הסוד
בימים האחרונים אני מסתובב בתחושה לא נעימה שמסתירים ממני סוד. התחושה לא נעימה במיוחד, כי לפי כל הסימנים – כל המדינה שותפה לסוד הזה. חוץ ממני. כולם יודעים משהו שאני לא. כולם יודעים את התשובה לשאלה: למה זה חשוב שברק פרש מהעבודה?
רק אני לא יודע.
איך אני יודע שכולם יודעים? כי כולם מאד נרגשים ונסערים מן המהלך הזה. עוצמת האמוציות שעוררה הפרישה של ברק מהעבודה לא זכורה לי מאז האירוע ההסטורי האחרון שטילטל את חיינו – הפרישה של מיקי חיימוביץ' מחדשות 10. גם אז הסקתי שמדובר במהלך חשוב, לפי עוצמת התגובות.
התיישבתי עם דף ועט ורשמתי לפני סדרת שאלות שעליהן התחייבתי לענות בכנות:
1. האם הפרישה של ברק תשנה במשהו את מדיניות הביטחון של ישראל?
2. האם הפרישה של ברק תשנה במשהו את מעמדה הבינלאומי של ישראל?
3. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על חייהם של 2 מיליון האסירים בגטו עזה?
4. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על הסיכויים של תושבי הדרום לחטוף טילים?
5. האם הפרישה של ברק תזרז את המלחמה הבאה?
6. האם הפרישה של ברק תמנע את המלחמה הבאה?
7. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על מהלכי הטיהור האתני ברחבי ארץ ישראל ופלסטין?
8. האם הפרישה של ברק תבשר תוספת תקציבית משמעותית לחינוך, לבריאות ולרווחה?
ככל שאימצתי את מוחי, התשובה היתה תמיד אחת: לא. למעשה, לא יכולתי לחשוב על שום הבט של מדיניות שלטונית שנוגע לחיים שלי ושל סובבי אשר מושפע באופן כלשהו מהפרישה של ברק.
אפשר כמובן לכתוב מאמר שלם על כל סעיף וסעיף. אבל גיליתי שהמסקנות מבליחות בבהירות מהממת מול עיניי כשאני מבצע ניסוי מחשבתי פשוט: נניח שברק ממשיך לכהן בתפקידו כשר ביטחון עד סוף הקדנציה שלו. במקרה זה, ברור שהפרישה לא משנה כלום. אם כך, נניח שהוא מוחלף מחר בבוקר בכל פוליטיקאי אחר שמועמדותו נשקלת לתפקיד (מחקו את המיותר: מופז/וילנאי/יעלון/פלד/פואד/דיכטר). נו, גם אז לא צפוי שום שינוי אמיתי. מי שיכול להצביע על הבדלים משמעותיים בין התפיסה הבטחונית/מדינית של ברק לזו של הצמרת הפוליטית בכללותה – שיקום. ברק דומה להם והם דומים לברק.
מה שמעצים עוד יותר את החידה: למה כולם שונאים אותו כל כך, אם כולם דומים לו כל כך?
טוב, בדרך האלימינציה הגעתי למסקנה שכנראה צווחות הזעזוע שחלפו מעל ראשי היו קשורות לגורלה של מפלגת העבודה, או הכנסת, ולא לגורל המדינה ואזרחיה. הפכתי את הדף לצד שני ורשמתי עוד סדרת שאלות שגם עליהן התחייבתי לענות בכנות:
1. האם מפלגת העבודה לא היתה נופחת את נשמתה אלמלא הפרישה של ברק?
2. האם קיומה של מפלגת העבודה בהרכבה הנוכחי חשוב, או אפילו רצוי לדמוקרטיה?
3. האם "מפלגה היא כמו בית"?
4. האם ראוי לאדם הגון לקיים יחסים רגשיים עזים עם גוף ביורוקרטי של עסקנים?
5. האם האנרגיה הפוליטית והעשייה הפוליטית מתמצות ברמה המפלגתית?
6. האם הבעיות האמיתיות של אזרחי ישראל מעסיקות את המפלגות הפוליטיות?
7. האם מאחורי השמות יואל חסון וישראל חסון, חיים כץ וישראל כץ, אמנון כהן ויצחק כהן, משה מטלון ומשה כחלון – עומדים אנשים שונים?
8. האם הרגישות המופלגת של חברי הכנסת לריחות צחנה מעניינת אותי?
גם כאן, ככל שאימצתי את מוחי, התשובה היתה תמיד אחת: לא. החידה נותרה בעינה: למה זה חשוב שברק פרש מהעבודה?
האפשרות האחרונה שעלתה במוחי, אבל סילקתי אותה בהינף יד מזלזל, היתה שמדובר פשוט בסנסציה רכילותית שנופחה לממדי ענק בידי מערך משומן של טבלואידים, פוליטיקאים תאבי פרסום, בלוגרים מתלהמים, ואומה קרועת-עיניים, רעבה לדרמות בנוסח "האח הגדול". אבל לא, זה לא יכול להיות. הסוד נותר חתום בפניי.
לא למות טיפש 
התשובה לשאלה שבע היא כמובן לא. ויש גם אנשים שנשבעים שדמותו של האיש שמאחורי כל השמות הללו מתגלה להם מדי פעם בלחמניה ומזילה דמעות.
סליחה שאני לא ממשיכה בנימה המשועשעת, אין לי הכשרון לזה.
כשקרן נויבך פרשה מתפקידה ככתבת מדינית בערוץ הראשון היא התראיינה ב-7 לילות (מוסף בידור, יש לציין) ואמרה שנמאס לה לעסוק ברכילות במסווה של כתיבה מדינית. היא סיפרה איך במשך שנים השתמשה בהבעה רצינית וכל יודעת בעת שהיא מספרת רכילות פוליטית סרת טעם.
מה שאמרת לגבי ברק נכון לגבי רבים מהטקסטים בעמודים הראשונים של העיתונים, אלה שתחת הכותרת "פוליטי מדיני". מצד שני, אם יש לנו נחמה ועניין מגבש הרי אלה השנאה המשותפת. אלה מאיתנו שאינם שונאים ערבים, זקוקים לאובייקט חלופי, כתינוק שאמו מותירה לבד במיטתו. החיתול שאנחנו ממשמשים כדי להרדים את עצמנו הוא אהוד ברק. אל תיקח לנו את זה.
סבבה, רוני. אבל גם חיתולים צריך להחליף. אצלנו רק מרססים עם מטהר אוויר וממשיכים להשתמש באותו חיתול.
אני אגיד לך למה לדעתי זה כל כך חשוב.
בשנתיים האחרונות אנחנו חיים במצב מאוד מוזר: מצד אחד, אין התפתחויות משמעותיות ברמה הקונקרטית: הכיבוש לא מעמיק, לא יצאנו למלחמה ואפילו לא איימנו באחת, הפערים הכלכליים או ההפרטות לא התקדמו בצורה יוצאת דופן – כלום.
מצד שני, האווירה הציבורית הזדהמה בצורה חסרת תקדים, והפך להיות לגיטימי לחלוטין להגיד שאתה 'לא גזען, אבל…', או 'לא פשיסט, אבל…'
זה לא שהתכנסנו מול ההתקפות של האויב – זה היה צפוי לקרות בפיגועי ההתאבדות של לפני 10 שנים, ולא קרה. זה לא שיש איזושהי סיבה אובייקטיבית לעניין. סתם, הקצנה בלי שינוי מהותי במצב החברתי או הפוליטי.
הסיבה, לטעמי, הוא ההיעדר המוחלט של אופוזיציה פוליטית-רעיונית. קדימה, הרי, לא שונה מהותית מהליכוד מבחינה רעיונית, ולכן התפיסה שלה של אופוזיציה היא 'אם הם אומרים א', אנחנו נגיד ב', וגם זה כשזה לא נוגע בדברים החשובים באמת, כי על זה הם מסכימים. עם כל ההערכה שלי לחנין, טיבי והורוביץ – אף אחד לא סופר אותם.
הכניסה של העבודה לממשלה נתנה מטריית מהוגנות לממשלה המתועבת הזו, לא רק מול ארה"ב אלא גם בציבור הישראלי. כשכל חברי הכנסת של העבודה הם או שרים, או משותקים מסיבות של מצב פוליטי חריג – אין מישהו ממה שנתפס בציבור הישראלי כמיינסטרים שיקום ויגיד – חברים, השתגעתם. וכשליברמן והגמדים רואים שמי שיוצא נגדם זה מרצ ושמאלה, הם מרשים לעצמם להתפרע.
הפרישה של ברק – והפרישה של העבודה מהממשלה – מאפשרים את ההקמה-מחדש של האופוזיציה.
דבר נוסף הוא שהמצב הארגוני שנוצר בעקבות המהלך הזה במפלגת העבודה, ויחסי הכוחות הפוליטיים שם כרגע, מאפשרים שינוי במפלגה שיהיה יותר עמוק ויותר שורשי מאשר השינוי של 2006, ויוכל להחזיק גם יותר מאשר שנה וחצי. אבל בשביל זה צריך הרבה עקשנות, הרבה עבודה והרבה מזל…
הנה תשובה מטרידה מאד:
http://haemori.wordpress.com/2011/01/19/barak/
תודה, נדב. אני מאמין שאתה מאמין שהמהלך היה חשוב. אבל תסכים אתי שהתגובות שהוא עורר – בעיקר הגועל והסלידה – לא קשורות לסיבות שמנית. כלומר, זה לא שאנשים יצאו במחולות כי "עכשיו אפשר לבנות מחדש את השמאל". ואותי עניינה כאן הסיבה לתגובה הציבורית העזה.
לגופם של דבריך: הפרישה של ברק היא לדעתי נקודה שרירותית לגמרי במדרון העמוק מאד שבו מידרדרת העבודה. רק אזכיר לך שה"אלטרנטיבה" ששמה עמיר פרץ גררה את ישראל למלחמה לא פחות מיותרת (בלבנון). למעשה, ידיו של פרץ מגואלות ביותר דם של אזרחים חפים מפשע לעומת ברק (1,200 לעומת 800, בערך).
קשה לי להאמין שתצא בשורה כלשהי מן הגוויה המהלכת הזאת. הנוכחות של ברק שם, או היעדרו, לא מעלה ולא מורידה. ברגע המבחן, לא חשוב מי עומד בראשה – הם מכשכשים בזנב כל הדרך אל השלטון, והדרך תמיד מצביעה ימינה.
אני גם לא מסכים עם כל הניתוח הראשוני שלך. הרבה דברים קרו כאן בשנתיים האחרונות. חל ערעור ממשי בלגטימיות של הציבור הערבי, יש נסיגה ברורה בשירותי הבריאות (משבר מיטות האישפוז), רמת החינוך, גידול משמעותי בכמות מהגרי העבודה, ומעל הכל – הידרדרות חסרת תקדים בדימוי של ישראל בעולם (בעיקר הודות למצור בעזה והגדר בגדה). כל אלה הם קרקע פוריה מאין כמוה לתנועות ימין קיצוני. בלי דחליל האופוזיציה או איתו.
אני מדגיש נקודה שעלתה בפוסט הזה (וגם באחרים): אנשים נוטים לייחס לפוליטיקה המפלגתית משקל עצום, הרבה מעבר לכוחה האמיתי. כשאתה אומר ש"אין אופוזיציה רעיונית-פוליטית", אתה מודד את העניין דרך חור הגרוש הקטנטן של הפוליטיקה המפלגתית. אני, לעומת זאת, מסתכל על כלל החברה האזרחית, ולבי מתרחב ממש מן המגוון והרדיקליות של האלטרנטיבות שקיימות כיום; הרבה יותר ממה שהיה בימי מפא"י המונוליטיים, או אפילו בשנות ה-80'.
אז יש אופוזיציה, ויש חזון חלופי, ויש אנשים שפועלים לקידומו (מחוץ למוסד המנוון הזה, הכנסת). ונכון, צריך גם נציגים שם, אבל זה לא יקרה מלמעלה למטה, אלא כמו תמיד, מלמטה למעלה. אנשי השטח האותנטיים, אלה שערים לבעיות אמיתיות של אוכלוסיות מוחלשות בארץ, יתברגו גם למנגנונים המפלגתיים.
ואז, כמובן, הם יושחתו וימכרו את נשמתם. אז מה? נשב ונקונן שאין אלטרנטיבה? שוב נראה בחברי הכנסת חזות הכל? מה אנחנו, סטטיסטים במופע שכולו שלהם? או אולי הם סטטיסטים במופע ששייך לנו?
עדו, התשובה של האמורי איננה תשובה. גם הוא מניח (קדם-הנחה) שקרה דבר חשוב, וממשיך בניתוח פסבדו-פסיכולוגי של הנפשות הפועלות. ואני עדיין תקוע בשאלה למה זה חשוב (המלחמה עם איראן? ויעלון או מופז או מי שלא יחליף את ברק חושב אחרת ממנו בנושא?).
יש רק סיבה אחת:
הזדמנות לבטא ולהרגיש (בסדר זה) שמחה טהורה.
אני מתפלאה עליך שמחקת את שאלתה.
קורינה, לא מחקתי כלום ולא הבנתי אותך.
א. (קודם כל קצת גילוי נאות – למקרה שלא ידעת, אני אחיין של עמיר פרץ. זה עדיין לגיטימי לקרוא לו פושע מלחמה)
צריך לשים את התקוות ממפלגת העבודה בפרספקטיבה הנכונה. גם אם היא תחזור למקומה הטבעי, היא לא תהיה חד"ש. לא נכון לצפות שהיא תהיה יותר שמאלה מאיפה שהיא הייתה בתקופת רבין.
אז נכון, יש לי הרבה ביקורת על המדיניות של רבין, והיא לא הייתה מספיק שמאלית לטעמי. אבל עדיין, אני חושב שהקיום של מפלגת שמאל-מרכז אה-לה רבין הוא חשוב, גם אם אתה נמצא הרבה שמאלה ממנה, כי זו האופציה המרכזית לשינוי בחברה הישראלית. חד"ש לא תגיע לממשלה. זו הסיבה שתמכתי במפלגת העבודה ב-2006, וזו הסיבה שאני פועל למען שינוי בה היום.
אני באמת חש שהשינוי שחל הוא שינוי דיסקורסיבי.
ברמה הכלכלית-חברתית אני יכול להגיד לך בבטחון שלא היה שום שינוי לרעה. לכל היותר סטגנציה, ועצירה של מגמות חיוביות שהתחילו בזמן מלחמת אולמרט. משבר מיטות האשפוז – בדיוק כמו השריפה בכרמל – לא נובע מירידה בתקצוב, אלא מאירוע חד פעמי (עלייה בתחלואה בשפעת, שריפה) שחושף את היעדר המוכנות של המערכת המתפוררת. רמת החינוך לא ירדה, למיטב ידיעתי (להיפך, דווקא שם הושקעו כספים) ומספר מהגרי העבודה סטטי, פחות או יותר.
הירידה בלגיטימיות של הערבים (ואני אוסיף: ושל השמאל) הם לא קרקע פוריה לצמיחת הימין הקיצוני, הם התוצאה שלו. שמואל אליהו אומר כבר הרבה שנים שאסור להשכיר דירות לערבים; הסיבה שהעמדה שלו הולכת ומתרחבת היא התחושה שהכל מותר, ולהבנתי להיעדרה של אופוזיציה משמעותית בכנסת יש חלק חשוב בתחושה הזו.
הירידה בלגיטימציה הבינ"ל היא תוצר לוואי מסדר שני: אנחנו כבר לא טורחים להעמיד פנים שאנחנו רוצים שלום, אז הלגיטימציה הבינ"ל נשחקת.
והערת הבהרה – כשאמרתי 'אופוזיציה רעיונית-פוליטית' התכוונתי לאופוזיציה בכנסת, שמתנגדת עקרונית לרעיונות של הקואליציה (בניגוד לקדימה, למשל), ויוצאת נגדם בחריפות. ביטוי מדוייק יותר היה 'אופוזיציה רעיונית-מפלגתית', אם תרצה. אני האחרון שיזלזל בדברים החשובים מאוד שקורים לשמאל בשטח.
אוקיי, לא נריב על המספרים, שאין לי ידיעה ודאית לגביהם. הרושם שלי הוא שיש הידרדרות קבועה בכל הפרמטרים החברתיים, לא רק קיפאון. הרושם הזה מתבסס על דוח"ות אדווה, מבחני פיזה, וכו'.
כמובן שהבנתי למה התכוונת ב"אופוזיציה רעיונית-פוליטית"; התכוונת לכנסת. והכוונה הזאת, שמזהה במובלע "אופוזיציה" עם פעילות מפלגתית, היא שורש הבעיה לדעתי. לכנסת אין שום מונופול על האופוזיציה; למעשה היא הוציאה למילה הזאת שם רע במיוחד. ושוב אתה חוטא בהתמקדות יתר בכנסת כשאתה מייחס לי איזו תמיכה נלהבת בחד"ש. כאילו זירת המאבק היא תמיד, מראש, בין מפלגות.
שום ישועה לא תצא מן הכנסת. אפשר להילחם שם עד קץ הימים על פיצול שערות בין העבודה לקדימה לעצמאות לליכוד. ואפשר גם להבין שהדברים החשובים לא נחתכים שם. לא המדיניות בפועל – שנסגרת בישראל בין החונטה הבטחונית לחונטת ההון – ולא האופוזיציה בפועל, שעליה מופקדים ארגוני החברה האזרחית. הכנסת בכל התמונה הזאת היא גרגר חול שולי, מופע נלעג, מושב ליצים לבידור ההמונים. חבל שאנשים רציניים עוד נושאים אליה עיניים.
ממה שאני מבין את 'האמורי' לברק פשוט משעמם, כסף הוא עשה, רמטכ"ל וראש ממשלה הוא כבר היה, what's next?
להבדיל מבוגי יעלון שעוד חדש בפוליטיקה ושואף להגיע לכל מיני מקומות בעתיד ברק כבר היה שם ולכן הדבר הבא שהוא יעשה יכול מאד להיות תקיפת איראן סתם כי אין שום דבר אחר לשאוף אליו.
ע"פ גורביץ, הפרישה דווקא כן תזרז את המלחמה הבאה: http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2173
ועל כן במהלך דרמטי עם השלכות מיידיות על חיינו כאן.
נכנסתי עכשיו לאתר של יואל חסון וראיתי יוזמות חקיקה שקשורות לצמצום ניסויים בקופים, זכויות בעלי חיים, הפחתת עישון, ענייני צרכנות של האזרח הקטן. יש פוטנציאל להצלת חיים והפחתת סבל בעבודת הכנסת
עומר, לשם הבהרה – לא הטפתי כאן לביטול הכנסת. בכנסת נעשית גם עבודה חשובה. אבל העבודה הזאת היא כמעט תמיד נקודת הסיום של העבודה החוץ-פרלמנטרית, תולדה של מאבקים מאד נחושים של ארגונים ושדולות, לאורך שנים, או סתם לחצים של דעת הקהל. הרוב המכריע של חברי כנסת פועל כשלוחה או יד מבצעת של ארגונים חוץ-פרלמנטריים; ובדרך כלל, מדובר בשדולות של המגזר העסקי. גם יואל חסון, אני מניח, לא נולד עם שכנוע פנימי עמוק בזכויות בעלי החיים. זאת אג'נדה שהוא קלט מסביבה מסוימת, וכל הכבוד לו שהוא מנסה לקדם אותה גם בכנסת. אבל תראה לי חבר כנסת שמוביל מהלך חברתי באופן מקורי, שיוזם רפורמה בלי שהופעלו עליו לחצים מצד החברה, שפוקח לאנשים את העיניים. היתה אחת כזאת, תמר גוז'נסקי, והיום יש כמה צללים חיוורים כאלה.
כל זה, כמובן, לא קשור לפרישה של ברק (לא בדיוק תומך נלהב בזכויות בעלי חיים, גם לא אלה שהולכים על שניים). למה היא חשובה? עדיין לא ברור.
עידן
אני נוטה להסכים עם אלה שכתבו השבוע שהעובדה שבעקבות פרישתו הלכו מן הממשלה בן אליעזר והרצוג וברוורמן ,נשארה ממשלה מטורפת לחלוטין ללא בלמים קלים ובכך נתניהו-ברק-ליברמן יכולו לפעול לקראת מלחמה ביתר שאת עם איראן. נאמר גם שלברק יש עכשיו כל הסיבות האישיות להסלים מצב עם לבנון ועם איראן.
אז למרות ששלשת ההולכם לא היוו מעולם תמרור מוסרי או הגיוני בממשלה ובאחרות (בן אליעזר),אולי יש כאן משהו.
כמובן שבעבר לתוצאות האפשריות האלה , כל העיסוק סביב הפרישה הוא בגלל שאין להם לאנשי הביצה המקומית משהו אחר לעסוק בו שמלא רכילויות תככים ומעורר את בלטות הרוק של התקשורתן המצוי. סתם עינייני הביצה שסבורה שהיא לפחות אגם ויקטוריה .
רועי ואיתן: לא מצליח לראות קשר בין סיכויי התקיפה באיראן לבין הפרישה של ברק. הרי כל התיאוריה הקונספירטיבית הזאת טוענת שתקיפה באיראן "תציל" את ברק מפח האשפה של הפוליטיקה. נו, אז למה היתה נחוצה הפרישה? ולקרוא לשלושת המוסקטרים פואד-הרצוג-ברוורמן "בלמים" כנגד נתניהו-ברק-ליברמן זה לקחת אותם יותר ברצינות ממה שהם לוקחים את עצמם.
דעתי האישית היא שאכן מדובר בספקטקל להמונים, על כל המשמעויות הבזויות שלו. אלא שאנשים אינטליגנטיים לא יכולים להרשות לעצמם להודות שהם מתעסקים בדבר כזה (תמימים יותר לא יודו שהפוליטיקאים מתעסקים בזה), אז הם ממציאים כל מיני הצדקות, כאילו יש כאן משמעויות גיאו-פוליטיות מרחיקות לכת.
מאבקים של ארגונים ושדולות נותנים את הטון, כלומר סתם תושבים ואו אזרחים, זה נכון. חבל מאוד שזה ככה, כי מי שהיתה אמורה להיות במשחק הזה היא העיתונות, אבל היא נטשה אותו, לטובת קישקושים חסרי משמעות כמו פרישתו של ברק
עידן,
אתה כנראה צודק שהמציאות האמיתית נחתכת מחוץ לכנסת הן מצד ימין והן מצד שמאל, מה שמראה על חולשת המבנים הדמוקרטיים בישראל, האם זה אומר שזה טוב ושצריך להתייאש מן המבנים הללו בשיטת השלטון הישראלית ? לדעתי לא.
דווקא הזלזול בכוח של הכנסת או לחלופין הוויתור על שימוש בכוח שיש למבנים האלו (כמו שעושה בהצלחה רבה הימין), הוא ויתור מראש על היכולת לשנות משהו באמת, על השמאל להשיג דריסת רגל במוקדי הכוח השלטוניים ולא רק בזירה החברתית החוץ שלטונית, ויש לכך הרבה דוגמאות ולא רק מישראל, למשל כאן בספרד בתקופת מלחמת המפרץ השמאל ניצח בגדול ברחוב – הפגנות של מיליונים נגד כניסה למלחמה, סקרים שהצביעו על מעל לתשעים אחוזים מן הציבור שמתנגדים למלחמה וכו', אבל בפרלמנט, בצבא – במוקדי ההכרעה – אף לא מחאה – והתוצאה היתה כשלון של מאבק שהצליח
שים לב למשל למה שקרה במלחמת לבנון הראשונה, האם היום היה קצין בדרגת אל"מ יוצא נגד מדיניות הממשלה ובדרך ביצועה ? אסור לזלזל בכוח שיש לכל מוסדדת השלטון כולל הכנסת
עמית,
תקן אותי אם אני טועה, אבל הממשלה שהצטרפה למלחמת המפרץ, נגד דעת הקהל, שילמה בגדול והודחה בבחירות, לא?
בכל מקרה, אני מתמקד במחאה אמיתית נגד השלטון, מה שאין כיום בכנסת שלנו (למעט המפלגות הערביות). ולפרשת ברק ופיצול העבודה אין, למיטב הבנתי, שום השפעה על המחאה הזאת.
1. נראה לי שברק מועד יותר להפציף את אירן מכמה מהאחרים
2. חיתול צריך להחליף – אבל זה דבוק כמו מסטיק לנעל (או תקוע בגרון , או ווטאבר). אפשר לעשות פסיכמטרי בורג (יוסף) – משרד הפנים, ברק – משרד הבטחון.
3. אחרי הסתייגויות – אני חושב שאתה צודק לגמרי ומבליט תופעה חשובה – פוליטקיה כרכילות. מזה שנים ההתייחסות לפוליטיקה היא כאל משחק כסאות-מוזקיליים חסר-תכלית. עוד לפני 15 ו 20 שנה עיתונאים ופרשנים כירון דקל וחנן קריסטל השיקו את הגישה לפיה אין ממש בפוליטיקה, והכל אינו אלא משחקי כוח משעשעים. הגישה הזו הרסנית, שמרנית להחריד אם לא ריאקציונרית. אפילו לגבי אהוד ברק הייתי מהמר שהוא באמת ובתמים סבור שהמהלך שלו משאיר אותו במקום בו חובתו להיות, ובו רק הוא יכול לעשות מה שצריך. ולכן צודק "האמורי" – אולי לא נכון שאשרי אדם פוחד תמיד, אבל בטח לפעמים….
ולשאלתך.
כדי שאני אוכל לשאוג בשמחה יחד עם קורינה הסופרת.
כדי שעל סדר היום יעמדו בעיקר נושאים חברתיים.
כדי ששלי יחימוביץ תקבל לפחות עשרה מנדטים, ושזו תהיה רק ההתחלה (שלה) לה לה לה….
ברונטה,
תשובה ראשונה – אין בעיות. אני תמיד בעד לשמוח.
תשובה שניה – לא רואה את הקשר. על סדר היום של מי? של שרידי העבודה? וכשעמיר פרץ הנהיג – היו בעיקר נושאים חברתיים? ממתי מפלגת העבודה נאבקת למען הנושאים האלה? היא תמיד נגררת, כמעט נגד רצונה, למאבקים האלה.
תשובה שלישית – אשרי המאמין שמה שעמד בין שלי יחימוביץ' לבין 10 מנדטים הוא אהוד ברק. אבל אישית, אשמח אם כוחה יתחזק (ולא בזכות הקריצות שלה למצביעי אריאל).
האמת עידן, יש משהו אוקסימורוני בפוסט הזה.
מצד אחד הוא מנסה לא להצטרף "לתדהמה" מצד שני כבר באמצעות התגובות הוא מקושש זרדים למדורה. האמת עזיבת ברק את מפלגת העבודה מטרידה אותי בערך כמו עזיבת בנימין נתניהו את חברת הרהיטים ששיווק בארה"ב של אמריקה. מה שמטריד את מנוחתי היום אלה הקולות הנשמעים ממחנה הימין שעסוק עכשיו בדיבור על הקמת "מחנות השמדה לעמלקים". מחנות השמדה לעמלקים?!?! אני לא יודע איזה סימן גרפי יכול להביע התפלצות. אבל הנה מושלך המפלץ לזירת התקשורת שבה הכל בידור, ואנחנו, אנחנו רק ממשיכים ומתעסקים בלכתו של ברק משום מקום לשום מקום אחר.
דודו, הפוסט משקף נאמנה את שעמומי התהומי מפרשיית ברק. התגובות מושכות לאן שהן מושכות, ואני לפעמים בוחר להתייחס אליהן. ההתייחסויות שלי נגעו לעניין די עקרוני – התפיסה הצרה שמזהה פוליטיקה עם מפלגות, תפיסה שנזקה רב מתועלתה, ויש בה כדי להסביר את האימפוטנטיות הפוליטית של "הרוב הדומם" בארץ. בקיצור, השתמשתי בפרשייה הלגמרי לא חשובה הזאת כדי להתייחס למה שעומד מאחורי התגובות אליה – עניין הרבה יותר חשוב מגורלו של ברק או גורל מפלגת העבודה.
עידן רשמת בצדק שמאבקים מסתיימים בכנסת ובממשלה אבל לא מתחילים שם.
מצד שני אין כמעט מאבק חברתי מדיני או כלשהוא שלא מסתיים שם, לכן אני לא מבין את הפריבילגיה שלנו להדיר את עצמנו מפעילות פוליטית "רשמית". אם זה עניין של חלוקת משאבים – אז סבבה, אבל אם זה סתם מיאוס אז אתה פוגע במאבק – אני חושב שפעילות שהיא רק חוץ פרלמנטרית מהווה בעיה רצינית מאוד, הדוגמא הכי בולטת זה מה שקורה עם ארגוני זכויות האדם – ברגע שהם איבדו את הגב הפוליטי רשמי שלהם (גם אם הגב הזה היה רופף מאוד) הם מתקשים מאוד לייצר שיח משמעותי בחברה הישראלית. – אני חושב שזה כשלון ענק. ההשפעה הפוליטית של השמאל האידיאולוגי נחלשה מאוד בשנים האחרונות – זה נובע גם מהתנהגות הפלסטנאים גם מהצלחות הימין בתחום ההסברה הפנימית אבל גם מזה שאין השתתפות בערוצי השיח המרכזיים בחברה.
I think you should share this piece in a more public forum. Maybe the Kneset?
anyhow, thanks for making me think.
עידן,
כתבת באחת התגובות: "תראה לי חבר כנסת שמוביל מהלך חברתי באופן מקורי, שיוזם רפורמה בלי שהופעלו עליו לחצים מצד החברה, שפוקח לאנשים את העיניים. היתה אחת כזאת, תמר גוז'נסקי, והיום יש כמה צללים חיוורים כאלה."
מה עם שלי יחמוביץ'?
מדוע אתה סבור שעבודתה היא רק "צל חיוור" של עבודתה של גוז'נסקי?
אביתר: כן, זה עניין של חלוקת משאבים, וגם של סדר עדיפויות. קודם מייצרים סדר יום אלטרנטיבי, קודם מנסחים אידאולוגיה חלופית, קודם יוצרים סולידריות עממית בין אויבים – ורק אחרי זה דואגים שיהיה נציג או עסקן לאג'נדה הזאת בכנסת. ככה זה תמיד עבד. ואני גם לא מסכים איתך בכלל על האפקטיביות של ארגוני זכויות האדם. אם יש משהו שמחול השדים הנוכחי סביבם מוכיח – זה עד כמה הם אפקטיביים! בארץ וגם בחו"ל.
אופירה: איכשהו לא נראה לי שבכנסת תהיה אוזן קשבת לטקסט הזה… בכל מקרה, את מוזמנת להפיץ.
יפתח
פשוט מאוד – כי שלי יחימוביץ' ציונית
ולשאלתך עידן – "למה זה חשוב שברק פרש מהעבודה?"
מעבר לציוניות – הפרישה הזו חשובה. מאוד.
ללא הפרישה של ברק, תוך זמן קצר היתה מתכנסת הועידה ומורה למפלגה לפרוש (או לפחות לאיים בפרישה ובכך להכניס את הקואליציה לסחרור). מה שברק עשה, נותן לקואליציה (שאתה בוודאי מגדיר כקואליציה אנטי-שלום ופרו-גזענות), מרווח נשימה ארווווווך מאווווד. צירוף של עוד כמה פורשי קדימה בעתיד – יקָבּע את הממשלה לכסאותיה עד יום הבחירות הבא.
אלא אם כן, אתה מאמין שבחירות בישראל לא יכולות לשנות כלום
אורי,
גם בלי העבודה, יש לנתניהו קואליציה של 65 ח"כים. הממשלה לא היתה נופלת. בסך הכל היה נסגר הפער התעמולתי בין הדימוי "המאוזן" שלה לבין האופי הימני-קיצוני בפועל.
כייף לחזור לשישבת מהמילואים ולקרוא פוסט חדש.
מסכים מאוד שאין כל כך הבדל בין ברק לדיכטר\מופז\יעלון ואחרים שיעמדו בראש מערכת הביטחון.
כל הרעש הוא כי יש שנאה עצומה לברק מצד שמאל.
אני הייתי פעיל מאוד לבחירת ברק בשנת 1999 כי האמנתי בתום לב שישראל היא המכשול לשלום.
אחרי הבחירות והמו"מ שברק ניהל ראיתי שהערבים לא רוצים באמת שלום ולא מוכנים להגיד מהי הנקודה של סוף הסכסוך שממנה אין להם תביעות בכלל.
מאז הפסקתי להאמין בשלום איתם אלא בניהול הסכסוך.
ברק קרע את המסכות מעל הפנים שלהם ועל זה השמאל הקיצוני לא יסלח לו אף פעם.
אני לא מתחרט על בחירת ברק בשנת 1999 ותודה לו על שניסה להגיע לשלום.
אם הסורים למשל רוצים שלום אז שיקיימו מו"מ בגלוי בדמשק ובירושליים כמו שליברמן אמר.
לי נראה שהם לא באמת רוצים.
שלום גם לך רונן ושלום לתגובות המוכרות שלך, שלא קשורות לכלום. "הרעש" סביב הפרישה של ברק לא הגיע רק משמאל – הוא שטף את כל כלי התקשורת והאינטרנט. אני מבין שדחוף לך לדבר על השנאה של השמאל לברק, ועל "המסכות" של הפלסטינים (חזרה למיתוס ה"אין פרטנר"), ויופי שגם דחפת את סוריה לסלט, רק לא ברור לי למה השארת בחוץ את לוב ותימן.
ואני חשבתי שמילואים מסדרים את הראש.
דבר אחד שהוא כן תוצאה אפשרית של הפרישה הזאת:
ברק לא יופיע בחדשות אחרי הבחירות הבאות – אכן לא דבר חשוב באמת.
מסכים עם כל שאר הדברים האחרים.
אני חושב שהתשובה לעניין.
אני קורא גם בלוגים מימין ולא ראיתי הרבה רעש.
מה שכן התקשורת כולה שמוטה שמאלה שונאת את ברק גם בגלל מה שאמרתי קודם וגם בגלל שהיא לא היתה בסוד הענינים.
העתונים הגדולים מעדיפים את מפלגת קדימה בהנהגת המדינה וברק משך להם את השטיח.
אני מסכים שבקדימה האנשים לא כל כך שונים מברק וזה ענין סמנטי.
מבחינתי המצב במדינה הוא טוב כרגע כי הכלכלה צומחת והטרור מושתק וזה מה שקובע.
לגבי הרוב הדומם אני יכול להגיד שרוב האנשים מביעים את דעתם בקלפי ומה שהם בוחרים זה מה שיוצא.
עידן,
בלי קשר למחלוקת הבסיסית על הנחות המוצא בינך לבין הימין הרי דווקא כאן כדאי לך להקשיב לקהל קוראיך הימנים, ולו בשל המזוכיזם העקבי שלהם על כל רגע שהם כאן (וידוי אישי כמובן).
האובססיה לברק היא בלעדית לשמאל הישראלי, על עשרות פילוגיו האינסופיים החולקים על אף עצם הגדרת השמאל ונוהגים כתחביב להגלות איש את רעהו מחוץ למחנה. עיתונות הימין אין לה מאומה, לטוב או לרע, עם ברק כבן אדם.
הנרטיב של ברק עצמו, שאומץ כמובן בידי הימין, הוא שהשמאל שונא אותו בשל מה שכינית "(מיתוס?) אין פרטנר". הייתי מוסיף לכאן גם את ההיבט הסוציאליסטי, השמאל רואה בברק גילום אישיותי של קריסת הסוציאליזם בישראל (גם גם שנאה קלילה לביילין על רקע זה).
(יפתח:) הייתי רוצה לענות לשאלה שנותרה מיותמת מתשובה — מדוע יחימוביץ' היא אפילו לא מחצית מגוז'נסקי?
בסרט 'הפנתרים השחורים מדברים' מראיין יוצר הסרט את האדיאולוג הגדול של הפנתרים, כוכבי שמש. שמש מספר שבשיא המאבק שלהם היה רעיון מקובל שצריך לטפל קודם בבעיה המדינית, ורק לאחר מכן להתפנות לעסוק בבעיה החברתית. על כך השיב שמש בגלוי שלא רק שלא צריך להיות סולם עדיפויות כזה, אלא שהפתרון היחידי הוא לשאת בו-זמנית אל הדגל המדיני והדגל החברתי. יחימוביץ' לוקה בדיוק בנקודה הזו: היא מקדמת את זכויות העובדים, יש לה חזון סוציאל-דמוקרטי ורצון כנה לצמצום העוני היחסי…. אבל היא מחשיבה את היחס בין היהודי לערבי כדבר משני, שיטופל כאשר החברה תהיה צודקת (במובן של צדק בין יהודי ליהודי). גם גדעון לוי אמר זאת. כוכבי שמש, אבל, הקדים את זמנו בהרבה כשהוא הבין שלא תהיה גאולה למזרחים בלי גאולה לערבים. ובכלל, המהפכה היא לא אירוע אחד, שמתחיל ותם במסגרת זמן ברורה.
אהרון: אני מקבל לגמרי את האבחנות שלך. אגב, המזוכיזם הוא הדדי…
ההבדל בינינו הוא אולי שאני לא מסוגל לחשוב על "ידיעות אחרונות" כעל "שמאל", ובכל זאת, ביום הפרישה, כל חלק החדשות בעיתון – ממש כולו – היה מוקדש להתקפות ארסיות ונבזיות על ברק – החל מנחום ברנע ועד אחרון הכתבים. זה היה בלתי נתפס (ביחס לעובדה שמדובר במהלך בלי שום השפעה ממשית). ולכן נדמה לי שההתעסקות בברק חצתה קווי שמאל-ימין. ודאי וודאי שהשמחה לאיד מפלגת העבודה פרחה במחוזות הימין (שוב, בלי סיבה אובייקטיבית, מאחר שמדובר ב"מת מהלך" מזמן).
איתי: תודה, חסכת לי תשובה. לא היה לי כוח להפליג לעוד דיון משנה על "יחימוביץ' – בעד ונגד". אבל שמת את האצבע בדיוק על העניין. יש לי הרבה הערכה לפוליטיקה החברתית והפמיניסטית של יחימוביץ', ובמיוחד למאבק שלה בבעלי ההון. אבל היא איבדה אותי לגמרי כשיצאה בגלוי להגנת התנחלות אריאל (כמה פעמים), למשל כאן: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3817092,00.html
מעבר לעניין העקרוני (אין "שמאל" חלקי, וזכויות אדם אינן ניתנות לחלוקה, וזכות השביתה ליהודים בקו הירוק אינה חשובה יותר מעצם זכותם של חקלאים פלסטינים להתפרנס מעבר לקו הירוק, זכות שהגדר מקפחת ורומסת), יש גם עניין מעשי: יחימוביץ' מראש מדברת ליהודים, ורק אליהם. ולשמאל בארץ לא תהיה תקומה ללא שותפות וסולידריות אמיתית עם הציבור הערבי. לכן, גם 10 המנדטים שמנבאים לה לא יזיזו הרבה.
עכשיו תגידו לי – וגוז'נסקי השפיעה? כן, אין לכם מושג כמה היא השפיעה על החקיקה החברתית בישראל, וגם ביצירת השותפות עם הצד הערבי, והעמידה לצידו בכל הנוגע לכיבוש. את הזרעים שהיא ואחרים זרעו כבר אי אפשר לעקור, ומהם יצמח השמאל מחדש. אם בכלל.
אהלן עידן
באופן מפתיע – עבורי – אנחנו כנראה חושבים באופן דומה על המהלך של ברק. אממה, עלה בדעתי שיש כאן טעות תיאורטית, שנמצאת פחות או יותר בתחום שלך, הסמנטיציזמוס. כלומר, אנחנו רגילים לדבר על סימן ומסומן, ועל משמעויות. והנה מאורע שכולם מסכימים שהוא מסמן משהו, ושהמשהו חשוב, אבל אין למאורע הזה שום משמעות ידועה. ממש כלום. אף אחד לא יודע לומר מה המשמעות, ועם זאת יש הסכמה נרחבת שהמשמעות היא חשובה. אני לא שמעתי על מבנה תיאורטי שיודע להכיל משהו כזה, פרט לדתות: את כל מה שכתבת למעלה אפשר לתייג תחת תיאולוגיה שלילית. וכל זה בא לומר, שמדובר במאורע ממש מוזר. אני מתנצל על היעדר הפואנטה 😦
יש לי עוד כמה דברים לומר. זה נראה לי לא אחראי להפקיר אותך, לנדו, אפילו בתקופת המבחנים.
נאמר כאן על ידי רונן ש-'מבחינתי המצב במדינה הוא טוב כרגע כי הכלכלה צומחת והטרור מושתק וזה מה שקובע.'
המשפט הזה, לטעמי, מתמצת טוב מאוד את השאננות של מי שמצבו טוב בארץ.
זו ההרגשה — ההרגשה שאם לי טוב, הכל די בסדר בכלליות ואין סיבה לשינוי — שאלו ששוחים בשמנת מרגישים ברגיל. אחר כך, שמתקוממים, כששובתים, כשמורדים… אותם עניים ומדוכאים נראים כמו בכיינים או רשעים. לאמתו של דבר, העיוורון במערכה הראשונה הוא שמוביל אל השנאה במערכה השנייה. מה הצמיחה הכלכלית אומרת לבאסטיונר ערבי? למכורים לג'אנק? מה קרה לטרור, מאין הוא הגיע, ומדוע כרגע הוא 'מושתק'? ששש… אל תצעק במגורי העבדים בלילה.
בהקשר לפוסט עצמו רציתי להוסיף קודם, שכל העניין הזכיר לי את הפזמון בשיר של נאז — they shootin! ha, made you look, you a slave to page in my rythmbook. כל הסיפור הזה נועד להבליט עד כדי גרוטסקיות כמה חסר ערך נעשה העיסוק בפוליטיקה המפלגתית. כן, הערכים השמאליים מצאו בית בראשיהם של בודדים מהשליטים הנוכחיים שלנו. אבל כל מאורע ציבורי גדול מבהיר עד כמה רחב הפער בין הח"יכים והציבור. בגדול, הם לא מייצגים איתנו (דהיינו — פועלים לפי רצונותינו), כי אז הם היו עומדים מול בעלי ההון, במגוון נושאים אבל ספציפית, בעניין חלוקת רווחי הגז, והיו עוסקים גם בקידום ממשי של עסקת החלפת השבויים עם החמאס. לדברים האלו יש תנועות ציבוריות אדירות. ועדיין השליטים לא מתייחסים אליהן. אבל השליטים גם לא משרתים אותנו (דהיינו — פועלים לפי טובתנו המשוערת), כי אז הפערים החברתיים, גלי האלימות נגד נשים וקטסטרופות קולקטיביות דומות היו בראש מעינם.
הם לא שמים ז, איך שלא הופכים את זה. ככל שאתה יותר במצוקה ככה העובדה הזו יותר כואבת… עד שבסוף בא לך להתכסות בדלק ולהעלות את עצמך באש מול בניין העירייה, כמו בועזיזי ז"ל.
לפי תפיסתי, הכנסת היא לא מקום שצריך לזנוח. לא היא, ולא בתי המשפט.
יש להן אי אלו הטיות באי אלו נושאים, והרבה פעמים עבודה איתן יכולה להניב שקים שמנים של תסכול (חוק ההסדרים — כמו לנסות להזיז את החומה הגדולה, אבל בסוף משהו זז). שלא לדבר על זה שהעם עצמו הוא מכרה זהב של כוח פוליטי. מכרה שהרבה יותר כיף להסתובב בו מהמסדרונות של בהמ"ש העליון.
אבל עדיין אני שמח שארגוני זכויות אדם, זכויות עובדים, זכויות נשים… כל אותם ארגוני זהובים… ממשיכים לשים את הקול שלהם בזירות המג'וייפות האלו. כי למרות שאני רואה את העבודה הכי חשובה של הפעיל החברתי מחוץ לזירות האלו, אני חושב שגם להן יש חשיבות.
דרך אגב, אין דבר שיותר מוריד היום מכוחן של האליטות השלטוניות מאשר ניאו-ליברליזם. המדינה מוציאה את ידה מהחינוך, מהרווחה, מהבריאות. בחלק מהדברים האלו שווה להתגייס ולהחזיר את הזרימה של כספי המיסים אל שירותים ציבוריים שמנמנים ובריאים (בבריאות למשל). באחרים אפשר לסדר מערכות ערכיות חדשות. צריך לחשוב מחוץ למסגרת הישנה שאומרת שכל הממון נשאב מהכיסים של האזרחים אל תוך הצינור המרכזי של השלטון, ומשם מחולק מחדש לפי כוח פוליטי. זה זמן טוב לשים אוברול של שרברבים ולבנות צינורות אלטרנטיביים, כמו שהדוסים עושים מאז תמיד.
שלום עליכם…
התגובות כאן, כמו התגובות בשיח הציבורי כולו, מוכיחות את טענתו של עידן לנדו: "ההתייחסויות שלי נגעו לעניין די עקרוני – התפיסה הצרה שמזהה פוליטיקה עם מפלגות, תפיסה שנזקה רב מתועלתה, ויש בה כדי להסביר את האימפוטנטיות הפוליטית של "הרוב הדומם" בארץ. בקיצור, השתמשתי בפרשייה הלגמרי לא חשובה הזאת כדי להתייחס למה שעומד מאחורי התגובות אליה – עניין הרבה יותר חשוב מגורלו של ברק או גורל מפלגת העבודה".
מה שעומד מאחורי התגובות היא השיטה הציונית הנפוצה ביותר: הסחת הדעת וזריית חול בעיניים. חומסקי התייחס לכך במאמרו על הגרעון בדמוקרטיה, גדעון לוי הדגיש את ההקשר הפוליטי הפנים ציוני במאמרו: "יש למה לחכות" (הארץ), וגם במאמרו "גנץ או גלנט" צריך רק להחליף את מדי הצבא במדים הפוליטיים, דבר הנעשה דרך שגרה במשטר הציוני.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1109381.html
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1184268.html
"קודם מייצרים סדר יום אלטרנטיבי, קודם מנסחים אידאולוגיה חלופית, קודם יוצרים סולידריות עממית בין אויבים – ורק אחרי זה דואגים שיהיה נציג או עסקן לאג'נדה הזאת בכנסת. ככה זה תמיד עבד".
כידוע ליודעים, בפוליטיקה יש צורך לזהות מי הוא האוייב ומי הוא הידיד. והנה מופיעה ידיעה כי מנהיג הפלג היהודי בתנועה 'ציונים ואנטי ציונים מסרבים להיות אויבים' הולך לעשות מעשה אהוד ברק ולהקים מפלגה שתמוטט סופית הן את הסיסמה והן את הסולידריות העממית בין שני האויבים.
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/199/504.html?hp=0&loc=104&tmp=2677
התשבוחות הכוזבות שהרעיפה יחימוביץ' על דב חנין (אינו עומד בזמן השמעת ההמנון הציוני) הוכחשו על ידי האחרון עוד באותו שבוע בראיון מביש בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום. גם התעלמותו והתעלמות חלק נכבד מהמחנה מהאפקט הפוליטי והתעמולתי של החרמת הבחירות הבאות, התעלמות העלולה להרוס עד היסוד את כל מפעלה של תמר גוז'נסקי – יצירת השותפות עם הצד הערבי, והעמידה לצידו בכל הנוגע לכיבוש – מעידה כי אלה המכנים עצמם שמאל עדיין לא הפנימו את סיסמתם שלהם – יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. את האידאולגיה החילופית, שאינה נזקקת לסולידריות מזויפת הנשענת על אינטרסים צרים, הפנימו זה מכבר רוב הפלסטינים אזרחי ישראל.
את הזרעים שתמר גוז'נסקי ואחרים זרעו כבר אי אפשר לעקור, אך לא מהם יצמח השמאל מחדש. השמאל החדש יצמח, אם בכלל, מהרחבת התפיסה הצרה המזהה פוליטיקה עם מפלגות, מהפנמת מאמרו החשוב של דרור זאבי – תגידו יפה שלום לדמוקרטיה (YNET), ומקבלת דבריה של חנין זועבי: הפלסטינים הם שיתוו את הדרך והיהודים המוסריים יצטרפו אליהם. ובעוד שהפלסטינים דואגים לאינטרסים שלהם בדרכים דיפלומטיות בין לאומיות, תומכי חד"ש ומרצ עדיין לא נדרשו לשאלה מהותית האם גם הם יחרימו את הבחירות במקרה בו יחליט הציבור הפלסטיני במדינה הציונית כי כך יהיה נכון לקדם את האינטרסים שלהם. דב חנין, מקים מפלגת 'מדינה לכולנו', כבר מצהיר כי יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. הוא רק שכח שלמשוואה הזו יש שני צדדים, ושגם הוא, בדומה לאהוד ברק או לכל ציוני אחר, מפחד מאיבוד הפריוילגיה שלו כיהודי. ליהודי יש פריוילגיה לשחק בסימולציה של דמוקרטיה, להשתתף בבחירות לפרלמנט הציוני, להציג עצמו כיפה נפש הנלחם למען צדק חברתי וכו'. לפלסטינים אין את הפריוילגיה הזו. הדרך היחידה להבטיח כי גם לפלסטינים תובטח הפריוילגיה הנכספת, היא להכיר במאבקם כמאבק לאומי, לא חברתי ולא כלכלי. עד אז רוב הפלסטינים יסרבו לסרב להיות אויבים.
חורייא, לפעמים אני אוהב את התגובות שלך, לפעמים הן נראות לי כמו פסים שונים על אותו תקליט, חלקים ממונולוג מוכר.
שאלה לדרור בל"ד:
למה שותפות בגובה העיניים בסגנון חד"ש (לא אידיאלית כמובן, אבל שום דבר הוא לא כזה) היא טריפה? למה עלינו היהודי צריך להיות מובל ע"י בל"ד? למה האינטרסים הפלסטינים הם אוניברסלים והיהודיים הם פרטיקולרים? וגם אם כן כרגע, מי ערב שכך יהיה? למה יהודי לא יכול להוביל אינטרסים אוניברסלים (ויהודים עשו גם עשו דברים כאלו במהלך ההיסטוריה)? למה דב חנין לא מוכן לוותר על הפריבילגיה שלו כיהודי לדעתך? הוא מעוניין להעניק את אותה פריבילגיה ללא-יהודים הרי, האין כך? דב חנין לא מכיר במאבק הפלסטינים כמאבק לאומי לדעתך? הוא במפלגה שססמתה "שתי מדינות לשני עמים" הרי, או שזה אולד-פאשנד כבר כנראה. או אורווליאני. כנראה שגם אורוול פאשיסט.
בקיצור – אתה זורק הרבה שמן למדורה בלי להסביר, למרות מינשריך הארוכים. ולדעתי אני עובר את מבחן ההסמכה שלך, שהוא הסגרת ברק להאג. ומה אז?
ואגב, עידן:
מדי פעם מנוע נסתר במקום העבודה שלי מבקש להזדהות בכל מיני דרכים לפני שהוא נותן לי לגשת לכל מיני כתובות. לכל אלו שאני נכנס אליהן תדירות הוא מוותר אחרי פעם אחת. רק לאתר שלך הוא שוב ושוב, פעם אחר פעם, מבקש ממני את פרטיי המזהים. אתה רשום באיזו רשימה שחורה? מי יודע, אבל אותי זה משעשע כל פעם מחדש. חלק מהאתרים הוא חוסם. מי יודע, אולי גם את שלך יום אחד. אולי בקרוב.
עידו,
מעניין, לא ידעתי מזה. אין לך בעיה עם בלוגים אחרים על וורדפרס? כמובן שאני מופיע ברשימה שחורה אחת או כמה (אקדמיה מוניטור, ישראקמפוס), עד כה לא ידעתי שיש להם יכולות חסימה. מצד שני, לך תדע, אולי זאת דרך לאסוף פרטים עליך.
לא, זה קורה רק עם בלוגך. יכול להיות שרוצים לעקוב אחרי. הכל יכול להיות.
18:31 ח"כ אריה אלדד בתגובה לדו"ח טירקל: המסקנות הן תשובה לשמאל הקיצוני וערביי ישראל שמוכנים לאמץ כל עלילת דם ועכשיו מוצגים כמו שהם באמת, אויבים או בוגדים (יהונתן ליס) (הארץ)
לא אויבים ולא בוגדים אבל טועים ומטעים כן – יהיה מעניין לקרוא את פוסט המשך לפוסט המופת "טבח"…
נו באמת, אורי. ועדה שהמסקנות שלה היו כתובות מראש. עכשיו צא לי מהפוסט הזה עם הפרובוקציות שלך.
אורי, קצת הרחבה למה שכתב עידן:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=12200523
אני מקווה שיבוא יום בו מישהו יידרש לעניין הפער הבלתי נתפס בין האנשים המוסריים שכוונתם טובה אך תובנותיהם הפוליטיות גורמות יותר נזק מתועלת למאבק הפלסטיני ע"י "שותפות בגובה העיניים" ושאר מושגים המניבים סיסמאות חלולות כמו סיסמת הבחירות האחרונה של חד"ש עבור תומכיה היהודים. אתה אולי מצפה שאענה לך בכמה שורות על שאלות שאחרים נדרשו להן בספרים ובמאמרים. לא אעשה כן. לדעתי ציפייה זו לכשעצמה מעידה על עומק הבורות ולכן אשלח אותך למאמרים רלוונטים בעניין ואפציר בך ובאלה המאמינים באמת ובתמים (דגש על התמימות) כי שמאל זה חד"ש לקרוא יותר כדי לגבש תפיסת עולם פוליטית, לא רק מוסרית. פוליטיקה זה בהחלט לא רק זכויות אדם, וכאשר נאבקים למען זכויות אדם מבלי למנוע את הפרות זכויות האדם הבאות, הרי זו מלאכה לבטלה, וגרוע מכך, שיתוף פעולה מלא עם הפורעים הציונים.
אענה לך בקצרה כדי להדגים בפניך את רדידות השיח המבוסס כולו על בורות.
"למה שותפות בגובה העיניים בסגנון חד"ש (לא אידיאלית כמובן, אבל שום דבר הוא לא כזה) היא טריפה"?
–לא יודע. מעולם לא שמעתי את הטענה הזו.
"למה עלינו היהודי צריך להיות מובל ע"י בל"ד"?
–עיסקת טיעון חלומית לפשעי הציונות לדורותיה.
"למה האינטרסים הפלסטינים הם אוניברסלים והיהודיים הם פרטיקולרים? וגם אם כן כרגע, מי ערב שכך יהיה"?
–האינטרס של הפלסטינים הוא לשחרר את פלסטין. לדעתי זהו גם האינטרס של היהודים. למה אתה שואל למה ומשיב בכן\לא?
"למה דב חנין לא מוכן לוותר על הפריבילגיה שלו כיהודי לדעתך"?
–הוא עומד בזמן השמעת ההמנון הציוני. יש עוד כמה סיבות, יותר מהותיות, אך סביר להניח כי תתעייף לאחר קריאת שניים שלושה עמודים.
"הוא מעוניין להעניק את אותה פריבילגיה ללא-יהודים הרי, האין כך"?
–דב חנין עשה מעשה אהוד ברק כשהלך להתמודד מטעם "עיר לכולנו" והעדיף את טובתם של יהודי ת"א מאשר את השותפות של חד"ש עם בל"ד. גם על זה תוכל לקרוא אם תטרח לחפש. דב חנין עושה כעת שוב מעשה אהוד ברק. לפלסטינים, כידוע ליודעים, אין את הפריוילגיה הזו.
" דב חנין לא מכיר במאבק הפלסטינים כמאבק לאומי לדעתך"?
לדעתי החלק היהודי של תנועת חד"ש מבליט את המאבק החברתי ובוחר להצניע, או להתעלם, או להכחיש את חשיבותו של, או אפילו לתקוף ולכנותו "לאומני", את המאבק הלאומי הפלסטיני. ראה את מאמרו של אמנון רז קרקוצקין – הפנקס של חד"ש (קדמה) http://www.kedma.co.il/index.php?id=2301
ראה עוד את מאמריו של פאדי שביטה באתר 'הגדה השמאלית' ובאתר ' העוקץ' ואת תגובותיי למאמריו, ראה עוד את ההדרה בדיונים בעברית בכל אתרי האינטרנט המכונים 'אתרי שמאל' של בל"ד בפרט ושל נושא הלאומיות הפלסטינית בכלל. יש סיבה מדוע הפלסטינים הפסיקו לכתוב בכל אתרי השמאל בעברית. יש סיבה מדוע רוב הפלסטינים לא מגיעים להפגנות בהן מונף הדגל של המדינה הציונית. יש סיבה מדוע אתר 'הגדה השמאלית' – אתר המזוהה עם הפלג היהודי של חד"ש – מדיר את כל מי שמעלה לדיון את המאבק המזרחי או את המאבק הלאומי הפלסטיני ומעדיף לפרסם תגובות של ציונים, תוך הגבלה לשלוש מאות מילים וחתירה לשיח רדוד ושטחי.
"הוא במפלגה שססמתה "שתי מדינות לשני עמים" הרי, או שזה אולד-פאשנד כבר כנראה".
–גם מאיר שטרית במפלגה שסיסמתה שתי מדינות לשני עמים. זה כמובן פתרון שעבר זמנו. גם על כך תוכל ללמוד מהאינטרנט, מראיון של חנין זועבי, או מקריאת מחקרים העוסקים בנושא.
"No chance for two states": Interview with Knesset member Haneen Zoabi
http://electronicintifada.net/v2/article11599.shtml
"בקיצור – אתה זורק הרבה שמן למדורה בלי להסביר, למרות מינשריך הארוכים. ולדעתי אני עובר את מבחן ההסמכה שלך, שהוא הסגרת ברק להאג. ומה אז"?
–שטות. הכל מוסבר בתגובתי הקודמת. צריך להבין את הנקרא או לחילופין לבקש הבהרות. הסברתי מדוע לדעתי הקמת מפלגה חדשה כאשר פני הפלסטינים להחרמת הבחירות הינה דבר המעיד על אינטרסים צרים ולא על שותפות פלסטינית-יהודית. לדבר גבוהה גבוהה על צדק חברתי ועל שלום ושוויון זה אכן מרנין ומחמם את הלב, אך כדי ליישם את הסיסמה צריך לבדוק אילו תנאים מציבים רוב הפלסטינים (כולל פאדי שביטה – תומך חד"ש), ולא רק הפלסטינים תומכי חד"ש, לאותו סירוב להיות אויבים.
לעניין הסגרתו של פושע המלחמה אהוד ברק להאג. לא, אף לא יהודי אחד לא עבר את מבחן ההסמכה שלי. לא נתקלתי מעולם בקריאה של אנשי אקדמיה ישראלים-יהודים להסגרתו של רוצח ילדים זה להאג, לא ראיתי מאמרים בעברית המציגים עמדה הטוענת כי הסגרת אותו פושע מלחמה הינו אינטרס ישראלי מובהק. שמעתי מחאות על הטבח, אך בהפגנה בסכנין היו לכל היותר 20 יהודים. לעומת זאת, בת"א בשעות הערב, היו מפגינים יהודים שהתעקשו להניף את דגל ישראל. פלא שבזמן אמת הסיסמה של חד"ש הפכה לריקה מתוכן? נתקלתי בזעקות שבר (ובדגלי ישראל) כאשר גם יהודים החלו להשלח למאסרים פוליטיים, אך כשמנהיג מפלגה יריבה נרדף לא קם קול זעקה (פרט לכמה יהודים, ביניהם אורי אבנרי, ששללו מכל וכל את גרסת השב"כ). ראיתי את דגל ישראל מונף בהפגנה בשייח ג'ראח ושמעתי ביקורת נוקבת על מחאתו של סמיח ג'וברין. לא נתקלתי באף מאמר בעברית המנתח את המערכת הפוליטית נכון להיום: בכל המפלגות הגדולות והבינוניות הטוענות לשלטון יושבים פושעי מלחמה. דבר זה הפך לנורמה המעידה כאלף עדים על אי לגיטימיות של המערכת הפוליטית כולה. דב חנין, במקום להתנגד לנורמה הזו, במקום להצטרף למשט נגד המצור, מפנה עורף לעם הפלסטיני והולך לדאוג לאינטרסים של תושבי ת"א בפרט, ושל היהודים בכלל. שמעתי לעצתו של עידן לנדו והלכתי לשאול את ה"עם" מה דעתו. ענו לי: על היהודים אי אפשר לסמוך. אלה התהפכו אפילו על הנביא שלהם (הכוונה למשה ולמעמד הר סיני).
תמשיכו לתמוך בחד"ש. אני, אם בל"ד ורעם-תעל ימשכו ידם מהבחירות הבאות, מתכוון להצביע לליברמן. זה משרת את האינטרס של העם הפלסטיני: שלילת הלגיטימיות של המשטר הציוני.
"עיסקת טיעון חלומית לפשעי הציונות לדורותיה."
סליחה?! אני כיהודי אשם בכל פשעי הציונות לדורותיה?
אז אולי כל ערבי ממרוקו ועד עיראק אשם בכיבוש הערבי ומשטר האפליה שהוא יצר נגד לא מוסלמים מעיראק ועד מרוקו.
המשפט הראשון בתגובתי הקודמת קטוע. כל האחריות עלי. "בין האנשים המוסריים… תומכיה היהודים לבין אינטלקטואלים פלסטינים מכל קצוות הקשת הפוליטית הפלסטינית". דוגמה לכך תוכל לראות כאן:
http://hagada.org.il/2010/01/06/%D7%91%D7%A2%D7%96%D7%94-%D7%95%D7%91%D7%A9%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%97%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9F-%D7%A7/
לעומת כאן:
"היא ייצגה במשט את הפלסטינים בישראל, ולא רק את עצמה ואת מפלגתה. ועדת המעקב העליונה של הפלסטינים בישראל, שהיא הגוף היחיד שמייצג נאמנה אותם, בחר בה לייצג יותר ממיליון פלסטינים בישראל. לכן המסע נגדה הוא מסע נגד כל הפלסטינים במדינת היהודים, ומכאן הסכנה שבו".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1185155.html
הכותרת הראשית של 'הארץ' היום היא: הרשות הסכימה לויתורי ענק בירושלים". למטה, ככותרת משנה ללא תוכן, נמסר כי "בכירים ישראלים הציעו להעביר ערבים ישראלים לפלסטין". את הכותרת הזאת לא תימצא באתר האינטרנט של העיתון, קל וחומר התייחסות כלשהי אליה. גם לפני כחצי שנה, כש'הארץ' פירסם על תרגיל של השב"כ או של ארגון טרור ציוני אחר לבצע טרנספר בפלסטינים אזרחי ישראל , לא נשמעה תגובה כלשהי מטעם אף גורם יהודי. הפלסטינים הבינו זה מכבר כי אין להם על מי לסמוך אלא על עצמם. את הפעילות הדיפלומטית הבינ"ל יזמו הפלסטינים, ללא קשר למעשי הציונים. היהודים המוסריים (תומכי החרם, פעילים שהתגייסו להעמיד לדין כל פושע\ת מלחמה שייכנס לאירופה\ניו זילנד) הצטרפו אליהם. זהו היישום האמיתי של הסיסמה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים".
פעילי חד"ש מוחים על הטרור הציוני הנוכחי אך אינם מודעים להשלכות הפוליטיות שהמדיניות הציונית הרשמית יוזמת, ראשית ע"י הסחת דעת הקהל ובשלב שני ע"י חקיקה. בגלל זה היו כל כך הרבה אנשים (יחסית להפגנות שמאל) בהפגנה האחרונה. הם הבינו שהם הולכים לאבד את הפריוילגיות שלהם כיהודים וכאשכנזים. כשטלי פחימה נעצרה לא היו 15 אלף איש בכיכרות. כשנרדף עזמי בשארה לא נאם מאיר שטרית בכיכר. מה כן נמסר בעיתון 'הארץ'?
"מסמכים נוספים שפורסמו חושפים כי הפלסטינים הסכימו להחזיר 100,000 פליטים בלבד לתוך ישראל ושעריקאת הסכים לדרישה להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית. עוד נחשף כי אבו מאזן ידע באופן אישי מעמוס גלעד, ראש המטה המדיני ביטחוני במשרד הביטחון לשעבר, שישראל מתכוננת לתקוף בעזה ערב עופרת יצוקה. על פי המסמכים, בכירים ישראלים ופלסטינים אף דנו בחיסולים ממוקדים של פעילי חמאס וג'יהאד איסלאמי ברצועת עזה".
בבל"ד אך אחד לא מופתע מה"גילויים המרעישים". הם קראו בזמנו לאבו מאזן להתפטר בדיוק בגלל עניינים אלו. האם דב חנין ידע ושתק ממזימותיו של אבו מאזן? כדאי לך בפגישה הבאה לשאול אותו על כך. על שאלתי הקודמת לגבי החרמת הבחירות הוא כבר ענה בהקמת מפלגת "עצמאות לכולנו". ומה יקרה בספטמבר, כשתפרוץ שוב האינתיפאדה? האם היהודים תומכי חד"ש יגנו שוב את ה"פגיעה בחפים מפשע משני הצדדים"? תודה רבה לכם, אבל עם שמאל כזה לא צריך ימין.
דרור, זה כבר פוסט שני ברציפות שאתה סוחב את התגובות, פשוט באמצעות מגילות אינסופיות, לנושא היחידי שמעניין אותך: בל"ד תמיד צודקת. זה לא קשור לנושא הפוסט ולא ישכנעו אותי שום פירואטים אינטלקטואליים שעוד טמונים באמתחתך. בעבר שקלתי לסנן אותך וזה שוב עולה על הפרק. אין סיבה שאסגור עוד פוסט לתגובות רק בגלל שדרור בל"ד הפך את התגובות למגרש המשחקים הפרטי שלו. אני מבקש בפעם האחרונה: תפסיק להרצות בעניינים שאינם קשורים. זה בלוג פרטי, תכבד את המדיניות כאן.
סליחה? לא אני הוא הסוחב את הדיון למקומות האלו.כשתסנן את השאלות המופנות אלי לא אצטרך לענות עליהם. כל עוד אתה מפרסם אותן, מבחינתי אתה מאשר גם את התגובות אליהן. התגובה הראשונה שלי התייחסה במפורש לנושא הפוסט. אלה לא מגילות אינסופיות, למרות שאתה מתעקש על המינוח הזה. זוהי תגובה המייצגת את עמדותיי, והיא אינה יכולה להתנסח בשלוש מאות מילים כפי שנדרש באתר הגדה השמאלית במטרה ברורה לגרום לדיון רדוד ושטחי. האם אתה סבור ששאר התגובות כאן כן מתייחסות לפוסט שלך? בירור קצר יעלה שמעל ל80% מהתגובות כאן לא מתייחסות לנושא עצמו, אלא לדינמיקה של הדיון. וכן, בל"ד היא היחידה שצודקת, גם בנושא הפוסט שלך: אין שום ערך להתייחסות לפרישתו של אהוד ברק.
לעומת זאת, דב חנין סבור אחרת ממך: "`האדון הזה, מר ברק, תמיד שמענו שהוא ידוע ביכולתו לפרק שעונים. אבל אף פעם לא שמענו שהוא גם יודע להרכיב את השעונים האלה מחדש. בפירוק הוא מצוין. כל דבר שהוא נוגע בו מתפרק, עכשיו הוא גם הצליח לפרק את מפלגת העבודה`, כך אמר אתמול (ב`) ח`כ דב חנין (חד`ש) בדיון שנערך בכנסת… זה לא רק סוף המסכה של אהוד ברק, זה גם סוף המסכה של ממשלת נתניהו. ממשלת נתניהו היום הופכת לממשלה של אסון גלוי בלי שום מסווה".
ובהמשך: "הממשלה הזאת, ללא שום מסכה, תהיה ממשלה של איומים והתקפה על המרחב הדמוקרטי. הממשלה הזאת, ללא שום מסכה, תהיה ממשלה של אפליה מעמיקה והולכת של האוכלוסייה הערבית. הממשלה הזאת, ללא שום מסכה, תהיה ממשלה של גזירות של המשך הצמצום בתקציבי הבריאות והרווחה ודיאטה למערכת החינוך. הממשלה הזאת, ללא שום מסכה, תהיה ממשלה שתמשיך לא לספק פתרונות דיור לזוגות צעירים ולצעירים בכלל בישראל".
http://kibush.co.il/show_file.asp?num=44622
שים לב לגוף שלישי עתיד: עד עכשיו, עם המסיכה, ממשלת נתניהו לא הייתה כך וכך. עכשיו, עם הסרת המסיכה, הממשלה תהיה (בעתיד!) כך וכך. וגם זו תגובה הקשורה באופן ישיר לפוסט שלך. למעשה הפוסט שלך הוא תגובה לדברים האלו.
בקשר לנושא הפוסט המקורי – אם מישהו עוד זוכר – יש גם מי ששמחה :
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1211238.html
קודם כל זה בסדר למחוק תגובות. המושג "חופש הביטוי" צריך לעבור עדכון לעידן הרשת, במיוחד תחת הנימוק המשכנע "אם זה כל כל חשוב לך תפתח בלוג בעצמך".
ואחרי ההערה הזו, לנושא הפוסט: לדעתי האנטרנט הוא לא כך אינסופי כמו שאנחנו חושבים. לפחות עבור אנשים שקוראים, כלומר אותם אנשים שפעם היו הקוראים הטבעיים של העתון, יש כמה תחנות קבועות והאינטרנט הוא מקום מעט מוגבל ממה שנדמה. יותר קשה להתבלט כאן, זה בטוח אבל הכשרון משחק תפקיד הרבה יותר מבעתון.
בקיצור, איגוד של בלוגרים טובים בהחלט שווה כמה שקלים בחודש. למה לא. אפשרי בהחלט. הבעיה היחידה לדעתי תהיה אידאולוגית. הבלוגים הביאו איתם לא רק את חופש הדעה אלא את קדושת הדעה ואני תוהה איך יוסי גורביץ, עידן לנדו, נעמה כרמי וארץ האמורי יתאחדו נוכח הפערים ה-ע-צ-ו-מ-י-ם שיש ביניהם. טוב זה היה בצחוק, אבל בינתיים היוזמה היחידה שהולכת בכיוון 972 ומשום מה היא באנגלית (אולי כי קל יותר להתאחד מול העולם?). עוד נראה האם לנדו עם בוגוסלבסקי ירבץ.
נ"ב
שכחתי את במחשבה שנייה והעוקץ אבל עובדה שכרגע הם לא גובים כסף. וכמובן את רשימות. אבל הוא אקלקטי מידי בשביל לגבות תשלום.