דילוג לתוכן
11 במאי 2020 / עידן לנדו

גנץ, חייל אמריקאי טוב

מה שהפיל לי את האסימון היה הכותרת הזאת.

מה לעזאזל, חשבתי. דווקא ביום הזה פומפאו מגיע? דווקא ביום העמוס הזה יהיה לנתניהו וגנץ זמן להיפגש איתו? זאת בכלל המסיבה שלו, ממשלת האחדות?

אה, רגע. אולי זאת כן המסיבה שלו. פתאום כל החלקים הסתדרו. הפגישות התכופות של גנץ ונתניהו עם נציגי הממשל מאז הבחירות הקודמות. ההזמנה לבית הלבן. סיבוב הפרסה המוזר של גנץ בינואר, סביב פרסום "עסקת המאה". בעצם הידיים האמריקאיות היו נטועות עמוק בקלחת הפוליטית של שמונת החודשים האחרונים, בוחשות ובוחשות. כולם ראו וידעו את זה, אבל כולם המשיכו הלאה. אין מה לראות כאן, זאת בסך הכל אמריקה, "הידידה הקרובה".

גנץ מקבל את פני הגביר פומפיאו, 13 במאי 2020. צילום: POOL/רויטרס

שוו בנפשכם שפומפאו היה מגיע לפגישה עם מנהיגי צרפת או דנמרק בדיוק ביום שבו מושבעת שם הממשלה. שוו בנפשכם שג'ייסון גרינבלט היה נפגש איתם יומיים אחרי הבחירות, כפי שקרה בספטמבר האחרון. כל אדם סביר היה מעווה את פניו בחשד ובגועל. ביקורים כאלה, דווקא ברגעי השיא לכאורה של הדמוקרטיה המקומית, מאירים באור אכזרי את תפאורת הקרטון הזאת וחושפים את החלל שמאחוריה. כשהדוד סם בא לטפוח בחביבות על לחיי החניכים שהצטיינו בשיעורי ה"דמוקרטיה", אתה מבין שמשהו רקוב. זה קצת אין יור פייס, כל העסק הזה של מדינת חסות. כמו בכל דבר ועניין, ממשל טראמפ ממשיך במדיניות קודמיו, רק מקפיד פחות על המסיכות.

התחלתי ללכת אחורה, עד ספטמבר 2019, וללקט את הסימנים המוקדמים. הם היו שם כל הזמן, מחכים שיחברו אותם. מה שהתקבל בסוף הוא הסבר רציונלי לגמרי לחידת החידות של מערכת הבחירות האחרונה – "הבגידה" של גנץ. ההסבר הזה פרוזאי, לא קונספירטיבי, אין בו פריצות לטלפונים וצילומים מביכים. במובן הזה הוא מאכזב. אבל ההיגיון שבו חורג מן המקרה של גנץ ומכתיב את מערכת היחסים של מנהיגי ישראל עם "הגביר מוושינגטון" מאז ומעולם. הוא גם מכתיב את יחסי הגביר עם נתניהו, מה שהופך את ההתלכדות בין גנץ לנתניהו, בעצם, לכל כך טבעית.

הטעות של הציבור, ושל לא מעט פרשנים, היתה בסירוב להבין את התנהלותו של גנץ על רקע הקשרים המתהדקים שלו עם הממשל האמריקאי. בסירוב לראות עד כמה שולטת הפוליטיקה האמריקאית האזורית במתרחש אצלנו. בהתעקשות לקרוא את מהלכי גנץ במונחים המצומצמים של חקירות פליליות וחלוקת טובין קואליציוניים, במקום במונחי הסדר האזורי החדש שממשל טראמפ מטפח מזה שלוש שנים, לאורך הציר הכלכלי וושינגטון-ריאד-ירושלים. לגנץ היה תפקיד בסיפור הזה, והוא מילא אותו על הצד הטוב ביותר. ספק אם פוליטיקאי אחר שכל חייו עברו עליו בחסות התמיכה האמריקאית (בסיוע הצבאי, בשיתוף הפעולה ההדוק) היה פועל אחרת.

"עסקת המאה": רקע

במאי 2018 הסתיימה עבודת "צוות השלום" של הבית הלבן על "תכנית המאה", ומאותו רגע "התלבט" הממשל מתי לפרסם אותה. מבחינת האמריקאים, לא היתה שום מניעה לפרסם אותה מייד. להיפך, כיוון שהתכנית ממילא לא נועדה להשכין שלום באזור אלא רק לפתוח הזדמנויות עסקיות לתאגידים בינלאומיים וערוצי סחר בין ישראל למדינות המפרץ (על כך בהמשך), האינטרס האמריקאי היה לפרסם אותה ולהתחיל להריץ את צוותי העבודה.

בעיה פעוטה אחת היתה שהתכנית נעשתה ללא כל שיתוף של הצד הפלסטיני, שמחרים את וושינגטון מאז "הצהרת ירושלים". בעיה פעוטה שניה היתה ענני החשדות המצטברים מעל ראשו של נתניהו. המחאה העממית בגדר עזה, שהחלה לצבור תאוצה, גם היא לא הועילה. פרסום התכנית, אם כן, הוקפא. אך מאותו רגע דאג הממשל לפמפם, בכל דרך וערוץ אפשריים, שהתכנית קיימת ומוכנה ורק מחכה לשעת כושר. זו בוששה לבוא. האמריקאים קיוו להכרעת הבוחר הישראלי, פעמיים קיוו, ופעמיים נכזבו. אחרי שתי מערכות בחירות ב-2019 שהסתיימו בתיקו, הממשל הבין שהבוחר הישראלי מעדיף לא להכריע, ובוושינגטון החליפו דיסקט. בסתיו 2019 הוחלט לנוע קדימה עם התכנית, ולעזאזל העובדה שאין פרטנר פלסטיני ואין פרטנר ישראלי. ביזנס זה ביזנס. שעון החול בוושינגטון החל לאזול; תוך שנה תסתיים כהונתו של טראמפ, ו"עסקת המאה", היהלום בכתר המסועף של הבוננזה המסחרית בין וושינגטון לבין מדינות המפרץ, עלולה היתה להיגנז סופית. ומה יהיה אז על כל הגרייט אופורטיוניטיז?

כאן ראוי לומר מילה על כך ש"עסקת המאה", כשמה כן היא, היא מיזם כלכלי ולא הסדר מדיני. עיקר תשומת הלב שבה מופנית להסדרים משפטיים ומסחריים שיבטיחו השקעות של הון זר בשטחים, חלוקת כספי התרומות של מדינות המפרץ, והכנת הקרקע לסיפוח שטחי C. לא בכדי החלק הראשון שלה שפורסם היה החלק הכלכלי – ביוני 2019, בוועידת בחריין; זהו החלק החשוב, ואילו הנספח המדיני הוא סרח עודף (הלקוח, ככל הנראה מ"תכנית דרובלס" מלפני 40 שנה). ההשקעות ברש"פ הוצגו שם כחלק אינטגרלי מהשקעות כוללות במדינות האזור. הרעיון פשוט: אמריקה תביא את ההון, מדינות המזרח התיכון יפתחו את שעריהן ויספקו כוח אדם זול. אין בתכנית מילה אחת על הצורך להגן על חיי הפלסטינים, על אדמתם, על זכויותיהם הפרטיות או הלאומיות, על רצף טריטוריאלי, וכד'. זה לא צריך להפליא, בהתחשב בכך שמחברי התכנית כולם יהודים ימנים בעלי זיקה בלתי מוסתרת לישראל – ג'ארד קושנר בעל הקשרים העסקיים בישראל, ג'ייסון גרינבלט (שהצטרף לקרן השקעות ישראלית אחרי פרישתו), אבי ברקוביץ' ודייויד פרידמן (האחרון גם תורם להתנחלויות).

קושנר והאופורטיוניטיז, ועידת בחריין, יוני 2019

ובכן, בסתיו  2019, אחרי תיקו במערכת בחירות שניה ברציפות בישראל, הממשל העלה הילוך. סוף סוף הבינו שם – הישראלים לא מסוגלים להקים ממשלת מיעוט. "עסקת המאה" תעבור בזכות ממשלת אחדות, או לא תעבור בכלל. בנקודה הזאת הפך גנץ משחקן פוליטי משני לשותף מלא באג'נדה האמריקאית. ואת העלילה מנקודה זאת ואילך כדאי לקרוא באופן כרונולוגי צמוד.

הכרוניקה

19 בספטמבר 2019: יומיים בלבד לאחר פרסום תוצאות הבחירות, ג'ייסון גרינבלט, השליח הפורש לענייני המזרח התיכון, הגיע לפגישות בזק עם נתניהו וגנץ. מטרתן הבלתי מוצהרת היתה להבטיח ש"עסקת המאה" נכנסת למו"מ ובהמשך גם להסכמים הקואליציונים. העובדה ששני הפוליטיקאים הבכירים בישראל מצאו זמן לפגוש אותו עוד לפני שהסתיימה ספירות הקולות מעידה כאלף עדים על החשיבות האסטרטגית שייחסה ארה"ב למערכת הבחירות הזאת – כמו גם לכפיפות המוחלטת של הפוליטיקה הישראלית לוושינגטון. הממשל לא התכוון לתת להזדמנות האחרונה בהחלט של "עסקת המאה" לחמוק מידיו הפעם. בפגישה עם נתניהו כבר הוכנה הקרקע לפרסום התכנית, וגנץ קיבל תידרוך דומה. למעשה, מרגע זה ואילך, הממשל מתייחס לנתניהו וגנץ כשותפים בממשלה הבאה של ישראל, שתוציא לפועל את "עסקת המאה". גם שניהם רואים זאת כך, אך מטעמים פוליטיים מובנים, לא חושפים את השותפות ביניהם לציבור הישראלי.

17 באוקטובר 2019: ג'ארד קושנר מודיע על ביקורו הצפוי בישראל, במטרה להיפגש עם נתניהו ולראשונה, גם עם גנץ.

28 באוקטובר 2019: קושנר, ברקוביץ' ופרידמן נפגשים עם גנץ.

30 באוקטובר 2019: הממשל מתחיל לחשוף את קלפיו. בראיון עם ברק רביד, קושנר מבטא – באופן חריג על רקע הנייטרליות המסורתית של וושינגטון בנוגע להרכב הממשלות בישראל – את תקוותו שגנץ ונתניהו ישתפו פעולה לקראת הקמת ממשלה. באותו ראיון עצמו קושנר אינו מסתיר את הקשר ההדוק בין הקמת ממשלת אחדות לבין ההזדמנויות העסקיות שהיא תפתח (מידע כללי: כשממשל אמריקאי מדבר על "הזדמנויות", המילה החסרה אחריהן איננה "מדיניות" אלא "עסקיות"): "יש סנטימנט שונה באזור של מדינות שרוצות לעשות הרבה עסקים עם ישראל. יש רצון עז ליצור שותפויות צבאיות עם ישראל. צריך שתהיה ממשלה כדי לנצל את ההזדמנויות האלה".

 

2 בדצמבר 2019: גנץ זורק רמז ראשון לבאות – קורא לממשלת אחדות עם "מעמד מיוחד" לנתניהו בתוכה.

3 בדצמבר 2019: נתניהו משיב: "ממשלת אחדות תביא הישגים היסטוריים". הכוונה, למי שלא הבין, ל"עסקת המאה". במקביל מתחילים בליכוד לפזר הבטחות על סיפוח, שמוכחשות בחצי פה בוושינגטון, אף כי ברור לכל שלשם הדברים מובילים.

8 בינואר 2020: אבי ברקוביץ', השליח החדש לענייני המזרח התיכון שהחליף את גרינבלט, מגיע לפגישות חשאיות עם נתניהו וגנץ. תוכן הפגישות נשמר בסוד, אבל גנץ נשאל אחרי הפגישה שלו עם ברקוביץ' על האפשרות ש"עסקת המאה" תפורסם לפני הבחירות, ואמר כך: "אני שמח על הפגישות האלה ועל הקשר עם האמריקאים, הוא קשר טוב, רציף וחשוב, ואני כמובן לא אפרט את מה שהיה בתוך הישיבה עצמה. אני יכול להניח שבנושא כל-כך חשוב האמריקאים יהיו מאוד זהירים ולא יפרסמו את זה לפני הבחירות, כי הרי זו תהיה התערבות ממשית ובוטה בהליך הבחירות במדינת ישראל." ראוי לשים לב לשתי מעידות (יהיו עוד רבות) של הטירון הפוליטי כאן: אחת, הצורך להצהיר על תוכנה החסוי של הפגישה; ושתיים, ה"התחצפות" כלפי הגביר האמריקאי, וזאת שלושה חודשים לאחר שגרינבלט וקושנר כבר רצעו את אוזנו ושיעבדו את שיקול דעתו לחלוטין. כך לא נוהגים בגביר.

13 בינואר 2020: איתות ראשון לגנץ מן הבית הלבן – מי כאן מחליט מה עושים ומתי. היועץ לביטחון לאומי, רוברט אוברייאן, מבהיר שהממשל שוקל לפרסם את "עסקת המאה" בלי קשר לאופן שבו ייפתר המשבר הפוליטי בישראל. בקיצור, לאמריקאים נמאס לחכות.

21 בינואר 2020: סיבוב הפרסה של גנץ, המותיר את הפרשנים מבולבלים. במהלך סיור בבקעת הירדן, גנץ מצהיר שיפעל לסיפוח הבקעה לאחר הבחירות, ובניגוד לדברים שאמר שבועיים קודם לכן, שהוא "מקווה שהנשיא טראמפ יקדים ויפרסם את התכנית." ובכן, פתאום זאת לא תהיה "התערבות ממשית ובוטה"? בכחול לבן אמרו אז שהאמריקאים "כעסו מאד" על ההצהרה הקודמת של גנץ. הפרשנות שלי: האמריקאים הבהירו לגנץ שדיל זה דיל, ומרגע שהתחייב מולם ללכת על ממשלת אחדות למימוש "עסקת המאה", הוא לא יכול לעשות קולות כאילו הוא מסתייג ממנה. גנץ הבין מהר את המסר והגיב בהתיישרות מוחלטת לימין (ולתדהמת השמאל, שמשום מה עדיין ראה בו מנהיג המחנה). ואכן, מרגע זה דרכו לבית הלבן נסללה במהירות.

התקשורת פיספסה את משמעות ה"מהפך" הזה וייחסה גם אותו לתנודות אלקטורליות חולפות. אבל אפילו פוליטיקאי כושל כמו גנץ לא מחליט סתם כך בתוך שבועיים שהוא בעד סיפוח הבקעה. ה"מהפך" שהיה כאן היה ברמת השקיפות בלבד: האמריקאים הכריחו את גנץ לסנכרן בין מה שאמר להם למה שהוא אומר לתקשורת. נתניהו וגנץ עמדו להגיע לבית הלבן, והתבקשו להשאיר את קרבות התרנגולים שלהם מאחור; לוושינגטון אין סבלנות לפוליטיקה פנימית חסרת משקל. שם כבר ידעו שהעסק הולך לאחדות, ולא סבלו את ההתרסה של גנץ על "התערבות ממשית ובוטה" במערכת הבחירות. מה התערבות, איזו התערבות? הרי כבר סגרנו באוקטובר שאתם תשבו בממשלת אחדות. אתה רוצה להוציא את קושנר טמבל? אתה עומד לתקוע לנו את "עסקת המאה"?

24 בינואר 2020: טראמפ מודיע שיפרסם את פרטי "עסקת המאה" לפני הבחירות.

25 בינואר 2020: גנץ מודיע שנענה להזמנת טראמפ ויגיע לבית הלבן לדון בפרטי העסקה. "אנו נמצאים בשעה גורלית של מדינת ישראל", אמר, "אני מתחייב לצמצם למינימום את המחלוקות שעוד יבואו ולפעול כדי שהמתווה יהיה בסיס להתקדמות לעבר הסדר מוסכם עם הפלסטינים ומדינות האזור." בדיעבד, אפשר לשמוע ב"לצמצם למינימום את המחלוקות" את תו הכניעה האחרון – הסכמתו של גנץ להיכנס לממשלה בראשות נתניהו.

גנץ והגביר, ינואר 2020. צילום: אלעד מלכה

27 בינואר 2020: אחרי פגישתו עם טראמפ בבית הלבן, גנץ מכריז: "תכנית השלום של הנשיא היא אבן דרך משמעותית והיסטורית. מיד לאחר הבחירות אפעל ליישומה בממשלת קבע." מן היושר לציין שגנץ עמד במילתו, ופעל בזריזות לאחר הבחירות ליישומה של התכנית – באמצעות הצטרפותו לממשלת נתניהו.

20 באפריל 2020: חתימת ההסכם הקואליציוני בין גנץ לנתניהו. ההסכם הזה, כפי שכבר העירו רבים, מוקדש כמעט כולו לעניינים פרוצדורליים, לחלוקת תיקים וועדות. אין בו קווי יסוד לממשלה – אלה ינוסחו בהמשך – למעט חריגים בודדים, ובהם סעיף 28 וסעיף 29, העוסקים בתכנית טראמפ ובמהלכי הסיפוח העתידיים. מלבד ביצור מעמדו המשפטי של נתניהו, נראה כי המטרה העיקרית של ההסכם – כלומר, של ממשלת האחדות – היא קביעת נוהל עבודה מזורז לקראת מימוש "עסקת המאה". תאריך היעד למהלך הסיפוח הוא ה-1 ביולי 2020.

(בסביבות) 25 באפריל 2020: ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני, מתקיימת שיחת תיאום בין קושנר לגנץ בנושא הפלסטיני. אפשר להניח שמטרתה היתה "לגהץ" את שארית ההסתייגויות של גנץ ממהלך הסיפוח.

13 במאי 2020: שר החוץ האמריקאי, מייק פומפאו, מגיע לפגישות עם נתניהו וגנץ, ביום השבעת ממשלת האחדות ולהרים כוסית עם המחותנים לרגל הצלחת המיזם המשותף. המעגל שנפתח בספטמבר 2019 – נסגר.

בתוך הראש של גנץ

בתוך הראש של גנץ – הוא לא בגד. הוא עמד בסיכום החשוב ביותר, עם הממשל האמריקני, סיכום שלהבנתו (המוטעית, כה מוטעית) מבטיח את עתידה ובטחונה של מדינת ישראל. גנץ הוא חייל טוב וצייתן. כל חייו הצבאיים נשא עיניו אל הצבא החזק בעולם, צבא ארה"ב, כאל אח גדול ומיטיב, וזה אכן גמל לו בעיטור "לגיון ההצטיינות". כשפשט את מדיו, העביר את נאמנותו למפקד הצבא הזה, בבית הלבן. לאורך כל הדרך, מספטמבר 2019, ידע היטב שהאמריקאים נחושים לממש את "עסקת המאה" עוד בקדנציה הנוכחית של טראמפ, ושהחשדות הכבדים נגד נתניהו לא מזיזים שערה אחת במעטה הג'ל שעל ראשו של קושנר. ולמה שיזיזו? ממש באותו זמן היה טראמפ עצמו נתון לחקירת האף-בי-איי, וגם קושנר עצמו רגיל לפעול תחת עננת חשדות כבדה.

גנץ חשב – שוב, טירון פוליטי – שיצליח לעמוד בסיכום החשאי עם האמריקאים ובמקביל לתחזק הצגה פוליטית של מאבק חסר פשרות נגד המושחת מבלפור. הוא באמת קיווה שמישהו, משהו, יגאל אותו מן הצורך לחבור לנתניהו. אבל כל הזמן הוא ידע – ואנחנו לא – שחבירה לנתניהו מונחת על השולחן, ושיש משהו גדול ממנה, מחייב ממנה: "עסקת המאה". גנץ לא העלה על דעתו אפשרות שמהלך כל כך דרמטי ייצא לדרך ללא השתתפותו. אולי אפילו נפתה לחשוב שהשתתפותו חיונית באופן כלשהו למיזם הכלכלי שרקם קושנר עם מוחמד בן סלמן ושאר מנהיגי מדינות המפרץ – מיזם שלא נושא כל בשורת פיוס אמיתית בין הישראלים לפלסטינים. גרייט אופורטיוניטיז, שנו באוזניו האמריקאים. פה ושם עוד ניסה לדגמן תפיסה מדינית עצמאית, נפרדת מזו של נתניהו; אולי לאוזני "המתונים" של "יש עתיד", אולי מסיבות אלקטורליות. אבל בינואר השנה, זה כבר היה מאוחר מדי. מבחינת האמריקאים, גנץ ונתניהו כבר נחשבו לעסקת חבילה, יחידה הרמטית שלא ניתן לפרקה. אז גנץ קיבל קצת על הראש, ורץ קדימה עם תכנית הסיפוח. תוך ימים ספורים הוזמן אחר כבוד לחדר הסגלגל, ונשטף כולו באבק כוכבים. שם, בפסגת העולם, ודאי הרגיש את משק כנפי ההיסטוריה. גם אם נותר בו שמץ התנגדות, הוא נמחה כלא היה.

ובכן, שום קונספירציה. הרי המעורבות האמריקאית העמוקה במערכת הפוליטית הישראלית מספטמבר 2019 היתה עניין גלוי לכל. הפגישות עם גרינבלט, עם קושנר, עם טראמפ – הכל ידוע ומסוקר. מעולם לא קיבל ראש אופוזיציה כבוד ויקר כזה בוושינגטון. גם הצהרות הנאמנות הנלהבות של גנץ אל הגביר האמריקאי, אחרי כל פגישה עם נציגיו, העידו על החומר ממנו קורץ: החומר שממנו מושחים האמריקאים ראשי מדינות.

החייל הטוב גנץ מקבל את עיטור "לגיון ההצטיינות" מעמיתו האמריקאי, מרטין דמפסי, פברואר 2013. צילום: דובר צה"ל

הדבר היחידי שהוסתר מידיעת הציבור – אותו ציבור שתלה בגנץ את כל תקוותיו להדיח את המושחת מבלפור – היה שמחויבותו הראשונה והיסודית של גנץ לא היתה אליהם, אלא לגביר האמריקאי. וזאת לא משום שגנץ הוא "סוכן זר"; לבטח אינו סוכן זר יותר מאשר כל מנהיג ישראלי אחר שחילה את פני הגביר. לא, גנץ פשוט זיהה את טובת ישראל ובטחונה עם התכתיבים של וושינגטון, כי זה מה שהוא יודע ומכיר, ואלה גבולות עולמו. ובתוך גבולות אלה, מותר ולעתים קרובות רצוי לא לחשוף בפני הציבור החלטות בנושאי "ביטחון לאומי" שעומדות בסתירה למדיניות המוצהרת. למשל, בסתירה להתחייבות שלא להצטרף לממשלת נתניהו. הפרת ההתחייבות הזאת היתה קורבן קטן מבחינתו למען המטרה החשובה, העליונה: לקדם את "עסקת המאה". ומה בכך אם העסקה הזאת תשפר בעיקר את חייהם של כמה מיליארדרים אמריקאים או סעודים? ומה בכך אם היא החלום הרטוב של הימין הקיצוני? גנץ קיבל יעד לכבוש, וכמו חייל טוב, עשה הכל כדי להגיע אליו. כל השאר לא עניין אותו.

והקורונה?

נו, אל תצחיקו. אף אחד לא באמת האמין שהקורונה היא יותר מאמתלה פאתטית למהלך הזה. היה צריך להצדיק את הביזיון במשהו, אז אמרו קורונה. יכלו גם לומר "מרגרינה".

תכירו: מדינת חסות בשם "ישראל"

האינטריגות האינסופיות שליוו את מערכות הבחירות האחרונות באמת לא חשובות. העיסוק האובססיבי בפיצולי המפלגות ובחלוקת התיקים רק מטשטש ומתסכל. ולראייה, עדיין עומדת חידת "בגידתו" של גנץ לא פתורה, לא מוסברת, גם אחרי ששוקלים את כל האינטריגות מימין ומשמאל. משמע, משהו חסר בתמונה. אני טוען שמה שחסר הוא המעורבות האמריקאית ו"הילכדותו" של גנץ בתסריט שכתבה עבורו חבורת קושנר. אם ג'ייסון גרינבלט, בפגישותיו עם גנץ ונתניהו בספטמבר 2019, היה המזווג, מחולל ההפריה, הרי ששר החוץ פומפאו הוא המיילד של ממשלת האחדות, ועל כן אך טבעי שיהיה נוכח ביום השבעתה, השבוע.

8 חודשים נמשך ההיריון המוזר הזה, שבו זהותו של העובר הוכחשה בתקיפות כל הזמן ממש עד לרגע הגחתו בטרם עת. שני הפונדקאים לא הפסיקו לריב למרות שידעו היטב שגורלו של העובר תלוי בכך שיחזיקו ידיים מול המצלמות בעת שהוא יוצא לאוויר העולם. הציבור הישראלי, לפחות זה שהצביע לגנץ, לא מזהה את עצמו בעובר. כמובן, מדובר בעובר מזרע זר. ממשלת האחדות הכפויה הזאת באה לעולם כדי להגשים תכנית כלכלית גרנדיוזית של הממשל האמריקאי, שישראל היא רק משבצת אחת בה, ופלסטין בקושי פינה מחוקה של משבצת פינתית.

הישראלים לא מורגלים לחשוב על עצמם כעל מדינת חסות של ארה"ב. להבדיל ממקומות אחרים בעולם, כמו דרום אמריקה, שבהם ארה"ב חייבת להעיף בכוח מנהיג נבחר כדי להמליך תחתיו משת"פ מכוחותיה, בישראל אין בכך כל צורך: כל השחקנים הפוליטיים, בשלטון או באופוזיציה, נאמנים לחלוטין לגביר האמריקאי. כמובן, מדי פעם יש צרימות קלות; פליק או שניים מוושינגטון מזכירים לפקידים כאן היכן עובר הקו האדום. המשטר בישראל ממילא ניאו-ליברלי, לשביעות רצונו של הגביר, ובעיות מתעוררות רק ברמת היישום, לא ברמת החזון. השיתוק הפוליטי שאחז בישראל בשנה האחרונה היה מין בעיית יישום שכזאת, ואחרי שנתנו לנייטיבז להתבחבש עם עצמם ללא הועיל, לקחו הקברניטים מוושינגטון את המושכות לידיהם, והחליטו עבורנו על המוצא היחידי האפשרי: ממשלת אחדות. כן ביבי, לא ביבי – שאלת המפתח מבחינת מיליוני ישראלים – לא העסיקה איש בוושינגטון.

במובן הזה, גנץ "בגד". כמו שנתניהו בגד, ורבין ופרס בגדו, ושרון ושמיר בגדו. כולם בגדו באינטרס האזרחי של כלל תושבי הארץ הזאת והכפיפו אותו לתכתיבים חיצוניים. אם יש לקח כלשהו מן הפארסה הפוליטית של ממשלת האחדות המושבעת בימים אלה, הוא זה: במדינת חסות, קולם של האזרחים משני לקולו של הגביר. ומי שחפץ לשנות את המצב מעיקרו, לא יכול להחליף משרת אחד של הגביר במשרת אחר. הוא חייב לעקור את תודעת המשרת מנציגיו, וגם מתוכו.

לעתים נדירות, מבליחה ההודאה הזאת מתוך ההנהגה. בשנת 2013, כשהתפוצצה פרשת האזנות הסתר של ארה"ב למטרות ישראליות, אמר עו"ד דב וייסגלס, לשעבר ראש לשכת שרון: "ישראל היא מדינת חסות של ארצות הברית. בתחום המדיני, הצבאי הכלכלי והטכנולוגי, יש לזה מחיר." זהו צידה האפל של "הידידות" המופלאה עם המעצמה הכוחנית ביותר בעולם, זהו תג המחיר שמוצמד ל"ערכים המשותפים" של וושינגטון וירושלים, וכאן לא נגמרת פגיעתו הרעה. אפשר לקבל אותו באהבה ולהמשיך לצעוד בתלם. אבל להתכחש אליו ואז להתרעם שאין מוצא מן התלם – זה כבר נלעג.

[אבל איך ייראו החיים ללא החסות האמריקאית? הנה תרגיל בדמיון מודרך].

הישראלים שזעמו על לחיצת היד של גנץ עם נתניהו בסוף חודש מרץ האחרון לא זעמו על לחיצת היד שלו עם טראמפ בסוף ינואר. להיפך, הם ודאי התמלאו גאווה – הנציג שלי, ראש הממשלה העתידי, כבר מתקבל בכבוד מלכים בבית הלבן! אבל הבגידה האמיתית של גנץ בבוחריו החלה דווקא אז, בבית הלבן (ובפגישות שקדמו לו, עם גרינבלט וקושנר), כשהעמיד עצמו למכירה, ללא שום שיקול דעת אמיתי, לאג'נדה האמריקאית האזורית. לא רק את עצמו, אלא גם את יותר ממיליון תומכיו. זאת הבגידה, ועליה לא מדברים. זהו רעיון העיוועים שהפוליטיקה הישראלית צריכה להתיישר לפי התכניות הפיננסיות של ממשל חמדני, שאינו טורח אפילו להסתיר את מניעיו הכלכליים, בכל שיג ושיח שהוא מנהל עם העולם.

כל כך הרבה שנים חסינו בצילו של הממשל הזה, ששכחנו כבר איך נראה אור השמש בלעדיו. איך נראים השותפים הפלסטינים שאיתם עלינו להגיע לפיוס אמיתי – בלעדיו. איך נראית פוליטיקה ייצוגית, נאמנה לאזרחים – בלעדיו. ישראל תהיה חייבת להתנתק בהדרגה מן הגביר מוושינגטון כדי להתחיל לראות את מציאות חייה נכוחה. לרגע חולף אחד, לפני שטראמפ עלה לשלטון, פירפרה תקווה שהנה, האיש הגחמני הזה יגשים את חלומם של רפובליקנים לא מעטים ואמריקה תפסיק לנהל את העולם, תחזיר את מאות אלפי חייליה הפזורים ברחבי הגלובוס, לא תמליך ולא תדיח מנהיגים, לא תנהג כבריון שעל פיו יישק דבר. פעם קראו לזה "אמריקה פירסט". ובכן, תוך זמן קצר מאד התבדו התקוות. "אמריקה פירסט" התגלה פשוט כאמריקה מעל כל השאר. טראמפ הבין שיותר מדי כסף מונח על המאזניים בכדי לסגת מאזורי ההשפעה האמריקאיים. והמזרח התיכון הוא האזור המכניס ביותר. חבורת קושנר הסתערה במרץ על הגרייט אופורטיוניטיז, ולישראל יועד תפקיד מיוחד בתוכן, "עמק הסיליקון" של המזרח התיכון, כפי שפינטז קושנר. לא שאלו אותה, מי שואל מדינות חסות. גם את גנץ לא שאלו; תידרכו אותו. הוא הבין את גודל השעה, והתגייס. זה, פחות או יותר, כל הסיפור. זה תמיד היה הסיפור.

הישראלים יכולים לכתוב סיפור אחר ולחיות אותו. הם לא חייבים לבחור אנשים כמו גנץ להנהיג אותם. הם לא חייבים להסתנוור מהזמנות לבית הלבן. אבל הם חייבים, ומזה אין מפלט, להבין מה משמעות החיים בצילו של הדוד סם.

91 תגובות

להגיב
  1. יובל / מאי 11 2020 11:20

    יפה כתבת! תודה רבה!

  2. דני רוזין / מאי 11 2020 11:30

    עם כל הדחיה שלי ממילות תואר חסרות פרופורציה כמו ״מדהים״, זה באמת מדהים. לא במובן של מפתיע (למי שמסתכל קצת סביבו) אלא כי כל כך יחלנו להסבר ״הגיוני״ לכל ההתנהלות חסרת ההיגיון של גנץ. זה לא משפר את המצב אבל עושה את היאוש קצת יותר נוח. תודה!

  3. יוסףה מקיטון / מאי 11 2020 11:34

    ממוקד ומהווה תשתית חשובה לתכנון האסטרטגיה של הפעילות. המציאות, גם אם היא מייאשת הרבה פעמים, עדיפה כמצע לתכנון מאשר אשליות שונות. תודה על הפרשנות המועילה והמעקב המדוקדק לאחור בעקבות הידוע, המפורסם בעיתונות – אך המודחק והלא מדובר בכל זאת.

    ה"מהומות בגדר עזה" הן תהלוכת השיבה הגדולה, שהקשר בינה לבין "מהומות" הוא סוג הקשר בין מכבסת מילים בתקשורת ציונית לבין מניעת זכויותיו של עם שלם, כולל זכות השיבה, שהיתה גורם מלכד ומשמעותי בהפגנות המחאה הללו, ונתנה להן את שמן.

  4. עידן לנדו / מאי 11 2020 11:40

    תודה, יוסףה. כרגיל, עין חדה. תיקנתי ל"מחאה העממית".

  5. Yuval Yonay / מאי 11 2020 12:30

    תודה על הפרספקטיבה המעניינת השופכת אור חדש על התנהלותו של גנץ. למרות זאת, יש כמה דברים לא מובנים. ראשית, למה ההתעקשות על "תרמית המאה"? אם יש אינטרסים עסקיים, ראינו שאלה כבר ממומשים גם בלי הדימוי של עסקת שלום. אם צריך איזשהו הכשר פלסטיני או של הקהילה הבינלאומית, אז צריך עסקה אמיתית כלשהי, שנותנת גם לפלסטינים איזו ליטרת בשר, לא? ואם הם מיותרים, אז בשביל מה העמדת הפנים?
    שנית, נכון שיש קשרים ארוכי טווח בין הממסד הביטחוני צבאי בוושינגטון ובישראל, אבל שתי המדינות לא מונוליתיות. אובמה אמנם לא השתמש בכוח של ארה"ב בשביל לרסן את ישראל, והחליט (כך אני מפרש את זה) להתרכז במטרות אחרות, אבל ביבי ללא ספק מתח את החבל ביחסים עם הנשיא האמריקאי באופן שלא מתאים לתיאור היחסים. ההופעה שלא בקונגרס האמריקאי היתה חסרת תקדים, והכעס של אובמה היה אמיתי. זה לא עומד בניגוד לתיאוריה.
    גם טראמפ הוא לא בדיוק "וושינגטון", והוא התעמת שוב ושוב עם הממסד שם. יכול להיות שיש אינטרסים כלכליים של משפחת הנשיא ושל קבוצת עסקנים שרוצה לחולל שינוי; זה לא בהכרח חלק מגישה כללית של "וושינגטון" (זה שיש קשרים ארוכי טווח בין ישראל לוושינגטון זה, כמובן, נכון).
    לבסוף, אם כל הסיפור נכון, למה לא הגיעו להסכמה כבר בספטמבר, בתנאים נוחים יותר לגנץ ובלי בחירות שלישיות שנראו אז הזויות? גם המשבר של מבוי סתום אחרי בחירות שניות היה חסר תקדים ויכל להצדיק בגידה של גנץ. ולמה גם אחרי הסיבוב השלישי לקח כל כך הרבה זמן? אפילו בחסות הקורונה-מרגרינה, העסק כמעט התפוצץ? הכל לשם המשחק? אולי, אבל זה היה משחק מסוכן. ואם גנץ פעל לפי התכתיב האמריקאי, למה לא נתנו לו לעשות ממשלת אחדות בראשותו? מה הכוח של נתניהו בוושינגטון, אם גנץ משרת אותם באותה מסירות בלי כול הסרח העודף של מאבק במערכת המשפט הישראלית (הלא במיוחד רדיקלית). למה יעלון, ברק ולפיד לא טובים לשרת את המערכת האמריקאית?

  6. עידן לנדו / מאי 11 2020 12:45

    יובל,

    התרמית היא שהעסקה הכלכלית היא העיקר, וההסדר המדיני הוא מכשיר, פיגומים שייזרקו. זה הפוך לגמרי מהסדר אמיתי, שלפני הכל צריך לדאוג לזכויות הבסיסיות של הפלסטינים. תשאל אותם, לא אותי: הם לא צריכים "תרומות" ו"השקעות" של גוגל, הם צריכים עצמאות. הם כבר יחליטו בעצמם איך לפתח את הכלכלה שלהם, למי לפתוח אותה ולמי לא. והם יחזיקו במפתחות, לא יהיו רק כוח עבודה זול.

    שנית, האמריקאים חולמים על סחר חופשי במזרח התיכון. כרגע יש יותר מדי מחסומים בגלל סכסוכים לאומיים ואתניים. לא רק ישראל והפלסטינים, גם סונים ושיעים, גם דאע"ש. אבל הסכסוך שלנו מקרין הרבה ומונע שת"פים חוצי גבולות. לכן נחוצה המעטפת של הלגיטימיות הבינלאומית. הבעיה עם טראמפ וקושנר זה הארוגנטיות האינסופית שלהם, המחשבה שאם זה נראה יפה במצגות בבחריין, העולם כולו יירתם לעניין. רק תקרא את הדיווחים בעיתונות העולמית על הוועידה הזאת: הם נעים בין חשדנות ללעג מוחלט. אין שותפים לעניין הזה, כי יודעים שהוא תרמית.

    למה לא כבר בספטמבר? כי האמריקאים תמיד יעדיפו לתת לנייטיבז לסדר את העניינים בהתאם לאינטרס שלהם (של האמריקנים) לפני שהם מתערבים ברגל גסה. זה נראה יותר טוב ושומר על הדימוי הנייטרלי שלהם. הם באמת קיוו שתהיה הכרעה. אני מאמין שהם היו ממשיכים לחכות למערכת בחירות רביעית אלמלא סוף הקדנציה של טראמפ (סתיו 2020) שתוחם את כל הסיפור.

    אחרי הסיבוב השלישי לא לקח "הרבה זמן" בכלל. בין הבחירות לבין העריקה של גנץ חלפו 23 ימים. גרבג' טיים של המערכת הכאוטית בישראל.

    לא היה שום משחק, זאת לא תיאורית קונספירציה. האמריקאים ישבו וחיכו שהשותפים יתחברו. מה זאת אומרת למה "לא נתנו לגנץ" לעשות ממשלת אחדות? זה לא מעניין אותם מי עומד בראשה, שני החיילים נאמנים לוושינגטון. זה בדיוק הכתם העיוור של הפרשנים כאן. כולם נורא מתעניינים בשאלה מי יהיה רה"מ, את וושינגטון זה לא מעניין. הם רצו אחדות, וקיבלו.

    יעלון, ברק ולפיד מעולים לאמריקה. שים לב שלפיד נכח בפגישה הראשונה, עם גרינבלט. מתים עליו שם. זה שיש עתיד ותל"ם לא הצטרפו – בעיה שלהם. שוב, לא מעניין את האמריקאים. הם חיפשו ממשלת אחדות רחבה, וקיבלו. תפריד בין האינטרס הנקי שלהם לבין האינטריגות שנראות מכאן נורא חשובות. הן לא.

  7. מיכה שמחון / מאי 11 2020 12:54

    ניתוח מרתק, עידן.
    מאז ומתמיד The business of America is business, כמאמרו של הנשיא קולידג'. זה לא השתנה עם טראמפ.
    אין ספק שאת טראמפ כאיש עסקים שרואה הכל דרך הדולר שלו, מעניין רק לרתום את כלל השחקנים במגרש לטובת סדרת המהלכים שבסופם הוא ינצח וירוויח. את זה הוא עושה דרך סיפוק רווחים משניים לשחקנים משניים. עסקת המאה, היא רווח משני לממשלת ימין, שאחריה יהיו כאן תמרות עשן, אולם ממתי זה עניין את אמריקה – תמרות העשן שהם משאירים מאחוריהם בקוריאה, וייטנאם, אפגניסטן או עיראק? אז עכשיו יהיו תמרות עשן גם בישראל – פלסטין. מכה קלה בזנב.

  8. חח / מאי 11 2020 13:27

    אז ממה אתה חושש?
    שישראל תצא נשכרת מכך?
    מה כל כך רע שישראל תצא נשכרת?
    אתה חושש שזה יהיה על חשבון אהוביך, הערבים?

  9. חח / מאי 11 2020 13:31

    הערבים לא מעוניינים בעצמאות.
    זה שקר (עצמי) של שמאלנים.
    הרי היתה לערפאת הזדמנות לעצמאות עם ברק.
    הרי היתה לאבו-מאזן הזדמנות לעצמאות עם אולמרט.
    במקום לנחש, תשאל אותם מה הם רוצים
    הם רוצים להשמיד את ישראל חלילה.
    והם לא מתביישיםלהגיד את זה בקול רם וברור

  10. עידן לנדו / מאי 11 2020 13:33

    מר חח,

    בבלוג הזה מזדהים – יש קוד אתי (משמאל למעלה). עוד כתוב בו – להגיב לעניין. הפוסט לא עוסק במה שהפלסטינים (לא "ערבים") רוצים או לא רוצים. גם לא ברגשות שלי כלפיהם. אם קשה לך להגיב לעניין, אל תגיב. אחרת תימחק.

  11. גברי לוי (חח) / מאי 11 2020 13:45

    באח התגובות כתבת כביכול מה שהערבים רוצים זה עצמאות.
    אגב, גם אם זה היה נכון, זו לא דרישה לגיטימית, כי היא באה על חשבון העצמאות היהודית.
    נכון יותר לטעמי לדבר על שוויון זכויות אזרחי.
    כי אין זכות לאומית לעם אחר, כמו שיהודים לא יעלו על הדעת לדרוש עצמאות יהודית בארה"ב או בכל מדינה בעולם חוץ מישראל.

  12. ruth barkai / מאי 11 2020 13:47

    בבקשה שנה את כתובת המייל שלי
    Ruth.barkai@gmail.com

  13. עידן לנדו / מאי 11 2020 14:23

    גברי,

    כתבתי בתגובה, זה עדיין לא נושא הפוסט. לא נראה לי שיש לנו בסיס לשיחה. אני לא אנסה לשכנע אותך שיש לפלסטינים זכויות לאומיות. זה חסר תועלת.

  14. עדו סוקולובסקי / מאי 11 2020 15:31

    גברי לוי.
    א. אם אתה טוען שהדרישה הפלסטינית לעצמאות באה על חשבון העצמאות של הישראלים למה העצמאות של ישראל לגיטימית? לא ברור לי למה עצמאות לפלסטינים (בשטחים) פוגעת בעצמאות שלי, אני חושב שזה להיפך, אבל אם אתה צודק יש פה השמצה רצינית של הציונות. אתה טוען שהציונות בהכרח תקפח את הערבים לעומת היהודים. זה בדיוק מה שטוען למשל ארגון הbds
    ב. כאמור השאלה היא האם גנץ רואה את טובת ישראל לנגד עיניו או את דרישות ארצות הברית. כנראה שאתה לא מבין את ההבדל אז נסביר לך. אם למשל האינטרס האמריקאי ייצור פה מציאות שבה הפלסטינים יהיו מאוד לא מרוצים אבל הרבה כסף יזרום לכיסי חברות נפט אז כאשר שוב יתפוצצו פה אוטובוסים אתה ואני עלולים לשלם את המחיר אבל מיליארדר מטקסס שהשקיע פה לא ישלם שום מחיר.

  15. splitbrainmusic / מאי 11 2020 15:37

    מדוייק, מנומק והכי הגיוני שיש.לא במקרה זאת נקראת 'עסקת המאה'.הכל עסקים אצל ה pussy grabber השפל והמנוול וגנץ הוא עוד שחקן ( ולא מהמבריקים שבהם ) על לוח המשחק.מדינת חסות בכל המובנים.

  16. גברי לוי / מאי 11 2020 16:11

    תשובה לעדו סוקולובסקי:
    אמנם התשובה לשאלתך מיותרת מרוב שהיא ברורה
    אבל כדי למנוע מצב של שתיקה כהודאה (וכנראה גם דברים פשוטים וברורים צריך להגיד) אציין שהזכות הטבעית וההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל מוכרת על ידי כל הדתות המונותאיסטיות ובראשן היהדות. היא הנושא המרכזי של התנ"ך ובלתי ניתנת לערעור.

  17. יעל חבר / מאי 11 2020 19:13

    ארה"ב היא יצואנית הנשק הראשונה בעולם, על כן יש לארה"ב אינטרס חזק לשמור על הסכסוך במזרח התיכון. כך היא מיצאת נשק למדינות האיזור וצוברת כוח, כי הן תלויות בנשק שלה. הסיפוח משרת אינטרס זה. מ.ש.ל.

  18. עדו סוקולובסקי / מאי 11 2020 19:26

    תשובה לגברי לוי.
    לאף עם אין זכות על אף ארץ. אגב, גם לפי הדת היהודית. כפי שנאמר בתפילה יום יום "כי לה' הארץ ומלואה".
    השאלה היא האם אתה חי בימי הביניים שבהם דתות קבעו דברים ואז שרפו כופרים על המוקד או בימינו אנו שבהם הדתות כולן הן שריד אנכרוניסטי לתקופה חשוכה.
    אם לטענתך יש לך אלוהים שמרשה לך לפגוע בזכויותיהם של אחרים אתה לא שונה מהותית מאיש דעאש

  19. מיכאל / מאי 11 2020 19:26

    תודה עדו,
    ניתוח מצוין. גם תשובתך לתהיות של יובל מאוד הגיונית.
    אך עדיין יש לי עניין אחד שלא כל כך מסתדר: למה אמריקאים צריכים את הסיפוח?
    הרי ישראל הייתה מקבלת את עסקת המאה גם בלעדיו ומהצד השני הסיפוח יגרום
    קושי לפרטנרים ומדינות חסות של ארה"ב (ירדן היא דוגמה מובהקת) ואף עשוי לערר על המערך
    הכלכלי המתהווה לטווח הבינוני והארוך ואולי גם הקצר.

  20. עידן לנדו / מאי 11 2020 20:41

    מיכאל,

    שאלה טובה. ללא הסיפוח, אפשרות המדינה הפלסטינית היתה עדיין שרירה וקיימת. מדינה זה ריבונות, עצמאות, ובעיקר ריבונות כלכלית. זה בהחלט לא מתיישב עם התפקיד שיועד לפלסטינים בסדר האזורי החדש, בייחוד על רקע האיבה בינם לבין הממשל. זאת תהיה מדינה "סוררת". האמריקאים גם מודאגים ממדינה בשליטת החמאס, השפעה איראנית. בקיצור, מדינה פלסטינית – לא בא בחשבון. קראתי לא מעט ראיונות עם קושנר במהלך העבודה על הפוסט הזה, וזה די ברור שמדובר בקו אדום מבחינתו.

    אכן כן, רק השבוע הליגה הערבית התרוממה על הרגליים האחוריות, נגד סיפוח. זה רק מראה עד כמה האמריקאים מתנהלים באופן טיפוסי – הנחתות מלמעלה בלי הבנה מינימלית של העולם הערבי. מבחינת טראמפ וקושנר, "הערבים" זה קומץ אוליגרכים שהם נפגשים איתם בערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין. לסגור איתם "דיל" זה לסגור עם "העולם הערבי".

    אבל מצד שני צריך להכיר בכך שהליגה הערבית מאד מסוכסכת בתוכה, ואין לדעת אם ידה של ערב הסעודית לא תהיה על העליונה בסוף. אולי הם כן יצליחו לבלוע את הצפרדע הזאת – במחיר עוינות גוברת בין הסנטימנטים העממיים (שהם לצד פלסטין) לבין האמריקניזציה המוחלטת של האליטות. הנה מאמר מעניין על התזוזה הסעודית נגד הפלסטינים:
    https://www.middleeasteye.net/opinion/hamas-trials-how-saudi-arabia-turned-against-palestinians

  21. litcrit2024 / מאי 11 2020 21:10

    לא זכור לי שמנהיגי ישראל התיישרו עם הגביר בימי ג'ון קרי ואובמה, ועסקת המאה נרקמה ככל הנראה בשיתוף מלא עם נתניהו, כאשר בין היתר פוליטיקאים מגוש ה"שמאל" כמו אהוד ברק אמרו שממשלת ארצות הברית פשוט אמצה את העמדה ההיסטורית של ישראל לגבי ההסדר עם הפלישטנאים. אולי גנץ פשוט מעולם לא היה חבר במרץ וחושב שמדובר כאן בהזדמנות שחבל להחמיץ?

  22. עידן לנדו / מאי 11 2020 21:42

    המגיב האחרון (אנא הזדהה בשם),

    כדי לשים דברים בפרופורציה – הסכם הסיוע הגדול ביותר אי פעם בין ישראל לארה"ב נחתם בקדנציה של אובמה.
    https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001152391

    כל הממשלים מקדמים "תכניות שלום" למיניהן, ברובן "תהליכים" לא נגמרים שאין שום לחץ לסיים אותם. קוראים לזה "ניהול סכסוך", ובעניין הזה אין שום מחלוקת בין ישראל לארה"ב. קרי לא פתח את הפה כשהיה בתפקיד, רק אחרי שפרש התחיל לחשוף עד כמה הישראלים סיכלו כל יוזמה. כשהיה בתפקיד – לא היה שום משבר ביחסים. תמיד יש עיקומי אף על "הרחבת ההתנחלויות", יש המון הסחות דעת בנוסח "הבית הלבן אינו חושב שצעדים כאלה מועילים בשלב זה" וכו' וכו'. לא צריך להתרגש.

    שום ממשל לא כפה על ישראל תכנית שלום כי זה לא באינטרס של שום ממשל. כשרצו לכפות דברים אחרים, ידעו לכפות.

  23. מיכאל / מאי 11 2020 22:14

    עדו, תודה על התשובה,

    עדיין לא לגמרי השתכנעתי:
    א. לגבי ההסבר שאמריקאים פשוט טיפשים או טועים – אני הולך אחרי עודד בלבן: אסור להניח שפוליטיקאי טועה
    ב. אני גם לא חושב שללא הסיפוח הייתה מיד קמה מדינה פלסטינית, עד היום גם ללא סיפוח פורמלי הפלסטינים לא התקרבו לעצמאות.
    דרך אגב מאמר שוודאי יעניין אתך באל-ג'זירה:
    https://www.aljazeera.com/indepth/opinion/moment-truth-israel-palestine-200510131140446.html

  24. עידן לנדו / מאי 11 2020 22:29

    השם זה "עידן".

    הטיפשות של האמריקאים בקריאת הלכי הרוח בעולם הערבי היא שם דבר – מעירק דרך אפגניסטן ועד רמאללה.
    ולא אמרתי שמיד היתה קמה מדינה ללא סיפוח; אבל הפוטנציאל היה קיים. אגב, לא מן הנמנע שהצד הישראלי לחץ לסיפוח, והאמריקאים משכו כתף ואמרו, "למה לא". כל עוד זה לא פוגע בתכנית שלהם, אין להם סיבה להתנגד.

  25. שח-מט / מאי 11 2020 23:23

    עסקת המאה נועדה למכור נשק אמריקאי ב 100 מיליארד $ במזרח התיכון ולגרור את ישראל סעודיה ומצרים למלחמה נגד אירן, סוריה ורוסיה במזרח התיכון כדי לבלום את סלילת הדרך הגדולה מפקיסטאן לכיוון טורקיה.
    ארה"ב שולטת במערכת הבטחון שלנו משנות השישים ומזרימה את הגנרלים שטופחו על ידה לשולחן הממשלה החל מימיו של משה דיין ואילך. אם לא ניפטר מהספחת הזו ניגמור כמו דרום וייאטנם במקרה הטוב.

  26. גיל / מאי 12 2020 01:29

    כל החלק שטווה את הסיפור מהעובדות הגלויות – וואו. בעצם על הכל וואו, רק הערה על הפסקאות האחרונות (וגם לגבי הפוסט בדמיון מודרך):

    זו לא כזו החלטה פשוטה להפסיק להיות מדינת חסות, בטח לא משהו שגנץ או מישהו יכול פשוט להחליט בעצמו. זה הרי לא מסתכם בסיוע בטחוני. את כל תולדות הציונות במזרח התיכון אפשר לראות כהתבססות במשבצת מאוד מסויימת של מדינת חסות של איזו אימפריה בוחשת. כבר הושקע הרבה מאוד בפוזיציה הזו, במשך הרבה זמן. זה הרי הצד השני של ה"סכסוך", ואי אפשר לעשות את הצעד הזה של נטישת האימפריה מבלי להביא ל"סוף לסכסוך" וסוף לציונות כפי שמבינים אותה הרבה ישראלים..

  27. אבשלום אליצור / מאי 12 2020 05:40

    פוקח עיניים ממש! תודה.

  28. עידן לנדו / מאי 12 2020 08:22

    גיל, כן, זה לא פשוט. אבל אם לפני 60 או 40 שנה היה איזשהו נימוק בטחוני רופף – אין לישראל יכולת להתקיים בזירה האכזרית הזאת ללא גב של מעצמה – הרי שהיום ישראל היא אחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם, והכי חזקה באזור. הברית עם אמריקה משרתת אותה יותר מאשר אותנו (אותה זה אומר – את תעשיית הנשק שלה, את מוטת השליטה במפרץ הפרסי, וכו'). אני שב ומזכיר שגם בתוך הממסד הבטחוני כבר הרבה שנים יש קולות לא מעטים שרוצים להשתחרר מחיבוק הדב הזה. לצערנו, גנץ שייך לקוטב הנגדי.

    על כל פנים, צריך להאיר את כל המובן מאליו הזה, שהרי רוב הישראלים אפילו לא מודעים לדרגת הכפיפות שלנו לארה"ב. זה חלק ממיתוס הגו הזקוף והריבונות הציונית. אז כתמיד, המטרה שלי היא להנכיח אמת מודחקת, ושהקוראים יעשו עם זה מה שהם מבינים. מה שבלתי נסבל בעיני זה היללות של "המחנה הנבגד", שמסרב להבין איך כל זה קרה – וגם ימשיך לקרות.

  29. מיכאל / מאי 12 2020 08:58

    וואו, סליחה עידן
    מתנצל על שיבוב השם

  30. אביב / מאי 12 2020 09:35

    ניתוח מרתק! בהחלט מסביר דברים תמוהים.
    אני חושב אם יש קשר למשפט שנאמר בעתירה לבג״ץ נגד ההסכם הקואליציוני. עו״ד העותרים אמר שיש סעיף אחד שהוא ממש חידה והוא עדיין לא מבין מה האינטרס מאחוריו, לא בהקשר של משפטי נתניהו ולא בהקשר של ביצור הרוטציה (וכמובן לא סביר שהוא קשור לקורונה).
    הסעיף המדובר הוא סעיף 3ג, זה שמנטרל את הכנסת לחצי שנה הראשונה של הממשלה:
    ״בתקופת החירום, לא תבוצע, לא תידון ולא תקודם כל חקיקה ראשית ו/או
    משנית שאינה קשורה להתמודדות עם משבר הקורונה על כל היבטיו, לרבות
    ההיבט הרפואי, ההיבט החברתי וההיבט הכלכלי, וכן חקיקה הנדרשת לצורך
    כך. על אף האמור בסעיף קטן זה, ניתן יהיה לקדם בתקופת החירום חקיקה
    ראשית ו/או חקיקת משנה בהסכמה בין ראש הממשלה לראש הממשלה
    החלופי.״

    אני גם לא יודע את הפתרון לחידה, אבל בהינתן התיאוריה שלך וחלון הזמנים שהצגת כאן (״ תאריך היעד למהלך הסיפוח הוא ה-1 ביולי 2020.״), זה נשמע כמו חיבור מתבקש

  31. עידן לנדו / מאי 12 2020 09:43

    אביב, אני מניח שהתמיהה היא בקשר לחלק השני של הסעיף ("על אף…). ייתכן שזה הפתח שהם השאירו לצורך חקיקת הסיפוח (אני בספק שזה יקרה ביולי).

  32. Boaz Parran / מאי 12 2020 13:18

    האם לדעתך המניע של טראמפ הוא כלכלי טהור או שיש כאן גם רצון שלו לתהילה אישית מעבר לכסף, לרשום על שמו את "פתרון הסיכסוך"?

  33. עידן לנדו / מאי 12 2020 13:49

    בועז,

    לא מנסה להיכנס לראש של טראמפ… אבל ספק אם האבחנה שלך קיימת שם. ככל שהמיזמים הכלכליים שקשורים בעסקת המאה יצליחו, הוא יתפוס את זה כסיום הסכסוך. אין לאיש יכולת לנסח או לחשוב על בעיות שלא דרך מאזן רווחים דולרי. הרי אין לו באמת מושג מה הפרמטרים של הסכסוך.

  34. עומר רז / מאי 12 2020 13:59

    עידן,

    תודה על המאמר וכולי תקווה שתחדש ימיו של הבלוג כקדם.

    כמה שאלות לי אליך בעקבות הקריאה בנוגע לסיפוח:

    1. האם אתה מאמין שסיפוח בקעת הירדן יקרה? (הרי צפויה התנגדות גדולה מצד מדינות אחרות בעולם, לא ארה"ב, ומעמדה של ארה"ב קטן משהיה)

    2. אם הסיפוח יקרה, אתה מאמין שתהיה לזה איזו שהיא משמעות? בשטח, או שבמדיניות?

    3. איך משתלבים בסיפור הזה לדעתך האינטרסים של מעצמות אחרות בישראל? ובמיוחד רוסיה וסין?

  35. אהד זקהיים / מאי 12 2020 14:08

    הי,
    בדרך כלל הריון חוץ ריחמי לא ניגמר בטוב!

    נ.ב.
    אם התאוריה הזאת נכונה ולא רק מכבסת מילים כדי לכשיר את השרץ אז מה שנותר לנו אלו כמה שאלות לבירור:

    1) עם ארה"ב בקטע של מילחמה קרה/חמה עם סין (וכול הבולשיט של הקרונה זה רק סיפור כיסוי כדי למנף את האמברגו על סין) ואם אנחנו מדינת חסות שלה אז מה קורה כאן עם האינטרסים הסיניים כדוגמת תנובה והנמל הסיני בחיפה?

    2) מה לגבי הבחירות הרביעיות שעומדות לפיתחינו?

  36. עידן לנדו / מאי 12 2020 14:35

    עומר,

    לא בכדי הבלוג מתרכז באירועים שקרו ולא שמנו לב שקרו, להבדיל מאירועים שאולי יקרו ואולי לא. אני לא נביא.

    בפוסט הגדול שלי על הסיפוח המשפטי תיארתי איך המצב כיום בשטח הוא כבר חצי סיפוח דה-פקטו, עם שלל חוקים ישראליים שחלים רק על ההתנחלויות, או רק על אזרחי ישראל ("ריבונות פרסונלית"). יש אלף ואחד דרכים עקומות לצקת תוכן במילה "סיפוח" ואין לדעת איך ייראה היצור המעוות שיוציאו תחת ידיהם פרדימן ולוין (העוסקים בתקופה זאת במיפוי). מכאן גם משתמע שאין לדעת מה יהיו ההשלכות. סמוך על המשפטנים בצד שלנו שיעשו הכל כדי לסכל אפשרות שמערכת המשפט תקבל לפניה תביעות של פלסטינים שפתאום רוצים שוויון אזרחי. סמוך על שאר רשויות הצבא שיזרזו את הטרנספר הזוחל. סמוך על סעיף ד' 4 סעיף קטן קושילמישלו שיאפשר במצבים חריגים לצה"ל לפלוש לכל פינה בין הירדן לים, בין אם סופחה ובין אם לאו.

    בשמאל יש נטייה מעצבנת להידבק לסיסמאות (שתי מדינות, שני עמים, סיפוח) בלי באמת לבחון את משמעותן. אני לא יודע מה יהיו המשמעויות, אבל על חלק מהן כתבתי בפוסט ההוא. ועל רוסיה וסין… ודאי שאין לי עמדה ברורה.
    https://idanlandau.com/2015/07/04/legal-annexation-why-not/

  37. עידן לנדו / מאי 12 2020 14:36

    אהד, ראה תשובתי לעומר. בחירות רביעיות לא יעלו ולא יורידו מבחינת האמריקאים. העסקה יצאה לדרך, ולא תהיה ממשלה ישראלית שתעצור אותה.

  38. אהד זקהיים / מאי 12 2020 15:08

    הי,
    עידן- מה לגבי האינטרסים הסינים בארצינו כדוגמת תנובה והנמל בחיפה?
    איך זה מסתדר עם האינטרסים של ארה"ב ברפובליקה שלנו?

  39. עמירם גולדבלום / מאי 12 2020 17:12

    התקווה הגדולה – פומפיאו נדבק
    בקורונה בבית הלבן, ילחץ את ידו של נתניהו וידביק אותו ונתניהו ידרוש שבועיים בידוד ודחיית משפטו

  40. Itai Assaf Greif / מאי 12 2020 18:03

    היי עידן,
    לגבי הטקסט תודה על הכתיבה היה מעניין ומחכים (וגם הפוסט שקישרת אליו מ-2010 על נושא הסיוע האמריקאי מומלץ).
    לגבי נקודה אחת אני חושב שיהיה מעניין לקבל הבהרה, וזה לגבי הזמן שבין הפגישה עם טראמפ ב-27 בינואר וחתימת ההסכם ב-20 באפריל, שתי נקודות שאתה שם סמוכות אחת לשנייה בקו הזמן שלך, וביניהן יש את ההצהרות החוזרות ונישנות של גנץ וכו' שהוא לעולם לא יישב עם ביבי, ותוצאות הבחירות, כולל ההצהרות של לוי-אבוקסיס, האוזר והנדל שלא יצביעו לממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת ואולי אפילו יצביעו נגד.

    ההבדל המהותי כאן שאני רואה הוא בין מצב שבו גנץ יושב בבית הלבן, וממשל טראמפ אומר לו "חשוב לנו לקדם את התכנית הזו בכל מחיר" והוא מהנהן, ובין מצב שבו הוא יושב בבית הלבן ואומרים לו "לכן, אם אתה לא מצליח להשיג רוב, אם אתם תקועים בפעם השלישית גלידה, אתה יושב בממשלת אחדות עם ביבי" והוא מהנהן.

    המקרה השני הוא קשר להונאת הציבור; זו האשמה חמורה, שקו הזמן שלך פשוט לא תומך בה. אין זה לומר שהיא לא קרתה; אולי היא קרתה, אבל היא דורשת עוד ראיות.

  41. עידן לנדו / מאי 12 2020 18:14

    איתי,

    ראשית, בשנה האחרונה היו כל כך הרבה "הצהרות של פוליטיקאים" בנוגע לשיתופי פעולה או אי-שיתופי פעולה, שתסכים אתי שמותר ומומלץ להתייחס לכולם עם דלי של מלח. לא צריך להתרגש מזה, מדובר במשחק המפלגתי שבו כל אחד נאבק לסמן את עצמו כייחודי, ערכי, עקרוני, עקבי וכו'.

    לשאלתך. כמו שטענתי, הישיבה בבית הלבן נתנה רק חותמת רשמית לתכנית שהושקה מיד אחרי הבחירות, בסתיו 2019. גודל המעמד – נדיר מאד עם ראש אופוזיציה, אולי חסר תקדים – הבהיר לגנץ עד כמה האמריקאים רציניים עם התכנית הזאת. זה לא היה רק שרבוטים של כמה יועצים יהודים, טראמפ נתן לזה גב מלא. המסר העקבי, מספטמבר ועד ינואר, לרבות בפגישה, הוא זה:

    1. "עסקת המאה" חייבת להתממש בשנה הקרובה (האחרונה בקדנציה של טראמפ).
    2. היא מחייבת ממשלה ישראלית יציבה.
    3. אחרי 2 מערכות בחירות של תיקו, כולם מבינים שאין מוצא מממשלת אחדות.
    4. מסקנה: ממשלת אחדות היא הנתיב האפשרי היחיד לעסקת המאה.

    עד כאן, לוגיקה. שים לב, השם "נתניהו" לא מופיע כאן. הוא לא חלק מהשיקולים האמריקאיים. הם לא מחותנים איתו, הם מחותנים עם ביזנס. הם מבינים שהוא נאבק על חייו הפוליטיים. לא אכפת להם איך זה ייגמר. אחדות איתו או בלעדיו. הם רק מבינים שחייבת להיות ממשלה שבה יושבים כחולבן יחד עם הליכוד (מן הסתם לא צפו את התפרקות כחולבן).

    הם לא צריכים לזמום עם גנץ באופן קונספירטיבי "תגיד שאתה נגד ביבי, ובסוף תלך איתו". מה זה, גן ילדים? הם מדברים איתו כאל מנהיג שווה ערך לביבי. והוא מבין שהתכנית חשובה מהשחקנים. הוא מזדהה עם זה לגמרי.

    ואז מגיעות הבחירות השלישיות. שוב תיקו. לאמריקאים נשבר הזין. גנץ כבר יודע מה לעשות. לדעתי היה טלפון כלשהו בין ה-3 במרץ ל-26 במרץ מוושינגטון לגנץ. לא דווח עליו, אבל אני מניח שהוא עשה את המהלך הזה אחרי התייעצות אחרונה. כך או כך, הכתובת היתה על הקיר.

    לכל אורך הדרך גנץ וכחולבן אמרו שהם מעדיפים אחדות על ממשלה צרה. אכן, גם אמרו בלי ביבי. קיוו שמנדלבליט יפתור להם את הפלונטר. לא פתר. גנץ הבין שמשהו גדול וגורלי יותר מונח על כף המאזניים. זה ההסבר.

  42. Reuven Bardach / מאי 12 2020 19:54

    מחכים, מאיר עיניים ומעורר מחשבה וחלחלה

  43. גל / מאי 13 2020 03:51

    מעולה. שלא יעשה מעשים של שמאלן ויהודה את המדינה . נסיונות השלום עם השבטים סביבנו הביאו מוות ושכול. לספח ולהתקין גבול חזק מול הטירוף שקורה סביב

  44. עדו סוקולובסקי / מאי 13 2020 07:58

    גל האם אתה מודע לכך שמי שעשה שלום עם מצרים היה הליכוד? האם אתה יודע שהחזירו למצרים שטח גדול פי כמה וכמה מיהודה ושומרון? האם שמת לב לכך שהשלום הזה מחזיק מעמד עד היום?
    שאלת את עצמך מהו באמת האינטרס הישראלי?

  45. שני / מאי 13 2020 09:28

    בהחלט מסביר את הבגידה הלא מובנת. מדהים ומפחיד. תודה על ניתוח סדור וברור.

  46. רחל / מאי 13 2020 10:51

    אני מנסה להבין למה ממשל אובמה לא כפה תוכנית על ישראל כמו שעושה ממשל טראמפ?
    והאם זו כפיה כאדר למעשה מה שמציע ממשל טראמפ לישראל זה החלומות הרטובים של הימין ? הימין דחף כול הזמן לסיפוח

  47. עידן לנדו / מאי 13 2020 12:11

    רחל,

    כל מה שאפשר להשיג בלי כפייה ייראה טוב יותר מאשר עם כפייה. במקרה של ישראל, אין טעם להשתמש במושג "כפיה". אין פה ממשלה סוררת, כל הממשלות מזדהות לחלוטין עם האג'נדה האמריקאית. זאת חלק מהבעיה. זה לא ונצואלה או בוליביה שצריך להטיל עליהן סנקציות כי הן לא מתיישרות.

    לגבי הסיפוח – אני לא בטוח שהוא חלק מהותי מהתכנית האמריקאית. אמרתי את זה למעלה. האמריקאים חיו יפה עם שעבוד פלסטיני במשך חצי מאה – ללא סיפוח. הם יכולים להמשיך בלעדיו. כמובן יעדיפו שתהיה ממשלת בובות בפסבדו-מדינה פלסטינית שתיוותר אחרי הסיפוח.

  48. Zvi Chazanov (Francophiles Anonymous) / מאי 13 2020 12:16

    * * * תגובה שעודדה טרנספר לערבים נמחקה * * *

  49. טוביה / מאי 13 2020 15:40

    הסיפור הוא שרץ העכבר עם הפיל. אומר לפיל תרא איזה צל אנחנו עושים. מערכת יחסים שלנו עם אמריקה זה נכס שכל העולם מקנה ועוזרת לנו בכל מקום כול באום שמום. לכן נא להצטנע עם הזלזול בגביר ותדע את מקומך ותפיקאת המקסיקום בנסיבות הנתונות

  50. אלי אמינוב / מאי 13 2020 17:03

    הניתוח המצוין של עידן לנדו הינו תצריף פאזל מדהים, שנעשה בכישרון רב מאינפורמציה גלויה לחלוטין. שלדעתי מוכיח שוב, כי מי שרוצה יכול להבין את המציאות והתיאור חופף את הניתוח של הוועד למדינה חילונית דמוקרטית באשר לייחסי הכוחות האזוריים. לדעתנו, מאז 1948 מתפקדת מדינת ישראל כמנגנון צבאי שיש לו מדינה. הצבא ושירותי המודיעין הם עמוד השדרה שסביבו מסתדרים המבנים הממלכתיים השונים, לרבות הכלכלה והחברה. והרי כך נגזר על המדינה הזאת להתקיים. סיבת הקמתה הייתה כדי לשמש אבן ראשה של הסדר האימפריאליסטי במשרק. כל קיומה בנוי על היותה מבצר שמירה מרכזי על האינטרסים של האימפריאליזם. הכוח הצבאי שלה הוא סיבת קיומה היחידה.
    המדינה הציונית היא מקרה מיוחד. תלותה באימפריאליזם הבריטי הייתה מוחלטת. ללא שורשים באזור ובארץ, עם הנהגה וממסד המורכבים ממהגרים מיבשות אחרות, היה כל קיומה של הישות הציונית תלוי בחבל הטבור שחיבר אותה אל המעצמה הקולוניאלית. הזיקה המוחלטת והבלתי אמצעית הזאת, עברה באורח טבעי אל המעצמה החדשה שקיבלה את השליטה באזור אחרי מלחמה"ע ה-2. במבנה החדש של הסדר האימפריאליסטי, נועד לישראל תפקיד זהה לזה שהותווה לה בפרק הקודם: אבן ראשה שהמשטרים הערביים מגינים על קיומה ועל אושיותיה והיא מפקחת עליהם. ללא האבן הראשה הזאת כל הסדר האימפריאליסטי במזה"ת, מצוי בסכנה של קריסה.
    שמירה על היציבות שנגזרת מהסדר השליט הינה השיקול העליון לפעילותה של ארצות הברית. אויביו הישירים של הסדר הזה הם ההמונים, המערערים את היציבות הזאת במאבק לחירות, לעצמאות, לדמוקרטיה, ולמען סדר של שוויון, שבו לא יהיו עוד ניצול ודיכוי.
    כל אלה נועדו לעצור התדרדרות חמורה שנראתה מאיימת על הסדר הקיים, ובתוך כך לשמור על האינטרס המהותי של המשטר הציוני בתוך הסדר הקיים המגן עליו. כיום, מנהל טראמפ אסטרטגיה הפוכה משל קודמו ודוחה את רעיון החצובה המייצבת שכללה את ישראל, איראן וטורקיה. בכך מאפשר נשיא ארה"ב הגברת עוצמת המדינה הישראלית- למרות הסכנה ליציבות האזור.

    עזרה
    מדיניות פרטיות
    תנאי שימוש
    מפת האתר

  51. Ran Ever-Hadani / מאי 13 2020 20:43

    ראשית, פוסט מצוין. מאלה שאחרי הקריאה את מתקשה להאמין שלא הבחנת בזה קודם.

    ועדיין, השאלה של יובל בעינה עומדת. בשביל מה הממשל צריך את ״עיסקת המאה״ הזאת? הסעודים ישמחו לקנות נשק גם בלעדיה. כוח עבודה זול? נו באמת. האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים קטנה מכדי שזה יהיה שיקול משמעותי.

    יכול להיות שההסבר, כמו במלחמת המפרץ, הוא יותר אידיאולוגי מאשר כלכלי. הממשל מאוכלס באנשים שבאמת ובתמים מקבלים את הניתוח של הימין הישראלי לסכסוך. בעיניהם נטרול הלאומיות הפלסטינית הוא הפתרון, והם משתמשים בעיסקה כדי לדחוף את מדינות ערב הקרובות אליהם לדחוק את הנהגת הרש״פ לשוליים. לא בטוח שמדובר בטפשות. עם כל הכבוד ל״סנטימנטים העממיים״, קומץ האוליגרכים האמור מצליח לשמור על השלטון ועל נאמנות האוכלוסיה כבר הרבה שנים, ואין סיבה להניח שהם לא יעמדו גם באתגר הזה.

  52. עידן לנדו / מאי 13 2020 21:43

    רן, אתה מכריח אותי לצטט באריכות מתוך המסמך הנלוז הזה. יש שם סעיפים שלמים שכתובים אורווליאנית: לכאורה, "פיתוח" הפוטנציאל של העם הפלסטיני. בפועל – השתעבדות להון אמריקאי. אז הנה.

    The first initiative will unleash the economic potential of the Palestinian people. By developing property and contract rights,
    the rule of law, anti-corruption measures, capital markets, a pro-growth tax structure, and a low-tariff scheme with reduced
    trade barriers, this initiative envisions policy reforms coupled with strategic infrastructure investments that will improve the
    business environment and stimulate private-sector growth. Hospitals, schools, homes, and businesses will secure reliable
    access to affordable electricity, clean water, and digital services. Billions of dollars of new investment will flow into various
    sectors of the Palestinian economy. Businesses will have increased access to capital, and the markets of the West Bank and Gaza will be connected with key trading partners, including Egypt, Israel, Jordan, and Lebanon. The resulting economic
    growth has the potential to end the current unemployment crisis and transform the West Bank and Gaza into a center of
    opportunity.

    The third initiative will enhance Palestinian governance, improving the public sector’s ability to serve its citizens and enable
    private-sector growth. This initiative will support the public sector in undertaking the improvements and reforms necessary
    to achieve long-term economic success. A commitment to upholding property rights, improving the legal and regulatory
    framework for businesses, adopting a growth-oriented, enforceable tax structure, and developing robust capital markets
    will increase exports and foreign direct investment. A fair and independent judicial branch will ensure this pro-growth
    environment is protected and that civil society flourishes.

    אני אתרגם בקצרה: אתם תקימו מנגנון שלטוני חף מכל רגולציה, פעור לחלוטין להשקעות זרות, ואנחנו בתמורה נראה לכם את האור. זה קולוניאליזם נוסח המאה ה-19 אול אובר אגיין, רק בעטיפה טכנולוגית. אין שום מקום בתכנית ליוזמות פלסטיניות ובטח לא מדובר בה על הקמת כלכלה עצמאית. להיפך, סעיפים מפורשים מדברים על הקמת אזורי סחר חופשי. והאוכלוסיה בשטחים לא קטנה בכלל במונחים של שוק עבודה זול, 2-3 מיליון עובדים. סעיפים אחרים בכלל לא קשורים לפלסטין אלא לקשרי הסחר של ישראל עם מדינות ערב – שייפתחו הודות ל"שלום" עם הפלסטינים.

    The goal of this Vision is to have the Arab states fully cooperate with the State of Israel for the benefit of all the countries in
    the region. For example, there should be flights between Arab countries and Israel to promote cross-tourism, and to better
    enable Arabs to visit Muslim and Christian holy sites in Israel.
    The United States will strongly encourage Arab countries to begin to normalize their relations with the State of Israel and
    negotiate lasting peace agreements.

    להערתך האחרונה: הלאומיות הפלסטינית לא מעניינת את הממשל כל עוד היא לא מעוגנת בריבונות. לשם השוואה, הממשל היה הרבה שנים בעד הלאומיות הכורדית בגלל אינטרסים גיאו-פוליטיים בטורקיה ועירק. הממשל רוצה, ותמיד רצה, להרחיב את מוטת השליטה שלו ולכנס תחתיה מה שיותר מדינות חסות. פלסטין קוטעת את הרצף סעודיה-ירדן-ישראל. ואגב, הרש"פ בטח לא מדאיג את הממשל, הרי הוא כפוף לגמרי לסי-אי-איי ולצה"ל.

  53. Ran Ever-Hadani / מאי 13 2020 22:40

    עידן, שוב יש כאן עניין אידיאולוגי. הם באמת מאמינים שסחר חופשי ומיעוט רגולציה זה טוב לכולם. אם תלחץ עליהם הם יספרו לך על דרום קוריאה שנכנסה לכלכלה העולמית ככוח עבודה זול ותראה אותם היום. הם פונדמנטליסטים של השוק החופשי. בעיניהם פתיחת השוק זאת לא מזימה שמטרתה לאפשר ניצול, אלא תוכנית שתציל את הפלסטינים וגם את ישראל. לי (ואני מניח, גם לך) יש ראיה שונה משלהם על איך כלכלה עובדת, ולכן אנחנו חשדנים כלפי תכניות כאלה, אבל הם רואים את הדברים אחרת. אפשר לטעון שזה לא משנה, שהתוצאות של מעשיהם זה העיקר. בעיני זה דווקא חשוב מאד, כי אם אתה רוצה להלחם בתוכניות של מישהו חשוב להבין את מניעיו.

    ולהערתך האחרונה: אני לא חושב שיש דבר כזה ״הממשל״. יש קבוצת אנשים בעלי השפעה בממשל שמחוברים לאידיאולוגיה של הימין הישראלי, ופועלים על פי הניתוח שלהם של המציאות. ראיית המציאות של ג׳ייסון גרינבלט, לדוגמא, שונה מאד מזאת של ג׳ון קרי, וזאת טעות לראות בהם חלק ממדיניות אחת קוהרנטית. אפשר להניח שגרינבלט, כמו נתניהו, אמביוולנטי לגבי הרש״פ: מצד אחד הרשות מספקת לישראל שירותים קריטיים, אבל מצד שני היא עדיין ההנהגה הפלסטינית המוכרת, והיא עדיין דורשת מדינה פלסטינית בגבולות 67, גם אם אין לה הרבה כוח לדחוף אליה. העמדה הבין לאומית המקובלת (״הלגיטימיות הבינלאומית) נסמכת עליה. בלי רש״פ, כלומר בלי מנהיגות פלסטינית לגיטימית, הדרישה לשתי מדינות תישאר תלויה באוויר. זה יהיה קשה למערב אירופה (לדוגמא) לתמוך במדינה פלסטינית אם אין למי לתת אותה.

  54. אייל רוזין / מאי 13 2020 22:43

    תודה רבה בה על הניתוח המרתק. נראה לי שגנץ נגרר, בין היתר גם עי האמריקאים. ימים יגידו.

  55. עידן לנדו / מאי 13 2020 23:02

    רן, אני לא רואה איפה הסתירה כאן. ברור, האידאולוגיה שלהם היא סחר חופשי ומיקסום רווחים. ברור, הם מספרים לעצמם שכולם מרוויחים מזה, עד אחרון פועלי קו הייצור.

    וגם ברור, ש"חילחול העושר" זה בולשיט. ועוד ברור, שלא אכפת להם לברר אם זה בולשיט או לא. אותם מעניינים הרווחים.

    כל אידאולוגיה בונה סביבה חומה סלקטיבית של עובדות. אין סתירה בין התיאור שלך לשלי. אני פשוט עניתי לך – מה הם ירוויחו מן הסיפור הזה. גם את הידיים הפלסטיניות, אבל בעיקר "פתיחת פקקים" בכל המזרח התיכון.

    ג'ון קרי הוזכר מקודם. האיש פתח את הפה רק אחרי שעזב את התפקיד. כשהיה בתפקיד, לא הפעיל שום לחץ אמיתי על ישראל. כל הראיונות המתוסכלים שלו אחרי הפרישה רק מעידים על אוזלת ידו. תשאל – למה הוא לא פעל בהתאם להבנתו כשהיה בתפקיד? שאלה בסיסית שעולה כל הזמן בניתוח מוסדות. למה עמיר פרץ הסוציאל-דמוקרט, שוחר השלום, ניצח על פשעי מלחמה במלחמת לבנון השנייה? למה הוא חובר לממשלת הזדון הנוכחית? מה לעזאזל עופר שלח עושה ביש עתיד? אותן שאלות תמיד, ואותן תשובות. הארגונים מעצבים את האנשים יותר משהאנשים מעצבים אותם.

    והרש"פ הוא באמת בדיחה, קרש להיתלות בו, בעיקר באירופה. כל מה שקשור בו זאת דיפלומטיית אוויר. אולי זה ישתנה פעם, אבל כבר הרבה מאד זמן זה כך.

  56. Ran Ever-Hadani / מאי 14 2020 00:03

    עידן, אנחנו באמת מתרחקים מנושא הפוסט, רק תגיד ואני אפסיק.

    אתה יכול להרחיב קצת בנושא פתיחת הפקקים? על מה אתה מדבר בדיוק?

  57. עידן לנדו / מאי 14 2020 08:05

    לישראל אין קשרי סחר משמעותיים עם העולם הערבי. בעשור האחרון החלו קשרים עם מדינות המפרץ; קשרים חשאיים, בין השאר טכנולוגיות מעקב. אבל אי אפשר לקיים מסחר גלוי וענף בכל התחומים בגלל החרם והמחויבות המוצהרת לליגה הערבית. יש גם בעיות פנימיות, בעיקר החרם על קטאר. קטאר היא בסיס צבאי אמריקאי למעשה, וזה מאד לא נוח לאמריקאים שהשותף הטבעי השני שלהם, ערב הסעודית, מוביל את החרם על קטאר. אחת המטרות הנלוות של הסדר האזורי החדש הוא ליצור איחוד ושיתוף פעולה כלכלי נגד איראן.

    היו הרבה דיווחים על הניסיון האמריקאי לאחות את הקרע הזה:
    https://www.cnbc.com/2018/01/31/qatar-saudi-dispute-is-bad-for-the-us-tillerson-says.html

    ככל שיש יותר השקעות זרות באזור; ככל שהאינטרסים של תאגידים בינלאומיים הופכים יותר ויותר כבדי משקל בקבלת ההחלטות המדינית של השחקניות כאן (כפי שהם מכתיבים את המדיניות האמריקאית) -כך יהיה קשה יותר למדינות האלה ליצור בריתות נגד אמריקה.

    זה באמת מתרחק מהנושא הפלסטיני, אבל קשור אליו לגמרי. אני שוב מפנה אותך לועידת בחריין ולחלק הכלכלי בעסקת המאה, הנושא הפלסטיני שם הוא רק משבצת אחת.

  58. Ran Ever-Hadani / מאי 14 2020 09:59

    סליחה שאני מתקשה, אולי זה יעזור אם ניקח צעד אחורה. איך תראה העיסקה הזאת? מי יהיו הצדדים שיחתמו עליה, ועל מה הם יסכימו?

  59. מיכאל / מאי 14 2020 10:24

    היי רן,

    (סליחה על התערבות לא מוזמנת בשיחה)
    עודד בלבן קבע שלושה כללים מתודולוגיים לניתוח פוליטי:
    • מהצהרות של פוליטיקאי לא ניתן ללמוד ישירות על הפוליטיקה שלו. על כן, יש לבחון ולנתח פוליטיקאי על פי מעשיו ולא על פי דבריו.
    • אידאולוגיה אינה מכתיבה פוליטיקה, להפך.
    • כל ניתוח מדעי של מעשי פוליטיקאי חייב להניח שהפוליטיקאי אינו טועה.

    שהם ביאור של כלל גדול אחר שקבע לנין: "טיפש לטובת מי?"
    כללים מאוד מועילים

  60. נועה / מאי 14 2020 11:06

    תודה רבה, פוסט חשוב ומרתק.
    יחד עם זאת, נשארתי עם שאלה שלא היתה לי תשובה עליה:
    מה צריכים האמריקאים את ישראל ואת עסקת המאה בשביל לסחור עם מדינות המפרץ?
    הרי זה לא שהפלסטינים יסכימו למשהו, ואז יהיה תירוץ היסטורי אזורי להסיר בבת אחת את כל מגבלות הסחר באזור ולעשות "נורמליזציה", אז מה בדיוק משתנה בה שכל כך רווחי?

  61. האזרח דרור / מאי 14 2020 11:17

    Ran Ever-Hadani , זה לא רק עניין אידאולוגי, זה גם עניין של ניסיון – ניסו מדינה ללא רגולציה \ מדינת שומר הלילה בעיראק – וזה לא ממש עבד טוב.. לפחות לעיראקים או למי שחלם על דמוקרטיה שם.

    עידו – אני לא יודע למה אתה מודאג – זו תוכנית מופרכת שלא הולכת לעבוד איך שלא יסובבו אותה. צודק אבל שהשפעת ארה"ב על ישראל גובה מאיתנו מחיר . עם זאת – בניגוד למדינות אירופה , כל עוד יש סכסוך עם השכנים קשה לראות את ישראל עצמאית יותר – בגלל התלות בנשק מארה"ב בעיקר מטוסים.

  62. עידן לנדו / מאי 14 2020 12:08

    נועה, ראי תשובותי לרן.

  63. עדי מרקוזה הס / מאי 14 2020 17:54

    ידעתי בחלקים ובפיסות, אבל לא קלטתי את התמונה השלמה, והמדכאת עד עפר, במלואה. מהבחינה הזאת אתה עושה עבודה מצוינת, כרגיל. תודה בכל מקרה.

  64. ujanissary / מאי 15 2020 02:28

    ממש כך. והמחיר למשלם המיסים האמריקאי כ-3.5 מיליארד בשנה או כ-10 מיליון ביום.
    איזה סחר חופשי? בינמילמי? תאגידים?

  65. Eyal Kattan / מאי 15 2020 15:42

    וואו המאמר הזה ממלא כלכך הרבה חורים ועונה על הרבה שאלות שנשאלו פתוחות. הכל מתיישב במקום בצורה מאוד טבעית ובלי ניסיון מאומץ ליצור תיאורית קונספירציה.
    כמה דברים נוספים שאולי רלוונטיים באותו הקשר – המחוות של ממשל טראמפ לישראל שתמיד תוזמנו בסמוך לבחירות. אני תוהה אם ההסכם בין נתניהו לטראמפ כבר היה סגור עוד הרבה יותר מוקדם וגנץ הוכנס לסוד העניינים כשהתברר שהציבור לא מכריע. אחד הדברים שמשכו את תשומת לבי היה חוסר התגובה של נתניהו כשגנץ הוזמן לבית הלבן – מה שמחזק מאוד את המאמר הזה

  66. עידן לנדו / מאי 15 2020 15:55

    איל,

    נתניהו כמובן היה בסוד העניינים. התכנית גובשה במאי 2019, וביוני היא נפרשה בפניו במשך 4 שעות בידי גרינבלט-קושנר-פרידמן:
    https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5293884,00.html

    כמו שהשבתי כאן לאיתי (למעלה), לאמריקנים לא אכפת מי מקדם את התכניות שלהם. הם מהמרים על הסוס הבטוח. הסוס הזה היה נתניהו, עד שהתחילו התסבוכות שלו. אחרי מערכת הבחירות השניה, היה ברור שהוא לא יכול לעשות את זה לבדו. בשלב הזה הם הכניסו את גנץ לתמונה.

  67. אמיר / מאי 17 2020 01:01

    עידן, ראשית תודה על הטור המחכים ובכלל. כמה שאלות:
    1. מה ההסבר שלך להתעלמות גנץ ונתניהו מהערכות גורמי הבטחון לגבי המחיר הבטחוני שתשלם ישראל (תגובת חמאס, אולי התפרקות הרש"פ וקץ שיתוף הפעולה, אולי גם לבנון ויותר מכל הגברת החיכוך היומיומי עם אוכלוסיה אזרחית ענייה, מדוכאת ומושפלת).

    2. סיפוח דורש הקמת מערך יקר של תשתיות ומנגנוני אבטחה – כבישים, מעברים, בדיקות, שיטור, ניטור וכו'. על מי תושת העלות לפי המסמך?

    3. הבנתי (לתדהמתי) שאנו מדינת חסות כשהאמריקאים הפעילו לחץ ברוטאלי בנושא מאגרי הגז. מהי הבוננזה הכלכלית שמסתתרת מאחורי וילון C? איזה סוג של תעשייה?

  68. עידן לנדו / מאי 17 2020 07:49

    אמיר,

    1. אני מדגיש שהפוסט הזה לא מתרכז באופציית הסיפוח. האופציה הזאת איננה חלק הכרחי מ"עסקת המאה". שם מדובר על המשך ריבונות ישראלית בבקעת הירדן ושטחים נוספים – ריבונות יכולה להיות שליטה צבאית, לא סיפוח. כמו היום, בתוספת אי אלו חוקי אפרטהייד. זה ממש לא הכרחי לאמריקאים שתהיה כותרת רשמית "סיפוח", נראה לי שהם היו מעדיפים בלעדיה. אם אפשר להשאיר את הפלסטינים תחת המגף הישראלי, בלי לתת לזה שם כל כל פרובוקטיבי, למה לא?

    מי שדוחף לסיפוח זה הבייס של נתניהו, ואני חושד שגם השגריר פרידמן, משיחיסט בעצמו. נו, מה ההסבר שלי להתעלמות של ההנהגה הישראלית מסיכונים כאלה? כי ככה הם בנויים. גם בגבול הצפון יש כל הזמן מתיחה של רף הסובלנות של הסורים ושל חיזבאללה, ולכאורה אין מחיר בטחוני (עד שיש פיצוץ). לא צריך להניח שמדובר באסטרטגים כל כך מרחיקי ראות. ברוב המקרים, מדיניות החוץ הישראלית משקפת מדיניות פנים (קיסינג'ר), כשאת נזקי החוץ מתקנים בדיעבד.

    הרש"פ לא יתפרק, גם ככה מדובר במשת"פ שחי על הפיירול האמריקאי. ירדן, לדעתי, מונחת בכיס של האמריקאים. היא תבלע הרבה אם יימצא הניסוח הנכון. לבנון זה סיפור בלתי צפוי בגלל ריבוי השחקנים שם. מצרים – כמובן שאין בעיה, היא חלק מ"עסקת המאה".

    2. ממש לא. תקרא את המאמר האחרון של חגי אלעד. "סיפוח" זה בעיקר שינוי בשפה, לא בהכרח במציאות. מציאות האפרטהייד קיימת, וגם קיים מנגנון משפטי שבפועל מספח יהודים. אין מניעה להמשיך אותו בשם אחר. אולי יהיו עוד צעדים מסוג חדש לגמרי. אבל לסלול כבישי מתנחלים על קרקעות של פלסטינים – את זה עושים כל הזמן. כספי המיסים שלנו שם כבר מזמן.

    3. שאלה טובה, ניסיתי לפצח את זה מתוך התכנית הכלכלית. זה לא ממש ברור, אבל אני מבין שהכיוון הוא תעשיות נשק והייטק. נשק – ליצירת ברית צבאית בין ירושלים וריאד. הייטק כחלק מן החזון של ערים דיגיטליות ומעקב. אני מניח שיש גם לא מעט כסף בפרוייקטים עצומים של תשתית, אולי הנחת צינורות נפט.

  69. עופר / מאי 17 2020 11:06

    הי עידן תודה רבה על הניתוח מאיר העיניים והחשוב . 

    נקודה אחת שבעייני היא חשובה לציון – לאמריקאים ולעולם המערבי כולו  כמו גם לשליטים של המדינות הערביות יש אינטרס להחזיק את ישראל ולשמר את הסכסוך . הם אף פעם לא רצו לסיים אותו. זה נכון שזו מדיניות אמריקאית קלאסית בזירות רבות בעולם – אבל בהקשר הישראלי זהו ביטוי מובהק של אנטישמיות מודרנית . האנטישמיות תמיד השתמשה ביהודים כסוכני משנה של דיכוי-  העניקה להם זכויות יתר בתקופות מסוימות (אם ניתן לקרוא ככה לעובדה שנמנעים מלעשות בך פוגרומים) ושילחה לעברם את המעמדות המדוכאים שאלו רצו להתקומם כנגד המעמדות השולטים . זו גם תמיד הייתה המדיניות האמריקאית וכעת תחת טראמפ היא פשוט יותר בוטה וגלויה והוא מלבין את זה באמצעות כמה "יהודי חצר " (קושנר,גרינבלט, פרידמן ) – עוד מוסד אנטישמי קלאסי . זוהי למעשה מדיניות של הפרד ומשול שמונעת מיהודים וערבים (ופלסטינים בפרט )  להיות בעלי הברית הטבעיים שהם יכולים וצריכים להיות אלו לאלו.

     אני חושב שזו אחת הנקודות שהשמאל הרדיקלי מתקשה להבין – חוסר היכולת להבחין באופן שבן אנחנו הישראלים הם קבוצה מדוכאת ברמה הגלובאלית על אף היותנו מדכאים ברמה המקומית והאזורית .בעייני זו נקודה קריטית להבנה כשאנו באים לנסות ולחשוב על שינוי של המצב .

  70. עידן לנדו / מאי 17 2020 11:55

    תודה, עופר, צודק לחלוטין. ממשל טראמפ הוא באמת דוגמה מרהיבה לקרבה המפוקפקת בין פילושמיות לאנטישמיות. הם ממש חיות שם בצוותא כשתי תאומות. אני מקווה שהתמונה של גנץ המשתחווה שהוספתי בתחילת הפוסט מחזקת את הנקודה שלך.

  71. מעיין / מאי 18 2020 11:34

    היי עידן,
    מאמר מאד מעניין ומאיר עיניים. יחד עם זאת, יש כמה דברים שעדיין לא מתחברים לי.
    לאחרונה ריצ'רד סילברסטיין מדבר על ההתערבות הישראלית מצד נתניהו במערכת הבחירות של 2016 דרך צחי המגבי ובמדיניות הממשל של אובאמה בנושא הישראלי-פלסטיני בוועדת הביטחון של האו"ם דרך מייקל פלין. הנושא נמצא כרגע בחקירה מחודשת בארה"ב, ואחד המעורבים הוא ג'ארד קושנר.
    בשורה התחתונה, לביבי היה אינטרס עצום בבחירתו של טראמפ וכנראה שגם מעורבות ישירה ברמה כזאת או אחרת.
    אני לחלוטין מסכימה איתך שישראל היא סוג של מדינת חסות של ארה"ב, שסך הכל משרתת את האינטרסים האמריקאים לאורך ההיסטוריה, וכי לא באמת אכפת להם מהסכסוך הפלסטיני.
    אבל מפת הכוחות העולמית השתנתה בעשורים האחרונים. אין ספק כי כל המנהיגים הישראליים מקום המדינה פעלו לטובת הממשל האמריקאי בתחומים שונים, אך אינך חושב כי לבנימין נתניהו יש תפקיד קצת שונה בכל הסיפור הזה? הרי בסופו של דבר, הוא זה ששולט בחוקי המשחק הפוליטי המקומי בעשורים האחרונים וכל המצב הזה משרת בסופו של דבר את התחמקותו ממשפט. כמו כן, הזכרת מקודם כי לתפיסתך, האמריקאים לא דוחפים או מעוניינים בסיפוח אלא בשליטה צבאית על הפלסטינים כמו היום + אינטרסים כלכליים. אבל הסיפוח הוא עניין מקומי שמונע על ידי קבוצה הולכת וגדלה של ימין מתנחלי. זה תמיד היה האינטרס שלהם, ואפשר לומר כי הציונות בתפקידה הייתה קולוניאליסטית מראשיתה. נתניהו הוא הכלי שלהם כדי להשיג "ארץ ישראל שלמה" כמו בימי התנ"ך, כך שזה יד רוחצת יד.
    גנץ הוא סתם גורם שולי בעיניי, ואני לא חושבת שהאמריקאים, על אף טיפשותם, לא הבחינו בעצמם שאין לו שום משקל פוליטי. לכן זה נראה לי מוזר שהם כל כך התאמצו לגרום לו להיות חלק מכל הדבר הזה. אם היו מאד רוצים לקדם את תוכנית המאה, היו יכולים להשפיע גם עם ממשלה צרה בראשות ביבי, במיוחד כשטראמפ ונתניהו פועלים אחד למען השני. והרי מי מבטיח שהממשלה המנופחת הזאת שקמה לא תיפול מחרתיים, בהתאם למצב משפטו של נתניהו?
    מה שאני מנסה להגיד זה, שמעבר למקומה של ארה"ב במפת האינטרסים העולמיים וההתערבות הגסה שלה בכל מה שקורה כאן במזה"ת, לא נכון להסתכל גם על מקומה של ישראל (ולמעשה נתניהו) בזירה האמריקאית והעולמית כדי לעצב את המפה הפוליטית לטובתה (ולטובתו)?

  72. עידן לנדו / מאי 18 2020 11:46

    מעיין,

    את מוסיפה את הפרספקטיבה של הימין המתנחלי. זה לא סותר את ההסבר שלי שמטרתו שונה – להסביר איך מועמד שנתפס כשמאל-מרכז משרת אינטרסים של אותו ימין מתנחלי.

    נתניהו עצמו, חרף הדימוי שלו כמנהיג חזק, נסחף כל הזמן. תבחני את ההתבטאויות שלו על הסיפוח – למעשה הוא *סיכל* הצעות חוק כאלה ושוב ושוב. למשל כאן:
    https://www.haaretz.co.il/news/politi/.premium-1.5807271

    לעומת זאת, כשטס בינואר לוושינגטון, היה מוקף כוורת סיפוחיסטית – ראשי המועצות של הבקעה והשומרון. הוא זז ימינה (לא אידאולוגית, טקטית) כי הבין שהוא תלוי מאד בכל קול ימני.

    המחלוקת העיקרית שלי איתך היא בתפיסה האמריקאית את גנץ. זה פשוט לא מסתדר עם העובדות – הטענה שלך שהם הבחינו ש"אין לו שום משקל פוליטי". שום משקל פוליטי – וסדרת פגישות עם צוות המו"מ, כולל הזמנה לבית הלבן? מופרך. המשקל הפוליטי שלו נסק מהר מאד כשהובן שנתניהו לבדו, עם כל תעלוליו, לא מסוגל לספק את הסחורה בממשלה צרה.

    האמריקאים, כדברייך, היו מסוגלים להשפיע גם על ממשלה צרה – אבל רק אם הימין היה מצליח להקים אותה! והרי זה כל העניין. רק אחרי שני כשלונות לממשלת ימין, הפכה ממשלת אחדות למשחק היחידי בעיר. זה לא היה תלוי באמריקאים, זה השיתוק הפוליטי של ישראל. למזלנו, אנחנו עדיין לא בוליביה – כאן הם לא ביצעו הפיכה צבאית נגד הבוחר. הם נאלצו לחשוק שיניים ולעבוד עם מה שיש. וזה כל "הערך הפוליטי" של גנץ.

    אף אחד לא מבטיח שהממשלה שקמה לא תיפול מחרתיים. אבל זה נכון לכל ממשלה. וההבדל בין הממשלה הזאת לבין מה שקרה באפריל 2019 ובספטמבר 2019 – זה שהממשלה הזאת קיימת. לא היה פרטנר לעסקת המאה עד שהוקמה הממשלה הזאת. עד אליה, הכל היה זמני מדי ללוחות הזמנים של ארה"ב.

  73. מעיין / מאי 18 2020 13:35

    תודה על התשובה. אני מסכימה איתך לגבי הקווים הכלליים. זה בהחלט make sense שלממשל טראמפ היה חלק בהליכה של גנץ לממשלת אחדות. מה גם שאידאולוגית גנץ לא רחוק מנתניהו בכלל.
    אני פשוט רואה את זה גם מזווית אחרת – זאת שבה לנתניהו עצמו יש חלק גדול מאד, לא רק במהלך העניינים המקומי, אלא העולמי. הרי לולא המשיכה בחוטים מצד נתניהו, ייתכן שטראמפ לא היה מגיע לאן שהגיע והיה נבחר ממשל יותר מתון שלא היה מוציא לפועל תוכנית אווילית כמו תוכנית המאה. טראמפ חייב לנתניהו כמו שנתניהו חייב לו. ייתכן שכעת נעשה לחץ מצד ממשל טראמפ על גנץ כדי לסייע לנתניהו להישאר בשלטון גם אם זה אומר להקים ממשלת אחדות.
    ברור שיש כאן אינטרסים משותפים, אני פשוט חושבת שהם הדדיים וכי לנתניהו יש משקל לא פחות מזה של טראמפ במצב העניינים אליו הגענו.
    באשר להפכפכותו של נתניהו ברמה המדינית – בהחלט. ידוע שהוא הולך לאן שנושבת הרוח, ואם הוא צריך לתמוך בשאיפות המשיחים לסיפוח, הוא יתמוך. לא טענתי שהמהלך הזה עומד בבסיס האידאולוגיה שלו, אבל ידוע גם שאין לו בעיה עקרונית עם זה.
    הרעיון של ישראל כמדינת חסות של ארה"ב עדיין שריר וקיים, אבל מרגע שהפכה למעצמת נשק בפני עצמה, יש לה משקל רב במפה העולמית, על אחת כמה וכמה בהובלת ממשלות נתניהו הקיצוניות. לשים דגש רק על ארה"ב כמי שמובילה את פני הדברים במזה"ת, זה להפחית מחשיבותם של גורמים פוליטיים וכלכליים בזירה המקומית בכל הקשור לסיפור היהודי-פלסטיני, והאינטרס שלהם לשמר את כוחה של ישראל בעולם. אז אם זה אומר לספח הכל כדי לרצות את הבייס המשיחי, רק כדי שיוכלו לשמר את ההגמוניה שלהם, זה מה שהם יעשו.
    שוב בשורה התחתונה – יש כאן אינטרסים כלכליים אמריקאים בשילוב עם אינטרסים כלכליים-פוליטיים מקומיים. תוכנית המאה לצד אחד, סיפוח לצד השני. ומעל הכל, ביבי אחד שמתחמק ממשפט וטראמפ אחד שאולי ייזכה להיבחר שוב.

  74. עידן לנדו / מאי 18 2020 14:12

    מעיין, בנוגע לסילברסטיין, אני תמיד ממליץ להפריד בין העובדות למאווי הלב. הוא נוטה לטשטש את הגבול. הוא עצמו כתב:

    Even if the Israeli kompromat never reached Trump, Netanyahu clearly intended to sabotage the election.

    זה קצת שונה ממה שכתבת, לא?

    עידן

  75. מעיין / מאי 18 2020 15:36

    זאת הנחה שבהחלט אפשרי שיש לה אחיזה במציאות. נניח לכך שאולי מדובר רק בהנחה כי אין לנו מספיק הוכחות כרגע, אתה לא חושב שלנתניהו יש משקל גדול בכל הנושא הזה (מזכירה את קשרי משפחת קושנר עם נתניהו שהולכת שנים אחורה, וזאת רק דוגמה אחת)? ובכלל שיש לו השפעה על הלך הרוח הכלל עולמי בעלייה של הניאו-פאשיזם, הלאומנות והסגירות שמאפיינת את העולם בעשור-שניים האחרונים?
    אני יודעת שזה קצת גולש מנושא הפוסט, אבל באמת מסקרן אותי לדעת מה דעתך על זה.

  76. עידן לנדו / מאי 18 2020 15:53

    לנתניהו יש שאיפות גדולות מאד. אני חושב שבמציאות כוחו קטן יותר. לא עולה על דעתי שהוא קובע את מדיניות החוץ האזורית של וושינגטון. היא נקבעת בלעדיו, ואז הוא נקרא לתת פידבק, ואם אפשר ללכת לקראתו בתחומי מה שנסגר מראש, עושים את זה.

    כולנו לא יודעים כל מיני דברים שקורים בחדרי חדרים ונוטים לייחס כוחות נסתרים למנהיגים. בפוסט הזה ניסיתי להראות שלא צריך את חדרי החדרים, המידע הגלוי די בו כדי לקשור את גנץ לאג'נדה האמריקאית. את מבקשת ממני ללכת כמה צעדים הלאה ולקבוע שנתניהו עצמו היה מעורב בעיצוב האג'נדה הזאת. קשה לי להאמין בזה, גם על בסיס ההכרות שלי עם ההסטוריה של היחסים בין המדינות, וגם כיוון שאין מידע קשה כזה. אולי יצוץ מידע כזה ואז אעשה את הצעד המתבקש.

    בלי ספק יש קואליציה ניא-פשיסטית עולמית ונתניהו הוא חלק ממנה (פולין, הונגריה, ברזיל, ארה"ב). היה גם קשר כלשהו בין ישראל להונגריה ברדיפת סורוס. העין של כולנו צריכה להיות פקוחה עליה.

  77. מעיין / מאי 18 2020 16:03

    והיא אכן תישאר פקוחה. תודה רבה על התשובה המלמדת והסבלנות

  78. עידן לנדו / מאי 18 2020 18:38

    ועכשיו פורסם שגנץ מינה למנכ"ל המשרד שלו את אלוף מיל' אמיר אשל, שהיה היועץ שלו לענייני "עסקת המאה" וגם ליווה אותו במסע לוושינגטון. עוד "צירוף מקרים".
    https://www.haaretz.co.il/news/politi/1.8854819

  79. עומר / מאי 21 2020 12:36

    פוסט ממש מעניין. מתקשר לי להרהורים בשנים האחרונות על המעורבות האמריקאית בכל פה הרבה מעבר לפוליטיקאים. כשחושבים על זה אמריקאים גם שולטים בחברה האזרחית פה. חלק נכבד מהתרומות לכל הארגונים מימין ומשמאל מגיע מתורמים אמריקאים יהודים ואוונגליסטים. לתורמים יש יכולת להשפיע על מטרות ופעילות וככה יוצא שהמון אנשים שבעצם לא גרים פה מכתיבים את השיח, ואת סדר היום. נכון שזו לא התערבות מדינית קלאסית באותו מובן כמו שאתה כתבת עליו אבל רוב התרומות של הקרן החדשה לישראל והקרן המרכזית לישראל מגיעות מאמריקה וככה יוצא שזו עוד זירת התגוששות אמריקאית על חשבון אנשים שחיים פה וצריכים לחיות בתוך המציאות הזאת.

  80. עידן לנדו / מאי 21 2020 12:47

    עומר,

    ארגוני חברה אזרחית תמיד נשענים על תרומות, ובמדינות קטנות – על תרומות מחו"ל. לא הייתי רוצה לחיות במציאות שבה תרומות כאלה מוצאות מחוץ לחוק, ידוע לנו מי רוצה בכך. בעולם אוטופי האזרחים עצמם היו מממנים את כל הפעילות הזאת, אבל זה לא כך ואף פעם לא היה כך.

    מה שצריך לדרוש זה שקיפות. וכאן יש הבדל עצום בין הימין לשמאל – האנלוגיה שלך קצת מטעה. הקרן החדשה לישראל מפרסמת בגלוי את רשימת התורמים שלה:

    https://www.centralfundofisrael.org/faq

    הקרן המרכזית לישראל, לעומתה, שמממנת גופי ימין, חלקם די נאלחים, מרגיעה באתר שלה כל תורם פוטנציאלי:
    "Does the Central Fund share the names of its donors with others?
    Never. The Central Fund respects the privacy of its donors. If a donor requests help in order to find places that suit his/her needs in giving a donation, the Central Fund will try to assist them. Donors do not need to worry that we are selling or giving their names to others."

    ובמובן הזה יש שיתוף פעולה גורף בין ממשלות ימין לבין תורמים ימניים: הכל נעשה בחשיכה.

  81. עומר / מאי 21 2020 13:02

    מסכימה כמובן עם כל מה שכתבת. ברור שחייבים להישען על תרומות ויש בעיה חמורה של שקיפות. ברור שהפעילות היא לא ברת השוואה ובטח שלא התכוונתי שישתמע כי יש לי בעיה הקרן החדשה או עם ארגוני זכויות אדם. רק שלעיתים זה מרגיש כמו מרחב פעילות מאוד מצומצם: יהודים אמריקאים מממנים הקמת מאחז ויהודים אמריקאים אחרים מממנים את הקמפיין נגדו. במחשבה שנייה זה די חורג מהנושא של הפוסט הזה ואפשר לקטלג כתסכול כללי.

  82. עידן לנדו / מאי 21 2020 13:11

    שאלת המימון די משנית לטעמי. השאלה המהותית היא האם התערבות בינלאומית היא לגיטימית או לא. אוקיי, מספיק להזכיר את גרמניה הנאצית, קוסובו, סוריה, קמבודיה, רואנדה וכו' כדי לסלק מעל השולחן את השאיפה לניהול מקומי חסין מהתערבות בינלאומית. זה הרי החלום של כל רודן וכל רוצח עם.

    מרגע שהשלמנו עם הלגיטימיות של זה, ולעתים עם הצורך החיוני בזה, עולה השאלה באיזו אופן ההתערבות מתבצעת. לחץ דיפלומטי? סחיטה של טובין? הסכמי סחר? עסקאות נשק? תרומות פילנתרופיות? תסכימי אתי שהאפשרות האחרונה היא הכי פחות גרועה. ובכל מקרה, התערבות היא התערבות. שיח "המימון" מבית היוצר של מירי רגב ושות' נועד בדיוק לזה – לטשטש צורות אחרות של התערבות בינלאומית ולרכז את תשומת הלב בתרומות – היבט די צדדי של התופעה, בסך הכל.

  83. אריק1 / מאי 24 2020 19:34

    בלי להתייחס לעיקר הנושא, רק אומר שלדעתי הפוליטיקה הפנימית בהחלט מספקת הסבר סביר להחלטות של גנץ(מה שכמובן לא שולל שהיו לו עוד שיקולים).
    כחול לבן דיברה תמיד בעד ממשלת אחדות בלי נתניהו ונתנה במקביל 2 הבטחות כמעט סותרות – לא לשבת עם הרשימה המשותפת ולא לשבת עם נתניהו.
    אחרי שהליכוד דבק בנתניהו, החרדים דבק בליכוד, הרעיון להקים ממשלה בהימנעות הרשימה המשותפת ירד מהפרק ע"פ תוצאות הבחירות ואפילו הקמת ממשלה עם הרשימה המשותפת הפכה לכמעט בלתי אפשרית עקב התנגדותם של הנדל והאוזר ואורלי לוי.

    מה הייתם מצפים שגנץ יעשה ללא מעורבות ארה"ב?

  84. עדו סוקולובסקי / מאי 24 2020 19:46

    אני למשל ציפיתי ממנו להעביר את החוק שאוסר על נאשם בפלילים להיות ראש ממשלה ואז להגיד לליכוד 'או שאתם באים לממשלת אחדות בלי נתניהו או שאתם הולכים לבחירות בלי נתניהו'.

  85. Ran Ever-Hadani / מאי 24 2020 20:54

    אריק1: מה שעדו אמר. בפוליטיקה צריך אורך נשימה, והוא ברח לפני שהמהלך נגמר. לפעמים אין ברירה וחייבים למצמץ ראשון, אבל זה רק אחרי שהאפשרויות האחרות מוצו. בלי המעורבות האמריקאית באמת קשה להסביר את המהלך שלו.

  86. עומר / יונ 20 2020 23:19

    ניתוח מאיר עיניים, גם במרחק של חודש מהפרסום. כרגע חלק מהתקשורת מבטלת את הסיפוח כפנטזיה שלא תקרה בעוד 10 ימים. בכל מקרה, דווקא האירופים עושים קולות של התנגדות, (אין לי מושג אם הקולות אותנטיים או מס שפתיים), ואני תוהה מה הסינים או הרוסים חושבים ורוצים, ומה יעשו עם זה, אם בכלל

  87. יוני / יול 27 2020 10:46

    מעניין ומחכים מאד. תודה.
    יחד עם זאת, האם אתה באמת סבור שארה"ב היא "המעצמה הכוחנית ביותר בעולם"? יותר מרוסיה? יותר מסין? אפשר לסכם על תיקו משולש? (כל אחת מהשלוש מספקת הנמקות משכנעות לזכיה בתואר)

  88. מיכאל / אוג 24 2020 09:20

    ערב פיזור הכנסת, פומפאו חוזר:
    https://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.9095577

    "פומפאו צפוי להפגש במהלך ביקורו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וכן עם ראש הממשלה החליפי בני גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי."

  89. mrbkoren / ספט 28 2020 14:17

    האם תעדכן את רשימתך כעת, לאחר שהסיפוח התמסמס ולבסוף בוטל (נדחה?) על דרך הסכמי השלום עם איחוד האמירויות ובחריין?

  90. עדו סוקולובסקי / ספט 28 2020 16:09

    להיפך. נראה שהאינטרנס האמריקאי מכתיב כל צעד וכל מהלך במזרח התיכון

  91. עידן לנדו / ספט 28 2020 16:34

    המגיב בלי שם, או אולי "קורן",

    הגיבו מעליך הרבה מאד בעניין הסיפוח ועניתי להם. תקרא מה כתבתי, ואני מוסיף כאן מעט.

    הרשימה לא מדברת על סיפוח אלא על תכנית המאה. המילה "סיפוח" לא מופיעה בכלל ב"תכנית המאה". אתה יכול לבדוק. היא הודבקה לה בשיח הישראלי הפנימי. לצערי, השתמשתי בה יותר מן הנחוץ, למרות שהיה לי ברור שהיא לא הגיעה מן האמריקאים.

    בתחילת הדברים כתבתי במפורש: "החלק הכלכלי הוא החלק החשוב, ואילו הנספח המדיני הוא סרח עודף." מה שרואים כעת הוא צעדים משמעותיים בחלק הכלכלי: חוזי נשק עצומים עם האמירויות, מענק של מאות מיליוני דולרים לסודן כדי שתקפוץ על העגלה, כניסת "שברון" למאגרי הגז בים התיכון במקום "נובל אנרג'י", ועוד. זה בדיוק היה התכנון. ה"סיפוח" הוא עצם שזרקו לישראלים תחת לחץ הבייס הימני. האמריקאים לא קידמו אותו וגם לא פסלו, נתנו לישראלים להתבחבש עליו. ואז האמירויות נעמדו על הרגליים האחוריות, וגם אירופה הציבה קו אדום. אז "סיפוח" ירד מן הפרק, לעת עתה. מה שלא מפריע לסיפוח בפועל לשעוט קדימה, להיפך, יש התקדמות מסוכנת בשטח E1 אחרי הקפאה ארוכה מאד.

    כלומר: הפסיקו לדבר על סיפוח רשמי, ממשיכים ביתר עוז לספח לא-רשמית, ועיקר העיקרים הוא העסקאות הכלכליות שנרקמות מול עינינו בין אליטות ההון של המפרץ וארה"ב.

    נראה לי שהפוסט די דייק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: