קטגוריה: שוטף

מוקדש לחנין זועבי
קרן אור יחידה בחושך של בית המחוקקים הישראלי

אתמול שוב הוסרה, באופן זמני, חרב הריסת הבתים מעל ראשם של תושבי הכפר הלא-מוכר דהמש. בית המשפט המחוזי בפתח תקווה הקפיא ל-3 חודשים (עד ה-11 באוקטובר) את צווי ההריסה והורה למשרד הפנים לזרז את הדיונים בתכנית המתאר של הכפר.

אלה בשורות טובות, אבל זמניות מאד. ההסטוריה של דהמש ומאבקו ברשויות, הסטוריה שמגיעה עד לדיונים בוועדת התכנון והבנייה המחוזית לפני 10 ימים, מוכיחה כי הדרך לשוויון והכרה רצופה מכשולים, ובעיקר, מכשילים. ועוד היא מוכיחה, כי בישראל של 2010 "המובן מאליו" התפוגג זה מכבר, ועל כן המאבקים הקריטיים ביותר הם, בפשטות, עליו: מאבקים לשמור על המובן מאליו מפני ציפורני השלטון.

קיצור תלאות דהמש

יותר מ-600 איש חיים בכפר הלא-מוכר דהמש, 10 דקות נסיעה מתל-אביב, הממוקם בשטחה של המועצה האזורית עמק לוד. קרקעות הכפר הן בבעלות פרטית, חלקן משנת 1951. הן מוגדרות "קרקע חקלאית", ועל כן אסורה בהן כל בניה לצרכי מגורים. עד 1984 עוד ניתן היה לבנות בכפר בהיקף בניה שמותר במושבים, אך בעקבות שינוי ייעוד הקרקע, גם ההיתר הזה נשלל.

מה זה כפר לא-מוכר? זה כל מה שאתם מכירים, אבל להפך. אין חיבור למים, אין חשמל, אין כבישים, אין תשתית ביוב, אין פינוי אשפה, אין אפילו רישום כתובת במרשם האוכלוסין. ככה חיים 600 תושבי דהמש, יום יום, מזה עשרות שנים, 5 דקות משדה התעופה המשוכלל ביותר במזרח התיכון.

גם אין מסים. למה אין מסים? התושבים דווקא רוצים לשלם, הרשויות המקומיות – עמק לוד ורמלה – לא רוצות לקבל. קבלת המסים תחייב אותן להכיר בכפר, וזה לא בא בחשבון.

עקב מצוקת דיור בכל אזור המרכז, הוסבו במשך השנים קרקעות חקלאיות לשטחים המיועדים לבנייה. כך הופשרו לבנייה 140 דונים בשכונה של רמלה בסמוך לדהמש, וכן הופשרו שטחים במושב הסמוך ניר צבי .

רק את 160 הדונם של דהמש מתעקשת המדינה לא להסב לבנייה. למה? נו, אתם יודעים למה.

ב-2004 הוצאו 13 צווי הריסה נגד בתים בכפר, בהם מתגוררות כ-100 נפשות. מאז מנהלים תושבי הכפר ותומכיהם מאבק עיקש להעביר את רוע הגזירה. במרץ 2006 נהרסו ארבעה בתים בכפר. כמה חודשים לאחר מכן הקפיא בית המשפט את צווי ההריסה נגד 13 הבתים האחרים, בתנאי שתוגש תכנית מתאר שתהיה מוסכמת על משרד הפנים.

איזה תושבים צריכים להכין בעצמם ומכספם תכנית מתאר, במקום שהרשויות יכינו? נו, אתם יודעים איזה.

ובכן, בשיתוף עם המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי, הכינו תושבי הכפר תכנית מתאר מפורטת לכפר. במהלך 2006 ו-2007 נערכו בה תיקונים לפי דרישות משרד הפנים. התכנית הוגשה לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במאי 2007. בינואר אותה שנה יזם ח"כ יורם מרציאנו, תושב לוד, דיון דחוף בוועדת הפנים של הכנסת, ובסיכומו דרש מן הוועדה המחוזית לטפל בתכנית של דהמש לאלתר.

עד החודש הנוכחי, יולי 2010, לא ישבה הוועדה אפילו פעם אחת לדון בתכנית. כבר בינואר 2008, בעקבות עתירה של תושבי הכפר, חייב בית המשפט את הוועדה המחוזית לדון בתכנית המתאר של התושבים ולהסדיר את מעמדו של כפר דהמש.

למה לוקח יותר מ-3 שנים לוועדת הנישול המחוזית לדון בתכנית המתאר של כפר דהמש, שצווי הריסה מרחפים מעל בתיו? נו, אתם יודעים למה.

במשך כל התקופה הזאת עושות הרשויות המקומיות כל שביכולתן כדי להתעלם מקיומו של דהמש. ב-2005 הפסיקה עיריית רמלה את הסעת התלמידים מדהמש לבתי הספר, בטענה שהכפר נמצא באחריות המועצה האזורית עמק לוד (וזו, בתורה, הגדירה את תושבי הכפר כ"פולשים"). בעקבות עתירת התושבים, חייב בית המשפט את העירייה לחדש את ההסעות, וגם לרשום את תלמידי כיתה א' שבכפר לבתי ספר בעיר.

בינואר 2007 הוצא צו הריסה לגן משחקים שהוקם בדהמש – היחידי עבור 200 הילדים שבכפר – ביוזמת ארגון שתי"ל. מנהל מקרקעי ישראל קבע ש"מדובר במתקני משחקים ולא בגן משחקים", ושזהו ניסיון השתלטות על אדמות מדינה.

מי משחק ב"מתקני משחקים" ולא ב"גן משחקים"? מי שולח ילדים להתגלץ', סליחה, להשתלט, על אדמות מדינה? נו, אתם יודעים מי.

באפריל השנה ערכה המשטרה סיור מקדים בכפר, בעקבות הפשרת צווי ההריסה. תושבי הכפר מיהרו לעתור שוב לבית המשפט, שיחייב את ועדת הנישול המחוזית להתכנס ולדון בעניין דהמש.

לפני 10 ימים, ב-5 ביולי, התכנסה הוועדה. 3 שנים אחרי הכנת התכנית, אחרי שהוכנסו בה תיקונים לפי דרישת משרד הפנים. והוועדה החליטה: התכנית נדחית על הסף, וצווי ההריסה בתוקף. הוועדה גם הורתה לגופי האכיפה לא להתחשב בהליך התכנון במתן וביצוע צווי הריסה.

למה? נו, אתם יודעים למה.

מה שמזכיר לי. יודעים מה השם העברי של דהמש? שכונת "נווה עתיד". יפה, לא? גם לרמוס על העתיד של האנשים האלה, וגם להכתיר את המעשה בשם כזה.

כמה שאלות

1. למה בכלל הטריחו הרשויות את תושבי דהמש לבזבז זמן ומשאבים יקרים על הכנת תכנית שנדחית על הסף? האם ייתכן שוועדת הנישול המחוזית כבר הגיעה להחלטה בנושא דהמש מראש, ורק נתנה לתושבים להתבחבש שלוש שנים עם תכניות ואישורים, בבחינת "ישחקו הערבים לפנינו, נקיים מראית עין של הליך הוגן, ואז נהרוס להם את הבתים"?

2. למה מתעקשות הרשויות להשאיר את הגדרת הקרקע בדהמש כחקלאית? אולי הן מוטרדות מכך שיותר מדי ערבים פונים לעיסוקים עירוניים במקום לבחור בחיי פלאחים בלתי מזיקים? אולי הרשויות מעוניינות לעודד את גידולי הכרובית והברוקולי ברמלה?

3. מי לוטש עיניים חמדניות את קרקעות דהמש? בדיון בכנסת ב-2007 הצהיר היועץ המשפטי של המועצה האזורית עמק לוד, שפר בן ציון: "הקרקע שהם יושבים עליה זה מחלף.". אתם מבינים? הרגשתם פעם איך זה לגור על מחלף שעוד לא הוקם? כזה שיוקם על אדמתך הפרטית, הרשומה על שמך בטאבו עשרות שנים?

ואולי מדובר ב"מתחם מכבי" למגורים ועסקים, שמתוכנן לקום בכניסה לכפר דהמש ולחסום את דרך הגישה היחידה אליו? אתם הייתם רוצים שכונת עוני, עם ערימות אשפה בכל פינה, ממש מתחת למרפסת השמש שלכם?

האדם מתכנן תכניות, והריבון צוחק. ואם היה האדם יהודי? היו ממחלפים את הקרקע שלו? מאיימים עליו בצווי הריסה? ברור, מהמהמים דקדקני המשפט, עבריינים צריכים להיענש. אז אולי נשאל זאת כך: אם היה האדם יהודי (ועדיף – אשכנזי ולא דלפון), האם היה אנוס לעבור על החוק, או שמא הוועדה המחוזית לתכנון ובניה היתה ממלאת את חובתה האלמנטרית כלפיו: מתכננת ומקדמת את הפיתוח של המקום בו הוא גר עשרות שנים, ולא מנסה לנער את האדם מן המקום ואת המקום מן האדם?

4. מה בדיוק החזון שמדריך את פרנסי הציבור היהודיים – ראשי רשויות, פקידי תכנון, שופטים וזרועות האכיפה? מה הם חושבים לעשות עם מאות אלפי ערבים, אזרחי ישראל, שחיים ביישובים ללא תכנון, ללא שירותים עירוניים, ללא אישורי בנייה?

אולי הם יתאדו מעצמם? אולי נסלול עליהם מחלפים וצעקותיהם ייבלעו ברעש התנועה?

דהמש הוא רק דוגמה אחת. מדיניות הנישול של אזרחי ישראל הערביים מתקדמת כתמנון רב-זרועות בכל רחבי המדינה: בנגב מול הבדואים, ביפו, במשולש, בעכו (הנה סקירה). איך יכול להיות שבמשך כל כך הרבה שנים כל פקיד זורק את האחריות הלאה, למעלה או למטה, ואף אחד לא מוכן לעשות את המתבקש מאליו: להתייחס לאזרחים הערבים כמו לכל אזרח אחר?

והלא תושבי דהמש מתחננים להכרה. לא מדובר פה באיזה תא רדיקלי שמערער על אושיות המשטר הציוני. הם מתחננים להיות חלק מן המדינה הזאת, שמתנכרת עליהם עשרות שנים. הם רוצים לשלם מסים, הם רוצים לבנות כחוק; אבל החוק אינו רוצה בהם.

לא באמת, אני לא מבין. בסדר, גזענות, איסלאמופוביה, לאומנות. אוקיי, נניח שכל זה באמת שריר וקיים אצל מקבלי ההחלטות. רגע, למה נניח, יש הוכחות. הנה ציטוט נבחר מפיו של ראש עיריית רמלה, יואל לביא, מראיון שנתן בדצמבר 2006, בנושא מתן שמות ערביים לרחובות בהם הרוב המכריע של האוכלוסייה הינו ערבי, כפי שמובא בסקירה המצוינת של שי אריה מזרחי:

"לא מוצא חן בעיניהם (של התושבים הערביים), שילכו לגור בג'לג'וליה, שזה שם ערבי, מה קרה, מה? למה שאני אחליף את השם, בגלל שג'מאל אחד רוצה להחליף את השם או בגלל שאיזה מוחמד אחד, רוצה להחליף את השם? שיחליף את אללה שלו, מה קרה? …שילכו להזדיין . כולם, אתה יכול לרשום ככותרת! אתם גם כן הייתם שפוטים של כל מזדיין בתחת ערבי, מה קרה."

עכשיו, תעשו לי טובה, ותחסכו ממני ומכם את הזעזוע ונענועי הראש. אין פה שום דבר חדש, ובכלל, הבעיה כאן היא לא הדעות האישיות של יואל לביא, אלא מעשיו ומדיניותו בפועל כלפי תושבי דהמש. אני בטוח שמי שהוציא את צווי ההריסה לתושבים לא התבטא בלשון הביבים של לביא, אבל הוא מאיים עליהם הרבה יותר. זעזוע מפוהק, לעתים קרובות מדי, הוא מפלטו של המתבונן מן הצד.

אם לחזור לשאלה: נניח שיש גזענות, ואיסלאמופוביה, ולאומנות. אבל מה לעזאזל הפתרון שמציעים האנשים האלה? תזרוק כמה משפחות לרחוב, ומה הלאה? לאן הן יילכו? לרחוב אחר. מה תעשה אז? וכמה משפחות אפשר לנשל מאדמתן? האם יואל לביא וחבריו חולמים על ישראל מנוקדת במחנות פליטים פנימיים שבהן משתכנים, כמו צוענים, רבבות של אזרחים ערביים בדלות מחפירה? ואז מה? נקיף גם אותם בחומות?

ספרו לי, ספרו לי כבר מה הפתרון הסודי הזה, שאף אחד לא יודע עליו.

נקודת אור

המאבק של תושבי דהמש צמח מלמטה. קודם היו התושבים, וסביבם התלכדה קואליציה מרשימה של פעילים וגופים מכל הארץ, שהבינו מהר מאד את החשיבות המכרעת של המאבק הזה לשמאל: הבלוג של דהמש, עמותת שתי"ל, תנועת תראבוט, פעילי שיח ג'ראח, קבוצת פעילים מרמלה ולוד בשם "חוטווה", גרילה תרבות, ובלוגרים שונים.

מי לא הגיע? נכון, אף נציג של מפלגות השמאל. אין מה להתפלא, ואין מה לקונן: השמאל האמיתי בארץ מזמן לא מיוצג בכנסת. חברי הכנסת של העבודה ומרצ לא מובילים מאבקים לשוויון, ולכל היותר מגיעים לגזור קופון כשהמאבק נוחל הצלחה. השוליות שלהם אפילו לא ראויה לדיון. כדאי רק לזכור את זה ביום הבחירות.

המאבק העממי שהתגבש סביב דהמש מעורר השראה: גם בגלל שיתוף הפעולה בין יהודים לערבים, גם בגלל שהוא לא מניח לנושא לרדת מסדר היום הציבורי, וגם בגלל שהוא אחראי לעובדה שהיום, אחרי החלטת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, הבולדוזרים עדיין לא יצאו לכיוון דהמש. קו ישר של סולידריות חוצת-מחסומים עובר בין בילעין, שיח ג'ראח ודהמש. ואת הקו הזה כבר אי אפשר למחוק.

לפחות עד ה-11 באוקטובר. עוד שלושה חודשי חסד ל-100 נפשות שהחיץ ביניהן לבין הרחוב דקיק להפליא.

העובדה הבסיסית, שאין לה זכר בתקשורת הישראלית: התקיפה הישראלית בוצעה הרחק מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, במרחק של 75 מייל מהחוף. 

במלים פשוטות: תקיפת המשט היתה פעולה בלתי חוקית לחלוטין. לישראל אין שום זכות לעצור ספינות כך סתם בלב ים. אין לה שום זכות להמטיר עליהן פקודות בכריזה. אין לה שום זכות לפלוש לסיפון של ספינות שאינן חודרות למים הטריטוריאליים שלה. ודאי שאין לה שום זכות לפתוח עליהן באש.

תקיפת המשט היתה פעולה תוקפנית מובהקת. מי שהורה עליה – היה מודע לתוצאות האפשריות, ודם הקורבנות על ראשו. אני לא מפנה אצבע מאשימה לחיילים שהיו נתונים בסכנה וניסו להתגונן. האשם הוא מי שהציב אותם בסכנה הזאת. בדיוק כמו שהאשמה היא לא בחייל במחסום, אלא במי שהציב אותו שם, בשטח כבוש, ונתן בידיו הוראות פתיחה באש שלפיהן דמם של אזרחים לא חמושים הוא הפקר. 

אז מה יכלו החיילים לעשות כשהחלו הפעילים להכות אותם? התשובה פשוטה: לסגת לאחור. לצמצם את החיכוך, לנתק מגע, ולעשות חושבים. במדינות נאורות, כוח חמוש שנתקל בהתנגדות אזרחית אינו פותח באש.

אבל אופצית הנסיגה היא לא אופציה אצלנו. והאבחנה בין לוחמים חמושים לאזרחים מזמן נזרקה לעזאזל. לכן הלכו בכל הכוח קדימה. ולא הסתפקו בירי אזהרתי קצר, אלא ירו שוב ושוב, עד שהשתררה דממה נוראית, הדממה של שדה קרב, של גניחות הפצועים והגוססים.

ממשלת ישראל שוב שלחה מאות חיילים לפעולה צבאית בלתי חוקית. שוב נהרגו אזרחים חפים מפשע. ושוב מוכרים לנו את הצידוק המופרך – "החיילים פעלו מהגנה עצמית". לא, כוח פולש בטריטוריה זרה אינו פועל מהגנה עצמית, אלא מתוקפנות. ההגנה העצמית כאן שייכת כולה לאוכלוסיה המורעבת והחולה של עזה, ולכל מי שניסה לסייע לה, מבלי לסכן במאומה את בטחון ישראל – ונורה למוות על כך.

עוד לא יודעים הכל. אבל מה שכבר יודעים, מספיק. מה שכבר יודעים מצמרר את העור, מרתיח את הדם, מטריף את הדעת.

חיילי צה"ל רצחו בדם קר פעילי שלום על ספינת סיוע הומניטרי. אולי עשרה נרצחו, אולי עשרים. עשרות נפצעו מאש הירי.

מי ביצע את הטבח? חיילי שייטת 13. יחידה מובחרת, חומר אנושי מעולה. לא המג'נונים של מג"ב או חטיבת כפיר.

מי אישר את הטבח? משפטנים של משרד החוץ והפרקליטות הצבאית, שליוו את כוח החיסול.

מי תיכנן ותירגל את הטבח (כאחד התרחישים האפשריים)? פיקוד חיל הים, הרמטכ"ל, שר הבטחון.

מי צילם ותיעד את הטבח? עיתונאי חצר שקיבלו מקום טוב על הסטי"לים.

מי מימן את הטבח (בשווי מיליוני שקלים)? הציבור הישראלי. אני ואתה ואת.

מי יתרץ את הטבח (הם התחילו, הם התנגדו)? כל עם ישראל.

מי ישאל באיזו זכות בכלל תקפה מכונת המלחמה הישראלית את המשט ההומניטרי? אף אחד.

מי יזכור את קורבנות הטבח? מי שזוכר את רייצ'ל קורי ואת טום הורנדל.

מי גאה להיות ישראלי?

מי?

10,000 טון ציוד ואספקה
בטון
גנרטורים
ציוד לטיהור מים
10 טון נייר לבתי ספר
בתים טרומיים
ציוד רפואי בשווי מיליון דולר (סורקים, כסאות גלגלים, קביים)
ציוד לרפואת שיניים
כדורי סל וכדורי רגל
עפרונות וצבעים
שוקולד

זו תכולתן של 8 הספינות שיצאו לכיוון עזה מכמה נמלים באירופה במקביל, ויגיעו לאזור בסוף השבוע. יהיה זה המשט התשיעי במספר, לאחר שמונה משטים קודמים שארגנה תנועת Free Gaza במטרה לשבור את המצור שהטילה ישראל על רצועת עזה. הוא הגדול ביותר עד כה; חוץ מארבע ספינות ציוד, יהיו בו ארבע ספינות שנושאות 800 פעילי שלום מכל רחבי העולם. מארגני המשט חרתו על דגלם התנגדות לא-אלימה. בכל 10,000 הטון שבמשלוח, אין כלי נשק אחד.

כל המשטים הקודמים יורטו בידי חיל הים הישראלי, וגם את המשט הקרוב ישראל הודיעה שתעצור. מסלול הרשעות והאיוולת שעליו מאיצה ישראל כבר ידוע מראש, וכך גם ההתנגשות הבלתי נמנעת בינה לבין כל שוחרי השלום, בארץ ומחוץ לה (וגם עם ממשלת טורקיה). שוב ישראל סוגרת, אוטמת, ומגרשת כל מי שמנסה להציץ.

הנה סרטון קצר ומרגש על הפנים שמאחורי Free Gaza:

 

האם עוד נותר אזרח ישראלי שבאמת מאמין שהמצור נועד לשחרר את גלעד שליט? האם עוד נותר אזרח ישראלי שאינו יודע – ידיעה ותיקה, בת יותר מ-3 שנים – שהמחיר לשחרור שליט הוא המחיר שננקב מלכתחילה, והוא לא ישתנה גם לאחר שנת מצור רביעית, וחמישית, ושישית? ושהפתרון לירי הקסאמים ונסיונות הפיגוע הוא, בפשטות, פתיחת המעברים?

המצור הישראלי על עזה, שנכנס עכשיו לשנתו הרביעית, דירדר 60% מבתי האב ברצועה לאי-ביטחון תזונתי. כמעט מחצית מן הקרקעות החקלאיות ברצועה אינן ניתנות לעיבוד כתוצאה מן ההרס של "עופרת יצוקה" או הכללתן ב"אזור החיץ הבטחוני". ענף הדיג משותק בשל האיסור לצאת לעומק הים (העזתים מבריחים היום דגים דרך המנהרות). המשמעות היא התמוטטות המגזר החקלאי ברצועה. מדי יום מוזרמים לחוף של עזה בין 50 ל-80 מיליון ליטר מי שופכין בשל היעדר תשתיות טיהור נאותות. עקב הזיהום כל הדגה בקרבת החוף אינה ראויה למאכל אדם, וגם מקורות המים הנקיים, לשתיה ולהשקיה, מידלדלים במהירות. שניים מכל שלושה תינוקות בעזה לוקים באנמיה כתוצאה מהיעדר גישה למים נקיים ותזונה מאוזנת. ולאחרונה גם פורסם מחקר שלפיו תושבי עזה, שנפגעו מנשק ישראלי לא מוכר, נושאים בגופם חומרים רעילים ומסרטנים שעלולים לגרום למוטציות גנטיות.

על מצב התזונה והתברואה המידרדר בעזה ניתן ורצוי מאד לקרוא בדו"ח המבהיל שמפרסם בימים אלה OCHA, המשרד לתיאום עניינים הומניטריים מטעם האו"ם. אחרת כל מה שיודעים זה הדיסאינפורמציה שמפיץ צה"ל דרך גופי יחצ"נות כמו ynet.

מה אמור אדם הגון לחשוב לאור כל המידע הזה, כשהוא רואה את ספינות הטילים של חיל הים עוצרות את המשט ההומניטרי? אולי לייחל ליד פלאית שתשבית את מנועי הסטי"לים, שייעצרו פתאום בלב ים, ולא ישיגו את המשט? אולי ליד שתקרע את הקרום העבה, הבלתי-חדיר, המכסה את עיניהם של הקצינים והחיילים על הסטי"לים, ואלה יבינו לפתע את גודל העוול שהם נותנים לו יד – שומרי החומות של הרעב והחולי – ויזדעזעו מבושה. הרי עוד מעט גם יגיעו משלוחים הומניטריים מכל העולם לגטו שיח סעד. ומה יגידו אז החיילים המופקדים על שערי האין-כניסה לכפר? "מצטערים, הרמזור אדום, הסבל שלהם הוא הבטחון שלנו"?

תנו לספינות להגיע לעזה!

[פוסט ארוך. בהקדשה לסיכון הבטחוני האחרון]

לפני מספר שבועות צץ משברון אזורי לאחר שפורסם כי סוריה העבירה טילי סקאד לחיזבאללה. זמן קצר לאחר מכן הזהיר שר הבטחון ברק בוושינגטון: "פעילות חיזבאללה מאיימת על יציבות האיזור כולו". וזה המשיך להידרדר. "בידי החיזבאללה יש יותר טילים מאשר בידי רוב הממשלות בעולם ואנו עוקבים אחרי זה מקרוב מאוד", אמר רוברט גייטס – שר ההגנה של מדינה שמחזיקה 5,113 פצצות גרעין (מספיק כדי להכחיד את כל החיים עלי אדמות), עשרות אלפי טילי שיוט, פצצות אסטרטגיות ואלפי מטוסי קרב. שלושה ימים אחריו הכריזה מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שהעברת הנשק לחיזבאללה "עלולה להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". ובסמיכות זמנים חשודה הודיע הנשיא אובמה על הארכת הסנקציות הכלכליות על סוריה בשנה. החלטה כזאת לא מתקבלת מהיום למחר, מה שמחזק את הרושם שהממשל האמריקני חיפש, ואומנם מצא, קולב מזדמן כדי לתלות עליו את המשך מדיניות הסנקציות על סוריה.

מנגד, הצהיר שר החוץ הסורי, במה שראוי להיחשב האנדרסטייטמנט של השנה, כי דווקא הנשק המתוחכם שארה"ב מספקת לישראל הוא שמערער על יציבות האזור. הוא ודאי מתלוצץ: במשך 61 שנה סיפקה ארה"ב לישראל ציוד צבאי ונשק בשווי של קרוב ל-65 מיליארד דולר – וזה רק במענקים, חינם אין כסף. העסקה הגדולה הבאה היא לרכישת 25 מטוסי אף-35 (מטוס הקרב המוביל בעולם, אחרי אף-22), עם אופציה לעוד 50 מטוסים. שווי העסקה – 15.2 מיליארד דולר. מה היתה הילרי קלינטון אומרת על 75 מטוסי אף-35 שמועברים לישראל? ודאי לא היתה אומרת שהם עלולים "להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". הנשק שארה"ב מספקת לישראל, בניגוד גמור לנשק שסוריה מספקת לחיזבאללה, נועד להשכין פיוס ואחווה בין העמים.

האוזניים מצלצלות מרוב צביעות. לפחות היו האמריקנים שותקים; הרי אין מדינה בעולם שדחפה לאזור הזה יותר כלי משחית מארה"ב, ודאגה שהם יגיעו הן לישראל והן לאויביה. האמת הבנאלית היא שצדדים הנתונים בסכסוך צבאי מתמשך, שאין רואים את קיצו, לא זונחים סתם כך את תכניות ההתחמשות שלהם רק מטעמי נימוס. כל עוד לא מונח על השולחן הסדר שלום, אין סיבה להפסיק לאגור נשק. אין סיבה לישראל, ואין סיבה לחיזבאללה, לחמאס, ולסוריה. אם ברק ואשכנזי באמת מוטרדים מן הרכישות האחרונות של החיזבאללה, שיואילו נא למצוא קצת זמן, בין חתימה על עסקת מטוסי קרב לעסקת פצצות מפצחות בונקרים, ויתחילו לאותת לסביבתם שישראל מסוגלת גם לחשוב על שלום, ולא רק על מלחמה. איך? רמז: שיתנו סוף סוף תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית, שמפרפרת את פרפורי הגסיסה האחרונים שלה כיוון שלא נמצא לה פרטנר ישראלי.

ברקע העניינים האלה עומדת סוגיה יסודית מאד, שנהוג לעקוף אותה אצלנו כמו "פיל בסלון": הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל. כולם יודעים שהוא קיים, אבל לא רוצים לדעת עליו יותר מדי. הסיוע מעורר תערובת מוזרה של רגשות: בטחון ורווחה ("איזה מזל שהם לצידנו!") לצד בושה ומבוכה ("פאדיחה, מדינה בת 62 שעדיין מתחבאת מאחורי הסינר של אמא שלה").

אז אולי נפתח את הנושא הזה? אולי סוף סוף נלמד קצת להכיר את החבר הוותיק הזה, הסיוע הבטחוני, שאף פעם לא מדברים עליו? אולי גם נציב לו שאלות קשות? ומי יודע, אולי בסוף נחליט שזהו, כבר לא רוצים להיות חברים?

הסיוע האמריקני: נתונים

[מקורות: ניר עמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי, יוני 2007; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ למזרח התיכון, יולי 2009; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ לישראל, דצמבר 2009]

ישראל מקבלת מארה"ב סיוע כספי החל משנתה השנייה, 1949, כבר יותר מ-60 שנה. בעשור הראשון הסיוע היה כולו כלכלי (לא למטרות צבאיות); רק ב-1958 החל לזרום גם סיוע בטחוני. גם אז, הסיוע הבטחוני היה קטן בהרבה מן הסיוע הכלכלי, לפעמים רק אחוזים בודדים ממנו. ב-1966 קפץ הסיוע הבטחוני לראשונה מעל לרמת הסיוע הכלכלי (90 מיליון דולר לעומת 37 מיליון דולר).

החל מ-1971 נמדד הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל במאות מיליוני דולרים. קפיצות חדות מעלה בסיוע נרשמו ב-1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים (יותר מ-2.5 מיליארד דולר) וב-1979, אחרי הסכמי קמפ דייויד (4 מיליארד דולר). רשמו לפניכם את השאלה: מדוע דווקא בזמנים שבהם סכנת המלחמה הבאה מתרחקת אל האופק, מגבירה ארה"ב את הזרמת הנשק למזרח התיכון?

בין השנים 1987 ל-1998 נותר גובה הסיוע האמריקני קבוע: 1.8 מיליארד דולר סיוע בטחוני, ו-1.2 מיליארד דולר סיוע כלכלי. ב-1996 החליט ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לצמצם בהדרגה את הסיוע הכלכלי, שאכן צומצם לאפס עד שנת 2007. מאז, כל הסיוע האמריקני לישראל מוקדש להוצאות ביטחון. הסיוע הבטחוני לא נשאר קבוע כל אותה תקופה, אלא תפח על חשבון צמצום הסיוע הכלכלי, עד לגובה של 2.5 מיליארד דולר.

השנתיים האחרונות

ביוני 2008 החליט הסנאט האמריקני להעלות את גובה הסיוע הבטחוני עד לרמה של 3.1 מיליארד דולר, למשך 10 השנים הבאות. במאי 2009 – כלומר, 4 חודשים בלבד אחרי כניסתו לבית הלבן, ו-7 חודשים לפני שיקבל את פרס נובל לשלום – החליט הנשיא אובמה להגדיל את הסיוע הבטחוני לישראל ב-225 מיליון דולר, לגובה של 2.775 מיליארד דולר. חודשיים מאוחר יותר אישר הסנאט את ההעלאה בתקציב הסיוע.

במלים אחרות, זוכה פרס נובל לשלום, שמיומו הראשון בבית הלבן נתפס כמי שיבצע תפנית חדה במדיניות החוץ של קודמיו, בפועל רק המשיך את המגמה הקבועה של ממשלים אמריקניים להפיץ כוחות חמושים ומשלוחי נשק ברחבי העולם (ואף הקצין אותה באפגניסטן). חרף זאת, הציבור הישראלי תופס את אובמה כעוין את האינטרסים הבטחוניים של ישראל, ובשמאל קשרו לו כתרים של פיסניק אמיתי. במיוחד מרבים להתפעל מן "הלחץ האמריקני" להקפאת הבנייה ב"מזרח ירושלים" ולטחון עד דק את הדקויות הדיפלומטיות שלו. בתוך כך נשכחת העובדה שברקע, העסקים כרגיל.

בעיצומו של "משבר הבנייה" נחתמה בין הפנטגון למשרד הבטחון עוד עסקת סיוע בטחוני, בשווי של רבע מיליארד דולר. יתירה מזאת, רק לפני שבועיים סוכמה סוף סוף עיסקה לאספקת פצצות "מפצחות בונקרים" לישראל. מדובר באותן פצצות שרק לפני פחות משנתיים דחה ממשל בוש את בקשת ישראל לקבלן, מחשש שישמשו לתקיפה באיראן. הדברים מלמדים הן על כוונות ישראל והן על כוונות ארה"ב, אך בעיקר, ששתי המדינות רואות עין בעין בכל הנושאים החשובים (ודיפלומטית ה"גינויים" אינה יותר מריקוד סלוני מתואם היטב). ולפני כמה ימים אישר הפנטגון תקציב סיוע מיוחד (מעבר למכסה הרגילה) לצורך הצטיידות ישראל במערכת "כיפת ברזל".

אירועים כאלה מבהירים שדיבורי הסרק על "סכנה בקיצוץ הסיוע", או "סנקציות כלכליות" של ארה"ב על ישראל, הם לכל היותר תעמולה: יצירת מראית עין של "ניגוד אינטרסים" בין "הנצים" בירושלים לבין "היונים" בוושינגטון, שמרגיעה את השמאל-מרכז בישראל ("אפשר לסמוך על האמריקאים שיעשו פה שלום") וגם מאזנת במקצת את הדימוי הפרו-ישראלי של ארה"ב בעולם הערבי. בפועל, ישראל פועלת כמדינת חסות של ארה"ב, וכך היא גם נתפסת במרבית מדינות העולם.

הנתון הנשכח: 75% מהכסף נשאר באמריקה

רק רבע מן הסיוע הבטחוני מותר לשימוש בישראל, כלומר, לרכש מיצרנים מקומיים. 75% מן הסיוע – כלומר, נכון להיום, יותר מ-2 מיליארד דולר – חייבים להתממש ברכישות ציוד בטחוני מספקים אמריקניים. זאת פריבלגיה ישראלית (לצד הטבות אחרות בתנאי הסיוע); כל מקבלות הסיוע האחרות חייבות להוציא את כל כולו באמריקה.

העובדה הזאת ידועה למעטים בלבד (אחת מתופעות הלוואי של "קבירת" ידיעות כאלה בעיתונים הכלכליים), אך היא מאירה באור אמיתי את כל מערך הכוחות הנסתר מאחורי הסיוע הבטחוני.

כיוון שישראל חייבת לרכוש ציוד בטחוני בשוק האמריקני במרבית כספי הסיוע, יהיה נכון יותר לקרוא לכספים האלה "סיוע לתעשיות הנשק האמריקניות". ישראל משמשת כאן רק תחנת מעבר בין כספי האזרח האמריקני לבין תאגידים כמו "לוקהיד מרטין" ו"בואינג". קבלן הביצוע הוא הממשל האמריקני, שפועל כאן כבעיראק ובמקומות אחרים: "פורץ שווקים" עבור תאגידי הנשק. כפי שנעמי קליין מראה בפירוט מעורר חלחלה בספרה "דוקטרינת ההלם", התעשיות הבטחוניות באמריקה הן המגזר עם שיעור הצמיחה הגדול ביותר בעשור האחרון, ובכלל זה גם בתקופת המשבר הפיננסי. במחצית הראשונה של העשור הנוכחי עלה מדד מניות הבטחון (מדד "ספייד") ב-15% מדי שנה – פי 7 וחצי מהעליה הממוצעת של מדד המניות הכללי בארה"ב באותה תקופה.  

מדיניות החוץ האמריקנית, המבוססת על מלחמות "הלם ומורא" ולאחריהן "שיקום" ו"בניית אומה" מחדש, אינה אלא צינור להעברת כספי ציבור לתאגידי נשק, יצרני ציוד לוגיסטי ואלקטרוני, שמרוויחים הון עתק מכל ההרפתקאות האלה (לעתים קרובות, אותו קבלן ירוויח הן מההרס והן מהשיקום של המדינה ה"סוררת" התורנית, כמו במקרה של חברת "האליברטן"). מדובר בסכמים שקשה בכלל לתפוס אותם. לשם הדגמה, בשנת 2005 קיבלה חברת "לוקהיד מרטין" 23 מיליארד דולר מכספי משלם המסים האמריקני – סכום העולה על התל"ג של 103 מדינות. וזאת רק חברה אחת, ורק שנה אחת.

לא בכדי משמרת ארה"ב כמה וכמה אזורי סכסוך פעילים בעולם: מלחמה עד-אין-קץ היא אינטרס עסקי מובהק של תאגידי הנשק, שעל פי רוב מחמשים את שני הצדדים לעימות. בעשור האחרון צמח שיעור התעסוקה במגזר הפרטי באמריקה ב-1.1% בלבד; רוב הצמיחה היתה בתעשיות הנשק, שנוספו אליהן עשרות אלפי עובדים ותפוקת הייצור שלהן עלתה יותר מפי 2. התעשיות האלה גם מפעילות את הלובי החזק ביותר בוושינגטון, כדי להבטיח מדיניות חוץ "טובה לעסקים". למעשה, נציגי הציבור עצמם יודעים היטב כמה חשוב לדאוג לאינטרסים של יצרניות הנשק באזורי הבחירה שלהם. הנה תיאור מאיר עיניים מתוך כתבת תחקיר ב"אינדיה טיימס":

"כשהודו הודיעה על כוונתה לרכוש 126 מטוסי קרב רב-משימתיים בעסקה ששוויה ההתחלתי עמד על 10 מיליארד דולר לפחות, הסנאטור הרפובליקני ממיזורי, קית בונד, הזדרז להגיע לניו-דלהי. הסיבה העיקרית: "בואינג" מייצרת את מטוסי אף-18 "סופר הורנט" בסנט לואיס, מיזורי, כך שסגירת העסקה של 126 המטוסים פירושה היה תעסוקה מתמשכת ל-25,000 איש, שלא לדבר על הרווחים ל"בואינג".

בונד נפגש עם ראש הממשלה, שר הבטחון, היועץ לבטחון לאומי והשר ליחסי חוץ, בין היתר, עושה "לובינג" בגלוי לאף-18 "סופר הורנט". "פאונד תמורת פאונד ודולר תמורת דולר, אף-15 ואף-18 הם המטוסים הטקטיים הטובים ביותר להגנת האומה שלנו ובעלי בריתה", הוא אמר בשלב מסויים."

במלים אחרות: אומות העולם צריכות להמשיך לכתוש זו את זו בפצצות אמריקניות כדי שג'ו מסנט לואיס יוכל להמשיך לקנות לחם וירקות ב"וול-מארט". וזה באמת טיעון מנצח.

מי מרוויח יותר מן הסיוע: אמריקה או ישראל?

התשובה היא אמריקה.

מבחינה בטחונית נטו, ישראל יכולה להסתדר בלי הסיוע האמריקני. חלקו בעוגת התקציב השנתית של ישראל הוא בסך הכל 3%. גם מבחינה בטחונית, למרבית הציוד האמריקני אין עדיפות מובהקת על ציוד שניתן לרכוש מיצרני נשק ישראלים. להיפך, לעתים קרובות אלה מתוסכלים בגלל התחרות הלא-הוגנת שנכפית עליהם מול יצרנים אמריקניים, הנהנים מעדיפות בתכניות הרכש של צה"ל, מכוח ההסכמים הבטחוניים עם ארה"ב. היצרן הישראלי נזקק לתעלולים מתוחכמים כדי להתחרות ביצרן האמריקני אם ברצונו לעשות עסקים עם צה"ל. בפועל, מרבית יצרני הנשק הישראלים נאלצים לפנות לחו"ל: לפחות 75% מן התוצרת הבטחונית הישראלית נמכרת לצבאות זרים. במלים אחרות, הסיוע הבטחוני מארה"ב הוא אחת הסיבות העיקריות שישראל הפכה לאחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, על כל ההשלכות הפוליטיות הבעייתיות של מעמד מפוקפק זה.

גורם בטחוני בכיר התבטא כך לאחרונה: "קיצוץ בסיוע הביטחוני אמנם יהיה מכה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך נוכל להרחיב את ההכנסות משיתופי פעולה ומכירות חובקות עולם, שכרגע לא עומדות על הפרק בגללם. כיום האמריקאים מתעקשים שעסקאות המערבות טכנולוגיות שפותחו במשותף איתם ושמכירתן פוגעות באינטרסים שלהם יעברו דרכם."

אומנם כן, הסיוע הבטחוני תורם בעקיפין לכלכלה הישראלית. הממונה לשעבר על הכנסות המדינה, יורם גבאי, כותב: "ברור לכל מדינות העולם, כולל לחברות דרוג האשראי, שעוצמתה היחסית של ישראל נגזרת גם מכך שבכל משבר פיננסי בעבר, עמדה ארה"ב לימין ישראל וכך צפוי שיהיה בעתיד. מכאן, שהדרוג הגבוה של ישראל (A), נגזר גם הוא מכך."

מכאן עולה שלא רק בצד האמריקני אלא גם בצד הישראלי, אפשר שהרווח הכלכלי של הסיוע עולה על ריווחו הבטחוני. הנקודה הזאת ראויה לבירור ציבורי מעמיק, משום שנהוג להציב את הסיוע האמריקני בתוך שיח בטחוני ובכך לטשטש את הדיבידנדים העסקיים שהוא מצמיח. ובמיוחד ראוי לשאול – האם האלטרנטיבה של שלום יציב אינה טובה לצמיחה במשק הישראלי לפחות כמו הערבויות האמריקניות. מיד אשוב לנקודה הזאת.

הרווחים בצד האמריקני בולטים הרבה יותר. גם חברי קונגרס אינם מתביישים להודות בכך, אף כי ספק אם האזרח האמריקני הממוצע יודע שכ-20$ מתשלומי המס השנתיים שלו מועברים למדינת ישראל. גם באמריקה יש מי שקורא לשים לזה קץ, ומזכיר שאפילו תחת החוק האמריקאי, הסיוע לישראל פסול כיוון שהוא תורם להפרות שיטתיות של זכויות אדם.

ראשית, רווחים ישירים של יותר מ-2 מיליארד דולר בשנה לתאגידי הנשק הגדולים באמריקה, המפעילים את הלובי החזק ביותר בוושינגטון. יותר מ-1,000 קבלנים ב-47 מדינות בארה"ב מפיקים רווחים מרכישותיה של ישראל.

שנית, רווחים עקיפים שקשה לאומדם. האטרקטיביות של כל מערכת נשק שצה"ל רוכש קופצת מיד, משום שמדובר בצבא עם הניסיון הקרבי העשיר בעולם. נשק שהוטבע עליו תג האיכות של "בשימוש צה"ל" יעורר עניין רב בכל צבא מתפתח שעסוק בבניית הכוח שלו.

שלישית, תעסוקה מובטחת למאות אלפי אמריקאים שמועסקים בתאגידי הנשק הגדולים (לוקהיד מרטין, בואינג, ראייתון, נורתרופ), גם בתקופות של מיתון כלכלי מתמשך.

רביעית, הסיוע הוא חלק מעסקת חבילה, שבמסגרתה נהנית ארה"ב מנכסים אסטרטגיים ראשונים במעלה: מעבר חופשי למטוסי קרב מעל ישראל, בסיסי המראה ותדלוק בישראל, גישה חופשית מן הים לנמלי חיפה, אשדוד ואילת, שיתוף מודיעיני ועוד.

חמישית, הסיוע האמריקני לישראל, וגובהו, הוא האינדיקטור המובהק בעיני הקהילה היהודית בארה"ב לתמיכת הממשל בישראל. ומאחר שרוב הקהילה היהודית בארה"ב מעוניינת בישראל חמושה וחזקה, וזהו שיקול מכריע עבורה בשאלה באיזו מפלגה ומועמד לתמוך בבחירות, הופכת שאלת הסיוע לישראל לשאלה פנים-אלקטורלית בארה"ב. כך ניתן להבין את החיזורים הנמרצים של כל המועמדים לבתי המחוקקים ולנשיאות אחרי הקהילה היהודית, הנאומים באיפא"ק וכדומה: מוטיב קבוע בהם תמיד יהיה אמירה בנוסח "הממשל שלי/שלנו יהיה מחוייב לתמיכה בלתי מעורערת בבטחונה של ישראל…".בתרגום לדולרים, רמת הסיוע הבטחוני לישראל לא תרד, וסביר להניח שתעלה. אנא שמרו את קולותיכם עבורנו.

הצצה למגנון הזה קיבלנו לפני שנתיים, כאשר אושרה בסנאט הגדלת הסיוע מ-2.4 מיליארד דולר לשנה עד לסכום של 30 מיליארד דולר בפריסה לעשר שנים. ההחלטה כבר התקבלה ביוני 2007, אבל התעכבה שנה בבית המחוקקים האמריקני, והנה ההסבר למה: "בדרג המדיני ובמערכת הביטחון התרשמו שהסיבה העיקרית לעיכוב היתה הסתייגותה של הנהגת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, השולטת בסנאט ובבית הנבחרים. נראה שהדמוקרטים לא התלהבו מההצעה להגדיל את הסיוע – המחייבת את הסכמתם – משום שלא רצו שהאשראי על חיזוק התמיכה בישראל ייזקף לזכות הממשל הרפובליקאי, דווקא בשנה שבה מתקיימות בחירות לנשיאות ארה"ב."

העובדות הללו הופכות אמונות תמימות על פיהן. אמריקה איננה מעניקה לישראל סיוע בטחוני בגלל שהיא תומכת בישראל (וחולקת איתה "ערכים משותפים" בלה בלה בלה). להיפך, היא תומכת בישראל בגלל שהיא מעניקה לה סיוע בטחוני. קודם היו הרווחים, אחר כך באה התמיכה.

מכל האמור לעיל נובעת מסקנה פשוטה: אין סיבות מהותיות (בטחוניות) להשארת הסיוע האמריקני לישראל ואף להגדלתו, אבל יש לא מעט גורמים אינטרסנטיים שדואגים לכך – גורמים עסקיים ואלקטורליים – ורובם המכריע נמצא מעבר לים, לא כאן.

הסיוע הבטחוני מלבה את המלחמות במזרח התיכון

הנזק והסיכון האמיתי שבסיוע הבטחוני הוא כמובן העובדה שהוא משמר ואף מגביר את הסיכויים לעימותים צבאיים באזור. שהרי אמריקה דואגת לחמש לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה. העניין הזה עצמו היה אמור, כבר מזמן, לאותת לכל שוחרי השלום כאן שפניה של אמריקה לא להשכנת שלום ופיוס, אלא לתחזוקה שוטפת של הסכסוך; כיצד ייתכן שצד אשר מרוויח מיליארדי דולרים מהתחמשותם של יריבים פוטנציאליים יחתור להגיע למצב שבו הצדדים לא יזדקקו עוד למאגרי הנשק העצומים שהוא מספק להם?

רק כדי לסבר את האוזן, ב-30 השנים בין 1971-2001 הזרימה ארה"ב נשק בשווי של 82.5 מיליארד דולר למזרח התיכון. מצרים היא המדינה השניה בגובה הסיוע הבטחוני שהיא מקבלת. תכנית הסיוע לשנים 2007-2017 מקצה לישראל 30 מיליארד דולר ולמצרים 13 מיליארד דולר. כל המדינות הערביות יחדיו יקבלו קצת יותר מישראל – 33 מיליארד דולר.

[בטבלאות: ESF – סיוע כלכלי; FMF – סיוע בטחוני]

  

מרוץ החימוש המטורף במזרח התיכון, שארה"ב מתדלקת כבר קרוב לארבעים שנה, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שזהו אזור נפיץ במיוחד, שכל הזמן מתלקחים בו עימותים צבאיים. שהרי נשק שנאגר ונאגר, סופו להגיע לזירת הקרב.

היום שאחרי הסיוע

"אין ספק שאילו הייתה ארה"ב נמנעת מלחמש את המצרים מכף רגל ועד ראש, כדאי היה לישראל לוותר במקביל על "הסיוע" הצבאי שהיא מקבלת ממנה. כולם היו אז מרוויחים מהעניין – חוץ מתעשיית הנשק האמריקנית. ארה"ב היתה חוסכת מיליארדי דולרים שהיא שופכת לשני הצדדים, והמלחמה בין ישראל והמצרים הייתה נדחית לזמן ממושך יותר. ידועה האמרה המפורסמת לפיה אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. ארה"ב דאגה מתוך אינטרסים ציניים של תעשיית הנשק שלה ורצונה ליצור תלות של הצדדים בנשק האמריקני, להופעתם של מליוני אקדחים משוכללים במצריים במערכה הראשונה – סביר להניח שאקדחים אלו יירו כבר במערכה השניה. כך מקדמת ארה"ב את המלחמה במסווה של "סיוע כביכול."

הניתוח המפוכח הזה, לא תאמינו, הוא פרי עטו של משה פייגלין (שם המאמר הוא "אגדת הסיוע האמריקאי"). באופן מעניין, הצורך להיגמל מן הסיוע האמריקני הוא מוטיב שחוזר במצע הרעיוני של הימין הקיצוני בארץ, אף כי היה אמור להיות לא פחות מרכזי באג'נדה של השמאל. עם זאת, למרות שאני חולק עם פייגלין את הדיאגנוזה, הפרוגנוזות של שנינו הפוכות בתכלית. הימין הקיצוני שואף לבטל את הסיוע האמריקני משום שהוא פוגע, בראש ובראשונה, ב"זקיפות הקומה" הלאומית. איך ניתן להחזיק בתפיסה לאומית גאיונה ובוטחת כאשר כולם יודעים שהשוט הישראלי עובד על סוללות אמריקאיות?

יתירה מזאת, הימין הקיצוני משוכנע שרק בגלל שיעבודה של ישראל לסיוע האמריקני יכולה וושינגטון להפעיל עלינו "לחץ דיפלומטי" לוויתורים מול הפלסטינים. בפנטזיה של הימין, היום שבו יגיע הדולר האחרון של הסיוע האמריקני יהיה גם יומה הראשון של הלאומיות הישראלית המשוחררת. או-אז נוכל באמת להתנחל מתחת כל עץ רענן, לגרש כמה פלסטינים שנרצה, מבלי לדאוג כל הזמן לנזיפות של הדוד סם.

כל הפנטזיה הזאת מקורה בבוחן מציאות לקוי של פלגים פוליטיים שמעולם לא שותפו בהנהגה ועל כן אין להם מושג מהן המגבלות (או שבכלל יש מגבלות) על התנהלותה של מדינה מערבית במאה ה-21. למעשה, ארה"ב תורמת ישירות למניעת פשרה טריטוריאלית בשטחים באמצעות מימון מסיבי של סלילת "כבישי האפרטהייד" (אסורים לפלסטינים, מותרים ליהודים) בגדה המערבית.

להלן אציג תרחיש אלטרנטיבי של היום שאחרי הסיוע, מנקודת מבט שמאלית.

ישראל ללא הסיוע הבטחוני האמריקני, כפי שהוסבר לעיל, לא תהיה פחות בטוחה. את גובה הסיוע – 3% מתקציב המדינה – היא תצליח לגייס ממקורות אחרים. סביר גם להניח שלא כל הסכום יידרש, משום שעלויות הרכש של ציוד ישראלי יהיו נמוכות מאלה של ציוד אמריקני. אם מערכת הבטחון תמשיך להתעקש על מערכות נשק אמריקניות משיקולי עליונות טכנולוגית, לא תהיה כל מניעה לרכוש אותן; אלא שהפעם הכסף יגיע מכיסו של משלם המסים הישראלי ולא האמריקני (מה שאולי יביא לקיצוץ מבורך בתקציב הבטחון).

אבל היתרון העצום של הפסקת הסיוע האמריקני, יתרון בלתי ניתן למניעה, הוא שישראל תחדל להיות מדינת חסות אמריקנית. פירוש הדבר שהדוד סם כבר לא יעמוד באופן אוטומטי לצידנו בכל עימות מדיני או צבאי. לראשונה בתולדותיה, מדינת ישראל תיאלץ לשאת באחריות מלאה למעשיה. באחת, היא תושלך לעולם המבוגרים.

אמריקה שלא מרוויחה מיליארדי דולרים מן השוק הישראלי, אמריקה שלא צריכה לרַצות כל הזמן את הלובי היהודי, לא תמהר להטיל וטו על כל מהלך באו"ם שקורא את ישראל לסדר. מרחב התימרון העצום שניתן לישראל כיום – חישבו על 2,000 האזרחים שנהרגו במלחמת הלבנון השניה ובעזה לפני שהושגו הסדרי הפסקת אש, חישבו על הבנייה הרציפה בשטחים "בניגוד לכאורה" לעמדת וושינגטון –  יצטמצם להפליא. הסטנדרט הכפול שמופעל כלפיה – גינויים רפים בעל פה, והסכמה שבשתיקה להמשך מדיניות הכיבוש וההרג – הסטנדרט הזה יתפוגג. בקצרה, הבריון השכונתי כבר לא יוכל להשתולל בלי חשבון כי הדוד העשיר שלו כבר לא יעמוד מאחוריו.

המשמעות של כל זה היא שישראל תמצא את עצמה אנוסה לבחור בדרך של פיוס עם הפלסטינים. מי שחלש, אין לו הרבה אופציות. והרי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הפצע המדמם של המזרח התיכון, במידה רבה העילה המרכזית לכך שישראל עדיין מתחמקת מלהשיב תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית. ישראל בלי הגב האמריקאי כבר לא תוכל לחיות על חרבה (כלומר, על חרבו של הדוד סם), ואם תהיה חפצת חיים, תבחר בשלום.

הימין הקיצוני מדמה את ישראל לארי בסוּגר, ממלכה שאוצרת בתוכה כוחות אלוהיים עצומים שאינם מתפרצים החוצה רק בגלל הכבלים שהטילה עליהם אמריקה, ולכן הוא שואף להסירם. התמונה האמיתית היא הפוכה: אמריקה היא בדיוק הסיבה לכך שישראל נוהגת כבר היום כמי שכוחה אינה מוגבל. הסרת ה"כבלים", כלומר הסרת הגיבוי, של אמריקה, לא רק שתרסן את את ישראל בכיוון הרצוי, אלא גם תחליש מאד את העוינות הערבית כלפיה, ותפוגג את הדימוי שלה כשלוחתו האזורית של האימפיאליזם האמריקאי.

האם לא מדובר בניסוי קיצוני מדי, שעלול להוביל לחיסולה של ישראל? לא, משום שכאמור, הגב האמריקאי לא מספק לישראל ביטחון צבאי שהיא עצמה אינה מסוגלת לספק. הוא מספק את "שכבת הבידוד" המדינית, שהודות לה ישראל עדיין איננה מצורעת גמורה בקרב משפחת העמים, למרות שהיא כולאת ומגרשת וטובחת בבניו ובנותיו של עם שלם הנתון למרותה. כך שלא מדובר כאן על הימור על עצם קיומה של ישראל – קיום זה כבר מובטח, עיין ערך דימונה – אלא על מהלך שיפגיש אותה לראשונה עם המחיר של מדיניות הכיבוש והאפרטהייד. וישראל תיאלץ לעשות את מה שהצליחה להימנע ממנו יותר מ-40 שנה: לבחור.

מה בדבר הרווחים העקיפים של הסיוע הבטחוני למשק הישראלי, כמו דרוג האשראי שהוזכר קודם? כאן ראוי לשאול: מדוע היה לישראל דרוג אשראי נמוך יותר אלמלא הסיוע האמריקני? אם אתה משקיע זר, התשובה ברורה: ישראל נמצאת באזור עימות שמתלקח אחת לכמה שנים, מה שעלול לערער מאד את יציבות המשק הישראלי, וזה רע להשקעות. הערבויות האמריקניות (גם מעבר לסיוע הישיר) מבטיחות למשקיעים יציבות כלכלית, ולישראל – תנאים נוחים מאד בגיוס הון והלוואות.

כלומר, הסיוע האמריקני לא רק מחולל תנאים שמעודדים עימות מזויין (בכך שהוא מזין מרוץ חימוש בלתי פוסק במזרח התיכון), אלא גם מאפשר למשק ולמשקיעים הזרים להתנהג כאילו העימות הזה לא קיים. לקצור מאות הרוגים כל כמה שנים, כמו בסרי-לנקה, וליהנות מאווירה שמעודדת השקעות, כמו בקנדה.

האיום הממשי ביותר על מערכת הפרפטום מובילה הזה הוא כמובן – שלום. בעת שלום, לאויבים לשעבר יש פחות סיבות לאגור נשק יותר ויותר מתוחכם ויקר; ומצד שני, המשקיעים אינם מחפשים ערבויות חיצוניות ליציבות המשק. הערבות הטובה ביותר ליציבות היא שלום אזורי. כך שגם ה"איום" הזה בפגיעה במוניטין הפיננסי של המשק הישראלי, הוא איום מדומה. כשם שמערכת "כיפת ברזל" היא פתרון מדומה – בהיותה תוצר של אותה מערכת שחוללה את הבעיה שהיא אמורה לפתור – כך גם הסיוע האמריקני: כל בעיה שהוא "פותר" לא היתה כלל מתעוררת אלמלא ניתן לנו הסיוע הזה.

היתרונות המדיניים האלה של הפסקת הסיוע האמריקני מגמדים כל שיקול אחר. בנייר העמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי כותב רוני ברט: "מן הבחינה המוסרית, הימצאותה של ישראל בראש רשימת מקבלות הסיוע, הרחק מעל כל מדינות העולם השלישי העניות, על תושביהן החולים והרעבים, היא בלשון המעטה בעייתית… חובה על ישראל, למען גאוותה הלאומית ולמען המוניטין הבינלאומי שלה, לשאוף לעצמאות כלכלית."

אבל הדברים פשוטים ודחופים הרבה יותר: לא גאווה ואפילו לא מוסר, אלא הישרדות במזרח התיכון כמדינה דמוקרטית ולא כאתנוקרטיה פשיסטית. הסיוע האמריקני נולד משילוב אינטרסים ציני בין תאגידי נשק, הלובי היהודי ופוליטיקאים בוושינגטון. הקשר שלו לבטחון ישראל רופף במקרה הטוב, ואילו הקשר שלו לבידודה הבינלאומי של ישראל זועק לעין כל. כל עוד חיה ישראל על חרבו של הדוד סם, מובטח לה שהחרב הזאת תהיה מגואלת בדם של אלפי אזרחים חפים מפשע. אם יש מהלך מדיני אחד שצריך להיות חקוק במצעה של כל תנועת שמאל בארץ, הוא זה: קץ החסות האמריקנית.

הכל משלושת השבועות האחרונים (ויש גם סקופ בסוף)

1. השב"כ עצר בחשאי שני אזרחים ערבים, פעילים פוליטיים מוכרים שמזוהים עם המאבק נגד אפלית הערבים בישראל, בחשד ל"מגע עם סוכן זר" ו"ריגול" למען חיזבאללה. 

2. השב"כ עצר בחשאי פעיל שלום טורקי, שנטל חלק במשטי הסיוע ההומניטריים לשבירת המצור על עזה, בחשד ל"מגעים עם גורמי טרור".

3. השב"כ גירש מהארץ ליצן ספרדי בחשד ל"קשרים עם ארגוני טרור".

4. השב"כ מתנה אישור לסטודנטים פלסטיניים להתמחות בלימודי רפואה בירושלים בשירותי משת"פיות.

5. השב"כ עוקב אחרי פעילי שלום זרים המשתתפים במחאה לא אלימה בגדה המערבית.

6. השב"כ מונע את יציאתם של פעילי המאבק בבילעין לכנסים באירופה.

7. השב"כ פוסל מועמדים למשרות דת (אימאם) במסגדים ביפו.

8. בשנת 2009 השב"כ עצר, בממוצע, אזרח ישראלי או אזרח זר כל 36 שעות.

9. לסיום – הסקופ המובטח: בשב"כ יש "מבצעי גיוס מעניינים, מעצרים, תחבולות, סיורי שטח וגם חומוס במסעדה באחד הכפרים".

הערה לסיום: אני לא חושב שצריך לפרק את השב"כ. בכל מדינה בעולם יש שירות חשאי. גם השב"כ שלנו עושה עבודה חשובה לפעמים. אבל השב"כ של השנים האחרונות, ובמיוחד תחת "דוקטרינת דיסקין" – סיכול של גורמים הפועלים באופן חוקי – איבד לחלוטין את הצפון (או שמא התביית על צפון חדש ומפחיד). מכלי לשמירת בטחונם של אזרחי ישראל הוא הפך למכשיר רדיפה פוליטית של מתנגדי שלטון; לא "דמוקרטיה מתגוננת", כדברי דיסקין, אלא "אתנוקרטיה מתעמרת". אף אחד מהמקרים הספציפיים המוזכרים כאן לא מצדיק התערבות של השב"כ (להוציא אולי את החומוס במסעדה). לא אני ולא אתם נדע מה כתוב באותם צווי מעצר סודיים, וסביר גם שלא נדע. זאת בדיוק הסיבה שראוי לפקפק בהם כל עוד לא הוכח אחרת. כן, אני מתחייב להתנצל בפומבי בפני אזרחי ישראל אם משהו מהקשקושים האלה יתברר כסיכון בטחוני אמיתי (למען הסר ספק: "השב"כ אומר ככה" זה לא ראיה קבילה). אין לי ספק שדיסקין לא ישקול אפילו להתנצל בפני מאות האנשים שאת חייהם הוא זיעזע מן היסוד, בלי שום סיבה, בלי הנד עפעף.

ד"ר עומר סעיד (50), תושב כפר כנא, נעצר בידי השב"כ לפני שבועיים, ב-25 לאפריל, במעבר גבול לירדן. מיד לאחר מכן בוצע חיפוש בביתו ובמשרדי החברה שלו, והוחרמו כל המחשבים משם.

ד"ר סעיד נלקח למתקן חקירה של השב"כ בפתח תקווה, ולאחר מכן הועבר למעצר ביחידת הפשיעה הבינלאומית (יאחב"ל). מאז ועד היום הוא מנותק מן העולם, ולא הותר לו להיפגש עם עורך דין. משפחתו – אישה ו-5 ילדים – אינם יודעים עד מתי יהיה עצור, מהם החשדות או האישומים נגדו, מתי יחל משפטו, ולמה לעזאזל השב"כ עצר להם את החיים.

הפרשה כולה הושתקה; אין לה זכר בכלי התקשורת ובאתרי האינטרנט בעברית. גם באנגלית קשה למצוא איזכור לכך, למעט באתר הזה. המעצר המושתק הזה מצטרף למעצר המושתק של אמיר מח'ול, מנכ"ל איתיג'אה, שלמעשה אירע אחריו. אך בעוד שמעצרו של מח'ול נחשף פחות מיממה לאחר מעשה, מעצרו של סעיד נותר באפילה במשך שבועיים. בצד היהודי ישנה כמובן ענת קם, שמעצרה הוחזק בסוד יותר מ-3 חודשים. ברוכים הבאים ל-2010: שנת המעצרים הסודיים במדינת ישראל.

עומר סעיד הוא פעיל פוליטי מוכר. בשנות ה-80 היה חבר בתנועת "בני הכפר" והוחזק במעצר בית תקופות ממושכות. בשנות ה-90 היה ממייסדי תנועת בל"ד (גם אמיר מח'ול היה פעיל בל"ד לפני שהתפצל ממנה). לפני שלוש שנים דווח שהוא זומן לחקירה בשב"כ בנוגע לקשריו בירדן.

אין זה מפתיע שהשב"כ רודף את חברי תנועת בל"ד, מן הראש ועד לפעילי השטח: תנועה שחקקה על מצעה את הססמה "מדינת כל אזרחיה" מתנגדת לאפליה האתנית הנגזרת מהגדרת ישראל כמדינה יהודית. והרי ראש השב"כ, יובל דיסקין, כבר הצהיר כי "בתוקף אחריותו, נדרש השב"כ לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה'דמוקרטיה המתגוננת."

שימו לב: "אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה".

כלומר, השב"כ רואה כחלק מהגדרת תפקידו מעצר של פעילים שאינם עוברים על החוק. ובמלים אחרות, השב"כ אינו מטריד את עצמו בזוטות כמו מה חוקי ומה לא חוקי, אלא מה "פוגע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". פוגע לדעת השב"כ, כמובן.

בכל זה אין חדש. ההידרדרות הנוכחית היא בהתרפסות הנרצעת של מערכת המשפט – זו שכן אמורה להטריד את עצמה בזוטות כמו מה חוקי ומה לא חוקי – מול המלצות השב"כ. התרפסות כזאת היתה אופיינית עד כה רק לבתי המשפט הצבאיים בשטחי הגדה המערבית, ובתיקים של תושבי השטחים. אבל מעתה, גם בישראל: מעצרים מושתקים, שלילת הזכות לפגוש עורך דין, ויד קלה של השופטים על הארכות מעצר מטעמי "בטחון המדינה", שלעולם נשארים עלומים.

אם ללמוד מניסיון העבר, עומר סעיד יואשם ב"מגע עם סוכן זר", אישום גמיש להפליא, שניתן להחילו גם על שיחת חולין תמימה עם אדם הקשור באופן כלשהו לחיזבאללה או לכל ארגון עוין אחר (תזכורת: רוב הארגונים היום בעולם עוינים את ישראל). זוכרים איך ח"כ עזמי בשארה "סייע" לחיזבאללה לטווח את יישובי הצפון? נו, בזה מדובר.

אפשרות נוספת היא שסעיד היה מעורב, כמו אמיר מח'ול, מוחמד עות'מאן וג'מאל ג'ומעה, בפעילות בינלאומית להפעלת סנקציות וחרם על ישראל במטרה לגבות ממנה מחיר על משטר האפרטהייד בגדה והמצור בעזה. בפעילות הזאת נוטלים חלק יהודים, ערבים ואזרחים זרים בכל רחבי העולם. עות'מאן שהה במעצר 133 יום, ג'ומעה שהה בו 27 יום; שניהם שוחררו בינואר השנה בלא כלום (כלומר, המעצר הפך משלב מוקדם בהליך המשפטי לשיטת הטרדה והטלת אימה גרידא, כמו במהלך "עופרת יצוקה").

הישראלי הממוצע אומנם יוצא מכליו מול אנשים שמטיפים להחרמת ישראל, אבל כדאי להזכיר – הם עצמם יוצאים מכליהם מול מדינה שמרעיבה ומפגיזה אוכלוסיה כבושה. השאלה הרלבנטית כאן היא לא מה כל אחד מרגיש, אלא מה החוק מתיר. סנקציות והטפה לסנקציות הן פעולה לא-אלימה פאר-אקסלנס; למעשה, יש זיקה הדוקה בין תנועת החרם לתנועת ההתנגדות הלא-אלימה לגדר ההפרדה בבילעין ונעלין. האם החוק הישראלי החל לראות בפעילות הסברתית נגד ישראל פעולה לא חוקית? אומנם, הצעת חוק ברוח זו (פרי מאמציה של "אם תרצו") כבר מונחת על השולחן. אבל בכל זאת, בדמוקרטיה נהוג לשפוט אנשים על פי חוקים קיימים, לא על פי הצעות חוק שטרם אושרו.

מכל מקום, פרטי המעצר של ד"ר עומר סעיד לא יעניינו אף אחד, וממילא התקשורת הישראלית לא תטרח לדייק בהם, אם בכלל תדווח על הפרשה. אני מהמר שסעיד נקי יותר אפילו מענת קם (שבכל זאת הפרה אמונים וגנבה מסמכים), אבל אין לו סיכוי לקבל שמינית מן הסיקור והתמיכה שהיא קיבלה. מה זה דוקטור לפרמקולוגיה ערבי לעומת חיילת עבריה?

ד"ר סעיד קיבל דוקטורט מן הטכניון בשנת 1993, ומאז התמחה במחקר של צמחי מרפא אזוריים ופיתוח תרופות המבוססות על הרפואה הטבעית. בתחילת העשור הנוכחי היה שותף ביצירת חממת "ניות", חממה טכנוולוגית ייחודית ליד נצרת, ששילבה פרוייקטים של יזמים יהודים וערבים (שווה לקרוא את הכתבה הזאת ב"גלובס" – גם בגלל המעוף, וגם בגלל הטון הגזעני הבוטה). מאוחר יותר הקים עם שותף את חברת "אל-ענתאקי", שעוסקת בפיתוח ומכירה של תרופות טבעיות, וזכה גם לכתבה מפרגנת ב"הארץ". כיום, כשהוא רדוף ועצור בגין דעותיו הפוליטיות, נראה שאף עיתון לא מתעניין בו. רפואה טבעית מעניינת יותר מזכויות אדם, בלי ספק.

"אלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב,
יכול לבוא אסון.
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא?".
                                                  (לילה טוב, יהודה פוליקר)

הסופר והפעיל החברתי אמיר מח'ול, מנכ"ל איתיג'אה (ארגון הגג של העמותות הערביות בישראל) נעצר אתמול לפנות בוקר בפשיטה על ביתו בחיפה. המחשבים שלו, של רעייתו ושל בנותיו הקטינות הוחרמו. גם על משרדי איתיג'אה נערכה פשיטה וכל מחשבי הארגון הוחרמו.

מן הפרסומים הראשונים לא ברור במה פשע מח'ול. להבדיל מענת קם, הוא לא חשוד בגניבת מסמכים סודיים. דעותיו של מח'ול ידועות – הוא אנטי-ציוני שפועל לקידום העניין הפלסטיני בארץ ובעולם, ופעיל גם בתנועת החרם. ככל הידוע, הוא לא הסית לאלימות ולא חבר לארגון טרור. דעותיו, קשות ככל שיהיו לאוזן היהודית, מתגרות בחוק פחות מאשר התבטאויות ופרקטיקות גזעניות נגד ערבים שהן עניין יומיומי בישראל. על פניו, נראה שצו המעצר נגד מח'ול נכתב במשרדי תנועת "אם תרצו".

עוד פרטים: אצל רחביה ברמן ב"יופוסט" ואצל אורי ברייטמן ב"חופש החיפוש".

הודעה של פורום "הכרה" (3.5.2010)

 

לפני כשבועיים, המדינה הרסה כמה בקתות במתחם של משפחת אל-טורי בכפר אל-עראקיב ואת כל אוהלי המגורים, הדירים והלולים בכפר טואייל אבו ג'רוואל.

היום שבו המהרסים בליווי שוטרים ובולדוזר ושוב הרסו את אותן בקתות שהוקמו מחדש באל-עראקיב כמו גם את אוהלי המחאה שהוקמו בכפר.  בטואייל הרסו שוב את האוהלים שהוקמו מחדש והשאירו את תושבי הכפר להתגורר תחת כיפת השמיים.

בכפר אל-עראקיב הוצאו בזמנו צווי פינוי לכל התושבים עד ל-10.5. למרות שהתושבים פנו לערכאות כדי להעביר את רוע הגזרה, בוצע ההרס כבר היום. כל הבקשות של פרנסי הכפר לראות את צווי ההריסה ולמנוע את ההריסה לא נענו.

מדיניות ייהוד האזור באמצעות גזל האדמות, הריסת הבתים, צווי פינוי וייעור האדמות על ידי הקק"ל, מתבצעת באופן נרחב, למרות שתביעות הבעלות של הבדואים על האדמות עומדות ותלויות בפני הערכאות המשפטיות.

פורום "הכרה" שותף למאבקם של התושבים נגד הגזל ופועל ככל יכולתו לחיזוק הקהילה של הכפריים הבלתי מוכרים.  בעבר הלא רחוק נהגנו לתמוך בתושבים שבתיהם נהרסו באמצעות אספקת קורת גת. למרבה הצער הקופה של הפורום התרוקנה ומשאבים חדשים אין.

הבטחנו לסלים אל-טורי מאל-עראקיב לעזור לו במימון מגוריו שנהרסו פעמיים תוך שבועיים.

אנו רוצים לעזור גם לאזרחים בדואים נוספים שבתיהם נהרסו.

אנו פונים אל חברינו והפעילים להתגייס למאבק הצודק של הבדואים להכרה בזכויות הבעלות שלהם על אדמותיהם כמו גם להכרה בזכויות הבסיסיות לקבלת שירותים מוניציפאליים – מים, חשמל, תשתיות, חינוך ובריאות כלכל האזרחים האחרים במדינה.

ביום רביעי, 12.5.10, בשעה 17:30, נקיים הפגנה בתל אביב בשד' בן ציון פינת רח' קינג  ג'ורג'.

כולם מוזמנים להשתתף.

תרומות ניתן לשלוח לפקודת "מטה הקואליצייה" ת.ד. 1335, כפר-סבא, 44113.

ההשתלטות האגרסיבית של השלטונות על אדמות הכפר כדי לייהד את האזור חוצה את כל הגבולות למרות שתביעות הבעלות תלויות ועומדות בפני הערכאות המשפטיות.

פורום "הכרה" קורא פעם נוספת לעצור את הגזל ולאפשר את בירור התביעות ללא האיומים בחרב המתהפכת.

לפרטים: סייח' אל-טורי – 050-7257951, 050-7257951. נעם תירוש – 050-7701118,

050-7701118.