גנץ, חייל אמריקאי טוב

מה שהפיל לי את האסימון היה הכותרת הזאת.

מה לעזאזל, חשבתי. דווקא ביום הזה פומפאו מגיע? דווקא ביום העמוס הזה יהיה לנתניהו וגנץ זמן להיפגש איתו? זאת בכלל המסיבה שלו, ממשלת האחדות?

אה, רגע. אולי זאת כן המסיבה שלו. פתאום כל החלקים הסתדרו. הפגישות התכופות של גנץ ונתניהו עם נציגי הממשל מאז הבחירות הקודמות. ההזמנה לבית הלבן. סיבוב הפרסה המוזר של גנץ בינואר, סביב פרסום "עסקת המאה". בעצם הידיים האמריקאיות היו נטועות עמוק בקלחת הפוליטית של שמונת החודשים האחרונים, בוחשות ובוחשות. כולם ראו וידעו את זה, אבל כולם המשיכו הלאה. אין מה לראות כאן, זאת בסך הכל אמריקה, "הידידה הקרובה".

גנץ מקבל את פני הגביר פומפיאו, 13 במאי 2020. צילום: POOL/רויטרס

שוו בנפשכם שפומפאו היה מגיע לפגישה עם מנהיגי צרפת או דנמרק בדיוק ביום שבו מושבעת שם הממשלה. שוו בנפשכם שג'ייסון גרינבלט היה נפגש איתם יומיים אחרי הבחירות, כפי שקרה בספטמבר האחרון. כל אדם סביר היה מעווה את פניו בחשד ובגועל. ביקורים כאלה, דווקא ברגעי השיא לכאורה של הדמוקרטיה המקומית, מאירים באור אכזרי את תפאורת הקרטון הזאת וחושפים את החלל שמאחוריה. כשהדוד סם בא לטפוח בחביבות על לחיי החניכים שהצטיינו בשיעורי ה"דמוקרטיה", אתה מבין שמשהו רקוב. זה קצת אין יור פייס, כל העסק הזה של מדינת חסות. כמו בכל דבר ועניין, ממשל טראמפ ממשיך במדיניות קודמיו, רק מקפיד פחות על המסיכות.

התחלתי ללכת אחורה, עד ספטמבר 2019, וללקט את הסימנים המוקדמים. הם היו שם כל הזמן, מחכים שיחברו אותם. מה שהתקבל בסוף הוא הסבר רציונלי לגמרי לחידת החידות של מערכת הבחירות האחרונה – "הבגידה" של גנץ. ההסבר הזה פרוזאי, לא קונספירטיבי, אין בו פריצות לטלפונים וצילומים מביכים. במובן הזה הוא מאכזב. אבל ההיגיון שבו חורג מן המקרה של גנץ ומכתיב את מערכת היחסים של מנהיגי ישראל עם "הגביר מוושינגטון" מאז ומעולם. הוא גם מכתיב את יחסי הגביר עם נתניהו, מה שהופך את ההתלכדות בין גנץ לנתניהו, בעצם, לכל כך טבעית.

הטעות של הציבור, ושל לא מעט פרשנים, היתה בסירוב להבין את התנהלותו של גנץ על רקע הקשרים המתהדקים שלו עם הממשל האמריקאי. בסירוב לראות עד כמה שולטת הפוליטיקה האמריקאית האזורית במתרחש אצלנו. בהתעקשות לקרוא את מהלכי גנץ במונחים המצומצמים של חקירות פליליות וחלוקת טובין קואליציוניים, במקום במונחי הסדר האזורי החדש שממשל טראמפ מטפח מזה שלוש שנים, לאורך הציר הכלכלי וושינגטון-ריאד-ירושלים. לגנץ היה תפקיד בסיפור הזה, והוא מילא אותו על הצד הטוב ביותר. ספק אם פוליטיקאי אחר שכל חייו עברו עליו בחסות התמיכה האמריקאית (בסיוע הצבאי, בשיתוף הפעולה ההדוק) היה פועל אחרת.

"עסקת המאה": רקע

במאי 2018 הסתיימה עבודת "צוות השלום" של הבית הלבן על "תכנית המאה", ומאותו רגע "התלבט" הממשל מתי לפרסם אותה. מבחינת האמריקאים, לא היתה שום מניעה לפרסם אותה מייד. להיפך, כיוון שהתכנית ממילא לא נועדה להשכין שלום באזור אלא רק לפתוח הזדמנויות עסקיות לתאגידים בינלאומיים וערוצי סחר בין ישראל למדינות המפרץ (על כך בהמשך), האינטרס האמריקאי היה לפרסם אותה ולהתחיל להריץ את צוותי העבודה.

בעיה פעוטה אחת היתה שהתכנית נעשתה ללא כל שיתוף של הצד הפלסטיני, שמחרים את וושינגטון מאז "הצהרת ירושלים". בעיה פעוטה שניה היתה ענני החשדות המצטברים מעל ראשו של נתניהו. המחאה העממית בגדר עזה, שהחלה לצבור תאוצה, גם היא לא הועילה. פרסום התכנית, אם כן, הוקפא. אך מאותו רגע דאג הממשל לפמפם, בכל דרך וערוץ אפשריים, שהתכנית קיימת ומוכנה ורק מחכה לשעת כושר. זו בוששה לבוא. האמריקאים קיוו להכרעת הבוחר הישראלי, פעמיים קיוו, ופעמיים נכזבו. אחרי שתי מערכות בחירות ב-2019 שהסתיימו בתיקו, הממשל הבין שהבוחר הישראלי מעדיף לא להכריע, ובוושינגטון החליפו דיסקט. בסתיו 2019 הוחלט לנוע קדימה עם התכנית, ולעזאזל העובדה שאין פרטנר פלסטיני ואין פרטנר ישראלי. ביזנס זה ביזנס. שעון החול בוושינגטון החל לאזול; תוך שנה תסתיים כהונתו של טראמפ, ו"עסקת המאה", היהלום בכתר המסועף של הבוננזה המסחרית בין וושינגטון לבין מדינות המפרץ, עלולה היתה להיגנז סופית. ומה יהיה אז על כל הגרייט אופורטיוניטיז?

כאן ראוי לומר מילה על כך ש"עסקת המאה", כשמה כן היא, היא מיזם כלכלי ולא הסדר מדיני. עיקר תשומת הלב שבה מופנית להסדרים משפטיים ומסחריים שיבטיחו השקעות של הון זר בשטחים, חלוקת כספי התרומות של מדינות המפרץ, והכנת הקרקע לסיפוח שטחי C. לא בכדי החלק הראשון שלה שפורסם היה החלק הכלכלי – ביוני 2019, בוועידת בחריין; זהו החלק החשוב, ואילו הנספח המדיני הוא סרח עודף (הלקוח, ככל הנראה מ"תכנית דרובלס" מלפני 40 שנה). ההשקעות ברש"פ הוצגו שם כחלק אינטגרלי מהשקעות כוללות במדינות האזור. הרעיון פשוט: אמריקה תביא את ההון, מדינות המזרח התיכון יפתחו את שעריהן ויספקו כוח אדם זול. אין בתכנית מילה אחת על הצורך להגן על חיי הפלסטינים, על אדמתם, על זכויותיהם הפרטיות או הלאומיות, על רצף טריטוריאלי, וכד'. זה לא צריך להפליא, בהתחשב בכך שמחברי התכנית כולם יהודים ימנים בעלי זיקה בלתי מוסתרת לישראל – ג'ארד קושנר בעל הקשרים העסקיים בישראל, ג'ייסון גרינבלט (שהצטרף לקרן השקעות ישראלית אחרי פרישתו), אבי ברקוביץ' ודייויד פרידמן (האחרון גם תורם להתנחלויות).

קושנר והאופורטיוניטיז, ועידת בחריין, יוני 2019

ובכן, בסתיו  2019, אחרי תיקו במערכת בחירות שניה ברציפות בישראל, הממשל העלה הילוך. סוף סוף הבינו שם – הישראלים לא מסוגלים להקים ממשלת מיעוט. "עסקת המאה" תעבור בזכות ממשלת אחדות, או לא תעבור בכלל. בנקודה הזאת הפך גנץ משחקן פוליטי משני לשותף מלא באג'נדה האמריקאית. ואת העלילה מנקודה זאת ואילך כדאי לקרוא באופן כרונולוגי צמוד.

הכרוניקה

19 בספטמבר 2019: יומיים בלבד לאחר פרסום תוצאות הבחירות, ג'ייסון גרינבלט, השליח הפורש לענייני המזרח התיכון, הגיע לפגישות בזק עם נתניהו וגנץ. מטרתן הבלתי מוצהרת היתה להבטיח ש"עסקת המאה" נכנסת למו"מ ובהמשך גם להסכמים הקואליציונים. העובדה ששני הפוליטיקאים הבכירים בישראל מצאו זמן לפגוש אותו עוד לפני שהסתיימה ספירות הקולות מעידה כאלף עדים על החשיבות האסטרטגית שייחסה ארה"ב למערכת הבחירות הזאת – כמו גם לכפיפות המוחלטת של הפוליטיקה הישראלית לוושינגטון. הממשל לא התכוון לתת להזדמנות האחרונה בהחלט של "עסקת המאה" לחמוק מידיו הפעם. בפגישה עם נתניהו כבר הוכנה הקרקע לפרסום התכנית, וגנץ קיבל תידרוך דומה. למעשה, מרגע זה ואילך, הממשל מתייחס לנתניהו וגנץ כשותפים בממשלה הבאה של ישראל, שתוציא לפועל את "עסקת המאה". גם שניהם רואים זאת כך, אך מטעמים פוליטיים מובנים, לא חושפים את השותפות ביניהם לציבור הישראלי.

17 באוקטובר 2019: ג'ארד קושנר מודיע על ביקורו הצפוי בישראל, במטרה להיפגש עם נתניהו ולראשונה, גם עם גנץ.

28 באוקטובר 2019: קושנר, ברקוביץ' ופרידמן נפגשים עם גנץ.

30 באוקטובר 2019: הממשל מתחיל לחשוף את קלפיו. בראיון עם ברק רביד, קושנר מבטא – באופן חריג על רקע הנייטרליות המסורתית של וושינגטון בנוגע להרכב הממשלות בישראל – את תקוותו שגנץ ונתניהו ישתפו פעולה לקראת הקמת ממשלה. באותו ראיון עצמו קושנר אינו מסתיר את הקשר ההדוק בין הקמת ממשלת אחדות לבין ההזדמנויות העסקיות שהיא תפתח (מידע כללי: כשממשל אמריקאי מדבר על "הזדמנויות", המילה החסרה אחריהן איננה "מדיניות" אלא "עסקיות"): "יש סנטימנט שונה באזור של מדינות שרוצות לעשות הרבה עסקים עם ישראל. יש רצון עז ליצור שותפויות צבאיות עם ישראל. צריך שתהיה ממשלה כדי לנצל את ההזדמנויות האלה".

2 בדצמבר 2019: גנץ זורק רמז ראשון לבאות – קורא לממשלת אחדות עם "מעמד מיוחד" לנתניהו בתוכה.

3 בדצמבר 2019: נתניהו משיב: "ממשלת אחדות תביא הישגים היסטוריים". הכוונה, למי שלא הבין, ל"עסקת המאה". במקביל מתחילים בליכוד לפזר הבטחות על סיפוח, שמוכחשות בחצי פה בוושינגטון, אף כי ברור לכל שלשם הדברים מובילים.

8 בינואר 2020: אבי ברקוביץ', השליח החדש לענייני המזרח התיכון שהחליף את גרינבלט, מגיע לפגישות חשאיות עם נתניהו וגנץ. תוכן הפגישות נשמר בסוד, אבל גנץ נשאל אחרי הפגישה שלו עם ברקוביץ' על האפשרות ש"עסקת המאה" תפורסם לפני הבחירות, ואמר כך: "אני שמח על הפגישות האלה ועל הקשר עם האמריקאים, הוא קשר טוב, רציף וחשוב, ואני כמובן לא אפרט את מה שהיה בתוך הישיבה עצמה. אני יכול להניח שבנושא כל-כך חשוב האמריקאים יהיו מאוד זהירים ולא יפרסמו את זה לפני הבחירות, כי הרי זו תהיה התערבות ממשית ובוטה בהליך הבחירות במדינת ישראל." ראוי לשים לב לשתי מעידות (יהיו עוד רבות) של הטירון הפוליטי כאן: אחת, הצורך להצהיר על תוכנה החסוי של הפגישה; ושתיים, ה"התחצפות" כלפי הגביר האמריקאי, וזאת שלושה חודשים לאחר שגרינבלט וקושנר כבר רצעו את אוזנו ושיעבדו את שיקול דעתו לחלוטין. כך לא נוהגים בגביר.

13 בינואר 2020: איתות ראשון לגנץ מן הבית הלבן – מי כאן מחליט מה עושים ומתי. היועץ לביטחון לאומי, רוברט אוברייאן, מבהיר שהממשל שוקל לפרסם את "עסקת המאה" בלי קשר לאופן שבו ייפתר המשבר הפוליטי בישראל. בקיצור, לאמריקאים נמאס לחכות.

21 בינואר 2020: סיבוב הפרסה של גנץ, המותיר את הפרשנים מבולבלים. במהלך סיור בבקעת הירדן, גנץ מצהיר שיפעל לסיפוח הבקעה לאחר הבחירות, ובניגוד לדברים שאמר שבועיים קודם לכן, שהוא "מקווה שהנשיא טראמפ יקדים ויפרסם את התכנית." ובכן, פתאום זאת לא תהיה "התערבות ממשית ובוטה"? בכחול לבן אמרו אז שהאמריקאים "כעסו מאד" על ההצהרה הקודמת של גנץ. הפרשנות שלי: האמריקאים הבהירו לגנץ שדיל זה דיל, ומרגע שהתחייב מולם ללכת על ממשלת אחדות למימוש "עסקת המאה", הוא לא יכול לעשות קולות כאילו הוא מסתייג ממנה. גנץ הבין מהר את המסר והגיב בהתיישרות מוחלטת לימין (ולתדהמת השמאל, שמשום מה עדיין ראה בו מנהיג המחנה). ואכן, מרגע זה דרכו לבית הלבן נסללה במהירות.

התקשורת פיספסה את משמעות ה"מהפך" הזה וייחסה גם אותו לתנודות אלקטורליות חולפות. אבל אפילו פוליטיקאי כושל כמו גנץ לא מחליט סתם כך בתוך שבועיים שהוא בעד סיפוח הבקעה. ה"מהפך" שהיה כאן היה ברמת השקיפות בלבד: האמריקאים הכריחו את גנץ לסנכרן בין מה שאמר להם למה שהוא אומר לתקשורת. נתניהו וגנץ עמדו להגיע לבית הלבן, והתבקשו להשאיר את קרבות התרנגולים שלהם מאחור; לוושינגטון אין סבלנות לפוליטיקה פנימית חסרת משקל. שם כבר ידעו שהעסק הולך לאחדות, ולא סבלו את ההתרסה של גנץ על "התערבות ממשית ובוטה" במערכת הבחירות. מה התערבות, איזו התערבות? הרי כבר סגרנו באוקטובר שאתם תשבו בממשלת אחדות. אתה רוצה להוציא את קושנר טמבל? אתה עומד לתקוע לנו את "עסקת המאה"?

24 בינואר 2020: טראמפ מודיע שיפרסם את פרטי "עסקת המאה" לפני הבחירות.

25 בינואר 2020: גנץ מודיע שנענה להזמנת טראמפ ויגיע לבית הלבן לדון בפרטי העסקה. "אנו נמצאים בשעה גורלית של מדינת ישראל", אמר, "אני מתחייב לצמצם למינימום את המחלוקות שעוד יבואו ולפעול כדי שהמתווה יהיה בסיס להתקדמות לעבר הסדר מוסכם עם הפלסטינים ומדינות האזור." בדיעבד, אפשר לשמוע ב"לצמצם למינימום את המחלוקות" את תו הכניעה האחרון – הסכמתו של גנץ להיכנס לממשלה בראשות נתניהו.

גנץ והגביר, ינואר 2020. צילום: אלעד מלכה

27 בינואר 2020: אחרי פגישתו עם טראמפ בבית הלבן, גנץ מכריז: "תכנית השלום של הנשיא היא אבן דרך משמעותית והיסטורית. מיד לאחר הבחירות אפעל ליישומה בממשלת קבע." מן היושר לציין שגנץ עמד במילתו, ופעל בזריזות לאחר הבחירות ליישומה של התכנית – באמצעות הצטרפותו לממשלת נתניהו.

20 באפריל 2020: חתימת ההסכם הקואליציוני בין גנץ לנתניהו. ההסכם הזה, כפי שכבר העירו רבים, מוקדש כמעט כולו לעניינים פרוצדורליים, לחלוקת תיקים וועדות. אין בו קווי יסוד לממשלה – אלה ינוסחו בהמשך – למעט חריגים בודדים, ובהם סעיף 28 וסעיף 29, העוסקים בתכנית טראמפ ובמהלכי הסיפוח העתידיים. מלבד ביצור מעמדו המשפטי של נתניהו, נראה כי המטרה העיקרית של ההסכם – כלומר, של ממשלת האחדות – היא קביעת נוהל עבודה מזורז לקראת מימוש "עסקת המאה". תאריך היעד למהלך הסיפוח הוא ה-1 ביולי 2020.

(בסביבות) 25 באפריל 2020: ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני, מתקיימת שיחת תיאום בין קושנר לגנץ בנושא הפלסטיני. אפשר להניח שמטרתה היתה "לגהץ" את שארית ההסתייגויות של גנץ ממהלך הסיפוח.

13 במאי 2020: שר החוץ האמריקאי, מייק פומפאו, מגיע לפגישות עם נתניהו וגנץ, ביום השבעת ממשלת האחדות ולהרים כוסית עם המחותנים לרגל הצלחת המיזם המשותף. המעגל שנפתח בספטמבר 2019 – נסגר.

בתוך הראש של גנץ

בתוך הראש של גנץ – הוא לא בגד. הוא עמד בסיכום החשוב ביותר, עם הממשל האמריקני, סיכום שלהבנתו (המוטעית, כה מוטעית) מבטיח את עתידה ובטחונה של מדינת ישראל. גנץ הוא חייל טוב וצייתן. כל חייו הצבאיים נשא עיניו אל הצבא החזק בעולם, צבא ארה"ב, כאל אח גדול ומיטיב, וזה אכן גמל לו בעיטור "לגיון ההצטיינות". כשפשט את מדיו, העביר את נאמנותו למפקד הצבא הזה, בבית הלבן. לאורך כל הדרך, מספטמבר 2019, ידע היטב שהאמריקאים נחושים לממש את "עסקת המאה" עוד בקדנציה הנוכחית של טראמפ, ושהחשדות הכבדים נגד נתניהו לא מזיזים שערה אחת במעטה הג'ל שעל ראשו של קושנר. ולמה שיזיזו? ממש באותו זמן היה טראמפ עצמו נתון לחקירת האף-בי-איי, וגם קושנר עצמו רגיל לפעול תחת עננת חשדות כבדה.

גנץ חשב – שוב, טירון פוליטי – שיצליח לעמוד בסיכום החשאי עם האמריקאים ובמקביל לתחזק הצגה פוליטית של מאבק חסר פשרות נגד המושחת מבלפור. הוא באמת קיווה שמישהו, משהו, יגאל אותו מן הצורך לחבור לנתניהו. אבל כל הזמן הוא ידע – ואנחנו לא – שחבירה לנתניהו מונחת על השולחן, ושיש משהו גדול ממנה, מחייב ממנה: "עסקת המאה". גנץ לא העלה על דעתו אפשרות שמהלך כל כך דרמטי ייצא לדרך ללא השתתפותו. אולי אפילו נפתה לחשוב שהשתתפותו חיונית באופן כלשהו למיזם הכלכלי שרקם קושנר עם מוחמד בן סלמן ושאר מנהיגי מדינות המפרץ – מיזם שלא נושא כל בשורת פיוס אמיתית בין הישראלים לפלסטינים. גרייט אופורטיוניטיז, שנו באוזניו האמריקאים. פה ושם עוד ניסה לדגמן תפיסה מדינית עצמאית, נפרדת מזו של נתניהו; אולי לאוזני "המתונים" של "יש עתיד", אולי מסיבות אלקטורליות. אבל בינואר השנה, זה כבר היה מאוחר מדי. מבחינת האמריקאים, גנץ ונתניהו כבר נחשבו לעסקת חבילה, יחידה הרמטית שלא ניתן לפרקה. אז גנץ קיבל קצת על הראש, ורץ קדימה עם תכנית הסיפוח. תוך ימים ספורים הוזמן אחר כבוד לחדר הסגלגל, ונשטף כולו באבק כוכבים. שם, בפסגת העולם, ודאי הרגיש את משק כנפי ההיסטוריה. גם אם נותר בו שמץ התנגדות, הוא נמחה כלא היה.

ובכן, שום קונספירציה. הרי המעורבות האמריקאית העמוקה במערכת הפוליטית הישראלית מספטמבר 2019 היתה עניין גלוי לכל. הפגישות עם גרינבלט, עם קושנר, עם טראמפ – הכל ידוע ומסוקר. מעולם לא קיבל ראש אופוזיציה כבוד ויקר כזה בוושינגטון. גם הצהרות הנאמנות הנלהבות של גנץ אל הגביר האמריקאי, אחרי כל פגישה עם נציגיו, העידו על החומר ממנו קורץ: החומר שממנו מושחים האמריקאים ראשי מדינות.

החייל הטוב גנץ מקבל את עיטור "לגיון ההצטיינות" מעמיתו האמריקאי, מרטין דמפסי, פברואר 2013. צילום: דובר צה"ל

הדבר היחידי שהוסתר מידיעת הציבור – אותו ציבור שתלה בגנץ את כל תקוותיו להדיח את המושחת מבלפור – היה שמחויבותו הראשונה והיסודית של גנץ לא היתה אליהם, אלא לגביר האמריקאי. וזאת לא משום שגנץ הוא "סוכן זר"; לבטח אינו סוכן זר יותר מאשר כל מנהיג ישראלי אחר שחילה את פני הגביר. לא, גנץ פשוט זיהה את טובת ישראל ובטחונה עם התכתיבים של וושינגטון, כי זה מה שהוא יודע ומכיר, ואלה גבולות עולמו. ובתוך גבולות אלה, מותר ולעתים קרובות רצוי לא לחשוף בפני הציבור החלטות בנושאי "ביטחון לאומי" שעומדות בסתירה למדיניות המוצהרת. למשל, בסתירה להתחייבות שלא להצטרף לממשלת נתניהו. הפרת ההתחייבות הזאת היתה קורבן קטן מבחינתו למען המטרה החשובה, העליונה: לקדם את "עסקת המאה". ומה בכך אם העסקה הזאת תשפר בעיקר את חייהם של כמה מיליארדרים אמריקאים או סעודים? ומה בכך אם היא החלום הרטוב של הימין הקיצוני? גנץ קיבל יעד לכבוש, וכמו חייל טוב, עשה הכל כדי להגיע אליו. כל השאר לא עניין אותו.

והקורונה?

נו, אל תצחיקו. אף אחד לא באמת האמין שהקורונה היא יותר מאמתלה פאתטית למהלך הזה. היה צריך להצדיק את הביזיון במשהו, אז אמרו קורונה. יכלו גם לומר "מרגרינה".

תכירו: מדינת חסות בשם "ישראל"

האינטריגות האינסופיות שליוו את מערכות הבחירות האחרונות באמת לא חשובות. העיסוק האובססיבי בפיצולי המפלגות ובחלוקת התיקים רק מטשטש ומתסכל. ולראייה, עדיין עומדת חידת "בגידתו" של גנץ לא פתורה, לא מוסברת, גם אחרי ששוקלים את כל האינטריגות מימין ומשמאל. משמע, משהו חסר בתמונה. אני טוען שמה שחסר הוא המעורבות האמריקאית ו"הילכדותו" של גנץ בתסריט שכתבה עבורו חבורת קושנר. אם ג'ייסון גרינבלט, בפגישותיו עם גנץ ונתניהו בספטמבר 2019, היה המזווג, מחולל ההפריה, הרי ששר החוץ פומפאו הוא המיילד של ממשלת האחדות, ועל כן אך טבעי שיהיה נוכח ביום השבעתה, השבוע.

8 חודשים נמשך ההיריון המוזר הזה, שבו זהותו של העובר הוכחשה בתקיפות כל הזמן ממש עד לרגע הגחתו בטרם עת. שני הפונדקאים לא הפסיקו לריב למרות שידעו היטב שגורלו של העובר תלוי בכך שיחזיקו ידיים מול המצלמות בעת שהוא יוצא לאוויר העולם. הציבור הישראלי, לפחות זה שהצביע לגנץ, לא מזהה את עצמו בעובר. כמובן, מדובר בעובר מזרע זר. ממשלת האחדות הכפויה הזאת באה לעולם כדי להגשים תכנית כלכלית גרנדיוזית של הממשל האמריקאי, שישראל היא רק משבצת אחת בה, ופלסטין בקושי פינה מחוקה של משבצת פינתית.

הישראלים לא מורגלים לחשוב על עצמם כעל מדינת חסות של ארה"ב. להבדיל ממקומות אחרים בעולם, כמו דרום אמריקה, שבהם ארה"ב חייבת להעיף בכוח מנהיג נבחר כדי להמליך תחתיו משת"פ מכוחותיה, בישראל אין בכך כל צורך: כל השחקנים הפוליטיים, בשלטון או באופוזיציה, נאמנים לחלוטין לגביר האמריקאי. כמובן, מדי פעם יש צרימות קלות; פליק או שניים מוושינגטון מזכירים לפקידים כאן היכן עובר הקו האדום. המשטר בישראל ממילא ניאו-ליברלי, לשביעות רצונו של הגביר, ובעיות מתעוררות רק ברמת היישום, לא ברמת החזון. השיתוק הפוליטי שאחז בישראל בשנה האחרונה היה מין בעיית יישום שכזאת, ואחרי שנתנו לנייטיבז להתבחבש עם עצמם ללא הועיל, לקחו הקברניטים מוושינגטון את המושכות לידיהם, והחליטו עבורנו על המוצא היחידי האפשרי: ממשלת אחדות. כן ביבי, לא ביבי – שאלת המפתח מבחינת מיליוני ישראלים – לא העסיקה איש בוושינגטון.

במובן הזה, גנץ "בגד". כמו שנתניהו בגד, ורבין ופרס בגדו, ושרון ושמיר בגדו. כולם בגדו באינטרס האזרחי של כלל תושבי הארץ הזאת והכפיפו אותו לתכתיבים חיצוניים. אם יש לקח כלשהו מן הפארסה הפוליטית של ממשלת האחדות המושבעת בימים אלה, הוא זה: במדינת חסות, קולם של האזרחים משני לקולו של הגביר. ומי שחפץ לשנות את המצב מעיקרו, לא יכול להחליף משרת אחד של הגביר במשרת אחר. הוא חייב לעקור את תודעת המשרת מנציגיו, וגם מתוכו.

לעתים נדירות, מבליחה ההודאה הזאת מתוך ההנהגה. בשנת 2013, כשהתפוצצה פרשת האזנות הסתר של ארה"ב למטרות ישראליות, אמר עו"ד דב וייסגלס, לשעבר ראש לשכת שרון: "ישראל היא מדינת חסות של ארצות הברית. בתחום המדיני, הצבאי הכלכלי והטכנולוגי, יש לזה מחיר." זהו צידה האפל של "הידידות" המופלאה עם המעצמה הכוחנית ביותר בעולם, זהו תג המחיר שמוצמד ל"ערכים המשותפים" של וושינגטון וירושלים, וכאן לא נגמרת פגיעתו הרעה. אפשר לקבל אותו באהבה ולהמשיך לצעוד בתלם. אבל להתכחש אליו ואז להתרעם שאין מוצא מן התלם – זה כבר נלעג.

[אבל איך ייראו החיים ללא החסות האמריקאית? הנה תרגיל בדמיון מודרך].

הישראלים שזעמו על לחיצת היד של גנץ עם נתניהו בסוף חודש מרץ האחרון לא זעמו על לחיצת היד שלו עם טראמפ בסוף ינואר. להיפך, הם ודאי התמלאו גאווה – הנציג שלי, ראש הממשלה העתידי, כבר מתקבל בכבוד מלכים בבית הלבן! אבל הבגידה האמיתית של גנץ בבוחריו החלה דווקא אז, בבית הלבן (ובפגישות שקדמו לו, עם גרינבלט וקושנר), כשהעמיד עצמו למכירה, ללא שום שיקול דעת אמיתי, לאג'נדה האמריקאית האזורית. לא רק את עצמו, אלא גם את יותר ממיליון תומכיו. זאת הבגידה, ועליה לא מדברים. זהו רעיון העיוועים שהפוליטיקה הישראלית צריכה להתיישר לפי התכניות הפיננסיות של ממשל חמדני, שאינו טורח אפילו להסתיר את מניעיו הכלכליים, בכל שיג ושיח שהוא מנהל עם העולם.

כל כך הרבה שנים חסינו בצילו של הממשל הזה, ששכחנו כבר איך נראה אור השמש בלעדיו. איך נראים השותפים הפלסטינים שאיתם עלינו להגיע לפיוס אמיתי – בלעדיו. איך נראית פוליטיקה ייצוגית, נאמנה לאזרחים – בלעדיו. ישראל תהיה חייבת להתנתק בהדרגה מן הגביר מוושינגטון כדי להתחיל לראות את מציאות חייה נכוחה. לרגע חולף אחד, לפני שטראמפ עלה לשלטון, פירפרה תקווה שהנה, האיש הגחמני הזה יגשים את חלומם של רפובליקנים לא מעטים ואמריקה תפסיק לנהל את העולם, תחזיר את מאות אלפי חייליה הפזורים ברחבי הגלובוס, לא תמליך ולא תדיח מנהיגים, לא תנהג כבריון שעל פיו יישק דבר. פעם קראו לזה "אמריקה פירסט". ובכן, תוך זמן קצר מאד התבדו התקוות. "אמריקה פירסט" התגלה פשוט כאמריקה מעל כל השאר. טראמפ הבין שיותר מדי כסף מונח על המאזניים בכדי לסגת מאזורי ההשפעה האמריקאיים. והמזרח התיכון הוא האזור המכניס ביותר. חבורת קושנר הסתערה במרץ על הגרייט אופורטיוניטיז, ולישראל יועד תפקיד מיוחד בתוכן, "עמק הסיליקון" של המזרח התיכון, כפי שפינטז קושנר. לא שאלו אותה, מי שואל מדינות חסות. גם את גנץ לא שאלו; תידרכו אותו. הוא הבין את גודל השעה, והתגייס. זה, פחות או יותר, כל הסיפור. זה תמיד היה הסיפור.

הישראלים יכולים לכתוב סיפור אחר ולחיות אותו. הם לא חייבים לבחור אנשים כמו גנץ להנהיג אותם. הם לא חייבים להסתנוור מהזמנות לבית הלבן. אבל הם חייבים, ומזה אין מפלט, להבין מה משמעות החיים בצילו של הדוד סם.