הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים

[פורסם באתר J14]

כלי התקשורת: זאב בעור כבש

הכותרת בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" היום, בעקבות ההפגנה הסוערת אתמול מול עיריית תל-אביב, היתה: "איומים על חיי חולדאי". הכותרת בעמוד 8 היתה: "ועכשיו: האלימות" (המילה "אלימוות" הודגשה באדום). כותרת המשנה, שמתארת מפגינים משליכים ביצים, לא מותירה ספק מי, לדעת העיתון, פועל כאן באלימות.

מבט לא פחות מדויק על אירועי אתמול היה יכול להוליד כותרות שונות לחלוטין. למשל: "ועכשיו – הביזה" (כותרת משנה: פקחי עיריית תל אביב גנבו באישון לילה מחשבים אישיים וציוד פרטי של שוכני המאהל). או אולי: היס"מ מפזר הפגנות בתל-אביב בשיטות שמוכרות רק במגזר הערבי.

השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".

הגדרות זה נושא מעניין, אבל לא עליו אני רוצה לדבר. אירועי אתמול גם מציבים שאלות קשות של סולידריות פוליטית בפני מנהיגי המחאה; גם עליהן לא אדבר כרגע. המאבק נתון בתוך מטריצה של כוחות פנימיים וציבוריים. אני רוצה להתרכז בתפקיד הבעייתי והמאיים שהתקשורת משחקת בתוכה.

בתוך חודשיים של פעילות נמרצת ומלהיבה, התבגר המאבק. אתמול עוד לא ידע ללכת, היום הוא כבר נותן גז בעלייה. ועוד מסימני ההתבגרות: המעבר מתנועה תמימה שכמהה "לחבק" את כ-ו-ל-ם, לתנועה מפוכחת שיודעת להבחין בין ידיד לאויב, שמבינה היטב שאין בפוליטיקה בעד (איזשהו X) שאיננו גם, בהכרח, נגד (איזשהו Y). התהליך הזה יתרחב ויתחדד ככל שיתמשך המאבק, והוא יתמשך; רק ידידים אמיתיים ימשיכו לצעוד בדרך הזאת, הטרמפיסטים-לרגע יתפזרו לכל רוח.

קל לסמן את האויבים הברורים של המאבק: פקידות האוצר, הטייקונים, מערכת הביטחון. קשה יותר לזהות גורמים שמתחזים לידידים אבל נאמנותם כפופה לאינטרסים שאינם חופפים את מטרות המאבק, ועלולה להתברר כמשענת קנה רצוץ. אל גורמים כאלה ראוי להתייחס בחשדנות עמוקה; הם אולי אינם אויבים מושבעים, אבל כשהם מחבקים אותנו – לא יזיק להציץ מאחורי גבם, לבלוש אחר נצנוצו של הפגיון החבוי שם.

התקשורת הישראלית, להערכתי, היא "ידיד חשוד" שכזה. החגים בפתח, ועל כולנו נגזר להתמסר להרבה, המון, יותר מדי, חיבוקים משפחתיים. אני מציע לוותר על החיבוק של התקשורת.

לכאורה, המאבק רק נהנה מן החיבוק התקשורתי. הסיקור עצום בממדיו, ההפגנות תופסות כותרות ראשיות, ראשי המאבק מקבלים שפע של זמן מסך. אבל בעצם, מה ההתרגשות? התקשורת מבצעת את תפקידה הטריביאלי; מדווחת על האירועים החשובים בזירה הציבורית. אין חולק שהמחאה היא האירוע של הקיץ; צריך להיות מטורף להתעלם ממנה. מול הטענה שגורסת כי התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא צודקת, ניצבת אלטרנטיבה לא פחות משכנעת: התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא מעלה את המכירות (העם צורך מידע תקשורתי שיש לו עניין בו). כל מי שאי פעם עבד בכלי תקשורת מרכזי יודע בדיוק על מה אני מדבר. וטוב שיש גם עיתונאים, אומנם אנונימיים, שמדברים גלויות:

"עיתונאי אחר מסביר כי לתזמון המחאה חשיבות מכרעת. "אנחנו בקיץ, עונת המלפפונים", הוא אומר, "כולם בפגרות, המקורות הרגילים שלך בחופשה, תמיד בקיץ יש ואקום, וזה נפל בזמן הנכון". עיתונאי אחר מוסיף כי בתקופה שכזו, בחירה שלא לסקר בהרחבה את המאבק היא חסרת היגיון מסחרי. "עם ישראל מרגיש מאוחד", הוא אומר, "אני לא חושב שאיזשהו עורך רוצה לבוא ולפוצץ את הבועה הזאת בפנים". לכך יש להוסיף כי מחאה עממית שמובלת על-ידי צעירים היא חומר שקל לתרגם לעיתונות פופולרית, בלי קשר למסרים שהצעירים הללו מעבירים."

"בלי קשר למסרים". מרשל מקלוהן לא היה אומר את זה טוב יותר.

בכתבה הזאת ב"עין השביעית" נחשף המתח בין פעילי המאבק לבין העיתונאים שמסתובבים במאהל ומחפשים "סיפור טוב"; מתח שמגיע עד כדי עוינות אמיתית. ההכרה הזאת מחלחלת לאיטה להכרת הפעילים (אני מניח שאלה שהתקשורת "צדה" לעתים תכופות מבינים זאת מהר יותר מאלה שהיא פוקדת לעתים נדירות), והיא תמשיך לחלחל: המסרים שהמאבק רוצה להפיץ אינם בהכרח מה שהתקשורת רוצה לשדר. עיתונאים שנשלחים בידי כלי תקשורת מרכזיים כפופים ל"חוקי הז'אנר", חוקים שעל פי רוב הם לא מודעים להם. החוקים האלה מגדירים מה זה סיפור טוב ומה זה לא (רמז: נתונים סטטיסטיים על ההוצאה הפרטית לחינוך – חרא סיפור; ה"מתיחות" בין איציק שמולי לדפני ליף – אחלה סיפור), כמה זמן מותר לדבר מול מסך ומתי חותכים אותך באמצע המשפט, מהי "שפה פוליטית" ומהי "שפה אישית", והם גוררים אחריהם מטען שלם של תבניות חשיבה מסויידות, כותרות קליטות, שמתייקות ומסדרות ומתייגות יפה-יפה כל דבר שיכול אי פעם לקרות בעולמם, בתוך קופסה קטנה וסגורה משלו; חמגשית נוחה לעיכול.

אם יש משהו שהמחאה הזאת עשתה מיומה הראשון, זה לפרוע את כל הסדרים ולחרב את כל התבניות ולמעוך את כל הקופסאות. ומן הסיבה הפשוטה הזאת, המאבק החברתי הזה גדול בכמה מספרים גם על העיתונאים רחבי-הדעת ביותר, נבצר מבינתם המוגבלת של פטפטני התקשורת, ומייצג עבורם לא פחות מקריסת מערכות קוגניטיבית גמורה.

אבל זאת הבעיה שלהם. אנחנו צריכים לחשוב איפה זה הופך לבעיה שלנו.

התשקורת מזייפת

בשבועות האחרונים היתה הצטברות של מקרים שמבהירים היטב איך הבעיה הקוגניטיבית של כלי התקשורת המרכזיים הופכת לבעיה פוליטית של תנועת המחאה. במשך שלושה שבועות, בין הפגנת ה-300 אלף להפגנת ה-400 אלף, התקשורת כולה זימרה שיר אחד: המחאה דועכת; מאבדת גובה; מתפצלת; מאבדת כיוון; מתמסמסת.

התיאורים האלה היו כולם פרי דמיונם המשועמם של עורכי עיתונות שיכולת קריאת המציאות שלהם – אולי גם החיבור שלהם לאתרי האינטרנט הרלבנטיים – מוגבלת להחריד. דווקא בשלושה השבועות האלה התעצמה המחאה, שברה סוף סוף את דימוי "מעמד הביניים" וסחפה את האוכלוסיות המוחלשות בפריפריה, גיבשה קבוצות עבודה ודיונים בנושאים ספציפיים, ואימצה פרקטיקות רדיקליות כמו סקוואטים. לכל זה קראו גאוני התקשורת – "דעיכה".

עלינו אולי זה לא עבד, אבל על מי שלא היה במאהלים וניזון רק מכלי התקשורת המרכזיים – זה עובד. על מי שמתלבט אם להצטרף למאבק ומקבל רושם שהשיא כבר מאחוריו – זה עובד. התקשורת טיפחה דה-מורליזציה נטולת כל יסוד, ובכך הפכה מידיד המאבק לאויבו. חשוב להבין את זה ולא להתלהב מכל כתב שפותח מקרופון מול פעיל מאהל; לא פחות קריטיים ומשפיעים מזמן המסך הזה, הם דברי הקריין באולפן לפני שהועבר השידור לשטח, ודברי הפרשן באולפן אחרי כן. המחאה עדיין מסוקרת, אבל המיסגור שלה הולך ומזעיף פנים. ומאתמול כבר ברור: מעל ראשיהם של הפעילים מרחף כל הזמן האישום "חוליגנים" שיש להתנצל עליו. כך מוסטת תשומת הלב מעוולות השלטון ואפשר להתמסר למשחק הגינויים המוכר (הנה הכתבים דוחקים מיקרופון מתחת לפרצופם של ליף ושפיר ותובעים: האם אתן מגנות את האלימות של המפגינים? אה, אה, מגנות או לא מגנות?).

אני צופה שסיקור המחאה יתעוות וילך, יתרחק ויילך מן המציאות, ככל שהיא תשנה את פניה (והיא כל הזמן משנה את פניה). כבר עכשיו התקשורת מועדת. השבוע פירסם "מעריב" שמאהל הוד השרון התקפל  – דבר שלא היה ולא נברא. אולי שכחו ב"מעריב" לעשות בוחן מציאות לכוונות המשטרה וקיבלו אותן כעובדה מוגמרת. בערב הפגנת ה-300 אלף התקשרה לשכת ראש הממשלה למערכת החדשות של ערוץ 1 ודרשה להפסיק לדווח על מספר המפגינים. במקרה הזה נענתה פניית הפוליטבירו של ביבי בשלילה, אבל עצם הפנייה מעידה על נוהג קיים, וכנראה שבעבר פניות כאלה אכן השפיעו על הסיקור החדשותי. וכש"ישראל היום" (אויב מוצהר של המאבק) מכוון את המפגינים לכיכר רבין במקום לכיכר המדינה, מישהו יכול להיות בטוח שמדובר רק בטעות?

דעה רווחת היא שהמחאה זוכה לאהדה תקשורתית משום שהעיתונאים עצמם שמסקרים אותה הפכו למעמד מנושל ומנוצל, חסר ביטחון תעסוקתי; זאת גם המחאה שלהם. אבל זאת ראייה מאד חלקית של התמונה התקשורתית. נכון, בתחתית הפירמידה של כלי התקשורת נמצאים כתבי השטח, שרובם שייכים למעמד הביניים ולמטה ממנו. אבל מעליהם נישא מערך גדול של עורכי חדשות בכירים, מפיקים, מו"לים ובעלי מניות באמצעי התקשורת, והאג'נדה הטבעית שלהם היא ריאקציונית. פערי השכר העצומים בין עורך בכיר בדסק חדשות לבין כתב שטח מתחיל גם קובעים, מניה וביה, את ההכרה המעמדית שלהם.

ככל שהמאבק יתמשך, יתחדד גם האופי המעמדי שלו. בתוך כך תובלט הדרישה להגן על זכויות עובדים לא מאורגנים (המועסקים בחוזים אישיים) ועובדי קבלן, ולהגביר את הפיקוח על מעסיקים פוגעניים. אם למישהו יש ספק מתי עיתון "הארץ", שהתגייס בהתלהבות למאבק, ישבור הצידה – זה יהיה הרגע. המו"ל עמוס שוקן הוא אויב מושבע של העבודה המאורגנת בישראל, וכבר הוכיח בעבר שמי שחושב אחרת ממנו – לא יישאר בבית. מבחינת שוקן (ונושא כליו, שטרסלר), המאבק הנוכחי מצומצם למטרה אחת בלבד – שבירת המונופולים במשק הישראלי. הם לא יתנו לו לערער על עצם השיטה הניאו-ליברלית, לפחות לא מעל דפי עיתונם. אני רק יכול לדמיין את צמרמורת הסלידה שעברה בגוו של שוקן כששמע את דפני ליף מתיזה בבוז את המילים "זה קפיטליזם!" בהפגנה האחרונה. ושוקן הוא רק דוגמה אחת; אין שום אינדיקציה שמוזס, דנקנר, נמרודי ואדלסון תורמים בסתר לתנועת המאבק הסוציאליסטי או למרכז "אדווה".

התקשורת אהבה אותנו צעירים במאהל רוטשילד, עוסקים במקצועות כמו גרפיקה ופרסום, ובעיקר, אהבה את הידיעה הסמויה שיש לנו איפה לגור חוץ מבאוהל. היא לא אוהבת אותנו מבוגרים במאהל ג'סי כהן, חסרי תעסוקה או עובדים בניקיון ותחזוקה, ובמיוחד היא לא אוהבת את מי שאין לו בית. התקשורת תדלל את הדיווח שלה, תצבע אותו בצבעים שקריים, ולנוכח מעגלי הדיון השקטים והיסודיים שמתהווים בכל רחבי הארץ – תפהק ותעבור הלאה. כזאת היא.

לחשוב (ולפרסם) מחוץ לקופסה

יש מי שחושב שצריך לנהל את המאבק התקשורתי מבפנים: "להחדיר" לכלי התקשורת המרכזיים עיתונאים ופרשנים בעלי השקפה ביקורתית, שיסדקו את הקונצנזוס. לדעתי זאת מלחמת האתמול; הפתרון יימצא מחוץ למיינסטרים, מחוץ לקופסה, כמו שרוב הפתרונות שמציע המאבק הזה נמצאים מחוץ לקופסה. שהרי הבעיה היא לא פרסונלית, אלא מבנית; האנשים ששולטים בקו התקשורתי הרשמי מדברים בקול שעוצב לחלוטין בידי ההקשר הסוציו-תרבותי שלהם. בימים רחוקים, אנשים כמו נחום ברנע ובן-דרור ימיני היו לוחמים ללא-חת לצדק חברתי. מה שהשתנה מאז זה לא החברה הישראלית (שהפכה עוד פחות צודקת), אלא מיקומם של ברנע וימיני בתוכה – הנסיקה שלהם לעבר עשירונים שמהם המחאה נדמית כסרט זר ואקזוטי, והזיקה העזה, רבת-השנים, בינם לבין גופי התקשורת העשירים שבתוכם הם פועלים.

לא, חלפו הימים של "לשנות מבפנים", וזאת אחת התגליות המסעירות של המחאה הנוכחית. דפני ליף וחבריה לא ניסו "לעשות לבבות" במרכז הליכוד או בקדימה, הם לא ניסו לפרסם מאמרים ב"ידיעות" או ב"הארץ", וגם לא הפעילו לובי שילחץ על ועדות כנסת שונות. את הזירות המסורתיות שמזוהות עם המרחב הפוליטי הם דחקו הצידה – באומץ, בלי שמץ בושה – ופקחו את עינינו למרחב הפוליטי האמיתי: הרחוב והאינטרנט. מעתה ואילך, שם ייקבע סדר היום הפוליטי של ישראל, ולא בשיחות מסדרון בכנסת או במערכת החדשות של ערוץ 2. ההבנה הזאת היא בלתי הפיכה, וכל ניסיון להשיב את הגלגל לאחור מחמיץ את המשמעות, כמו גם המומנטום, של מה שקרה כאן.

שתי דוגמאות אישיות. אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון שלי על המאבק, קיבלתי מייל מעורכת במגזין "טיימאאוט". "אנחנו עושים פרוייקט על המחאה, מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה".

אהה, הניגון המוכר. תמיד זה בבהילות, תמיד בהקדם, תמיד אתה נדרש לרדוף אחרי התקשורת שמעמידה אותך בזמנים שלה. אלה כללי היסוד בהתנהלות מול ענק תקשורתי; אתה העבד הנרצע, הוא עושה לך טובה.

טוב, אני מזמן כבר לא במשחק הזה. עניתי באדיבות מה שאני עונה תמיד: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים (אוקיי, במקרה של טיימאאוט, הדרישה השניה היתה סוג של בדיחה). התשובה, שדווקא איחרה להגיע, היתה: טוב, בסוף זה לא נכנס, כי היה צריך לקצר את הטקסט, ולא הסכמת. כמובן. תודה תודה ושלום שלום.

תוך זמן קצר קיבלתי מייל נוסף, הפעם מעורכת ב"גלובס". אותו טקסט בדיוק: "מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה" (זה אני שתמיד כותב לפני הסגירה, או הם שתמיד סוגרים אחרי שאני כותב?). עניתי באותו טקסט: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים. הפעם התשובה היתה: מצטערים, לא יכולים להכניס קישורים לכתבות של מתחרים (כמו "כלכליסט"). כמובן. תודה תודה ושלום שלום.

אלה דוגמאות פעוטות (ולא היחידות), ומנסיוני הן מדגימות עיקרון מוחלט: כשהתקשורת "קוראת" לך, היא קובעת את הכללים. והיא לא נסוגה מהם. גם כשהיא לכאורה "מעוניינת" לשמוע אותך, גם כשהיא, ברוב טובה, מציעה לך במה – אתה תרקוד לפי החליל שלה. באולפן הטלוויזיה ימרחו לך איפור על הפרצוף, באתר האינטרנט ימרחו לך את הטקסט.

למזלי, אני לא תלוי לפרנסתי בהתיישרות לפי הקוד של אף עריץ וערוץ תקשורת, ולכן אני יכול לסרב בלב קל ובנפש חפצה. אשרַי, בלוגר אנוכי. אבל התוצאה ברורה: אוסף עצום של מגבלות "טכניות" וגם מהותיות מצמצם מאד את טווח העובדות, הידיעות והפרשנויות שיכולות להיכנס אל בין כותלי תקשורת המיינסטרים. והסיבות, כפי שכבר אמרתי, הן עמוקות ומבניות.

הפתרון: תקשורת אלטרנטיבית

מכל האמור לעיל מסתמן הפתרון היחידי: לפתח ערוצי תקשורת אלטרנטיביים. לכאורה, אני לא מחדש כאן כלום, ותיכף כולם יצביעו על הפייסבוק, והבלוגוספירה, ואתרי הדעות השונים. אבל במחשבה קצת יותר זהירה, קל לראות שהאינטרנט הישראלי בימינו לא מציע אלטרנטיבה של ממש לעיתונות המיינסטרים.

מה שהאינטרנט הישראלי מציע כיום, ולטעמי האישי במינון גבוה מדי, הוא בעיקר דעות והגיגים. אבל כמו שכל מו"ל מתחיל יודע, מדעות לא עושים עיתון. עיתון עומד, קודם כל, על מערכת חדשות. ודעות צריכות, קודם כל, לעמוד על עובדות. המחסור החמור בעובדות, בתיעוד אלטרנטיבי של המציאות, הוא הלאקונה הגדולה של האינטרנט הישראלי. נכון להיום, ידוע לי רק על שני גופי חדשות שפועלים בזירה הזאת: הטלוויזיה החברתית והחדשות מהירקון 70. יש לי רק מלים טובות עליהם, אבל מדובר בטיפה קטנה מאד, שצריכה להפוך למעיין שופע.

אם עיתון מדווח על שביתת המתמחים בלי להכניס אף מילה על פרטי ההסכם שמקפח אותם – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתשלים את החסר. אם עיתון מדווח על קיפול מאהלים שלא היה ולא נברא – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתדווח אמת במקומו. אם עיתון משמיט מתיאור ההסלמה בדרום תקיפות קטלניות של צה"ל – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתיתן את התמונה המלאה. אם עיתון מדווח על "מהפכה" בחינוך בעקבות תכנית "עוז לתמורה" ואינו מזכיר במאומה את הפגמים החמורים שבה – צריך תקשורת אלטרנטיבית שתעשה את זה במקומו.

אלה הן רק דוגמאות מקריות מן השבועות האחרונים. כל צרכן תקשורת ביקורתי מסוגל לזהות בכל יום עשרות השמטות, אם לא שקרים ממש, בתמונת המציאות שתקשורת המיינסטרים מציירת לנו. ולכן, עוד לפני שמגיעים לפרשנות ולפרשנות של הפרשנות – דרוש בישראל, בדחיפות, תיקון יסודי בדיווח החדשותי שמוצע לאזרח; תיקון שיספק לו את כל המידע הרלבנטי לעיצוב השקפה פוליטית מושכלת.

התיקון הזה לא יבוא מתוך כלי התקשורת הקיימים, בדיוק כמו שהשינוי המיוחל בשיטה הכלכלית-חברתית בישראל לא יבוא מתוך הגופים הפוליטיים המסורתיים. לכל היותר, כלי התקשורת יגררו אחריו (כפי שהם מוצאים עצמם נגררים, לא פעם, אחרי הבלוגוספירה), ממש כמו שהמפלגות הפוליטיות נגררות כעת אחרי האג'נדה החברתית שהציבור מגבש ברחובות. הדברים שלובים לבלי הפרד; בפראפרזה על מארקס, האזרחים צריכים להשתלט לא רק על אמצעי הייצור, אלא גם על אמצעי הייצוג. האוצר כבר לא אומר לנו "מה טוב למשק"; אין סיבה שערוץ 2 ימשיך לומר לנו "מה קורה במשק".

זה לא אומר שממחר בבוקר צריך להחרים את כלי התקשורת. אבל זה כן אומר שהיחס אליהם צריך להיות צונן, אופורטוניסטי וחשדני. להשתמש ולזרוק; לא להתמסר, לא להתחנף, לא לרדוף אחריהם, לא לארוז עבורם סיסמאות קליטות. לזכור: הם שם בגללנו, לא להיפך.

בהתחלה צפויים קשיי גמילה וחרדת נטישה. שיואו, מה נעשה אם ערוץ 2 יפסיק לסקר אותנו? שיואו, מה יהיה אם העיתונאי של "ידיעות" ייעלב ויפסיק להתקשר? על המנטליות הילדותית הזאת צריך להתגבר, ממש כפי שהציבור כבר לומד להתגבר על התלות האינפנטילית במנגנונים המפלגתיים. הקיץ הזה הוכיח סופית (למי שעדיין לא הבין זאת קודם) שהשינויים העמוקים ביותר בחברה ובשיח הציבורי מתרחשים הרחק מחוץ לזירה המפלגתית; בתוך חודשיים, הפכה הכנסת לפריפריה והרחוב למרכז. מהלך דומה אפשר וצריך ליזום גם בזירה התקשורתית: בואו נהפוך את ערוצי הטלוויזיה ואת העיתונים הגדולים לפריפריה שלנו. ממילא הם לא משקפים נאמנה את המאבק ואת מה שמעסיק את רוב האזרחים; כל מה שנחוץ זה להפסיק לחשוב על עצמנו באמצעותם. נחוצה עצמאות תקשורתית.

חזונצ'יק, במהרה בימינו

אז הנה החזון: עיתון אינטרנט שלם – מן האזרחים, בידי האזרחים, ולמען האזרחים. עיתון עם מערכת חדשות רצינית, עם כיסוי בכל התחומים (חברה, כלכלה, ביטחון, סביבה, חינוך, בריאות, תרבות). כיסוי רציף, יומיומי, ולא מזדמן. ומחלקת תחקירים עצמאית, וצוותי שטח עם ציוד הקלטה וצילום. וצוות פרשנים מצומצם (לא צריך יותר משלושה-ארבעה), ולא כאלה שסועדים כל יום שישי בצהריים עם שטייניץ או עם סער.

עיתון שנותן מקסימום במה לקול של האזרח (ללא הבדל דת, גזע, מין, רמת הכנסה או אזור גיאוגרפי) ומינימום במה לשלטון; עיתון שלא יפרסם לעולם הודעה לעיתונות של דובר או יחצ"ן בלי לבדוק ולאמת אותה בשטח; עיתון שלא פוחד "להבריח קוראים" על כל צעד ושעל.

ולפני שהחלום הזה מתפורר מן הסיבות המוכרות, כמה כללי יסוד. הכתבים והעורכים לא מתנדבים, אלא עובדים בשכר; והשכר מיידי, לא שוטף+60. וכולם מאורגנים בחוזה קיבוצי, ואולי אפילו, שומו שמיים, שותפים בבעלות על המיזם, כמו בקואופרטיב. ואין חסויות, ואין פרסומות קופצות, ואין שום אינטרס מסחרי בתמונה. וכשמבקשים ממך לפרסם טקסט שלך, לא מעמידים לך תנאים.

הו, אתם מגחכים, התמימות. ומה בדיוק המודל העסקי שאתה מציע? ממה יבוא הלחם וממה תבוא החמאה? אז אני, בעוונותי, לא כלכלן, ולא יכול גם להציע מודל עסקי. אני יכול רק לומר שלא מדובר בהזיה נרקוטית, וכבר יש מודלים שונים שפועלים בעולם; ארגוני תקשורת אלטרנטיבית שעומדים בקריטריונים האלה יפה מאד, ולאורך זמן, ובנו לעצמם מוניטין מפואר. לאמריקאים יש את PBS, The Nation, Democracy Now, NPR. איך הם מתקיימים? מתרומות של ארגונים חברתיים, ממערכת מנויים, מגיוס תרומות שנתי (fund raising). ככל שהעיתונות המסורתית מתפוררת והופכת לכלי שרת של בעלי הון ואינטרסנטים, פורחת בעולם תקשורת אלטרנטיבית; הנה כמה דוגמאות שאפשר לקבל מהן השראה.

צריך הון התחלתי? למישהו יש את הטלפון של "הקרן החדשה לישראל"? של מי היד שם, של קלמן ליבסקינד? תודה לך. מישהו אחר? אולי מליונר עם מצפון סדוק?  מי זה שם, דב מורן?

האמת, אני לא צריך לתת רעיונות. החודשיים האחרונים הוכיחו שלאזרחי ישראל יש אינספור רעיונות יצירתיים איך לאתגר את השיטה הקיימת, ומה שיפה ברעיונות האלה – הם ישימים. אז אני משאיר את הרעיון הגולמי שלי לפתחם של אנשים מוכשרים ממני, וחוזר רק אל המסר הראשוני: הציבור בישראל מחזיר לידיו, סוף סוף, את השליטה במציאות. באותה נשימה, הוא חייב להחזיר לעצמו את השליטה בייצוג המציאות. וזאת מן הסיבה הפשוטה שכל עוד המציאות מיוצגת ומעוותת בידי כוחות שעוינים את האינטרס הציבורי, יכולת הפעולה והשינוי של כל מאבק פוליטי נפגעת אנושות.

ועד שזה יקרה, נמשיך ללקט את פיסות האמת באינטרנט. והטלוויזיה תישאר כבויה בסלון.

קונספירציה בדרום

[מעין הקדמה מתודולוגית]

לפי הדעה הרווחת, "תיאוריות קונספירציה" הן בגדר הזיה מזיקה יותר או פחות, פרי מוחם של אנשים לא-כל-כך מחוברים למציאות, ובכל מקרה – אי אפשר להוכיח אותן. כמו כל דעה רווחת, גם הדעה הזאת שגויה; וככל הנראה גם היא פרי מוחם של אנשים לא-כל-כך מחוברים למציאות, שהרי המציאות שבה אנו חיים היא קונספירטיבית לעילא.

ההסטוריה הקרובה והרחוקה מספקת אינספור דוגמאות של תיאוריות קונספירציה נכונות לגמרי. בהקשר הישראלי, נזכיר רק את מלחמת קדש (1956), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והאינתיפאדה השניה (2000) – שלוש התפרצויות של אגרסיה צבאית ישראלית שתורצו לציבור כצעדי תגובה הכרחיים לתוקפנות הערבית. בשלושתן, אגב, היה אכן טריגר לא-קונספירטיבי – אקט ערבי תוקפני שחילץ את השד הישראלי מן הבקבוק. אבל לא האקט הערבי יצר את השד, לא הוא הטמין אותו בבקבוק ולא הוא קבע שדווקא עכשיו השד ישתחרר ויזרע הרס וחורבן.

יש סיכוי סביר שסידרת הפיגועים הרצחניים ליד אילת היתה עוד אקט משחרר כזה. על כך בהמשך.

מכל מקום, אל הדעה הרווחת (השגויה) הראשונה נלווית עוד דעה רווחת, גם היא שגויה, והיא שעל תיאוריות קונספירציה רובץ נטל הוכחה כבד יותר מאשר על תיאוריות לא-קונספירטיביות. וזאת, לכאורה, משום שהרעיון שקבוצת אנשים בעלי כוח מתכנסים ומחליטים על תכנית-סתרים כלשהי הוא כל כך "מופרך" ו"הזוי", שתמיד נעדיף על פניו הסבר שנשען על אוסף אקראי ומבולבל של גורמים לא קשורים, סיכלות, רשלנות וסתם חוסר מזל.

חה חה חה. כך צוחקת ההסטוריה מאחורי גבם של הטיפשים.

מה שלא יהיה, צריך להיות ברור לגמרי – כפי שהדבר ברור לכל מי שעוסק במדע דרך שגרה – שכל התיאוריות כפופות לאותו נטל הוכחה בדיוק. ומבחן ההצלחה של תיאוריה, קונספירטיבית או לא, הוא קודם כל המבחן האמפירי: האם יש בה הסבר לתופעות? מבחן חשוב יותר הוא המבחן הנגטיבי: איזו תיאוריה איננה סבירה מתוקף ההסבר שהיא מציעה לתופעות?

השערה אלטרנטיבית

פחות משעתיים מתום הפיגוע ליד אילת, שר הביטחון ברק כבר ידע והכריז מאיפה הגיעו המחבלים: "מקור מעשי הטרור הוא בעזה, ואנחנו נפעל נגדם במלוא הכוח והנחישות". באותו ערב התייצב ראש הממשלה נתניהו מול המצלמות ובישר על חיסול האחראים לפיגוע: "האנשים שנתנו את ההוראה לרצוח את אזרחינו והסתתרו בעזה, אינם עוד בחיים."

האצבע המאשימה, ובעקבותיה גם טילי החיסול של חיל האוויר, הופנו אל הנהגת ועדות ההתנגדות העממית (וה"ע). נכון להיום, חמישה ימים אחרי הפיגוע, מדינת ישראל לא סיפקה ולו ראיה אחת לטענה שמאחורי הפיגוע עומדות וה"ע. הדגשתי את המשפט האחרון כי תמיד כדאי להבליט עובדות על רקע של סברות ותעמולה. מי שראה או שמע על ראיה כזאת (רמז: הצהרה שלטונית ש"אנחנו יודעים את זה" איננה ראיה קבילה) – שיקום.

כדי למקד את הדיון אני מניח בצד את מעגל ההסלמה שהתפרץ אחרי התגובה הישראלית הקשה. במעגל הזה נטלו חלק כל ארגוני הטרור הפלסטיניים (למרות שהחמאס נגרר אליו אחרי שהבין שההבלגה שלו איננה מגינה עליו מפני הנקמה הישראלית). אותי מעניין השלב הראשוני בלבד, השלב שבו מוסגר ותואר ופורש והוזרק האירוע אל תוך מוחותיהם ההמומים של אזרחי ישראל; השלב שבו הכריזה ההנהגה: עזה אשמה, ועזה תשלם.

ההשערה האלטרנטיבית: עזה לא היתה אשמה הפעם. למה עזה שילמה? אל זה נגיע בסוף. זאת אומנם רק השערה (כל תיאוריה היא השערה, מבוססת יותר או פחות), אבל בהשוואה לגרסה השלטונית, אין לי ספק שהיא מוצלחת יותר. וזאת משום שלא מעיבים עליה ענני ספקות כל כך כבדים כמו שמעיבים מעל הגרסה השלטונית. חלק מן הספקות נרמזו בדיון הציבורי, חלקם לא; הרושם שלי הוא שחובבי הקונספירציות נצמדו יותר מדי לתהיות מבצעיות במקום לשאלות פוליטיות; ובכל זאת, טוב שיש ספקנים שמשתמשים בדמיון שלהם לעוד מטרות זולת פנטזיות על איך נגרום לתושבי עזה עוד סבל ועוד יגון. רון ש. מ-mysay התניע גם אותי.

להלן ארבעת הספקות העקרוניים ביותר, לטעמי, שמשוועים לתשובה.

1. וה"ע מכחישות

ועדות ההתנגדות העממית הכחישו כל קשר לפיגוע. העניין הזה תמוה וחריג בכל קנה מידה בהקשר המוכר שלנו של המאבק הטרוריסטי נגד ישראל: מאבק שנשען ונבנה במידה רבה על ניפוחי חזה טווסיים אחרי כל פגיעה, ולו גם שולית לגמרי, בעליונות הצבאית הישראלית. אנחנו בעסק הזה לא מהיום ולא מאתמול, ומכירים היטב את הנוהל השגרתי של "ארגון כך וכך נטל אחריות על הפיגוע/ירי הטילים". איזה מין ארגון טרור זה שמצניע ומחביא את השגיו – ועוד השג יוצא דופן שכזה, פיגוע שלא היה כמוהו שנים? זוכרים מתי אין ארגון שנוטל אחריות? נכון, כשהמחבלים הם "מפגעים בודדים", שאינם שייכים לשום ארגון. כך היה בפיגוע באיתמר. בכל מצב שיש ארגון טרור מאחורי פיגוע – ההודעה לעיתונות כבר מוכנה (לא מחכים למכת נגד ישראלית), כמו גם סרטוני הוידאו של המתאבדים עם חגורות הנפץ. איפה כל זה הפעם?

לפי כל הפרשנים, חמאס ווה"ע נמצאים במאבק תמידי על אהדת הציבור העזתי; וה"ע אינו משלים עם מדיניות ההבלגה והפסקת האש, ומנצל כל הזדמנות כדי להציג את החמאס כמשת"פ פשרני של ישראל ומצרים. נו, וכשסוף סוף הוא מוציא פיגוע כל כך קטלני, ש"מוכיח" לכל פנאט מוסלמי שאפשר לפגוע קשות בציונים – מה הוא עושה עם זה? מכחיש כל קשר. מוותר מרצון ובששון על הקרדיט.

מצטער, לא סביר.

ניסיון הסבר דחוק ראשון: הם מכחישים כי הם פוחדים מהתגובה הישראלית. לא עובד: ההכחשה יצאה לעיתונות אחרי החיסול של חמשת הבכירים (ועוד ילד בן 3). ניסיון הסבר דחוק שני: הם מכחישים כי הם לא רוצים להיתפס כאחראים לסבל ולחורבן שממיטות התקפות צה"ל על עזה. הלו, מדובר בארגון טרור קנאי, לא בסניף של אונר"א. אם יש משהו שמאחד ארגונים ומדינות שמפעילים טרור נגד אזרחים – מחמאס דרך וה"ע ועד ישראל ואמריקה – הוא המשקל הזניח בעליל שהם מעניקים לחיי אדם, לרבות בצד שלהם.

נשאר הסבר אחד להכחשה, הסבר דמיוני ופרוע לגמרי: וה"ע לא אחראים לפיגוע ליד אילת. אז למה הם לא מפברקים אחריות ומנכסים אותו? אולי כי הם לא רוצים לצאת אדיוטים לכשיוודע מי באמת עומד מאחוריו. אולי הם לא רוצים להסתסכך עם הבריון האמיתי של הג'יהאד האיסלאמי.

2. הפרשנים בפיצול אישיות

24 השעות הראשונות; תמיד כדאי לעקוב אחריהן מקרוב, לשים לב לכל בדל מידע או השערה. בחלון הזמן הזה הפרשנים מרשים לעצמם להעלות יותר מאפשרות אחת ולהצביע על מה סביר יותר ומה פחות. לכאורה, הם עושים כך בגלל חוסר במידע אמין; בפועל, המידע שיזרום אליהם בשעות הקרובות יגיע כולו מצינורות השלטון, ותפקידו לסנן ולבער כל מחשבת כפירה, כל הסבר שמערער על הסיפור הרשמי.

כמה שעות אחרי הפיגוע – אחרי ההצהרה של ברק אבל לפני זו של נתניהו בנוגע לאחראים – כתב אנשיל פפר: "מוקדם עדיין להעריך אם המחבלים שביצעו את הפיגוע יצאו מעזה ועברו דרך סיני, דרומה אל עבר אזור אילת, או שמדובר בחולייה שמקורה בגורמים איסלאמיים הפועלים כבר זמן רב בסיני." ביום שישי כתב אלכס פישמן (הדברים נכתבו יום לפני, ביום של הפיגוע) על מדגרת הטרור האיסלאמי בסיני, שמגמדת את האיום הנשקף מעזה:

"מערכת הביטחון עושה לעצמה את החיים פשוטים יותר. היא קובעת כי מקור שרשרת הפיגועים שהתרחשה אתמול בנגב הוא ברצועת עזה, ולכן רצועת עזה תשלם… אפשר להעניש את חמאס בעזה, אבל צריך גם להודות ביושר שכבר שנים אין לנו מושג מה קורה בסיני… כבר זמן רב אין לנו באמת גבול עם מדינה מסודרת הנקראת מצרים. יש לנו גבול שמאחוריו כוחות מזוינים המגדירים את עצמם כשייכים לאמירות ג'יהאדית-עצמאית. יש בתוכם מכל וכל: מצרים, פלסטינים, פליטי הג'יהאד העולמי, פורשי חמאס, אנשי ג'לג'ילאת קיצוניים, אנשי הוועדות העממיות מעזה… הגבול הזה, המנוקב ככברה, הפך אתמול לעוד חזית במלחמה שמנהל הג'יהאד העולמי נגד הכופרים. אלה יכולים להיות פלסטינים מעזה, אולי היו שם גם פלסטינים וגם מצרים – אבל התשתית הארגונית והאידאולוגית ששימשה אותם היא זו של הג'יהאד העולמי, שנכנס לוואקום עם אובדן השליטה של מצרים בסיני."

פישמן שומר על כל האופציות פתוחות, אבל המוקד הפרשני ברור: הסיפור כאן הוא סיפור של הג'יהאד העולמי, שמפוזר בכל קצוות תבל, ולא של הפינה הקטנה של עזה. ההתבססות הגוברת של הג'יהאד העולמי בסיני בשנים האחרונות מתועדת היטב, וכל הפרשנים מרבים להזכיר אותה.

והנה, 48 שעות אחרי הפיגוע, חל שינוי מוזר. לכ-ו-ל-ם כבר ברור שההוראה לפיגוע יצאה מוה"ע בעזה. כולם ממשיכים לדבר על התשתית הגי'האדית בסיני, אבל בכל מה שקשור לאחריות לשיגור המחבלים – האופציות הצטמצמו פלאים, ונותרה רק אחת על השולחן: עזה אשמה. הקול, הוא כמובן, קול השלטון, והשופרות הם הפרשנים.

האם השתנה עוד משהו במהלך היממה הזאת? לא. עדיין אין בדל ראיה לקשר בין הוה"ע לפיגוע. מה יש? הצהרות של ברק ונתניהו. וכולם מתיישרים, כאיש אחד.

ועכשיו – פיצול האישיות זועק לעין. עזה אשמה, עזה אשמה, משננים כולם. ובמקביל – הגי'האד העולמי ואל-קאעדה שורצים בסיני, המצרים הזניחו את הגזרה במשך שנים. אז מי אחראי – עזה או סיני? ומאיפה הגיעו המחבלים? ואיפה היתה התשתית שלהם? ואיפה הם התאמנו?

הפה, כמכושף, ממשיך ללהג "עזה, עזה", בעוד שהשכל ממשיך להצביע "סיני, סיני". את המתח הזה אף אחד לא מצליח או אפילו מנסה לפתור. רון בן ישי, שחש בסתירה, משרטט תסריט קלוש מפרי דמיונו, בלי שום תימוכין ("את איסוף המודיעין ביצעו יותר מעשרה אנשים שיצאו מעזה במנהרות ציר פילדלפי, כשהם מצוידים במדים דומים למדי הצבא המצרי").

3. דובר צה"ל מתבלבל

לא רק הפרשנים מנסים באי-הצלחה לרקד בשתי חתונות, אלא גם, לא תאמינו, דובר צה"ל. הקטע הבא, שרוב הישראלים לא נחשפו לו, הוא מאותם קטעים נדירים שחושפים "סדק" בחומת התעמולה הרשמית; מישהו למעלה שכח לעדכן מישהו אחר בסיפור הרשמי, והמישהו האחר, בתמימותו, מוסר לעיתונות גירסה אמינה יותר, מעוותת פחות; אולם כשהגרסה הזאת "מתנגשת" בגירסה הרשמית, התוצאה היא פארסה.

עיתונאית ה-Real News, ליה טרצ'נסקי, ראיינה את סא"ל אביטל ליבוביץ, ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, ביום שישי – יממה אחרי הפיגוע וזמן קצר אחרי ההצהרה של נתניהו. חילופי הדברים המדהימים ביניהן חושפים את ערוותה של הגרסה הרשמית. אני מתרגם מן הסרטון שמובא בהמשך (החל מדקה 2:20). בשיחה שלהלן, "הקבוצה הזאת" מתייחסת לוה"ע.

טרצ'נסקי: על מה אתם מבססים את המסקנה שלכם שהקבוצה הזאת אחראית למתקפות הטרור?

ליבוביץ': לא אמרנו שהקבוצה הזאת אחראית למתקפות הטרור. אנחנו מבססים את זה על מידע מודיעיני ועל עובדות מסוימות, שלמעשה הוצגו לפני שעה לכמה סוכנויות ועיתונאים. חלק מן הממצאים שהתגלו על גופותיהם של הטרוריסטים, הם משתמשים, למשל, בקליעי קלצ'ניקוב, ורובי קלצ'ניקוב הם מאד נפוצים בעזה.

טרצ'נסקי: הרבה ארגוני טרור משתמשים בקלצ'ניקוב.

ליבוביץ': לא, לא הרבה ארגוני טרור… אה, אני לא אומרת, אה, אני מתייחסת לטרוריסטים שהגיעו מעזה.

טרצ'נסקי: ראש הממשלה נתניהו אמר היום שהקבוצה שאחראית למתקפת הטרור היא זו שחוסלה, ואת אומרת שזה לא כך?

ליבוביץ': אני לא יודעת מה הוא אמר. אני לא ראש הממשלה נתניהו. אני אומרת שהקבוצה הגיעה מעזה. ואני נותנת לך הוכחה למה הם באו מעזה, איך אנחנו יודעים שהם הגיעו מעזה. זה כל מה שאני אומרת.

אז מה היה לנו כאן? דובר צה"ל פותח ואומר: "לא אמרנו שהקבוצה הזאת (וה"ע) אחראית למתקפות הטרור". והוא אומר את זה אחרי שגם שר הבטחון וגם ראש הממשלה נתניהו הצהירו בפני האומה שוה"ע כן אחראיות – ואחרי שהן כבר הופצצו ושילמו מחיר דמים. הפירוש שלי: מישהו השאיר את סא"ל ליבוביץ' מחוץ למעגל התעמולה.

ועוד: בתשובה לשאלת העיתונאית על מה מתבססת המסקנה הזאת, מספקת סא"ל ליבוביץ' את מה שראוי להיכנס לפנתיאון התירוצים המגוחכים בהסטוריה הישראלית: כי הם השתמשו בקלצ'ניקובים. פול וודורד מציין שקלצ'ניקוב הוא הנשק הנפוץ ביותר בעולם; כל רובה חמישי בעולם הוא ממשפחת הקלצ'ניקוב. הוא מוסיף: "צה"ל אומר שהוא "יודע" שהטרוריסטים הגיעו מעזה כי הם השתמשו בקלצ'ניקובים. זה הגיוני כמו לומר שאנחנו יודעים שהם באו מעזה כי הם נראו ערבים". גם ג'וזף דאנה נפל מהכיסא מהטיעון הזה, וגם אני. הטון הפסקני-מבוהל של ליבוביץ' בסוף הראיון מסגיר את העובדה שגם היא, אפעס, קולטת שכרתה לעצמה בור.

4. איפה שמות המחבלים?

בכל פיגוע טרור שמכה בישראל ושמבצעיו נתפסים, בין אם חיים או מתים – צה"ל מפרסם את שמותיהם. צה"ל אפילו מפרסם את שמותיהם של בכירים בארגוני טרור שהוא מחסל מן האוויר, וכך גם עשה אחרי החיסול של צמרת וה"ע ביום חמישי.

באופן מסתורי – אף אחד מחברי חוליית המחבלים שתקפה ליד אילת ונהרגו בלחימה עם כוחות צה"ל לא זוהה בשמו. שבעה מחבלים נהרגו: שניים התאבדו עם חגורות נפץ, אחד נדרס בידי ג'יפ של צה"ל, שניים נורו בידי כוחות צבא ישראליים ושניים בידי כוחות צבא מצריים. נכון לעכשיו – אין להם שמות, אין להם לאום ואין להם ארץ מגורים.

לא מוזר? לא מוזר שאף עיתונאי גם לא תוהה על העניין? (אוקיי, זה כבר לא מוזר כל כך). איפה כל הערביסטים המומחים שיודעים לתאר בססגוניות את קורות חייהם של טרוריסטים לאחר שחוסלו, את כל הדם שצברו על ידיהם בשנים ארוכות של לחימה נגד ישראל והתחמקות מכוחות הביטחון? איפה כל הסיפורים האלה?

אין סיפורים כי אין שמות. ואין שמות, אני חושד, כי ברגע שיהיו שמות, חיפוש קצר בגוגל עלול להביך קשות את הצמד הזה שיודע הכל מראש, ברק-נתניהו. מישהו עוד עלול לגלות שאחד הטרוריסטים נולד בפקיסטן, השני התחנך בתימן, והשלישי התאמן בסעודיה. ואז מה לעזאזל נעשה עם הסיפור הזה של "האנשים האלה יצאו מעזה"?

ועדכון מאתמול (דרך יוסי גורביץ'): המצרים כבר זיהו שלושה מן המחבלים, ומסרו שאחד מוכר כמנהיג טרוריסטי בסיני והשני עבריין נמלט שהקים מפעל נשק. שום קשר לעזה אינו מוזכר.

שאלות שחייבות להישאל בתנאי אי-ודאות

אז זאת תיאורית הקונספירציה, בתמצית: הפיגוע נהגה, תוכנן ובוצע בידי קבוצת טרוריסטים שמשתייכת לאחד מארגוני הג'יהאד האיסלאמי שהשתקעו בסיני. לא וה"ע ולא שום גורם אחר בעזה היה אחראי לפיגוע הזה. הקשר היחיד בין וה"ע לפיגוע הוא הקשר שיצרה מכונת התעמולה הישראלית. למה היא עשתה זאת – תיכף נגיע לזה (לא קשה לנחש).

בתיאוריה הזאת יש כמובן חורים; קשה מאד להגיע למידע אמין על אירוע שנשלט בידי שני משטרים שהצבא מכתיב את סדר יומם – מצרים וישראל. אבל החורים האלה עדיין עדיפים על הסיפור הרשמי – שהוא כולו חור שחור אחד.

ועוד נקודה עקרונית: ככל שהדברים נוגעים לחיי אדם – נטל ההוכחה הוא על מי שהורג, לא על מי שמפקפק בנחיצות ההרג. עד עכשיו, ישראל הרגה בעזה 14 איש, מתוכם 4 אזרחים (בהם שני ילדים), ופצעה 41 פלסטינים, מהם 35 אזרחים; תחנת שאיבת ביוב שעמדה לשרת כ-130,000 נפש נהרסה כמעט לחלוטין. השאלה הבסיסית שכל אזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו, בלי קשר להשקפותיו המדיניות, היא מה ההצדקה להרג ולהרס הזה? התשובה שהאזרח הישראלי הממוצע נותן לעצמו היא: כי הם תקפו אותנו. אבל השאלה הבאה, שהוא לא שואל את עצמו (ובעידודה השקט של התקשורת, ושל ה"אופוזיציה שמאגפת את הממשלה מימין, גם לא יעלה על הדעת לשאול) היא זאת: מנין אני יודע שהם תקפו אותנו? התשובה על כך, נכון לעכשיו, היא רק זאת: כי הממשלה שלי אומרת ככה.

ממשלת ישראל (שוב) יצאה למסע נקמה בעזה. היא טוענת ש"עזה אשמה", אבל לא סיפקה בדל ראיה לכך. הראיות שכן קיימות מצביעות דווקא לכיוון סיני ולכיוון ארגונים שאינם ממוקמים בעזה. קשה שלא להיזכר בספין המתועב של ממשל בוש, שהצדיק את הפלישה לעיראק והטבח בעשרות אלפי אזרחים באמצעות פיקציה של "בסיסי אל-קאעדה" ו"נשק להשמדה המונית" שלא היו ולא נבראו. ממשלות מנצלות רגעי הלם ואבל באוכלוסיה כדי לייצר אוייבים דמיוניים ולהפוך אותם לאויבים ממשיים. ממשלת ישראל אולי עשתה את זה ב-19 לאוגוסט, ואף אחד לא קם.

אולי אני טועה. הייתי שמח אם מישהו שם למעלה היה טורח קצת יותר לשכנע אותי בזה.

למען הסר ספק, אני מצהיר שלמדינת ישראל יש זכות מלאה להגיב ולהעניש טרוריסטים שתוקפים את אזרחיה. יש לה זכות מלאה גם לחסל את מי ששולח אותם למשימתם, אף כי אין לה שום זכות לחסל על הדרך אזרחים חפים מפשע; כתבתי בעבר ואני ממשיך להחזיק בדעה שאין שום נימוק מבצעי להרג של חפים מפשע; כל נימוק כזה הופך מהר מאד למדרון חלקלק של מעשי זוועה שמוחקים את ההבדל בין צבאות סדירים לארגוני טרור. צה"ל כבר גלש עמוק במדרון הזה, עוד לפני האירועים האחרונים בעזה.

ובכל מקרה, שאלת הפגיעה באזרחים לא מעורבים איננה העיקר כאן, משום שאם תיאורית הקונספירציה נכונה – אף אחד מן המחוסלים בוה"ע לא היה אחראי לפיגוע. המעשה הפלילי היה בעצם שיגור המסוקים לכיוון עזה.

כל קונספירציה זקוקה למטרות נסתרות

נו, במקרה הזה, למרבה המזל, המטרות די גלויות לעין. לא צריך להיות עוכר-ישראל מקצועי כדי להבין מי, בצד הישראלי, מרוויח מהתלקחות ההסלמה בדרום. לפני חצי שנה, בסיבוב ההסלמה הקודם, ניתחתי בהרחבה את ההגיון הפוליטי שמאחורי היוזמה הישראלית לדרדר את מצב הביטחון בגבול הדרום (מה שאלכס פישמן קרא אז "הסלמה מתוכננת" מצידנו); הטענה המרכזית היתה שאין הרתעה צבאית בדרום ולא תהיה – וההנהגה יודעת את זה. מטרת ההסלמה אז היא אחת ממטרות ההסלמה היום, ואני פשוט מעתיק מן הסיכום שם:

"ההנהגה הישראלית מבועתת מחזון האחדות הפלסטינית (לא פחות משתי ההנהגות הפלסטיניות). החזון הזה מערער את אבן הראשה של המדיניות הישראלית בשטחים מאז 1993: הפרד (בין עזה לגדה) ומשול (בשתיהן). הוא מאיים להחליף את הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני בכאלה שישרתו את האינטרס שלו ולא של ישראל. הוא מאיים להשיב למרכז סדר היום הציבורי שאלות של רצף טריטוריאלי, נמלים פתוחים, וכמובן, הס מלהזכיר – הסרת המצור.

ובישראל יודעים: הפגנות ה-15 במרץ היו רק יריית הפתיחה. תנועת ההמונים הפלסטינית מתגבשת והולכת. ובאופק כבר מסתמן ספטמבר 2011 – תאריך היעד להכרזה פלסטינית חד-צדדית על עצמאות מדינית. כרגע אומנם זה נשמע כמו בדיחה (מדינה שרישום האוכלוסין שלה נתון בידי כוח זר? מדינה שלא מסוגלת להוציא אישורי בנייה בתחומה?). אבל הדינמיקה של האחדות, יחד עם רוחות המרד שנושבות מכיוון העולם הערבי אל מסך הטלוויזיה של הציבור הפלסטיני, יכולות ליצור כאן מציאות שונה מאד עוד חצי שנה. מציאות שבה, לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלסטיניים, חשופי-חזה. פשוט יעמדו. על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן.

מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור."

חצי שנה אחרי – ובאמתחתה של ההנהגה הישראלית יש, ברוך השם, עוד מטרה לא פחות חשובה – הוצאת הרוח ממפרשי המאבק החברתי. הספין הבטחוני שארב למחאה הזאת מיומה הראשון ברור לעיני כל, והוא מתעצם לאור האיום הבלתי נמנע על תקציב הביטחון, איום שמייצר אינטרס כלכלי בעימות צבאי, שינטרל את הקיצוצים מבעוד מועד. איך כתב זאת (במהופך) אנשיל פפר? "הספין של משרד האוצר שלשום, על קיצוץ בתקציב הביטחון, הסתיים כעבור 48 שעות עם פתיחת האש." על כל אלה הרבו לכתוב בשבועות האחרונים, וכל מילה נוספת מיותרת. אפשר לסכם ולומר שאין כמעט אף אחד באליטה השלטונית-בטחונית-כלכלית בישראל שלא מרוויח מן ההסלמה בעזה (ובל נשכח את רפא"ל). אם יש כאן פשע, מניע לא חסר לו.

קל להפריך את תיאורית הקונספירציה

איך? תואיל ממשלת ישראל לספק לאזרחיה מידע בסיסי כמו:

א. שמות המחבלים שביצעו את הפיגוע ליד אילת.
ב. פרטים ביוגרפיים שלהם.
ג. עדויות פיזיות – פריטי נשק, לבוש, מסמכים, כל דבר שהוא – שקושרות בין מבצעי הפיגוע לבין "מפקדה" בעזה.

לא רוצה הממשלה לעשות כן? עומדת בסירובה? הנה ספק חמישי, כבד לא פחות מארבעת הקודמים, שמערער על הגרסה הרשמית. מי שדובר אמת אינו נזקק להסתרות.

והשאלה שתמיד מגיעה בסוף: מה הציבור רוצה לדעת, אם בכלל?

תודה ליחימוביץ': העבודה באור השמש האכזר

צריך להגיד תודה לשלי יחימוביץ', תודה ענקית, על כך שניסחה באופן גלוי ולא-מתחמק את העמדה האמיתית של מפלגת העבודה ביחס למפעל ההתנחלויות:

"אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית".

תיכף נעיין בדקדקנות באמירה המרתקת הזאת, ובמיוחד בזיהוי בין "קונסנזואליות" ללגיטימיות. אבל לעת עתה, בעימות שהתלקח בין יחימוביץ' לבין עמיר פרץ ויצחק הרצוג – אין ספק שכל אזרח הגון צריך להתייצב לצידה של יחימוביץ'.

פרץ והרצוג, כמובן, מבקשים לכרסם בסיכוייה של המועמדת המובילה לראשות העבודה. ההתקוטטות הזאת נטולת כל עניין לציבור, למעט ההזדמנות לאוורר את הנושא המודחק הזה, "מפלגת העבודה וההתנחלויות". שכן גם הגסות שבאוזניים לא יכולות שלא לצלצל בשומען את הצמד-חמד פרץ-הרצוג, להלן פֶרצוג, מזדעק להוכיח את יחימוביץ': "מפעל ההתנחלויות הוא עוול לחברה הישראלית", "עמדתה של יחימוביץ' היא לא חלק מתפיסת עולמה של העבודה."

מכיוון שאורך זכרונו של הציבור קצר וגמדי כגודל היושרה של הפרצוג, הנה תזכורת. בשַמשָם כשרים בממשלות שרון ואולמרט, ניצחו שר הביטחון עמיר פרץ ושר השיכון יצחק הרצוג על תנופת בנייה מרשימה בהתנחלויות ובמאחזים הבלתי חוקיים. הרצוג קידם במרץ את שלבי הבנייה במפלצת האורבנית של התנחלות הר חומה – אולי המכשול מספר אחת לפשרה טריטוריאלית במרחב ירושלים-בית-לחם – ואישר שיווק של 350 יחידות דיור בהתנחלות מעלה אדומים. פרץ מצידו אישר הרחבה בשטחים של ארבע התנחלויות וחתם על אישור ההקמה של התנחלות משכיות – אחרי עשור שלם שבו לא הוקמו התנחלויות חדשות. ואלה רק החלטות רשמיות (שתמיד לוו, כנהוג במפלגת העבודה, בתירוצים מהוקצעים). בשטח המשיכה תנופת הבנייה הלא-חוקית מתחת לאפו של הפרצוג שנשא באחריות מיניסטריאלית ישירה לאותו "עוול לחברה הישראלית".

ובכן, מר הרצוג, בניגוד לדבריך, זאת בדיוק "תפיסת עולמה של מפלגת העבודה": לדבר נגד ההתנחלויות לצרכים אלקטוראליים ולהמשיך להרחיב אותן כשהכוח נתון בידיכם. להבדיל מהפרצוג, שלי יחימוביץ' לא הוסיפה יחידת דיור אחת בשטחים. ידיה נקיות, גם אם פיה מעורר תרעומת. ויש עוד העניין הפעוט הזה: להבדיל מפרץ, פושע מלחמה שאחראי להרג של כ-1,200 אזרחים חפים מפשע, שנמלט מצווי מעצר, ליחימוביץ' אין דם על הידיים; נכון לעכשיו היא צריכה להימלט רק מארגוני נשים שיוקיעו אותה על הצילום הדומסטי והכנוע בין הסירים במטבח.

מתחת לפני השטח של ה"מחלוקת", יחימוביץ' והפרצוג חולקים את אותה השקפת עולם. הדברים ברורים כשמש, אבל בכל זאת נאמר אותם. כשיחימוביץ' "לא רואה בהתנחלויות חטא ופשע", וכשפרץ מכריז ש"מפעל ההתנחלויות הוא עוול לחברה הישראלית" – שניהם מסכימים על דבר עקרוני: את הפלסטינים – לא סופרים. אם יש אי אלו שני מיליון נתינים נטולי זכויות פוליטיות שמשלמים מדי יום ביומו את מחיר מפעל ההתנחלויות באובדן פרנסה, במגבלות בנייה ותנועה וגם במוות שרירותי פה ושם – זה לא חטא ולא פשע. ואם יש פה עוול – הוא רק כלפי החברה הישראלית.

חבל להשחית יותר מלים על הפרצוג, שיימחה בקרוב מן המפה הפוליטית בישראל. חשוב הרבה יותר להקדיש עוד כמה מילים ליחימוביץ': גם כי היא אינטיליגנטית הרבה יותר משניהם, וגם כי היא תהיה המנהיגה הבאה של מפלגת העבודה. אם למישהו היה ספק בעניין, הנה באה המחאה החברתית והבהירה לכולם מי יקצור ממנה רווחים פוליטיים (ולכן אפילו לא צריך ללכת להצטלם בשדרות רוטשילד) ומי יאכל מרורים. יחימוביץ' נמצאת על מסלול המנצחים.

הרבה אמירות מקוממות יש בראיון הזה מסוף השבוע, וניתן ללמוד מהן לא מעט לא רק על ההשקפות הפוליטיות של יחימוביץ' אלא גם על הציניות הפוליטית שלה. אני חוזר לציטוט הראשון:

"אני בוודאי לא רואה במפעל ההתנחלויות חטא ופשע. לשעתו, זה היה מהלך קונסנזואלי לחלוטין. ומי שקומם את ההתיישבות בשטחים זה מפלגת העבודה. זאת עובדה. עובדה היסטורית".

שימו ללב להגיון. אם משהו קונסנזואלי – אין בו חטא ופשע. אכן, הגיון ברזל. אם רוב העם, נניח, בעד להעניש את מי שחושף מעשים לא מוסריים – אז עונש כזה יהיה לגיטימי. אם רוב העם מתנגד להשכרת דירות לערבים – אז מדובר במדיניות לגיטימית. ואם כך היה הנוהג מעולם (אם זאת "העובדה ההסטורית") – אז בכלל אין מה לדבר.

חברת הכנסת יחימוביץ', מסתבר, מתקשה להבחין בין "מה שהרוב רוצה" לבין "מה שהחוק מרשה". בעניין הזה, למרבה הצער, היא יושבת על ספסל אחד עם חבורה נכבדת של רודנים ופושעים, מכל התקופות, שכופפו את החוק והצדק ל"רצונו של העם".

כל ההתנחלויות הוקמו בניגוד לחוק הבינלאומי. חלק ניכר מהן הוקם בניגוד לחוק הישראלי, תוך גזילת אדמות פרטיות של פלסטינים. חלק אחר הוקם על בסיס פרשנות חד-צדדית ומעוותת של חוקי קרקעות עות'ומניים. זהו החטא וזהו הפשע, ועם כל הכבוד לקונצנזוס ול"עובדה ההסטורית" שיחימוביץ' נתלית בה – אין להם שום נפקות ושום רלבנטיות לעניין. יחימוביץ' אולי נמצאת במדרגת צביעות אחת מעל הפרצוג, מתוך שהיא מודה בעמדה ההסטורית של מפלגת העבודה; אבל היא עדיין נמצאת במדרגת צביעות נמוכה ביחס לפוליטיקאים מן הימין, שמשתינים בגלוי על זכויות האדם של הפלסטינים מבלי להזדקק לעוגן המופרך של "הקונצנזוס" או הנוהג ההסטורי.

במקרה של יחימוביץ' מדובר בצביעות נטו; טיפשה היא לא. מי כמוה יודעת שהחלטות שלטוניות אינן מקנות חוקיות אוטומטית למעשים. מי כמוה יודעת שהמדינה וזרועותיה יכולות לפעול כאחרון העבריינים. מי כמוה יודעת כמה מופרכת הסברה ש"אם הממשלה החליטה ככה, זה חוקי". לא, היא לא צריכה שיעור בהפרדת רשויות, והיא גם יודעת כיצד לאלץ את המדינה לקיים את החוק כשהיא מפרה אותו. אבל כל התבונה הזאת נעצרת, מסתבר, על הקו הירוק; מעבר לו – מעשי המדינה קדושים. אין חטא ואין פשע, יש קונצנזוס, כי מפלגת העבודה הקימה אותו. וזאת עובדה הסטורית.

נמשיך במצעד הצביעות. ציטוט שני:

"אני מכירה את המשוואה הידועה הזאת – שאם לא היו התנחלויות אז היתה מדינת רווחה בתוך גבולות ישראל. אני מכירה את השקפת העולם שאומרת שאם נקצץ את תקציב הביטחון בחצי, יהיה כסף לחינוך. זאת השקפת עולם שאין לה קשר למציאות… בית ספר שמוקם היום בהתנחלות ומאכלס איקס ילדים היה מוקם בתוך גבולות הקו הירוק ומאכלס את אותו איקס ילדים באותה עלות. אני לא אומרת שההתנחלויות עצמן לא עלו יותר כסף. אבל גם אם – ואת זה חייבים להבין כל המצטרפים החדשים לקריאת התיגר נגד השיטה הכלכלית – תקציב הביטחון יקוצץ בחצי, וגם אם עלות ההתנחלויות תקוצץ בחצי, האידיאולוגיה הכלכלית שהובילה אותנו למקום הזה לא גורסת שאת הכסף הזה שהתפנה צריך להביא לשירות המדינה."

 עכשיו תנחשו מאיפה יחימוביץ' "מכירה" את המשוואה הזאת – שההשקעה האדירה בהתנחלויות פוררה את מדינת הרווחה בגבולות ישראל. לא תאמינו – מעצמה. אלה הדברים שהיא עצמה אמרה בראיון ב-2005:

 "בזמן שנמחקה פה מדינת הרווחה, בזמן שהופסקו ההשקעות בערי הפיתוח, קמה מדינת רווחה חלופית מעבר לקו הירוק. שם יש מקומות עבודה, שם יש תקציבי תרבות גבוהים, ומענקי פיתוח ובנייה. ברור לחלוטין שמפעל הכיבוש הענק הזה פגע בכלכלת המדינה ופגע ברשת הסוציאלית של המדינה. הון העתק שעבר לשם פגע בכל המרקם הבסיסי שהיה כאן.

ברור לחלוטין שיהיה כאן שגשוג אם הסכסוך ייפתר. מספיק להסתכל על ענף התיירות שכמות העבודה שיספק ברגע שיהיה כאן שלום – אינשאללה – תהיה ענקית".

 "ברור לחלוטין". כלומר, היה ברור לחלוטין. אז מה השתנה בין דצמבר 2005, אז היה ליחימוביץ' ברור לחלוטין שמדינת הרווחה בשטחים קמה על חשבון הרשת הסוציאלית בתחומי הקו הירוק, לבין אוגוסט 2011, שבו כל זה הפך ל"השקפה שאין לה קשר למציאות"? האם הנתונים השתנו? האם המחקרים, העובדות, הממצאים, שלפיהם ההשקעה הציבורית לנפש בשטחים גבוהה פי כמה מזאת שבגבולות ישראל – האם הם השתנו? ומה פשר האמירה התמוהה שהכסף הזה, גם אלמלא הושקע בשטחים, לא היה מגיע לידי הציבור הישראלי? כשהעוגה הציבורית מתחלקת באופן כל כך לא שוויוני, כל צמצום של מגזר אחד, המופלה לטובה, יוביל בהכרח לשיפור במצבם של מגזרים אחרים. האם גם ההבנה הזאת איבדה כל קשר למציאות – המציאות החדשה של שלי ("מיס מיינסטרים") יחימוביץ'?

הנה ספקולציה פרועה. לא השתנה כלום, גם לא ביחימוביץ'. הראיון ההוא, בדצמבר 2005, היה ראיון בחירות. הראיון הנוכחי, באוגוסט 2011, גם הוא מתקיים כשריח בחירות באוויר, על רקע משבר שלטוני חמור, המאבק החברתי שמחפש כתובת פוליטית בכנסת, וגם על רקע מאבקי הכוח הפנימיים במפלגת העבודה. יחימוביץ' עושה מה שכל פוליטיקאי טוב עושה: מרטיבה את האצבע ובודקת לאן נושבת הרוח. אם לפני שש שנים היה נראה לה שיש תועלת פוליטית במיצוב עצמי אנטי-התנחלותי, באווירה הימנית-קונצנזואלית של היום זאת נראית לה התנהלות פוליטית אובדנית. יחימוביץ' חושקת בהנהגה, ובאופן מודע ומחושב החליטה לחבק את המתנחלים (וזה לא מהיום) ולהתנער מכל תווית של שמאל מדיני. בקיצור, יחימוביץ' מעולם לא ספרה את הפלסטינים – להוציא למטרות אלקטורליות פנים-ישראליות.

נו, תאמרו, כבר שמענו האשמות חמורות יותר כלפי פוליטיקאים. ציניות? אופורטוניזם? מה עוד חדש. כל זה נכון, ובכל זאת, חשוב להצביע על המרכיב האופורטוניסטי בפוליטיקה של יחימוביץ' דווקא משום שהדימוי הערכי והאידאולוגי כל כך מרכזי בזהות הפוליטית שלה. חשוב לעשות זאת דווקא לאוזניהם של מצביעים צעירים שנוהים אחרי האג'נדה החברתית של הפוליטיקאית הנמרצת הזאת ומעדיפים שלא להתבונן ימינה ושמאלה (בעיקר שמאלה) מן התמונה המסודרת כל כך שהיא מציעה להם.

יחימוביץ' יודעת יפה מאד לגייס זעם מוסרי כלפי כל מי ששוכח סולידריות מהי. בראיון בסוף השבוע היא עוקצת את מאבק הקוטג' כך: "אני לא יכולה לשאת את הקונספט שאדם נכנס לסופר עם ברק בעיניים סביב מחאת הקוטג' וחולף ליד הקופאית מבלי להתעניין בגורלה. אני רוצה סולידריות עם האחר ולא רק איפה פגעו בכיס שלי." ומה לגבי הקונספט של אדם שנכנס למכללת אריאל עם ברק בעיניים סביב "קריטריונים אקדמיים" וחולף ליד תושבי כפרים פלסטיניים מבלי להתעניין בגורלם? ממנו אין לצפות ל"סולידריות עם האחר"?

אופס, טעות. להלן "האחר" – יהודי בלבד.

דווקא מול פוליטיקאית כמו יחימוביץ', שעשתה קריירה ממאבק על זכויות עובדים, צריך לשאול מה פשר השבר הטוטאלי הזה בסולידריות, כשהעובדים הם פלסטינים. דווקא אותה צריך לשאול איפה היא כשמעסיקים ישראלים משלמים לפועלים פלסטינים שליש משכר המינימום, בלי שום זכויות סוציאליות (ובניגוד לחוק), כשהם מפקירים אותם לעבודות מסוכנות ללא כל אמצעי מיגון וביטחון, משתמשים באישור עבודה כקלף מיקוח להשתקת העובדים, ועוד כהנה וכהנה. בידקו את פעילותה הנמרצת של ח"כ יחימוביץ' למען זכויות עובדים בישראל וחפשו שם את המלים "פועלים פלסטיניים"; יוק, אין.

כמובן; כשהמטרה היא לזכות באהדת הימין – ההתנחלויות וישראל חד הם, חלילה לנו להפריד. אך כשהמטרה היא להיאבק למען זכויות עובדים – ההתנחלויות והמעסיקים הנצלניים שבהן פתאום כבר לא בתחום ישראל, פתאום הם בלתי-נראים. פרדוקס? לאו דווקא. לתושבי אריאל יש זכות בחירה והתפקדות למפלגה, לתושבי סלפית אין. גבול הסולידריות הוא גבול האלקטורליות.

האופורטוניזם של יחימוביץ' אינו נגמר במישור המדיני. בזמן הקצר שלה בפוליטיקה היא כבר הוכיחה שאין לה בעיה להקריב מטרות חברתיות מובהקות תמורת שיתוף פעולה עם גורמים רבי-כוח שחותרים תחת המטרות האלה. בחודש מרץ השנה נטשה יחימוביץ' במפתיע את מאבק העובדים הסוציאליים וקראה למפגינים לחדול ממנו, תמורת ההסכם המביש שנחתם בתיווכו של ידידה עופר עיני; המהלך הזה, שנתפס כלא פחות מבגידה בעיני רבים מהעו"סים, חשף באחת את מערך הנאמנויות האמיתי של יחימוביץ'. בראיון מסוף השבוע היא מרעיפה שבחים על ראש עיריית תל אביב חולדאי ("אשמח מאד אם יצטרף ויהיה בשורות הראשונות של המפלגה") – מי שתרומתו הסגולית לדיור בר-השגה ולרווחת האוכלוסיות המוחלשות בעירו מפוקפקת משהו.

למה להתרכז ביחימוביץ'? איך היא אומרת בראיון כשהיא נשאלת על הטייקונים? "אני בעד פרסוניפיקציה של הדיון על הנושא". גם אני. אני גם מקווה שאף אחד או אחת לא יגררו את הביקורת הזאת לכיוון המגדרי. הסיבה היחידה ש"נטפלתי" ליחימוביץ' היא שמדובר בפוליטיקאית חריפה ונחושה שרואה למרחוק; זה יותר ממה שאפשר לומר על רוב הפוליטיקאים הגברים שלנו. יחימוביץ' היא הפנים הבאות של מפלגת העבודה, והיא כנראה תהיה הכתובת הטבעית של השמאל החברתי בבחירות הבאות. היא מחוקקת ברוכת-כשרון ובאמתחתה כמה הישגים פרלמנטריים חשובים. כל אלה לא משנים את העובדה שמושגי הצדק והסולידריות שמנחים את הפוליטיקה שלה הם מעוותים וסלקטיביים מיסודם. יידעו זאת גם התומכים במאהל רוטשילד ובשאר מוקדי המחאה בארץ. מי יודע מתי תקבל יחימוביץ' טלפון מעיני או מחולדאי או מטרכטנברג, ובעקבותיו תמהר "להודיע" למנהיגי המחאה שהמאבק שלהם נגמר, שהם השיגו את "התוצאות הטובות ביותר שניתן לקוות להן", ובאותה הזדמנות תזמין אותם לחוג הבית הבא שלה.

ועל בהירות הניסוח וההתנערות מן הערפול הכרוני של מפלגת העבודה – שוב תודה לשלי יחימוביץ'.

מיסמוס המאבק: מהומות בגדר, ועדות בירושלים

1. תשמעו בדיחה. אחד, לא חשוב מאיזה מפלגה, בחר לגור במקום שאין בו לא מצוקת דיור, לא בעיות רווחה, ולא זכות כניסה לערבים. יצא להסתובב בתל אביב, ומה הוא רואה? מלא סטודנטים במסעדות. לא טייקונים, סטודנטים. ואז הוא הבין. האסימון נפל לו בדיוק כשהוא ישב במסעדת הפועלים "הרברט סמואל".

אז האיש הזה, שההתעקשות שלו לגור במקום שבו הוא בחר היא מהסיבות הראשיות להתפרקות מדינת הרווחה בישראל, הגיע לשתי מסקנות. אחת, שאסור "להפוך את זה לגל של דיכוי עצמי". שתיים, שישראל, סליחה, הרשות הפלסטינית, מתכננת בספטמבר שפיכות דמים שטרם נראתה.

לא מצחיק? המממ. כנראה שלא. חכו חכו, יש עוד.

2. את הספין הזה חזיתי כבר לפני שבועיים ("בספטמבר, למי ששכח, כל העיניים יופנו אל האו"ם ואל הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה. ממשלת הימין שלנו תקפוץ על כל הזדמנות לאחד את העם שוב נגד "האויב הקם עלינו לכלותנו" ותפעיל את השיטה המוכרת של ניתוב זעם פנימי אל גורם חיצוני. יהיו מהומות סביב גדר ההפרדה, מתונות או איומות,  יהיה מבול של הכרזות דיפלומטיות מכל כיוון, ושוב, כהרגלה, התקשורת תתמסר לסיקורי-סרק מדיניים"). ההפתעה היחידה כאן היא העיתוי המוקדם שלו.

3. תודה לאל, כל מי שעיניו בראשו מבין שזה ספין. השטח כבר מוכן אליו. מי שטורח לבדוק את הצד השני גם מגלה שהרשות הפלסטינית מאד מודאגת מן האפשרות להתלקחות אלימה ועושה מאמץ להרחיק את ההפגנות מאזור גדר ההפרדה (יעזור או לא, זאת שאלה אחרת). אבל מה השטח עושה עם ההבנה הזאת? שאול מופז, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, צופה גיוס מילואים בסבירות גבוהה בספטמבר כדי ללבות, סליחה, להיערך למהומות.

מה תעשו, מפגינים יקרים, כשתקבלו צו 8 לאוהל? מה תעשו כשהמדינה תעקור אתכם מן המאבק שלכם לחיים עם כבוד כדי לדכא מאבק של אחרים לחיים עם כבוד? מה תעשו כשהמדינה תדרוש מכם, בפעם האלף, לדפוק לעצמכם את החיים בעבור הזכות המפוקפקת לדפוק לאחרים את החיים?

כשדני מתל אביב נאבק נגד מחירי הנדל"ן המשתוללים, הוא נאבק על דיור בר השגה. כשאחמד משטח C נאבק על הזכות לבנות משהו, כל דבר שהוא – בית, דיר עזים, באר מים – על מה הוא נאבק? על חיים בני השגה?

האם אלו שני מאבקים נפרדים, או מאבק אחד? האם כדי להצליח באחד צריך לדכא את האחר?

הצווים בדרך. למעשה, חלקם כבר הגיעו. הגיע הזמן לדבר גם עליהם.

4. הצבא ומערכת הבטחון ממוקמים, בהגדרה, בקוטב הנגדי לקוטב המחאה החברתית. זה עניין עקבי והסטורי. בכל פעם שעדר העבדים מרים את ראשו, הצבא מתחיל לפזר אזהרות. כך גם הפעם ("קיצוץ בתקציב הביטחון יביא בהכרח להורדת יכולת המענה של צה"ל"). נשאלת השאלה כמה שנים נמשיך לקנות את הבולשיט הזה, וכמה כסף עוד נזרוק לבור בלי תחתית הזה בלי לשאול מה עושים איתו.

דו"ח מבקר המדינה מלפני חצי שנה גילה כי במשך 6 השנים האחרונות משרד הבטחון חרג ממסגרת התקציב שלו, בעוד שבמרבית המשרדים האחרים נרשם תת-ביצוע. החריגות היו בסדר גודל ממוצע של יותר מ-4 מיליארד שקל בשנה. כבונוס על האוברדראפט המרשים של 2009 – 4.8 מיליארד שקל – קיבל משרד הביטחון עוד 700 מיליון שקל. וזה עוד כלום. תקציב הביטחון לשנת 2011 עומד לגדול ב-5 מיליארד שקל ולעמוד על כ-60 מיליארד שקל. איך זה יקרה? תסמכו על פקידי האוצר. לא הכל צריך להיות כתוב בחוק התקציב. יש ועדת כספים. יש העברות מפה לשם, על חשבון "תת-ביצוע". כך תיאר זאת מוטי בסוק: "האוצר דאג ב-2010 ליצור תת-ביצוע בתקציב החינוך, הבריאות והרווחה, מתחת לאפם של השרים האחראים, כדי להגדיל את תקציב הביטחון." שמעתם טוב. גונבים מהנזקקים ונותנים ליצרניות נשק.

זה רק הכסף. מה לגבי קרקעות? לאחרונה התבשרנו שצה"ל שולט ב-40% מקרקעות המדינה, ומטיל מגבלות על שימוש אזרחי בעוד 40%. ת'כלס, רק חמישית מקרקעות המדינה פנויות לעניין הפעוט והשולי הזה, דיור ורווחה של אזרחים. דו"ח מבקר המדינה חשף את קיומם של אלפי דונמים, בכל רחבי הארץ, של קרקעות צבאיות לא מנוצלות: בסיסים נטושים, שטחי פסולת, בסיסים שהצבא התחייב לפנות ולא עשה כן. בא לכם לגור בשטח של שדה דב? תל השומר? צריפין? קסטינה? גלילות? כבר ב-1993 התחייב הצבא לפנות אותם. אנחנו עוד מחכים. על השערוריות האלה כתב היום אלכס פישמן ב"ידיעות", וראובן פדהצור כותב על כזבי תקציב הביטחון כבר שנים.

במוקדם או במאוחר ייאלצו מנהיגי המחאה החברתית להצביע על מקורות המימון שבעזרתם תיבנה כאן מחדש מדינת רווחה. תקציב הביטחון, שמרושש את כולנו, יהיה מרכיב מרכזי בהם (לצד מיסוי פרוגרסיבי יותר). מישהו שם יצטרך להזיע ולהסביר שגם ביקורת על התקציב המנופח הזה היא "לא פוליטית". המחאה החברתית נמצאת על מסלול התנגשות עם מערכת הביטחון. כדאי להתכונן מראש גם לדברים שאין אומץ להודות בהם בפומבי.

עם עין צופיה להתפתחויות בספטמבר, ראוי לומר בזהירות המתבקשת: לצבא יש את כל הסיבות בעולם להוכיח לציבור הישראלי שהוא נחוץ יותר מתמיד. מחד האיום על גדר ההפרדה, מאידך הלחץ התקציבי מכיוון מדינת הרווחה; השילוב הנפיץ הזה מעודד את הצבא להמחיש, בחיזיון נוראי של תמרות אש ועשן, למה אסור לגעת בתקציב הביטחון.

במלים פשוטות: לצבא יש אינטרס כלכלי בהתלקחות מהומות אלימות בספטמבר. זאת לא תיאורית קונספירציה אלא ניתוח פוליטי קר. גופים וארגונים מונעים בידי אינטרסים שלא פעם נעלמים גם מתודעתם של האנשים בתוכם.

ושוב: איפה זה שם אותנו – האזרחים שחותרים להצלחת המאבק החברתי? איזו אחריות התרחיש הזה מטיל עלינו?

5. מלים גדולות באוויר: מהפכה, מדינת רווחה. כולם כבר מבינים שזה לא רק דיור. יש כבר קבוצות עבודה שמכינות ניירות בנושאי חינוך, מיסוי, תחבורה ציבורית, ומה לא.

בסדר, מעולה. מדינת רווחה – כמו בספרים. אבל בכל ההכנעה, אני מתעקש לומר שוב דברים שאמרתי בתחילת המאבק: הגישה של תפסת מרובה – היא טעות . חייבים להפריד בין הטווח הקצר לבין הטווח הארוך. שיישבו קבוצות העבודה, שיפרטו את האוטופיה לפרטי-פרטים. אבל מול השלטון, בשלב הזה, חייבים להתמקד בעניין אחד – בעיית הדיור.

אנא, תבינו איפה רגליכם דורכות. הן דורכות על קרקע חרוכה. במשך שלושה עשורים עשו ממשלות ישראל יד אחת לפרק ביסודיות, נדבך אחרי נדבך, את מדינת הרווחה. במקום שאתם עומדים – כבר לא נשאר כלום. ושיטה כלכלית-חברתית מקפת כל כך, שלקח עשרות שנים להקים ואז עשרות שנים להחריב – אי אפשר להקים לתחייה בחודש, גם לא בשנה.

אז מה תעשו? תגורו באוהלים עוד עשור שלם? לא תצאו מהם עד שאחרונת הדרישות של אחרון המקופחים בחברה הישראלית לא תיענה? זה אבסורד. מן האוהלים צריך לצאת עם הישג ביד; עם הישג גדול. מהפכה חברתית בשוק הדיור בישראל תהיה הישג כזה.

6. ועדת טרכטנברג על 39 (!) חבריה (17 שרים ו-22 מומחים) היא מתכון בדוק למיסמוס וקבירת המחאה באינסוף פרוטוקולים ודו"חות מקצועיים. הפירוק של דרישות המאבק לעשרות סעיפים ותת-סעיפים בנושאים כל כך שונים זה מזה טומן בחובו סכנה עצומה – יצירת מנגנון לחץ בדמות של התניות וזיקות בין סעיף לסעיף. יבואו למנהיגי המחאה ויאמרו להם: הלכנו לקראתכם בתת-הוועדה לענייני דיור, תלכו לקראתנו בנושא החינוך. רציתם עוד 3,000 מיטות אשפוז? אין בעיה, אבל זה אומר שחייבים לצמצם את כמות כיתות הלימוד שנוכל לבנות. וכן הלאה והלאה, זיקות סבוכות ומופרכות בין מס חברות לסיבסוד מזון תינוקות ובין תחבורה ציבורית לתוספת תקנים של עובדים סוציאליים. התוצאה של כל זה תהיה כרך עב-כרס שרק חוק ההסדרים משתווה לו בכיעורו.

7. הצעה חלופית להתנהלות המו"מ בין הוועדה לבין נציגי מטה המאבק:

הוועדה: נפתח אולי בהצהרה של הדרישות שלכם נכון לעכשיו.
מטה המאבק: פיקוח על שכר דירה, חידוש מסיבי של הבנייה הציבורית, ביטול כל צווי הפינוי מדירות עמידר וחלמיש, ועצירת ההפרטה של קרקעות המדינה.
הוועדה: אוקיי. מה בנושא שכר המינימום?
מטה המאבק: צריך לפקח על שכר הדירה.
הוועדה: דובר גם על הורדת תעריפי התחבורה הציבורית.
מטה המאבק: יש לבטל את כל צווי הפינוי מדירות עמידר וחלמיש.
הוועדה: שמענו. אבל מה הדרישות שלכם בנושא התקנים ברפואה הציבורית?
מטה המאבק: צריך להפסיק את הפרטת הקרקעות.
הוועדה: אולי אפשר לעבור לנושא…
מטה המאבק: וגם לפקח על שכר הדירה.

ככה. כמו בולדוג. לא להרפות. לא לשנות נושא ולא להרפות ולא להרפות ולא להרפות. עד שהשלטון, כלומר האוצר, כלומר הכת הסודית שדירדרה את כולנו אל המצב הזה – תיכנע. לא להרפות עם הדיור עד שהאוצר יירד על ברכיו ויתחנן לרחמים וינזל לו ריר על כל הפרצוף. לא להרפות עד שהם יישברו, הנבלות.

ואחרי שיישברו בנושא הדיור, אחרי שיישברו לגמרי – רק אז נתחיל לדבר על השאר. כי להחזיק 20 נושאים בין השיניים כמו בולדוג, אי אפשר. ולצפות להצלחה מוחצת ב-20 נושאים תוך זמן סביר – אין טעם. ולסחוב על הגב מאות אלפים של תומכים לאורך חודשים ארוכים, בלי שום הצלחה מוכחת לאורך הדרך – גם אי אפשר.

8. נמאס לשמוע מכל עבר ש"המאבק כבר הצליח", ש"כבר ניצחנו", שישראל לא תחזור עוד למה שהיתה. נמאס מאשליות ומתפנוקים של אנשים שלא למדו דבר משרשרת הכשלונות של המאבקים החברתיים בישראל משנות החמישים ועד ימינו.

המאבק עוד לא השיג כלום; מחירי השכירות עדיין בשחקים, ובעצם ימי המאבק פונו בכוח דיירים מדירות של עמידר. במשך שנים, יותר מדי אנשים לעסו יותר מדי הבלי ניו-אייג' על "שינוי תודעה", יותר מדי סטודנטים לעסו יותר מדי הבלים על "שיח חתרני" – והתוצאה היא דור שלם שהחשיבה הפוליטית שלו הושחתה עד היסוד: אנשים שחושבים שמטרתו של מאבק פוליטי (אוקיי, אוקיי, שיהיה "מאבק חברתי לא-פוליטי") היא לשנות את האופן שבו הם חושבים או מדברים על זכויות חברתיות (ולא, נניח, מימושן של הזכויות האלה); אנשים שנגנבים מעצם העובדה שהם יושבים במעגל ומקשיבים זה לזה.

אבל לא; כל אלה אינם מטרה, הם רק כלי. אם מחר בבוקר יתקפלו המאהלים ויפסיקו ההפגנות – לא השגנו כלום, חוץ מכמה זיונים מיוזעים ברוטשילד וקצת שירים דלוחים של שלמה ארצי וריטה. ממרחק של שנה או שנתיים אף אחד לא ישתין לכיוון "המהפכה התודעתית" הזאת, אם היא לא תשנה באופן חד וברור את חלוקת ההון בחברה הישראלית. הנה הנה, סכנת הקיטש הנוסטלגי כבר אורבת מעבר לפינה; אנשים אורזים ועוטפים לעצמם את זכרון המאהל ברוטשילד בנייר צלופן מרשרש, שאין בתוכו מאומה.

מנהיגי המחאה מבינים זאת היטב וחותרים כל הזמן להשגים ממשיים. הבעיה לא איתם, אלא בשיח הזחוח שאופף אותם. כי אם כבר כיף לנו כל כך עם כל הצעצועים החדשים שלנו – הרעיונות, המלים, האחווה והריגוש – למה בעצם דחוף להמשיך הלאה?

9. המאבק לא שמאלני מספיק, לא מזרחי מספיק, לא ערבי מספיק, לא רדיקלי מספיק, לא ממוקד מספיק. נכון, הכל נכון. אבל אוי למי שמתנער ממנו בגלל כל אלה. המאבק מספיק רחב כדי להכיל ולהקשיב לביקורת מבפנים. מי שבודק בזכוכית מגדלת את הפגמים ובגללם מחליט לפרוש, או להתנגד, או סתם לשבת על הגדר ולצקצק – חובר לגורם האחד שמייחל לכשלון המאבק: השלטון. הנה גלולה להעברת הטעם הרע בכל פעם שאתם קופצים אגרופים בתסכול לנוכח התנהלות המאבק: דמיינו את עצמכם, לחילופין, מחליפים חיוכים וצ'אפחות עם יובל שטייניץ או מירי רגב בישיבת סיעה בכנסת. אין כמו התמונה הזאת בראש כדי להבהיר לך באיזה צד אתה.

קצת דלק פואטי

שלושה קטעים להמרצת הדם, לחיזוק העצמות ולהתעלות הרוח;
מוקדשים לצעירי המהפכה באשר הם.

 

1. מתוך עבד אמריקני, פרדריק דאגלאס (נהר ספרים, 2006; 1845 במקור. תרגום: מיכל אילן).

"את מכסת האוכל לא קיבלנו באופן סדיר. מזוננו היה קמח חיטה גס, מבושל, שקראנו לו "דייסה". הניחו אותו על הקרקע, על מגש או באבוס. אז קראו לילדים, כמו שקוראים לחזירים, וכמו חזירים הם היו באים וזוללים את הדיסה. חלקם בעזרת צדפים, חלקם באמצעות פיסות רעפים, חלקם בידיים ריקות, ולעולם לא בכפות. מי שאכל מהר, אכל יותר; החזק ביותר תפס את המקום הטוב ביותר, ומעטים עזבו את האבוס שבעים."

"הועמדנו כולנו בשורה כדי שיקבעו את שוויינו. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, נשואים ורווקים – את כולנו העמידו בשורה אחת עם סוסים, כבשים וחזירים. היו שם סוסים וגברים, בני בקר ונשים, חזירים וילדים, כולם באותה דרגה בסולם הקיום, וכולם נתונים לאותה בחינה מדוקדקת. קשישים כסופי שיער ונערים שופעי חיים, עלמות ונשים נשואות, כולם נאלצו לעבור אותה בדיקה גסה. באותה שעה ראיתי בבירור יותר מאי פעם את השפעותיה המבהמות של העבדות על העבד ועל בעל העבדים כאחד."

"שמתי לב לכך במהלך כל חיי כעבד – בכל פעם שמצבי השתפר, במקום שתגבר שביעות רצוני, התגברה תשוקתי להיות חופשי, והתחלתי לחשוב על תכניות לרכוש את חירותי. גיליתי שכדי שעבד יהיה מרוצה, חייבים למנוע ממנו לחשוב. חייבים לערפל את ראייתו המוסרית והשכלית ולקעקע ככל שניתן את כוח ההיגיון שלו. הוא חייב לאבד את היכולת למצוא חוסר עקביות בעבדות. הוא חייב להאמין שהעבדות היא צודקת. ואפשר להביאו לידי כך רק כשהוא מפסיק להיות אדם."

 

2. מתוך הומאז' לקטלוניה, ג'ורג' אורוול, 1938 (תרגום: עידן לנדו)

"כאן באראגון נמצאתָ בין רבבות אנשים, בעיקר אבל לא רק ממעמד הפועלים, כולם חיים באותה רמה ונפגשים בתנאים של שוויון. בתיאוריה זה היה שוויון מוחלט, ואפילו בפועל זה לא היה רחוק מכך. במובן מסוים תהיה זו אמת לומר שחוויתָ שלב מוקדם של סוציאליזם, וכוונתי לכך שהאווירה המנטלית השלטת היתה סוציאליסטית. רבים מן הדחפים והמניעים הרגילים של החיים המתורבתים – שחצנות, רדיפת בצע, פחד מהבוס וכדומה – פשוט חדלו להתקיים. החלוקה הרגילה למעמדות חברתיים התפוגגה במידה שקשה להעלות על הדעת באקלים ספוג-הממון של אנגליה; לא היה שם אף אחד חוץ מאיתנו ומהאיכרים, ואף אחד לא אדון ובעלים לאף אחד אחר. כמובן שמצב כזה לא היה יכול להימשך לעד. זה היה פשוט שלב מקומי וזמני בתוך משחק עצום-ממדים שהתרחש בכל רחבי העולם. אבל הוא נמשך מספיק זמן כדי להותיר חותם בכל מי שחווה אותו. כמה שלא קיללת אז, מאוחר יותר הבנת שנגעת במשהו מוזר ויקר. היית בקהילה שבה תקווה היתה נורמלית יותר מאדישות או ציניות, שבה המילה "אחי" (comrade) באמת ציינה אחווה ולא, כמו ברוב הארצות, מתחזה מזוייף. נשמת אוויר של שוויון.

אני מודע היטב לכך שכיום מקובל לטעון שאין שום קשר בין סוציאליזם לשוויון. בכל מדינה בעולם יש שבט ענקי של עסקנים מפלגתיים ופרופסורים חלקלקים וקטנים שעסוקים ב"להוכיח" שסוציאליזם פירושו קפיטליזם מתוכנן של המדינה ותו לא, שאיננו מבטל במאומה את רדיפת הבצע. אבל למרבה המזל ישנו גם חזון אחר לגמרי של סוציאליזם. מה שמושך אנשים רגילים לסוציאליזם וגורם להם לסכן את חייהם עבורו, ה"הילה" של הסוציאליזם, זה רעיון השוויון; עבור הרוב המכריע של האנשים, הסוציאליזם פירושו חברה ללא מעמדות ושום דבר אחר. ובמובן הזה החודשים הספורים שביליתי במחיצת המיליציה היו רבי ערך בשבילי. שכן המיליציות הספרדיות, כל זמן שפעלו, היו מעין מיקרוקוסמוס של חברה ללא מעמדות. בקהילה הזאת, שלא היתה בה תאוות-ממון, שמנת חלקה הקבועה היתה מחסור בכל אבל לא היו בה לא פריבלגיות ולא התרפסות, היית יכול לתפוס, אולי, איך תיראה המערכה הראשונה של הסוציאליזם. ואחרי הכל, לא רק שזה לא גרם לי להתפכח מאשליות, זה הפעים אותי עמוקות. התוצאה היתה שהתשוקה שלי לראות בהתגשמות הסוציאליזם הפכה לממשית הרבה יותר מבעבר."

 

3. מתוך מדריך להוראות,  חוליו קורטאסר ("שמיים אחרים", הקיבוץ המאוחד, 2006. תרגום: טל ניצן).

"החובה לרכך יום-יום את הלבֵנה, החובה לפלס לך דרך במאסה הדביקה הזאת שקוראת לעצמה עולם, להיתקל כל בוקר במקבילון בעל השם המבחיל, ושביעות הרצון הכלבית מכך שהכל נמצא במקומו – שלצדך אותה אשה, אותן נעליים, אותו טעם של אותה משחת שיניים, אותה עגמומיות של הבתים שממול, לוח המשחקים המטונף של חלונות הזמן, והשלט "הוטל דה בלז'יק".

לתחוב את ראשך כמו שור סרבני במאסה השקופה אשר במרכזה אנו שותים קפה בחלב ופותחים את העיתון כדי לדעת מה התרחש בכל פינה שהיא בלבנת הזכוכית, להכחיש שהפעולה העדינה של הסיבוב של ידית הדלת, פעולה שהיתה יכולה לחולל שינוי בכל, מתבצעת ביעילות הקרה של רפלכס יומיומי. להתראות, יקירתי. יום טוב.

להדק את אצבעותיך על כפית ולחוש את פעימתה המתכתית, את אזהרתה החשדנית. כמה כואב לסרב לכפית, לסרב לדלת, לסרב לכל מה שהשגרה ליקקה עד שהקנתה לו רכות מניחה את הדעת. כמה יותר פשוט להיענות לבקשתה הקלה של הכפית, להשתמש בה לבחישת הקפה.

ולא שזה רע שהדברים מוצאים אותנו יומיום מחדש והם כפי שהיו. שלצדנו אותה אשה, אותו שעון, והספר הפתוח על ארונית הלילה שוב מתחיל לנסוע על אופני המשקפיים, מה רע בכך? אבל צריך להרכין את הראש כמו שור עצוב, לדחוף ממרכזה של לבנת הזכוכית כלפי חוץ, כלפי האחרוּת שכה קרובה לנו, שהיא בלתי מושגת כמו ידית הדלת הקרובה כל כך לשור. להתבונן עד שיכאבו העיניים בדבר הזה המהלך בשמיים ומקבל על עצמו בעורמה את השם ענן ואת הרפליקה שלו, המקוטלגת בזכרון. אל תחשוב שהטלפון יתן לך את המספרים שאתה מבקש. למה שיתן לך אותם? לא יבואו אלא מה שכבר הכנת והחלטת, הבבואה העגומה של תקוותך, הקוף הזה המתגרד על שולחן ורועד מקור. שבור את ראשו של הקוף הזה, רוץ דרך מרכז הקיר ופלס לך דרך. הו, איך שהם שרים בקומה למעלה! כי יש קומה למעלה בבית הזה, ובה אנשים אחרים. יש קומה למעלה שגרים בה אנשים שאינם חושדים בקיומה של קומה למטה, וכולנו בתוך לבנת הזכוכית. ואם פתאום נעמד עש על קצה עיפרון ומהבהב כמו אש דועכת, הבט בו, אני מביט בו, אני ממשש את ליבו הזערורי, ואני שומע אותו, העש הזה מהדהד בתוך עיסת הזכוכית הקפואה, לא הכל אבוד. כשאפתח את הדלת ואצא למדרגות, אדע שלמטה מתחיל הרחוב. לא התבנית המוכרת, לא הבתים שכבר ידועים, לא המלון שממול; הרחוב, היער הרוחש חיים, שכל אחד מרגעיו יכול להסתער עלי כמו מגנוליה, שהפרצופים יוולדו בו ברגע שינוח עליהם מבטי, ברגע שאתקדם עוד קצת, ובמרפקַי ובריסַי ובציפורנַי אתרסק ביסודיות כנגד העיסה של לבנת הזכוכית ואהמר על חיי תוך כדי שאתקדם צעד צעד לקנות את העיתון בפינת הרחוב."

אחרי הספין: להעצים את מאבק הדיור

על הספין האומלל של נתניהו והאוצר אין כבר צורך להכביר מלים. הוא מתגולל בחוצות, מרוח זפת ונוצות, הודות לעבודתם הנמרצת של מנהיגי מחאת הדיור. רק שתי הערות קצרות עליו, לפני שנגיע לעניין העיקרי (מה עושים עכשיו?).

ביבי הוא אותו ביבי, סוכן המכירות הישן והמשעמם, שיודע לדקלם סיסמה אחת כל חייו: היצע וביקוש, היצע וביקוש, היצע וביקוש. "פתרון הפלא" שלו למצוקת מחירי השכירות הגואים הוא הצפה של השוק בדירות באמצעות שורה של הטבות ליזמים פרטיים. שום דבר לא יעיב על החוק היחידי שהוא מכיר – יותר דירות, יותר זול. שום הבנה של תהליכי ריכוז הון, של ריבוד האוכלוסיה, של מליון ואחת הדרכים שבהן קבלנים ממולחים יודעים לעקוף רגולציה רופפת במשטר ניאו-ליברלי ולנצל גם אותה לטובתם. סליחה, הבנה עמוקה וזדונית.

בסוף כל משפט שאמר ביבי ישב קבלן ועישן סיגר.

המפגינים דרשו להחזיר את המדינה לעם. ביבי אמר להם: תשכחו מהמדינה, אני מפריט את כל מה שנשאר. לכו דברו עם הקבלנים.

הערה שניה: ביבי ניסה לקנות את הסטודנטים – כוח המחץ של המאבק – באמצעות הטבות מפליגות, ובכך לשאוב אותם אל מחוץ למעגל המחאה. לשמחתי, גם הספין הזה נתקל בסירוב אדיב ותקיף של התאחדות הסטודנטים הארצית.

באמת חבל לבזבז עוד מלים. השלטון עוד לא בשל, עוד לא הפנים. שיתבשל קצת בעצמו, ויחזור עם רעיונות טובים יותר. בינתיים יש עניינים דוחקים יותר.

מה עושים עכשיו?

טוב עושים מנהיגי המאבק כשהם הודפים בנחישות את הטריקים והספינים של הממשלה. אבל הוואקום שנוצר בשיח הציבורי אודות המאבק משווע לאלטרנטיבה. תנועת המחאה ממשיכה לצמוח ולהתפשט בכל רחבי הארץ. ואנשים רוצים תשובות אמיתיות. הם גם רוצים לדעת על מה הם בדיוק נאבקים, למה הם יכולים לצפות; איך ייראה היום שאחרי המאבק. אבל כשהם נושאים את עיניהם אל מטה המאבק, אל ההנהגה שבשדרות רושטילד, הם לא שומעים מסר ברור וצלול.

מטה המאבק הוא גוף הטרוגני ויש בתוכו קולות שונים. זה טוב, זה דמוקרטי, ואין לי ספק שכל השותפים לויכוח הפנימי שם לומדים ממנו הרבה. כל מי שמשתתף בוויכוח הזה מנסה להשפיע על הכיוון והדימוי הציבורי של מחאת הדיור; זה בדיוק תפקידו של אזרח מעורב. גם את הדברים הבאים שיש לי לומר, צריך לקרוא בהקשר הזה. יש לי הערכה עצומה למפגינים, לכל מי שעבר לחיות באוהל ברחוב. מן הרגע הראשון של המחאה, היה לי ברור שלא מדובר ב"צפונבונים מפונקים" אלא באוכלוסיה גדולה מאד של צעירים הכורעים תחת לחץ כלכלי בלתי פוסק. אומנם יש ללחץ הזה סיבות רבות מאד, אבל הדיור הוא סיבה מאד מרכזית ובסיסית. נכון היה לצאת למאבק על הנושא הזה בלבד ולהתמקד בו.

בתוך כל ההסכמה הזאת, חייבים גם להביט ביושר בדרכי הניהול של המאבק ובאפקטיביות שלהן. ודבר אחד, עיקרי, חסר בהן, מן היום הראשון; דבר שבלעדיו קשה לראות איך המאבק הזה, סוחף וצודק ככל שיהיה, יוכתר בהצלחה. אני אגיד את זה בפשטות: למאבק הדיור אין יעדים פוליטיים מוגדרים. ב"יעדים פוליטיים מוגדרים" אני לא מתכוון למסרים כלליים כמו "תפתרו לנו את בעית הדיור", וגם לא יצירת קשרי סולידריות בין אוכלוסיות מוחלשות ברחבי המדינה. קשרים כאלה הם חשובים בלי ספק להצלחת המאבק, אבל הם לא יעד שלו; הם כלי להשגת היעד. יעדים פוליטיים מוגדרים הם צעדי חקיקה ורפורמות שלטוניות שמטה המאבק עצמו שותף בניסוחן ויכול לקחת אחריות מלאה על תוצאותיהן.

לא במקרה אין יעדים כאלה. המחאה הרי נשאה בגאון מיומה הראשון את דגל ה"א-פוליטיות". הצעירים המהפכנים התעקשו לקחת אחריות על הוצאת האנשים לרחוב, אבל לא על הצעדים שיחזירו אותם לדירות משלהם. בינתיים, מפה לשם, המציאות טפחה על פניהם, והם מצאו עצמם נגררים אל הכנסת, פעם ועוד פעם, כדי להשמיע שם את דרישותיהם. ועדיין ניכר שהם עושים זאת בחוסר רצון בולט. ההזדמנות הגדולה ביותר עד כה להציב רשימת יעדים כזאת בפני כל הציבור בישראל היתה במהלך ההפגנה הגדולה בשבת האחרונה. אבל ההזדמנות הוחמצה – ושוב שמענו "ססמאות מהפכה" כלליות, לא מחייבות. קראו את המאמר המעולה של טליה ברנשטיין; כמה תשוקה ומחוייבות למאבק יש בו, וכמה אכזבה ממנהיגיו.

יש כמובן סכנה ברורה בהגדרת יעדים למאבק: הכישלון הופך לאופציה ממשית. כל עוד מוחים "נגד המצב" באופן כללי, כל עוד שולטת בשטח שביעות רצון מעצם קיום המחאה, מעצם ביטוי הזעם (האותנטי) – אי אפשר לדעת מתי ובאילו תנאים המחאה יכולה בכלל להיכשל. ואכן, פה ושם ברשת אתה יכול לקרוא אמירות בנוסח "כבר ניצחנו"; עד כדי כך מגיעה נמיכות הרוח בארץ, שעצם הנפת האגרוף מול השלטון נתפסת כהישג שראוי לנצור, להקפיא, לא לגעת בו.

הגדרת יעדים ברורים למאבק, מנגד, תכניס למשוואה את אופצית הכישלון. להלן: "כישלון" = אי השגת היעדים. אבל אחרי כל המאמץ והסבל הזה – מי רוצה להיכשל? הנה סיבה טובה לשמור על עמימות עקרונית.

רק שלמטבע הזה יש שני צדדים. אותה עמימות שמאפשרת למפגינים לטעון שהם "מנצחים" או "ינצחו בסוף" (מבלי שמישהו טורח לבאר מה ייחשב לכישלון) – מאפשרת גם לשלטון לטעון שהוא "מחבק" את המפגינים, ופועל במלוא המרץ לפתור את בעית הדיור בארץ. וכיצד יפריכו את דבריו בהיעדר קריטריון מוסכם של הצלחה למאבק?

הדברים האלה אינם פלפול מיותר. מי שבוחן מקרוב את מהלכם של המאבקים החברתיים בישראל, מאבקים שהתחילו בקול תרועה רמה והסתיימו בדממה דקה, מוצא תבנית חוזרת: בתום המאבק ("ישבו עד שיצא עשן", נוהגים הכתבים להתפייט), יוצאים נציגי המאבק ונציגי האוצר אל התקשורת בבוקר. זה מול זה – קמוטי חולצות וטרוטי עיניים – הם מבשרים לציבור: כולנו ניצחנו. כל צד השיג את המירב שהיה יכול לייחל לו. טופחים לו על השכם, לאזרח המבולבל (מה? מי? זה הכל? על זה נלחמתם?), מצעידים אותו בטוחות אל העריסה ומרדימים אותו שוב לשנת נצח, עד ההתפרצות הבאה.

"כולם ניצחו" פירושו – הציבור הפסיד. והסיבה שהציבור קונה את הלוקש הזה היא שפעמים רבות מדי מנהיגי מאבק חברתי שומרים על קלפים קרוב-קרוב לחזה (אם יש להם בכלל קלפים), נמנעים משקיפות ציבורית, ומסתירים את היעדים הקונקרטיים של מאבקם מאותו ציבור שאת תמיכתו הבלתי מסוייגת הם דורשים. לא פלא שבשעה שהם מכריזים, כרעם ביום בהיר – "ניצחנו, אפשר להתקפל" – אותו ציבור נותר מבולבל וחשדן.

זעם לא ממוקד, מסרים סותרים, עמימות במטרות – כך נראה מאבק עממי שכל שלטון מייחל לו. מי שלא מודאג ממחאת הדיור הנוכחית מכל סיבה אחרת, אולי יהיה מודאג מזאת: היא משחקת לידי הכוחות שנגדם היא יוצאת.

אני מבין שיש כאלה בשמאל שרואים בכל הדיבור הזה טעות ענקית בקריאת המציאות. אני מבין שיש כאלה שרואים בעצם הגדרת מטרות למאבק מין עניין זעיר-בורגני בזוי ומלוכלך שחוטא לגעש הייצרי והסטיכי של המחאה; "הפגנה – לא חשוב על מה. וטוב שכך." אני גם מבין שאחרים ששים להזדמנות האנתרופולוגית שנקרתה על דרכם לשזור הגיגים על כך ש"ההוויה עצמה דיגיטלית", על "נקודת הקיצון האובדנית של הקפיטליזם", ומסיקים מכך ש"לא יכול להיות שינוי פוליטי מהותי, איזושהי דמוקרטיה עתידנית או מה שזה לא יהיה, ולא צריך להיות". כן, אני מבין שיש אנשים בשמאל שחושבים מראש שלא צריך להיות שינוי פוליטי מהותי, ויש כאלה שאפילו קצת יצטערו כשהאוהלים ייעלמו.

אני מבין ואפילו מכבד את כל הדעות האלה. אני רק נוטה להאמין שהרוב המכריע של שוכני האוהלים כן רוצים שינוי פוליטי מהותי, כן חושבים שזאת הסיבה שהם נחרכים בשמש כבר קרוב לשבועיים, נושמים פיח אוטובוסים ביום ובקושי עוצמים עין בלילה, ולא יצטערו לרגע אם מחר בבוקר יוכלו לקפל את האוהל ולשוב לדירה ראויה למגורי אדם ולכיסו הצנוע. לא יודע למה אני מאמין ככה, אין לי מושג. אינטואיציה.

אתמול בצהריים האינטואיציה הזאת קיבלה תמיכה בלתי צפויה במאהל רוטשילד עצמו. הסתובבתי בין האוהלים עד שהגעתי לאוהל המטבח הגדול, בקצה הצפוני של השדרה. לוח קרטון גדול, שעון על פינת האוהל, משך את עיני. נכתב עליו טקסט בטוש, ככל הנראה בידי פעילים במאהל. התחלתי לקרוא, ואז הוצאתי עט והעתקתי כמה פסקאות. הנה:

"קולות מחאה מלמטה: בדיון ציבורי גדול שהתקיים במאהל ב-22/7, הוחלט שהכותרת של המאבק היא "מחזירים את המדינה לעם", והוחלט למחות נגד ההחלטות שהממשלה מנסה להעביר כרגע (הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל וחוק הוד"לים), אולם מטה המאבק מנסה להמשיך לשלוט במאבק ולמסמס את ההחלטות והמסרים שהפעילים והתושבים קיבלו.

"מחזירים את המאבק לעם! איך זה יימשך מכאן – זה תלוי בך ובכולנו, התושבים. האם ננפנף את הדוברים השתקנים של "מטה המאבק" שמכה במאבק, ונעשה מאבק אמיתי נגד החלטות הממשלה ולמען שליטה ציבורית בקרקעות ויותר דיור לכולם, ונושאים חשובים נוספים? בוא/י לדיונים הפתוחים והביע/י את דעתך."

עכשיו, בהבאת הדברים האלה אני לא מנסה לתקוע טריז בתוך המאהל או חלילה לקרוא תיגר על ההנהגה שלו. ממש ממש לא. המטרה היא לחשוף ויכוח אמיתי ונוקב שמתרחש לא רק בשיח הציבורי הכללי סביב מחאת הדיור אלא גם במעגל הפנימי של הפעילים שמובילים אותה. הוויכוח הזה חשוב, והשקיפות שלו היא נדבך חשוב לא פחות בדמוקרטיזציה של המרחב האזרחי בישראל. האופן שבו הוא יוכרע ישפיע ישירות על התגלגלות המאבק ועל סיכויי הצלחתו; והצלחת המאבק, או כשלונו, היא עניין של כל אזרח בישראל. (ובעניין השקיפות, אנשי המאהל מעדכנים שאפשר לקרוא את כל הפרוטוקולים של האסיפות כאן).

בחזרה ליעדי המאבק

מי שעוקב אחרי אירועי הימים האחרונים שם לב לשחקן "חדש" בזירה: הקואליציה לקידום דיור בר השגה בישראל. בקואליציה הזאת חברים גופים לא מעטים – האגודה לזכויות האזרח, האגודה לצדק חלוקתי, קליניקות משפטיות וגופים אקדמיים, ארגון שתי"ל וסינגור קהילתי. אני כותב "חדש" במרכאות משום שהגופים האלה כמובן ותיקים הרבה יותר מן המחאה הנוכחית, ועוסקים בתכניות לדיור בר השגה כעניין שבשגרה, הרחק מאור הזרקורים. הנה סרטון שמציג את פעילותם בכל רחבי הארץ.

אנשי הארגונים האלה הם הגב המקצועי הטבעי של מחאת הדיור: הם מחזיקים בידע המשפטי והתכנוני, הם ניסחו הצעות חוק, הם שוחים בסבך הביורוקרטי, והם מקיימים קשר רצוף עם אוכלוסיות ששוק הדיור האכזרי בישראל בעט הצידה, אוכלוסיות שחייבות להיכלל בחוג הסולידריות של המחאה הנוכחית. באיחור מה הבין מטה המאבק שעליו לשלב ידיים עם קואליצית הדיור ואומנם בימים האחרונים אנשי הקואליציה נושאים ונותנים, באופן לא רשמי אך גם לא מוכחש, בשמו של מטה המאבק מול ועדות הכנסת. לקואליציה יש אתר אינטרנט מסודר עם דו"חות, ניירות עמדה, כתבות עיתונאיות ועדכונים שוטפים.

בדיונים בכנסת הציגה הקואליציה רשימה של 9 יעדים לקידום דיור בר השגה בארץ. זה בסיס טוב שממנו מטה המאבק יכול לחלץ מסר ברור משל עצמו, אבל לעניות דעתי יש בו בעיות משלו. חשוב גם לזכור שאי אפשר לבוא לציבור במסר של "9 נקודות" – זה ארוך מדי ולא מספיק מרוכז.

לאור החורים הענקיים בתכנית הממשלתית שהוצגה היום, והעובדה שהיא מזניחה לחלוטין את התפקיד האקטיבי שאמור להיות לשלטון בהבטחת דיור בר השגה, אני חושב שכדאי להגדיר, כיעדי המאבק, בדיוק את אותם עקרונות שהממשלה מסרבת להכיר בהם. הנה, אם כן, טיוטה של הצעה שאני מניח על השולחן ומקווה שיתעורר סביבה דיון מסוים. ההצעה הזאת מגדירה שלושה יעדים פוליטיים מידיים למאבק:

1. חקיקת חוק פיקוח דמי שכירות. חוק אוניברסלי, שחל על כל הדירות למגורים בישראל, בבעלות פרטית או ציבורית; שחל על דירות קיימות, שכבר היום חיים בהן (או פונו מהן) מאות אלפי אזרחים, ולא רק על דירות מדומיינות שייבנו אי-מתי בעתיד; חוק שכמוהו כבר יש בערים רבות בעולם ואף אחד לא רואה בו חילול קודש של "זכות הקניין" או בגידה בעקרונות השוק החופשי. החוק יכול לקבוע, למשל, תעריף מקסימלי למ"ר, והעלאה מקסימלית לשנה בשכ"ד. הצעת חוק כזו (של שלי יחימוביץ' וכרמל שאמה) כבר הוכנה, אבל גם עליה אפשר להתווכח (ההצעה מאפשרת העלאת שכ"ד של 5% בשנה. למה? מישהו מקבל תוספת למשכורת בגובה כזה? אפשר להסתפק בהצמדה למדד).

2. חידוש הדיור הציבורי ותיקונו. גם למי שדירה תהיה לעולם מחוץ להישג ידו – קשישים, נכים וחולים קשים – מגיע לחיות בדירה. אוכלוסיות אלה לא יצליחו לרכוש דירה מיזם פרטי גם אחרי כל ההוזלות שהממשלה מתכננת (הם לא סטודנטים, לא זוגות צעירים, ועל פי רוב לא משתכרים). המדינה צריכה לשמור בידיה בנק דירות גדול מספיק כדי שתוכל לשכן בו את כל מי שאין לו מענה במסגרת השוק הפרטי – גם במחירי הפסד. זה לא מתפקידה של המדינה לעשות רווחים על קשישים ונכים. ייבוש הדיור הציבורי עד כדי חיסולו יבהיר שהחברה בישראל החליטה להיפטר סופית מן החלשים שבתוכה. במתכונתו הנוכחית, הדיור הציבורי הפך למנגנון רקוב של חברות שיכון חמדניות; הלקח הוא להחליף את הקבלנים, לא לנטוש את הרעיון.

3. עצירת הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל. אבן הראשה של התכנית "להבראת" שוק הדיור של נתניהו – היא אסון לדורות. במסווה של "ייעול" ו"שחרור חסמים ביורוקרטיים" – יעדים שאף אחד לא יכול להתנגד אליהם – הולך לעבור בישראל מהלך הפרטה חסר תקדים, שימסור לידיים פרטיות את כל קרקעות המדינה הזמינות לבנייה. הרפורמה כבר אושרה בקריאה ראשונה ותובא לקריאה שניה ושלישית כבר מחר בערב. גם אם היא תעבור, הציבור לא צריך לשתוק, מאחר שהמחטף הקולוסאלי הזה בוצע באופן חשאי כמעט ומבלי לאפשר לציבור להגיב כיאות. אם את חוק הדיור הציבורי אפשר להקפיא וגם לבטל, אין סיבה שחוק הרפורמה יעבור חלק. להתחרט מאוחר מדי אי אפשר יהיה; אף אחד לא ילאים מחדש קרקעות שהופרטו. הרפורמה הזאת תוריד לטמיון לעד את הקרקע הציבורית בישראל.

למה דווקא שלושת היעדים האלה?

קודם כל, 3 זה מספר טוב. מספר חזק וקליט. אם צריך לצמצם ולזקק את המסרים, כדאי תמיד להגיע ל-3.

שנית, היעדים האלה משרטטים בדיוק את מה שחסר בתכנית הפלא של נתניהו: נטילת אחריות מצד המדינה על שוק הדיור. הצפת השוק בדירות זה לא נטילת אחריות, אלא התנערות ממנה והשלכת יהב על כוחות השוק. שלושת היעדים האלה מסמנים את הקו האדום – התפקידים והנכסים שאסור בשום פנים ואופן להפריט.

היעד הראשון, חקיקת חוק פיקוח דמי שכירות, הוא לא רק צודק מוסרית, אלא מתחייב מן האופי והזהות של מובילי המחאה. מדובר בציבור של צעירים בעיקר, שאינם מתכוונים לרכוש דירה בשנים הקרובות. מה שהם צריכים זה דירות להשכרה במחיר שפוי – ועכשיו, לא בעוד שנה וחצי. שום דבר בתכנית של נתניהו לא עונה על הצורך הדוחק הזה. לא פלא שיושבי המאהל גיחכו בזמן הנאום; ביבי משחרר עוד 50,000 התחלות בנייה, יופי, אבל מי ירסן את הבעל-בית המניאק שגונב לי חצי מהמשכורת על שכ"ד?

כלל ברזל: הציבור הראשון שצריך להרוויח מפירות המחאה הוא זה שהקריב למענה ונשא אותה על כתפיו. שוב, זה לא רק צודק מוסרית, אלא גם חיוני למאבקים שבהמשך; אף אחד לא ייצא בעתיד לרחובות בידיעה שמהמאבק שלו ירוויחו כולם חוץ ממנו.

היעד השני, חידוש הדיור הציבורי ותיקונו, מסמן את השאיפה של המפגינים להיאבק על דמותה של החברה בכללותה, ולא רק על תנאי הדיור שלהם. אף כי בודדים (אם בכלל) משוכני האוהלים ברוטשילד מתכוונים להגיע לדיור ציבורי, האמירה שלהם "להחזיר את המדינה אל העם" מקפלת בתוכה התחייבות מוסרית רחבה, גם כלפי מי שנמצא מתחתם בסולם החברתי.

אם היעד השני מסמן את הרחבת תחום המאבק במימד הזהות והמרחב, היעד השלישי מסמן הרחבה במימד הזמן: מי שנאבק נגד הפרטת קרקעות ציבוריות נאבק למען העתיד. העתיד הזה יבוא בחיינו או שלא, אבל הוא נוגע לכולנו. ושוב, הצלחה בזירה הזאת עשויה להיות סנונית ראשונה במאבק ארוך-שנים, שבלי ספק מצפה לנו, נגד הפרטת כל המשאבים הציבוריים בישראל.

המון דברים נשארים בחוץ. הכיבוש, מערכת החינוך, הגזענות. אי אפשר לתקן את כל העולם בבת אחת. כן, תמיד כדאי ללמוד על הקשרים המסועפים בין כל הדרכים שבהן השלטון דופק אותנו, אבל את התיקון תמיד צריך להתחיל מנקודה ספציפית. התחלנו מהדיור? בואו נעשה את זה יסודי.

מי שחושב שהיעדים שהצעתי למעלה הם צנועים הוא נאיבי. עצם הרעיון של פיקוח ממשלתי על שכר הדירה הוא תועבה גמורה בעיני השלטון הניאו-ליברלי שלנו. לא פחות מ-4 הצעות חוק שניסו לקדם גרסאות צנועות של פיקוח כזה טורפדו בידי הקואליציה. בל תטעו: פקידי האוצר וגם אילי הנדל"ן יילחמו כאריות נגד הרעיון הזה. כך תדעו גם כמה שהוא צודק.

כמו שאמרתי, מדובר בטיוטה בלבד. אלה הם רעיונות לדיון, לא נוסחאות קפואות. צריך למלא הרבה פרטים, ובדיוק בשביל זה יש מומחים. גם אני לא שיערתי לפני שבועיים שאלמד כל כך הרבה על שוק הדיור. אני עדיין לומד ומנסה להבין (זה המקום להודות לתני גולדשטיין, שראוי לתואר "עיתונאי הדגל של המהפכה", על כתבות עומק מאלפות בנושא הדיור, כולל השוואות בינלאומיות ונקיטת עמדה ביקורתית ועקבית נגד השלטון).

אני חוזר לראשית דבריי: המאבק משווע ליעדים פוליטיים מוגדרים. לא אהבתם את ההצעה שלי? רוצים לשנות אותה, להתווכח עליה, לקבור אותה? יופי, רק תביאו נימוקים. מי שמתווכח על ניסוח יעדים מוגדרים נמצא כבר במקום הרבה יותר טוב ממי שנמנע בכוח מכל דיון כזה.

ויש עוד נקודה קריטית, שנעלמה מעיניהם של אנשי המחאה. אתמול שמעתי בטלוויזיה את שלמה קראוס אומר שיש לחברים שלו נשימה ארוכה ושהאוהלים עוד יעמדו בשדרות רוטשילד חודשים ארוכים. אשרי המאמין.

אז ככה: בספטמבר, למי ששכח, כל העיניים יופנו אל האו"ם ואל הפרלמנט הפלסטיני ברמאללה. ממשלת הימין שלנו תקפוץ על כל הזדמנות לאחד את העם שוב נגד "האויב הקם עלינו לכלותנו" ותפעיל את השיטה המוכרת של ניתוב זעם פנימי אל גורם חיצוני. יהיו מהומות סביב גדר ההפרדה, מתונות או איומות, יהיה מבול של הכרזות דיפלומטיות מכל כיוון, ושוב, כהרגלה, התקשורת תתמסר לסיקורי-סרק מדיניים.

אף מצלמת עיתונות לא תישאר בשדרות רוטשילד. הציבור הישראלי העייף שוב יפלוט אנחה, ויעביר דף. הלאה.

הלאה. באוקטובר מתחילה שנת הלימודים באוניברסיטאות. הסטודנטים הרבים שגודשים כעת את האוהלים יחפשו מקום נוח יותר לספרים ולמחשב שלהם. עם כל הצער, הם לא יקריבו שנת לימודים בשביל המחאה.

ומי שלא יעזוב עד ספטמבר או אוקטובר, יישטף עם הגשם הראשון בנובמבר.

זאת לא נבואת זעם, אלא תחזית פשוטה. המסקנה היא שחלון הזמן להשגת הישגים ממשיים במחאת הדיור הוא מצומצם מאד. להערכתי – חודש בודד. מה שלא יושג עד תחילת ספטמבר – כבר לא יושג בהמשך. אלה הם תנאי העבודה של מאבקים חברתיים בישראל, לטוב ולרע; אף מאבק בעבר לא נהנה מתנאים טובים יותר.

ועכשיו, כשחודש בודד עומד לרשותנו, בואו נחשוב שוב כמה זמן אפשר למשוך בלי להתחייב על יעדים פוליטיים מוגדרים.

[הערת סיום בנוגע לתרבות הדיון: חביבה עלי אמרתו של המגיב מן הפוסט הקודם, "למדורה נחוצים עצים, לא עצות". אני רואה גם בפוסט הזה עצים ולא עצות, אבל מי שחושב אחרת, מוזמן להוציא אותו מן המדורה. הנחת המוצא שלי היא שלכל אזרח/ית בישראל נתונה זכות לגיטימית לגבש ולהשמיע דעה בנושא מאבק הדיור. הנחת המוצא שלי היא שאין לאף אחד זכות לפקפק בעצם הלגיטימיות של השמעת הדעה. מסיבה זאת, כל ניסיון להטות את הדיון אל הזכות (או האין-זכות) שלי או של אחרים להביע דעה – ייבלם בעודו באיבו. נכון, אני יכול לבוא לשדרות רוטשילד בערב ולדבר; אבל יותר מתאים לי לכתוב, וגם שמתי לב שבדיבור מול קהל – הלינקים לא עוברים. הרחוב והאינטרנט שלובים לבלי הפרד במרחב המחאה. המדורה הזאת היא של כולם; המטרה היא לשרוף את המועדון, לא את עצמנו].

אל מנהיגי מחאת הדיור: שבע נקודות למחשבה

1. המאבק שלכם הוא פוליטי. הבירה שהשפרצתם על רון חולדאי היתה פוליטית. חולדאי, שמאשים את הממשלה (!) במכירת קרקעות רק למרבה במחיר, שמצדיק את מחאת האוהלים, שמדבר על דיור בר השגה – ובאותו זמן ממש מבטל תכנית בנייה של 1,000 דירות לדיור בר השגה בת"א – הוא נוכל חצוף. מירי רגב, שמדברת על "פתרון לילדים שלנו שעובדים, לומדים ועושים מילואים" (תרגום: שהערבים יגורו במערות), היא גזענית פופוליסטית. גם בקבוק המים שהשלכתם עליה היה פוליטי.

השלב המכריע הראשון בכל מאבק חברתי הוא ההתגברות על מחלת הנעורים של "זה לא עניין פוליטי". מי שלא צולח אותו – נזנח ונשכח בשולי הדרך. בפוליטיקה אין מקום למי שאינו פוליטי. את או אתה נאבקים נגד מוקדי הכוח של החברה? אין מאבק פוליטי מזה.

נכון לעכשיו, נראה שמובילי המחאה דבקים ב"נייטרליות" מתוך מחשבה נאיבית שכך יסחפו עוד תומכים. אוי למי שנשען על תומכים כאלה, שתמיכתם מותנית בהתנערות מן הפוליטיקה. תחת קורת הגג המחבקת של ה"א-פוליטיות" מצטופפות קבוצות בעלות אינטרסים הפוכים לגמרי, מה שמבטיח את קריסת המאבק עוד בראשיתו.

עדיף להיות פוליטי ולחבור עם מעטים שמסורים לעניין לטווח ארוך מאשר להיות "לא פוליטי" ולהישען על רבבות שתמיכתם חולפת כמוץ ברוח.

 2. המאבק על דיור בר השגה הוא שלוחה של המאבק על הדיור הציבורי. היריב שלהם אחד: אילי הנדל"ן, ראשי הכלכלה ומשרד האוצר. שמעתם היטב את ה"פתרון" של נתניהו: "תחרות, תחרות ותחרות". תרגום: בקרוב גם לא תוכלו לממן את האוהלים שבהם אתם לנים כיום. חסידי "המשק החופשי" מפנים אצבע מאשימה אחת – נגד הריכוזיות, נגד הביורוקרטיה. להשקפתם – רגולציה ממשלתית ופיקוח על שכר הדיור הם לא פחות מבולשביזם, השטן בהתגלמותו.

זה בולשיט. כמעט בכל הערים הגדולות במערב מתקיים פיקוח על כל הדירות השכורות – על שכר הדירה עצמו ועל הליך פינוי הדיירים. גם בארץ יש הצעות חוק כאלה – כולן טורפדו בידי הקואליציה, ביוזמת האוצר. לא כל כך מפותחים שם, באמסטרדם ומונטריאול וברלין, עוד לא השכילו להפנים את נפלאות השוק החופשי. עדיין תקועים במושגים ארכאיים של זכויות אזרח.

3. מה תפקיד השלטון? למה יש בכלל שלטון? לנתב את ההון הציבורי לטובת האזרחים או לשלשל אותו לכיסיהם של בעלי הון? מי צריך שלטון שמשמש תחנת מעבר מכספי האזרח לכיסו של הטייקון?

"השוק החופשי יוריד את מחירי הדיור" – שקר. אין בארץ מחסור בקרקעות לבנייה. יש חסמים ביורוקרטיים, אבל הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל – שאמורה להביא מזור לכל תחלואי הדיור בארץ – היא בראש ובראשונה עוד מהלך הפרטה קיצוני מבית היוצר הניאו-ליברלי של נתניהו. היה והקרקעות יופרטו – הן יגיעו, במוקדם או במאוחר, לידי מי שיכול לשלם יותר. אמרתם הפרטה – אמרתם רישוש החלשים וחיזוק העשירים. הרפורמה שווקה לציבור בלי שום מרווח זמן סביר לדון במשמעותה, ותוך הטעייה מכוונת, כאילו מדובר בהעברת 4% בלבד מקרקעות המדינה לידיים פרטיות. מי שעשה חשבון מדוייק יותר גילה שלמעשה מדובר בהעברת 160% מקרקעות המדינה הזמינות לבנייה לידיים פרטיות (מהיכן יילקחו 60% החסרים? אולי באוצר כבר מכניסים לחישובים את הפינוי לרחוב של אוכלוסיות "מיותרות"). גם אזרחי ישראל הערבים מבינים שייצאו ניזוקים משוד הקרקעות הגדול הזה, המתבצע תחת מטרייה יהודית למהדרין.

4. העובדות האלה מסמנות, ולא בפעם הראשונה, את האוייב האמיתי של אזרחי ישראל, ובמיוחד בני המעמד הבינוני ומטה: השלטון שהם בחרו בו. והשלטון הזה אינו מתמצה במפלגה זו או אחרת – כולן שותפות לשיטה. במובן השטחי הזה, המאבק "איננו פוליטי". אבל בשני מובנים עמוקים יותר, הוא פוליטי לעילא: זהו מאבק נגד הכוח הבלתי מרוסן של ההון ועושי דברו במסדרונות השלטון; ושותפים לו כל קורבנותיו של ההון.

5. האם ישכילו המפגינים להציץ מעבר לפתח האוהל ולזהות את השותפים הטבעיים שלהם? אלה נפגעי הדיור הציבורי, שנזרקו לרחוב בעקבות מהלכים דמויי-הפרטה שחלו בחברת "עמידר". איזו מפלגה בכנסת של היום מייצגת אותם? בדיחה גרועה. אף אחת. האם זה אומר שאין כתובת למאבק חסרי הדיור? יש ויש. רק נתין במדינה טוטאליטרית מזהה את הפוליטיקה עם הממסד המפלגתי. אזרח במדינה דמוקרטית יכול לקום ולחבור אל הכוחות החברתיים שמדברים בשמו. היו סמוכים ובטוחים שכאשר אלה ידברו בקול מספיק חזק ותקיף – חברי הפרלמנט הנרצעים יעמדו בתור לממש את חזונם.

אבל לשם כך נדרשת ממנהיגי המאבק בגרות מינימלית; ונכונות להניח בצד איבות ישנות ודימויים מאיימים של אוכלוסיות שונות, "אחרות" וגם מרוחקות. כך נוצרת סולידריות של קורבנות השיטה, ובלי סולידריות כזאת, אין פעולה פוליטית אפקטיבית.

6. זהירות, מילה בערבית: תראבוט (התחברות). שמעתם על התנועה הזאת? כבר כמה שנים שהיא פועלת בקרב חסרי דיור יהודים וערבים, ללא אבחנה. כשהכורת עולה על בית, כשחברת השיכון שוכרת בריונים כדי לפנות דיירים מביתם – תראבוט שם. לא תאמינו, גם כשזה קורה ליהודים, בכל הארץ: למשל כאן, וכאן, וכאן, וכאן, וכאן. כשאתה חי ברחוב, הגזע והדת שלך פתאום לא נראים חשובים. מה פתאום תנועה עם שם ערבי דואגת ליהודים, אתם שואלים? ומה פתאום אף מפלגה עם שם יהודי לא דואגת לעניים ולחלשים לפני שהיא מפשפשת בתעודת הזהות שלהם? תראבוט לא לבד, יש גם "סולידריות שיח ג'ראח", שגם היא, לא יאומן כי יסופר, ניצבת שכם על שכם עם יהודים שנזרקים מביתם.

מנהיגי מחאת האוהלים יודעים לפרוט יפה על הנים הפופוליסטי של השנאה לפוליטיקאים. האם יש בהם רצון וגם יכולת למנף את המחאה לעשייה פוליטית אמיתית, במסגרת הכוחות האנטי-ממסדיים שכבר פועלים בשטח?

7. זה יהיה כמובן גט כריתות לכל האינטרסנטים שמנסים לרכב על גל המחאה הזה. שנייה אחרי שמנהיגי המאבק יחברו באופן גלוי לנציגי המשפחות הערביות המנושלות ברמלה, לוד ובנגב – אריאל אטיאס ומירי רגב יתפוגגו מהתמונה, חולדאי ייתן גז, ו"השמאל הלאומי" יקפל את האוהלים שלו. יש להניח שגם חלק מן המפגינים עצמם ירגישו מרומים אם ייאלצו לקרוא, בקול אחד, לפתרונות דיור הן עבורם והן עבור משפחות קשות יום מנצרת, באר שבע או לוד. ואיך ימחו את העלבון הצורב הזה מפניהם, "שמאלנים קיצונים"? (טיפ: אחרי ששומעים את זה 20-30 פעם ביום, זה הופך למוסיקת רקע נעימה). וכל המתריעים בשער: זה לא חכם, זה לא פרקטי, אסור "לאבד את המרכז" ולהפוך לקיצונים. כאילו ש"המרכז" הזה, השרוי בתרדמת כבר יותר מעשור, הניע פעם מהלך פוליטי משמעותי בארץ; כאילו לא הקיצונים הם שמושכים בחוטי הפוליטיקה שלנו.

אוקיי, תבחרו: או לחבור עם כל מי שהשיטה הנוכחית דופקת, בלי הבדלי דת/גזע/מין/עדה, ולהתנגד לכל מי שהוא חלק מן השיטה, בלי הבדל דרגה/משרה/מעמד מיניסטריאלי; או לבודד בעקשנות את המאבק שלכם מכל מאבק דומה לו, להתבצר בבועה מגזרית אחת, להשקיף באיבה על כל מי שהפוליטיקאים חינכו אתכם לשנוא – ולהתכווץ תוך מספר שבועות, עד שתיעלמו. להיות תחרירים, או להיות מגזריים. זאת הברירה.

[הבהרה: הכותב אינו חבר בשום ארגון שמאל, לרבות "תראבוט" ו"סולידריות שיח ג'ראח").

אין תקציב לחיים

היום הוא יומה הראשון של שביתת העובדים הסוציאליים. מאבק העו"סים לעדכון שכרם אחרי 17 שנים שבהן הוא לא עודכן ונשחק עד אבק הוא מן המאבקים שכ-ו-ל-ם תומכים בהם. איך אפשר לא? מישהו חושב שהשירותים שמפעילים עובדים סוציאליים הם מיותרים, "מותרות" שאפשר או רצוי לקצץ? כל הדברים שמושבתים מהיום: הגשת תסקירים של קציני מבחן לבתי משפט (שמשפיעים על שחרור עבריינים ממעצר), חוקרי ילדים שמוזעקים בחשש להזנחה או התעללות, פגישות של הורים גרושים עם ילדיהם במרכזי קשר, הגשת תסקירים בתיקי גירושין, דיונים בוועדות להפסקת הריון, דיונים בוועדות פסיכיאטריות לילדים ונוער, תכניות שיקום לקשישים סיעודיים, טיפול במשפחות במצוקה, ועוד. במקרים רבים הסיוע שמגישים עובדים סוציאליים הוא על סף מציל חיים, כפי שניתן לקרוא כאן.

משהו פה נראה לכם מיותר? מישהו יכול לחשוב על עוד הרבה מאבקים ציבוריים צודקים יותר מזה?

ובכל זאת, כולם גם יודעים: גם את העו"סים ימרחו. השביתה רק התחילה; סיקור תקשורתי גדול ואוהד, הרבה ראיונות וסיפורים אישיים. לאט לאט, מלחמת החפירות במשרדי האוצר תקבור גם את המאבק הצודק מאין כמוהו הזה בעמודים האחוריים. העו"סים יחזרו לעבודה (הרי גם כך הם משתכרים משכורות רעב, כמה זמן תחזיק קרן השביתה של האיגוד?), ואחרי כך וכך חודשי מו"מ, הם יקבלו תוספת שכר צנועה (האוצר מדבר כרגע על 8%). אז במקום אחד מכל ארבעה עו"סים שנזקקים להשלמת הכנסה, אחד מכל חמישה או שישה יזדקקו לה. ועו"ס עם ותק של 10 שנים, שכיום מרוויח  4,466 ש"ח ונזקק להשלמת הכנסה של 682 ש"ח כדי להגיע לשכר המינימום, סוף סוף יחצה את הסף הנכסף ויסגור משכורת של 5,500 ש"ח בכוחות עצמו.

שמחה גדולה.

הנה התעלומה: אם כולם יודעים ומסכימים שהמאבק צודק – איך זה כולם גם יודעים שהוא ייכשל? או יסתיים במין אקורד מטושטש כזה, לא ברור, ספק-כישלון ספק נסיגה-מכובדת?

מה פשרו של הפער הפוליטי הזה, בין הרצון, והמוצדקות, והתמיכה הציבורית הגורפת – לבין התוצאות העגומות, שחקוקות כבר מראש על הקיר?

תכף נחזור לשאלה הזאת. לפני כן, כדאי להזכיר שהמאבק הנוכחי מאד מצומצם במטרותיו (וטוב שכך, מבחינה אסטרטגית). מערך העבודה הסוציאלית בארץ סובל מהזנחה של שנים ארוכות. בעיה חריפה שהאוצר מטאטא מתחת לשטיח כבר שנים היא המחסור החמור בתקנים. בלשכות הרווחה בארץ מקובל למצוא עובד יחיד (למעשה, כמעט תמיד עובדת יחידה) שאחראי על 200, לפעמים 300 תיקי רווחה. זה גובל בבדיחה (נסו לחשב כמה דקות חודשיות יכול לקבל כל מטופל מעובד כזה). המחסור בתקנים אינו עומד על הפרק במאבק הנוכחי.

עוד מחוץ למאבק הוא מעמדם של יותר מ-5,000 עו"סים שמועסקים בעמותות פרטיות ודרך חברות כוח אדם – תוצר נפסד של הפרטה מסיבית של שירותי הרווחה בישראל בשני העשורים האחרונים. במסגרת תהליך זה, נמסר הטיפול בזקנים, נכים, מפגרים, נוער בסיכון, נשים מוכות ועוד אוכלוסיות מוחלשות לידי ידיים פרטיות. העו"סים שמועסקים במגזר הפרטי מקופחים בהשוואה לעמיתיהם במגזר הציבורי בכל הזכויות הסוציאליות (כשליש מהם לא מקבלים קרן פנסיה, דמי הבראה או החזרי נסיעות, ליותר מחצי אין קרן השתלמות). מחקר שנערך בנושא חשף פגמים רבים בשיטות העסקתם, למשל התחלופה הגבוהה (שנובעת מרצון המעסיק הפרטי לחסוך בהוצאות ותק) שפוגעת קשות ביצירת קשרי אמון עם מטופלים, ועוד. גם 5,000 העו"סים האלה אינם מיוצגים במאבק הנוכחי – העברתם למגזר הפרטי הוציאה אותם מארגון העובדים הסוציאליים – וספק אם ייהנו מפירותיו (למרות הכרזות ההסתדרות).

כאמור, כלי התקשורת לעת עתה נותנים גב רחב למאבק ומסקרים אותו באופן אוהד. למעט עיתון אחד – "הארץ". לא הפתעה גדולה, ובכל זאת, עניין מרגיז כתמיד. בשבועיים האחרונים הקדישו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" כפולות עמודים מובלטות לסיקור מקרוב של המאבק, כולל ראיונות רבים עם עו"סים ששפכו אור על המציאות הקשה שאיתה הם מתמודדים, כולל תלוש המשכורת המעליב בסוף החודש. כתבות כמו זאת או זאת אולי נובעות ממניעים פופוליסטיים – לגלות חמלה כלפי מסכנים ונזקקים זה תמיד טוב למכירות – אבל בו בזמן חושפות את הציבור למצוקה אמיתית שנמצאת ממש בקרבו, קרוב אליו.

אלא אם כן מדובר בציבור קוראי "הארץ". אלה כנראה לא שמעו ולא הזדקקו מעולם לשירותיהם של עו"סים, ולכן – למה להטריח אותם בזוטות? סיקור המאבק בעיתון של "השמאל" היה לקוני, צונן, נטול פנים אישיות. ביום שישי האחרון הופיע לראשונה ראיון עם עובדת סוציאלית. מה לא שכחו ב"הארץ"? לשסות את הבולדוגים של השוק החופשי, נחמיה שטרסלר ומירב ארלוזורוב, שינערו טוב טוב את כל "השקרים" וה"בלופים" של העו"סים. הגדילה לעשות ארלוזורוב, שבלהיטותה לגבות את ידם הקפוצה של פקידי האוצר הפריחה נתוני שכר מופרכים לחלוטין של העו"סים (תקראו את התגובות שם); כל השנים לא ידענו – מגזר העו"סים הוא למעשה מגזר של אילי נדל"ן במסווה, ממש אוליגרכים, שמתבכיינים בלי שום הצדקה רק כדי לחזור בערב לבית הפרטי שלהם בארסוף לעוד ערב משעמם במחיצת המשרת ההודי והשף הפרטי מצרפת.

למעוניינים, הנה טבלת השכר האמיתית. מייאש.

בכל קלחת הדיסאינפורמציה הזאת, בכל זאת חסר נתון אחד, מעניין מאד: מה בעצם עלות דרישות השכר של העו"סים? כמה זה יעלה לקופת המדינה אם היא תכיר, סוף סוף, בחוב העצום שלה כלפיהם ותתגמל אותם בהתאם?

את הנתון הזה לא תמצאו בשום מקום. האוצר מסתיר אותו מסיבות ידועות; ברגע שהוא ייחשף, יתברר כמה פשוט לממן את הדרישות האלה. עדיף להשאיר אותו באפילה ולסמוך על מנטליות החנווני של הישראלי הממוצע ("הא, הנה עוד מגזר שרוצה לשדוד את הקופה הציבורית"). ארגון העו"סים, מצידו, גם לא מעוניין לחשוף את הסכום הזה, מסיבות טקטיות: לא מפזרים מספרים במהלך משא ומתן, כדי לא לתת נשק לכל גורם שמעוניין לסכל אותו. כך יוצא שהאוצר והעו"סים עושים יד אחת, שלא במתכוון, להסתיר מידע חיוני מהציבור.

למעשה, לא מסובך מדי לאמוד את הנתון הזה. העו"סים נאבקים לא רק על אחוזי תוספת, אלא על שינוי מהותי במבנה השכר, שנקבע לפני 17 שנה ולא משקף עוד את התפקידים והדרישות שעימם הם מתמודדים כיום. אפשר להבין שהצעת האוצר – 8% תוספת מעבר ל-6% שקיבל כל המגזר הציבורי – רחוקה מאד מאד מהציפיות של העו"סים. ביום שישי פורסם שדרישות האיגוד הן 30%, ואילו ההסתדרות דורשת תוספת של עד 40% לשכר בדרגות הנמוכות. אם זאת נקודת הפתיחה של המאבק – הוא כמעט מיותר, לדעתי. מלחמת ההתשה מול האוצר תשחוק את המספרים האלה ותתרגם אותם לעשרות סעיפי "הטבות" שיתפזרו לכל רוח. אני כמובן לא מתיימר לייעץ לעו"סים; אולי באמת, במציאות הנוכחית, לא ריאלי להציב דרישות גבוהות יותר. אבל אני כאן בדיוק כדי לערער על "המציאות הנוכחית".

לעניות דעתי, רמת השכר המחפירה של העו"סים דורשת תיקון דרמטי, של לפחות 50%. אוקיי, בוא ניקח תוספת של 50% כאומדן הבסיס לתוספת. תוספת על מה? על מה שהם מקבלים היום. מה הם מקבלים היום? נו, תלוי את מי שואלים. לפי האוצר, משכורת ברוטו ממוצעת של עו"ס במגזר הציבורי היא 10,000 ש"ח. תראו לי עו"ס שלא צוחק כשהוא שומע את זה. לפי נתוני ארגון העו"סים, משכורת הברוטו הממוצעת היא 6,000 ש"ח. חתיכת פער. בואו נהיה מהאו"ם: ניקח את הממוצע, 8,000 ש"ח.

יש 10,000 עו"סים בשירות הציבורי. העלות השנתית של שכרם, לפי חישוב זה, היא 960 מיליון ש"ח. תוספת של 50% תגיע לכדי 500 מיליון ש"ח. אחרי שהגעתי למספר הזה, נרגעתי קצת כשמצאתי אותו גם בהערכה של רותי סיני. אוקיי, סגרנו.

500 מיליון ש"ח בשנה. נשמע הרבה? מדובר בפרומיל וחצי (0.0015) מתקציב המדינה. ונזכיר רק שהאוצר כרגע מתקמצן עם העו"סים על שליש מהסכום הזה (הפער בין 14%, הצעת האוצר, ל-30%, דרישת האיגוד). נו, אז יש כסף או אין כסף?

לשטרסלר כמובן אין כסף. על עודפי הגבייה בשנת 2010 בסך 12 מיליארד שקל הוא לא מוכן לשמוע; מדובר בכספים לצמצום הגירעון התקציבי. ומה דחוף לצמצם את הגירעון, בשעה שהחוב הממשלתי בישראל (78% מהתל"ג) נמוך יותר מן הממוצע (90% מהתל"ג) במדינות ה-OECD? ואם כבר לצמצם אותו, למה דווקא על חשבון העו"סים? על שאלות כאלה לא עונים באוצר. כי אלה כבר שאלות "פוליטיות", שנוגעות לסדרי עדיפויות וערכים, ולא שאלות "כלכליות" טהורות. וכידוע, באוצר מוכנים לפתוח לדיון רק שאלות כלכליות. השאלות הפוליטיות הוכרעו עוד לפני פתיחת המשא ומתן.

צודקת רותי סיני, יש הרבה מאד כסף. ובישראל, פולו דה מאני זה פולו דה סקיוריטי. מי שרוצה להבין למה אין כסף לשום דבר שקשור בחיים כאן, ורק לדברים שקשורים במוות – יציץ נא בבור ללא תחתית שקרוי "תקציב הבטחון" של מדינת ישראל. שם, במעמקיו ספוגי הגריז, קבור העתיד הטוב יותר של כולנו.

כשהאוצר מצביע שוב ושוב על הגירעון התקציבי, אולי כדאי לשאול מי האחראי העיקרי לגירעון. מי מושך כסף כמו משוגע מהקופה הציבורית הרבה מעבר לתקציב שלו? לא תאמינו: משרד הביטחון. דו"ח של בנק ישראל שהתפרסם בימים אלה גילה כי במשך 6 השנים האחרונות משרד הבטחון חרג ממסגרת התקציב שלו, בעוד שבמרבית המשרדים האחרים נרשם תת-ביצוע (כלומר, נותרו יתרות תקציביות). לפי הדו"ח, החריגות גדלו בעיקר בשנתיים האחרונות, שבהן לא נרשמו אירועים בטחוניים חריגים.

"חריגה תקציבית" היא ביטוי עדין לכיפוף החוק, לאמור, חוק התקציב. כשהיא הופכת לנורמה, החוק הופך לחותמת גומי.

בכמה כסף מדובר? בכסף גדול מאד. החריגות בשש השנים האחרונות נעו בין 3.5 ל-5.5 מיליארד שקל בשנה.

חתיכת אוברדראפט. לא יודע מה אתכם, אבל כשאני במשיכת-יתר בחשבון הבנק שלי, אני חייב להחזיר כל שקל, בתוספת ריבית מכאיבה. למשרד הבטחון יש סידור אחר. כשהוא נמצא במשיכת יתר של 4.8 מיליארד שקל (בשנת 2009), נותנים לו בונוס של 700 מיליון שקל לשנה הבאה, כדי שבשנה הבאה יוכל לסגור כבר חריגה של 5.5 מיליארד שקל.

רק הבונוס הזה היה יכול לממן את עלות תוספת השכר לעו"סים לשנה וחצי. ואם משרד הבטחון היה מחזיר לקופה הציבורית את הכספים ששדד ממנה בשנים האחרונות, אפילו בלי ריבית והצמדה, היה אפשר לממן את תיקון השכר של העו"סים למשך 60 השנים הבאות.

טיעון שגור בפיהם של שונאי השביתות הוא טיעון "פריצת הסכר": תיתן למגזר אחד, ואז כולם ישבתו ותהיה צריך לתת לכולם. אז קודם כל, הפתעה: באמת כמעט כולם במגזר הציבורי זקוקים לשדרוג שכר רציני, ואיתות ברור מצד המדינה שיש גמול לעמלם (לא בכדי משוגרים לחלל הציבורי הספינים בנוגע ל"שערוריית שכר הבכירים" ממש בסמוך למאבקי השכר של המקופחים האמיתיים; כך אפשר להסיט את הדיון מן הרוב הדומם, שהמערכת מנצלת, למיעוט מבוטל, שמנצל את המערכת).

אז כן, "מסגרת התקציב" תיפרץ, אבל לשם שינוי, בכיוון הנכון. והתקציב כולו צריך לעבור טלטלה אנטי-בטחוניסטית דרמטית. שנית, מי שמתעקש למדוד כל דבר דרך החור של הגרוש צריך גם להבין את הרווחים לטווח הארוך: מערך טוב יותר של עבודה סוציאלית, מערך שמסוגל לתמוך במשפחות על סף פירוק, בעבריינים משוחררים, במכורים לסמים – חוסך כסף רב למדינה באמצעות צמצום הצורך במוסדות טיפול, גמילה וענישה. ושלישית, צריך לומר גם את זה: יש ערכים שחברה נאורה לא מתחשבנת עליהם. רווחה היא אחד מהם.

כפי שמוטי בסוק מציין, למעשה החריגות בהוצאות הבטחון גבוהות יותר, כי הן מתחלקות בין משרד הבטחון, המשרד לבטחון פנים, תקציב השירותים החשאיים (מוסד, שב"כ), תקציב המועצה לאנרגיה אטומית ועוד. התקציבים של כל אלה מעולם לא נפתחו לדיון ציבורי שקוף, וגם הם צמחו באופן ניכר בשנים האחרונות (יותר מ-10 מיליארד שקל).

הרכבת ממשיכה לדהור. תקציב הביטחון לשנת 2011 עומד לגדול ב-5 מיליארד שקל ולעמוד על כ-60 מיליארד שקל. איך זה יקרה? תסמכו על פקידי האוצר. לא הכל צריך להיות כתוב בחוק התקציב. יש ועדת כספים. יש העברות מפה לשם, על חשבון "תת-ביצוע". את המשפט החמור הבא כתב בסוק, לא אני: "האוצר דאג ב-2010 ליצור תת-ביצוע בתקציב החינוך, הבריאות והרווחה, מתחת לאפם של השרים האחראים, כדי להגדיל את תקציב הביטחון." כן, שמעתם טוב. גונבים מהנזקקים ונותנים ליצרניות נשק.

מי ינתק את הקשר הגורדי שבין האוצר לבטחון? מי יספר לאזרחי ישראל – לעו"סים, לעובדי הבריאות, למורים, לפרקליטים בשירות המדינה, לסטודנטים ששכר הלימוד שלהם עולה כל הזמן – מי יספר להם איפה נמצא כל הכסף שהיה אמור לאפשר להם חיים הוגנים יותר, ללא השלמת הכנסה וללא התרוצצות מטורפת מעבודה זמנית אחת לאחרת?

עופר עיני לא יספר. שלי יחימוביץ' גם לא. שום ח"כ חברתי לא יעז להעלות על דל שפתיו את האישום הנורא מכל: המעמד הבינוני והנמוך בישראל משלמים את מחיר הטירוף הבטחוני. החולים, הנכים והמשתכרים שכר רעב – כולם מממנים את מאזני המכירות היפים של תע"ש, רפאל ואלביט. זהו טאבו פוליטי, אסור לדבר עליו או לרמוז לכיוונו, פן תוקע מיד כבוגד ויישלל ממך הכשר הפטריוטיות. מי שאמר שהפטריוטיות היא מפלטו של הנבל לא דייק; בשוק המודרני, היא מפלטו של אינטרסנט תעשיית הבטחון.

סדר העדיפויות המעוות הזה נשען על הנחה לא בדוקה, לפיה הציבור עצמו תופס את הביטחון בישראל כנושא קדוש שאין לגעת בו. אבל "דעת הקהל", כידוע לכל, היא עניין הפכפך ביותר, ולא פעם היא פשוט שיקוף של הבניה אידאולוגית. סקר שנערך לאחרונה דווקא מוכיח: יותר אנשים חושבים שיש לתת עדיפות להוצאות חינוך לעומת ביטחון. רוב הציבור (80%) סבור כי המדינה לא דואגת למערכת הבריאות הציבורית.

אם כן, הציבור לא לגמרי מטומטם. לוּ היתה כתובת פוליטית שהיתה מתמקדת במצוקות והתסכולים האלה, ואומרת ברורות איפה צריך לחתוך כדי להוסיף תקציבים לתחומים שבאמת מקיימים את חיינו – היא היתה זוכה לתמיכה ציבורית משמעותית. אבל אין. הנה עוד דוגמה לחוסר הרלבנטיות של הפוליטיקה המפלגתית למאבקים החשובים של החברה האזרחית בישראל.

דוגמה נוספת שעלתה לאחרונה לכותרות: מצוקת האשפוז בבתי החולים הפכה לבעיה לאומית; ישראל ממוקמת בתחתית מדינות ה-OECD בשיעור מיטות האשפוז שבה. במשך כל העשור האחרון לא התווספו מיטות לבתי החולים, שלעתים קרובות מגיעים לתפוסה של 150%; רק במחלקות טיפול נמרץ חסרות כ-500 מיטות אשפוז; המשמעות היא שרק שליש (!) מהזקוקים לטיפול נמרץ מאושפזים שם, היתר מפוזרים במחלקות שונות. לפני שבוע הממשלה אומנם אישרה תוספת של 1,400 מיטות, אבל גם זה מעט מדי ומאוחר מדי; לפחות 3,000 מיטות דרושות רק כדי לשמור על מעמדה הנמוך של ישראל בהשוואה למדינות המערב. מדובר בהזנחה פושעת לאורך שנים ארוכות.

כמה יעלה לפתור את בעית מיטות האשפוז של ישראל – בצעד נמרץ אחד? על פי תכנית האשפוז של משרד הבריאות שהוכנה ב-2005, עד 2015 יש צורך בתוספת של 6,463 מיטות אשפוז. עלות התפעול השנתית של כל מיטה – חצי מיליון שקל. סך ההוצאה הצפויה: 3.2 מיליארד שקל. יש כסף או אין כסף?

3.2 מיליארד שקל זה פחות מהחריגה השנתית הקטנה ביותר מתקציב הבטחון בשנים האחרונות. 3.2 מיליארד שקל זה שליש מעלות עסקת הרכישה של 20 מטוסי אף-35 שנחתמה לפני חודשים ספורים בין ישראל לארה"ב. לציבור הישראלי מוכרים כרגיל את הצורך הדוחק ב"שמירה על עליונות אווירית". האם מישהו פיקפק בעליונות האווירית של ישראל גם בלי האף-35? האם הבטחון הלאומי של אזרחי ישראל פשוט יקרוס לחלוטין בלי הוצאת הענק הזאת? ואולי האינטרס האמיתי מאחורי העסקה היה, כרגיל, הכסף הגדול? ובפרט הכסף הגדול שדווקא התעשיות הישראליות ירוויחו כתוצאה מהתחייבויות הדדיות מצד יצרניות הנשק האמריקניות? שהרי מהו "הסיוע הבטחוני" אם לא עסקה סיבובית בין תאגידי נשק אמריקניים וישראליים, דרך מתווכים ממשלתיים, על גבו ומכספו הטוב של משלם המיסים?

יודעים מה? לא לבטל את העסקה. רק לקנות 13 מטוסים, במקום 20. בכסף שהתפנה היה אפשר לקנות את כל מיטות האישפוז הדרושות (אי אפשר אתם אומרים? כי הכסף לקוח מכספי הסיוע הבטחוני האמריקני, שחייבים לחזור למשק האמריקני? והסיוע הזה הוא גזרה משמיים? האם הוא תוצאה בלתי נמנעת של סדר העדיפויות המעוות שלנו, או אולי גורם מרכזי שלו?).

מי יודע, אולי אפילו חייל אחד או שניים, שנפצעו בקרב, היו מרוויחים מן ההשקעה הזאת ברפואה הציבורית.

מה פתאום. הס מלהזכיר. בדיוק 20 מטוסים היו נחוצים, אף לא אחד פחות. עם 13 מטוסים – אחמדינג'אד כבר היה דופק לנו על הדלת בבוקר עם שואה גרעינית.

חישובים והשוואות כאלה מתוייגים אוטומטית כ"דמגוגיה". אי אפשר להשוות תפוחים ותפוזים, אומרים לנו (למרות שכולנו יודעים שאפשר; יש עונות שבהן כדאי לקנות תפוחים, באחרות כדאי תפוזים). להצביע על המחיר הכלכלי, הממשי לגמרי, שהמערכות האזרחיות בישראל משלמות למולך הביטחון זה "דמגוגיה"; אבל להפחיד את הציבור מבוקר עד ערב ש"קיומה של ישראל" מוטל בסכנה מכל עבר (איראן, חיזבאללה, חמאס, "הסמול") – זה לא דמגוגיה? להתעקש על כך שכל עסקה בטחונית תובא לשיפוט הציבור, תישלף מן המחשכים, ושכל הוצאה מן התקציב הזה תלווה בנימוקים ענייניים זה "דמגוגיה", אבל להשתלח בציבורי עובדים שמגרדים את שכר המינימום ויוצאים לשביתות כדי להשיב לעצמם כבוד מינימלי, כבוד שהמדינה עצמה מחרבנת עליו בגלוי – זה לא דמגוגיה?

זה ממשיך הלאה והלאה. מקלטים לנשים מוכות בסכנת סגירה בגלל עצירת סיוע ממשלתי בסך 5 מיליון שקל. מכללות להכשרת מורים אינן מסוגלות לתפקד כהלכה בגלל עצירת סיוע ממשלתי בסך 40 מיליון שקל. מערך בתי האבות הסיעודיים בארץ (שמאושפזים בו 4,000 קשישים) נמצא על סף קריסה, בגלל תקצוב הנמוך ב-100 מיליון שקל מהצרכים האמיתיים.

איפה שלא תסתכלו, כשאתם זקוקים למדינה – אין כסף. כשהיא זקוקה לכם – יש ועוד איך. היסודות העקרוניים ביותר של חברה נאורה – חינוך, בריאות, רווחה – היסודות שרק בשבילם יש טעם בכלל לחיות בקולקטיב ולשלם מסים, מופקרים ומרוששים כעניין שבשגרה. היסודות האלימים ביותר של החברה, החמדניים ביותר בתוכה – הצבא ותעשיות הענק שמתחזקות אותו – זוכים להגנה וחיזוק מתמידים. יש תקציב למוות, אין לחיים.

זכרו את זה היום, יומה הראשון של שביתת העו"סים. ובכל השביתות שעוד יבואו.