היום הוא יומה הראשון של שביתת העובדים הסוציאליים. מאבק העו"סים לעדכון שכרם אחרי 17 שנים שבהן הוא לא עודכן ונשחק עד אבק הוא מן המאבקים שכ-ו-ל-ם תומכים בהם. איך אפשר לא? מישהו חושב שהשירותים שמפעילים עובדים סוציאליים הם מיותרים, "מותרות" שאפשר או רצוי לקצץ? כל הדברים שמושבתים מהיום: הגשת תסקירים של קציני מבחן לבתי משפט (שמשפיעים על שחרור עבריינים ממעצר), חוקרי ילדים שמוזעקים בחשש להזנחה או התעללות, פגישות של הורים גרושים עם ילדיהם במרכזי קשר, הגשת תסקירים בתיקי גירושין, דיונים בוועדות להפסקת הריון, דיונים בוועדות פסיכיאטריות לילדים ונוער, תכניות שיקום לקשישים סיעודיים, טיפול במשפחות במצוקה, ועוד. במקרים רבים הסיוע שמגישים עובדים סוציאליים הוא על סף מציל חיים, כפי שניתן לקרוא כאן.
משהו פה נראה לכם מיותר? מישהו יכול לחשוב על עוד הרבה מאבקים ציבוריים צודקים יותר מזה?
ובכל זאת, כולם גם יודעים: גם את העו"סים ימרחו. השביתה רק התחילה; סיקור תקשורתי גדול ואוהד, הרבה ראיונות וסיפורים אישיים. לאט לאט, מלחמת החפירות במשרדי האוצר תקבור גם את המאבק הצודק מאין כמוהו הזה בעמודים האחוריים. העו"סים יחזרו לעבודה (הרי גם כך הם משתכרים משכורות רעב, כמה זמן תחזיק קרן השביתה של האיגוד?), ואחרי כך וכך חודשי מו"מ, הם יקבלו תוספת שכר צנועה (האוצר מדבר כרגע על 8%). אז במקום אחד מכל ארבעה עו"סים שנזקקים להשלמת הכנסה, אחד מכל חמישה או שישה יזדקקו לה. ועו"ס עם ותק של 10 שנים, שכיום מרוויח 4,466 ש"ח ונזקק להשלמת הכנסה של 682 ש"ח כדי להגיע לשכר המינימום, סוף סוף יחצה את הסף הנכסף ויסגור משכורת של 5,500 ש"ח בכוחות עצמו.
שמחה גדולה.
הנה התעלומה: אם כולם יודעים ומסכימים שהמאבק צודק – איך זה כולם גם יודעים שהוא ייכשל? או יסתיים במין אקורד מטושטש כזה, לא ברור, ספק-כישלון ספק נסיגה-מכובדת?
מה פשרו של הפער הפוליטי הזה, בין הרצון, והמוצדקות, והתמיכה הציבורית הגורפת – לבין התוצאות העגומות, שחקוקות כבר מראש על הקיר?
תכף נחזור לשאלה הזאת. לפני כן, כדאי להזכיר שהמאבק הנוכחי מאד מצומצם במטרותיו (וטוב שכך, מבחינה אסטרטגית). מערך העבודה הסוציאלית בארץ סובל מהזנחה של שנים ארוכות. בעיה חריפה שהאוצר מטאטא מתחת לשטיח כבר שנים היא המחסור החמור בתקנים. בלשכות הרווחה בארץ מקובל למצוא עובד יחיד (למעשה, כמעט תמיד עובדת יחידה) שאחראי על 200, לפעמים 300 תיקי רווחה. זה גובל בבדיחה (נסו לחשב כמה דקות חודשיות יכול לקבל כל מטופל מעובד כזה). המחסור בתקנים אינו עומד על הפרק במאבק הנוכחי.
עוד מחוץ למאבק הוא מעמדם של יותר מ-5,000 עו"סים שמועסקים בעמותות פרטיות ודרך חברות כוח אדם – תוצר נפסד של הפרטה מסיבית של שירותי הרווחה בישראל בשני העשורים האחרונים. במסגרת תהליך זה, נמסר הטיפול בזקנים, נכים, מפגרים, נוער בסיכון, נשים מוכות ועוד אוכלוסיות מוחלשות לידי ידיים פרטיות. העו"סים שמועסקים במגזר הפרטי מקופחים בהשוואה לעמיתיהם במגזר הציבורי בכל הזכויות הסוציאליות (כשליש מהם לא מקבלים קרן פנסיה, דמי הבראה או החזרי נסיעות, ליותר מחצי אין קרן השתלמות). מחקר שנערך בנושא חשף פגמים רבים בשיטות העסקתם, למשל התחלופה הגבוהה (שנובעת מרצון המעסיק הפרטי לחסוך בהוצאות ותק) שפוגעת קשות ביצירת קשרי אמון עם מטופלים, ועוד. גם 5,000 העו"סים האלה אינם מיוצגים במאבק הנוכחי – העברתם למגזר הפרטי הוציאה אותם מארגון העובדים הסוציאליים – וספק אם ייהנו מפירותיו (למרות הכרזות ההסתדרות).
כאמור, כלי התקשורת לעת עתה נותנים גב רחב למאבק ומסקרים אותו באופן אוהד. למעט עיתון אחד – "הארץ". לא הפתעה גדולה, ובכל זאת, עניין מרגיז כתמיד. בשבועיים האחרונים הקדישו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" כפולות עמודים מובלטות לסיקור מקרוב של המאבק, כולל ראיונות רבים עם עו"סים ששפכו אור על המציאות הקשה שאיתה הם מתמודדים, כולל תלוש המשכורת המעליב בסוף החודש. כתבות כמו זאת או זאת אולי נובעות ממניעים פופוליסטיים – לגלות חמלה כלפי מסכנים ונזקקים זה תמיד טוב למכירות – אבל בו בזמן חושפות את הציבור למצוקה אמיתית שנמצאת ממש בקרבו, קרוב אליו.
אלא אם כן מדובר בציבור קוראי "הארץ". אלה כנראה לא שמעו ולא הזדקקו מעולם לשירותיהם של עו"סים, ולכן – למה להטריח אותם בזוטות? סיקור המאבק בעיתון של "השמאל" היה לקוני, צונן, נטול פנים אישיות. ביום שישי האחרון הופיע לראשונה ראיון עם עובדת סוציאלית. מה לא שכחו ב"הארץ"? לשסות את הבולדוגים של השוק החופשי, נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב, שינערו טוב טוב את כל "השקרים" וה"בלופים" של העו"סים. הגדילה לעשות ארלוזורוב, שבלהיטותה לגבות את ידם הקפוצה של פקידי האוצר הפריחה נתוני שכר מופרכים לחלוטין של העו"סים (תקראו את התגובות שם); כל השנים לא ידענו – מגזר העו"סים הוא למעשה מגזר של אילי נדל"ן במסווה, ממש אוליגרכים, שמתבכיינים בלי שום הצדקה רק כדי לחזור בערב לבית הפרטי שלהם בארסוף לעוד ערב משעמם במחיצת המשרת ההודי והשף הפרטי מצרפת.
למעוניינים, הנה טבלת השכר האמיתית. מייאש.
בכל קלחת הדיסאינפורמציה הזאת, בכל זאת חסר נתון אחד, מעניין מאד: מה בעצם עלות דרישות השכר של העו"סים? כמה זה יעלה לקופת המדינה אם היא תכיר, סוף סוף, בחוב העצום שלה כלפיהם ותתגמל אותם בהתאם?
את הנתון הזה לא תמצאו בשום מקום. האוצר מסתיר אותו מסיבות ידועות; ברגע שהוא ייחשף, יתברר כמה פשוט לממן את הדרישות האלה. עדיף להשאיר אותו באפילה ולסמוך על מנטליות החנווני של הישראלי הממוצע ("הא, הנה עוד מגזר שרוצה לשדוד את הקופה הציבורית"). ארגון העו"סים, מצידו, גם לא מעוניין לחשוף את הסכום הזה, מסיבות טקטיות: לא מפזרים מספרים במהלך משא ומתן, כדי לא לתת נשק לכל גורם שמעוניין לסכל אותו. כך יוצא שהאוצר והעו"סים עושים יד אחת, שלא במתכוון, להסתיר מידע חיוני מהציבור.
למעשה, לא מסובך מדי לאמוד את הנתון הזה. העו"סים נאבקים לא רק על אחוזי תוספת, אלא על שינוי מהותי במבנה השכר, שנקבע לפני 17 שנה ולא משקף עוד את התפקידים והדרישות שעימם הם מתמודדים כיום. אפשר להבין שהצעת האוצר – 8% תוספת מעבר ל-6% שקיבל כל המגזר הציבורי – רחוקה מאד מאד מהציפיות של העו"סים. ביום שישי פורסם שדרישות האיגוד הן 30%, ואילו ההסתדרות דורשת תוספת של עד 40% לשכר בדרגות הנמוכות. אם זאת נקודת הפתיחה של המאבק – הוא כמעט מיותר, לדעתי. מלחמת ההתשה מול האוצר תשחוק את המספרים האלה ותתרגם אותם לעשרות סעיפי "הטבות" שיתפזרו לכל רוח. אני כמובן לא מתיימר לייעץ לעו"סים; אולי באמת, במציאות הנוכחית, לא ריאלי להציב דרישות גבוהות יותר. אבל אני כאן בדיוק כדי לערער על "המציאות הנוכחית".
לעניות דעתי, רמת השכר המחפירה של העו"סים דורשת תיקון דרמטי, של לפחות 50%. אוקיי, בוא ניקח תוספת של 50% כאומדן הבסיס לתוספת. תוספת על מה? על מה שהם מקבלים היום. מה הם מקבלים היום? נו, תלוי את מי שואלים. לפי האוצר, משכורת ברוטו ממוצעת של עו"ס במגזר הציבורי היא 10,000 ש"ח. תראו לי עו"ס שלא צוחק כשהוא שומע את זה. לפי נתוני ארגון העו"סים, משכורת הברוטו הממוצעת היא 6,000 ש"ח. חתיכת פער. בואו נהיה מהאו"ם: ניקח את הממוצע, 8,000 ש"ח.
יש 10,000 עו"סים בשירות הציבורי. העלות השנתית של שכרם, לפי חישוב זה, היא 960 מיליון ש"ח. תוספת של 50% תגיע לכדי 500 מיליון ש"ח. אחרי שהגעתי למספר הזה, נרגעתי קצת כשמצאתי אותו גם בהערכה של רותי סיני. אוקיי, סגרנו.
500 מיליון ש"ח בשנה. נשמע הרבה? מדובר בפרומיל וחצי (0.0015) מתקציב המדינה. ונזכיר רק שהאוצר כרגע מתקמצן עם העו"סים על שליש מהסכום הזה (הפער בין 14%, הצעת האוצר, ל-30%, דרישת האיגוד). נו, אז יש כסף או אין כסף?
לשטרסלר כמובן אין כסף. על עודפי הגבייה בשנת 2010 בסך 12 מיליארד שקל הוא לא מוכן לשמוע; מדובר בכספים לצמצום הגירעון התקציבי. ומה דחוף לצמצם את הגירעון, בשעה שהחוב הממשלתי בישראל (78% מהתל"ג) נמוך יותר מן הממוצע (90% מהתל"ג) במדינות ה-OECD? ואם כבר לצמצם אותו, למה דווקא על חשבון העו"סים? על שאלות כאלה לא עונים באוצר. כי אלה כבר שאלות "פוליטיות", שנוגעות לסדרי עדיפויות וערכים, ולא שאלות "כלכליות" טהורות. וכידוע, באוצר מוכנים לפתוח לדיון רק שאלות כלכליות. השאלות הפוליטיות הוכרעו עוד לפני פתיחת המשא ומתן.
צודקת רותי סיני, יש הרבה מאד כסף. ובישראל, פולו דה מאני זה פולו דה סקיוריטי. מי שרוצה להבין למה אין כסף לשום דבר שקשור בחיים כאן, ורק לדברים שקשורים במוות – יציץ נא בבור ללא תחתית שקרוי "תקציב הבטחון" של מדינת ישראל. שם, במעמקיו ספוגי הגריז, קבור העתיד הטוב יותר של כולנו.
כשהאוצר מצביע שוב ושוב על הגירעון התקציבי, אולי כדאי לשאול מי האחראי העיקרי לגירעון. מי מושך כסף כמו משוגע מהקופה הציבורית הרבה מעבר לתקציב שלו? לא תאמינו: משרד הביטחון. דו"ח של בנק ישראל שהתפרסם בימים אלה גילה כי במשך 6 השנים האחרונות משרד הבטחון חרג ממסגרת התקציב שלו, בעוד שבמרבית המשרדים האחרים נרשם תת-ביצוע (כלומר, נותרו יתרות תקציביות). לפי הדו"ח, החריגות גדלו בעיקר בשנתיים האחרונות, שבהן לא נרשמו אירועים בטחוניים חריגים.
"חריגה תקציבית" היא ביטוי עדין לכיפוף החוק, לאמור, חוק התקציב. כשהיא הופכת לנורמה, החוק הופך לחותמת גומי.
בכמה כסף מדובר? בכסף גדול מאד. החריגות בשש השנים האחרונות נעו בין 3.5 ל-5.5 מיליארד שקל בשנה.
חתיכת אוברדראפט. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני במשיכת-יתר בחשבון הבנק שלי, אני חייב להחזיר כל שקל, בתוספת ריבית מכאיבה. למשרד הבטחון יש סידור אחר. כשהוא נמצא במשיכת יתר של 4.8 מיליארד שקל (בשנת 2009), נותנים לו בונוס של 700 מיליון שקל לשנה הבאה, כדי שבשנה הבאה יוכל לסגור כבר חריגה של 5.5 מיליארד שקל.
רק הבונוס הזה היה יכול לממן את עלות תוספת השכר לעו"סים לשנה וחצי. ואם משרד הבטחון היה מחזיר לקופה הציבורית את הכספים ששדד ממנה בשנים האחרונות, אפילו בלי ריבית והצמדה, היה אפשר לממן את תיקון השכר של העו"סים למשך 60 השנים הבאות.
טיעון שגור בפיהם של שונאי השביתות הוא טיעון "פריצת הסכר": תיתן למגזר אחד, ואז כולם ישבתו ותהיה צריך לתת לכולם. אז קודם כל, הפתעה: באמת כמעט כולם במגזר הציבורי זקוקים לשדרוג שכר רציני, ואיתות ברור מצד המדינה שיש גמול לעמלם (לא בכדי משוגרים לחלל הציבורי הספינים בנוגע ל"שערוריית שכר הבכירים" ממש בסמוך למאבקי השכר של המקופחים האמיתיים; כך אפשר להסיט את הדיון מן הרוב הדומם, שהמערכת מנצלת, למיעוט מבוטל, שמנצל את המערכת).
אז כן, "מסגרת התקציב" תיפרץ, אבל לשם שינוי, בכיוון הנכון. והתקציב כולו צריך לעבור טלטלה אנטי-בטחוניסטית דרמטית. שנית, מי שמתעקש למדוד כל דבר דרך החור של הגרוש צריך גם להבין את הרווחים לטווח הארוך: מערך טוב יותר של עבודה סוציאלית, מערך שמסוגל לתמוך במשפחות על סף פירוק, בעבריינים משוחררים, במכורים לסמים – חוסך כסף רב למדינה באמצעות צמצום הצורך במוסדות טיפול, גמילה וענישה. ושלישית, צריך לומר גם את זה: יש ערכים שחברה נאורה לא מתחשבנת עליהם. רווחה היא אחד מהם.
כפי שמוטי בסוק מציין, למעשה החריגות בהוצאות הבטחון גבוהות יותר, כי הן מתחלקות בין משרד הבטחון, המשרד לבטחון פנים, תקציב השירותים החשאיים (מוסד, שב"כ), תקציב המועצה לאנרגיה אטומית ועוד. התקציבים של כל אלה מעולם לא נפתחו לדיון ציבורי שקוף, וגם הם צמחו באופן ניכר בשנים האחרונות (יותר מ-10 מיליארד שקל).
הרכבת ממשיכה לדהור. תקציב הביטחון לשנת 2011 עומד לגדול ב-5 מיליארד שקל ולעמוד על כ-60 מיליארד שקל. איך זה יקרה? תסמכו על פקידי האוצר. לא הכל צריך להיות כתוב בחוק התקציב. יש ועדת כספים. יש העברות מפה לשם, על חשבון "תת-ביצוע". את המשפט החמור הבא כתב בסוק, לא אני: "האוצר דאג ב-2010 ליצור תת-ביצוע בתקציב החינוך, הבריאות והרווחה, מתחת לאפם של השרים האחראים, כדי להגדיל את תקציב הביטחון." כן, שמעתם טוב. גונבים מהנזקקים ונותנים ליצרניות נשק.
מי ינתק את הקשר הגורדי שבין האוצר לבטחון? מי יספר לאזרחי ישראל – לעו"סים, לעובדי הבריאות, למורים, לפרקליטים בשירות המדינה, לסטודנטים ששכר הלימוד שלהם עולה כל הזמן – מי יספר להם איפה נמצא כל הכסף שהיה אמור לאפשר להם חיים הוגנים יותר, ללא השלמת הכנסה וללא התרוצצות מטורפת מעבודה זמנית אחת לאחרת?
עופר עיני לא יספר. שלי יחימוביץ' גם לא. שום ח"כ חברתי לא יעז להעלות על דל שפתיו את האישום הנורא מכל: המעמד הבינוני והנמוך בישראל משלמים את מחיר הטירוף הבטחוני. החולים, הנכים והמשתכרים שכר רעב – כולם מממנים את מאזני המכירות היפים של תע"ש, רפאל ואלביט. זהו טאבו פוליטי, אסור לדבר עליו או לרמוז לכיוונו, פן תוקע מיד כבוגד ויישלל ממך הכשר הפטריוטיות. מי שאמר שהפטריוטיות היא מפלטו של הנבל לא דייק; בשוק המודרני, היא מפלטו של אינטרסנט תעשיית הבטחון.
סדר העדיפויות המעוות הזה נשען על הנחה לא בדוקה, לפיה הציבור עצמו תופס את הביטחון בישראל כנושא קדוש שאין לגעת בו. אבל "דעת הקהל", כידוע לכל, היא עניין הפכפך ביותר, ולא פעם היא פשוט שיקוף של הבניה אידאולוגית. סקר שנערך לאחרונה דווקא מוכיח: יותר אנשים חושבים שיש לתת עדיפות להוצאות חינוך לעומת ביטחון. רוב הציבור (80%) סבור כי המדינה לא דואגת למערכת הבריאות הציבורית.
אם כן, הציבור לא לגמרי מטומטם. לוּ היתה כתובת פוליטית שהיתה מתמקדת במצוקות והתסכולים האלה, ואומרת ברורות איפה צריך לחתוך כדי להוסיף תקציבים לתחומים שבאמת מקיימים את חיינו – היא היתה זוכה לתמיכה ציבורית משמעותית. אבל אין. הנה עוד דוגמה לחוסר הרלבנטיות של הפוליטיקה המפלגתית למאבקים החשובים של החברה האזרחית בישראל.
דוגמה נוספת שעלתה לאחרונה לכותרות: מצוקת האשפוז בבתי החולים הפכה לבעיה לאומית; ישראל ממוקמת בתחתית מדינות ה-OECD בשיעור מיטות האשפוז שבה. במשך כל העשור האחרון לא התווספו מיטות לבתי החולים, שלעתים קרובות מגיעים לתפוסה של 150%; רק במחלקות טיפול נמרץ חסרות כ-500 מיטות אשפוז; המשמעות היא שרק שליש (!) מהזקוקים לטיפול נמרץ מאושפזים שם, היתר מפוזרים במחלקות שונות. לפני שבוע הממשלה אומנם אישרה תוספת של 1,400 מיטות, אבל גם זה מעט מדי ומאוחר מדי; לפחות 3,000 מיטות דרושות רק כדי לשמור על מעמדה הנמוך של ישראל בהשוואה למדינות המערב. מדובר בהזנחה פושעת לאורך שנים ארוכות.
כמה יעלה לפתור את בעית מיטות האשפוז של ישראל – בצעד נמרץ אחד? על פי תכנית האשפוז של משרד הבריאות שהוכנה ב-2005, עד 2015 יש צורך בתוספת של 6,463 מיטות אשפוז. עלות התפעול השנתית של כל מיטה – חצי מיליון שקל. סך ההוצאה הצפויה: 3.2 מיליארד שקל. יש כסף או אין כסף?
3.2 מיליארד שקל זה פחות מהחריגה השנתית הקטנה ביותר מתקציב הבטחון בשנים האחרונות. 3.2 מיליארד שקל זה שליש מעלות עסקת הרכישה של 20 מטוסי אף-35 שנחתמה לפני חודשים ספורים בין ישראל לארה"ב. לציבור הישראלי מוכרים כרגיל את הצורך הדוחק ב"שמירה על עליונות אווירית". האם מישהו פיקפק בעליונות האווירית של ישראל גם בלי האף-35? האם הבטחון הלאומי של אזרחי ישראל פשוט יקרוס לחלוטין בלי הוצאת הענק הזאת? ואולי האינטרס האמיתי מאחורי העסקה היה, כרגיל, הכסף הגדול? ובפרט הכסף הגדול שדווקא התעשיות הישראליות ירוויחו כתוצאה מהתחייבויות הדדיות מצד יצרניות הנשק האמריקניות? שהרי מהו "הסיוע הבטחוני" אם לא עסקה סיבובית בין תאגידי נשק אמריקניים וישראליים, דרך מתווכים ממשלתיים, על גבו ומכספו הטוב של משלם המיסים?
יודעים מה? לא לבטל את העסקה. רק לקנות 13 מטוסים, במקום 20. בכסף שהתפנה היה אפשר לקנות את כל מיטות האישפוז הדרושות (אי אפשר אתם אומרים? כי הכסף לקוח מכספי הסיוע הבטחוני האמריקני, שחייבים לחזור למשק האמריקני? והסיוע הזה הוא גזרה משמיים? האם הוא תוצאה בלתי נמנעת של סדר העדיפויות המעוות שלנו, או אולי גורם מרכזי שלו?).
מי יודע, אולי אפילו חייל אחד או שניים, שנפצעו בקרב, היו מרוויחים מן ההשקעה הזאת ברפואה הציבורית.
מה פתאום. הס מלהזכיר. בדיוק 20 מטוסים היו נחוצים, אף לא אחד פחות. עם 13 מטוסים – אחמדינג'אד כבר היה דופק לנו על הדלת בבוקר עם שואה גרעינית.
חישובים והשוואות כאלה מתוייגים אוטומטית כ"דמגוגיה". אי אפשר להשוות תפוחים ותפוזים, אומרים לנו (למרות שכולנו יודעים שאפשר; יש עונות שבהן כדאי לקנות תפוחים, באחרות כדאי תפוזים). להצביע על המחיר הכלכלי, הממשי לגמרי, שהמערכות האזרחיות בישראל משלמות למולך הביטחון זה "דמגוגיה"; אבל להפחיד את הציבור מבוקר עד ערב ש"קיומה של ישראל" מוטל בסכנה מכל עבר (איראן, חיזבאללה, חמאס, "הסמול") – זה לא דמגוגיה? להתעקש על כך שכל עסקה בטחונית תובא לשיפוט הציבור, תישלף מן המחשכים, ושכל הוצאה מן התקציב הזה תלווה בנימוקים ענייניים זה "דמגוגיה", אבל להשתלח בציבורי עובדים שמגרדים את שכר המינימום ויוצאים לשביתות כדי להשיב לעצמם כבוד מינימלי, כבוד שהמדינה עצמה מחרבנת עליו בגלוי – זה לא דמגוגיה?
זה ממשיך הלאה והלאה. מקלטים לנשים מוכות בסכנת סגירה בגלל עצירת סיוע ממשלתי בסך 5 מיליון שקל. מכללות להכשרת מורים אינן מסוגלות לתפקד כהלכה בגלל עצירת סיוע ממשלתי בסך 40 מיליון שקל. מערך בתי האבות הסיעודיים בארץ (שמאושפזים בו 4,000 קשישים) נמצא על סף קריסה, בגלל תקצוב הנמוך ב-100 מיליון שקל מהצרכים האמיתיים.
איפה שלא תסתכלו, כשאתם זקוקים למדינה – אין כסף. כשהיא זקוקה לכם – יש ועוד איך. היסודות העקרוניים ביותר של חברה נאורה – חינוך, בריאות, רווחה – היסודות שרק בשבילם יש טעם בכלל לחיות בקולקטיב ולשלם מסים, מופקרים ומרוששים כעניין שבשגרה. היסודות האלימים ביותר של החברה, החמדניים ביותר בתוכה – הצבא ותעשיות הענק שמתחזקות אותו – זוכים להגנה וחיזוק מתמידים. יש תקציב למוות, אין לחיים.
זכרו את זה היום, יומה הראשון של שביתת העו"סים. ובכל השביתות שעוד יבואו.
לא למות טיפש 