דילוג לתוכן
4 בפברואר 2020 / עידן לנדו

הקדמה ל"איזה מין יצורים אנחנו?" (תרגום לחומסקי)

עכשיו הוא כבר בחנויות – ספרו של נועם חומסקי, "איזה מין יצורים אנחנו?" (כאן דיגיטלי), שיצא לאור באנגלית בשנת 2016 בהוצאת קולומביה, וכעת מופיע בעברית בסדרת הפילוסופיה המשובחת של הוצאת "ספרי עליית הגג". התרגום והעריכה המדעית – מעשה ידיי.

זהו אירוע משמח ומיוחד מכמה וכמה בחינות. ראשית, מפני מיעוט התרגומים של כתביו הפילוסופיים של חומסקי לעברית. המעט שתורגם, לפני שנים לא מעטות, או שהפך בלתי קריא, או שאין להשיגו עוד. שנית, הספר הקומפקטי הזה נותן סקירה מאד רחבה של תחומי ההגות של חומסקי, מה שדווקא ספרים ארוכים יותר שלו אינם עושים. ארבעת פרקי הספר עוסקים ביסודות הבלשנות המודרנית והקשרים המתהדקים בינה לבין מדעי הטבע; בגבולות ההבנה המדעית ונוכחותן של תעלומות-עד בליבה; בתולדות החשיבה הפוליטית על הטוב החברתי, חירות וצדק; ובמהפך שחל בבעיית הגוף-נפש בעקבות המהפכה המדעית. הפרובינציאלים ינחלו אכזבה: אין בספר אף מילה על יהדות או ישראל.

שלישית, זהו ספר שכתב אדם הקרב לשנתו ה-90, עם פרספקטיבה עשירה ורחבה מאין כמוה על הזרמים האינטלקטואליים שעיצבו אותו, שהוא עצמו עיצב, ושהתפתחו כנגד מחשבתו.

הייתי רוצה לומר שהכתיבה בספר הזה שווה לכל נפש, אבל זה לא בדיוק כך. מצד שני, זה גם לא בדיוק לא כך. יחסית לרוב כתביו הפילוסופיים של חומסקי, הטקסט הזה הוא אחד הנגישים ביותר. מאז ומתמיד, האיש לא התהדר בז'רגון טכני שאיננו נחוץ לעניין, והטקסט הזה – שעובד מהרצאות בעל פה – איננו יוצא דופן. מצד שני, כשהדיון עובר לנושאים בלשניים או לנושאים עכשוויים בפילוסופיה של הלשון, יש הכרח להשתמש במונחים השגורים בתחום (שאין להם מקבילות בשפה הרגילה). זאת ועוד, חומסקי מכנס כמויות עצומות של ידע בטקסט וזה מחייב אזכורים חטופים בלבד לנושאים שהוא פשוט מניח שהקורא מכיר.

על מנת להתמודד עם האתגרים האלה, עשינו – אני והעורכים המעולים של הסדרה, יהודה ומולי מלצר – מאמץ עילאי לגשר על פערי ידע פוטנציאליים, לסלק מהמורות ז'רגון טכניות, ולהבהיר את כל מה שניתן להבהיר. הערות שוליים רבות הוספו לצד הטקסט; מילון מונחי בלשנות קצר צורף באחריתו; וביבליוגרפיה תמציתית (ומוערת) של כתבי חומסקי מופיעה בסוף הספר.

אחרון-אחרון וראשון-ראשון, חיברתי לספר את ההקדמה המובאת כאן, כדי להכניס לעולמו את מי שעדיין אינו מכיר או אולי חשש לצעוד בדרך הזאת לבדו. תיהנו.

ודובדבן אחרון: בשבועות הקרובים יתפרסם ראיון שערכתי עם חומסקי על הספר והשאלות שהוא מעורר. תהיו במעקב.

*  *  *

הקדמה ל"איזה מין יצורים אנחנו?" / עידן לנדו

מעטים ההוגים בני זמננו שיאה להם התואר הכפול מדען־פילוסוף, ונדמה שנועם חומסקי הוא הנציג הבולט ביותר לשושלת הנכחדת הזאת, נציג שמזה שישה עשורים ויותר מתעקש על המקף המחבר־ולא־מפריד הזה, מתעקש לדון בעולם העובדות מתוך נקודת־מבט פילוסופית, ומתעקש להכפיף את הדיון הפילוסופי לעוּלן של העובדות הידועות. כך במדע וכך גם בפוליטיקה. החל מפירסומיו הראשונים, בסוף שנות ה־1950, מיקם חומסקי את עצמו באופן מודע על רצף אינטלקטואלי שראשיתו במהפכה המדעית של המאות ה-17-18 באירופה, וגם הספר שלפנינו, שנכתב בעשור התשיעי לחייו, נקרא כסידרה של פרקים בהיסטוריה אינטלקטואלית, השזורים לבלי הפרד ברעיונותיו של המחבר, עד שלא פעם קשה להבחין האם הדובר הוא הפילוסוף דייוויד יוּם, הכימאי ג'וזף פְּריסְטְלי, או נועם חומסקי שמצטט אותם ומשכלל עוד ועוד את רעיונותיהם. ראשיתו של הספר בסידרת "הרצאות דְיוּאי" שנשא חומסקי באוניברסיטת קולומביה בשנת 2013, ואותן עיבד לספר הזה. הפילוסוף הפְּרַגְמַטיסט ג'ון דְיוּאי (1952-1859 ,Dewey), הוגה רב־פעלים ששלח ידו בפסיכולוגיה, בתיאוריה פוליטית וברפורמות חינוכיות פּרוֹגרסיביות, הוא עוד אחד מן האבות האינטלקטואלים של חומסקי שנזכרים כאן (בפרק 3).

יחד עם זאת, ישנם שינויים מרתקים בתוך המסגרת המוכּרת של החשיבה החומסקיאנית. לפני שישה עשורים עמד חומסקי בראש החץ של "המהפכה הקוֹגניטיבית" במדעי האדם. הפּרדיגמה השלטת בפסיכולוגיה ובענפי הידע הקשורים בה היתה אז הפּרדיגמה הבּיהֵייבְיוֹריסטית. התנהגות ודפוסי גירוי־תגובה עמדו במרכז העניין המדעי, שקיבל השראה מתפיסה אֶמפּיריציסטית קיצונית בדבר עליונותם של נתוני התצפית על כל מרכיב אחר בתהליך המדעי. הבלשנות הגֶנֶרָטיבית שחומסקי ועמיתיו פיתחו באותן שנים ניצבה באופן מוצהר בקוטב הנגדי. היא חקרה מיבנים מֶנְטָליים, לא "התנהגויות"; היא הניחה שהאדם, כמו כל אורגניזם, לא נולד כדף חלק אלא ניחן בכישורים מוּלָדים, ובהם גם כְּשירוּת לשונית; והיא ינקה את השראתה מן הזרם הפילוסופי היריב לאֶמפּיריציזם – הרציונליזם מבית היוצר של דֶקארט.

ההנחות האלה נתקלו בהתנגדות עזה – הן בקרב בלשנים והן בקרב פילוסופים. חלק ניכר מכתביו של חומסקי בשנות ה־ 1960 וה־1970 הוקדש לפולמוסים האלה. ואולם הוויכוח הוכרע לבסוף, כתמיד, במבחן ההצלחה. הבלשנות הגֶנֶרָטיבית הפכה מ"כיס מחתרתי" לפּרדיגמה משפיעה ורוֹוחת, שחוללה מהפכה בהיקפו ובטבעו של הידע הבלשני. אלפי בלשנים במאות אוניברסיטאות ברחבי העולם עובדים כיום במסגרתה; הם חוקרים מאות רבות של שפות; הם העמיקו לתאר ולבאר את הפוֹנוֹלוֹגיה (תורת ההגה) של שפות אַבּוֹריג'יניוֹת של ילידים באוסטרליה, את המוֹרפוֹלוֹגיה (תורת הצורות) של שפות הבּאנְטוּ באפריקה, את התחביר והסֵמנטיקה של שפות אסיאתיות ושפות שמיות. הם השכילו גם לפתח תיאוריה כללית של מנגנון השפה האנושית, ברוח העקרונות שהתווה חומסקי לפני שישים שנה. התיאוריה הזאת מַפרה גם דיסציפּלינות שכנות – מחקרים על רכישת שפה בקרב ילדים, מחקרים בנוֹירוֹלוֹגיה של השפה, גישות חישוביות לעיבוד שפה טבעית, ועוד.

ההצלחה המוּכחת הזאת לא נעלמה מעיניהם של חוקרים אחרים במדעי האדם – בראש ובראשונה פסיכולוגים קוֹגניטיבים – וכך סחפה אחריה "המהפכה הקוֹגניטיבית" בבלשנות גם אותם. ממרחק הזמן קשה לנו לתפוס באיזה קצב מסחרר כל זה קרה. טקסטים על מיבנים לשוניים, על תפיסה חזותית, או על רכישת מושגים, שנכתבו לפני שנות ה־1960, נקראים היום כמו איגרות מעולם אחר, מרוחק ואַרְכָאי. אומנם גם היום, התיאוריה הבלשנית שחומסקי וממשיכיו פיתחו ("דקדוק גֶנֶרָטיבי" – מונח שנגזר מן האופי ה"יצרני" והצירופי של כללי הדקדוק) עומדת בליבם של פולמוסים עזים. גם היום נשמעת הביקורת שהגישה הזאת איננה נחוצה (כי אפשר ללמוד הכל בדרך של "הכללה" מן הניסיון), או שהיא מוטעית לחלוטין כיוון שאינה לוקחת בחשבון הבדלים תרבותיים בין קהילות לשוניות. לא כאן המקום להיכנס לפולמוסים האלה, אך די אם נאמר שהטענות הללו, למעשה, אינן יורדות לעומקו של הידע הלשוני – שאינו נרכש וגם אינו תְלוּי־תרבות – ואכן לא הצליחו לחתור תחת התקבלותה של הבלשנות הגֶנֶרָטיבית. מכאן אפשר ללמוד שעדיין לא נס ליחם של חומסקי ורעיונותיו.

חומסקי נוהג לטעון כי "המהפכה הקוֹגניטיבית" הראשונה התרחשה בכלל במאה ה־18. בכך הוא מכַוון לעבודתם החלוצית של הוגים כמו דֶקארט, לוֹק ויוּם על הנפש ועל השׂכל האנושי: מקורות הידיעה והניסיון, היחס בין מושגים לנתוני החושים, וגבולות הידיעה האנושית. והנה, אם בתחילת דרכו זוהה חומסקי באופן ברור עם המורשת של דקארט (אחד מספריו המוקדמים נקרא "בלשנות קַרְטֶזיאנית", Cartesian Linguistics), בחיבוריו מן העשור האחרון, ובאופן מובהק בספר שלפנינו, הוא משלים תנועה אל הקוטב הנגדי, המזוהה עם ג'ון לוֹק ודייוויד יוּם. בספר הזה, למשל, מוזכר יוּם 24 פעמים, ודקארט מוזכר 23 פעמים. האם חומסקי הפך אֶמפּיריציסט בערוב ימיו?

לא בדיוק. מן "הרעיונות הטבועים־מלידה" (innate ideas) של הרציונליזם חומסקי עדיין שואב השראה כשהוא מדבר על המרכיב הגֶנֶטי בכּשירוּת הלשונית (אבל יש מרכיב נוסף שעולה לקידמת הבמה, חוקי הפיזיקה, כפי שנראה בהמשך). כאז כן היום, חומסקי לא מאמין שאפשר "ללמוד" שפה או כל מערכת קוֹגניטיבית אחרת בדרך של הכללה או של אסוציאציה בין גירויים ותו לא. אך יש לשים לב לכך שהוא לא מאמץ, ואף פעם לא אימץ, את הדוּאַליזם של דקארט – ההשקפה שלפיה קיימים שני סוגים שונים בתכלית של יֵשים במציאות, הגוף והנפש. למעשה, הפרק האחרון והארוך ביותר בספר הנוכחי עוסק בדיוק בבעיית הגוף/נפש, וליתר דיוק, בכך שלאמיתו של דבר אין בעיה כזאת. בזה מתגלה חומסקי כיורשם של האֶמפּיריציסטים לוֹק ויוּם, שגם הם לא ראו שום דיכוֹטוֹמיה עקרונית בין הגוף לנפש ("ההשערה של לוֹק" המפורסמת). זאת ועוד, ההבחנה שחומסקי טבע לפני ארבעים שנה בין "בעיות" ל"תעלומות" מתפתחת בחיבור הנוכחי לכדי אמירה ספקנית נוקבת בדבר גבולות הידיעה האנושית. ברוחו של יוּם, חומסקי מדגיש עד כמה מצומצמת יכולת ההבנה המדעית שלנו (שחלה על "בעיות"), וכיצד השאלות היסודיות ביותר של מדעי האדם – למשל, מדוע אדם בוחר בפעולה אחת ולא באחרת – נותרות, בעיקרון, בגדר תעלומות, מחוץ לתחום הבנתנו.

אם נצמצם את שושלת היוחסין האינטלקטואלית של חומסקי לכדי סיסמה תמציתית, נוכל לומר: את תורת הידיעה הוא שואב מן הרציונליזם, את תורת החומר ואת תורת האי־ידיעה הוא שואב מן האֶמפּיריציזם.

אלא שהעניין, ולרבים אפילו החדווה, שבקריאת הספר הזה אינם נובעים מן הגילוי־מחדש של רעיונות ותיקים, אלא דווקא מן הדם החדש שחומסקי מזרים בהם, וזאת מתוך שליטתו המפליאה במימצאי המחקר העדכניים ביותר בתחומים מגוּונים כמו אנתרוֹפּוֹלוֹגיה פיזית ואבוֹלוּציה, כימיה, מכניקת הקוואנטים, מערכות תקשורת בין בעלי־חיים, כלכלה פוליטית, היסטוריה של יחסי עבודה, ועוד. הקריאה בספר היא מעין מסע הרפתקאות בארץ רחבת־ידיים, לעיתים בדהירה ולעיתים בעצלתיים, מסע שבמהלכו טועם הקורא מכל טוב הארץ. כאן תראו את צ'רלס דַרווין נפגש עם בֶּרְטרנד ראסל ואת ג'ון דְיוּאי מניד בראשו לפּיוֹטר קְרוֹפּוֹטקין. בדרכו המוכרת, חומסקי שוזר ציטוטים מכל הבא ליד, ומאתר כך את החוטים הסמויים שקושרים דמויות לכאורה שונות כל־כך. השיטה הזאת מעוררת לא פעם התנגדות, שמא הדברים הוצאו מהקשרם. אכן, חומסקי מוציא דברים מהקשרם, אבל הוא בונה להם הקשר חדש ומעורר מחשבה. כאדריכל שעינו תמיד פקוחה לגלות חומרים מקוריים ועיצובים לא שיגרתיים, הוא מלקט את מקורותיו מעומקי המחשבה המערבית ואז מתיך אותם ליצירה חדשה; יצירה שהיא כולה שלו, ובו־זמנית – של מורשת אבותיו האינטלקטואליים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הבה ננסה, אפוא, לזהות את הבעיות, ולאחריהן את התעלומות העיקריות שעומדות במרכז הספר הזה. בראשית הדברים עומדת שאלת השפה האנושית: מה מקורה? מה מסביר את תכונותיה? לכל אורך הספר מדגיש חומסקי שלא ניתן להשיב על שאלות כל־כך בסיסיות ללא הבנה מעמיקה של השפה עצמה; רוצה לומר, ללא הבנה בלשנית. אין טעם לדבר על מקורן של המילים ללא איפיון אמיתי של "מילה". כבר בשלב הראשוני הזה הוא מערער על ההנחה השגורה בפילוסופיה של הלשון, לפיה קיים יחס של הוראה (reference) בין מילים לבין דברים – יחס שאינו תלוי בשׂכל האנושי, תֵזָה המכונה אֶקְסְטֶרנָליזם (externalism). באמצעות שורה של דוגמאות מאירות עיניים הוא מוביל אותנו אל המסקנה שמילים אינן מוֹרוֹת; אנשים מורים על דברים באמצעות מילים, והם יכולים לעשות זאת בדרכים מורכבות להפליא, לעיתים אף סותרות. חִשבוּ על המילה "שער" במשפט "הוא נכנס בשער העץ של החצר, שרק אתמול נצבע באדום". "שער" שנכנסים בו הוא חלל שתָחוּם משני עבריו (לא נכנסים דרך מלבן של עץ), אבל "שער" שצובעים אותו הוא החומר, לוח העץ, הממלא את החלל הזה. כיצד יכולה אותה מילה "להורות" בו־זמנית על החומר ועל החלל של הֶעְדֵר־החומר?

מכאן הדיון משתלשל לחידת הזהות הקלאסית של יוּם, וטענתו כי אנחנו לא מסוגלים לתפוס "עצם" רציף ומתמשך בזמן אלא רק הֶצְבֵּר של תכונות, משתנות תדיר, תכונות שאנו מדמיינים – ללא כל הצדקה פילוסופית – כי מאחוריהן יש עצם קבוע. חומסקי מאיר את העמדה הספקנית הזאת באור חדש, מתוך ההבנה הבלשנית שמושג ההוראה, כפי שהונהג על־ידי הלוגיקן גוֹטְלוֹבּ פרֵגֶה (Frege) וממשיכיו בפילוסופיה של הלשון, אינו הולם את הסמנטיקה של השפה הטבעית. הפסיכולוגיה שלנו מַשׂיאה אותנו לחשוב שהמילה "תפוח" מציינת איזשהו עצם יציב בזמן ובמרחב, והפילוסופים מקבעים את הנטייה הזאת כשהם מגדירים יחס ישיר בין מילים לדברים. אבל כל מה שיש, טוען חומסקי בעקבות יוּם, הוא אוסף של נקודות מבט שלנו על המציאות החיצונית, שאומנם יש בה "עצמים", אך ספק אם יש להם זהות שאותה ניתן ללכוד באופן מילולי. בחיבורים אחרים חומסקי אומר דברים דומים על שאלות כמו "האם המַחשב מסוגל לחשוב?" – שאלות שלדידו נופלות בתחומה של הסֵמנטיקה הלֶקְסיקלית, כלומר, אֵילוּ תכונות אנו מחליטים לכלול בפועל "לחשוב" ואֵילוּ לא, החלטה שעשויה להשתנות עם הזמן – ולא בתחומה של הפילוסופיה.

זאת ועוד: חומסקי גם מצביע על ההשלכות הפוליטיות של הדיון הזה, כפי שבאו לידי ביטוי בגלגוליו של המושג "איש" (person) בהיסטוריה המשפטית האמריקאית. זכויותיו של כל איש מוגנות בחוקה, אבל מיהו "איש"? במשך תקופה ארוכה, עבדים, אינדיאנים ונשים לא נחשבו "אנשים", ומנגד, במאה האחרונה המושג הורחב והוחל גם על תאגידים. דוגמאות כמו אלה מלמדות שמילים, ככל שהן מייצגות מערך מושגי שלם, אף פעם אינן מורות באופן נייטרלי על דברים בעולם. בני־אדם עושים זאת, באמצעות מילים, שאת משמעותן הם משנים תדיר, לעיתים במודע ולעיתים שלא במודע. והנה – עוד חיבור בלתי צפוי ברשת האינטלקטואלית שחומסקי טוֹוה – ממה שידוע לנו על מערכות תקשורת של בעלי־חיים (פְּרימאטים, ציפורים, וכיוצא באלה), הסמלים שלהן לא מתַפקדים כמו המילים בשפה האנושית. דווקא בתקשורת של בעלי־החיים כן ניכּרת תכונת הרֶפֶרנציאליוּת, ההוראה הישירה: השימוש בכל סמל עומד בהתאמה סיבתית כלשהי עם היבט קבוע של המציאות החיצונית. מן ההבדל היסודי הזה עולה מסקנה מרחיקת־לכת: בין השפה האנושית לבין מערכות התקשורת של בעלי־חיים אין רצף אֶבוֹלוּציוֹני, אלא קיים פער עצום, שקיומו הוא חידה ביולוגית.

גם כאן חומסקי ניצב בעמדת הספקן, כשהוא בוחן את גל המחקרים מן העשורים האחרונים שמנסים לצמצם, או לבטל, את הפער הזה. דיבורים על כך ש"תכלית" השפה היא תקשורת בין בני־אדם לא מועילים לצמצום הפער; אדרבה, הם מעוררים קשיים בפני עצמם, לאור המחקר הבלשני העדכני. מן המחקר הזה עולה שאחת התכונות התחביריות היסודיות בשפה היא "יעילות חישובית" – תכונה שיש להבין אותה לא במובן התועלתני של "שיפור התקשורת", אלא במובן הפיזיקלי של "מאמץ מינימלי" – ההעדפה של פעולות חישוביות ש"עלותן" נמוכה יותר: למשל, הזזה של רכיבים תחביריים במשפט מעמדה אחת אל העמדה הקרובה לה ביותר שבאפשר. כפי שחומסקי מראה, לא פעם עקרון המינימיזציה הזה עומד דווקא בסתירה לתקשוֹרתיוּת, כך שלאמיתו של דבר הוא כופה על השפה לייצר מבעים מסורבלים או רב־משמעיים. כך יוצא שתכונות בסיסיות של מנגנון השפה דווקא משבשות את התכלית התקשורתית. דימוי השפה ל"פתית שלג" נועד להבליט את תפקידם של עקרונות פיזיקליים (כמו הסימֶטריה המשוּשָה של פתית השלג), שמכתיבים אירגון אוֹפּטימלי למערכת, תוך השארת מרחב מצומצם של שוֹנוּת: בין פתית שלג למישנהו, למשל, או בין איטלקית לסינית.

באשר למקור האֶבוֹלוּציוֹני של השפה, רב הנסתר על הגלוי, אבל ממה שכבר ידוע אפשר לצמצם את מרחב התיאוריות המתקבלות על הדעת. הנתון החשוב ביותר שעולה מן הפָּלֵיאוֹ־אנתרוֹפּוֹלוֹגיה (חקר האבוֹלוּציה של האדם) – נתון שמתבסס על סימנים לתרבות קהילתית מפותחת שתלויה בתקשורת דמוית־שפה – הוא שהשפה האנושית צצה בטווח הזמנים שלפני 100 אלף עד 50 אלף שנה. הטווח הזה קצר מכדי שיתחוללו בו שינויים אבוֹלוּציוֹניים משמעותיים. ופירוש הדבר הוא שהשפה האנושית הופיעה על בימת ההיסטוריה ב"מפץ גדול" פתאומי, ולא כתוצר של תהליך אבוֹלוּציוֹני ארוך שבמהלכו עברה שינויים הדרגתיים תחת לחץ איטי של ברירה טבעית. ומכאן נובע שגישות שחותרות להסביר את השפה האנושית כהסתגלות (adaptation) אבוֹלוּציוֹנית מחמיצות את העיקר: מיבנה השפה אינו אַדַפְּטיבי, וגם לא בא לעולם כתוצאה מתהליך של ברירה אַדַפְּטיבית. המסקנה הזאת מתלכדת עם התובנה שהוזכרה קודם לכן, שלפיה תכונות בסיסיות של מנגנון השפה – כמו יעילות חישובית – אינן משקפות הסתגלות אלא משקפות אירגון אוֹפּטימלי של מערכת מורכבת בכפוף לחוקי הפיזיקה.

כאן נשאלת השאלה המתבקשת: כיצד אפשר לראות בשפה האנושית מערכת כל־כך אוֹפּטימלית בשעה שעל פני השטח שלה היא נראית לעיתים כָאוֹטית ולא סדורה? חומסקי משיב – וכאן בהחלט אפשר לזהות תמורה בחשיבה שלו עצמו במהלך השנים – כי ליבת השפה האנושית היא המנגנון החישובי שמְמַפֶּה את המערכת המוּשׂגית שלנו למיבנים תחביריים. זהו צד "המחשבה", והמיפוי אליו אכן אוֹפּטימלי. הכָאוֹס וה"רעש" אכן קיימים, אלא שהם מתרכזים בצד "הצליל", שמְמַפֶּה מיבנים תחביריים לייצוגים פוֹנֶטיים. והייצוגים הפוֹנֶטיים, מצידם, מפעילים את מנגנוני ההגייה, או הפיענוח הצלילי, הקשורים לשפה. אבל צד הצליל הוא פֶּרִיפֶרְיאלי, ולמעשה לא הכרחי, וזאת משני טעמים. ראשית, שְׂפוֹת סימנים מלמדות אותנו שבדיוק אותם עקרונות אירגון בלשניים יכולים להתממש גם שלא דרך התָוֶוךְ הצלילי. כלומר, לשפה יש מנגנון פנימי קבוע, וישנם מנגנוני החצנה שונים. שנית, ההחצנה עצמה אינה הכרחית. בשעה שאנחנו שקועים ב"דיאלוג פנימי", אנחנו לא מחצינים את השפה בשום אופן, אלא משתמשים בעוצמתה כדי לארגן ולשקף לעצמנו מחשבות – הפונקציה הבסיסית של השפה, עוד הרבה לפני תפקידה ככלי תקשורת.

כדאי לשים לב לסגירת המעגל כאן: אם השפה ביסודה היא לא כלי תקשורת, אלא רק נרתמה לתפקיד הזה מרגע שנוצרה, הרי שגם ההסבר האבוֹלוּציוֹני להיווצרותה מתנתק מן התועלת התקשורתית שלה. למעשה, יש יסוד להניח שהתשתית האנטוֹמית לדיבור היתה קיימת זמן רב לפני שהופיעה השפה, כלומר, המרכיבים השונים של השפה האנושית לא התפתחו יחדיו על אותו ציר אבוֹלוּציוֹני. גם כאן, אפשר לראות כיצד עמדה שחומסקי דגל בה עוד מראשית דרכו צוברת בהדרגה עוד ועוד תימוכין מדעיים. הסתייגותו העקרונית מן הרֶדוּקציה של מושג השפה ל"אמצעי תקשורת", אשר לה נתן ביטוי עוד בשנות ה־1960, נבעה מהתבוננות צרופה בתכונות הפורמליות של הדקדוק; כעת היא גם עולה מתוך שיקולים אבוֹלוּציוֹניים, המעוגנים במחקר העכשווי של התחום הזה.

עד כאן הצגתי את הבעיות שהספר עוסק בהן, אבל יהיה זה מדויק לומר שעיקר עניינו של הספר הוא בתעלומות: אותן חידות שכמעט לא התקדמנו בהבנתן מימי קדם. חומסקי מקדיש עמודים רבים להצגת התעלומות האלה, ולא פחות מכך, להבחנה ביניהן לבין "תעלומות־שווא" – חידות שנראות בלתי ניתנות לפיתרון רק משום שהן נשענות על מושגים עמומים מדי. הבירור הפילוסופי הזה הוא שיעור מאלף בשׂירטוט הגבול הדק בין רציונליזם מדעי לבין ספקנות פילוסופית עמוקה, לאור הגותם של ניוטון, לוֹק, יוּם ובֶּרְטרנד ראסֶל.

בעידן של פּוֹזיטיביזם נאיבי, צריך אולי לומר שעצם קיומן של תעלומות אינו מובן מאליו. נגד האמירה של המתמטיקאי דָוויד הילבּרט, Für uns gibt es kein Ignorabimus ("בשבילנו אין שום 'לא נדע'", כלומר אין טענות שאי־אפשר להכריע אם אמת או שקר הן), חומסקי מזכיר לנו שבני־האדם גם הם חלק מעולם הטבע, והם לא מסוגלים לחרוג מגבולותיו. כל אורגניזם ניצב בפני מחסומים בלתי־עבירים. המחסומים הם גם פיזיים (דְבִיבוֹנים לא מסוגלים לעוף) וגם קוֹגניטיביים (סַמוּרים לא מסוגלים להוציא שורש ריבועי); למעשה, ההבחנה בין שני סוגי המחסומים היא עצמה שריד של הדוּאַליזם הקַרְטֶזיאני, שחומסקי יוצא נגדו באופן נחרץ במקומות שונים בספר, כפי שנראה. יצורי אנוש אינם מלאכים; הם לא מסוגלים לעוף, לנווט באופן לא מודע (כמו שנמלים מסוגלות), לזכור מיקומים של אלפי חפצים שהטמינו (כמו יונים), וכן הלאה. מן הסתם גם ישנן בעיות שבני־אדם לא מסוגלים לפתור. העמדה הזאת זכתה בפילוסופיה העכשווית לכינוי "מִיסְטֶריאניזם" (mystreianism), אף־על־פי שהיא, כפי שחומסקי מציין, לא יותר מאמת טריוויאלית וכלל לא מסתורית. זאת ועוד: לא מן הנמנע שיצורים בעלי אינטליגנציה גבוהה יותר יצליחו לפתור את הבעיות האלה. תעלומות עבור סַמוּרים אינן בהכרח תעלומות עבור בני־אדם, ותעלומות עבור בני־אדם אינן בהכרח כאלה עבור חוּצנים. יחד עם זאת, חומסקי סבור גם כי טיבם של המחסומים על הקוֹגניציה האנושית פתוח לחקירה מדעית. במילים אחרות: המגבלות הקוֹגניטיביוֹת שהופכות בעיות מסוימות לתעלומות הן כשלעצמן אינן בהכרח תעלומות. שדה המחקר של "פסיכולוגיה עממית" (folk psychology) ו"אֶתְנוֹ־מדע" (ethnoscience) עוסק בדיוק בחקירה של כישורי ההבנה האנושית האינטוּאיטיבית ומאפייניה.

בין התעלומות העיקשות ביותר מונה חומסקי את ההיבט היצירתי של השימוש בשפה, ובמשתמע – יצירתיות בכלל. החידה הבסיסית כאן נוגעת לפעולה האנושית (ואולי גם לפעולתם של בעלי־חיים מפותחים אחרים): מדוע אדם אומר דבר־מה או נוקט פעולה מסוימת ברגע מסוים? על השאלה הפשוטה הזאת אין לנו תשובה, ודומה שלא התקדמנו בהבנתה מימי יוון העתיקה. ברור שהיא קשורה באופן הדוק לשאלת הרצון החופשי ולַקושי המהותי שלנו להבין תהליכים שאינם דֶטֶרְמיניסטיים אך גם אינם אקראיים; מה שמתרחש בתָוֶוךְ בין שתי האפשרויות האלה הוא בגדר תעלומה. תעלומה נוספת שחומסקי מזכיר היא האבוֹלוּציה של הקוֹגניציה האנושית, ובכללה השפה. זו אינה נעוצה דווקא במגבלות של ההבנה שלנו, אלא במחסור בראָיוֹת: תהליכים מֶנְטָליים לא משאירים אחריהם מאובנים. השערות בדבר הקוֹגניציה של ההוֹמינידים הקדומים, במידה שהן שואפות להרחיק אל מעֵבר למובן מאליו, מוּעדות להישאר בגדר השערות לא בדוקות.

התעלומה שמעסיקה את חומסקי יותר מכל בספר הזה, אולי באופן מפתיע, לקוחה מעולמה של המהפכה המדעית המוקדמת: כיצד משפיעים עצמים זה על זה מרחוק – כוח המשיכה או הכּבידה, בניסוח מודרני – או בקיצור: תעלומת הפעולה מרחוק. התעלומה הזאת סימנה שבר חסר תקדים בתולדות המדע, וחומסקי חוזר אליה שוב ושוב, כדי לזקק ממנה תוֹבנוֹת עם רלבנטיוּת כללית למדע ולפילוסופיה של זמננו. יותר מכל אדם אחר, התעלומה הזאת קשורה בשמו של ניוטון ובמהפך שחולל בפיזיקה שמשלה בכיפה עד זמנו (על חשיבות הרגע ההיסטורי הזה בהגותו של חומסקי אפשר ללמוד מן העובדה ש"ניוטון" ו"ניוטוני" מופיעים בספר הזה קרוב למאה פעמים). מהו הלקח שהמהפכה הניוטונית לימדה אותנו? עד ניוטון הניחה הפיזיקה החדשה שעצמים יכולים לפעול זה על זה רק באמצעות מגע. הגירסה המשוכללת ביותר של התפיסה הזאת היתה "הפילוסופיה המכאנית" (שמנסחיה הראשיים הם גָלילֵיאוֹ ודֶקארט) – אותה השקפה שרואה בעולם בכללותו מעין שעון משוכלל שחלקיו נעים על־פי חוקים מתמטיים ופועלים זה על זה באמצעות מגע. הפסיכולוגיה הקוֹגניטיבית של זמננו הבחינה בכך שהשקפה זו אינה אלא גירסה מתוחכמת של תפיסת הפיזיקה האינטוּאיטיבית שלנו, "פיזיקת המגע". ואולם, במערכת הניוטונית קיים מרכיב יסודי אחד שאינו ניתן לרֶדוּקציה לפעולה באמצעות מגע – כוח המשיכה. הכוח האוניברסלי הזה קיים בין כל שתי מסות, ובכללן בין גרמי השמים, שביניהם חוצץ חלל ריק. קריאה מדוקדקת בכתביהם של מדענים במאות ה-18-17 חושפת עד כמה זר וקשה לעיכול היה הרעיון הזה – גם לניוטון עצמו. חריגה כה בוטה מן העיקרון המכאני לא רק שנתפסה כטעות, אלא כהשערה בלתי־מובנת־בעליל. המדע, באיבחה אחת, חדל להיות מובן, והשסע שנפער בינו לבין ההבנה של השׂכל הישר – "הפיזיקה האינטוּאיטיבית" שבה אנו מצוידים מלידה – מעולם לא אוּחה.

בסופו של דבר התיאוריה הניוטונית הביסה את יריבותיה עקב הצלחתה האֶמפּירית הכבירה. אבל חומסקי טוען כי בד־בבד "התכווצה" היומרה של המפעל המדעי לספק הסבר מובן של העולם (משל היה באמת שעון משוכלל), והתרכזה מעכשיו בניסוח של תיאוריות ש"עוֹבדוֹת". כילידי המאה ה־20, אנחנו כבר מורגלים בכיווּץ הקיצוני  זה של היומרה להבין את הפיזיקה. קיבלנו את האמירה שדבר יכול להיות בו־זמנית גם חלקיק וגם גל; קיבלנו את האמירה שבאופן עקרוני אי־אפשר לקבוע במדויק בו־זמנית את מיקומו ואת מהירותו של חלקיק; קיבלנו את האמירה שככל שאתה נע מהר יותר, אתה מזדקן לאט יותר. כל אלה הן אמירות שקיבלנו, אבל ספק אם הֵבנַוּ. על־ידי כך שהוא מעמיק את הפּרספּקטיבה ההיסטורית, חומסקי מזכיר לנו כי השבר הראשוני בין המדע לבין ההבנה האנושית התרחש כבר 200 שנה לפני מהפכת הקוואנטים, בימי ניוטון.

מה נובע מן ההכרה הזאת? בראש ובראשונה, נובעת עמדה מיסְטֶרְיאנית: ישנן תעלומות, והן ניצבות בלב התיאוריות המדעיות המוצלחות ביותר. חשוב להדגיש כאן שתעלומה אינה חדלה להיות תעלומה רק משום שהתרגלנו אליה. פיזיקאים בימינו כבר לא תוהים על הפּרדוֹקסים של זֶנוֹן מלפני 2,500 שנה משום שהם יודעים כיצד החשבון האינפיניטֶסימָלי מן המאה ה־17 מיישב אותם; אבל החשבון הזה, שמציג בפנינו גבול סופי לסידרה אינסופית, לאמיתו של דבר קשה מאוד להבנה אינטוּאיטיבית. אסטרופיזיקאים גם לא תוהים כיצד השמש "מחזיקה" את כדור הארץ ממרחק של 150 מיליון קילומטר של חלל ריק, משום שהם מאמינים כי מסות "מעקמות" את המרחב, ויש בידיהם תיאור מתמטי מדויק של התופעה הזאת. אבל זו אינה הבנה אינטואיטיבית, גם אם כולנו התרגלנו להסכין עימה. חומסקי מבקש מאיתנו להביט ביושר אל אזורי האי־מוּבָנוּת הללו בתחומי המדע והפילוסופיה, ולהכיר אותם בתור מה שהם, ללא כל ניסיון לריכוך או לייפוי. יחד עם זאת, הוא מזכיר לנו שמגבּלוֹת ויכוֹלוֹת הן שני צדדים של אותו מטבע: "מוטב שלא נתאונן על קיומן של תעלומות־עבור־בני־אדם; עלינו להיות אסירי תודה להן מעומק ליבנו. ללא מגבלות […] היכוֹלוֹת הקוֹגניטיביוֹת שלנו גם היו משוללות טווח; בדיוק כמו שאורגניזם אשר המטען הגנטי שלו לא היה מטיל שום מגבלות על התפתחותו וצמיחתו היה הופך ללא יותר מיצור דמוי־אמֶבּה חסר־צורה, שיקוף גרידא של סביבה אקראית ובלתי מפוענחת".

המסקנה החשובה ביותר מן הדיון הזה משמשת בסיס לפרק האחרון בספר, שמוקדש ל"בעיה" הקלאסית של גוף/נפש; "בעיה" במירכאות מפני שחומסקי – שוב, בעקבות הוגים אחרים שלקחיהם נשכחו – לא רואה בה בעיה אמיתית. לכל היותר, הוא מסכים שהיא בעיה אֶפּיסְטֵמוֹלוֹגית (כלומר בתחום הידיעה האנושית) ולא אוֹנְטוֹלוגית (בעיה במיבנה המציאות). בניסוחה הקלאסי, הבעיה נעוצה בכך שתכנים מֶנְטָליים ("נפש") מסוגלים לחולל תוצאות בעולם החומר ("גוף"). אלא שהניסוח הזה מטעה, כפי שהבחינו לוֹק וראסֶל, שכן הוא מניח שקיים מושג נהיר וברור של "חומר", אשר מוציא מתחומו תופעות מֶנְטָליוֹת. אבל המושג הזה עצמו קרס עם המהפכה הניוטונית; אין יותר מושג כזה של חומר. אחרי ניוטון, החומר כולל כוחות מסתוריים של השפעה מרחוק, והחומר של המאה ה־20 כבר כולל תכונות הרבה יותר מוזרות. מנין לנו שאחת מהן איננה "מחשבה"?

הרעיונות האלה מקבלים ניסוח צלול במיוחד בכתביו של הכימאי ג'וזף פְּריסְטְלי (Priestley) בן המאה ה־18, גם הוא מדען־פילוסוף כמו חומסקי, שהגותו נשענת על מחקריו בכימיה. פּריסטלי ניחן באותה גישה ספקנית שחומסקי מעלה על נס. הוא מפקפק בכך שיש לנו מושג מספיק מדויק של "מחשבה" שאינו מתיישב עם "חומר": "רק ידע ברור ומדויק בדבר טיבן של התפיסה והמחשבה יכול להסמיך אדם לטעון שאין הן שייכות לתחומו המורחב של החומר, אשר בין יתר תכונותיו מצויות גם המשיכה והדחייה […] להשקפתי יש בסיס שווה למסקנה שהמוח חושב כפי שיש בסיס למסקנה שהוא לבן ושהוא רך".

הוגים רבים לא יִרווּ נחת מן הפיתרון הזה. יש בו משהו שלא מניח את הדעת. אבל הנקודה של חומסקי (בעקבות פּריסטלי) היא שהבעיה כאן היא בדעת, לא בפיתרון. הדעת עצמה – הקוֹגניציה האנושית – מוגבלת באופני ההבנה שלה, וכשם שהיבטים מסוימים של החומר חורגים מעבר להבנתנו, כך האפשרות שהמחשבה היא תכונה של חומר מאורגן (מערכת עצבים בעלת מורכבות מסוימת) אינה מובנת לנו. זאת, ורק זאת, היא "הבעיה הפּסיכוֹפיזית", שהקורא העברי התוודע אליה היטב בזכותו של ישעיהו ליבוביץ'. ליבוביץ' ראה בה את המשא הסיזיפי הכביר של המחשבה הפילוסופית, הבעיה העמוקה מכולן. חומסקי לא מתכחש לכך שיש בעיה (אֶפּיסטֵמוֹלוֹגית), אבל הוא מצמצם מאוד את חשיבותה ומפנה את הזרקור אל הבעיה היותר יסודית – גבולות ההבנה האנושית. יש היבְּריס מסוים, הוא רומז, בתפיסה שמייחסת חשיבות כל־כך גדולה לאותן תכונות של העולם שנמצאות מחוץ לגבול הבנתנו – גבול שרירותי ולא עקרוני, תוצר של אבוֹלוּציה מסוימת של מין מסוים על פּלנטה מסוימת. העולם הוא מה שהוא, וניתן לבנות תיאוריות הסבריות טובות של תכונותיו, לרבות התכונות שאנחנו לא מבינים לאשורן. הדברים האלה יפים ביחס למכניקת הקוואנטים, והם יפים לא פחות ביחס לפסיכולוגיה הקוֹגניטיבית.

מן הטענה שתופעות מֶנְטָליוֹת הן תופעות חוֹמריוֹת לכל דבר לא משתמע שהמדע החוקר אותן (פסיכולוגיה קוֹגניטיבית, לרבות בלשנות) חייב לעבור רֶדוּקציה למדעי המוח. זאת נקודה מֶתוֹדוֹלוֹגית חשובה, וכדרכו, חומסקי מעביר אותה בעזרת אנלוגיה היסטורית, הלקוחה מן היחסים ה"מסוכסכים" בין הכימיה לפיזיקה. הכימיה המודרנית ידעה פריחה עצומה במאות ה-18-17 עם התבססות המודל האטומי והתיאור המתמטי של הקשרים הכימיים. בו־בזמן היה ברור לכימאים, וגם לפיזיקאים, שקיים פער לא מובן בין חוקי הטבע היסודיים – עד לתחילת המאה ה־ 20, חוקי ניוטון – ובין חוקי הכימיה. האחרונים לא נבעו מן הראשונים. וכך, הפקפוקים בדבר מעמדה ההסברי של הכימיה הגיעו עד כדי ראִייתה כשיטה נוחה למיון ולביצוע חישובים, ותו לא. והנה, בסופו של דבר אכן לא התרחשה כל רֶדוּקציה של הכימיה לפיזיקה הניוטונית – לא משום שהכימיה עברה מהפכה: הפיזיקה היא שעברה מהפכה. רק בשנות ה־1930 זכה לביסוס הקשר בין הפיזיקה (החדשה) לכימיה (הישנה): עבודתו של לַינוּס פּוֹלינג (Pauling), שהסבירה את הבסיס הקוואנטי לקשר הכימי, איחדה בין שני המדעים.

מצויד בלקח ההיסטורי הזה, חומסקי מתבונן בביקורת העכשווית מצד מדעני המוח (ופילוסופים שאימצו את עמדתם) כלפי ענפי המדע הקוֹגניטיבי העילי, כלומר, כלפי אותן תיאוריות שמנוסחות באוצר מילים "סימבּוֹלי" (קטגוריה, צירוף שֵמני, סימטריה, גרירה לוגית, דמיון חזותי, לכידוּת, ועוד מונחים כאלה). הביקורת הזאת טוענת שאין ממש באוצר המילים הסימבּוֹלי הזה, שכן בחשבון האחרון "הכל נוֹירוֹנים", ולכן יש לנסח מחדש את כל התיאוריות הקוֹגניטיביוֹת במונחים "ביולוגיים".

חומסקי טוען שהטעות כאן כפולה. ראשית, ההנחה כי דיבור על קצב הירי של נוֹירוֹנים או על הקשרים ביניהם הוא יותר "ביולוגי", או יותר "חומרי", מאשר דיבור על ייצוגים סימבּוֹליים –היא עצמה שריד לדיכוֹטוֹמיה של גוף/נפש, שקרסה מאז המהפכה הניוטונית. אין לנו מושג כזה של חומר השולל ייצוגים סימבּוֹליים כמרכיבים מהותיים של הסבר. שנית, ההנחה כי רֶדוּקציה היא התהליך הטבעי שמתרחש בין דיסציפּלינוֹת מדעיוֹת – היא עצמה אין לה על מה לסמוך. איחוד ללא רֶדוּקציה בין מדע "בסיסי" ו"עילי" מתרחש לעיתים הרבה יותר קרובות, בדיוק כפי שהתרחש בין הפיזיקה והכימיה לפני שבעים שנה (וממשיך להתרחש כל הזמן עם לידתם של ענפי ידע חדשים מתוך מיפגש של ענפים ותיקים), והאיחוד הזה התאפשר דווקא בזכות השינוי הרדיקלי שעבר המדע הבסיסי. חומסקי רומז כי בהחלט ייתכן שמדעי המוח הבסיסיים יעברו בעצמם מהפכה דומה, ורק אז יתחוור הקשר שלהם למדעי הקוֹגניציה. עד אז, אין סיבה לפקפק בתוקפם של האחרונים, או באופן כללי במעמד האוֹנטוֹלוֹגי של הסברים המושתתים על ייצוגים מֶנְטָליים.

אחד מתוֵוי ההיכר המובהקים ברטוֹריקה של חומסקי הוא האיזכור התכוף של אבותיו האינטלקטואלים. את הרעיונות הנועזים ביותר שלו הוא מקפיד להציג כלא יותר מאשר גלגול מחודש של רעיונות שפותחו בעבר, ואף קנו להם אחיזה של ממש, לפני שנשכחו. כך הוא מבקש להקהות את עוקצה של הפּרוֹבוֹקציה בעמדתו שלו ולאותת כי מה שהִקְצין היא לא תורתו שלו, אלא רוח התקופה והרעיונות השולטים בה. ויחד עם זה, הפּרוֹבוֹקציה מתגנבת ביתר שׂאת, שכן מן הדברים עולה כי בני־זמננו שקועים באבּסוּרדים שלא היו מתקבלים על דעתם של בני הדורות הקודמים. האסטרטגיה הזאת ניכרת היטב לא רק בדיונים הפילוסופיים על מקור הידיעה הלשונית או על גבולות ההבנה האנושית, אלא גם בפרק השלישי של הספר, שבו הוא פורשׂ את השקפת עולמו החברתית והפוליטית.

בפרק הזה, שכותרתו "מהו הטוב המשותף", מגלה הקורא דווקא צד רגוע יותר, פולמוסי פחות, של הכותב הפוליטי החריף חומסקי, המבקר המשמעותי ביותר של המישטר האמריקאי והתנהגותו במחצית המאה האחרונה. המוניטין של חומסקי ככותב חריף ובוטה כבר קיים והוא מבוסס על אינספור ספרים ומאמרים וראיונות; מה שעומד לפנינו כאן הוא טקסט שמעניק פּרספּקטיבה היסטורית מרתקת לרעיונותיו על אודות החברה האידיאלית. רבים יופתעו אולי שאדם המזהה את עצמו כאנרכיסט מייחס את רעיונותיו לאבות הליברליזם הקלאסי – וילהלם פון הוּמבּוֹלדט, ג'ון סטיוארט מיל ואדם סמית. אותו ליברליזם "התנפץ על שׂרטון הקפיטליזם", הוא כותב (בטעות אנחנו תופסים כיום את אדם סמית כאחד מאבות הקפיטליזם). רק אז עבר הלפיד לקבוצות השוליים – סוציאליסטים ואנרכיסטים. הרעיונות העיקריים היו ונותרו פשוטים ומובנים מאליהם. שׂוּמה על החברה להבטיח את חירותם המְרַבּית של כל האנשים, ולהבטיח את אושרם ואת יכולתם לפתח באופן חופשי את כישוריהם. התובנה הבסיסית של הליברליזם הקלאסי, ובעקבותיו של המסורת האנרכיסטית, היא שבדרך אל היעדים האלה עומדים מוסדות ואירגונים, כולם מעשה ידי אדם, ואלה מטילים עלינו מגבלות ואיסורים מסוגים שונים. על כן, כותב חומסקי, חובתנו "לאַתגֵר אותם בַּתביעה: הַצדיקוּ את עצמכם; הוכיחו שאתם לגיטימיים ]…[ ואם המיבנים האלה אינם מסוגלים לעמוד באתגר הזה, יש לפרק אותם. לא רק לפרק, אלא גם לבנות מחדש". במאות הקודמות, המוסדות האלה היו, בראש ובראשונה, המדינה והכנסייה; מכאן צמחה הסיסמה האנרכיסטית "ללא אלוהים, ללא אדון". אבל חומסקי מבהיר כי לאנרכיסטים אין שום התנגדות לאמונה הדתית, אל רק למימסד הדתי; בתוך כך הוא מזכיר את מסורת האנרכיזם הנוצרי ואת תפקידה המהפכני של הכנסייה בדרום אמריקה. גם ה"אדון" שמורדים בו אינו חייב להיות המדינה, ובמיוחד בעידן שבו היא הולכת ונחלשת ולמולה מתעצם כוחם של תאגידים גלוֹבּליים. וכך, במאבק מסוים האנרכיסטים עשויים למצוא את עצמם בצד אחד עם המדינה, למשל כשהם מגינים על זכויות עובדים נגד מעסיקים, ובמאבק אחר נגד המדינה, למשל נגד גיוס לצבא.

מן הדברים האלה עולה כי לפי חומסקי, אנרכיזם הוא לא משנָה סדורה, אלא אוסף של רעיונות בסיסיים (וכפי שראינו, לא באמת שנויים במחלוקת) ולצידם פּרקטיקוֹת משתנות, לא דוֹגמָטיוֹת, שתמיד מעוצבות במסגרת הזמן והמקום. הניסיון לצייר עימות כלשהו בין אנרכיזם לדמוקרטיה צולח רק משום שהדמוקרטיות המודרניות התרחקו עד כדי כך מאידיאל השוויון והחירות שהדריך את הליברליזם הקלאסי. פְּלוּטוֹקְרטיה – שלטון ההון – הוא התיאור המדויק יותר שחומסקי מעניק למישטר האמריקאי, שבו לכ־70 אחוזים מן האוכלוסייה אין שום השפעה על המדיניות הציבורית, ועיקר מעייניהם של הפוליטיקאים נתון לסיפוק האינטרסים של שיכבה דקה של בעלי הון. על ההשחתה שעוברים מנגנוני הדמוקרטיה תחת שליטה מרוכזת של ההון עמד כבר ג'ון דְיוּאי, שהיה הוגה ואיש ציבור בזרם המרכזי של החברה האמריקאית לפני פחות ממאה שנה. את הדברים שכתב אז היו מתייגים היום כסוציאליזם קיצוני, מה שמעיד יותר מכל על האופן שבו הקפיטליזם המאוחר הסיט ועיצב מחדש את עולם המושגים שלנו.

ושוב, כחלק מאותו "רֶוויזיוֹניזם" היסטורי־לכאורה ("לכאורה", משום שחומסקי בסך־הכל מטאטא אבק מעל דמויות ורעיונות שנזנחו בשולי הדרך), אנחנו מקבלים הצצה אל עולמו של "הפועל התעשייתי" במפעלים האמריקאיים בסוף המאה ה־19: פועל משכיל, שוחר חופש ושוויון, מודע היטב לא רק לזכויותיו אלא לתהליך ההיסטורי השוחק אותן עד דק. חומסקי דוחק בנו להבחין בין מה שבשׂיח הפוליטי נהוג לכנות "דעת הקהל" לבין השקפותיהם של אנשים אמיתיים. בזמן שהאֶליטה מתאמצת לשמר את הציבור במעמד של עדר פסיבי, היא ממשיכה להכריז הכרזות בשמו ולמענו. למרבה האימה, התפיסה המעוּותת הזאת של דמוקרטיה יונקת ישירות מכתביהם של האבות המייסדים: ג'יימס מֶדיסוֹן בכבודו ובעצמו ראה סכנה בפתיחת המוסדות השלטוניים להשפעת הרוב, והביע את תקוותו שכוח השלטון יישאר בידי המיעוט העשיר.

הנה כי כן, הסכנה אורבת תמיד ל"חסידי הדמוקרטיה": שהרוב באמת יאמר את דברו. בפועל, דמוקרטיות מגינות על עצמן מפני "הסכנה" הזאת על־ידי כך שהן מדירות אוכלוסיות ממורמרות ממוקדי הכוח – בין באמצעות הגבלת זכות הבחירה, ניהול המדיניות האמיתית הרחק מעיני הציבור, הפצת תעמולה להסחת דעת, או הענקת גישה מועדפת לבעלי הון ואינטרסנטים אחרים. כך מתגבשים, בהדרגה, מוסדות לא ייצוגיים ודַכאניים באופיים. אותם יש "לפרק ולבנות מחדש", מציע חומסקי, מתוך נאמנות לערכים המקוריים שבשמם הם נוסדו מלכתחילה.

האם יש קשר מהותי בין הרעיונות של חומסקי על אודות השפה והידיעה האנושית לבין רעיונותיו הפוליטיים? ברמה הגלויה, הקשר רופף. בבסיס שני הצדדים הללו במחשבתו ניצבת תפיסה אחדותית של האדם: יצור שניחן בכישורים ובצרכים מוּלדים. יצירתיות לשונית ושאיפה לחירות מעוגנות שתיהן באותו טבע מוּלד; זאת התשובה הקולעת לשאלה שבכותרת הספר. יחד עם זאת, צריך להודות שהקשר אכן רופף (וחומסקי לא טוען אחרת), שכן קל לדמיין צימודים אחרים על בסיס הנחות מוּלדוּת אחרות; למשל, שלאדם יש כּשירוּת לשונית מוּלדת וגם טבע חמדני ואֶגוֹאיסטי. מן הסתם, יצר לב האדם גם טוב וגם רע מנעוריו.

נדמה שהקו המאחד בין עולמותיו הרעיוניים השונים של חומסקי איננו קו התוכן אלא הצורה, או ליתר דיוק, המזג האינטלקטואלי. בראש ובראשונה, זהו מזג פולמוסי, שמייצר את גוף הידע המקורי שלו מתוך עימות וקריאת תיגר על גופי ידע קיימים. נגד הבּיהֵייבְיוֹריזם בפסיכולוגיה, נגד האֶקְסְטֶרְנָליזם בפילוסופיה, נגד האַדַפְּטיביזם בביולוגיה, נגד תפיסוֹת פְּריבילֶגיוֹת של הקצאת הכוח הפוליטי – חומסקי מגבש את רעיונותיו תמיד נגד. במחיצתו, חיי הרוח נטענים בחיוּת מוגברת, ומתגלים במלוא סערתם, כחיים שעוסקים בשאלות חשובות, הרות־גורל.

תו היכר שני החוצה את מחשבתו לִפְנַי ולִפְנים הוא סוג של "פוּנדַמֶנְטָליזם מוּשׂגי", כלומר, שיבה אל היסודות, החייאת המובן המקורי של מושגים, כפי שפּוּתח בידי מדענים והוגים מרכזיים בראשית תקופת הנאוֹרוּת, יחד עם קילוף המשמעויות הסותרות שנספחו למושגים הללו במרוצת השנים. שלישית, העמדת התיאוריה למבחן המציאות תוך התעקשות על עובדות לא מוכרות ולעיתים מוכחשות; ורביעית, ספקנות עמוקה לנוכח גירסאות רשמיות מכל סוג שהוא – דוקטרינות פילוסופיות או קונצנזוס פוליטי – ספקנות שמגיעה עד כדי פקפוק בעצם האפשרות לרדת לעומקן של חידות הקיום הבסיסיות. בעולמו של חומסקי, זרקור הידיעה האנושית מטיל עיגול צר מאוד של אור, שמסביבו נמתחת חשיכה עד אינסוף. עלינו להכיר היטב את קו הגבול בין האור הזה לחושך, ולא לבלבל בין ראִייה לבין תעייה – בין בעיות לבין תעלומות. אך אַל־לה לרוחנו ליפול אל מול כל החושך הזה, שכן רק בזכותו מתאפשר האור. ובתחום האור יש עוד כל־כך הרבה לגלות ולדעת.

44 תגובות

להגיב
  1. Orna Ben-Naftali / פבר 4 2020 18:28

    תודה, עידן

  2. superlevi / פבר 4 2020 19:55

    נהדר ותודה. אבל בבקשה בבקשה שיהיה אפשר לקנות מהדורה דיגיטלית… יש סיכוי?

  3. ytagori1 / פבר 4 2020 21:26

    סבבה

  4. Eli Aminov / פבר 4 2020 23:11

    לעידן לנדו- תבורכנה ידיך.אמנם אני מתעניין פחות בצד האקדמי של נועם חומסקי, אך הערכתי אליו נובעת מעמדותיו הפוליטיות בעניין מה שמכונה הסכסוך הישראלי פלסטיני. את חומסקי הכרתי בשנות ה80, באחד מביקוריו בארץ אצל חבר משותף, ד"ר ישראל שחק ז"ל, ליברל עקבי ופעיל אנטי ציוני וותיק. רוי שהקורא ובעיקר הפעיל הישראלי יכיר את התייחסותו של נועם חומסקי, לתוקפנות הישראלית האיומה לעם הילידים הפלסטיני אחרי ההתקפה הרצחנית של מדינתנו בדצמבר 2008, על רצועת עזה ואזרחיה. פרסם חומסקי בינואר 2009, דו"ח מפורט שהכתיר בשם המתאים
    Exterminate all the Brutes": Gaza 2009", שניתן להגיע אליו דרך הקישור http://www.zcommunications.org/znet/viewArticle/20316

  5. ujanissary / פבר 5 2020 02:58

    את המושג הניוטוני של פעולה מרחוק מחליפים היום בשזירות קוונטית. אך אין ביטחון אם ואיך התופעה נשמרת בנוכחות שדה כובד או לחילופין מרחבזמן לא מינקובסקיאני (עקום).
    בנוגע לדיקדוק האוניברסלי, דניאל אוורט הראה שהפירהה — Pirahã — לא נופלים לסל הזה של צ׳ומסקי.
    ובענין הנוירונים. חישוב די בסיסי מראה שסדר הגודל של כמאה מיליארד נוירונים אינו מספיק לעמוד במטלות החישוביות של המוח. וכשם שרוג׳ר פנרוז טען: אם תהליך הלמידה אינו אלגוריתמי בגלל משפטי גדל אז דרוש תהליך אחר, למשל קוונטי, הדורש את השתתפותם של המיקרוטיובלס בחגיגה. יתכן שהמיקרוטויבולס הם המוח של הנוירון.
    יחי האנרכיזם! האם צ׳ומסקי מזכיר את בוקצ׳ין?

  6. עידן לנדו / פבר 5 2020 07:48

    אוינסרי,

    דניאל אוורט לא הראה כלום. בלשנים רציניים פירקו לחתיכות את העבודה שלו (שברובה מבלבלת בין דקדוק אוניברסלי לבין אוניברסלים לשוניים – שתי חיות מאד שונות). ראה כאן:
    https://dspace.mit.edu/bitstream/handle/1721.1/94631/Nevins-2009-PIRAHA%20EXCEPTIONALIT.pdf?sequence=1&isAllowed=y

  7. נירית יפרח / פבר 5 2020 12:26

    הי עידן,
    הקדמה מרתקת, אחפש את הספר בחנויות.
    כמו שמשתמע מהטקסט, ולמרות יכולות ההבנה האנושיות המוגבלות – לא בציניות,
    אנסה בכל זאת לשאול מספר שאלות:

    לעניין הבלשני- מדעי:
    1. לי ולרוב בני האדם אין מומחיות בתחום הבלשנות.
    ולכן, בעצם, חוץ מללמוד מהטקסט אין לי ולרוב בני האדם יכולת להתייחס אליו בביקורתיות או בהסכמה.
    האם התאוריות הבלשניות שמעלה חומסקי בספר מהוות כיום קונצנזוס בין הבלשנים?
    2. מסעיף 1 עולה שאלה עקרונית יותר, האם אדם שאין לו מומחיות בתחום מדעי מסוים יכול בכלל לדעת מהו הקונצנזוס המדעי לגבי נושא שהוא קורא? ובאופן עקרוני יותר האם היותה של תיאוריה מדעית בקונצנזוס מעיד על תקפותה/ נכונותה של התיאוריה – במיוחד לאור החלפת הקונצנזוסים שהיו בעבר?

    לגבי הפילוסופיה הכלכלית:
    3. למיטב ידיעתי אדם סמית טבע את הביטוי: the invisible hand – "היד הנעלמה" ולכן חסידי השוק החופשי ומתנגדי ההתערבות הממשלתית מצטטים אותו לרוב.
    האם חומסקי בגישתו האנרכיסטית – שממילא מנסה לצמצם/ להעלים את הממשלה – טוען שלמעשה הגישה של השוק החופשי משתלבת עם הגישה האנרכיסטית?
    4. מה גישתו של חומסקי, כאנרכיסט, לגבי החזקת הון? שהרי לגביו התפרסם שהוא אדם עשיר ובעל הון רב.
    5. התפרסם שהוא מנהל את השקעותיו בצורה קפיטליסטית – כלומר שהוא מחפש בהשקעותיו להשיא תשואה גבוהה ככל האפשר. האם לפי הגישה האנרכיסטית ניתן שיהיו בעלי הון ולכן פיזור הכח בהגדרה לא יהיה שיוויוני?

    אני קורא אותך כבר תקופה ארוכה ולמיטב זכרוני אתה מתלמידיו של חומסקי – עשית אצלו את הדוקטורט.
    אשמח לשמוע את מחשבותייך לגבי נקודות אלו.
    תודה מראש

  8. עידן לנדו / פבר 5 2020 12:57

    נירית,

    אנסה לענות לפי הסדר.

    1. לא, הן לא קונצנזוס. אבל אין תחום מדעי שיש בו קונצנזוס גמור. השאלה אם היעדר הקונצנזוס בבלשנות חריג ביחס להיעדר קונצנזוס בתחומים אחרים. יש שיאמרו שכן, לדעתי לא. הסיבה היא שגם המתנגדים לחומסקי כבר הטמיעו בהסתכלות שלהם על שפה חלק ניכר מרעיונותיו עד שהם אפילו לא שמים לב לכך. זאת עובדה היסטורית שכמות הידע הבלשני שנצברה מאז המהפכה הגנרטיבית של חומסקי ועד היום – לא יותר מ-60 שנה – גדולה לאין ערוך ממה שהיה ידוע במשך מאות שנים קודם לכן. גם בתחומים אחרים היתה קפיצה בכמות הידע בזמן הזה, אבל בבלשנות זהו רגע של מפץ גדול, מהפכה מדעית שבשאר המדעים קרתה הרבה קודם לכן. בהתייחס למחלוקות, יש המון אי הבנות. חומסקי לא טען שהכל מולד, וב-20 השנים האחרונות הוא בכלל ממעיט בחשיבות המרכיב המולד ומתרכז בתכונות "פיזיקליות" של השפה. אף בלשן בעולם לא מכחיש שידיעת שפה מצריכה מנגנון מולד כלשהו; המחלוקת היא על טיבו והיקפו. לכן גם תחומי המחלוקת מוגדרים בפרמטרים שחומסקי הגדיר.

    כדי להתרשם יותר מקרוב על סוג המחלוקות בין בלשנים כיום את יכולה להציץ בפולמוס שניהלתי מעל דפי "גלילאו" ז"ל עם בלשנים אנטי-חומסקיאניים – כולם ישראלים – לפני שנים אחדות. הוא לא טכני והוא כן מאפשר למישהו שאינו מומחה לגבש דעה מושכלת.

    https://idanlandau.files.wordpress.com/2013/08/odyssey-debate.pdf

    2. אין תשובה חד משמעית על זה – שוב, לא רק בבלשנות. מהי האמת? מה שהתיאוריה הכי טובה כיום מתארת. המדע מתקרב כל הזמן אל האמת, כך שגם השגיאות של היום יותר נכונות מהשגיאות של פעם. זה לא שחור ולבן. מי שמחפש את ה-אמת, ב-הא הידיעה, מוטב שלא יחפש אותה במדע. זאת שאלה דתית.

    3. יש הרבה עיוותים ביחס לאדם סמית. הוא ודאי לא היה ניאו-ליברל, והןא תמך בזכויות עובדים. מקצת העיוותים מובאים כאן:
    https://www.brightworkresearch.com/criticalthinking/2017/03/421/

    קפיטליסטים אדוקים יהיו הראשונים להודות שמה שאת רואה בדמוקרטיות מערביות – ארה"ב וישראל הן דוגמאות קיצוניות – איננו "שוק חופשי" והיד בו לא נעלמה בכלל: הממשלה מתערבת כל הזמן באופן פעיל למען ההון, באלף דרכים שונות. כתבתי על זה בהקשר הישראלי:
    https://idanlandau.com/2017/12/14/hump-and-dump-neoliberalism-and-teva-collaps/

    התשובה הקצרה היא שאין כזה דבר "שוק חופשי", ולכן אפשר להסיר את הדחליל הזה מהשולחן ולשאול שאלות פוליטיות: ההתערבות בשוק – בידי מי, למען מי, בשם מי? חומסקי וכל אנרכיסט אחר לא יהיה בעד או נגד עצם ההתערבות, וישפוט אותה רק על פי תוצאותיה: האם היא מוסיפה צדק וחירות או גורעת אותם. לא תמיד התשובה קלה, אבל במציאות שאנו חיים בה – היא די קלה וברורה. המדינה משרתת את ההון, לא את העובדים.

    4. "התפרסם" שהוא אדם עשיר? נו באמת. אפשר לראות קישור ל"פרסום" כזה? זה קשקוש. אין ספק שרק משכורת של 50 שנה ב-MIT ותמלוגים על עשרות ספרים ופרסים וכו' הפכו אותו לאמיד. אבל מדובר באדם שמקדיש כל שעת עירות שלו לענייני רוח ופוליטיקה, לא לעשיית רווחים.
    לגבי עמדתו, אני לא דובר שלו. שוב, הגישה הכללית באנרכיזם לא שוללת רכוש פרטי או צבירת הון, כל עוד אינם כרוכים בניצול.

    5. כנ"ל – אשמח לראות קישורים לתיק ההשקעות של חומסקי לפני שאני מגיב.

    ואם אתה גבר, למה חתמת בשם נירית?

  9. נירית יפרח / פבר 5 2020 13:22

    תודה על התשובה המפורטת והזריזה!

    1. בכוונה לא השתמשתי בביטוי "קונצנזוס גמור", תמיד יהיו כאלה שירצו להיות שונים. השאלה היא לגבי קונצנזוס עקרוני. אם הבנתי נכון את תשובתך למרות שאין לכאורה קונצנזוס, הוא קיים למעשה בכך שגם המתנגדים הטמיעו את עמדותיו.
    2. אין כוונתי לחיפוש אחר "האמת" אלא לבטא את הקושי בהתמודדות עם תיאוריות כלכליות, מדיניות ומדעיות שאינן בתחום התמחותי וניתן לגביהן לשמוע דעות שונות ממומחים שונים. השאלה מתייחסת לאיך ניתן לדעת בסיטואציה כזו, שכאמור אינן בתחום התמחותי, איזו תיאוריה עדיפה על האחרת?
    3. מסכימה לגמרי – אין דבר כזה שוק חופשי ותמיד הממשלה מתערבת. וכנראה שבעלי ההון מפעילים לחצים שיתערבו לטובתם וכנראה שהם פעמים רבות גם מצליחים בכך. השאלה שהתכוונתי לנסח, ולא כל-כך הצלחתי, היא האם יש תיאוריה אנרכיסטית עדיפה לאור הקושי המובנה ולאור קיומם של בעלי הון?
    4+5. זה אחד הפרסומים:

    למיטב זכרוני הספר הזה גם התפרסם כרב מכר בניו-יורק טיימס, אל נא תתפוס אותי במילה.
    אם צריך אחפש נוספים.

    בטעות כתבתי "קורא" ולא קוראת.

    תודה רבה על התשובות המפורטות והמכבדות

  10. נירית יפרח / פבר 5 2020 13:42

    כותב הספר מצטט תכתובות שלו עם נעם חומסקי לגבי החזקת כספיו במקלטי מס בקישור הזה:

    http://www.canada.com/nationalpost/news/issuesideas/story.html?id=1385b76d-6c34-4c22-942a-18b71f2c4a44

  11. נירית יפרח / פבר 5 2020 13:46

    סליחה, בקישור הזה:

    https://web.archive.org/web/20070203111904/http://www.canada.com/nationalpost/news/issuesideas/story.html?id=1385b76d-6c34-4c22-942a-18b71f2c4a44

    מתייחס גם לאופן ניהול ההשקעות וגם להחזקת כספים במקלטי מס.

  12. עידן לנדו / פבר 5 2020 13:48

    נירית,

    2. החיים קשים וצריך לחיות בחוסר ודאות. אם אכפת לך ממשהו, תחקרי ותגבשי דעה. לא צריך להרחיק לכת למדע מסובך בשביל זה. יש גם "תיאוריות" שונות לגבי תהליך השלום ומלחמות ישראל. גם שם יש תיאוריות סותרות. רוב האנשים מאמינים לשקרים, כי הם לא טורחים לברר, וזה דווקא נוגע לחיים שלהם הרבה יותר.

    3. אין "תיאוריה אנרכיסטית" – זה אנרכיה גמורה! יש ערכים משותפים וכמו שאני כותב בהקדמה – הדרכים אליהם שונות ומגוונות. נגד ניצול בידי ההון צריך להיאבק. אם זה אומר להיאבק נגד המדינה (נגד הטבות מס שערורייתיות), סבבה; אם זה אומר להיאבק לצד המדינה (בהגנה על זכויות עובדים), גם סבבה.

    4. לא קראתי, מהסיכום באמזון דליתי את המשפט:
    Noam Chomsky opposes the very concept of private property and calls the Pentagon “the worst institution in human history,” yet he and his wife have made millions of dollars in contract work for the Department of Defense and own two luxurious homes

    זה כמובן שטות גמורה שהוא מתנגד ל"רכוש פרטי". רק המשפט הזה הופך את הספר לבדיחה. ה"חוזים" עם משרד ההגנה הם לא פרטיים שלו – אם-איי-טי חתם את החוזים ובעזרתם מימן כמה מעבדות מחקר, שבאחת מהן צמח חומסקי בשנות ה-60. הכסף היה מוסדי, לא פרטי. ושני בתים "מפוארים" – שיהיה בריא. הקישור האחרון שנתת לא עובד.

  13. עידן לנדו / פבר 5 2020 14:11

    ולא הבנתי מה לא בסדר בזה שהוא לא עובד חינם ומקבל כסף על כתיבה והרצאות, ואז משקיע את הכסף לפי ראות עיניו. בלי ספק מי שכתב את זה לא הבין את הביקורת של חומסקי על משטרים קפיטליסטים.

  14. אורי / פבר 5 2020 14:54

    שלום עידן, תענוג גדול היה לקרוא את הפוסט הזה.
    לצערי, למדתי בלשנות מבנית ולא גנרטיבית באוניברסיטה, ומעבר לשיממון הגדול, לא זכיתי להכיר כל כך את הגותו של חומסקי (אבל כן קצת את הגותו הפוליטית). אשמח לקרוא את הספר.

    תהייה לגבי שאלת מוצא השפה:
    כפי שכתבת: "השפה האנושית צצה בטווח הזמנים שלפני 100 אלף עד 50 אלף שנה. הטווח הזה קצר מכדי שיתחוללו בו שינויים אבוֹלוּציוֹניים משמעותיים. ופירוש הדבר הוא שהשפה האנושית הופיעה על בימת ההיסטוריה ב"מפץ גדול" פתאומי, ולא כתוצר של תהליך אבוֹלוּציוֹני ארוך…"

    האם חומסקי מתייחס לתיאוריית "הקוף המסטול" (The Stoned Ape)? התיאוריה הזאת גורסת שפטריות פסילוציבין (פטריות חיזיון) ואולי גם פטריות נוספות או חומרים פסיכואקטיביים נוספים המצויים בטבע, הם שעוררו במין האנושי את היכולת הלשונית, כמו גם את החזיונות הדתיים הראשונים שבתורן הולידו את המיתוסים והרעיונות הדתיים.

    מדע המיקולוגיה (חקר הפטריות) הולך ומתפתח בשנים האחרונות, ועוזר להסביר תופעות רבות, בין השאר את החיבור בין אותם "חומר" ו"רוח", שכפי שטענת, ההגדרות שלהם צרות למדי, וככל הנראה לא מדויקות. מניסיון אישי, הפטריות האלה נותנות, באמצעות חוויה, הבנה עמוקה הרבה יותר של התודעה ושל טיב המציאות.

    אני תוהה אם חומסקי התייחס למחקרים בנושא, והאם הוא מתייחס גם לפנומנולוגיה, הזרם המחקרי/פילוסופי שחוקר את הקשר בין חוויה ישירה להכרת התופעות

  15. ujanissary / פבר 5 2020 18:24

    עידן,
    תודה רבה על הקישור. אני לא בלשן ובטח שלא רציני אבל הרושם שלי מהדוגמאות במאמר תגובה מ-2016, (בין יתר הסופרים, גם דניאל אוורט) הוא שאין הוכחה מוצקה ל- embedding. הקישור למאמר — https://journals.plos.org/plosone/article?id=10.1371/journal.pone.0145289

    Conclusion

    Our analysis has failed to find strong support for syntactically embedded structures in Pirahã. We emphasize that any conclusions that can be drawn from this corpus evidence must be highly tentative, due to the difficulty of working with a language whose speakers are so difficult to access, as well as the computational challenges of characterizing linguistic complexity. Our hope is that the analysis presented here, along with the release of the annotated corpus, will promote further investigation into the formal properties of natural languages and help to push the debate towards testable empirical claims.

    מה שמוצא חן בעיני במאמר זה ובכלל בהרצאותיו של אוורט היא מידת הצניעות והזהירות שבה מתוארים הפיראהא ושפתם.

    לא בטוח איך היית מתרגם את משפט השער הצבוע אדום לשפת הפיראאהא אבל אתה מוזמן לנסות…

    בנוגע לרקורסיה, גם בפורטרן אפשר ליצר את האפקט למרות שזו אינה שפת מחשב רקורסיבית. קרוב לודאי שהקרובים הפיראהאים ינחילו ניצחון למחנה של צ׳ומסקי אך מכאן זה נראה כניצחון של פירוס.

  16. עידן לנדו / פבר 5 2020 21:11

    אוניסרי,

    יש כאן שתי שאלות, האחת אמפירית והשניה לוגית.

    1. השאלה האמפירית היא – האם יש רקורסיה בפיראהה?
    2. השאלה הלוגית היא – האם היעדר רקורסיה בפיראהה מפריך את התיאוריה של חומסקי?

    התשובה ל-(1) לא לגמרי ברורה. התשובה ל-(2) ברורה מאד (חוץ מלאוורט ומעריציו): לא.

    אני לא אכנס לדיון האמפירי עצמו על פיראהה. גם אני לא מומחה אבל התרשמתי שאין הכרעה ברורה כי אין מספיק נתונים וכמעט כל מה שיש מגיע מתיעוד של אוורט עצמו, שכידוע שינה את דעתו מקצה לקצה במהלך 30 שנה. למעשה, רוב הטיעונים של מתנגדיו (נבינס וכו') נשענים על נתונים שהוא עצמו פירסם בתחילת הקריירה שלו.

    האבסורד בכל הדיון הוא שאנשים חושבים שאם נמצאה שפה ללא רקורסיה, זה מפריך את רעיון הדקדוק האוניברסלי, ואפילו אם הוא כולל רקורסיה.

    זה הגיוני בערך כמו לטעון שאם מצאנו אנקור שלא מסוגל לעוף מסיבה כלשהי, זה מפריך את הטענה שלמין האנקורים יש יכולת מולדת לעוף. אתה מבין עד כמה זה מופרך?

    חומסקי לא טוען – אף בלשן גנרטיבי לא טוען – שיש תכונת "שטח" אוניברסלית בשפות. ספק אפילו אם בכל השפות אפשר לזהות שמות עצם. מה שאוניברסלי זה לא דפוסי שטח אלא מנגנוני יצירה והחוקים שלהם הם כפופים. רקורסיה היא מנגנון מולד בכשירות הלשונית. פירוש הדבר – כל ילד יכול לרכוש שפה עם רקורסיה מבלי להידרש לרכוש את עצם מושג הרקורסיה (הוא נתון לו מראש). זה לא אומר שכל שפה תממש את האופציה הזאת – למרות שהיא אכן נראית הכרחית כל כך, ולכן גם לא שמענו, עד פיראהה, על שום שפה שאין בה רקורסיה. אבל מבחינה לוגית טהורה, היעדר רקורסיה בפיראהה לא מסכן את הדקדוק האוניברסלי יותר מאשר היעדר מין דקדוקי באנגלית, היעדר התאם (agreement) ביפנית, היעדר מילות יידוע ברוסית, וכיוב'.

    יש שונות עצומה בין שפות. הדקדוק האוניברסלי לא מנבא מה יתממש בכל שפה ושפה, אלא מה טווח השונות האפשרי; מהם הכלים החישוביים הזמינים ליצירת מבעים ופירושם; ומהו האינוונטר האוניברסלי של צלילים ו"אטומים מושגיים" שמהם מורכב הלקסיקון. כל שפה ושפה מבצעת את הבחירה שלה בסופרמרקט הזה (וכמובן שיש בחירות "קבוצתיות" כך שתכונה אחת תנבא שורה של תכונות אחרות). אבל אין שום עיקרון אוניברסלי שמאלץ שפה כלשהי לבחור בכלי מסוים.

    שפות עוברות אבולוציה, מאפיינים נעלמים ואחרים מופיעים – שוב, באותו טווח שונות. יש לחץ ברירתי נגד בחירות "אומללות". הבחירה של פיראהה (במובן המטפורי) שלא להשתמש ברקורסיה – אם אומנם התשובה לשאלה (1) היא שלילית – מגבילה מאד את הטווח האקספרסיבי של השפה וכל מה שתלוי בה. על כן לא נצפה שתכונה כזאת תתפשט בקלות, נהפוך הוא; היא תיכחד באופן טבעי. כך או כך, הכשירות הלשונית לא משתנה בעקבות זה. קח תינוק פיראהה וגדל אותו באיטליה, והוא ירכוש את הרקורסיה של איטלקית באותה קלות שתינוק איטלקי עושה זאת. יש לו את זה במוח.

    כל זה אמור היה להיות מובן מאליו. אבל אוורט דמגוג, ולדבריו יש קהל רב, כי אנשים מחפשים איך להפיל את חומסקי (מכל מיני סיבות, כמובן), אז מה חשוב בכלל מה הוא אומר. אפשר לקבל המון פירסום דרך הטיקט הזה של "חומסקי טעה". אני אישית לא מתרגש מזה.

  17. ujanissary / פבר 6 2020 00:26

    עידן: כללית אני מסכים עם השגותיך. ובכל זאת הערה בסגנון הביצה והתרנגולת… שולית לגמרי!
    לא מפתיע שמנגנוני יצירה והחוקים שלהם הם כפופים הינם אוניברסליים, אחרי הכל, כך הדבר במחשבה עצמה, במוזיקה, מתמטיקה וכו׳. אך איזה חלק מהם הוא תוצאה של אינטראקציה עם הסביבה? אם בטהובן היה נולד חרש אתה מאמין שהוא היה יכול להלחין את הקוורטטים? אפשר לכתוב את הטרגדיות היווניות באותה עוצמה ולא ביוונית אתית? אם ארטוסטנס לא היה רואה את השמש משתקפת בבאר באסוואן היה עולה בידו לחשב את היקף כדה״א? מהי הביצה ומי התרנגולת? האם השפה היא הביצה או תרנגולת המטילה ביצי זהב.

  18. עידן לנדו / פבר 6 2020 08:17

    "לא מפתיע שמנגנוני יצירה והחוקים אוניברסליים" – ובכן, אותך זה לא מפתיע, אבל במשך יותר מחצי מאה חומסקי מתווכח עם המון אנשים מאד חשובים שזה כן הפתיע אותם. עם סקינר, ועם הפילוסוף האמריקאי הכי חשוב בזמנו קוויין, ובתוך הבלשנות עם טיפולוגים ועם אסכולה שנקראת usage based ועוד הרבה. לכל מיני אנשים, משלל סיבות שונות, יש התנגדות עמוקה לרעיון שיש מנגנון לשוני אוניברסלי. חלקם כופרים בכך שיש בכלל מנגנון לשוני כלשהו – יש אינטליגנציה כללית ואינטרקציה חברתית וזהו – וחלקם שוללים שיש מנגנון אוניברסלי (ועל כן השונות בין השפות אינה מוגבלת בכלל).

    אז אני שמח שאותך זה לא מפתיע. זאת היפותזת האפס, למעשה, כשחושבים על כל יכולת קוגניטיבית אחרת. הרעיון ששפה היא המצאה תרבותית ללא תשתית קוגניטיבית ייעודית הוא רעיון שלא מעלים בהקשר של אף יכולת אחרת. למה? דיון נפרד, סוציולוגי בעיקרו.

    לסביבה תמיד יש תפקיד, אבל זה לא סותר. התפקיד הראשון הוא "הזנקה" (triggering) של היכולת הקוגנטיבית. כך גם במנגנון הראייה וכו'. ילד שלא נחשף לקלט לשוני עד גיל 6-7, לא יוכל לפתח דיבור תקין. וגם במהלך התקופה הזאת, עליו להיחשף לשלל מבנים לשוניים כדי להפעיל את הכשירות המולדת. אין צורך לומר שאת הלקסיקון הספציפי של השפה שלו הוא חייב ללמוד מן הסביבה.

    אבל כל זה לא נוגע למנגנון השפה עצמו. הקלט הלשוני לא יכול לעצב אותו, ולכן אנלוגית הביצה והתרנגולת לא עוזרת כאן. אין "מה קדם למה", כי אלה שני חלקים שונים לגמרי של תהליך הרכישה. המנגנון הלשוני מורכב מכל מיני מגבלות. אני אעבור לאנגלית רק כדי לנסח שתי דוגמאות שאין להן שפה טכנית בעברית:

    1. A predicate cannot select a constituent which is contained inside its sister.

    2. A-bar movement cannot skip an intervening operator.

    לא משנה מה זה אומר… הנקודה היא זאת: אתה חושב שהעקרונות האלה מגיעים מן "הסביבה"? קדימה, תסביר לי איך. בהצלחה עם זה.

    עקרונות הדקדוק יותר מדי ספציפיים, יותר מדי מורכבים, כדי לגזור אותם מן השטף המבולבל, הלא מנותח, של הדיבור שאופף את הילד. כן, יש אנשים שאומרים שהכל אינדוקציה והכללה מהקלט, וזה הגיוני בערך כמו לומר שהמבנה המסועף של קרני האיל, או מבנה הספירלה של הקונכיה, או מערכת הניווט של יונת הבר שמובילה אותה אלפי קילומטרים ליעדה, פשוט נמצאות "בסביבה" והאיל או הקונכיה או היונה "לומדות" אותם. זה שטות. אין שתי מערכות קרניים זהות, אין שתי קונכיות זהות, אין שתי מערכות ניווט זהות – ובכל זאת, ברור לנו שהמערכות האלה הן תוצר של "פיקוח" גנטי וגם פיזיקלי הדוק מאד, שרק בתוכו מתאפשרות וריאציות קלות (גם בהשפעת הסביבה, למשל תזונה כזו או אחרת, חשיפה לשמש וכו').

    כנ"ל שפה.

  19. אורי / פבר 6 2020 09:28

    שלום עידן, במסגרת הדיון המתלהט עם אוניסרי, אולי פספסת את תגובתי (לגבי הקשר בין פטריות חיזיון לשפה). אתה כמובן לא חייב להתייחס, אבל כן אשמח להתייחסות, כי עוד לא שמעתי בלשנים יודעי דבר מגיבים לתיאוריה הזאת

  20. עידן לנדו / פבר 6 2020 09:46

    אורי,

    חומסקי לא מזכיר את התיאוריה הזאת וגם לי היא חדשה. הקושי העיקרי שאני רואה בה הוא שהיא מצריכה, כך נראה לי, מנגנון תורשה למרקיאני ולא דרוויניסטי. בהנחה שחלה תמורה גנטית משמעותית בין הדור שלא היה מסוגל לשפה לדור שכן היה מסוגל, השאלה היא מה חולל אותה. פטריות הזיה יכולות לחולל נפלאות בפרט אבל איך בדיוק השינוי הזה עובר לדור הבא אם הוא לא משפיע על הגנום? איך הוא מתפשט לקהילות שלא משתמשות בפטריות האלה?

  21. אורי / פבר 6 2020 10:16

    כפי שכתבת בפוסט, "התשתית האנטוֹמית לדיבור היתה קיימת זמן רב לפני שהופיעה השפה" – כלומר, אם אני ממזג נכונה את הטיעון שלך עם תיאוריית הפטריות, היכולת הפוטנציאלית לקיים שיחה מבחינה אנטומית-פיזיולוגית הייתה קיימת מאות אלפי שנים לפני התפתחות השפה. היה רכב, לא היה נהג.

    וכמו שכתבת גם, "ליבת השפה האנושית היא המנגנון החישובי שמְמַפֶּה את המערכת המוּשׂגית שלנו למיבנים תחביריים". כלומר, האדם/הקוף הקדמון שנטל פטריות לראשונה חזה במשהו מעבר להשגתו, ונזקק לאמצעים כלשהם להבעתם. גם כיום, עם כל השתכללות השפה, אנשים שנוטלים סמי הזיה לא מסוגלים להביע במילים את הדבר שהם חווים. זו חוויה טרנסצנדנטלית. ובמובן מסוים, גם השפה היא טרנסצנדנטלית, במובן זה שהיא מביעה דברים שלא קיימים במציאות, אלא רק מייצגים אותה, וגם זאת באופן חסר.

    במסגרת קריאתי על הקשר בין תודעה לחומרים משני תודעה, מישהו נתן את האנלוגיה הבאה: תאר לך אדם קדמון, איש מערות שיכול לומר מילים בסיסיות של ג'ונגל, שקופץ בזמן לזמן שלנו לכמה דקות – הוא רואה מטוסים, רכבות, חשמל, גורדי שחקים – ואז חוזר לזמנו שלו. האם הוא יכול לתאר מה שהוא ראה? לאדם בן זמננו יש שפה לכך: מטוסים, רכבות, חשמל, גורדי שחקים. האדם הקדמון יכול לומר רק: משהו גדול. הרבה אור. משהו מהיר. כך גם מי שחווה חוויה פסיכדלית, לא מסוגל להביע מה הוא רואה, משום שאין לו שפה לכך.

    לגבי השאלה הגנטית – קטונתי מלהבין משהו בגנטיקה, אבל אם היכולת הלשונית היא אך ורק שיקוף של מצב תודעתי (כי התשתית האנטומית-פיזיולוגית כבר הייתה קיימת), אז היא לא בהכרח שיקוף של שינוי גנטי. כלומר, נוטלי הפטריות הראשונים חזו במשהו, ניסו לייצר סמלים בשפה בסיסית ביותר, וכך זה הועבר והשתכלל מדור לדור, לא בגנטיקה אלא, נאמר, בחינוך, או העברת ידע.
    ניתן להמשיל זאת למתמטיקה – היא תמיד הייתה שם, רק מחכה שיגלו אותה. כיום אנחנו מנסחים חוקים מתמטיים עם ספרות ואותיות, באמצעות חינוך או העברת ידע, לא יכולת גנטית או ביולוגית.

  22. עידן לנדו / פבר 6 2020 10:34

    "היה רכב, לא היה נהג" – לא, לא. האנלוגיה המתאימה יותר היא: היו ברגים וצירים וגלגלים – מושלכים בפיזור על הקרקע, בלי שום חיבור או תכנית. לא היה אפילו רכב. רכב זה כבר שלם שעולה על חלקיו. המערכות האנטומיות ששימשו לשפה לא שימשו לדבר דומה לפני כן.

    חוויות מעבר למילים: כן, זה קיים כל הזמן. לא צריך לחשוב על תרחישים קיצוניים כמו שלך. בכל יום יש לי לפחות 3 סיטואציות שבהן המילים לא מספיקות לי. לא מדייקות, לא משקפות. חיי הנפש רחבים הרבה יותר מן הייצוג הלשוני המוגבל.

    "אם היכולת הלשונית היא אך ורק שיקוף של מצב תודעתי (כי התשתית האנטומית-פיזיולוגית כבר הייתה קיימת)…" – המשפט הזה מסגיר דואליזם קרטזיאני – בדיוק מן הסוג שחומסקי דוחה. אין דבר כזה "אך ורק שיקוף של מצב תודעתי" שאין לו מימוש חומרי, נוירולוגי. היכולת הלשונית היא חלק מן המוח לא פחות מאברי ההגייה (לשון, לוע) או השמיעה (אפרכסת האוזן). ולכן גם היא חייבת להיות קשורה איכשהו לגנים. הרעיון של העברת היכולת הזאת מדור לדור באמצעות חינוך לא יכול לעבוד מן הסיבה הפשוטה שהמחנכים עצמם – דוברי השפה – אינם מודעים ואינם יודעים מהם עקרונות הארגון הדקדוקיים שלהם. זהו ידע סמוי לחלוטין (רק בלשנים עמלים לחשוף אותו, וגם לא בהצלחה מלאה), בעוד שחינוך מחייב הוראה מפורשת של גוף ידע פומבי. אחת הנקודות הראשונות ביותר שחומסקי הדגיש היתה שאין שום גוף ידע בלשני כזה. הורים לא יודעים את החוקים של השפה שלהם – הם פשוט מצייתים להם באופן ספונטני.

    בקיצור, יש בסיס מולד לשפה, צריך להתחיל משם. אגב, פסלתי קודם את האפשרות של תורשה למרקיאנית (מן הסביבה לגנום) אבל בשנים האחרונות זאת אופציה שיותר ויותר מכירים בה, כך שלא הכל אבוד… זה נקרא תורשה אפיגנטית:
    https://davidson.weizmann.ac.il/online/science4kids/%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%A9%D7%94-%D7%96%D7%94-%D7%9C%D7%90-%D7%A8%D7%A7-%D7%91%D7%92%D6%B5%D7%A0%D7%99%D7%9D

    מי יודע, אולי הטריגר הראשוני היה פטריית הזיה שאיכשהו איתחלה תהליך תורשתי.

  23. אורי / פבר 6 2020 10:45

    תודה על ההערות והתובנות 🙂

  24. ujanissary / פבר 6 2020 16:58

    עידן,
    תודה על ״הזרקת״ משמעת אל בליל הרעיונות בדיון. אני גורס ״לא מפתיע״ מפני שזה ממש מזנק למחשבה שהינה במובנים רבים השפה עצמה. את בעית הביצה והתרנגולת אנסח אולי באופן שונה אך מקביל: האם המספרים, למשל המספרים הממשיים, קיימים באופן בלתי תלוי במוחו של המתמטיקאי? האם המתמטיקה קודמת או מתחייבת מקיומם של המספרים, ובאותו האופן הגיאומטריה וכו׳ האם המתמטיקאי מגלה או יוצר את המתמטיקה?

  25. עידן לנדו / פבר 6 2020 17:02

    לצערי, אין לי תובנות על מתמטיקה (זה התחום שלך?). אני רק יודע שיש כזאת סוגיה בפילוסופיה של המתמטיקה – ריאליזם מול פלטוניזם.

  26. יובל י. / פבר 7 2020 01:51

    עכשיו כבר לא אמות טיפש… תודה!

  27. אלעד דקר / פבר 7 2020 12:05

    1.
    "כיצד יכולה אותה מילה "להורות" בו־זמנית על החומר ועל החלל של הֶעְדֵר־החומר?"
    אולי לא הבנתי את הדוגמה, אבל לא נראה לי מוזר שמילה מסוימת תצביע גם על חומר (שתי הדלתות של השער) וגם על החלל הפנוי שיש (כשהשער פתוח) בין שתי הדלתות. החלל הפנוי הזה מוגדר באמצעות הדלתות האילו.
    2.
    "כדאי לשים לב לסגירת המעגל כאן: אם השפה ביסודה היא לא כלי תקשורת, אלא רק נרתמה לתפקיד הזה מרגע שנוצרה, הרי שגם ההסבר האבוֹלוּציוֹני להיווצרותה מתנתק מן התועלת התקשורתית שלה. למעשה, יש יסוד להניח שהתשתית האנטוֹמית לדיבור היתה קיימת זמן רב לפני שהופיעה השפה"
    "בשעה שאנחנו שקועים ב"דיאלוג פנימי", אנחנו לא מחצינים את השפה בשום אופן, אלא משתמשים בעוצמתה כדי לארגן ולשקף לעצמנו מחשבות – הפונקציה הבסיסית של השפה, עוד הרבה לפני תפקידה ככלי תקשורת."
    כאן עולות בי השאלה הבאה: ישנם מיקרים (לשמחתינו נדירים) של אנשים שלא היו חשופים לשפה אנושית בגיל צעיר ולכן אבדה להם היכולת להשתמש בשפה אנושית. האנשים האילו נמצאים במצב שבו היו בני האדם בזמנים הפרה-פרה היסטוריים כאשר השפה האנושית עדיין לא שימשה לתקשורת אלא רק כדי "לארגן ולשקף לעצמנו מחשבות ". אבל נשאלת השאלה האם לאנשים האילו יש יכולת "לארגן ולשקף" לעצמם "מחשבות" באותה מידה שיש לאנשים שמדברים שפה אנושית ורק היכולת שלהם לתקשר עם אנשים אחרים לא קיימת. ההשערה שלי היא לא, גם כאשר השפה האנושית לא קיימת ככלי תקשורת היא עוזרת "לארגן ולשקף" "מחשבות", אבל ברמה הרבה הרבה יותר פחותה מהרמה שמגיעים אליה אנשים שהשפה הפכה אצלם לכלי תקשורת ועל ידי ההפיכה לכלי תקשורת הפכה למשהו הרבה יותר "מעודן" "מדויק" ו"מגדיר". כפי שאני רואה את זה זו ההדגמה החזקה ביותר לכך שהאדם הוא יצור חברתי, אפילו היכולת של האדם לשבת לגמרי לבדו ולחשוב מחשבות על מתמטיקה או על פיזיקה קיימת ברמה שהיא קיימת בגלל שהאדם לפחות עד גיל מסוים היה בתקשורת אנושית, שרק בעזרתה השפה האנושית מגיעה לרמות שהיא מגיעה אליה.
    3.
    "פיזיקאים בימינו כבר לא תוהים על הפּרדוֹקסים של זֶנוֹן מלפני 2,500 שנה משום שהם יודעים כיצד החשבון האינפיניטֶסימָלי מן המאה ה־17 מיישב אותם; אבל החשבון הזה, שמציג בפנינו גבול סופי לסידרה אינסופית, לאמיתו של דבר קשה מאוד להבנה אינטוּאיטיבית."
    אכן אם ב"הבנה" מתכוונים להבנה אינטואטיבית אז יש כנראה גבולות קשיחים למה שאנו יכולים להבין עם המוח שלנו (אלא אם כן יבוא היום והטכנולוגיה תתחיל לשנות את המוח האנושי עצמו).
    אבל אם ב"הבנה" מתכוונים ליצירת מושגים כמו בחשבון האינפיניטֶסימָלי ש*דרכם* אנו מבינים דברים, או אז אני מאמין שאכן אין גבולות ליכולת ההבנה האנושית. ומה גורם לי להאמין בכך? ובכן:
    כשהייתי קטן קראתי פעם שהמאפיין העיקרי שאפשר על ידו לבדל את האדם משאר חיות הוא לא העובדה שהאדם משתמש בכלים (גם חיות משתמשות בכלים) אלא העובדה שהאדם הוא היצור היחיד שמשתמש בכלים כדי לבנות כלים אחרים. בגיל צעיר המאפיין הזה נראה לי לא חשוב מספיק כדי להשתמש בו לא]פיון האדם, אבל עכשיו אני מבין כמה הוא חשוב (חשוב להדהים!), המאפיין הזה הוא בדיוק מה שמאפשר סדרה אינסופית של איטראציות שבה על ידי הכלים החדשים והמשופרים שבניתה על ידי הכלים הישנים אתה בונה כלים עוד יותר חדשים ועוד יותר משופרים ובחלק מהמקרים גם שונים לגמרי ועם יכולות שונות לגמרי. ומה שנכון במישור הפיזי נכון גם במישור הקוגניטיבי: לפי מה שאני יודע האדם הוא החי היחידה שמשתמשת במושגים קיימים כדי ליצור מושגים חדשים מה ששוב מאפשר סדרה אינסופית של איטראציות שיוצרת מבחר הולך וגדל ומסתעף של מושגים שיכולים לאפשר לנו להבין דכם עוד ועוד דברים.

  28. עידן לנדו / פבר 7 2020 12:42

    אלעד,

    1. בסמנטיקה רפרנציאלית, למילה יש רפרנט קבוע בעולם. נקרא לו X. האם X, דבר בעולם, יכול להיות בו זמנית חתיכת עץ וגם אוויר? לא. זאת הבעיה. כמובן, זאת בעיה רק אם מניחים שהסמנטיקה של השפה הטבעית היא רפנרציאלית. מסתבר שכמעט כל הפילוסופים של הלשון מניחים את זה. הבעיה איתם, לא עם בלשנים.

    2. צודק, לא. אבל הסיבה היא לא תקשורתיות, אלא מה שכיניתי למעלה triggering. התינוק לא נולד עם שום דקדוק ספציפי – רק עם "הוראות הכנה" לדקדוק. כדי להפוך אותן לדקדוק ספציפי, נחוץ קלט לשוני (מאד מסוים ומאד מצומצם; לכן הוא trigger). בלי הקלט הזה, לא יווצר דקדוק מנטלי – *עוד לפני* שיקולי תקשורת. כך שהתינוק לא יוכל להשתמש בשפה אנושית לצורך מחשבה אפילו.

    3. נקודה מעניינת שחומסקי מתייחס אליה. צריך להפריד בין "ניתנות להבנה" של העולם לבין "ניתנות להבנה" של התיאוריה. אנחנו יכולים להבין מושג תיאורטי מסוים גם אם אנחנו לא מבינים מה המציאות שהוא מתאר. מן הסתם מדובר בשני סוגי הבנה שונים – השני תובעני יותר.

    כלים ליצירת כלים: לא בטוח לגמרי שזה לא תועד בשימפנזים ועורבים.
    קומבינטוריקה: כן, בשפה וגם מחוץ לה, זהו קו שבר משמעותי בין בעלי חיים לבני אדם. אצלם המערכות האלה תמיד סופיות.

  29. עודד אסף / פבר 8 2020 07:50

    ברכות לעידן לנדו על היוזמה . ברכות לצאתו-לאור של הספר. מצאתי לנכון להזכיר (למי ששכח, או לא ידע), שחומסקי הוא אחד ההוגים היהודים הלא-ישראלים השנואים/מושמצים ביותר בקונסנזוס הישראלי ברובו , אף שהשונאים / המשמיצים, בדרך כלל, לא קראו מעולם, לא טרחו לקרוא, ומן הסתם אינם מסוגלים לקרוא את ספריו ומאמריו של חומסקי. בחודש מאי 2010 לא הורשה חומסקי להיכנס לתחומיה של מדינת ישראל. משרד הפנים (מי היה אז שר הפנים?.מישהו מש"ס?.. אנא, הזכירו לי, ואני מבטיח לשכוח מהר-מהר) "התנצל" בדיעבד והצהיר על תקלה כלשהי. פרטים, לרבות הצהרה אווילית של חה"כ עתניאל שנלר מסיעת 'קדימה' :

    https://www.haaretz.co.il/news/politics/1.1202214

    חומסקי, לדידי, הוא אחת הדמויות שהודות להן, ורק להן ולשכמותן, אני עדיין יכול להתגאות בהזדהותי כיהודי. בכך הוא מצטרף לרשימה ארוכה של אינטלקטואלים יהודים במערב, שישראל הרשמית, על כל שלוחותיה, דוחה אותם (ובצדק, מבחינתה. הרי הם דחו /דוחים את מה שהיא מייצגת, לפחות מאז 1947/8). אולי "אשלוף" רק שתי דוגמאות מן העבר מתוך מדגם מקרי – כל דוגמה בדרכה הייחודית: אמה גולדמן (חומסקי מדגיש, מפעם לפעם, את משמעותה בשבילו) וחנה ארנדט. לכן, לדעתי, יש חשיבות עצומה בעצם פרסומו של תרגום כגון זה , גם אם הספר אינו דווקא "פוליטי"-מובהק
    – בישראל של שנת 2020.

    עודד אסף

  30. יגאל / פבר 8 2020 08:49

    תודה רבה על הפוסט, עידן. כהדיוט מתעניין, תמיד חשבתי למשכנע את ההסבר של חומסקי להופעת השפה מעל בימת ההיסטוריה, כתוצאה ממוטציה ו-rewiring של המוח באינדוידואל כלשהו לפני 50-100 אלף שנה. במצב כזה, אותו אינדוידואל לא היה נחשף לשום קלט לשוני (ודאי לא קלט לשוני "מאוד מסוים") ולא היה מתקיים שום triggering, אבל, אם זכרוני אינו מטעני, חומסקי חושב שכושר התכנון המשודרג של אותו אינדוידואל (שלהבנתי הוא תוצר לוואי של הכושר השפתי), היה מקנה לו יתרון סלקציוני, כך שבסופו של דבר צאצאיו או צאצאי צאצאיו היו מתחילים בשלב כלשהו בהחצנה/externalization. עכשיו, יכול להיות שפשוט שכחתי מה קראתי ושמעתי או שאולי אני מפספס משהו, אבל זה מעורר אצלי שלוש שאלות:

    1. אם תינוק לא קיבל את הקלט הלשוני בתקופה הקריטית ולפיכך לא יוכל להשתמש בשפה אנושית (אפילו לא לצורך מחשבה) — שזהו להבנתי מצבו של אותו אינדוידואל שבו התפתח לראשונה הכושר השפתי לפי חומסקי — האם הטענה של חומסקי היא שבהשפעת "הוראות ההכנה" לדקדוק לבדן עדיין יתקיים בקרבו אותו כושר תכנון משודרג?

    2. אם כך, האם זה לא אומר שכושר התכנון המשודרג הוא אוטונומי (לפחות מבחינת הפעלתו) מהכושר השפתי ולפיכך האם כושר התכנון המשודרג לא זקוק ל-trigger משל עצמו? (אני לא פוסל את האפשרות שטריגר כזה התקיים)

    3. גם אם נקבל את סיפור היתרון הסלקציוני שהקנה כושרו השפתי של אותו אינדוידואל שהתרחשה בו המוטציה והוא הצמיח צאצאים, עדיין קשה להבין מהיכן צצה ההחצנה הראשונה של גירוי לשוני. אם נניח שההחצנה הראשונה התרחשה באדם בוגר, היה זה אדם בוגר שמעצם היותו ראשון לא קיבל את הקלט השפתי החיוני להתפתחות השפה בתקופה הקריטית, ולפיכך הוא לא היה מסוגל להשתמש בשפה לא למחשבה ולא לדיבור. מה שמחזיר אותי לאותה השאלה: מהיכן צצה ההחצנה הראשונה של גירוי לשוני?

    אני די בטוח שאני מפספס משהו. עבר זמן מאז שחשבתי על זה (שוב תודה על ההזדמנות להזכר בזה). אבל אשמח לכל התייחסות.

  31. עידן לנדו / פבר 8 2020 09:16

    יגאל,

    1. השאלה וגם התשובה ספקולטיבית, אין לנו דרך לדעת מה קרה בראש של אותו פרט. כדי להבין מה היתה השפה הראשונה צריך לדעת מה היו הטריגרים שלה. הם כנראה היו לא רחוקים מקריאות של פרימאטים ("לקסיקון"). זה בוודאי לא יכול להניב שפה שלמה, גם אצל מי שכבר עבר את החיווט מחדש, אבל זה אולי יכול להניב משהו. בלי ספק צריך למלא פה איזשהו פער התפתחותי. אחרי הדור הראשון כבר היתה קפיצה בכמות הקלט הלשוני שהיתה יכולה להביא לידי שפה רגילה. זה די דומה למה שקורה במעבר מ-Pidgin ל-Creole.

    2. נראה לי שהתשובה בתחום האפור, זה לא "אוטונומי" מול "לא אוטונומי". צריך גם להפריד בין שני ממדים לשוניים: המנגנון היצרני עצמו, וה"אטומים" המושגיים (גם עליהם מדבר חומסקי), מילים וחלקי מילים. אין הכרח ששני הממדים האלה התפתחו יחד, ואפשר לדמיין תרחיש שבו הומיניד כלשהו כבר מצוייד במערכת מושגית די מורכבת, אבל עדיין לא "יצרנית" – אין לו תחביר וכו'. אז "כושר תכנון משודרג" יכול להישען על רמות שונות של תחכום דקדוקי. מכל מקום, ההחצנה איננה חלק הכרחי מזה.

    3. שוב, אני מניח שלהומינידים, כמו לשאר הפרימאטים, היה רפרטואר של קריאות ווקליות, והוא היה הגרעין האקוסטי שממנו התפתח הצד הצלילי של השפה. אז אותו אינדיבידואל שאתה הוגה בו כבר מוקף בגירויים אקוסטיים-תקשורתיים, והוא יכול לגייס אותם לטובת ההחצנה.

    יש עוד צד לדיון שגם הוא לא ידוע לנו. מה קורה במוח מן הרגע שהוא עובר חיווט מחדש ונוצרת בו היכולת הצירופית של הדקדוק? יכול להיות שכתוצר לוואי בלתי נמנע, רק מכוח הארכיטקטורה של המוח, נוצרים קשרים עצביים עם מערכות שכנות – המחשבה וההחצנה – כי שום מערכת במוח איננה מבודדת. וכך זה קורה מעצמו, עוד לפני שיש קלט לשוני. הקלט עצמו לא נחוץ לעצם ההחצנה, אלא רק לצורך "קביעת" האופי המסוים של הדקדוק.

    זה בערך המקסימום שאני מרשה לעצמי לפנטז כאן, והאמת שלא נוח לי בדיון ספקולטיבי כזה, אין לו ערך מדעי רב. אומנם חסידי המקור התקשורתי של השפה עוסקים בספקולציות כאלה כל הזמן, אבל אני מעדיף להתרכז במה שידוע בהווה.

  32. יגאל / פבר 8 2020 09:54

    תודה רבה על התשובות, עידן. זה בהחלט הרבה יותר ממה שאני יכולתי להעלות על הדעת.
    אני מבין מדוע, מבחינה מדעית, לא נוח לך בדיון הספקולטיבי. ואכן, חסידי המקור התקשורתי של השפה היו אחד הטריגרים שלי לשאול את השאלות. אבל מעבר לערך מדעי ישיר — במובן של תרומה לקידום המדע — דומני שיש ערך חברתי/ציבורי או ערך עבור התרבות האינטלקטואלית בהתמודדות פומבית עם טענות מבטלות מצד חסידי המקור התקשורתי של השפה. אתה עצמך כתבת בעבר על סילופים של המדע ושל הבלשנות הגנרטיבית במסגרת הסיקור העיתונאי, בין היתר, בהשפעת אקדמאים שעוינים את רעיונותיו של חומסקי. ואחד האמצעים שבהם משתמשים אותם אקדמאים כשהם מופיעים מול קהל של הדיוטות, זה גיחוכים על חוסר הסבירות לכאורה של סיפור מקורות השפה לפי חומסקי. אז בהקשר הזה ההבהרות שלך כאן הן חשובות בעיניי.

  33. שיא ברבי / פבר 8 2020 13:14

    היי עידן,

    תודה! נהניתי מאוד ומחכה כבר לקרוא את הספר.
    סליחה שאני מתעכבת דוקא על הנושא של הטיימליין של האבולוציה (לא סתם אגודת הבלשנים הפריזאית אסרה על דיונים בנושא), אבל יש כאן עניין אמפירי שתהיתי לגביו: איזה נתון מן הפליאו-אנתרופולוגיה מרמז שהשפה האנושית הפציעה כה מאוחר?

    לפי מאמר שפורסם לאחרונה בScience Advances, טיעון הכרחי לתזת ההתפרצות המאוחרת של השפה קשור במבנה מסלול הקול, ובאפשרות לייצר צלילים מבחינים (בדגש על תנועות). הטענה היתה שפרימאטים אחרים בני זמננו, קרובים נכחדים ואפילו תינוקות, הוגים רק תנועה אחת: שווא, שניתן לחשב את האופי האקוסטי המדויק שלו בהינתן אורך מסלול הקול. לכאורה, רק התפתחות יחסית מאוחרת – נדידת הלוע מטה לפני כ200,000 שנה – סיפקה לנו את הכלי המתאים לשאת שפה.
    המאמר סוקר עדויות משכנעות שלפיהן לוע מונמך לא ייחודי לבני אדם, ווקאליזציות מבחינות בין תנועות קיימות גם אצל מינים אחרים, ולכן מה ש״מפריע״ לפרימאטים אחרים להגות צלילים לשוניים הוא לא בעיה מכנית, אלא עניין שקשור כנראה בהבדלים קוגניטיביים. כלומר, האפרטוס הווקלי לצורך הגיית שפה קיים כבר מיליוני שנים, ולפחות בהקשר הזה אין צורך להניח מפץ. הכותבות מציעות טיימליין חדש שמאפשר ליותר רכיבים במה שהוא היום שפה אנושית להתפתח בצורה הדרגתית: במקום 200,000 שנה, 2 מיליון שנה.

    השאלה היא אם יש עדויות אחרות להתפרצות המאוחרת של השפה, שאין התייחסות אליו במאמר ושיכול להצדיק את תיאורית המפץ.

    תודה מראש,
    שיא

  34. שיא ברבי / פבר 8 2020 13:15

    …ושכחתי לשים רפרנס:

    Boë, Louis-Jean, Thomas R. Sawallis, Joël Fagot, Pierre Badin, Guillaume Barbier, Guillaume Captier, Lucie Ménard, Jean-Louis Heim, and Jean-Luc Schwartz. "Which way to the dawn of speech?: Reanalyzing half a century of debates and data in light of speech science." Science Advances 5, no. 12 (2019): eaaw3916.

  35. עידן לנדו / פבר 8 2020 16:23

    שיא,

    מה שאת אומרת מתיישב לגמרי עם העדויות שחומסקי מסתמך עליהן. הטענה היא שהאפרטוס הווקלי קיים מיליוני שנים, ובכל זאת, אין שום עדות שהשפה התקיימה לפני 100 אלף שנה (כמובן שהעדויות ל"שפה" הן עקיפות – עדויות לתרבות גבוהה). מה מסביר את הפער הזה? קפיצה קוגניטיבית. איזו קפיצה? זהו החיווט מחדש (בסיס הרקורסיה) שחומסקי מדבר עליו. לגמרי קוגניטיבי, לא אנטומי.

    הפליאו-אנתרופולוג שחומסקי נשען עליו בשנים האחרונות הוא איאן תטרסל, ואת יכולה למצוא אצלו תיאור מפורט של השיחזור הזה (הכל משוער וכו'):
    https://www.sciencedirect.com/science/article/abs/pii/S0149763416300628?via%3Dihub

  36. odedgilad / פבר 9 2020 10:16

    תודה על הטקסט הנהדר, עידן!
    אוסיף הערה, שכידוע אנשים שמאמינים בדיכוטומיית הגוף והנפש מתנגדים בעוז לרעיון שלחומר יש רצון. טוב להזכיר להם את החוק הראשון של ניוטון, שאינו אלא ניסוח מתימטי של תופעה שמוכרת לכל ילד מהפיזיקה האינטואיטיבית שלנו, שגוף רוצה (!) להתמיד במצבו ויתנגד (!) לכל שינוי בו.
    מש"ל.

  37. עידן לנדו / פבר 10 2020 07:57

    בהמשך לתגובה של שיא, ידיעה מהיום בעיתון על מחקר בקריאות של פינגווינים שמצא תכונות ארגון צליליות שמצויות בשפה האנושית:
    https://www.haaretz.co.il/nature/.premium-1.8509772

    מדובר ביעילות בדחיסת מידע, היבט של ה"חוקיות הפיזיקלית" שחומסקי מדבר עליה בהקשר של שפה אנושית. גם זה לא היבט ייחודי לאדם, או אפילו לפרימאטים.

  38. יונתן / פבר 14 2020 22:41

    ברכות על הוצאת הספר בעברית, המבוא ויתר התוספות נהדרים. עידן, איך אתה מסביר את היעדר התייחסותו של חומסקי לוויטגנשטיין?

  39. עידן לנדו / פבר 15 2020 08:35

    יונתן,

    באופן עקרוני, חומסקי לא השקיע מאמצים בכתיבה על פילוסופים של השפה שלא התייחסו, ליתר דיוק התנגדו, לרעיונות שלו. רק כשמישהו כתב ביקורת על הפרוייקט הגנרטיבי, חומסקי נכנס לפעולה. כמובן שויטגנשטיין מת מוקדם מדי בשביל זה.

    מצד שני, הרעיונות של ויטגנשטיין היו דומיננטים לגמרי אחרי מלחה"ע השניה, כך שבדרך זו או אחרת הם השפיעו על מבקריו של חומסקי. נקודת המפגש היתה דרך הספרון המפורסם של סול קריפקה, "ויטגנשטיין על כללים ושפה פרטית":
    https://www.amazon.com/Wittgenstein-Rules-Private-Language-Elementary/dp/0674954017

    הספר הזה לכאורה לא כוון נגד חומסקי, אבל רק לכאורה: שהרי כל בר דעת הבין שהטיעון של ויטגנשטיין נגד שפה פרטית הוא גם טיעון נגד הגרסה הגנרטיבית לדקדוק המנטלי שיש לכל אחד ואחד בראשנו, ובפרט, לטענה של חומסקי שערכים סמנטיים הם פרטיים ולא פומביים. קריפקה הציג את הטיעון של ויטנגשנטיין באופן נפלא. ואז חומסקי הגיב בספר הזה:

    כלומר, פרקים ארוכים בספר הם תגובה לויטגנשטיין דרך הפרשנות של קריפקה. לטעמי זהו אחד הטקסטים הפילוסופיים הכי טובים של חומסקי.

  40. Esther Ben Chure / פבר 15 2020 13:33

    יאיר שימרון ב"כיצד נתהוותה השפה וכיצד העיברית" מעלה את התאוריה שהשפה התהוותה במשך מיליוני שנים, הרבה למעלה מהנחה הרווחת.אינני בלשנית אבל הוא נשמע plausible.אשמח לשמע את דעתך על התיאוריה הנ"ל.

  41. עידן לנדו / פבר 15 2020 14:24

    אסתר,

    "השפה התהוותה במשך מליוני שנים" – זה משפט קצרצר, לא תיאוריה. אני לא יודע מה פרטי התיאוריה הזו, למה הכוונה ב"שפה" ולמה הכוונה ב"התפתחה". מן הסתם המונחים משמשים במשמעות שונה מזו שבדיון הנוכחי. בלי להכיר את הפרטים, אני מעדיף לא לחוות דעה בלי בסיס.

  42. עידן לנדו / פבר 26 2020 18:38
  43. גל / מרץ 11 2020 12:11

    נהדר. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: