה ההתנגדות האזרחית. יתר על כן, אדם שניצב כך נגד הוראה מגבוה חדל להיות נתין שסומך מראש ובדיעבד, בעיניים עצומות, על שיקול הדעת של הממונים עליו, וחוזר להיות אזרח פעיל במלוא מובן המילה.

שורה ארוכה של פוסטים שפורסמו בבלוג הזה מכוונים בדיוק לעמדה הזאת: להנכיח את העוול הנסתר מן העין, לטוות את קשרי האחריות האישית שלי ושלך לעוול הזה, ולהמריץ כל אחד מאיתנו לעמוד במקום הזה של ההתנגדות האזרחית – איש איש בתחומו. מבקרי יינות יכולים להתאמץ קצת יותר כדי להבין מי שילם את המחיר, ומה היה המחיר, כדי שהם יוכלו ללגום בהנאה יין שיוצר בשטחים; אנשים שמעורבים בענף הבנייה, קבלני עפר וחצץ, יכולים לדעת יותר על השוד המאורגן שמבצעת ישראל במשאבי האבן הטבעית הפלסטינים; מהנדסים ואנשי תוכנה שמקדישים את מיטב מאמציהם היצירתיים בשכלול אמצעי לחימה, תוכנות מעקב וכלי סייבר התקפי, אולי ישקלו שנית את זיקתם לפשעים שמתאפשרים בזכות מאמציהם; אקדמאים אולי יתעניינו יותר בתנאי ההעסקה הפוגעניים של עובדות הניקיון שמנקות את המשרדים והשירותים שלהם; עובדים בחברות ישראליות שמחזיקות מפעלים באזורי התעשייה על קו התפר אולי יזדעזעו לשמוע על הניצול המחפיר של פועלים ועל זיהום הטבע הסיטוני שם; פקידים במשרדי ממשלה או סתם סוחרי ירקות יחשבו עוד פעם על תוצרת חקלאית מבקעת הירדן שמופקת באמצעות ניצול של עבודת ילדים לא חוקית, בשכר עבדים; והורים לילדים במערכת החינוך יכולים, אם רק ירצו, להציב קו אדום בפני התופעה המגונה של מורי קבלן והצפיפות הבלתי נסבלת בכיתות – שתיהן תוצר של מדיניות מכוונת, לא של הזנחה.

בכל המצבים האלה וברבים אחרים, אינך נדרש למחוות של סולידריות עם קורבנות רחוקים ומופשטים; גם אין מצפים ממך לקחת אחריות על החלטות של ארגונים רחוקים ומופשטים. כל שעליך לעשות הוא להביט בסביבתך הקרובה, בקהילה או במשרד, לבחון את זיקותיך המקצועיות, את קשריך הכלכליים – ולא לקבל אותם כמובנים מאליהם. במידה שאתה מפיק הנאה ורווחים מן המעטפת החברתית שלך, בה במידה אתה נושא באחריות חלקית להתנהלותה. תיקון עולם מתחיל בתיקון החצר שלך.

התנגדות אזרחית כבחירה דמוקרטית

התנגדות אזרחית רחבת-היקף, שחוצה מגזרים ומחנות, עוקרת את הפוליטיקה מסבך הברברת המפלגתית ומחזירה אותה למשכנה הטבעי – ה"פוליס", גוף האזרחים השותפים בעיצוב גורלם. היא הופכת את הדמוקרטיה מאות מתה (שמושלכת לקלפי אחת לארבע שנים) לפעילות חיה ובלתי פוסקת. היא מסוגלת ליצור מסורת ותרבות משלה – ספרים ושירים, דימויים וססמאות – שמתקיימות בלי תלות בשלטון, בלי להזדקק לאישור או גינוי מצידו, יקום נבדל של משמעות שנבראת מתוך המגע עם הזולת ולא עם השררה. מי שחולם על שינוי המשטר בישראל בכיוון דמוקרטי יותר, שוויוני ופתוח יותר, צריך להכיר בערכה של התנגדות אזרחית כזאת ולטפח אותה בכל עת ובכל מקום, מאמץ מועיל הרבה יותר מהחלפה של בובה אחת בבובה אחרת בקרקס המפלגתי, שפועל כמסך עשן להסתרת הכוחות האמיתיים שמנהלים את המדינה והמשק.

סרבנות אזרחית בראייה הזאת איננה תביעה שבשמיים; השאלה השלישית שהוזכרה ("האם המחיר שאשלם על הסירוב נסבל?") מכירה בכך שאדם רשאי וצריך לדאוג קודם כל לעצמו ולרווחתו כדי שיוכל להתפנות לדאגה לזולת. מרטירים אינם דרושים לנו. מהו "מחיר נסבל"? התשובה שונה מאדם לאדם ותלויה כמובן גם בדרגת הסובלנות של המשטר כלפי מתנגדיו. מחיר נסבל עבור אקדמאי אשכנזי בעל הכנסה מבוססת וזיקה למוקדי כוח איננו שקול למחיר נסבל עבור עובדת ניקיון מזרחית שמתקיימת מהשלמת הכנסה. שימו לב שבשלוש הדוגמאות שתוארו בפוסט הזה, אף אחד מן העובדים השכירים שסירבו לא פוטר מעבודתו. אפילו מפעילי המזל"טים, שהפרו הוראה מפורשת של הממונים עליהם לנגד עיניהם ועיני לקוחות פוטנציאליים, לא פוטרו; הם בחרו להתפטר. אולי הקדימו תרופה למכה, ואולי שקלו את ההשלכות מראש והשלימו איתן.

ברור שסרבנות אזרחית גובה מחיר כלשהו; השאלה, שוב, היא עד כמה הוא נסבל. ועל השאלה הזאת יש להשיב בכנות (האם מה שהגדרתי "בלתי נסבל" אתמול הוא באמת בלתי נסבל?). פעילי שמאל ואקטיביסטים בישראל לא צריכים תזכורת כאן; הם מקבלים אותה מדי יום ביומו בדמות נאצות וקללות במרחב הפיזי והווירטואלי, בעימותים עם כוחות הביטחון ובמעצרי סרק. מבחינתם, זהו מחיר נסבל בהשוואה למחיר ההפוך שתגבה מהם השתיקה: איך יביטו על עצמם במראה? בעוד שנתיים או חמש שנים, מי יודע, הממשלה אולי תשליך אותם לכלא על עצם פתיחת הפה. או-אז יהפוך המחיר בלתי נסבל. אבל אנחנו עדיין לא שם, נכון? Let your life be a counter-friction to stop the machine, כתב הנרי דייויד ת'ורו. מרחב ההתנגדות הפתוח בפני גלגלי השיניים עודנו גדול למדי. עוד יש בכוחם לשבש אי-אלו מכונות מרושעות בטרם יישלפו מביתם באישון ליל. לפיכך המלאכה טרם הושלמה.

דוגמאות לאפקטיביות של התנגדות אזרחית אפשר ללקט מכל קצוות תבל, אבל אוזנם של הישראלים תהיה אולי קשובה יותר להסטוריה הקרובה לליבם. מי שבוחן את דרגת הצלחתם של הנאצים בביצוע הפיתרון הסופי באירופה בשנים 1940-1945, מגלה מתאם ברור בין רמת שיתוף הפעולה של האוכלוסיה הלא-יהודית המקומית עם הנאצים לבין היקף רדיפות היהודים והשמדתם. אין זה מקרה שקרוב ל-90% מיהודי פולין נספו בשואה, אבל יותר מ-90% מיהודי דנמרק ניצלו. במדינות כמו בלגיה, איטליה ובולגריה נתקלו הנאצים באוכלוסיה שלא היתה מסורה כל כך להצלת היהודים כמו העם הדני, אבל כלל לא חפצה בהשמדתם. פקידים הדליפו תכניות של הנאצים; עובדי רכבות השאירו את דלתות הקרונות פתוחים לאפשר ליהודים לברוח; ועצם הפסיביות של האוכלוסיה הערימה קשיים לוגיסטיים ניכרים על גירוש היהודים.

זאת יש לדעת: משטרי אימים רודפים עד חורמה קבוצות מיעוט שסומנו כ"אויבי העם", אבל לעתים נדירות יענישו בחומרה אזרחים ששייכים לקבוצת הרוב הפריוולגית רק משום שנמנעו לסייע להם בפרוייקט הרדיפה. בזמנים מסויימים, אם כן, עמידה במקום היא היא המעשה האמיץ, להבדיל מן ההיסחפות בזרם. הדברים נכונים פי כמה במשטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים למחצה, שבה מוגנות זכויותיה של קבוצת הרוב בחוק. ההגנה הזאת מאפשרת לגלגלי שיניים מתוסכלים מרחב התנגדות לא מבוטל, החל בעמידה במקום וכלה בחתירה עיקשת נגד הזרם.

אנשים לא צריכים שיטיפו להם "להיות מוסריים", אבל הם כן צריכים תזכורות תקופתיות (כולנו נסחפים בטרדות היומיום, לכולנו קשה להביט מעבר לקצה האף): האם אני חלק ממערכת של עוול שיטתי? האם יש ביכולתי להימנע ממנה מבלי שאשלם מחיר כבד מדי? אחרי כמה זמן, אני יכול להעיד, כבר לא צריך תזכורות חיצוניות; זה נהפך לתרגולת פנימית קבועה. אכן, אין כל ערובה שתהפוך לאדם טוב יותר במעשיך ובהתנהגותך רק מכוח התייצבות יומיומית מול השאלות האלה והטמעתן בסדר יומך, בזרם דמך. בין התודעה לפעולה תמיד נפערת תהום של אי-ודאות. אבל ספק אם תצליח להפוך לאדם טוב יותר מבלי לצעוד בדרך הזאת. ומה שאינו מוטל כלל בספק הוא שחברה נטולת גלגלי שיניים סוררים, חברה שכל חלקיה פועלים בתיאום מושלם לקראת מטרה אחת שהגדיר השלטון – חברה כזאת היא חזיון בלהות.

29 ביולי 2017 / עידן לנדו

"למנוע הפרעה לשלטון": על קורבנות הסייבר הישראלי, ועל עיוורונו

ראיון נידח של מייסד NSO פותח צוהר אל עולמם של מפיצי "תוכנת הריגול הפולשנית ביותר בעולם" • רווחי העתק של חברות הסייבר הישראליות נצברים במחיר רדיפתם וכליאתם של עיתונאים ופעילי אופוזיציה תחת משטרים רודניים, אבל התקשורת הישראלית שותקת • ואיך בדיוק מעניק ייצוא הסייבר רשת הגנה דיפלומטית להנצחת הכיבוש והאפרטהייד?

 

תכירו: תוכנת הריגול הפולשנית ביותר בעולם

בשנת 2014 סערה מקסיקו בעקבות פרשה מחרידה שבה כוחות משטרה ירו על שיירת אוטובוסים של סטודנטים להוראה (אשר היו בדרכם להפגנה המונית), עצרו 43 מהם – ואז פשוט העלימו אותם, פרקטיקה חביבה על רודנים באמריקה הלטינית. הממשלה התנערה מן האירוע, הסתירה את נסיבותיו, ובעקבות כך מונה צוות חקירה בינלאומי לפרשה. הצוות אכן הגיע לממצאים ברורים בדבר מעורבות הממשלה בפשע הזה; במקביל, החלה ממשלת מקסיקו לרדוף את חברי הצוות, לחסום את דרכם ולמנוע מהם מידע. אחד הכלים היה תוכנת "פגסוס" הישראלית, שהושתלה בטלפונים של החוקרים במטרה ברורה לשבש את פעילותם ולחשוף את כל מהלכיהם לשלטון. בעבר כבר פורסם שהממשלה רכשה את התוכנה לצורך מאבק בקרטלי הסמים. אך במרוצת הזמן התחוור שממשלת מקסיקו פשוט מפעילה את "פגסוס" כנגד כל אופוזיציה פוליטית שהיא מוצאת לנכון.

עיתונאים חוקרים במקסיקו גילו ש"פגסוס" הושתלה בטלפונים שלהם. העיתונאית הידועה ביותר במדינה, כרמן אריסטגוי, עלתה על הכוונת של השלטון לאחר שפרסמה תחקיר אודות מתת שחיתות בדמות אחוזת פאר, שקיבלה אשת הנשיא מאת קבלן שזכה בתמורה לחוזים ממשלתיים בהיקף של מאות מליוני דולרים. מיד לאחר החשיפה החל הטלפון שלה להתנהג באופן מוזר: הופיעו הודעות שמתייחסות לחייה האישיים, עם קישורים מומלצים. במקביל גם בנה בן ה-16 החל לקבל הודעות כאלה במכשיר שלו. היה ברור שהם תחת מעקב. פעילים בקמפיין בריאותי להטלת מס על יצרני משקאות ממותקים גילו שהם נתונים למעקב באמצעות אותה תוכנה ישראלית.

החברה שמייצרת את התוכנה, NSO Group, מושכת הרבה תשומת לב בתקשורת העולמית בשנים האחרונות; יותר ויותר מחלחלת ההבנה עד כמה חמורות ההשלכות הפוליטיות של התוכנות האלה, המכונות "סייבר התקפי". לפחות במקרה אחד, שיוזכר בהמשך, שיחקה "פגסוס" תפקיד מכריע בחילופי שלטון במדינה במרכז אמריקה. מדובר אם כן בכלי אסטרטגי. בישראל עדיין הנושא אפוף שתיקה, ומעט מאד עיתונאים ופוליטיקאים מעזים לגעת בו שלא דרך הפריזמה השחוקה של גיוס הון/רכישה/אקזיט. שתיקה תמיד טובה לעסקים. ראוי לציין את שי אספריל, שעוסק בנושא בעקביות, וגם את עידן רינג, וח"כ תמר זנדברג שמנסה להגביר את השקיפות על ייצוא הסייבר.

את NSO ייסדו ב-2010 שלושה שותפים – ניב כרמי, שלו חוליו ועמרי לביא. כרמי פרש במהרה והחברה צמחה במהירות; ב-2015 היא הרוויחה 75 מיליון דולר בשנה, ורק החודש רכשה קרן השקעות אמריקאית 40% ממניות החברה, לפי שווי של מיליארד דולר (הקרן, אגב, כבר נתונה ללחץ מצד ארגון שמתמחה בזכויות דיגיטליות לבטל את העסקה).

ההכנסות העצומות האלה מגיעות מממשלות בכל רחבי העולם; כלומר, מכספי מסים. מה הממשלות רוצות לדעת? כדרכן של ממשלות, הן רוצות לדעת הכל, על כל אחד, בכל רגע נתון. NSO מספקת להן בדיוק את זה.

מייסדי NSO, שלו חוליו ועומרי לביא. צילום: בר כהן

מי שחשף את מעורבותה של NSO  ברדיפות סייבר ברחבי העולם היה ארגון בשם Citizen Lab שפועל מאוניברסיטת טורונטו. מה עושה תוכנת "פגסוס"? הנה סיכום קצר:

"מרגע שהמצותתים השתילו את ה"פגסוס", הם יכולים לעשות שימוש בלתי מוגבל ביכולות של הטלפון שאליו הוחדר: הם יכולים לאכן אותו, לצותת לו, להוריד אפליקציות, להקליט את השיחות סביבו, לצלם באמצעותו, להוציא שיחות, לקרוא ולכתוב הודעות SMS ומיילים, לחדור לחשבונות רשתות חברתיות כמו פייסבוק, טוויטר ולינקד־אין ואפילו להתכתב בשמו של בעל הטלפון במסנג'ר ובסקייפ (אפליקציה שנחשבת קשה יחסית לחדירה). וזה עוד לא הכל: "פגסוס" מאפשר אפילו לנטר שינויים בדפוסי השיחות וה־SMS, באמצעות מערכות לזיהוי קול ומילים (שאותן חברות אחרות מפתחות בנפרד), ולהפנות את תשומת לב המצותת לפרטים שעשויים לעניין אותו."

"תוכנת הריגול הפולשנית ביותר בעולם" – כך הגדיר אותה מגזין "פורבס" בשנה שעברה. מנהלי החברה אינם מתראיינים, ולכל היותר שולחים תגובות קצרות לתקשורת: אנחנו חברה שומרת חוק, מוכרים טכנולוגיה לממשלות, לא מפעילים כלום.

ראיון נשכח ומאיר-עיניים

כמעט לא מתראיינים. אבל מסתבר שהיה ראיון אחד. והוא כל כך נדיר, וכל כך חושפני (שלא במתכוון), שמצאתי לנכון לפרסם את דבר קיומו כאן, ולצטט ממנו קטעים נבחרים. באפריל 2015 התראיין שלו חוליו, אחד ממייסדי NSO, לפודקאסט "השבוע", שעוסק בסטארטאפים ישראלים. בראיון שאורכו כחצי שעה מדבר חוליו בחופשיות רבה על עולם הסייבר, הפרוייקטים של NSO וחברות אחרות שהיה מעורב בהן. האווירה באולפן לא פורמלית, חברית-סחבקית; השאלות ברובן מתמקדות בפן העסקי של החברה. שלא במפתיע, ההבטים המוסריים של העברת תוכנת ריגול ("רוגלה") כל כך פולשנית לידיהם של רודנים אכזרים אינם עולים כלל לדיון.

במובן הזה יש משהו מרתק באופן שבו מצליחים שני המראיינים והמרואיין לרקד מסביב לנושא הרגיש כל כך מבלי לטבול לרגע את רגליהם בבוץ. זה מרתק כי מן השאלות ומטון השיחה ברור שלמראיינים אין בעצם מושג מה המצב הפוליטי במדינות שבהן הופצה "פגסוס", מי היו קורבנותיה, ואיזה אפקט היה לפרסום הזה בדעת הקהל העולמית. לא ולא; אותם מעניין הרבה יותר לשאול על המודל העסקי, על יזמות ושיווק, על הסוד להצלחה. אם יש בראיון איזושהי מחשבה פוליטית, היא בוסרית להחריד. דווקא בשל כך, האופן האגבי שבו משיב חוליו על השאלות המעטות שנוגעות בהבטים הפוליטיים של עסקיו פותח צוהר ייחודי למנטליות שמאחורי תעשיות הסייבר הישראליות.

הנה תמלול של קטע הראיון בדקות 7:52-9:31, ואחריו, מדרש טקסט קצר.

– זה סוג של נשק, בעצם, נכון?
– אני לא… תראה…
– אתה יצואן נשק, בעצם, אחי…
(צחוקים)
– כן, זה אני, warlords.
– תגיד, אתה יצואן נשק? לדעתך נכון להגדיר את זה בתור ייצוא נשק?
– אה, לא, כי זה לא הורג. אני חושב שנשק תפקידו בסוף להרוג, ואני מאד סולד מזה. אני חושב שאנחנו ממש לא בתחום של הנשק. אני חושב שאנחנו בדיוק ההיפך. אומנם זה נקרא סייבר התקפי, אבל תפקידנו בסוף זה לבוא ולהגן. בכל המקומות – ואני כמובן לא אפרט – שמכרנו את המערכות שלנו, הדבר הזה מציל, באמת לא עם פאתוס, מציל באמת יום יום חיים של אנשים.
– בגלל שהוא מונע פיגועים?
– הוא מונע פיגועים, הוא עוזר לתפוס אנשים, למצוא מיקומים של אנשים שנחטפו, הוא עוזר למנוע הברחות מאד מאד גדולות של סמים בכל מיני מדינות, הוא עוזר למנוע הפיכות.
– אתם בעצם חברה שמספקת כלים למודיעין, לממשלות?
– בסוף, NSO היא חברה טכנולוגית. בסדר? היא חברה שמפתחת טכנולוגיה. היא לא עושה שום פעולה בעצמה. הטכנולוגיות שאנחנו מפתחים, אנחנו מוכרים אותן לממשלות בעולם, והם משתמשים בטכנולוגיות האלה כדי בעצם לשמור על השלטון התקין, שזה אומר למנוע פשיעה ולמנוע טרור ולמנוע הפרעה לשלטון.

בואו נתעכב על הדברים שאומר שלו חוליו.

"נשק תפקידו בסוף להרוג" – ולכן "פגסוס" איננה נשק. שתי הטעיות כאן. ראשית, כמובן, יש מערכות נשק רבות שאינן הורגות באופן ישיר. כוונות לייזר, מערכות איכון, מערכות יירוט טילים, וכד'. שנית, מטרת השימוש ב"פגסוס" היא איסוף מודיעין על אזרחים מתוך הטלפון הפרטי שלהם. השימוש שנעשה במודיעין הזה יכול להיות כל שימוש שהוא – החל מזימון לחקירה, דרך הטלת פחד ואימה, איכון ולכידה, כליאה, חיסול והעלמה. הריגה היא אופציה לגמרי סבירה על הרצף הזה. NSO אינם באמת יודעים מה עושות ממשלות ברוגלה שלהם. בהינתן אופיין הרודני של ממשלות האלה, תהיה זאת היתממות לומר שהפעלת "פגסוס" אינה יכולה להיות שלב הכרחי בתהליך שסופו הריגה.

"הוא עוזר למנוע הפיכות". נו, וזה טוב? האם יש משהו רע אינהרנטית בהפיכות? תלוי כמובן מה טיבו של השלטון שמבקשים להפוך. האם ניסיון הפיכה נגד רודן צמא דם הוא דבר פסול? האם מי שמסייע לשמר את שלטונו של הרודן הזה, באמצעות "מניעת הפיכות", נמצא בצד הנכון או הלא נכון של ההסטוריה? על פי ממצאי Citizen Lab, "פגסוס" הופצה לא רק במקסיקו אלא גם בטורקיה, תאילנד, קטאר, קניה, אוזבקיסטן, מוזמביק, מרוקו, תימן, ניגריה, בחריין וערב הסעודית; כולן מדינות בעלות משטרים לא-דמוקרטיים בדרגה קלה או קיצונית. אם לקחת דוגמה אקראית מן הרשימה הזאת: במוזמביק, למשל, מנהלת הממשלה ציד אדם אחרי מתנגדים פוליטיים, נוקטת מדיניות חיסולי שדה, וכוחות הצבא מציתים כפרים.

נראה לי שאת ההחלטה האם הפיכה היא הפתרון הנכון לטרור הפוליטי שנוקטות הלקוחות של NSO צריך להשאיר בידי קורבנות הטרור, האזרחים, ולא בידי מי שמרוויח עשרות מיליוני דולרים מ"מניעת הפיכות".

"NSO  לא עושה שום פעולה בעצמה". כן. כך גם יצרני פצצות מצרר וגז סארין, סוחרי סמים ומפעילי אתרים לפדופילים. הם לא מפציצים בעצמם, הם לא מכריחים אף אחד להתמכר לסמים, והם לא בהכרח פדופילים בעצמם. ובכל זאת, כולם מפתחים ומשכללים ומספקים כלי משחית למיניהם עבור הפושעים שכן משתמשים בהם, ואלמלא כלי המשחית האלה – חלק מן הפשעים לא היו יכולים להתבצע. עצימת העיניים של מי שמייצר כלי שמטרתו העיקרית היא פלישה לפרטיות לצורך ניטרול או חיסול פוליטי לא מנתקת אותו משרשרת האחריות.

"למנוע הפרעה לשלטון". כאן סוף סוף יוצא המרצע מן השק. המטרה העליונה של רוגלה פולשנית שנמכרת רק לממשלות, ובעיקר לממשלות רודניות, היא "למנוע הפרעה לשלטון". מדוע? כי הפרעה לשלטון היא, בהגדרה, משהו רע. בהגדרה של מי? של השלטון כמובן. אותו שלטון שמקבל את הפריבלגיה לעקוב אחרי מתנגדיו מקבל גם את הפריבלגיה להגדיר מה זאת "הפרעה". ו-NSO, אין צורך לומר, מקבלת ללא פיקפוק את הגדרות השלטון שאיתו היא עושה עסקים. ביזנס זה ביזנס, ו"הפרעות" הן לא חלק מהביזנס. כל זה ברור מאליו. מה שמעניין כאן הוא מעטפת הבורות-מרצון הזאת שאנשי הסייבר – ומדובר כאן על הצמרת, לא טכנאים זוטרים – נעטפים בה כשהם עושים עסקים מלוכלכים. חשוב לומר שבהחלט ייתכן שמדובר בשיקוף אמיתי של תודעתם ולאו דווקא ברטוריקה צינית; הדברים נאמרים בפודקאסט זניח למדי, באווירה נוחה וחברית, ולא מול חקירה עוינת. זה מה שהם חושבים על עצמם, וזה הסיפור שהם מוכרים לחברה הישראלית כולה. החברה הזאת, כמובן, מורגלת באורח החשיבה הזה, שבהקשר אחר קראתי לו "תורת האי-ידיעה הציונית".

אם יש כאן גורם ציני – ואליו נחזור בסוף הפוסט – זהו האגף לפיקוח על הייצוא הבטחוני (אפ"י) במשרד הביטחון. בתחקיר של שי אספריל משנת 2012 על NSO מוצגת המדיניות הישראלית כך: "משרד הביטחון הישראלי מאפשר ל־NSO למכור את ה"פגסוס" רק לממשלות, ולא לגופים עסקיים, משום שחדירה או השתלטות על מכשירים סלולריים היא מעשה שאינו חוקי במדינות מתוקנות." שימו לב: החדירה למכשירים סלולריים איננה חוקית במדינות מתוקנות. מה עושים? כשסוחרים עם "מדינות מתוקנות", אפשר לסחור עם הממשלה. זו הרי מעל החוק, גם אם היא כפופה לו באופן פורמלי. וכמובן שאפשר מראש לסחור עם מדינות "לא מתוקנות". את זה יודעים ב-NSO לעשות היטב.

כאן עולה השאלה האם ישראל עצמה היא מדינה מתוקנת או לא. שהרי תוכנת ריגול של NSO נמצאה לפני 3 חודשים גם על מכשירי אנדרואיד בישראל. התוכנה, הנקראת Chrysaor, היא אחותה הסוררת של "פגסוס" (שתוקפת מערכות iOS), ותוארה כערמומית ומזיקה אפילו יותר ממנה. האם בוגרי יחידת 8200 בחברות הסייבר סוגרים מעגל ומספקים לחבריהם בצה"ל כלי מעקב אחרי מתנגדי שלטון בישראל? הנה עוד שאלה שאין סכנה שתמצאו בתקשורת הישראלית.

* * *

באוגוסט 2016 שוב עלתה NSO לכותרות. פעיל זכויות אדם באיחוד האמירויות, אחמד מנסור, קיבל הודעת טקסט ובה קישור לאתר שבו, לכאורה, מידע על עינויים בבתי כלא במדינה. מנסור עצמו היה נתון לרדיפות משטר מזה שנים, ובחשדו העביר את ההודעה ל-Citizen Lab. כך נחשפה פרצת האבטחה במכשירי אייפון, שחברת "אפל" מיהרה לאטום. בתגובה הלקונית של NSO נמסר: "החוזים הנחתמים עם לקוחות החברה מחייבים שימוש חוקי בלבד בטכנולוגיה, אך ורק במטרה לחקור ולמנוע פשיעה וטרור." על מנת לסבר את האוזן באיזה משטר מדובר כאן, נזכיר רק שבאיחוד האמירויות מועלמים אזרחים דרך קבע, אסירים פוליטיים עוברים עינויים, והתארגנות עובדים אסורה בחוק (סקירת "אמנסטי" לשנים 2016-7). ישראל מחזרת באופן לא רשמי אחרי איחוד האמירויות. זהו קצה זנבו של הקשר האפל בין סחר הסייבר למעטפת התמיכה הדיפלומטית שממשלות ישראל מגייסות בעשור האחרון, ועל כך עוד בהמשך.

שתי הודעות טקסט שקיבל אחמד מנסור ובהן קישורים שמורידים למכשיר את תוכנת הריגול של NSO.

* * *

בחודש שעבר העבירה ממשלת פנמה בקשת הסגרה לארה"ב: נשיא פנמה הקודם, ריקרדו מרטינלי, שביקש מקלט מדיני בארה"ב, חשוד בהזמנת ציוד מעקב וריגול אחרי האופוזיציה שלו. כן, שוב מדובר ב"פגסוס" של NSO. על פי כתב התביעה, מרטינלי השיג באמצעות הרוגלה, שמסוגלת להקליט ולצלם ללא ידיעת בעלי הטלפון, הקלטות של חברי פרלמנט עושים סקס. חלק מההקלטות גם הודלפו ליוטיוב. מרטינלי דאג להעלים את שרת המחשבים שאליו נותבו החומרים האלה לפני שנמלט.

* * *

טכנולוגיות חדשות יוצרות, לצד המענה שבהן, גם צרכים חדשים. כך עובד הגיון השוק הקפיטליסטי. באופן טבעי, ההצפה של השוק בטחון הפנים בתוכנות סייבר התקפי, רוגלות וכלי פריצה, יצר את הצורך באמצעי מיגון יעילים, או מה שנקרא סייבר הגנתי. גם שם יש הרבה כסף. ונחשו מי הקים סטארטאפ של אבטחת סייבר זמן קצר לאחר הקמת NSO? נכון, עומרי לביא ושלו חוליו, המייסדים של NSO. לחברה קוראים Kaymera, ותפקידה הוא בדיוק להגן מפני רוגלות/נוזקות מסוג "פגסוס", תוצרת NSO.

מבולבלים? הנה ההסבר של שלו חוליו, מאותו ראיון בפודקאסט "השבוע" (דקה 3:54-4:30).

– ומה זה Kaymera?
– יש לנו היום אייפון ואנדרואיד והכל מאד בטוח, אבל בסוף בסוף בסוף אנחנו רואים (צחקוק) שכולם מאזינים לכולם. הטלפון הולך איתך לכל מקום. מדהימה כמות המידע שאפשר להוציא על בן אדם מהטלפון שלו, ואין היום טלפון מאובטח. השאיפה שלנו היתה לבנות, כמעט מאפס, טלפון מאובטח ברמה הכי גבוהה שאפשר למצוא היום.

מדהים, לא? מייסד חברת NSO, שהביאה את ריגול הסייבר הפולשני לשיאים חדשים, נדהם מכמות המידע שאפשר להוציא מהטלפון הפרטי. עדיין מבולבלים? אולי זה יעזור (דקה 1:17-1:40):

– NSO היא אחת מהחברות המובילות בארץ,  בעולם. ואחרי זה הלכת והקמת עוד חברה, שנקראת Kaymera.
– נכון.
– ש-Kaymera מגינה, זה כזה אנטי-NSO?
– לא, לא בדיוק. זה גם מכוון לשווקים נורא שונים.

ואללה. תחשבו על זה רגע: התוכנות מכוונות לשווקים נורא שונים. זה די ברור, לא? תוכנת פריצה לממשלות, תוכנת אבטחה נגד פריצות לשוק הפרטי. הייתי אפילו מעז לומר שמדובר בתוצאה כמעט לוגית של מצב העניינים. האם התוכנה של Kaymera מגינה מפני התוכנה של NSO? הנה שאלה מעניינת נוספת שלא הוצגה לשלו חוליו מעולם. התשובה, אני מניח, תהיה שלילית; מה פתאום שחברה אחת שלי תשבור את השוק לחברה השניה. אבל ברור שהצורך בתוכנות האבטחה עלה וגאה כתוצאה משגשוגן של תוכנות הפריצה – שגשוג שיש לזקוף לא מעט לזכות חברות הסייבר ההתקפי הישראליות. למעשה, אחד ממייסדי Kaymera, אבי רוזן, אמר את הדברים מפורשות בראיון ל"בלומברג": "כל מי שרואה את היכולות של המערכות של NSO מיד חושב על דרכים להגן על עצמו מפני יכולות דומות. כשראינו את הפוטנציאל, החלטנו לעשות ממנו חברה."

תיקון מתבקש: כשיצרנו את הפוטנציאל. אבי רוזן, דרך אגב, היה סמנכ"ל הפיתוח בחברת אבטחת המידע "סאיוטה" של נפתלי בנט. עולם קטן.

צילום מסך של תחנת עבודה של "פגסוס", שמציגה נתוני מיקום של מכשירים "נגועים". מקור: הדלפת מאגר הדוא"ל של Hacking Team.

NSO לא לבד

ענף הסייבר ההתקפי של ישראל משגשג וחברות חדשות צצות כל הזמן. להבדיל מן הכלים של NSO, חברות אחרות מעניקות שירותי מעקב וניטור באמצעות מערכות שמתחברות לתווך – שרתי מחשבים של מערכות תקשורת. שתי החברות הישראליות הידועות בתחום הן Verint ו-Nice Systems; חטיבת הסייבר של האחרונה נרכשה לפני שנתיים בידי "אלביט"; כעת אפשר לומר שדמם של מי-יודע-כמה פעילי זכויות אדם ברחבי העולם על ידיה של חברת הנשק ובטחון המולדת הגדולה ביותר בישראל.

בתחקיר שפרסמתי לפני שנה וחצי על סחר הנשק הישראלי עם ברזיל, הזכרתי גם את Verint ו-Nice Systems; שתיהן מכרו ציוד מעקב – חיישנים, מצלמות, מערכות ניטור – לערים ולבתי סוהר בברזיל (על הגיהנום ששורר בבתי הסוהר בברזיל אפשר לקרוא כאן וכאן). שתי החברות ידועות כמי שנצמדות באדיקות לכלל העסקי "לכסף אין ריח", ואינן בוחלות בשום לקוח. ב-2014 פירסם ארגון Privacy International , שחוקר כיצד ממשלות וחברות היי-טק פולשות לפרטיותם של אזרחים ברחבי העולם, דו"ח על המשטרים הרודניים במרכז אסיה (טג'יקיסטן, קירגיזסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן וקזחסטן). בדו"ח כיכבו "ורינט" ו"נייס סיסטמז" כמי שסיפקו ואף הקימו מרכזי ניטור במדינות הללו, ששימשו לריגול אחרי מתנגדי משטר. שנה לאחר מכן פרסם הארגון דו"ח על רדיפת מתנגדי משטר בידי ממשלת קולומביה; "ורינט" ו"נייס סיסטמז" סיפקו למשטרת קולומביה מערכות ליירוט שיחות טלפון מתעבורת הטלקומוניקציה, כל זאת "מחוץ למסגרת החוק".

לפני שנה וחצי גם פורסם שישראל סיפקה לממשלת דרום סודן ציוד האזנה ליירוט שיחות שהופעל נגד מתנגדי המשטר; בדרום סודן, נזכיר, מתרחשים פשעים נגד האנושות מזה כמה שנים, והיא נתונה לסנקציות מצד ארה"ב ואמברגו צבאי מצד האיחוד האירופי. לא תתפלאו לגלות שגם את הטכנולוגיה הזאת סיפקה חברת "ורינט".

נוסף על כך, חברת "נייס סיסטמז" נחשפה בפרשת ה-NSA כמי שסיפקה (לצד חברת "נארוס", גם היא ישראלית) טכנולוגיות לציתות בלתי מובחן ובלתי חוקי (תכנית "פריזמה") עבור זרועות המודיעין האמריקני, ולממשלת דרום-אפריקה מערכות מעקב ששימשו לציתות לפעילים בקהילה הלהט"בית, אשר נרדפת בידי השלטונות במדינה. את "נייס סיסטמז" הקימו יוצאי יחידת 8200 של צה"ל, ואת הפרקטיקה של סחיטת אנשים על רקע נטייתם המינית למדו כבר שם. הצבא זה שיעור לכל החיים.

נקנח בבעלת הברית האמיצה של ישראל במרכז אסיה – אזרבייג'אן. משטר רודני – צ'ק. רדיפות של פעילי זכויות אדם – צ'ק. שימוש בתוכנות מעקב זדוניות של "נייס סיסטמז" – צ'ק. גם רודנויות אוזבקיסטן וקזחסטן נהנות משירותי המעקב של מערכות "ורינט" ו"נייס סיסטמז". במקרה אחד לפחות, תחקיר מאומץ של ארגוני זכויות אדם העלה שפעיל זכויות אדם באוזבקיסטן, שפירסם מאמרים ביקורתיים על השלטון בעילום שם, נשפט ונכלא ל-8 שנות מאסר על סמך שיחות סקייפ שניהל עם גולה פוליטי בשוודיה. השיחות יורטו, ככל הנראה, באמצעות ציוד המעקב של החברות הישראליות. אפשר לומר שבכל רחבי מרכז אסיה, פעילי זכויות אדם נרדפים ונכלאים הודות לטכנולוגיה ישראלית. כבוד.

עולם הסייבר ההתקפי הישראלי רוחש בפעילות של עוד הרבה חברות קטנות: "אביליטי", "סירקלס", "גיטה טכנולוגיות", "טרייספאן", "סלברייט", "C4", וגם "אלתא" של התעשייה האווירית בשנים האחרונות. החברות האלה מפתחות ומוכרות תוכנות מעקב, יירוט שיחות, התחזות למשתמשי סלולר וביצוע שיחות או שליחת הודעות בשמם, איכון גיאוגרפי של מכשירי סלולר, חדירה למחשבים וכיוב'. חלק גדול מהחברות האלה משתפות פעולה זו עם זו בחוזים ממשלתיים ומחליפות כוח אדם באופן תדיר; תחקיר מצוין של "פורבס" מכנה את השוק הזה "רווי בגילוי עריות".

נכון לשנת 2016, מתוך סך כל ההשקעה הגלובלית בחברות סייבר, 15% שייכים לחברות ישראליות. זהו נתח שוק עצום, כמעט בלתי נתפס, בהתחשב בגודלה היחסי של הכלכלה הישראלית. במלים פשוטות: הסייבר הישראלי הוא לא רק בעיה מקומית. הוא בעיה גלובלית.

איפה כאן הבעיה, בעצם?

אני חושד שישראלים רבים שלא קראו ולא יקראו את הפוסט הזה, גם לו קראו עד הנקודה הזאת, לא ממש היו רואים את הבעיה בכל התמונה שנפרשה כאן. טוב, אולי הם אומרים לעצמם, אז יחסים בין מדינות זה לא מופת להתנהגות מוסרית. אינטרסים קודמים לכל. טוב, עסקאות בשוק הסייבר אינן מונחות על-ידי שיקולי מוסר. ביזנס מעל הכל. מה בעצם אתה רוצה?

קודם כל, כדאי להסיר מן השולחן את איש הקש, "אינטרסים/ביזנס מעל הכל", כי גם מי שמפריח אותו – לא באמת מאמין בו. די להתבונן במקרי קצה כדי להבין זאת. למרות אינטרסים כלכליים מפתים, אין סחר כלכלי עם צפון קוריאה או עם סוריה, ושורה של משטרי אימים נתונים לאמברגו נשק ברחבי העולם. השאלה איננה אם אינטרסים הם תמיד מעל הכל (הם לא, המציאות מוכיחה אחרת), אלא איפה עובר הגבול. לכך יש כמה תשובות. ראשית, ישנו גבול המשפט הבינלאומי, שעליו מופקדים האו"ם ומועצת הביטחון. אכן, גם ההחלטות שם אינן נקיות מהטיות פוליטיות, אבל אין בנמצא שומר נאמן יותר של העקרונות האוניברסליים המגולמים באמנות הבינלאומיות.

שנית, ישנו גבול המשפט הלאומי, בכל מדינה ומדינה, שלא בכדי מעביר כל בקשת ייצוא בטחוני דרך מסננת הפיקוח הממשלתי. בישראל, בניגוד לחוק בארה"ב ובמדינות האיחוד האירופי, חוק הפיקוח אינו מתנה מתן אישורי ייצוא בשיקולי הפרה פוטנציאלית של המשפט הבינלאומי וההומניטרי. זאת לאקונה משפטית חמורה. שלישית, ישנו גבול המוסר האנושי הפשוט, שיכול לעתים להיות חד ומהדהד גם במקרים שבהם הגבולות הפורמליים שותקים, או טרם נוסחו די צורכם. תחום הסייבר ההתקפי הוא בדיוק תחום כזה, שבו החשיבה הפוליטית והביקורת המשפטית מפגרות אחרי המציאות שאצה קדימה. במקרים כאלה אין זה ראוי לאנשים הגונים להסתתר מאחורי אדישותה של מערכת החוק; להיפך, עליהם להמריץ אותה להתקדם בכיוון הרגולציה הנכון.

NSO, Verint ו-Nice Systems פועלות כולן בחלל ערכי מטריד. העובדות הן די פשוטות. כולן מנהלות את עסקיהן בחשאי; כולן עושות את עסקיהן עם ממשלות, שמסוגלות להציב את עצמן מעל החוק, ולא עם גורמים פרטיים, שחשופים לתביעות בגין פלישה לפרטיות; ורוב-רובה של פעילותן העסקית ממוקדת במשטרים רודניים ללא כל שקיפות דמוקרטית או ביקורת פומבית. ומדוע אין שקיפות וביקורת, ואיך זה מסתייע? לא מעט הודות לאותן תוכנות מעקב זדוניות, שמוחצות את מי שמביע ביקורת ודורש שקיפות. הכל תוצרת כחול לבן, תפארת הסייבר הישראלית.

בתמונה הזאת אפשר לראות בבהירות אף אחד מקורבנות הטכנולוגיה של "ורינט".

כן, ייתכן שממשלות שונות גם מפעילות את תוכנות המעקב והריגול הישראליות למלחמה בטרור ובהברחות סמים. האם יש בכך פיצוי אמיתי? האם האתגרים שהטרור והפשיעה מציבים מחייבים שימוש בכלים שהשפעתם ההרסנית חורגת כל כך מן הייעוד המוצהר שלהם? זה מזכיר קצת את הוויכוח הקלאסי בעד ונגד עינויים ככלי חקירה לחילוץ מידע מטרוריסטים. הוויכוח הזה היה אמור להיות מוכרע מזמן, אילו התנהל באופן הגון. דו"חות ממשלתיים קבעו שוב ושוב שעינויים אינם כלי חקירה אמין ויעיל; דו"חות של ארגוני זכויות אדם בישראל חשפו שהיקף השימוש בעינויים חורג הרבה מעבר ל"פצצה המתקתקת" ופוגע במאות ואלפים של חפים מפשע. אלמלא הדמגוגיה השגורה, עינויים היו כבר מחוץ לחוק.

במה שונה סייבר התקפי? שאפילו נטל ההוכחה הבעייתי כשלעצמו, "פצצה מתקתקת", לא חל עליו. תוכנות המעקב אוספות מידע על מליוני אנשים (כך חשף אדוארד סנודן), באופן שוטף; עילת הפעלתן לא דורשת יותר מחשד גרידא. וכשהן ממוקדות, תכופות הפושע הוא מי שעוקב ולא מי שנעקב. איך אמר שלו חוליו? תפקידן "למנוע הפרעה לשלטון". ההנחה שהשלטון "יודע טוב יותר" מן האזרח מה ואיך צריך לעשות היא כמובן הנחה שהשלטון מייצר ומפיץ; היא לעולם לא עומדת במבחן דמוקרטי אמיתי. וכנגדה מעידה כאלף עדים החשאיות הגמורה שאופפת את סחר הסייבר, זהותם של הלקוחות, מטרות הריגול. כשמעגל שותפי הסוד כל כך מצומצם וכולל את הרודן, מפקד זרוע המודיעין, ועוד קומץ מהנדסים – מובטח מראש שהמערכות יירתמו לשימושים פסולים, אולי גם מחרידים. אפלולית מצמיחה רקב.

העסק הזה מסריח גם מאטימות מוסרית, גם מתאוות בצע, וגם מצביעות של כל מערך התפנוקים שסובב את הצלחת חברות הסייבר. אבל הוא בעיקר גם מסריח מהראש. הראש זה משרד הביטחון, וליתר דיוק, האגף לפיקוח על הייצוא הבטחוני (אפ"י). להלן: האגף לאי-פיקוח על ייצוא סייבר. גם כאן נגלה שזו לא טעות, זו מדיניות.

אין פיקוח, אין דאגות

הנה אפיזודה שמאירה באור יוקד את הכשל העמוק שבפיקוח הבטחוני על ייצוא הסייבר ההתקפי. זוכרים את חשיפת המעורבות של NSO באיחוד האמירויות? זמן קצר לאחר מכן נודע שבתהליך מתן רשיון הייצוא של "פגסוס" לאיחוד האמירויות, חל שינוי בתנאי הרישיון. המערכת היתה אמורה תחילה "לכלול שכלול מתקדם המאפשר פריצה והשתלטות על דוא"ל מבלי שבעל המכשיר הסלולרי ילחץ על הקישור שקיבל במייל. אך זמן קצר אחרי מתן הרשיון, שינו באפ"י את התנאים ואילצו אותם למכור תוכנה שמצריכה לחיצה על הקישור לדוא"ל."

הבנתם? קודם אישרו תוכנה זדונית-להחריד, שמופעלת ללא כל מעורבות הקורבן. מיד התעשתו – מישהו שם ודאי כיחכח ורטן "אבל מה עם האינטגריטי שלנו כעובדי ציבור?" – ואישרו תחתיה תוכנה זדונית-כמעט-להחריד, זהה לחלוטין בפולשנותה, שנבדלת מן המקור רק בהידרשות ללחיצה על קישור (ואולי אותו מכחכח הוסיף "נו, מי שלוחץ על קישור לא מזוהה יכול להאשים רק את עצמו. ידינו יהיו נקיות!").

כך נראה הפיקוח הבטחוני על ייצוא הסייבר ההתקפי בישראל.

לאור זאת, מגיעות תשואות לח"כ תמר זנדברג, היחידה בכנסת שטורחת להעלות שוב ושוב את הנושא לדיון (וזוכה להתעלמות שיטתית של כלי התקשורת העיקריים). זנדברג כותבת:

"בין מנגנוני הבקרה הקלושים אפשר למנות את חוק הפיקוח על הייצוא הבטחוני, שמסתמן ככסת"ח שנועד לרצות דרישות אמריקאיות ולא כמנגנון פיקוח אמיתי. בכלל, מאז נחקק חוק הפיקוח, במקום להגביר את האכיפה מערכת הביטחון עסוקה בסחיטת הקלות מהכנסת – דוגמה אחת היא תיקון לחוק שמאפשר פטור אוטומטי מבקשת רישיון, שוועדת החוץ והביטחון מקדמת ממש בימים אלה. אבל מנגנוני הפיקוח הכמעט לא קיימים כוללים לא רק את החוק, אלא גם שיח ציבורי דל ומושתק, כמו גם מעטה חשאיות סמיך והיעדרם הכמעט מוחלט של תחקירים עיתונאיים בסוגיית ייצוא הנשק…

המשך הייצוא הזה משול לייצוא כוונת לרובה בטענה שהיא לא זו שיורה. בעתירה שהגשתי באמצעות עו"ד איתי מק לבג"ץ בדרישה לעצור את ייצוא מערכת המעקב, נציגי מערכת הביטחון הבטיחו כנראה לשופטים שהם לוקחים בחשבון שיקולים של זכויות אדם. "כנראה", משום שהדיון היה חסוי ולא יכולנו להשתתף בו – הוא נערך במעמד צד אחד (א-פרופו שקיפות, על העתירה הוטל צו איסור פרסום אחרי שכבר פורסמה, למרות שהיא מבוססת במלואה על חומרים גלויים שפורסמו). אלא שלאור הדיווחים שזורמים מהמדינה, טענה זו אינה עומדת במבחן המציאות."

בעתירה האחרונה שהגישה זנדברג, בשיתוף עם עו"ד איתי מק, הם דורשים לבטל את רשיון הייצוא של תוכנת "פגסוס" לממשלת מקסיקו, לאור הגילויים שתוארו בתחילת הפוסט. מה הסיכויים לכך? לא בשמיים. כדי להבין למה, עלינו לצלול סוף סוף אל לב השאלה המדינית המכרעת: מה האינטרס של ישראל להפיץ בעולם רוגלות/נוזקות ושאר מרעין בישין טכנולוגיים? אינטרס כלכלי קיים, בלי ספק, אבל הוא בעיקר מיטיב עם בעלי העניין, מנהלי חברות הסייבר. מה למדינה ולזה?

קחו עזרה בדיכוי אצלכם, תנו גיבוי לדיכוי אצלנו

אני אחזור כאן על חלק מן המסקנות בתחקיר על סחר הנשק עם ברזיל, תחת הכותרת "הבומרנג המדיני: בינאום הסכסוך עם הפלסטינים". מי שהפך את הסכסוך עם הפלסטינים למכרה זהב כלכלי, מי שבנה משק שמנוע הצמיחה העיקרי שלו הן תעשיות הביטחון והסייבר, ייצוא הנשק וטכנולוגיות בטחון המולדת – היה ישראל עצמה. וכמו שכבר ראינו, סוד ההצלחה של הסיפור הזה לא נעלם מעיני העולם: לא מעיני הלקוחות ולא מעיני הקורבנות. הניסיון המבצעי שנרכש בהתמודדות ארוכת שנים עם אוכלוסיה אזרחית עוינת, בניהול קרבות באזורים אורבניים צפופים מול כוחות גרילה, באיסוף מודיעין משוכלל, באבטחת גדרות ובניטרול איומים מן האוויר – הניסיון הזה מגובש, נארז ומיוצא לחו"ל. ישראל "מייצאת את עזה" לממשלות שניצבות בפני אתגרים דומים של שליטה באוכלוסיה אזרחית מדוללת-משאבים ועוינת.

המדיניות הישראלית הזאת נשענת על כרעי תרנגולת. בכל אותן מדינות שמשתמשות בטכנולוגיות השליטה הישראליות מתהווה מתח הולך וגובר בין התמיכה הבלתי מסויגת של הממשלה בישראל – בהחלטות או"ם, בוועדות בינלאומיות, בביקורים דיפולומטיים – לבין המחאה העממית בקרב האוכלוסיה שנפגעת מן הטכנולוגיה הזאת, ובאופן טבעי מזדהה גם עם מצוקת הפלסטינים. מדיניות חוץ שמושתתת על התנכרות מוחלטת של הלקוח לקהל המצביעים שלו אינה מבשרת טובות.

כפי שמציין עו"ד איתי מק, נתניהו רק לוקח צעד קדימה מדיניות ישראלית ארוכת שנים:

"בפועל מדינת ישראל נסמכת כבר עשרות שנים על תמיכתן של מדינות לא דמוקרטיות אשר מקבלות נשק בתמורה להצבעותיהן בעדה, כגון החונטות באמריקה הלטינית ומשטר האפרטהייד בשנות השבעים והשמונים. עם סיום המלחמה הקרה והסכמי אוסלו, בראשית שנות התשעים, חודשו יחסיה הדיפלומטיים הרשמיים של ישראל עם מדינות רבות בעולם, יחסים שנותקו על רקע מלחמות 67' ו-73'. חששן של מדינות רבות להצביע בעד ישראל התפוגג, והשיטה הישראלית של מכירת נשק תמורת הצבעות בפורומים בין-לאומיים התרחבה גם לאזורים חדשים ביבשות אסיה ואפריקה."

הנה ההגיון הדיפלומטי הקר. סרבנות השלום של ישראל דוחקת אותה יותר ויותר לבידוד בינלאומי. השותפות הלכאורה-טבעיות של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" – כלומר, הדמוקרטיות האירופאיות – אינן מתייצבות אוטומטית לצידה בפורומים בינלאומיים, בהצבעות באו"ם וכיוב'. בצר לה, ישראל חייבת להישען יותר ויותר על תמיכתן של מדינות לא דמוקרטיות. אשרינו – מאלה לא חסר. אבל ביחסים בינלאומיים, כידוע, אין מתנות חינם. איך תגמול ישראל לאותם משטרים דכאניים תמורתן תמיכתן הדיפלומטית? בוא נשאל זאת כך: מהו הצורך הקבוע, העיקרי והבוער ביותר של כל שלטון דכאני? זה די פשוט: להישאר בשלטון. למחוץ כל אופוזיציה.

כאן נכנסות תעשיות הסייבר הישראליות למשוואה: לא רק שהן קוצרות רווחי עתק מן העסקאות האלה, הן גם משרתות אינטרס חיוני של מדינת ישראל: הן אלה שמספקות את מטבע החליפין שבו נקנית תמיכת רוב העולם בהמשך משטר האפרטהייד והכיבוש בשטחים. אלמלא רשת הביטחון הבינלאומית הזאת, ישראל היתה מידרדרת עד מהרה למעמד מצורעת, כמו צפון קוריאה. רק שישראל השכילה להבטיח לעצמה בסיס תמיכה בינלאומי איתן – שנשען, למרבה הזוועה, על משטרי דיכוי רצחניים. האם בורמה, בורונדי, אזרבייג'אן ומקסיקו היו טורחות לסכל החלטות אנטי-ישראליות אלמלא נהנו מאספקה שוטפת של אמצעי לחימה ומערכות מעקב מישראל?

מתחילים להבין למה הפיקוח הבטחוני על כל הייצוא הזה רופף כל כך? למה מתעסקים שם בלחיצות על קישורים במקום בשאלות המהותיות?

כך הכריז נתניהו בכנס הסייבר הלאומי בשנה שעברה:

"אמרנו שבתחומים רבים הכל מותר אלא אם כן יש עליו איסור ספציפי. זה הכיוון שבו אנחנו הולכים בתחום הסייבר היום. אנחנו אומרים שהכל מותר אלא אם כן יש עליו איסור ספציפי… היעד שלי הוא להמשיך להצמיח את תעשיית הסייבר ברמה הלאומית והבינלאומית באותו קצב שבו התקדמנו בעבר."

את הפֶטיש הטכנולוגי ירש נתניהו משמעון פרס, אותו פוליטיקאי שמילים כמו "סייבר", "ננו-טכנולוגיה" ו"סטארטפ ניישן" היו מעבירות רעד בבשרו ושולחות ברק בעיניו. כמו פרס, גם נתניהו מסונוור כליל מן השילוב של גניוס יהודי, יוקרה בינלאומית ובוחטות של כסף. ושניהם מעולם לא אמרו לציבור שלהם מילה כנה אחת על המניעים המדיניים הנסתרים לעודד את ענף הייצוא הזה (ובהערת אגב: חרף הרטוריקה, לא "השוק החופשי" איפשר את שגשוגו של הסייבר הישראלי, אלא התערבות ממשלתית מסיבית לטובת המגזר, בארץ ובחו"ל, כולל התגייסות של משרד החינוך להכשיר כוח אדם לצבא ובהמשך לשוק הפרטי, החל מכיתה י', נושא שראוי לתחקיר כלכלי בפני עצמו).

את הקשר הגורדי הזה חייבים מתנגדי המשטר בישראל להבין, ובהמשך לפרק. הכיבוש ותעשיות הנשק שלובים זה בזה לבלי הפרד; המאבק נגד שניהם הוא מאבק אחד. פעילי שמאל שמקדישים את כל מרצם להגנה על זכויותיהם הנרמסות של פלסטינים צריכים להבין שהכיבוש איננו סתם עווית משיחית שלקחה בשבי "ישראל השפויה". הכיבוש הוא תוצר וגם מחולל של נדבך מרכזי בכלכלה של "ישראל השפויה". וחטיבת הסייבר של "אלביט" היא מחסום בפני שוויון וצדק לכלל האנשים בין הים לירדן לא פחות מן הבולדוזרים של המנהל האזרחי. אין טעם לבזבז אנרגיות של כעס על המגזר הפרטי. אחרי שהבנו שאת NSO מנהלים חלאות מוסריות, מה נעשה עם ההבנה הזאת? אין בה שום עוקץ פוליטי. את הזרקור יש להפנות את מערכות השלטון שמאפשרות ומעודדות את השגשוג החולני הזה, ואף פורצות עבורו שווקים חדשים כל הזמן. צריך לדבר עליהן, מה הן מרוויחות מכל זה – ומה אנחנו מפסידים.

החודש נודע שרשות הסייבר הישראלית מגבשת תכנית הגנה מפני התערבות זרה בבחירות בישראל. הנה הצעה דמיונית: שישראל תפסיק לספק כלי סייבר להתערבות אלימה בפוליטיקה של מדינות זרות. סייג עקרוני שכזה על מדיניות החוץ, שיצמצם משמעותית את רשימת הקורבנות של תעשיית הסייבר הישראלית ברחבי העולם, עשוי להוריד פלאים את המוטיבציה להיפרע מאיתנו. סתם מחשבה.

8 ביולי 2017 / עידן לנדו

החלטת אונסק"ו על חברון וחגיגת התשקורת הישראלית

אתמול התקבלה החלטה באונסק"ו, ובמקביל התחלקה מדינת ישראל על השכל. ההחלטה עצמה לא חשובה כל כך, אבל הסערה שהתעוררה סביבה מאלפת. אפשר לבחון בה, מתחת למיקרוסקופ, כיצד פועלת מערכת הונאה בממדים לאומיים, בשיתוף פעולה מלא של התקשורת. סליחה, בשירות נרצע של שופרי התעמולה שמתחזים לעיתונים.

נתחיל בכותרות. כל כלי התקשורת הישראלים, בלי יוצא מן הכלל, דיווחו על החלטת ההכרזה של אונסק"ו באופן שקרי. הכותרות כולן סיפרו שהארגון הכריז על מערת המכפלה כעל "אתר מורשת פלסטיני". כך ב-YNET, "ואללה", "מאקו" וגם "הארץ". העיתונאי עמית סגל התפרע והתייחס להחלטה על "אתר מורשת פלסטינית", כשל תרגומי מכוון בעליל; המורשת היא עולמית (world heritage), לא פלסטינית.

גם הביטוי "אתר מורשת פלסטיני" הוא המצאה ישראלית שאין לה זכר בהחלטת אונסק"ו. לישראלים שניזונים מכלי התקשורת לא היתה כל דרך לדעת שמדובר בהמצאה כיוון שההחלטה המקורית לא צוטטה (רק לפני חצות, חצי יום אחרי כל הסערה, בתוך ידיעה על התגובה האמריקנית, כשגוללים למטה למטה, הופיע לראשונה תרגום של החלטת אונסק"ו ב-YNET. ספק אם מישהו הגיע לשם).

ההחלטה קובעת כך: העיר העתיקה של חברון, ובפרט מסגד איברהים (מערת המכפלה), הוכרזו כאתר מורשת עולמי. המילה "פלסטין" מופיעה פעם אחת בהכרזה, בכותרת, בתוך סוגריים, ולא בהקשר לצירוף "אתר מורשת", אלא פשוט לצידה של המילה "חברון / העיר העתיקה אל-חליל (פלסטין)".

כלומר: "פלסטין" היא הציון הגיאוגרפי/מדינתי שבו נמצא אתר המורשת. מה לעשות, זה נכון. חברון עדיין לא סופחה לישראל הרשמית, חרף משחקי הנדמה-לי של "הבית היהודי". אין מדינה בעולם שתתאר את חברון כעיר בישראל, גם אם היא לא מכירה בפלסטין כמדינה אלא רק כ"ישות חצי-מדינתית". העובדה שההנהגה הישראלית, מן השגריר באונסק"ו שאמה-כהן ועד לראש הממשלה, נחרדים מן המילה "פלסטין" ואוטומטית מזהים אותה עם אנטישמיות לא אומרת כלום להוציא דבר או שניים על תסביכי הנפש שלהם. חברון נמצאת בפלסטין. זה מה שההכרזה אומרת. גם אני אומר את זה. ואני די בטוח שאני לא אנטישמי.

אין בהכרזת אונסק"ו שום הכרה בבעלותה של פלסטין על מערת המכפלה, או התכחשות לזיקתה של ישראל אליה. להיפך, ההכרזה מכירה במפורש בכך שהאתר מקודש לשלוש הדתות הגדולות, והיהדות מוזכרת בשמה (ראו כאן הסבר תמציתי). בחלק ההסטורי של ההחלטה, היהדות אינה מוזכרת. למרבה הצער, כך גם בהסטוריה האמיתית; הנוכחות היהודית במערת המכפלה היא נקודה זעירה על רצף עשיר ומגוון של תרבויות (ראו בפוסט המחכים של יוסי גורביץ).

בנקודה הזאת אני מרשה לעצמי לחדד נקודה בלשנית. אין דינו של הביטוי המומצא "אתר מורשת פלסטיני" כדינו של הביטוי המקורי "אתר מורשת עולמי" שנמצא בפלסטין. כשמצרפים לשם עצם גיאוגרפי שם תואר לאומי, ההשתמעות הברורה היא של חזקה או ריבונות: רצועת חוף מצרית, איים בריטיים, קרקע פלסטינית. מנגד, כשמדברים – כפי שאונסק"ו דיבר – על אתר מורשת עולמי, המשמעות היא שמדובר בנכס כלל-אנושי. מי שיודע משהו על פעילות אונסק"ו בשימור אתרי מורשת עולמיים מבין זאת היטב: בדיוק מכיוון שחשיבותם של האתרים האלה חורגת בהרבה מן ההקשר הלאומי בן ימינו, האו"ם משקיע משאבים להנצחתם למען הדורות הבאים. יותר מכך: אונסק"ו מביט בחשדנות בקרבות התרנגולים של אומות, מתוך הבנה שתשוקתן לנכס בלעדית אתרים שאוצרים בתוכם הסטוריה עשירה ורב-ממדית, אינה עולה בקנה אחד עם שימור מוצלח.

אם כך, הפוליטיקאים והתקשורת הישראלית לקחו הכרזה בעלת משמעות אוניברסלית, שלשונה העל-לאומית ברורה ביותר, והפכו אותה על פיה, כאילו מדובר במנדט שהאו"ם העניק לפלסטין על מערת המכפלה. אכן, גם הפלסטינים הציגו זאת כניצחון דיפלומטי וקראו בהכרזה דברים שאין בה. שיבושם להם; אותי מקוממים השקרים הישראלים ובעיקר חלקה של התקשורת בהפצתם.

שילוב של ציניות, קורבניות וגם בורות הזינו את פסטיבל הזעקות המקומי. מאנשים כמו יריב לוין וציפי חוטובלי אין שום ציפיות, אבל מראש הממשלה ומהנשיא אולי יש. נתניהו פתח בשקר ראשון כשאמר שאונסק"ו "קבע שאתר המכפלה הוא אתר פלסטיני", כלומר "לא יהודי", וכדי להטעים עד כמה ההחלטה "הזויה", הזכיר לצופיו שאבות האומה קבורים שם. אבל בחומר הרקע להחלטת אונסק"ו יש הכרה מפורשת בכך שאברהם, יצחק ויעקב, ונשותיהם, קבורים במקום. גם הנשיא ריבלין הצליח לשקר פעמיים במשפט אחד: "ההחלטה מוכיחה שוב כי מדובר בגוף הנחוש להמשיך ולהפיץ שקרים אנטי יהודיים, בעודו דבק בשתיקתו בשעה שהמורשת האזורית נמחקת על ידי קיצוניים ברוטאליים." כפי שראיתם, אין ולו מילה אחת אנטי-יהודית בגוף ההחלטה. להיפך, היהדות מוזכרת כאחת הדתות שמקדשות את האתר.

מתגנב החשד שבתודעתם הצרה כעולם נמלה של פוליטיקאים ישראלים, "קדושה" מזוהה עם "ריבונות"; ומכיוון שאונסק"ו לא הכיר בריבונות הישראלית על מערת המכפלה – רגע, מישהו בעולם מכיר? ארה"ב מכירה? – הרי שהוא התכחש למשמעותה כאתר דתי יהודי. אבל הזיהוי הזה הוא עלבון לאלפיים שנות תודעה יהודית, שלא נזקקה לריבונות על האתרים האלה כדי להעמידם במרכז התפילה והפולחן. כמו בהרבה מקרים אחרים, דחפים ציוניים אינם נובעים מתודעה יהודית אלא מסלפים ורומסים אותה.

מה בדבר "שתיקתו" של אונסק"ו על מחיקת המורשת האזורית בידי קיצונים? האם ריבלין מתכוון לגינוי של הריסת טטרפילון בפלמירה, לגינוי של הריסת מינרט אל-הדבא ומסגד אל-נורי במוסול, לגינוי של הריסת נימרוד בעיראק, לגינוי החוזר על הריסת מקדש נאבו בנימרוד, לגינוי של הריסת מקדש בעלשמין בסוריה, לגינוי של הריסת מסגד באני מטר בתימן, לגינוי של הריסת אתר בוסרה בסוריה, לגינוי של הריסת מקדש אימאם דור בעיראק, לגינוי של הפצצת הרובע העתיק בצנעא – ולעוד עשרות גינויים דומים?

יכול להיות שמה שריבלין קורא "שתיקה" הוא זעקה בלתי פוסקת של הארגון נגד הרס המורשת האזורית? יכול להיות שהכרזה ללא המילה "יהודי" אינה חוצה את סף הקשב הנשיאותי? יכול להיות שכשצורחים מבוקר עד ערב על "האנטישמיות של האו"ם", קשה לשמוע מה באמת הוא אומר?

מדוע פוליטיקאים ישראלים מרגישים נוח כל כך לשקר? התשובה ברורה: כי הם יודעים יפה שאפשר לסמוך על התקשורת שתיישר איתם קו. אף עיתונאי לא יתייצב מול נתניהו וישאל: אדוני ראש הממשלה, איפה בדיוק קובע אונסק"ו שמערת המכפלה היא "אתר לא יהודי"? אף עיתונאי לא ישאל את ריבלין: כבוד הנשיא, מה אתה יודע על התייחסות אונסק"ו להריסת אתרי מורשת בסוריה ובעיראק?

רק התקשורת יכולה להטיל רסן על שקרי תעמולה. פוליטיקאים לעולם יעדיפו לומר דבר שקר שמועיל להם מאשר דבר אמת מזיק. מי יהפוך את דבר השקר ממועיל למזיק? עינה הפקוחה של התקשורת – אם וכאשר היא פקוחה. רק שאצלנו היא עצומה, במיוחד בנושאי צבא/ביטחון/פלסטינים. ובהכירי את הנפשות הפועלות, אני מעז לומר: עצומה במכוון.

מילה נוספת בהחלטת אונסק"ו הציתה את זעמם הקדוש של הישראלים: אתר המורשת העולמי הוכרז כאתר ב"סיכון". זאת על רקע מכתב הפנייה של המשלחת הפלסטינית, אשר פירט שורה ארוכה של צעדים פוגעניים שנוקטת ישראל במערת המכפלה ובעיר העתיקה בחברון. מיותר לומר שעין ישראלית לא שזפה את תוכן המכתב הזה, כי מה לתקשורת שלנו ולהצגת הרקע וההקשר להחלטות האו"ם; רקע והקשר עלולים חלילה להפוך את מה שמוצג כהבלחים בלתי מוסברים של שנאת-ישראל להחלטות שקולות. בכל זאת אפשר לקבל רושם כלשהו ממה שמטריד את הפלסטינים מן הדיווח הזה. בין השאר, מוזכרת מניעת גישה של מתפללים מוסלמים למערת המכפלה, סירוב לבצע תיקונים, הצבת מחסומים בקרבת המערה, ניסיונות המתנחלים להשתלט על רכוש פלסטיני, וירי של רימוני גז בעיר העתיקה.

דמיוני? תלוש מהמציאות? או שמא תיאור די מתון של שגרת הכיבוש בחברון, שפניה המכוערים ידועים היטב בארץ ובעולם?

מדינת ישראל במפגן של שמירה על המקומות הקדושים לכל הדתות, מאי 2017. צילום: מנדי כטמן

בעקבות פניית הפלסטינים אונסק"ו שיגר משלחת בדיקה לחברון. נחשו מה? ישראל סירבה להכניס אותם. אותה ישראל שמתהדרת כמי ששומרת הכי טוב על המקומות הקדושים לכל הדתות, מסרבת לתת למשלחת האו"ם להיווכח בכך בעצמה. מזכיר משהו? גם ועדת הבדיקה של האו"ם ל"צוק איתן" לא הורשתה להיכנס לארץ. כל הפאסיב-אגרסיב הישראלי על רגל אחת: אתם כל כך חד-צדדים, שבתור עונש לא ניתן לכם להיכנס ואז תישארו חד-צדדים ונוכל להמשיך להתלונן שאתם חד-צדדיים.

איוולת? לא, ממש לא. מדיניות עם היגיון פנימי מוצק.

אירועי אתמול נראים כצילום רנטגן של מדינה בהפרעה. ההפרעה היא כלל-מערכתית. אנחנו נוטים להיתפס לצדדים הגרוטסקיים שלה, אך זאת טעות. לנוכח השגריר שאמה-כהן, שהטיח בעיצומו של הדיון באונסק"ו בשגריר גרמניה: "האם אין הבדל בין אנה פרנק לבין פלסטינית שדוקרת ישראלים חפים מפשע בסכין?", אינך יודע אם לצחוק או לבכות. אבל בזמן שאתה מתלבט, YNET ו"ואללה" דוחפים עוד זבל תעמולתי לכותרות. הישראלים ניזונים מן הזבל הזה על בסיס יומי, ומניחים כמובן מאליו שאם הנשיא והכנסת וכל התקשורת לא סותמים את האף, כנראה שזה לא מסריח.

הנורמליזציה של השקר היא הדבר הנורא ביותר שעובר על השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות. לתקשורת יש תפקיד מכריע בתהליך הזה: בהפצה בלתי ביקורתית של דברי הבל, בהימנעות מבדיקת מקורות ראשוניים, באימוץ נטול-פיקפוקים של כל אמירה שלטונית שמכוונת נגד האו"ם או הפלסטינים. קשה להפריז בגודל ההשפעה של כל זה על תודעתו של מי שמקבל את "ידיעותיו" מן התקשורת הישראלית – כלומר, רובנו הגדול. פרסום של טור דעה שמאלני מתחת ל"חדשות" שאינן אלא פייק ניוז לאומני אינו מועיל במאומה, שכן הטור מתויג כ"דעה" ואילו החדשות כ"עובדה"; הספיגה המנטלית שלהם שונה לחלוטין. כל עוד ממשיכה תקשורת המיינסטרים למעול בתפקידה הבסיסי של הצגת האמת על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מוטב לכל ישראלי לוותר על שירותיה ולשאוב את ידיעותיו ממקורות אמינים יותר.

22 ביוני 2017 / עידן לנדו

המצור על עזה: אקט מלחמתי מתמשך

גדר המערכת. מצדה האחד מתגודדים מאות צעירים, מיידים אבנים ומבעירים צמיגים. הפגנת זעם. הם כלואים בגדר. מצד שני, מגדל שמירה ממוגן, גבוה, בתוכו חיילים. הם מפקחים על הגדר.

המפגינים לא חמושים. האבנים שלהם גם לא יכולות לסכן את החיילים שבתוך המגדל. אבל ההפגנה אסורה, כך קבעו המפקדים של החיילים שמצידה המפקח, הלא-כלוא, של הגדר. כלומר, הצד שלנו.

יש צלף במגדל. הוא מעלה על הכוונת את אחד המפגינים, ויורה. כדור חי, היישר לראשו של עאיד חמיס ג'ומעא, בן 35. ג'ומעא מת במקום. עוד יריות מהמגדל פוצעות שישה מפגינים נוספים.

זה קרה לפני שבועיים בגדר המערכת של רצועת עזה, מזרחית לג'בליה. תקרית שגרתית, ידיעת צד שולית ומפוהקת בתקשורת הישראלית. נוהל "צטט את דובר צה"ל ופרסם אותו כידיעה חדשותית" הופעל גם הוא כרגיל; כוחות צה"ל "פתחו בנוהל מעצר חשוד", שורבט שם כלאחר יד.

איזה חשוד? מי חשוד? מפגין אחד אקראי מתוך מאות היה "חשוד"? האם ג'ומעא הבלתי-חמוש סיכן איזה חייל? הסרטונים מהאירוע מראים בבירור שעמדת השמירה של צה"ל – חולשת מגבוה מאחורי חומה –  איננה נתונה בשום סכנה.

המפגינים קראו תיגר על השליטה המוחלטת של צה"ל באזור החיץ – שטח פלסטיני בעיקרון, אך בפועל אסור בכניסה לפלסטינים. הם הפרו את הכלל החד-צדדי שצה"ל קבע: לנו מותר לפלוש אליכם, לכם אסור אפילו להתקרב אלינו.

וזאת הסיבה היחידה שעאיד חמיס ג'ומעא קיבל כדור בראש.

עימות סמוך למחסום נחל-עוז, אוקטובר 2015.

תזכורת: צה"ל פולש באופן שגרתי לשטח הרצועה, תכופות כדי "לשטח" קרקע מצידה העזתי של הגדר. למעשה הפלישה האחרונה היתה לפני 3 ימים. בשפת הסתרים של העיתונות הישראלית נהוג לקרוא לכך "פעילות שגרתית סמוך לגדר", טשטוש מכוון של העובדה שמדובר בצד העזתי של הגדר – פלישה בלתי חוקית ללא כל התגרות מן הצד הפלסטיני.

נאמר את זה בפשטות: הצלף שהרג את ג'ומעא ביצע פקודה בלתי חוקית בעליל; השגרתיות של פקודות כאלה אינה גורעת כהוא זה מהיותן פשעים.

והפשעים האלה מתרבים, מתחת לרדאר של דעת הקהל הישראלית. רק שלושה ימים לפני התקרית הזאת אירעה תקרית דומה, מזרחית לחאן יונס. פאדי אבראהים אנג'אר, מפגין בן 25, נורה למוות בבטנו בידי צלף של צה"ל, ועוד שבעה נפצעו. שבוע קודם לכן, ב-30 למאי, ירה צלף של צה"ל בחאלד גמרי, צעיר בן 16 שהפגין ליד הגדר באזור אל-בורייג'. גמרי נפצע באורח אנוש ומצבו הוגדר קריטי.

במהלך השנתיים 2015-16, צה"ל הוציא להורג 28 מפגיני גדר בלתי חמושים ופצע מאות נוספים (סיכום הנתונים מאת "בצלם"). הנתונים האלה לא מפורסמים בתקשורת הישראלית; כפי שלא סופרים טיפות גשם בסתיו, לא סופרים הרוגי גדר בעזה. ישראל חיה יפה מאד עם ליטרת הדם הקבועה הזאת ולא רואה בה שום פסול.

שטח מוות

אזור החיץ שישראל הכריזה עליו בשנת 2005 בצידה העזתי של גדר המערכת הוא שטח מוות לפלסטינים, ואין כמוהו לרוקן את בלון "ההתנתקות" והסרת האחריות מן הרצועה. צה"ל שומר על עמימות מכוונת ביחס לרוחבו של אזור החיץ, שנע בין 100 ל-300 מטרים; לפלסטינים אין כל דרך לדעת איפה בדיוק מסתיים השטח הלא-מסומן הזה ועל איזה צד קם היום מפקד הגזרה שמשקיף עליהם ממגדלי התצפית. על פי אומדן האו"ם, מגיע שטחו של האזור הזה ל-17% משטח הרצועה ול-35% מן השטחים החקלאיים שבה. כך שאזור החיץ לא רק הורג פלסטינים, אלא גם גוזר עליהם אסון כלכלי; ולבסוף, סילוקה של האוכלוסיה העזתית מן השטחים הנרחבים האלה דוחסת אותה עוד מעבר לרמת הצפיפות ברצועה, שהיא מהגבוהות בעולם.

ישראל אינה בוחלת באמצעים לשבור את פרנסתם של חקלאי עזה. בדצמבר 2015 רוססו 1,500 דונם בשטחים שמרוחקים 200 מטר מהגדר, למרות שההודעה האחרונה של הצבא הגבילה את אזור החיץ ל-100 מטר בלבד. למעשה, חומרי הריסוס נישאים באוויר וקוטלים גידולים גם במרחק של 700 מטר מן הגדר, כך שמגבלת המרחק – המשתנה שרירותית – שצה"ל כופה חסרת משמעות. בפברואר השנה ריססו מטוסי ריסוס ישראליים 4,000 דונם של שדות חקלאיים בעומק הרצועה – גם מעבר ל-250 מטרים מן הגדר. ובאפריל, כעבור חודשיים – עוד ריסוס. מי שמזהה כאן מגמת הסלמה מצד ישראל – לא טועה.

הנימוק הישראלי הרשמי הוא שהגידולים מסייעים בהסתרת פעילות חבלנית, אבל הנימוק הזה – כמו הנימוק הרשמי של "ירי לעבר חשודים" שהורג שוב ושוב מפגינים חפים מפשע – נראה מגוחך לאור העובדה שגם גידולי תרד, בגובה 20 ס"מ בלבד, רוססו וגוועו. בקישורים למעלה תוכלו לקרוא את עדויות החקלאים המספרים על נזקים בעשרות אלפי שקלים, וזה עוד לפני שהזכרנו את מצוקת המזון ברצועה. ישראל, אם כן, נושאת גם באחריות לירידה המשמעותית בתפוקה החקלאית ברצועה.

בולדוזר ישראלי משטח שדה חקלאי בתוך הרצועה, נובמבר 2016.

רוב הישראלים כל כך רגילים להניח את סוליות נעליהם על צווארם של תושבי עזה עד שאינם רואים כל בעיה בכך. אבל הבעיה, כמו תמיד, היא שביטחון אמיתי כרוך בצדק בסיסי. החמאס לא יקח אחריות בטחונית מלאה על ירי לעבר ישראל כל עוד אין לו אחריות בטחונית מלאה בשטחו. לישראל אין שום זכות לפלוש לטריטוריה שהיא עצמה מצהירה, השכם והערב, שהיא נסוגה ממנה לתמיד. במידה שהיא נוטלת לעצמה זכות כזאת, ומממשת אותה תוך נטילת חייהם של פלסטינים חפים מפשע – היא מעניקה בכך זכות מקבילה לחמאס לפלוש ולבצע פיגועים בשטחה. הפלישות התדירות של צה"ל לתוך רצועת עזה הן פעולות תוקפניות, לא הגנתיות; והרג מפגינים בידי צלפים הוא מעשה טרור לכל דבר.

אם לצטט את "בצלם": "אם סבורה ישראל שיצירת רצועת ביטחון "סטרילית" בסמוך לגבול חיונית לצורך שמירה על ביטחונה – עליה להתכבד ולהגדיר רצועה כזו בשטחה שלה." אכן – כך בדיוק עשתה מצרים בסוף שנת 2014: היא יצרה אזור חיץ בשטחה, בין רצועת עזה לרפיח. המצרים גילחו שכונות שלמות ברפיח בלי סנטימנטים. לאחרונה אפילו החמאס יצר אזור חיץ מול רפיח – שוב, בשטחו, לא מעבר לגבול. רק ישראל חושבת שחלים עליה חוקים אחרים.

ממשלת ישראל לא יכולה וגם לא רוצה לגלח את יישובי עוטף עזה, אז היא פונה לפיתרון הקל יותר: לגלח את הצד העזתי. שהוא ישלם את המחיר לבטחוננו. על דעתו של איש לא עולה האפשרות שהעלות עולה על התועלת, ושיש דרכים אחרות להבטיח שקט בדרום מבלי לגלח שכונות ושדות חקלאיים.

את המחיר משלמים לא רק בעזה אלא גם כאן. גם אם אנחנו לא רוצים לדעת על המפגינים שצה"ל צולף בהם, על השדות שצה"ל מרסס, על החקלאים שצה"ל צולף בהם ולעתים גם הורג, על הצעירים שנוברים בהרי האשפה ליד הגדר כדי ללקט פסולת מתכת ופלסטיק למיחזור, פרנסת עניים ואביונים, ואז צה"ל יורה והורג גם אותם; גם אם אנחנו לא רוצים לדעת על המחיר שמשלמת אוכלוסית עזה במסגרת מה שישראל מגדירה כ"צרכי הביטחון" שלה – בעזה המחיר הזה ידוע, ואחת לכמה זמן הוא מופנה בחזרה אלינו.

אותו הגיון בדיוק, אגב, צריך לחול על גדר ההפרדה בגדה המערבית שמפקיעה שטחים פלסטיניים בניגוד לחוק הבינלאומי. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שחושבת שצרכי הביטחון שלה מתירים, או אפילו מחייבים, הפרה שיטתית של ריבונות שכנותיה. בכל מקום אחר היה זה מובן מאליו שעצם ההפרות האלה מעוררות תגובה אלימה שרק מחריפה את צרכי הביטחון של המדינה הפולשת. בלבנון לקח לישראל 18 שנה ומאות רבות של חללי שווא כדי להפנים את האמת הפשוטה הזאת: אין דבר כזה, "רצועת ביטחון" בשטח האויב שמעניקה ביטחון. בעזה האשליה חזקה יותר כיוון שכמות האבידות בצד הישראלי שואפת לאפס. לכן נראה לנו שזה עובד. מה שאנחנו לא תופסים זה שכל מה שלא עובד מסביב – הפיגועים, ההקצנה האנטי-ישראלית בחברה הפלסטינית, הבידוד הבינלאומי הגובר – לא עובד גם בגלל התוקפנות היהירה של "רצועות הביטחון" למיניהן.

[די, די כבר עם מקהלת "אז מה אתה מציע". מדיניות של רשע וטמטום לא מלבינה כשלג אם אין לי מה להציע – למרות שיש לי. יש מה להציע, ונגיע לזה בסוף. אבל את סדר הדיון המקובל חייבים להפוך. לא מתחילים מן המנטרה "מה אתה מציע" רק כדי לאטום את האוזניים מלשמוע כמה ההווה המתמשך הזה שבו אנו לכודים הוא איום ובלתי נסבל; לא מדחיקים את המציאות רק כי קשה לדמיין מציאות אחרת].

אזורים אסורים לפלסטינים בקרקע ובים של רצועת עזה. מקור: OCHA oPt

דייגים הם אויבים

גם המצור הימי על עזה גובה את ליטרת הדם התקופתית שלו. לפני חודש פתחה ספינת חיל הים באש על סירת דייגים מול בית לאהייה. מוחמד מג'יד באקר, בן 23 ממחנה הפליטים אל-שאטי, ספג כדור בחזהו ונהרג. על פי תחקיר "בצלם", הסירה נמצאה במרחק 3 מייל מהחוף, בתוך התחום המותר לדייג. זהו הדייג השני שצה"ל הורג השנה: באחד מלילות ינואר השנה הסתערה ספינה של חיל הים על סירתו של מוחמד אל-היסי, בן 33, וזו רוסקה וטבעה. אחיו, שראה את המתרחש מסירתו, סיפר שהגלים הגבוהים כיבו את הגנרטור בסירה של מוחמד, האור כבה בה, ואז התנגשה בה ספינת חיל הים. מוחמד עף למים ונעלם. גופתו לא נמצאה.

מאז שנת 2007 צה"ל הוציא להורג 6 דייגים במימי עזה, ופצע מאות. גם הנתונים האלה לא מפורסמים בתקשורת הישראלית. במהלך שנת 2016, לא פחות מ-133 פעמים תקף חיל הים באש – ירי קליעים או פגזים –סירות דייגים שיצאו מחוף עזה. סביר להניח שמספר החריגות מתחום הדיג הרגיל – 6 מייל – גדול יותר. אפשר רק לשער כמה רעב ומיואש צריך להיות אדם כדי לצאת בסירה ללא כל נשק, לשטח שמפוקח באופן שוטף בידי ספינות של חיל הים הישראלי, ביודעו שמפגש איתן יסתיים, ככל הנראה, בירי קטלני לעברו.

ישראל, כמובן, תופסת את כל העניין כטובה שהיא עושה לפלסטינים, כאילו זה מובן מאליו שהמרחב הימי של עזה שייך לנו ולא לה. כשצה"ל מרחיב את תחום הדייג המותר ב-3 מייל הדבר זוכה לפרסום בכלי התקשורת הישראליים, כאילו מדובר באצילות נפש, אך העובדה שההרחבה זמנית, לחודשיים בלבד, מוצנעת. על פי הסכמי אוסלו תחום הדייג הוגדר 20 מייל מחוף עזה; ישראל אף פעם לא איפשרה לדייגים להגיע למרחק כזה.

המאבק נגד הפלסטינים הוא תמיד גם כלכלי, חרף הניסיון לעטות עליו איצטלה בטחונית ולקשט אותו ב"שיתוף פעולה אזורי". על כך תעיד העובדה שצה"ל מחרים את סירות הדייגים שנתפסות ומסרב להחזירן לבעליהן; הנזק שנגרם לפלסטינים מהחרמת הסירות ומן הירי של צה"ל ב-2016 נאמד בחצי מיליון דולר. את ענף הדייג בעזה צריך לרסק, ממש כפי שאת ענף המחצבות בגדה המערבית צריך לרסק באמצעות החרמת ציוד חציבה.

ענף הדייג אכן רוסק. מ-10,000 דייגים רשומים בשנת 2000 ירד המספר לכ-2,000 דייגים פעילים בשנת 2017. 95% מן הדייגים ברצועה נמצאים מתחת לקו העוני ונזקקים לסיוע הומניטרי (לעומת האחוז הכללי של הנזקקים לסיוע, 80%). האם היה זה אינטרס ישראלי לחסל את ענף הדייג בעזה? העובדות מלמדות שכן, גם כאשר המנהיגים מפמפמים לנו שה"האויב שלנו הוא החמאס, לא אוכלוסית עזה" ובאותה נשימה ש"אוכלוסית עזה אשמה שבחרה בחמאס". כך או כך, אין שום הצדקה בטחונית למדיניות ששוברת את מטה לחמם של עשרות אלפי תושבים. כשאלה פני הדברים, נדרשת תעמולה מתמדת כדי לבסס את התודעה הכוזבת כאילו נשקף איום קיומי לישראל מחופי עזה.

כאן נכנסים לתמונה הכתבלבים – עיתונאי החצר של מערכת הביטחון. הנה כתבת תעמולה טיפוסית מן השנה החולפת. כתבנו נלווה ל"לוחמים האמיצים" על הדבור של חיל הים, במלחמתם המתמדת להדביר את הטרור הימי. הכתב מדווח שבים של עזה "מתנהלת מלחמה יומיומית" – אבל מלחמה בין מי למי? בין צי של כלי שיט חמושים, מאוישים ולא מאוישים, נתמכים במערך ניטור אווירי של מל"טים – ומולם מי? דייגים רעבים חמושים ברשתות מרופטות? מבריחי סחורות מסיני? המוזיקה דרמטית, מדברים על "מרדפים" אחרי סירות דיג שחרגו מן התחום המותר, חיל הים צריך "להחזיר את הפורעים לשטחם". פורעים? דייגים שמבקשים למצוא דגה מעבר לחוף המדולדל שלהם הם "פורעים"?

כך פועלת תעמולה שלטונית על אזרחי ישראל. הכל בערוץ מסחרי, לכאורה "חופשי" מכבלי השלטון.

סירת דייגים אחרי "טיפול" של חיל הים, מרץ 2014. צילום: אי-אף-פי

מעניין להשוות את המדיניות של שנות האלפיים עם המדיניות מלפני 40 שנה, ברצועת עזה שנכבשה זה עתה, ולתוכה הוטל המנהל האזרחי הישראלי, בניסיון "להקל" על האזרחים תוך כדי המאבק בהתנגדות החמושה. בראיון שהעניק לאחרונה סא"ל (מיל.) יצחק איני עבאדי, מושל עזה דאז, ליזהר באר, הוא אומר את הדברים הבאים:

"בתיאום הקמתי ועד דייגים שהוא היה, מבחינתי, הגורם שהוציא אל הפועל בקרב הדייגים בעזה בעצמם, את המגבלות שהחלטנו עליהם. לא אני, עם חיילים שומרים על זה, אלא הם קיבלו על עצמם להיות השוטרים של מתי, איפה, לאיזה עומק, באיזה שעות, מתי מותר לצאת, מתי חוזרים. כלומר, צריך איזשהו נוהל כדי לצאת לחדש את הדיג. ונורא רציתי, לא באמצעות של פרסום הוראה צבאית שאם אתה עובר אותה – עברת. אלא לעשות שהפיקוח על אותם הגבלות – שלאט לאט הסרנו מהן יותר ויותר, כדי לאפשר דיג יותר עמוק, כולל לילה עם לוקסים – אז הם קיבלו על עצמם. למה הם קיבלו על עצמם? כי הם רצו לאכול! זה דבר  כל כך אלמנטרי. כלומר, זאת היתה נקודה שהיתה לאורך כל הדרך נכונה –  יש מה להפסיד. נתחיל מהדברים הקטנים; ועד דייגים. להביא דגים."

מה השתנה מאז? לא הרבה. אז התפיסה היתה לתת לעזתים למשטר את עצמם תחת עינינו הפקוחה; היום התפיסה היא למשטר אותם בעצמנו. אז כהיום, הכובש מתפאר בהגדלת טווח הדייג כאקט של גדלות נפש. אולי השינוי העיקרי הוא שאז המושל הצבאי לא ראה לעצמו מטרה להרעיב ולדכא את אוכלוסית עזה, ואילו היום צה"ל נוהג ברצועה – מן הים ומן היבשה – כמי שזו מטרתו העיקרית (ראו לעניין הזה את הוראותיו של משה דיין למפקד נפת חאן-יונס ב-1972). הקצינים כמובן מכחישים זאת מכל וכל; אבל הסובלנות המופלגת שלהם כלפי גובה המחיר ההומניטרי שנגבה מתושבי עזה מעידה כאלף עדים אחרת.

מציאות בלתי נסבלת כ"פיתרון"

המצור על עזה הורג. זה לא מצור הגנתי, זאת לא מערכת פסיבית. זאת מערכת תוקפנית, אקט מלחמתי מתמשך, שילוב של הטכנולוגיה המתקדמת ביותר וחיילים וקצינים שלא רואים מולם בני אדם, רק "איום קיומי". המצור התוקפני פולש אל השטח הנצור ופותח באש על הנצורים שאינם חמושים – מעשה שגרה מדי שבוע ושבוע. מה שהתקשורת והפוליטיקה הישראלית מטאטאות מתחת לשטיח – "נזק אגבי", "מחיר מצער אבל בלתי נמנע" – הוא העיקר. זהו שינוי הפרספקטיבה הנחוץ כל כך לישראלים כדי להתחיל להבין את עזה. המצור התוקפני לא יכול להיתפס בשום אופן כנגזרת הכרחית של צרכי הביטחון הישראליים. ואכן, הוא אינו נתפס כך, לא בעזה ולא ברוב מדינות העולם. ישראלים שסבורים שכדי שהם ישנו בטוחים צריך להעלות מדי שבוע קורבן דם –  צעיר פלסטיני עם כדור בראש או בבטן – חיים בשקר עצמי עמוק. גם מי שסבור שריסוק החקלאות והדיג ודירדור לעוני של עשרות אלפי משפחות בעזה הם מחיר נסבל – חי בשקר לא פחות עמוק (עם מי שאינו רואה עצמו אחראי בכלל לכל זה אין לי כבר דיאלוג).

מקומה הראוי של הצווחה "אז מה אתה מציע" הוא בסוף, בשוליים. זאת משום שהצווחה הזאת ממלאת את מרכז הבמה כבר יותר מעשור, ומשתיקה כל התחלה של דיון ביקורתי על היחס לעזה. באופן כללי ועקרוני, וגם במקרה הזה – מותר וצריך למתוח ביקורת על כל מעשה נבלה או עוול גם אם אין לנו מושג איך ייראה התיקון. מותר וצריך לחשוף את האמת הלא נעימה, את אחריותנו לפשעים שנעשים בשם "הביטחון" ולא להתכרבל בספיקת ידיים מיתממת – "אבל מה אתה מציע".

אנשים שאין להם מה להציע לא פטורים מהכרת האמת או מאחריות מוסרית. אנשים שמסרבים לשקול מה אפשר להציע כי מראש תחמו את גבולות הדיון לתוך כוונות הרובים – עוד פטורים פחות מכך.

ההכחשה של הישראלים לאחריותם לפשעים שישראל מבצעת בעזה היא כה עמוקה, עד שכל הסטה של המבט אל אזור הנוחות של ויכוחי האולפנים בנוסח "מה אתה מציע" היא בגדר מעילה בתפקיד האזרחי שלנו; שיתוף פעולה עם אותה הכחשה. לכן אין לי שום כוונה לפתוח את הדיון הזה כאן (מגיבים, ראו הוזהרתם). מה שאני ואחרים מציעים בנאלי, ידוע משכבר, מוכר לעייפה – ולא נוסה אף פעם: הסדרה אמיתית מול החמאס. יש עם מי לדבר, יש על מה לדבר, ויש הוכחות ותיעוד למכביר. אני רק אפנה את המעוניינים לפוסט הזה שבו סוכמה העמדה הזאת. להפנות לכל הפוסטים שבהם תועד המאמץ השיטתי של ישראל לסכל כל סיכוי להסדרה מול החמאס, ולוודא שאין פרטנר פלסטיני – אי אפשר. הם רבים מדי. מה השתנה מאז? כלום. חוץ מזה שהחמאס מיתן את האמנה שלו ומקבל כעת רשמית את גבולות 67' כהסדר זמני ("הוכחה" נוספת לטבעו הזדוני בפרשנות הישראלית המקובלת, שתמיד תעדיף להקריב את ההווה על מזבח אחרית הימים).

הדברים האלה נכתבים על רקע משבר החשמל החמור ברצועת עזה. הישראלים מתים על המשבר הזה, שפתאום הביא למסכיהם תמונות לא שכיחות של אומללות מתוך הרצועה. הם מתים עליו כי הוא מאשש את אמונתם העקבית ש"רק הפלסטינים אשמים במצבם". הנה מקרה שבו באמת יש לצד פלסטיני אחד (הרשות) אחריות כבדה לאומללות של הצד השני (תושבי הרצועה). כאן פחות או יותר נעצרת החשיבה הפוליטית שלנו; היא לא תעז להציץ מעבר למחסום התודעתי שעליו הקונצנזוס עומד. לוּ תציץ מעבר לו, היא עוד עלולה לגלות את אחריותה שלה: האחריות הישירה של ישראל לכך שיותר מעשור אחרי ההתנתקות וחצי יובל מאז שנכבשה, אין ברצועת עזה משק חשמל עצמאי. מי שטיפח את התלות ודיכא כל סימן לעצמאות כלכלית היה הכובש, שהכחיש וממשיך להכחיש את חלקו באסונם של העזתים.

ובכן, לא נדבר על החשמל, אלא רק על ירי הצלפים, ופגזי ספינות חיל הים, והרעלת השדות בריסוס מהאוויר, ופלישות הבולדוזרים. נדבר רק על שגרת המצור שהורגת בני אדם באכזריות לא-אישית, בדייקנות קרת רוח, והופכת את אדמתם לשממה ואת פרנסתם לשורש עקר ויבש, ומתבוננת לפעמים בהשתוממות, לפעמים בשעמום, כיצד הם ממשיכים להסתער על הגדר, על הים, אנשים רעבים שאין להם מה להפסיד, זולת חיי דלות ושעבוד. נמשיך לדבר עליהם ולהראות אותם. ונפסיק לדבר על עצמנו.

15 ביוני 2017 / עידן לנדו

למה אין כתיבת טבע בעברית?

[דברים בערב השקה ל"הבז", בית קפה "הנסיך הקטן", 12.6.17]

ההופעה של "הבז" בעברית היא אירוע חריג במיוחד. בעוד שבאנגליה ובכלל בעולם האנגלוסקסי ישנה מסורת ארוכה ומפוארת של כתיבה על הטבע, בעברית אין כל מסורת כזאת. גם על רקע המסורת האנגלית, "הבז" היה ייחודי הן בשפה שלו והן בטשטוש המכוון של עמדת הדובר, שמתמזגת בהדרגה עם מושא התצפית. אבל בעברית החריגות היא כפולה שכן, כאמור, אין שום מסורת, שום רקע שכנגדו אפשר להציב את החיבור הזה. כיוון שעל "הבז" עצמו כבר כתבתי וגם דיברו כאן, אני רוצה להתעכב דווקא על העניין המתמיה הזה.

למה אין מסורת של כתיבה על הטבע בעברית? שימו לב שאפילו אין שם נוח לסוגה הזאת: "כתיבת טבע" נשמע הרבה יותר מאולץ מ-nature writing. עשיתי חיפוש בגוגל על "כתיבת טבע בעברית", "כתיבה על הטבע בעברית"; אפילו לא תוצאה אחת. היכנסו לכל חנות ספרים גדולה באמריקה או באנגליה ותמצאו שם כמה מדפים גדולים שמוקדשים רק לסוגה הזאת. החל מת'ורו ועד לימינו, יש כתיבה עלית – בכך אני מתכוון לכתיבה שמתעלה על התיעוד הפשוט – על נופים כמו יערות ניו-אינגלנד, חופי הפרא של קליפורניה, מדבריות יוטה, על ציפורים ולוטרות ולוויתנים. שמות כמו ג'ון מויר, רייצ'ל קרסון, וויליאם האדסון מוכרים לכל יודע ספר אנגלי, וחלקם זכו גם למעמד מיתולוגי בתרבות. הסוגה המכובדת הזאת משכה אליה לא רק סופרים אלא גם מדענים ידועי שם (אדוארד וילסון) ומדינאים (תיאודור רווזוולט חיבר כמה ספרי טבע).

בספרות ובשירה העברית אפשר למצוא התייחסויות לטבע וגם לפרקים תיאורים יפים שלו (כמו אצל ס. יזהר, מאיר שלו, שאול טשרניחובסקי ואסתר ראב). אבל לא לכך הכוונה בסוגת כתיבת הטבע, כשם שאין הכוונה לכותבים כמו ג'ק לונדון וטד יוז. הכותב בסוגה הזאת איננו מספר סיפור, ותיאור הטבע איננו משתלב בדבר מה גדול יותר; הוא העניין עצמו ואין בלתו. יותר מכך, הכותב הזה הגיע אל הכתיבה מתחומים שונים ומשונים – צפרות, טיפוס הרים, ביולוגיה, שימור יערות וכד' – ובדרך כלל אין לו מעמד כסופר או משורר מחוץ לסוגה הזאת. להבדיל מן הסוגות הבדיוניות, בכתיבת הטבע ישנו גרעין תיעודי מוצק. הכותב הוא, לפני הכל, עד לבריאה, לא בורא עולמות בפני עצמו.

כתיבה כזאת, אני חושב, נעדרת לגמרי מן העברית. העובדה הזאת מתמיהה גם אחרי שמנפים כמה הסברים חלקיים מאד. למשל, שהטבע הארץ ישראלי לא עשיר ועצום כמו זה שבאנגליה או באמריקה, שכתיבה מודרנית בעברית בכלל היא עניין חדש יחסית, ועוד יותר חדשה היא הנוכחות של העברית בארץ ישראל. ההסברים האלה לא מניחים את הדעת. שהרי יש כתיבה ענפה מאד על הטבע הארץ הישראלי, אלא שהיא שייכת לסוגה שונה לחלוטין: ידיעת הארץ ומדריכי טיולים. תיכף נדבר על הקטגוריה הזאת. ובאשר לנוכחות המאוחרת של העברית – זו מסתבר לא עיכבה בעדן של סוגות אחרות שזכו כאן לפריחה אינטנסיבית, כגון רומנים שבוחנים את "שאלות הדור", רומן המשפחה, שירה פוליטית, אפילו פנטזיה ומדע בדיוני מקוריים יש הרבה יותר מאשר כתיבה על הטבע בעברית.

אני חושב שיש מספר סיבות להיעדר הבולט של כתיבת טבע בעברית. רמז ראשון אפשר לקבל אם נהרהר לרגע במה שמאפיין את ספרי "ידיעת הארץ", שמספרם כידוע עצום ורב. מהי העמדה הבסיסית של הכותב שם, מהי עמדת הקורא? ובכן, הכותב מוסר לקורא מידע שימושי. חלק ניכר מן המידע קשור להסטוריה של המרחב, לגיאוגרפיה ולארכיאולוגיה שלו. כשמסתכלים מקרוב, אין שם כל כך הרבה "טבע", ודאי שלא במובן של כתיבת הטבע האנגלוסקסית. אין צורך לומר שאחת המטרות המוצהרות, לפחות של חלק ניכר מן הסוגה הזאת, היא חניכה ציונית, השרשת הקשר עם הארץ, פרוייקט שהיה נחוץ במיוחד בתקופה שבהן רוב האוכלוסיה היהודית לא היתה ילידית ולא ספגה את הקשר הזה באופן אורגני מילדות.

אבל גם כשהמטרה המוצהרת איננה חינוך לציונות, האופן שבו מתפרשת "אהבת הארץ" בסוגה הזאת שונה מאד מן האופן שבו נגלה הטבע בכתיבה האנגלית. אם אני צריך להעמיד את הניגוד על שתי מלים, הייתי בוחר בניכוס מול התבוננות. ספרי ידיעת הארץ, במידה שהם מספרים לך על הטבע, מסכמים לך ומעבירים לבעלותך מידע על הצומח והחי בסביבה. זה לא בהכרח מידע מכלי ראשון, והתרשמויותיו של הכותב אינן ממין העניין. אני חוזר על האבחנה הפשוטה: אין בעברית ספרים שבהם הכותב פשוט יוצא אל הטבע ומתאר לעינינו, בשפה מדויקת ורגישה, את הנוף ובעלי החיים שבו. בספרי ידיעת הארץ, מה שחשוב הוא שהקורא יידע, כי ידע הוא נכס שימושי, והסוגה הזאת היא ביסודה פדגוגית. לכן לא יתעכבו על ציפור בודדת, אלא ימנו את כל סוגי הציפורים שמקננות באזור שאליו יצאת לטייל, ויפרטו מהן עונות הדגירה והנדידה שלהן, מהו מזונן וכדומה. מה שיש כאן זאת אריזה של מידע בחבילות קלות לקליטה; לא תיאור ולא התבוננות באירועים חולפים וחד-פעמיים בטבע.

הנה משפט שצד את עיני מיומני התצפיות של בייקר (חלקים נבחרים מהם פורסמו בכרך שמכנס את כל כתביו):

"A feeling of great exhilaration possesed me, like a sudden lungful of purer air. The great pointlessness of it, the non-sense of nature, was beautiful, and no one else would know it again, exactly as we knew it at that moment."

זאת כמוסה מרוכזת של חווית המתבונן בטבע: ההתפעמות; היופי הלא-שימושי, היופי שבאי-שימושיות, שבחוסר התכליתיות; והחד-פעמיות של הרגע.

סתם טבע, לא אילוסטרציה.

לעומת זאת, הטבע של סוגת "ידיעת הארץ" אינו קיים כשלעצמו; הוא אינו יישות כבירה שאופפת את האדם, אדישה לקיומו, יפה עד כאב באדישותה, שוקקת חיים גלויים לחלוטין ובו זמנית חידתיים. לא ולא; ה"טבע" הארצישראלי הוא מפה מסועפת של תלים ארכיאולוגיים, אתרי מורשת, תזכורות לזכות האבות על הארץ, מסלולי הליכה, למשפחות, למיטיבי לכת, מתאים גם לאופניים, לא מעגלי, כן מעגלי, אפשר לעצור באמצע בפונדק של שלומי, אל תשכחו להצטלם בקצה הצוק, בירידה ניקח את השביל הירוק ונגיע לחורשה עם ספסלי עץ. אפשר לעשות שם הפסקת אוכל או להמשיך לצומת ולשבת באוהל האירוח הבדואי. סמיר מאד נחמד ואפילו יש לו עברית טובה!

"הטבע" של "ידיעת הארץ" הוא תפאורה עצומה, שכל כולה המתנה דרוכה להאיר את הבמה שבה נחגג הדבר העיקרי: האדם. ובעיקר האדם היהודי.

מתחת לזה רוחשת העוינות הבסיסית של היהדות אל הטבע, ואני חושב שבין שאר הטעמים והסלידות שהורישו הטקסטים היהודים הקאנוניים לספרות העברית, גם העוינות הזאת נשארה. הטבע הגולמי, הלא-מרוסן, הטבע הזה מעולם לא היה נוכח בארון הספרים היהודי. אם יש בו עניין כלשהו, הרי זה רק לתפארת האל: "יהללוהו שמים וארץ ימים וכל רומש בם" (תהלים ס"ט, ל"ה); "נהרות ימחאו כף, יחד הרים ירננו" (תהלים צ"ח, ח'). פרקים שלמים בתהלים מונים את תופעות הטבע השונות הנגלות לאדם, רק כדי למצוא בהן עדות וראיה לכוחו ושליטתו של אלוהים בעולם. התפיסה הזאת מושרשת עמוק מאד בעולם האורתודוקסי והשפעתה ניכרת גם ברמה היומיומית, למשל בדפי שאלות ותשובות שנוגעים לתופעות הטבע.

על פי התפיסה הזאת, השתקעות אמיתית בטבע כשלעצמו היא סטיה פגאנית. אותו רגש של התפעמות, רגע של אקסטזה שנחווית בנוכחות בעלי חיים או תופעת טבע מרהיבה – אסור להם לרחף סתם כך בחלל; הם חייבים להיות מגוייסים לתכלית נעלה יותר, טרנסצנדנטית, סמויה מן העין. במידה שהדת תכיר בהם (וכאמור, באגפים היותר תורניים של היהדות, הרגשות האלה עצמם הם בגדר שיקוץ), היא תמיר אותם לחוויה מיסטית שמצביעה על הסדר האלוהי ביקום. הטבע הוא אילוסטרציה; התפעמות שאינה מובילה ליראה דתית היא עבודת אלילים. אני מניח שהמומחים ממני יכולים להצביע על יוצאים מן הכלל, אבל אני בספק אם יחלקו עלי שזהו אומנם הכלל – זהו הדיוקן הרוחני של היהדות כפי שהיא מוכרת לרובנו.

התקרבות אמפתית אל החיה, בדומה למה שבייקר מנסה לעשות ב"הבז", היא כבר בגדר טירוף. עולם החי כולו מגוייס בשפת המקורות לכינויי גנאי, וקיים מדרג ברור בין האדם, בעל הנשמה, לבין החיה, שכולה גשמיות. רק אדם שמתכחש ליסוד הרוחני שבו יבקש להיהפך לחיה (התרבות משחדת אותנו לחשוב "יירד למדרגת חיה", כאילו יש מדרגות בטבע), או ליתר דיוק, להחצין את צידו החייתי. אנתרופוצנטריזם כזה איננו ייחודי ליהדות ומאפיין את כל הדתות המונותיאיסטיות. הדתות האלה, בניגוד אולי לדימוי הרווח, מושתתות על האדרת האדם ולא על האדרת האל; רעיון ההשגחה האישית, שלפיו האל הכל יכול, בורא היקום, המושל בכל חי וצומח, מתעניין במעשים הפרטיים של כל אחד מאיתנו וגם מתחשבן איתנו לאחר המוות – הרעיון הזה הוא מגלומניה אנושית מחרידה. יחד עם זאת, בהקשר היהודי במיוחד, הסלידה האנתרופוצנטרית מעולם הטבע מקבלת משנה תוקף מסדרה של ניגודים יסודיים: חיה-אדם, טבע-עיר, יצר-מצווה, גוף-נשמה, יופי פיזי-מסירות נפש.

כתיבת הטבע במסורת האנגלוסקסית מתרכזת בצד הראשון של כל הניגודים האלה, לא בתור סרח עודף לצד השני, לא בתור מדרגה שמובילה אליו, ולא בתור מסך שמסתיר אותו. הבז הספציפי הזה, פלג המים הספציפי הזה, הרוח הנושבת על פני המישור הספציפי הזה כאן ועכשיו – הם הם העניין. אותם יש לתאר במדויק, לא להחמיץ אף פרט (אף כי תמיד השפה תקרטע במגושם אחרי החוויה), מתוך אהבה אמיתית אל החומר ואל האור ואל האוויר ואל המים, מתוך השתאות מתמדת על השתנותם. הדבר האחרון שמעניין את המתבונן האמיתי בטבע זה הוא עצמו, השבט שלו או הלאום שלו; הרי כל תשוקתו היא למצוא מפלט מן הכלא הזה של האנושי והחברתי, לכונן מחדש את הברית הקדומה עם ידידיו בעלי הכנף, או הזוחלים, או השוחים במים. זאת עמדה של ענווה מובנת מאליה, תחושת אפסות טבעית, לא מדכאת בכלל, אדרבא, יש בה דווקא עונג פשוט. האם צריך לומר איפה ניצבת הנפש הישראלית ביחס אליה?

האדם היהודי-ישראלי שואל: מה בצע לי בכל הטבע הזה אם הוא לא מאשר מחדש את שלל הזיקות שלי מחוצה לו (להסטוריה, לדת, ללאום)? האדם המתבונן שואל: מה בצע לי ב"טבע" שרק מאשר מחדש את שלל הזיקות שלי מחוצה לו?

"הבז" של בייקר הוא שיעור נפלא שנחוץ לכולנו בדה-אינסטרומנטליזציה של הטבע: איך לחדול מראיית הטבע ככלי ומשאב ולהתחיל לראות בו טוב כשלעצמו. זהו לקחה העיקרי של כתיבת הטבע במיטבה. קשה להפריז בחשיבות של הלקח הזה בעולם כל כך תועלתני, נצלני ואנתרופוצנטרי כשלנו. קריאה דרוכה בתיאורים חיים ומרגשים של הטבע היא בו זמנית שיעור בפסיכולוגיה של הענווה, באתיקה של הזדהות אמפתית, באקולוגיה של הנפש – וכל זה עוד מעבר לשיעור הפשוט בספרות יפה. אבל רגע, עכשיו אני חוטא בעצמי בתועלתנות מסדר שני, משדל אתכם לקריאה באמצעות כל מיני יתרונות ורווחים. אם כך פשוט תקראו, תקראו סתם, את הטקסטים האלה שמתבוננים בטבע, ואז גם אולי תראו אותו אחרת, ותכתבו אותו אחרת, ותעשו תיקון בעצמכם ובעולם.

8 ביוני 2017 / עידן לנדו

ערב השקה לספר "הבז"

בואו, בואו. ושתפו את דף האירוע.

6 במאי 2017 / עידן לנדו

בלעדי: נאום טראמפ במצדה

[בעוד שבועיים יגיע נשיא ארה"ב לאזורנו ויישא נאום במצדה. נוסח הנאום הודלף מראש כדי לבחון אותו על קבוצות מיקוד שונות, והבלוג שמח להציגו כאן].

* * *

איזה נוף פנטסטי! אין ספק שגם לפני אלפיים שנה, היה ליהודים חוש מצוין לבחור את הלוקיישן הכי טוב. והעובדה שאני מדבר אליכם היום במקום שבו הביסו היהודים את האמפריה הרומנית, זה פשוט לא ייאמן. איפה אתם ואיפה הרומנים היום. פשוט תסתכלו על עצמכם.

אני יודע. היה כאן עסק לא נעים של התאבדויות. תיכף אני מגיע לפלסטינים. הנקודה שלי היא שעם הרבה רצון, והר של דולרים – אפשר לעשות שלום גם עם האויב הכי גרוע. כולם אומרים לי: הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים הוא בלתי פתיר. נוראי. ואני אומר: אם היהודים והרומנים הצליחו אז, למה שלא נצליח היום? אם טיטוס ואלעזר בן יאיר סגרו עסקה, למה נתניהו ואבו מאזן לא יכולים?

אני יודע. העסקה לפני אלפיים שנה נגמרה בטבח נורא. אז מה. עד עכשיו גם לא ליקקתם דבש. אתם רגילים, יש לכם ניסיון, והכי חשוב – יש לכם חזון עסקי. ויש לכם סבלנות, כמו לי. אתם יודעים שחיכיתי כאן למטה חצי שעה עד שניקו את ההר מכל המיתרים הקרועים של הגיטרה של הזמר הזה? ברוזה. בחור נהדר. דייויד, כמו המלך שלכם, שבנה את מצדה. אז יש לי סבלנות, ואני גם מכיר את ההסטוריה.

עכשיו אני רוצה לומר משהו לפלסטינים. תראו, אני מבין שהכיבוש זה עסק לא נעים. לא רק לכם, גם לנו. אין לכם מושג כמה מיליוני דולרים בשנה אנחנו מוציאים כאן. זה כואב, ממש כואב. אבל התאבדויות זה לא פיתרון. התאבדות זה ללוזרים. וכאן יש משהו שאתם יכולים ללמוד מהיהודים: כשהם נלחמו בגבורה נגד הרומנים, והכל נראה אבוד, הם התאבדו? מה פתאום. הם המשיכו. כי הם ידעו שזה מקום נפלא, עם נוף פנטסטי, ואפשרויות פיתוח מדהימות, ליזמות ותיירות. 750 אלף תיירים בשנה מגיעים לכאן. כמה מגיעים לשכם? רק אומר. ושכם אפילו לא בגדה המערבית. תחשבו על זה.

וגם ליהודים אני רוצה לומר משהו. נכון, ניצחתם את הרומנים, הבסתם את הבולגרים, אבל בסוף כל חודש מגיע הצ'ק. וצריך לפדות אותו. תסתכלו כאן על המדבר הזה. מן הצד השני זאת סוריה. הטילים של פוטין מכוונים אליכם. מדרום יש לכם את טורקיה. ארדואן הוא אומנם בחור נהדר, עושה עבודה מצויינת, אבל הוא בחור קשוח. לא הייתי יורק לו בפנים. אתם חייבים להבין שאני עוד מעט אסגור כאן את הברז. מליונים של דולרים, שנה אחרי שנה, ומה אני רואה כאן? עדיין מדבר ושממה. עצוב! איפה כל המלונות שאלעזר בן יאיר חלם עליהם? בשביל מה הרומנים התאבדו?

שאלות קשות. גם לכם וגם לפלסטינים. אבל אלה השאלות האמיתיות, תתרכזו בהן. תעזבו את השקרים. בנסיעה לכאן שמעתי בחדשות שלפלסטינים אין אישור לשאוב מים מהקרקע שלהם, שישראל שולטת במרשם האוכלוסין שלהם, ושהיא בונה התנחלויות על הקרקע שלהם. פייק ניוז, פייק ניוז. אתם יודעים איך ניצחתי בבחירות? התעלמתי מכל הפייק ניוז. אפילו לא ציוץ אחד. תתעלמו גם אתם.

תתרכזו בעיקר: איך לבטל את ביטוח הבריאות הממלכתי כאן וברמאללה. איך להכניס מה שיותר תאגידים אמריקאיים לכלכלה שלכם. רק ככה יצמח השלום: תשתפו פעולה כדי לקדם את האינטרסים של אמריקה. תהפכו את אמריקה לגדולה שוב פעם. כבר עשיתם את זה פעם אחת: אתם היהודים הקמתם את תעשיית הסרטים שלנו בהוליווד, ואתם הפלסטינים הקמתם את תעשיית השלום בוושינגטון. כשאתם נחושים, יש תוצאות, והכלכלה האמריקאית פורחת.

הישראלים והפלסטינים מסוכסכים כבר 700 שנה, כל ילד יודע את זה. זה התחיל ממש אחרי שגירשתם את הרומנים. והפלסטינים – הרבה אנשים לא יודעים את זה – הם לא כולם מוסלמים. יש עליכם הרבה דעות קדומות. כשטסתי לפגוש את אבו מאזן ברמאללה, עברנו מעל החומה הנהדרת שלכם. ואמרתי לעוזרים שלי: תראו איזו דוגמה מדהימה לשיתוף פעולה אזורי. גם היהודים וגם הפלסטינים סבלו במשך שנים מהגירה לא חוקית. מקסיקנים, קוריאנים, אלפי מסתננים. אז מה הם עשו? ישבו יחד – זה היה בזמן בגין ונאצר – וחשבו: איך נפתור את הבעיה הזאת? ובסוף הגיעו לפתרון הגאוני הזה: נבנה חומה. ובאמת, זה עצר את המסתננים. ומאז הפלסטינים מאושרים. מה שעבד בטקסס עובד גם כאן.

לכן אני אומר: השלום אפשרי. המקום הפנטסטי הזה, מצדה, הוא ההוכחה לכך. ממנו יצאה בשורה של שלום ופיוס לכל רחבי האמפריה הרומנית. כאן חיו יחד והתאבדו יחד יהודים וערבים במשך מאות שנים. זאת המורשת שלכם, תכבדו אותה. אמריקה תעשה הכל כדי שהמורשת הזאת לא תדעך לעולם. תודה רבה.

27 באפריל 2017 / עידן לנדו

"הבז": טעימות מספר חדש

%d7%aa%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%91-%d7%a8%d7%90%d7%a9

השבוע ראה אור בהוצאת "כרמל" ספר מיוחד במינו: "הבז" של ג'ון א. בייקר. את הספר הזה קראתי לראשונה במקור האנגלי לפני מספר שנים (קוראי הבלוג חדי הזיכרון יידעו אולי איך התגלגלתי אליו), ומאותו רגע הוא השתכן בליבי, והפך לבן לוויה קבוע, אהוב וסודי. אבל הסוד היה קשה מנשוא, וחשתי דחף עז לחלוק אותו ולהפיץ אותו הלאה. רציתי לראות אותו בלבוש עברי. וכשחשבתי מי יכול לאתגר הכביר הזה, לתרגם את השפה החד-פעמית של הספר הזה, יכולתי לחשוב רק על שם אחד: עודד וולקשטיין.

פניתי לעודד, הצלחתי לעורר את סקרנותו, והוא קרא את הספר. ונלכד בדיוק כמוני. מאותו רגע זאת הפכה להיות אובססיה משותפת, שנפרשה על פני שנה בערך, של תרגום ועריכה ובחישה וליטוש, שתוצאתה מונחת לפניכם. עודד תרגם ביד-אמן, אני ערכתי והוספתי אחרית דבר.

הטעימות שבחרתי כאן הן פרק הפתיחה של הספר ואחרית הדבר. אין לי מספיק מלים כדי לדחוק בכם לרכוש ולקרוא את הספר הזה, שלא קראתם כמותו מעודכם. אם אהבתם, אנא הפיצו את הבשורה הלאה, שכן "כרמל" היא הוצאה קטנה (אף כי מפעלותיה גדולות) ואפשר להניח בוודאות שהפנינה הנידחת הזאת לא תוצג לראווה ברשתות הספרים הגדולות. גורלו של הספר בידיכם.

[מי שאינו יכול להתאפק וחייב לקבל "הקשר", מי הסופר ועל מה כל המהומה, יכול לדלג לפסקאות הראשונות של אחרית הדבר, ומיד לחזור להתחלה].

עיצוב העטיפה: יואב ויינפלד. איורים: יעל גזית

* * *

הבז: חלק ראשון

התחלות

ממזרח לביתי, הרכס הארוך רובץ כנגד קו הרקיע כגופה הנמוך של צוללת. מעליו, שמי המזרח נוהרים בהשתקפויות של מים רחוקים, ומשרים הרגשה של מפרשים שעקרו מחוף. העצים נקבצים על הגבעות, צמרותיהם מתחדדות עד חושך, אך כשאני נע לקראתם הם מתפרדים מעט מעט, השמים גולשים אל התווך, וכבר הם אלונים ובוקיצות יחידים, עץ עץ בחלקה רחבת-ידיים של צללי חורף. המרגוע ובדידותם של אופקים מושכים את לבי לקראתם, דרכם, והלאה לעבר אחרים. הם משרישים בזיכרון, רבדים-רבדים.

הנהר זורם צפון מזרחה מן העיר, מתעקל מזרחה סביב מרגלותיו הצפוניים של הרכס, פונה דרומה ונשפך אל הים. העמק העליון הוא מישור משוטח ופתוח, אשר הופך צר ותלול במורדותיו ושב ונעשה משוטח ופתוח בקרבת שפך הנהר. המישור הוא כשפך אדמה, שהחוות זרועות בו כאיים. הנהר שוטף לאטו, מתפתל לכאן ולכאן; הוא קטן מדי ביחס לערוץ הארוך והרחב, שלפנים נשפך אליו נהר גדול בהרבה, אשר ניקז את רוב מימיה של אנגליה.

תיאורי נוף מפורטים הם מייגעים. למראית עין כל חלק מחלקיה של אנגליה דומה למשנהו. ההבדלים דקים, ילודי אהבה. כאן הקרקע עשויה חמר; חמר סלעי מצפון לנהר, חמר לונדוני מדרום. המדרגות שבצדי הנהר מכוסות חול גס, וכך גם מעלות הרכס. היער היה למרעה, וכיום האדמה משמשת בעיקר לגידולים חקלאיים. היערות קטנים, ומעטים בהם העצים הגדולים. עצי אלון בודדים מזדקרים פה ושם בין עצי אלה לבנה או סבכים של עצי אגוז. רבות ממשוכות השיחים נכרתו. עוד נותרו שיחי עוזרד, אטד ובוקיצה. הבוקיצות מגביהות לצמוח על חמר; צלמיהן המתגוונים משתרטטים בשמי החורף. ערבות מפסקות את מהלכו של הנהר, עצי אלמון מקווקווים את הפלג. שיחי העוזרד מכים שורש. זוהי ארץ של בוקיצה ואלון וקוץ. האנשים בני החֵמַר זעֵפִים ובוערים-לאט, עגומים ועשנים כבולי אלמון, לאקוניים, כבדים כאדמה עצמה.

אם כוללים את כל המפרצונים והאיים, הרי שקו החוף נמתח על פני 650 קילומטרים, ארוך וגחמני מאין כמותו. זהו היבש בחבלי הארץ, ואף על פי כן הוא נושק למים, הולך ומתפורר לביצות ואגני מלח ואיונים של טיט. הבוץ החולי המתייבש שמניחים אחריהם מחזורי הגאות והשפל מְצָלֵל את השמים מעל; העננים משקפים את המים ומקרינים אותם בחזרה ליבשה.

החוות מסודרות, משגשגות, אך ניחוח של הזנחה מרחף על הכל כמו רוח-רפאים של עשב שנשר. תמיד עולה תחושת אבדן, הרגשה של נשכחות. אין כאן שום דבר אחר; לא טירות, לא מונומנטים עתיקים, לא גבעות שטות כעננים ירוקים. אין זה אלא פיתול של הארץ, עירום גולמי של שדות חורף. כברות אדמה עמומות, שטוחות, שוממות, שכווייתן צורבת כל צער.

מאז ומעולם נכספתי להיות חלק מחיי החוץ, להרחיק עד קצות הדברים, להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט כדרך שהשועל משיל את ריחו בצינתם חסרת-הגוף של המים; לחזור לעיר כזר. השיטוטים רושפים הילה, הדועכת עם ההגעה.

לאהבת הציפורים באתי באיחור. במשך שנים לא ראיתי אותן אלא כרטט בשיפולי המבט. הן יודעות סבל ואושר במצבים פשוטים שאינם אפשריים בשבילנו. חייהן מחישים ומתחממים לקצב שלבבותינו לא ישיגו לעולם. הן דוהרות אל האבדון. עוד לא גמרנו לגדול, והן כבר זקנות.

%d7%97%d7%96%d7%99%d7%aa%d7%99

הציפור הראשונה שחיפשתי אחריה היתה התחמס האירופי, עוף שנהג לקנן בעמק. שירו מפכה כמפל של יין הנשפך מגובה אל תוך חבית עמוקה ורועמת. זהו צליל בשום, וניחוחו מתעלה אל השמים השקטים. בסנוורי היום הוא נדמה כחוש ויבש יותר, אך הדמדומים מעדנים אותו ומשווים לו נוֹשנוּת משביחה. אם לשירים היו ריחות, ריחו של השיר הזה היה ענבים מחוצים ושקדים וגזע אפל. הקול נשפך, ואף טיפה לא אובדת. היער כולו עובר על גדותיו. ואז דממה. לפתע, ללא התרעה. אך האוזן עוד שומעת, הד משתהה, דהה, אוזל ונמוג כאד בין העצים. אל הדוממות העמוקה, בין כוכבים מקדימים לזהרורי ערב, התחמס ממריא בזינוק של אושר. הוא דואה וטופח בכנפיו, רוקד ורוקע, קל ושקט במעופו למרחק. בתמונות נהוג לשוות לו עגמומיות צפרדעית והילה של אבלות, כמו היה צלם-רפאים עוכר-שלווה, שהדמדומים סוגרים עליו כקבר. לעולם אין זה כך במציאות. באור בין הערביים אינך רואה אלא צורה ומעוף, קלים וגאים מכל תאור, פזיזים בחסד כסנונית.

הנצים היו תמיד לידי בחשכה, כמו משהו שביקשתי לומר אך לא עלה בידי להיזכר בו. ראשיהם הצרים ניקבו את שנתי במבטים עוורים. רדפתי אחריהם במהלך קיצים רבים, אך כיוון שהם כה ספורים וכה חשדניים, היה קשה למוצאם וקשה עוד יותר לראותם. הם חיו כנמלטים, חיי גרילה. בכל המקומות המוזנחים והגדלים פרע, אבק עצמותיהם השבריריות של דורות של נצים מחלחל עכשיו לרקבובית העמוקה של היער. הם היו גזע מגורש של ברברים יפים, ומשעה שמתו אי אפשר היה להחליפם.

פניתי עורף לשפעתם כבדת-הניחוחות של יערות הקיץ, מקום גוויעתן של ציפורים כה רבות. הסתיו פותח את עונת ציד הנצים שלי, האביב חותם אותה, וביניהם זוהר החורף כקשתו של אוריון.

ראיתי את הבז הראשון שלי ביום מימיו של דצמבר, בשפך הנהר, לפני עשר שנים. השמש הבקיעה באדמומית מתוך ערפליו הלבנים של הנהר, השדות התנוצצו בכפור, הסירות היו מצופות קרה; רק המים הלוחכים קלות נעו בחופש בוהק. הלכתי לאורך קיר הנהר הגבוה לעבר הים. העשב הלבן והנוקשה שהתפצח תחת רגליי הפך רופס ורטוב עם שהשמש עלתה בשמים בהירים והתאבכה בערפל מסנוור. הכפור לא מש מן האזורים המוצלים לאורך היום כולו, השמש היתה חמימה, לא היתה רוח.

נחתי למרגלות הקיר והתבוננתי בחופיות האלפיניות שאכלו על הגדה. לפתע התעופפו במעלה הזרם, ומאות פָּרוּשים נופפו מעל ראשי, מסתחררים הלאה בסאון כנפיים נואשות. נדרש לי זמן רב מדי להבין כי משהו שאל לי להחמיצו מתרחש. התרוממתי גמלונית וראיתי כי שיחי העוזרד המרוששים על מדרונו היבש של הקיר מלאים בקיכלים אפורים. מקורותיהן החדים הורו צפון-מזרחה, והן תזזו והתיזו בבהלה. עקבתי אחר מבטן, וראיתי בז נודד מעופף לעברי. הוא פנה ימינה, ועבר אל פנים הארץ. הוא דמה לבז מצוי, אלא שהיה גדול וצהוב יותר, ראשו היה קליעי יותר, כנפיו ארוכות יותר, ומעופו היה להוט ומרוֹמם יותר. הוא לא עבר לדאייה עד שראה זרזירים מלקטים בשלף, שאז גלש מטה ונחבא ביניהם בעודם נוסקים. רגע לאחר מכן טס מעלה וכהרף עין נעלם בתוך ערפל שקוי שמש. כעת עף בגובה רב הרבה יותר, משולח ומושלך קדימה, כנפיו המחודדות משוכות לאחור ומצליפות ככנפי חרטומית הביצות.

זה היה הבז הראשון שלי. מאז ראיתי רבים, אך אף לא אחד התעלה עליו במהירות או בלהבת הרוח. במשך עשר שנים ביליתי את כל חורפיי בחיפוש אחר אותו זוהר חסר מנוחה, אחר הלהט והאלימות הפתאומיים שהבזים משלחים מן השמים. במשך עשר שנים תרתי מעלי אחר אותה צורת עוגן הנוגסת בעננים, אותה קשת דרוכה המפלחת את האוויר. העין מפתחת רעב שאינו יודע שבעה לבזים. היא משתלחת בהם בזעם אכסטטי, ממש כשם שעין הבז מסתחררת ונפערת למראית המזון, המפתה אותה בדמותם של שחפים ויונים.

%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%93-%d7%a2%d7%9c-%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%a1

על מנת שהבז יזהה ויקבל אותך, עליך ללבוש אותם בגדים, ללכת באותה דרך, לבצע את פעולותיך באותו סדר. ככל הציפורים, הבז פוחד מפני הבלתי צפוי. היכנס לאותם שדות וצא מהם באותה שעה מידי יום, הָפֵס את פראותו של הבז בטקסים קבועים כשלו. האהל על בוהק העיניים, הסתר את רעדתם הלבנה של הידיים, סוכך על הפנים שהאור ניתז מהם, סגל לך דוממות של עץ. הבז אינו פוחד מפני מה שהוא רואה בבירור ולמרחוק. התקדם לקראתו בשטח פתוח, בתנועה יציבה ונקיה מהיסוסים. הנח לדמותך לגדול בהדרגה, אך אל תשנה את מתארה. אל תסתתר אלא אם מסתורך שלם. היה לבדך. הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם, התכווץ מפני העיניים העוינות של החוות. למד לפחוד. השותפות לפחד היא הברית האמיצה מכל. על הצייד להיעשות לדבר שאותו הוא צד. על ההווה, הווה עכשיו, לרעוד כחץ מוטח בעץ. האתמול הוא חדגוני ועמום. לפני שבוע עוד לא נולדת. התמד, שא, עקוב, התבונן.

ציד הבזים מחדד את הראייה. האדמה, הגולשת מאחורי הציפור הנעה, זורמת מן העין בדֶלְתוֹת של צבע נוקב. העין המוטה מבקיעה מבעד לקרום המסוגסג של פני-השטח כדרך שגרזן מלוכסן חותך לליבת העץ. חישה חיה של המקום צומחת כאיבר נוסף. לכיוונים יש צבע ומשמעות. הדרום הוא מקום בהיר וחסום, אטום, מחניק; המערב הוא התעבות הארץ לעץ ועוד עץ, מעשה קיבוץ, חתיכה כבירה של בשר בקר, הירך האלוהית של אנגליה; הצפון פתוח, קודר, נתיב אל הכלום; המזרח הוא שמים מחישים, אותות של אור, פתאום סוער של ים. הזמן נקצב בשעון של דם. כאשר אתה פעיל, קרוב לבז, רודף, הדופק מאיץ, הזמן עובר מהר יותר; כאשר אתה דומם ומחכה, הדופק שוקט, הזמן אטי. לעולם יעיק על רודף הבזים הזמן המתכווץ פנימה כקפיץ נמתח. לעולם ישנא את תנועת השמש, את חליפות האור, את התגברות הרעב, את המטרונום המטריף של הלמות הלב. כאשר הוא אומר, "השעה עשר" או "השעה שלוש", אין זה זמנן האפור והמכווץ של הערים; זהו זכרם של הבזק שמש או הטיית אור, אשר ייחדו אותה שעה ואותו מקום באותו יום, ונצרבו בזכרונו של הצייד כמגנזיום בוער. ברגע שבו הוא יוצא מפתח ביתו, צייד הבזים יודע את דרך הרוח, מרגיש בכובד האוויר. הרחק בתוכו הוא מדמה לראות את יומו של הבז גדל בהתמדה לקראת האור של מפגשם הראשון. הזמן ומזג האוויר אוחזים בבז ובמבקשו בין ציריהם המסתובבים. כאשר הבז מתגלה, הצייד מביט באהבה לאחור על כל היגיעה והסבל של החיפוש וההמתנה. גלגול-הצורה חל בכל, כאילו עמודיו המנותצים של מקדש חרב קמו באחת להדרתם הקדומה.

אני מבקש לעמוד על שפך-הדמים של ההריגה. מגניהם של הבזים הבליעו זאת לעתים קרובות מדי. האדם אוכל-הבשרים אינו נעלה מזה בשום פנים. כה קל לאהוב את המתים. המילה "טורף" מתפקעת מרוב סילופים. כל הציפורים אוכלות בשר חי בנקודה כלשהי בחייהן. חשבו על הקיכלי קר-העין, אותו קרניבור מקפץ של כרי דשא, דוקר תולעים, מרוצץ חלזונות עד-מוות. אל נייפייף את שירו ונשכח את ההרג המפרנס אותו.

ביומן שניהלתי במשך חורף אחד ניסיתי לשמר אחדות הכורכת יחדיו את הציפור, המתבונן והמקום החובק את שניהם. כל מה שאני מתאר התרחש לנגד עיניי, אך איני סבור כי די בהתבוננות כנה. רגשותיו והתנהגותו של המתבונן גם הם ממין העובדות, ויש לתעדם ביושר.

במשך עשר שנים עקבתי אחר הבז. הוא אחז בי כדיבוק והיה לי כגביע הקדוש. עכשיו כבר הלך. תם המרדף הארוך. נותרו מעט בזים, ייוותרו עוד פחות, אפשר שלא יהיו כלל. רבים מתים על גבם, מוכי-שיגעון הם נאחזים בשמים בפרכוסיהם האחרונים, גמורים, נשרפים באבקה המזוהמת והבוגדנית של הריסוס החקלאי. לפני שיהיה מאוחר מדי, ניסיתי לשוב וללכוד את יופיה הבלתי-רגיל של ציפור זו, ולמסור את פלא הארץ שחיה בה, ארץ שלדידי היא שופעת ומרהיבה כאפריקה. זהו עולם גווע, כמו מאדים, אך עודו זוהר.

(מאת: ג'ון א. בייקר, תירגם: עודד וולקשטיין)

* * *

אחרית דבר

"מאז ומעולם נכספתי להיות חלק מחיי החוץ,
להרחיק עד קצות הדברים,
להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט
כדרך שהשועל משיל את ריחו
בצינתם חסרת-הגוף של המים."

"הבז" הוא נס ספרותי שחומק מהגדרות. מצד אחד, יומן תצפית מדוקדק, עניין לצפרים, שוחרי טבע וכתיבה על הטבע. מצד שני, טקסט פואטי צרוף שמתעלה לגבהים שיריים, ובורא שפה חדשה לגמרי של התבוננות ותיאור. התקרבות אינטימית להפליא אל אורחות חייו של הבז, אל הרגלי יומו, תשוקותיו, גחמותיו, נמנומיו, שבה בעת מותירה בצל, כמעט באלם גמור, את אישיותו של הצופה-כותב. ספר ללא עלילה שדפיו נחרכים בדרמות עוצרות נשימה ונהפכים זה אחר זה במתח דרוך.

כשיצא הספר לאור באנגליה, ב-1967, נשלף מחברו, ג'ון אלק בייקר (1926-1987), מאנונימיות גמורה. בייקר התגורר כל חייו בעיירת הולדתו, צ'למספלד שבמחוז אסקס במזרח האי הבריטי. את לימודיו הפורמליים זנח בגיל 17 ומאז נדד בין עבודות מזדמנות שונות – עוזר בהוצאת ספרים, ספרן, פועל במפעל לעיבוד עצים, ולבסוף, פקיד באגודת הרכב של צ'למספורד. לצבא לא גויס בשל קוצר ראייה, וכבר בנעוריו סבל מהתפרצויות של דלקת מפרקים שגרונית, מחלה כרונית שהלכה והחמירה עד שבתחילת שנות השבעים כבר נבצר ממנו להמשיך בסיורי האופניים האהובים עליו בטבע. תחת זאת היתה אשתו מסיעה אותו אל נקודת תצפית, שם היה מבלה שעות ארוכות, ואז אוספת אותו עם ערב בחזרה. בייקר מת בגיל 61 מסרטן שנגרם, ככל הנראה, בשל התרופות שנטל נגד השיגרון.

%d7%a2%d7%98

כפי שהוא כותב בפתיחת הספר, העניין בציפורים התפתח אצלו בגיל מאוחר, ו"הבז", פרסומו הראשון, יצא לאור כשהיה בן 41. אחריו פירסם ב-1969 עוד ספר יחיד, "גבעת הקיץ", ושני מאמרים קצרים, האחד על הבז והשני מאמר פולמי נגד תכניות פיתוח שסיכנו את הטבע בחופי אסקס. ואז נדם קולו. "הבז" הקנה לבייקר תהילה זמנית – ושני פרסים ספרותיים – אך בשנות השבעים שוב נשכח מלב. רק ב-2005, עם הוצאתו המחודשת באנגלית, כבש לו מקום של קבע ביצירות המופת של כתיבת הטבע בפרט והכתיבה האנגלית בכלל. השפה של "הבז", הדחיסות ועזות המבע שלו, מזכירים שירה יותר מפרוזה (בייקר היה חובב שירה מושבע, ובנעוריו אף כתב שירים). כתיבתו של בייקר הושוותה לא אחת לזו של המשורר טד יוז, אך ככל שהיא מתנערת מן האנושי ומטמיעה את החייתי, בייקר הרחיק לכת ממנו.

תאריכי התצפיות בספר – בייקר עקב באדיקות אחר שני זוגות בזים באזור חוף אסקס – משתרעים על פני חצי שנה, סתיו וחורף, אך בהקדמה מסביר בייקר שלמעשה "דחס" לתקופה זו תצפיות ואירועים שתיעד במשך עשר שנים תמימות, ככל הנראה בין 1955-1965. תהליך הזיקוק הזה, והבחירה המודעת ב"תיארוך בדוי" לאירועים השונים, מסמנים כבר מלכתחילה שלפנינו יצירה ספרותית לא פחות מאשר יומן שדה. גם החירות שנטל לעצמו בכתיבה, בתנועת המטוטלת בין העובדתיות הדקדקנית לבין אשד הדימויים הנועזים, יכולה להסביר את הקושי בהתקבלותה של היצירה. בייקר עצמו סבר שאין טבעי ממודוס הכתיבה הזה: "ביומן שניהלתי במשך חורף אחד ניסיתי לשמר אחדות הכורכת יחדיו את הציפור, המתבונן והמקום החובק את שניהם. כל מה שאני מתאר התרחש לנגד עיניי, אך איני סבור כי די בהתבוננות כנה. רגשותיו והתנהגותו של המתבונן גם הם ממין העובדות, ויש לתעדם ביושר."

זהו תיאור מדויק אך חלקי, שכן בנוסף למציאות החיצונית (הבז ומעלליו) ולמציאות הנפשית של הכותב, יש מרכיב נוסף ומשמעותי בכתיבה: המציאות הפנימית של הקורא. הכתיבה של בייקר לא רק מעוררת בקורא רגשות עזים, אלא גם מכוונת עמוק יותר, אל מצב חישתי ראשוני וחשוף, שבו דימויים עתירי-יופי כמו נמסים אל הדברים עצמם – צורות וצבעים, אור ואפלה, תנועה וחלל. אחד ממעריציו של בייקר, במאי הקולנוע ורנר הרצוג, מדבר על "הטקסט כגילוי של אקסטזה", מעין מוביל רוחני למציאות אחרת – אמת שחורגת מן "העובדות". הצפייה בציפורים, כותב המבקר והנטורליסט רוברט מקפרלן, הופכת ל"משהו דמוי טקס שמאני":

"מה שבייקר הבין היה שבכדי שהקורא יתמיד בקריאה של אותו מחזור אירועים שוב ושוב, עליו לעצב שפה חדשה של תיאור. השפה שיצר היתה אינסטינקטיבית, פתאומית ואווירית כמו הציפור שלה היא הוקדשה, וכמותה, גם היא היתה מסוגלת לעורר ולהבהיל על אף שחזרה על עצמה."

* * *

הגיבור הגלוי של הספר הוא כמובן הבז, אך הגיבור הסמוי שלו, שנוכחותו שורה בכל, הוא המבט: הראייה החודרת, המפרקת, הקורעת נתחים-נתחים מן העולם הנגלה לעין. בייקר מסגל לעצמו את מבט העל של הבז, מבט לא-אנושי שמתמקד בזיקות של צורה וצבע ומרקם, וזונח את הזהויות הנבדלות של יסודות נוף ובעלי חיים. הנה צרור דוגמאות לחופשיות שבה דבר אחד נעשה לדבר אחר בכוח העין והלשון של בייקר:

האדמה והשמים הם ים. "הסערה המערבית החמה דשה בנחשולים רועמים את מישור הנהר השטוח, מנוססת סהרונים של רסס אוורירי כנגד שובר הגלים השחור של הרכס המיוער."

מים-ציפור-מים. "גל של טורקיז קפא והיה לשלדג ניצב על אבן, אחר נשבר, ונבע הלאה משם בעיקול הזרם."

הבז הוא דג. "הוא שחה במעלה האוויר החמים, צלול וזהוב באור השמש, כנפיו זורמות גלים שריריים כהבהובו המתנחשל של סנפיר הדג."

הבז הוא נוף. "מתחת היה צבעו כקרקעית נהר, חום-צהבהב בוצי כעין האוכרה; מעל רחץ בזוהרם של עלי סתיו, אשור, בוקיצה וערמון."

הנוף הוא בז. "עננים גבוהים, רוח קרה, אופקים מנוקרים עד בוהק במקורה של הרוח."

שוב ושוב מותח בייקר את גבולות השפה התיאורית במאמציו לדייק במסירת רשמי החושים. כדי להיות נאמן לגוני הפלומה של הבז המשתנים בשמש, הוא מגייס לעזרתו מגוון עצום של שמות ודימויים של צבע: חום-צהבהב, אדום-שועלי, שמנת, ערמון, חום שוקולדי, ארד מוכתם, זהוב-מפוספס, בוצי כעין האוכרה, תפארת אדומה-זהובה, צהוב-רומץ, משובץ שנהב וזהב, נגוהות של סיינה שרופה. יש משהו נואש כמעט באובססיה הכרומטית הזאת, ללכוד את המראה החולף ביעף, שיקוף של האובססיה העמוקה יותר עם הבז; שתיהן נושאות על מצחן את חותם הכישלון. "הכי קשה לראות מה שנמצא באמת לנגד העיניים", כותב בייקר, בהדהוד מעניין למימרה הידועה של ג'ורג' אורוול ("כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד").

%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%9e%d7%9c%d7%9e%d7%98%d7%94

תכופות מבקש בייקר לחרוג מטווח החישה האנושי באמצעות דימויים סינסתטיים חריפים: "אם לשירים היו ריחות, ריחו של השיר הזה היה ענבים מחוצים ושקדים וגזע אפל" (צליל-ריח); "מטח של שרונים נורה מן השדות והרגיז את האופק ברחש כנפיים אפל" (צליל-מראה); "הם תרים אחר מזונם במים העמוקים, לוחכים כבני בקר ובבואותיהם האדומות צורבות כוויות מְלַחשות על פני המים" (מראה-מגע-צליל).

הנוף הדומם קם לחיים בלשון דינמית להפליא: "אופק המערב הסתמרר, שחור וקוצני"; "ערפל החביא את היום בקיטור הארץ. ריחו היה מר ומתכתי, והוא מישש את פניי באצבעות קרות ונרקבות. הוא השתרע בצד הדרך כלטאה ענקית מתקופת היורה, המבאישה במרבץ הביצה." והנה עוד דוגמה מרהיבה: "שפך הנהר עבר על גדותיו. כשאור היבשה ידעך, השמים יתבהרו בנהרת המים הגואים. הבז ייפול בשבטיהם הפזורים של חופמים ישנים. כנפיהם יתרוממו אל השקיעה, כעשן המיתמר על הקורבן." שימו לב למשחק התנועות מעלה-מטה: מי הנהר עולים מעלה, אור היבשה יורד מטה, אור הנהר עולה, הבז נופל, הכנפיים מתרוממות, השקיעה יורדת, העשן מיתמר מעלה. כל הדרמה השקטה הזאת מתרחשת על פני שני משפטים, שנחתמים – כמו לא מעט תיאורי שקיעה ודמדומים בספר – ברמיזה ברורה למוות.

* * *

זה המקום לעמוד על הנוכחות של המוות בספר, נוכחות כה בולטת וקבועה שמקנה לו איכות מורבידית ייחודית, חריגה מאוד בסוגת הכתיבה על הטבע. עוד לפני תיאורי הקטל של הבז העט על טרפו, כדאי לשים לב כיצד נשזרים בטקסט שוב ושוב ביטויים כמו "העץ המת" או "עלים מתים", לעתים כחלק מתיאור הנוף הטבעי ולעתים כסוג של רמז מטרים לציד: "שמעתי עלה מת ניתק ונישא מטה לגעת בפני השביל הבוהקים ברחש קל, קשה. הבז ריחף בעדנה מתוך עץ מת, כרוח-רפאים חומה ועמומה של ינשוף."

היו סיבות אובייקטיביות לאווירה הסופנית הזאת. בתקופה המדוברת – סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה העשרים – היה הבז האנגלי בסכנת הכחדה. בתקופה של שניים וחצי עשורים צנח מספר הזוגות במחצית, מ-700 ל-350. ב-1963 נספרו פחות מ-70 זוגות שגידלו גוזלים. הסיבות לכך היו הרעלות מחומרי ריסוס כימיים וציד בלתי מפוקח של בזים. בייקר היה משוכנע שהבז עומד להיכחד ואלו ימיו האחרונים. כך הוא כותב בהקדמה: "עכשיו כבר הלך. תם המרדף הארוך. נותרו מעט בזים, ייוותרו עוד פחות, אפשר שלא יהיו כלל. רבים מתים על גבם, מוכי-שיגעון הם נאחזים בשמים בפרכוסיהם האחרונים, גמורים, נשרפים באבקה המזוהמת והבוגדנית של הריסוס החקלאי."

בייקר היה שמח לגלות שהמגמה המסוכנת הזאת נבלמה. מודעות אקולוגית גוברת הביאה לכך שאוכלוסיית הבזים שוקמה, וב-2014 נמנו באנגליה מעל 600 זוגות. הבז עדיין לא רווח כבעבר, אך כבר אינו נתון בסכנת הכחדה.

המוות שמבשר הבז יכול להיות עדין או אלים, אך תמיד יבוא בחטף: "משהו רץ למקלט התעלה הצדדית. הבז נפל עליו קל כנוצה. ארבע כנפיים טפחו יחדיו, ואז קפאו שתיים באחת." אחריו משתרר שקט פתאומי, סימני דם או עצמות מגורמות מבשר, שבייקר מלקט בשקדנות של ספק-בלש ספק מחזר-עקשן:

"הוא נפל במהירות כה רבה, הוא נורה בחמה בוערת כזאת מן השמים אל היער האפל שמתחתם, עד שצורתו השחורה התעמעמה לאוויר אפור, נחבאה בענן זהרורי של מהירות. בנופלו משך אחריו את השמים. זה היה סופי. זה היה המוות. לא היה עוד דבר. לא יכול להיות עוד דבר. הדמדומים הקדימו לרדת. מבעד לאפלולית המתעבה, יונים מפוחדות עפו מטה בדממה, ללון מעל לכתם הדם המנוצה באחד משבילי היער."

בהקדמה לספר כותב בייקר: "אני מבקש לעמוד על שפך-הדמים של ההריגה. המגנים על הבזים הבליעו זאת לעתים קרובות מדי." אך נדמה שהפרטנות הגרפית של מעשה הקטל מבטאת דחף עמוק ונחוש יותר מדייקנות מדעית גרידא. למשל הקטע הזה:

"ובעבור החוגלה לא היו אלא שמש שכבתה פתאום, שחור באוש ומנפנף שפורש כנפיו מעל, וכבר השאגה נפסקת, הסכינים הלוהבים טסים פנימה, הפנים הלבנות האיומות יורדות – מאונקלות ורעולות ומקורננות ולטושות-עיניים. ואז מתחילים ייסורי הגב הנשבר, שלג ניתז מכפות מתכתשות, שלג ממלא את צעקתו הפעורה והדמומה של המקור, עד שמחט מקורו של הבז חרצה את חסדה בצוואר המתענה וחטפה בעווית את החיים שהרעידו בתוכו."

כאן מאמץ בייקר, באופן פחות שגרתי, את נקודת המבט של הקורבן, אך גם היא נועדה להבליט את הברוטליות חסרת-הרחם של הבז. יותר מכול נדמה שניכרת פה הכרעה אמנותית: כמו ברומנים של נבוקוב ובסרטים של קופולה, אנו עדים למתח ולהתנגשות בין האתי לאסתטי, לתחושה שאותם דברים שמעוררים בנו רתיעה מוסרית גם מושכים את ליבנו ועינינו ביופיים המוחץ. היושר האמנותי מחייב להותיר את המתח הזה בשיאו, מציק ודוקר ולא פתור ("אדום-כדם! איזה תואר חסר טעם. אין יפה ועשיר כאודם הדם הזורם בשלג. מוזר שהעין יכולה לאהוב מה שהרוח והגוף שונאים").

%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%94

כך יוצא שאת הספר הזה קוראים בנשימה עצורה. אתה כבר יודע שהטבח הבא מחכה מעבר לפינה. אתה כבר יודע שאת השמים הרוגעים, את להקות הציפורים בשפך הנהר, תפלח עוד רגע העיטה הקטלנית של הבז. כל היופי הגאיוני הזה עוצר את נשימתך לא רק משום שהוא יפה להלל אלא גם משום שהמוות כרוך בעקבו. על כורחך אתה מצפה לאקט הפורם, לשיסוע; על כורחך אתה נהפך לקורא משחר לטרף.

ספרות גדולה באמת עושה זאת; היא מפנה את הקורא נגד עצמו מתוך שהיא חושפת בפניו את קרביו המסלידים. "הבז" עושה זאת לא רק באופן שבו הוא מעמת אותנו עם טבענו הטורפני, אלא גם במהלך האידאי הגדול של הספר: ההתנערות מן האנושי. הפן הזה לא הואר דיו בביקורת על "הבז", ולכן ראוי להרחיב בו.

* * *

אף כי אין לו עלילה, "הבז" משרטט מסלול של התקרבות גדלה והולכת בין בייקר לבין הבזים. הוא רוכש בהדרגה את אמונם, עד סצינת הסיום שבה הוא נעמד במרחק של מטרים ספורים מבז שנרדם במחיצתו על ענף עץ (סצינה רבת-עדנה שמזכירה הירדמות של ילד בחיק אביו). במובן המנטלי, בייקר הולך ומסגל לעצמו את נקודת המבט הבזית, ואת פלטת הטעמים והצבעים הבזית, במה שראוי לכנות "תרגילים באמפתיה קוגניטיבית". אם הספרות ככלל מאמנת אותנו באמפתיה כלפי דמויות אנושיות זרות ושונות מאיתנו, "הבז" מרחיב זאת אל מעבר לגבולות הקוגניציה האנושית. לכאורה מדובר בפרדוקס (אין להשיג את מה שמחוץ להשגה האנושית), אך בפועל, בשל עוצמתה הסוגסטיבית של לשון הכתיבה, הדמיון נעתר לתרגילים הללו; נעתר ברצון, בהשתאות, באקסטזה.

וכך זה קורה: "העין מפתחת רעב שאינו יודע שובעה לבזים. היא משתלחת בהם בזעם אקסטטי, ממש כשם שעין הבז מסתחררת ונפערת למראה המזון, המפתה אותה בדמותם של שחפים ויונים". ובהמשך: "הָפֵס את פראותו של הבז בטקסים קבועים כשלו". והנה קטע שבו הסכר בין אדם לציפור מתנודד כולו על מילה אחת – שקורסת ומועלת בתפקידה המגדר והמפריד:

"התקדם לקראתו בשטח פתוח, בתנועה יציבה ונקייה מהיסוסים. הנח לדמותך לגדול בהדרגה, אך אל תשנה את מתארה. אל תסתתר אלא אם מסתורך שלם. היה לבדך. הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם, התכווץ מפני העיניים העוינות של החוות. למד לפחוד. השותפות לפחד היא הברית האמיצה מכול. על הצייד להיעשות לדבר שאותו הוא צד. על ההווה, הווה עכשיו, להתייחד באינטנסיביות הרועדת של חץ מוטח בעץ. האתמול הוא מונוכרום עמום. לפני שבוע עוד לא נולדת. התמד, שא, עקוב, התבונן."

משפט המפתח הוא "הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם". שימו לב לדו-משמעות: "הימנע להתגנב" (אתה הצופה בציפור), או לחילופין, "הרחק עצמך מן המתגנב" (אתה הציפור). מי הוא מי כאן? מי מתכווץ בפחד ממי?

לעולם לא נדע איך נראה או מוחש העולם לבז, דרך כדורי עיניו הגדולים, דרך רעד נוצותיו ברוח. כל חיה היא עולם סגור בפני האדם. אך ספק אם מישהו הצליח אי פעם לגמוא בדמיונו מרחק רב כל כך בדרך אל עולמה של החיה:

"הארץ היא לעיניו של הבז כמו החוף לעיניו של המפליג בסירתו ללשונות הים הארוכות. שובל מים הולך ונסוג מאחוריו, קרעיו של אופק מנוקב דואים לדרכם מעבריו. כמו יורד הים, הבז חי בעולם נשפך ומשולל אחיזה, עולם של שובלים מתפוגגים ומדרונות ניגרים, מישורים שוקעים של אדמה ומים. אנו המעוגנים והרתוקים לארץ איננו מסוגלים לשוות חירות זו של העין. הבז רואה וזוכר תבניות שאנו לא יודעים על קיומן: משבצות מסורגלות של בוסתן ויער, צורותיהם הרבועות, המתגוונות לאין-קץ של השדות. הוא מנווט את דרכו ברחבי הארץ בעזרת רצף של סימטריות שנטבעו בזיכרונו."

בייקר אינו מגביל עצמו לחוש הראייה. הוא טועם מן הטרף של הבז, הוא מהלך בבוץ הטובעני כציפור מבוססת, הוא כורה אוזנו למשק כנפיים של יונה תועה. לכאורה, במובן ביוגרפי פשוט, קל להבין זאת: אדם שסבל כל ימיו מקוצר-ראייה וממחלה כרונית איומה שהגבילה את ניידותו מוצא לעצמו אלטר-אגו בדמות הבז – החיה שאין שני לה בחדות-הראייה ומהירות התנועה. אך הפרשנות הפסיכולוגית הזאת מצמצמת ומרדדת את הרדיקליות של הטקסט. שכן בייקר אינו מנסה רק "להיחלץ" מכבליו הפרטיים, אלא שואף להרבה מעבר לזה – להיחלץ מן הסד האנושי עצמו. יתירה מזאת, לא רק יכולות כבירות הוא לומד מהבז, אלא גם פחד: הפחד ממנו עצמו, כלומר, מן האדם.

כל חיות הבר פוחדות מן האדם, וברתיעתן ממנו נמהלים גועל וחוסר הבנה. הקטעים החזקים ביותר בספר, אלה שעוררו מן הסתם אי נחת בלא מעט קוראים, נוגעים בפחד ובמיאוס מן הנוכחות האנושית בטבע. הנה כמה מהם:

"כמו הבז, שמעתי ושנאתי את קול האדם, אותה אימה חסרת-פנים של חללים שנחצבו באבן. נחנקתי באותו שק מטונף של פחד."

"שום כאב, שום מוות אינם מטילים על חיית השדה אימה שתשווה לפחדה מן האדם. טבלן אדום-גרון, ספוג ומטונף בנפט, המסוגל להזיז רק את ראשו, ידחוק עצמו הלאה מקיר הים בעזרת מקורו אם רק תשלח ידך לעברו בעודו צף בזרם כבול-עץ. עורב מורעל, פיו משווע לאוויר והוא מפרפר נואשות בעשב כשקצף צהוב מבעבע מגרונו, יטיח עצמו שוב ושוב במעלה קיר האוויר אם תנסה לתופסו. ארנב, נפוח ומרקיב ממחלת המיקסומטוזיס, לא יותר מעווית של דופק בשלפוחית של עצמות ופרווה, יחוש את רטט צעדיך בקרקע ויחפש אותך, עיניו הלא רואות יוצאות מחוריהן. אחר כך יגרור עצמו לתוך שיח, רועד מפחד. אנחנו הרוצחים. אנחנו מסריחים ממוות. אנחנו נושאים אותו לכל מקום. הוא נדבק אלינו כמו כפור. אנחנו לא יכולים לקרוע אותו מעלינו."

"אנו חיים, בימים אלה של חוץ, אותם חיים מלאי רגשה ופחד. אנו נמנעים מבני אנוש. אנו שונאים את זרועותיהם המונפות-פתאום, את טירוף מחוותיהם המתנופפות, את שסף מִצעדם הגחמני, את דרכיהם המוֹעדות בלא תכלית, את פניהם הלבנות כמצבות."

"כדרך ערבי אביב רבים כל כך, שום ציפור אינה שרה בקרבתי, בשעה שכל העצים והשיחים הרחוקים מצטלצלים בשיר. ככל בני האדם, אני פוסע בתוך חישוק של ברזל מלובן ברדיוס של מאה מטרים, המבער כל חי. כשאני קופא על עומדי החישוק מצטנן, ונמוג מעט מעט."

הפחד מן האדם ומן האסון שהוא מבשר מלווה את בייקר בכל אשר ילך, כמין קללה הרובצת עליו. הוא חש אותו משני עבריו – כמי שמטיל פחד וכמי שחווה אותו מתוך הזדהות מוחלטת עם קורבנותיו. מן המלכוד הזה אין מוצא, זולת המרה ביולוגית-מיסטית מוחלטת:

"באשר ילך, בחורף זה, אלך אחריו. אחלוק בפחד, בהתעלות ובשיממון של חיי הציד. אלך אחריו עד שדמותי, דמות אנוש טורף, שוב לא תחשיך מרוב אימה את קליידוסקופ הצבעים המזדעזע, אשר מכתים את הגומה העמוקה של עינו הזוהרת. ראשי הפגאני ישקע אל תוך אדמת החורף, ובה ייטהר."

ממה ייטהר הראש שהפך לפגאני? בפשטות, מן האנושיות המבעיתה שלו. שם, בנקודת המגוז של שרירי החיה המתרפים ודמות האנוש המופשלת, היכן שהפחד מפנה מקום לסקרנות שלווה, ייוושעו החיה והאדם כאחד.

זהו חזון פוסט-הומניסטי, שעולה גם מכתביהם של כותבי-שוליים אחרים (המשורר רובינסון ג'פרס, הנטורליסט אדוארד אבי, ההוגה ג'ון גריי). ג'פרס טבע את המושג "לא-הומניזם" (inhumanism), שהוא "הסטת הדגש מן האדם אל הלא-אדם, דחייה של הסוליפסיזם האנושי והכרה בתפארת החוץ-אנושית". ייחודו של בייקר הוא לא בהיפתחות אל הטבע או אל הזרות החייתית, אלא בעמידה הרגשית-מוסרית הזאת, בזעזוע שבהתגלות צלם האנוש המרתיע שלנו, כפי שהוא נחזה בעיני החיה והציפור. החוויה הזו, למי שנענה לתוקפה, לדחיפותה, ואינו הודף אותה בזחיחות, עלולה להיות קשה מנשוא. על כורחך אתה אדם ולא בז, על כורחך תהיה זר ומאיים בטבע. דע את עצמך, גם בקלונך.

ויחד עם זאת, יש דברים שנתונים לבחירתנו. בייקר אינו מוקיע את האדם באשר הוא, אלא רק את נוכחותו הדורסנית בטבע (הדברים מקבלים ביטוי ברור מאד במאמר שכתב ב-1971, במחאה על תכניות הפיתוח לחוף אסקס). את הנוכחות הזאת אפשר לרסן ולשנות. השינוי כרוך בחשבון נפש מהותי עם מה שמגדיר אותנו כבני-אנוש, אך מנגד עומדת הגדרה לא פחות מוצקה שלנו: אנו יצורים חיים. זיקתנו ליצורים חיים אחרים לא חייבת להמיט עליהם אסון; היא יכולה להציל את נפשותינו. השורות האחרונות של "הבז" רוקמות אינטימיות נדירה בין הרודף לנרדף, בין האדם לחיה. לא ציׅד, לא ביות ולא הימנעות זה מזה, אלא אופציה אחרת, הנוגהת ממעמקי ההיסטוריה הקדומה של אבותינו: הימצאות נינוחה זה לצד זה, בעולם שאין מושלו.

(עידן לנדו)

לרכישת הספר באתר הוצאת "כרמל", לחצו כאן.

 

17 במרץ 2017 / עידן לנדו

על התפקיד הציבורי של האקדמאים בעת הזאת

[דברים בערב לזכרו של יהודה אלקנה באוניברסיטת תל אביב, 16.3.2017]

הנושא שהוצע לי היה "התפקיד הציבורי של האקדמיה", נושא שהעסיק רבות את יהודה אלקנה ואפשר לומר שהיה אחד מעמודי התווך של מחשבתו ועשייתו לאורך כל חייו האקדמיים. מיד ביקשתי לשנות את "האקדמיה" ל"אקדמאים" ולהוסיף את הדגש "בעת הזאת". תיכף אסביר מדוע.

את יהודה הכרתי כסטודנט בתכנית הבין-תחומית, בשנים 1991-1994. כמו כל סטודנט ששהה במחיצתו, הוא השפיע עלי עמוקות. אני זוכר בעיקר איך התרשמתי מן הסקרנות העצומה שלו; איך הוא ידע בשתיים-שלוש שאלות למפות מיד את בן שיחו, את מה שמעניין אותו, וגם את מה שצריך לעניין אותו; ואיך הוא מן הרגע הראשון נתן לך תחושה מאד מעצימה שאתה יכול לעשות הכל, אם רק תנסה. תחושה קצת מפחידה, למען האמת. מאוחר יותר קראתי באחת ההרצאות שלו שכך נהג גם במינויים אקדמיים: תמיד נתן קרדיט לפני שהיה לו כיסוי. "כך משיגים את התוצאות הטובות ביותר", הוא אמר, "אף אחד לא רוצה לאכזב". יהודה נודע בשיטות הניהול הלא-קונבנציונאליות שלו וביכולת שלו ליצור סביבות מפרות להפליא לעבודה אקדמית מקורית, מעין חממות לגידול ידע. כמי שתמיד התעניין בהשפעת ההקשר החברתי על גידול הידע המדעי, הוא ידע גם ליצור את ההקשר הנכון לחבורות סטודנטים או חוקרים, לאפשר את האינטרקציות שמהן יצמחו תובנות חדשות.

ההיבט הזה אצל יהודה מעניין אותי במיוחד היום: הזיקה ההדוקה בין הרעיונות התיאורטיים שלו כסוציולוג של הידע, לבין הפרקטיקה שלו כמנהל; ההבנה העמוקה שאין ערך לתיאוריה ללא פרקטיקה ואין טעם בפרקטיקה שאינה מונחית בידי תיאוריה. אני הולך להשתמש בהבנה הזאת כסוג של מורה דרך בדקות הקרובות, כשאדבר על הקשר בין ערכי האקדמאים לבין ההתנהגות שלהם בין כתלי האקדמיה.

לפני שאתחיל אני רוצה להבחין בין "אקדמאים" לבין "אינטלקטואלים", ואז להניח בצד את "האינטלקטואלים", מושג טעון מדי, נפוח מדי, שאין לי צורך בו. מי הם האינטלקטואלים? כפי שאני תופס אותם, לא מדובר במעמד או בקבוצה לכידה בכל מובן שהוא. אלה הם האנשים שנושאים ומובילים את הכוחות היצירתיים בחברה, מנסחי התובנות המקוריות, המערערים על המובן מאליו, הקוראים תיגר על הסטטוס קוו. הם נמצאים בכל שדרות החברה – באמנות ובתקשורת, בהוראה ובוועדי עובדים, בתכניות שיקום אסירים ובמעגלי נשים חרדיות – ולא רק באקדמיה. אחד האינטלקטואלים הבולטים בישראל היום הוא עורך דין בכלל, ברק כהן. ולהיפך: יש הרבה לא אינטלקטואלים באקדמיה, זה ברור.

אני לא אדבר כאן על "תפקיד האינטלקטואלים". האינטלקטואלים, כפי שהגדרתי אותם כעת, מבינים היטב את תפקידם גם בלעדיי. לעומתם, אקדמאים זאת קטגוריה מובחנת, קלה להגדרה: כל מי שמועסק כסגל אקדמי. לצורך הדיון אני אתרכז בחלק המיוחס של המעמד הזה: סגל אקדמי בכיר מן המניין באוניברסיטאות. אלה שמשרתם ומשכורתם מוגנים מספיק כדי להקנות להם חופש ויכולת להתמודד ברצינות עם "תפקיד ציבורי" שחורג ממה שמתחייב מחוזה ההעסקה שלהם.

למה לדבר על "תפקיד האקדמאים" ולא על "תפקיד האקדמיה"? כי "אקדמיה" היא שם עצם מופשט, הכללה גורפת שאיננה יכולה להיחשב כסוכן (agent) מוסרי. גרוע מכך, האקדמיה מכילה בתוכה סתירות מובנות בין גורמים מנוגדי-אינטרסים; אי אפשר לדבר על "התפקיד" שלה יותר משאפשר לדבר על "התפקיד" של סוכני הביטוח או "התפקיד" של בני גיל 40 בחברה. הנטייה להחיל שיח מוסרי על שמות עצם מופשטים מזיקה משתי סיבות. אחת, היא טופלת על אינדיבידואלים חפים מפשע אשמה קולקטיבית. שתיים, היא פוטרת אינדיבידואלים שכן נושאים באחריות מחשבון מוסרי אישי ("המרצה דיבר על התפקיד הציבורי של האקדמיה, אבל אני לא 'אקדמיה', מה אכפת לי").

ועכשיו לתוספת של "בעת הזאת"; למה להדגיש שהתפקיד המדובר הוא בעת הזאת? כי תפקיד ציבורי הוא פונקציה פוליטית וככזה תמיד תלוי הקשר וזמן. מה שהיה תפקיד האקדמאים לפני 30 שנה אינו בהכרח תפקידם היום. דיון עקרוני בתפקיד האקדמאים, שאיננו נוגע בכאן ובעכשיו, והיה יכול להתקיים באותה מידה באוניברסיטת הומבולדט בברלין או באוקספורד באנגליה, הוא בגדר אסקפיזם. גם בו אין לי עניין. אז כן, ישנם תפקידים קבועים, חשובים מאד, שממלאים האקדמאים בחברה, וכולנו מכירים אותם ומדקלמים אותם מתוך שינה: פיתוח חשיבה ביקורתית, השרשת תרבות דיון שמבוססת על עובדות, ראיות וטיעונים, פלורליזם רעיוני, ספקנות וחתירה לאמת. נסכם ונאמר: מורשת הנאורות. תמיד חשוב, היום יותר מתמיד. אבל גם על המובן מאליו הזה לא התכוונתי לדבר.

אני רוצה לדבר על השותפות בפועל של האקדמאים במנגנונים של דיכוי או ניצול, בעלי השלכות חברתיות או פוליטיות מאד חמורות. השותפות הזאת על פי רוב היא שקופה ואיננה מכוונת (להוציא את מי שנמצא במעגל הפנימי ביותר), ובכל זאת, היא ממשית ואפקטיבית. האקדמיה מעניקה רשת של תמיכה ולגיטימציה למנגנונים האלה, והחוטים של הרשת הם אני ואתם. צריך להתעכב על תיאור הרשת הזאת, לעשות לה קונקרטיזציה. זה נחוץ במיוחד בסביבה אקדמית, שנטייתה הטבעית היא לעשות תיאורטיזציה של המציאות. אני מבקש להחזיר אתכם אל הקונקרטי של סביבת העבודה שלכם. ולצורך הדיון אני אתרכז בשלושה מופעים של שיתוף פעולה עם מנגנונים מחוללי-עוול: מחקר בטחוני-צבאי בין כתלי האקדמיה, ארכיאולוגיה בשירות אידאולוגיה התנחלותית, והעסקה קבלנית באוניברסיטה. יש כמובן אחרים, אבל אלה הם הבולטים לדעתי.

"מחקר צבאי-בטחוני"

באוניברסיטת תל אביב הוקם לפני שנתיים "מרכז סייבר" שעוסק בכריית נתונים, אבטחה והצפנה, כנושאים אקדמיים לכאורה. הוא ממשיך את סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון, שמטרתה המוצהרת היא לקשר בין חוקרים, פוליטיקאים, אנשי צבא וחברות סייבר שחולקים חיבה משותפת לצעצועי מלחמה. שניהם הצטרפו למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), שפועל מזה שנים כגוף אקדמי במסגרת האוניברסיטה. בפועל, מדובר בפלטפורמה לגנרלים בדימוס לכתוב "פייפרז" שמשקפים ובו בזמן מעצבים את מדיניות הביטחון הישראלית. מי שיציץ בפייפרז האלה לא ימצא מאמרים מדעיים נורמליים – העלאת היפותזות, איסוף נתונים אמפירי, ניתוח שיטתי של הממצאים, מסקנות תיאורטיות – אלא פחות או יותר ניירות עמדה שתחומים בספקטרום המאד מצומצם שקביל אצל יוצאי מערכת הביטחון. זו בעצם שלוחה של גופי המודיעין שנהנית מכל התקציבים והיוקרה של גוף אקדמי אזרחי. כנסים לא חסר שם.

באוניברסיטת חיפה פועל המרכז האסטרטגי הימי, גוף פסבדו-אקדמי שעילת הקמתו הברורה היתה להעניק מעטפת של לגיטימציה אקדמית לפרוייקט האבטחה הימית השאפתני שישראל מתכננת במי הים התיכון, על מנת להגן על אסדות גז מרוחקות. הפרוייקט הזה עצמו שנוי במחלוקת עצומה (מדוע המדינה מממנת אבטחה למיזמים פרטיים?) וכידוע כרוכות בו פרשיות שחיתות מסמרות שיער, כמו העסקה לרכישת ספינות מגן שמגינות על מתקני גז שלא הוקמו וספק אם יוקמו.

שוב, מי שתמה מה כל כך פסול בכל זה, צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: האם תפקיד האקדמאים להצדיק את מערכות השלטון או לאתגר אותן? כאשר דוקטרינת הביטחון השלטת כאן מזה כמה עשורים כל כך צרה ומצומצמת, כל כך מרוכזת בתחשיבי "הרתעה" ו"התעצמות" ו"בניין כוח", ומושגים כמו פיוס ודו-קיום והבנה תרבותית עמוקה של הצד השני כל כך זרים לה – האם מה שהיא צריכה, מה שהחברה הישראלית צריכה – זה עוד פייפרז שיבצרו אותה, עוד כנסים שבהם יוצגו לראווה כלי המשחית החדשים, שיודעים יפה מאד לחסוך בחיי אדם בצד שלנו, אבל רק בצד שלנו? האם הלחץ של הדרג הצבאי על מקבלי ההחלטות לא מספיק חזק, שיש צורך לתגבר אותו גם במכונים צבאיים-למחצה, מתוך החברה האזרחית?

למותר לציין שכל האוניברסיטאות מציעות לאנשי מערכת הביטחון מלגות לימודים מלאות, תכניות לימודים מקוצרות ומוכוונות היטב לצרכי הצבא, שאינן עולות בקנה אחד עם מצוינות אקדמית. בישראל זה מובן מאליו שיוצאי מערכת הביטחון מקבלים יחס מועדף בכל אשר יפנו; אבל תפקיד האקדמיה, תפקיד האקדמאים, הוא להעמיד בסימן שאלה את המובן מאליו. האם אין די בהטבות הכלכליות והתעסוקתיות של עצם השירות הבטחוני? האם יש הצדקה להעמיס על תקציב המדינה אפליה נוספת לטובת המערכת הבטחונית שגם כך יונקת משאבי ענק אשר היו יכולים להיות מופנים למטרות חברתיות לא פחות ראויות, לצמצום פערים וכד'? שאלות דומות מתעוררות ביחס למעורבות הגדלה והולכת של הצבא בתכנים החינוכיים בבתי הספר התיכוניים. החברה הישראלית משוועת לתהליכי דה-מיליטריזציה, והאקדמיה יכולה להיות נושאת הלפיד – אם מספיק אנשים יתעוררו ויתחילו לשאול שאלות.

אפשר ללמוד עוד על מידת ההזדהות של האוניברסיטאות עם הצבא מגיליון חורף 2008 של TAU Review, שיצא בעיצומה של המתקפה הקטלנית על אוכלוסית עזה, "עופרת יצוקה", שבה הרג צה"ל מאות תושבים חפים מפשע ברצועה. עמוד השער הכריז: "להגנת האומה", וכתבת השער שלו חשפה מקצת מ-55 – 55! – מחקרים שמשרד הביטחון מימן באותו זמן באוניברסיטה. כל זה בעיצומה של מתקפה שגבתה את חייהם של מאות אזרחים חפים מפשע. המחקרים האלה מתנהלים בחשאיות גמורה, בחדרים סגורים, ללא ידיעת הסביבה (הסביבה זה אנחנו; אנחנו מעדיפים לא לדעת), ומובן מאליו שתוצאותיהם אינן מפורסמות בגלוי. בפועל, האוניברסיטה מאחסנת, תומכת ומעודדת פעילות אנטי אקדמית בין כתליה.

חלק מן הפרוייקטים האלה הם הגנתיים במובהק ולכאורה אין בהם פסול מוסרי (אף כי יש מקום לשאול מה לאקדמיה ולפעילות כזאת), אבל חלק ניכר עוסק בפיתוח אמצעי לחימה עבור צה"ל. בין חוגי ההנדסה והמחשבים באוניברסיטאות לבין תעשיות הביטחון, כמו רפא"ל ואלביט, מתקיימים קשרי גומלין הדוקים, העברת כוח אדם, הכשרה ומימון. בכיר ברפא"ל הגדיר זאת כך: "יש קשרים סימביוטיים ביננו לבין הטכניון. 70% מהמהנדסים ברפא"ל הם בוגרי הטכניון. הקשר ביננו לאקדמיה הוא חובה." בטכניון פיתחו עבור צה"ל גירסה רובוטית, לא מאויישת, של דחפור ה-D9 ששימש להרס מבנים מסיבי בעזה, "נחש רובוטי" ללחימה "בין הריסות ובחללים צרים", ועוד שלל אמצעי לחימה שונים. תאמינו או לא, הטכניון גם מציע קורס הכשרה לסוחרי נשק, כדי שחס וחלילה המעטפת האקדמית לא תנטוש את קציני צה"ל כשהם פורשים "לעשות לביתם". הטכניון מוביל בתחום הזה אבל חוגים טכנולוגיים בכל האוניברסיטאות מעורבים כל הזמן בפרוייקטים צבאיים. באוניברסיטת בר אילן פיתחו רובוט פטרולים, באוניברסיטת בן גוריון פיתחו מיקרו-רובוט לצילום בתוך בתים חשודים ורובוט "טפסן" לשימוש צבאי, ומכון רקח לפיזיקה גרעינית באוניברסיטה העברית היה נתון למעקב והאזנות של סוכנות הביון הבריטית. מעניין למה.

הדוגמאות האלה הן באמת רק קצה המזלג. רוב האקדמאים הישראלים אינם מודעים להן, ומי שיודע, מעדיף לא לדעת ולא לשאול. זאת הרי מומחיות ישראלית, לשלוט בטווח הידיעה ולצמצם אותה באמצעות רצון נחוש. הנה קושיה לפילוסופים שבקהל: כיצד מתערערת בנפש הישראלית האבחנה הקלאסית בין ידיעה לרצייה, בין הקוגניטיבי לקונאטיבי?

אתם יודעים מי באמת יודע? תומכי החרם האקדמי בחו"ל. הם יודעים, כי הם ערכו תחקירים והוציאו פרסומים על שיתוף הפעולה הנרחב של האקדמיה הישראלית עם זרועות הביטחון. מי שעובר על הפרסומים האלה יכול להתרשם שבניגוד לתעמולה הרשמית אצלנו, אין שם בדיות ושקרים. הכל מתבסס על פרסומים רשמיים של האוניברסיטאות בארץ, הכל ממוסמך. אני לא תומך בחרם האקדמי, ותיכף אסביר למה. אבל בניגוד אולי לעמדה המקובלת באקדמיה בארץ, אני לא רואה שום פגם מוסרי עקרוני בחרם הזה; לא מבחינת "החופש האקדמי" (לישראל, שחירבה לחלוטין את המערכת האקדמית הפלסטינית בגדה המערבית, אין שום זכות דיבור בעניין) ולא מבחינת ה"ענישה הקולקטיבית" (גם מי שמחרים תוצרת התנחלויות נוקט בענישה קולקטיבית). אני לא תומך בחרם האקדמי כי אני חושש שהוא לא אפקטיבי, וגם משום שיש לטעמי משהו לא קוהרנטי ולא היגייני באדם שמתפרנס ממערכת שהוא קורא להחרים אותה. בזאת בערך מסתכם העניין שלי בנושא החרם האקדמי, שמונח לפתחם של אקדמאים בחו"ל ולא לפתחי. אני רוצה לחזור לשאלה הראשונית והקריטית: לא מה יכולים או צריכים לעשות אקדמאים בחו"ל כדי לעצור את משטר האפרטהייד המתעצם והולך בישראל, אלא מה יכולים וצריכים לעשות אקדמאים בישראל בעניין.

ובכן, מה אפשר לעשות בעניין שיתוף הפעולה עם הממסד הבטחוני-צבאי? בראש ובראשונה – לא לתרום לו. לא לקחת בו חלק ולא להתמסר לו בשוויון נפש שכזה. להיות מודעים. אני מניח שרבים בחדר הזה חושבים שכל זה לא נוגע להם, מתנהל בפקולטות אחרות, אף אחד לא מתייעץ איתם בנושא וכו'. אבל הדברים לא כל כך פשוטים. אנחנו יודעים היטב שגם בפקולטה למדעי הרוח מתנהלים מחקרים במימון משרד הביטחון. אנחנו יודעים היטב שחברי סגל מפקולטות שונות יושבים זה לצד זה בוועדות אוניברסיטאיות, כותבים ביחד דו"חות, מתכננים ביחד תקציבים. בקיצור: כולנו רקמה אנושית אחת גדולה, לא? ונשאלת השאלה, האם כל אחד מאיתנו עושה לפחות את המינימום כדי לא לסייע להתפשטות הנגע הזה, שמשחית הן את התפיסה הציבורית של נושאי הביטחון והן את שליחותה המחקרית של האקדמיה?

לא צריך לעלות על בריקדות. לא צריך להסתכן בפיטורין. אקדמאים אינם ששים למלא את תפקידם הציבורי מתוך חששות מוגזמים לקריירה שלהם. אבל אנחנו עדיין לא בטורקיה, וכל עוד ניתן לנו חופש הפעולה והביטוי הנרחב הזה – אני מכוון כאן בעיקר לדרגים הגבוהים, הבטוחים, פרופסורים עם קביעות – הימנעות משימוש בו היא בחירה פוליטית לא פחות משימוש בו. וכדאי תמיד לזכור שאתם לא לבד. יש באקדמיה הרבה אנשים הגונים שחוששים לפתוח את הפה. לו ידעו שהם רבים, שהם יכולים להתאחד ולהציב קווים אדומים באופן תקיף ונחרץ, היו מופתעים כמה כוח ממשי יש בידם.

ארכיאולוגיה בשירות ההתנחלות

בכל רחבי הגדה המערבית משתמש המנהל האזרחי במכשיר של "הכרזה על אתר ארכיאולוגי" כאמצעי להפקעת אדמות ומעיינות מן הפלסטינים והעברתם לשליטת מתנחלים. ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב מנהלים במשך שנים ארוכות חפירות בשכונת סילואן ובמנהרות הכותל. החפירות האלה ממומנות על ידי עמותות ימין, כמו אלע"ד, שלפעמים גם משלמות משכורת לארכיאולוגים, דרך רשות העתיקות, שמשמשת כאיש קש. החפירות בסילואן הם חלק מפרוייקט התנחלותי מובהק לייהוד המרחב בעיר העתיקה ומסביבה, ועמדו במוקד של אינספור עתירות משפטיות. הן הפקיעו את מעט השטחים הציבוריים בסילואן מן התושבים, וחוללו נזקים לבתים בשכונת ואדי חילווה. חלקן בוצע ללא היתר, שכן אלע"ד מקבלת נכסי ציבור ללא מכרזים ופועלת ללא פיקוח. תחת הכסות של "חפירות הצלה" אלע"ד הקימה עיר תת-קרקעית שלמה בין סילואן לכותל המערבי, בשיתוף פעולה מלא של האקדמיה הישראלית, למרות שמסמכים פנימיים מלמדים שכל המעורבים יודעים שהפרוייקט מתנהל בניגוד גמור לכללי העבודה המקובלים בארכיאולוגיה. אבל הם ממשיכים לשתף פעולה. ארכיאולוגים מפמפמים את מיתוס "עיר דוד" הקדומה על בסיס ממצאים מאד קלושים, אבל יודעים היטב בסתר ליבם שהקשר בין המחקר שלהם לבין מיזמי התיירות המפלצתיים של אלע"ד, כמו מתחם קדם שיוקם על גבי אתר ארכיאולוגי, הוא שקרי לחלוטין.

ארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב חופרים גם באתרים אחרים בשטחים, כמו תל שילה, ומוציאים מהם ממצאים, תוך הפרה של החוק הבינלאומי. ארכיאולוגים ישראלים פועלים באתר נבי סמואל שהופקע מחזקתם של תושבי הכפר הפלסטיני במקום, ומאז התושבים נתונים בו למשטר מגבלות דרקוני, חיים בתוך כלוב, עם אפס אישורי בנייה או פיתוח. הארכיאולוגים הישראלים אינם פועלים בתמימות ומודעים היטב לבעייתיות שבפעילותם. בדיון משפטי די מוזר שהתנהל לפני מספר חודשים, תבעו ארגוני שמאל מן המנהל האזרחי לחשוף את שמות הארכיאולוגים הישראליים שמנהלים חפירות בשטחים. המדינה טענה שחשיפת השמות עלולה לחשוף את החוקרים לחרם אקדמי ולפגוע בעתידם המקצועי. בית המשפט, לא תופתעו, קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירה.

האתר הארכיאולוגי בנבי סמואל הוקם על בתי פלסטינים שגורשו ב-1971; ה"עתיקות" הן שרידי הבתים על בסיס הלניסטי, בלי קשר לתקופת שמואל הנביא. צילום: "עמק שווה".

הנה כי כן, אנשי אקדמיה שאמורים להיות אמונים על ערכים של שקיפות המחקר ופומביותו, מסתתרים כאחרוני הפושעים מאחורי גלימתו האפלה של הכובש. עמדת המדינה, אגב, לא צריכה להפתיע אף אחד. ישראל כבר הבינה שיש מחיר אקדמי לפעילותה בשטחים. אחת הדרכים שהיא מתמודדת עם החרם הזה היא פיצוי מוגבר לחוקרי אוניברסיטת אריאל, אשר אינם יכולים להגיש בקשות לקרנות מחקר בינלאומיות. כך ייסדה ישראל קרן "מענקי חרם", ייעודית לחוקרים המוחרמים. זהו מעין קנס מסדר שני על כלל הציבור, מעל ומעבר לקנס הכלכלי הכבד שכרוך בתחזוקת ההתנחלויות. חוקרים באקדמיה אולי לא אחראים למדיניות הזאת, אבל הם נהנים ממנה, וגם על זה צריך לתת את הדעת.

העסקה קבלנית או פוגענית באקדמיה

בשנת 2012 הגיע לשיאו מאבק הסגל הזוטר באוניברסיטאות, שכלל מתרגלים, תלמידי מחקר ומורים מן החוץ. 4 שנים קודם לכן התקיימה שביתה הסטורית, בת 3 חודשים, של הסגל האקדמי הבכיר, שהסתיימה בניצחון מרשים. מאז אותה שביתה, במשך 4 שנים, ניסה הסגל הזוטר, ללא הצלחה, להדביק את הישגי הסגל הבכיר. להגיד שהזוטרים קיבלו כתף קרה מצד הבכירים באקדמיה יהיה לשון המעטה.

למרות יחסם הקר של ועדי הסגל הבכיר, היו גם קולות אחרים. בתחילת מרץ 2012, לפני חידוש השביתה של הסגל האקדמי הזוטר, ניסה הפורום להגנת ההשכלה הציבורית – ארגון שהוקם בידי אנשי סגל בכיר במטרה ברורה לעצור את מגמות ההפרטה והניצול באקדמיה – להחתים חברי סגל בכיר על עצומת תמיכה במאבק הסגל הזוטר. ועדי הסגל האקדמי הבכיר סירבו להפיץ את העצומה באמצעות רשימות התפוצה שלהם. שימו לב: לא זו בלבד שהם נמנעו מלתמוך במאבק הצודק מאין כמוהו של עמיתיהם הזוטרים, הם סירבו אפילו לאפשר ליוזמה עצמאית של חברי סגל, ללא כל מעמד רשמי, להגיע אל חברי הסגל. בשל הקושי להפיץ את העצומה, לאחר כשבועיים חתמו עליה רק 148 מתוך כ-4,500 חברי סגל בכיר באוניברסיטאות. לסגל האקדמי הבכיר היתה כבר הסטוריה של התנכרות למאבקי הזוטרים ממנו באקדמיה, אבל זאת בהחלט היתה נקודת שפל.

הסכמי הסגל הזוטר ב-2012 שיפרו לאין ערוך את מצבם של המורים מן החוץ באוניברסיטאות, שרבים מהם הועברו למעמד "עמית הוראה" עם זכויות סוציאליות ואקדמיות משופרות. למרות זאת, כ-8% מסגל האוניברסיטאות הוא עדיין במעמד נטול הזכויות של מורה מן החוץ.

מנגד, המצב במכללות הציבוריות עדיין בכי רע: כשני-שליש מן הסגל האקדמי שם הוא מורים מן החוץ, שמפוטרים מדי סמסטר או שניים, ללא צבירת ותק, משכורת קיץ או תנאים סוציאליים. על רקע האפליה הזאת בהשוואה לאוניברסיטאות מנהלים ארגוני הסגל במכללות מאבקים מול האוצר בשנים האחרונות, כולל שביתות. גם כאן לא נשמע קולם של אלה היושבים בפסגת הפריבלגיות של המערכת האקדמית – הסגל הבכיר באוניברסיטאות. כשאני אומר "לא נשמע" אני מתכוון לגופים היציגים, ועדי הסגל, ולא ליוזמות פרטיות של אקדמאים שוחרי טוב. קשה להבין את זה, אלא אם כן הפנמנו כבר כל כך עמוק את פילוסופית ההפרד ומשול, שלפיה חיזוק המכללות יבוא על חשבון החלשת האוניברסיטאות. בדיוק ההפך, מכללות חזקות רק יעלו את רמת ההכשרה של אותם אקדמאים שירצו להמשיך אחר כך בלימודי מחקר באוניברסיטה. זה מצב קלאסי של "כולם מרוויחים". לכל מערכת החינוך – מן הגנים ועד לאוניברסיטאות – יש אותם אינטרסים. פיצול המאבקים הוא ניצחון מהדהד של עידן ההפרטה והניאו-ליברליזם.

אחד המאבקים המתוקשרים ביותר בשנים האחרונות, וגם הצודקים ביותר, הוא נגד העסקה קבלנית ונצלנית של עובדות הניקיון באוניברסיטאות. אתם יודעים, הנשים השקופות האלה שמנקות את המשרדים והשירותים שלכם. יש מאבק כזה באוניברסיטת תל אביב, יש באוניברסיטת חיפה, יש באוניברסיטה העברית. על מה הן נאבקות? למשל, על מנוחה של חצי שעה במשך היום שלא תנוכה מן המשכורת. היה על זה מאבק רציני, ו"ניצחון גדול". לכם מנכים מהמשכורת את הפסקת הצהריים? ברור שלא. אתם לא עובדי קבלן. הן נאבקות גם על עצם הזכות להיאבק – כי חברת הקבלן עלולה לפטר את מי שמרימה את הראש. הן בעיקר נאבקות להשיג העסקה ישירה ולא להיבעט כארגזים מדי שנה מקבלן אחד למשנהו. באחד המכרזים לעובדות ניקיון ציינה האוניברסיטה שיינתן משקל של 80% לשיקול עד כמה זולה ההעסקה ורק 1% לרקורד של הקבלן בשמירה על זכויות העובדים. האוניברסיטה זה אנחנו.

המאבק הארוך, הנחוש והמתסכל ביותר הוא זה של עובדות הניקיון באוניברסיטת בן גוריון. שנה אחרי שנה, כ-150 עובדות ניקיון מוצאות את עצמן מול אותה חומה בצורה – קבלן ש"שוכח" לשלם ימי מחלה ואז האוניברסיטה מחליפה אותו באחר, היעדר תנאים סוציאליים ואפס ביטחון תעסוקתי, וסירוב של ההנהלה להחיל עליהן את הסכם עובדי הקבלן שחתמה ההסתדרות עם הממשלה. נשיאת האוניברסיטה, רבקה כרמי, הבהירה שעובדות ניקיון אינן ב"ליבה" של האוניברסיטה, וכל עוד לא יכפה זאת עליה החוק, לא תעסיק אותן ישירות. אם ה"ליבה" של האוניברסיטה היא מחקר והוראה, אפשר גם לטעון שכל אגף המנהלה, עד לדרג הנשיאה, איננו ב"ליבה" ולכן ראוי לעבור להעסקה קבלנית.

לא חייבים לחכות שהחוק יכריח אותנו לעשות את הדבר ההגון. במכון ויצמן, מכון ון ליר ובמכללת תל חי עברו להעסקה ישירה של עובדות הניקיון, ובקרוב גם במכללת אורנים. כן, זה קצת יקר יותר (אף כי שבטווח הארוך לא בטוח שההפסד בתשלום לעובדות לא יוצא ברווח החיסכון במנגנוני פיקוח על חברות הקבלן), אבל זהו לקח כללי מכלכלת השוק: אנשים הם לא סחורות, ויחס אנושי עולה כסף. עניין מצער.

מי שעומד לצידן של עובדות הניקיון במאבקים האלה הם בעיקר הסטודנטים, לא אנשי הסגל האקדמי, אף שככל הידוע לי, כולם מלכלכים את השירותים באותה מידה. שוב, יש יחידי סגולה שנרתמים באופן פרטי, אך עד כה ועד הסגל של אוניברסיטת חיפה קיבל החלטה שתומכת במאבק עובדות הניקיון. סולידריות עם דרגים נמוכים יותר זה לא בשבילנו. אני מודה שגם אני לא הייתי פעיל מדי, מעבר להזדהות מרחוק. אני לא גאה בזה. ההתעלמות ממאבק עובדות הניקיון הוא תעודת עניות לאקדמאים בישראל, וכששואלים אותי על "מהו התפקיד הציבורי של האקדמיה" אני קודם כל רוצה לדעת מהו הדיוקן האנושי של האקדמאים. אין לי ספק שקמפיין רחב ותקיף של הסגל האקדמי הבכיר למען העסקה ישירה של עובדות הניקיון יהיה פעולה פוליטית רבת משמעות הרבה יותר מחתימה על עוד עצומה נגד "סכנה לחופש הביטוי"; פעולה של סולידריות אמיתית, עם סיכויי הצלחה גבוהים, שגם תתקן במשהו את הדימוי השאנן והזחוח של האקדמיה.

באשר למאבקי הסגל הזוטר, וגם מאבקים תקופתיים של ארגוני הסטודנטים נגד העלאת שכר הלימוד, ראוי לשקול צעדים אמיצים יותר. למשל, שביתת סולידריות. החוק הישראלי אינו מתיר שביתת סולידריות של יותר מכמה שעות, שלא כמו החוק במדינות אירופיות רבות. אבל אני לא צריך להסביר לקהל הזה מה ההבדל בין חוק לצדק, וגם לא להזכיר שיש בארץ מגזרים שמפרים את החוק פעם אחר פעם, בהעלמת עין של השלטונות. יהיה מרענן לראות פעם אחת מגזר מפר את החוק, או לפחות מותח אותו עד קצה, בשם מטרה צודקת ולא מנוולת.

על הקושי להכיר בעוולות קרובים

שמתם לב שבקושי אמרתי מילה על אוניברסיטת אריאל. וכלום על אסא כשר וקוד הצנזורה שלו. המקרים האלה שקופים מדי, ההזניה של האקדמיה כל כך בוטה וגלויה שלא קשה לגייס נגדם התנגדות גורפת; במקרה של אוניברסיטת אריאל זה קל שבעתיים כי היה גיבוי מוחלט למחאה מצד ראשי האוניברסיטאות. במקרה של אסא כשר זה גם קל כי מדובר במגבלה פוליטית על חופש הביטוי, עניין שקרוב מאד לליבם של אקדמאים, לפעמים אפילו קרוב מזכויות אדם בסיסיות יותר שקיומן מובן מאליו בחיים המוגנים של רובנו. אבל קשה יותר להתנגד לדברים שמתרחשים בסביבה הכי קרובה לנו. "כדי לראות את מה שמתחת לאף", כתב ג'ורג' אורוול, "נדרש מאבק מתמיד". אני כאן להזכיר את מה שנמצא מתחת לאף, לא את מה שנמצא מתחת לפנס. אני כאן כדי לדבר לא על העיוותים הגלויים לעין, לא על פני השטח, אלא על מאות ואלפי הזיקות שבעומק המערכת, מאות ואלפי האופנים שבהם מערכות של כוח וניצול ושררה מפעפעות אל המערכת האקדמית, מכפיפות אותה לצרכיהן, גורסות ולועסות ואז פולטות את הפסולת, וכל זאת תוך הקפדה על גינונים אקדמיים מושלמים – סימפוזיונים חגיגיים, פייפרז, כתבי עת, הרבה ביבליוגרפיה.

קל לדבר על אסא כשר. קשה יותר לדבר על יצחק בן ישראל. אבל התופעה שמייצג בן ישראל חמורה ומסוכנת הרבה יותר מזו שמייצג כשר. לא רק לאקדמיה, אלא לחברה בכללותה.

פופוליסטים נוהגים לתקוף את האקדמיה הישראלית בהאשמה הקבועה שהיא "צבועה", שהיא מטיפה לערכים שהיא עצמה אינה עומדת בהם. אני לא שותף להאשמה הזאת, ולו בגלל הסירוב שלי לדבר על "האקדמיה" כעל שם עצם מופשט. מעבר לכך, לא כל מקרה של עיוורון מוסרי נעוץ בצביעות. כן, חשוב שאקדמאים ישראלים ישמיעו קולם נגד עוולות כלליות בחברה; לא בגלל שיש להם גישה פריבלגית לאיזשהו מצפן מוסרי נעלה, אלא משום שלעתים קרובות יש ברשותם ידע מאד רלוונטי לוויכוחים פוליטיים בוערים. חובתם האזרחית למחות נגד עוולות איננה גדולה מחובתו של כל אזרח אחר. אבל בה בעת חשוב לא פחות שהם יביטו פנימה, אל תוך הקמפוסים, אל סביבת העבודה המיידית שלהם, וידרשו מעצמם את אותו תיקון שהם דורשים מן החברה בכללותה.

לפני 17 שנה פרסם פרופ' אריאל רובינשטיין מאמר פורץ-דרך שהפנה לראשונה את תשומת הלב האקדמית ל"שקופים" שבקמפוס – עובדי הקבלן למיניהם. את קריאתו לשים קץ לניצול המחפיר הזה נימק במילים האלה: "אין כל משמעות, מוסרית או ציבורית, לכל הקריאות לתיקון העולם והחברה הישראלית שאנו משמיעים, אם איננו יכולים לפתוח בתיקון נמרץ של מה שטעון תיקון בתוך החצרות שלנו." ולסיום הוא כתב: "על שאלה אחת אינני יודע את התשובה. האם אנחנו באמת רוצים?". השאלה הזאת עדיין מהדהדת, כאן בחדר הזה ובכל הקמפוסים בישראל.

חיים מוסריים נמדדים תמיד במידת המאמץ שהיחיד מקדיש לסגירת הפער בין הצהרותיו למעשיו. מאמץ כזה מצד האקדמאים הוא מטרה ראויה כשלעצמה, בלי קשר לתועלת המשוערת שתצמח ממנו. יש להניח שהתייצבות לצד המורים מן החוץ ועובדות הניקיון תקנה לאקדמאים כמה נקודות זכות חשובות בדימויים הציבורי; מנגד, ביקורת על השעבוד של האקדמיה לממסד הבטחוני לא תוסיף לפופולריות של אף אחד; במוקדם או במאוחר, יקראו לך "בוגד". ומה בכך? תפקידם הציבורי של האקדמאים איננו לגרוף כיבודים ותשואות חן. בעניין הזה יהודה צדק. האם הוא גם צדק באופטימיות שלו, באמונה שיש בכוחם של האקדמאים להוביל לשינוי חברתי אמיתי? אני בוחר להשאיר גם את השאלה הזאת פתוחה.

5 בפברואר 2017 / עידן לנדו

למה הפוסטים שלך כל כך ארוכים?

-או בגרסת יועץ/ת השיווק:
אתה לא חושב שאם תכתוב תמציתי יותר תוכל להגיע לקהל רחב יותר?

או בגרסה קנטרנית:
הבעיה עם פוסטים ארוכים כאלה שרק המשוכנעים קוראים אותם. השמאל שוב מדבר עם עצמו.

נתחיל לפי הסדר. רוב הפוסטים בבלוג הזה אינם ארוכים (פחות מ-1000 מילה). יש כאן שירים קצרים, פוסטים שיש בהם משפטים ספורים וכמה צילומים, ושאר זוטות. כך שאף אחד לא יכול לטעון שהמטרה שלי היא לכתוב פוסטים ארוכים. המטרות בבלוג הזה (אם נניח בצד פוסטים בענייני תרבות/שפה/ספרות/נפש) הן פוליטיות. כשאפשר להשיג מטרה פוליטית מסוימת באמצעות פוסט קצר, יתקבל פוסט קצר. כשאי אפשר, יתקבל פוסט ארוך. לא כי האורך חשוב, אלא כי המטרה חשובה.

מה המטרה של הפוסטים הארוכים (נניח, מ-5,000 מילה ומעלה)?

פוסטים כאלה אינם מגיבים על אירועי השעה או "מנסחים עמדה". במובן הזה הם שונים מן הרוב המכריע של הטקסטים שתקראו בעיתונים ובבלוגים. מטרתם היא לייצר ידע פוליטי אלטרנטיבי, תנאי מקדים לכל ניסוח עמדה. את זה אי אפשר להשיג במסגרת של טקסט קצר. ידע פוליטי אלטרנטיבי נחוץ במקום שיש בו חלל, פער עצום בידיעה הציבורית, או במקום שגדוש בתעמולה שקרית; הפוסטים הארוכים נעים בין שתי האופציות הללו. כך או כך, כדי לבנות יש מאין, ויותר מכך, כדי לפרק קודם את השקר ולפנות מקום לאמת, צריך לעשות עבודה יסודית. מי שבונה מן היסודות נזקק ליותר לבנים, וליותר מלים, ממי שבונה מן הקומה התשיעית. כמובן שאת הידע הפוליטי החדש אפשר וכדאי גם לארוז במנות קטנות יותר, לצרכים ספציפיים. אבל זה יכול רק לבוא בשלב שני, כשהידע כבר קיים, באמצעות מתווכים. קודם כל הוא צריך להיות שם, במלואו, נגיש לאורך זמן, מזין ומפרנס את ידיעתו ואת דעתו של הציבור.

ידע פוליטי הוא גם עובדות אבל לא רק עובדות; הוא גם הקשר, אנכי (בזמן) ורוחבי (באנלוגיות, במושגים). וגם הנהרת ההקשר היא תהליך ארוך ומורכב. תקשורת הסאונד-בייטס מושתתת על הסתרת עובדות לא נעימות מצד אחד, וניתוק העובדות הגלויות מהקשרן, מצד שני. על כן התיישרות לפי צוויה ("כתוב תמציתי!") היא התיישרות לצד הידע הפוליטי הקונצנזואלי. מה שנכנס במיטת הסדום שלה לא יכול לערער על הנחותיה, ומה שיכול לערער, לא נכנס. המילכוד הזה נפרץ סוף סוף, בתקשורת האלטרנטיבית ובבלוגים הפוליטיים. אבל המחיר, לפעמים, הוא האורך.

אני יכול רק להעיד שבין הפוסטים הנקראים ביותר בבלוג נמצאים כמה וכמה תחקירים ארוכים כאלה, שנעים בין 5,000 ל-10,000 מילה ולעתים אף יותר. זה סימן מעודד שיש ביקוש למוצר הזה; יש צמא לדעת.

[ולספקנים אוסיף: מספר כניסות איננו מלמד על מספר קריאות, אבל אם היחס ביניהם פחות או יותר קבוע, מספר כניסות גבוה במיוחד כן מעיד על יותר קוראים, ובמשתמע על יותר ממליצים/משתפים, שהם בוודאי קוראים].

בכל זאת, האורך מרתיע הרבה קוראים פוטנציאלים. זה לא מפריע לך?

כל כותב רוצה שיקראו אותו. ודאי שאין לי כוונה להרחיק קוראים. אבל שיקול הרייטינג תמיד כפוף כאן למטרות הפוליטיות של הכתיבה. תמיד אעדיף 10 קוראים מחויבים, שמתעמקים בטקסט, שהטקסט מפעיל אותם, על פני 100 קוראים שהציצו, ריפרפו, והדברים חלפו דרכם כלא היו. כדאי גם לזכור שבניגוד למיתוס הרווח, שינוי פוליטי ממשי לא עובר דרך "שיכנוע של הרוב", אלא בגיבוש קהילה אקטיביסטית מסורה, מושכלת ובקיאה, שמשכילה להטות את המציאות לכיוון הרצוי לה; רק בהמשך מצטרפים אליה בהדרגה ציבורים גדלים והולכים, שמשתכנעים כי השינוי הזה רצוי גם להם. המסה הגדולה לא מצטרפת בגלל פוסטים בבלוג נידח, אלא בגלל שינוי ממשי שמתחולל במציאות החברתית – לטובתה או לרעתה.

ככלל, כדאי תמיד לזכור שרק חלק קטן מן האוכלוסיה פנוי בכלל לקרוא ניתוחים פוליטיים, ולו גם תמציתיים. ההכרעות הפוליטיות של רוב האנשים נקבעות על ידי תמהיל מאד מסובך של כל מיני גורמים – ביוגרפיים, שבטיים, תקופתיים; טקסטים פוליטיים אינם חלק מן התמהיל הזה. על כן אין צורך להפריז בחשיבותם של כל אותם רבבות קוראים שאני עלול "להפסיד" בגלל אורך הטקסטים. ממילא הם היו אבודים לי, מסיבות שאינן קשורות בכלל לאורך.

השמאל הרדיקלי כל כך קטן בישראל, ודווקא הזעירות הזאת צובעת בגוון פאתטי את "המאבק על כל קול פוטנציאלי". המאבק לחלוטין הכרחי, אבל לא על "כל קול". הקהילה שלנו אף פעם לא תהפוך לרוב. זאת עובדה, כואבת אולי, אבל מוצקה מאד. ובכל זאת, להשפיע על הרוב אפשר, גם באופן דרמטי, מתוך עמדת המיעוט. מכאן שהשאלה האסטרטגית החשובה איננה "איך הופכים לרוב?", אלא "איך הופכים את קולו של המיעוט לאפקטיבי ביותר?".

והתשובה שהבלוג הזה נותן היא: לכל הפחות, להעניק לו בסיס ידע פוליטי אלטרנטיבי. זה ודאי לא מספיק, אבל זה נראה לי הכרחי. וכשאני מסתכל ימינה ושמאלה (בעיקר שמאלה), אני לא ממש רואה הרבה שותפים. בתקשורת המיינסטרים וגם בתקשורת האלטרנטיבית, בבלוגים וברשתות החברתיות – אין כמעט מי שעוסק במלאכה שהבלוג שלי עוסק בה. בסך הכל אנחנו די בודדים, במפעל הסיזיפי הזה של חציבת האמת הפוליטית על המשטר הישראלי מתוך גושי התעמולה המפלצתיים. ולפעמים אני לבד לגמרי.

כך שבעצם לא רק שיש צורך בפוסטים הארוכים שלי, אני חושב, אלא יש צורך בעוד פוסטים ארוכים, שאנשים אחרים יכתבו, על נושאים אחרים בחיינו. הבורות שלנו עצומה – בעיקר בנושאים הכי חשובים לחיינו: כלכלה, חינוך, תעסוקה, בריאות. מה שנחוץ לנו זה לא עוד מאמרי דעה מתלהמים של 400 מילה, שקוראים אותם 50 אלף איש ואף אחד מהם לא זז מדעתו, אלא תחקירים של 4,000 מילה, שקוראים אותם 500 איש ומתוכם 10 זזו מדעתם. כתיבה פוליטית שמצליחה להזיז אדם יחיד מדעתו היא הישג נדיר שבנדירים; מידותיו צנועות, אך השלכותיו מי ישורן.

ועוד דבר קטן: חיי המדף של פוסטים ארוכים גם הם ארוכים. אנשים נוטים לזכור אותם יותר, לחזור אליהם כדי לשלוף מידע נחוץ, להשתמש בהם כדי להתמודד עם שקרים חדשים. הפוסטים הארוכים בבלוג שימשו ועדיין משמשים קהילות של אקטיביסטים במאבקיהם. מאבק פוליטי זקוק לאורך נשימה, ולפוסטים ארוכים יש אורך נשימה כזה.

אז לפחות תפיץ את החומרים שלך גם בגרסאות מקוצרות. זה לא יכול להזיק, נכון?

זה לא יזיק אבל זה יכלה לגמרי את מעט הזמן הפנוי שעוד נותר לי. אבל היי – כאן אתם נכנסים לתמונה. קראתם, התרשמתם, נראה לכם שהחומר הזה צריך להגיע לעוד אנשים? קחו יוזמה ועשו בו מעשים: תתמצתו, תתרגמו, תוציאו קליפ, תשתפו כמה פסקאות, תלחינו (הכל אגב כבר נעשה עם פוסטים של הבלוג). אתם לא צריכים את רשותי, רק תציינו מאיפה לקחתם את החומר ותנו קישור למקור. תהא זאת תרומתכם הצנועה למהפכה. מי יודע, אולי תציתו את סקרנותו של מישהו, והוא ילחץ על הקישור, ויגיע אל הפוסט הא-ר-ו-ך שלי, ובלי חיל ורעדה יקרא עד תום, לראשונה בחייו פוסט ארוך כל כך, ואולי-אולי גם יזוז מדעתו.

אפשר להתווכח עם כל מה שאמרת.

אפשר, אבל לא נחוץ. אני אמשיך לחפור בקרדום שלי, ואתם בשלכם. לא רציתי לפתוח כאן דיון (ולכן הפוסט סגור לתגובות) אלא רק לענות על השאלה שמוצגת בפני שוב ושוב. הנה, עניתי. וגם זה לקח לי 1,000 מילה. כדאי שאעצור כאן.

%d בלוגרים אהבו את זה: