שאנון רייט, שלא נהיה קהים
זה קרה לפני שלושה חודשים (נדמה לי), בתחילת הקורונה, במהלך שיטוט מוזיקלי בשדות בור ושלף, בין צלילים מוזרים, לפעמים אני שוכח איך בכלל הגעתי לשם, המוזיקה פשוט מתנגנת ברצף אקראי, ואז לחצתי על שיר שלה, את זה אני דווקא זוכר, היה שם רגע של בחירה, כביכול, אולי זה לא היה לגמרי אקראי, ובכל אופן לא ידעתי מי היא ומה היא, אבל תוך שניות ספורות צללתי לעומקים המוזרים שלה.
שאנון רייט.
אין כלום עליה ברשת העברית. חיפשתי.
שירים היפנוטיים. חוזרת ושבה וסובבת. קול שבור, מרוסק, ספק שר, ספק מרחף בעצלות מעל קלידי הפסנתר. הפקת לואו-פי. קצוות פרומים, לא מהודקים.
אחרי ארבע שנים רעות בסצינת הפאנק-רוק בניו-יורק, רייט פרשה לצפון קרוליינה, ושם, מאז 1999, היא מקליטה אלבומי סולו אישיים מאד, חשופים מאד, שזוכים להכרה בעיקר באירופה. באלבומים הראשונים עוד שומעים את המקורות שלה, הגיטרה המחוספסת, השפעות של פי.ג'יי הארווי. אבל תמיד אותה אינטנסיביות מהפנטת.
מסורת עשירה של סינגר-סונגרייטרס מהדהדת בשירים של רייט, החל מג'וני מיטשל, דרך ניק דרייק ועד ג'ון קייל. אבל ההשוואות האלה לא באמת עושות לה צדק, כי היא מיוחדת לא פחות מכל השמות הגדולים האלה. ובשיאה, לא נופלת מאף אחד מהם.
אחרי הרוק והפולק הגיעה תקופה אקספרימנטלית, הרכבה ופירוק של צלילים, התרחקות מן המלודיה. יש שם הרבה רגעים יפים, אבל גם ניסיונות שלא צלחו. בשנים האחרונות רייט מתכנסת יותר ויותר לשירי פסנתר סולו. שם – לדעתי – מפציע כוחה הגדול. אלה שירים כואבים עד לקצות אצבעותיהם, ובכל זאת הכאב נאמר בהם בשקט חמור. רגע אחד של מפולת – כמו בשיר הבא, שזהו שמו – ואחריו זרימה קלאסית מאופקת, שקולה.
מינימליזם שמתחיל במלמול, ומתגבר למינימליזם נוסח פיליפ גלאס, ומסתיים שוב באפס קול.
האלבום האחרון של רייט, ה-12 במספר, Providence משנת 2019, מכיל בסך הכל שבעה שירי פסנתר סולו, שבע פנינים מזוקקות וחודרות לב, 33 דקות אורכו. האלבום המופתי הזה עומד בשורה אחת עם Blue של ג'וני מיטשל. פחות מדי אנשים מכירים אותו.
והנה האלבום כולו בהופעה חיה.
במקום סיכום, הנה דברים שרייט אמרה בראיון לפני שלוש שנים על היצירה שלה:
"הרבה אנשים אמרו שאני אפלה, אני כזאת, אני כבדה, אני כועסת, אני לא יודעת מה. זה בסך הכל מילים. זה אפילו לא אמיתי. האמת היא שמישהו מגיע להופעה ורואה את האמת מבלי שאומרים לו מה הוא צריך להרגיש. הוא פשוט מרגיש את זה. הוא מרגיש מחובר אלי, ואני מרגישה מחוברת לקהל. זה חשוב, כי אחרת כולנו נעשים יצורים קהים. לאבד צורת אמנות, לאבד אמנים, שמסוגלים לחלץ את זה מתוכנו, זה דבר נורא. אני לא רוצה לחשוב על חברה שבה זה לא קורה עוד, שבה אנחנו רק משוטטים בקהות. איזה מין חיים אלה? מה הטעם?".
לא למות טיפש 
נהדר. גיליתי אותה לפני כמה שנים, בשיטה מומלצת מאוד: חיפוש אלבומים שהופקו ע"י סטיב אלביני.
תודה, עידו. נתחיל לעקוב אחרי מפיקים.
איפה אפשר למצוא את המילים לשירים?
מאוד אמיץ לכתוב: יום אחד העולם יביא לך נוחות…
ולא לקשר זאת למנוחה נכונה
ווואוו מדהים. יפה נוגע. מרטיט. תודה גדולה.
תודה. התחלתי לשמוע.
תודה על ההמלצה. מוזיקלית מהדהד מאוד את אריק סאטי
תודה, היא נהדרת.
תודה עידן, היא אכן נהדרת