יותר ויותר מסתמן שממשלת נתניהו-לפיד-בנט שמה לה למטרה למחוק את כל השגי המחאה החברתית של קיץ 2011. ההשגים הללו היו ברובם תודעתיים, אך היו גם כמה השגים קונקרטיים בדמות "דרישות סף" ציבוריות לחלוקה הוגנת יותר של משאבים ציבוריים. הדרישות האלה לא ירדו מסדר היום ולמעשה על גבן נישאה מפלגת "יש עתיד" היישר אל מרכז קבלת ההחלטות בממשלה. העובדה שהממשלה הזאת נלחמת ממש בציבור שהעניק לה מנדט פעולה היא לא פחות ממדהימה.
מה שמקומם יותר מכל הוא הדרך העקלקלה, החשאית, העקומה, שבה מבוצעים המהלכים האנטי-חברתיים; נתניהו ולפיד יודעים היטב שהציבור רוצה במדיניות הפוכה משלהם, ולכן הם מחניקים כל אפשרות לדיון ציבורי פתוח במחטפים שהם מעבירים בחדרי-חדרים. אין דוגמה ברורה יותר לדו-פרצופיות הזאת מאשר שר האוצר, שבידו האחת חותם על גזירות אנטי-חברתיות ובידו השניה משרבט קלישאות בפייסבוק.
המחטף האחרון נוגע לנושא שבער במחאה מימיה הראשונים – הדיור הציבורי. האופן שבו הוא נעשה מחפיר, ואני רק מקווה שהדברים הבאים יעירו קצת את הישנים.
מקור: "גלובס"
זוכרים את חוק הדיור הציבורי? זה שהוכנס להקפאה עמוקה, מזה 15 שנה, באמצעות סעיף בחוק ההסדרים? החוק הזה (שכמותו קיימים במדינות רבות במערב) ביקש להבטיח שגם האוכלוסיה הענייה ביותר בישראל – חולים ונכים וזקנים עריריים וחד-הוריות נטולות פרנסה וכו' – תזכה לקורת גג. החוק קבע קריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, והטיל על המדינה את האחריות לחדש את מלאי הדירות באמצעות הכספים שיתקבלו ממכירת דירות לדיירים זכאים (בהנחה ניכרת).
בחסות החוק המוקפא, ניהלו ממשלות ישראל והחברות המשכנות את נכסי הדיור הציבורי בהפקרות מוחלטת, תוך הסתרת נתונים מן הציבור והפעלת מערך גבייה דרקונית מן הדיירים, מה שהוביל לפינוי משפחות רבות מדירות ששכנו בהן שנים. הקו המנחה היה למכור את הדירות ללא הנחות ובמחירי שוק, להעלות את שכר הדירה ללא פיקוח, להקשיח את הקריטריונים לזכאות, לא להשקיע שקל בתחזוקה ושיפוץ המבנים, ולא להוסיף ולו דירה אחת למאגר המידלדל. הדברים ידועים ונפרשו באופן יסודי בתחקיר של ניב חכלילי לפני שנתיים וחצי, וביזת הכספים בידי האוצר תוחקרה גם היא בידי גולית.
את כל זה היה חוק הדיור הציבורי אמור למנוע. בדיוק משום כך הוא הוקפא; ממשלות ישראל לא אוהבות להשקיע באזרחים מבלי להבטיח רווח נאה לבעל עניין כלשהו. ההיגיון מוכר: קודם מייבשים את השירות החברתי, אחר כך נתלים באי-יעילותו (שהובטחה מראש) כדי להפריט אותו, ואז מרחיקים אותו מהישג ידן של האוכלוסיות שלמענן הוא בכלל נוצר, בתירוץ שהחברה הפרטית חייבת לשמור על מאזן רווחי. העובדה שאלפים נזרקים כך לרחוב ושקיומו של דיור ציבורי רחב דווקא יכול לרסן את כל שוק הדיור – אלה אינן באות בחשבון. רק לשם השוואה, שימו לב בטבלה שלמעלה היכן נמצאת ישראל ביחס למדינות אחרות (כולן מפגרות, כמובן) בהשקעה בדיור הציבורי.
כדי להעניק פנים ושמות לאותם אזרחים שהמדינה מתעקשת לעשות עליהם קופה, הקדישו נא כמה דקות לסרטון המצוין הזה.
ועכשיו למחטף. בשקט-בשקט וכמעט באופן אגבי אישר השבוע קבינט הדיור את "חידושו של חוק הדיור הציבורי". החוק ייכנס לתוקף תוך פחות מחודש, ב-1 לאוגוסט 2013. השרים יאיר לפיד ואורי אריאל דיברו על תיקון "עיוותים הסטוריים" ופירכסו זה את זה בדברי קילוסין. לכאורה, חזון אחרית הימים.
מה שמטיל צל כבד על השמחה הוא העובדה שאך לפני חודש פורסם על כוונת האוצר לבטל את חוק הדיור הציבורי. הרעש הציבורי שקם הבהיר לטירון הפוליטי לפיד איך עושים את הדברים נכון: לא לבטל, אלא לקבור חיים. להשאיר את המעטפת ולרוקן אותה מתוכן. חיש-קל הוכרז על ביטול הביטול (בסך הכל "טעות סופר", גילגלו עיניים באוצר וסיננו – the bastards changed the rules) ובחופזה הפשירו את החוק בתרועות ניצחון. החופזה, כמקובל, היתה תחת לחץ בג"ץ ולא חלילה מתוך תחושת אחריות לאלפי הישראלים שמחכים כבר שנים לממש את זכאותם לדיור ציבורי.
רק שהחוק שהופשר איננו החוק שהוקפא. ברוב עורמתם, הכניסו משרדי האוצר והשיכון שינויים מאד משמעותיים. בניגוד לחוק המקורי, שקובע (בסעיף 10 ג') כי הכספים המתקבלים ממכירת הדירות לזכאים ישמשו לבניית דירות חדשות, גירסת לפיד-אריאל מקצה רק סכום קטן לחידוש מלאי הדירות ואת עיקר ההכנסה תפנה לסיוע בשכר דירה. המשמעות היא שזכאי דיור ציבורי יאבדו בתוך זמן קצר את זכאותם ובמקומה יקבלו "סיוע בשכר דירה". כיוון ששכר הדירה בישראל איננו מפוקח, הסיוע הזה בהכרח יעלה למדינה יותר ויותר, והיא תיאלץ שוב לקצץ בהיקף הזכאות כדי לעמוד בהוצאה. מלאי הדירות בדיור הציבורי יתרוקן, כך שחלקים גדולים יותר ויותר מן האוכלוסיה לעולם לא יגיעו לדירה משלהם. מי שירוויח מכל העניין הוא שוב, המשכירים ובעלי הדירות. לא בדיוק הכוונה המקורית של חוק הדיור הציבורי, ובמילותיו של רן כהן: "פשע מאורגן של האוצר".
בכל הזהירות הנדרשת (כיוון שאינני משפטן), אני חושד שהמחטף הזה הוא הפרת חוק ברורה. הכנסת מחוקקת דבר אחד והממשלה מחליטה ליישם דבר אחר. כך עושה ממשלה שיודעת שאין רוב בכנסת למדיניות שלה. בדיוק כמו שאלת ייצוא הגז, יש דברים שעדיף לא להביא לכנסת. לו הובאו השינויים ביישום החוק שסגרו ביניהם לפיד ואריאל למליאת הכנסת, היתה קמה מהומת אלוהים.
ממשלות כמובן עושות זאת כל הזמן. זהו סוד שהציבור איננו מורשה בדרך כלל לדעת: הממשלה היא מפירת החוק הכי גדולה במדינה. בסוף כל כותרת בנוסח "בג"ץ דורש מהמדינה להשיב מדוע בלה בלה בלה" מסתתר פקיד או שר שמשתין על החוק. לפני חודש כתבתי על מחטף אחר שמתגלגל כעת – השליטה על קרן תמלוגי הגז והקצאת הכספים ממנה. בינתיים המחטף נעצר בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת, אבל זה יחסית חריג, וקורה בדרך כלל כשיו"ר הוועדה איננו חבר קואליציה.
אני מסכים עם רן כהן שעיקור חוק הדיור הציבורי מתוכנו הוא פשע מאורגן; לשון החלקלקות שבה הוא נמסר לציבור רק מוסיפה חטא על הפשע, כמו גם הדיסאינפורמציה שמזריק השלטון לתקשורת כדי להשחיר את פניו של החוק המקורי. ואני גם חושב שכנגד פשע כזה צריך למחות כדרך ההמונים בכיכרות תחריר וטקסים; לזרוק את הפוליטיקאים לרחוב לפני שהם זורקים עוד משפחות לרחוב.
ומה עם דיור בר-השגה?
טוב ששאלתם. לא יותר טוב. אי-אז בימי טרכטנברג הכריז נתניהו על פתרון הפלא שלו לבעיית מחירי הדיור המשתוללים. כמו כל פתרון כלכלי שנתניהו אי-פעם הגה, הוא מורכב מצמדי מלים: הגדלת ההיצע. שחרור חסמים. הגדלת התחרותיות. ובאנגלית: "סופר-טאנקר". הדרך: הקמת ועדות חירום לקיצור הליכי תכנון ואישור, וד"לים (ועדות לדיור לאומי). תחת לחץ חברי כנסת חברתיים הוכנסו לחוק סעיפים שמסמיכים את הוועדות לחייב בניית דירות קטנות, לייעד דירות להשכרה במחירים נמוכים ולקבוע קריטריונים להוזלת מחירי דיור.
נו, מסמיכים זה לא מחייבים. ואצלנו הרי בלי אקדח לרקה השלטון לא ינקוף אצבע לטובת האזרח. כך מסתבר שהבוז שרחשו מנהיגי המחאה לחוק, ואזהרות הקואליציה לדיור בר-השגה, היו מוצדקים לחלוטין: הווד"לים היו מסך עשן. מחקר שפורסם השנה גילה כי מתוך 6,995 דירות שפורסמו להפקדה על ידי הווד"לים, רק 426 הוגדרו כ"קטנות", רק 170 הוגדרו כדירות להשכרה לטווח ארוך – וגם הן במחירי שוק, ואף לא דירה אחת הוצעה כדיור להשכרה בהישג יד, שמחירו נמוך ממחיר השוק.
באפריל השנה קיבל הבלוף גושפנקה רשמית. הקואליציה לדיור בר-השגה עתרה לבית המשפט בדרישה שיחייב את וד"ל ירושלים להפעיל את סמכותו ולכלול הוראות לדיור בר-השגה בתכנית להרחבת שכונת מלחה. ואז גילתה המדינה, בחוות דעת שהגישה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שלווד"ל "אין שום סמכות לקבוע הוראות בכל הנוגע לדרך השיווק של התוכנית". אהה. טוב שאמרתם, כי רק לפני שנתיים ניסיתם למכור לנו את הלוקש שהווד"לים "יורידו את מחירי הדירות". לא שמישהו באמת בלע את הלוקש. אפילו חברי הווד"לים עצמם הוקלטו בהודאה שמדובר ב"מראית עין" (הכתבה שווה צפייה מלאה).
מחאת הדיור: תשקיף
המחאה החברתית של קיץ 2011 ניצתה, כזכור, על רקע משבר הדיור. דפני ליף רצתה דירה בשכירות הוגנת, ואלפים הצטרפו אליה מיד באותה דרישה. המפגינים ההם תבעו דיור בר-השגה, אך עד מהרה הצטרפו אליהם קורבנות הדיור הציבורי שדרשו תיקון להזנחתם ארוכת השנים. אלה היו שתי אוכלוסיות שונות – שכבות גיל שונות, מעמד סוציו-אקונומי שונה, והחיבור ביניהן לא היה מיידי. ואף על פי כן, לאט לאט הוא קרם עור וגידים, מנהיגי המחאה הפכו למבקרי קבע בבתי הדיור הציבורי ומפוני הדיור הציבורי נטו אוהלים בשדרות רוטשילד. הסולידריות הזאת העניקה למחאה כוח ראשוני עצום, שהצליח לסחוף אחריו גם מגזרים אחרים עם דרישות אחרות.
המאבק נגד הפינויים מדירות הדיור הציבורי מבעבע כל הזמן; זהו המנוע הבלתי-פוסק של המחאה. אם וכאשר יחליטו נפגעי מעמד הביניים לצאת שוב לרחובות ולהיאבק על דיור בר-השגה, כדאי שיזכרו היטב מי שמר על הגחלת עבורם. אלה זקוקים לאלה, ורק מאבק סולידרי יצליח להבקיע את חומת האטימות של השלטון.
חשבתי אז ואני חושב גם היום שעל נושא הדיור תקום ותיפול המחאה החברתית. גם כשאני כותב, בלי הרף, על נישול פלסטינים או בדואים מאדמתם ועל הריסת בתים, אותו עקרון בסיסי עומד מול עיני: קודם כל קורת גג. קודם כל, הזכות למחסה. ממשלה שמתנערת מחובתה להפוך את הזכות הזאת לנגישה לכולם, או גרוע יותר, באופן מכוון וידוע מראש מרחיקה יותר ויותר אנשים מהסיכוי לגור בבית משלהם – מועלת בתפקידה הבסיסי ביותר. אין לה פתחון פה ואין לה תירוצים: היא צריכה פשוט לעוף. כל יום שממשלת הרשע הזאת ממשיכה לשרוד, בעוד קורבנותיה מתגוללים ברחובות ללא קורת גג לראשם, הוא יום של שלטון לא לגיטימי.
גפרור הדיור יכול להצית את המחאה שוב. בשנתיים שחלפו לא השתנה דבר בשוק הדיור; דו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת העניק לאחרונה ציון "נכשל" לממשלה בטיפול במחירי הדיור. הישראלים חווים זאת על בשרם יום יום, מי בהשלכתו לרחוב, מי בתשלומי משכנתא תופחים, מי בשכר-דירה שמרקיע שחקים. כלום לא השתנה – חוץ מאיתנו; אנחנו חכמים יותר.
גפרור הדיור יכול להצית את המחאה שוב, כי צברנו ידע ופיתחנו ספקנות כלפי "פתרונות" השלטון. מעט נושאים נחקרו לעומק כל כך כמו משבר הדיור בארץ. הידע המקצועי קיים, החיבור בין האקדמיה לשטח קיים, הייצוג המשפטי קיים. את הציניקנים והמלגלגים אפשר להפנות להמלצות צוות הדיור בדו"ח ספיבק-יונה. הכל כבר כתוב שם, רק ללכת וליישם.
התרגיל לקבורת חוק הדיור הציבורי עומד לפני הישורת האחרונה שלו. הרבה מאד אנשים ייזרקו לרחוב במסגרת הבדיה האורווליאנית שנקראת "חידוש הדיור הציבורי". אבל רבים אחרים יכולים לצאת לרחוב מיוזמתם, ולהבעיר שוב את אש המחאה. לא יהיה עיתוי צודק יותר.
בזמן שהמחלוקת על ייצוא הגז כובשת את כותרות העיתונים, החל מהלך נמרץ בכנסת להקמת "הקרן לניהול הכנסות המדינה מהיטל על רווחי נפט", ובשמה הידוע יותר, קרן תמלוגי הגז. ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת מקיימת השבוע שלושה דיונים על הצעת החוק להקמת הקרן, שעברה בקריאה ראשונה לפני חודש.
כידוע, את הקרן מקימה ממשלה פורעת-חוק. על פי חוק ששינסקי, קרן תגמולי הגז היתה אמורה לקום עד נובמבר 2011 ולהתחיל לצבור את הרווחים מהיטל הגז מאותה נקודת זמן. אינסוף מאבקים פנימיים בין משרדי האוצר והביטחון, בנק ישראל והמועצה הלאומית לכלכלה, גרמו לסחבת שהגיעה עד בג"ץ. התוצאה: אובדן הכנסה של 300 מליון שקלים. זאת גניבת כספי ציבור לכל דבר ועניין; במקום שיגיעו לקרן הגז הייעודית, זרמו כספי ההיטל האלה לקופת המדינה, ונבלעו בה לבלי שוב. רואי שחורות יגידו שהגניבה הזאת מבשרת את גורלה של הקרן כולה.
את הנוסח המלא של הצעת החוק שעומדת על שולחן ועדת המדע והטכנולוגיה אפשר לקרוא כאן. באופן כללי, בראש מועצת הקרן יעמוד שר האוצר. לצידו ימונו שלושה נציגי ממשלה (משרד ראש הממשלה, משרד האוצר ובנק ישראל) ושלושה נציגי ציבור שייבחרו על-ידי ועדת איתור. המועצה תחליט על מדיניות השקעת כספי הקרן בחו"ל, תוך התייעצות עם ועדת השקעות שתוקם לצידה. הניהול עצמו של כספי הקרן יימסר לידי מחלקת ניהול שתוקם בבנק ישראל.
כספי הקרן יושקעו כולם בחו"ל. ה"פירות" לאזרחי ישראל נקבעו לשיעור של 3.5% מהכנסות הקרן במהלך כל שנה בעשור הראשון לקיומה, ולאחר מכן בגובה התשואה הנומינלית הממוצעת. בפרק ט' של הצעת החוק נקבע שהקצאת הכספים תהיה ל"מטרות חברתיות, כלכליות וחינוכיות". זהו ניסוח מאד לקוני, השונה מן הניסוח בחוק ששינסקי רק בתוספת של "חינוכיות". מהי מטרה "כלכלית"? כל השקעה של כספי הקרן במשק הישראלי היא "כלכלית". יותר חשוב אולי הוא מה שאין כאן: לא מוזכרות מטרות בטחוניות. זה לא מקרה, אבל לפני שאתם קופצים בשמחה ומסמנים ניצחון נדיר על תקציב הביטחון, מומלץ לקרוא את האותיות הקטנות, ולהציץ אל מאחורי הקלעים.
כפי שכבר כתבתי כאן בהרחבה, במקביל לתגליות הגז הישראלי, התפתחה בצה"ל ובגופים כמו המועצה לבטחון לאומי תפיסת ביטחון חדשה, מקסימליסטית על גבול ההיסטרית, שרואה בכל שטח המים הכלכליים של ישראל – שטח הגדול פי 3 משטח ישראל – כאזור שיש לאבטח ולנטר באופן שוטף מן הים והאוויר. התפיסה הזאת מניחה כמובן מאליו שכדאי יותר להשקיע מליארדים באבטחה של מתקני הגז מאשר להגיע להסכמות מדיניות עם ממשלת לבנון או עם חיזבאללה על ניצול הוגן של מרבצי הגז באזור לטובת כל הצדדים. תחשיב עלויות האבטחה שצה"ל הגיש לממשלה הסתכם ב-3 מליארד שקל. זה רק הצטיידות ראשונית; תקציב התפעול השנתי יגיע לכחצי מיליארד שקל, כך שסך כל האבטחה לשנות פעילות המתקנים נאמד ביותר מ-20 מיליארד שקל.
האבסורד הראשון היה שאף אחד לא העלה על דעתו לדרוש מטייקוני הגז להשתתף בעלויות המטורפות האלה, לפחות בגובה החלק שלהם ברווחי הגז. האבסורד השני היה שאנשי מערכת הביטחון דרשו לממן את האבטחה מכספי הקרן לרווחי הגז (ונתניהו, כמובן, תמך בהם); עסקה סיבובית בין הטייקונים לצה"ל על גבם של אזרחי ישראל. מה שמביא אותנו לחודשים האחרונים.
הסיבה העיקרית לעיכוב בהגשתו של החוק להקמת הקרן היתה מחלוקת בין משרד הביטחון למשרד האוצר בדיוק בנקודה הזאת. באוקטובר 2012 דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה את דרישת משרד הביטחון להוסיף את "ביטחון המדינה" למטרות התקצוב של קרן הגז. גם בוועדת הכספים היה קונצנזוס נגד העיוות הזה של חוק ששינסקי. זה לא הפריע לצה"ל להפעיל את אחת מזרועות הלחץ שלו – המועצה לביטחון לאומי – שהמליצה במסמך לרה"מ לתקצב את הוצאות האבטחה מקרן הגז, בגובה של 700 מליון דולר. למי שלא בקי, נבהיר שהמועצה הזאת היא עוד גוף בשורה של ארגונים פארא-בטחוניים בישראל, הכוללת מכוני מחקר למיניהם, שתפקידה לבצר את דוקטרינת הביטחון השלטת ולא, חלילה, לאתגר אותה. ושימו לב: המועצה פונה למשרד ראש הממשלה חודשיים אחרי שכבר התקבלה החלטה בוועדה של הכנסת שלא לשנות את נוסח החוק להקמת קרן הגז כדרישת מערכת הביטחון. כך פועלים במדינה שבה מעמדה של הרשות המחוקקת נחות כל כך לעומת הרשות המבצעת.
הסתערות אחרונה על החוק נרשמה באפריל השנה. משרד הביטחון דרש "כי כספי הקרן לא יועברו לתקציב המדינה או לא יושקעו בחו"ל כל עוד לא הושלם סבסוד עלות אבטחת מתקני הגז בידי משרד הביטחון." למעשה הדרישה היתה לקבל נתח לא רק מהסכום שתפריש הקרן מדי שנה לקופת המדינה אלא גם מההכנסות השוטפות של הקרן. האוצר סיכל את התביעה החצופה הזאת. אבל חכו רגע עם השמפנייה.
מיד לאחר שהחוק החדש קובע את המטרות הכלכליות-חברתיות-חינוכיות, הוא כורה בור מדאיג מאד. בסעיפים 38-39 החוק מתיר למנהלי הקרן לתת הלוואה לממשלה "לשם סיוע בהתמודדות עם אירועים חריגים בעלי השפעה שלילית חריגה על כלכלת ישראל". מהו אירוע חריג? לא מוסבר, למעט התוספת בסעיף קטן (א1) "לרבות אירוע סביבתי". מי מחליט שהאירוע חריג? ממשלת ישראל, כמובן. מי יאשר? הכנסת, ברוב של 65 ח"כים. סעיף 39 גם מאפשר לממשלה הקלה בהחזר ההלוואה. מה זה "הקלה"? דברי ההסבר מבארים: "שינוי תקופת ההחזר או שיעור הריבית ואף קבלת פטור מלא או חלקי מהחזר קרן ההלוואה או הריבית".
אני מקווה שהבנתם שמדובר באישור לשדוד את הקרן ולא להחזיר גרוש. נכון, יש לכאורה חסמים חוקיים על האפשרות הזאת; אך הם מנוסחים בשפה כה רפה ומעורפלת, שאין לי ספק בכלל – אדגיש שוב, אין לי ספק בכלל – שהם ינוצלו לרעה בידי פוליטיקאים תאבי-תקציב, ובעיקר כאלה שנקלעים למשרד הביטחון. הפיתוי של קופה תפוחה שיושבת לה בבנק ישראל וצוברת עשרות מיליארדי שקלים הוא פיתוי שקשה מאד יהיה לעמוד בו.
למעשה יש לי חשד כבד שסעיף "האירועים החריגים" בחוק לא בא לעולם אלא כדי להכניס את תקציבי האבטחה של משרד הביטחון בדלת האחורית, וזו היתה הפשרה שאיפשרה סוף סוף לשחרר את הצעת החוק לקריאה הראשונה. דמיינו לכם שחיזבאללה מתחיל להוציא סיורי סטי"לים לים. לא "אירוע חריג"? לא "בעל השפעה שלילית"? לא קשה גם לדמיין את הלך מחשבתם של קברניטי צה"ל שיידעו, החל מן היום שבו נכנס סעיף 38 לחוק לתוקפו, שגם אם הם מדרדרים את ישראל לגירעון נוראי בעקבות מלחמה או שתיים, תמיד יש מאין לקחת כדי לאזן מחדש את התקציב. ומי שחושב ששיקולים כלכליים אינם משחקים תפקיד בהחלטה לצאת למבצע צבאי לא מבין איפה הוא חי.
[צודקים: מלחמה היא לא אירוע חריג אצלנו. ספק אם זה יגן על כספי הקרן ממולך הביטחון].
אז מה הפיתרון?
שני מוקשים עיקריים טמונים בהצעת החוק הנוכחית. האחד, ערפול-יתר בהגדרת המטרות החברתיות שלשמן הוקמה הקרן. שתיים, ערפול-יתר בהגדרת האירועים החריגים שמצדיקים שימוש בכספי הקרן למטרות אחרות.
באשר למוקש ראשון, כל מה שהצעת החוק קובעת (סעיף 37) הוא ש"הוצאות הממשלה שימומנו על ידי הסכום האמור ייקבעו בחוק התקציב השנתי". ספק אם ניתן היה לחשוב על דרך יצירתית יותר לקבור את הדיון הציבורי על השימוש בכספי הקרן (אוקיי, אפשר היה גם לדחוף את זה לחוק ההסדרים). מה שנחוץ הוא חוק ייעודילהקצאת כספי קרן הגז, שהממשלה תציג לכנסת מדי שנה ושנה, ובו יפורטו כל המטרות שלשמן מוקצה הכסף ומי אחראי לממשן: שיפוץ כך וכך חדרי מיון, בניית כך וכך כיתות לימוד, וכו'. כל מה שהחוק הנוכחי צריך לעשות הוא להטיל את חובת החקיקה התקופתית הזאת על הממשלה המכהנת.
באשר למוקש השני, יש לפרק אותו ככל האפשר. ראשית, לדרוש רוב של 90 ולא רק 65 ח"כים לאישור בקשת הממשלה להלוואה מן הקרן. יש להניח שאירוע חריג באמת (כמו רעידת אדמה עם מאות נפגעים) לא יתקשה להשיג רוב כזה. הרף הנוכחי, של 65 ח"כים, מריח יותר מדי כמו הגודל הממוצע של קואליציה בישראל, ומפקיר את ההחלטה על הלוואה מכספי הקרן לשגיון רוחו של השלטון. שנית, אין כל סיבה לאפשר לממשלה הקלות כלשהן בהחזר ההלוואה, ודאי שלא עד כדי פטור מלא; ככל הידוע לי, אנשים פרטיים שפוקד אותם "אירוע חריג" אינם פטורים מהחזר הלוואות. למעשה, רחובות הערים בישראל מלאים בחסרי דיור שנקלעו למצבם בדיוק בגלל שלא הצליחו להחזיר הלוואה לאחר אירוע חריג בחייהם. סעיף 39 של החוק אינו אלא קארט בלנש לרשות המבצעת לנהוג בהפקרות פיננסית, וכדאי פשוט לבטל אותו.
ההמלצה הכללית לציבור עומדת בעינה: לא להסיר עין מאף דיון בנושא הגז. ניסיון העבר מלמד שכל התרשלות עולה לנו במליוני שקלים (ההתרשלות האחרונה – העיכוב בהקמת הקרן – עלתה 300 מליון שקל; מי יחזיר לנו אותם?). עוד מעט תתחיל ועדת האיתור לחפש נציגי ציבור למועצה המפקחת על הקרן. התהליך הזה חייב להיות שקוף לגמרי (נוכחות עיתונאים או קהל, פתיחת פרוטוקולים לעיון הציבור). פקידי האוצר יתחילו לחפש "בורות" תקציביים לסתום עם כספי הקרן; תפקידנו להגדיר להם, ולא הם לנו, לאן הם יילכו. אם האיום הגדול ביותר על הציבור הישראלי בשלבי הדיונים של ועדות ששינסקי וצמח נשקף מחברות הגז והטייקונים, האיום הנוכחי נשקף מן האינטרסנטים של השלטון. אל תחשבו שהוא קטן יותר.
בניגוד לארי שביט, אני מאמץ את פילוח המנדטים של "הכל שקרים": לימין יש בלוק חוסם של 102 מנדטים, לשמאל יש 18 מנדטים. בחישוב חמור יותר הייתי גורע ממחנה השמאל מחצית מהמנדטים של רע"ם-תע"ל, שמגיעים מתנועות איסלאמיות (אין שמאל קלריקלי), ואולי מנדט או שניים ממרצ, שמבוססים על שנאה כללית לחרדים/מזרחים/פריפריה ועל זיקה דביקה מדי לתנועה הקיבוצית (אין שמאל סקטוריאלי), ומגיע ל-15 מנדטים – גודלו האמיתי של השמאל הישראלי.
ברוכים הבאים אל המציאות.
הפרשנים מעלים על נס את "המחאה החברתית", ששינתה את פני הכנסת ואת סדר היום הציבורי. אלה אמירות סרק, ללא כיסוי, וכדאי כבר כעת לנפץ את המיתוס הזה, כאילו יש קשר בין מטרות המחאה של קיץ 2011 לבין האג'נדה של הקואליציה העתידית.
מישהו בכלל זוכר על מה היתה המחאה? מרוב מלל ריק על "מדיניות חברתית" ו"מעמד הביניים" קשה קצת להיזכר בדרישות ההן, ברוטשילד ובלוינסקי, בקריית שמונה ובאשדוד, שלרגע קצר אחד איחדו כל כך הרבה ישראלים. אז הנה, תזכורת קצרה של אותן דרישות, ולצידן – מה צפויה הקואליציה של הליכוד-יש-עתיד-הבית היהודי לעשות בעניינן.
1. הפשרת חוק הדיור הציבורי וחידוש מלאי הדירות שמיועדות לדיור ציבורי.
עמדת הממשלה החדשה: פחחח. אל תצחיקו אותנו. גם בימים הקשים של טרכטנברג לא העלינו על דל מחשבתנו את המלים האסורות האלה, "דיור ציבורי". אז דווקא עכשיו, כשנכנסים לממשלה שרים שגרים בבתים ששוויים 6.5 מיליון שקל ו-10 מיליון שקל, נניף את הדגל הזה? נכון, שכחנו להקפיא אותו בזמן, טעות מצערת; בקרוב לא רק נקפיא אלא נבטל אותו, ועל הביטול תתנוסס חתימתו של יאיר לפיד.
2. קידום דיור בר-השגה.
עמדת הממשלה החדשה: לא קברנו את הנושא הזה כבר עם רפורמת אטיאס? בואו נדבר גלויות: לפיד ובנט הם ניאו-ליברלים, בצלמו ודמותו של נתניהו. ספק אם ניתן לזהות הבדלים בתפיסותיהם הכלכליות גם במיקרוסקופ. מי שקרא והאזין ללפיד בשנים האחרונות ובמיוחד במהלך הקמפיין, שמע מנגינות מוכרות עד זרא: שיחרור חסמים, הגברת התחרותיות, ייעול הביורוקרטיה. ובקיצור: כל השיטות שבזכותן הדיור בישראל אינו בר-השגה (כי מסתבר שהבעיה היא בכלל לא המחסור בדירות או בהפשרת קרקעות לבנייה)
3. פיקוח על שכר דירה בערים הגדולות.
עמדת הממשלה החדשה: שוב פחחח. נזכיר נשכחות: אלפים רבים מהמוחים בקיץ 2011 לא חלמו בכלל על רכישת דירה, ורק כרעו תחת שכר הדירה המשתולל במרכזי הערים. בניגוד לנהוג בערים גדולות רבות באירופה, בישראל אין שום חסם עליון על הפקעת המחירים הזאת. אבל זה דורש כמובן צעדים שהם בגדר חילול קודש של ממש – התערבות ממשלתית בשוק החופשי (חופשי עאלק – הממשלה מתערבת כל הזמן, רק שזה לטובת הקבלנים, באמצעות הטבות במכרזים, הקלות מס וכדומה; לזה משום מה קוראים "עידוד צמיחה" ולא "התערבות ממשלתית"). נתניהו-לפיד-בנט יורקים בתיעוב על רעיונות כאלה.
4. שיקום מערכת הבריאות הציבורית.
עמדת הממשלה החדשה: מצטערים, אין כסף. באמת שאין. עם הגירעון התקציבי האדיר, עם האיתרוג של תקציב הביטחון, עם בנט ונעלי הצנחנים המאובקות שלו, עם הספין האיראני שיקום לתחייה מיד אחרי השבעת הממשלה החדשה – תשכחו מקיצוץ בביטחון. ושוב, עם בנט וסטרוק בקואליציה – תשכחו מקיצוץ בהררי הכסף שנשפכים בהתנחלויות. זהו בסיס התמיכה של הימין, ולא יורקים בפרצוף של מי שהעלה אותך לשלטון.
כך שלא יהיה כסף לאלפי מיטות האשפוז שנחוצות כדי לרדת מתפוסה של 130% בבתי החולים, ולא יהיה כסף למתמחים ולתוספת רופאים, ולא יהיה כסף לצמצום ההוצאה הפרטית התופחת על בריאות, ועוד ועוד משפחות ייאלצו לבחור בין מזון לבין תרופות.
5. שיקום מערכת החינוך הממלכתית.
עמדת הממשלה החדשה: שר החינוך הבא יהיה יאיר לפיד או שי פירון. "יש עתיד" מרבה לדבר על חשיבות החינוך, אבל הקבלות היחידות שיש לה בתחום הן דווקא בכיוון ההפרטה. למעשה, ההפרטה המואצת של שירותי חינוך היא אחת הבעיות המרכזיות בחינוך הממלכתי כיום לדעת כל המומחים, שנזקיה ניכרים הן בהתרופפות הפיקוח על תכני הלימוד והן ביצירת מעמד של אלפי מורים-עבדים, "מורי הקבלן", שיורקים דם רק כדי לקבל זכויות העסקה מינימליות. שתי הבעיות הקריטיות האחרות של מערכת החינוך הן הזנחה רבת-שנים של התשתית: התשתית הפיזית – מחסור חמור בכיתות לימוד ותחזוקה ירודה (בעיקר במגזר הערבי), שתוצאתו היא כיתות עם 35 ויותר תלמידים; והתשתית האנושית – המורים, שכל מאבקי השכר שלהם הסתכמו בעוד ועוד שעות עבודה ומעט מדי תוספת שכר. תיקון אמיתי בשלוש הרעות החולות האלה מחייב תוספת תקציב משמעותית לחינוך והחלפת דיסקט באידאולוגית השוק החופשי.
זה לא יקרה, כי אין בממשלה החדשה אף מפלגה שמאמינה בהגדלת ההוצאה הממשלתית ומתנגדת לדת ההפרטה. יאיר לפיד ימשיך לדבר על "מקצועות הליבה" בשעה שתלמידים בפראדיס יישבו בכיתות עם גג שבור וברמת גן יקבלו חינוך טכנולוגי בחסות אינטל ומיקרוסופט. "מעמד הביניים" הליברלי ישאף לרווחה אולי כשיבוטלו סיורי התלמידים למערת המכפלה ולא ישים לב שבאותו הזמן ממשיך החינוך הממלכתי להתפורר.
6. חיסול חרפת עובדי הקבלן.
עמדת הממשלה החדשה: עובדי קבלן זה טוב לעסקים. כבר עכשיו ישראל בצמרת העולמית, כשאחד מכל עשרה עובדים (כ-300 אלף עובדים במשק) מועסק דרך חברת קבלן. בקרב עובדי ממשלה – אחד מכל חמישה הוא עובד קבלן. ממשלות ישראל ממשיכות במסע ההפרטה המואץ של שירותים חברתיים חיוניים תוך התעלמות גמורה מהצטברות עדויות רבות על כך שאין בה לא חיסכון ולא התייעלות (מעבר לאופיה הנצלני והלא מוסרי). המרוויחים היחידים הם בעלי העסקים, שחוסכים עלוית בהעסקה קבלנית עם מינימיום זכויות סוציאליות.
נו, ולפיד ובנט יודעים היטב שמה שטוב לעסקים, טוב גם להם.
לסיכום, הרי התחזית לארבע השנים הבאות: מחירי הדיור לא יירדו (זולת תנודות שוק טבעיות) באופן משמעותי, הנגישות לדיור ציבורי או בר-השגה תישאר מצומצמת עד אפסית, שכר הדירה ימשיך לעלות, הרפואה הפרטית תמשיך לפרוח על חורבות הרפואה הציבורית, מערכת החינוך תתמודד עם עוד שביתות ומשברים, רק כדי להתברג שוב לתחתית טבלת ה-OECD, כמות עובדי הקבלן במשק רק תגדל, ולא, שום דבר לא ייראה טוב יותר בחזית המדינית.
אבל סוף סוף יהיה "שוויון בנטל". כ-ו-ל-נ-ו נשחה בחרא.
אין ציפיות – אין אכזבות
בעצם זה לא פוסט דכאוני ופסימי. רק מי שניגש לבחירות האלה עם ציפיות לא מציאותיות ימצא את עצמו מתאכזב שוב ושוב כשהן לא יתגשמו במהלך השנים הקרובות. המטרה של הפוסט הזה היא לא לרפות ידיים, אלא להבהיר איפה מתנהל המאבק החשוב ואיפה לא, מיהם סוכני השינוי האמיתיים ומי לא. המאבק האמיתי (עדיין) איננו בכנסת, ואת השינוי (עדיין) לא יביאו המפלגות.
יש עוד הרבה עבודה. מי שחשב שתוך שנה וחצי מן היום שדפני ליף הציבה אוהל בשדרות רוטשילד יתהפך המשטר הישראלי מכלכלת-שוק ברוטלית לסוציאל-דמוקרטיה היה נאיבי או סתם אוויל. את המשטר הנוכחי לקח לפחות שלושים שנים לבסס ולשכלל; תחלופנה עוד כמה שנים טובות עד שנפרק אותו מן היסוד ונקים תחתיו תחליף אנושי ונאור. וכמו שמי שהקים את המשטר הקלוקל הזה לא היו חברי כנסת אלא אנשי האליטה המתגבשת של ההון והביטחון, כך גם מי שיפרק אותו לא יהיה חברי כנסת. אלה יהיו האחרונים לשמוע על כך. המפלגות עדיין מחוברות בטבורן לאליטה שמשחקת בחיינו – כידוע, לפעמים מדובר באותם אנשים ממש משני צידי המתרס – ולכן כל מי שעיניו בראשו יכול להבין שהן אינן מסוגלות לחולל את השינוי המיוחל; המפלגות עצמן חייבות לעבור מהפכה. אבל מבט חטוף ברשימות המועמדים, ברשימות התורמים, בנאומי הבחירות, הבהיר שמדובר ב"עוד מאותו דבר". ושוב: זה לא מפתיע ולא מאכזב. זה רק אומר שהחברה האזרחית עוד לא גמרה את המלאכה. עוד לא גובשו כל קבוצות הלחץ, עוד לא שוכללו מנופי ההשפעה וההסברה, עוד לא זועזעו מספיק בעלי ההון, עוד לא נענשו מספיק הפוליטיקאים שמכרו אותנו בזול.
זה אנחנו שלא סיפקנו את הסחורה, לא הם. הם רק עומדים בקצה ועושים כן או לא עם הראש לפי כיוון הרוח.
"התגליות הנוכחיות של מצבורי הגז הטבעי בים שייכות לעם ישראל, וחשוב ביותר שעם ישראל ייהנה מהן".
(בנימין נתניהו, 10 ביוני 2012)
* * *
הקדמה
אחרי שחיל הים הכריז, לפני חודשיים וחצי, שנחוצים לו עוד 3 מיליארד שקל להצטיידות בכלי שיט ומודיעין על מנת לאבטח את אסדות הגז במים הכלכליים של ישראל, נשמעו הרטינות המוכרות ממשרד האוצר ש"הדרישה מוגזמת". זהו טקס מוכר, פולחני כמעט, שבסופו מקבל הצבא את מבוקשו. נוח היה לשני הצדדים להשמיט נתון מכריע מן הדרישה: תוספת תקציבית של כחצי מיליארד ש"ח לשנה, למשך 30 שנים – עלות התפעול של כל הציוד החדש הזה. האוצר לא יתנגד כי הוא אף פעם לא מתנגד (למעשה האוצר דואג להעביר רזרבות תקציביות ממשרדים אחרים למשרד הביטחון באופן קבוע), אבל הפעם יש סיבה מיוחדת: האבטחה האמורה של מתקני הגז היא גם, ואולי בעיקר, אבטחה של השקעות כלכליות נכבדות מאד של השחקנים המרכזיים בשוק האנרגיה – דלק אנרגיה, נובל אנרג'י, ישראמקו ואחרים. ואם יש מטרה קדושה שאין בלתה בעיניו של משרד האוצר, תחת פיקוחו ההדוק של ראש הממשלה, הרי היא זאת: לרפד את צעדיו של ההון. לעשות שמיניות באוויר כדי שהוא לא ייבהל, ההון הרגיש הזה, המפונק, ושלא יברח לנו לחו"ל ואז ניאלץ אנחנו (הממשלה), לעזאזל, להשקיע באזרחים, במקום להפקיר אותם לחסדיו.
אז אבטחה תהיה, במיליארדים, והגז יזרום, במליוני מטר קוב, והרווחים ינסקו עוד ועוד; אבל הכל יתנהל הרחק מעל ראשו, ומתחת לרגליו, של האזרח, וגובר החשש שמה שהוא יראה מכל הרווחים העצומים האלה זה חשבוניות לתשלום תקופתי ולא השקעה ציבורית בתשתיות חברתיות. לזה מתכוון נתניהו כשהוא מבטיח ש"עם ישראל ייהנה".
ועכשיו לחדשות בהרחבה.
בשנתיים האחרונות עובר המשק הישראלי מהפכה כתוצאה מגילוי מאגרי גז טבעי גדולים מול חופי ישראל. אנחנו רק בראשית המהפכה הזאת, שנותנת אותותיה בכל הזירות המרכזיות: שוק ההון, מהלכי חקיקה, הקמת תשתיות, תקציבי ביטחון ייעודיים ושוק האנרגיה. כבר כעת ניתן לזהות כיוון ברור שאליו צועדת המהפכה. ובכל זאת, למרות ואולי בגלל העובדה שנושא הגז זוכה לסיקור מפורט ושוטף, הכיוון הזה איננו זוכה כמעט לאיזכור מפורש או להכרה ציבורית; מרוב עצים לא רואים את היער. אבל הכיוון הזה קיים, הוא עקבי ושיטתי, ולאורו ניתן להבין לא מעט מהלכים שאירעו כאן בשנתיים האחרונות. המטרה העיקרית של המאמר הזה היא להצביע על הכיוון הזה, לתת לו שם ונוכחות, להציג אותו כעובדה בלתי מוכחשת; ואז, כמובן, להיערך למאבק נגדו.
הכיוון הוא פשוט: כרסום הולך ומתמשך בזכויות הציבור בתגליות הגז, והעברה שיטתית של מיליארדי שקלים משוויים של הנכסים לידיים פרטיות. המעביר, קבלן הביצוע, הוא השלטון. אותו שלטון שלכאורה יזם את העלאת תמלוגי הגז ("חוק ששינסקי") – הוא זה שחותר תחתיו בכל יכולתו. לכיוון הזה אני קורא "תהליך הסלאמי".
כדי לספר את הסיפור הזה כמו שצריך, צריך לרדת לפרטים, להאיר בזרקור את הפינות החשוכות בתהליך קבלת ההחלטות. כיצד נפרסה פרוסה אחר פרוסה מן הסלאמי של הציבור, עד שלא נותר בו דבר. כיצד אמרו לציבור דבר אחד ועשו דבר אחר. זה התחיל כבר בדיוני ועדת ששינסקי וזה נמשך בעצם הימים האלה. אם הציבור לא יתעורר בזמן, התהליך הזה ירוקן את קופת תמלוגי הגז לחלוטין, ואולי אף יתהפך; הציבור יתחיל לסבסד את השקעותיהם של דלק אנרגיה, ישראמקו ונובל אנרג'י.
תהליך הסלאמי הוא רציף, אבל ניתן לחלק אותו לחמישה שלבים כרונולוגיים: (1) ועדת ששינסקי – הרקע להקמתה, דיוניה, מסקנות הביניים שלה והנסיגה מהן בדו"ח הסופי, ולבסוף, מהלכי החקיקה; (2) התהפוכות שעברו על הקרן הלאומית לתמלוגי הגז; (3) ועדת צמח לבחינת ייצוא הגז – מסקנות הביניים שלה והנסיגה מהן בדו"ח הסופי; (4) פריחתו של שוק האבטחה הימית העצום סביב מתקני הגז; (5) תוצאות דיפלומטיות, שלא לומר אמפריאליות, של תאוות הגז הישראלית.
מבין חמשת השלבים האלה, רק השלב הראשון – דיוני ועדת ששינסקי – זכה לסיקור תקשורתי נרחב באמת. שאר הפרקים סוקרו פחות ופחות, עד שבפרק החמישי (התוצאות האמפריאליות) – חייבים להסתמך על מקורות זרים בלבד.
מרגע שהוגש דו"ח ששינסקי כאילו התפוגג באחת כל העניין הציבורי בנושא הגז, או לפחות, כך נדמה היה לעורכי העיתונים, שהחלו להגלות את הידיעות בנושא לעמודים אחוריים. למרות זאת, בסקירה הנוכחית בחרתי גם לכלול את השלב הראשון של ועדת ששינסקי, וזאת משתי סיבות. ראשית, רק כשמציבים את השלב הזה ברצף עם מה שבא אחריו ניתן להבין את השיטה, את ההגיון העקבי של תהליך הסלאמי. שנית, חרף החשיפה התקשורתית הנרחבת (ושוב – אולי דווקא באשמתה), חלק גדול מהציבור, לתחושתי, לא עקב אחרי הסיפור החשוב באמת של ועדת ששינסקי – הפער העצום בין מסקנות הביניים שלה לבין נוסח החוק שאושר בכנסת. אני בעצמי פיספסתי את הסיפור הזה בזמן אמת, ואני מניח שלא הייתי לבד.
כך או כך, המאמר הזה לא נכתב בהינף אחד ואינו מיועד לקריאה כזאת; אם כבר נכנסתם אליו, קחו לכם הפסקות באמצע. קוראים שתמהים לשם מה לטרוח על מאמרים נרחבים כאלה כשכל המידע נמצא, לכאורה, זמין ברשת, מוזמנים לשקול את הטעמים הבאים. ראשית, כפי שכבר רמזתי, הצפה של מידע עלולה לסמא את הראייה לא פחות ממניעה של מידע; מה שנחוץ לא פעם זה מבט מארגן, פרספקטיבה פרשנית שתניח עובדות רלבנטיות זו לצד זו. שנית, מאמרים מסוג זה לא מיועדים לצריכה המונית; זה מובן מאליו בעיני שחלק ניכר מן הקוראים שנקלעים לכאן לא יצלחו את המאמר עד סופו. זה בסדר; למעשה, מאמרים כאלה מיועדים ל"בעלי עניין". מיהם בעלי עניין? כל מי שנושא הגז קרוב לליבו מסיבה כלשהי, ומרגיש שהוא לא מבין אותו עד תום. בעלי העניין כבר יפיצו את הדברים הלאה, וייצרו בעלי עניין חדשים. כך, במעגלים קונצנטריים, מתרחש כל שינוי פוליטי.
שינוי אמיתי, בסופו של דבר, הוא עניין מעשי: שינוי במדיניות ובהקצאת משאבים ציבוריים. מאמר כזה אמור לייצר בסיס ידע לפעולה פוליטית מצידם של סוכני השינוי.
מי שמבין ומתמצא בפרק מסוים מן הסיפור – מוזמן לדלג עליו אל הפרק הבא במאמר. כאמור, בעוד שדיוני ועדת ששינסקי ואולי חלק מדיוני ועדת צמח הגיעו איכשהו אל אוזנו של הציבור הרחב, העסקים האפלים של תעשיית האבטחה של שדות הגז לא ממש פוענחו כהלכה. חציו השני של המאמר מתמקד בהם.
את ההפוגות הקומיות, המודפסות באות כחולה, מספקים ציטוטים ישירים מפרוטוקול ועדת הכלכלה, ישיבה 320 בתאריך 5 לאוקטובר 2010, כפי שהונצחו במחזה "אנרגיות טובות".
המון גז יש שם. על פי ההערכות המחמירות ביותר, 600 מיליארד מטרים מעוקבים. על פי ההערכות הנדיבות ביותר, כמעט טריליון וחצי מטרים מעוקבים.
הנחת המוצא שלי היא אותה הנחה שאימצו מובילי המאבק להעלאת תמלוגי הגז לפני שנתיים: הגז הזה הוא של כולנו. כולו – של כולנו. ההסבר: גז טבעי הוא אוצר טבע; להבדיל מכוננית מדפים או שבב מחשב, הוא בא לעולם הרבה לפנינו ולא ביוזמתנו. כך גם הים, ההרים, האגמים והיערות הטבעיים: הם של אף אחד באופן מיוחד כי הם של כולם. מרגע שנופלת החלטה לנצל את האוצר הזה, המוּטבים שזכאים ליהנות מן הרווחים הם כלל האזרחים.
במצב אידאלי, 100% מרווחי הגז היו מגיעים לציבור. כל נסיגה מן המצב האידאלי טעונת הצדקה; במלים אחרות, כל שקל מרווחי הגז שחוזר לציבור הוא מובן מאליו, אין שום צורך להציג נימוקים בעדו. אבל כל שקל שהולך לכיס הפרטי של חברות הגז אינו מובן מאליו ונדרשים נימוקים כבדי-משקל להצדיקו. נימוקים כאלה קיימים – החזר הוצאות האיתור של שדות הגז, מתן אפשרות לפיתוח ועמידה בשוק אנרגיה תחרותי – אבל חברות הגז עושות כל שביכולתן להפריז במשקלם ובנגזרות הכספיות שלהם. בתוך כך הן מפריחות חצאי אמיתות ואיומי סרק; הנה מדריך קצר ויעיל להפרכת הטיעונים שלהן.
זאת הנחת המוצא לכל הדיון בהמשך. מי שלא מקבל אותה – יכול לחסוך לעצמו את הקריאה. אני לא אציג "טיעונים" בזכות ההנחה הזאת – ספק אם יש טיעונים רציונליים שישכנעו את מי שליבו ממילא לא נמצא במקום הנכון. אני פשוט אבחן את השתלשלות האירועים לאור ההנחה הזאת, ואשאל שוב ושוב את אותה שאלה: האם חברות הגז עמדו בנטל ההוכחה? האם הנגיסה הזאת, והזאת, והזאת, והזאת בהכנסות הציבור מן הגז – מוצדקות?
רקע: עד ועדת ששינסקי
עד לפני שנה וחצי היה המיסוי על רווחי גז (ונפט) בישראל מן הנמוכים בעולם בהשוואה בינלאומית: חברות המפיקות גז טבעי חויבו בתמלוגים של 12.5% בלבד למדינה. בתוספת מס החברות, המיסוי על הגז הגיע לכ-30%. לשם השוואה, באנגליה המס עומד על 53%, בקנדה על 55%, בארה"ב על 51% בממוצע, בדנמרק על 69%, ובנורבגיה על 75% בממוצע, כשהמקסימום מגיע ל-84% (שיעור המס תלוי בגודל המאגר וברווחיותו).
גובה התמלוגים נקבע ב-1952 בחוק הנפט, ולא הטריד את מנוחתו של איש במשך שנים ארוכות, מן הסיבה הפשוטה שעד לעשור האחרון, כמויות הגז שהתגלו בישראל היו זניחות.
בכל זאת, ב-2002 התעוררו כמה ח"כים בעלי מצפון וניסו לקדם חקיקה שתעלה את תמלוגי הגז לרמה סבירה יותר. הצעת החוק שנדונה אז בוועדת הכלכלה דיברה על 60%. כצפוי, היא נתקלה בהתנגדות עזה של תאגידי הגז, ואלה הפעילו לחצים כבדים מאד על חברי הוועדה. על פי הגרסה המקובלת, ההתנגדות הזאת הובילה להתקפלות הח"כים בוועדה ויירוט היוזמה. אבל התבטאות נדירה של שר האוצר, לפני שנתיים, חשפה גורם נוסף שבחש מאחורי הקלעים – הממשל האמריקני. מתוך דאגה לרווחיות חברות גז אמריקניות שמושקעות באזור, כמו נובל אנרג'י, התנגד הממשל להעלאת מיסוי הגז, וזו, לפי שטייניץ, היתה הסיבה האמיתית לכשלון המהלך. ראוי לציין שגם הממשל הנוכחי הפעיל לחצים על ועדת ששינסקי.
בין אם שטייניץ ניסה לסתור את התזה שהאוצר נכנע לטייקונים ובין אם לאו, הנקודה המעניינת שעולה מן הסיפור הזה היא עומק השליטה של הממשל האמריקני במשק הישראלי; שליטה שמגיעה עד כדי התערבות גסה במדיניות פיסקאלית שמשפיעה על איכות חייהם של מליוני ישראלים. אם הדוד סם רוצה שהכנסות ממשאב ישראלי לאומי יעברו לידיים פרטיות ולא לאוצר המדינה – הוא פשוט מוריד הוראה לירושלים. ככה זה במדינות חסות, ישראל אינה שונה במאום, זולת בדימוי העצמי הכוזב שלה כיישות אוטונומית (ראו את הברברת הבלתי פוסקת על תקיפה באיראן "נגד עמדת ארה"ב", כאילו תקיפה ישראלית, אם וכאשר תתממש, לא תהיה בברכתו של האדון בוושינגטון).
מכל מקום, היוזמה ההיא התפוגגה, וחלפו עוד עשר שנים עד לתגליות הגז הדרמטיות במאגרי תמר ולוויתן, שהעלו שוב על סדר היום, ובאופן דוחק מאד, את מדיניות המיסוי על רווחי גז. בשלב הזה כבר היה ברור לכל שמדובר במיליארדים רבים של דולרים שאין כל סיבה להזרימם בחופשיות לכיסיהם של נובל אנרג'י, ישראמקו ודלק קידוחים. על רקע זה הוקמה ועדת ששינסקי, שהתבקשה לגבש המלצות להגדלת חלק המדינה בהכנסות מרווחי הגז.
* * *
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: ואני חוזר ואומר, אתם יכולים לגחך על העניין האיראני ועל העניין הלבנוני, כסף איראני הוא כסף לטרור, הוא כסף לחיזבאללה ואחנו יודעים שכבר ספגנו רקטות מהם.
ח"כ דב חנין: על מה הדיון? מישהו בעד רקטות איראניות? על מה אתה מדבר בכלל?
ח"כ אורית זוארץ: מישהו בעד קידוחים באיראן?
* * *
רגע, על כמה כסף מדובר?
לפני שניכנס לעובי הקורה של המלצות ששינסקי, כדאי לשים על השולחן את הסכומים שמדובר בהם. זה חשוב כי כשמדברים על אחוז יותר או אחוז פחות בגובה המס קל להחמיץ את המשמעות הכספית הריאלית של הדברים. וכדי להבין את מהומת האלוהים שהתרחשה סביב ובמהלך דיוני ועדת ששינסקי, חייבים להבין באיזה סכומי עתק מדובר.
מה השווי הכולל של הגז שטמון במעמקי המים הכלכליים של ישראל? נכון להיום, אין אומדן מדויק, שכן המאגר הגדול מכולם, לוויתן, טרם החל לפעול. רוב ההערכות סובבותסביב 250 מיליארד דולר (טריליון שקל) – סכום השווה לתוצר המקומי כולו בשנה; הערכות המינימום מתחילות ב-100 מיליארד דולר והערכות המקסימום מגיעות ל-500 מיליארד דולר.
מה יהיו הכנסות המדינה מן הרווחים האלה (כלומר, התמלוגים פלוס "היטל ששינסקי" מן הסכום הזה לאחר ניכוי כל ההוצאות המוכרות)? הערכות בנק ישראל נעות בין 8-32 מיליארד שקל לשנה. לשם השוואה, כלל הכנסות המדינה ממסים לשנת 2011 הסתכמו ב-211 מיליארד שקל. ההכנסות מן הגז, אם כן, עשויות להגיע ל-10% ויותר מכלל ההכנסות. כל תנודה למעלה או למטה באחוז בודד מהכנסות הגז משמעותה רווח או הפסד למדינה בגובה מקורב של 250 מיליון שקל.
מה זה 250 מיליון שקל? זה קצת יותר מסך הגירעון המצטבר בתקציב הפיתוח של משרד הבריאות, שספג עוד ועוד קיצוצים, עד למצב שבו חולים מאושפזים במבנים מתפוררים ומזוהמים; זאת עלות התפעול השנתית של 124 מיטות טיפול נמרץ במדינה שחסרות בה 500 מיטות כאלה (כך ש-5% מרווחי הגז יתקנו סופית את ההזנחה הפושעת הזאת); זה פי 17 מפערי התקצוב בפנימיות לנוער במצוקה (התקצוב ממשרד הרווחה נותר ללא שינוי במשך 10 שנים); זה פי 60 מן התקציב החסר למרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית (שוב משרד הרווחה); זה מה שדרוש לבנות כמחצית מ-1,100 כיתות הלימוד שמדינת ישראל מסרבת במשך עשרות שנים לבנות במזרח ירושלים, שטחה הריבוני.
אני אפסיק כאן. זה רק מה שניתן לעשות עם אחוז אחד. כזכור, פערי הדרישות בין התומכים במיסוי הוגן של רווחי הגז (עד 80%) לבין עמדת הלובי של התאגידים (בסביבות 40%) היו, בקירוב, פי 40 מן הסכום הזה. כל אחד יכול להתחיל לדמיין את החיים השונים בתכלית שיהיו בהשג ידו של כל אזרח במדינה אם רק יופנה כל הכסף הזה ליעדים החברתיים הנכונים.
אם רק.
האינטרס הציבורי (קצת לקחים מן העולם הנאור)
מי שהוביל, ובהצלחה רבה, את המאבק הציבורי להעלאת המיסוי על רווחי הגז, היה פורום פעולה אזרחית בראשות הרב מיכאל מלכיאור. הפורום טבע נוסחה פשוטה: 80% מהרווחים לציבור, 20% ליזמים (הנה ניר עמדה מפורט יותר). נזכיר ששיעור המס בנורווגיה מגיע עד ל-84% ובמצרים הוא נע סביב 80%. אומנם הממוצע בעולם המערבי נע סביב 60%, ואפשר לתהות מדוע ישראל צריכה למקם את עצמה בקצה הסקאלה של מיסוי מקסימלי על רווחי הגז. התשובה פשוטה. ישראל כבר מיקמה את עצמה, במהלך שיטתי, ארוך-שנים ומכוון לחלוטין, בתחתית הטבלה של ה-OECD ברמת ההשקעה הציבורית שלה בבריאותובחינוך. ממדינה שרוששה באופן יסודי כל כך את השירותים הציבוריים שלה מותר לדרוש שתשמור לעצמה נתח נכבד יותר מרווחי הגז, לצורך שיקומם של אותם שירותים שעמלה כה רבות להרוס.
בדיון הציבורי לפני ובמהלך דיוני ועדת ששינסקי הוזכר רבות "המודל הנורבגי" כמודל אידאלי בחברה מתוקנת – מודל שבזכותו הפכה אחת החברות העניות באירופה לחברה משגשגת שמובילה בכל מדדי איכות החיים והשירות לאזרח, והכל בזכות ניהול מושכל ונכון של רווחי הגז. על ההצלחה המדהימה של המודל הנורבגי אפשר לקרוא כאן. הנה ראש ממשלת נורבגיה לשעבר, קייל בונדביק, מסביר בקצרה כיצד ניווטה הנהגת המדינה את המעבר מכלכלת דייגים לכלכלה מושתתת-גז, לרווחת כל אזרחיה.
כפי שמציין בונדביק, החששות ש"המשקיעים יברחו" לאחר העלאת שיעור המס מעל 80% התבדו; בפועל, הרווחים כל כך אסטרונומיים שגם 20% בלבד תיגמלו את המשקיעים יפה מאד. הדברים האלה רלבנטיים במיוחד בהקשר הישראלי; חברות הגז שוב ושוב ניפנפו באיום הזה של "המשקיעים יברחו". לענייננו מרשים יותר אולי הוא הניסיון של בוליביה, שם קפצו ב-2006 שיעורי המס על רווחי הגז מ-18% עד לשיעורים של 50%-80%, בעקבות המהפך השלטוני של אוו מוראלס. ונחשו מה? המשקיעים הזרים לא ברחו ולא התקפלו, אלא התיישרו לפי המדיניות החדשה.
הבט נוסף של האינטרס הציבורי הוא מזעור הפגיעה הסביבתית שצפויה מקידוחי הגז הימיים. דו"ח של "אדם טבע ודין" מעריך כי מאגר תמר לבדו מסב נזק סביבתי – פגיעה בדגה, תפיסת שטחים פתוחים, פליטת גז החממה מתאן – בגובה של 200 מיליון ש"ח בשנה. הדו"ח דורש מחברות הגז לפצות את הציבור בגין ההוצאות הכרוכות בתיקון הנזקים הללו, ולהסדיר בחקיקה את השיקול הסביבתי בהקמת מתקני גז חדשים.
כל הנתונים האלה, המודלים האלה והתביעות הציבוריות האלה כבר היו ידועות וגלויות ומונחות על השולחן כשהתכנסה ועדת ששינסקי לגבש המלצות לרפורמה במיסוי הגז. מילת המפתח היתה "קרן לאומית" שתרכז את הכנסות המדינה מרווחי הגז ותממן פרוייקטים חשובים בתחומי החינוך, תשתיות, בריאות ורווחה. בעקבות המלצות הוועדה, הקרן הזאת לכאורה הוקמה בישראל – דה יוּרה לפחות. אבל כמו כל יוזמה שתכליתה להזרים כספים למטרות חברתיות בישראל, מישהו בחלונות הגבוהים כבר דאג לסרס, לעוות ולבסוף לתקוע אותה עמוק באדמה. אל הפרק הזה, הפחות מוכר, בסלאמי המתכווץ והולך של רווחי הגז עוד נשוב בהמשך.
* * *
ח"כ ניצן הורביץ: פה משמיצים אותם מבוקר עד ערב, אבל לנציגות של ארגון "שתיל" לא נתנו להשתתף בדיון.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אולי הם עסוקים בלהעביר חומרים לגולדסטון הבא. אגב, הרב מלכיאור שהוא שייך לתת-העמותות שממומנות על-ידי הקרן החדשה —
ח"כ חמד עמאר: מה זה תת-עמותות?
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מה זה תת-עמותות? אתה יודע, תפסיק.
ח"כ חמד עמאר: לא, אני לא יודע.
* * *
ועדת ששינסקי (בקיצור נמרץ)
כיוון שדיוני הועדה ומסקנותיה זכו לסיקור נרחב בעיתונות, אסכם את הדברים בקצרה. ארחיב רק על מה שהוצנע, והוא תהליך הסלאמי – הקיצוצים הבלתי פוסקים בגובה המיסוי על הגז, פרי מאמציהם של טייקונים, לוביסטים, חברי כנסת "קנויים" וגם ראש ממשלה אחד.
ועדת ששינסקי הוקמה באפריל 2010 כדי להמליץ על מדיניות מיסוי חדשה (שלא עודכנה במשך 50 שנה) בתחום הגז. הוועדה הגישה מסקנות ביניים בנובמבר 2010 ומסקנות סופיות בינואר 2011. בחודשיים שעברו בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות פעל לובי הגז במלוא כוחו לרכך את "רוע הגזרה" – להפחית את שיעורי המס, לדחות את תחילת החלתו, ולהגדיל את היקף ההוצאות המוכרות. במקביל, התנהל קמפיין ימני מוטרף נגד העלאת תמלוגי הגז, שהגיע לממדים קומיים (אלה הונצחו במחזה "אנרגיות טובות").
הפערים המשמעותיים בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות – שאומצו בידי הממשלה – מלמדים שהלחצים נשאו פרי (עוד על השיטה הרקובה שאיפשרה זאת – בהמשך); כך נשחקו משמעותית כמה מהישגי המאבק הציבורי למיסוי הגז.
מקור: "דה מרקר"
ואלה עיקרי ההבדלים (ראו גם כאן, כאןוכאן). במסקנות הביניים הוחלט על היטל שיעלה הדרגתית מ-20% ועד ל-60% מהרווחים, מה שיביא את הכנסות המדינה ל-66% מהרווחים. יש לשים לב שכבר נקודת הפתיחה "הנדיבה" הזאת נמוכה ב-14% מרף הדרישה הציבורית – 80% מס (תזכורת: כל אחוז מס שווה ערך לכרבע מיליארד שקל בשנה). זאת היתה פרוסת הסלאמי הראשונה, פרוסה שמנה מאד, שבקושי זכתה לדיון. הדו"ח הסופי פרס פרוסה נוספת של 10% כשהוריד את ההיטל המירבי ל-50%, כך שהכנסות המדינה ירדו ל-57% בממוצע.
זאת ועוד, במסקנות הביניים ההיטל המירבי יופעל לאחר שהיזם מרוויח 230% מן ההשקעה המקורית; במסקנות הסופיות המועד נדחה עד להחזר של 280%. תחילת הפעלת ההיטל נקבעה לרף החזר של 150% מן ההשקעה המקורית – ויתור משמעותי למשקיעים לעומת הממוצע העולמי שנע בין 100%-130%. מאגר תמר זכה לפרס מיוחד – תחילת הגבייה תחכה למועד שבו יוחזרו 200% מן ההשקעה.
מנגנון ה"פחת" מאפשר להפחית את חבות המס באמצעות הורדת שווי הנכס. במסקנות הביניים גובה הפחת נקבע ל-7%, במסקנות הסופיות "הואץ" הפחת ל-10% ובמאגר תמר עד ל-15%.
נסיגה אחרונה, מרגיזה במיוחד, נוגעת לגובה ההיטל על גז מיוצא (עוד על סוגיית הייצוא – בהמשך). כזכור, גובה ההיטל פרופורציונלי לרווחיות המאגר. במסקנות הביניים נקבע שעקרון זה יחול גם על גז מיוצא; כלומר, אם הגז נמכר בחו"ל במחיר גבוה ממחירו בארץ, ההיטל עליו יהיה גבוה מן ההיטל על גז מקומי. העקרון ההגיוני הזה נזנח; במסקנות הסופיות נקבע שההיטל על גז מיוצא לא יעלה על ההיטל על גז מקומי. זאת אף זאת, אם הגז נמכר בחו"ל במחיר נמוך יותר ממחירו בארץ, ההיטל יהיה נמוך יותר. במלים פשוטות: חברות הגז תמיד ישלמו היטל מינימלי על גז מיוצא (וזה, כמובן, תמריץ מצוין לעודד ייצוא על חשבון אספקה מקומית).
חצי שנה של עבודה רצינית ומקצועית (משך העבודה עד למסקנות הביניים) נשחקו בתוך חודשיים של לחצים פוליטיים אגרסיביים. איך זה קרה?
* * *
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אני מבקש לעדכן את חברי הוועדה, שמבקר המדינה מסר לי שגם מעורבותה של הגברת ששינסקי בקרן החדשה נבדקת בבדיקתו.
* * *
הוועדה הזמינה את שותפויות הגז לשימועים שבהם ניתנה להם הבמה להביע הסתייגויות / לנפנף באיומים / להפעיל לחצים מול חברי הוועדה וגם מול חברי הכנסת המעורבים בהכנת חוק ששינסקי. נציגי החברה האזרחית גם הם הוזמנו. אולם במקביל, וגם לאחר תום השימועים, פעל לובי הגז בכל הערוצים האפשריים – עד פגישות אישיות עם שר האוצר וראש הממשלה. בינואר 2011 פנו עמותת "אדם טבע ודין" והתנועה לאיכות השלטון לראש הממשלה בבקשה לאזן את השימועים החד-צדדיים שהוענקו לשותפויות הגז ולהציג את האינטרס הציבורי במלוא כובד משקלו.
תוך 6 ימים בלבד הגיעה התשובה – מישהו מופתע? – השלילית ממשרד ראש הממשלה. אנא תפעלו "במסלול המקובל", היתה ההמלצה.
הפרטים הלכאורה-קטנים האלה מתמצתים את כל הסיפור. אף כי כל המהלך לרפורמה במיסוי הגז נבע, לכאורה, מתוך הכרה בבעלותו של הציבור על אוצרות הטבע במדינה, הרי שבשלבים קריטיים בתהליך, שבהם התאפשר פתחון פה לציבור – מישהו דאג לטרוק לו את הדלת בפרצוף. והמישהו הזה, במקרה הנוכחי, לא היה פקיד עייף או עסקן קצר-רוח; הוא היה ביבי נתניהו.
הקרב כעת התנהל בזירת הלוביסטים. ושם, כידוע, הכסף הגדול מדבר.
מאחורי הקלעים של הנסיגה ממסקנות הביניים: זמנה של הפוליטיקה המלוכלכת
עם פרסום מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי הכריזו עליו שותפויות הגז מלחמה. צבא של לוביסטים נערך לפשוט על משכן הכנסת ולהפציץ את חברי הכנסת של הקואליציה, ובפרט אלה החברים בוועדת הכספים, בלחצים בלתי פוסקים למתן ולרכך את "גזירות ששינסקי". על פי מקור בכנסת, "בדיוני ועדת ששינסקי, חלק מהלוביסטים היו מכינים מראש דף עמדה, וחברי הכנסת שהשתתפו בדיונים היו מקריאים מהדף שקיבלו מהם". בפברואר 2011 קיים קובי מימון, מבעלי ישראמקו (המחזיקה ב-29% ממאגר תמר), סדרת פגישות חשאיות עם יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, עם חברי הכנסת מהליכוד ציון פיניאן ומירי רגב ועם אמנון כהן מש"ס ("ישראל היום", 28.2.2011, עמ' 23). באופן לא מפתיע, פיניאן ורגב, החברים בוועדת הכספים, התנגדו למסקנות הביניים ודרשו להפחית משמעותית את היטל הגז (יחד עם הח"כיות ליה שמטוב ופאינה קירשנבאום מישראל ביתנו). הנימוקים שהעלו להתנגדותם היו כה מופרכים עד שעמותת "אדם טבע ודין" פנתה למבקר המדינה בדרישה לבדוק האם אין מניעים זרים מאחורי עמדתם של חברי הכנסת.
* * *
ח"כ אמנון כהן: תודה, אדוני יושב הראש, כבוד חבריי, כבוד האורחים המכובדים. אנחנו, עם ישראל, כשמשה רבנו הוציא אותנו ממצרים היו מתלחשים בין החברים והיו אומרים, 'מה, משה רבנו ינהיג אותנו אחרי 40 שנה במדבר לארץ יבשה, לארץ שאין בה מים', בטח שלא אוצרות טבע כמו נפט וגז וכל הזמן היינו מדברים ככה בינינו ופתאום עכשיו מתגלה, אחרי 60 שנה, אחרי שחפרו כ-500 בארות שלא מצאו שום דבר, יש הבטחה שאנחנו מגיעים למדינה של ארץ זבת חלב ודבש.
* * *
עד כמה מוצלחת היתה עבודת הלובינג של שותפויות הגז מלמד הנתון המדהים הבא: נכון לאמצע מרץ 2011 – שבועיים בלבד לפני כניסת חוק ששינסקי לתוקף – רק שני חברי כנסת בלבד מן הליכוד תמכו בחוק: ראש הממשלה, שמינה את ועדת ששינסקי, וח"כ כרמל שאמה-כהן. קצת מביך כשמדובר בהצעת חוק של הקואליציה.
הלכלוך האמיתי של לובי הגז התפוצץ כעימות בין שאמה-כהן לח"כ חיים כץ; העיתונים עטו על הדרמה הפרסונלית וכרגיל הזניחו את ההבט העקרוני של הפרשה. כץ, יו"ר ארגון העובדים של התעשיה האווירית, הוא מקבלני הקולות הכבדים בליכוד. רצה הגורל והוא גם מקורב מאד לקובי מימון, ההוא מישראמקו. בכתבתו של עמית סגל לערוץ 2 הוסברה העוינות בליכוד למסקנות ששינסקי כך: "יותר מח"כ אחד מהליכוד אמר היום לפקידי האוצר שהוא תומך בהקלות לחברות הגז בגלל שהוא חושש שחבר הכנסת חיים כץ, האיש החזק בליכוד, ללא ספק, ומקורב מאוד לבעלי ישראמקו, קובי מימון, ינקום בו בפריימריז ויורה לאלפי המתפקדים שלו שלא לתמוך בו". ואולי לא רק "קירבה" למימון שיחקה כאן תפקיד. לטענת שאמה-כהן, חיים כץ מחזיק תיק השקעות בישראמקו בשווי של 10 מליון שקל. כץ מצידו התנער מהחשדות ותקף את שאמה-כהן אישית, אבל לשמועות האלה היו יותר רגליים מאשר לח"כ אחד בלבד.
בניסיון של הרגע האחרון לעצור את הסחף הלוביסטי המכרסם בהצעת החוק העומדת בפני אישור, הפיצה עמותת "אדם טבע ודין" מסמך מפורט בקרב חברי הכנסת, הסותר אחת לאחת את הכזבים וההטעיות של לובי הגז, ומצביע על הפערים העצומים בין מסקנות הביניים של ועדת ששינסקי לבין המסקנות הסופיות. זה היה במרץ 2011; ממש באותם ימים נערך כבר לובי הגז לקרב הבא – תיקוני חקיקה בחוק שעמד בפני אישור. גם בקרב הזה נחל הלובי הצלחה.
הישורת האחרונה של חוק ששינסקי: עוד 3 פרוסות מהסלאמי
בנוסף לכל הנסיגות ממסקנות הביניים, הספיקה הממשלה להעביר שורה של הטבות מס נוספות שלא היו כלולות בדו"ח ששינסקי הסופי. תהליך הסלאמי האינטנסיבי הזה נמשך לא יותר מ-4 חודשים (בין נובמבר 2011 למרץ 2012), הרחק מעין הציבור וללא כל דיון פומבי, דוגמה קלאסית לאופן שבו מספקות ועדות ציבוריות מסך עשן למהלכים אנטי-דמוקרטיים של השלטון.
מקור: "הארץ"
שימו לב לשורה האחרונה בטבלה – כיסוי חצי מהוצאות האבטחה. ה"עז" הזאת מסתירה יותר ממה שהיא מגלה – עוד נשוב אליה בהמשך.
אם לא די בכל אלה, שבוע לפני אישור החוק הסתער ראש הממשלה בכבודו ובעצמו על הסאלמי המתכווץ והולך. נתניהו הביא לאישור השרים שלושה תיקונים לחוק שמשמעותם – הפתעה, הפתעה! – עוד הקלות מס למשקיעים. התיקון הראשון נוגע לגילגול הוצאות מוכרות משנת מס אחת לעוקבת אותה; נתניהו הציע שהמדינה תספוג את הריבית על ההוצאות האלה (בגובה 3%). התיקון השני נוגע לדחיית המועד הסופי שבו שותפות "תמר" נדרשות להזרים גז למשק כדי ליהנות מ"הוראות המעבר" (כלומר, הקלת מס על עצם הפעלת הקלות מס ייחודיות ל"תמר"). התיקון השלישי, והחצוף מכולם, הוא הצמדה שלילית של היטל ששינסקי (שגובהו המירבי, כזכור, נקבע ל-50%) למס החברות במשק. בפועל, כל עליה של אחוז במס החברות תפחית 0.64% מגובה המס על הגז.
התיקון הזה הוא הערמומי והנבזי מכולם. ראשית, הזיקה ההפוכה שהוא יוצר בין מס החברות (שאיננו מס ספציפי על הגז) לבין ההיטל על רווחי הגז לא נשקלה אפילו בוועדת ששינסקי ואין לה שום הצדקה – זולת הכוונה לצמק עוד יותר את היטל הגז. כידוע, אחת מן הדרישות המרכזיות של תנועת המחאה החברתית, שזוכה לתמיכה ציבורית נרחבת, היא העלאת מס החברות בישראל (מ-1986 ועד היום ירד המס מ-36% ל-25% – הנמוך ביותר ב-OECD, פרט לאירלנד). התיקון של נתניהו יוצר סתירה מובנית בין הדרישה הזאת לבין הדרישה המוצדקת לא פחות להעלות את המס על רווחי גז; לא יהיה מצב ששתיהן יתגשמו במלואן.
זאת ועוד, בסיס החישוב של ההצמדה השלילית הזאת הוא מס חברות בגובה של 18% – היעד שנקבע ל-2016, אבל למעשה בוטל בעקבות המלצות טרכטנברג, כך שכיום מוקפא מס החברות על 25%. המשמעות היא שהיטל ששינסקי המקסימלי איננו 50%, כפי שקבעה הוועדה, אלא 45.5%. כך גוזלים מהציבור יותר ממיליארד שקל בשנה במחטף חשאי ובזוי.
השוואה של נוסח הצעת החוק שהוצג לממשלה ב-23 בפברואר 2011 לנוסח שהתקבל ב-10 לאפריל 2011 מלמדת שכל שלושת המחטפים של נתניהו אושרו ומצאו את דרכם אל החוק (ראו סעיפים (2ג'), (6ב') ו-(54ה')).
על פי חישוב "הארץ", כתוצאה מריכוך מסקנות ועדת ששינסקי, ויתרה המדינה לחברות הגז על הכנסות בגובה של כ-30 מיליארד שקל. חתיכת ויתור, אם זוכרים שהכסף הזה שייך לכולנו ושאף אחד לא התייעץ איתנו לפני כן. על פי פרופ' שמואל קניאל, מתמטיקאי מהאוניברסיטה העברית, ההפסד אף גבוה יותר ומגיע ל-44 מיליארד שקל. קניאל עתר לבג"ץ לאור הפערים המטרידים בין שתי גירסאות הדו"ח של ששינסקי. בעתירתו כתב:
"בהיעדר שינוי בתשתית העובדתית או בעמדות המומחים, לא ברור מה גרם לשינויים שהוכנסו בהמלצות… ההבדלים בין הדו"חות לא הובאו לידיעת ועדת הכספים של הכנסת, והחוק אושר למעשה במחטף, מבלי שחברי הכנסת מודעים למעשיהם… חוק ששינסקי לא השיג את המטרה לשמה חוקק, וקבע משטר מיסוי חסר ולא מספק, אשר יוצר פגיעה בלתי מידתית בציבור הישראלי".
העתירה הזאת נדונה יחד עם עתירתם של משקיעי הגז (ישראמקו, גבעות עולם ומשקיעים פרטיים) נגד החוק – שכמובן ביקשו להקטין עוד יותר את שיעורי המס המגולחים שנותרו אחרי כל ההקלות בחוק. באוגוסט בג"ץ דחה את כל העתירות. כנגד המשקיעים, פסל בג"ץ את טענת המיסוי הרטרואקטיבי; כנגד קניאל, קבע בג"ץ כדלקמן:
"טענותיו של העותר אינן טענות לפגיעה בזכויות חוקתיות, אלא טענות שעניינן המובהק הוא מדיניות חברתית-כלכלית… העותר איננו טוען לפגיעה בזכות הקניין שלו או של אדם אחר, אלא לפגיעה אסורה בקניינו של הציבור. הוא איננו טוען לאפליה אסורה שלו או של מגזר מסוים, אלא לקיומה של חובת שוויון כללית, האוסרת לשיטתו על אפליה לרעה של הציבור בדרך של הטבות המיועדות למגזר הנפט והגז".
אכן בושה. חובת שוויון כללית. "לשיטתו". מה מוזר: הלא בבואו להגן על עמדת המדינה נגד משקיעי הגז, קובע בג"ץ מפורשות: "החוק נועד לתכלית ראויה של צדק חלוקתי". אך בבואו להגן על המדינה מפני טיעוניו של קניאל – מבלי שבית המשפט טרח אפילו לסתור את נתוניו המספריים – הוא שומט את הקרקע לגמרי מתחת טענות "שעניינן המובהק הוא מדיניות חברתית כלכלית". ומה זה צדק חלוקתי בדיוק? מדיניות פרמקולוגית?
אמור מעתה: טיעונים חברתיים לגיטימיים כשהם בשירות המדינה אבל לא לגיטימיים כשהם נגדה. ובמלים אחרות: ככל שהדבר נוגע למדיניות חברתית, בג"ץ מעדיף את טובת השלטון על טובת אזרחיו.
עד כאן עלילות ועדת ששינסקי, המסקנות, הריכוך, החוק, המחטפים והעתירות. העלילה מפותלת, אבל מצייתת לקו אחיד ובלתי משתנה: המס על הגז מתכווץ עוד ועוד.
הקרן הלאומית לתמלוגי הגז (או איפה הכסף?)
זוכרים את קרן תמלוגי הגז? ההיא מהמודל הנורבגי? הקרן שאמורה להחזיר לציבור, בצורת השקעות בחברה ובכלכלה, את חלקו הראוי ברווחי הגז (עד 62% מההכנסות, על פי חוק ששינסקי)?
זוכרים? יופי. כי באוצר כנראה שכחו ממנה.
* * *
ח"כ אורית זוארץ: נורבגיה, למשל, מר אקוניס. נורבגיה היא לא מדינה קומוניסטית.
ח"כ דב חנין: בנורבגיה השיעור הוא יותר מ-80%, חבר הכנסת אקוניס.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מר מימרן, יש לך פה תמלוגים בנייר שלך, הם מוזרים מאד.
ח"כ דב חנין: למה אתה מתחמק? בנורבגיה השיעור הוא יותר מ-80%.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: מה זה הנייר שכתבת כאן?
* * *
לפני שנשאל איפה הכסף, ניקח צעד לאחור ונשאל – למה מיועד הכסף. שוב – המודל הנורבגי. על פי המודל הזה, הכסף הזה אמור לחזור בתור השקעה בתשתיות האזרחיות: בניית כיתות לימוד, סיבסוד מירבי של הוצאות החינוך, שיפור מערכת הבריאות הציבורית, הבטחת פנסיה נאותה לכלל האזרחים, וכדומה. כל המטרות הראויות האלה נדחסו למשפט אחד בלבד בחוק ששינסקי, סעיף (53א'): "הממשלה תקים קרן לניהול כספים שהתקבלו מהיטל על רווחי נפט לפי חוק זה אשר יועברו למטרות חברתיות-כלכליות".
רשמו לפניכם: מטרותחברתיות-כלכליות.
ועכשיו – לסלאמי. עם תום דיוני ועדת ששינסקי דווח כי כספי הקרן יופנו בחלקם לכיסוי החוב החיצוני של ישראל. מאוחר יותר גם נודע שזאת המלצת קרן המטבע הבינלאומית. החוב החיצוני – נושא מעניין מאד, אבל לא ברור מי קבע שזאת המטרה החברתית הראשונה במעלה בישראל, ועוד פחות ברור מדוע הציבור נדרש לשלם (בהשהיית ההשקעות הציבוריות) עבורו.
זאת רק ההתחלה. בפברואר השנה דווח כי "מחצית מהכנסות המדינה ממשאבי גז ונפט (הכנסות ממס על רווחי יתר), יופקדו לקרן שתשקיע בחו"ל ויהוו "כרית ביטחון" להתמודדות עם אירועים לאומיים בעלי השלכות כלכליות חריגות כגון מלחמה, אסון טבע או משבר כלכלי", ונתניהו הכריז: "היום אנחנו מתחילים את הדיון שיביא להקמת קרן הון ריבונית שפירותיה יחולקו לצרכים החיוניים של ישראל, ובראשם החינוך והביטחון".
אהה. עכשיו כבר הגענו לשלב שבו "מטרות חברתיות-כלכליות" עברו הסבה לאירועים כמו מלחמה ואסון טבע. ומה בדבר אסונות ידי-אדם – כמו חיסול השירותים הציבוריים בידי ממשלות ישראל בעשורים האחרונים? שם אין מה לתקן?
שיא החוצפה, כמובן, היא השתרבבותו של הגרגרן הבלתי-נלאה, תקציב הביטחון, כאחד משני יעדי ההשקעה המרכזיים של קרן תמלוגי הגז (לצד החינוך). כן, אותו תקציב שבולע שנה אחר שנה נתחים גדלים והולכים מעוגת התקציב החברתית, לוטש כבר עיניים לקרן שכל עילת קיומה והקמתה היתה הפניית משאבים לשיקום התשתיות החברתיות; אותן תשתיות שהידרדרו כל כך בין היתר בגלל תפיחתו של תקציב הביטחון.
לזה ייקרא רצחת וגם ירשת. הכל, כאמור, בברכת ראש הממשלה. העובדה שגם עיתונאים מתרשלים ומדווחים כאילו החוק הקצה את משאבי הקרן למטרות בטחוניות רק מוסיפה חטא על פשע. גם המחטף הזה עבר ללא כל תגובה ציבורית (למעט קול מחאה בודד של פורום פעולה אזרחית).
ומה עם הקרן עצמה? על פי החוק, הקרן היתה אמורה לקום ב-1 בנובמבר 2011. נו, חוק זה רק חוק. בינואר 2012 הקרן עדיין היתה וירטואלית, וכבר הוגשה עתירה לבג"ץ (מאת ח"כ אורי אריאל) לחייב את הממשלה להקים אותה. אבל רק ביולי הסתיימו דיוני הצוות שאמור להכין את הצעת החוק לכינון הקרן. מה שנודע בינתיים הוא שהקרן תשקיע את כספיה רק לאחר שיצטברו בה 2 מליארד שקל. מי ישמור על השמנת הזאת בינתיים? כמובן, החתול (משרד האוצר).
נקודה אחרונה למעקב: ח"כ אורי אריאל טוען שבהודעת הממשלה על הקמת הקרן נמסר כי רק מחצית מרווחי הגז יועברו לה. אם הוא צודק – מדובר באחת מפרוסות הסלאמי השמנות ביותר שנחתכו מן הנתח הציבורי, בסתירה מפורשת לחוק. אבל אולי מדובר בפרשנות שגויה – העיתונות דיווחה כי ההחלטה מדברת על השקעה של מחצית מהרווחים בחו"ל.
כמו כל הבט של ניצול משאבי הגז ורווחיהם, ואולי אף יותר מהבטים אחרים – נושא קרן תמלוגי הגז חייב להישאר כל הזמן בראש סדר היום הציבורי. רק עין פקוחה, באופן מתמיד, תבטיח שהכספים שאמורים לשרת את כולנו לא יופנו למטרות לא כשרות או פשוט ייבלעו ברזרבות של האוצר.
עכשיו נייצא את הגז ונרוויח טונות של כסף
מי שמע על ועדת צמח? כנראה שלא הרבה. על ועדת ששינסקי שמעו כולם – היא כבשה את כותרות העיתונים לפני שנתיים. אבל על בתה החורגת שומע רק מי שמתעמק במדורי הכלכלה. זה חבל; מסקנותיה של ועדת צמח ישפיעו עלינו לא פחות ממסקנות ששינסקי.
בספטמבר 2011 הוקמה ועדה בינמשרדית בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה והמים, שאול צמח (שהיה גם חבר בוועדת ששינסקי). מטרתה: גיבוש המלצות וכללים למדיניות ייצוא גז טבעי מן המאגרים שהתגלו מול חופי הארץ.
רגע, רגע. ייצוא? רק לפני שנה-שנתיים גילינו את הגז, עוד לא הספקנו אפילו להעריך כמה גז יש לנו בדיוק – וכבר נחפזים למכור אותו לכל המרבה במחיר?
זאת היתה התגובה שלי כשקראתי לראשונה על הוועדה הזאת. התדהמה שלי גברה כשנוכחתי לדעת שאין כמעט שום דיון ציבורי על עצם נחיצות הוועדה. כאילו הנחת היסוד, לפיה מותר ורצוי לייצא את הגז, מקובלת על כולם; ונשארה רק שאלת ה"עד כמה", לא "אם בכלל". נבירה מעמיקה יותר גילתה פה ושם קולות מתנגדים; מיעוט מבוטל. את הדיון במסקנות ועדת צמח (שהוגשו באוגוסט) אני בוחר דווקא לפתוח בדעת המיעוט הזאת, שנדחקה לשוליים. זהו קול התבונה שטבע בים של תאוות בצע טייקונית וכניעוּת פקידותית.
המכון הישראלי לתכנון כלכלי, גוף מחקר עצמאי ובלתי תלוי, הגיש לוועדת צמח נייר עמדה מפורט ובו ביקורת נוקבת על הנחות היסוד של הוועדה. בראיון עיתונאי התריע יו"ר המכון, יוסי הולנדר, מפני הידרדרות לתרחיש בנוסח ניגריה: מדינה שבורכה במאגרי נפט עצומים (השמינית בעולם) שייצאה כמעט את כל הנפט שלה למדינות זרות, ונאלצת לייבא נפט מזוקק ביוקר (על האסון הפוליטי-כלכלי שהמיטו חברות הנפט הזרות על ניגריה, ראו כאן, כאן, כאןוכאן. ונחשו איזה צד משרתים המזל"טים הישראלים בסכסוך הקולוניאלי הזה?).
לטענת המכון, אין שום הצדקה לייצא גז מישראל לפחות ב-50 השנים הקרובות, ויש לשמור על רזרבות במאגרים שיאפשרו למשק האנרגיה לעבור מנפט לגז, דבר שיוזיל משמעותית את מחירי החשמל. את טענת חברות הגז, שהייצוא דרוש למימון הפיתוח של המאגרים, מגדיר הולנדר בפשטות כ"שקר".
הביקורת לא נגמרה כאן. בתוך המערכת עצמה, מסתבר, הושמע קול ברור ותקיף נגד הכיוון שאליו הולכת ועדת צמח – אך הקול הזה הושתק. המדענים הראשיים של המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה והמים חיברו דו"ח שמזהיר מפני ייצוא הגז עד לשנת 2020, קובע שתחזיות ביקוש הגז המקומי שעל פיהן עבדה ועדת צמח נמוכות בהרבה מן הצפוי, ולמעשה הגז שהתגלה מול חופי ישראל לא יספיק אפילו ל-40 שנה! האם מדינת ישראל רוצה לייצא מחצית או יותר מן הגז שברשותה ובעוד פחות מ-20 שנה להתחיל לגרד את הראש – מאיפה נשיג אנרגיה עכשיו? האם מדינת ישראל רוצה שוב לחזור לשימוש בנפט (יקר יותר, מזהם יותר) אחרי המעבר לגז? המדענים גם צופים שהיתר הייצוא דווקא ייקר את עלות הגז לצרכן הישראלי, שכן למפיקים יהיה אפיק חלופי לשיווק.
במערכת הפוליטית ועדת צמח ומסקנותיה לא נתפסו כ"נושא חם". הפוליטיקאים התעלמו, התקשורת פיהקה – התנאים האידאלים לפעולה חשאית ונמרצת של לובי הגז. שלושה חריגים בפוליטיקה: השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן, הביע הסתייגות מתונה (דורש להשעות את ייצוא הגז ב-3 שנים בלבד); ח"כ שלי יחימוביץ' כינתה את דיוני הוועדה "מחטף"; ח"כ דב חנין הגיש הצעת חוק שמשריינת עתודות גז לשוק המקומי למשך 50 שנה ומתירה לייצא רק עודפים.
העמדה השפויה הזאת, שמעמידה את האינטרס הציבורי ואת הטווח הארוך מעל לכל שיקול פיננסי אחר, היתה כאמור עמדת מיעוט. נכון לעכשיו, היא נמחקה מן הדיון הציבורי, ונותרנו עם מסקנות ועדת צמח הסופיות. לצורך המשך הדיון בתהליך הסלאמי, נבחן אותן תחת ההנחה (המופרכת) שכדאי וראוי לייצא גז טבעי מישראל.
באפריל השנה, בתום 7 חודשי דיונים, פירסמה ועדת צמח את מסקנות הביניים שלה, לעיון הציבור. באוגוסט, אחרי 4 חודשי שימועים (רוצה לומר: לובינג מסיבי של חברות הגז), פורסמו המסקנות הסופיות. זוכרים מה קרה בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי? הסלאמי עבד בטורים גבוהים. אותו דבר בדיוק קרה בוועדת צמח, רק הרחק מן הכותרות הראשיות.
הנה תקציר השינויים. במסקנות הביניים קבעה ועדת צמח שיש לשריין אספקת גז לשוק המקומי ל-25 שנה (בלבד!). הערכת הביקוש נעה בין 420 ל-540 מיליארד מ"ק, מתוך תגליות "מוכחות" (מיד נשוב לטיבה של ה"הוכחה") של 800 מיליארד מ"ק. כלומר, היתר לייצוא של כ-350 מיליארד מ"ק. במסקנות הסופיות קפץ ההיתר ל-500 מיליארד מ"ק. מסקנות הביניים איפשרו למאגרים קטנים בלבד לסחור במכסות הייצוא שלהם (כלומר, מאגר גדול יוכל לייצא גז בהיקף מכסת הייצוא שלו ושל המאגר הקטן); המסקנות הסופיות מעניקות את הזכות הזאת לכל המאגרים, לא רק הקטנים, מה שיוביל בהכרח להפחתת העתודות לשוק המקומי. במסקנות הביניים חוייב כל מאגר לשמור על 15% רזרבות לשוק המקומי, בכל זמן שהוא, למקרה של עלייה לא צפויה בביקושים; במסקנות הסופיות בוטלה הדרישה הזאת.
נסיגה משמעותית נוספת היתה בנושא המימון של הקמת תשתיות הולכת הגז. במסקנות הביניים הוטלה האחריות על כך על היזמים, מה שהיה גורע סכומים נכבדים מרווחיהם. בעקבות התנגדותם, החליטה ועדת צמח שהמדינה תממן את עלויות הקמת צינורות הגז. הסלאמי הזה התחיל כבר בוועדת ששינסקי, שנסוגה ממסקנות הביניים שלה וקבעה בדו"ח הסופי שהמדינה תשתתף בעלות הקמת צינורות גז לייצוא (עד אורך צינור דומה לזה שמשרת את השוק המקומי). "הסיבה לכך, מן הסתם, היא שעלויות הקמת מתקנים אלה יסתכמו במיליארדי דולרים, אשר הכרה בהן עלולה למחוק את הכנסות המדינה מן ההיטל", ביאר כתב "דה מרקר". תרגום: מסקנות ועדת צמח עלולות למחוק את הכנסות המדינה מן ההיטל.
מקור: "דה מרקר"
ועדת צמח כבובה פוליטית
שוב נשאלת השאלה: איך מתרחשת נסיגה כה דרמטית במסקנות של ועדה מקצועית, ומדוע גם כאן, הנסיגה היא חד-כיוונית – לטובת היזמים, לרעת הציבור? וגם כאן, התשובה היא תשובה. יצחק תשובה. כלומר, הלחץ המסיבי של לובי הגז עשה את שלו. אבל אנחנו מה נלין על אנשי עסקים פרטיים, כשנציגינו שלנו מוכרים אותנו בזול?
ועדת צמח נולדה בחטא. החטא היה העיקרון שמותר וצריך לייצא גז טבעי מישראל לפני שהתבררו לאשורם שני נתונים בסיסיים: היקף המאגרים והיקף הצריכה המקומית בעשורים הבאים. הפוליטיקאים של ההון סימנו מטרה, הוועדה התבקשה לשרטט את הדרך אליה. במקרה הנוכחי, מראית העין של דיון מקצועי היתה קלושה לחלוטין. עמדת המיעוט המתנגד, נציגי המשרד להגנת הסביבה, זכתה ליחס מבטל ולמעשה לא נלקחה בחשבון. ראש הממשלה לא חיכה אפילו למסקנות הסופיות (בכל זאת יש הפקת לקחים מהמסחרה סביב חוק ששינסקי) וכבר אחרי הגשת מסקנות הביניים הטיל את כובד משקלו (יחד עם שר האוצר) להגדיל את מכסות הייצוא שהמליצה עליהן הוועדה. זה קרה יום אחרי פגישה שקיים נתניהו עם ראשי משק האנרגיה, בה הם קבלו על "החסמים הביורוקרטיים" בפני ייצוא הגז לחו"ל.
* * *
גדעון תדמור (מנכ"ל דלק אנרגיה): יתרה מזאת, אנחנו תמכנו בהקמת פקולטה למדעי הגז באוניברסיטת בן גוריון.
* * *
פגישות כאלה בדיוק, אחרי הגשת הצעת חוק ששינסקי לממשלה, הביאו למחטפים של נתניהו בחוק הסופי. ביולי השנה הן קבעו את דמותן של המסקנות הסופיות של ועדת צמח. שווה להתעכב על הדינמיקה הפוליטית הזאת, שעוקפת את מסלול ה"שימועים" הרשמי. במסלול הרשמי, הוועדה נותנת זמן לכל גורם מעוניין להגיש התנגדויות וחוות דעת למסקנות הביניים שלה. האם זה משפיע על עיצוב המסקנות הסופיות? ספק גדול. שכן במקביל למסלול הרשמי, יש מסלול לא רשמי – פגישות בין ראש הממשלה, שר האוצר ושר האנרגיה והמים, יחד עם מנהלי חברות הגז. בפגישות האלה, למעשה, נחתכים הדברים. ולפגישות האלה לא מגיע ולא יכול להגיע אף נציג של החברה האזרחית; לדמיין את לשכת נתניהו מזמנת מומחה מטעם "אדם טבע ודין" או "פורום פעולה אזרחית" לפגישה עם ראש הממשלה זה כמו לדמיין את ביבי מעניק ציון לשבח לארגון "רופאים לזכויות אדם". וכך, כשנשללים מן החברה האזרחית ערוצי השפעה על מקבלי ההחלטות, אפשר לקבל כל החלטה שהיא – פוגענית ככל שתהיה באינטרס הציבורי.
גודל הבלוף של מסקנות ועדת צמח הסופיות התגלה מיד עם פרסומן. בדיקה של "דה מרקר" העלתה שהוועדה הסתמכה בחישוביה על נפחי גז פוטנציאליים (950 מיליארד מ"ק) בסבירות של 50% בלבד, ואישרה לייצא 53% מהם (500 מיליארד מ"ק). בחישוב זהיר יותר, של סבירות 90%, נפחי הגז הפוטנציאליים של ישראל עומדים על 614 מיליארד מ"ק.
יוצא מכך שהוועדה אישרה ייצוא של 84% מן הגז המקומי (שסבירות הימצאותו גבוהה), מה שמשאיר למשק הישראלי גז ל-9 השנים הקרובות בלבד.
מי שגיחך קודם כשהועלתה ההשוואה בין ישראל לניגריה כבר לא מגחך עכשיו.
ועוד גילוי מן הזמן האחרון, שמלמד על ההטייה המובנית של הוועדה. אחרי ששוקללו במכסות הייצוא "עתודות הגז" המשוערות בקידוח "מירה", התברר שהקידוח נכשל, ובעצם אין שם גז. אנחנו לא ניהנה מן הגז הוירטואלי הזה, אבל מכסות הייצוא כבר נהנו.
הפליאה היחידה היא שמישהו בכלל מתפלא על התוצאות האלה. בישראל שולטת דת ההון, וכוהניה פזורים בכל שדרות השלטון. מרגע שההון-שלטון החליט על ייצוא של משאב לאומי כמו גז – הפור כבר נפל. ועדות ותקנות הן רק קוסמטיקה שמטרתה להעניק מראית עין של שיקול דעת מקצועי להחלטה אידאולוגית. מסקנותיהן ידועות מראש, המדרון החלקלק ידוע מראש, וכך גם התרוששותו של הציבור.
צימוק לסיום: את הגז המיועד לייצוא מקררים בהליך יקר ומסובך. לאחרונה פורסם שמונה פרוייקטור להקמת מתקן הנזלת הגז – אלוף (מיל.) עמוס ירון. על המעורבות העמוקה של גנרלים בדימוס בשוק הגז – תמיד מצד רווחי המשקיעים, אף פעם לא מצד רווחי הציבור – ידובר בהמשך. ירון הגדיר את הסכמתו לנהל את הפרוייקט שיגנוב לישראלים את הגז שלהם במלים: "אני פטריוט ישראלי".
ועם מה שנשאר בסוף – נממן את האבטחה של מאגרי הגז
ב-22 ליוני 2011, לאור פרסומים על היערכות צה"ל לאבטחת מתקני הגז, שלחה ח"כ שלי יחימוביץ' שאילתה לשר להגנת העורף, מתן וילנאי, ובה ארבע שאלות:
"1. מהי התוספת השנתית הצפויה לתקציב הבטחון לצורך ביצוע פעילות האבטחה השוטפת של מתקני הגז הטבעי לחופי ישראל, בכלל זה הגדלת סדר הכוחות?
2. מהי העלות הכוללת של הציוד הנוסף הנרכש על ידי צה"ל לצורך אבטחת המתקנים?
3. האם חברות הגז נושאות בעלויות האבטחה, ואם כן מהו גובה השתתפותן?
4. האם צה"ל לוקח חלק באבטחה השוטפת של מתקני תשתית אזרחית אחרים בישראל, ואם כן, האם אותם הגופים בעלי המתקן המאובטח נושאים בעלויות האבטחה ובאיזה שיעור?"
תשובתו של השר הגיעה ב-16 באוגוסט: "באשר לשאלה הנוגעת למימון עלויות האבטחה יצוין, כי חברות הגז נושאות באופן מלא בעלויות האבטחה, וזאת בשים לב להחלטת ממשלה 2762 מיום 23 בינואר 2011".
או שהשר וילנאי לא קרא את החלטות הממשלה שהוא היה חבר בה, הוא שהוא קרא ולא הבין, או שהוא הבין והוא משקר. כשירות לציבור, הנה הסעיף הרלבנטי מאותה החלטת ממשלה:
"הממשלה תשתתף בהוצאות האבטחה השוטפות של מאגרי גז ונפט ימיים ומתקנים ימיים להפקתם בשטחי חזקה שבשטח המים הטריטוריאליים או הכלכליים של המדינה, ואשר משרד הביטחון דרש את אבטחתם, ובלבד שלכל הפחות רבע מתפוקתו השנתית של מאגר או מתקן כאמור תהיה משווקת לצרכי המשק הישראלי. ההשתתפות תהיה במחצית מההוצאות השוטפות הכרוכות באבטחת מתקני נפט ימיים הנובעות מסדרי האבטחה המונחים על ידי משרד הביטחון".
ובכן, וילנאי חירטט. המדינה תממן חצי מעלויות האבטחה; בפועל, כמעט כל המתקנים והמאגרים (למעט הקטנים ביותר, 25 מיליארד מ"ק ומטה) ייהנו ממימון זה, משום שרף הזכאות – 25% מהגז לשוק המקומי – נקבע במכוון לרמה מגוחכת. זכרו גם שלפי המלצות ועדת צמח, המאגרים הגדולים יורשו לייצא לא יותר מ-75% מתפוקתם.
העובדה המכריעה שנשמטה מלשון החוק (ולא במקרה) היא שהאבטחה שעליה מדברת החלטת הממשלה היא האבטחה הפנימית על אסדות הגז (אל שגשוגו של פלח השוק הזה ותפקידו ברשת האינטרסים של מדיניות הגז נשוב בהמשך). האבטחה ההיקפית של המים הכלכליים, שעלותה מיליארדי שקלים, תהיה על המדינה לבדה, ולא עלה על דעתו של איש לגלגל אותה, או את חלקה, על המשקיעים.
בכל מקרה, המציאות לא חיכתה לוילנאי וגם לא ליחימוביץ'. בשעה שהשניים החליפו ביניהם מכתבים מנומסים, חיל הים כבר איבטח בפועל אסדות גז וגם מכליות גז נוזלי, באופן לא רשמי, לא מוסדר – אבל כמובן מתקציב המדינה. סביב הפעילות הזאת כבר פורחת תעשיית השוּשוּ והגבורה המוכרת (כולל כתבת התדמית הבלתי-נמנעת של רוני דניאל, ש"התלווה ללוחמים").
לא תתפלאו לגלות שאת סעיף המימון הממשלתי לאבטחה הפרטית על אסדות הגז, שלא הופיע במסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי, הוסיף ראש הממשלה באופן אישי. נתניהו גם הגדיל לעשות וקיים פגישות עם מנהלי חברות גז אמריקניות בנושא אבטחת מתקני הגז הישראלים – מן הסתם כדי להסיר חששות מליבם ("דונט וורי, מיסטר דייוידסון, יור גאז איז סייפלי סקיורד ביי די איי-די-אף"). הנה דוגמה נוספת למעורבות העמוקה של נתניהו במשק הגז הישראלי, מעורבות שמציבה באופן עקבי את רווחיות המשקיעים מעל לטובת הציבור.
תיכף נגיע למספרים, ואז כמה לסתות יישמטו בתדהמה. אבל לפני כן, נקודה בסיסית. הרבה קוראים מן הסתם שואלים את עצמם: למה שהמדינה לא תאבטח את מאגרי הגז? זה משאב לאומי, לא? החיזבאללה מאיים לפגוע בו, לא? (לא ממש. הלבנונים טוענים שישראל שואבת גז משטח המים הטריטוריאליים של לבנון; עוד נחזור לזה). כמו שצה"ל מגן על הכור הגרעיני ועל מתקנים אסטרטגיים חשובים, הוא מגן גם על הגז.
לא, זה לא בדיוק "כמו". להבדיל מכל המתקנים האסטרטגיים האחרים, מאגרי הגז שמול חופי ישראל הם מיזמים פרטיים. הם אומנם פועלים בזיכיון ממשלתי, אבל הבעלות עליהם היא כולה בידי חברות הגז. למדינת ישראל – ובהשלכה, לאזרחי ישראל שאינם מחזיקי מניות – אין שום קמצוץ בעלות על הגז הזה. כך שצריך לומר ברורות: צה"ל נשלח להגן על עסקים פרטיים. נזכיר רק שהזכויות על הפטנט הזה שמורות לקואליציה האמריקאית-בריטית שפלשה לעיראק תחת אמתלות כוזבות, ובפועל השתלטה על שדות הנפט העצומים; החיילים שהוצבו שם הבטיחו מעבר חלק של הנפט העיראקי לידי תאגידי נפט אמריקאים ובריטיים (ראו כתבה מצוינת כאן). חייבים להודות שיש משהו בניתוח הלניניסטי של המלחמה כתוצר הכרחי של הדחף הקפיטליסטי לפרוץ שווקים ולמקסם רווחים.
זה נכון שמעמדם של מאגרי הגז שונה ממעמדם של עסקים פרטיים אחרים. באיחור של 50 שנה המדינה אפילו הכירה בכך וחוקקה את חוק ששינסקי. המדינה גובה תמלוגים והיטלים מיוחדים על הגז, ויש לה אינטרס ברור שהמאגרים לא ייפגעו. אבל כל זה לא גורע מן העובדה שגם למשקיעים יש אינטרס ברור להגן על השקעתם. ובמצב כזה נשאלת השאלה – מדוע לא להטיל על המשקיעים השתתפות חלקית בהוצאות האבטחה? כל בעל חניון, אתר בנייה או מחסן סחורות שמציב אבטחה מסביב לנכס שלו מממן את האבטחה הזאת מכיסו; מדוע חברות הגז פטורות מהוצאות האבטחה ההיקפית על נכסיהן, ועוד זוכות לסיבסוד של מחצית מעלות האבטחה הפנימית?
"עלויות סבירות יחסית" (קצין בכיר מרגיע)
בינתיים הזמן עובר, חיל הים כבר מאבטח בפועל את מתקני הגז, והדרישות התקציביות יוצאות לאור. בינואר השנה שיגרו קצינים בחיל הים "בלון ניסוי" בדמות דרישות תקציביות למימון האבטחה של מתקני הגז: תוספת של אלפי שעות שיט, עוד שתי ספינות טילים בעלות של מאות מליוני שקלים, וכדומה. חצי שנה מאוחר יותר הוצגה כבר הדרישה הרשמית – תפוחה ומתפקעת מכל טוב טכנולוגי: ארבעה כלים ימיים גדולים, בסדר גודל של ספינות טילים; גיוס של מאות בעלי תפקידים נוספים; סיורי אוויר של שני מל"טים מסוג "הרון 1" (מכונים "שובל"); והתקנת אמצעי מודיעין וגילוי באזור, כולל מכ"מים על אסדות הקידוח.
ספינת חיל הים מאבטחת אסדת קידוח גז. צילום: אופק רון-כרמל
העלות של כל השיגועים האלה: 3 מיליארד שקל. זוכרים את ה"עז" שהכניס נתניהו לחוק ששינסקי – "המדינה תשתתף במחצית מעלויות האבטחה למתקני הגז"? המחטף הזה נכנס לחוק על בסיס הערכה שעלויות האבטחה יגיעו ל-20 מיליון דולר בשנה (הערכת המקסימום, של חברות הגז עצמן, עמדה על 25 מליון דולר). שנה וקצת מאוחר יותר – והסכום קפץ פי 40 כמעט! במסדרונות השלטון לא נרשמה התרגשות; תקציב הביטחון שוב גדל, מה עוד חדש. רק שהגידול הנוכחי נוגס ברעבתנות מן הסלאמי ההולך ומתכווץ של הכנסות המדינה מרווחי הגז. חברי הכנסת שהצביעו בעד סעיף האבטחה ממילא לא יזדקקו לשירותים החברתיים שיממומנו מקרן תמלוגי הגז, הוירטואלית לעת עתה.
עם פתיחת הדיונים על תקציב 2013 החל שוב הריקוד המושחת של משרדי האוצר והביטחון, מצג שווא של "חילוקי דעות נוקבים" שנועד לסמא את עיני הציבור. לצורך כך גייס חיל היום את המועצה לביטחון לאומי, וזו החרתה-החזיקה אחריו בדרישה לתוספת תקציבית אדירה לצורך אבטחת מתקני הגז. המחיר הפעם ננקב בדולרים (700 מליון), מן הסתם כדי להעניק לתביעה נופך מקצועי יותר.
והדובדבן שבקצפת, הנרמז רק בחדרי חדרים ובלשון עקיפין מאד זהירה: צוללת "דולפין" השישית והאחרונה שתגיע מגרמניה מיועדת למערך האבטחה של אסדות הגז. העניין הזה רגיש מאד – נשק אסטרטגי (בעל יכולת גרעינית) שעובר הסבה לאבטחת העסקים הפרטיים של טייקוני גז זה לא בדיוק דבר להתכבד בו בראש חוצות. ה"דולפין" הוא כלי הנשק היקר ביותר שצה"ל אי פעם רכש: 400 מליון יורו, מתוכם שליש במימון גרמני. אם אכן יש ממש ברמיזות שהצוללת השישית תשמש גם לאבטחת מתקני הגז, אנחנו כבר נכנסים למה שהאמריקאים מכנים, a whole different ball game. העלות לישראל תהיה בסביבות 1.3 מיליארד שקל.
חכו, זאת רק ההתחלה. עד כאן דובר רק בעלויות רכישה, לא בתפעול שוטף. תפעול כולל הכשרת צוותים, קניית חלפים, אימונים וכדומה; הערכת הצבא מדברת על 480 מליון ש"ח לשנה. דניאל ארגו חישב ומצא שהעלות הכוללת של אבטחת מתקני הגז (מבלי להחשיב את הצוללת), לאורך כל שנות פעילותם, תגיע לכל הפחות ל-17 מיליארד שקל.
רגע. בואו ניזכר: כמה כסף בדיוק מצפה המדינה לקבל מתמלוגי הגז והיטל ששינסקי? על פי החשב הכללי באוצר, כלל ההכנסות הוודאיות (על בסיס כמויות ודאיות במאגרים פעילים) יגיע ל-20.3 מיליארד שקל. הסכום הזה נמחק כמעט לגמרי כשמפחיתים ממנו את עלויות האבטחה, בחישוב של ארגו. אם מוחקים ממנו גם עלויות נוספות בגובה מיליארדי דולרים שהמדינה התחייבה לשאת בהן – הקמת תשתיות לקליטת הגז וצינורות להובלתו – יוצא שרווחי הגז הוודאיים לא רק נמחקים אלא הופכים לשליליים: כל ההכנסות מן הגז יחזרו בסיבוב של 180 מעלות למימון האבטחה של מתקני הגז והקמת התשתיות הנלוות, והמדינה אף תגדיל לעשות ותשלח יד לכיסו של האזרח כדי לממן עלויות עודפות. זאת לא השערה צינית; גורם צבאי בכיר כבר העריך שעלויות האבטחה ימומנו מקרן תמלוגי הגז (עדכון: הנה הגיעה הדרישה הרשמית של משרד הביטחון; עדכון נוסף: עכשיו זה רשמי, 700 מיליון דולר מכספי הקרן יילכו למימון האבטחה). אהה; אולי לזה התכוון נתניהו כשהבטיח שרווחי הגז יופנו בין השאר לביטחון: לביטחון של משקיעי הגז. ועל מנת שהם יהיו בטוחים לגמרי, גם את מתקן ייצוא הגז הנוזלי שיוקם על פי המלצות ועדת צמח – יאבטח חיל הים. כי מה, אישרנו להם לייצא את רוב הגז שלנו ואז נזרוק אותם לכלבים? אבטחה, אבטחה, אבטחה – כל הדרך אל הבנק.
קרן השפע של תמלוגי הגז הפכה לבור תחתיות. הסלאמי לא יפרנס את הציבור, הציבור יפרנס אותו.
האופטימיים בינינו יכולים לנפנף בהערכות האוצר על הכנסות משוערות מתמלוגי הגז (על בסיס מאגר לוויתן, שעוד לא החל לפעול); אלה מסתכמות ב-548 מיליארד שקל, סכום אגדי לכאורה שמגמד את הוצאות האבטחה הצפויות. המפוכחים בינינו יזכירו רק זאת: כמו שמשרד הביטחון הקפיץ את עלויות האבטחה פי 40 תוך פחות משנה וחצי, הוא יכול לעשות את זה שוב. ושוב. ושוב.
שערוריית תקציב האבטחה המנופח למתקני הגז עברה בשתיקה תקשורתית כמעט מוחלטת. צדיק אחד בסדום, עיתונאי "דה מרקר" אבי בר-אלי, כתב דברים כדורבנות:
"כשישבה ועדת ששינסקי על המדוכה וחישבה את נתח המדינה הראוי לאזרחי ישראל מרווחי מכירת הגז שלהם, לא חסכו חברות הגז מפירוט הוצאות שונות ומשונות שיש לגרוע מהתחשיבים. כך, שגודל העוגה שתחולק בין החברות הפרטיות לבין אזרחי ישראל יתחיל בקטן. לאט לאט, הן ניכו מהעוגה המשותפת הוצאות חיפוש, קידוח, מבחנים, מימון, הנהלה וכלליות – והותירו על השולחן עוגה מקוצצת, שרק ממנה ייפרס חלקו של הציבור.
לאחר שהקימו קול זעקה נוסף כי אין בשארית כדי להשביע את רעבונן, הן דרשו – וגם קיבלו – הבטחה לכיסוי 150% מהוצאותיהן עד שתתחיל גביית היטל ששינסקי מרווחיהן, בעוד שמאגר תמר אף זוכה לכיסוי מפליג של 200%. ואם לא די בכך, נזעק גם ראש הממשלה עצמו לקריאות ההצלה והסכים לממן מחצית מעלויות האבטחה הפרטית ששוכרות החברות עבור עצמן.
רק מהפרוסה הנכבדה שנותרה על השולחן, אזרה הממשלה אומץ לשמור לעצמה נתח של 60%, אך אבוי – לא שמה לב שבהמולה המלאכותית שכחה היא לנכות קודם את ההוצאות שלה. "קיוויתי ל–3 מיליון והרווחתי מיליון, כשהמדינה רוצה את ה–2 מיליון", הוסיף שלשום רובין [עו"ד פנחס רובין, בא כוחה של ישראמקו, ע.ל.], ושכח לנכות משני המיליונים 3 מיליארד."
מה פשר הטירוף הזה, בעצם?
אני מניח שיותר מקורא אחד תולש את שערותיו בתיסכול בשלב הזה ושואל את עצמו: איך הגענו להוצאות כאלה, מה התכנית האסטרטגית מאחורי הסכומים האגדיים האלה, ולאן כל זה מוביל.
אני לא פרשן בטחוני ולא מתיימר לקרוא את מחשבותיהם של קברניטי המדינה והמשק. כשנכנסים לאזור הספקולציות, חשוב תמיד לזכור: לא תמיד הקברניטים יודעים לאן הם מנווטים. לפעמים גם להם אין מושג, וכל מה שמבדיל אותם מאיתנו זו ארשת פנים צופנת-סוד של "אחד שיודע".
או שהם כן יודעים, ולא ששים לדבר על זה. בכל מקרה, כדאי להציף לפני השטח את מה שכבר ידוע.
ובכן: ההנהגה הישראלית מבקשת להפוך את כל שטח המים הכלכליים של ישראל לשטח מאובטח ומפוקח. אם היום שולט חיל הים בשטח ימי של 13,500 קמ"ר, על פי התכנית הוא עתיד לשלוט ב-36,500 קמ"ר, כמעט פי שלוש. המשמעות היא מהפכה גמורה בתפיסת הביטחון הימי של ישראל, וממנה כמובן נגזרת קפיצה עצומה בסד"כ של חיל הים.
על פי תחקיר של "דיפנס ניוז" שצוטט ב"גלובס", ישראל מתכננת להקים משמר גבול ימי להגנה על שדות הגז שלה, שכן במצב הנוכחי חיל הים אינו מוסמך או מוכשר לטפל בגורמים אזרחיים בתחומי המים הכלכליים. הגוף הצבאי החדש יצוייד בכלי שיט ותצפית לא מאויישים כמו ספינות "פרוטקטור", מל"טים מסוג "הרון" ו"הרמס" ועוד.
שלא תהיה טעות: מאחורי הפטפטת הבלתי-פוסקת על ביטחון ואבטחה יש אינטרסים כלכליים ברורים. לפי "גלובס", שוק ההגנה והאבטחה של אסדות קידוח נהנה מאחד משיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר בשוק הצבאי הגלובלי. הוא נשלט על ידי יוצאי שייטת 13. חברות הגז נמשכות אליהם בגלל הכישורים המתאימים, הם נמשכים לתפקידי האבטחה בגלל החוזים השמנים. תא"ל במיל' נועם פייג, לשעבר סגן מפקד חיל הים, ציין בסיפוק: "אני מודע למדינות רבות, מאמריקה הלטינית ועד מזרח אסיה, שבהן חברות ישראליות מספקות פתרונות (אבטחה והגנה) או מתמודדות במכרזים לאספקת פתרונות כאלה… וזו רק התחלה".
מי זה נועם פייג? בראיון ל"גלובס", הוא מזוהה כאיש חיל הים לשעבר. גם בהרצאה שנשא במכון למחקרי ביטחון לאומי ("איומים ואתגרי אבטחה במתקני האנרגיה הימיים"), הרצאה שגדושה בתרחישי אימים של טילים אוויר וטילי ים, פיגועי התאבדות ומוקשים נגד צינורות גז – הוא זוהה כתא"ל במיל., סגן מפקד חיל הים לשעבר. ככה מוכרים "צרכי ביטחון" לציבור: מציבים מולו גבר סמכותי עם עבר פיקודי בצה"ל.
חיפוש קצר בגוגל מעלה שנועם פייג מכהן מזה שנתיים וחצי כמנכ"ל של חברת N. Maritime Consulting, העוסקת בפתרונות אבטחה ימיים. כלומר, נועם פייג הסא"ל במיל. מנסה לשכנע את מדינת ישראל להקצות תקציבי ענק לאבטחה ימית שמהם ירוויחו, בין השאר, חברות כמו החברה של המנכ"ל נועם פייג.
ניגודי אינטרסים כאלה הם עניין שבשגרה באזור הדמדומים שמשתרע בין "הביטחון" ל"עסקים". גם כשהם ידועים לכל הנוגעים בדבר – נהוג לעבור עליהם בשתיקה. בפני ועדת צמח שנידונה קודם לכן הופיע תא"ל (מיל.) שי ברוש, מפקד שייטת 13 לשעבר, והפגיז אותה באיומים מסמרי שיער על מה שעלול לקרות במקרה של התקפה על מתקן יבשתי לייצוא גז. המלצתו היתה – להקים את מתקן הייצוא בלב ים. עיסוקו האזרחי של ברוש, לא תתפלאו, הוא ייעוץ בטחוני לפלטפורמות ימיות, ולמעשה את המצגת בפני הוועדה הגיש מטעמו של משקיע מחו"ל.
ובפועל? מסתבר ש"אבטחה" זה מושג גמיש למדי. לא פחות מטילי החיזבאללה, גם רשתות דיג של סירות תועות עלולות להסב נזקים כבדים למנועי השאיבה והקידוח של אסדות הגז. מה עושים? מזעיקים את חיל הים, שיגרש את ספינות הדיג. בסך הכל יש לו ניסיון מצוין בפעילות כזאת. תקציב הביטחון סופג הכל.
מה אמור לעשות האזרח המודאג? כצעד ראשון, לוותר באדיבות על עצתו של כל קצין במיל., יהיה זה סמל או רב-אלוף, שאת משכורתו משלמת חברה בעלת עניין בנושא האבטחה הימית. כצעד שני, לזכור תמיד שאנשי צבא נוטים לראות סיכונים ואיומים מתחת לכל אבן. גם בלי אינטרסים כלכליים, קשה להם להתעלות מעל הפרספקטיבה הזאת. הנה, כנגד עמדתם של פייג וברוש, שהמליצו בחום על השקעה מסיבית באבטחת מתקני הגז הימיים, קבוצה אחרת של קצינים המליצה בדיוק ההיפך. ביוני 2011 שיגרה הקבוצה הזאת (בהם עמרם מצנע ואחרים) מכתב לראש הממשלה, שר הביטחון ושר האנרגיה והמים. הקצינים התריעו מפני הסתמכות מופרזת של משק האנרגיה על מרבצי גז ימיים, שעלולה לשתק את המדינה אם חלילה יותקפו המתקנים: "צה"ל", הם כותבים, "כמו כל צבא אחר, אינו יכול להבטיח חסינות מוחלטת מפני פגיעה באסדת גז בלב ים. אין הדבר תלוי ביכולותיו הרבות של צה"ל או בתוספת אמל"ח או סד"כ כי אם באופיה הבלתי אפשרי של המשימה".
ההתרעה הזאת שקעה למצולות, איפהשהוא בין קידוח תמר לים-תטיס. הדוקטרינה שהשתלטה לחלוטין על המחשבה והפעולה של מקבלי ההחלטות גורסת: הכל אפשרי, אם רק שופכים מספיק כסף. בראיה רחבה יותר, אין כאן חידוש, שהרי זו הדוקטרינה הבטחונית השלטת במדיניות הישראלית של העשור האחרון. שני הפרוייקטים העצומים, זוללי-התקציבים ביותר של העשור היו הקמת גדר ההפרדה ופיתוח מערכת "כיפת ברזל". הנחת היסוד בשניהם זהה: בידוד ומיגון מקסימלי של מרחב המחייה הישראלי, שכן מסביב לו שורצים אויבים רצחניים שלא מכירים שפה אחרת חוץ מטרור. הנחה כזאת אומנם מוציאה מחוץ למשחק נתיבי מדיניות חלופיים, שיכולים לערוב לביטחון המדינה ומשאביה בהוצאות קטנות בהרבה, אך כרוכים, למרבה הצער, בפתיחת ערוצי דיאלוג ישירים עם שכנינו הערבים.
הבעיה הפעוטה בדוקטרינה השלטת היא שאין לה תחתית ואין לה קץ; היא מקריבה את הטווח הארוך לטובת הקצר. גדר ההפרדה לא תגן עלינו מפני טרור של טילים, "כיפת ברזל" תרושש אותנו לפני שתצליח להתמודד בהצלחה עם אלפי הטילים שבידי חמאס וחיזבאללה, וכעת, המשמר הימי החדש שיוקם כדי לבודד את מתקני הגז מכל איום טרור פוטנציאלי ישאב אל קרביו עוד ועוד תקציבים (הים ענק, הסטי"לים קטנים, צריך להקטין את זמן התגובה ככל שמפלס ההיסטריה עולה, ולכן – עוד סטי"לים, עוד אמצעי תצפית ויירוט, וכך הלאה והלאה).
ישראלים נאיבים תופסים את ראשם אל מול מצעד האיוולת הזה, לכאורה חסר כל היגיון. אבל התגובה הזאת היא איוולת בעצמה, שכן היא מסרבת לרדת לעומקו של ההיגיון המניע את המערכת הזאת, השמן בגלגלי מפלצת הביטחון הישראלית: ביזנס, בסך הכל ביזנס. או במילותיו של יועץ לאבטחת מתקנים ימיים, יוצא שייטת: "בסופו של יום צריך לזכור שמעבר לשיקולי האבטחה, מדובר בסך-הכול באמצעי לעשות כסף".
כדי להבין טוב יותר איך המכונה עובדת, כדאי להתוודע לנפשות הפועלות; אלה שפועלות בזירה "הבטחונית", אלה שפועלות בזירה "העסקית", ואלה שמרוב בלבול כבר לא זוכרות את מי הן משרתות.
* * *
ח"כ אנסטסיה מיכאלי: כל עיכוב וויכוח סרק פנימי יפעל לטובת אויבינו. עולה חשד סביר כי גורמים עוינים בתוך המדינה, ואני רוצה לחזור על זה שוב, בתוך המדינה, פועלים במכוון נגד עצמאות כלכלית לישראל. גורמים אלה מנסים לתמרן את דעת הקהל על מנת לעכבת את פיתוח התגליות. ולשירותי הביטחון, לדעתי, ואני בטוחה שיסכימו אתי הרבה חברים, צריך לבדוק ולחקור קשר אפשרי בין הגורמים האלה לפעילות חתרנית נגד המדינה. בנוסף, ברור כי הסכמים יש לכבד —
ח"כ נחמן שי: מה שירותי הביטחון צריכים לעשות? לא הבנתי.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: אני מציע לך לא להפריע לחברת הכנסת מיכאלי. מכיוון שאני לא אתן לה להפריע לך, כי אני מהמר שהדברים שלך לא ינעמו לאוזניה.
ח"כ נחמן שי: לא הבנתי. אני שואל את חברתי מה עניין שירותי הביטחון לכאן?
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: ההיתממות שלכם בעניין האיראני מדאיגה אותי.
ח"כ ראלב מג'אדלה: היא התכוונה למוסד.
ח"כ אנסטסיה מיכאלי: יש לי עוד ארבעה משפטים לסיים ואחר כך אתם תירשמו לדבר על פי התור.
ח"כ נחמן שי: נרשמנו, רק אנחנו לא מקבלים את רשות הדיבור.
ח"כ ראלב מג'אדלה: לא, השאלה אם התכוונת לשב"כ או למוסד.
היו"ר ח"כ אופיר אקוניס: חבר הכנסת מג'אדלה, אני מאד מודה לך. תודה רבה. השר פלד אמר את דברו, אני חושב שהוא מבין כאן יותר מכמעט כולם. בפיקוד הצפון.
ח"כ ראלב מג'אדלה: נכון, הפיקוד הכי חשוב.
* * *
גנרלים נותנים גז
אם פעם קציני צה"ל בכירים היו פורשים כדי "לעשות לביתם", היום הם פורשים כדי "לקדוח לביתם". תגליות הגז הגדולות משכו אליהן לא רק טייקונים אלא גם גנרלים בדימוס, מושבתים מפעילות פוליטית בשל חוק הצינון. שורה ארוכה של גנרלים ואנשי משטרה הוצנחו לחברות הגז מיד עם שחרורם; כהרף עין, מי שפעלו עשרות שנים ללא ליאות להגן על בטחון המדינה, החלו לפעול ללא לאות לגייס הון ולפתוח דלתות. הביטוי השגור הוא "לשחרר חסמים ביורוקרטיים"; הגנרל בדימוס הוא מעין חומר משלשל, לקסטיב, שפותח את העצירות הביורוקרטית לרווחתו של הטייקון. עסקה מצוינת לשני הצדדים; זה נהנה וזה אינו חסר.
גבי אשכנזי. משחרר חסמים, קודח לביתו. צילום: עמית מגל
1. רא"ל (מיל.) גבי אשכנזי: לשעבר רמטכ"ל, כיום יו"ר "שמן חיפושים". עלות שכר: 100 אלף ש"ח (לחודש, לחודש), לא כולל בונוסים ואופציות. השתלם? כנראה שכן. אחרי מו"מ ארוך עם משרד הביטחון, קיבלה "שמן חיפושים" אישור לקדוח בשטח אש מול חוף פלמחים, והופ, מניית "שמן" זינקה ב-50% (לעומת זאת, אם אתה לא רמטכ"ל לשעבר, תתקשה להשיג אישור אפילו לבור מים בתחומי שטח אש).
2. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, לשעבר ראש אג"ת וראש המועצה הלאומית לביטחון; כיום יועץ חיצוני ל"גבעות עולם". עלות שכר: 45 אלף ש"ח ועוד 750 אלף ש"ח על כל קידוח שיגיע להפקה מסחרית. השתלם? איילנד אופטימי: "הדבר השני הוא ההתנהלות מול הרשויות. כדי להפיק נפט בקידוחים של גבעות, ליד ראש העין, צריך לעבוד באינטנסיביות עם משרד הביטחון – השטח הוא שטח אש – משרד התשתיות, המשרד לאיכות הסביבה, מינהל מקרקעי ישראל, חברת החשמל, רשות ניירות ערך. המון רגולציה, המון רשויות שצריך לדעת להתנהל מולן נכון, ובזה יש לי ניסיון". בינתיים הוא מנצל את המוניטין הבטחוני שלו כדי לדחוק במקבלי ההחלטות לתגבר את האבטחה על מתקני הגז והנפט. שום קשר לבונוסים, כמובן.
3. אלוף (מיל.) מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד, כיום יו"ר "גוליבר אנרג'י", שעוסקת בחיפושי נפט, גז ומתכות יקרות. עלות שכר: אין משכורת, אבל יש אופציות בשווי מליוני שקלים. השתלם? כנראה שכן. באפריל השנה הפכה "גוליבר" לחברה הראשונה בתולדות ישראל שקיבלה רשיון לחיפושי אורניום.
4. אלוף (מיל.) יואב גלנט, לשעבר אלוף פיקוד הדרום, כיום מנכ"ל "נאמקס" (מחזיקה בחלק מרשיונות "פלאגי'ק" לקידוחי נפט וגז במעמקי הים התיכון). עלות שכר לא ידועה (החברה פרטית). השתלם? ימים יגידו. כדאי לעקוב אחרי הלחצים של "נאמקס" על ממשלת ישראל להרחיב את הסכם שיתוף פעולה עם קפריסין.
עוד גנרלים שנותנים גז: יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, וניצב בדימוס יעקב רז, ראש אגף תנועה במשטרה לשעבר, כיום דירקטורים ב"שמן"; תא"ל (מיל.) אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר, כיום (בין השאר) יועץ אסטרטגי ל"שמן חיפושים"; משה קראדי, מפכ"ל המשטרה לשעבר, כיום מנכ"ל חברת "פי גלילות"; ודודי כהן, עוד מפכ"ל משטרה לשעבר, כיום יו"ר חברת "כהן פיתוח" (שתי החברות בשליטת "דלק אחזקות" של יצחק תשובה).
כל השקשוקה הזאת של גנרלים, אופציות, רשיונות קידוח, גיוסי הון ותקציבי אבטחה היתה אולי עניין מצחיק אלמלא הבדיחה היתה חוזרת שוב ושוב על עצמה, ותמיד על חשבוננו. הבעיה היא לא התנהלותם האישית של הגנרלים – לא תאוות הבצע משורבבת-הלשון וגם לא ההתחסדות שבה היא נעטפת ("רציתי לתרום לנושא הגז בשל חשיבותו האסטרטגית למדינת ישראל"). הרי אותם גנרלים עשו מעשים חמורים הרבה יותר, כולל פשעי מלחמה, לפני שפשטו את מדיהם. שום שיחת טלפון בין אשכנזי או גלנט לבין פקיד בכיר במשרד האנרגיה והמים, שמטרתה לשמן את גלגלי הביורוקרטיה ולחלץ עוד זכיונות והטבות למשקיעי הגז, לא משתווה בחומרתה לפקודה לשטֵח שכונת מגורים בעזה.
הבעיה היא לא הם, אלא השיטה. שיטה שמעניקה למיליארדרים ולעושי דברם גישה חופשית אל הצמרת השלטונית של ישראל, אך חוסמת את קולו של הציבור; שיטה שבה חברי כנסת מתוגמלים ולא נענשים על התייצבותם הנרצעת לצידו של ההון; שיטה שבה מפטמים את הציבור מצד אחד ב"איומי ביטחון" מבעיתים רק כדי לחלוב אותו מן הצד השני. על הצד הבעייתי הזה של חינגת הגנרלים וקידוחי הגז אף אחד לא מדבר (להוציא את רועי צ'יקי ארד חד-העין); קל הרבה יותר להשתלח בטייקונים מאשר להודות שהאנשים שבחרת לכנסת מכרו את אמא שלך בזיל הזול.
אז בואו ניתן מבט ממעוף הציפור על המערכת הזאת, וברוח הצבאית שנכנסנו אליה, נחלק אותה לשלושה שחקנים: הממשלה, חברות הגז, והציבור. הגורמים הרלבנטיים בממשלה הם משרד הביטחון (הענקת אישורים בטחוניים לקידוחי גז, תכנון ותיקצוב האבטחה ההיקפית עליהם), משרד האנרגיה והמים (מתן זכיונות, קביעת מכסות ייצוא) ומשרד האוצר (גביית ההכנסות לקרן תמלוגי הגז). יש עוד משרד אחד, קוראים לו המשרד להגנת הסביבה, אבל הוא ילד הכאפות הקטן שכל הגדולים משאירים הרחק מאחור כשהם בועטים בכדור הלאה ביניהם.
במשרד הביטחון ידוע לנו מי עובד. במשרד האוצר ידוע לנו מי שולט – נתניהו. משרד הביטחון והצבא דורשים עוד ועוד תקציבים לאבטחת המתקנים. חלק מהכסף יישאר בצבא, חלק יגיע לידי חברות אבטחה פרטיות שמנוהלות על-ידי החברים שלהם, יוצאי צבא, מומחים לאבטחה – וחלק אולי יגיע לידי הקצינים שדרשו אותו, אם יפשטו את מדיהם מספיק מהר כדי להצטרף לחברים שלהם בשוק הפרטי. הדרישות האלה מתקבלות בהתלהבות באוצר ובלשכת נתניהו – גם צמיחה לשוק האבטחה, גם מסר מרגיע למשקיעים, שכספם מוגן היטב. המשקיעים, כזכור, גם הם מיוצגים בידי גנרלים, ואלה מצידם לוחצים כל הזמן "לשחרר חסמים", להגדיל את הייצוא, את האבטחה, את הרווחים. בתווך נמצא משרד האנרגיה והמים, שפועל כחותמת כשרות מקצועית, שליח צייתן בין משרדי הביטחון והאוצר וחוזר חלילה.
השילוש הקדוש, הון-שלטון-ביטחון, פועל בתיאום מושלם. יש מי שממונים על פמפום מפלס החרדה הלאומי, יש מי שממונים על הסחות דעת, וכולם מחלקים ביניהם יפה את אוצרות הארץ הזאת, המצטמקים והולכים.
יש לנו צבא חזק וגדול – בואו נגן גם על הגז של קפריסין
כידוע, ההון הגלובלי אינו יודע גבולות מדיניים. בזרימתו החופשית ממדינה למדינה, הוא יוצר מצבים מדיניים חדשים ולא צפויים. ואז נשאלת השאלה מה עושים המדינאים: מעצבים את המדיניות כך שתקל על זרימת ההון ככל האפשר, או שוקלים מנגד גם את טובת הציבור שהעלה אותם לשלטון. טוב, התשובה במקרה הישראלי לא בדיוק נסתרת מן העין.
תגליות הגז של השנים האחרונות חוללו משברים מדיניים מול לבנון וטורקיה, שעלולים להסלים לכדי עימות אמיתי. לבנון טוענת כי הסכם שיתוף הפעולה בקידוחי גז בין ישראל לקפריסין מדצמבר 2010 גזל שטח של 854 קמ"ר מן המים הכלכליים שלה. ישראל הגיבה – להד"ם. בשטח המדובר עדיין אין קידוחים, אך ידוע כבר כי יש בו מרבצי גז משמעותיים. האמריקאים דווקא צידדו בעמדה הלבנונית, אבל המחלוקת לא פשוטה בכלל; הנה הסבר לא משוחד של טיב המחלוקת והנה ניתוח משפטי של הדרכים הפתוחות ליישבה.
איך שלא ייפתר המשבר, עניין אחד ברור: במצב של אי-בהירות ביחס למיקומו של הגבול הימי בין שתי מדינות השרויות בעימות – אין מקום לצעדים חד-צדדיים. מה שנחוץ כעת, מה שממשלת ישראל למעשה היתה צריכה ליזום מעצמה, הוא בוררות בינלאומית מוסכמת שתכריע במחלוקת, ולא הכרזות חד-צדדיות של שני הצדדים על מיקומו של הגבול. דוברים ישראליים משחקים משחק מסוכן מאד כשהם מפמפמים מעל כל במה את "האיום של חיזבאללה" להתקיף מתקני גז ישראליים. האיום הזה בא לעולם בדיוק על רקע המחלוקת הטריטוריאלית – חיזבאללה איים לתקוף כתגובה על כך שישראל "שודדת" משאבי טבע לבנוניים. כל עוד לא הוכרעה שאלת הבעלות – האיום של חיזבאללה אינו תוקפני יותר מהכרזת הגבול החד-צדדית של ישראל. לפחות בדיקת מומחה אחת העלתה שרשיונות הגז שחילקה ישראל (להבדיל מקו הגבול הימי) אינם חורגים מעבר לקו הגבול שדורשת לבנון; לפיכך אולי הכל רוב מהומה על מאומה. "מומחי האבטחה" מתבקשים אם כן לשתוק קצת, עד שהתמונה תתבהר.
אם מול לבנון נשקפים סכנות בשל חוסר שיתוף פעולה, מול קפריסין נשקפות סכנות בשל עודף שיתוף פעולה. בדצמבר 2010 נחתם הסכם בין ישראל לקפריסין על סימון קו הגבול הימי ביניהן, להסדרת קידוחי הגז של שתי המדינות. במהלך 2011 שידרגו שתי המדינות את יחסיהן הבטחוניים – שוב, כדי להגן על האינטרסים המשותפים במאגרי הגז. בפברואר השנה הגיע הרומן הישראלי-קפריסאי לשיא עם ביקורו של נתניהו בניקוסיה. בשלב זה כבר דובר על שיתוף פעולה בחיפוש גז, הקמת מתקן לגז נוזלי בקפריסין שדרכו תייצא ישראל גז לאירופה, הקצאה של ספינות חיל הים לאבטחה של קידוחי גז קפריסאיים ופריסה של מטוסי חיל האוויר (גם כאן) ברחבי האי. במהלך השנה גם דווח שקפריסין תייבא גז מישראל עד שהקידוחים שבתחומה יתחילו לפעול; חברות כמו נובל אנרג'י ודלק אנרגיה, שכבר מיצו את פוטנציאל החיפושים מול ישראל, מתדפקות על דלתות הממשל הקפריסאי לקבל זכיונות קידוח בשטחים הימיים שברשותו.
כל ההתחממות הזאת מעצבנת מאד את הבריון השכונתי השני – טורקיה. ממשלת אנקרה, שאיננה מכירה בממשלה היוונית של קפריסין, כבר שלחה איומים לשני הצדדים ואף שיגרה משחתות לחיפוש גז מצפון לאי. גם העובדה שמטוסים ישראליים חודרים למרחב האווירי הטורקי לא בדיוק תורמת להרגעת האזור.
ההתפתחויות האלה הן מספיק דרמטיות כדי לייצר שיח ציבורי במדינה שבה הציבור (והתקשורת) פוקחים עין על השלטון ומעלליו. בישראל, כידוע, העין הזאת נעצמת כשמגיעים לנושאים שמוגדרים "ביטחון". אפילו סיקור תקשורתי ישיר אין; כל הדיווחים על שיתוף הפעולה הצבאי עם קפריסין מגיעים ממקורות חוץ. שוב ושוב, כשמשווים את עומק הדיווח והביקורתיות של העיתונות הכלכלית כלפי מושאי הסיקור שלה לעומת ההליכה-על-בהונות של העיתונות הצבאית – יוצאת האחרונה מבוישת וחפוית-ראש, עם זנבה בין רגליה.
מקור: "גלובס"
הידיעה הדרמטית ביותר בהקשר הישראלי-קפריסאי פורסמה בסוכנות הידיעות הטורקית "אנטוליה", במאי השנה, ורק צוטטה בתקשורתהישראלית, ללא שום מעקב. על פי הדיווח הטורקי, ישראל הציעה (התחייבה?) לממן ולהקים מתקן הפקת גז בקפריסין. לצורך הקמתו, יישלחו 10,000 אנשי מקצוע לקפריסין לתקופה לא ידועה, ובליווי משפחותיהם, יגיע מספרם לכ-30,000. כדי לאבטח את מתקן הגז וכמות כזאת של ישראלים (שישוכנו בלימסול), תשגר ישראל לקפריסין עוד 20,000 חיילי קומנדו.
בקיצור: ישראל מתכננת לשגר לקפריסין אוכלוסיה של כ-50,000 איש, סדר גודל של עיר קטנה. מפוקפק? הזוי? תודו שזה לפחות מעניין; מעניין מספיק כדי להציק לרשויות בישראל שיספקו קצת מידע על המיזם הזה. אבל כלום, גורנישט; התקשורת הישראלית מעדיפה לספור מטרים מעוקבים של גז מאשר חיילי קומנדו.
מבלי להתחייב לנכונות הסיפור הזה, ברור שבין ישראל לקפריסין מתקיים שיתוף פעולה צבאי ובטחוני הדוק ביותר, שכבר עתה כולל סיורים ימיים ואוויריים; ברור ששיתוף הפעולה הזה נובע ישירות מאינטרסים כלכליים – הגנה על שדות הגז שבין שתי המדינות; ועוד ברור, שממשלת ישראל הקצתה משאבים צבאיים משמעותיים לטובת העניין.
העניין הזה צריך להדיר שינה מאזרחי ישראל שעדיין מאמינים במשמעות המילולית של צה"ל – "צבא הגנה לישראל". תקראו איך שתרצו לפעילות הימית והאווירית של צה"ל סביב מאגרי הגז הקפריסאיים – "הגנה על ישראל" זה לא. מה שמצטייר כאן לנגד עינינו, בבהירות שאין לטעות בה, הוא רתימה של הכוח הצבאי המדינתי לשירותם של משקיעים פרטיים, מעבר לגבולות המדינה. ובמלים פשוטות: ישראל מפתחת מדיניות אמפריאלית.תדע כל אם עברייה: הבן שהיא שולחת לחיל הים או האוויר עשוי להשקיע את מיטב שנותיו ומרצו בשמירה על רווחי נובל אנרגי' ודלק אנרגיה בחופי קפריסין. ההזניה הזאת של השימוש בכוח הצבאי (תרגום: כספי ציבור, ואולי גם חיי אדם) למטרות כלכליות הרי כבר הפכה לעניין שבשגרה; עוד קודם ראינו שחיל הים מקצה משאבים גדלים והולכים להגנה על מתקני הגז הישראליים. כמו בבדיחה ההיא – כבר ברור שמדובר בזונה; עכשיו נותרה רק שאלת המחיר. ושוב, אין כאן הפתעות: היכן שמושקע ההון הגדול – שם יגן עליו השלטון (כלומר, ישלח אותנו להגן עליו). תהליך הסלאמי שהחל מיד עם קיצוץ מסקנות ועדת ששינסקי הוביל אותנו עד לשיגור מטוסי חיל אוויר אל שדות הגז של קפריסין. והוא ימשיך עוד ועוד, אם לא נעצור אותו.
מחשבות ולקחים
הדמוקרטיה הישראלית איננה שלטון יציג באמת. בסוגיות בעלות משמעות ציבורית מובהקת, אין לציבור ערוצי השפעה על מקבלי ההחלטות. שימועים ציבוריים, מסתבר, הם סוג של שסתום לחץ. השלטון פותח את השסתום לזמן קצר; עמותות וארגוני החברה האזרחית משחררים קיטור באמצעות "ניירות עמדה"; השסתום נסגר, הציבור שב לענייניו – ואז מתחילה מכירת החיסול האמיתית: מאחורי הקלעים, בפגישות ישירות של ההנהגה עם בעלי ההון. ההחלטות שיוצאות מן הפגישות הללו אינן כובשות כותרות, ומדווחות רק בשולי מדורי הכלכלה. כך הציבור לא יודע אפילו שקיימים פערים עצומים בין הצהרות הפוליטיקאים לבין המדיניות שהם אישרו בפועל. וכשאין ידיעה – אין מחאה.
אלה קווי המתאר של פרשיית הגז הטבעי, ואני מניח שהם נכונים גם בתחומים אחרים של מדיניות חברתית. מי שרוצה לשנות את המצב חייב קודם כל להבין את קווי המתאר האלה ולרכז מאמץ במחשבה יצירתית על דרכים לפתח ולהעצים את השפעת הציבור על מקבלי ההחלטות. מה שצריך להיות ברור לכולם זה שתחיבת פתק בארגז קרטון אחת ל-4 שנים איננה תחליף ל"השפעה על השלטון". לא רק שמדובר באקט נקודתי, אלא שכמעט תמיד הבחירה בין פתקים שונים לא משפיעה במאומה על המדיניות הממשלתית בנושאים הקריטיים (כמו תמלוגי הגז).
חשוב גם לדעת על מה אין טעם למחות. אין טעם להיאבק נגד "הטייקונים", זאת טחינת מים. אלה בסך הכל אנשים פרטיים עם תאוות-בצע חריגה – לא עבירה על החוק, ודאי לא "בגידה" בציבור, שממילא לא בחר בהם.
אולי המסקנה החשובה ביותר מפרשיית הגז היא שפעולת שתדלנות, צודקת ונמרצת ככל שתהיה, אף פעם לא תהיה אפקטיבית אם אין בצידה סנקציות ממשיות על הפוליטיקאי שמסרב להיענות לה. ההתגייסות של פוליטיקאים לטובת בעלי ההון נשענת בדיוק על הזיקה הזאת; הפוליטיקאי מרוויח כוח (לפעמים גם כסף) והשפעה, והוא חרד לאבדם. על כן צריך לזהות את הנכס היחידי של הפוליטיקאי שהוא חרד לאבדו ושהציבור יכול לפגוע בו: המוניטין שלו.
חבר כנסת שמצביע בוועדת הכספים נגד העלאת תמלוגי הגז; שר שלוחץ על ועדה ממשלתית להגדיל את מכסות הייצוא של הגז; ראש ממשלה שמבצע מחטפי חקיקה בחוק הנפט והגז ללא ידיעת הציבור – כל אלה צריכים להישחט בזירה הציבורית על מעשיהם. כיוון שהתקשורת המיינסטרימית לא עושה זאת, צריך לפעול בערוצים אלטרנטיביים.
יותר מכך – אדישות אינה אופציה. בכל כנסת ישראל יש לא יותר מארבעה ח"כים שמתמצאים, עוקבים מקרוב ומנסים לעכב קצת את הרכבת הדוהרת שמנשלת את הציבור מנכסי הגז שלו בשנתיים האחרונות. השאר תופסים מרחק ומשאירים לפקידי האוצר ומשרד האנרגיה לנהל את המשאב הלאומי החשוב ביותר של ישראל. גם על האדישות הזאת נבוא איתם חשבון.
תנועת המחאה החברתית כבר פיתחה כמה מודלים חדשים להפעלת לחץ על הנבחרים: המשמר החברתי בכנסת, המשמר החברתי המקומי, כנסת פתוחה, המשאל. יוזמת המדד החברתי מדרגת את חברי הכנסת לפי תרומתם לצדק חברתי. אלה יוזמות מבורכות, אבל לצידן יש לפתח כלים נשכניים יותר, ובנושא הזה – כדאי ללמוד מן הימין הלאומני. נחוץ לנו מעקב מתמיד אחרי פוליטיקאים – ביחוד כאלה המכהנים בתפקידים ביצועיים. שיאנים במדיניות אנטי-חברתית, כמו נתניהו, שטייניץ ולנדאו, יקבלו פרס בדמות קמפיין שלילי, לא מנומס בעליל, שיתבע מהם תשובות. הקו המנחה צריך להיות הפער בין הצהרות למעשים, בדגש על המחיר שמשלמים האזרחים.
פרשיית הגז הטבעי, כפי שגוללה כאן, עלולה לרפות את ידי הפעילים; לכאורה, הסלאמי נחתך עוד ועוד עד שלא נותר ממנו דבר. אבל זהו רושם מוטעה בעליל, שמזניח עובדה קריטית: אלמלא המאבק הציבורי, לא היה סלאמי מלכתחילה. עצם פתיחת נושא תמלוגי הגז לדיון והמעורבות העמוקה של הציבור בדיוני ועדת ששינסקי הם אות של כבוד לציבור הישראלי. למרות השחיקה המשמעותית במסקנות, גופים כמו פורום הפעולה האזרחית יכולים לטפוח לעצמם על השכם; הם הציבו מודל מעורר השתאות של קמפיין ציבורי אפקטיבי ביותר, שהשפיע ישירות על הנוגעים בדבר (ראו עדות פרופ' ששינסקי) ואיזן במשהו את לובי הגז.
הבעיה העיקרית שעליה מצביע המאמר הזה היא שעם תום פרק ששינסקי וכניסת החוק החדש לתוקפו, סר העניין הציבורי בתמלוגי הגז. וכך, השלבים הבאים בתהליך הסלאמי, שהיו לא פחות משמעותיים, לא עוררו כמעט התנגדות ציבורית. בכך שותפה גם התקשורת שקברה את הדיווחים על ועדת צמח בעמודי הכלכלה ולא טרחה כלל להתיר את הקשר הגורדי בין דרישות האבטחה של מתקני הגז לבין אינטרסים עסקיים ברורים.
אבל שוב, אין סיבה להרים ידיים. רוב הגז עדיין באדמה; מאגר לוויתן, המחזיק כמחצית מן העתודות הוודאיות, יתחיל להפיק גז רק ב-2016; וכמו שחוק הנפט שונה אחרי 50 שנה שאיש לא ניגב ממנו את האבק, כך גם הנוסח החדש שלו אינו קבוע במסמרות. לחץ ציבורי מסיבי ומתמשך יכול להביא לפתיחת החוק מחדש (בג"ץ כבר סלל את הדרך), לביטול ושינוי של החלטות ממשלה שהתקבלו ללא בקרה ציבורית נאותה, ולהערכה מחודשת של השימוש בהכנסות מתמלוגי הגז לצורך שיקום התשתיות החברתיות בישראל.
מבט אל האופק: להחזיר את הגז לאזרחים
זה יהיה מאבק לטווח ארוך, ועליו להתמקד בשורה של יעדים מוגדרים. הנה ההצעה הצנועה שלי:
להחזיר את גובה ההיטל המינימלי למסקנות הביניים של ועדת ששינסקי, 66%, ולחתור למיסוי מקסימלי בגובה 80%, כדרישת הקמפיין האזרחי.
לבטל את כל ההטבות וההחרגות שהוכנסו בדרך-לא-דרך בין מסקנות הביניים למסקנות הסופיות של ועדת ששינסקי.
לבטל את מחטפי נתניהו בנוסח החוק הסופי, ובפרט את ההצמדה השלילית למס החברות.
להכניס את המלצות ועדת צמח להקפאה עמוקה; להשעות את ייצוא הגז ל-30 שנה לפחות, עד שיתבררו לאשורן עתודות הגז הוודאיות של ישראל ורמת הצריכה שלו בשוק האנרגיה המשתנה.
לשקלל את השיקול הסביבתי בכל דיון על קידוחי הגז ומשק האנרגיה; לחייב את משקיעי הגז לפצות את הציבור על הנזקים הסביבתיים שנגרמים מהפעלת הקידוחים.
לשמור על כספי הקרן הלאומית לתמלוגי הגז כלשון החוק – למטרות כלכליות-חברתיות; להכניס נציגי ציבור לוועדה החיצונית שתפקח על השימוש בכספים.
להקפיא כל פעילות או התבטאות בנושא שאיבת גז משטח המחלוקת עם לבנון עד להחלטה סופית ומוסכמת בגורלו בידי בוררות בינלאומית.
להחליף את דיסקט "כולם רוצים לפוצץ לנו את אסדות הגז" בדיסקט "כולם ירוויחו משיתוף פעולה אזורי בהפקת הגז שבים התיכון".
לבצע תחשיב מחודש של הוצאות האבטחה הנדרשות למתקני הגז רק לאחר השגת הסכמה עם לבנון (וחיזבאללה) לגבי מיקומו של הגבול הימי.
במסגרת התחשיב המחודש, לחלק את הוצאות האבטחה בין המדינה לבין המשקיעים באופן יחסי לחלוקת ההכנסות מרווחי הגז; במלים אחרות, יופסק הסיבסוד הציבורי בגובה מילארדי דולרים של אבטחת המתקנים.
"ושבו בנים לגבולם"; לבטל כל פעילות צבאית של חילות הים והאוויר באבטחת שדות גז זרים (כמו של קפריסין).
לבסוף – לא לעצום עין ולא להפנות עורף לרגע לפוליטיקאים שעוסקים בגז הטבעי. מי שנרדם בשמירה מתעורר בלי תחתונים לגופו.
* * *
יצחק תשובה: אין לי שום בעיה שוועדה נכבדה זו תקים ועדה ותשב ותבדוק את הדברים לעומק על מנת לא להטעות. זה חשוב מאד. לא בשבילי, אני לא חשוב, בשביל מדינת ישראל. חשוב לזכור שקל לעצור את המומנטום והתנופה, אך קשה ויקר מאד להחזיר את הגלגל. גורל מדינת ישראל היום הוא חשוב לכולנו וזה הדבר הכי חשוב. הדיון פה זה לא אני, זה לא הגז, זה גורל מדינת ישראל.
הידעת?
מירי רגב שירתה 25 שנה בצה"ל והשלימה תואר ראשון בחינוך בלתי פורמלי ותואר שני במנהל עסקים. מעולם לא לקחה קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למדה מה פשר המילה "אנרכיזם". שרון גל עוסק בעיתונות כבר 20 שנה. מעולם לא לקח קורס בתולדות המחשבה הפוליטית ולא למד מה פשר המילה "אנרכיזם".
הידעת? הבנקים שודדים את האזרח בסכומי עתק, לפי חוק, מדי יום ביומו. דרך אחת היא באמצעות קביעת רצפת מינימום להצמדה בחוזים אחידים (כמו משכנתאות); פירוש הדבר שתשלומי ההחזר עולים עם עליית המדד בהשוואה ליום חתימת החוזה, אבל לא יורדים באופן מקביל כאשר המדד יורד בהשוואה ליום החתימה. זאת ועוד, באמצעות מאות סוגים שונים של עמלות (ספר העמלות של הבנק נפרס לאורך 70-80 עמודים) גורפים הבנקים לכיסם 14 מיליארד שקל בשנה. מומחים חישבו שמערכת הבנקאות בארץ סובלת מאי-יעילות שמגולגלת על הציבור כעלויות עודפות בהקף של כ-6 מיליארד שקלים בשנה. חישוב מאד זהיר מעלה שהשוד השנתי של הבנקים מהאזרחים מגיע ל-15 מליארד שקל בשנה.
מנגד, מחיר החלפת זגוגית חלון ראווה מגיע לכ-550 ש"ח למ"ר. שני חלונות, כל אחד 2X3 מטרים: 6,600 ש"ח.
בניכוי הוצאות החלפת הזגוגיות השבורות, החוב של הבנקים לציבור עומד על 14,999,993,400 ש"ח. החשבון עדיין לצידנו. אבל החוק, כרגיל, עם החזקים.
הידעת? אנרכיזם" הוא שם-גג לאוסף מגוון מאד של תפיסות עולם, אידאולוגיות פוליטיות ופרקטיקות אקטיביסטיות. המכנה המשותף לכולן, מה שהופך אותן לאנרכיסטיות, הוא ההתנגדות לשלטון באשר הוא; המילה אנרכיה נגזרת מ"אנ-ארכון". "אנ-" הוא "ללא", "ארכון" היה כינויו של המושל העליון באתונה. "אנרכיה" – היעדר שלטון. אנרכיה איננה כאוס, אלא מצב שבו לא מושת על האדם שלטון חיצוני, והוא חופשי ליצור התאגדויות קהילתיות ולפרוש מהן כרצונו.
כלומר, האנרכיסטים מוגדרים על-ידי מטרתם, לא על-ידי האמצעים שהם נוקטים או ממליצים לנקוט בהם להשגת המטרה. בכל הנוגע לאמצעים – אין מִשנה אנרכיסטית אחידה.
הידעת? תמיד עדיף לשמוע מיד ראשונה מאשר מיד שניה או שלישית. גם הכלל הזה, אגב, הוא אנרכיסטי.
הידעת? הרוב המכריע של האנרכיסטים, ברוב שנות קיומו כאידאולוגיה מובחנת (החל מן המחצית השניה של המאה ה-18), הסתייגו נחרצות משימוש באמצעים אלימים. שני סנטימנטים ראשיים מניעים את האנרכיסט: התשוקה לחירות והזעזוע מן האמצעים האלימים שמנגנוני המדינה (ובדורות האחרונים, מנגנוני השוק וההון) מפעילים לדיכוי החירות. רבים מהאנרכיסטים דגלו בפציפיזם (גודווין, טולסטוי, אמה גולדמן, בובר) ועל כל שללו כל צורת מאבק אלימה.
בתולדות האנרכיזם יש שתי תקופות קצרות אך ידועות לשמצה שבהן הכלל הזה הופר ואלימות הפכה לכלי פוליטי לגיטימי. התקופה הראשונה, בשנים 1880-1918, ראתה בעלייתו של הטרור הפוליטי באירופה; פעילים אנרכיסטים רבים נתפסו למחשבה שהתנקשות בראשי מדינות תביא לקריסה מיידית של המשטר, שלב הכרחי בדרך למהפכה. אך גם בתקופה ההיא התנערו מנהיגים אנרכיסטיים מרכזיים מפעולה אלימה. הנה דברים שכתב האנרכיסט האיטלקי אריקו מלטסטה:
"אלימות שנועדה להכאיב, צורת המאבק הברוטלית ביותר שניתן לאמץ, משחיתה מיסודה. מטבעה היא מחניקה את הרגשות הנעלים שבאדם ומטפחת את כל התכונות האנטי-חברתיות, פראיות, משטמה, נקמה, תאוות שליטה ורודנות, בוז לחלש והתרפסות בפני החזק. המגמה המזיקה הזאת מתפתחת גם כאשר האלימות נרתמת למטרה צודקת…
אנרכיסטים שנאבקים נגד כל צורה של דיכוי ולמען השחרור המלא של כל אחד ואחת, ולכן נרתעים אינסטינקטיבית מכל אקט של אלימות שחוצה את הגבול בין התנגדות לדיכוי אל דיכוי בפני עצמו, גם הם עלולים למעוד וליפול אל תהומות של כוח ברוטלי."
התקופה הקצרה השניה שבה חבר האנרכיזם לטרור פוליטי היתה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, במדינות מערב אירופה (גרמניה ואיטליה בעיקר). השילוב של פריצת הגבולות של שנות ה-60', עלייתן של תנועות שחרור לאומי בעולם השלישי, והתבססותו של הקפיטליזם הגלובאלי, לווה באקטים של התנגדות אלימה מצידם של תאים מרקסיסטיים ואנרכיסטים באירופה. יותר מכל, היו אלה אקטים של ייאוש ונקמה, ללא תכנית פוליטית מסודרת מאחוריהם.
הידעת? אתר האינטרנט העברי המרענן ביותר, המשובב ביותר, המאתגר ביותר, הוא אתר אנרכיסטי.
* * *
"פגיעה בכבוד הזולת, דיכויו, שדידתו, רציחתו או שעבודו, מבחינת מוסריותו הרגילה של האדם, בגדר פשע חמור הם. וכנגד זה, בחיי הכלל, מבחינת ההשקפה הפטריוטית, כשנעשים דברים כאלה כדי להאדיר את המדינה, לשמור עליה ולהגדיל את כוחה, הרי כל אלה הם בגדר חובה ומידה טובה" (מיכאל באקונין).
* * *
הידעת? בהשוואה לזרמים הפוליטיים המרכזיים של מאתיים השנים האחרונות, האנרכיזם הוא הזרם העדין ביותר, עם הכי פחות דם על הידיים. בשם האימפריאליזם והנצרות נטבחו מאות אלפי אפריקנים בידי קולוניאליסטים אירופאים; לאומנים מכל הסוגים, פשיסטים ונאצים הכחידו אוכלוסיות שלמות על בסיס גזעי ואידאולוגי; קומוניסטים כלאו, עינו, רוששו והרעיבו מליוני בני אדם ש"לא התיישרו" לפי הדיאלקטיקה ההסטורית; ובמחצית המאה האחרונה, דמוקרטיות ליברליות הפציצו מן האוויר שטחים מאוכלסים עצומים במזרח אסיה ובמזרח התיכון, כשמאחורי רוממות האידאלים שבגרונם ניצבים אינטרסים של שליטה כלכלית.
מספר החפים מפשע שאמריקה הרגה במשך שבועיים בעיראק או באפגניסטאן עולה על מספר הקורבנות של האנרכיסטים במשך מאה שנים. את כל זה אסור לשכוח כשמדברים על "האלימות של האנרכיסטים".
הידעת? יש שֵם למי שמדביק שוב ושוב למושג כלשהו (כמו "אנרכיזם") קונוטציות שליליות, של אלימות וחורבן, בלי כל בסיס עובדתי: תועמלן. יש שֵם למי שבולע תעמולה וממחזר אותה בלי כל שמץ של ביקורת: אספסוף. התועמלן והאספסוף מתקיימים בסימביוזה הכרחית, לאחד אין קיום ללא השני. ושניהם יחד זקוקים ל"אחר" כלשהו כדי לתדלק את האטרף הבוער בהם להשחית.
הידעת?
בין הרגע שח"כ מירי רגב מאשימה את "המפגינים האנרכיסטים" באלימות לבין הרגע שהמפגינים מתחילים להצטדק ולגנות ולהתנער, המדינה מספיקה לבעוט קשישים לרחוב, לנער משפחות מעל אדמתן, לסגור את הברז למעונות לנשים מוכות, להכניס למעצר ילדות בגיל 6, לדחוף עוד אלפי מועסקים למעגל העובדים הלא-מוגנים, לשסות מיליציות של בריונים בחסרי דיור, לדרדר את קופות החולים לגרעונות ולייבש את הרפואה הציבורית, לחמם את הגבול ולהפקיר את בטחון אזרחיה. אחרי כל זה המדינה מוצאת זמן לשלם תלוש משכורת לח"כ מירי רגב, על מנת שזו תמשיך להסיט את תשומת הלב מן האלימות האמיתית שמתרחשת שעה שעה, ברשות ועל פי חוק.
* * *
"אם הבחירות היו משנות משהו, כבר היו מוציאים אותן מחוץ לחוק" (אמה גולדמן).
* * *
הידעת? 99% מן המפגינים שנוטלים חלק במחאה החברתית מתנערים לחלוטין מן התיוג כ"אנרכיסטים". סביר להניח שרובם הגדול לא פתח טקסט של פרודון או קרופוטקין מעודו. יחד עם זאת, פעילי המחאה החברתית כבר פיתחו באופן ספונטני פרקטיקות אנרכיסטיות מובהקות. למשל: מעגלי דיונים, קבלת החלטות בדינמיקה לא-הירארכית, פעולה ישירה (כמו השתלטות על בתים נטושים ושיפוצם), פיתוח זירות עצמאיות להפצה של מידע ורעיונות, הקמת קואופרטיבים ועוד.
אם את או אתה שותפים לפעילות כזאת – זה אומר שאתם כבר קצת אנרכיסטים. אם את או אתה עדיין מתנערים מן הכינוי הזה בתוקף – זה אומר שאתם מתביישים לעלות כיתה בתודעה הפוליטית שלכם. נפלתם לפח המוכר – אתם עדיין תקועים בשלב של טיהור הלקסיקון במקום להתמסר לתיקון המציאות. התסמינים מוכרים. יש אלפי שמאלנים, על פי העקרונות שהם דבקים בהם, שמתנערים בתוקף מן התיוג "שמאלן"; יש אלפי פמיניסטיות, על פי העקרונות שהן דבקות בהם, שמתנערות בתוקף מן התיוג "פמיניסטית". הימין השמרני עסוק רוב הזמן בהכפשת הקטגוריות שמכוננות את השמאל (שיטה מצוינת להתחמק מעימות עם התוכן שלהן); שמאל שפוי, בוגר, לא יכחיש שהמלים הללו (שמאלן, אנרכיסט, פמיניסט, סוציאליסט) חלות עליו, אלא ישכנע, במעשים ממש, שמדובר באותות כבוד ולא באותות קלון.
גאוות השחור, שקורא לעצמו "ניגֶר" בראש מורם, היא הגאווה שנחוצה לנו.
הידעת? במובן הזה, ובאופן אירוני משהו, יש צדק באמירות כמו "המפגינים הם אנרכיסטים", אף כי הצדק הזה הפוך לכוונת המאשימים: האנרכיזם הוא בדיוק כל מה שטוב במחאה, מה שמסעיר בה ומעורר תקווה. ועדיין אין סיבה להיסחף; החזון הזה אינו משותף לכלל האזרחים ששותפים למחאה. המאסה הגדולה מורכבת עדיין ממגזרים שתובעים צדק לעצמם (ועדיף, אם אפשר, תוך כדי דריכה על חלשים מהם), מגזרים שנושאים עיניים פסיביות אל הפוליטיקה של העבר ונרתעים בגלוי מהשתתפות אקטיבית בעיצוב הפוליטיקה החדשה, של הרחוב והאינטרנט.
לסיכום: "אנרכיזם" כגידוף שנפוץ בפוליטיקה הדמגוגית ובתקשורת אינו רלבנטי לשום הבט של המחאה. "אנרכיזם" כאידאולוגיה שמוכרת מן ההסטוריה הפוליטית של המערב הולם אולי אחוז בודד, או רבע אחוז, מן המפגינים. אולם "אנרכיזם" כאוסף של פרקטיקות אזרחיות של שיתוף ושל התנגדות הולם חלקים גדלים והולכים של המחאה החברתית, וטוב שכך.
העיסוק הזה בהגדרות מוצדק כל עוד, ורק כל עוד, הוא מסלק בוּרוּת ובילבול שמזיקים למאבק. מכאן ואילך, היתקעות בדיון כזה על ההגדרות הופכת בעצמה למכשול במאבק, מפלטם של מפצלי שערות, מאונני כורסאות ומשתמטי כיכרות. בשבת הקרובה יש סיכוי להמשיך מן הנקודה שעצרנו בה לפני שנה. מי ששכח למה – מוזמן להיזכר.
* * *
"מידת חירותך היא לא פחות ולא יותר ממה שתשכיל לתבוע לעצמך ותעז לקחת" (אמה גולדמן).
גדעון סער הוא כנראה שר החינוך הגרוע בתולדות המדינה. אני יודע שחשבתי שלימור לבנת היתה הכי גרועה; טעיתי. אני יודע גם ששר או שרת החינוך הבאים יהיו עוד יותר גרועים מסער, למרות ששכלי כבר לא יוכל להשיג דרגה כזאת של אי-כשירות שלטונית; סחרחורת תוקפת אותי כשאני מנסה לדמיין שר חינוך גרוע יותר מסער. על כן אני מעדיף להתרכז בהווה. אני מבין שיש משהו קטנוני בהתרכזות בנושא זניח ושולי כל כך – מערכת החינוך. אני מבין שלאור המלחמה הגרעינית הצפויה עם איראן, לאור כניסתו של יאיר ("אני תומך תמיד בעמדת מערכת הביטחון") לפיד לפוליטיקה, לאור פרישתו של יעקב אילון מערוץ 10, יש משהו פאתטי ונלעג בהתעקשות שלי לדבר על גגות שקורסים בבתי ספר ועל הורים שלא יוכלו לממן השנה גן לילדיהם. פאתטיים, נלעגים, שוליים, מיותרים – כאלה הם חיינו, האזרחים, למרגלות השלטון ותועפות הנצח שלו.
ובכל זאת.
בכל זאת, בתוך השלולית הקטנונית הזאת, יש לי נקודה קטנונית להעביר: גדעון סער צריך לעוף. מחר, היום, אתמול – רק להרחיק את האיש הרע הזה, שתחת הנהגתו מתפוררת מערכת החינוך, נכתשים המורים, כורעים ההורים, מיטמטמים התלמידים.
הנה 14 סיבות שבגללן סער צריך לעוף. מרביתן מספיק חמורות כדי להצדיק זאת בפני עצמן, ללא תוספת כלשהי. כמעט כולן לקוחות מחדשות החודשיים האחרונים. ושימו לב: כולן נעוצות בדברים שסער לא עושה, לא בדברים שהוא עושה. על הדברים שהוא עושה כולנו קוראים בחדשות; אין להם דבר וחצי דבר עם הצלת מערכת החינוך. את תפקידו הבסיסי כשר חינוך סער הפקיר לחלוטין לטובת פעילותו כקומיסר חינוך.
1.
5,000 תלמידי בתי ספר בלקיה שובתים במחאה על תנאי לימוד בלתי נסבלים: חלונות שבורים, כיתות לא מחוממות, שירותים הרוסים, בחצי מהכיתות אין חשמל, ביוב פתוח בחצר בית הספר, אין דיו להדפיס תעודות. ביישוב ואדי אל-נאעם התלמידים משתינים בחצר (התלמידות הפסיקו להגיע לבית ספר מסיבה זו), ותשתיות החשמל והמים הרוסות.
2.
בארץ חסרים 2,500 גני ילדים, עבור 80 אלף ילדים, על מנת ליישם במלואו את חוק חינוך חינם לגילאי 3-4. בשנה הקרובה ייבנו רק 1,000 גנים. עקב מחסור בגננות, משרד החינוך יגייס סטודנטיות לחינוך וגם גננות בגימלאות לניהול גנים, מהלך שמעורר ביקורת רבה. עקב מצוקת הגנים העירוניים, אלפי הורים נאלצים לרשום את ילדיהם לגנים פרטיים. אך הגנים הפרטיים הגבילו לעת עתה את ההרשמה לגילאים 0-3, שחוק חינוך חינם אינו חל עליהם. התוצאה הצפויה היא שלקראת סוף הקיץ יגלו הורים לילדים בני 3-4 שאין להם שום סידור – לא גן עירוני (כי אין מספיק) ולא גן פרטי (כי הוא כבר יהיה מלא עד אפס מקום).
3.
ליקויי בטיחות חמורים בבתי ספר: ברחובות קרסה תקרת בית ספר שלוש פעמים, בג'סר א-זרקא קרס גגון בבית ספר על ילד ופצע אותו קשות, ביישוב אל-עזמה מושבתים 12 גני ילדים בשל סכנות בטיחות.
4.
בית הספר המיוחד ללקויות למידה "הבית של תמר" עומד בפני סכנת סגירה. המורים שובתים במחאה על הלנת שכר ופיטורים בניגוד להסכמים עימם, ועד ההורים מתנגד לתשלומים היקרים, ומשרד החינוך עומד מנגד.
5.
37 ילדים מחמולת אבו-לבדה שמתגוררים צמוד למחנה צריפין עושים את דרכם יום יום לבית הספר בדרך מפרכת שאורכת שעתיים (צעידה בשבילי בוץ, אוטובוס על חשבונם) עד לגן ולבית הספר שברמלה. ביניהם – ילדה בת 3. המועצה האזורית עמק לוד מסרבת לספק להם שירותי הסעה למוסדות החינוך, בניגוד לחובתה על פי תקנות חוק חינוך חינם.
6.
כ-40 אלף מתוך 80 אלף התלמידים במזרח ירושלים אינם מוצאים מקומם במערכת החינוך הממלכתית, ונאלצים להיקלט במוסדות פרטיים או להיפלט לרחוב. במשך שנים המדינה מזניחה את חובתה לבנות בתי ספר לתלמידים הערבים; במשך עשור נבנו רק 300 כיתות בכל מזרח העיר.
7.
רק אחד מ-200 תלמידים בישראל (כלומר, בפועל, שיעור אפסי) נחשף לתורת האבולוציה של דארווין במהלך לימודי הביולוגיה בתיכון. מורים, מנהלים, ומפקחים במשרד החינוך מעדיפים להימנע מהנושא בשל "רגישותו הדתית".
8.
יותר ממחצית ממוסדות החינוך במגזר היהודי גובים תשלומי הורים הגבוהים מן המותר בחוק. מערכת תשלומי ההורים יצרה, בתוך החינוך הממלכתי, פערים עצומים בין מי שיש להם למי שאין להם – לפעמים באותו בית ספר עצמו. מגמות שלמות בתיכונים ציבוריים עברו הפרטה וממומנות באמצעות תשלומי הורים.
9.
מאות מורות בכפר סבא מסרבות להחתים שעון כחלק מהסכם "אופק חדש". יותר מ-6,000 מורים חתמו על עצומה נגד הדרישה להחתים שעון, שאיננה משקפת את הזמן וההשקעה בחובות ההוראה שמתבצעים בבית, מחוץ לכתלי בית הספר.
10.
משרד החינוך אינו אוסף נתונים על העסקת מורי קבלן, אינו מנהל בקרה ואינו אוכף את מדיניותו המוצהרת לצמצום העסקה קבלנית של מורים – כך מגלה מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת. מאות תכניות לימודים חיצוניות מועברות בבתי הספר ללא כל פיקוח אפקטיבי.
11.
מאות מורי קבלן בתכנית היל"ה (להחזרת בני נוער בעל רקע עברייני, או קורבנות לפגיעה פיזית ומינית, אל מערכת החינוך) שובתים במחאה על העסקה קבלנית ונצלנית, פיטורים תכופים וחוסר ביטחון תעסוקתי. משרד החינוך מתנער מאחריותו (לשם כך בדיוק התכנית הופרטה).
12.
24 מכללות לחינוך בארץ (שמכשירות אלפי מורות וגננות) נמצאות על סף קריסה עקב קיצוצים תקציביים. משרד החינוך הבטיח להעביר להן 40 מליון שקל לפני יותר משנתיים – ומאז דבר לא קרה.
13.
הסגל האקדמי הזוטר יפתח בשביתה ללא הגבלת זמן עם תחילת סמסטר ב', בעוד כשבועיים, במחאה על תנאי שכר ירודים והעסקה קבלנית.
14.
בימים אלה ממש, בעצם המאבק נגד העסקה קבלנית בכלל ומורי קבלן בפרט, מכין משרד החינוך מכרז ענק לתוספת של עוד אלפי מורי קבלן (תודה ליוסי לוס על התזכורת). מורים אלה ישמשו להשלמת שעות ההוראה במסגרת יום לימודים ארוך (לגילאי 3-9), תכנית שתיפרס על 5 שנים, כהמלצת דו"ח טרכטנברג. בכך תחדור תופעת מורי הקבלן, שעד כה היתה מוכרת בעיקר בתיכונים, גם לבתי הספר היסודיים. משרד החינוך משתמש בדו"ח טרכטנברג, שמלכתחילה היה רחוק מלספק את דרישות המחאה החברתית, כדי לחתור תחת מטרותיה, ולהעמיק את חרפת עובדי הקבלן במדינה.
* * *
מר סער,
כמובן שלא כל הבעיות האלה נוצרו בקדנציה שלך; אבל זה לא תירוץ, רוב הבעיות במערכות הציבוריות בישראל הן בעיות עומק, שמלוות אותנו שנים ארוכות. בקדנציה שלך הן רק החריפו מאד; שר חינוך עם יושרה מינימלית היה לוקח את זה לתשומת ליבו ומנסה לעשות משהו כדי לעצור את ההתפוררות. מערכת החינוך נמצאת בקריסה מתמשכת; מה שנדרש לפני הכל זה פעולות הצלה. אתה ניגשת לתפקידך לא כמגיש עזרה ראשונה, כראוי לזמן ולמקום הנוכחיים, אלא כלהקת מעודדות.
מה עשית בזמן שאלפי ילדים מסתובבים ברחובות ללא מסגרת חינוכית ממלכתית? שלחת את אלה שכן זכו למסגרת כזאת לסיורים ב"עיר דוד" של עמותת אלע"ד, אתר של גזל ונישול במסווה של מחקר ארכיאולוגי. מה עשית בזמן שעמותות פרטיות השתלטו על כל חלקה טובה בחינוך הציבורי? שלחת תלמידים לסייר בחברון, לראות את שגשוגה של כנופיית יהודים אלימה, ומבלי לראות אף אחד מן הנתינים הכבושים הנאנקים תחת רגליה. מה עשית בזמן שהכיתות מתפוצצות מתלמידים, שהתשתיות נרקבות, שאין שירותים הגונים בבתי הספר? שלחת תלמידים לאמץ חלקות קבר של חללים. אולי זאת הסיבה שאתה מקדיש כל כך הרבה משאבים לעידוד הגיוס לצה"ל; התלמידים של היום הם החללים של מחר.
אתה אוהב להשתין בחצר של הבניין שאתה עובד בו, מר סער? אתה אוהב לעבוד בחורף במשרד עם חלונות שבורים, בלי חימום? ניסית פעם? לא? אז למה אתה חושב שילדים בני 9 ו-10 אוהבים את זה? כנראה שאתה לא סופר אותם. את הבת שלך הרי שלחת לבית ספר לטבע, שתקבל יחס אחר. שלא תזכה לראות בעיניה את החורבן שעליו אתה מנצח.
מעלת בתפקידך הבסיסי, הפשוט והחיוני מכל : לדאוג שלכל ילד בישראל יימצא מקום בכיתת לימוד ראויה (לא יותר מ-30 תלמידים), עם גג בטוח מעל ראשו, עם חשמל ומים זורמים בבית הספר. מה אתה מקשקש על ציונות כשלא הצלחת לספק אפילו את זה? אם יש משהו שהציונים הראשונים היו טובים בו זה היה עשייה ובנייה; איפה אתה ואיפה הם.
אתה נצר לשושלת רביזיוניסטית מפוארת, מר סער. כמו כל הרביזיוניסטים הקלאסיים, אתה נפעם הרבה יותר מרטוריקה נשגבת מאשר מעשייה אפורה; לדידך הפוליטיקה מתמצית בהכרזות סוחפות-המונים. מה לך ולתיקון המציאות, מה לך ולדאגה פרטנית לצרכים הממשיים של תלמידי ישראל. קטן עליך לבנות עוד כיתות לימוד, קטן עליך להגן על אלפי מורים מן החוץ באוניברסיטאות, עבדי הוראה מודרניים.
אתה – הנצח בוקע מגרונך. אבות האומה, אדמה קדושה, ציונות. בזה אתה מבין. מפעם לפעם אתה פוער עיני עגל: איך זה שבמבחני חינוך בינלאומיים תלמידי ישראל יוצאים שוב ושוב בתחתית הטבלה של המדינות המפותחות? מה, עוד שעות ציונות ועוד שעות אהבת מולדת ועוד שעות הכנה לצה"ל לא מייצרות תלמידים טובים יותר?
לך. חזור לחברים שלך ב"אם תרצו", כתוב ניירות עמדה למכון לאסטרטגיה ציונית, לך תהיה דובר היישוב היהודי בחברון, בהר ברכה, בחוות מעון, לך תדריך קבוצות נוער בפרוייקט "תגלית". עזוב אותנו באמא'שך. לך לך לדרכך. רק תעוף לנו כבר מהחינוך, תן לילדים שלנו סיכוי לצלוח את בית הספר בגוף ונפש בריאים.
לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על מאבקם של עובדי הקבלן (בדגש מיוחד על מורי הקבלן) לעבור להעסקה ישירה. הימים היו עדיין ימי הסער של המחאה החברתית, ויו"ר ההסתדרות, עופר עיני, איים להשבית את המשק על העניין הזה. עם כל הספקנות הראויה למהלכיו של עיני, כתבתי אז כך:
"שביתה כללית במשק לביעור תופעת עובדי הקבלן תעביר בארץ רוח כמעט-צרפתית של סולידריות עובדים. מה תעשה המדינה? תרוץ לבית המשפט, כמובן, ותטען שהשביתה לא חוקית. מה יעשה בית המשפט? שוב יקדש את זכויות המעסיקים על חשבון זכויות העובדים, כפי שנהג בהתפטרות המתמחים, או שיעז, סוף סוף, לתת פירוש אחר, מוסרי יותר, ל"שלטון החוק"?
עכשיו אני יכול לגלות שהשאלה היתה רטורית. לא האמנתי לרגע שבית המשפט יעמוד לצד העובדים. ואומנם כך, בחודש שעבר בית הדין לעבודה אסר על ההסתדרות להשבית את המשק לפחות עד ה-7 בפברואר וכפה על הצדדים המשך משא ומתן; בזבוז זמן עקר, שהרי אין לאוצר שום כוונה רצינית להסיג לאחור את גלגל ההפרטה במשק. גם כך, בית הדין קבע שההסתדרות לא תוכל להשבית את המשק ללא פנייה נוספת לערכאות.
על ההחלטה הזאת הגיבה כלת פרס ישראל ומומחית ליחסי עבודה, פרופ' רות בן-ישראל, במלים: "בית הדין לעבודה עשה אי צדק חברתי." נשיאת בית הדין, נילי ארד, רמזה שלדעתה מדובר ב"שביתה פוליטית" ולא כלכלית (ולכן – לא לגיטימית), ובכך פטרה עצמה מכל עיון מעמיק בשורשי התופעה המחפירה שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט. 10% מכלל העובדים בישראל מועסקים דרך חברות קבלן – שיא עולמי שמשאיר מאחור גם כלכלות קפיטליסטיות למהדרין כמו יפאן (2.8%) וארה"ב (2%). שיעור כפול מזה של עובדי קבלן – 20% – נמצא במשרדי הממשלה. האם השופטת נילי ארד סבורה שגם המציאות הזאת היא כלכלית בלבד ו"לא פוליטית"? ובכלל, מנין להם לשופטי ישראל היכולת המופלאה הזאת להחליט מה "כלכלי" ומה "פוליטי", יכולת שאיכשהו תמיד משרתת את הסדר הכלכלי הקיים, ובתור שכזאת, אין פוליטית ממנה? כך היה גם בבג"ץ המחצבות (ראו ביקורת כאן), פסיקה "כלכלית" שהתעלמה באלגנטיות מן השאלות הפוליטיות המהותיות. הכלכלה, מסתבר היא מפלטה של הפוליטיקה הפחדנית.
בפוסט מלפני שלושה חודשים כתבתי על מאבקם של מורי היל"ה, 1,500 מורי קבלן שמכשירים כ-6,000 בני-נוער מאוכלוסיות מצוקה, וכל זה במשכורות רעב ותנאי העסקה דרקוניים (התוצאה: תחלופה שנתית 40% מכוח ההוראה). נכון לעכשיו, אף אחד לא משתין לכיוונם. לפני שבוע שבתו 100 מורים מהתכנית, זו הפעם הרביעית, במחאה על היחס, כלומר האין-יחס, של משרד החינוך למאבקם.
מה יש למשרד החינוך לומר? דברים מרתקים, מעומק הגיונו של משטר ההפרטה: "על מורות היל"ה לפעול כראות עיניהן בסכסוך ביניהן לבין המעסיק, החברה למתנ"סים, ומשרד החינוך מנוע מלהתערב במשבר." נו, לא הבנתם בשביל מה הפרטנו? בדיוק בשביל זה – שמישהו אחר יתעסק איתכם. מה לנו ולתנאי ההעסקה של מורים, כלומר, מה לנו ולאיכות החינוך בישראל.
מורי היל"ה הם קצה הקרחון. לפני פחות מחודשיים פירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת נתון מדהים, לפיו מספר מורי הקבלן בישראל זינק פי 7 בתוך חמש שנים בלבד והגיע ל-7,000. אבל גם זאת תת-הערכה, שכן משרד החינוך לא טורח לאסוף נתונים על היקף ההוראה הקבלנית שמקורה במכרזים של המשרד עצמו; מחברי הדו"ח של הכנסת תוהים: בהיעדר נתונים, "לא ברור כיצד אוכף המשרד את מדיניותו המוצהרת". הו, תמימות קדושה. מי צריך נתונים? מי שרוצה לפקח. אבל מי בכלל רוצה לפקח? מי שמפריט בקצב רצחני שכזה תכניות לימודים שלמות רוצה פשוט להיפטר מאחריות. ספקולציה לא פרועה: אולי משרד החינוך הפריט לא רק את המורים אלא גם את מי שאמור לאסוף נתונים על ההפרטה. אין מורים, אין נתונים, אין דאגות.
על פי הערכת מורי היל"ה, יש כיום בארץ לא 7,000 אלא 10,000 מורי קבלן. אם כך, מספר מורי הקבלן בישראל צמח פי 10 במשך חמש שנים בלבד. מה שנקרא, השאירו את ההיי-טק על הקרשים. אתם קולטים מה זה? ב-2006 היו בארץ פחות מאלף מורי קבלן; ב-2011 כבר היו 10,000. בזמן שהישראלים קברו את עצמם בתכניות ריאליטי וקברו ערבים בשתי מלחמות יזומות, משרד האוצר ומשרד החינוך הוציאו את מערכת החינוך בישראל למכירת חיסול. למה השערורייה הזאת לא מרעישה את הארץ מקצה לקצה, כראוי לה? למה עיתונאים לא צובאים על שרי הממשלה בתביעה להסברים? אולי כי העיתונות עסוקה ברכילות פוליטית ולא בניתוח פוליטי.
המכירה הפומבית של מערכות החינוך בישראל, לכל הממעיט במחיר, היא אחת התופעות המכוערות ביותר במדינה, עם הנזקים לטווח הארוך ביותר. קשה לי לחשוב על משהו שמגעיל אותי יותר מלשמוע פוליטיקאים מפריחים מליצות על "חשיבות החינוך" ו"השקעה בדורות הבאים" – בעודם מחרבנים במרץ על אותם דורות. יחד עם הפקרת הדיור והבריאות, הפקרת החינוך הממלכתי היא עדות מוחצת לכך שהאויב האמיתי, הבלתי-מתחלף של אזרחי ישראל, אינו נמצא בטהראן אלא יושב בקרית הממשלה בירושלים.
ועוד לא דיברנו על הבטי הפרטה מחוץ למנגנון ההעסקה של המורים: מודל "הניהול העצמי" של בתי הספר, חדירה של חברות מסחריות ויזמים טכנולוגיים לתחומי החינוך באמצעות "תכניות העשרה", חיסול מוסד "אחות בית הספר", הגדלת הנטל על ההורים באמצעות "קורסי הכנה" או "תיגבור", ועוד ועוד (לסקירה מקיפה, ראו המסמך הזה של מרכז "אדווה"). האגף הפעיל והתוסס ביותר במשרד החינוך, כך נראה, הוא "גף מכרזים ורכישות".
הודעה על לוח המודעות בחדר המורים: "מורי קָרב מסיימים לעבוד בשבוע הבא"
את הציטוט הזה לקחתי מעדותה של מורה למוזיקה שמועסקת בתכנית קרן קרב למעורבות בחינוך. כך מודיעים למורי הקבלן האלה על הפסקת עבודתם; לפעמים ביוני, לפעמים במאי. סליחה, כתבתי "מורי קבלן", אבל הקרן מקפידה לקרוא להם "מדריכים" (אף כי במודעות הדרושים מותר לומר בגלוי "מורים") – פיחוּת סמנטי שנועד לייצר גם פיחות מעמדי. התכנית נוצרה במטרה להעניק לימודי העשרה לתלמידי הפריפריה, אלא שברבות השנים גדלה והסתעפה עד מאד; כיום פרושים 4,000 מורי הקרן ב-2,400 בתי ספר ברחבי הארץ, לא רק בפריפריה, ומלמדים מקצועות שפעם נחשבו לחלק מהליבה – כמו מחשבים, טבע ואמנות. איך זה קרה? קיצוצים נרחבים במשרד החינוך אילצו את המשרד להוציא מידיו את הוראת המקצועות האלה. מורים שמתמחים בהם מופנים באופן אוטומטי לקרן קרב, כלומר, עוברים "מידרוך" מזורז (המרה מ"מורה" ל"מדריך"). בראיון הבא ניתן ללמוד עוד על התהליך.
מורי קרב התארגנו במסגרת "כוח לעובדים" לפני כשנתיים. הם עדיין לא שבתו, כמו מורי היל"ה, אבל כבר התחילו להפגין. איך נראים החיים שלהם? כותבת אופירה לוי: "מדי קיץ אנחנו יוצאים לחל"ת כפוי שנע בין חודשיים לארבעה חודשים; היקף המשרה שלנו לא ידוע משנה לשנה; השכר שעתי, ולא מותאם לאופי התפקיד; אין לנו תנאים סוציאליים; אנחנו לא צוברים ותק; אנחנו לא זכאים לתשלום נסיעות מלא; אנחנו לא מקבלים תשלום בחגים; אנחנו לא מקבלים תשלום על שעות נלוות לעבודה."
אולי אתם חושבים שקרן קרב מעסיקה את המורים האלה. טעות, המעסיק שלהם הוא בכלל חברת קבלן שנקראת "מרמנת". אחת לארבע שנים, כשמתחדש המכרז, כל מורי הקבלן מפוטרים. "מרמנת", על פי האתר שלה, "הינה חברה מובילה בשוק בהתאמת פתרונות ייחודיים בשיטת מיקור חוץ ומתמחה בניהול פרויקטים בתחומי הלוגיסטיקה והתפעול, ההכשרות וההדרכות, הטמעת מערכות, ניהול בחינות ומאגרי מידע." תודו שכשאתם חושבים על המורה האידאלי – זה מה שאתם רואים לנגד עיניכם: מיקור, ניהול, תפעול והטמעה.
חברת "מרמנת" קיבלה לידיה גם את הפעלת המכינות הקדם-אקדמיות, שהופרטו במהלך מאד שנוי במחלוקת. מכיתה א' ועד לאוניברסיטה – "מרמנת". אני מניח שלא ירחק היום ובחורים ובחורות צעירים יצברו יותר שעות חינוך עם "מרמנת" מאשר עם מורי קבע של משרד החינוך.
מה שיפה בהפרטה זה פיזור האחריותיות (accountability), עד כדי התאיידותה המוחלטת. כשהעובדים פונים למשרד החינוך, הוא מפנה אותם לקרן קרב, שמפנה אותם לחברת הקבלן "מרמנת", וזו בתורה סופקת כפיים ותוהה "מה אתם רוצים ממני? אלה תנאי המכרז. תחזרו למשרד החינוך". וחוזר חלילה. על הדרך מקימים עליהם מורי קרב גם לא מעט הורים נזעמים, ש"לא מקבלים תמורה לכסף".
מורי קרב נאלצים להיאבק גם נגד הפיחות התדמיתי שעליו שוקדים מעסיקיהם (עוד אחד מתחלואי ההפרטה – מעסיקים שמוציאים את דיבתם של עובדיהם): הגדרתם כ"מדריכים" ולא כ"מורים" (זאת למרות שרובם אקדמאים ול-40% יש תעודות הוראה). על כן הם נאלצים להסביר שהם ממלאים את כל חובות ההוראה הרגילות, ללא הזכויות שבצידן; הנה מאמר מצויין שמפריך כמה מיתוסים על "מדריכי" קרב. ואנא זכרו: בסך הכל מדובר בשאיפה מאד צנועה – השוואת תנאים למורים רגילים, מי שמלכתחילה נמצאים נמוך מאד בסדר העדיפויות הלאומי.
למותר לציין שהקורבן האמיתי של כל ההונאות וההתחמקויות האלה – מאות אלפי הילדים שנזקקים ל"הוראה המשלימה" של מורי הקרן כיוון שמשרד החינוך שלל מהם מקצועות שלא מכבר היו בתחום אחריותו – הקורבן הזה אינו נכנס למדדי התפוקות והתשומות של הטכנוקרטים של החינוך.
מצבם העגום של מורי הקבלן הוא מראה נאמנה למצבם העגום של כל עובדי הקבלן במדינה. אבל להם יש, לכאורה, יתרון פוטנציאלי אחד: לצידם עובדים שכם אל שכם, לעתים קרובות ממש בכיתה הסמוכה, מורים רגילים של משרד החינוך. האם זה בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין שארגוני המורים הוותיקים יגלו סולידריות עם ארגוני המורים של היל"ה וקרן קרב? האם במוחו של מורה מן המניין שמתבונן בעמיתו מקרן קרב, בעל אותה השכלה, עם אותו רקע מקצועי, רק עם 20% משרה וריצות מטורפות בין 5 בתי ספר ב-3 ערים שונות מדי שבוע, ללא שום זכויות סוציאליות – האם במוחו לא מבצבצת המחשבה המסוכנת הזאת – זה הייתי יכול להיות אני? למה לי מגיע ולו לא מגיע?
אם תיווצר סולידריות כזאת, תיווצר גם האפשרות למאבק משותף. בדיוק כמו שהסגל הזוטר באוניברסיטאות זקוק לתמיכת הסגל הבכיר (אף כי כוח השביתה שלו עצום בפני עצמו), כך מורי הקבלן זקוקים לתמיכת מורי הקבע. והילדים זקוקים לכולם.
שלא יהיו אשליות: בלי כוח שום דבר לא יזוז. הנחמדות עוד לא השיגה כלום במאבקים חברתיים בארץ, ותולדות כשלונה רשומים לאורכה ולרוחבה של תנועת המחאה החברתית. כן, זה אומר גם להתעמת עם בתי המשפט, שפעם אחר פעם שוללים מהעובדים את הנשק היחידי שעומד לרשותם. השלטון יכול להשׂתרר על קבוצות מחאה מבודדות, אבל לא על המונים. עשרות אלפי מורים, מכל הסוגים והצבעים, שמשביתים את כל מערכות החינוך בישראל – יכולים לעצור בזמן קצר מאד את התפרקות החינוך הממלכתי ולהניע מהלך אמיתי של שיקום. מהלך כזה, לפני הכל, צריך להתחיל ב"שיבת הבנים לגבולם" – קליטה מסיבית של אלפי מורי קבלן כעובדי מדינה קבועים (ואחר כך לסמן את היעדים החשובים לא פחות – צמצום מספר התלמידים בכיתות ושיפור תנאי השכר של כל המורים). שומעים את הצלצול, מורים? הצלצול הזה הוא בשבילכם.
ידיעה משולי החדשות: 1,500 עובדי קבלן שמועסקים בהוראה בפרוייקט היל"ה הכריזו על סכסוך עבודה במחאה על תנאי העסקתם. יש להם כבר כינוי, מעורר סלידה כשלעצמו: "מורי קבלן" (כפי שיש "רופאי קבלן", ובקרוב יהיו גם "שוטרי קבלן" ו"מכבי-אש קבלן" ו"סוהרי קבלן"). ספק גדול אם נתקלתם בידיעה, ספק גדול אם שמעתם אי פעם על היל"ה.
תכנית היל"ה ("השלמת יסוד ולימודי השכלה") היא תכנית הצלה חינוכית, לא פחות, שמיועדת לבני נוער שנשרו ממערכת החינוך. מדובר בבני נוער בעל רקע עברייני, או כאלה שהיו קורבנות לפגיעה פיזית ומינית. התכנית מסייעת להם במיומנויות למידה בסיסיות וגם מלווה אותם עד לבגרויות. כיום היא מטפלת ב-6,000 בני נוער.
עבודה מבורכת, לא? קדושה, לא? במדינה נורמלית, בידי מי מופקדת עבודה רגישה וחיונית כזאת? בידי המדינה. כך אומנם היה ב-8 השנים הראשונות להפעלת התכנית, עד שנת 2000. בשנת 2000 תכנית היל"ה הופרטה ונמסרה לניהול החברה למתנ"סים. זה לא חריג, כמובן: מערכת החינוך עוברת הפרטה נמרצת בעשור האחרון. מה שאולי חריג זה רמת הניצול של העובדים.
על מה מוחים מורי הקבלן? על כל ממדי הניצול המוכרים, הנלווים בהכרח להפרטה של שירותים ציבוריים. רובם משתכרים סביב שכר המינימום (כ-4,000 ש"ח); אין להם שום ביטחון תעסוקתי; אין משכורות בתקופת הקיץ או בתקופות החגים; והמעסיק, החברה למתנ"סים, כל כך להוט לחסוך כל גרוש, שהוא מנכה להם חצי שיעור מכל שיעור שמתבטל בגין היעדרות תלמידים (מה שקורה לא מעט, באוכלוסיות היעד). לזה אין לי מילה טובה יותר מ"זנות".
אז נמאס להם, והם התאגדו – ממש כמו עובדות הניקיון באונ' בן גוריון – בעזרת "כוח לעובדים". ועכשיו הם דורשים, העבדים, משהו כמו יחס אנושי.
הבעיה היא כמובן שהם פונים לכתובת הלא נכונה. יחס אנושי מקבלן? יחס אנושי ממי שזכה במכרז כי הציע את ההצעה הזולה ביותר? ואיך בדיוק הוא ימשיך לזכות במכרז, אם לא ימשיך לקצץ בעלויות על גבם של עובדיו? הלא זה כל ההגיון של השיטה (הגיון שגם הקבלנים עצמם אנוסים לציית לו, כדי לשרוד כלכלית). אומנם כך: ב-2009 נפתח המכרז מחדש והחברה למתנ"סים זכתה בו שוב – רק הודות ליכולתה לכווץ עוד יותר את הזכויות המינימליות של עובדיה. נציגת החברה הודתה: "כללי המשחק האלה הוכתבו ע"י משרד החינוך, ואנחנו נאלצים להתמודד במכרז כמו כל חברה מסחרית אחרת. אם ארצה להתייחס למורים כאל עובדים שלנו לכל דבר – לעולם לא אזכה בשום מכרז."
מי שלא מתאים לו, נפלט; בהיל"ה מדווחים על תחלופה שנתית של קרוב ל-40% (!) מן המורים. תארו לעצמכם שכמעט כל מורה שני בבית הספר של ילדכם היה מתחלף, מדי שנה. זה טוב לילדים נורמליים? אולי זה עוד פחות טוב לילדים עם רקע כל כך קשה כמו אלה שמגיעים להיל"ה?
הסיפור של היל"ה מעניין עוד יותר, כי הוא חושף את קשר השחיתות שאופף את המכרזים הממשלתיים האלה. בחודש מאי השנה כתב מבקר המדינה על האופן שבו זכתה החברה למתנ"סים במכרז להפעלת היל"ה: "החברה התערבה באופן גס בהליכי הכנת המכרז, ועובדי המינהל (מינהל חברה ונוער במשרד החינוך) אפשרו לה לעשות זאת. החברה היתה במצב של ניגוד עניינים, שכן בהיותה קבלן מבצע ומציע במכרז היא עלולה להעלות הצעות שיש בהן כדי לעצב את התוכנית ואת תנאי המכרז על פי האינטרסים שלה."
הבנתם? עד כדי כך מגיעה רמת האמינות של "הפיקוח הממשלתי" על הקבלנים, עד כדי כך מגיעה העצלות של המדינה בבואה לטפל בחינוך בני נוער במצוקה – שהיא אפילו מתנערת מחובתה להגדיר את תנאי המכרז בעצמה. ניתן לזכיין העתידי לכתוב מה צריך שם; הוא במילא יודע הכי טוב מה הוא יכול ומה הוא לא יכול לעשות.
הדפוס המושחת הזה חוזר שוב ושוב במהלכי הפרטה, לכל רוחב הסקאלה. הנה דוגמה לכאורה לא קשורה, אבל בעצם מאותו סוג. בינואר השנה פורסם שעיריית ירושלים ומשרד התיירות הקצו 2 מיליון ש"ח (מיליון מכל צד) להקמת "מוזיאון המעין" בגן הלאומי "עיר דוד", שמנוהל בידי עמותת אלע"ד. מדובר בפרוייקט ממשלתי בחסות החברה הממשלתית לתיירות, אבל בפועל, מסתבר שעמותת אלע"ד תיכננה את הפרוייקט והגישה אותו לעירייה. שוב – היפוך התפקידים: הממשלה פועלת כקבלן ביצוע של העמותה הפרטית, לא הרבה יותר מחותמת גומי. עמותת אלע"ד (למתעניינים – הנה תיאור נרחב של מעלליה) עומדת במרכז מהלך הפרטה מאסיבי ביותר בימים אלה – הפרטת הגנים הלאומיים – שאליו אני מקווה לחזור באחד הפוסטים הבאים.
חזרה לחינוך הזול. עוד מגזר שמוחה כבר שנים ארוכות על ההעסקה הקבלנית שלו הוא הסגל האדמי הזוטר. גם השנה הזאת תיפתח בשביתה שלהם. רשימת הקלקולים בתנאי ההעסקה של הסגל הזוטר ארוכה כגלות. כמה זוטר הסגל הזוטר? לא ממש. חלק גדול ממנו נושא בתארי ד"ר, יש בו 9,300 מרצים, והוא אחראי על מחצית מכלל שעות ההוראה באוניברסיטאות בישראל. ועדיין, כל המאסה הזאת – שמועסקת על בסיס סמסטריאלי, אפילו לא שנתי – כמעט שקופה בעיני הקודקודים בות"ת ובאוצר. יודעים איך קוראים ליו"ר ות"ת? טרכטנברג. מנואל טרכטנברג.
האמת? מתחשק לי לומר להם – תשביתו בלי הגבלה. תשתקו את האוניברסיטאות. בארץ הרי מבינים רק כוח. אבל הסוף הרי ידוע מראש – העובדים הבעייתיים יפוטרו. הרוב לא ישרוד בלי משכורת יותר מחודש. מי שיפוטר יוחלף במהרה, שהרי השוק רווי באקדמאים שנלחמים על כל משרה פנויה. השביתה הזאת סופה להיכשל – אלא אם כן תקבל בסיס תמיכה וסולידריות ממגזרים נוספים שישבתו יחד איתה. עוד אתגר המונח לפתחו של המאבק החברתי.
תופעת עובדי הקבלן היא אחד הנגעים המכוערים ביותר בחברה הישראלית. ממנגנון שנועד מלכתחילה לספק פתרונות מקומיים ומוגבלים למעסיקים שאין ביכולתם להכשיר כוח אדם למטלות ספציפיות, הוא הפך לבור ניקוז ענקי שמושך אליו, מצד אחד, את העובדים הפגיעים ביותר במשק, ומצד שני, את המעסיקים החמדניים ביותר. בשבוע שעבר התפרסם נתון מזעזע: בישראל אחד מכל עשרה עובדים (כ-300 אלף מתוך 3 מליון) מועסק דרך חברות קבלן. לשם השוואה, ממוצע עובדי הקבלן במדינות המפותחות הוא 1.5% – פחות משישית. הנה עוד מדד אי-שוויון חברתי שישראל מובילה בו בבטחה (הנתונים מתוך הכתבה המאלפת הזאת – קריאה מומלצת).
הממשלה שלנו, כמו בחזיתות אחרות, מושכת קדימה. היא מתגאה בשיעור של 20% עובדי קבלן מכלל מועסקיה, ועוד היד נטויה. זה אולי לא נראה טוב, ולכן יש מי שדאג למתג מחדש את עובדי הקבלן כ"עובדי שירות" וכך לגרוע אותם מן הסטטיסטיקה המביכה הזאת (שאלה: האם המיתוג מחדש בוצע בידי "עובד קבלן" או "עובד שירות"?).
בניגוד לדעה המקובלת, כשהממשלה עוברת להעסקה עקיפה, היא לא תמיד חוסכת כסף. לפעמים החיסכון מתקזז בהוצאות על הקמת מנגנון שיפקח על עבודת הקבלן. מה שברור הוא שפיקוח על קבלן תמיד לוקה בחסר, בהשוואה לפיקוח ישיר על העובדים שלך. חברות הקבלן הן "מפרות סדרתיות" של דיני העבודה וחוקי המגן. בשנת 2010 לבדה התקבלו כ-4,600 תלונות במשרד התמ"ת על הפרת דיני עבודה בחברות הקבלן. למרות זאת, היקף הקנסות שהוטלו בכל התקופה בין 2007-2010 היה נמוך מ-5 מליון שקלים. זאת מציאות שמעודדת ניצול עובדים. הסובלים ביותר, כמו תמיד, הם מי שנמצאים בתחתית הפירמידה: נשים ומיעוטים.
המאבק החברתי שניצת בקיץ העלה, סוף סוף, את בעיית עובדי הקבלן למודעות הציבור הרחב; הנהגת המאבק מדברת עליהם מפורשות וגם צוות ספיבק-יונה דורש מעבר להעסקה ישירה במגזר הציבורי. השאלה הקריטית היא האם אותו ציבור שהתעורר בקיץ יעמוד במבחן הסולידריות המעשית עם מאבקיהם של עובדי הקבלן – מורי היל"ה, הסגל האקדמי הזוטר, עובדי קרן קרב, עובדי האוניברסיטה הפתוחה ועוד ועוד (הנה רשימה מלאה באתר "כוח לעובדים") – או ששוב יתנער מהם באדישות, "כי זאת לא הבעיה שלי". לשם כך נחוץ גם להצביע על המעסיקים הפוגעניים ביותר – שיאני ההעסקה של עובדי קבלן: חברת רפא"ל, שירותי בריאות כללית, הרשויות המקומיות והאוניברסיטאות.
משהו אחד טוב כבר יצא מן המודעות החדשה הזאת: יו"ר ההסתדרות הכריז על סכסוך עבודה שמטרתו "לפתור" את בעיית עובדי הקבלן. אל ייקל הדבר בעיניכם: זאת הפעם הראשונה שההסתדרות מכריזה על סכסוך כללי במשק שלא בעניין תוספות שכר או הסכמי עבודה, אלא נגד עצם צורת ההעסקה של עובדי קבלן. אל הצעד הזה התייחסתי בספקנות; ליו"ר ההסתדרות יש עבר (קרוב מאד) מפוקפק ביותר בכל הקשור על הגנה על עובדי קבלן. ואומנם, שלשום נודע שעיני הסיר בינתיים את איום השביתה הכללית במשק לנוכח "התקדמות במגעים" עם האוצר ועם נציגי המגזר העסקי הפרטי על קליטת עובדי קבלן. אל תעצרו את נשימתכם: המגעים האלה יסתכמו בשינויים קוסמטיים לכל היותר. קיצוץ דרסטי בהיקף ההעסקה העקיפה במשק דורש שינויים מבניים עמוקים – לא מן הסוג שאנשים כמו עיני, שטייניץ, שרגא ברוש או אוריאל לין יסגרו ביניהם מטוב ליבם. שינויים כזה יכול להגיע רק לאחר טלטלה חברתית שתוציא המונים לרחובות.
עיני הוא אופורטוניסט; על רכבת עובדי הקבלן הוא נאלץ לקפוץ, שלא מיוזמתו, תחת לחצים חיצוניים – רוח המחאה החברתית והאתגרים המרשימים שמציב ארגון "כוח לעובדים" בפני ההסתדרות בארגון עובדים, ייצוגם המשפטי ומאבק על זכויותיהם. ובכל זאת, מותר לפנטז. מתוך שלא לשמה אולי יבוא לשמה: שביתה כללית במשק לביעור תופעת עובדי הקבלן תעביר בארץ רוח כמעט-צרפתית של סולידריות עובדים. מה תעשה המדינה? תרוץ לבית המשפט, כמובן, ותטען שהשביתה לא חוקית. מה יעשה בית המשפט? שוב יקדש את זכויות המעסיקים על חשבון זכויות העובדים, כפי שנהג בהתפטרות המתמחים, או שיעז, סוף סוף, לתת פירוש אחר, מוסרי יותר, ל"שלטון החוק"?
ואם לא ראיתם את סרט החובה הזה, עדיין לא מאוחר מדי: "זהב לבן, עבודה שחורה", מאת טלי שמש.
– זוכר את הפיגוע ליד אילת ב-18 לאוגוסט?
– כן.
– אז עכשיו נודע סופית שהמחבלים לא היו קשורים לעזה.
– מה פתאום. הם יצאו מעזה.
– לא, הם לא יצאו.
– כן יצאו.
– לא.
– טוב, אז ההוראה יצאה מעזה. חיסלנו את האחראים לפיגוע.
– לא, ההוראה לא יצאה מעזה. חיסלנו אנשים שלא קשורים לפיגוע.
– טוב, אז אם הם לא קשורים לפיגוע הזה, הם קשורים לפיגוע אחר. מה זה חשוב? חיסלנו אנשים שהגיע להם למות.
– למה דווקא עכשיו הגיע להם למות, למה הגיע לילד בן שנתיים למות איתם, ולמה דווקא שעתיים אחרי פיגוע שהם לא היו קשורים אליו?
* * *
ימים קשים עוברים על חסידי תיאורית האין-קונספירציה. המציאות שבה ומוכיחה להם שהם טועים, אבל הם נאחזים בכל קש חולף כדי לא לטבוע; הכל כשר כדי להצדיק בדיעבד את החיסול של מי שלא היה קשור לפיגוע באילת.
הו, האירוניה. אות הקלון הנצחי של תיאוריות קונספירציה – הטענה שאי אפשר להפריך אותן, שתמיד יימצא "טריק" להציל את כבודן – דבק דווקא על מצחה של התיאוריה הנגדית, תיאורית האין-קונספירציה-ובסך-הכל-תקפנו-את-מי-שתקף-אותנו. אני מניח שגם אם יתפרסם סרטון וידאו של בכיר באל-קאעדה שייקח אחריות על הפיגוע, יהנהנו מולו בידענות חסידי האין-קונספירציה ויאמרו "בטח, בטח, הרי הוא מקבל משכורת מועדות ההתנגדות העממיות". בשלב הזה נראה שאין שום דרך להוכיח לאנשים כאלה שחמשת האנשים שחוסלו ב-18 לספטמבר בעזה לא היו קשורים לפיגוע ליד אילת. חבל להשחית מלים נוספות.
להבדיל, את תיאורית הקונספירציה הנוכחית, כמו שכתבתי ארבעה ימים אחרי הפיגוע, היה קל מאד להפריך. כל מה שהיה נחוץ לעשות הוא לפרסם את שמות המחבלים שנהרגו בפיגוע ולספק ראיות לזיקה שלהם לעזה. זה כבר לא יקרה. עכשיו זה סופי.
תזכורת
בין 10 ל-15 מחבלים השתתפו בסדרה של פיגועים משני עברי הגבול ליד אילת. המחבלים הרגו 8 ישראלים. צה"ל הרג 6 מהם ובמהלך המרדף בתוך סיני הרג גם 5 חיילים מצרים. שעה קלה לאחר הפיגוע קבע שר הביטחון שהמתכנן והאחראי הוא ארגון הועדות העממיות (וה"ע) בעזה ("יהיה תג מחיר על האירוע הזה ותהיה מכה חזקה בעזה. ברור כי התכנון הגיע מארגוני הטרור בעזה. אנחנו לא נעבור על זה בשקט.") חיל האוויר הוזנק והפגיז בית מגורים ברפיח; מההפגזה נהרגו 5 בכירים בוה"ע ותינוק בן שנתיים. במעגל ההסלמה שפרץ בעקבות כך, אליו נסחפו גם הגי'האד האיסלאמי והחמאס, נהרגו 27פלסטינים וישראלי אחד, והוא הותיר אחרי עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות, בעיקר בעזה.
הגרסה הרשמית – והפקפוקים
תוך דקות ספורות מהיוודע דבר הפיגוע, הופצה גרסה אחידה בכל כלי התקשורת. על פי הגרסה הזאת, גם מתכנני וגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה. נתניהו וברק בדבריהם לתקשורת אומנם התרכזו רק במתכננים, אבל בגרסה המפורטת יותר שמערכת הביטחון העבירה לכתבים ולפרשנים הצבאיים נאמר מפורשות שגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה (וחצו את הגבול דרך סיני). אני מדגיש את הנקודה הזאת כי כל מי מיני סנגורים-בגרוש שניסו להציל את הגרסה הרשמית (לנוכח הפקפוקים) טענו שבעצם אף אחד לא דיבר על זהותם של מבצעי הפיגוע.
דיברו ועוד איך: ערוץ 2, ynet, ואללה, רון בן ישי, אלון בן דוד. כולם אמרו: המבצעים יצאו מעזה. הם לא המציאו את זה; הם פשוט לעסו לציבור את מה שקיבלו בכפית מן המקורות שלהם במערכת הביטחון, בלי לפקפק לרגע. הציבור, כמובן, בלע ללא היסוס.
לא יותר משלושה-ארבעה כותבים באינטרנט פיקפקו בגרסה הרשמית. ארבעה ימים אחרי הפיגוע העליתי פוסט ראשון וחודש אחריו העליתי פוסט שני, מקיף יותר, שמסכם את כל החורים והתמיהות. לא אחזור כאן על הדברים שכתובים שם; זאת רק תזכורת, להצגת התמונה המלאה.
אצטט כאן רק את ההסבר האלטרנטיבי שהצעתי לאירועים:
"ממשלת ישראל ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי."
התחקיר הצה"לי ממוטט את הגרסה הצה"לית
ב-21 בספטמבר, בשקט בשקט, בלי שאף אחד כמעט שם לב, פירסם הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, ממצאים ראשוניים מתוך תחקיר צה"ל שנעשה על הפיגוע. הכותרת: "כל המחבלים היו מצרים". קבורת חמור נאה לגרסה הרשמית, לפחות לחלק הביצועי. הפרסום גם הבהיר מדוע נותרה השאלה שלי – מהם שמות המחבלים? – ללא מענה. השמות היו מצרים, לא עזתיים, ולכן לא פורסמו.
מוזר, אבל לא מפתיע, שאף כלי תקשורת אחר לא התייחס לפרסום הזה. והנה אתמול הנחית פישמן את הפצצה במלואה – מסמךמקיף על מסקנות התחקיר הצה"לי. המסקנות מביאות לקבורת חמור נאותה גם את הטענה שמתכנני הפיגוע היו אנשי וה"ע בעזה. הכותרת אומרת הכל: "טעות באויב". הנה עיקרי הדברים:
"זה בעצם ספר עם עשרות עמודים, עם תצלומי קרקע וסימונים טקטיים של מיקומי כוחותינו והאויב בכל נקודת זמן. ולכל תצלום צמוד הסבר: מי עשה מה, מי הלך לאן, מי שגה והיכן. דרמה וטרגדיה משמשות בערבוביה עם רשומון יבשושי של תחקיר צבאי. אבל כשמסיימים לקרוא את הספר נחשף חור שחור, ענקי, שהותירה אחריה עוד קונספציה שקרסה. הנחנו מארב כדי ללכוד קבוצת טרור עזתית, ונפלנו למארב של מי שמכונים היום "סינאווים", תושבי סיני.
הקונספציה היתה פשוטה: עוד פיגוע עומד לצאת מעזה דרך סיני לישראל. מה שמכונה "ציר החית" (עזה-סיני-ישראל). יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים, שיכולתם המבצעית מוכרת לצה"ל ולשב"כ. אלא שכאן נחתה ההפתעה: במקום האויב המוכר צץ שד חדש… לשד הזה של הג'יהאד העולמי יש אידאולוגיה ויכולות שונות. הוא לוחם אחרת ומתנהג אחרת. ואותו שד פתח ב-18 באוגוסט עידן חדש על גבול ישראל-מצרים.
אף אחד מגורמי הביטחון לא נתן התרעה על כך שהפיגוע הצפוי – וידעו שהוא עומד להתרחש – יבוצע על ידי גורם איסלאמי קיצוני בסיני."
נדרשות לפישמן הרבה מלים כדי לפורר את הגרסה הרשמית ("הקונספציה", בלשונו); אולי מפני שגם הוא חטא והתפתה לה. צריך להבין דבר מתוך דבר. סוף הציטוט פוטר את העזתים מביצוע הפיגוע. הפיסקה השניה, באופן עקיף, פוטרת אותם גם מן התכנון ("יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים… אלא שכאן נחתה הפתעה… אויב חדש… ג'יהאד עולמי"). גם ההקשר והאווירה מעבירים את המסר: הרעיון העיקרי במאמר של פישמן הוא ההצטלבות בין כמה וכמה גילויים של השפעה איראנית-ג'יהאדיסטית באזור – (ההתקפה על שגרירות ישראל בקהיר, ניסיונות ההתנקשות של איראן בבכירי המשטר הסעודי, הפיגוע ליד אילת, ההתנצלות הישראלית, עסקת שליט, הגדר על גבול סיני).
אף מילה על התוצאות המחרידות של ה"טעות באויב" ב-18 באוגוסט – הרג וסבל מיותרים לחלוטין. ובכל זאת, פישמן ראוי לקרדיט הרבה מעל לעמיתיו: כשהוא מפשל, הוא לפחות מציג בפני הקוראים את העובדות הנכונות, ללא כחל ושרק, ונותן להם להבין לבד. שאר הכתבים והפרשנים הצבאיים פשוט שומרים בסוד עובדות שיחשפו את ערוותם בפומבי. על הכאה על חטא בכלל אין מה לדבר.
החרדה הילדותית מקונספירציות
הישראלים עוצמים עיניים בכוח. החרדה הזאת, של האזרח הממוצע, דומה מאד לסירובו של הילד לקבל את האפשרות שאביו או אמו פועלים לפעמים להזיק לו, מתוך ידיעה ברורה. זה פשוט לא ייתכן; עצם המחשבה שהמנהיג או ההורה מפקיר אותנו חסרי מגן מול כוח הרסני היא בבחינת טאבו שיש לגרש מן התודעה. התגובה החרדתית הזאת מסוגלת לדחוף אנשים בוגרים, ולא רק ילדים תמימים, להלך מחשבה אירציונלי לחלוטין, שכל תכליתו לשמר את "הסדר הטוב" והביטחון המנחם בטוהר הכוונות של המנהיג/הורה.
רשות הדיבור למגיב מס' 51 בפוסט הקודם שלי על הפיגוע:
"ארה"ב אומרת שהוועדות העממיות היו אחראיות (חלקית) לפיגוע. המצרים אומרים שעזתים היו שותפים בפיגוע. ישראל, הן בגרסה הראשונית, והן בגרסה האחרונה, טוענת שהוועדות העממיות אחראיות לפיגוע. אלה הן הראיות שקושרות את הוועדות העממיות לפיגוע (בהיעדר לקיחת אחריות, מישהו ציפה להקלטה חשאית של ראש הארגון שאומר שהוא אחראי לפיגוע? לאיזה ראיות מוחצות אפשר לצפות מרגע שאין לקיחת אחריות?). הראיות הן ששלושת המדינות המשמעותיות בהקשר הזה קושרות את הוועדות העממיות (ארה"ב וישראל) או "עזתים" באופן כללי (מצרים) לפיגוע."
הבנתם? הראיות לכך שהעזתים שותפים בפיגוע הן שפוליטיקאים וגנרלים אומרים את זה. הנה אירציונליות אינפנטילית בטהרתה. ככה אומרים המבוגרים, סוף פסוק.
מגיב מס' 51 נמצא בחברה טובה. גם פרשנים בכירים צועדים בעיניים עצומות אחרי מנהיגיהם. הנה רון בן ישי מפיק פנינה של חשיבה רציונלית בפרשנות על הפיגוע:
"כעת היעדים העיקריים לסיכול הם בכירים שמנסים ליזום פיגועים דרך סיני. המחיר שאנו משלמים הוא התלקחות ירי רקטות אחרי כל סיכול ממוקד. סביר להניח שככל שהסיכולים הממוקדים יהיו תכופים ומוצלחים יותר, כך תגבר ההרתעה שהם מייצרים וירי התגובה יפחת."
הבנתם? אומנם עד היום כל הניסיון מוכיח שהמחיר שאנחנו משלמים על הסיכולים (ובהקשר הנוכחי – רצח של אנשים שאינם קשורים לפיגוע) הוא התלקחות ירי רקטות. לכן (= מילה שמציינת נביעה לוגית) סביר להניח שככל שנרבה בסיכולים, תגבר ההרתעה וירי הרקטות יפחת. מין אינדוקציה הפוכה כזאת.
ועכשיו למציאות. מנהיגים, כמו הורים, אינם תמיד-תמיד שוחרי טוב. הרבה יותר מהורים, מנהיגים הם יצורים מוכווני-אינטרסים, שחותרים כל הזמן להתאים אמצעים (החלטות, מדיניות) למטרות. אם טובתו של האזרח עולה בקנה אחד עם האינטרס של השלטון, יפעל זה באופן שייתפס כמוסרי או הגון. אבל זו אחיזת עיניים; ברגע שהאינטרס השלטוני אינו חופף את טובתו של האזרח, נרמסת טובה זו ללא נקיפות מצפון. כך גם לגבי אמירת אמר או שקר: פוליטיקאי יאמר אמת לאזרח אם ייצא לו מזה משהו, ולא משום שהוא מכיר בערכה הסגולי של אמירת אמת.
הדברים האלה לכאורה מובנים מאליהם. אבל איכשהו יש לרבים קושי לתרגם אותם למסקנות צלולות כשהדברים קרובים אל חיינו. אפריורית, תיאורית קונספירציה איננה טובה או גרועה מכל תיאוריה אחרת. אם כל תיאוריה של התנהגות פוליטית חייבת למצֵע בין מעשים למטרות, תיאורית קונספירציה נבדלת מתיאוריות אחרות בכך שהיא (א) מייחסת לפועלים מודעות למטרות, ו-(ב) טוענת שהמטרות הוסתרו מהציבור. זה כל ההבדל, והוא לא כזה מכריע. חלק גדול מהזמן, אולי רוב הזמן, פוליטיקאים מודעים למטרותיהם. וכמו שנאמר קודם, הם משועבדים לאינטרסים. אם האינטרס שלהם, במצב עניינים מסוים, הוא להסתיר את המטרות האמיתיות של המעשה הפוליטי, הם יעשו זאת. בשני צעדים קלים, אם כן, ניתן לעבור מתיאוריה לא-קונספירטיבית לתיאוריה קונספירטיבית. ושוב נדגיש: שני הצעדים האלה נתונים לאותם קריטריונים של תיקוף שחלים על כל הסבר.
באופן אישי אין לי חיבה מיוחדת לתיאוריות קונספירטיביות; אין לי גם חיבה הפוכה. החיבה היחידה שלי היא לתיאוריות טובות: תיאוריות שמסבירות מקסימום עובדות באמצעות מינימום הנחות, ושחוזקן של ההנחות ניתן לאישוש עצמאי.
כמה התנגדויות קלושות
להלן, שוב, העובדות:
א. יוזמי ומבצעי הפיגוע באילת לא היו קשורים לשום ארגון טרור בעזה.
ב. ההנהגה הישראלית (בעידוד התקשורת) שיקרה לציבור.
בשלב הזה של הדיון, אני מניח ששתי הטענות האלה הוכחו מעל כל ספק סביר (מי שלא השתכנע מן הראיות שהובאו למעלה ובשני הפוסטים הקודמים – כבר לא ישתכנע מכלום). אזרח סביר אמור כעת – אחרי שגמר לרתוח מזעם על (ב) – לשאול את עצמו: למה שיקרו לי?
תיאורית הקונספירציה מציעה הסבר. תאהבו אותו או לא – הוא הסבר. ההסבר אומר כך: התלכדות של נסיבות מאד מציקות מאיימות על יציבות הממשלה בישראל, ואולי גם על יציבות המבנה החברתי-פוליטי. בקיצור נמרץ לחלוטין, מדובר בעצמאות הפלסטינית והצפי להתקוממות פלסטינית-עממית בספטמבר; המאבק החברתי הפנים-ישראלי וערעור יסודות הכלכלה הניאו-ליברלית; והאיום בקיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון. כל אלה יצרו אינטרס רב-עוצמה של השלטון להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנו, מאחריותו למשבר החברתי העמוק ומקוצר ידו לתת מענה אמיתי לדרישות המאבק. הצתת עימות עם אויב חיצוני, שמטיל פחד על אזרחי ישראל, דוחקת את הביקורת הפנימית הצידה ומאחדת את העם בתמיכה ללא-סייג בשלטון. ברור שהחלטה כזאת חייבת להישאר חסויה מהציבור, שאין לו שום חפץ לשמש בשר תותחים במלחמת ההישרדות של השלטון. זאת התשובה לשאלה – "למה שיקרו לי?".
אחת ההתנגדויות המביכות בעילגותן לתיאוריה הזאת הצביעה, בתרועת ניצחון, על כך שבניגוד לתיאוריה הקונספירטיבית, אירועי ספטמבר ברשות הפלסטינית לא התלקחו למהומות דמים המוניות. הכשל כאן בסיסי לגמרי – בלבול בין כוונות לתוצאות. למה הדבר דומה? א' הולך ברחוב ורואה את ב' ו-ג' צועדים לפניו, ולפניהם בור עמוק. ואז הוא רואה את ב' דוחף את ג' לכיוון הבור. למרבה המזל, באותה שניה ממש ג' מועד על מרצפת רופפת ונופל הצידה, וכך ניצל מן הבור. הצופה א' מסיק: כיוון שלא הושגה התוצאה, אין שחר לטענה ש-ב' התכוון להפיל את ג' לתוך הבור. המסקנה כמובן מופרכת.
תיאורית הקונספירציה לא התחייבה בנפשה שיהיו מהומות דמים בספטמבר (למעשה, התפללתי כמו רבים אחרים שהכרזת המדינה הפלסטינית תעבור בשקט). אבל היא כן טענה שהניסיון לעודד מהומות כאלה מסביר, בחלקו, את השקר התעמולתי של ישראל בנוגע לפיגוע ליד אילת.
מה לגבי המחאה החברתית? האם צלחה הקונספירציה או לא? כאן ההערכה היא לגמרי בעיני המתבונן. יש הרבה שסבורים שהמחאה "איבדה גובה", "גמרה את הסוס", וכו'. החודשיים האחרונים היו גדושי אירועים (ולאחרונה – שחרור גלעד שליט) שכל אחד מהם יכול היה לגרוע מן התנופה של המחאה; ההסלמה בגבול הדרום אולי תרמה את חלקה. מצד שני, המחאה הזאת מנוהלת בחוכמה על ידי אנשים שצפו מראש כל ספין בטחוני אפשרי, ולכן גם נערכו בהתאם. בחודש הקרוב נראה באמת האם יש ממש בתחזיות השחורות האלה או לא. בכל מקרה, העובדה שהמציאות לא הסתדרה לפי הפנטזיות של שקרני ההנהגה שלנו לא מעידה שלא היו להם פנטזיות; לכל היותר היא מבליטה נקודה מוכרת – המנהיגים שלנו לא למדו דבר ועדיין מתייחסים לכולנו כמו אל עדר של טפשים.
למרות הניסיון של הימין לצייר את תיאורית הקונספירציה כהזייה שמאלנית-קיצונית, התיאוריה הזאת הסתובבה בשטח לא מעט, ופה ושם גם ביצבצה בדבריהם של פרשנים שעוד נשאר להם משהו בין הרגליים. כך כתב-הזהיר הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי, ב-1 באוגוסט:
"מה עושים בכל זאת? הפוליטיקאים שלנו מספיק צינים כדי ליזום מהלך מדיני או ביטחוני מעושה כדי להרוס את המחאה שמאיימת להפיל אותם. אנחנו כאן כדי להתריע מפני האפשרות הזו. כל מזימה כזו תיבחן בשבע עיניים, רבותי. כל חימום גבולות מיותר בימים האלה יעורר חשד מיידי. כל איום ביטחוני שתמציאו לנו ייבדק. כל יוזמה צבאית תתקבל בסקפטיות דווקא בימים אלה. העם לא טיפש והוא הוכיח את זה בשבועות האחרונים.
יש לי דוגמא מהחיים: ב-3 בספטמבר 2000 נכנס אריה דרעי לכלא. חסידיו הקימו מחוץ לשערי כלא מעשיהו את ישיבת "שאגת אריה". עשרות אלפי אנשים פקדו את המקום והבטיחו להישאר שם שנתיים, עד לשחרורו. מתי המאהל התקפל? ב-29 בספטמבר 2000, כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה. אם יורים לא מוחים, וההפך."
כמו שאומרים, לא נגענו.
מפלט אחרון: איוולת או שגגה
אבל יש כאלה שעוד לא השתכנעו. הם מכירים בנכונות של טענות (א) ו-(ב), אבל מציעים הסבר לא-קונספירטיבי. למשל: המנהיגים שלנו זאת חבורה של דבילים נטולי כושר-חיזוי מינימלי; להלן, "הסבר האיוולת". מה שמטריד בהסבר הזה הוא שהוא חוזר שוב ושוב, עם כל הסתבכות ישראלית בגבול עזה או לבנון, במשט או בתקרית דיפלומטית מביכה. תמיד הוא שם, נוח לשליפה; האיוולת תנקה ותטהר כל עוון. לישראלים לא מעטים, ההסבר הזה הוא כמעט רפלכס מותנה.
"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.
אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?"
אחרי הפיגוע באילת, הגירסה הבולטת של ההסבר הזה היתה: "אי אפשר להפציץ במצרים, אז מפציצים בעזה". אבל איך זה מסביר את ההסלמה המכוונת, את הכנסת החמאס למעגל הדמים, נגד רצונו המוצהר? גם זה תוצאה של מדיניות "המפציץ האוטומטי"? אם צה"ל יודע שמאחורי הפיגוע עומד גורם בסיני ולא ועדות ההתנגדות העממית; ואם בכל זאת תוקפים אותן כדי לייצר מראית עין של נקמה; מה משרתת המשך ההסלמה והפגיעה באנשי חמאס – זולת ליבוי האש בדרום עד לרמה שתשתק את סדר היום הלאומי לחלוטין?
הנה כך מוצא עצמו מכחיש-הקונספירציה עד חורמה. הוא יודע שצה"ל חיסל אנשים שאינם קשורים לפיגוע, הוא יודע שישראל סוחפת למעגל ההסלמה את כל הארגונים בעזה (המהלך בעל ההשלכות הקטלניות היה חיסול פעיל הגי'האד האיסלאמי, שכביכול מימן את הפיגוע באילת – אותו פיגוע שלא היה קשור לעזה); הוא גם יודע היטב מה ירוויחו השלטון, מערכת הביטחון והאליטה הכלכלית של ישראל מהמשך ההרג וההרס בדרום; ועדיין, הוא מתעקש שהקו היחידי שמחבר בין כל הנקודות האלה הוא איוולת ושיקול דעת מוטעה.
אוויל באמונתו יחיה.
אה, כן, והיתה עוד תיאוריה: "טוב, אם הם לא אחראים לפיגוע הזה, אז הם אחראים לאחרים והרוויחו ביושר את מותם." אבל זאת לא יכולה אפילו להיחשב תיאוריה, משום שהיא לא עונה לשתי שאלות בסיסיות: למה חיסלו את מנהיגי ועדות ההתנגדות העממיות מיד אחרי הפיגוע ולא בכל זמן אחר, סמוך יותר לפיגועים האחרים שהם הוציאו? ושנית – למה שיקרו לנו? למה קשרו ביניהם לבין הפיגוע באילת? אם ממילא מדובר במחבלים "בני מוות" שאף ישראלי לא היה מגנה את הריגתם, מדוע התעקשו לקשור ביניהם לבין פיגוע שלא היו מעורבים בו?
שוב איוולת. אהה.
ובינתיים, בזירה החברתית, השקרים שקופים
ובכל זאת, הישראלים לא כאלה תמימים. בכל הקשור למדיניות פנים, בנושאים של חינוך ובריאות, קשרי הון-שלטון ואינטרסנטיות פוליטית – הם יודעים יפה מאד לזהות את השקרים והמניפולציות של מנהיגיהם הנבחרים. היחס הזה משתקף גם בעיתונות: הביקורת על השלטון בנושאי חברה וכלכלה היא חריפה וממוקדת, והגישה הבסיסית כלפי כל התבטאות של פוליטיקאים היא חשדנות בריאה. מנגד – בנושאי ביטחון ומדיניות ישראל בגדה ובעזה, צריך לחפש בנרות כדי למצוא עיתונות ביקורתית. ובשנים האחרונות, אפשר לראות את ההבדל הזה גם בטוקבקים באתרי החדשות.
עצרתם פעם לחשוב על הפער האנומלי הזה? איך זה שיש לישראלי הממוצע כל כך הרבה ביקורת על מה שהממשלה עושה (והורסת) במערכת החינוך, בתשתית הכבישים, בשמירה על שטחים ירוקים, בהפקרת אוכלוסיות מוחלשות, אבל כשמדיניות הביטחון עומדת על הפרק – הוא מזדרז לעמוד דום ולהצדיע? איך אפשר להיות כל כך ספקן כלפי כל מילה של פוליטיקאי שמכהן כשר תשתיות או שיכון, אבל לאבד כל שמץ ביקורת כלפי דבריו של שר הביטחון? והרי לפעמים מדובר באותו אדם, שממלא תפקידים שונים בממשלות שונות! מה נראה לכם; שבכניסה ללשכת שר הביטחון מזריקים לבאים "סם אמת" ונוטלים מהם את היכולת לשקר? ובאשר ללובשי המדים והגנרלים, בשירות פעיל או בדימוס – האם הם חיים ביקום נפרד משלנו, שאין בו אינטרסים ולחצים ותככים, וכל מה שעומד לנגד עיניהם, יומם וליל, הוא הגנה על חיינו?
הסיבות לפער הזה בין הגישה הספקנית כלפי מדיניות פנים לעומת הגישה הצייתנית כלפי מדינות החוץ ראויות לדיון נפרד. גורם אחד שכדאי לתת עליו את הדעת הוא הפחד, וליתר דיוק, הפחד המהונדס. דוברי מערכת הביטחון אמונים על ליבוי פחדים וחרדות בציבור. לפחדים האלה יש בסיס אובייקטיבי כמובן: הטרור מכה בישראלים שוב ושוב. ועדיין אין להכחיש שקיימת תעשייה שלמה של הפחדה סביב האיומים החיצוניים לישראל – חמאס, חיזבאללה, איראן, פעילי שלום רחמנא ליצלן – שניזונה ומתפרנסת מניפוח חסר-פרופורציה של האיומים האלה.
וכשהלב פוחד, השכל בתחתונים. לציבור מפוחד אפשר למכור הרבה יותר לוקשים מאשר לציבור שמבין לאשורה את רמת הסיכון הנשקפת לו. מהסיבה הזאת קל הרבה יותר להריץ על הציבור הישראלי ספינים בטחוניים מאשר ספינים כלכליים. יש עוד סיבות, שקשורות לחשיפה למידע: מידע בטחוני או כזה שמוצג כ"בטחוני" עובר סינון קפדני מאד, כולל צנזורה עצמית בכלי התקשורת, כך שהתמונה המגיעה לציבור חלקית מאד בהשוואה לתמונה שיש לו אודות סוגיות כלכליות וחברתיות. כאמור, ניתוח הסיבות לפער הזה ראוי לדיון נפרד.
מכל מקום, באשר לקיומו של הפער – אין ספקות. ודומה שגל המחאה החברתית רק העצים אותו. אחת התוצאות המבורכות של המאבק, כבר כעת, היא חידוד חוש הביקורת של הציבור כלפי תעמולה שלטונית בנושאי כלכלה וחברה. נתניהו וחבריו כבר לא יכולים לזרוק לנו מנטרות כמו "הגברת התחרותיות" ו"הסרת חסמים ביורוקרטיים" מבלי שנראה דרכם את השקר; מבלי שנבין שגם הם מכשירים לריכוז הון בידי מי שכבר יש לו די והותר. זה היה לא פחות ממרגש לראות את הספינים של נתניהו – החל ממסיבת העיתונאים ה"דרמטית" שבה הוכרז על כל מיני "הטבות" (מישהו עוד זוכר אותן?), דרך חוק הוד"לים, ועד לועדת טרכטנברג – מתרסקים מול ציבור נחוש, מושכל וביקורתי, שהבין מיד – וברמת פירוט מעוררת השתאות – בדיוק איפה גלומה התרמית שבהם.
עד כדי כך מגיעה הבגרות הפוליטית של הציבור בענייני פנים, שאין לו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה משכנעות; החשד בפוליטיקאים מאזן ואף גובר על הרתיעה מלייחס להם כוונת זדון נסתרת. דוגמה קטנה וכמעט טריביאלית מן הזמן האחרון היא ההחלטה להעלות את שכר השוטרים ב-40% החל מן ה-1 לספטמבר (ותוספת במענקים) – החלטה שהתקבלה בעצם ימי המאבק החברתי. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הקשר המתבקש – השלטון מבקש לבצר את תמיכת הזרוע שמופקדת על ריסון, צמצום ואולי אף פירוק המחאה באמצעיםאלימים. לא רק בלוגרים עירניים הבחינו בכך – הטוקבטקיסטים עצמם תפסו את העניין מהר מאד. העיתוי אמר הכל.
מה זאת אם לא תיאורית קונספירציה בזעיר-אנפין? לנוכח התסיסה החברתית שמופנית כלפיו, השלטון נוקט בצעד בלימה (הקפצת שכר השוטרים) שמטרתו האמיתית (הבטחת הנאמנות של כוחות האכיפה לשעת משבר) מוסווית מאחורי רטוריקה של צדק חברתי (פיצוי השוטרים על שחיקת שכרם). המקרה עצמו אולי נראה שולי וטריביאלי, אבל דווקא משום כך הוא ממחיש את הטענה הראשונית שלי: אין לנו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה, למעשה אנחנו מאמצים אותן ביום-יום לעתים קרובות. איפה יש לנו קושי לעשות את זה? כשהקונספירציה היא של בכירי מערכת הביטחון, וכשהאיצטלה הרטורית, המוצהרת, פורטת על הנים הרגיש-כל-כך של כולנו – "הגנה על חיי אזרחינו". או אז קשה לנו מאד להציץ מתחת לאיצטלה.
הנה תירוץ אפשרי: קשה לנו להאמין שמנהיגינו רוקמים מזימות שעולות בחיינו; קל לנו יותר להאמין שהם רוקמים מזימות שמרוששות אותנו או מותירות אותנו ללא דיור בר-השגה. אבל התפיסה הזאת, כאילו מדיניות בטחונית נוגעת לחיי אדם, ומדיניות חברתית רק לאיכות החיים – היא אשליה. אינספור החלטות כלכליות וחברתיות מסוגלות להכריע חיי אדם לכאן או לכאן. כשהממשלה מייבשת את הרפואה הציבורית ובין השאר מביאה למחסור חמור בחדרי טיפול נמרץ – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא חוסכת בהוצאה ציבורית על שיפור תשתיות הכבישים – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא שוללת תקציבים ממוסדות טיפוליים בנוער במצוקה או בנשים בסיכון – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, אלא מאדישות. וכן, גם כשהיא יוזמת הסלמה לא הכרחית בגבול הדרום, כשהיא רוכשת ציוד בטחוני בהון תועפות להתמודד עם "איומים" שהיא בעצמה מייצרת – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, מאדישות. אנשי השררה מהלכים בתוך רשת סבוכה של אינטרסים, וחיי האזרח הם רק אחד מהם, ולא חשוב במיוחד.
אם הבנתם את זה כשאתם נאבקים על תוספת מיטות אשפוז, הגיע הזמן להבין את זה כשמוכרים לכם את סיבוב ההסלמה הבא.
טייק-הום מסג'
ב-18 לאוגוסט ביצעו פעילי ג'יהאד עולמי בסיני פיגוע אכזרי נגד אזרחים ישראלים. ממשלת ישראל ידעה שהם לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.
צירוף נסיבות ממוזל, ולא שכל או תבונה מדינית, מנעו את האפשרות שההסלמה בדרום תתפתח לכדי מלחמה בקנה מידה נרחב כמו "עופרת יצוקה". הנסיבות האלה כולן היו מחוץ לשליטת ישראל (הבידוד המדיני, האיבה הגוברת מן הצד המצרי, הביקורת בדו"ח פאלמר, היוזמה הפלסטינית באו"ם שישראל לא יכולה היתה להרשות לעצמה להצטייר כמי שמרסקת אותה באמצעים צבאיים). ואולם אף אחד לא ערב לנו שצירוף נסיבות כזה ישרור בפעם הבאה שמנהיגינו יחמדו להם שוב להשתעשע בהסלמה בגבול הדרום. על כל עשר הסלמות שמסתיימות "רק" ב-20-30 הרוגים, יש הסלמה אחת שגובה חיי מאות ואלפים. כל מלחמה מיותרת נולדה כהסלמה תמימה.
זאת החשיבות של אירועי אילת באוגוסט; זאת הסיבה שהקדשתי להם כל כך הרבה מלים ותשומת לב. את הלקח הזה אסור לנו לשכוח. הממשלה והצבא משקרים לנו, גם אם רק לעתים נדירות מתאפשר לנו להיווכח בזה. העובדה שחפים מפשע משלמים בחייהם על כך לא עצרה אותם מעולם, וגם לא תעצור את השקרים הבאים. די בעובדות לבדן, לא כל שכן בהסבר שלהן, כדי לנטוע באזרחי ישראל חשד כבד, חשד כרוני, בטוהר כוונותיו של השלטון; הן בזירה החברתית והן בזירה הבטחונית.
והמדינה, שקיצצה את ההוצאה הלאומית על הבריאות במשך עשור שלם (בניגוד למגמה במדינות המערב), שהורידה את ההשתתפות הציבורית בבריאות ל-59% (הממוצע ב-OECD הוא 72%) – נהגה באחריות? המדינה, שדחפה את הרופאים לעתור לבג"ץ, שיחייב אותה להוסיף מיטות אשפוז מפאת פיקוח נפש – נהגה באחריות? המדינה, שהפכה את עבודת הרופאים והמתמחים במחלקות הפנימיות לגיהנום של תורנויות מטורפות, אשפוזי מסדרון, לחץ עבודה בלתי פוסק בשכר מביש, עייפות כרונית שגוררת בהכרח גם רשלנות רפואית – נהגה באחריות? וארגון מקצועי שחותם על הסכם שרומס את זכויות החברים החלשים ביותר שבו, ועושה זאת מאחורי גבם – נהג באחריות?
"המחאה החברתית צודקת אבל מתנהלת בחוסר אחריות"
וועדת טרכטנברג, שהקדישה 400 מלים בלבד (מתוך 11,200 מילות הדו"ח) לדיור הציבורי, התנהלה באחריות? ודו"ח הוועדה, שאינו מזכיר במילה את חוק הדיור הציבורי (המוקפא כבר יותר מעשור), אינו מזכיר במילה את הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, לא נותן שום מענה לכ-60 אלף הזכאים שמחכים לשווא לדיור ציבורי, הוא אחראי? תשובה למחאת האוהלים שאין בה פיקוח על שכר הדירה – היא אחראית? וממשלה שמחליטה, בעצם ימי מחאת הדיור, על פינוי בכפייה של 30 אלף בדואים בנגב ועוד 27 אלף בדואים בשטחי C לצורך תפיסת קרקעות להתיישבות יהודית – מתנהלת באחריות?
"לדפני ליף עלה השתן לראש"
ולכנופית הבוזזים שמנהיגה אותנו, ביבי-שטייניץ-ליברמן-ברק, היה פעם משהו בראש חוץ משתן?
"תנהגו באחריות, או ש…"
או שֶמה? תעשו בנו מעשה לוינסקי? מעשה סלמה? אז זאת האחריות שלכם? ככה נראית המדינה כשהיא נוהגת באחריות?
מנהיג לא אחראי. שתן בראש
מנהיגה אחראית. שכל בראש
"אחריות", מילון חדש
זין על ה"אחריות" שלכם. זין על הדרישה מכל מי שמרים את ראשו "לנהוג באחריות".
המדינה, הטייקונים, התקשורת – מפקירים את האזרח יום-יום ושעה-שעה. כדרך שִגרה הם עושים בו מעשים אלימים – אלימות של מילים, של רישוש כלכלי וגם של אַלות היס"ם. ובעודם מפליאים בו את מכותיהם, הם גם מרהיבים עוז לדרוש ממנו "אחריות".
תהיה אחראי ותן לנו לגמור פה את העבודה על הגוף הדפוק הזה שלך. תהיה אחראי ותשתוק בזמן שמוציאים לך את הנשמה.
האחריות שלנו: לצעוד אל האופק על מצע רך. האחריות שלך: להיות המצע הרך. אז רבאק, אל תהיה קשה.
Game over.
מעכשיו, למילה "אחריות" יש משמעות חדשה. אחריות כלפיי וכלפי הסובבים אותי. אחריות כלפי כל מי שנמצא במצבי וסובל מאותן סיבות.
איך מכריחים מדינה שמתנהגת בחוסר אחריות כלפי החולים והרופאים והעובדים וחסרי הדיור שלה להתחיל להתנהג באחריות? מתנהגים בחוסר אחריות. מזהים טוב לְמה הם קוראים "חוסר אחריות" – ועושים עוד ממנו, והרבה. כך תגלו מחדש את פשר האחריות האזרחית.
זו הבשורה וזו החובה בסתיו 2011. בקיץ היינו אחראים מדי, בסתיו נתנער מכל האחריות הארורה הזאת וסוף-סוף נחזור להיות אחראים לעצמנו.
לא למות טיפש 