מחבר עידן לנדו

1. תשמעו בדיחה. אחד, לא חשוב מאיזה מפלגה, בחר לגור במקום שאין בו לא מצוקת דיור, לא בעיות רווחה, ולא זכות כניסה לערבים. יצא להסתובב בתל אביב, ומה הוא רואה? מלא סטודנטים במסעדות. לא טייקונים, סטודנטים. ואז הוא הבין. האסימון נפל לו בדיוק כשהוא ישב במסעדת הפועלים "הרברט סמואל".

אז האיש הזה, שההתעקשות שלו לגור במקום שבו הוא בחר היא מהסיבות הראשיות להתפרקות מדינת הרווחה בישראל, הגיע לשתי מסקנות. אחת, שאסור "להפוך את זה לגל של דיכוי עצמי". שתיים, שישראל, סליחה, הרשות הפלסטינית, מתכננת בספטמבר שפיכות דמים שטרם נראתה.

לא מצחיק? המממ. כנראה שלא. חכו חכו, יש עוד.

2. את הספין הזה חזיתי כבר לפני שבועיים ("בספטמבר, למי ששכח, כל העיניים יופנו אל האו"ם ואל הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה. ממשלת הימין שלנו תקפוץ על כל הזדמנות לאחד את העם שוב נגד "האויב הקם עלינו לכלותנו" ותפעיל את השיטה המוכרת של ניתוב זעם פנימי אל גורם חיצוני. יהיו מהומות סביב גדר ההפרדה, מתונות או איומות,  יהיה מבול של הכרזות דיפלומטיות מכל כיוון, ושוב, כהרגלה, התקשורת תתמסר לסיקורי-סרק מדיניים"). ההפתעה היחידה כאן היא העיתוי המוקדם שלו.

3. תודה לאל, כל מי שעיניו בראשו מבין שזה ספין. השטח כבר מוכן אליו. מי שטורח לבדוק את הצד השני גם מגלה שהרשות הפלסטינית מאד מודאגת מן האפשרות להתלקחות אלימה ועושה מאמץ להרחיק את ההפגנות מאזור גדר ההפרדה (יעזור או לא, זאת שאלה אחרת). אבל מה השטח עושה עם ההבנה הזאת? שאול מופז, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, צופה גיוס מילואים בסבירות גבוהה בספטמבר כדי ללבות, סליחה, להיערך למהומות.

מה תעשו, מפגינים יקרים, כשתקבלו צו 8 לאוהל? מה תעשו כשהמדינה תעקור אתכם מן המאבק שלכם לחיים עם כבוד כדי לדכא מאבק של אחרים לחיים עם כבוד? מה תעשו כשהמדינה תדרוש מכם, בפעם האלף, לדפוק לעצמכם את החיים בעבור הזכות המפוקפקת לדפוק לאחרים את החיים?

כשדני מתל אביב נאבק נגד מחירי הנדל"ן המשתוללים, הוא נאבק על דיור בר השגה. כשאחמד משטח C נאבק על הזכות לבנות משהו, כל דבר שהוא – בית, דיר עזים, באר מים – על מה הוא נאבק? על חיים בני השגה?

האם אלו שני מאבקים נפרדים, או מאבק אחד? האם כדי להצליח באחד צריך לדכא את האחר?

הצווים בדרך. למעשה, חלקם כבר הגיעו. הגיע הזמן לדבר גם עליהם.

4. הצבא ומערכת הבטחון ממוקמים, בהגדרה, בקוטב הנגדי לקוטב המחאה החברתית. זה עניין עקבי והסטורי. בכל פעם שעדר העבדים מרים את ראשו, הצבא מתחיל לפזר אזהרות. כך גם הפעם ("קיצוץ בתקציב הביטחון יביא בהכרח להורדת יכולת המענה של צה"ל"). נשאלת השאלה כמה שנים נמשיך לקנות את הבולשיט הזה, וכמה כסף עוד נזרוק לבור בלי תחתית הזה בלי לשאול מה עושים איתו.

דו"ח מבקר המדינה מלפני חצי שנה גילה כי במשך 6 השנים האחרונות משרד הבטחון חרג ממסגרת התקציב שלו, בעוד שבמרבית המשרדים האחרים נרשם תת-ביצוע. החריגות היו בסדר גודל ממוצע של יותר מ-4 מיליארד שקל בשנה. כבונוס על האוברדראפט המרשים של 2009 – 4.8 מיליארד שקל – קיבל משרד הביטחון עוד 700 מיליון שקל. וזה עוד כלום. תקציב הביטחון לשנת 2011 עומד לגדול ב-5 מיליארד שקל ולעמוד על כ-60 מיליארד שקל. איך זה יקרה? תסמכו על פקידי האוצר. לא הכל צריך להיות כתוב בחוק התקציב. יש ועדת כספים. יש העברות מפה לשם, על חשבון "תת-ביצוע". כך תיאר זאת מוטי בסוק: "האוצר דאג ב-2010 ליצור תת-ביצוע בתקציב החינוך, הבריאות והרווחה, מתחת לאפם של השרים האחראים, כדי להגדיל את תקציב הביטחון." שמעתם טוב. גונבים מהנזקקים ונותנים ליצרניות נשק.

זה רק הכסף. מה לגבי קרקעות? לאחרונה התבשרנו שצה"ל שולט ב-40% מקרקעות המדינה, ומטיל מגבלות על שימוש אזרחי בעוד 40%. ת'כלס, רק חמישית מקרקעות המדינה פנויות לעניין הפעוט והשולי הזה, דיור ורווחה של אזרחים. דו"ח מבקר המדינה חשף את קיומם של אלפי דונמים, בכל רחבי הארץ, של קרקעות צבאיות לא מנוצלות: בסיסים נטושים, שטחי פסולת, בסיסים שהצבא התחייב לפנות ולא עשה כן. בא לכם לגור בשטח של שדה דב? תל השומר? צריפין? קסטינה? גלילות? כבר ב-1993 התחייב הצבא לפנות אותם. אנחנו עוד מחכים. על השערוריות האלה כתב היום אלכס פישמן ב"ידיעות", וראובן פדהצור כותב על כזבי תקציב הביטחון כבר שנים.

במוקדם או במאוחר ייאלצו מנהיגי המחאה החברתית להצביע על מקורות המימון שבעזרתם תיבנה כאן מחדש מדינת רווחה. תקציב הביטחון, שמרושש את כולנו, יהיה מרכיב מרכזי בהם (לצד מיסוי פרוגרסיבי יותר). מישהו שם יצטרך להזיע ולהסביר שגם ביקורת על התקציב המנופח הזה היא "לא פוליטית". המחאה החברתית נמצאת על מסלול התנגשות עם מערכת הביטחון. כדאי להתכונן מראש גם לדברים שאין אומץ להודות בהם בפומבי.

עם עין צופיה להתפתחויות בספטמבר, ראוי לומר בזהירות המתבקשת: לצבא יש את כל הסיבות בעולם להוכיח לציבור הישראלי שהוא נחוץ יותר מתמיד. מחד האיום על גדר ההפרדה, מאידך הלחץ התקציבי מכיוון מדינת הרווחה; השילוב הנפיץ הזה מעודד את הצבא להמחיש, בחיזיון נוראי של תמרות אש ועשן, למה אסור לגעת בתקציב הביטחון.

במלים פשוטות: לצבא יש אינטרס כלכלי בהתלקחות מהומות אלימות בספטמבר. זאת לא תיאורית קונספירציה אלא ניתוח פוליטי קר. גופים וארגונים מונעים בידי אינטרסים שלא פעם נעלמים גם מתודעתם של האנשים בתוכם.

ושוב: איפה זה שם אותנו – האזרחים שחותרים להצלחת המאבק החברתי? איזו אחריות התרחיש הזה מטיל עלינו?

5. מלים גדולות באוויר: מהפכה, מדינת רווחה. כולם כבר מבינים שזה לא רק דיור. יש כבר קבוצות עבודה שמכינות ניירות בנושאי חינוך, מיסוי, תחבורה ציבורית, ומה לא.

בסדר, מעולה. מדינת רווחה – כמו בספרים. אבל בכל ההכנעה, אני מתעקש לומר שוב דברים שאמרתי בתחילת המאבק: הגישה של תפסת מרובה – היא טעות . חייבים להפריד בין הטווח הקצר לבין הטווח הארוך. שיישבו קבוצות העבודה, שיפרטו את האוטופיה לפרטי-פרטים. אבל מול השלטון, בשלב הזה, חייבים להתמקד בעניין אחד – בעיית הדיור.

אנא, תבינו איפה רגליכם דורכות. הן דורכות על קרקע חרוכה. במשך שלושה עשורים עשו ממשלות ישראל יד אחת לפרק ביסודיות, נדבך אחרי נדבך, את מדינת הרווחה. במקום שאתם עומדים – כבר לא נשאר כלום. ושיטה כלכלית-חברתית מקפת כל כך, שלקח עשרות שנים להקים ואז עשרות שנים להחריב – אי אפשר להקים לתחייה בחודש, גם לא בשנה.

אז מה תעשו? תגורו באוהלים עוד עשור שלם? לא תצאו מהם עד שאחרונת הדרישות של אחרון המקופחים בחברה הישראלית לא תיענה? זה אבסורד. מן האוהלים צריך לצאת עם הישג ביד; עם הישג גדול. מהפכה חברתית בשוק הדיור בישראל תהיה הישג כזה.

6. ועדת טרכטנברג על 39 (!) חבריה (17 שרים ו-22 מומחים) היא מתכון בדוק למיסמוס וקבירת המחאה באינסוף פרוטוקולים ודו"חות מקצועיים. הפירוק של דרישות המאבק לעשרות סעיפים ותת-סעיפים בנושאים כל כך שונים זה מזה טומן בחובו סכנה עצומה – יצירת מנגנון לחץ בדמות של התניות וזיקות בין סעיף לסעיף. יבואו למנהיגי המחאה ויאמרו להם: הלכנו לקראתכם בתת-הוועדה לענייני דיור, תלכו לקראתנו בנושא החינוך. רציתם עוד 3,000 מיטות אשפוז? אין בעיה, אבל זה אומר שחייבים לצמצם את כמות כיתות הלימוד שנוכל לבנות. וכן הלאה והלאה, זיקות סבוכות ומופרכות בין מס חברות לסיבסוד מזון תינוקות ובין תחבורה ציבורית לתוספת תקנים של עובדים סוציאליים. התוצאה של כל זה תהיה כרך עב-כרס שרק חוק ההסדרים משתווה לו בכיעורו.

7. הצעה חלופית להתנהלות המו"מ בין הוועדה לבין נציגי מטה המאבק:

הוועדה: נפתח אולי בהצהרה של הדרישות שלכם נכון לעכשיו.
מטה המאבק: פיקוח על שכר דירה, חידוש מסיבי של הבנייה הציבורית, ביטול כל צווי הפינוי מדירות עמידר וחלמיש, ועצירת ההפרטה של קרקעות המדינה.
הוועדה: אוקיי. מה בנושא שכר המינימום?
מטה המאבק: צריך לפקח על שכר הדירה.
הוועדה: דובר גם על הורדת תעריפי התחבורה הציבורית.
מטה המאבק: יש לבטל את כל צווי הפינוי מדירות עמידר וחלמיש.
הוועדה: שמענו. אבל מה הדרישות שלכם בנושא התקנים ברפואה הציבורית?
מטה המאבק: צריך להפסיק את הפרטת הקרקעות.
הוועדה: אולי אפשר לעבור לנושא…
מטה המאבק: וגם לפקח על שכר הדירה.

ככה. כמו בולדוג. לא להרפות. לא לשנות נושא ולא להרפות ולא להרפות ולא להרפות. עד שהשלטון, כלומר האוצר, כלומר הכת הסודית שדירדרה את כולנו אל המצב הזה – תיכנע. לא להרפות עם הדיור עד שהאוצר יירד על ברכיו ויתחנן לרחמים וינזל לו ריר על כל הפרצוף. לא להרפות עד שהם יישברו, הנבלות.

ואחרי שיישברו בנושא הדיור, אחרי שיישברו לגמרי – רק אז נתחיל לדבר על השאר. כי להחזיק 20 נושאים בין השיניים כמו בולדוג, אי אפשר. ולצפות להצלחה מוחצת ב-20 נושאים תוך זמן סביר – אין טעם. ולסחוב על הגב מאות אלפים של תומכים לאורך חודשים ארוכים, בלי שום הצלחה מוכחת לאורך הדרך – גם אי אפשר.

8. נמאס לשמוע מכל עבר ש"המאבק כבר הצליח", ש"כבר ניצחנו", שישראל לא תחזור עוד למה שהיתה. נמאס מאשליות ומתפנוקים של אנשים שלא למדו דבר משרשרת הכשלונות של המאבקים החברתיים בישראל משנות החמישים ועד ימינו.

המאבק עוד לא השיג כלום; מחירי השכירות עדיין בשחקים, ובעצם ימי המאבק פונו בכוח דיירים מדירות של עמידר. במשך שנים, יותר מדי אנשים לעסו יותר מדי הבלי ניו-אייג' על "שינוי תודעה", יותר מדי סטודנטים לעסו יותר מדי הבלים על "שיח חתרני" – והתוצאה היא דור שלם שהחשיבה הפוליטית שלו הושחתה עד היסוד: אנשים שחושבים שמטרתו של מאבק פוליטי (אוקיי, אוקיי, שיהיה "מאבק חברתי לא-פוליטי") היא לשנות את האופן שבו הם חושבים או מדברים על זכויות חברתיות (ולא, נניח, מימושן של הזכויות האלה); אנשים שנגנבים מעצם העובדה שהם יושבים במעגל ומקשיבים זה לזה.

אבל לא; כל אלה אינם מטרה, הם רק כלי. אם מחר בבוקר יתקפלו המאהלים ויפסיקו ההפגנות – לא השגנו כלום, חוץ מכמה זיונים מיוזעים ברוטשילד וקצת שירים דלוחים של שלמה ארצי וריטה. ממרחק של שנה או שנתיים אף אחד לא ישתין לכיוון "המהפכה התודעתית" הזאת, אם היא לא תשנה באופן חד וברור את חלוקת ההון בחברה הישראלית. הנה הנה, סכנת הקיטש הנוסטלגי כבר אורבת מעבר לפינה; אנשים אורזים ועוטפים לעצמם את זכרון המאהל ברוטשילד בנייר צלופן מרשרש, שאין בתוכו מאומה.

מנהיגי המחאה מבינים זאת היטב וחותרים כל הזמן להשגים ממשיים. הבעיה לא איתם, אלא בשיח הזחוח שאופף אותם. כי אם כבר כיף לנו כל כך עם כל הצעצועים החדשים שלנו – הרעיונות, המלים, האחווה והריגוש – למה בעצם דחוף להמשיך הלאה?

9. המאבק לא שמאלני מספיק, לא מזרחי מספיק, לא ערבי מספיק, לא רדיקלי מספיק, לא ממוקד מספיק. נכון, הכל נכון. אבל אוי למי שמתנער ממנו בגלל כל אלה. המאבק מספיק רחב כדי להכיל ולהקשיב לביקורת מבפנים. מי שבודק בזכוכית מגדלת את הפגמים ובגללם מחליט לפרוש, או להתנגד, או סתם לשבת על הגדר ולצקצק – חובר לגורם האחד שמייחל לכשלון המאבק: השלטון. הנה גלולה להעברת הטעם הרע בכל פעם שאתם קופצים אגרופים בתסכול לנוכח התנהלות המאבק: דמיינו את עצמכם, לחילופין, מחליפים חיוכים וצ'אפחות עם יובל שטייניץ או מירי רגב בישיבת סיעה בכנסת. אין כמו התמונה הזאת בראש כדי להבהיר לך באיזה צד אתה.

שלושה קטעים להמרצת הדם, לחיזוק העצמות ולהתעלות הרוח;
מוקדשים לצעירי המהפכה באשר הם.

 

1. מתוך עבד אמריקני, פרדריק דאגלאס (נהר ספרים, 2006; 1845 במקור. תרגום: מיכל אילן).

"את מכסת האוכל לא קיבלנו באופן סדיר. מזוננו היה קמח חיטה גס, מבושל, שקראנו לו "דייסה". הניחו אותו על הקרקע, על מגש או באבוס. אז קראו לילדים, כמו שקוראים לחזירים, וכמו חזירים הם היו באים וזוללים את הדיסה. חלקם בעזרת צדפים, חלקם באמצעות פיסות רעפים, חלקם בידיים ריקות, ולעולם לא בכפות. מי שאכל מהר, אכל יותר; החזק ביותר תפס את המקום הטוב ביותר, ומעטים עזבו את האבוס שבעים."

"הועמדנו כולנו בשורה כדי שיקבעו את שוויינו. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, נשואים ורווקים – את כולנו העמידו בשורה אחת עם סוסים, כבשים וחזירים. היו שם סוסים וגברים, בני בקר ונשים, חזירים וילדים, כולם באותה דרגה בסולם הקיום, וכולם נתונים לאותה בחינה מדוקדקת. קשישים כסופי שיער ונערים שופעי חיים, עלמות ונשים נשואות, כולם נאלצו לעבור אותה בדיקה גסה. באותה שעה ראיתי בבירור יותר מאי פעם את השפעותיה המבהמות של העבדות על העבד ועל בעל העבדים כאחד."

"שמתי לב לכך במהלך כל חיי כעבד – בכל פעם שמצבי השתפר, במקום שתגבר שביעות רצוני, התגברה תשוקתי להיות חופשי, והתחלתי לחשוב על תכניות לרכוש את חירותי. גיליתי שכדי שעבד יהיה מרוצה, חייבים למנוע ממנו לחשוב. חייבים לערפל את ראייתו המוסרית והשכלית ולקעקע ככל שניתן את כוח ההיגיון שלו. הוא חייב לאבד את היכולת למצוא חוסר עקביות בעבדות. הוא חייב להאמין שהעבדות היא צודקת. ואפשר להביאו לידי כך רק כשהוא מפסיק להיות אדם."

 

2. מתוך הומאז' לקטלוניה, ג'ורג' אורוול, 1938 (תרגום: עידן לנדו)

"כאן באראגון נמצאתָ בין רבבות אנשים, בעיקר אבל לא רק ממעמד הפועלים, כולם חיים באותה רמה ונפגשים בתנאים של שוויון. בתיאוריה זה היה שוויון מוחלט, ואפילו בפועל זה לא היה רחוק מכך. במובן מסוים תהיה זו אמת לומר שחוויתָ שלב מוקדם של סוציאליזם, וכוונתי לכך שהאווירה המנטלית השלטת היתה סוציאליסטית. רבים מן הדחפים והמניעים הרגילים של החיים המתורבתים – שחצנות, רדיפת בצע, פחד מהבוס וכדומה – פשוט חדלו להתקיים. החלוקה הרגילה למעמדות חברתיים התפוגגה במידה שקשה להעלות על הדעת באקלים ספוג-הממון של אנגליה; לא היה שם אף אחד חוץ מאיתנו ומהאיכרים, ואף אחד לא אדון ובעלים לאף אחד אחר. כמובן שמצב כזה לא היה יכול להימשך לעד. זה היה פשוט שלב מקומי וזמני בתוך משחק עצום-ממדים שהתרחש בכל רחבי העולם. אבל הוא נמשך מספיק זמן כדי להותיר חותם בכל מי שחווה אותו. כמה שלא קיללת אז, מאוחר יותר הבנת שנגעת במשהו מוזר ויקר. היית בקהילה שבה תקווה היתה נורמלית יותר מאדישות או ציניות, שבה המילה "אחי" (comrade) באמת ציינה אחווה ולא, כמו ברוב הארצות, מתחזה מזוייף. נשמת אוויר של שוויון.

אני מודע היטב לכך שכיום מקובל לטעון שאין שום קשר בין סוציאליזם לשוויון. בכל מדינה בעולם יש שבט ענקי של עסקנים מפלגתיים ופרופסורים חלקלקים וקטנים שעסוקים ב"להוכיח" שסוציאליזם פירושו קפיטליזם מתוכנן של המדינה ותו לא, שאיננו מבטל במאומה את רדיפת הבצע. אבל למרבה המזל ישנו גם חזון אחר לגמרי של סוציאליזם. מה שמושך אנשים רגילים לסוציאליזם וגורם להם לסכן את חייהם עבורו, ה"הילה" של הסוציאליזם, זה רעיון השוויון; עבור הרוב המכריע של האנשים, הסוציאליזם פירושו חברה ללא מעמדות ושום דבר אחר. ובמובן הזה החודשים הספורים שביליתי במחיצת המיליציה היו רבי ערך בשבילי. שכן המיליציות הספרדיות, כל זמן שפעלו, היו מעין מיקרוקוסמוס של חברה ללא מעמדות. בקהילה הזאת, שלא היתה בה תאוות-ממון, שמנת חלקה הקבועה היתה מחסור בכל אבל לא היו בה לא פריבלגיות ולא התרפסות, היית יכול לתפוס, אולי, איך תיראה המערכה הראשונה של הסוציאליזם. ואחרי הכל, לא רק שזה לא גרם לי להתפכח מאשליות, זה הפעים אותי עמוקות. התוצאה היתה שהתשוקה שלי לראות בהתגשמות הסוציאליזם הפכה לממשית הרבה יותר מבעבר."

 

3. מתוך מדריך להוראות,  חוליו קורטאסר ("שמיים אחרים", הקיבוץ המאוחד, 2006. תרגום: טל ניצן).

"החובה לרכך יום-יום את הלבֵנה, החובה לפלס לך דרך במאסה הדביקה הזאת שקוראת לעצמה עולם, להיתקל כל בוקר במקבילון בעל השם המבחיל, ושביעות הרצון הכלבית מכך שהכל נמצא במקומו – שלצדך אותה אשה, אותן נעליים, אותו טעם של אותה משחת שיניים, אותה עגמומיות של הבתים שממול, לוח המשחקים המטונף של חלונות הזמן, והשלט "הוטל דה בלז'יק".

לתחוב את ראשך כמו שור סרבני במאסה השקופה אשר במרכזה אנו שותים קפה בחלב ופותחים את העיתון כדי לדעת מה התרחש בכל פינה שהיא בלבנת הזכוכית, להכחיש שהפעולה העדינה של הסיבוב של ידית הדלת, פעולה שהיתה יכולה לחולל שינוי בכל, מתבצעת ביעילות הקרה של רפלכס יומיומי. להתראות, יקירתי. יום טוב.

להדק את אצבעותיך על כפית ולחוש את פעימתה המתכתית, את אזהרתה החשדנית. כמה כואב לסרב לכפית, לסרב לדלת, לסרב לכל מה שהשגרה ליקקה עד שהקנתה לו רכות מניחה את הדעת. כמה יותר פשוט להיענות לבקשתה הקלה של הכפית, להשתמש בה לבחישת הקפה.

ולא שזה רע שהדברים מוצאים אותנו יומיום מחדש והם כפי שהיו. שלצדנו אותה אשה, אותו שעון, והספר הפתוח על ארונית הלילה שוב מתחיל לנסוע על אופני המשקפיים, מה רע בכך? אבל צריך להרכין את הראש כמו שור עצוב, לדחוף ממרכזה של לבנת הזכוכית כלפי חוץ, כלפי האחרוּת שכה קרובה לנו, שהיא בלתי מושגת כמו ידית הדלת הקרובה כל כך לשור. להתבונן עד שיכאבו העיניים בדבר הזה המהלך בשמיים ומקבל על עצמו בעורמה את השם ענן ואת הרפליקה שלו, המקוטלגת בזכרון. אל תחשוב שהטלפון יתן לך את המספרים שאתה מבקש. למה שיתן לך אותם? לא יבואו אלא מה שכבר הכנת והחלטת, הבבואה העגומה של תקוותך, הקוף הזה המתגרד על שולחן ורועד מקור. שבור את ראשו של הקוף הזה, רוץ דרך מרכז הקיר ופלס לך דרך. הו, איך שהם שרים בקומה למעלה! כי יש קומה למעלה בבית הזה, ובה אנשים אחרים. יש קומה למעלה שגרים בה אנשים שאינם חושדים בקיומה של קומה למטה, וכולנו בתוך לבנת הזכוכית. ואם פתאום נעמד עש על קצה עיפרון ומהבהב כמו אש דועכת, הבט בו, אני מביט בו, אני ממשש את ליבו הזערורי, ואני שומע אותו, העש הזה מהדהד בתוך עיסת הזכוכית הקפואה, לא הכל אבוד. כשאפתח את הדלת ואצא למדרגות, אדע שלמטה מתחיל הרחוב. לא התבנית המוכרת, לא הבתים שכבר ידועים, לא המלון שממול; הרחוב, היער הרוחש חיים, שכל אחד מרגעיו יכול להסתער עלי כמו מגנוליה, שהפרצופים יוולדו בו ברגע שינוח עליהם מבטי, ברגע שאתקדם עוד קצת, ובמרפקַי ובריסַי ובציפורנַי אתרסק ביסודיות כנגד העיסה של לבנת הזכוכית ואהמר על חיי תוך כדי שאתקדם צעד צעד לקנות את העיתון בפינת הרחוב."

על הספין האומלל של נתניהו והאוצר אין כבר צורך להכביר מלים. הוא מתגולל בחוצות, מרוח זפת ונוצות, הודות לעבודתם הנמרצת של מנהיגי מחאת הדיור. רק שתי הערות קצרות עליו, לפני שנגיע לעניין העיקרי (מה עושים עכשיו?).

ביבי הוא אותו ביבי, סוכן המכירות הישן והמשעמם, שיודע לדקלם סיסמה אחת כל חייו: היצע וביקוש, היצע וביקוש, היצע וביקוש. "פתרון הפלא" שלו למצוקת מחירי השכירות הגואים הוא הצפה של השוק בדירות באמצעות שורה של הטבות ליזמים פרטיים. שום דבר לא יעיב על החוק היחידי שהוא מכיר – יותר דירות, יותר זול. שום הבנה של תהליכי ריכוז הון, של ריבוד האוכלוסיה, של מליון ואחת הדרכים שבהן קבלנים ממולחים יודעים לעקוף רגולציה רופפת במשטר ניאו-ליברלי ולנצל גם אותה לטובתם. סליחה, הבנה עמוקה וזדונית.

בסוף כל משפט שאמר ביבי ישב קבלן ועישן סיגר.

המפגינים דרשו להחזיר את המדינה לעם. ביבי אמר להם: תשכחו מהמדינה, אני מפריט את כל מה שנשאר. לכו דברו עם הקבלנים.

הערה שניה: ביבי ניסה לקנות את הסטודנטים – כוח המחץ של המאבק – באמצעות הטבות מפליגות, ובכך לשאוב אותם אל מחוץ למעגל המחאה. לשמחתי, גם הספין הזה נתקל בסירוב אדיב ותקיף של התאחדות הסטודנטים הארצית.

באמת חבל לבזבז עוד מלים. השלטון עוד לא בשל, עוד לא הפנים. שיתבשל קצת בעצמו, ויחזור עם רעיונות טובים יותר. בינתיים יש עניינים דוחקים יותר.

מה עושים עכשיו?

טוב עושים מנהיגי המאבק כשהם הודפים בנחישות את הטריקים והספינים של הממשלה. אבל הוואקום שנוצר בשיח הציבורי אודות המאבק משווע לאלטרנטיבה. תנועת המחאה ממשיכה לצמוח ולהתפשט בכל רחבי הארץ. ואנשים רוצים תשובות אמיתיות. הם גם רוצים לדעת על מה הם בדיוק נאבקים, למה הם יכולים לצפות; איך ייראה היום שאחרי המאבק. אבל כשהם נושאים את עיניהם אל מטה המאבק, אל ההנהגה שבשדרות רושטילד, הם לא שומעים מסר ברור וצלול.

מטה המאבק הוא גוף הטרוגני ויש בתוכו קולות שונים. זה טוב, זה דמוקרטי, ואין לי ספק שכל השותפים לויכוח הפנימי שם לומדים ממנו הרבה. כל מי שמשתתף בוויכוח הזה מנסה להשפיע על הכיוון והדימוי הציבורי של מחאת הדיור; זה בדיוק תפקידו של אזרח מעורב. גם את הדברים הבאים שיש לי לומר, צריך לקרוא בהקשר הזה. יש לי הערכה עצומה למפגינים, לכל מי שעבר לחיות באוהל ברחוב. מן הרגע הראשון של המחאה, היה לי ברור שלא מדובר ב"צפונבונים מפונקים" אלא באוכלוסיה גדולה מאד של צעירים הכורעים תחת לחץ כלכלי בלתי פוסק. אומנם יש ללחץ הזה סיבות רבות מאד, אבל הדיור הוא סיבה מאד מרכזית ובסיסית. נכון היה לצאת למאבק על הנושא הזה בלבד ולהתמקד בו.

בתוך כל ההסכמה הזאת, חייבים גם להביט ביושר בדרכי הניהול של המאבק ובאפקטיביות שלהן. ודבר אחד, עיקרי, חסר בהן, מן היום הראשון; דבר שבלעדיו קשה לראות איך המאבק הזה, סוחף וצודק ככל שיהיה, יוכתר בהצלחה. אני אגיד את זה בפשטות: למאבק הדיור אין יעדים פוליטיים מוגדרים. ב"יעדים פוליטיים מוגדרים" אני לא מתכוון למסרים כלליים כמו "תפתרו לנו את בעית הדיור", וגם לא יצירת קשרי סולידריות בין אוכלוסיות מוחלשות ברחבי המדינה. קשרים כאלה הם חשובים בלי ספק להצלחת המאבק, אבל הם לא יעד שלו; הם כלי להשגת היעד. יעדים פוליטיים מוגדרים הם צעדי חקיקה ורפורמות שלטוניות שמטה המאבק עצמו שותף בניסוחן ויכול לקחת אחריות מלאה על תוצאותיהן.

לא במקרה אין יעדים כאלה. המחאה הרי נשאה בגאון מיומה הראשון את דגל ה"א-פוליטיות". הצעירים המהפכנים התעקשו לקחת אחריות על הוצאת האנשים לרחוב, אבל לא על הצעדים שיחזירו אותם לדירות משלהם. בינתיים, מפה לשם, המציאות טפחה על פניהם, והם מצאו עצמם נגררים אל הכנסת, פעם ועוד פעם, כדי להשמיע שם את דרישותיהם. ועדיין ניכר שהם עושים זאת בחוסר רצון בולט. ההזדמנות הגדולה ביותר עד כה להציב רשימת יעדים כזאת בפני כל הציבור בישראל היתה במהלך ההפגנה הגדולה בשבת האחרונה. אבל ההזדמנות הוחמצה – ושוב שמענו "ססמאות מהפכה" כלליות, לא מחייבות. קראו את המאמר המעולה של טליה ברנשטיין; כמה תשוקה ומחוייבות למאבק יש בו, וכמה אכזבה ממנהיגיו.

יש כמובן סכנה ברורה בהגדרת יעדים למאבק: הכישלון הופך לאופציה ממשית. כל עוד מוחים "נגד המצב" באופן כללי, כל עוד שולטת בשטח שביעות רצון מעצם קיום המחאה, מעצם ביטוי הזעם (האותנטי) – אי אפשר לדעת מתי ובאילו תנאים המחאה יכולה בכלל להיכשל. ואכן, פה ושם ברשת אתה יכול לקרוא אמירות בנוסח "כבר ניצחנו"; עד כדי כך מגיעה נמיכות הרוח בארץ, שעצם הנפת האגרוף מול השלטון נתפסת כהישג שראוי לנצור, להקפיא, לא לגעת בו.

הגדרת יעדים ברורים למאבק, מנגד, תכניס למשוואה את אופצית הכישלון. להלן: "כישלון" = אי השגת היעדים. אבל אחרי כל המאמץ והסבל הזה – מי רוצה להיכשל? הנה סיבה טובה לשמור על עמימות עקרונית.

רק שלמטבע הזה יש שני צדדים. אותה עמימות שמאפשרת למפגינים לטעון שהם "מנצחים" או "ינצחו בסוף" (מבלי שמישהו טורח לבאר מה ייחשב לכישלון) – מאפשרת גם לשלטון לטעון שהוא "מחבק" את המפגינים, ופועל במלוא המרץ לפתור את בעית הדיור בארץ. וכיצד יפריכו את דבריו בהיעדר קריטריון מוסכם של הצלחה למאבק?

הדברים האלה אינם פלפול מיותר. מי שבוחן מקרוב את מהלכם של המאבקים החברתיים בישראל, מאבקים שהתחילו בקול תרועה רמה והסתיימו בדממה דקה, מוצא תבנית חוזרת: בתום המאבק ("ישבו עד שיצא עשן", נוהגים הכתבים להתפייט), יוצאים נציגי המאבק ונציגי האוצר אל התקשורת בבוקר. זה מול זה – קמוטי חולצות וטרוטי עיניים – הם מבשרים לציבור: כולנו ניצחנו. כל צד השיג את המירב שהיה יכול לייחל לו. טופחים לו על השכם, לאזרח המבולבל (מה? מי? זה הכל? על זה נלחמתם?), מצעידים אותו בטוחות אל העריסה ומרדימים אותו שוב לשנת נצח, עד ההתפרצות הבאה.

"כולם ניצחו" פירושו – הציבור הפסיד. והסיבה שהציבור קונה את הלוקש הזה היא שפעמים רבות מדי מנהיגי מאבק חברתי שומרים על קלפים קרוב-קרוב לחזה (אם יש להם בכלל קלפים), נמנעים משקיפות ציבורית, ומסתירים את היעדים הקונקרטיים של מאבקם מאותו ציבור שאת תמיכתו הבלתי מסוייגת הם דורשים. לא פלא שבשעה שהם מכריזים, כרעם ביום בהיר – "ניצחנו, אפשר להתקפל" – אותו ציבור נותר מבולבל וחשדן.

זעם לא ממוקד, מסרים סותרים, עמימות במטרות – כך נראה מאבק עממי שכל שלטון מייחל לו. מי שלא מודאג ממחאת הדיור הנוכחית מכל סיבה אחרת, אולי יהיה מודאג מזאת: היא משחקת לידי הכוחות שנגדם היא יוצאת.

אני מבין שיש כאלה בשמאל שרואים בכל הדיבור הזה טעות ענקית בקריאת המציאות. אני מבין שיש כאלה שרואים בעצם הגדרת מטרות למאבק מין עניין זעיר-בורגני בזוי ומלוכלך שחוטא לגעש הייצרי והסטיכי של המחאה; "הפגנה – לא חשוב על מה. וטוב שכך." אני גם מבין שאחרים ששים להזדמנות האנתרופולוגית שנקרתה על דרכם לשזור הגיגים על כך ש"ההוויה עצמה דיגיטלית", על "נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם", ומסיקים מכך ש"לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות". כן, אני מבין שיש אנשים בשמאל שחושבים מראש שלא צריך להיות שינוי פוליטי מהותי, ויש כאלה שאפילו קצת יצטערו כשהאוהלים ייעלמו.

אני מבין ואפילו מכבד את כל הדעות האלה. אני רק נוטה להאמין שהרוב המכריע של שוכני האוהלים כן רוצים שינוי פוליטי מהותי, כן חושבים שזאת הסיבה שהם נחרכים בשמש כבר קרוב לשבועיים, נושמים פיח אוטובוסים ביום ובקושי עוצמים עין בלילה, ולא יצטערו לרגע אם מחר בבוקר יוכלו לקפל את האוהל ולשוב לדירה ראויה למגורי אדם ולכיסו הצנוע. לא יודע למה אני מאמין ככה, אין לי מושג. אינטואיציה.

אתמול בצהריים האינטואיציה הזאת קיבלה תמיכה בלתי צפויה במאהל רוטשילד עצמו. הסתובבתי בין האוהלים עד שהגעתי לאוהל המטבח הגדול, בקצה הצפוני של השדרה. לוח קרטון גדול, שעון על פינת האוהל, משך את עיני. נכתב עליו טקסט בטוש, ככל הנראה בידי פעילים במאהל. התחלתי לקרוא, ואז הוצאתי עט והעתקתי כמה פסקאות. הנה:

"קולות מחאה מלמטה: בדיון ציבורי גדול שהתקיים במאהל ב-22/7, הוחלט שהכותרת של המאבק היא "מחזירים את המדינה לעם", והוחלט למחות נגד ההחלטות שהממשלה מנסה להעביר כרגע (הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל וחוק הוד"לים), אולם מטה המאבק מנסה להמשיך לשלוט במאבק ולמסמס את ההחלטות והמסרים שהפעילים והתושבים קיבלו.

"מחזירים את המאבק לעם! איך זה יימשך מכאן – זה תלוי בך ובכולנו, התושבים. האם ננפנף את הדוברים השתקנים של "מטה המאבק" שמכה במאבק, ונעשה מאבק אמיתי נגד החלטות הממשלה ולמען שליטה ציבורית בקרקעות ויותר דיור לכולם, ונושאים חשובים נוספים? בוא/י לדיונים הפתוחים והביע/י את דעתך."

עכשיו, בהבאת הדברים האלה אני לא מנסה לתקוע טריז בתוך המאהל או חלילה לקרוא תיגר על ההנהגה שלו. ממש ממש לא. המטרה היא לחשוף ויכוח אמיתי ונוקב שמתרחש לא רק בשיח הציבורי הכללי סביב מחאת הדיור אלא גם במעגל הפנימי של הפעילים שמובילים אותה. הוויכוח הזה חשוב, והשקיפות שלו היא נדבך חשוב לא פחות בדמוקרטיזציה של המרחב האזרחי בישראל. האופן שבו הוא יוכרע ישפיע ישירות על התגלגלות המאבק ועל סיכויי הצלחתו; והצלחת המאבק, או כשלונו, היא עניין של כל אזרח בישראל. (ובעניין השקיפות, אנשי המאהל מעדכנים שאפשר לקרוא את כל הפרוטוקולים של האסיפות כאן).

בחזרה ליעדי המאבק

מי שעוקב אחרי אירועי הימים האחרונים שם לב לשחקן "חדש" בזירה: הקואליציה לקידום דיור בר השגה בישראל. בקואליציה הזאת חברים גופים לא מעטים – האגודה לזכויות האזרח, האגודה לצדק חלוקתי, קליניקות משפטיות וגופים אקדמיים, ארגון שתי"ל וסינגור קהילתי. אני כותב "חדש" במרכאות משום שהגופים האלה כמובן ותיקים הרבה יותר מן המחאה הנוכחית, ועוסקים בתכניות לדיור בר השגה כעניין שבשגרה, הרחק מאור הזרקורים. הנה סרטון שמציג את פעילותם בכל רחבי הארץ.

אנשי הארגונים האלה הם הגב המקצועי הטבעי של מחאת הדיור: הם מחזיקים בידע המשפטי והתכנוני, הם ניסחו הצעות חוק, הם שוחים בסבך הביורוקרטי, והם מקיימים קשר רצוף עם אוכלוסיות ששוק הדיור האכזרי בישראל בעט הצידה, אוכלוסיות שחייבות להיכלל בחוג הסולידריות של המחאה הנוכחית. באיחור מה הבין מטה המאבק שעליו לשלב ידיים עם קואליצית הדיור ואומנם בימים האחרונים אנשי הקואליציה נושאים ונותנים, באופן לא רשמי אך גם לא מוכחש, בשמו של מטה המאבק מול ועדות הכנסת. לקואליציה יש אתר אינטרנט מסודר עם דו"חות, ניירות עמדה, כתבות עיתונאיות ועדכונים שוטפים.

בדיונים בכנסת הציגה הקואליציה רשימה של 9 יעדים לקידום דיור בר השגה בארץ. זה בסיס טוב שממנו מטה המאבק יכול לחלץ מסר ברור משל עצמו, אבל לעניות דעתי יש בו בעיות משלו. חשוב גם לזכור שאי אפשר לבוא לציבור במסר של "9 נקודות" – זה ארוך מדי ולא מספיק מרוכז.

לאור החורים הענקיים בתכנית הממשלתית שהוצגה היום, והעובדה שהיא מזניחה לחלוטין את התפקיד האקטיבי שאמור להיות לשלטון בהבטחת דיור בר השגה, אני חושב שכדאי להגדיר, כיעדי המאבק, בדיוק את אותם עקרונות שהממשלה מסרבת להכיר בהם. הנה, אם כן, טיוטה של הצעה שאני מניח על השולחן ומקווה שיתעורר סביבה דיון מסוים. ההצעה הזאת מגדירה שלושה יעדים פוליטיים מידיים למאבק:

1. חקיקת חוק פיקוח דמי שכירות. חוק אוניברסלי, שחל על כל הדירות למגורים בישראל, בבעלות פרטית או ציבורית; שחל על דירות קיימות, שכבר היום חיים בהן (או פונו מהן) מאות אלפי אזרחים, ולא רק על דירות מדומיינות שייבנו אי-מתי בעתיד; חוק שכמוהו כבר יש בערים רבות בעולם ואף אחד לא רואה בו חילול קודש של "זכות הקניין" או בגידה בעקרונות השוק החופשי. החוק יכול לקבוע, למשל, תעריף מקסימלי למ"ר, והעלאה מקסימלית לשנה בשכ"ד. הצעת חוק כזו (של שלי יחימוביץ' וכרמל שאמה) כבר הוכנה, אבל גם עליה אפשר להתווכח (ההצעה מאפשרת העלאת שכ"ד של 5% בשנה. למה? מישהו מקבל תוספת למשכורת בגובה כזה? אפשר להסתפק בהצמדה למדד).

2. חידוש הדיור הציבורי ותיקונו. גם למי שדירה תהיה לעולם מחוץ להישג ידו – קשישים, נכים וחולים קשים – מגיע לחיות בדירה. אוכלוסיות אלה לא יצליחו לרכוש דירה מיזם פרטי גם אחרי כל ההוזלות שהממשלה מתכננת (הם לא סטודנטים, לא זוגות צעירים, ועל פי רוב לא משתכרים). המדינה צריכה לשמור בידיה בנק דירות גדול מספיק כדי שתוכל לשכן בו את כל מי שאין לו מענה במסגרת השוק הפרטי – גם במחירי הפסד. זה לא מתפקידה של המדינה לעשות רווחים על קשישים ונכים. ייבוש הדיור הציבורי עד כדי חיסולו יבהיר שהחברה בישראל החליטה להיפטר סופית מן החלשים שבתוכה. במתכונתו הנוכחית, הדיור הציבורי הפך למנגנון רקוב של חברות שיכון חמדניות; הלקח הוא להחליף את הקבלנים, לא לנטוש את הרעיון.

3. עצירת הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל. אבן הראשה של התכנית "להבראת" שוק הדיור של נתניהו – היא אסון לדורות. במסווה של "ייעול" ו"שחרור חסמים ביורוקרטיים" – יעדים שאף אחד לא יכול להתנגד אליהם – הולך לעבור בישראל מהלך הפרטה חסר תקדים, שימסור לידיים פרטיות את כל קרקעות המדינה הזמינות לבנייה. הרפורמה כבר אושרה בקריאה ראשונה ותובא לקריאה שניה ושלישית כבר מחר בערב. גם אם היא תעבור, הציבור לא צריך לשתוק, מאחר שהמחטף הקולוסאלי הזה בוצע באופן חשאי כמעט ומבלי לאפשר לציבור להגיב כיאות. אם את חוק הדיור הציבורי אפשר להקפיא וגם לבטל, אין סיבה שחוק הרפורמה יעבור חלק. להתחרט מאוחר מדי אי אפשר יהיה; אף אחד לא ילאים מחדש קרקעות שהופרטו. הרפורמה הזאת תוריד לטמיון לעד את הקרקע הציבורית בישראל.

למה דווקא שלושת היעדים האלה?

קודם כל, 3 זה מספר טוב. מספר חזק וקליט. אם צריך לצמצם ולזקק את המסרים, כדאי תמיד להגיע ל-3.

שנית, היעדים האלה משרטטים בדיוק את מה שחסר בתכנית הפלא של נתניהו: נטילת אחריות מצד המדינה על שוק הדיור. הצפת השוק בדירות זה לא נטילת אחריות, אלא התנערות ממנה והשלכת יהב על כוחות השוק. שלושת היעדים האלה מסמנים את הקו האדום – התפקידים והנכסים שאסור בשום פנים ואופן להפריט.

היעד הראשון, חקיקת חוק פיקוח דמי שכירות, הוא לא רק צודק מוסרית, אלא מתחייב מן האופי והזהות של מובילי המחאה. מדובר בציבור של צעירים בעיקר, שאינם מתכוונים לרכוש דירה בשנים הקרובות. מה שהם צריכים זה דירות להשכרה במחיר שפוי – ועכשיו, לא בעוד שנה וחצי. שום דבר בתכנית של נתניהו לא עונה על הצורך הדוחק הזה. לא פלא שיושבי המאהל גיחכו בזמן הנאום; ביבי משחרר עוד 50,000 התחלות בנייה, יופי, אבל מי ירסן את הבעל-בית המניאק שגונב לי חצי מהמשכורת על שכ"ד?

כלל ברזל: הציבור הראשון שצריך להרוויח מפירות המחאה הוא זה שהקריב למענה ונשא אותה על כתפיו. שוב, זה לא רק צודק מוסרית, אלא גם חיוני למאבקים שבהמשך; אף אחד לא ייצא בעתיד לרחובות בידיעה שמהמאבק שלו ירוויחו כולם חוץ ממנו.

היעד השני, חידוש הדיור הציבורי ותיקונו, מסמן את השאיפה של המפגינים להיאבק על דמותה של החברה בכללותה, ולא רק על תנאי הדיור שלהם. אף כי בודדים (אם בכלל) משוכני האוהלים ברוטשילד מתכוונים להגיע לדיור ציבורי, האמירה שלהם "להחזיר את המדינה אל העם" מקפלת בתוכה התחייבות מוסרית רחבה, גם כלפי מי שנמצא מתחתם בסולם החברתי.

אם היעד השני מסמן את הרחבת תחום המאבק במימד הזהות והמרחב, היעד השלישי מסמן הרחבה במימד הזמן: מי שנאבק נגד הפרטת קרקעות ציבוריות נאבק למען העתיד. העתיד הזה יבוא בחיינו או שלא, אבל הוא נוגע לכולנו. ושוב, הצלחה בזירה הזאת עשויה להיות סנונית ראשונה במאבק ארוך-שנים, שבלי ספק מצפה לנו, נגד הפרטת כל המשאבים הציבוריים בישראל.

המון דברים נשארים בחוץ. הכיבוש, מערכת החינוך, הגזענות. אי אפשר לתקן את כל העולם בבת אחת. כן, תמיד כדאי ללמוד על הקשרים המסועפים בין כל הדרכים שבהן השלטון דופק אותנו, אבל את התיקון תמיד צריך להתחיל מנקודה ספציפית. התחלנו מהדיור? בואו נעשה את זה יסודי.

מי שחושב שהיעדים שהצעתי למעלה הם צנועים הוא נאיבי. עצם הרעיון של פיקוח ממשלתי על שכר הדירה הוא תועבה גמורה בעיני השלטון הניאו-ליברלי שלנו. לא פחות מ-4 הצעות חוק שניסו לקדם גרסאות צנועות של פיקוח כזה טורפדו בידי הקואליציה. בל תטעו: פקידי האוצר וגם אילי הנדל"ן יילחמו כאריות נגד הרעיון הזה. כך תדעו גם כמה שהוא צודק.

כמו שאמרתי, מדובר בטיוטה בלבד. אלה הם רעיונות לדיון, לא נוסחאות קפואות. צריך למלא הרבה פרטים, ובדיוק בשביל זה יש מומחים. גם אני לא שיערתי לפני שבועיים שאלמד כל כך הרבה על שוק הדיור. אני עדיין לומד ומנסה להבין (זה המקום להודות לתני גולדשטיין, שראוי לתואר "עיתונאי הדגל של המהפכה", על כתבות עומק מאלפות בנושא הדיור, כולל השוואות בינלאומיות ונקיטת עמדה ביקורתית ועקבית נגד השלטון).

אני חוזר לראשית דבריי: המאבק משווע ליעדים פוליטיים מוגדרים. לא אהבתם את ההצעה שלי? רוצים לשנות אותה, להתווכח עליה, לקבור אותה? יופי, רק תביאו נימוקים. מי שמתווכח על ניסוח יעדים מוגדרים נמצא כבר במקום הרבה יותר טוב ממי שנמנע בכוח מכל דיון כזה.

ויש עוד נקודה קריטית, שנעלמה מעיניהם של אנשי המחאה. אתמול שמעתי בטלוויזיה את שלמה קראוס אומר שיש לחברים שלו נשימה ארוכה ושהאוהלים עוד יעמדו בשדרות רוטשילד חודשים ארוכים. אשרי המאמין.

אז ככה: בספטמבר, למי ששכח, כל העיניים יופנו אל האו"ם ואל הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה. ממשלת הימין שלנו תקפוץ על כל הזדמנות לאחד את העם שוב נגד "האויב הקם עלינו לכלותנו" ותפעיל את השיטה המוכרת של ניתוב זעם פנימי אל גורם חיצוני. יהיו מהומות סביב גדר ההפרדה, מתונות או איומות, יהיה מבול של הכרזות דיפלומטיות מכל כיוון, ושוב, כהרגלה, התקשורת תתמסר לסיקורי-סרק מדיניים.

אף מצלמת עיתונות לא תישאר בשדרות רוטשילד. הציבור הישראלי העייף שוב יפלוט אנחה, ויעביר דף. הלאה.

הלאה. באוקטובר מתחילה שנת הלימודים באוניברסיטאות. הסטודנטים הרבים שגודשים כעת את האוהלים יחפשו מקום נוח יותר לספרים ולמחשב שלהם. עם כל הצער, הם לא יקריבו שנת לימודים בשביל המחאה.

ומי שלא יעזוב עד ספטמבר או אוקטובר, יישטף עם הגשם הראשון בנובמבר.

זאת לא נבואת זעם, אלא תחזית פשוטה. המסקנה היא שחלון הזמן להשגת הישגים ממשיים במחאת הדיור הוא מצומצם מאד. להערכתי – חודש בודד. מה שלא יושג עד תחילת ספטמבר – כבר לא יושג בהמשך. אלה הם תנאי העבודה של מאבקים חברתיים בישראל, לטוב ולרע; אף מאבק בעבר לא נהנה מתנאים טובים יותר.

ועכשיו, כשחודש בודד עומד לרשותנו, בואו נחשוב שוב כמה זמן אפשר למשוך בלי להתחייב על יעדים פוליטיים מוגדרים.

[הערת סיום בנוגע לתרבות הדיון: חביבה עלי אמרתו של המגיב מן הפוסט הקודם, "למדורה נחוצים עצים, לא עצות". אני רואה גם בפוסט הזה עצים ולא עצות, אבל מי שחושב אחרת, מוזמן להוציא אותו מן המדורה. הנחת המוצא שלי היא שלכל אזרח/ית בישראל נתונה זכות לגיטימית לגבש ולהשמיע דעה בנושא מאבק הדיור. הנחת המוצא שלי היא שאין לאף אחד זכות לפקפק בעצם הלגיטימיות של השמעת הדעה. מסיבה זאת, כל ניסיון להטות את הדיון אל הזכות (או האין-זכות) שלי או של אחרים להביע דעה – ייבלם בעודו באיבו. נכון, אני יכול לבוא לשדרות רוטשילד בערב ולדבר; אבל יותר מתאים לי לכתוב, וגם שמתי לב שבדיבור מול קהל – הלינקים לא עוברים. הרחוב והאינטרנט שלובים לבלי הפרד במרחב המחאה. המדורה הזאת היא של כולם; המטרה היא לשרוף את המועדון, לא את עצמנו].

1. המאבק שלכם הוא פוליטי. הבירה שהשפרצתם על רון חולדאי היתה פוליטית. חולדאי, שמאשים את הממשלה (!) במכירת קרקעות רק למרבה במחיר, שמצדיק את מחאת האוהלים, שמדבר על דיור בר השגה – ובאותו זמן ממש מבטל תכנית בנייה של 1,000 דירות לדיור בר השגה בת"א – הוא נוכל חצוף. מירי רגב, שמדברת על "פתרון לילדים שלנו שעובדים, לומדים ועושים מילואים" (תרגום: שהערבים יגורו במערות), היא גזענית פופוליסטית. גם בקבוק המים שהשלכתם עליה היה פוליטי.

השלב המכריע הראשון בכל מאבק חברתי הוא ההתגברות על מחלת הנעורים של "זה לא עניין פוליטי". מי שלא צולח אותו – נזנח ונשכח בשולי הדרך. בפוליטיקה אין מקום למי שאינו פוליטי. את או אתה נאבקים נגד מוקדי הכוח של החברה? אין מאבק פוליטי מזה.

נכון לעכשיו, נראה שמובילי המחאה דבקים ב"נייטרליות" מתוך מחשבה נאיבית שכך יסחפו עוד תומכים. אוי למי שנשען על תומכים כאלה, שתמיכתם מותנית בהתנערות מן הפוליטיקה. תחת קורת הגג המחבקת של ה"א-פוליטיות" מצטופפות קבוצות בעלות אינטרסים הפוכים לגמרי, מה שמבטיח את קריסת המאבק עוד בראשיתו.

עדיף להיות פוליטי ולחבור עם מעטים שמסורים לעניין לטווח ארוך מאשר להיות "לא פוליטי" ולהישען על רבבות שתמיכתם חולפת כמוץ ברוח.

 2. המאבק על דיור בר השגה הוא שלוחה של המאבק על הדיור הציבורי. היריב שלהם אחד: אילי הנדל"ן, ראשי הכלכלה ומשרד האוצר. שמעתם היטב את ה"פתרון" של נתניהו: "תחרות, תחרות ותחרות". תרגום: בקרוב גם לא תוכלו לממן את האוהלים שבהם אתם לנים כיום. חסידי "המשק החופשי" מפנים אצבע מאשימה אחת – נגד הריכוזיות, נגד הביורוקרטיה. להשקפתם – רגולציה ממשלתית ופיקוח על שכר הדיור הם לא פחות מבולשביזם, השטן בהתגלמותו.

זה בולשיט. כמעט בכל הערים הגדולות במערב מתקיים פיקוח על כל הדירות השכורות – על שכר הדירה עצמו ועל הליך פינוי הדיירים. גם בארץ יש הצעות חוק כאלה – כולן טורפדו בידי הקואליציה, ביוזמת האוצר. לא כל כך מפותחים שם, באמסטרדם ומונטריאול וברלין, עוד לא השכילו להפנים את נפלאות השוק החופשי. עדיין תקועים במושגים ארכאיים של זכויות אזרח.

3. מה תפקיד השלטון? למה יש בכלל שלטון? לנתב את ההון הציבורי לטובת האזרחים או לשלשל אותו לכיסיהם של בעלי הון? מי צריך שלטון שמשמש תחנת מעבר מכספי האזרח לכיסו של הטייקון?

"השוק החופשי יוריד את מחירי הדיור" – שקר. אין בארץ מחסור בקרקעות לבנייה. יש חסמים ביורוקרטיים, אבל הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל – שאמורה להביא מזור לכל תחלואי הדיור בארץ – היא בראש ובראשונה עוד מהלך הפרטה קיצוני מבית היוצר הניאו-ליברלי של נתניהו. היה והקרקעות יופרטו – הן יגיעו, במוקדם או במאוחר, לידי מי שיכול לשלם יותר. אמרתם הפרטה – אמרתם רישוש החלשים וחיזוק העשירים. הרפורמה שווקה לציבור בלי שום מרווח זמן סביר לדון במשמעותה, ותוך הטעייה מכוונת, כאילו מדובר בהעברת 4% בלבד מקרקעות המדינה לידיים פרטיות. מי שעשה חשבון מדוייק יותר גילה שלמעשה מדובר בהעברת 160% מקרקעות המדינה הזמינות לבנייה לידיים פרטיות (מהיכן יילקחו 60% החסרים? אולי באוצר כבר מכניסים לחישובים את הפינוי לרחוב של אוכלוסיות "מיותרות"). גם אזרחי ישראל הערבים מבינים שייצאו ניזוקים משוד הקרקעות הגדול הזה, המתבצע תחת מטרייה יהודית למהדרין.

4. העובדות האלה מסמנות, ולא בפעם הראשונה, את האוייב האמיתי של אזרחי ישראל, ובמיוחד בני המעמד הבינוני ומטה: השלטון שהם בחרו בו. והשלטון הזה אינו מתמצה במפלגה זו או אחרת – כולן שותפות לשיטה. במובן השטחי הזה, המאבק "איננו פוליטי". אבל בשני מובנים עמוקים יותר, הוא פוליטי לעילא: זהו מאבק נגד הכוח הבלתי מרוסן של ההון ועושי דברו במסדרונות השלטון; ושותפים לו כל קורבנותיו של ההון.

5. האם ישכילו המפגינים להציץ מעבר לפתח האוהל ולזהות את השותפים הטבעיים שלהם? אלה נפגעי הדיור הציבורי, שנזרקו לרחוב בעקבות מהלכים דמויי-הפרטה שחלו בחברת "עמידר". איזו מפלגה בכנסת של היום מייצגת אותם? בדיחה גרועה. אף אחת. האם זה אומר שאין כתובת למאבק חסרי הדיור? יש ויש. רק נתין במדינה טוטאליטרית מזהה את הפוליטיקה עם הממסד המפלגתי. אזרח במדינה דמוקרטית יכול לקום ולחבור אל הכוחות החברתיים שמדברים בשמו. היו סמוכים ובטוחים שכאשר אלה ידברו בקול מספיק חזק ותקיף – חברי הפרלמנט הנרצעים יעמדו בתור לממש את חזונם.

אבל לשם כך נדרשת ממנהיגי המאבק בגרות מינימלית; ונכונות להניח בצד איבות ישנות ודימויים מאיימים של אוכלוסיות שונות, "אחרות" וגם מרוחקות. כך נוצרת סולידריות של קורבנות השיטה, ובלי סולידריות כזאת, אין פעולה פוליטית אפקטיבית.

6. זהירות, מילה בערבית: תראבוט (התחברות). שמעתם על התנועה הזאת? כבר כמה שנים שהיא פועלת בקרב חסרי דיור יהודים וערבים, ללא אבחנה. כשהכורת עולה על בית, כשחברת השיכון שוכרת בריונים כדי לפנות דיירים מביתם – תראבוט שם. לא תאמינו, גם כשזה קורה ליהודים, בכל הארץ: למשל כאן, וכאן, וכאן, וכאן, וכאן. כשאתה חי ברחוב, הגזע והדת שלך פתאום לא נראים חשובים. מה פתאום תנועה עם שם ערבי דואגת ליהודים, אתם שואלים? ומה פתאום אף מפלגה עם שם יהודי לא דואגת לעניים ולחלשים לפני שהיא מפשפשת בתעודת הזהות שלהם? תראבוט לא לבד, יש גם "סולידריות שיח ג'ראח", שגם היא, לא יאומן כי יסופר, ניצבת שכם על שכם עם יהודים שנזרקים מביתם.

מנהיגי מחאת האוהלים יודעים לפרוט יפה על הנים הפופוליסטי של השנאה לפוליטיקאים. האם יש בהם רצון וגם יכולת למנף את המחאה לעשייה פוליטית אמיתית, במסגרת הכוחות האנטי-ממסדיים שכבר פועלים בשטח?

7. זה יהיה כמובן גט כריתות לכל האינטרסנטים שמנסים לרכב על גל המחאה הזה. שנייה אחרי שמנהיגי המאבק יחברו באופן גלוי לנציגי המשפחות הערביות המנושלות ברמלה, לוד ובנגב – אריאל אטיאס ומירי רגב יתפוגגו מהתמונה, חולדאי ייתן גז, ו"השמאל הלאומי" יקפל את האוהלים שלו. יש להניח שגם חלק מן המפגינים עצמם ירגישו מרומים אם ייאלצו לקרוא, בקול אחד, לפתרונות דיור הן עבורם והן עבור משפחות קשות יום מנצרת, באר שבע או לוד. ואיך ימחו את העלבון הצורב הזה מפניהם, "שמאלנים קיצונים"? (טיפ: אחרי ששומעים את זה 20-30 פעם ביום, זה הופך למוסיקת רקע נעימה). וכל המתריעים בשער: זה לא חכם, זה לא פרקטי, אסור "לאבד את המרכז" ולהפוך לקיצונים. כאילו ש"המרכז" הזה, השרוי בתרדמת כבר יותר מעשור, הניע פעם מהלך פוליטי משמעותי בארץ; כאילו לא הקיצונים הם שמושכים בחוטי הפוליטיקה שלנו.

אוקיי, תבחרו: או לחבור עם כל מי שהשיטה הנוכחית דופקת, בלי הבדלי דת/גזע/מין/עדה, ולהתנגד לכל מי שהוא חלק מן השיטה, בלי הבדל דרגה/משרה/מעמד מיניסטריאלי; או לבודד בעקשנות את המאבק שלכם מכל מאבק דומה לו, להתבצר בבועה מגזרית אחת, להשקיף באיבה על כל מי שהפוליטיקאים חינכו אתכם לשנוא – ולהתכווץ תוך מספר שבועות, עד שתיעלמו. להיות תחרירים, או להיות מגזריים. זאת הברירה.

[הבהרה: הכותב אינו חבר בשום ארגון שמאל, לרבות "תראבוט" ו"סולידריות שיח ג'ראח").

הנחיות חדשות להנחלת הציונות בגנים:

"כל שבוע חדש ייפתח בטקס שיכלול את הנפת דגל המדינה ושירת ההמנון."

"בנוסף לטקס הסמלי, על פי ההנחיות החדשות הגננות מחויבות ללמד את הילדים לפחות אחת לשבוע על סמלי המדינה."

"על פי דרישת משרד החינוך, הגננות יאמנו את הילדים בשירת "התקווה". על הילדים לדעת לשיר את ההמנון עד ליום העצמאות."

"המינהל הפדגוגי והאגף לחינוך יסודי במשרד החינוך יפקחו על ביצוע ההנחיה וידווחו כמה גננות אכן עומדות ביעד."

רב שיח

אבל מה נעשה עם ה"פּה-ה-ני-הי-מה", שאלה רונית תירוש, מה הבעיה עם ה""פּה-ה-ני-הי-מה", שאל יובל שטייניץ בחזרה, קשה להם, אמרה תירוש, קשה לילדים קטנים כל כך, בגיל גן, להחזיק נשימה כל כך ארוכה, כל עוד בלבב פּה-ה-ני-הי-מה, אז שיקצרו, ענה שטייניץ, אבל המינהל הפדגוגי, התערב יריב לוין, הוא יבוא לפקח על הגננות, אם הן לימדו את ההמנון כהלכה, נכון, החווירה מירי רגב, ואם הילדים יקצרו, וישירו פה-ני-מה, בלי ה"הי" הארוך, הגננות לא יעמדו ביעד, ויענישו אותן, אולי שישירו ברוסית, הציעה אנסטסיה מיכאלי, אז שיענישו אותן, נהם יואל חסון, שישירו ברוסית ואז יענישו אותן, סיכמה אנסטסיה, וגדעון עזרא הנהן.

שישירו ברוסית ואז יענישו אותן. סיכמה, הנהן.

מה שלי מפריע, פתח שוב דוד רותם, זה שמכניסים פוליטיקה לגנים, וכולם נעצו בו מבט מוזר, אז הוא כיחכח והסביר, לא לא, הדגל זה מצויין, רעיון כביר, אבל בהמנון יש הטיה מפלגתית, מה פתאום, התפרץ אופיר אקוניס, הוועדה המשפטית שלנו עברה על ההמנון לפני שבוע, נו, הרעים דוד רותם, אז מה זה צריך להיות, "ובפאתי מזרח קה-ה-די-הי-מה", מה פתאום קדימה תקועה באמצע ההמנון, למה לא בפאתי מזרח ישראל ביתנו, מה שגם נכון יותר גיאוגרפית, ולא פחות ציוני, וכולם השתתקו לרגע, עד שמירי רגב לחשה, תירגע דוד, הילדים לא מבינים במפלגות, העיקר שיידעו להבחין בין יהודים לבין ערבים ושמאלנים, כן, אישר גדעון עזרא, לילדים יש חוש ריח לדברים האלה, ופתאום דני דנון, שכל הזמן ישב בצד ורק האדים והאדים עד שעורקי הצוואר שלו כמעט התפוצצו, צרח על כולם, למה כל כל מאוחר מתחילים, למה רק בגן, ועתניאל שנלר השתעל.

למה רק בגן. צרח, השתעל.

אתה צודק, הצטרפה יוליה שמאלוב ברקוביץ', גם אותי זה כל הזמן אוכל מבפנים, חינוך ציוני צריך להתחיל בפעוטונים, בגיל ארבע, אבל יוליה, אמר זאב אלקין, היום ילדים נכנסים לפעוטון כבר בגיל שנתיים, כן, קפצה יוליה אגרופים בזעם, הפמיניזם הזה, אבל ככה זה עדיף, התערבה פאינה קירשנבאום, אם הילד בפעוטון מגיל שנתיים, אפשר לסמוך על הגננת שתיתן לו חינוך ציוני, אבל אם הוא נשאר בבית עד גיל ארבע, לכי תסמכי על ההורים, וגיל ארבע זה כבר אבוד, נאנחה רונית תירוש, בדיוק, הסכים יואל חסון, אם ההורים שמאלנים, לא עלינו, אבל אפשר לחוקק חוק, הציע זאב אלקין, שבכל משפחה בישראל יפתחו את ארוחת הבוקר בהנפת ההמנון ובשירת הדגל, או להפך, העיקר שיהיו שם המנון ודגל, אבל איך תאכוף, הקשתה מירי רגב, ושוב דני דנון צרח, אבל למה כל כך מאוחר, למה רק בפעוטון, ואנסטסיה מיכאלי התרגשה, כי ידעה שתיכף ידברו על חדרי לידה, ויובל שטייניץ שלף מחשבון.

ידברו על חדרי לידה. התרגשה, שלף.

קודם כל, פתח אופיר אקוניס ורעד בקולו, צריך להחליף מיד את כל הסדינים בתינוקיות בבתי החולים, שיהיו הדפסים של דגל ישראל, בולט וגדול, ולהשמיע את ההמנון, נכנסה לדבריו פאינה קירשבנאום, בזמן הלידה עצמה, קולה התלעלע כשהבינה את חשיבות הדבר, הרי אם הדבר הראשון שהרך הנולד שומע זה ההמנון הלאומי, הוא כבר יהיה ציוני גמור לכל החיים, כן כן, חייך לעצמו דוד רותם, תינוק שנשבה, וגם ההנקה, הוסיפה ציפי חוטובלי, מה בדבר ההנקה, ניעור פתאום יואל חסון, אפשר לאמן את האמהות להזרים את החלב לפי הקצב של ההמנון, אבל אל תשכחי, הזכירה רונית תירוש, כן כן, הבעיה של פּה-ה-ני-הי-מה, ועוד בדיוק כשהחלב צריך לצאת ה-חו-הו-הו-הו-צה, והמינהל הפדגוגי יפקח, שאל יריב לוין בדאגה, מה זאת אומרת, השיב זאב אלקין, כל האחיות בבית היולדות יעברו להעסקה של משרד החינוך, מצויין, נרגע ענתיאל שנלר, וכולם השתתקו והסתכלו על דני דנון, אבל הוא לא היה אדום והעורקים בצוואר שלו לא התנפחו, רק העיניים שלו התרוצצו באי נחת, ויוליה שמאלוב ברקוביץ' לחשה, רק צריך לאמן את הנשים ללדת בעמידה, למה בעמידה, תמה גדעון עזרא, בגלל ההמנון, השיבה יוליה, וסוף סוף התפשט חיוך קטן על פניו של דני דנון, וכולם ניגבו את המצח, צחקו קצת ושתו מעט מים, ואז יצאו להכתיב לעוזרים הפרלמנטריים שלהם הודעות לעיתונות.

אני קורא להחרים את פטריות תקוע.
אני קורא להחרים את יינות גוש עציון.
אני קורא להחרים את סלטי שמיר.
אני קורא להחרים את חלבה אחווה.
אני קורא להחרים את איזי קלין חומרי ניקוי.
אני קורא להחרים את עוגיות עבאדי.
אני קורא להחרים את שמן זית אחיה.
אני קורא להחרים את רהיטי עמק איילון.
אני קורא להחרים את שטיחי קיסריה.
אני קורא להחרים את שוקולד אופנהיימר.
אני קורא להחרים את תמרוקי אהבה.
אני קורא להחרים את מכללת אריאל.

ואני קורא להחרים גם את כל שאר החברות והמפעלים והמוסדות בשטחים הכבושים, שהוקמו על אדמה שדודה, בתמיכת ממשלות ישראל לדורותיהן, שהעניקו להם הטבות מפליגות מכספי המסים שלי, שיושבים על מקומם רק בזכות כידוני צה"ל, שחייבים את שגשוגם להיעדר תחרות מצד המשק הפלסטיני הכורע תחת המגבלות והאיסורים של הכובש הצבאי, שלא פעם מעסיקים עובדים פלסטינים במשכורות רעב ללא שום זכויות סוציאליות, שמבטיחים לילדיי וגם לנכדיי עתיד קודר ואלים עוד יותר.

אני קורא לכל אותם חברות ומפעלים להפסיק לנפנף בפרנסתם של עובדים "שלא חטאו בכלום" כטיעון נגד החרם. עשו כמעשה מולטילוק מנעולים ובייגל בייגל: העתיקו את עסקיכם לתחומי הקו הירוק וכך לא תהיו אתם אחראים לאובדן פרנסה של עובדיכם (וגם לא תהיו חלק אינטגרלי ממנגנון של כיבוש וניצול).

מנגד, אני קורא לכל פעילי הימין, לעשות שימוש חופשי ובלתי אלים באסטרטגית החרם כנגד כל ארגון שמאל שמעצבן אותם. הפסיקו את הוראת הקבע ל"בצלם"! אל תתפתו למבצעי הקניות של "אנרכיסטים נגד הגדר"! מספיק עם חבילות הנופש חינם לפעילות "מחסום ווטש"!

ואני קורא לכנסת ישראל להתעשת בעוד מועד ולמשוך את ידיה הגסות מן המרחב האזרחי החופשי.

אם וכאשר יעמידו אותי ואת שאר המחרימים לדין, נדע בוודאות גדולה עוד יותר שחרם אזרחי הוא כלי חשוב ואפקטיבי לשינוי הסטטוס-קוו. אם ימשיכו לחסום בזו אחר זו את כל דרכי המאבק הבלתי אלים שלנו, לא נוכל יותר להתנגד למאבק האלים. מי שחושב שאפשר להשתיק את כל צורות ההתנגדות, בכל זמן ומקום – טועה.

ואם לא יעמידו אותנו לדין, לא נרגיש שאנו חייבים תודה לאף אחד על המובן מאליו.

שום חוק בעולם לא יגשר ביני לבין מפעל ההתנחלויות. ושום חוק בעולם גם לא יפריד ביני לבין שוחרי השלום בצד הפלסטיני. יש לישראלים פרטנר פלסטיני. הם רק צריכים להעז להיפגש איתו. מי שפוחד לקחת אחריות על מעשיו תמיד יגלגל אותה על הצד השני, על ההנהגות, על העולם. מי שרוצה לקחת אחריות – יקום ויעשה מעשה: יתייצב בצד הנכון של ההסטוריה.

אם לא יעצרו אותנו קודם, נצעד עם הפרטנר הפלסטיני בירושלים ביום שישי, למען עצמאות פלסטין.

עבריינים לדרך (רשימה מתעדכנת): נתאי פרץ, נמרוד צוק, שוקי גלילי, יהודה רונן, נועם גור, אסף קינצר, טלי שפירו, רן בר און, חגי מטר.

ויש כבר עצומה עם יותר מ-1,500 חותמים – תיכנסו לחתום.

אמירה נפוצה על מערכת המשפט, שקרובה ללבי, היא "גם שופטים הם בני אדם". יש הגורסים אפילו ש"שופטים הם רק בני אדם". בכך הכוונה, מן הסתם, שגם היושבים בכס המשפט אינם משוחררים לחלוטין מחשש הטעות, מן הדעה הקדומה, רגשנות, פרצי זעם, או כל חולשה אנושית מוכרת אחרת.

חולשה אנושית ידועה היא התשוקה לעטות גלימת מורה ומחנך ולהרביץ דרך ארץ בכל מי שנקרה על דרכך; תסמונת שראוי לכנותה "חַנֶכֶת נפוצה". הקורבן האחרון של המחלה הזאת הוא השופטת לילי יונג גפר מבית משפט השלום בנצרת, והקורבן שלה הוא נאסר שאער, תושב מג'דל שמס. ביום ששי האחרון שלחה השופטת יונג גפר את שאער ל-8 חודשי מאסר בפועל על מעורבותו באירועי יום הנכסה בחודש הקודם. שאער יידה אבנים על חיילי צה"ל שניסו להדוף מפגינים אשר חצו את הגבול מסוריה. בית המשפט גזר עליו גם עונש מאסר על תנאי וקנס של 2,500 ש"ח.

השופטת יונג גפר היא מקרה קשה של "חַנֶכֶת נפוצה"; את גזר הדין היא ניצלה לשורה של הטפות מוסרניות שהנמען שלהן, ככל הנראה, הוא עם ישראל לדורותיו.

כך היא פותחת:

"נקל לשער מה היה עונשם של אותם אזרחים סורים שצבאו על גדר המערכת, אילו עשו הם כלפי כוחות הביטחון הסוריים מעשים כדוגמת מעשיהם של הנאשם וחבריו."

מוכר לכם? זאת הלא השליפה הטוקבקיסטית החבוטה מכולן: "שיגידו תודה שהם לא בסוריה, שם כבר היו יורים בהם מזמן". קצת מפתיע למצוא טוקבק כזה בתפקיד גזר דין, אבל, כמו שאומרים, גם שופטים הם בני אדם, ובני אדם הם רק טוקבקיסטים.

יונג גפר ממש מסמיקה מגאווה על כך שהיא חיה במדינה שלא מוציאה להורג מפגינים מיידי אבנים. זאת נראית לה השוואה הולמת, ולא, נניח, השוואה לגורלם של מפגינים דומים בארה"ב או בצרפת.

יש המשך, משוח בשמן זית זך:

"מדינת ישראל אינה נוטלת דוגמא מתגובתם העונשית של השלטונות בסוריה, ושופטיה מקפידים תמיד על ענישה שקולה, מאוזנת ואנושית המתחשבת בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ושל כל נאשם."

כאן כבר מתגנב החשש שיונג גפר סחה במדינה דמיונית, מעין אוטופיה משפטית בנוסח חזון הנביאים, ולא במדינת ישראל המוכרת לעשרות האלפים שחוו על בשרם את נחת זרועו של המשפט הישראלי; שקול ומאוזן ומתחשב – רק לא בערבים, נשים, מהגרי עבודה וסתם מי שאין ידו משגת לשכור עורך דין ראוי לשמו.

והנה האצבע המתנפנפת בשיאו של שיעור המחנך:

"ואולם אין בכך כדי ללמד – כפי שאולי סברו הנאשם וחבריו בטעות – כי מוכנה היא לספוג התנהגות מעין זו בלא תגובה הולמת".

כאן אנו כבר גולשים לעבר מחוזות "מלכת האמבטיה", תערובת של צדקנות ונקמנות שמסחררת את הראש. "מוכנה לספוג"? מה זה המדינה הזאת, מין גבירה מפודרת מלודז'? ובאיזה קלות משתחלת השופטת הנכבדה אל גופה וגרונה ורגשותיה (!) הכמוסים של אותה מדינה, הפגועה עד עמקי נשמתה, ויודעת לומר לנאשם, הנדהם והאילם, הרמוס למרגלות חרונה, שהיא, כלומר מדינת יונג-ישראל-גפר, כבר לא מוכנה לספוג יותר התנהגות כזאת, אתה שומע, זה הגיע לי עד כאן, עד כאן.

אבל זה לא אישי. המחנכת מבהירה שמדובר במצב קיומי. ורגע לפני שהיא משיתה את גזר הדין, היא פורשת בפנינו תמונה אסטרטגית נוקבת:

"מדינת ישראל מוקפת במדינות אויב מיום הקמתה, ונאלצת להיאבק יום יום ושעה שעה על עצם קיומה ועל שמירת גבולותיה ובטחון אזרחיה."

יונג גפר כנראה לא מעודכנת בחוזי השלום עם מצרים וירדן. וכשהיא מדברת על מאבק על "עצם הקיום" היא נשמעת כמו הודעה לעיתונות של חבר כנסת נלהב מהימין. קלישאות שכאלה מסתירות את העובדה הפשוטה שקיומה של ישראל מובטח הרבה יותר מקיומם של משטרים שכנים (שאכן, נוטים לקרוס בשנה האחרונה); השבח לדימונה ולדוד סם.

ולסיום, חזרה לנשמתה של "המדינה":

"במיוחד חמורים הדברים כאשר פגיעה זו נעשית תוך כדי פעילות הגנה אינטנסיבית על גבולות המדינה, ובפועל, תוך סיוע לאותם אזרחי מדינת אוייב הדורשים את רעתה של המדינה ומבקשים את נפשה".

ממש כך, שונה באוזנינו המחנכת: ל"מדינה" יש נפש, ויש מי שמבקש את נפשה. וכוחות הבטחון מתייצבים להגן על הנפש הזאת. ובנפשה של השופטת יונג גפר – כיצד מצטיירת נפש המדינה? פקעת צמר גפן רכה? ציפור מבוהלה בתוך כף יד? מי יידע נפשך, מדינת ישראל; אולי רק שופטים שמאמינים שיש לך נפש.

בואו נחזור לקרקע המציאות. העבירה שעל הפרק היא יידוי אבנים על כוחות הבטחון. אין חולק שמדובר בעבירה בת-עונשין. האם יש הצדקה מוסרית לעבירה כזאת? במקום אחר טענתי שאומנם כן; כאשר הריבון גם מקפח את זכויותיך וגם שולל ממך את זכות המחאה הלא-אלימה, עומדת לך הזכות המוסרית להגיב בכוח, ודאי וודאי אם תגובתך פחותה באלימותה מזו של הריבון. האם התקיימו נסיבות כאלה ביום הנכסה במג'דל שמס? קשה לי לדעת, אבל אני בספק. לכן נותרה השאלה המשפטית: האם עונש של 8 חודשי מאסר בפועל הוא עונש צודק על יידוי אבנים? ובעיקר – האם אותה "מדינת ישראל", שהשופטת יונג גפר כה מיטיבה לדעת את נפשה, עונשת באותה חומרה מיידי אבנים במקומות אחרים וסיטואציות אחרות?

יש מגזר אחד בארץ שמתמחה ביידוי אבנים ולכן כדאי לשאול אותו: מתנחלים. הנה מקבץ אקראי של אירועים שבהם פעילי ימין יידו אבנים על פלסטינים וגם – מה שכמובן הרבה יותר חמור בעיני "המדינה" – על כוחות הבטחון:

אחד, שניים, שלוש (פלסטינית נפצעה), ארבע (ניקבו צמיגי ניידות), חמש (מתנחלים שיכורים יידו אבנים וחתכו צמיג), שש (היכו ופצעו פלסטיני), שבע, שמונה, תשע, עשר (יידו אבנים ובקבוקים לעבר כלי רכב צבאיים).

באף אחד מן המקרים האלה לא נערך משפט למיידי האבנים וכמובן שלא נגזר עונש כלשהו. בקושי היו מעצרים. אני דוחק בקוראים למצוא תקדים משפטי שבו אזרח יהודי במדינת ישראל נכנס לכלא על יידוי אבנים.

אין? אם כך, אנחנו מתחילים להבין על מה מדברת השופטת לילי יונג גפר כשהיא מדברת על "ענישה שקולה, מאוזנת ואנושית"; ובייחוד אנחנו מבינים על מה היא מדברת כשהיא מצדיקה את העונש ב"העדפת האינטרס הציבורי". האינטרס הציבורי – לתקוע את הערבים. זאת נפש המדינה.

אבל לא לקפח שמאלנים. גם להם מגיעה מנה של "ענישה שקולה, מאוזנת ואנושית". וכך באותו יום ממש גזרה שופטת אחרת, הדסה נאור מבית משפט השלום בתל אביב, 3 חודשי מאסר על תנאי ו-3,000 שקל קנס (או לחילופין, 3 חודשי מאסר בפועל) על עדי וינטר. וינטר השתתפה ביוני 2007 בהפגנה של קואליצית ארגוני נשים בכיכר רבין נגד עסקת הטיעון עם משה קצב (עסקה שבוטלה מאוחר יותר). לאחר ההפגנה היא ופעילות אחרות חסמו לתנועה את רחוב אבן גבירול בתל אביב. השופטת כתבה: "משטר דמוקרטי אין משמעו, משטר אנרכי של הפקרת הרחוב להמונים, פורעי חוק, הפוגעים בסדר הציבורי, שבו איש הישר בעיניו יעשה."

דברים נכוחים. רק נשאלת השאלה: האם כך נוהגת המדינה בכל "פורעי החוק", ובפרט, בחוסמי הכבישים? הבה נפנה שוב למגזר שמתמחה בפעילות הזאת – המתנחלים. הנה מקבץ של אירועי חסימת כבישים מן השנים האחרונות: אחד, שניים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה. נדגיש שבכל המקרים האלה דובר על חסימת כבישים ולא כביש בודד (כמו במקרה של וינטר), לעתים קרובות תוך הבערת צמיגים. חלק מהכבישים היו עורקי תחבורה מרכזיים, דבר שיצר שיבושי תנועה קשים בהיקף נרחב. למעשה, כמעט כל מחאה ציבורית משמעותית בארץ גולשת בשלב זה או אחר לחסימת כבישים: העובדים הסוציאליים חסמו, עובדי הרשויות המקומיות חסמו, הסטודנטים חסמו.

באף אחד מהמקרים האלה לא נגזר עונש כה חמור. היו מעצרים אקראיים, שיחות הרתעה, וזהו. גם העונשים שנגזרו על מתנגדי ההתנתקות – בוטלו בחנינה גורפת באמצעות חקיקה מיוחדת.

איכשהו הדמוקרטיה הישראלית מרגישה חסונה מספיק כדי להכיל מחאה שלפעמים גולשת מהיתר ההפגנה הרשמי אל הכביש, שמבקשת לעורר את הציבור הישראלי מתרדמתו השגרתית באמצעות פגיעה בנקודה רגישה במקצת – פקקי תנועה. העניין הזה עובר כמעט תמיד ללא התערבות בית המשפט. נכון, בסוריה היו כבר יורים בהם. איזה כיף שאנחנו כל כך לא סוריה.

אז מה מייחד את עדי וינטר? היו מי שפירשו את הענישה הזאת כעוד הוכחה לשוביניזם של מערכת המשפט הישראלית. השוביניזם הזה לא צריך הוכחות, אבל המקרה של וינטר שונה. באופן גלוי, היא מיצבה את עצמה בקצה השמאלי של המפה הפוליטית, והגנה על האקט שלה במושגים של אי ציות אזרחי, תוך איזכור מפורש של משטר הכיבוש. הדברים שהיה לה לומר היו כנראה כל כך מסוכנים לאוזני הציבור, שהשופטת שללה ממנה את הזכות לשאת אותם בפומבי.

אה, כן. היה עוד מקרה אחד ובודד שבו יהודי נכנס לכלא על חסימת כביש בהפגנה. קראו לו יונתן פולק. I rest my case.

עד כאן, צורחת המדינה, עד כאן הגעתם לי. הצרחה בוקעת, באלף דרכים שונות, מהיכלי המשפט. ולעזאזל השוויון בפני החוק.

[רקע: המאמר על בקעת הירדן היה אצלי בהכנה חודשים ארוכים. את הדחיפה האחרונה להשלמתו נתן דו"ח בצלם החשוב מלפני חודש, "נישול וניצול: מדיניות ישראל בבקעת הירדן ובצפון ים המלח". הדו"ח הוא מקור עיקרי, אבל לא בלעדי, לנתונים המובאים כאן. האחריות על הצד הפרשני, ובפרט על החלק הפולֶמי, האחרון במאמר, היא שלי בלבד].

ח'רבת טאנא כמשל

250 נפש מתגוררים בכפר הבדואי הזה, דרומית-מזרחית לשכם, במערב בקעת הירדן. עשרות שנים הם גרים שם – באוהלים, בפחונים ובמערות – ומתפרנסים מחקלאות וגידול חיות משק. למעט בחודשי הקיץ, אז עוברים התושבים לאזור בית-פוריכ, הם נמצאים בכפר כל ימות השנה. כמוהם יש, על פי הערכות, כ-15,000 פלסטינים ברחבי הבקעה, המתגוררים בקהילות בדואיות קטנות.

ח'רבת טאנא נמצאת בשטח C.

"C" as in "Cleansing".

ואלה תולדות מלחמתו של המנהל האזרחי, כלומר צה"ל, כלומר מדינת ישראל, כלומר אזרחים כמוני וכמוכם, נגד תושבי ח'רבת טאנא – בקיצור נמרץ:

הסתערות ראשונה, 5 ביולי 2005: דחפורי המנהל מחריבים את הכפר כולו, כולל בית הספר; נותרים על עומדם רק המסגד ובניין אחד נוסף. ההורסים מנצלים את העובדה שתושבי הכפר לא נמצאים בו. בניגוד לקבוע בחוק – צווי הריסה לא נמסרו לתושבים קודם לכן. בדצמבר אותה שנה מוגשת עתירה לבג"ץ לחייב את המנהל האזרחי להכין תכניות בנייה ליישוב שתאפשרנה בנייה חוקית בתחומו. העתירה נדחית.

הסתערות שנייה, 10 בינואר, 2010: דחפורי המנהל הורסים 30 מבנים, כולל בית הספר, בעקבות פסיקת בג"ץ.

הסתערות שלישית, 8 בדצמבר 2010: דחפורי המנהל הורסים 18 מבנים, כולל בית הספר. 48 נפשות, בהן 14 ילדים, נותרים ללא קורת גג.

הסתערות רביעית, 9 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 9 מבנים ו-12 מכלאות בעלי חיים. 60 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות חמישית, 20 בפברואר 2011: דחפורי המנהל הורסים 7 מבנים ו-7 מכלאות בעלי חיים. 58 איש נותרים ללא קורת גג.

הסתערות ששית, 2 במרץ 2011: דחפורי המנהל הורסים את כל מה שנשאר בכפר: 46 מבנים, מאגרי מים, 12 מערות עתיקות, וסככה עם כיסוי מפלסטיק, ששימשה כבית-ספר, אחרי הריסת המבנה שלו. רק המסגד נותר על תילו. 152 איש נותרים ללא קורת גג. מוגשת עתירה לבג"ץ למנוע את המשך הריסת המערות – נכס נוף טבעי בן אלפי שנים.

זה קרה ב-2 במרץ, לפני 4 חודשים. התקשורת הישראלית עברה על האירוע בשתיקה גמורה. 152 איש הופכים חסרי בית בן רגע – לא ראוי לאיזכור בחדשות. גם רחוק (איפה זה הבקעה?), גם בדואים, גם פעם ששית. לא ניוז.

חידודים משפטיים

העילה הרשמית להריסות האלה, כמו גם להריסות בתים ביישובים אחרים בבקעה, היא קבועה: הבדואים יושבים בשטחי אש שמוגדרים "שטח צבאי סגור". צה"ל, לא תאמינו, חרד לחייהם של הפלסטינים בבקעה. מדובר בגירוש מטעמי פיקוח נפש. הנה הניסוח הרשמי: "בשטחי בקעת הירדן קיימת זה תקופה ארוכה תופעה של הקמת מאהלים בלתי חוקית בתוך שטחי אש. בשטחי אש אלו לא קיימים אזורי יישוב מוגדרים וכל תופעה מסוג זה הינה בלתי חוקית ומסוכנת. לאור זה החליט המינהל האזרחי לפנות לפני מספר שבועות מאהלים בלתי חוקיים באזור בקעת הירדן, על מנת לשמור על חיי המשפחות השוהות באופן בלתי חוקי ומתוקף היותו הגוף האמון על אכיפת הבנייה הבלתי חוקית באיו"ש".

בעיה ראשונה: במשך 40 שנה, מאז שהוכרזו שטחי האש בח'רבת טאנא בסוף שנות ה-60, לא היתה לאף אחד בצבא בעיה עם הבדואים שנמצאים שם. יכול להיות שרק לפני 5 שנים גילו במנהל האזרחי שגם בדואים שנקלעים לשדה מוקשים עלולים להיפצע? שגם לבדואים יורד דם?

בעיה שניה: על פי כל העדויות של תושבי האזור, "שטחי האש" האמורים הם פיקטיביים. צה"ל לא מקיים אימונים שם.

בעיה שלישית: במרחק קילומטר וחצי מח'רבת טאנא ממוקם מאחז בלתי חוקי שהוקם בידי מתנחלי איתמר – גדעונים 777 שמו. גם הוא נמצא בתחומו של שטח האש המדובר, ואף על פי כן המנהל אינו מזדרז לפנותו (לא כל שכן להרוס את המבנים שבו). האם צה"ל מבדיל בין דם לדם – מציל פלסטינים מפגיעה בשטחי אש אבל מפקיר יהודים לגורלם?

כשמדובר בשטח צבאי סגור (ולא שטח אש), החוק דווקא מגן על "תושבי קבע" מפינוי. המנהל האזרחי טוען שהבדואים אינם נחשבים תושבי קבע באשר הם אינם שוהים במקום בכל ימות השנה. הטיעון הזה מתעלם מן העובדה שברוב ימות השנה הבדואים כן שוהים בח'רבת טאנא, ויעידו על כך מבני הקבע (כמו בית הספר) שהוקמו בכפר; והוא גם מתעלם מן הסדירות שבנוכחות הזאת, לאורך עשרות שנים.

לא חשוב; צה"ל אומר שהם לא תושבי קבע – אז הם לא. גם התעלול העלוב הזה קיבל הכשר בג"ץ.

התמונה הרחבה: הריסות בתים מסיביות והתנכלות לפלסטינים בבקעה

ח'רבת טאנא הוא, כאמור, רק משל. מזה שנים נוהג המנהל האזרחי להרוס כפרים שלמים בבקעה, שוב ושוב, במגמה למחוק אותם מהמפה. נדגיש שבכל המקרים מדובר בקהילות שמתגוררות בבקעה עשרות שנים, עוד לפני 1967.

הכפר אל-חדידייה, הסמוך להתנחלות רועי, ספג במרוצת השנים אינספור מכות, גזירות, הריסות והתעללויות מידי המנהל האזרחי; תולדותיו של הכפר הקטן הזה יכולות למלא כרך שלם בהסטוריה המנוּולת של הכיבוש. הכפר ידע כבר כעשרה גלי הריסה. ב-1997 נעקר הכפר ממקומו ונע מערבה, בשל הכרזת שטחו כ"שטח צבאי סגור". גם ממקומו החדש הצבא מבקש לעקרו, וכל הבג"צים שהוגשו בעניינו נדחו. בפברואר ומרץ 2008 נהרסו בתיהם של 60 איש באל-חדידייה. במקביל, הצבא מטיל קנסות על רועי צאן מן הכפר, מחרים ראשי צאן ואף יורה בהם. הפחדות והתנכלויות של רכזי הבטחון מהתנחלויות רועי ובקעות זוכות לגיבוי הרשויות. וכדי לחנוק את הכפר באופן שיטתי, חסם הצבא את כל דרכי העפר המובילות אליו.

על אף שתושבי הכפר שבים ובונים אותו מן ההריסות, אוכלוסייתו מידלדלת בהדרגה; בסך הכל "הטרנספר השקט" עובד. כיום מונה אל-חדידייה כ-90 נפש בלבד. הנה עדותו של עלי אבו-סאקר, תושב הכפר, שניתנה ל-HRW:

"אני נציג של שלוש קהילות: אל-חדידייה, מתחול וחומסה. לפני שהתחילו ההתנחלויות, ממש אחרי הכיבוש, היו ביישובים האלה 300 משפחות – בין 2,000 ל-2,500 נפש. עד 1997 היישובים האלה כבר הצטמצמו לחצי, ונשארו רק 150 משפחות. באוקטובר 1997 התוקפנות הישראלית החריפה. חומסה התרוקנה לחלוטין, והתושבים עברו לגור ליד מחסום חמרא. בשני היישובים האחרים נשארו כיום רק 45 משפחות, שמונות אולי 450 בני אדם. כולם נאלצו למכור את הכבשים שלהם כי לא היה איפה לרעות אותן. ואם אתה מנסה להביא אלאף – מזון לכבשים – צה"ל מחזיר אותו, אלא אם כן לנהג שמביא לך את המזון יש תעודת זהות של בקעת הירדן. זה התחיל בשנת 2001 או 2002. הם לא צריכים להרוס את הבתים שלנו כדי לגרש אותנו. יש גם דרכים אחרות."

יש עוד. ביוני 2009 נהרס כפר הפחונים ראס אל-אחמר; 130 איש נותרו ללא קורת גג.

בשני גלי הריסה בקיץ 2010 הוחרבו כל 80 המבנים בכפר הבדואי אל-פארסייה, ממזרח להתנחלות שדמות מחולה. בין היתר נהרס גם בית אריזה שנבנה לפני 30 שנה יחד עם חברת הייצוא הישראלית אגרקסקו (ללמדכם כיצד "חוקיות" הבניה משתנה בהתאם לנוחיות השעה). 129 איש נותרו ללא קורת גג. ההריסות באו בתום תקופה ארוכה של ניסיונות לייבש את הכפר – תחילה הרסו להם את ציור המים המוביל לכפר, וכשהחלו לשאוב מים בעצמם, החרימו להם את המשאבות (על אסטרטגיית הייבוש של תושבי הבקעה הפלסטיניים, ראו בהמשך). מבנים נהרסו גם בכפרים אל-פסאיל, ח'רבת עין אל-חילווה, ועשרות צווי הריסה חולקו למשפחות בכפרים ברדלא, פרוש בית דג'ן ועין אל-בידא. רק לפני שבועיים נהרסו 21 מבנים באל-פסאיל, יותר מ-100 איש נותרו ללא קורת גג. האירוע לא נזכר בשום אתר חדשות ישראלי. הנה, ככה נראית מציאות שאף ישראלי לא רואה.

למה הם בונים בלי אישורים?

זאת כמובן השאלה הקבועה בפיהם של ישראלים "נורמטיביים", שומרי-חוק; ישראלים שהחוק שומר עליהם, ועל בורותם, לא פחות משהם שומרים עליו. הישראלים האלה מתקשים להבין ש"אישורים" הם פריבלגיה של יהודים בשטחי הגדה המערבית; והם לא מעלים על דעתם מצב שבו צורכי הקיום מחייבים אותך להפר את החוק. ספק רב אם ייאותו לקבל את ההסבר הזה כעת, אבל לנו אין כלי שכנוע אחר, זולת האמת.

כמה עובדות בסיסיות. שטח הבקעה וצפון ים המלח הוא יותר ממיליון וחצי דונם – כ-30% משטח הגדה המערבית. 88% מן השטח הזה מוגדרים שטח C, שבו יש לישראל שליטה מלאה. סך היהודים באזור – קצת פחות מ-10,000 איש. סך הפלסטינים (כולל קהילות בדואיות) – כ-80,000. למרות שבקירוב, רק אחד מתוך 9 תושבים בבקעה הוא יהודי, היקף הקרקעות שבשליטה יהודית הוא כ-78% (בהמשך נעמוד גם על הדרכים היצירתיות שבהן הועברו הקרקעות לשליטת ההתנחלויות).

חישוב פשוט מעלה שיחס הקצאת הקרקעות בין יהודים לפלסטינים בבקעה הוא 1:30. לא מיותר להזכיר שכל התושבים הפלסטינים בבקעה חיו בה לפני כניסתם של התושבים היהודים מ-1968 ואילך.

שימו לב שאין מדובר כאן בשטחים בשימוש בפועל, אלא רק בשטחים שמותרים לשימוש בידי יהודים לעומת שטחים שמותרים לשימוש בידי פלסטינים. בפועל, ההתנחלויות אינן זקוקות לכל השטחים הללו. השטחים המוניציפליים שלהן מהוווים כ-12% משטחי הבקעה, וגם הם עצומים ביחס לשטח הבנוי (פי 28 ממנו), כיוון שכלולים בהם שטחי עיבוד חקלאי נדיבים מאד ושטחים לפיתוח עתידי. יתרת "השטח היהודי" בבקעה מורכבת מאדמות מדינה, שטחים צבאיים סגורים ושמורות טבע. רק בשבוע האחרון עברה החלטה להגדיל את שטחי העיבוד החקלאי בבקעה ב-130% ואת הקצאות המים לחקלאים ב-70% – ללא שום דיון ציבורי.

ובכן, מה עושה פלסטיני שאיתרע מזלו להתגורר בשטח C (נזכיר שחלוקת הגדה לשלושת סוגי השטחים באה לעולם בעקבות הסכמי אוסלו), והוא זקוק לאישור בנייה? זוג צעיר שרוצה להקים בית? רועה צאן שרוצה להקים דיר? חקלאי שרוצה להקים מחסן לתוצרת שלו? מה הוא עושה? מגיש בקשה לוועדת התכנון והבנייה?

פחחח. חבל על הניירת. ישראל מפעילה שתי תכניות מתאר בבקעה – ישראלית בת זמננו, ומנדטורית, מלפני 70 שנה. תכנית המתאר המנדטורית מגדירה כמעט את כל שטח הבקעה (למעט העיר יריחו) כאזור חקלאי שאפשרות הבנייה בו מוגבלת מאד. תכנית המתאר הישראלית היא "לא-תכנית" – אין לה קיום סטטוטורי, היא פרקטיקה טהורה. הפרקטיקה הזאת מאפשרת בנייה נרחבת באזורים חקלאיים, ולמעשה, גם ללא תכניות מאושרות. נחשו מי כפוף לתכנית המנדטורית ומי לתכנית הישראלית? יפה.

שיטת האפטרהייד הזאת מבטיחה שאף בקשה פלסטינית לבנייה בשטח C בבקעה לא תקבל אישור מהרשויות. חרף בקשותיהם של תושבי הכפרים להכין להם תכניות מתאר, אף כפר פלסטיני בבקעה (למעט אל-פסאיל, בסוף שנות השמונים) לא זכה מעולם לתכנית מתאר. מה המטרה העליונה של איסור מוחלט על בנייה פלסטינית ב-88% משטח הבקעה? מה המטרה העליונה של ההאצה החדה בקצב הריסות הבתים בשטח C בשנתיים האחרונות, בחודש האחרון?

כבר אמרנו, “C” as in “Cleansing”.

הרשויות הישראליות מגדילות לעשות ולפעמים משתמשות במנגנון חידוש תכניות הבנייה כדי להצדיק הריסות בתים עתידיות. ב-2005 אושרה תכנית לכפר אל-ג'יפתליק, המאוכלס ביותר בשטח C (כ-5,000 תושבים). הכפר מוקף מכל עבריו בהתנחלויות (ארגמ"ן, משואה וחמרה). התכנית הוכנה ללא שיתוף התושבים, שגם לא זכו לראותה ולהכיר את המגבלות שהיא מטילה (כנהוג ביחס לנייטיבס מאז ומעולם). התכנית הזאת צמצמה את גבול הבניה ל-60% מן השטח הבנוי בכפר; במחי רגע, הפכו 40% מבתי הכפר לבלתי חוקיים. ואכן, בשנים 2006-2008 הזדרז המנהל האזרחי לקטוף את פירות תכנית ההרס הזאת, והרס כ-30 מבנים בשטח שהפך ל"לא חוקי".

יש לקוות ששאלת התם הלגאליסטית "למה הם בונים בלי אישורים?" הובאה בזאת לקבורה סופית. אשר לשאלת התם המדינית – "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?" – אליה נחזור בסוף הדיון. מקומה שם ולא כאן, משום שאין קשר בין שאלת הריבונות בבקעת הירדן – תהא עמדתכם בעניין אשר תהא – לשאלת הלגיטימיות של צעדי הטרנספר באזור.

ייהוד הקרקע (גזוֹל, הכרז, חסוֹם)

חמש הן השיטות שבהן הדירה מדינת ישראל את האוכלוסיה הפלסטינית מלמעלה משלושה-רבעים של שטח הבקעה וצפון ים המלח. ואלה הן:

1. שיטה ראשונה: גזילת אדמות פרטיות של נפקדים. מיד עם תום מלחמת ששת הימים, ביולי 1967, הוציא האלוף עוזי נרקיס צו צבאי שמסדיר את השמירה וההגנה על נכסי הנפקדים. כיום זה נשמע דמיוני – ישראל הכובשת מכבדת את זכויות הבעלות של נפקדים בשטח הכבוש, בהתאם לחוק הבינלאומי – אבל אז זאת היתה המציאות המשפטית. בפועל – נהגה המדינה באדמות האלה כרכושה הפרטי מן היום הראשון. דו"ח מבקר המדינה מ-2005 חשף שאלפי דונמים של קרקעות פרטיות פלסטיניות כאלה הועברו להתיישבות יהודית בבקעת הירדן. המהלכים האלה הוגדרו כבלתי-חוקיים בפיו של – קשה להאמין – היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו. אותו צדיק בסדום כתב בספטמבר 1997:

"הממונה אינו אלא נאמן השומר על הנכס, פן ייפגע בזמן שהבעלים נעדר מן האזור… פועל יוצא הכרחי ממעמדו המצומצם של הממונה הוא איסור על מכירת 'נכס נטוש' שהוא מקרקעין, הואיל ומכר כאמור אינו מתיישב עם חובת השמירה על הנכס… למעשה, אל לו לממונה לעשות כל עסקה לגבי הנכס שתעמוד בניגוד לחובת השמירה האמורה, ובמיוחד לחובתו להשיב את הנכס לבעלים עם חזרתו לאזור." (ההדגשה במקור).

הדברים האלה מפריכים את המיתוס בדבר "נקיון הכפיים" של ה"מתיישבים" (ולא חלילה "מתנחלים") בבקעה, שבאו, כביכול, אל ארץ לא-נושבת ולא קיפחו במאומה את זכויות הילידים הפלסטיניים. לא; ממש כמו ביהודה ושומרון, ההתנחלות היהודית בבקעה לא בחלה בגזל של אדמות פרטיות של פלסטינים.

והנה הטוויסט הסופי בסיפור המכוער הזה, הדובדבן בקצפת של גזל הקרקעות. בצה"ל ידעו היטב שהקצאת אדמות נפקדים לבנייה יהודית איננה חוקית – על פי עמדת היועץ המשפטי של המנהל האזרחי בעצמו – ולכן נקטו בדרך יצירתית למנוע תביעות משפטיות מצד בעלי הקרקעות (שברחו או גורשו לירדן). פקידי המנהל הכינו רשימת סודית של "מנועי כניסה מסיבות בטחוניות". חטאם היחיד של אותם בישי-מזל היה בעלותם על קרקע בבקעה שהוקצתה ליהודים, בהיעדרם. הנה דוגמה חיה לאינסטרומנטליות של השיח הבטחוני במימוש אינטרסים קולוניאליים טהורים. הרשימה הזאת כונתה "רשימת המאה", אף כי בסופו של דבר היו רשומים בה יותר מ-2,000 שמות. רק בסוף שנת 2004, בעקבות התערבות מבקר המדינה, בוטלה הרשימה.

2. שיטה שניה: תפיסת קרקע "לצרכים צבאיים". ב-12 שנותיו הראשונות של הכיבוש (עד לבג"ץ אלון מורה ב-1979) עשתה ישראל שימוש נרחב בדרך זו. החוק הבינלאומי מאפשר לכוח הכובש לתפוס, באופן זמני, שטחים בטריטוריה הכבושה, לצרכים צבאיים בלבד. ישראל ציפצפה על החוק הזה כשהוציאה צווי תפיסה צבאיים לצורך הקמת יישובי קבע אזרחיים. כך גם בבקעה. על פי נתוני המנהל האזרחי, נכון ל-2007, קרוב ל-12 אלף דונם נתפסו כך לטובת תשע התנחלויות בבקעה.

3. שיטה שלישית: הכרזה על "אדמות מדינה". בעת כיבוש הגדה המערבית, היו רשומים 220 אלף דונם בבקעה כאדמות מדינה (רכוש ממשלתי ירדני). במהלך שנות הכיבוש גדל השטח הזה פי 4, וכיום הוא מגיע ל-53% מקרקעות הבקעה. שלושים התנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים בבקעת הירדן כוללים שטחים שישראל הכריזה עליהם כאדמות מדינה.

למי שאינו בקי בדברים, צריך להבהיר שהכרזה על אדמות מדינה בשטחים הוא אחד המנופים העיקריים של מדיניות הסיפוח דה-פקטו של המדינה. מבחינה משפטית, מדובר באוסף פרשנויות מגמתיות וחד-צדדיות לחוקי הקרקעות העות'ומאניים – הלא הוא מפעל חייה של פליאה אלבק הזכורה לרע. שטחים שעובדו על-ידי פלסטינים הפכו ל"לא מעובדים", התיישנות הבעלות התקצרה פלאים, ואפשרויות הערעור של בעלי קרקעות פלסטיניים צומצמו למינימום (על נפתולי השיטה, ראו כאן, עמ' 19-22).

4. שיטה רביעית: הכרזה על "שטחים צבאיים סגורים".לא פחות מ-45% משטח בקעת הירדן וצפון ים המלח מוגדר שטח צבאי סגור. הגדרה זאת נקבעה אי אז בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים, על רקע נסיונות החדירה מירדן. על אף שנסיונות אלה פסקו כליל, הגדרת השטחים לא השתנתה.

שטח צבאי סגור פירושו לא רק שטח שפלסטינים מנועים מלגור בו. אסור להם לעבור בו, לשהות בו, או לרעות צאן, ובסמכות המפקד הצבאי לעצור כל מי שמפר זאת ולהחרים את רכושו. למותר לציין שהגדרה זאת תופסת רק לגבי פלסטינים; לא ידוע על מתנחלים שהצבא עצר בגין כניסה לשטח צבאי סגור או החרים להם ציוד חקלאי.

לפני כשנה חלה הקצנה במדיניות הזאת. צה"ל הציב עשרות לוחות בטון שעליהם רשום "שטח אש" בסמוך לכל הקהילות הבדואיות בבקעת הירדן. צירוף מקרים פנטסטי, בלי ספק; כל הקהילות הבדואיות שוכנות בשטחי אש, וכל שטחי האש מוגבלים לקהילות האלה בלבד. הריסות הבתים שנסקרו בתחילת המאמר – בח'רבת טאנא, אל-חדידייה ואל-פארסייה – נשענו כולן על בנייה בלתי חוקית, כביכול, בתוך שטחי אש. לפי נתוני "בצלם", מתחילת שנת 2004 ועד למרץ 2010 איבדו את ביתם כך יותר מאלף פלסטינים. כך נראה טרנספר זוחל.

5. שיטה חמישית: הכרזה על "שמורות טבע". 20% משטח הבקעה מוגדר שמורות טבע. למעט ארבעה אתרים תיירותיים – קומראן, ארמונות החשמונאים, ואדי קלט ועין פשח'ה – שאר השטחים עומדים בשממונם – לא פיתוח ולא "שמירה" על ערכי הטבע. הערכים היחידים שנשמרים בהן הם ערכי טוהר הגזע: הכניסה לפלסטינים אסורה בתכלית. פקחי שמורות הטבע פועלים בבקעה כמו אנשי הסיירת הירוקה בנגב; תפקידם העיקרי הוא להתעמר בבדואים ולהטיל עליהם קנסות לפי הצורך.

הקוראים חדי העין ודאי שמו לב שסכום אחוזי הקרקע שנמנו בחמשת הסעיפים האחרונים עולה על 100%. הכיצד? ובכן, יש חפיפות לא מעטות. הריבון לא לוקח צ'אנסים, ונוהג לפעמים לחמוס את אותה פיסת קרקע בשתי דרכים נפרדות, בלתי-תלויות. מה שבטוח בטוח. דוגמה מרהיבה לכך היא החפיפה בין האזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים לבין השטחים שהוכרזו שמורות טבע. מסתבר ש-200 אלף דונם מכלל שמורות הטבע המוכרזות בבקעה (יותר מ-60% מהן) נופלים בתוך אזורים שהוכרזו שטחים צבאיים סגורים. כאן עולות כל מיני אפשרויות מעניינות. יכול להיות שצה"ל רואה בפיזור פגזים ותרמילי כדורים סוג של טיפוח טבע? ואולי, לחילופין, מישהו בצמרת חשב לעצמו – למה שלא נשתמש במטיילים כמטרות נעות לאימוני ירי?

נעצור כאן. העניין ברור כשמש: שטח צבאי או לא, שמורת טבע או לא, אדמת מדינה או לא – קודם סומנה המטרה ואחר כך צוירו העיגולים סביבה. והמטרה היתה פשוטה: שטח נקי מערבים.

אם לא גירוש, אז ייבוש

מגוון הדרכים שבהן מייבשת מדינת ישראל את תושבי הכפרים בגדה המערבית, ובבקעת הירדן במיוחד, כבר תוארו בפרוטרוט פעמים רבות. הסיטואציה המיוחדת לבקעה נובעת מן הפערים הבלתי נתפסים בין הקצאות המים להתנחלויות היהודיות לבין הקצאות המים לפלסטינים.

התנחלויות הבקעה, המבוססות על חקלאות, זוללות מים. הקצאת המים הממוצעת (נכון ל-2008) לכל מתנחל בבקעה היא כ-1,300 ליטר ליום – פי 18 מהקצאת המים הממוצעת לפלסטינים בגדה המערבית. גם כשמשווים צריכה ביתית בלבד (ללא שימושים חקלאיים) הפערים זועקים לעין. הקצאת המים ליום לשימושים ביתיים בהתנחלות רועי עומדת על 431 ליטר לנפש; היישוב הבדואי הסמוך, אל-חדידייה, נאלץ להסתפק בכמות קטנה פי 20 – 20 ליטר ליום לנפש. כך גם ביישובים אל-פארסיה וראס אל-אח'מר. על פי ארגון הבריאות העולמי, כמות זו (20 ליטר לנפש ליום) מספיקה ל"הישרדות לטווח קצר" באזורי אסון הומאניטריים, כמו מחנות הפליטים בדארפור.

במלים פשוטות: מדינת ישראל, במדיניות הצמאה מכוונת, הופכת כפרים פלסטיניים בבקעה לאזורי אסון.

למי שייכים מֵי הבקעה? על פי המשפט הבינלאומי, כל המים שייכים לפלסטינים, וחלקם משותפים גם לישראל. בפועל, ישראל שולטת ביד רמה בכל הברזים בבקעה.

אשר למים עיליים – אגן נהר הירדן וכל הנחלים הזורמים אליו – ישראל מונעת מן הפלסטינים כל גישה אליהם (בשיתוף פעולה של ירדן). אשר למי תהום, חלקו המזרחי, העשיר במים, של אקוויפר ההר, מצוי בתחומי הבקעה. על פי דו"ח של הבנק העולמי מלפני שנתיים, לפלסטינים יש גישה ל-20% בלבד ממי האקוויפר. ישראל, באמצעות חברת "מקורות", שואבת 32 מיליון קוב מים בשנה באזור הבקעה, שהם כ-70% מכלל השאיבה בגדה המערבית. פחות מחמישית מן הכמות הזאת מועברת לכפרים פלסטיניים בבקעה, במסגרת התחייבות משנות השבעים.

מדוע נזקקים הפלסטינים למים של "מקורות"? משום שעל פי הסכמי הביניים, אסור להם לבצע שום קידוח באזור ללא אישור של ועדת המים המשותפת הישראלית-פלסטינית. על המתרחש בוועדה זאת מומלץ לקרוא בתחקיר המאלף הזה. בפועל מדובר בגוף שתפקידו העיקרי לשמר את העליונות הישראלית בשליטה על מאגרי המים בגדה המערבית. הצעות לפרויקטים פלסטיניים נתקעות שנים בלי אישורים, הוועדה ממעטת להתכנס, ולמותר לציין ששאיבה ישראלית ממקורות משותפים איננה חייבת באישורה. גם אם כבר מתקבל אישור מן הוועדה, קרוב לוודאי שהמנהל האזרחי יתקע את התהליך. לא חסרים רעיונות. למשל, פרוייקט לשיקום רשת המים של אל-ג'יפתליק, שכבר אושר בוועדה, נתקע במנהל האזרחי. הסיבה: פקידי המנהל דרשו מן הרשות הפלסטינית לבצע במקום חפירה ארכיאולוגית, על חשבונה, בעלות שמתקרבת להוצאה הכוללת על הפרוייקט (עוד על המכשולים הביורקרטיים שמעמידה ישראל בפני מיזמי מים פלסטיניים, ראו דו"ח הבנק העולמי, עמ' 47-56).

הסכמי הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית צמצמו באופן דרמטי את כמויות המים הנגישות לפלסטינים. העובדה הזאת מוכרת למעט מאד ישראלים אבל ידועה לכל פלסטיני. ב-2008 הפיקו הפלסטינים באזור בקעת הירדן כ-31 מליון קוב מים, פחות מ-44% מהכמות שהפיקו לפני החתימה על הסכם הביניים ב-1995. חלק ניכר מבארות המים של הפלסטינים התייבשו עקב קידוחים סמוכים של "מקורות". ישראל גם אינה מתירה לפלסטינים להעמיק את הבארות שלהם מעל ל-150 מטר. גם מעיינות טבעיים מתייבשים כתוצאה מן השאיבה הישראלית. אם לא די בכך, פקחי המנהל האזרחי קונסים פלסטינים שמנסים לשאוב מים ממעיינות הנמצאים מחוץ ליישובם, וגם מחרימים את המשאבות שלהם.

התוצאה הסופית של מערך האפליה הדרקוני והמשוכלל הזה היא שיותר ויותר כפרים בבקעה נאלצים להישען על אספקת מים במכליות; בזמן שהתנחלויות כמו רועי ונערן צועדות בבטחה אל המאה ה-21 עם טכנולוגיות הידרולוגיות מתוחכמות, יישובים פלסטיניים שנושקים לגבולותיהן נהדפים לאחור, אל המאה ה-19 (נסו לנתק יישוב יהודי ממים למספר ימים ותראו איזו מהומת אלוהים תפרוץ).

עלות קוב מים ממכלית גבוהה הרבה יותר מעלות קוב מים מן הברז. כך יוצא שההוצאה הממוצעת על מים למשפחה פלסטינית גבוהה פי 3 מזו של משפחה בהתנחלויות – וזאת על אף היחס ההפוך בצריכה. בקהילות הבדואיות המבודדות, מגיעה ההוצאה החודשית על מים ל-1,700 ש"ח, כמחצית מן ההוצאה החודשית הכללית (וזאת בהשוואה להוצאה על צריכה ביתית בהתנחלויות באזור, שעומדת על 105 ש"ח, שהם 0.9% מסך ההוצאה החודשית). כך הופכת מדיניות הייבוש למדיניות של רישוש.

גם זה כנראה נדיב מדי, כי ישראל אפילו לא מאפשרת לתושבים הבדואים את הלוקסוס של שינוע מים במכליות. המנהל האזרחי מחרים דרך קבע מכליות מים של תושבים בכפרים אל-חדידייה, אל-פארסייה, חמרא וחומסה. המכליות למעשה אינן חוזרות לבעליהן משום שגובה הקנס הכרוך בהחזרתן הוא אלפי שקלים, הרבה מעבר ליכולת התשלום של העניים המרודים שמשתמשים בהן. בתחומי הקו הירוק הכיר בג"ץ לאחרונה בזכותם של הבדואים ל"נגישות מינימלית למים" (אף כי עדיין לא ברור אילו חובות מוטלות על הרשויות בגין זכות זו); מעבר לקו הירוק, גם זכות האַפסַיים הזאת נמחקה.

ביתור הבקעה ומשטר המחסומים וההיתרים

במאי 2005, שלושה חודשים לפני ההתנתקות מעזה, החלה מדינת ישראל ביישום תכנית התנתקות נוספת, סמויה ולא רשמית: ניתוק של בקעת הירדן מן הגדה המערבית. לא מדובר בצירוף מקרים אלא במהלך מחושב מראש; מי שעקב אחרי ההתרחשויות בזמן אמת יודע היטב שתכנית ההתנתקות מעזה נהגתה במוחו של שרון כקורבן טקטי לצורך העמקה והנצחה של השליטה הישראלית בגדה המערבית (והדברים אושרו גם ב"ראיון הפורמלין" המפורסם של ויסגלס). המדיניות החדשה בבקעה נועדה להבהיר לילידים מיהו הריבון האמיתי באזור, מעתה ולתמיד.

שורה של תקנות ומגבלות דרקוניות על תנועת פלסטינים אל ומהבקעה נכנסו לתוקף. על הנכנסים לגדה דרך גשר אלנבי נאסר לעבור בבקעה (למעט דרך יריחו, מה שהאריך מאד את הדרך לצפון הגדה), ועל תושבי יריחו נאסר לצאת צפונה אל תחומי הבקעה. משמעותי מכל היה האיסור על כל פלסטיני שכתובתו בתעודת הזהות איננה בתחום הבקעה להיכנס אליה. בעלי אדמות בבקעה, אשר התגוררו מחוצה לה, לא היו יכולים יותר להיכנס בחופשיות כדי לעבד את אדמותיהם, ונזקקו להיתרי שהייה זמניים וקמצניים במיוחד (אסור לשהות בלילה, אסור להכניס פועלים וציוד חקלאי). גם לו רצו לשנות את כתובתם לא היו יכולים – ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת להכניס בו שינויים מאז שנת 2000. ב-2007 הוכנסה "הקלה" מינורית – הותר "לתושבי חוץ" להיכנס רק ברכב ששייך לתושב הבקעה, אחרי קבלת היתר מיוחד. הצבא עורך פשיטות ביישובי הבקעה לאיתור תושבים שכתובתם איננה בבקעה; הם נלכדים ומועברים מעבר למחסום תייאסיר.

האם צריך לומר בקול רם מה מטרת כל התקנות שאוסרות על פלסטינים מחוץ לבקעה לשהות בה, ואולי, חס וחלילה, להשתקע בה?

מי כן קיבל היתרי כניסה לבקעה בלי בעיה? 5,000 פלסטינים שמועסקים בהתנחלויות. העבודה חייבת להימשך.

שוו בנפשכם שביום בהיר אחד מחליט המשרד לבטחון פנים "לבתר" את אזור השרון משאר אזורי הארץ; לאסור על ישראלים מירושלים או מבאר שבע להיכנס לשם, וגם אם יש להם שם נכסים, נאמר דירה בנתניה, אסור להם ללון בה בלילה. ועוד לא דיברנו על מגבלות התנועה הפנימיות (מחסומים בין נתניה לחדרה).

ארבעה מחסומי קבע חולשים על תנועת הפלסטינים לתוך ומתוך בקעת הירדן. אליהם נוספים מחסומים ארעיים ו-18 מכשולי תנועה פנימיים – תעלות, סוללות עפר ושערים חקלאיים. כביש 90 ("כביש הבקעה"), הציר המרכזי מצפון לדרום שגם מוביל לגשר אלנבי – היה אסור לתנועה לפלסטינים שאינם תושבי הבקעה שנים ארוכות. כיום הם יכולים לעלות עליו אבל רק מדרום ליריחו – מה שלא עוזר לרוב המכריע של מי שאינו תושב הבקעה ורוצה להגיע אליה (או לגשר אלנבי) מצפון. ב-2006 הוסב שמו של כביש הבקעה ל"דרך גנדי" – רחבעם, לא מהטמה – וקשה לחשוב על החלטה הולמת יותר בנוגע לכביש שמיישם הלכה למעשה את חזונו של האיש.

אין ומעולם לא היתה עילה בטחונית למערך כל כך מסועף של מגבלות תנועה בבקעה. מדובר באזור השקט ביותר מבחינה בטחונית בגדה המערבית. מתחילת האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, ועד לסוף 2010, נהרגו בבקעת הירדן 13 ישראלים; זאת מתוך 351 הישראלים שנהרגו באותו עשור בגדה (דו"ח בצלם, עמ' 27). העובדה שכן ניתנים אישורי כניסה לאלפי עובדים פלסטינים, חסימות העפר על הכבישים המוליכים לכפרים הבדואיים (מישהו שמע לאחרונה על טרוריסטים בדואיים?), הסירוב הישראלי העיקש להוסיף תושבים פלסטיניים לבקעה במרשם האוכלוסין – כל אלה מעידים שהמוטיבציה מאחורי מסכת ההתעללות הביורוקרטית הזאת, הנמשכת כבר 6 שנים, היא אחרת לגמרי. 88% אחוז משטח הבקעה וצפון ים המלח, כזכור, הם שטח C.

“C” as in “cleansing”.

הדרך להפוך ל"תושב חוקי": עבדות התמרים

כפי שכבר הוזכר, הדרך הבטוחה ביותר לפלסטיני להיפטר מן הרדיפה השלטונית בבקעה היא להירתם במלוא אונו לשגשוגן של ההתנחלויות הישראליות. כ-5,000 פלסטינים מועסקים דרך קבע בהתנחלויות הבקעה, ובעונות הדילול והגדיד של התמרים (הענף החקלאי המרכזי באזור), מספרם מגיע עד 20,000 עובדים. מי שתמה מדוע כל כך הרבה פלסטינים עובדים בשירות האדונים היהודים מוזמן לבדוק אילו אפשרויות תעסוקה פתוחות בפני אנשים ששדותיהם הופקעו, מעיינותיהם יובשו, ואין באפשרותם להקים שום מבנה תעשייה חדש בתחומי מגוריהם.

העובדים האלה נמצאים בתחתית סולם הניצול של המשק הישראלי – סולם עמוק מאד כידוע. שום זכות מזכויות היסוד שלהם איננה מכובדת. מעסיקיהם שולחים אותם לעבוד עם חומרי הדברה ללא ציוד מגן, ומפרים תקנות בטיחות בנוגע לעבודה בגובה. עובדי התמרים חשפו תמונה מזעזעת של ניצול במטעי ההתנחלויות: העובדים נאלצים לטפס בכוחות עצמם, ללא מנוף, לגבהים של יותר מ-10 מטרים; הם מוצבים שם ללא אמצעי בטיחות כמו רתמת מגן או מערכות לבלימת נפילה; חלקם מושארים בגובה כזה במשך 5 שעות, 6 שעות ואף יותר, מבלי שמתאפשר להם לרדת להפסקה. את האוכל שלהם הם אוכלים על הצמרת; גם את הצרכים עושים שם לפעמים, בלית ברירה.

על התענוג הזה מקבלים העובדים הפלסטינים בין 50 ל-70 ש"ח ליום עבודה – כשליש משכר המינימום בישראל (178 ש"ח). כפי שהם מעידים, הם ממשיכים כי אין להם ברירה; צריך לחיות ממשהו, גם כשכל יום עבודה כרוך בפחד מוות מנפילה וריסוק אברים.

בעלי המטעים הישראלים זוקפים גבה בתמיהה כשהם שומעים על הניצול המחריד הזה שמתרחש על אדמתם ונוהגים לגלגל את האחריות על הקבלנים הפלסטיניים. בכך אינם שונים מהרבה מעסיקים אחרים בתחומי הקו הירוק, שרואים בפועלים פשוטים – לא כל שכן עובדים זרים – חומר גלם מתכלה, בר-החלפה. המימד הנוסף כאן הוא מימד הניצול הקולוניאלי – השימוש של הכובש בילידים להפקת רווחים מאדמת הקולוניה. אתר "קו לעובד" מציג עשרות דיווחים ותיאורים מפורטים של המפגש הזה בין המגף הקפיטליסטי-התנחלותי לפרצוף הפלסטיני.

הכל מתנהל מחוץ לחוק – כלומר, באותו מרחב עקמומי של "אי-חוקיות" חוקית שאופף את כל מעשה ההתנחלות. כבר ב-1982 קבע המפקד הצבאי בצו שבתחומי ההתנחלויות חלים חוקי העבודה הישראליים. בית הדין הארצי לעבודה קבע שהעובדים הפלסטינים דווקא כפופים לחוק הירדני מלפני 1967 (כמה זה נוח כשאין לנתין שום אזרחות), פסיקה שבג"ץ ביטל ב-2007. אולם משרד התמ"ת וקמ"ט התעסוקה במנהל האזרחי נמנעו באופן עקבי מאכיפת חוקי העבודה הישראליים בהתנחלויות והסתפקו בהצהרות בלבד.

קונצנזוס של בורות

כתם עיוור ענקי מסתיר את בקעת הירדן והמתחולל בה מעיניו של השמאל הישראלי. מבחינת השמאל הזה, הכיבוש מתחיל בעפרה ומסתיים בשייח ג'ראח. מאז ומעולם נחשבה הבקעה ל"קונצנזוס" (כשכותבים בישראל "קונצנזוס", בין מרכאות, הכוונה היא שהיהודים מסכימים בינם לבין עצמם על משהו שהערבים ושאר העולם מתנגדים לו). הכוונה הישראלית לשמור על ריבונות של קבע באזור קיבלה אישורים רשמיים בהכרזות מדיניות של שרון, של אולמרט, ושל נתניהו.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", פועלים גורמים בתנועה הקיבוצית לחיזוק ההתנחלויות שם – אותם גורמים ממש שמסייעים לפלסטינים בשיקום מטעים של עצי זית. מה ההבדל בין גזל האדמות והמים הפלסטיניים בבקעה לבין גזל האדמות והעצים ליד יצהר? ככל הנראה זהותם של הגזלנים. מה שמותר לבעלי חממות עם שפם התיישבותי אסור לנערי גבעות עם חתימת זקן התנחלותי.

כיוון שהבקעה ב"קונצנזוס", מופיעים בפסטיבל "אהבה" – בחסות מפעל הקוסמטיקה "אהבה", שכל פעילותו מפרה את האיסור בחוק הבינלאומי על ניצול אוצרות טבע בשטח כבוש – אמנים ישראלים רבים; בהם גם מי שכמה שנים קודם לכן הביע תמיכה גלויה בסרבנות. למען הסר ספק, אני לא חושב שאמנים – בניגוד לאנשים אחרים – חייבים להוביל מאבקים פוליטיים. אני רק חושב שאם כבר מישהו מביע עמדה פוליטית לא קונצנזואלית, חובה עליו להבין עד הסוף מה נגזר ממנה ברמה הפרקטית. פוליטיקה של מלים חלולות יש לנו די והותר מפוליטיקאים מקצועיים.

אומנם, על הדימוי הנקי והלא קיצוני של מתנחלי הבקעה מאיימים בשנה האחרונה מצטרפים חדשים לחגיגת הניצול – מתנחלי משכיות, שעלתה על הקרקע לפני שנתיים ביוזמת מפלגת העבודה (גם מתנחלי משואה לא טומנים ידם בצלחת, ושולחים אותה היישר אל תוך מתחמי הבדואים). מתנחלי משכיות הגיעו מהתנחלות "שירת הים" שפונתה מגוף קטיף ותוך זמן קצר החלו להראות לשכניהם הפלסטיניים את נחת זרועם. באפריל 2010 הקימו המתנחלים אוהל גדול במרחק מטרים ספורים מבתי היישוב הבדואי עין אל-חילווה ולקחו בכוח חומרי בנייה מהמקום. בינואר השנה הם תקפו רועי צאן מן הכפר, היכו אשה ואת בתה בת ה-11. במרץ השנה תקפו מתנחלי משכיות ילד בן 11 מעין אל-חילווה שהגיע עם סוס למעיין הסמוך לכפר. מול עיני הילד, המתנחלים חנקו ושברו את מפרקתו של הסוס.

אף אחד מהאירועים האלה לא דווח בתקשורת הישראלית. מה שמביא אותי לנקודה הבאה.

על מה נשען הקונצנזוס ביחס לבקעת הירדן? ככל הנראה, על שילוב של בורות ותעמולה, שמזינים זה את זה במשך שנים. סקר דעת קהל שערכה האגודה לזכויות האזרח לפני חודש חושף בורות בממדים מבהילים של הציבור הישראלי ביחס לבקעה. הנה כמה ממצאים בולטים מתוכו:

• כשני שליש (64%) מהמשיבים לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש שאיננו בריבונות ישראלית. כחמישית (19%) לא ידעו מה מעמדה של הבקעה; רק 18% מהמשיבים ידעו שמדובר בשטח כבוש.
• 57% מהמשיבים מחזיקים בדעות מוטעות לגבי הרכב האוכלוסיה בבקעה. 10% חושבים שרק ישראלים מתגוררים בבקעה, 35% חושבים שרוב האוכלוסיה ישראלי, ו-12% חושבים שיש כמות שווה של ישראלים ופלסטינים. 20% לא ידעו מה הרכב האוכלוסיה. רק 17% ידעו שרוב האוכלוסיה בבקעה פלסטיני (העובדות: כ-85% מהתושבים פלסטינים).
• הטיה אידאולוגית: מתוך הדתיים, 80% חשבו שהבקעה היא שטח ריבוני של ישראל. מתוך החילוניים – 59% חשבו כך.
• השכלה לא משנה (ואולי קצת מזיקה): 71% מבעלי ההשכלה האקדמית חשבו שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית, לעומת 63% מבעלי ההשכלה התיכונית.

שיעורים כאלה של בורות פוליטית באוכלוסיה המשכילה נהוג לייחס למשטרים רודניים; בחברות שבהן השלטון שולט באופן גלוי בתעבורת המידע הזמין לציבור, קל ליצור מצג שווא שהקשר בינו לבין המציאות קלוש. אבל למעשה גם הציבור בחברות דמוקרטיות, שבהן לכאורה אין חסמים גלויים על זרימת המידע, מפגין בורות מדהימה בנושאים שלכאורה עומדים במרכז החדשות. סקר אחד של נשיונל ג'אוגרפיק גילה שלאמריקאים בגילאים 18-24 אין מושג ירוק בגיאוגרפיה. 70% מהם לא היו מסוגלים למצוא את ישראל או אירן על מפה של המזרח התיכון; יותר ממחצית לא ידעו שסודן היא באפריקה; ו-9 מתוך 10 לא ידעו איפה היא אפגינסטן.

שלטון שנתיניו שרויים בבורות בסיסית כל כך ביחס לאזורים שבהם הוא מנהל לחימה קטלנית במשך שנים, יכול להניח בשקט שהתנגדות ממשית ללחימה הזאת לא תצמח מקרב נתיניו. והדברים יפים גם ליחסי הציבור הישראלי עם ממשלתו.

על האי-רלבנטיות של שאלת הריבונות והסדרי הקבע

כמו שהזכרתי בתחילת המאמר, יש שתי תגובות – יותר נכון, שליפות-מותן – טיפוסיות לנוכח אוסף העובדות שנסקרו כאן. התגובה המיתממת הראשונה היא הלגאליסטית: "למה הם בונים בלי אישורים? למה הם שואבים מים איפה שאסור להם?". בשלב הזה של הדיון, אני מקווה, לא ניתן יותר לשאול שאלות כאלה ברצינות. נותרה התגובה המדינית: "הרי זה שטח ישראלי, מה הם רוצים?". מי שמקפיד בעניינים פעוטים כמו החוק הבינלאומי, יסייג ויאמר: "הרי השטח הזה יהיה, בסופו של דבר, תחת ריבונות ישראלית. אז מה הם רוצים?".

גם התגובה הזאת היא סוג של מסך עשן שקובר את הביקורת החריפה על התנהלות מדינת ישראל בבקעה תחת מלל תלוש אודות "ריבונות" ו"הסכמי קבע". הגיע הזמן סוף סוף לפזר את מסך העשן הזה ולעשות קצת סדר.

אל"ף, נזכיר (כי כמה שלא מזכירים, עדיין שני שליש מהישראלים חושבים אחרת) שבקעת הירדן היא שטח כבוש עד להודעה אחרת. לא משנה כמה התנחלויות נבנה שם וכמה פלסטינים נגרש, ואפילו נסלול מחדש את כביש הבקעה במסלול מפותל כך שבמבט מן האוויר הוא ישרטט את המילים "שלנו, שלנו!" – הבקעה היא לא שלנו. אבל אני מבין שרוב הישראלים לא מתרשמים מקביעות החוק הבינלאומי (כל עוד הוא לרעתם), ולכן נניח את העניין הזה בצד.

בי"ת, גם אם הבקעה אכן תהיה "שלנו" באיזשהו הסדר קבע עתידי שיקבל גושפנקא בינלאומית – אין בכך כדי להקנות ישראל זכות חזקה עכשווית על קרקעות הבקעה. גם אם מתחשק לי מאד להתחיל לבנות את הבית שלי במגרש שעוד לא עבר על שמי בטאבו, אני לא יכול לעשות זאת. בעלות עתידית איננה מקנה זכויות קניין בהווה.

גימ"ל, והוא החשוב מכל: גם לו היתה לישראל ריבונות מלאה על הבקעה כיום, ממש עכשיו – לא היתה בכך שום הצדקה לפשעים שהיא מבצעת שם נגד הפלסטינים. ממה נפשכם, רבותי המכובדים שרון, אולמרט ונתניהו: מה הקשר בין ריבונות לבין הומוגניות אתנית? האם ריבונות חוקית על שטח מסוים גוררת איתה, כדבר מובן מאליו, טיהור של השטח הזה מאוכלוסיות שהשלטון אינו חפץ ביקרן? מיעוטים נוצריים במדינות מוסלמיות, קהילות יהודיות באירופה או באסיה – האם מרחפת מעליהם סכנת גירוש רק בגלל שאינם משתייכים לקבוצה האתנית המחזיקה בריבונות בארצם?

לישראל יש ריבונות בעלת תוקף בינלאומי בעכו, רמלה ונצרת; האם ריבונות כזאת מעניקה לה זכות לגרש משם ערבים? לשלול את גישתם למים? למנוע מהם כל אפשרות לבנות בתים בהתאם לתכנית בנייה מאושרת?

אהה. אומנם כן; דברים כאלה כבר קורים בתחום הקו הירוק, ברמלה ובלוד ובנגב. אבל כשהם קורים, הרבה ישראלים – הרבה יותר מאשר במקרה של הבקעה – מפנים מבטם הצידה בבושה; הם יודעים היטב שמדובר במדיניות גזענית. אותה מדיניות שהותירה את היישובים הערביים מקום המדינה ועד ימינו בנחשלותם, ללא כל תכניות בנייה ופיתוח.

בבקעת הירדן הבוז של הריבון הצבאי כלפי נתיניו הערבים קיצוני הרבה יותר, הרדיפה והנישול קשים הרבה יותר – אבל המחאה האזרחית על כל זה כמעט אינה קיימת. למה? כי בקעת הירדן "בקונצנזוס". איזה קונצזוס? שמותר לעשות טיהור אתני בשטחים שלנו? כי הם שלנו?

זה כל מה שתשמעו על בקעת הירדן בחדשות, אם תשמעו בכלל: כן ריבונות שלנו, לא ריבונות שלנו, כן נוכחות צבא לאורך הירדן או לא. הכל דיבורים בעלמא, על עתיד לא ידוע, ערימות של ניירות דיפלומטיים, מאמרים של מכוני מחקר, מצעי מפלגות – שתפקידם אחד: למסך את המציאות של כאן ועכשיו. נגיד את זה שוב, בקול רם וברור: שאלת הריבונות הסופית על בקעת הירדן – יהא פתרונה אשר יהא – לא מצדיקה את מהלכי הטרנספר שמתבצעים שם. כשהדברים נוגעים לאנשים חיים, הפוליטיקה צריכה, לפני הכל, לדאוג לשלומם ולבריאותם ולקורת הגג שמעל ראשם – ורק אחר כך לנסח את ההסדר המדיני שיבטיח את זה באופן הטוב ביותר. פוליטיקה שמתחילה משאלות של ריבונות לאומית ונשארת תקועה שם במשך שנים – לעולם לא תגיע אל האדם וצורכי קיומו. מי שממשיך לבחוש בה ולהנציח אותה, בזמן הקשה הזה, משתף פעולה עם פשעים שכל המערכת הפוליטית בישראל שותפה להם.

טיהור אתני? Moi?

הדם עולה לכם לראש כשאתם שומעים שישראל עוסקת בטיהור אתני? אבל כפי שכבר הוסבר שוב ושוב, מהלך כזה לא חייב להיות כרוך בשריפת כפרים והשתוללות של מיליציות שקוטעות אברים במאצ'טות. מספיק ליצור במכוון מציאות נוראה כל כך עבור פלג אוכלוסיה ספציפי, המוגדר במונחים אתניים, עד שלא תהיה לו ברירה אלא לקום וללכת מאדמתו. זה מה שישראל עושה בשנים האחרונות בבקעת הירדן וב"מזרח ירושלים". בבקעה יש כבר תוצאות – כפרים נטושים, אוכלוסיה מדולדלת ומרוששת. ב"מזרח ירושלים" (המוקדים החמים כרגע הם שייח ג'ראח, סילוואן, עיסאוויה וראס אל-עמוד) המלאכה קשה יותר, כי הרבה יותר עיניים בעולם נשואות אליה. אבל גם שם, שכונה אחר שכונה, נשרוף את כל הכפר.

אבל זה רק חלק מן הסיפור. מנגנון רב עוצמה נוסף, נעלם מעיני רבים משום שאין בו שום אלימות פיזית, הוא שלילת תושבות. עד 1994 היה נהוג בגדה המערבית נוהל צבאי של שלילת תושבות לכל פלסטיני שיצא לחו"ל לתקופה העולה על 3 וחצי שנים; פלסטיני כזה היה עובר לסטאטוס של חל"ת (חדל להיות תושב), ולמעט חריגים, לא יכול היה להשיב לעצמו את מעמד התושב.

נסו לדמיין: הבן או הבת שלכם, החבר או החברה שלכם, יוצאים ללימודי תואר ראשון באירופה. כשהם חוזרים – אין להם לאן; נשללה מהם האזרחות (שהרי התושבות היא "האזרחות" היחידה של תושבי הגדה המערבית).

בתשובה רשמית של היועץ המשפטי לגדה המערבית, שניתנה לא מזמן למוקד להגנת הפרט אחרי פניות חוזרות ונשנות, נחשף נתון מרעיש: בין השנים 1967-1994 ישראל שללה כך את תושבותם של 140,000 פלסטינים בגדה – יותר מ-10% מן האוכלוסיה. הוסיפו לכך יותר מ-13,000 תושבי "מזרח ירושלים" שתושבותם נשללה בהליכים דומים, והגעתם ל-153,000 איש, לפחות, שגורשו מאדמתם רק באמצעות הנוהל הטכני הזה. אז עכשיו זה כבר כן "טיהור אתני"? עוד לא? מתי זה הופך לטיהור אתני? כש-30% מהאוכלוסיה נעקרת ממקומה? 50%? או שנחוצים מעשי טבח ואונס המוניים כדי להיות ראוי לתואר הזה?

הפלסטינים כבר מזמן הבינו את זה. שתיים פחות אחד שווה אחד. פחות עוד אחד – שווה אפס. לא מסובך. רק לנו זה מסובך להבין. כשהם אומרים, "הנכבה נמשכת", אנחנו לא מבינים על מה הם מדברים.

ואם מה שקורה כאן זה לא טיהור אתני, לפי המילון שלכם, אז זה בסדר? כל התועבות האלה, כל זרועות השלטון – רשויות התכנון, חברת "מקורות", עיריית ירושלים, מועצה אזורית בקעת הירדן, משמר הגבול, המנהל האזרחי, משרד התמ"ת – חברו להן יחדיו לדחוק את רגלי הפלסטינים החוצה, לגרש וליבש ולרושש ולפזר לכל רוח. ומי הן הרשויות העלומות האלה? רוחות רפאים ביורוקרטיות או אנשים בשר ודם – אנחנו ובנינו ושכנינו וחברינו? מי נוהג בדחפור שהורס כבר בפעם הששית את ח'רבת טאנא, מי המושבניק שתולה פועלים על עצי תמר למשך יום עבודה שלם, מי הוא פקיד המנהל שחותם על צו החרמת מכליות מים, מיהם כל אותם ישראלים שמתמרחים להנאתם במוצרי הקוסמטיקה של מפעל "אהבה", קונים אהבה וזורעים שנאה?

אהה. אלה כנראה אותם ישראלים, יותר ממחצית העם, שבטוחים שהבקעה נמצאת בריבונות ישראלית ורוב התושבים בה יהודים.

[והזיה אוטופית לסיום. הלא הכל היה יכול להיות אחרת. שני עמים חולקים חבל ארץ אחד, שאדמתו פוריה במיוחד, עתיר בנכסי טבע ותיירות, שפוטנציאל השגשוג הכלכלי שלו עצום. יש אפילו תמהונים שטווים לו תכניות מזהירות לעתיד. פנטזיה אומללה; איך נחצה את התהום שבנפשנו ונעשה הבלתי ייאמן: איך נחיה ונעבוד לצד ערבים כשווים אל שווים?]

צדיקים בסדום:
סולידריות בקעת הירדן
פעולה אחת ביום

יזכור עם ישראל
שלא אלוהים ולא עם ישראל
זוכרים את הנופלים
אלא אנשים חיים-למחצה
זוכרים, שַכּוּלים
אובדים בחללים.
הם זוכרים
ועם ישראל שוכח.

יזכור עם ישראל
ש"אלוהים" ו"עם ישראל"
הם בליסטראות
בידי נבלות
שלוקחים צעירים
ומחזירים ארונות.

יזכור ולא ישכח.