Skip to content
31 במאי 2010 / עידן לנדו

כנגד שטף התעמולה

העובדה הבסיסית, שאין לה זכר בתקשורת הישראלית: התקיפה הישראלית בוצעה הרחק מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, במרחק של 75 מייל מהחוף. 

במלים פשוטות: תקיפת המשט היתה פעולה בלתי חוקית לחלוטין. לישראל אין שום זכות לעצור ספינות כך סתם בלב ים. אין לה שום זכות להמטיר עליהן פקודות בכריזה. אין לה שום זכות לפלוש לסיפון של ספינות שאינן חודרות למים הטריטוריאליים שלה. ודאי שאין לה שום זכות לפתוח עליהן באש.

תקיפת המשט היתה פעולה תוקפנית מובהקת. מי שהורה עליה – היה מודע לתוצאות האפשריות, ודם הקורבנות על ראשו. אני לא מפנה אצבע מאשימה לחיילים שהיו נתונים בסכנה וניסו להתגונן. האשם הוא מי שהציב אותם בסכנה הזאת. בדיוק כמו שהאשמה היא לא בחייל במחסום, אלא במי שהציב אותו שם, בשטח כבוש, ונתן בידיו הוראות פתיחה באש שלפיהן דמם של אזרחים לא חמושים הוא הפקר. 

אז מה יכלו החיילים לעשות כשהחלו הפעילים להכות אותם? התשובה פשוטה: לסגת לאחור. לצמצם את החיכוך, לנתק מגע, ולעשות חושבים. במדינות נאורות, כוח חמוש שנתקל בהתנגדות אזרחית אינו פותח באש.

אבל אופצית הנסיגה היא לא אופציה אצלנו. והאבחנה בין לוחמים חמושים לאזרחים מזמן נזרקה לעזאזל. לכן הלכו בכל הכוח קדימה. ולא הסתפקו בירי אזהרתי קצר, אלא ירו שוב ושוב, עד שהשתררה דממה נוראית, הדממה של שדה קרב, של גניחות הפצועים והגוססים.

ממשלת ישראל שוב שלחה מאות חיילים לפעולה צבאית בלתי חוקית. שוב נהרגו אזרחים חפים מפשע. ושוב מוכרים לנו את הצידוק המופרך – "החיילים פעלו מהגנה עצמית". לא, כוח פולש בטריטוריה זרה אינו פועל מהגנה עצמית, אלא מתוקפנות. ההגנה העצמית כאן שייכת כולה לאוכלוסיה המורעבת והחולה של עזה, ולכל מי שניסה לסייע לה, מבלי לסכן במאומה את בטחון ישראל – ונורה למוות על כך.

%d בלוגרים אהבו את זה: