קטגוריה: שוטף

"בצבא מי שסמרטוט לא יסתער, ומי שאין לו כבוד לא יסתער. ומי שאין לו כבוד הוא סמרטוט… החינוך שאנחנו נותנים לחיילים הוא לא חינוך של סיכון או נכונות להקריב חיים.  כשסופרים יודעים שחלק מהחיילים לא יחזרו וכולם יקומו. ומי שלא יקום צריך לחטוף כדור בראש או בבית סוהר." (י. עמידרור, כתבים לא מכונסים).

מי שֶסְמַרטוט (מארש)

מי ש
סמרטוט
לא יסתער מי ש
אין לו כבוד
לא יסתער מי ש
לא יקום צריך לחטוף
כשסופרים יודעים
החינוך שאנחנו
לא חינוך
סיכון או נכונות או בבית סוהר
ומי שאין לו
להקריב חיים
ומי שאין לו להקריב חיים?
וכולם יקומו
אין לו כבוד לחטוף
כדור בראש.

העילה המיידית לפוסט הזה היא הדו"ח המדהים של ארגון "קו לעובד", השוד הממלכתי. אבל לפני שנגיע אליו, כמה מילות רקע.

כאשר מבקרים מבית ומחוץ משווים את מפעל ההתנחלויות הישראלי בשטחים לקולוניאליזם, נשמעות כמה התנגדויות מוכרות. המתנגדים להשוואה טוענים שההתנחלות ביהודה ושומרון שונה, באופן יסודי, מהתפשטות קולוניאלית טיפוסית, וזאת משני טעמים. ראשית, העם המתפשט, הכובש, למעשה חוזר לנחלת אבותיו, כלומר, מחזיר לעצמו נכסים ששייכים לו מלכתחילה. שנית, המטרה של ההתפשטות איננה ניצול משאבים בקולוניה אלא התבססות האוכלוסיה המתנחלת בשטחה.

חשוב לראות שההתנגדויות האלה מניחות שבעיקרו של דבר, קולוניאליזם הוא אידאולוגיה ולא פרקטיקה; מערך של השקפות ומוטיבציות, ולא מערך של מנגנונים כלכליים ופיננסיים. אך כאן כמובן נעוצה המחלוקת. מי שבוחר להתמקד במנגנונים הביורוקרטיים והכלכליים שמפעיל הכוח הכובש בשטח הכבוש, בלי קשר למעטפת האידאולוגית שמצדיקה אותם – אינו יכול שלא להבחין בקווי הדמיון הבולטים בין ההתנחלויות להתפשטות קולוניאלית.

לפחות שלושה מרכיבים עיקריים של הקולוניאליזם מתקיימים בשליטה הישראלית בשטחים. אחד, ניצול כלכלי של משאבי הטבע בשטח הכבוש לטובת "מדינת האם" ולא לטובת תושביו; שניים, ניצול כוח העבודה הזול, נטול הזכויות, בשטח הכבוש; שלוש, ניצול השוק השבוי של השטח הכבוש לטובתם של יצואנים ויבואנים ממדינת האם.

אומנם כן, האינטרסים הכלכליים הממשיים שעמדו מאחורי המדינות הקולוניאליות תמיד עמדו בצילם של רעיונות נשגבים – "תירבות הפראים", "הפצת הבשורה הנוצרית", ולאחרונה, "הפצת החופש והדמוקרטיה" – אבל אלה היו, על פי רוב, "מבני-על" בעלי פונקציה תעמולתית-פסיכולוגית בעיקרה. החל ממטעי התה הבריטיים בהודו, דרך מכרות היהלומים של בלגיה בקונגו, ועד לבארות הנפט האמריקניות בעיראק – הקולוניאליזם תמיד גילם ביסודו תאוות בצע משולחת רסן של סוחרים, תאגידים וממשלות.

ובעניין הזה, ישראל אינה יוצאת דופן. את הדברים האלה כדאי לזכור משום שהם נוטים להיבלע ולהישכח בתוך המלל הרב על "אידאולוגיה משיחית", "פנאטיות דתית", "גזענות יהודית" וכיוב'. כל אלה אומנם קיימים, ובעיקר בשולי הימין האידאולוגי. אבל לא משם צמח מפעל ההתנחלויות ובעיקר, לא בזכותם הוא ממשיך להתפשט ולפרוח. המפעל הזה צמח מליבה של מפלגת העבודה (בעיקר מזרם "אחדות העבודה" שבתוכה), ולאורך כל הדרך, מאחורי גבם של חנן פורת ומשה לוינגר, עמדו קבלנים ובעלי הון שספרו ערימות של שטרות מרשרשים.

ובמלים פשוטות: הכיבוש הוא עסק רווחי מאד לאנשים מסוימים מאד. אני ואתם אולי מפסידים ממנו, אבל יש מי שמרוויח בגדול (עכשיו יקפוץ הפרובוקטור התורן ויצביע על כל "ארגוני הזכויות אדם" האלה, שגם "מרוויחים" מהכיבוש כספי תרומות מאירופה. בסדר, בוא נסכים מראש שבגלל המשכורות המצ'וקמקות של עובדי "בצלם" ו"רופאים לזכויות אדם", הכיבוש נמשך כבר 43 שנה. עכשיו נמשיך הלאה).

הדו"ח השוד הממלכתי של "קו לעובד" פורסם לפני כשנה, ולצערי רק עכשיו התוודעתי אליו. כמובן שלא נכתבה עליו מילה בכלי התקשורת. החידוש העיקרי שבדו"ח הוא שהמרוויחים הגדולים אינם רק חברות פרטיות שעושות עסקים בשטחים, אלא גם מדינת ישראל עצמה. וליתר דיוק: האוצר. למי שלא יקרא (אבל תשתדלו כן לקרוא), הנה תקציר הדברים.

לאורך ארבעה עשורים התקיימה ומתקיימת בישראל מערכת ביורוקרטית מוסדרת ומשומנת היטב, במשרד התעשייה והמסחר, משרד האוצר, וגם בהסתדרות העובדים, שגזלה את כספם של אלפי עובדים פלסטיניים בישראל. באמצעות ניכוי תשלומים שונים משכרם של העובדים – דמי ביטוח לאומי, דמי ארגון, דמי מחלה וכדומה – שלשלו האוצר וההסתדרות לכיסם סכומי עתק ממשכורתיהם של העובדים הפלסטיניים.

על פי אומדני "קו לעובד", מסתכמים חובות המדינה לעובדים הפלסטיניים, לאורך התקופה 1970-2009, ביותר מ-3 מיליארד דולר, ללא ריבית. בחישוב זהיר של ריבית שנתית בגובה 5% (שמשקף השקעה ברכישת דיור והחזר חובות), ובניכוי גורמים נוספים שאין לגביהם מידע אמין, מסתכמים חובות המדינה לפלסטינים ביותר מ-8 מיליארד שקל.

בשפה הכלכלית הנקייה קוראים לזה "גבייה עודפת". אני מעדיף את המילה "גניבה".

מדור התשלומים במשרד התעשייה והמסחר (לפני שנה הוא עבר למשרד הפנים) הוקם במטרה המוצהרת להשוות את תנאי השכר של עובדים פלסטינים מהשטחים לאלה של עובדים ישראלים. המנגנון היה פשוט: המעסיק מעביר את שכר הברוטו של העובד הפלסטיני למדור תשלומים, וזה אמור להעביר את כספי הניכויים המתאימים לביטוח לאומי (קיצבת זקנה, נכות, דמי אבטלה וכו'). בפועל, על פי נתוני המדור עצמו, רק 7.6% מן הגבייה הזאת הועבר לביטוח לאומי; 92.4% מהכספים, "הגבייה העודפת", הועברו למשרד האוצר.

בתלושי השכר שנופקו לעובדים הפלסטיניים נרשם כי הכסף עבר לביטוח לאומי, למימון זכויותיהם הסוציאליות. זה היה מצג שווא. בפועל, הכספים שנגבו מן העובדים הפלסטיניים העשירו את קופת מדינת ישראל ביותר מ-8 מיליארד שקל. לזה ייקרא "גניבה ברשות החוק". מי שרוצה להתרשם מן הנוסח הרשמי של השקרים, באתר של מדור תשלומים, מוזמן לעיין כאן וכאן.

איך עבדה השיטה? הנה כמה ממצאים שעולים בדו"ח של "קו לעובד".

1. עובדים "זמניים": משלמים הכל, זכאים לכלום. המעסיקים במשק חתומים על הסכמים קיבוציים עם הסתדרות העובדים, שמקנים זכויות שונות לעובדים כמו תוספות ותק, תוספות משפחה, תוספת כלכלה, מענקים על אי-היעדרות, משכורת 13 בענף החקלאות ועוד. כיוון שהעובדים הפלסטינים מוגדרים "זמניים" או "יומיים", הם אינם זכאים להטבות הללו. מצד שני, מן התשלומים עבור ההטבות האלה הם אינם פטורים.

לדוגמה: בין 2000 ל-2004 נגבו 2% משכרם של העובדים הפלסטינים לטובת הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל – על אף שבהיותם עובדים יומיים, היו אמורים להיות פטורים מתשלום זה. עוד דוגמה: מאוגוסט 2004 נקבע בהסכם הקיבוצי של ענף הבנייה, כי דמי מחלה ינוכו רק מעובדים ותיקים. למרות שהעובדים הפלסטינים מוגדרים כ"זמניים" או "יומיים" – ממשיך מדור תשלומים לגבות 2.5% משכרם עבור דמי מחלה.

2. הפלסטינים מסבסדים את העובדים שיחליפו אותם. ייעודה של "הקרן לעידוד ופיתוח ענף הבנייה בישראל", שממומנת מתשלומים הנגבים מן העובדים, הוא לקדם את הכשרתם של ישראלים, ובעיקר עולים חדשים, בענף הבנייה. בשנים שבהן נגבו התשלומים (החל מ-1990) היו הפלסטינים רוב עובדי הבניין בארץ. למרות זאת, לא היה להם כל ייצוג בהחלטה על גביית התשלום לקרן. כך יצא שעובדים פלסטיניים מימנו במשך שנים הכשרה של עובדים ישראלים שאמורים היו להחליף אותם. ובניסוח אחר: "עידוד" ענף הבנייה נועד לנקות את הענף מעובדים פלסטיניים. כמה טבעי היה לגלגל את המימון למהלך על גבם של קורבנותיו.

לשיא של ציניות הגיעו הדברים כאשר נעשה שימוש בכספי הקרן הזאת לרכישת גזיות בישול עבור חיילי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". שוב, כמה טבעי היה להשתמש בכספים שנגבו, בין השאר, מפלסטינים, כדי להבטיח את הארוחות החמות של החיילים אשר החריבו את בתיהם והרגו בקרוביהם.

ובכן, זה באשר למאפיין הקולוניאלי של ניצול כוח עבודה זול וזמין. אני אומנם לא מומחה להסטוריה קולוניאלית אבל לא ידוע לי על מקרה נוסף שבו הגיע הניצול עד כדי כך: לא די בכך שפועלי הקולוניה משתכרים שכר רעב, אינם זוכים לייצוג בארגון העובדים הגדול במדינה (שגובה מהם "דמי ארגון" למרות שאינו מקבל אותם לשורותיו!), ונאלצים להסתפק במעמד של עובדים זמניים בלבד, שכן משטר המחסומים אינו מאפשר להם להגיע בקביעות למקום עבודה מסודר לאורך זמן; לא רק זאת – אלא בסופו של החודש שולחת המדינה את ידה עמוק לתוך כיסם, וגונבת משם בלי בושה כספי ביטוח לאומי, קיצבאות נכות וזקנה וכהנה וכהנה.

"המדינה", אם לא שמתם לב, זה אני ואתם.

הדברים הללו מצטרפים למאפיין קולוניאלי נוסף – ניצול כלכלי של משאבי השטח הכבוש לטובת המדינה הכובשת. למזלם של הפלסטינים, שטחי הגדה המערבית אינם משופעים בנפט וביהלומים, אחרת אין ספק שמזמן ישראל כבר היתה חופרת שם מתחת כל עץ רענן. ועדיין, את המעט שיש, כבשת הרש של הפלסטינים – ישראל גוזלת. מדובר בשני משאבים עיקריים: מים וחול.

לאורך שנים, שואבת ישראל מים לצרכיה ממקור המים היחידי של תושבי הגדה – אקוויפר ההר. 80% ממי האקוויפר מוזרמים לישראל ולהתנחלויות. באזורים מסוימים בגדה צריכת המים לנפש בהתנחלויות גדולה פי 20 מזו שביישובים פלסטיניים סמוכים. ישראל מגבילה את גישתם של פלסטינים למאגרי מים; הורסת בורות מים; מחרימה מיכליות מים כאמצעי לגירוש אוכלוסיה מאזורים צחיחים; ואינה מתירה אפילו לפלסטינים להניח צינורות מים בין יישוביהם, שלא לדבר על לקדוח בארות חדשות. במקביל, ישראל מזהמת את מאגרי המים בגדה בהזרמת מי שופכין לא מטוהרים עד רמה שהוגדרה כ"קטסטרופה אקולוגית". על כל מעללי ישראל בתחום המים בגדה ניתן לקרוא בתחקיר המצוין של יותם פלדמן ואורי בלאו.

ישראל גם הקימה 10 מחצבות בשטחי הגדה, שכורות חול לבנייה ומעבירות אותו לתחומי הקו הירוק, תוך הפרה ברורה של החוק הבינלאומי ודיני הכיבוש. על פי הערכות גסות, מדובר על גזל בשווי של יותר ממיליארד שקל לשנה.

המגזר הפרטי והעסקי בישראל מרבה להשקיע בתשתיות ומפעלים בשטחים ומפיק רווחים נאים מכך. קבלנים וחברות בנייה, מפעלי תעשייה, סניפי רשתות ונותני שירותים –  מדובר במאות אם לא אלפי בתי עסק וחברות. שחקנים בכירים במשק, כמו "אפריקה-ישראל", פז, דור-אלון וחברות הסלולר, פועלים בתנאים מועדפים בשוק הפלסטיני, ללא תחרות אמיתית ועם גישה בלעדית לרשויות; השוק הפלסטיני עבורן הוא שוק שבוי.

כל המערכת הבנקאית בישראל מעורבת באופן עמוק במימון הפרוייקט הקולוניאלי – במתן משכנתאות, הלוואות למועצות מקומיות והלוואות לחברות בניה. הבנקים הישראלים מטילים מגבלות חמורות על פעילות הבנקים הפלסטיניים, וגם גורפים רווחים נאים מהכפפת המערכת הבנקאית הפלסטינית למטבע השקלי. בשנת 2009, למשל, שילמו הבנקים הפלסטיניים לבנק דיסקונט ולבנק הפועלים סך של 2 וחצי מיליון שקלים – רק על עמלות שנגבו בגין העברת כספים.

זהו רק קצה המזלג. המשק הישראלי גם גורף רווחי עתק באופן עקיף הודות לכיבוש. המרוויחה העיקרית היא תעשיית "בטחון הפנים" – שכוללת מאות חברות היי-טק שמתמחות בציוד מעקב משוכלל, מערכות ניטור, הגנה מטרור, ניתוח "פרופילים" ביומטרי, ועוד. על פי המחקר המקיף של ניב גורדון, מדובר בכ-600 חברות המעסיקות 25 אלף עובדים וסוחרות במיליארדי דולרים בשנה. המוניטין הייחודי של החברות הישראליות, כך מדגישים הפרסומים השיווקיים שלהן, נובע מן הניסיון שנצבר בישראל בהתמודדות רבת שנים עם פעילות טרור. בעמודי הבית של החברות הללו מובלט העבר הבטחוני – צה"ל, שב"כ או מוסד – של מנהלי החברה; כמו כן נהוג לציין שהמערכות המתוחכמות שעומדות לרכישה נוסו בשדה הקרב הישראלי ועל כן זכו לטבילת אש ייחודית ויוקרתית. במלים אחרות: סיטואצית הכיבוש ובעיות השליטה והפיקוח שהיא מציבה בפני ישראל הופכת למכרה זהב בידיהם של יזמי היי-טק ויוצאי מערכת הביטחון. וגם בכך תורמים הפלסטינים לשגשוג הכלכלה הישראלית.

חשוב להבין את התמונה הכלכלית הזאת במלואה כשנתקלים בטענות השגורות – למרבה הצער, דווקא בקרב השמאל – ש"המשק מפסיד מיליוני שקלים בשנה בגלל הכיבוש". בבחינת – אם המחיר המוסרי לא מזיז לאף אחד, אולי המחיר הכלכלי יזיז (הנה כתבה טיפוסית מהז'אנר הזה).

זהו כשל מושגי וגם מוסרי. אמירות מן הסוג "המשק מפסיד כך וכך" או "המשק מרוויח כך וכך" הן אמירות חלולות, ריקות מתוכן פוליטי, באשר "המשק" הוא הפשטה שאיננה משתתפת במשחק הכלכלי; היא סך כל המשתתפים. מאחורי אמירה כמו "המשק מפסיד או מרוויח" מסתתרת קביעה – "פלח האוכלוסיה שמעניין אותי מפסיד או מרוויח". ההשלכה של האינטרס המגזרי על כלל "המשק" מטשטשת את האבחנות הקריטיות בין מרוויחים למפסידים, בין מנצלים למנוצלים (מומלץ לקרוא את דברי הכלכלן שיר חבר בהקשר הזה; חבר הוא גם ממחברי הדו"ח "השוד הממלכתי" של "קו לעובד").

אוסף העובדות שנסקרו כאן – גניבת ההטבות הסוציאליות של העובדים הפלסטינים, גזל המים והחול, רווחים בגין השוק השבוי – אינו מותיר מקום לספק: השחקנים הבכירים ביותר במשק הישראלי מרוויחים יופי מהמשך הכיבוש. גם אוצר המדינה מרוויח יופי ממנו.

מדובר במליוני דולרים בשנה. כל מי שנאנח ואומר "אוי, תחשבו רק מה היה אפשר לעשות בכל הכסף ששפכו שם בהתנחלויות כדי לתקן את המדינה" – הוא בור במקרה הטוב, ומיתמם במקרה הרע. הכסף הזה לא "נשפך" ולא "בוזבז", אלא זרם בקביעות לכיסיהם של בעלי חברות, דירקטורים, קבלנים, בנקים, ורבים אחרים. לו היו נשאלים אם היו מעדיפים להשקיע את הכסף בתחומי הקו הירוק – מן הסתם היו רובם משיבים בשלילה. השקעות מעבר לקו הירוק זוכות לעידוד וסיבסוד עודף, תוצרת ישראלית בשטחים נהנית מהיעדר תחרות אפקטיבית מצד המשק הפלסטיני הכבול והנכה, ובכל מה שקשור לתשתיות ובנייה – אין עוד אזור בארץ שמתקרב לאחוזי הצמיחה שבהתנחלויות.

מבחינה כלכלית טהורה, מפעל ההתנחלויות הוא הצלחה מסחררת. העובדה שאזרחים פשוטים, בני המעמד הבינוני והנמוך, מפסידים לאורך שנים מתת-תקצוב ממלכתי בגלל ההשקעות העצומות בשטחים (שלא לדבר על ההפסדים שאינם כלכליים – שכול, חרדות קיומיות, בידוד בינלאומי) – איננה מעניינת אף אחד. האזרחים האלה הם לא שחקן במשק, אין להם לובי וגם לא נציגים בכנסת. במלים אחרות: ההפסד שלהם הוא לא עובדה פוליטית.

המסקנה העגומה היא שנכון לעכשיו, אין למשק הישראלי (כלומר, לשחקנים המרכזיים שבו) עילה כלכלית להתנער מן הכיבוש. להיפך, יש לו כל הסיבות לדבוק בו. ומצב העניינים הזה יימשך כל עוד החרם הכלכלי על ישראל יישאר בגדר מטרד שולי שאפשר לחיות איתו. מן הצד השני, משנה לשנה גדל המתח המובנה בין מי שמרוויח מן הכיבוש למי שמפסיד ממנו. ובעוד שהצד הראשון ממשיך ומתחזק, הצד השני נחלש כל הזמן (בישראל כל משפחה רביעית ענייה, וכל ילד שלישי חי במשפחה ענייה). ומהפכות, כפי שאנו למדים בעצם הימים אלה, מנצחות בזכות אנשים שאין להם כבר מה להפסיד.

אחרי הררי הפרשנויות, הסותרות זו את זו, כדאי אולי לסנן את הטפל ולהבליט את העיקר; כי הטפל שוקע ונעלם, ועם העיקר נחיה עוד שנים ארוכות.

1. האויב האמיתי: המסמכים מוכיחים כי האויב האמיתי של הישראלים אינם הפלסטינים – אלא ממשלת ישראל; והאויב האמיתי של הפלסטינים אינם הישראלים – אלא הרשות הפלסטינית. קשה לחשוב על שיתוף פעולה ציני והרסני כל כך כמו זה שבין שתי ההנהגות הללו, שהקריבו את האינטרסים האמיתיים של בני עמם לטובת שימור אחיזתם בשלטון. העובדה שאחת מהן נבחרה בהליך "דמוקרטי" והשניה לא היא טפלה לחלוטין. שלטון שמשתין בקשת כזאת על אזרחיו מרוקן את המילה "דמוקרטיה" מתוכנה.

2. הבגידה הישראלית: מנהיגת "הרוב השפוי" בפרלמנט הישראלי מתגלה כנץ אולטרה-ימני. לבני דוחה על הסף כל דיון על פשרה במרחב העצום שזכה לכינוי הפיקטיבי "מזרח ירושלים". היא דוחה הצעה שמותירה בידי ישראל את כל השכונות ב"מזרח ירושלים", למעט הר-חומה; הצעה שמותירה על מקומם, ללא פינוי, 413 אלף מתנחלים; הצעה שמחלקת את העיר העתיקה לפי הפרמטרים של קלינטון; הצעה לניהול משותף של הר הבית; ולבסוף, הצעה שנסוגה, לראשונה בהסטוריה, מזכות השיבה הפיזית, ומסתפקת בחזרתם לישראל של 100 אלף פליטים במשך 10 שנים (שממילא יתקזזו עם 300 אלף הפלסטינים שייגרעו משטח ישראל). את כל זה דוחה המנהיגה ציפי לבני, שעדיין רואה את עצמה כמי שפעלה יותר מכל קודמיה לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים. את האשמה בכשלון השיחות היא מגלגלת על כל העולם – ביבי, אבו עלא, הבחירות – רק לא על עצמה. וכדי להעניק חותמת כשרות סופית לכך שמדובר ביונה מדינית של ממש, היא גם מציעה לטרנספר כמה וכמה כפרים ערביים לשטח פלסטין.

בכך שהקשיחה את העמדה הישראלית הרבה מעבר לקווי הסכם טאבה, והדפה את ההצעה הפלסטינית הנוחה ביותר שאי פעם עלתה על שולחן הדיונים – בגדה לבני במנדט שקיבלה מבוחריה, ובפרט מרבבות בוחרי השמאל שערקו לקדימה ממפלגות העבודה ומרצ: המנדט לעשות שלום. אומנם כן, ההצעה אולי לא היתה עוברת ברחוב הפלסטיני; אבל לא משום כך לבני קברה אותה (ואילו היתה מנהיגה אמיתית, היתה חותרת לניסוח הסכם שיש לו סיכוי לעבור, בשני העמים).

ועם כל זאת, אם נחבוש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי הציני (כלומר, מן הסוג השכיח בתקשורת): לבני עשתה צעד קריירה מזהיר; לו אני עריקאת, הייתי בודק את האפשרות שמקור ההדלפה בלשכה שלה. פרסום המסמכים ממצב אותה כמנהיגה "שקולה ואחראית" שאינה מתפשרת על מילימטר בנושאי בטחון. עם ישראל אוהב אותה יותר עכשיו, ויגמול לה בבחירות הבאות. עם ישראל אוהב לגמול למי שמפקיר את דמו.

3. הבגידה הפלסטינית: אין מה להכביר מלים על עומק המשת"פיות של ההנהגה הפלסטינית, כפי שהוא נחשף במסמכים. הוויתור על קרקעות יקרות סביב ירושלים, הנכונות לקלוט מאות אלפי מתנחלים לשטח פלסטין, הבוגדנות כלפי עזה, תיאום החיסולים עם השב"כ, וכו' וכו'. כל אלה מציבים את ההנהגה המושחתת של אבו-מאזן ואבו-עלא בשורה אחת עם מנהיגי העולם הערבי שהקרקע בוערת תחת רגליהם בשבועות האחרונים, מזעם ההמונים. בהבדל הקטן: אבו-מאזן וחבריו, להבדיל מבן עלי ומובארק, הם בובות של מנהיגים, לא מנהיגים אמיתיים. גם אם ההצעה מרחיקת הלכת שהגישו לישראלים ב-2008 היתה מתקבלת ברחוב הפלסטיני, לא ההנהגה הנוכחית היתה מצעידה את הפלסטינים אל השלום; גורלה של זו כבר נחרץ להיזרק לפח האשפה של ההסטוריה בהקדם האפשרי.

4. הנאיביות של השמאל: מודעות של יוזמת ז'נבה ו"גוש שלום" מבשרות לכולנו – אהה, הוכח שיש פרטנר פלסטיני. סליחה? בובות הסמרטוטים מרמאללה הם הפרטנר שיבטיח שלום אמת בינינו לבין הפלסטינים? הנהגה שמכרה בנזיד עדשים את עמה – היא הפרטנר שלנו? לגיון השכירים של הסי-אי-איי וצה"ל – הוא זה שישכין שלום? האם לא הגיוני יותר מצידו של מחנה השלום הישראלי לייחל להנהגה פלסטינית אמיתית, שזוכה לאמון ותמיכה רחבים ברחוב הפלסטיני? שוו בנפשכם שממשלת ישראל היתה מתאמת חיסול של מנהיג אופוזיציה ישראלי בידי הביטחון המסכל הפלסטיני. בעצם, שוו בנפשכם שאת ההתנקשות ברחבעם זאבי רקם רקם ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, עם מוחמד דחלאן. איזו לגיטימיות יש לשלטון שעושה יד אחת עם אויב חיצוני – ועוד עם כוח כובש – לחסל מתנגדים פוליטיים?

עד מתי ישחק השמאל הישראלי ב"נדמה לי"? עם מי בדיוק הוא רוצה לעשות שלום: עם מי שיסכים לכל גחמה ישראלית או עם מי שיכול באמת להבטיח שהשלום יחזיק מעמד? מה האינטרס האמיתי של אזרחי ישראל: לאתר את הפראייר הפלסטיני התורן שיסכים לוותר על אלפי דונמים מעבר לקו הירוק, או אולי לאתר את המנהיג הפלסטיני האותנטי שיהיה מסוגל לאחד מאחוריו את רוב עמו בתמיכה בשלום? (שריקות בוז בקהל: אה, אתה מעדיף את החמאס? התשובה: החמאס יהיה מרכיב – עיקרי או משני – בכל הסכם שייחתם עם הפלסטינים. זאת עובדה שלא קשורה להעדפות הישראליות. כדאי אולי להתעורר אל המציאות).

5. העם, העם: אבו מאזן איננו "פרטנר" יותר מאשר נתניהו. שניהם מייצגים אינטרסים של אליטות צרות ששלום אמת בין העמים הוא מהן והלאה. זה מוותר על הכל, וזה לא מוותר על כלום. אבל הסימטריה נשברת כשפונים אל העם. בעוד שהעם הפלסטיני מבין היטב שהנהגתו מוליכה אותו שולל, העם הישראלי דווקא סבור שהנהגתו מוליכה אותו בטוחות אל עתיד טוב יותר. בעוד שהעם הפלסטיני כבר התנער ממושחתי אש"ף בעזה, ובמוקדם או במאוחר, יעשה זאת גם בגדה, העם הישראלי אינו שוקל אפילו לנער מעליו את מושחתי הליכוד-קדימה-עצמאות-עבודה. בינתיים.

6. מהפכת היסמין: אינשאללה, בקרוב אצלנו.

– מגיע לי מזל טוב. יש לי כפתור חדש בצד שמאל: Donate.
– מזל טוב על החוצפה.
– למה חוצפה?
– גם מקבל תרומות מממשלת נורבגיה ומקרן חללי אל-קעידה, וגם מתעלק על הקוראים.
– זאת בדיוק הסיבה שאני פונה לקוראים. הליברמנים סגרו לי את הברז.
– בכל מקרה זה חוצפה. מי שמע על בלוגרים שגובים כסף על כניסה לאתר שלהם?
– אף אחד. גם אני לא. התרגום של Donate זה "לתרום", לא "מוכרחים לשלם".
– בכל זאת.
– אכן בכל זאת. כבר יש פה ושם בלוגרים שהכניסו את הכפתור הזה לבלוג. כולי תקווה שזה יהפוך לעניין סטנדרטי. אגב, אם זה היה תלוי בי, הייתי באמת הופך את התרומה לתשלום קבע, אבל כרגע זה לא ריאלי. עוד חזון למועד.
– טוב, נראה לי שיש כמה וכמה טיעונים מצויינים נגד יוזמת ההתעשרות הקלה שלך, על גביהם של גולשים תמימים.
– בוא נשמע.
– קודם כל, אתה לא בדיוק תפרן. מכאן החוצפה. וממילא הסכומים הזניחים שייכנסו לחשבונך מן הבלוג הזה לא ישנו הרבה. מכאן הנאיביות.
– תגיד, על יצחק תשובה שמעת?
– שמעתי.
– לא בדיוק תפרן, נכון?
– לא בדיוק.
– אתה יודע שהוא מחזיק בבעלותו עשרות חניונים בארץ? עכשיו נניח שאתה רוצה לחנות באחד מהם, והמחיר זה 20 ש"ח לשעה. תתחיל להתווכח עם השומר, "תשובה לא בדיוק תפרן, מה הוא כבר ירוויח מה-20 שקל שלי"?
– ברור שלא. אין לי ברירה אלא לשלם. אבל אצלך בבלוג יש לי ברירה.
– כן, אבל לא זה היה הטיעון שלך. אתה כפרת בזכותי לבקש תמורה על עבודתי בבלוג על סמך חשבון הבנק שלי, לא על סמך הברירות שיש או אין לך.
– נו?
– נו, מה שזה אומר זה שמצבו הכלכלי של נותן השירות לא רלבנטי לשאלה האם לגיטימי מצידו לדרוש תמורה עבור השירות. ההיגיון המוסרי, שמושתת על יחסי סחר וחליפין מימי קדם, הוא פשוט מאד: אם צד א' משקיע עמל במוצר שצד ב' מפיק ממנו תועלת, ראוי שצד ב' יגמול לצד א' באופן כלשהו. אני גם משער שרוב האנשים משלמים בחניונים של תשובה לא רק כי "אין להם ברירה"; הם מקבלים כמובן מאליו את ההיגיון הזה.
– יש לי בעיה עם הגדרת הכתיבה בבלוג כ"מוצר".
– אתה צודק, זה לא מובן מאליו. תיכף אני אחזור לזה. אבל תרשה רגע להתעכב על חשבון הבנק שלי, אם כבר נכנסת לי לוורידים.
– בבקשה.
– אני אומנם לא תפרן, אבל גם לא בדיוק אמיד, אפילו לא מבוסס. החיים באקדמיה אולי נוחים מכל מיני בחינות, אבל רווחה כלכלית איננה אחת מהן. קח משפחה כמו שלי, זוג עם שני ילדים, שים אותם בדירה בתל אביב, ותתחיל לשחוט: משכנתא, הוצאות חינוך, מסים וכו' וכו' – והגעת למעמד בינוני לכל היותר. לפעמים מעמד בינוני מינוס.
– מה אתה אומר?
– אני אומר שכמו הרבה מאד אנשים אחרים במדינה הזאת, הייתי שמח להרוויח יותר. לא כדי להתעשר, רק כדי לרופף קצת את עניבת החנק הכלכלית שאני נתון בה רוב הזמן. זה לא בושה לומר שאני זקוק לעוד כסף; כמו שאומרים, "לא עשיתי שום דבר רע".
– כבר הסכמנו שמצבך הכלכלי לא רלבנטי.
– נכון. מה שרלבנטי, תמיד, זה לשמור על דיוק. גם כשמפריחים השערות לגבי משכורות של הזולת.
– אוקיי. בוא נחזור לעניין התמוה הזה, הגדרת הפוסטים שאתה כותב כ"מוצר".
– כאן הבעיה היא אחרת. הבעיה היא לשכנע אנשים שעמל אינטלקטואלי הוא ככל עמל אחר, וגם אם התוצר שלו איננו חפץ פיזי (כמו ארון, או ארגז ירקות, או שבב סיליקון), הוא מגלם בתוכו לא פחות מאמץ. והמאמץ ראוי לתמורה.
– אתה לא מגלה כאן את אמריקה. בכל פעם שאני רוכש ספר או דיסק אני מסכים במובלע לאמירה הזאת.
– כן, אבל משום מה נדמה לאנשים שלמלים נטו, שלא מודפסות על דף, אין עלוּת. קח למשל אנשי ספרות או אקדמיה ממדעי הרוח. כל שני וחמישי תראה אותם נודדים בין ערב השקה אחד למשנהו, בין יום עיון כזה או אחר. מבקשים מהם לכתוב "כמה מלים", "לשאת דברים" (אם אפשר – "אחרי שקראתם את הספר"). עבודת ההכנה יכולה לקחת כמה שעות טובות. אבל מישהו יחשוב בכלל לתגמל אותם כספית? מישהו יעלה על דעתו שמן הראוי שחלק סמלי מדמי הכניסה לאירוע יגיע לכיסם של מי שהשקיעו למלא אותו בתוכן – גם אם התוכן הוא מלים ורעיונות בלבד?
– מי שמרשה שידרכו עליו פעם אחת, שלא יתלונן שממשיכים לדרוך עליו.
– אתה צודק לגמרי. ובאינטרנט הפכה הנורמה האבסורדית הזאת – הכל חינם, מן הזוטות התפלות ביותר ועד למאמרים המושקעים ביותר – למקוממת עוד יותר. לעזאזל, יש לך מושג כמה שעות וימים אני מכלה באיסוף לינקים, בחיבור עובדות ורעיונות, בתחקירים לקראת פוסטים? מה ההבדל בין מאמר שנכרך בספר לבין מאמר ששוגר כקובץ של ביטים לאינטרנט?
– המדיום, כמובן.
– כן, אבל כשאתה משלם על ספר, אתה לא משלם על עלות הנייר והדבק. ליתר דיוק, עלות ההפקה היא רק חלק אחד ממה שאתה משלם. חלק נכבד לא פחות הוא תגמול ליוצר, ביטוי של הערכתך למאמץ, הזמן והדמיון שהוא השקיע בחיבור הטקסט שרכשת. ובהבט הזה – אין שום הבדל בין מאמר שמופיע בספר או עיתון לבין פוסט שמופיע בבלוג. לפעמים אפילו להיפך.
– מה להיפך?
– נו, לא צריך להיות גאון תקשורתי כדי להבחין שבשנים האחרונות, המסה העיקרית של הכתיבה האכותית בעברית לא מופיעה בדפוס. היא פורחת באינטרנט. בכתיבה אכותית אני כולל בראש ובראשונה דיווחי חדשות ופרשנות, ניתוחים פוליטיים וחברתיים; ובהמשך, גם כתיבה מסאית, יצירות פרוזה, צילום ואמנות וכד'.
– יש גם לא מעט זבל.
– בלי ספק. אבל אפילו 90% זבל לא יכולים לגרוע מערכם של 10% איכות. גם כשאתה קונה עיתון של סוף שבוע, אתה סוחב הביתה ערימה של דפים גדושים בזבל, זבל תוכן או זבל פרסומי, רק כדי להתעמק באחוזים הבודדים של הכתיבה האכותית שעדיין שרדה שם.
– אתה בעצם אומר שהבלוג שלך יותר אכותי וחשוב מטורים של פרשנים כמו נחום ברנע ועופר שלח?
– אני לא אתן ציונים לעצמי. הנקודה שלי היא כללית יותר. כדי לדעת מה קורה היום בארץ ובעולם, אני לא נזקק לשום מדיום מודפס. לחלק הארי של המקורות שלי אין בכלל מהדורה מודפסת. ביחס לכתיבה לא-חדשותית, המגוון העצום והעשיר של בלוגים אכותיים מספק את צרכיי די והותר. כשנופל אל ידיי, מדי פעם, טור בעיתון של ברנע או שלח, אני לא יכול שלא להניד ראשי בעצב. זה כמו לעמוד באולם איימקס ולהתבונן בקבוצה של אנשים סגורה בחדר, שמתמוגגת כל שבוע מחדש מפלאיו של מקרן שיקופיות עתיק. הכתיבה האכותית באינטרנט מעודכנת יותר, נוקבת יותר, משכילה יותר, מצחיקה יותר, מאתגרת יותר, ובקיצור, שווה הרבה יותר מן הכתיבה האכותית בעיתונים.
– בגדול, אני מסכים איתך. איפה כאן הבעיה?
– נו, אז למה לעזאזל מגיעות לכל ה"טאלנטים" העבשים האלה בעיתונים משכורות עתק, בעוד שכל חגב אינטרנט מתחיל, ששם אותם בכיס, לא רואה גרוש עבור עמלו?
– אף אחד לא מכריח את החגב להמשיך לכתוב.
– בעניין הזה תרשה לי לחלוק עליך. להרבה אנשים הכתיבה היא צורך פנימי. אבל זה באמת לא העניין כאן. אני מחזיר אותך להגיון הסחר: למה סחורה פגומה מתוגמלת באלפי שקלים לחודש, וסחורה משובחת נזרקת חינם ברחובות, בלי שום הכרה ותמורה?
– הרי אתה בעצמך אומר שרוב הבלוגרים כותבים קודם כל בשביל עצמם. זה צורך פנימי. אז למה מגיע להם תגמול על פעילות שעצם עשייתה מתגמלת אותם?
– אהה. ולמה מגיע לצייר, שמרגיש כורח פנימי להמשיך לצייר, שיקנו את הציורים שלו בכסף? ולמה מגיע לסופר שלא יכול לחדול מן הכתיבה תשלום עבור ספריו? שיגידו תודה שנותנים להם ליצור, ושיתרמו את פרי עמלם חינם אין כסף לכל דורש. לא ככה?
– אז מה אתה מציע?
– אתה שואל אותי על הטווח הקצר או הטווח הארוך?
– נתחיל מהארוך. מה החזון האידאלי שלך?
– החזון שלי מיושן לגמרי, ממש מרופט. שיתאגדו קבוצות של כותבים טובים תחת כתובת אחת, תחת ניהול משותף, ויגבו דמי כניסה מכל גולש. כלל ההכנסות יתחלקו בין הכותבים לפי גודל השקעתם באתר.
– קוראים לזה עיתון, או מגזין.
– רק באינטרנט.
– וזה בא עם כל התחלואים המוכרים.
– מה, אתה מדבר על שטחי פירסום, קריצה למכנה המשותף הנמוך ביותר, לחצים של בעלי הון וכדומה?
– זאת רק ההתחלה.
– אבל כמובן שלא זה המודל שעומד לנגד עיני. תחשוב יותר בכיוון של סינדיקאט, של קומונה, של קהילה שיתופית.
– תקרא לזה איך שאתה רוצה. בשורה התחתונה מדובר באתר אינטרנט שמוכר תוכן – פוליטי, תרבותי, ספרותי – תמורת כסף.
– נו ו…?
– וזה כבר נוסה, וקרס.
– אתה מתכוון ל"מגזין אחר", עליו השלום?
– כמובן.
– טוב, הבעיה שם, בעצם הבעיות שם היו אקוטיות בלי קשר. קודם כל – הוא לא היה "אחר" בשום מובן (למעט דמי הכניסה). הוא היה מגזין מן הסוג שקיים בכל עיתון גדול. אותם תכנים מעייפים ושגרתיים. בעיה שנייה היתה רון מיברג, בעייה שלישית היתה רון מיברג, ובעיה רביעית היתה רון מיברג.
– לא רק.
– נכון, לא רק. אני מסכים שהמודל שהוא ניסה היה מוקדם לזמנו. אנשים עדיין לא מוכנים לשלם עבור כתיבה טובה. זאת בדיוק הבעיה שאני מדבר עליה. ומנסה לתקוף אותה. ולשנות את כללי המשחק.
– אתה הקטון?
– אני הקטון ובעקבותי, אני מקווה, הרבה גדולים אחרים.
– מהפכה?
– אינשאללה. בחזוני אני רואה אינטרנט ללא ניצול, שבו כל השקעה זוכה לתמורה, שבו עמל אינטלקטואלי מוכר כערכו, שבו, קרוב לוודאי, גם הכותבים ישתדלו יותר, יקפידו יותר, ביודעם שמישהו משלם עבור עמלם.
– חה חה.
– זה מעניין. מעניין שכל עוד אני מדבר על ניצול של אחרים, מקשיבים לי (או לפחות לא לועגים לי). ברגע שאני מתחיל לדבר על הניצול שלי – האוזניים נאטמות ונשמעים גיחוכים בקהל.
– תאשים רק את עצמך. מי שדואג רק לאחרים כל הזמן, אף אחד לא ידאג לו.
– אני באמת מאשים את עצמי. וגם מתבייש.
– במה?
– מתבייש שחיכיתי כל כך הרבה זמן להעלות את הדרישה המובנת מאליה הזאת. מתבייש שמחלתי על כבודי בלי סיבה.
– טוב, אל תהיה קשה כל כך עם עצמך. כולם במצבך. זה פשוט הסטטוס קוו.
– הסטטוס קוו הוא גם שישראל שודדת את הפלסטינים מדי יום, ותאגידי המים והחשמל שודדים את כולנו מדי יום, ותקציב הביטחון שודד את תקציבי הבריאות והחינוך מדי יום. ובכל זאת, על כל הסטטוס קווים האלה אני ואחרים מוחים. על שוד האינטרנט הגדול – אף אחד לא מוחה.
– אולי כי השד, כלומר השוד, לא נורא כל כך.
– הוא נורא. עוול הוא עוול, לא משנה כמה אנשים משלימים איתו.
– אז למה אנחנו לא רואים את כפתור ה-Donate הזה אצל הרבה יותר בלוגרים? למה אף אחד לא מבין את מה שכל כך זועק לעין?
– מבינים ושותקים. הבלוגרים לא שונים מכל מגזר אחר בישראל: אוכלים חרא ומתרגלים. ויש גם מחסום בושה. בושה לדרוש כסף.
– למה?
– זה כאילו עניין לא נעים, מלוכלך. אתה יודע למי בארץ אין בעיה לדרוש כסף? לעשירים, כמובן. לטייקונים. הגיע הזמן שמחסום הבושה של הבלוגרים ייפרץ בעניין הזה.
– אתה יודע איך כל זה נראה? זה נראה כאילו עידן לנדו מת לעשות קופה קטנה מהבלוג שלו, אבל לא נעים לו וכל זה, אז הוא עטף את הבושה הזאת במין תרגיל אינטלקטואלי פתלתל על צדק ואי-צדק באינטרנט, עמל ותמורה ושאר מרעין בישין. לא מכובד.
– אולי זה זה נראה ככה. אבל זה לא. המחשבות האלה, על המעמד השפל, הבזוי, של עמל אינטלקטואלי בחברה שלנו, מלוות אותי הרבה שנים. עוד לפני שבכלל ידעתי שיש כזה דבר אינטרנט. ועוד משהו.
– מה?
– על הזין שלי איך שזה נראה. זה מרגיש הדבר הכי נכון לעשות.
– עם סובטיליות לא מתווכחים. בכל מקרה, מה אתה מציע בטווח הקרוב?
– תלחץ על Donate, למעלה משמאל, ואז תמשיך לפי ההוראות.
– בסדר, בסדר. שאלתי מה אתה מציע באופן כללי?
– אני שולח מכאן קריאה נרגשת לכל הבלוגרים והבלוגריות בארץ: התקינו לאלתר כפתור Donate בבלוג שלכם! זה די פשוט (הוראות – כאן). למעשה, אני לא מבין למה זאת לא ברירת המחדל של וורדפרס, שצריך יהיה להתאמץ כדי לבטל אותה. בדיוק כמו שתשלום עבור עיתון הוא ברירת המחדל, וחטיפה שלו מדוכן העיתונים, בלי לשלם, היא אופציה טעונת הצדקה.
– אבל תרומה היא עניין שנתון לבחירה של כל גולש וגולש. איך זה בדיוק מתקן את העוול העקרוני הזה שדיברת עליו?
– זאת התחלה. חייבים להתחיל איפשהו. וההתחלה הזאת תפיץ רעיון רדיקלי ברחבי הרשת: יש מחיר גם לטקסטים. אתה אולי עדיין לא מוכן לשלם אותו, אבל כבר יש מסביבך אנשים שמוכנים. אני מקווה מאד שזה יהפוך לתנועה המונית, שיום אחד נסתכל סביב ונראה שעצם האפשרות ליהנות מפרי עמלם של אחרים מבלי לשלם על כך – תהפוך להיות עניין מביש ומגונה (כמו שקרה ללבישת מעילי פרווה).
– אבל אני עדיין לא תופס איך זה יעבוד. כלכלית. בוא נדבר ת'כלס. כמה אתה מצפה שישלמו לך?
– עם סחור סחור או בלי סחור סחור?
– בלי.
– 5 שקלים לחודש נראה לי סביר.
– מה?? אתה מטורף?? הרי אני גולש בעשרות בלוגים בחודש. אתה קולט באיזו הוצאה מדובר? למי יש כל כך הרבה כסף לפרנס את כל הקשקשנים ברשת?
– לאף אחד. וזה גם לא הרעיון.
– אז איך זה יעבוד?
– לכל אחד יש אתרים קבועים שהוא פוקד אותם. בוא נצטמצם לבלוגים. כמה בלוגים אתה קורא באדיקות? ממש עוקב מקרוב אחרי כל פוסט, מבקר שוב ושוב לראות מה התחדש בתגובות? תסכים אתי שלא הרבה.
– לא יודע, אולי 5, אולי 10.
– אוקיי, אז בוא נסכים שאתה משלם רק לחמשת "הכבדים" ביותר שלך. אלה שאתה צורך באופן קבוע, לאורך חודשים ארוכים. שכבר הוכיחו לך באותות ובמופתים שהם "נותנים תמורה לאגרה". זה יוצא 25 ש"ח בחודש. תעמוד בזה?
– לא יודע… גם ככה יש לי מלא הוצאות.
– כן, כן. השאלה היא אם הרווח האישי שלך מן הכתיבה האכותית ברשת – פתיחת אופקים, התוודעות לעובדות לא מוכרות, לרעיונות מסעירים, לאנשים יוצאי דופן – האם כל זה לא שווה לך 25 שקל בחודש. תן לי להזכיר לך משהו. עד לפני כמה שנים, רבים מאיתנו היו קונים עיתון כל יום. אתה קולט? כל יום, חבילת הדפים הזאת. הרי מדובר בעשרות שקלים בחודש. והנה, ירדה מעלינו כל ההוצאה הזאת, הודות לאינטרנט. לא נראה לך שלקזז 25 שקל מן הרווח החודשי הזה – לטובת הכותבים שאתה הכי מעריך ברשת – יהיה מוצדק?
– תראה, יש לי היסוסים. נגיד אני מתחיל לשלם לאיזה בלוגר, ופתאום הוא יורד מהרשת לחודשיים. הרי אין לי חוזה איתו. יוצא ששילמתי על פארש. לקח את הכסף וברח.
– מה זה ברח… אולי אפילו קנה איתו מכרה יהלומים בקמרון. אבל ממה אתה בעצם דואג? מישהו אמר לך לשלם מראש? תשלם בדיעבד. תתאים את התשלום לכמות ואיכות הפוסטים שהתפרסמו בחודש האחרון. הרי הכל בשליטתך. נהנית מעל למצופה? צ'פר את הבלוגר. לא נהנית? זמבר אותו, אל תיתן גרוש.
– מה לגבי כל החודשים והשנים שנהניתי בהם בלי לשלם כלום?
– אתה שואל לדעתי?
– כן.
– לדעתי חמסת בלי בושה את פרי עמלו של הבלוגר. עכשיו ניתנת לך הזדמנות לתקן. שלם לו על העבר, והוא יוותר לך על הריבית וההצמדה…
– באמת תודה. אבל אתה יודע מה הכי מציק לי?
– מה?
– שאני אשלם, כמו פראייר, ואחרים לא ישלמו.
– ואתה יודע מה הכי מציק לי?
– מה?
– שאני עובד על הבלוג, כמו פראייר, ואף אחד לא משלם.
– איך יוצאים מזה?
– אולי מניחים בצד את החישובים מי יוצא ומי לא יוצא פראייר? אולי כל אחד ישפוט את עצמו, מול הראי, ויחליט מה נכון בשבילו?
– סבבה. רק ברור לך…
– שאני לא אראה גרוש?
– כן.
– ברור לגמרי. אתה הרי יודע שאני לא כותב בשביל הכסף.
– אז בשביל מה?
– בוא נעשה עסק. אני לא אשאל אותך למה אתה קורא אותי, ואתה לא תשאל אותי למה אני כותב בשבילך.
– צודק. למה לחטט בפצעים.
– בדיוק. אז אתה תורם?
– תרמתי במשרד.

בימים האחרונים אני מסתובב בתחושה לא נעימה שמסתירים ממני סוד. התחושה לא נעימה במיוחד, כי לפי כל הסימנים – כל המדינה שותפה לסוד הזה. חוץ ממני. כולם יודעים משהו שאני לא. כולם יודעים את התשובה לשאלה: למה זה חשוב שברק פרש מהעבודה?

רק אני לא יודע.

איך אני יודע שכולם יודעים? כי כולם מאד נרגשים ונסערים מן המהלך הזה. עוצמת האמוציות שעוררה הפרישה של ברק מהעבודה לא זכורה לי מאז האירוע ההסטורי האחרון שטילטל את חיינו – הפרישה של מיקי חיימוביץ' מחדשות 10. גם אז הסקתי שמדובר במהלך חשוב, לפי עוצמת התגובות.

התיישבתי עם דף ועט ורשמתי לפני סדרת שאלות שעליהן התחייבתי לענות בכנות:

1. האם הפרישה של ברק תשנה במשהו את מדיניות הביטחון של ישראל?
2. האם הפרישה של ברק תשנה במשהו את מעמדה הבינלאומי של ישראל?
3. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על חייהם של 2 מיליון האסירים בגטו עזה?
4. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על הסיכויים של תושבי הדרום לחטוף טילים?
5. האם הפרישה של ברק תזרז את המלחמה הבאה?
6. האם הפרישה של ברק תמנע את המלחמה הבאה?
7. האם הפרישה של ברק תשפיע במשהו על מהלכי הטיהור האתני ברחבי ארץ ישראל ופלסטין?
8. האם הפרישה של ברק תבשר תוספת תקציבית משמעותית לחינוך, לבריאות ולרווחה?

ככל שאימצתי את מוחי, התשובה היתה תמיד אחת: לא. למעשה, לא יכולתי לחשוב על שום הבט של מדיניות שלטונית שנוגע לחיים שלי ושל סובבי אשר מושפע באופן כלשהו מהפרישה של ברק.

אפשר כמובן לכתוב מאמר שלם על כל סעיף וסעיף. אבל גיליתי שהמסקנות מבליחות בבהירות מהממת מול עיניי כשאני מבצע ניסוי מחשבתי פשוט: נניח שברק ממשיך לכהן בתפקידו כשר ביטחון עד סוף הקדנציה שלו. במקרה זה, ברור שהפרישה לא משנה כלום. אם כך, נניח שהוא מוחלף מחר בבוקר בכל פוליטיקאי אחר שמועמדותו נשקלת לתפקיד (מחקו את המיותר: מופז/וילנאי/יעלון/פלד/פואד/דיכטר). נו, גם אז לא צפוי שום שינוי אמיתי. מי שיכול להצביע על הבדלים משמעותיים בין התפיסה הבטחונית/מדינית של ברק לזו של הצמרת הפוליטית בכללותה – שיקום. ברק דומה להם והם דומים לברק.

מה שמעצים עוד יותר את החידה: למה כולם שונאים אותו כל כך, אם כולם דומים לו כל כך?

טוב, בדרך האלימינציה הגעתי למסקנה שכנראה צווחות הזעזוע שחלפו מעל ראשי היו קשורות לגורלה של מפלגת העבודה, או הכנסת, ולא לגורל המדינה ואזרחיה. הפכתי את הדף לצד שני ורשמתי עוד סדרת שאלות שגם עליהן התחייבתי לענות בכנות:

1. האם מפלגת העבודה לא היתה נופחת את נשמתה אלמלא הפרישה של ברק?
2. האם קיומה של מפלגת העבודה בהרכבה הנוכחי חשוב, או אפילו רצוי לדמוקרטיה?
3. האם "מפלגה היא כמו בית"?
4. האם ראוי לאדם הגון לקיים יחסים רגשיים עזים עם גוף ביורוקרטי של עסקנים?
5. האם האנרגיה הפוליטית והעשייה הפוליטית מתמצות ברמה המפלגתית?
6. האם הבעיות האמיתיות של אזרחי ישראל מעסיקות את המפלגות הפוליטיות?
7. האם מאחורי השמות יואל חסון וישראל חסון, חיים כץ וישראל כץ, אמנון כהן ויצחק כהן, משה מטלון ומשה כחלון – עומדים אנשים שונים?
8. האם הרגישות המופלגת של חברי הכנסת לריחות צחנה מעניינת אותי?

גם כאן, ככל שאימצתי את מוחי, התשובה היתה תמיד אחת: לא. החידה נותרה בעינה: למה זה חשוב שברק פרש מהעבודה?

האפשרות האחרונה שעלתה במוחי, אבל סילקתי אותה בהינף יד מזלזל, היתה שמדובר פשוט בסנסציה רכילותית שנופחה לממדי ענק בידי מערך משומן של טבלואידים, פוליטיקאים תאבי פרסום, בלוגרים מתלהמים, ואומה קרועת-עיניים, רעבה לדרמות בנוסח "האח הגדול". אבל לא, זה לא יכול להיות. הסוד נותר חתום בפניי.

הערה: את הפוסט הזה יש לקרוא כהמשך ישיר של הפוסט "בילעין/נעלין: אבולוציה של מנגנון רדיפה פוליטית", שנכתב לפני שנה בדיוק.

סערת הרוחות סביב החלטת הכנסת לחקור את מקורות המימון של ארגוני השמאל השכיחה את העובדה שמצב הדמוקרטיה הישראלית בכי רע גם בלי הוועדה הזאת, שהיא עדיין בגדר איום פוטנציאלי בלבד, ולא ממשי. וכבר ברור לכל מי שטרח לברר, שתוצאות ה"בדיקה" של הוועדה לא יגיעו לכדי הפללה כלשהי. נכון לעכשיו, מדובר באיום בלי שיניים.

יותר מכך, במציאות הישראלית מקופחות מדי יום זכויות הרבה יותר בסיסיות וקריטיות מאשר הזכות לחופש הדעה והדיבור. בכך איני רוצה, חלילה, להקל ראש במיזם הרודפָני של ח"כ פאינה קירשנבאום; עצם קיומו של הבלוג הזה, כמו גם רשת עניפה של ארגונים ועמותות, עלולים לעבור מן העולם אם בשלב הבא, אחרי ועדת הבדיקה, יעלו הצעות חוק דרקוניות יותר ויותר, שיטילו סנקציות על דעות "חתרניות". כל מה שאני רוצה לומר הוא שגם בשבועיים הסוערים האלה, שבהם חופש הביטוי שלנו היה נתון למתקפה ארסית שכזאת – קרו דברים הרבה יותר חמורים.

למשל, צה"ל הרג שלושה פלסטינים חפים מפשע (או ארבעה). למשל, התפרסם דו"ח "רופאים לזכויות אדם" שחושף את תרמית ה"הקלות" בסגר על עזה, ונתונים מזעזעים כמו: יותר מ-60% מתושבי הרצועה (כמעט מליון נפש) סובלים מחוסר ביטחון תזונתי; ענפי החקלאות והדיג קרסו בגלל איסורי ההתקרבות לגדר והיציאה לים; תשתיות המים והביוב עדיין לא תוקנו מאז "עופרת יצוקה" (ישראל לא מתירה הכנסת חלפים), וזיהום המים ברצועה הביא לכך שבאחת מכל חמש משפחות יש ילד עד גיל 5 שסובל מ"תסמונת התינוק הכחול" או שלשולים.

ולמשל, חדשות טריות מאתמול: צה"ל הרס 13 מבני מגורים ובית ספר יסודי בכפר דקייקה שבאזור חברון, והותיר 300 איש חסרי בית(כן, שוב בדואים).

כל אלה, בשיקול מוסרי פשוט, חמורים הרבה יותר מן הסכנה הפוטנציאלית שרובצת לפתחו של חופש הביטוי בישראל. מדובר בפשעים שכבר בוצעו נגד גופם וחייהם של אנשים. ובכל זאת, הפשעים האלה לא הביאו, וכנראה גם לא יביאו, את אנשי הרוח הישראלים לפרסם גילוי דעת כה עז ובוטה, שמכריז כי "יאבד השלטון בישראל כל שארית של לגיטימיות. כל פעולותיו, כל חוקיו, כל דרישותיו מהאזרחים יהיו בלתי חוקיות בעליל." למה? למה קרוב חופש הביטוי לליבם של אינטלקטואלים הרבה יותר מן הזכות לחיים, לקורת גג, לפרנסה, לבריאות? אולי בגלל שכל הזכויות הללו מובטחות להם כדבר מובן מאליו? אולי בגלל שהם לוקים, כמו כל אחד אחר, בכשל אמפאתי בסיסי? את ההשערות שלי בעניין כבר פרסתי במקום אחר, כעת נעבור להתפתחות האחרונה ב"אבולוציה של הרדיפה הפוליטית": המאסרים הפוליטיים.

מוחמד חטיב

הידיעה המדהימה ביותר בשבועיים האחרונים בישראל לא דווחה באף כלי תקשורת, למעט דיווח לקוני ב"ואללה": מוחמד חטיב, חבר הוועדה העממית של בילעין וממנהיגי המחאה נגד הגדר, זוכה מכל האישומים נגדו (הסתה, פעילות למען התאחדות אסורה, והפרעה לחייל). התדהמה נובעת מכך שחטיב זוכה בידי שופטת צבאית, בבית דין צבאי, וזאת על אף שבמשך שנה וחצי, מאז מעצרו הראשון, הציגו כוחות הביטחון את חטיב כגורם שמסית לאלימות ומתסיס לפעילות לא חוקית; צו הרחקה שהוצא נגדו אסר עליו להימצא ברדיוס של 10 ק"מ מהכפר בכל יום שישי בין 12 ל-6 בערב (שעת קיום ההפגנות).

בית הדין הצבאי מתח ביקורת נוקבת על גורמי החקירה, וקבע כי "אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה". זיכוי גורף כזה הוא באמת כמעט חסר תקדים.

דומה שהשתלשלות האירועים בבילעין בשנים האחרונות כבר תוארה לעייפה (ראו סיכום כאן). צמיחת ההתנגדות העממית לגדר; פסיקת בג"ץ לפרק 1.7 ק"מ מן הגדר בבילעין, התעלמות המדינה, ביזיון בית המשפט; שני ההרוגים; ההחלטה של צה"ל (בסביבות יוני 2009) לשבור את המחאה בפסים משפטיים; השקרים של חיילים לבתי המשפט, שהשתכללו ל"תרבות של אלימות ושקר"; והמעצרים החשאיים, הפשיטות הליליות, שיטות הפעולה שלקוחות משירותי הביטחון ששררו מעבר למסך הברזל.

והנה, רס"ן שרון ריבלין אחאי, שופטת אחת יחידה ותמה, עמדה ושאלה: למה? וכל התותחים וכל החיילים, וכל חוקרי השב"כ וכל קציני התביעה, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. על כן זיכתה השופטת את מוחמד חטיב מחמת "ספק סביר". ועל כך מגיע לה, לרס"ן ריבלין אחאי, בלי שום ציניות, פרס ישראל למשפט.

מגיע לה פרס ישראל על כך שעשתה את המובן מאליו: העניקה לנאשם פלסטיני את חזקת החפות בדיוק כמו שמעניק בית משפט אזרחי לנאשם ישראלי; והציבה לתביעה רף ראיות בדיוק כמו שמציב בית משפט אזרחי בישראל; ולא מיצמצה מול "שיקולי הביטחון" המאיימים, ולא היה עליה מורא "חומר הראיות החסוי". בפסק הדין המפורט שלה (תודתי נתונה לעו"ד גבי לסקי), קובעת השופטת שעדויות הנערים מבילעין שהוצגו נגד חטיב היו כלליות ולא קשרו אותו לשום פעילות אלימה באירוע ספציפי כלשהו. יותר מכך, הבלבול הרב שבעדויות מעמיד בספק את טענת התביעה כי "ועדת הגדר" של בילעין היא גורם שפועל כגוף אחד או בדרך אחת. שימו לב לקביעה הבאה של השופטת:

"התביעה לא טענה כי פעילות ציבורית כנגד הגדר מהווה עבירה ואף לא טענה שארגון תהלוכות מחאה נגד הגדר מהווה עבירה. התביעה ייחסה לנאשם עבירות של הסתה לאלימות ושל הפרעה לחייל וביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת משך תקופה של שנים רבות. כאמור, אין כל ראיה הקושרת את הנאשם באופן אישי לביצוע אחת מעבירות אלו לכל אורך התקופה".

במלים אחרות: בית המשפט מסרב לשחק את המשחק הבזוי של הצבא – למנוע פעילות חוקית באמצעות היתלות בסעיפי חוק שלכאורה אינם קשורים לפעילות הזאת. בית המשפט הבהיר לתביעה הצבאית: אם ברצונכם להאשים אדם בהסתה לאלימות, אנא הביאו הוכחות משכנעות יותר מאשר להצמיד את שמו עשרות פעמים אל המלים "ועדת הגדר" ו"תהלוכות מחאה".

אשר על כן – פרס ישראל לרס"ן ריבלין אחאי. ויחד עם זאת – לא פרס זכויות האדם. משום שגם השופטת הנכבדה מבהירה, בדברי הסיכום שלה, היכן עובר הגבול הברור של הגנה על זכויות הפלסטיני. את הטענה להגנה מן הצדק – לפיה אין להאשים את חטיב כיוון שמחאתו כוונה נגד גדר בלתי חוקית שגוזלת את אדמתו – פטרה השופטת כ"סרת טעם". "האם אדם המסית את צעירי כפרו", שואלת השופטת, "לסכן חיי אחרים, ואגב כך, לסכן את חייהם שלהם, יהא מאבקו מוצדק באשר יהא, ראוי לחסות תחת פרשנות מצמצמת של העבירה?… איש לא העמיד את הנאשם לדין בגין מחאה על גזל אדמתו. הוא הועמד לדין בגין הסתה לאלימות ובכך אין הוא ראוי להגנה זו" (קרי, הגנה הנשענת על צידקת המחאה).

בכך מבטאת השופטת את הכתם העיוור של כלל אזרחי ישראל: הכיבוש עצמו, הצבת גדר בין אדם לבין אדמתו, נישול ורישוש של אלפי פלסטינים – אינם בגדר "אלימות". אבל השלכת אבן על מי שמחולל אותם – היא אלימות. יותר מכך: "יהא מאבקו מוצדק באשר יהא" – אדם אינו רשאי אפילו להרים אבן נגד מי שגוזל את אדמתו (שלא לומר הורג בבני משפחתו). מוצדק באשר יהא. לפי הגיון זה, גם מורדי גטו ורשה ראויים לכל גינוי על כי אחזו בנשק (ולא רק אבנים!) ונקטו באלימות בלתי חוקית נגד הריבון ששלל מהם את חירותם. צודקים או לא – חובה על הנרמסים תמיד לשמור על נימוס בסיסי כלפי הרומסים.

עבדאללה אבו-רחמה

בניגוד למוחמד חטיב, עמיתו למאבק בבילעין, עבדאללה אבו-רחמה, לא נהנה מחסד מקרי שכזה. אבו-רחמה יושב בכלא הישראלי מעל לשנה; הוא האסיר הפוליטי המפורסם ביותר כיום בישראל (אחרי שחרורו של וענונו). העובדה שהוא כמעט אינו מוכר לציבור הישראלי רק מעידה על הניתוק של הציבור הזה מדעת הקהל העולמית.

עבדאללה אבו-רחמה הוא יו"ר הוועדה העממית של בילעין. באוגוסט השנה הורשע בהסתה לידוי אבנים ובארגון הפגנות לא חוקיות נגד גדר ההפרדה. מפסק הדין נמחק האישום המופרך של החזקת נשק (אבו-רחמה אסף רימוני גז משומשים של צה"ל והציג אותם בתערוכה; הצבא קיווה "להוכיח" שבכך הוא צובר נשק). באוקטובר נגזר דינו ל-12 חודשי מאסר בפועל (אחרי שהיה במעצר כבר 10 חודשים), 6 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי של 5,000 ש"ח.

עבדאללה אבו-רחמה הוא מנהיג פוליטי של תנועת מחאה עממית – לא מפעיל של חוליות טרור. ההתנגדות שלו לגזל הלא חוקי של אדמות בילעין גלויה לחלוטין, הוא משתף פעולה עם פעילים בארץ ובעולם. הוא מוכר לשרת החוץ של האיחוד האירופי ולחתן פרס נובל לשלום, דזמונד טוטו. תמיכתם לא הועילה לו.

לרשויות לא היה שום בדל ראיה שהוא היה מעורב בפעילות אלימה כלשהי. כל הראיות נגדו התבססו על עדויות של נערים מבילעין, שהוצאו תחת התעללות ואיומים, ונכתבו בעברית, שפה שהנערים אינם יודעים לקרוא. על שיטות ההפללה שנוקט בהן השב"כ נגד פעילי בילעין ונעלין, שלקוחות היישר מספרי ההדרכה של השטאזי, אפשר לקרוא כאן.

אבו-רחמה הורשע על יסוד צו צבאי מס' 101, כלי משפטי דרקוני, אשר לא נעשה בו שימוש מאז האינתיפאדה הראשונה. הצו אוסר על כל אדם בשטחים "להשפיע על דעת הקהל באזור [הגדה המערבית] באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", ומחייב הצטיידות ברישיון עבור כל אספה של עשרה בני אדם ומעלה במקום שבו מושמע נאום על נושא "היכול להתפרש כמדיני". במלים אחרות – מדובר בחוק לרדיפה פוליטית פאר-אקסלנס (שהרי המדינה פטורה אפילו מהוכחת פגיעה פוטנציאלית ב"שלום הציבור", ונניח לרגע את העובדה הפעוטה שהציבור הנפגע, בעיני החוק הישראלי, הוא תמיד ציבור יהודי). ארגון HRW פירסם ניתוח מדוקדק של פסק הדין בעניינו של עבדאללה אבו-רחמה, פסק-דין שראוי להתנוסס בראש בעמוד הקלון של מערכת המשפט הישראלית. הקריאה מומלצת.

כל זה לא הספיק לרשויות הביטחון. לפני חודש, כשתמה תקופת מאסרו של אבו-רחמה והוא היה אמור לצאת לחופשי, דרשה התביעה הצבאית להאריך את המעצר. בית המשפט הצבאי לערעורים סיפק את חותמת הגומי הדרושה ואישר את הארכת המעצר (לבעלי קיבה עמידה במיוחד, הנה הטקסט המסליד הזה). שלשום נגזרה הארכת המעצר לעוד 3 חודשים (שוב, שום סיקור בתקשורת הישראלית, למעט איזכור קצרצר ב"ואללה").

הנה כי כן, החוק שם לצחוק את החוק. תמה תקופת מאסרך? לא בעיה, אפשר להאריך אותה. הרי אתה עדיין מתנגד לגדר, לא? תמשיך לארגן הפגנות, לא? בואו נחיל את צו 101 על עבירות שעוד לא בוצעו, ונגמור עם זה לפני שזה מתחיל.

כמובן שעבדאללה אבו-רחמה ימשיך בדרכו. ככה זה עם אנשי עקרונות, ובמיוחד כאלה שהצדק איתם. הכלא הישראלי, הוא כותב, לא ישבור את רוחו. רק מדינת ישראל – רשעה, טיפשה, ונטולת זיכרון הסטורי – מסוגלת לחשוב שמאסר של מנהיגים פוליטיים לגיטימיים יכול לשבור את תנועות המחאה שמאחוריהם.

עדנאן ר'יית'

לפני כשבועיים הוצא "צו תיחום מגורים" נגד עדנאן ר'יית', תושב שכונת אל-בוסתאן בכפר סילוואן. הצו, החתום בידי מפקד פיקוד העורף, אלוף יאיר גולן, מגרש את ר'יית' מ"מרחב העיר ירושלים וסביבותיה" למשך 4 חודשים. לר'יית' בן ה-35 יש 4 ילדים, הקטן בהם תינוק בן 11 חודשים. נכון לעכשיו עיכב בית המשפט העליון את ביצוע הצו עד לבירור העתירה של ר'יית'. הוא עדיין לא אסיר פוליטי, אבל בקרוב יהפוך לגולה פוליטי.

ר'יית' הוא פעיל פוליטי המזוהה עם הפת"ח. עיקר פעילותו בסילוואן מתמקדת במחאה נגד תכנית "גן המלך" שעתידה להרוס 22 בתים בשכונת מגוריו, אל-בוסתאן. על התכנית הזאת, ושאר מהלכי הטרנספר הזוחל בסילוואן, כתבתי כאן בהרחבה.

במלים אחרות: ר'יית' עושה מה שכל אדם סביר היה עושה במצבו: מנסה למנוע מהרשוית להפוך אותו לחסר בית. הוא עושה זאת באמצעים לא אלימים, בהפגנות ובמלל. כמוהו ג'וואד סיאם, מנהל המרכז הקהילתי "מאדאא" בסילוואן, שהשלטונות החלו להטריד בתואנות שווא.

פעילותו של ר'יית', טוען אלוף פיקוד העורף, מעוררת "חשש לשלום הציבור". את הביטוי הזה, "חשש לשלום הציבור", צריך לפרש בהקשר הנוכחי: איום על האינטרסים הנדל"ניים של מתנחלי אלע"ד ועיריית ירושלים בסילוואן.

ר'יית' נמצא על הכוונת של שירותי הביטחון כבר מזמן, ולמעשה צפה את המהלך הנוכחי. הוא כבר נעצר לפחות 5 פעמים בעבר ושוחרר ללא כל אישום. ב-2008 הושם במעצר מנהלי, ללא משפט, במשך חצי שנה. שרשרת ההצקות האלה, עד לרגע זה, לא הניבה שום כתב אישום. ר'יית' לא עבר על שום חוק, ובכל זאת מדינת ישראל מתנכלת לו בלי הרף.

צו הגירוש הנוכחי עושה שימוש נדיר ביותר בתקנות לשעת חירום משנת 1945. תקנות אלה פוטרות את הריבון הישראלי מכל חובת הוכחה או הצגת ראיות למסוכנות של ר'יית'. החומר ה"מודיעיני" חסוי, הציבור ועורך הדין של ר'יית' לא מורשים לעיין בו. ארגון "בצלם" עומד על הסתירה המהותית בין הסיפוח הישראלי של "מזרח ירושלים" לבין הפעלת צו צבאי בתחומה.

ר'יית' הוא קורבן של רדיפה פוליטית. כמו בבילעין, גם בסילוואן מבקש השב"כ לגדוע את ההנהגה האזרחית האמיצה, הלא-אלימה, של המרי הפלסטיני. תמימים יגידו: איוולת. תחת המנהיגים המתונים יקומו מנהיגים קיצונים שיאחזו נשק ויציתו את השטח. מפוכחים יותר יגידו: לא איוולת אלא כוונת מכוון. מדינת ישראל מעוניינת להבעיר את השטח, להפוך את השכונות ב"מזרח ירושלים" לשדה קרב, כדי לגרוף לגיטימציה למהלכים ברוטליים הרבה יותר. קל הרבה יותר להרוס בתים עם נגמ"שים, פגזים ולבנות חבלה מאשר עם בולדוזרים של העירייה.

נורי אל עוקבי

מי שחושב שאסירים פוליטיים בישראל יש רק מעבר לקו הירוק – טועה. לפני פחות משבועיים שלחה מדינת ישראל לכלא פעיל פוליטי מוכר. נורי אל עוקבי (68), יו"ר האגודה להגנה על זכויות הבדואים, שמעורב גם במאבק על זכויות הערבים בלוד, נשלח ל-7 חודשי מאסר בפועל ו-5 חודשים על תנאי, ונקנס ב-40 אלף שקל. כיוון שאין לאל-עוקבי את הסכום הזה, הוא ייאלץ להמיר אותו ב-400 ימי מאסר. כלומר, אל-עוקבי נשלח לשנה ו-8 חודשים לכלא.

העבירה שעליה נשפט אל עוקבי היתה, לכאורה, ניהול עסק ללא רישיון (הוא מחזיק מוסך רכב בלוד). אני כותב "לכאורה", כי ברור לכל שלא על כך הוא נשפט, ולא בגלל העבירה הזאת החמיר איתו השופט; אל עוקבי נמצא אשם קודם לכן ונשקלה אפשרות להמיר את עונשו הראשוני, 6 חודשי מאסר, בעבודות שירות. אולם השופט החמיר את העונש ל-7 חודשים (שאינם בני המרה).

ושוב, אני כותב "ברור לכל" למרות שבעצם, זה ברור למעטים בלבד; הידיעה על גזר הדין, כמו גם הציטוטים ממנו שיופיעו כאן בהמשך, לא דווחה בשום כלי תקשורת ישראלי. כל המידע זרם באתרי אינטרנט של השמאל, ומי שאינו פוקד אותם, לא יכול לדעת כלום.

תיכף נגיע לגזר הדין המהולל שניתן לאל עוקבי ב-29 בדצמבר. לפני כן נזכיר שמדובר בפעיל ותיק לזכויות הבדואים, עוד משנות ה-70. עיקר מאבקו נסוב סביב הדרישה להחזיר את בני שבט אל עראקיב לאדמותיהם שנגזלו מהם בשנת 1951, בהבטחות שווא של קציני הממשל הצבאי. את הפחונים שלו פינו אנשי הסיירת הירוקה במהלך השנים עשרות פעמים, אבל הוא לא אומר נואש. על תלאותיו של אל עוקבי במאבק מול השלטונות אפשר לקרוא כאן וכאן. כדאי גם להתוודע אל ההגיון השלטוני שעומד מאחורי מדיניות הפינוי-ויישוב-מחדש כלפי הבדואים במאמרים המצויינים של גדי אלגזי.

על רקע כל זה צריך לקרוא את דברי הסיום של השופט זכריה ימיני בגזר הדין מלפני שבועיים – נזכיר, בתיק שעניינו הפעלת עסק ללא רישיון – לקרוא ולשפשף את העיניים:

"סבור אני שהעובדה שהנאשם פועל לזכויות הפזורה הבדואית אך ורק מחמירה איתו, מכיוון שלא יכול להיות שאדם מצד אחד יטען טענות על אי שמירת זכויות או אי שמירת הוראות החוק לגבי קבוצה אליה הוא משתייך אך מצד שני יפר את הוראות החוק ברגל גסה פעם אחר פעם. סבור אני שהקלה עם הנאשם יהיה בה משום מסר שלילי לציבור ובמיוחד לפזורה הבדואית, שהפרת חוק במדינת ישראל ובמיוחד הפרת צו שיפוטי הינה משתלמת וביהמ"ש עובר עליה כעניין של מה בכך."

כלומר: השופט ימיני מעניש את אל עוקבי בחומרה בשל מעורבותו במאבקים פוליטיים. ובמבט מעמיק יותר, ניתן לומר שמדינת ישראל מפעילה כאן את המשפט הפלילי כדי לשים פעילים פוליטיים מאחורי סורג ובריח. פרופ' למשפטים אלון הראל סיכם יפה את הפרשה (בעיתון שאפילו לא דיווח עליה) במלים האלה:

"השופט ימיני קובע הלכה חדשנית, לפיה פעילות פוליטית חוקית למען זכויות הפזורה הבדווית, היא נסיבה מחמירה במשפט פלילי. האם יחמיר השופט גם בעונשו של עולה מרוסיה הפעיל בארגוני עולים כדי להבטיח שלא יהיה "מסר שלילי" לציבור העולים? ואשה אתיופית לסבית, הפעילה בארגונים הנאבקים באפליית לסביות, האם תיענש בחומרה משולשת כדי להבטיח מסר חינוכי לנשים, לאתיופים וללסביות?"

התשובה, פרופ' הראל, היא לא. השופט החמיר עם אל עוקבי כי הוא ערבי, ולא סתם ערבי אלא בדואי, ולא סתם בדואי אלא פעיל ציבור פוליטי, ולא סתם פעיל ציבור פוליטי, אלא כזה שדורש זכויות קרקע במדינה שתופסת את הערבי כאדם בלי אדמה, ארעי וחולף כמוץ ברוח.

יונתן פולק

הפעיל הבולט ביותר של "אנרכיסטים נגד הגדר", שהשתלב בוועדות העממיות של בילעין ונעלין, נכנס השבוע לכלא לתקופה של 3 חודשים בעוון דיווּש לא מספיק נמרץ באופניו, שעה שהפגין נגד המצור על עזה. פולק הוא האדם היחיד שנעצר באותה הפגנה בלתי-מזיקה לחלוטין, והופעל נגדו תנאי מאסר שנקבע בגין פעילותו הפוליטית נגד הגדר.

ההיטפלות לפולק לבדו, העובדה שבית המשפט הישראלי נמנע כמעט לחלוטין לגזור מאסר בפועל על מפגינים לא אלימים, וכמובן, הסטורית החיכוכים של פולק עם הרשויות – כל אלה לא מותירים מקום לספק כי מדובר במאסר פוליטי לכל דבר. נדמה לי שבמקרה הזה האבחנה הזאת חוצה מחנות וגם משקפת את האופן שבו התקשורת סיקרה ותפסה את האירוע: פולק נשלח לכלא בגין דעותיו הפוליטיות. כולנו יודעים את זה, וכולנו לא עושים כלום בעניין. הנה, עוד קו אדום נחצה במשיכת כתף בטלה.

כל הסימנים מראים שפולק הוא הסנונית הראשונה מקרב האנרכיסטים שנשלחת אל הכלא. בחודש האחרון מקבלים האנרכיסטים הזמנות לשיחות אזהרה בשב"כ: "שלום, מדברת רונה, אנחנו יודעים בדיוק מה אתה עושה". אני משער שבימים אלה ממש עובד "טנק חשיבה" משותף של "אם תרצו" ו"ישראל ביתנו" על הצעת חוק שתוציא ארגונים כמו "אנרכיסטים נגד הגדר" מחוץ לחוק (סעיף מיוחד בהצעה ייאלץ להתמודד עם הקושי בהגדרת קבוצה אנרכיסטית כ"ארגון").

יונתן פולק מצטרף לטלי פחימה ועזרא נאווי – גיבורים אמיתיים שהמדינה שמה מאחורי סורג ובריח – ולא יכולה להם. צריך רק לשמוע את הדברים שאמר פולק במשפט ואת הדברים שאמר ל"הארץ" כדי להבין עד כמה מבייש המאסר הזה את ישראל. איזו תהום פעורה בין הצלילות הפשוטה של האיש הזה לבין הטירוף והרמייה של המערכת ששפטה אותו.

* * *

כך סיכמתי, לפני שנה, את מנגנון הרדיפה הפוליטית שפותח ושוכלל בבילעין ובשיח' ג'ראח:

דיכוי ברוטלי של מחאה עממית.
סימון של "אוייבים פוליטיים" מבית ומחוץ.
תפירת תיקים מפוברקים.
מעצרים המוניים של מנהיגי המחאה.
הטלת אימה ופחד (פשיטות ליליות, הכאת מפגינים).

וכעת ניתן לסמן את השלב הנוכחי בסולם: מאסרים פוליטיים. לעת עתה המדינה משתמשת במשפט המנהלי והפלילי כדי לסלק מזירת המחאה פעילים שדעותיהם "מסוכנות"; מערכת המשפט מתפקדת כאן כמערכת המשת"פ, ששה לרתום סעיפי חוק מגוחכים לטובת המטרה הפוליטית (למעט חריגים מבורכים, כמו רס"ן ריבלין אחאי). בעתיד, ניתן לשער, ייעשה שימוש בחוקים שמגבילים ישירות את חופש המחאה.

נדבך חשוב במנגנון המאיים הזה הוא עירפול וחסך במידע. כפי שעלה מתיאור המקרים כאן, העובדות הבסיסיות – דרך פעולת השלטונות, פסקי הדין המופרכים, האכיפה הסלקטיבית, אופי הפעילות הלא-אלימה של הנאשמים – נסתרות מעיני רוב הציבור; למעשה, מועלמות. על הטלוויזיה אין בכלל מה לדבר; מי שניזון מחדשות שלושת הערוצים, אין לו מושג מה קורה בחצר האחורית של ישראל. גם מי שניזון מאתרי החדשות הראשיים לא יקבל מידע חיוני. סיבות ההסתרה מגוונות. במקרה הזיכוי של חטיב, ההשערה שלי היא שסיקור נרחב של הזיכוי היה מעמיד באור מאד מביך את מסכת ההצקות והמעצרים שעברו עליו במשך שנה וחצי; הוא גם היה חותר תחת צידקת המאסר של עמיתו עבדאללה אבו רחמה (שתיק הראיות נגדו היה קלוש באותה מידה). במקרה של נורי אל עוקבי, ההיעדר המוחלט של סיקור תקשורתי משרת את המשך הנישול של הבדואים בנגב, מהלך מקיף ומעורר חלחלה שהשתיקה וההסתרה יפות לו. העלמת העובדה שמנהיג המאבק נשלח למאסר מסייעת ל"דה-פוליטיזציה" של מדיניות הנישול.

במקום לקטר על פגמי עולם התקשורת הישן, מוטב להתרכז ביתרונות העולם החדש. אין טעם להמשיך להצליף במרכז השוקע; עדיף להשקיע משאבים בפיתוח האלטרנטיבה מן השוליים. בזמן המתקצר והולך עד לחיסולה המוחלט של זכותנו לחופש ביטוי, בואו ננצל אותה כדי לומר את האמת על חיסולן ההדרגתי של זכויות בסיסיות יותר, שמתרחש לנגד עינינו. אולי כך נחזיר משהו מן החוב העצום שלנו לאסירים הפוליטיים שישראל מרשיעה וכולאת במימון כספי המסים של כולנו.

במלאת שנתיים לפשעי "עופרת יצוקה": מוקדש לזכרם של 759 תושבי עזה שלא היו מעורבים בלחימה ו-3 אזרחים ישראלים – קורבנות השווא של המבצע.

הקדמה: וונגוט בדרזדן

בדיוק שבוע ימים הספיק טוראי קורט וונגוט ג'וניור, חייל חטיבה 106 של אוגדת חי"ר 423 של הצבא האמריקאי, לשהות בשדה הקרב – ואז נלקח בשבי הגרמנים. זה קרה ב-19 לדצמבר 1944, במתקפת בולז', שבה נותקה האוגדה שלו והוכנעה בידי הצבא הגרמני בבלגיה. הגרמנים הצעידו את השבויים מרחק של 100 ק"מ ללא מזון או מים, ואז כלאו אותם בקרונות רכבת על מסילה ליד לימברג, ללא שירותים וללא איוורור. בערב חג המולד הפציץ חיל האוויר הבריטי את הרכבת; 150 חיילים אמריקאיים נהרגו מן האש "הידידותית" הזאת. שארית השבויים הועברו למוהלברג, דרומית לברלין, ושוחררו מן הקרונות בערב ראש השנה. הגרמנים הריצו אותם למקלחות חיטוי רותחות. אחרי עשרה ימי רעב וצמא בקרונות, ההלם הגופני של המקלחות הרג רבים מהשבויים. "אבל לא אותי", כתב טוראי וונגוט ביובש. הוא היה אז בן 22 וחצי.

וונגוט כתב את הדברים במכתב שנושא את התאריך 29 במאי, 1945, ממחנה החלמה לאסירי מלחמה בצרפת. המכתב, שמוען להוריו באינדיאנאפוליס, היה גנוז במשך יותר מ-40 שנה, ופורסם רק לפני שנתיים, בספר Armageddon in Retrospect, המכנס טקסטים מעזבונו של וונגוט, שערך בנו, מארק וונגוט. רוב הטקסטים בספר צלחו יפה את מבחן הזמן, והמכתב הזה, המתאר בריכוז חסכוני את הגיהנום שעבר על השבוי – המכות של הסוהרים בדרזדן, הפצצות שהרגו את חבריו (אחרי המטוסים הבריטים הגיעו גם רוסים) – הוא כתיבה וונגוטית במיטבה.

שלושה משפטים בלבד במכתב מוקדשים לתיאור החוויה המכוננת בחייו של וונגוט, הפגזת בעלות הברית על העיר דרזדן. כך הוא כותב: "בסביבות ה-14 לפברואר האמריקאים הגיחו, ואחריהם חיל האוויר המלכותי. העבודה המשותפת שלהם הרגה 250 אלף איש ב-24 שעות והרסה את כל דרזדן – כנראה העיר היפה בתבל. אבל לא אותי."

וונגוט, ככל הנראה, הסתמך על נתונים מנופחים שפירסמו הרשויות בגרמניה. במרוצת השנים המספר הזה התכווץ. בטקסט שמובא כאן וונגוט מדבר על "יותר מ-100 אלף הרוגים". ואולם ועדת הסטוריונים שחקרה לעומק את רישומי האוכלוסין מן התקופה הגיעה למסקנה השנה שבהפגזות בעלות הברית על דרזדן נהרגו "רק" 25 אלף איש. גם כך, מדובר באחת ההפגזות הקטלניות ביותר בהסטוריה, ואף שהיו קטלניות ממנה, גם באותה מלחמה, נחקקה הפגזת דרזדן בזיכרון ההסטורי כאחד מרגעי השפל של מלחמת העולם השנייה; אקט שתועלתו האסטרטגית היתה מפוקפקת מלכתחילה (בשלב ההוא קריסת מכונת המלחמה הגרמנית כבר החלה) והצדקתו המוסרית הסתכמה, פחות או יותר, בתאוות הנקם של בעלות הברית.

הרשימה "בכל רחובות מספד" (הכותרת לקוחה מספר עמוס ה', ט"ז) מופיעה גם היא בספר העזבון של וונגוט. היא אינה מתוארכת, אך ניתן להסיק מסימנים שונים – האופי החי של העדות, בחירות לשוניות כלשהן, וכאמור, הערכת מספר הנפגעים – שהיא נכתבה זמן קצר לאחר תום המלחמה. הקוראים מקבלים בה, לראשונה, עדות ישירה, מזעזעת בפירוט וביושר שלה, על מה שהתחולל בדרזדן בימים שקדמו להפגזה ובימים שאחריה. אם תרצו, זו הגירסה הלא-בדיונית של "בית מטבחיים 5", ספרו המפורסם ביותר של וונגוט, שנכתב על בסיס אותם אירועים. אלא שבגירסה הזאת אין פריזמה סגנונית או הפוגות קומיות שיכולות לרכך את ההלם.

כמו שאר הטקסטים בספר, הרשימה הזו מעולם לא פורסמה, ובמקרה שלה, לא קשה לנחש מדוע: הציבור האמריקאי לא היה מסוגל לשמוע ביקורת חריפה כל כך על הצבא שלו ועל הנהגתו זמן קצר כל כך לאחר הניצחון הסוחף על גרמניה ויפאן – ועוד מפיו של חייל אמריקאי, שראה בעיניו, מישש בידיו והריח באפו את תוצאותיה המזוויעות של המלחמה המודרנית הראשונה; מלחמה שבה סומנו לראשונה ריכוזי אוכלוסיה אזרחית ב"בנק המטרות" של הצבא. בשורות האחרונות של הטקסט וונגוט תוקף את ליקוי המאורות המוסרי הזה ביושר ובצלילות, מקעקע את הנורמה המשתרשת ש"במלחמה הכל מותר", וקובע בפשטות שבדרזדן נמחק ההבדל בין "כוחות האור" ל"כוחות החושך".

גם הקורא היהודי-ישראלי לא יישאר אדיש לדברים האלה. החלק היהודי שבו יתקומם על החמלה המופנית כאן אל אזרחי הרייך השלישי; אומנם פליטים, אומנם זקנים ונשים וילדים, ובכל זאת – אזרחים במדינה שהתגייסה כולה להשמדת העם היהודי. אבל וונגוט אינו מנסה לנקות את אזרחי גרמניה מאשמתם, אלא שואל האם הפגזת זקנים ונשים וילדים בפצצות תבערה ששורפות אותם חיים היא עונש לגיטימי על אשמתם. החלק הישראלי שבקורא יתקומם, מסיבות ידועות, על הפסילה המוחלטת של הפגזת ריכוזי אוכלוסיה אזרחית, גם אם מתעורר צורך צבאי בכך. לו וונגוט היה חי, אולי היה שואל את אותו חלק בקורא האם ההבדל בין 25 אלף קורבנות חפים מפשע לבין 1,200 או 762 קורבנות חפים מפשע משנה במשהו את השאלה המוסרית.

בְּכָל רחובות מִסְפֵּד / קורט וונגוט

היה זה נאום שגרתי שהושמע באוזנינו ביום הראשון לטירונות, מפיו של סגן קטן ושרירי: "גברים, עד עכשיו הייתם נערים אמריקאיים טובים, נקיים, עם אהבה אמריקאית לספורטיביות והגינות. התפקיד שלנו לשנות את זה. התפקיד שלנו זה להפוך אתכם לחבורת הלוחמים האכזרית והמלוכלכת ביותר בתולדות האנושות. מעתה והלאה אתם יכולים לשכוח מכללי המרקיז מקווינסברי ומכל כלל אחר. הכל מותר. אף פעם אל תכו אדם מעל החגורה אם אתם יכולים לבעוט בו מתחתיה. שהחרא יצרח. תהרגו אותו בכל דרך אפשרית. להרוג, להרוג, להרוג, אתם מבינים?"

הדברים שלו התקבלו בצחוק עצבני ובהסכמה כללית שהוא צודק. "האם היטלר וטוג'ו לא אמרו שהאמריקאים הם חבורת רכרוכים? הא! הם עוד יראו מה זה". וכמובן, גרמניה ויפאן אכן ראו מה זה: דמוקרטיה שהתקשחה ויצקה על ראשם חרון רותח שלא ניתן לעצור בו. זו היתה מלחמה של התבונה נגד הברבריות, לכאורה, ונושאי המחלוקת ריחפו בגובה כה רב עד שלרוב לוחמינו המשולהבים לא היה מושג למה הם נלחמים – מעבר לכך שהאויב היה חבורה של חארות. סוג חדש של מלחמה, שבו יש אישור לכל הרס ולכל הרג. הגרמנים שאלו "למה אתם האמריקאים נלחמים בנו?"; "לא יודע, אבל אנחנו בטוח מכסחים לכם את הצורה", היתה התשובה השכיחה.

הרבה אנשים התענגו על הרעיון של מלחמה טוטאלית: היה לו נופך מודרני, שהלם יפה את הטכנולוגיה המפוארת שלנו. זה היה כמו משחק פוטבול בשבילם: "תכניסו להם, תכניסו להם…". בדרכי הביתה ממחנה אטרברי, שלוש רעיות סוחרים מעיר קטנה, שמנמנות, בגיל העמידה, נתנו לי טרמפ. "הרגת הרבה גרמנים?", שאלה בעליצות הנהגת, מגלגלת שיחה בטלה. אמרתי לה שאני לא יודע. זה הובן כצניעות. כשיצאתי מהמכונית, אחת הנשים ליטפה באמהיות את כתפי: "אני בטוחה שבא לך לחזור לשם ולהרוג כמה יפאנים מלוכלכים עכשיו, לא?". החלפנו קריצות ידעניות. לא אמרתי לנשמות הפשוטות הללו שנלקחתי בשבי אחרי שבוע בחזית; ויותר חשוב, מה שידעתי וחשבתי על להרוג גרמנים מלוכלכים, על מלחמה טוטאלית. הסיבה לתחושה המחליאה שהיתה לי אז ועדיין יש לי קשורה בתקרית שקיבלה התייחסות אגבית בלבד בעיתונות האמריקאית. בפברואר 1945 העיר דרזדן בגרמניה הושמדה, ויחד איתה יותר ממאה אלף בני אדם. אני הייתי שם. לא הרבה יודעים כמה קשוחה נהייתה אמריקה.

אני הייתי בתוך קבוצה של 150 טירוני חי"ר שנשבו במהלך מתקפת בולז' ונלקחו לעבודות בדרזדן. דרזדן, כך נאמר לנו, היתה היחידה מבין הערים הגרמניות הגדולות שעדיין לא הופצצה. זה היה בינואר 1945. את מזלה הטוב חבה דרזדן לאופיה הלא-מלחמתי: בתי חולים, מבשלות שיכר, מפעלים לעיבוד מזון, מחסני ציוד רפואי, קרמיקה, מפעלים לייצור כלי נגינה, וכדומה. מאז המלחמה, בתי חולים נעשו מוקד העניין שלה. בכל יום הגיעו מאות פצועים אל עיר המקלט השלווה מן המזרח ומן המערב. בלילות היינו שומעים את הרעם העמום של פשיטות אוויריות מרחוק. "חמניץ חוטפת הלילה", היינו אומרים, מנחשים איך זה להיות מתחת לפתחי הטלת הפצצות ומתחת לצעירים המבריקים האלה עם מכשירי הניווט והכוונות. "תודה לאל שאנחנו ב'עיר פתוחה'", חשבנו, וכך חשבו אלפי הפליטים – נשים, ילדים וזקנים – שהגיעו אל העיר בנחיל מדכדך מן החורבות המעשנות של ברלין, לייפציג, ברסלאו, מינכן… הם הציפו את העיר עד שאוכלוסיתה הוכפלה.

לא היתה שום מלחמה בדרזדן. אומנם מטוסים חלפו ממעל כמעט כל יום והסירנות ייללו, אבל המטוסים תמיד היו בדרכם למקום אחר. האזעקות סיפקו הפוגה במהלכו של יום עבודה קדחתני, אירוע חברתי, הזדמנות לרכל במקלטים. המקלטים, למעשה, לא היו יותר ממחווה, הכרה אגבית במצב החירום הלאומי: מרתפי יין עם ספסלים, בדרך כלל, ושקי חול שחסמו את החלונות. היו עוד כמה בונקרים רציניים יותר במרכז העיר, סמוך למשרדי הממשלה, אבל שום דבר שהזכיר את המבצרים התת-קרקעיים העמידים בברלין, שחישלו אותה נגד ההפצצות היומיומיות. לדרזדן לא היתה סיבה להתכונן להתקפה – וזה מה שהופך את הסיפור למחריד.

דרזדן היתה לבטח אחת הערים המקסימות בעולם. רחובותיה היו רחבים, מוצלים בשורות של עצים. אינספור פארקים קטנים ופסלים היו פזורים בעיר. היו בה כנסיות ישנות מרהיבות, ספריות, מוזיאונים, תיאטראות, גלריות אמנות, גני בירה, גן חיות, ואוניברסיטה ידועת-שם. היא היתה גן עדן לתיירים. הם יכולים לדעת על הפנינים שבעיר הרבה יותר ממני. אבל הרושם שלי הוא שבדרזדן – בעיר הפיזית עצמה – התגלמו החיים הטובים; נעימים, כנים, אינטיליגנטיים. בצלו של צלב הקרס, הסמלים האלה של כבוד האדם ותקוות המין האנושי עמדו וחיכו, מצבות לאמת. באמצעות אוצרותיה שנצברו לאורך מאות שנים, דרזדן סיפרה ברהיטות על הנכסים המעולים שבציביליזציה האירופאית, שאנו חבים לה חוב עמוק. אני הייתי אסיר, רעב, מלוכלך, וספוג שנאה כלפי שוביי, אבל אהבתי את העיר וראיתי את הפלא המבורך של עברה ואת הבשורה השופעת של עתידה.

בפברואר 1945 מפציצים אמריקאיים הפכו את האוצרות האלה לאבנים מרוסקות ולרמץ; שיספו את מעיה של העיר עם טי-אן-טי ושרפו אותה עם פצצות תבערה. פצצת האטום אולי מייצגת הישג מופלא, אבל מעניין לציין שטי-אן-טי פרימיטיבי ותרמיט הצליחו לחסל במחי לילה קטלני אחד יותר אנשים משמתו בתקופת כל הבליץ על לונדון. מצודת דרזדן שיגרה תריסר יריות על הטייסים שלנו. בשובם לבסיס ובעודם לוגמים מן הקפה, הם ודאי העירו: "כמעט שלא נתקלנו היום בהגנה נגד מטוסים. טוב, הגיע הזמן ללכת לישון". טייסים בריטיים שנשבו מיחידות של מפציצים טקטיים (שנשלחו להגן על חיילי החזית) נהגו ללעוג לאלה שהטיסו מפציצים כבדים בפשיטות על ערים: "איך לכל הרוחות עמדתם בצחנה של השתן הרותח ושל עגלות הילדים השרופות?"

פיסת חדשות שגרתית להפליא: "אמש מטוסינו תקפו את דרזדן. כל המטוסים שבו בשלום". רק גרמני מת הוא גרמני טוב: יותר ממאה אלף אנשים, נשים וילדים רשעים (מי שכוחו במותניו נשלח לחזית) טוהרו לעד מחטאיהם נגד האנושות. באקראי נתקלתי בטייס שהשתתף בהפצצה. "שנאתי לעשות את זה", הוא אמר לי.

בלילה שהם הגיעו שהינו במחסן בשר תת-קרקעי בבית-מטבחיים. היה לנו מזל, כי זה היה המקלט הטוב ביותר בעיר. ענקים התהלכו על האדמה מעלינו. תחילה נשמע המלמול הרך של הריקוד שלהם בפאתי העיר, אחר כך הריטנוּן של השתרכותם לכיווננו, ולבסוף הנפץ מפלח האוזניים של עקביהם מעלינו – ואז שוב לפאתי העיר. הלוך ושוב הם שטפו; הפצצת הרוויה.

"צרחתי ובכיתי ונעצתי ציפורניים בקיר של המקלט שלנו", אמרה לי זקנה אחת, "התפללתי לאלוהים 'בבקשה, בבקשה, בבקשה, אלוהים יקר, תעצור אותם. אבל הוא לא שמע אותי. שום כוח לא היה יכול לעצור אותם. הם הגיעו, גל אחרי גל. לא היתה לנו שום אפשרות להיכנע; שום דרך להגיד להם שאנחנו כבר לא יכולים לעמוד בזה. אף אחד לא היה יכול לעשות כלום חוץ מלשבת ולחכות לבוקר". הבת שלה והנכד שלה נהרגו.

בית הכלא הקטן שלנו נשרף כליל. היו אמורים לפנות אותנו למחנה מרוחק שאוכלס בידי אסירים מדרום אפריקה. השומרים שלנו היו חבורה מלנכולית, וולקשטורמרים מזדקנים וותיקי מלחמות נכים. רובם היו תושבים של דרזדן ואיבדו חברים ומשפחות בחורבן. רב-טוראי שאיבד עין אחרי שנתיים בחזית הרוסית, גילה לפני שהתחלנו לצעוד שאשתו, שני ילדיו ושני הוריו נהרגו. היתה לו סיגריה אחת. הוא חלק אותה עמי.

הצעדה שלנו למגורים החדשים הביאה אותנו אל קצה העיר. אי אפשר היה להאמין שמישהו שרד במרכז העיר. בדרך כלל הימים היו אמורים להיות קרים, אבל משבי רוח מן התופת הקולוסאלית גרמו לנו להזיע. בדרך כלל הימים היו אמורים להיות צלולים ובהירים, אבל ענן אטום ומיתמר הפך את צהרי היום לשעת דמדומים. תהלוכה קודרת חסמה את הכבישים המובילים החוצה מהעיר: אנשים שפניהם השחורים חרוצים בתלמי דמעות, חלקם נושאים פצועים, חלקם נושאים מתים. הם התאספו בשדות. אף אחד לא דיבר. כמה אנשים עם רצועות יד של הצלב האדום עשו מה שיכלו בשביל הנפגעים.

לאחר שהתמקמנו אצל הדרום אפריקאים, נהנינו משבוע ללא עבודה. בסופו חודש הקשר עם המפקדה הממונה וקיבלנו פקודה לנוע 10 ק"מ לאזור שנפגע הכי קשה. שום דבר באזור הזה לא שרד את הזעם. עיר של קליפות בניינים משוננות, פסלים מנותצים ועצים מרוסקים; כל כלי הרכב עצרו, התעוותו ונשרפו, נזנחו להירקב או להחליד בנתיבה של העוצמה אחוזת הטירוף. מלבד הקולות שלנו, הצלילים היחידים שנשמעו היו של נשירת הטיח וההד שלה. אני לא מסוגל לתאר את השממה כראוי, אבל אני יכול לתת מושג מה הרגשנו במחיצתה, דרך מילותיו של חייל בריטי, שהיה נתון להזיות בבית חולים מאולתר לשבויי מלחמה: "איזה פחד, אני אומר לך. אני הולך באחד הרחובות הדפוקים האלה ומרגיש אלף עיניים ננעצות בעורף שלי. אני שומע אותם לוחשים מאחורי. אני מסתובב לראות אותם ואין שם אף אחד. אתה יכול להרגיש אותם ואתה יכול לשמוע אותם אבל אין שם אף אחד". ידענו שמה שהוא אומר זה נכון.

לצורך פעולות "הצלה", חולקנו לצוותים קטנים, שעל כל אחד מהם הופקד שומר. המשימה המתועבת שלנו היתה לחפש גופות. היה ציד מוצלח באותו יום, וברבים אחריו. התחלנו באופן צנוע – כאן רגל, שם יד, לפעמים תינוק – אבל חשפנו עורק ראשי לפני הצהריים. פילסנו את דרכנו דרך קיר של מרתף כדי לגלות תערובת מצחינה של יותר ממאה בני אדם. ככל הנראה המקום התלקח באש לפני שהתמוטטות הבניין חסמה את היציאות, שכן בשרם של אלה שהיו בפנים היה דומה במרקם שלו לשזיפים מיובשים. תפקידנו, כך הוסבר, היה לבוסס אל תוך הבלגאן ולחלץ את השאריות. ותחת תמריץ של סטירות ונאצות, אכן בוססנו פנימה. זה ממש מה שעשינו, שכן הרצפה היתה מכוסה במרק דוחה של מים מן הצינורות המפוצצים וקרביים אנושיים. כמה קורבנות שלא נהרגו מיד ניסו להימלט דרך יציאת חרום צרה. בכל אופן, היו כמה גופות דחוסות לתוך המעבר. מי שהוביל אותם הצליח להגיע למחצית גרם המדרגות לפני שנקבר עד צווארו בלבנים וטיח שקרסו. הוא היה כבן 15, אני חושב.

צר לי להכתים את אצילות הנפש של הטייסים שלנו, אבל חבר'ה, אתם הרגתם כמות מזעזעת של נשים וילדים. המקלט שתיארתי ואינספור אחרים היו מלאים בהם. היינו צריכים לחפור החוצה את הגופות שלהם ולהוביל אותם למדורות לוויה המוניות בפארקים, את זה אני יודע. השיטה של מדורות לוויה נזנחה כשהובן המחיר הכבד שלה. לא היה די כוח אדם לעשות את זה יפה, אז במקום זה נשלח אדם עם להביור לשרוף אותם היכן שהם שכבו. נשרפו חיים, נחנקו, נמעכו – גברים, נשים וילדים שנהרגו ללא אבחנה. עם כל הנשגבות של המטרות שעבורן נלחמנו, בלי ספק יצרנו בּלזֶן משלנו. השיטה היתה לא-אישית, אבל התוצאה היתה אכזרית וחסרת-לב באותה מידה. לצערי, זאת אמת מחליאה.

כשהסתגלנו לחשיכה, לריח ולטבח, התחלנו להרהר מה כל אחת מהגופות היתה בעודה בחיים. זה היה משחק נקלֶה: "איש עשיר, איש עני, קבצן, גנב…". לחלק היו ארנקים תפוחים ותכשיטים, אחרים החזיקו מוצרי מזון יקרי מציאות. ילד אחד עדיין החזיק ברצועה עם כלב. עריקים אוקראינים במדים גרמניים פיקדו על פעולותינו בתוך המקלטים. הם היו שיכורים לגמרי הודות למרתפי היין הסמוכים והיה נראה שהפיקו הנאה עצומה מעבודתם. היתה זו עבודה מכניסה, שכן הם הפשיטו כל גופה מכל חפצי הערך שעליה לפני שנשאנו אותה אל הרחוב. המוות היה כה נפוץ שיכולנו להתבדח על המשא המדכדך שלנו ולהשליך אותו לארץ כמו אשפה. לא כך היה עם הראשונים שבהם, ובמיוחד הצעירים: הרמנו אותם על האלונקות בזהירות, מניחים אותם במעין הדרת כבוד של לוויה, במקום מנוחתם האחרונה לפני המדורה. אבל האיפוק הכואב ורוחש הכבוד שלנו התחלף, כפי שאמרתי, בקשיחות גסה. בסופו של יום זוועתי היינו מעשנים וסוקרים את הערימה המרשימה של המתים שאספנו. אחד מאיתנו התיז את בדל הסיגריה שלו לתוך הערימה: "לעזאזל", הוא אמר, "אני מוכן למוות מתי שהוא ירצה לקחת אותי".

כמה ימים אחרי ההפצצה הסירנות ייללו שוב. הניצולים התשושים והמדוכאים הופגזו הפעם בעלונים. איבדתי את העותק שלי של האפוס הזה, אבל אני זוכר משהו כזה: "לאנשי דרזדן: נאלצנו להפציץ את עירכם בשל התנועה הכבדה של ציוד צבאי שפסי הרכבת שלכם העבירו. אנו מבינים שלא תמיד פגענו במטרות שלנו. ההרס של כל דבר מחוץ למטרות הצבאיות לא היה מכוון, תוצאה בלתי נמנעת של פגעי המלחמה". זה הסביר את הטבח לשביעות רצונם של כולם, אני בטוח, אבל עורר לא מעט בוז כלפי הדיוק של הפצצות האמריקאיות. האמת היא ש-48 שעות אחרי שאחרון מטוסי הבי-17 זימזם מערבה כדי לנוח מעמל יומו, גדודי פועלים פשטו על מסילות הברזל הפגועות ושיקמו אותן למצב כמעט נורמלי. ההפגזה לא הוציאה מכלל שימוש אף אחד מגשרי המסילות מעל לנהר האלבה. היצרנים של מכשירי איכון הפצצות במטוסים צריכים להסמיק מבושה על כך שהמכשירים הנפלאים שלהם הנחיתו פצצות בסטיה של כ-5 ק"מ מן המטרות שהצבא טען שהוא תקף. העלון היה צריך לומר: "הלמנו בכל כנסייה, בית חולים, בית ספר, מוזיאון, תיאטרון, האוניברסיטה שלכם, גן החיות, כל בניין מגורים בעיר, אבל באמת שלא התאמצנו קשה. C’est la guerre. מצטערים. חוץ מזה, הפצצת הרוויה היא הצעקה האחרונה בימינו, אתם יודעים".

היתה חשיבות טקטית: לעצור את הרכבות. מהלך מצוין, בלי ספק, אבל השיטה היתה מחרידה. המטוסים החלו לשחרר טי-אן-טי ופצצות תבערה בגבולות העיר, ואם לשפוט על פי תבנית הפגיעות, הם בלי ספק קיבלו הוראות מלוח סיאנס (Ouija board). העמידו את הרווחים ואת הנזקים אלה מול אלה. יותר מ-100 אלף אזרחים לא מעורבים בלחימה ועיר נפלאה שנחרבה בידי פצצות שהוטלו הרחק מן המטרות המוצהרות שלהן: מסילות הברזל שותקו בערך ליומיים. הגרמנים החשיבו את זה כאובדן החיים הגדול ביותר שספגו בכל פשיטה שהיא. מותה של דרזדן היה טרגדיה מרה, שבוצעה בלי הצדקה אבל בכוונה תחילה. הרג של ילדים – גרמנים או יפאנים, או כל אויב שהעתיד יזמן לנו – לעולם אינו מוצדק.

התגובה הזריזה לטרוניות מעיקות כמו שלי היא הקלישאה הבזויה מכולן. "פגעי המלחמה", ו"הם הביאו את זה על עצמם. הם מבינים רק כוח". מי הביא את זה על עצמו? מי מבין רק כוח? תאמינו לי, לא קל לעשות רציונליזציה לרמיסה ברגל גסה של כרמים, שנותנים מחסה לענבי הזעם, בשעה שאתה מלקט תינוקות בסלי ענק או עוזר למישהו לחפור במקום שהוא חושב שאשתו קבורה. כמובן שצריך לפוצץ מתקנים צבאיים ותעשיתיים של האויב, ואבוי למי שמבקש מחסה בקרבתם. אבל מדיניות ה"אמריקה, תהיי קשוחה", רוח הנקמה, האישור לכל הרס והרג, עלה לנו במוניטין של ברוטליות נתעבת, ועלה לעולם באפשרות שגרמניה תהפוך לאומה שוחרת שלום ופורייה אינטלקטואלית בעתיד הקרוב.

המנהיגים שלנו נהנו מצ'ק פתוח באשר למה שישמידו או לא ישמידו. המשימה שלהם היתה לנצח במלחמה במהירות האפשרית, ואף כי הוכשרו באופן מעורר הערצה בדיוק לכך, החלטותיהם בנוגע לנכסים עולמיים מסויימים – כמו במקרה דרזדן – לא היו תמיד שקולות. בשלב מאוחר במלחמה, כאשר הוורמאכט התפרק בכל החזיתות, מטוסינו נשלחו להרוס את העיר הגדולה האחרונה הזאת. ספק אם מישהו שאל "איך נרוויח מן הטרגדיה הזאת, ואיך הרווח הזה יתאזן עם התוצאות השליליות בטווח הארוך?". דרזדן, עיר יפהפייה, שנבנתה ברוח האמנות, סמל למורשת מפוארת, כל כך אנטי-נאצית עד שהיטלר ביקר בה רק פעמיים בכל תקופת שלטונו, מרכז מזון ובתי חולים כה נחוצים עכשיו – נמחתה כליל והיתה לשממה.

אין בכלל ספק שבעלות הברית לחמו לצד הצדק והגרמנים והיפאנים לצד הרוע. העילות למלחמת העולם השניה היו כמעט קדושות. אבל אני משוכנע שסוג הצדק שבו נהגנו, הפצצה בלתי מובחנת של אוכלוסיות אזרחיות, היה חילול קודש. העובדה שהאויב עשה זאת קודם איננה נוגעת לבעיה המוסרית. מה שאני ראיתי ממלחמת האוויר שלנו, ככל שהסכסוך האירופאי התקרב לקיצו, עמד בסימן של מלחמה לא רציונלית רק לשם מלחמה. אזרחים רכי-לבב של הדמוקרטיה האמריקאית למדו לבעוט באדם מתחת לחגורה ולגרום לחרא לצרוח.

כוחות הכיבוש הרוסיים, כשנודע להם שאנחנו אמריקאים, חיבקו ובירכו אותנו על החורבן המוחלט שמטוסינו המיטו. קיבלנו את ברכותיהם בענווה וברוח טובה, אבל הרגשתי אז, כפי שאני מרגיש עכשיו, שהייתי נותן את חיי להציל את דרזדן לטובת הדורות הבאים. כך צריך להרגיש כל אחד כלפי כל עיר על פני כדור הארץ.

תרגם מאנגלית: עידן לנדו

שנת 2010 קרבה לסיומה, ובמערכות העיתונים כבר שוקדים מוחות יצירתיים על דירוגי השנה החולפת: "חמשת הסרטים הגדולים", "שלושת הקאמבקים המפתיעים", "עשר פליטות הפה המביכות", וכד'.

בקטגוריית "שלושת מעשי הרשעות המנוולים של השנה", אני מציע את האירועים הבאים, כולם מן החודש האחרון:

1. אין לחם. לפני פחות מחודש הוציא המנהל האזרחי צו הריסה לטאבון אפייה שמשמש 12 משפחות בכפר (חירבת) אום אל-חיר בדרום הר חברון. הטאבון נבנה לפני כשלושים שנה. זה לא הפריע לפקחים להכריז עליו כ"בנייה בלתי חוקית".

הבנייה הבלתי חוקית האמיתית באזור היא התנחלות כרמל הסמוכה, שיושבת בחלקה על אדמות שהופקעו מן הבדואים של אום אל-חיר, ובהקמתה הופר אפילו החוק הישראלי. תושבי כרמל, אצולה קליפורנית שכמותם, לא יכלו לשאת את ריח הבעירה של הטאבון (הניזון מגללי כבשים), והפעילו לחצים להרוס אותו. כך הפך המזון הבסיסי ביותר של התושבים הבדואים ל"לא חוקי", ובקרוב הסירחון היחידי שיפריע את שלוות המתנחלים הוא הסירחון שכרוך בלהיות חרא של בנאדם.

2. אין מים. לפני שבוע אטם המנהל האזרחי 11 בורות מים באזור ערב אל-קעבנה בדרום הר-חברון, ששימשו להשקיית עדרי צאן של רועים בדואים. הבורות הללו אוגרים עשרות אלפי קוב מים, באמצעות מערכת תעלות מדבריות, באחד האזורים הצחיחים ביותר בשטחי הגדה. הטרקטורים של המנהל ניתצו את קירות הבורות ושפכו לתוכם חול. המים היקרים – אבדו.

בורות המים האלה נבנו עוד לפני הקמת מדינת ישראל. גם זה לא הפריע לפקחים להכריז עליהם כ"בנייה בלתי חוקית" בתוך שטחי אש (שהרי ידוע שמים מכבים אש). שמתם לב איך הבדואים תמיד רודפים אחרי שטחי האש, או להיפך, ואיך המתנחלים תמיד חומקים משטחי האש, או להיפך?

הבדואים של דרום הר-חברון ואום אל-חיר למודי רדיפות; שנים ארוכות מתנכלת להם המדינה (ושלוחיה המתנחלים) בהריסות מבנים, גירושים ופגיעה בפרנסה. אבל נדמה שפגיעה ישירה בלחם ובמים שלהם היא שיא חדש של רשעות.

3. אין בית. לפני שבוע (זה היה שבוע עמוס להורסים) עלו בולדוזרים של מנהל מקרקעי ישראל על 7 בתים שנבנו "בניגוד לחוק" בשכונת ס"ח (שכונת הלן קלר) בלוד. התושבים לא קיבלו התראה מראש; זה היה היום הכי סוער בשנה. בתוך שעות ספורות מצאו עצמם 52 איש ללא קורת גג, ברוח ובגשם, חפציהם קבורים תחת ההריסות.

צירוף מקרים: גם הם ערבים, גם הם בדואים, שהמדינה הביאה ללוד לפני עשרות שנים (שהרי גורשו מנחלתם המקורית בידי אותה מדינה שהשבוע הרסה להם את הבתים).

כן, אני יודע. הבחירה שרירותית. השנה החולפת היתה גדושה להתפקע במעשי נבלה. שיח' ג'ראח, וסילוואן, ואל-עראקיב, והפשיטה על ה"מאבי מרמרה", ומתקפת החקיקה הגזענית. חלקם חמורים יותר מן האירועים המינוריים לכאורה שבחרתי, ופגיעתם קשה יותר. ובכל זאת, צריך לבחור (עורכי המוסף מתעקשים על דירוגים, זה טוב למכירות). והקריטריון המנחה, כזכור, הוא רשעות, לא חומרה.

אז למה דווקא שלושת האירועים האלה? אחד, העובדה הבולטת, הבוהקת לכל עבר, שאין בינם לבין "שיקולי ביטחון" דבר וחצי דבר; שניים, הניגוד המשווע בין האופן שבו נוהגת המדינה ביהודים ש"נתפסים" בהפרות חוק כאלה (אם הם בכלל מגיעים למצב שבו הם אנוסים להפר אותו) לעומת האופן שבו היא נוהגת בערבים; ושלוש, הפער העצום בין הכוח הברוטלי של המדינה לבין חוסר האונים של תושביה החלשים ביותר, המרודים ביותר.

מול מעשי הנבלה באום אל-חיר, בדרום הר חברון ובלוד, משתתקת יכולת הניתוח, ונותר רק זעם גולמי. מי הם, מי הם אותם נהגי טרקטורים ובולדוזרים שמנתצים טאבון אפייה, אוטמים בורות בים, מחריבים בתים על תכולתם? האם בסוף יום העבודה שלהם הם חוזרים הביתה (והבית עדיין ניצב על תילו), אוכלים פת לחם (המאפייה עדיין מתפקדת) ולוגמים כוס מים (פותחים ברז, והופ – המים זורמים)? ארורים אותם נהגים, ארורים פקידי המנהל האזרחי ומנהל מקרקעי ישראל שחתמו על הצווים, ארורים כוחות האבטחה רעולי הפנים, ארורים שר הבטחון ושר הפנים שמופקדים על המדיניות הזאת, וארורה התקשורת, שעוסקת ביקום הוירטואלי של "מגעים בוושינגטון ובירושלים" במקום בחיים האמיתיים של אנשים אמיתיים, ולא העניקה למעשי הנבלה האלה כותרות ראשיות, כראוי להם.

מה זה? מה אמרתם? הערבים בונים (ואוכלים? ושותים?) בניגוד לחוק? טעות. הערבים עצמם הם בניגוד לחוק. אם יש שורה תחתונה אחת ל-2010, זאת השורה.

פורסם באתר "העוקץ"

(הערה: זהו מאמר ארוך ומורכב. הוא לא נכתב בהינף אחד, ולא מיועד לקריאה כזאת)

הקדמה

בסוף הסיור שעורכת עמותת "עמק שווה" בכפר סילוואן, נפגשים המשתתפים עם נציג "מרכז המידע ואדי חילווה – סילוואן". הבחור הצעיר שפגש אותנו (היינו כ-15 איש בקבוצה) תיאר את החיים בצל ההשתלטות ההדרגתית של עמותת אלע"ד על נכסים פרטיים ועל שטחי ציבור בכפר. הוא תיאר את האלימות של מג"ב ושל המאבטחים הפרטיים, ואת נסיונות הסרק למצוא אוזן קשבת אצל רשויות החוק הישראליות. ואז הוא שאל אם יש שאלות.

היו לא מעט שאלות. בשלב מסוים פנה אליו אחד המשתתפים בסיור ושאל: אם יוחלט שקו הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית מותיר את סילוואן בתחום הרשות (ומחוץ לישראל) – האם תקבלו את מתנחלי אלע"ד בקרבכם? הבחור (ולא רק הוא) הגיב בחיוך. איזו סיבה בעולם יש לו לקבל בברכה גוזלי אדמות שממררים את חייו כבר יותר מעשור? הוא ענה בנימוס: לא, לא נקבל אותם. מיד ניצת ויכוח סוער בין המשתתפים, האם זה צודק או לא, איך צריך להיראות הסדר הקבע, עם פינוי מתנחלים או בלי, וכיוצא בזה שאלות שמעסיקות את הישראלים כבר יותר מ-40 עשורים. כלומר, מעסיקות את היהודים. הבחור הפלסטיני הביט בנו ושתק.

הנה כך שכפלנו, בלי משים, את תבנית היחסים הקבועה בין מדינת ישראל לתושבי "מזרח ירושלים": התווכחנו על גורלם מעל ראשיהם, כאילו הם אינם צד בעניין. העובדה שהמתווכחים היו כולם אנשי שמאל מובהקים, כמו העובדה שהצד שהודר מן הוויכוח עמד ממש מולנו – רק הוסיפו נופך גרוטסקי למעמד. למרבה המזל, אחרי 3-4 דקות עצר מדריך הסיור את הוויכוח המטופש הזה וביקש לדעת אם למישהו יש עוד שאלות למארח שלנו. כך נזכרנו ברעיון העקרוני, המהפכני ממש, שעומד בבסיס פעילותה של עמותת "עמק שווה": להתייחס לתושבי סילוואן בגובה העיניים ולהציע דרך אלטרנטיבית לניהול חפירות ארכיאולוגיות בקרב (ומתחת) שכונת מגורים ענייה ומאוכלסת בצפיפות. הסיור, אגב, מומלץ מאד.

כדאי להגיע לסילוואן ולראות בעיניים את קריסתן של מערכות החוק והצדק, אחת אחרי השנייה, על גבם של עשרות אלפי פלסטינים, שהם, הלכה ולא למעשה, תושבי מדינת ישראל. כדאי לקרוא וללמוד כיצד פעלו וממשיכות לפעול בסילוואן מערכות רבות עוצמה וממון של גופים שלטוניים, ארגוני ימין, ועדות מוניציפליות, יזמים וקבלנים, וגם ארכיאולוגים תאבי פרסום, וכולם משרתים מטרה אחת ויחידה: דחיקתם החוצה של ערביי סילוואן והעמקת האחיזה היהודית בכפר. לשם כך – כל האמצעים כשרים. ולא תאמינו כמה דמיון ונחישות מושקעים באמצעים האלה.

המאבק על סילוואן מתחמם והולך, במיוחד בשנה האחרונה. במוקדם או במאוחר, הוא יגיע לנקודת התלקחות. אם תפרוץ אינתיפאדה שלישית, יש סיכוי גבוה שהיא תתחיל שם, בין "בית יהונתן" ל"בית הדבש". כפי שיילך ויתבהר בהמשך הדברים, מי שינצח במאבק על סילוואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל. לכן סילוואן חשובה כל כך, ואסור לתת לה לרדת מסדר היום. לא רק ל"מהומות" (תסמכו על כתבי המשטרה שידווחו עליהן), אלא גם לעסקאות הנדל"ן המפוקפקות שבהן נחתך גורלן של משפחות רבות בכפר, וגם לתכניות הבנייה הגרנדיוזיות של ניר ברקת, ולכל מה שמתרחש מאחורי הקלעים.

ב-20 השנים האחרונות אנחנו מפסידים יום יום. "אנחנו" – יהודים וערבים שחפצים לחיות בשלום בארץ הזאת. המנצחים הברורים הם שורה של גופים שלטוניים (משרד השיכון, עיריית ירושלים, רשות הטבע והגנים, משרד התיירות) שעמותת אלע"ד משמשת להם כיסוי נוח, "פרונט מן" שמוציא ומביא את מדיניות הטרנספר השקט ב"מזרח ירושלים". במלים אחרות: סילוואן מהווה מקרה מובהק שבו מדינת ישראל ניצבת נגד אזרחיה; כל פעולותיה שם מעמיקות את הזעם והשנאה בין העמים, ומובילות לפיצוץ. בתור מי שסובל ויסבול עוד יותר מפעולות האיבה השלטוניות האלה – לא מגיע לנו לדעת יותר? וכשנדע יותר – לא מגיע לנו לדרוש שינוי רדיקלי במדיניות? שינוי שיבטיח לנו גם חיים ויצירה וידידות, ולא רק מוות, הרס ושנאה עד קץ הדורות?

כמה מלים על המניעים לכתיבת המאמר הזה. לכאורה, לא חסר תיעוד מפורט, לאורך שנים, של הנעשה בסילוואן. לא מדובר כאן על מקרה של השתקה או סיקור לקוי, אלא אולי להיפך: הצפה של מידע, שמשבשת את הראייה הכללית. אני בטוח שכמעט כל ישראלי שמע את השם "סילוואן", יודע שיש שם "מהומות", ובטח שכל ישראלי שמע את הצירוף "עיר דוד". הרבה גם יודעים שבסילוואן פועלת עמותה בשם אלע"ד. מעבר לכך – אני בספק אם הישראלי הממוצע מבין מה קורה שם.

קשה להאשים אותו. קודם כל, התמונה באמת מורכבת. יש מתנחלים בסילוואן, יש ארכיאולוגיה, יש כוחות אבטחה, ויש עסקאות נדל"ן. הרבה מאד גופים בוחשים בכפר הזה, ואין שום דרך לצייר את מערך הכוחות הזה, באופן ברור, במסגרת של אייטם חדשותי בן 3-4 דקות. כך קורה שצרכן החדשות הממוצע מופצץ, במשך השנים, בעשרות ידיעות על "בעיות" בסילוואן, בלי שום יכולת לצרף אותן לכדי תמונה קוהרנטית, שיש לה פשר פוליטי וכיוון מאד מוגדר. מהלך אינטגרטיבי כזה אפשרי רק בפריסת יריעה רחבה, כפי שנעשה בדו"חות תקופתיים של ארגוני זכויות אדם (אבל מי קורא אותם?) וגם במאמרים כמו זה (שוב, מי קורא אותם?).

אם כן, מטרה ראשונה של המאמר היא פשוט ארגון החומר הקיים; תיאור ותיעוד של התהליכים שמתרחשים בסילוואן כבר יותר מ-20 שנה (עם קצת רקע היסטורי); וניסיון להפריד בין הממדים השונים של פעולות המדינה ועמותת אלע"ד בסילוואן מבלי לוותר על תיאור השתלבותם זה בזה. אני מקווה שריכוז המקורות על פי נושאים, שהקוראים ימצאו כאן, יהיה לעזר לכל מי שמעוניין להמשיך ולחקור בנושא. פה ושם גיליתי פערים מטרידים בנראטיב המתועד, שמזמינים חקירות כאלה, והקדשתי להם דיון נרחב.

מטרה שניה, שתבוא לידי ביטוי בולט יותר בחלקו השני של המאמר, היא להציע מסגרת פרשנית לאירועים. גם כאן אין לי יומרות לגלות את אמריקה; רוב התובנות שלי כבר נוסחו ונכתבו בידי אחרים. התרומה הצנועה שלי היא בסינתזה של הרעיונות, ובדגשים מסויימים שאני מבקש להבליט. חשוב להבין שכל אבן שזזה ממקומה בשכונת סילוואן נושאת משמעות פוליטית. ואין טעם בכל מפעל התיעוד הזה אם הוא אינו מצביע על הקשרים, הגלויים והסמויים, בין זרועות השלטון הישראלי, האינטרסים שלהן, גופי הביצוע שלהם – לבין הנעשה בשטח (ומתחת לפני השטח) בסילוואן. אחרי הידיעה, ואחרי ההבנה, הקרקע אולי תהיה כשרה לפעולה. יחליט כל קורא לעצמו.

לצורך כתיבת המאמר, נעזרתי בעשרות רבות של מקורות. ראוי לציון מיוחד הוא דו"ח עמותת "עיר עמים" ממאי 2009, "עסקה אפלה בסילוואן". את הדו"ח כתב העיתונאי החוקר מירון רפופורט, אולי המומחה מספר אחת בארץ לסילוואן. זהו אחד המסמכים המעמיקים ביותר שקראתי מימיי בכל התחום של זכויות אדם בשטחים – מדהים ביסודיות התחקירית שלו, מרעיש בגילוייו. בכל מדינה מתוקנת מסמך כזה היה מקבל מיד את פרס העיתונות או השירות לציבור, והיה הופך לשיחת היום; במקביל, היה גורם לפתיחתן של תריסר חקירות פליליות של פקידים בכירים ואף שרי ממשלה. אצלנו כל זה לא קרה, וגם הסיקור התקשורתי של הדו"ח היה צנוע למדי. אני מקווה שהמאמר הנוכחי יחדש את העניין במסמך החשוב הזה.

להלן מבנה הפרקים של המאמר:

רקע

פרק א': אבטחה ליהודים = התנכלות לפלסטינים

פרק ב': "אבטחה פרטית" עאלק, ואלימות מופרטת
1. המדינה נגד, כלומר עם, השוק הפרטי
2. הסיפור המסריח: כך תיחמנה הממשלה את עצמה ואת הציבור

פרק ג': קרקעות סילוואן: נישול מופרט
1. אלע"ד בשטח: השתלטות תלת-שלבית
א. שלב א': 1986-1992
ב. שלב ב': 1992-1997
ג. שלב ג': 1997-2010

2. ארכיאולוגיה התנחלותית: חופרים ומנשלים

3. אלע"ד כזרוע שלטונית

פרק ד': תחזית, ניתוח, לקחים

1. מבט קודר לעתיד

2. הפרטה רב-מימדית בסילוואן

3. עוד לקחים ומסקנות

4. מה אפשר לעשות?

רקע

בכפר סילוואן (שמכונה לעתים "שכונה") מתגוררים 60 אלף פלסטינים. בקרבם מפוזרים כ-500 יהודים, ב-15 מוקדים שונים הנתונים תחת אבטחה כבדה. עם זאת, מי שנמצא בסכנה מתמדת אלו התושבים שהאבטחה ניצבת נגדם.

להיות פלסטיני בסילוואן פירושו להיות נתון לסיכונים ואיומים מתמידים מכמה כיוונים במקביל.  מצד אחד עיריית ירושלים, שלא מפנה זבל בכפר, לא מחברת בתים לביוב, ולא דואגת למוסדות חינוך (תיכון אחד משרת את כל הכפר). אפילו סניף של טיפת חלב לא הסכימה העירייה לפתוח בסילוואן. ברוב חלקי הכפר העירייה לא נתנה היתרי בנייה מאז 1967. בשכונות אל-בוסתאן וואדי חילווה לא אושרה אף תכנית בניין עיר; בוואדי חילווה (שמונה כ-5,500 תושבים) ניתנו פחות מ-20 היתרי בנייה מאז 1967. כך הופכת עיריית ירושלים את רוב תושבי הכפר לעברייני בנייה בעל כורחם (ועל הדרך מרוויחה אלפי שקלים מן הקנסות שמוטלים על ה"עבריינים").

בסילוואן אף פעם לא היה ממש שקט, אבל בחצי השנה האחרונה חלה הסלמה דרמטית ברמת החיכוכים בין התושבים הפלסטיניים לבין המתנחלים היהודים, שלצידם עומדים כוחות מג"ב ומאבטחים פרטיים. הרקע לכך הוא החלטתה של עיריית ירושלים מחודש יוני השנה לאשר את תכנית הפיתוח של "גן המלך" על שטח שכונת אל-בוסתאן שבסילוואן. כחלק מן ה"פיתוח", ייהרסו 22 בתים לא חוקיים שבהם מתגוררות כ-100 נפשות. במקום יוקם פארק ארכיאולוגי, או בלשונו הרהוטה של ניר ברקת, "עוגנים תיירותיים".

התכנית, לכאורה, תאפשר לתושבים אלה לבנות מחדש את בתיהם בחלק המזרחי של השכונה, אבל קריאה מדוקדקת בהוראות התכנון המעודכנות של העירייה מגלה שמדובר בתעלול משפטי; בפועל, לא יוכלו המנושלים לנצל את ה"זכות" הזאת, כי תנאי הסף לבנייה מחודשת נקבעו מעבר ליכולתם.

תכנית "גן המלך" הועברה בהליך בזק בעיריית ירושלים, בלחצו הישיר של ראש העיר, ניר ברקת; זאת למרות שבביקורת פנימית של העירייה התגלו בתכנית 250 (!) ליקויים, למרות שהיא "לא עומדת בסטנדרטים משפטיים", ולמרות שתכניות בינוי בחלקים אחרים של העיר כבר תקועות שנים בהליכי אישור מדוקדקים ואיטיים (כמעט מיותר לציין – התכנית גם מפירה את החוק הבינלאומי).

ברוכים הבאים לעולם של סילוואן – מקום שבו החוק אינו חוק, והשורה התחתונה תמיד זהה: מרחב תופח ליהודים, מרחב מצטמק לערבים.

למותר לציין שאין שום בדל ראייה ששכונת אל-בוסתאן ממוקמת באתר שבו שכן הגן של המלך דוד, שלמה או פרדיננד הראשון. העילה העיקרית לפרוייקט היא תיירותית, כלומר, תאוות ממון קפיטליסטית מן הסוג השכיח; אם אפשר לסלק מהאזור גם 100 ערבים, על הדרך – מה טוב. צפו בכתבה שהכינה תכנית "60 דקות" של רשת סי-בי-אס על סילוואן לפני כחודש. דלגו מהר לדקה 10, שם מתחיל ברקת ליחצ"ן את תכנית "גן המלך". בדקה 11:13 בוקע מפיו שקר גס, בלי הנד עפעף, כשהוא מכחיש שהתכנית כרוכה בפינוי תושבים מביתם (בלי ספק כבר ידע על צווי ההריסה שעתידים להישלח). הכתבת לא מרפה, והשקר נחשף. אלא שברקת מוכר לה את הלוקש הרגיל – הבתים אינם חוקיים. לו היתה עושה את מלאכתה נאמנה, היתה משיבה לו שהעירייה שלו אינה מאפשרת ומעולם לא איפשרה לתושבי "מזרח ירושלים" לבנות בתים באופן חוקי. אל החוצפה הלגאליסטית הזאת הצטרף ממש בשבועות האחרונים גם מבקר המדינה, שמתח ביקורת חריפה על אוזלת ידה של עיריית ירושלים אשר לא פעלה "בנחישות מספקת" נגד הבנייה הבלתי חוקית בשכונת אל-בוסתאן. ככל הידוע, העובדה שאין שום תכנית בניין עיר לשכונת אל-בוסתאן, כבר יותר מ-40 שנה, איננה בעיה שמעסיקה את המבקר.

הסכנה שתיזרק מביתך בידי העירייה כדי לפנות מקום לחובבי ציון עם מבטא אנגלוסקסי וזיק משיחי בעיניים היא רק אחת מהסכנות שמאיימות על כל תושב בסילוואן. לעירייה חוברת עמותת אלע"ד, שמשתלטת כבר שנים, עקב בצד אגודל, על כל השטחים הציבוריים בכפר וגם על בתים פרטיים, באמצעים מפוקפקים ולעתים גם לא חוקיים (על כך בהמשך). מצד שלישי, המשטרה (תחנות "שלם" ו"דוד" של משטרת מחוז ירושלים), שנמנעת מלהגן על התושבים מפני אלימות של מתנחלים או מאבטחים, ומפעילה אכיפה סלקטיבית כלפי הפלסטינים (בניגוד למתנחלים), לעתים בניגוד לחוק. ומצד רביעי, המאבטחים הפרטיים שנשכרו על ידי עמותת אלע"ד להגן על נכסיה בכפר, והפכו למטרד יומיומי, אם לא לאיום קיומי של ממש, על חייהם ושלומם של התושבים הפלסטיניים. שני ההבטים האחרונים – האיום המשטרתי ואיום המאבטחים – עומדים במרכז הדו"ח מרחב לא מוגן, שפירסמה האגודה לזכויות האזרח לפני חודשיים.

וזאת תמצית הדברים.

פרק א': אבטחה ליהודים = התנכלות לפלסטינים

1. תלונות נגד אלימות של מתנחלים אינן מטופלות; להיפך, המתלוננים הפלסטיניים הופכים לחשודים.

מתוך דו"ח האגודה לזכויות האזרח, "מרחב לא מוגן", ספטמבר 2010:

"ראיסה מוסא אלקרקי, שחולקת מסדרון עם מתנחלים שגרים בדירה הסמוכה, מוסיפה לספר: "לפני שבוע וחצי, בשעה שתים-עשרה וחצי באישון לילה, שמעתי את קולם של חמישה או שישה גברים שצועקים במעבר. יצאתי לראות מה קורה. חלק מהמתנחלים נכנסו בחזרה לדירה שלהם וחלקם עזבו. ניגשתי לדלת הכניסה הראשית כדי לסגור אותה. פתאום אחד מהם חזר ודחף את הדלת בעוצמה רבה, בזמן שהיד שלי הייתה על הדלת, וכתוצאה מכך נחתכה לי היד והתמלאתי דם […] כל כך הרבה התנכלויות היו לנו והגשנו הרבה תלונות, כעשרים פעם ניגשתי למשטרה, ואף פעם זה לא הועיל. בפעם האחרונה החתימו אותי על התחייבות שלא לבוא אִתם [עם המתנחלים] במגע ואפילו לא לדבר אִתם. תמיד כשאני הולכת להגיש תלונה במשטרה אני החשודה. תמיד צועקים עליי ודופקים על השולחן בעוצמה, ותמיד הם גורמים לי לבכות מרוב מרמור". (מרחב לא מוגן, עמ' 6).

דרך נוספת שבה פועלת המשטרה באופן חד-צדדי כקבלנית של המתנחלים, תוך רמיסת הזכויות של תושבי סילוואן הפלסטיניים, היא בחסימת כבישים. לא רק בחגים יהודיים, אלא גם באירועים פרטיים שנערכים בגן האירועים היהודי שנמצא ב"חלקה 44" (שהוקם בניגוד לחוק ופעל ללא רישיון – על כך בהמשך) המשטרה חוסמת את הכביש המרכזי בשכונה, ואדי חילווה, לתנועת פלסטינים. שוו בנפשכם יהודים החיים עשרות שנים בשכונה של רומא או ברלין, שהיו נתקלים דרך קבע במחסומים בתוך עירם, שבהם נאמר להם: "המעבר ליהודים אסור".

מתנחלים פוגעים באופן שגרתי ברכושם של התושבים הפלסטינים; משחיתים מתקני משחקים, מנקבים צמיגי מכוניות ומנפצים זגוגיות; הם גם מסתובבים עם מצלמות וידאו ומצלמים את התושבים אחד אחד; במקרים אחדים מתנחלים גם חדרו לדירות פלסטיניות וצילמו את היושבים בהם.

כל התלונות שהוגשו בגין פגיעות אלה זכו להתעלמות המשטרה. תושבי סילוואן למעשה נואשו מלקבל יחס הוגן מרשויות האכיפה ב"מזרח ירושלים" וככלל פסקו מלהגיש תלונות נגד מתנחלים או מאבטחים. נזכיר רק שחוסר הנייטרליות של משטרת ירושלים בעימותים שמעורבים בהם מתנחלים ידועה מכבר; הנה תיעוד מאד מפורט של עלילות המשטרה בשיח ג'ראח.

2. חקירות משטרה שכבר נפתחות אינן ממוצות ונסגרות מחוסר עניין לציבור או חוסר ראיות – גם במקרים של פגיעות פיזיות חמורות.

ב-11 לספטמבר 2008 פתח בירי חייל בחופשה על שני תושבים בחניון גבעתי בואדי חילווה, אף כי לא היו חמושים. הירי הותיר אחד מהם, אחמד קראעין (39), נכה לצמיתות. כשנה לאחר מכן נסגר התיק "מחוסר ראיות", למרות שהאירוע תועד במצלמות אבטחה והיו לו עדים רבים (עדותו של קראעין מופיעה בדו"ח מרחב לא מוגן, עמ' 33-35).

ב-5 לנובמבר 2008 הרסה עיריית ירושלים בית ותוספת בנייה בשכונת אל-בוסתאן שבסילוואן (אותה שכונה שמכנני העיר מייעדים לפארק "גן המלך"). במהלך הפינוי נגח שוטר יס"מ באמצעות הקסדה שלראשו בראשיהם של גבר ואישה. האירוע תועד במצלמות "בצלם" ותלונה הוגשה למחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים. בינואר 2009 הוגש כתב אישום נגד השוטר. למיטב ידיעתי, לא דווח עדיין כיצד התגלגל המשפט. כדאי לעקוב, אבל להנמיך ציפיות: אם שוטר שנגח במפגין ימין לא הורשע (ורק חויב בפיצויים בתביעה אזרחית נפרדת), קשה להאמין שמחיר הנגיחה בפרצוף פלסטיני יהיה גבוה יותר.  התרת הרסן של כוחות הביטחון בסילוואן הגיעה לשיאים אבסורדיים ממש לאחרונה: באוקטובר 2010 תועדו שוטרי מג"ב מיידים אבנים על קבוצת פעילים של "סולידריות שיח ג'ראח" בשכונה.

3. בכל הקשור לחקירת הצד הפלסטיני – המשטרה אינה חוסכת מאמצים, עד כדי הפרת החוק. חוק הנוער קובע שאין לחקור קטינים מעל גיל 12 בשעת לילה, שחובה לקחת אותם בליווי הורה או קרוב אחר, ושהחקירה תתבצע בידי חוקר ילדים ונוער. את כל התנאים האלה – מפירה המשטרה בסילוואן. בשנה האחרונה נעצרו יותר מ-300 ילדים בסילוואן (על פי רוב בחשד להשלכת אבנים). זאת ועוד, לעתים מזומנות סופגים הנערים התעללות פיזית במהלך החקירה (מרחב לא מוגן, עמ' 9-10). ידועים גם מקרים שנלקחו לחקירה ילדים בני 10, בהפרה בוטה של החוק, הקובע כי גיל האחריות הפלילית הוא 12.

זו רק דוגמה אחת מני רבות כיצד משתמשות רשויות החוק בכוחן כדי להפר את אותו חוק שהקנה להן את הכוח הזה.

4. המאבטחים היהודיים מתנכלים באופן תדיר לתושבי סילוואן הפלסטיניים, פוגעים בהם פיזית, ולאחרונה – גם הורגים.

בספטמבר האחרון הרג מאבטח את תושב סילוואן, סאמר סרחאן (לטענת המאבטח הוא נקלע למארב, אך מצלמות האבטחה סתרו את גירסתו). במהומות שפרצו לאחר מכן השתמשה המשטרה בגז מדמיע, שככל הנראה גרם למותו מחנק של תינוק בן שנה.

האירועים הקטלניים האלה לא הפתיעו אף אחד. כלומר, אף אחד ממי שעקב אחרי ההסלמה העקבית ברמת החיכוכים האלימים בין תושבי סילוואן לבין המאבטחים היהודיים. קדמה להם שורה ארוכה של התנגשויות, שהתרחשו כולן בשולי החוק – אותו חוק שהסמיך את המאבטחים להתנכל לתושבי השכונה וגם איפשר לשוטרי משטרת ישראל להעלים עין, תקופה כה ארוכה, ממעשיהם.

התקדים של ירי גז מדמיע באזור מגורים צפוף, ואף ישירות לתוך בית ששוהים בו נשים וילדים, נקבע כבר במהומות שפרצו ביוני השנה בעקבות פריצת המאבטחים לבית אבו-נאב. כפי שניתן לראות בכתבה הזאת, כוחות משמר הגבול הפעילו כוח ברוטלי חסר תקדים, כולל השלכת רימוני גז והלם, מול אוכלוסיה אזרחית לא חמושה. יותר מ-50 נפצעו, אשה הרה אחת הפילה וצעיר איבד עין, בלילה ההוא של ה-27 ביוני, שזכה לכינוי "ליל בלהות בסילוואן", בעדותו המצמררת של דניאל דוקרביץ'.

תושבי סילוואן נתונים למעקב חודרני של מצלמות אבטחה הפרושות בכל רחבי הכפר, ובולשות אחר מעשיהם, לעתים גם בתוך הבתים (מרחב בלתי מוגן, עמ' 15-17). עקב צפיפות הבנייה, מצלמה שמותקנת בחזית בית מתנחלים מסוגלת לתעד בפרוטרוט את המתרחש בבית הפלסטיני הסמוך. הנפגעות העיקריות הן הנשים הערביות, שנאלצות, לעדותן, להשאיר את כיסוי הראש והלבוש הצנוע גם בתוך ביתן, עקב החשש מעיניים זרות. למותר לציין שחוק הגנת הפרטיות אוסר לצלם אדם ברשות היחיד שלו. כך הופכת העילה של "הגנה" על החוק (שמגן על היהודים) כיסוי נוח להפרה בוטה של החוק (שמתנכל לערבים).

פרק ב': "אבטחה פרטית" עאלק, ואלימות מופרטת

1. המדינה נגד, כלומר עם, השוק הפרטי

כבר בשלב המוקדם הזה ראוי להתנער משפת הכזבים שנהוגה בתקשורת. המיליציה החמושה בסילוואן, שפוצעת והורגת תושבים פלסטיניים, איננה גוף פרטי, אלא מופרט; היא פועלת באישורו ובמימונו של הציבור הישראלי, ועל כן נכון לראות בה נציגה לגיטימית שלי ושלכם. כדי להבין את הסיפור השערורייתי שמאחורי "האבטחה הפרטית" בסילוואן, צריך לחזור 20 שנים אחורה.

כאשר החל תהליך ההשתלטות של עמותת אלע"ד על נכסים פלסטיניים בסילוואן, בשנת 1991, הודיעה העמותה בעתירה לבג"ץ כי תממן מכיסה הפרטי את סידורי הבטחון ולא תדרוש "אפילו איש משטרה אחד". המדינה התנגדה לסידור הזה; בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, נכתב כי "לא יעלה על הדעת כי העותרים (אלע"ד) ימנו שומרים מטעמם", במיוחד ב"מקום רגיש כשכונת השילוח (סילוואן), שבה יש למנוע מעורבותם של אזרחים חמושים, שאינם נמנים עם כוחות הביטחון… דבר שיש בו אף כשלעצמו משום גורם מתסיס" (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 34).

שימו לב להגיון השלטוני הזה, לדואליות המתעתעת שבו. מצד אחד הריבון עומד על הפריבלגיה שמגדירה את ריבונותו: האלימות נתונה בידיי בלבד. הריבון אינו סובל "מתחרים", "אזרחים חמושים", שמתיימרים לאכוף את החוק בשמו. בהתעקשותו על הזכות הבלעדית שלו להפעיל אלימות חוקית, הריבון לכאורה מתייצב לצד האזרח התמים, זה שחפץ בהגנה מפני "אזרחים חמושים". ואולם באותה נשימה, מסתבר, הריבון גם קובע כי הוא זה שיכניס כוחות חמושים לסילוואן, כדי להגן על המתנחלים. כלומר, הריבון אינו מתנגד להכנסת כוחות חמושים ללב שכונת מגורים מפאת הסכנה הנשקפת מהם לתושבים הפלסטיניים. לא שלומם עומד לנגד עיניו אלא, כאמור, הצורך להגן על הפריבלגיה שלו כסוכן האלימות החוקית הבלעדי בחברה.

ובמלים פשוטות יותר: בראשית הדרך, המדינה התעקשה שהיא זאת שתיכנס באמא של הערבים, ולא אף גורם פיראטי אחר.

למרות זאת, אבטחת המתנחלים נמסרה לגורמים פרטיים, אף כי המימון שלהם נשאר ציבורי, מתקציב חברת "עמידר" של משרד השיכון. המשרד מעסיק בסילוואן חברות אבטחה פרטיות, שהגדולה בהן היא "מודיעין אזרחי". המבקר בשכונה יכול להתרשם מכמות המשאבים שמושקעים באבטחת המתנחלים: מאות מאבטחים מספקים הגנה הקפית כוללת לכל מתחם מגורים יהודי; אבטחה אישית למתנחלים (ליווי ברכב וברגל של כל תנועה בשכונה); פריסה של מאות מצלמות אבטחה; הסעות בכלי רכב כבדים ומשוריינים, ועוד.

כמה זה עולה לנו? בשנת 2010 עמדה עלות האבטחה ברחבי "מזרח ירושלים" על סך 54 וחצי מליון שקל (מרחב לא מוגן, עמ' 12). הכסף מגיע כולו מתקציב משרד השיכון, כלומר, מן הכיס שלי ושלכם. לפיכך רשאים כל אזרח ואזרחית בישראל לראות עצמם שותפים מלאים בהריגתו של סאמר סרחאן, בירי אש חיה כלפי מפגינים, בהגנה על מפרי חוק וגוזלי אדמות, ובאופן כללי, בהפיכת חייהם של תושבי סילוואן לגיהנום מתמשך.

לכל חובבי ההפרטות באשר הם, כדאי להזכיר מה כל כך משובש ומעוות במסירת האחריות על האבטחה בשכונות מגורים לידי חברות פרטיות. ראשית, יש עניין חוקי בסיסי: פעילות המאבטחים החמושים אינה מעוגנת בשום סמכות חוקית (החוק לא הסמיך את משרד השיכון להעביר תפקידי אבטחה כאלה לידיים פרטיות); בעניין הזה כבר פנתה האגודה לזכויות האזרח לשר לבטחון פנים. שנית, מכל העדויות עולה שידם של המאבטחים על ההדק קלה יותר משל גורמי אכיפה מוסמכים. למשל, באירועים החמורים של יוני השנה, היו אלה המאבטחים שפתחו באש חיה כלפי התושבים; כוחות מג"ב הפעילו רימוני גז והלם. מאבטחים אינם עוברים הכשרה כשל שוטרים בהתמודדות עם מצבי לחץ מול אוכלוסיה אזרחית זועמת ואינם ערים לגבולות הברורים שהחוק מציב בפניהם. על פי עדויות התושבים, המאבטחים אינם מסתפקים בהגנה על בתי המתנחלים אלא גם מתערבים באופן בוטה בחיי הרחוב בסילוואן, בתנועת כלי הרכב, בהרחקת ילדים מאזורים מסוימים ועוד. שלישית, המאבטחים פועלים למעשה ללא כל פיקוח מצד המדינה. כמו במקרים אחרים של הפרטת שירותים חיוניים, המדינה "מצילה" את עצמה על גבם של האזרחים: ההפרטה מאפשרת למדינה להוציא מידיה את "העבודה המלוכלכת" ולרחוץ בניקיון כפיה כאשר מתגלים פגמים מהותיים בעבודתו של הקבלן.

2. הסיפור המסריח: כך תיחמנה הממשלה את עצמה ואת הציבור

האם המדינה כל כך טיפשה שהיא לא מבינה איזה אסון מחוללת הנוכחות המתמדת של מיליציה פרטית, הכפופה לגורמי ימין קיצוני, באתר כל כך רגיש כמו בשכונת סילוואן? האם המדינה לא מבינה שחברות האבטחה חייבות לצאת מסילוואן, לפני שנוכחותן תצית אש שכבר אף אחד לא יצליח לכבות? גם כאן מתעוררת השאלה הקלאסית – רישעות או איוולת (או שתיהן).

למרבה הפליאה, ברגע חולף של צלילות, הכירה המדינה במדרון החלקלק הזה וניסתה לעצור את ההידרדרות. התפנית השולית הזאת בעלילה ראויה לתשומת לב מיוחדת, משום שהיא שופכת אור על הדרכים העקלקלות שבהן מכופף ההון את השלטון, שמצידו די נהנה להתכופף, והכל בהסתר מעיני הציבור. להלן התחקירון שערכתי בנושא.

ב-2005 מינה שר השיכון, יצחק הרצוג, "ועדה ציבורית לבדיקת השמירה ואבטחת המתחמים במזרח ירושלים". בראש הוועדה עמד אלוף (מיל.) אורי אור, ובספטמבר אותה שנה הוגשו המלצותיה. הוועדה עמדה על כך שפעילות המאבטחים אינה מעוגנת בחוק, תיעדה את הגידול העצום בהוצאות האבטחה משנה לשנה (יותר מ-400% בתוך עשור), והמליצה חד משמעית להחזיר את האחריות לאבטחת המתחמים היהודיים לידי המשטרה. שר השיכון הודיע כי הוא מאמץ את המלצות הוועדה. ואומנם, שנה מאוחר יותר, בספטמבר 2006, קיבלה ממשלת אולמרט החלטה ברוח זו.

והנה תפנית מפתיעה בעלילה: 4 חודשים בלבד לאחר מכן, הפכה ממשלת אולמרט את ההחלטה הזאת על פיה, וקיבלה החלטה הפוכה: "אבטחת המתחמים של  הישוב היהודי במזרח  ירושלים  תישאר בתחום הפעילות של משרד הבינוי והשיכון כפי שהיה הדבר עד כה".

הא? מי, מה, למה? אין הסברים. ההחלטה לקונית וסתומה. והקורא העירני תמה: מה בדיוק קרה בין ספטמבר 2006 לבין ינואר 2007 שגרם לממשלה לחזור בה מהחלטתה לבטל את האבטחה הפרטית בסילוואן (וב"מזרח ירושלים" בכלל)?  איזה טיעונים חדשים צצו בתקופה זו, שגברו על מסקנותיה של ועדת אור, אשר גם שר השיכון וגם הממשלה אימצו קודם לכן?

המממ. בהיעדר מידע, הספקולציות פורחות. טלפונים באישון לילה ממנכ"ל חברת "מודיעין אזרחי" ליצחק הרצוג? מעטפות מזומנים שמנות שעברו מיד אל יד בחניון תת-קרקעי אפל וטחוב?

מה לעזאזל גרם לנציגי הציבור שלנו להתקפל, בלי שום הסבר, ולהפקיר את האינטרס הציבורי לטובת חברה פרטית, למסור לידיה מליוני שקלים ובתמורה לקבל מיליציה חמושה ולא מפוקחת בשכונת סילוואן? ככל שהצלחתי לגלות, אף אחד גם לא תמה על הפליק-פלאק הזה, למעט גיא לשם בכתבה מצוינת שהתייחסה לנושא. לשם רומז שהדג מסריח מהראש – והראש היה אולמרט, שלא רצה להרגיז את עמותות המתנחלים, שמן הסתם היו זועמות על ביטול האבטחה הצמודה. גם בלי ההנחה הזאת, די לזכור שאולמרט מגלם את ההיתוך המושלם בפוליטיקה הישראלית בין הון לשלטון, ובפוליטיקה הזאת כבר אבד הכלח על האבחנה הנושנה בין אינטרס מסחרי-פרטי לבין טובת הציבור. בכל מקרה, השתלשלות האירועים האלה, על הגלוי והנסתר שבהם, עדיין זועקת לתחקיר עיתונאי רציני.

יש עוד פיסת מידע משמעותית אחת שניתן לצרף לפאזל. כבר במאי 2006 – כלומר, אחרי שמסקנות ועדת אור היו ידועות, אבל לפני החלטת הממשלה הראשונה, בספטמבר אותה שנה – ביקש משרד השיכון בהצעת התקציב 32 מליון שקל למימון אבטחה ב"מזרח ירושלים". מבינים? ברמת ההצהרות, שר השיכון והממשלה מקבלים את מסקנות הוועדה ותומכים בביטול האבטחה הפרטית ב"מזרח ירושלים". אבל במקביל, משרד השיכון כבר נערך לחידוש החוזים עם חברות האבטחה, וניתן רק לנחש – מתוך ידיעה מראש, שהחלטת הממשלה הצפויה ממילא לא תאריך ימים, ומדיניות האבטחה הפרטית תימשך ללא הפרעה. הנה הסבר חלקי לתעלומת ההחלטה השניה של הממשלה, שזרקה לעזאזל את מסקנות ועדת אור: הצהרות לחוד ומעשים לחוד. הועדות נובחות, ושיירת ההפרטה עוברת.

את הפרטת האבטחה בסילוואן צריך להבין לא רק בהקשר הבטחוני-כלכלי, אלא גם בהקשר המדיני הכולל, שעיקרו נישול תושבי השכונה מנכסיהם והייהוד השיטתי שלה. סוכן הביצוע של הפרוייקט הזה היה ועודנו גם הוא גוף פרטי – עמותת אלע"ד. וגם הוא, ממש כמו חברות האבטחה, פועל כזרוע שלטונית לכל דבר, שהתווית "גוף פרטי" המתנוססת מעל ראשו פוטרת אותו מכל דין וחשבון לציבור. כאן נפגשות שתי זרועות ההפרטה שגזרו כליה על סילוואן הערבית: הפרטת הנישול והפרטת האלימות החמושה.

פרק ג': קרקעות סילוואן: נישול מופרט

עמותת אלע"ד ("אל עיר דוד") הוקמה ב-1986 על-ידי דוד ("דויד'לה") בארי, לשעבר סגן מפקד יחידת דובדבן, במטרה "לגאול אדמות ולהחזיר את התודעה היהודית לעיר דוד". בארי סיפר בראיון נדיר לפני שנתיים שבאחת הפעמים ששב מפעילות סמויה בסילוואן שאל את עצמו "מדוע הוא צריך להתחפש כדי להיכנס למקום שהיה עירו הקדומה של דוד המלך. באותו לילה גמלה בליבו החלטה לנטוש את המסגרת הצבאית לטובת העניין". כמובן, מישהו אחר (ולא הכתבת החנפנית של nrg) היה יכול להסביר לבארי שאין כל צורך להתחפש כדי להיכנס לסילוואן: מאות ואלפי יהודים עשו ועושים זאת כל העת. הסוד שלהם פשוט: הם באים להתעניין בגורלם של תושבי הכפר ולא באים לגזול את אדמתם או לעצור אותם באישון ליל. רק מי שהחליט מראש לדבר עם התושבים בשפה אחת, שפת האלימות, צריך לחשוש לשלומו. באותו ראיון סנטימנטלי ניסה בארי לשווק חזות פייסנית לציבור, ואף טען כי יחסי השכנות בין יהודים לערבים בשכונה הם "מצויינים ממש". נו, כנראה מישהו שכח לעדכן את הערבים שכך הם מרגישים.

אף כי עמותת אלע"ד מקפידה לשמור על דימוי פומבי א-פוליטי, מדובר בגוף ימני-התנחלותי לכל דבר. דמויות בכירות מן הימין ההתנחלותי (כמו אורי אליצור ועדי מינץ) כיהנו בוועד המנהל שלה, והתנועה המיישבת של גוש אמונים, "אמנה", תרמה לאלע"ד סכומי כסף גדולים. עמוק עמוק, מתחת למעשיות הצרופה של פעילי אלע"ד, נטוע חזון משיחי מובהק – ייהוד טוטאלי של כל המרחב המקיף את הר הבית (עוד נחזור לכך בפרק ד'). מכאן החשיבות העצומה של סילוואן בעיניהם. האם הייתם מודעים כמה קרובה סילוואן להר הבית?

בשל מעורבותה העמוקה של העמותה במעשים פליליים, וגם מתוך הבנה שדיבורים מיותרים מעכבים את המעשים, שומרת אלע"ד על פרופיל ציבורי נמוך. למעשה, לעמותה הפעלתנית הזאת, שמגלגלת תקציבי עתק (ב-2008 עמדו הכנסותיה על 104 מיליון שקל, מתוכם 94 מיליון מכספי תרומות) ברכישת נכסים ומימון חפירות ארכיאולוגיות אין אפילו אתר אינטרנט משלה. באתר הבית הסופר-משוכלל של "עיר דוד", פרוייקט הדגל התיירותי של דוד בארי – שמה של אלע"ד אפילו אינו מוזכר, ולא במקרה. ואף על פי כן, סיפור ההשתלטות היהודית על נכסים פרטיים ושטחי ציבור בשכונת סילוואן הוא סיפור התהילה הפרטי של אלע"ד.

1. אלע"ד בשטח: השתלטות תלת-שלבית

א. שלב א': 1986-1992

עד 1992 פעלה אלע"ד בשני ערוצים "חוקיים" להשתלטות על קרקעות. האחד, חוק נכסי נפקדים, והשני, רכישה מקק"ל של אדמות שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20.

חוק נכסי נפקדים נחקק ב-1950 והסמיך את האפוטרופוס על נכסי נפקדים (הכפוף למשרד האוצר) להפקיע נכס אם בעליו היה "נפקד" בתאריך הקובע במאי או יוני 1948. במקביל החוק מתיר ליהודים לתבוע את נכסיהם מלפני 1948 (כפי שאכן קורה בסילוואן ובשיח' ג'ראח).

מיד לאחר סיפוח השטחים ו"מזרח ירושלים" ב-1967, קבע היועץ המשפטי לממשלה, מאיר שמגר, שאין להחיל את החוק על פלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי (כלומר, ב"מזרח ירושלים"), באשר הם אינם "נפקדים" מן הארץ, ולעתים אף מתגוררים מאות מטרים ספורים מן הבית שנאלצו לנטוש. אף על פי כן עבר ב-1970 תיקון לחוק המאפשר להפקיע גם נכסיהם של מי שנפקדו מביתם בתאריך סיפוח "מזרח ירושלים". התיקון הבעייתי הזה הופעל לעתים רחוקות בלבד עד שנות ה-80'. אז חל מפנה דרמטי, בניצוחו של שר השיכון, אריאל שרון, שהביא להפקעות נרחבות ב"מזרח ירושלים" בחסות החוק הזה. מדיניות זו קיבלה אישור רשמי ב-2004 מידי ועדת השרים לענייני ירושלים (שבה ישבו בדיוק שני שרים: זבולון אורלב ונתן שרנסקי). בעקבות כך שלח היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, חוות דעת לרה"מ נתניהו ובה הוא חוזר על עמדתו של היועץ שמגר מלפני 35 שנה, לפיה אין בסיס חוקי להפקעת נכסים מתושבי "מזרח ירושלים". ב-2006 קיבלה עמדה זאת מעמד של "הלכה מנחה" בפסיקה של בית משפט מחוזי, ואולם לאחרונה נודע כי היועץ המשפטי הנוכחי, יהושע וינשטיין, תומך בהחלת החוק במזרח העיר (לסקירה של תולדות החוק, ראו כאן).

הוכחת "הנפקדות" הנחוצה להחלת החוק נסמכת על תצהירים של עדים. במקרה של סילוואן, הופקעו נכסים על סמך תצהירים שקריים, תחת לחץ של עמותת אלע"ד, כמו במקרה של בית משפחת עבאסי (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 11-12). כלומר: לא רק שהחוק שאיפשר את הנישול איננו כשר, אלא שגם הפעלתו נסמכה על תצהיר שקרי, כפי שבית משפט קבע. למרות זאת, מתנחלי אלע"ד יושבים במקום עד לרגע זה.

בית עבאסי נחמס באופן מעורר חלחלה: במבצע ברוטלי, באישון לילה במהלך אוקטובר 1991, פרצו אנשי אלע"ד אל הבית בשעה שבני הבית ישנו, שברו את מנעולי הדלתות, השליכו רהיטים לחצר, הניפו את דגל ישראל על הבית ופצחו בשירים וריקודים. אין לי מידע בדוק בעניין, אבל במהלך העיון בחומרים ששימשו לכתיבת המאמר הזה, צדה את עיני הידיעה על המשפט של "חולית סילוואן" הרצחנית, שהיתה אחראית למותם של 35 ישראלים. שניים מחברי החוליה היו בני משפחת עבאסי מסילוואן. האם הם שהו בבית המשפחה באותו לילה ארור, 10 שנים קודם לכן, שבסופו מצאו את עצמם על המדרכה בחוץ? אינני יודע. גם אם לא, אין ספק שהאירוע נחרת בהם. הנה נקודה למחשבה על גורמי העומק של הטרור. לא, אין כאן ניסיון להצדיק את מעשי העוולה האלה, רק להבין אותם במונחים אנושיים, הגיוניים, ולא (כנהוג אצלנו) במונחים מניכאיים-אסכטולוגיים.

הערוץ השני שבו פעלה אלע"ד עד ל-1992 היה רכישה מקק"ל, בסכומים סמליים, של נכסים שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20. בנכסים אלה התגוררו, כמובן, תושבים פלסטיניים במשך עשרות שנים. דוד בארי הגיע להסכם עם קק"ל – מאחורי גבם של התושבים – שהוא יאתר נכסים כאלה, ובתמורה תפנה קק"ל את דיירי הבתים, תעניק לאלע"ד שכירות מוגנת בנכס, וזו מצידה תדאג לפיצוי הדיירים הפלסטיניים המקוריים.

כך, למשל, פונו 30 מבני משפחת גוזלן מביתם בסילוואן ב-2006, על בסיס מסמכי בעלות של קק"ל משנות ה-20'. לזכותם של בני המשפחה לא עמדה גם העובדה שאביהם, חאג' מוחמד גוזלן, הציל יהודים בפרעות תרפ"ט (אף אחד מתושבי השכונה היהודיים לא נפגע בפרעות). העניין הזה מביא אותנו לנושא התיישבות התימנים ההסטורית בסילוואן, והאופן הציני שבו השתמשה עמותת אלע"ד בהתיישבות ההיא, לפני 100 שנה, כדי להצדיק את מעשי הגזל שלה בהווה.

ב-1884, שנתיים אחרי עליית "אעלה בתמר", התיישבו התימנים הראשונים בדרום-מזרח שכונת סילוואן. מדוע התיישבו מחוץ לחומות העיר העתיקה? משום שיהודי היישוב הישן – אשכנזים וספרדים כאחד – לא חפצו בשכנותם. התימנים דיברו שפה זרה, התלבשו אחרת, התפללו לפי נוסח שונה, והיו עניים מרודים. החשדנות והגזענות שבהם נתקלו אילצו אותם להתגורר במשך תקופה ארוכה במערות סלע (!) בהרי ירושלים. לבסוף (ביוזמתו של העיתונאי והעסקן י.ד. פרומקין) נבנו עבורם מבני קבע בסילוואן, והמקום נקרא "כפר השילוח". הכפר שרד 45 שנה, עד לפרעות תרפ"ט, ובשיאו התגוררו בו למעלה מ-150 משפחות.

יש עדויות רבות על יחסי השכנות הטובה של התושבים התימנים של "כפר השילוח" עם התושבים הערבים של סילוואן. כאמור, אנשי סילוואן עצמם לא השתתפו בפרעות ואף הצילו יהודים (הנה מכתב התודה של היהודים למצילם, מוחמד גוזלן).

ובכן, איפה התימנים ההם, שחיו בשלום ובידידות עם שכניהם הערבים, ואיפה עמותות המתנחלים הדורסניות שמתיימרות "לגאול" את נכסיהם ולהמשיך את מורשתם? מה בדיוק הקשר בין יהודים שתושבי סילוואן הצילו מפרעות ב-1929 ליהודים שעוקרים את תושבי סילוואן מביתם 80 שנים מאוחר יותר? שום קשר.

הציניות ההתנחלותית מגיעה לשיאה בפרשת "בית מיוחס". הבית אכן היה שייך למשפחת מיוחס הירושלמית מסוף המאה ה-19 ועד למלחמת 48'. חידוש ההתיישבות היהודית בו התבסס על העיקרון המוכר – כל יהודי, בכל זמן, הוא יורש חוקי של כל נכס יהודי, מכל תקופה הסטורית (ולו גם לפני מאות שנים, ולו גם דרך מתווכים מפוקפקים או גופים "לאומיים" שמייצגים אותו, כמו קק"ל). מקים הבית, נתן רחמים מיוחס, היה קשור בקשרים הדוקים עם ערביי סילוואן ואף כתב רבות על אורחות חייהם. כפי שכותב עמוס נוי במאמר מאיר עיניים על ההסטוריה התימנית של כפר השילוח:

"כיום זה ודאי אינו "ביתו של מיוחס", לא רק מפני שהאנשים שהתיישבו בו אינם מיוחסים בשום מובן ואינם מתייחסים למשפחת מיוחס או להשקפות, שאפיינו ומאפיינות את בניה ובנותיה. עמותות המתנחלים המשלמות את שכרך אמנם השימו עצמן ליורשות הנדל"ן של כל יהודי (ושל העם היהודי כולו) בכל מקום ובכל עת, אבל השימוש בשמו של מיוחס הוא אחיזת עיניים מרושעת ומכוערת: לא רק שרבים מצאצאיה של משפחה זו סולדים מעמותות המתנחלים המתגוררות ב"נכסיהם" (כביכול) ועושות שימוש מניפולטיבי וציני בשמם במסווה של "רציפות הישוב היהודי" ו"בעלות יהודית" – אלא שיש טעם לוואי מאוס דווקא בשימוש בשמו של יוסף מיוחס, שהקדיש את חייו לתרבות הערבית ולהפצתה, מתוך אהבת הערביות ואמונה בחיוניות ובאפשרות של כינון תרבות משותפת וחיים בצוותא בין עמי האזור."

אכן, יורשי מיוחס הביעו מפורשות את הסתייגותם מן ההתנחלות; מובן שאיש לא שאלם האם מקובל עליהם השימוש בשם משפחתם לציון אי מבוצר ומאיים של מתיישבים יהודיים בלב כפר ערבי.

נוי כתב את מאמרו כמכתב תגובה לשחקן מתי סרי, אשר השכיר את שירותי המשחק שלו, כמו גם את המיתוג התימני שלו, לטובת יחסי הציבור של פרוייקט "עיר דוד" של עמותת אלע"ד. בסרטון היחצ"ני הזה מתפייט סרי על דוד המלך, כשברקע נראה בית מיוחס שנבנה מחדש.

לא, מר סרי, אין שחר למשפט הזה שבקע מפיך, "גבעת עיר דוד היתה עדיין ריקה וחשופה כמעט לחלוטין". אין שחר, משום שעד לכניסת המתנחלים לשכונה, לפני 20 שנה בלבד, לא היה דבר כזה "עיר דוד" – מושג חדש, שזיקתו ל"עיר דוד" המקראית מפוקפקת ביותר (הארכיאולוג ד"ר גבריאל ברקאי מבהיר: "הכינוי "עיר דוד", שבו משתמשים כיום בעבור כל שטח התל של ירושלים הקדומה, הוא למעשה שם בן ימינו, שאינו זהה כלל למשמעותו ולתחולתו הגאוגרפית של השם הזה במקרא"). היה כפר סילוואן, מזה מאות בשנים, ובמאה השנים האחרונות, היה גם "כפר השילוח". ועוד אין שחר, משום שהגבעה לא היתה "ריקה וחשופה", אלא מיושבת בכפר ערבי שהתקיים במקום לאורך כל התקופה העות'ומנית, החל מן המאה ה-16.

בחול המועד פסח השנה ערכו מתנחלי "בית יהונתן" – מפרי חוק שהמדינה מסרבת לפנות וגם מממנת את הגנתם – "הפנינג" ברוח "כפר התימנים". תחת אבטחה כבדה הוזמן הציבור לבוא ולאכול אוכל תימני וגם לצפות בדיירים ש"מתחפשים" לתושבים התימנים המקוריים. ובכך נסגר מעגל הניצול והנישול: אי אז נדחקו התימנים לסילוואן בגלל גזענות יהודית, בהמשך נדחקו ערבים מסילוואן בגלל גזענות יהודית, וכיום המנשלים חוגגים את כל זה בפסיבל, נו, איך לומר, קצת אוריינטליסטי. ותודה למנשה, סליחה, מתי התימני.

עד כאן השלב הראשון בהשתלטות אלע"ד על נכסי ערבים בסילוואן, שבו נעשה שימוש מירבי בחוק נכסי נפקדים וב"גאולת" רכוש יהודי. על פי נתוני "עיר עמים", מסרו המדינה וקק"ל לידי עמותת אלע"ד, בשתי הדרכים שתוארו לעיל, 36 דונמים מכלל שטחי שכונת ואדי חילווה, שהם רבע משטחה.

ב-1992 הקיץ הקץ על הגזל ברשות החוק הזה, בדמות דו"ח ועדת קלוגמן.

ב. שלב ב': 1992-1997

איש ישר היה (ועודנו) בישראל, חיים קלוגמן שמו. קלוגמן כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים בתקופת ממשלת רבין ועמד בראש ועדת בדיקה ממלכתית לנושא פעילות העמותות היהודיות ב"מזרח ירושלים". הדו"ח שהגישה הוועדה ב-1992 צייר תמונה מסמרת שיער של נכלים וכזבים, כיפופי חוק וזיופי מסמכים, שרק בזכותם הצליחו אנשי אלע"ד (וגם עמותות אחרות, כמו "עטרת כוהנים") להשתלט על נכסי ערבים בסילוואן. בין השאר, קבע הדו"ח כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לא ערך כל ביקורת על אמיתות התצהירים שסיפקו אנשי העמותות לפני הכרזת ה"נפקדות" ולא איפשר כל טיעוני נגד; חלק מהתצהירים נחתמו מול עורכי הדין של העמותות, רבים מהם על ידי מצהיר סדרתי שהוכח כבלתי אמין; לא נערך כל מכרז על הזכויות בנכסים, והם יועדו לקבוצה מצומצמת מאד של עמותות ימין. ועדה המשותפת לחברת "עמידר" ומשרד השיכון החליטה למי יוחכרו או יושכרו הנכסים; בוועדה ישבו נציגי אלע"ד, כמו המנכ"ל דוד בארי, שהיו מעורבים ב"סימון" הנכסים כנפקדים. כסף שיועד לעולים חדשים ולמשפחות במצוקה הועבר לעמותות; ועוד.

האם מישהו מן המעורבים בגזל האדמות הלא חוקי הזה נתן את הדין על מעשיו הפליליים? הי, לא צריך להיסחף; החוק הוא כידוע מה שבעלי הכוח קובעים שהוא החוק. "דו"ח קלוגמן אומנם הגדיר נהלים אלה כ"ניגוד אינטרסים חמור", מציין הדו"ח של "עיר עמים", "אבל התמונה המתקבלת היא של זהות אינטרסים: בכירים בשלטון יזמו מדיניות זו, הרשויות הממלכתיות מימנו אותה ותמכו בה; ואלע"ד הגשימה אותה. במלים של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (עמ' 13).

זיכרו את המלים האלה, שיכולות לשמש מוטו לכל המעשים הלא-חוקיים והאנטי-אנושיים שהיו מנת חלקם של תושבי סילוואן הערבים ב-20 השנים האחרונות: הראש והידיים מאחוריהם תמיד היו בגדר "סניף של ממשלת ישראל".

על אף העובדה שאף אחד מהמעורבים בפרשיות האפלות האלה לא נענש, דו"ח קלוגמן אילץ את הנהגת אלע"ד לשקול דרכים חלופיות ויצירתיות יותר לייהד את סילוואן. הכסף הגדול התחיל לזרום.

בשנות ה-90' החלו עמותות אלע"ד ו"עטרת כהנים" לרכוש בכספי תרומות עלומות (עוד נחזור לשאלת מקורות המימון של אלע"ד) נכסים בסילוואן ישירות מידי בעלי הקרקע. כך נרכשו "חניון גבעתי", חלק מ"מתחם אדרת", והשטח שעליו עומד "בית יהונתן" (המיועד, פורמלית, להריסה). דוד בארי מקפיד להדגיש, בכל התבטאות תקשורתית, שכל הרכישות האלה היו כשרות וחוקיות. אבל המציאות שונה.

בתיקים רבים שהגיעו לבית המשפט מתגלה מנגנון ערמומי וכוחני של דחיקת בעלי הנכסים אל הפינה. במנגנון פעילים אנשי קש של אלע"ד וגורמים פליליים מבין תושבי סילוואן. היו עסקאות שבהם הוחתמו המוכרים "אחרי מותם"; עסקאות שבהן זויפו מכתבים שלכאורה מאיימים על בעלי נכסים בחובות מס. כמו כן נחשף שיתוף פעולה של גורמים בעיריית ירושלים עם עמותת אלע"ד בהפעלת לחץ על בעלי נכסים. כנגד בעלי בתים רבים בסילוואן נפתחו הליכים משפטיים בגין בנייה לא חוקית. נזכיר – הבנייה לא חוקית כי לפלסטיני, תושב סילוואן ולו גם מזה עשרות שנים, אין שום דרך חוקית לקבל היתר בנייה (בהיעדר תכנית בניין). נציגי העמותות פונים אל בעלי הנכסים ומבטיחים להם כי אם ימכרו את ביתם, יפעלו לטובתם בעירייה ויבטלו את ההליכים המשפטיים נגדם (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 14-15). גם עמותת "עטרת כוהנים" מעורבת ברכישות בסילוואן; מי שמעוניין להתוודע לשיטות המאפיונריות למהדרין שהעמותה מפעילה (שוחד, זונות, טיסות חינם לחו"ל) מוזמן להתעמק בתחקיר המפורט הזה של מירון רפופורט.

ב-1997 חל מפנה דרמטי בפעילות הנדל"נית של אלע"ד בסילוואן. במקום לרכוש בית אחר בית, נפל לחיקה כפרי בשל שטח של 24 דונם – הגן הלאומי "עיר דוד". ההישג הזה איפשר לעמותה (ודרכה – לרשויות השלטון) למזג בין שתי אסטרטגיות של ייהוד: ייהוד המרחב שמעל הקרקע, באמצעות בנייה נוספת (ולא חוקית) בשטחי הגן הלאומי, וייהוד המרחב שמתחת לקרקע, באמצעות ארכיאולוגיה מגוייסת.

ג. שלב ג': 1997-2010

הגן הלאומי "עיר דוד" כולל בתוכו אתרים הסטוריים וארכיאולוגיים יוצאי דופן, כמו נקבת השילוח ובריכת השילוח. במשך שנים ארוכות נוהל הגן בידי רשות הטבע והגנים, שאחראית על כל הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים". אולם ב-1997 – בעקבות מהלכים לא ידועים, מאחורי הקלעים – חתם מנהל מקרקעי ישראל חוזה עם עמותת אלע"ד למשך 7 שנים, המעביר לה את סמכויות הניהול בגן, ובכלל זה גם באתר החפירות הארכיאולוגיות שבשטחו. החוזה נחתם ללא מכרז וקיומו הוסתר מגופים ממשלתיים הנוגעים בדבר, כמו רשות העתיקות (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 17). הנה יריית פתיחה הולמת להשתלטות של אלע"ד על שטחים ציבוריים בסילוואן: אי-חוקיות מן הרגע הראשון.

גם עיריית ירושלים העבירה את סמכויותיה בגן הלאומי "עיר דוד" לידי אלע"ד. המהלכים הללו עוררו התנגדות רבה בקרב ארכיאולוגים ורשות העתיקות. במשך כמה שנים, עד 2001, הוקפא המהלך על רקע הליכים משפטיים, שבסופם הודיעה הפרקליטות לבג"ץ כי החוזה עם אלע"ד בוטל וניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים.

וכאן, שוב כבמטה קסם, תפנית מן הסוג שכבר הורגלנו אליו – החלטות רשמיות לחוד, ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים – העבירה הרשות, ביוזמתה, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002. גם כאן, לכאורה, פעלה המדינה באופן לא חוקי כדי לשמר את אחיזתה של אלע"ד בשטח. מדוע ועל איזה רקע התקבלה ההחלטה הזאת ברשות הטבע והגנים? הנה עוד תחקיר עיתונאי נחוץ מאד, שלא נעשה. ואולי כל התערובת המופלאה הזאת, של חוקיות בלתי-חוקית, מתנקזת אל דמותו של איש אחד – אביתר כהן, מתנחל מעפרה, סמח"ט במילואים, מקימם של מאחזים בלתי-חוקיים, וכיום מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים. תשאלו מה היה תפקידו הקודם? מעניין ששאלתם. הוא היה מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד. איך שגלגל מסתובב. מה שבטוח, לא משנה איזה כובע הוא חובש – "השטח הוא שלנו".

מיד נגיע אל המימד הארכיאולוגי של הההתנחלות בסילוואן. אבל בשלב זה חשוב לציין, שהעברת שטחי "עיר דוד" – שהם שטחי ציבור לכל דבר – לניהול אלע"ד איפשרה לעמותה להוסיף ולבנות בסילוואן. למעשה, לא ברור בכלל שאלע"ד רואה בארכיאולוגיה את יעדה העיקרי, ואפשר שפנתה לערוץ הזה מתוך אילוצים. כפי שחושף הדו"ח עסקה אפלה בסילוואן (עמ' 18), בתחילת שנות ה-90' הגישה אלע"ד תכנית להקמת 200 יחידות דיור על אתר העתיקות באזור העופל, בשטח "עיר דוד". התכנית נפסלה על רקע ארכיאולוגי – עניין מוזר, לכאורה, אם מאמינים לאלע"ד שהפיתוח הארכיאולוגי של "עיר דוד" הוא בראש מעייניה. זאת ועוד, בשטח הגן הלאומי נמצאת חלקה הידועה בשם "חלקה 44", שתושבי סילוואן נטעו בה עצי פרי. בשנת 2002 עקרו אנשי אלע"ד את העצים, והקימו בשטח קרוואנים ואוהל המשמש כגן אירועים. ב-2007 הגישה העמותה בקשה לבנות בשטח הזה בית כנסת, כיתות גן, 10 יחידות דיור, וחניון תת-קרקעי – כל זאת למרות שמדובר בשטחי גן לאומי, שעל פי חוק אסור לעשות בהם כל שינוי בלי אישור הרשות. שוב, גם כאן מתעורר החשד שהארכיאולוגיה משמשת "כיסוי" לחמדנות טריטוריאלית גרידא, ופרנסי העמותה מוכנים להקריב שטחי חפירות לטובת ההתנחלות.

ובכלל, כדאי לנפץ את הדימוי הרוחני-משהו של עמותות הימין, המצטיירות כמי שפועלות בהשראת חזון דתי טהור, נקי משיקולים חומרניים. בסכסוך מכוער אחד, סירבה אלע"ד לפנות שטח בדרום-מזרח ירושלים שיועד למעון למפגרים; קק"ל, בעלת השטח, גיבתה כרגיל את אלע"ד. וזוכרים את האוהל, שמשמש כגן אירועים? תחקיר של רשת ב' חשף כי הגן הזה, שהוקם בחלקו ממימון ציבורי, ומכניס כסף לכיס הפרטי של אלע"ד – פועל ללא רשיון עסק. רשות הטבע והגנים וגם עיריית ירושלים טענו כי לא ידעו בכלל שהעמותה מפעילה גן אירועים פרטי על שטח הגן הלאומי. תושבי סילוואן, לעומת זאת, יודעים זאת היטב, משום שבכל פעם שמתקיים אירוע כזה בגן, הופך עורק התנועה הראשי בשכונה, רחוב ואדי אל חילווה, לכביש אפרטהייד, אסור לתנועה לפלסטינים (מרחב לא מוגן, עמ' 23).

נזכיר עובדה בסיסית, שאמורה להיות מובנת מאליה. "עיר דוד", כמו כל גן לאומי אחר, היא שטח ציבורי. שטח ציבורי, בהגדרתו, אמור לשרת את כלל הציבור, ובפרט את האוכלוסיה המקומית שבקרבה הוא מצוי. בפועל, המתחם הגדול של "עיר דוד" בתוככי סילוואן סגור ומסוגר בפני התושבים הפלסטיניים, וכל דרך ניהולו אומרת ניכור והדרה של הציבור שבקרבו הוא ממוקם. נסו לדמיין לרגע לעצמכם מצב כזה בשכונת מגוריכם: אתר ארכיאולוגי/תיירותי/מסחרי שתקוע בלב השכונה, מקים רעש ואבק (וגם סודק קירות של בתים) בלתי פוסקים, מוקף גדרות ושומרים, וכל אופיו וזהותו שוללים את הזהות והזיקה שלכם למקום. כל זה נמשך כבר יותר מעשר שנים, והסוף לא נראה לעין.

זאת היא "עיר דוד" לתושבי סילוואן. עכשיו ננסה להבין מה היא ליהודים.

2. ארכיאולוגיה התנחלותית: חופרים ומנשלים

הגן הלאומי "עיר דוד" הוא הצלחה מסחררת. תוך שנים ספורות בלבד התברג האתר לחמשת אתרי התיירות המובילים בישראל, עם חצי מליון (!) מבקרים מדי שנה. הגן מכניס לכיסה של אלעד כ-9 מיליון שקלים בשנה. עשרות אלפי חיילים ותלמידי תיכון מקבלים הדרכות באתר מדי שנה, במימונה של אלע"ד. המסר המועבר שם הוא ברור וחד: המקום יהודי, תמיד היה יהודי, ורק יהודי. הנה התרשמויות של מבקר אחד בסיור המודרך:

"סרטון תלת המימד אשר מוצג בפני המבקרים בפתיחת הביקור הוא ללא ספק מושקע מבחינה ויזואלית, אך ציר הזמן המלווה אותו תמוה באופן מחשיד: מיד אחרי חורבן בית שני מדלגת ההיסטוריה המעובדת של הנהלת הגן הלאומי היישר אל סוף המאה ה-19 – אל ימי העלייה הראשונה – ומשם להקמת המדינה ולמלחמת ששת הימים… ההיסטוריה הערוכה של יוצרי הסרט לא מזכירה אפילו את התקופה הצלבנית, הרומית או המוסלמית. גם הממלוכים והעות'מאנים נמחקו כלא היו… בעת הסיור, כאשר אנו פוסעים בין אתרי החפירות, אני שם לב שאין כמעט שלטים עם הסברים המלווים אותנו לאורך הדרך כפי שנהוג באתרים מן הסוג הזה. המידע כולו נמצא אצל המדריך הבוחר ללוות כל הסבר בציטוט מן התנ"ך."

למי שלא מבין את הקשר בין ההסטוריה לבין הפוליטיקה בהווה, הארכיאולוג יוני מזרחי מתנדב להבהיר:

"אחרי שלוש שעות בסיור של אלע"ד אתה משוכנע שאתה נמצא באתר יהודי בלבד. ממצאים כנעניים, ביזנטיים, מוסלמיים וכמובן פלסטיניים נדחקים לפינה. לירושלים יש 4,000 שנות היסטוריה, ואצלם זה מתרכז בסיפורים מפוארים על שלמה, דוד וחזקיהו, שאגב לא נמצאו שום ממצאים ארכיאולוגיים שקושרים אותם למקום. כשמציגים ככה את הסיפור למאות אלפי מבקרים מכל העולם, זה כלי עם הרבה כוח פוליטי ודרך להצדיק את ההתנחלות באיזור."

עדיין לא מבינים? טוב שיש מדריכות סיורים שמפרשות עד הסוף את מה שטעון פירוש:

"הגענו לעיר דוד במסגרת טיול מטעם העבודה", משחזרת מיכל, בת 29, מכפר סבא. "את ההדרכה העבירו שתי צעירות דתיות. במהלך הסיור הן הטיפו עד כמה חשוב שיהודים יקנו אדמות בכפר סילוואן כדי לחזק את האחיזה של עם ישראל בשטח, לגאול את האדמות וכדומה. לכל מי שיש כסף ואפשרות כדאי מאוד לתרום לעניין… הסתכלנו אחד על השני ולא האמנו שזה באמת חלק מן ההדרכה."

הדברים ידועים לכל, כולל לגופים הציבוריים שמאשרים את פעילות אלע"ד (ואת זה צריך להדגיש שוב ושוב – הכל ידוע ומאושר). הנה אנדרסטייטמנט ראוי לציון, מפיו של יו"ר מועצת רשות העתיקות, פרופ' בנימין זאב קדר: "רשות העתיקות מודעת לכך שאלע"ד, עמותה עם אג'נדה אידיאולוגית מוצהרת, מציגה את ההסטוריה של עיר דוד באופן מוּטה". (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 24).

"עיר דוד" היא כיום קונצזוס. אם לא באמצעות צווי פינוי והשתלטות על נכסים, אז דרך מיתולוגיה של חרסים ומנהרות חצובות בסלע הצליחה אלע"ד להתנחל בלבבות של כל עם ישראל. תשאלו את שלמה גרוניך (ההוא ששר עם ערבים, כי הוא בעד דו-קיום), ואפילו את יונה אליאן-קשת.

נתחיל מהסוף: בכל החפירות שהתנהלו ב"עיר דוד", החל מסוף המאה ה-19 ולאורך כל המאה ה-20, ובכלל זה 16 השנים האחרונות, שבהן מתנהלות מספר חפירות באופן אינטנסיבי בשטחי האתר – לא נמצא שום ממצא שקושר את הדמות המקראית של דוד המלך למקום. יותר מכך, במילותיו של הארכיאולוג יוני מזרחי: "מתוך עשרות השכבות הארכיאולוגיות שנמצאו באתר, לא נמצאה אף עדות לנוכחתו של מלך יהודה או מלך אחר שחי באתר."

אם כן, כנגד כל המצגות המשוכללות והסיורים ברוח התנ"ך והמיתולוגיה התיירותית שעמותת אלע"ד מפיצה בארץ ובעולם, חשוב לומר גם את הדבר הפשוט הזה: אין שום ממצא ארכיאולוגי שמעיד כי דוד המלך אי פעם חי ב"עיר דוד". דוד בארי כן, דוד המלך לא (לכן מדויק יותר יהיה לקרוא לאתר "עיר דויד'לה"). לא נעים, אבל אלה העובדות.

בכך אין כדי לגרוע מחשיבותו הארכיאולוגית של האתר. בחפירות התגלו ממצאים עשירים מלפני 7,000 שנה ועד ימינו. החל מסביבות 3,000 לפנה"ס התקיים ישוב במקום, והחל מ-1,700 לפנה"ס היתה זו כבר עיר. התגלו ביצורים מהתקופה הכנענית, חותמות ("בולות") מסוף בית ראשון, שרידי ארמון מהתקופה ההלניסטית, מבנים מרשימים מהתקופה הביזנטית, ועוד. הממצא ה"יהודי" הידוע ביותר הוא כתובת השילוח, שהתגלתה ב-1880, והתגלו גם כתובות רבות עם שמות של פקידים יהודיים בממלכת יהודה, שחלקם מופיעים בתנ"ך. תיאור של הממצאים הארכיאולוגיים ב"עיר דוד", מנקודת מבט מדעית שאינה רתומה לנראטיב הלאומי-יהודי, ניתן למצוא בחוברת "ארכיאולוגיה בצל הסכסוך" שהוציאה עמותת "עמק שווה".

מכל מקום, החשיבות הארכיאולוגית של אתר "עיר דוד" איננה מה שעומד כאן על הפרק, וגם לא טיבם של הממצאים במקום, ועל כן לא אנסה להיכנס לעובי הקורה של המחלוקות המדעיות השונות שאופפות את הממצאים. הארכיאולוגיה רלבנטית לדיון כאן רק מן הסיבה שהיא נגררה, או אולי גררה עצמה ברצון, אל ליבו של סכסוך פוליטי. והשאלה שצריכה להישאל פשוטה מאד: האם יש הצדקה מוסרית וציבורית להרוס לאלפי אנשים את החיים – החל מגזילת כל השטחים הציבוריים שהיו פנויים בשכונתם, דרך חסימת כבישים ועד הטלת אימה באמצעות כוחות שיטור מופרטים – רק בשם המחקר הארכיאולוגי? ונניח, לצורך הדיון, שמחר או בשבוע הבא מתגלה בחפירות "עיר דוד" כתובת שבה מוזכר המלך דוד בשמו. יודעים מה, נהיה לארג'ים: נניח שמישהו מגלה את הנבל שבו היה דוד מנעים זמירות לשאול. האם המחיר היומיומי שנכפה על תושבי סילוואן היה הופך למוצדק באותו רגע?

בואו נפרט קצת. החפירות ב"עיר דוד" נגועות בכמה פגמים יסודיים. במקרה אחד לפחות נרשמה חריגה מרשיון החפירה שניתן מידי רשות העתיקות, והחפירה נעצרה רק כי נתקלה ביסודות של בתי תושבים (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 20). הנה הקלטה שבה מסביר דוד בארי איך עבדה אלע"ד על רשות העתיקות וחפרה מחוץ לתוואי שאושר לה (לא לדאוג, רשות העתיקות מעולם לא הקפידה עם אלע"ד על שטחים ששייכים לערבים).

בניגוד גמור לאתיקה הארכיאולוגית הנהוגה כבר עשרות שנים, שמחייבת חפירת שכבות לעומק, מצומצמת בהיקפה, ב"עיר דוד" מבוצעות חפירות רוחב, מתחת לבתי תושבים בשכונה. זאת ועוד, בניגוד לחוק, איש לא שאל את התושבים ולא קיבל את רשותם לחפור מתחת בתיהם. למעשה, אנשי אלע"ד ודוד בארי לא מסתירים, ואפילו די מתגאים, בעובדה שהם חופרים מתחת לבתי השכונה.

החפירות האלה כבר הסבו נזקים לא מעטים. בשנת 2006 הופיעו סדקים בקיר של גן ילדים בשכונת ואדי חילווה, עד כדי סכנת התמוטטות; רשות העתיקות "התנערה" מכל אחריות לחפירות – הנה אחד מ"פירות" ההפרטה בסילוואן, שעוד נשוב אליהם (התפוגגות ה-accountability). החל משנת 2008 החלו להופיע בורות בכבישי השכונה, רצפות קרסו וקירות בתים נסדקו; הבתים טובעים באבק. כך גילו התושבים, לראשונה, שחפירות מתבצעות מתחת בתיהם. כשפנו לעירייה לבדוק את מקור הנזקים, לא נענו. משטרת ישראל הגדילה לעשות ועצרה חמישה תושבים – יום אחרי שעתרו לבג"ץ בבקשה שיעצור את החפירות המתנהלות מתחת ביתם, ללא אישורם.

נו, ומה בג"ץ קבע, אתם שואלים? אל תעצרו את נשימתכם. השופטת עדנה ארבל דחתה את העתירה, בנימוק ש"למול הפגיעה הנטענת ניצב אינטרס ציבורי משמעותי בביצוע העבודות."  צא ולמד מיהו ה"ציבור" אליבא דעדנה ארבל; מן הסתם הוא אינו כולל את תושבי סילוואן, שהאינטרס הציבורי שלהם הוא, בפשטות, שלא יקרסו להם הבתים ושרעשי הקידוח שמחרישים את אוזניהם כבר יותר מ-15 שנה ייפסקו. לא, זה לא ציבור וזה לא אינטרס. השופטת ארבל הפליאה לנמק: "ישראל אמנם מדינה צעירה, אך שורשיה עמוקים בהיסטוריה, ואדמתה רוויה בשרידים עתיקים של ציביליזציה אנושית קדומה… תל עיר דוד מספר את דברי ימיה של ירושלים זה אלפים בשנים, כפי שניתן ללמוד עליהם עוד מן התנ"ך". את הטקסט הזה היתה יכולה ממש להעתיק מאתר האינטרנט של מרכז המבקרים ב"עיר דוד". ועוד כתבה השופטת: "חשיבותו של המחקר הארכיאולוגי אינה מתמצה אך בהבנת עברה של הארץ ובאפשרות לבחון אמיתותם של הפרטים הידועים לנו ממקורות אחרים אודותיו, אלא הוא שופך אור על התפתחות התרבות האנושית. ככזה, חשיבותו חוצה עמים וגבולות." והיתה יכולה להוסיף: חוצה בתים וקירות.

הפגיעה הפיזית וגם הסימבולית בתושבי סילוואן איננה הכרח בל יגונה. גם המבקרים החריפים של חפירות "עיר דוד" אינם מבקשים לסתום את הגולל על החפירות, אלא רק לשנות, באופן דרמטי, את האופן שבו הן נעשות; בראש ובראשונה, להפוך אותן מאלמנט זר ומבוצר בשכונה למקור עניין וגאווה, מתוך שילוב האוכלוסיה המקומית בפיתוח האתר. יש גם מודלים של ארכיאולוגיה לא לעוּמתית, מעורבת בקהילה ואף מעצימה אותה, כפי שניתן ללמוד מפעילות עמותת "עמק שווה" – שהקימו ארכיאולוגים בשיתוף עם תושבי סילוואן. לפני הכל, צריך לראות בתושבים בני אדם, ולא מטרד, כמו שקי עפר שיש לסלק מאתר החפירות.

אחת הסיבות הפורמליות לכך שאין כמעט חסמים ומגבלות על החפירות שממנת אלע"ד היא שלהוציא אחת מהן, כולן מוגדרות "חפירות הצלה". הדו"ח עסקה אפלה בסילוואן מבאר: "על פי חוק, רשות העתיקות היא שמבצעת "חפירות הצלה" בשטחים המיועדים לבנייה כדי למנוע השמדה של עתיקות ועל מנת לבדוק כיצד, אם בכלל, אפשר לשמר את העתיקות. הרשות רשאית לאסור כליל על בנייה באתר, אם מתגלות בו עתיקות שיש להן ערך יוצא דופן." (עמ' 19). ואולם באתרי "חפירות ההצלה" ב"עיר דוד" אין תכניות בניין מאושרות, ובחלקם אפילו לא הוגשו תכניות כאלה. ההתנהלות הזאת מנוגדת לחלוטין למקובל בחפירות הצלה אחרות. גם ארכיאולוגים בכירים בארץ מפקפקים בכך שניתן לקרוא לחפירות המתנהלות כבר למעלה מ-15 שנה, וכל הזמן רק מתרחבות, "חפירות הצלה".

אם כך, ממה בדיוק "מצילים" את החפירות? ככל הנראה – משקיפות ציבורית. להבדיל מחפירות מחקריות רגילות, "חפירות הצלה" מאושרות בהליך פנימי ברשות העתיקות ללא בקרה חיצונית. דו"ח עסקה אפלה בסילוואן חושף שבחסות "חפירות ההצלה" מתחת לחניון גבעתי נעשו עבודות תשתית מאסיביות לקראת הקמת מרכז מסחרי גדול – ללא תכנית בניין עיר (תב"ע) מאושרת וללא היתרים. בכתבה המצויינת על חפירות "עיר דוד" של נסים מוסק לחדשות ערוץ 1, מגלה הארכיאולוג רפי גרינברג כי רשות העתיקות התחייבה לפנות את העתיקות בחניון גבעתי למרתף של הבניין שאלע"ד תקים על שטח החניון. גרינברג קורא לילד בשמו כשהוא מסכם: "רשות העתיקות עובדת כאן בשביל היזם."

באור הזה צריך לראות את "חילוקי הדעות" המנומסים בין רשות העתיקות לבין אלע"ד; לא גילויים של בקרה ציבורית נאותה (נזכיר כי רשות העתיקות היא גוף ציבורי), אלא הסכמה כנועה להעלים עין מכל הפגמים המקצועיים והאתיים שבהתנהלות העמותה. בכך, יש להודות, אין שום חריג, שכן כל רשויות השלטון, במגען עם אלע"ד, נוהגות באדיבות מופלגת. מי שסבור שכל אותן רשויות "נאנסות" לציית לתכתיבים של אלע"ד הופך כאן את היוצרות; אלמלא הגשימה העמותה הזאת את המטרות הגלויות והסמויות של השלטון הישראלי, אלמלא ביטאו יעדיה באופן עמוק גם את אמונותיהם הפרטיות של הפקידים האמורים לפקח על אלע"ד – לא היתה העמותה מגיעה לאן שהגיעה. התבנית הזאת, כמובן, היא מקרה פרטי של תבנית היחסים הכללית בין ממשלות ישראל לבין האקטיביזם ההתנחלותי, שכל אורחו ורבעו מתמצה באי-לגאליות בחסות השלטון.

חשוב לציין שקהילת הארכיאולוגים בארץ חצויה ביחסה לחפירות "עיר דוד". מבין הקולות הביקורתיים בולטים שניים – יונתן מזרחי ורפי גרינברג. השניים כותבים מאמרים ואף מנחים סיורים "אלטרנטיביים" לסילוואן, ודבריהם ראויים להאזנה קשובה (מאמרים של מזרחי – כאן וכאן וכאן; מאמרים של גרינברג – כאן וכאן). גרינברג גם מתראיין ארוכות בכתבת הוידאו הבאה (מאת נטשה דודינסקי, דיגרסמדיה 2008), שמציגה באופן בהיר ומטריד כאחד כמה נמוך ירדה האתיקה הארכיאולוגית במנהרות שמתפתלות מתחת לבתי סילוואן. הצפייה מומלצת.

בשלב הזה הקורא ודאי סקרן לדעת מה אומרים להגנתם הארכיאולוגים שמנהלים את החפירות ב"עיר דוד"; המנצחים על המלאכה הם פרופ' רוני רייך ואלי שוקרון. אלה הם, אם תרצו, "שכירי האֵת" של אלע"ד. שלא במפתיע, הם ממעטים לדבר ולהתראיין. אולי הם סבורים שאם ידירו עצמם מן הזירה הפוליטית, יישמר האופי המדעי "הנקי" של פעילותם. זאת היתממות במקרה הטוב, וציניות במקרה הרע. הארכיאולוג אלי שוקרון, כשנשאל על המימון לפעילותו מכספי אלע"ד בכתבה של נסים מוסק, מזעיף פנים ומפטיר: "אני לא מעוניין לדבר על כך." שותפו, פרופ' רייך, הגן על פעילותו ב"עיר דוד" בראיון נדיר שנתן בתכנית של לונדון וקירשנבאום במלים האלה: "אין לי שום אג'נדה פוליטית… המטרה היחידה שלי היא הוספת ידע על תולדות המקום, לאו דווקא יהודי". האם פרופ' רייך מאמין למלים שיוצאות מפיו – רק הוא יודע. בכל מקרה, מה שכל ילד במאה ה-21 צריך לדעת, היא שאג'נדות פוליטיות מתקדמות יפה מאד הודות לשיתוף הפעולה של אנשים שטוענים בתוקף ש"אין להם שום אג'נדה פוליטית". למעשה, הדרך האופטימלית לממש אג'נדה פוליטית שנויה במחלוקת היא לגייס לשורותיך אנשים שהדימוי הנייטרלי שלהם מרחיק ממך כל צל של מחלוקת או חשד לפלילים.

הביטו במערך המסועף של אנשי מקצוע "לא פוליטיים" שבזכותו מפעל ההתנחלות והאפרטהייד משגשג מיום ליום: חיילים "בלי אג'נדה פוליטית" שמגנים על עוקרי עצי זית, קבלנים "בלי אג'נדה פוליטית" שמקימים גדר הפרדה על אדמות פרטיות של פלסטינים, מפעלי מזון ורהיטים "בלי אג'נדה פוליטית " שיושבים על קרקע כבושה, חברות אלקטרוניקה "בלי אג'נדה פוליטית" שמספקות לצבא ציוד אופטי משוכלל שמותקן על מל"טים, כדי שיוכלו להפציץ ריכוזי אוכלוסין מן האוויר ("אחרי אזהרה!"), ועכשיו, סוף סוף, גם ארכיאולוגים "בלי אג'נדה פוליטית", שמקדמים מדי יום את מאמצי הייהוד של סילוואן, ואף עורכים שם כנסים מדעיים, ובכך, בלי ספק, תורמים שוב ל"הוספת ידע" על הדרך לחרב לכולנו את העתיד.

את העפר שהוא שולה מתחת לבתי סילוואן יכול פרופ' רייך לזרות בעיניו ובעיניהם של עוד כמה קולגות מיתממים, אך לא בעינינו. אנחנו יודעים היטב מה הוא עושה שם.

ביולי השנה הוגשה עתירה לבג"ץ להוציא את ניהול הגן הלאומי "עיר דוד" מידי עמותת אלע"ד ולהחזירו לרשות הטבע והגנים, הגוף שהחוק הסמיכו למטרה זאת. העתירה עדיין תלויה ועומדת, אך אני מנחש שאין חשיבות רבה לתוצאותיה. בין אם תישאר אלע"ד הגוף המבצע, לפני או מאחורי הקלעים, בשלב זה כבר ברור שאין שום סתירה בין מטרותיה לבין מטרותיהם של המוסדות השלטוניים אשר הפקידו בידיה את המפתחות ל"עיר דוד". אשר על כן – מה שהיה הוא שיהיה.

3. אלע"ד כזרוע שלטונית

מי שעקב אחרי ההסטוריה של השתרשות אלע"ד בסילוואן יכול להבין שלא היתה מסוגלת לרשום לעצמה השגים מרשימים כל כך, בתחום הנדל"ן, התיירות והנישול, אלמלא זכתה לשיתוף פעולה וגיבוי של הרשויות. בעניין הזה אין שום הבדל בין ממשלות ימין לשמאל, למעט המעטפת הרטורית – הימין מצהיר בגלוי על מדיניות שהשמאל היה מבצע בחשאי. כך הכריז שר הפנים, אלי ישי, לפני שנה וחצי: "עכשיו, כשמוניתי כאחראי על משרד הפנים, אני מתכנן ללכת על עיר דוד בכל הכוח. כל תוכנית מתאר שתבוא, תכלול התיישבות יהודית ומפעל תיירות יהודי נרחב. אני מתכוון לפעול בנושא זה במלוא העוצמה. עיר דוד היא סלע קיומנו, זאת ארץ ריבונותנו, התיישבות יהודית שם היא זכותנו. משם צמחנו". (במאמר מוסגר ניתן להרהר על השימוש בשפה הצבאית הזאת, "ללכת בכל הכוח", "בכל העוצמה", בהקשר של פעילות שלטונית בתוככי שכונת מגורים).

הנה כמה הוכחות לקשרים ההדוקים של אלע"ד עם השלטון, עוד לפני אלי ישי.

ראשית, מילה על מקורות המימון של עמותת אלע"ד. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את אלע"ד על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה (תודו שאתם לא נופלים מהכיסא). הנה כך, אזרחי ישראל אינם רשאים לדעת מי מממן את ניהול הגן הלאומי "עיר דוד" – נכס ציבורי, כזכור – ומהן מטרותיו הפוליטיות (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 36).

תחילת הרומן של אלע"ד עם השלטון היתה, כנהוג בשטחי יהודה ושומרון, דרך הצבא. כבר ב-2001 אירחה אלע"ד "כנס הצדעה של תושבי ירושלים למערכת הביטחון", בנוכחות הרמטכ"ל דאז, שאול מופז (שקרא שיר של אצ"ג), קצין חינוך ראשי (העדיף לקרוא עמיחי), ו-300 חיילים. "ירושלים היא נקודת המוקד של האהבה, הגעגועים, התקוות והשאיפות של העם העברי", אמר אז מופז, "משום כך אנו שולחים מספר רב של חיילים לסייר בירושלים. בימים אלו, בהם אנו נמצאים בלחימה מתמשכת, ראוי לעצור לרגע ולהרהר מדוע אנחנו כאן." אכן, שאלה טובה.

לציון 40 שנות "איחוד" ירושלים, החליט פורום מטכ"ל לציין את האירוע ב"עיר דוד" (אתר שמסמל יותר מכל את האי-איחוד של העיר). תחת הנהגתו של הרב הצבאי אבי רונצקי, הרבנות הצבאית מיסדה מערך של "שבתות יהדות" בשיתוף עם אלע"ד, שבמסגרתן נלקחים חיילים לסיורים ב"עיר דוד" – הכל ללא תשלום, על חשבון אלע"ד. בנוסף, נערכים גם סיורי קצינים במקום, וגם בהם לא נזנח המסר החינוכי החשוב: "לדברי אחד ממפקדי הגדודים שהשתתפו באירוע, "מההתחלה היה ברור שיש אג'נדה נוספת לשבת. חזרו על עצמן אמירות על החיוניות של הישיבה בלב שכונות ערביות והחשיבות של יצירת חיץ בין הר הבית והפרלמנט הפלסטיני באבו דיס להתנחלות של מעלה הזיתים. הם דיברו גם על החשיבות של הבנייה ב-E1 (המסדרון שבין ירושלים למעלה אדומים)."

באופן רשמי, צה"ל אינו מגבה את הסיורים האלה (ש"לא תואמו עם חיל חינוך"). בפועל, כמובן, מדובר במדיניות הקריצה והסכמה שבשתיקה, שמאפיינת את יחסי אלע"ד והשלטון לכל אורך הדרך.

מה שטוב לצבא טוב גם לבתי הספר, כפי ששר החינוך הנוכחי שב ומזכיר לנו. בהוראתו של גדעון סער, הוגברו סיורי תלמידים לירושלים בשנתיים האחרונות. "עיר דוד" היא היעד השלישי בבירה מבין היעדים המועדפים על מערכת החינוך, עם 73,000 תלמידים מבקרים מדי שנה. משתתפים בסיורים העידו על אופיים האינדוקטרינרי.

בעיריית ירושלים מעולם לא הסתירו את מעמדה השלטוני-למחצה של אלע"ד. כבר ב-1997, כשהעבירה העירייה את סמכויותיה בגן הלאומי "עיר דוד" לאלע"ד, הנימוק היה שהיא רואה את העמותה כ"זרוע של העירייה" (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 17). לפני שנה נחשפה פרשה פלילית של ממש: עיריית ירושלים הזמינה תכנית מתאר ממשרד האדריכלים של משה ספדיה עבור אזור "עיר דוד". עמותת אלע"ד, שבבעלותה נכסים במקום, השתתפה במימון התכנית בהיקף של מאות אלפי שקלים. היועץ המשפטי של עיריית ירושלים, עו"ד יוסי חביליו, כתב חוות דעת חריפה בנושא, שבכל מדינה מתוקנת היתה מובילה כנראה לחקירה פלילית. אצלנו הדברים עובדים קצת אחרת. עו"ד חביליו – אחרי שורה של עימותים עם ראש העיר על רקע דומה – התפטר.

לבסוף, בחודש האחרון הסתבר, בעקבות מאבק משפטי שניהל דרור אטקס לחשיפת הנכסים שהעבירה המדינה לידי עמותות הימין, כי מנהל מקרקעי ישראל מסתיר מידע מהציבור כדי לספק לאלע"ד את מסך העשן הדרוש להמשך פעילותה בסילוואן.

רשימת הגופים השלטוניים שמשתפים פעולה עם עמותת אלע"ד ומאצילים עליה סמכויות ציבוריות מובהקות (כמו שימור שטחי ציבור, תיכנון ערים, אבטחה) היא ארוכה: האפוטרופוס על נכסי נפקדים, מנהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח, חברת "עמידר" (משרדי השיכון והתשתיות), קק"ל וחברת הבת שלה "הימנותא", רשות הטבע והגנים (המשרד לאיכות הסביבה), רשות העתיקות (משרד התרבות), משרד התיירות, הרשות לפיתוח מזרח ירושלים, משרד התחבורה, עיריית ירושלים, ועדת ההיגוי לפיתוח ירושלים (משרדי התיירות, דתות), צה"ל (חיל חינוך, רבנות ראשית), רשם התאגידים (משרד המשפטים), ועדת התכנון המחוזית ירושלים (משרד הפנים), משרד הבטחון.

לסיכום, רשות הדיבור לדורון שפילמן, מנהל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל, אבל בלי להיקבר תחת הבירוקרטיה הממשלתית." (עסקה אפלה בסילוואן, עמ' 36-37).

פרק ד': תחזית, ניתוח, לקחים

1. מבט קודר לעתיד

כיצד רואה עמותת אלע"ד את עתידה של "מזרח ירושלים"? לא צריך להפריח ניחושים והשערות. יש מפה, והיא נקיה מערבים. מי שנקלע לשיחות עם המתנחלים היהודיים במקום, שומע דברים דומים: "עוד מעט כל הערבים ימותו, אם ירצה השם".

מוקד הפעילות של אלע"ד הוא אומנם בסילוואן, אבל העמותה כבר החלה להשתרש בשכונות אחרות מסביב לעיר העתיקה, בכל שטחי הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים" (ש"עיר דוד" היא רק חלק ממנו). רשות הטבע והגנים מסרה לידי אלע"ד את ניהול תעלת המים הרומית העוברת תחת טיילת ארמון הנציב (הר העצה הרעה); העמותה מפעילה מרכז מבקרים בהר הזיתים, שהוקם ללא היתר בנייה, ועתה עובר שיפוץ בהיקף של 30 מיליון שקל במימון "הרשות לפיתוח ירושלים" ומשרד התיירות; היא מקיימת פעילות קבועה בגן הלאומי "עמק צורים" שמצפון להר הזיתים, בין שכונת ואדי ג'וז לאוניברסיטה על הר הצופים; היא מממנת פרוייקט של ניפוי שפכים מעבודות השיפוצים ברחבת המסגדים בהר הבית; והיא מפעילה מרכז מבקרים ב"יער השלום", בתוך שטח של 5 דונם שנמסר לה מידי קק"ל.

במקביל, אלע"ד גם פועלת בלב שכונות ערביות אחרות. התנחלות "מעלה זיתים" היא גוש של 117 יחידות דיור שתקועות כמו עצם בגרון של שכונת ראס אל-עמוד, המונה 14 אלף תושבים ערבים. אלע"ד מתכננת להוסיף עוד 104 יחידות דיור, "מעלה דוד" – מעבר לכביש הראשי של השכונה, שיחוברו ל"מעלה זיתים" בגשר עילי (!). את הקרקעות רכש ארווין מוסקוביץ', ואם תאושר ההרחבה (והיא תאושר), תהפוך "מעלה-זיתים-דוד" להתנחלות הגדולה ביותר ב"מזרח ירושלים". ההתנחלות הזאת הביאה עימה חידוש מסעיר לראס אל-עמוד: מדרכה. למרבה הצער, אורכה של המדרכה בדיוק כאורך הקטע של ההתנחלות. לפניה ואחריה – חול ועזובה, כרגיל.

התנחלות "נוף ציון" גם היא הוקמה בלב שכונה ערבית, ג'בל מוכבר, ויש בה כיום 91 יחידות דיור. על פי התכנון, יוקמו במקום 400 יחידות דיור, בית מלון, פארק ועוד. לפני שנה עלה המקום לכותרות כשהתברר שאחד הרחובות בהתנחלות נקרא על שמו של השחקן שייקה אופיר ז"ל, ללא ידיעת משפחתו. "נוף ציון" משווקת את עצמה כשכונת יוקרה עם נוף חלומי הפונה להר הבית, וגם – זאת לא בדיחה – "פיתוח סביבתי מושלם". ניברו באתר שוב ושוב, ולא תמצאו בו זכר למלים "ג'בל מוכבר". סיפוח סביבתי מושלם.

יומיים בלבד לפני שהמאמר הזה פורסם, נודע על יתד יהודי נוסף שנתקע בג'בל מוכבר: חברת קש שממוקמת באיי קוקוס (!) רכשה בניין בן 3 קומות בשכונה, שלטענת יושביו נמכר בהליך לא חוקי. במבצע פינוי משטרתי שכבר הפך לשגרה משומנת, פונו מן הבניין 15 דייריו (בהם 7 ילדים וזקן על כסא גלגלים). מייד לאחר מכן נכנסו אל הבניין מאבטחים שמוכרים לתושבים מסילוואן. ככל הידוע, מאחורי חברת הקש המסתורית עומדת לא אחרת מעמותת אלע"ד.

זהו המודל שפותח בסילוואן, ומוגשם כיום בכל רחבי "מזרח ירושלים", שכונה אחר שכונה: מתחמים יהודיים מבוצרים, בבנייה ראוותנית ובומבסטית, צמודים קיר אל קיר עם בתים ערביים מטים לנפול, דגל ישראל מתנוסס ממעל, מסוגרים מאחורי סורגי ברזל, מסביב מאבטחים מופרטים עם ג'יפים, וכמובן – תמיד בהכנות ל"שלב ב'" (הרחבת ההתנחלות).

העמודים האחרונים של דו"ח עסקה אפלה בסילוואן מתארים, בפירוט דקדקני, את תכנית-העל הישראלית להשתלטות "על אגן העיר העתיקה, הפקעה מאסיבית של שטח פרטי וציבורי מידי הפלסטינים, והמרתו לאזור ישראלי-יהודי תוך כדי בנייה מקיפה למגורים ומסחר, פארקים, מערכות תחבורה, וכו'." (עמ' 32). הציר העיקרי של התכנית הוא תב"ע 11555, שהוכנה על-ידי משרדו של האדריכל משה ספדיה. לפי התכנית, 548 דונמים משטח סילוואן יעברו "עיצוב מחדש", ועליהם יוקמו, בין השאר: גן ארכיאולוגי, טיילת, רכבל, מנהרה, מבני ציבור ועוד. לתכנית זו מצטרפות תכניות פיתוח נרחבות אחרות – לסלילת כבישים בין כל ההתנחלויות היהודיות במזרח העיר, להקמת רצף של פארקים מסביב לעיר העתיקה, וכל זאת תוך הפקעת אדמות מאסיבית מן התושבים הפלסטיניים.

המטרה האסטרטגית של תכנית-על זאת ברורה: לכתר את העיר העתיקה משלושת עבריה – צפון, מזרח ודרום – ברצף התיישבות יהודי, שיתחבר למערב העיר. מהלך זה יבסס את ההגמוניה היהודית סביב האגן הקדוש, יבתר וינתק את השכונות הפלסטיניות זו מזו, ויגשים את המטרה העילאית של הימין האידאולוגי: סיכול סופי של כל פשרה טריטוריאלית בירושלים, שפירושו: גזר דין מוות לכל הסכם שלום אפשרי (וגם להרבה יהודים וערבים, הקורבנות העתידיים של האינתיפאדה השלישית).

משמעותה המיידית של התכנית הזאת היא עקירה בכוח של אלפי תושבים פלסטינים מבתיהם בשכונות הערביות של ירושלים. בשל הקרבה למקומות הקדושים – ואף התכנונים להגיע במנהרות תת-קרקעיות ממש עד חומות העיר העתיקה – יש בה פוטנציאל התלקחות ממשי בין ישראל לעולם הערבי בכללותו. חרף כל זאת, התכנית הזאת מעולם לא נוסחה באופן מפורש (למעט חריג אחד מהשבוע: חבר מועצת עיריית ירושלים  מכריז בגלוי על החזון), ולא נידונה בכנסת, בממשלה או בציבור הישראלי.

2. הפרטה רב-מימדית בסילוואן

מה הופך את סילוואן למיוחדת כל כך? מהו הדבר שמייחד את המקום הזה משאר האתרים שבהם מפעילה מדינת ישראל את זרועותיה השונות כדי להרחיב את תחום המחיה היהודי על חשבון תחום המחיה הערבי? ניתן להצביע על כמה גורמים, אבל להבנתי הייחוד של סילוואן הוא בצירוף שהתרחש בה, לראשונה בכל תולדות הכיבוש הישראלי, בין נישול מופרט לאלימות מופרטת.

בפרק ב' כבר התייחסתי למודל האבטחה המופרטת שמיושם בסילוואן ומורחב בימים אלה לשכונות נוספות ב"מזרח ירושלים". הזכרתי את הבעיות העיקריות שבו: חוסר הכשרה מתאים של המאבטחים להתמודד עם מצבי לחץ בקרב אוכלוסיה אזרחית, היעדר סמכות חוקית למבצע מעצרים ופלישות לבתים, והיעדר פיקוח אפקטיבי מצד הרשות המפריטה, במקרה זה, משרד השיכון. כל מי שקרוב לנושא ההפרטה יודע דבר בסיסי: את כדור ההפרטה קל לגלגל, אבל קשה מאד לעצור. בעוד אתה תמה כיצד בכלל מכניסים מאבטחים חמושים לשכונת מגורים, הכדור ממשיך להתגלגל: במאי השנה נחשפה תכתובת פנימית של ראש עיריית ירושלים, שביקשה לבחון שימוש במאבטחים פרטיים להריסת בתים, ביצוע סיורים ב"מזרח ירושלים", כניסה לנכסים, גביית עדויות ואיסוף ראיות. רעיון עיוועים? הניסיון מלמד שכל רעיון כזה, בישראל, מגיע זמנו.

למעשה, תהליך ההפרטה של תפקידים צבאיים ומשטרתיים-למחצה כבר החל מזמן בישראל, ועל פי כל הסימנים, סופו לדרדר את הבטחון האישי של האזרח, לא להגביר אותו. הנה שלושה אירועים מן השנים האחרונות:

אפריל 2005: מאבטחי כביש "חוצה ישראל" הפעילו שוקרים חשמליים נגד מפגינים חרדים – בניגוד להוראות המשטרה.

מאי 2007: 4 מאבטחים של  גדר הפרדה פתחו באש חיה על צלמי עיתונות ליד אפרת (ראו תמונה משמאל).

יולי 2010: תיכוניסטים עובדי "רשת ביטחון" נשכרו כדי לרוקן בתי בדואים בכפר אל-עראקיב לפני הריסתו.

בנוסף, עברו מחסומי הקבע בשטחי הגדה המערבית הפרטה כוללת, ונמסרו כולם לניהול של חברות אבטחה פרטיות. המהלך הזה בוצע (כמו הרבה מהלכי הפרטה) ללא דיון ציבורי מקדים בהשלכותיו העצומות; ראו מאמרה המעולה של אילת מעוז בנושא.

עכשיו, יבוא הציניקן ויאמר – והמשטרה יותר עדינה? עובדי ציבור מחוייבים באמת לשלום הציבור? נו, לא ממש. אלימות משטרתית היא בעיה לאומית בישראל. הנקודה היא שביחס לאלימות משטרתית, יש מנגנונים קבועים בחוק שעקרונית, לפחות, מסוגלים לבקר ולרסן אותה (השאלה למה הם לא מופעלים באופן אפקטיבי היא שאלה נפרדת); בעוד שביחס לארגונים חמושים פרטיים, דומה שהכל פרוץ, ושום דבר אינו שקוף (מכירים את זקירת הסנטר הזאת של המאבטח: "מצטער, אין כניסה". למה אין כניסה? כי זה "פרטי". למה "פרטי"? כי הממשלה החליטה להיפטר מזה, בלי לפטור אותנו מעול המימון).

במקביל להתרופפות האחריוּתיוּת (accountability) כלפי האזרח, מובילה הפרטת שירותי ביטחון באופן בלתי נמנע לשימור והעצמת סכסוכים. מרגע שיש גורם שמרוויח מאספקת שירותי ביטחון, יש אינטרס כלכלי לספק עוד מהם; כלומר, יש אינטרס כלכלי לשמר ולהרבות מצבי סכסוך ועימותים אלימים, ואינטרס נגדי לבלום מהלכי פיוס ושלום. בדיוק אותו היגיון שמנחה את תעשיות הנשק העולמיות בליבוי סכסוכים חמושים מנחה את חברות האבטחה שנשלחות לאזורי עימות. הדוגמה הבולטת ביותר היא חברת "בלאקווטר" האמריקאית ועלילות ההרג המוטרף שלה בעיראק, כפי שנחשפו בהדלפת ויקיליקס האחרונה. לבסוף, כאשר עובדים פרטיים משלמים את מחיר הביטחון, ולא חיילים או עובדי ציבור, שאלת הסיכון וכדאיותו יוצאת מתחום הדיון הציבורי שמשקלל את הרווחים וההפסדים בשימור מצב הסיכסוך. עד כאן, בקצרה, נזקיה של הפרטת האלימות של כוחות הבטחון (לדיון נרחב בנושא, ראו מאמרו של שיר חבר, "הפרטת הביטחון בישראל").

אם לחזור לסילוואן, חשוב להבין שכניסת המאבטחים לכפר היתה רק שלב ב' בהפרטה. שלב א' החל כבר בסוף שנות ה-80', עם פלישתה של עמותת אלע"ד אל הכפר. האם ניתן לראות ברכישות הקרקע של אלע"ד מהלך של נישול מופרט?

התשובה היא כן וכן. נישול, כפי שראינו בפרק ג', משום שהקרקעות והבתים נרכשו תוך כיפוף החוק, ללא מכרזים, בשיטות פליליות, ומתוך מטרה ברורה לייהד את השכונה. מופרט, משום שאלע"ד פעלה ועדיין פועלת כזרוע שלטונית לכל דבר; באה ויוצאת במסדרונות השלטון, מרוויחה מתכניות בניין שהיא עצמה יזמה ומימנה, נהנית ממעמד בלעדי בגישה לנכסים אצל קק"ל, ופועלת בעצה אחת עם בכירי עיריית ירושלים ומשרד הפנים.

אומנם לא היה שום הליך פורמלי של הפרטה, שכן אלע"ד מעולם לא היתה פורמלית גוף שלטוני. אבל זה רק משום שהמדינה החליטה מראש להפריט, במקרה של סילוואן, את הפונקציות שהיא שומרת לעצמה במקרים אחרים (השוו את התנחלות "הר חומה", שמאחוריה עומד משרד השיכון באופן רשמי). עם חשיפת תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה בהתנחלויות יהודיות, מתברר שיותר משניצלה אלע"ד את רשויות התכנון לצרכיה, ניצלו הן אותה. מהלך כל כך דרמטי להשתלטת הדרגתית על שטחים ונכסים ב"מזרח ירושלים", שכרוך בפינוי של אלפי פלסטינים מבתיהם, לא הוצג מעולם לציבור בארץ ובעולם. וברור למה: המהלך היה מסוכל. מבפנים, הוא היה מצית אינתפיאדה של ערביי ישראל, ומבחוץ, היה הופך את ישראל למצורעת בינלאומית, בתקופה שבה הקונצנזוס הבינלאומי סביב ירושלים התיישר לפי "הפרמטרים של קלינטון" (שכונות יהודיות בריבונות יהודית, שכונות ערביות בריבונות ערבית).

ובכן, אלה הם קווי המתאר של הבעיה. יש תכנית–על לייהוד המרחב סביב העיר העתיקה; יש רצון פוליטי של מגזר אידאולוגי גדול (אבל לא של הרוב) לממש את התכנית; ויש מימון נדיב מצד מיליונרים יהודים בחו"ל שישמחו לתת יד. כל מה שחסר הוא מנגנון ציבורי שיבצע את התכנית. למעשה, די ברור שלא ניתן להשתמש במנגנון ציבורי כזה – פתיחת תכניות לעיון הציבור, מכרזים פתוחים, שקיפות, אי-אפליה בין יהודים לערבים וכו'.

הפתרון: הפרטת הזרוע המבצעת. עמותות פרטיות יבצעו במחשכים את המדיניות שהממשלה לא יכולה להרשות לעצמה לבצע לאור יום. להבדיל ממשרד השיכון, על מקורות המימון של אלע"ד ניתן להטיל חיסיון (ואכן הוא הוטל); להבדיל משר השיכון, שר הפנים וראש עיריית ירושלים, המנכ"לים של אלע"ד ושל "עטרת כהנים" אינם עומדים לשיפוטו של הציבור בבחירות. להבדיל מרשויות השלטון, אלע"ד לא מחוייבת לחשוף את מסמכיה בפני מבקר המדינה. זאת אם כן הלוגיקה העמוקה של פריחת עמותות הימין ב"מזרח ירושלים", וזאת הסיבה האמיתית לחסינותן: שום תחקיר ושום גילוי מזעזע על פשעי העמותות לא יביאו לפירוקן. כמו שלא מפרקים את משרד השיכון ואת רשות העתיקות, לא מפרקים את הזרוע הביצועית שלהם.

[במאמר מוסגר נזכיר שגם כאן הויכוח הנושן סביב "תיאוריות קונספירציה" הוא חסר טעם. פוליטיקאים ופונקציונרים פועלים על פי אינטרסים שלפעמים נוכחים בתודעתם, ולפעמים לא. ניתוח פוליטי אמין צריך לבסס זיקות בין אינטרסים למעשים, מבלי לנקוט עמדה לגבי ה"מודעות" של הנוגעים בדבר. כך לגבי פשעי המלחמה בעזה, וכך לגבי פשעי הנישול בסילוואן].

בסילוואן פיתחה המדינה פטנט יצירתי במיוחד להגשמת החזון של ירושלים "נקייה מערבים": הנישול הופרט כדי לבודד אותו מביקורת ציבורית, והאלימות החמושה הופרטה כדי לאפשר לה חופש פעולה נרחב במיוחד בדיכוי ההתנגדות לנישול.

3. עוד לקחים ומסקנות

א. אבד הכלח על המסגרת המושגית של ה"כיבוש". במסגרת ההיא, נחצתה המציאות לשניים: בתוך הקו הירוק – מנגנונים דמוקרטיים; מעבר לו – מנגנונים צבאיים-רודניים. סילוואן משרטטת, כמו בזכוכית מגדלת, מציאות אחרת לגמרי, גם אם לא חדשה למי שבקי בהסטוריה של מפעל ההתנחלות: אותם מנגנוני שלטון שפועלים בתחומי הקו הירוק פועלים גם מעבר לו; אותם גופים, רשויות ומוסדות שנזהרים בזכויותיו וכבודו של האזרח הישראלי (היהודי, יש לומר), אינם מהססים לרמוס את זכויותיו וכבודו של הלא-אזרח הפלסטיני, גם אם מפרידים ביניהם 300 מטרים בלבד. ה"כיבוש" אינו מנוהל בידי אנשים עלומים, מעבר להרי החושך, אלא בידי אותם פקידים ומקבלי החלטות שאחראים על חיינו שלנו. אנחנו יודעים מי הם, חלקם שכנים שלנו, קרובי משפחה. אנחנו, כולנו, שותפים במפעל הייהוד והנישול ב"מזרח ירושלים". המסקנה הזאת רלבנטית מאד לדיון אודות הלגיטימיות של פעולות חרם נגד ישראל; אני משאיר את ההתמודדות איתה לקורא/ת.

ב. גם האבחנה בין ממשלת "ימין" לממשלת "שמאל" היא פיקציה תעמולתית, לא יותר. העניינים המהותיים שעל סדר יומו של שמאל אמיתי – הזכות למגורים ופרנסה, החופש מדיכוי, שוויון בפני החוק – לא זכו להגנה מיוחדת מצד ממשלות השמאל בהשוואה לממשלות הימין. נזכיר, לדוגמה, שבתקופת שלטון ה"שמאל" – ממשלות רבין ופרס בשנים 1992-1996 – פרחו "העסקות האפלות" בסילוואן, שבהן נרכשו נכסים רבים בדרכים פליליות, בשיתוף פעולה הדוק עם עיריית ירושלים. מדיניות החנק של תושבי מזרח העיר, שהתבססה על היעדר תכנית בניין עיר ואי-מתן היתרי בנייה, הונהגה כבר ב-1967, ולא השתנתה מאז. במשך 26 שנה, עד 1993, פיקח על המדיניות הזאת ראש העיר טדי קולק – איש מפלגת העבודה.

ג. גם בלב המאפליה תמיד יש נקודות של אור. הדו"ח של חיים קלוגמן (מנכ"ל משרד המשפטים בשנות ה-90') וחוות הדעת של עו"ד יוסי חביליו (היועץ המשפטי לשעבר של עיריית ירושלים) הם שתי דוגמאות (וזכורות גם דוגמאות מן העבר, כמו יהודית קרפ וטליה ששון). זה לא מקרה שהאדם ההגון הוא עובד ציבור, ולא פוליטיקאי; אדם שמחוייב באופן הבסיסי ביותר לאתיקה של עבודתו המקצועית ולא לקבוצות לחץ אינטרסנטיות. אנשים כאלה, בעלי אומץ להשמיע דברים לא נעימים בפני הממונים עליהם, הם תמיד מיעוט, והמערכת דואגת להשתיק אותם או למצוא דרכים לנטרל את השפעתם. תפקידו של השמאל הוא לאתר אותם מבעוד מועד, להעצים אותם, לספק להם רשת ביטחון, ולהעביר את המסר הציבורי שהגינות משתלמת.

ד. בכל הקשור לחייהם ורווחתם של אזרחים – אין החלטות "א-פוליטיות". אין החלטה של גוף תיכנוני שאיננה פוליטית, אין מאבטחים לא פוליטיים, אין ביקור ב"עיר דוד " שאינו פוליטי, ואין פעילות ארכיאולוגית שאינה פוליטית. הניסיון לצייר את כל המתרחש בסילוואן (ובמקומות אחרים בשטחים) כפעילות שגרתית של גופים "מקצועיים" נטולי אג'נדה פוליטית הוא נסיון נואל, זריית חול בעיניים. התודעה הכוזבת של מי שמשתף פעולה עם הדיכוי איננה יכולה למחוק את העוול שנגרם לקורבנות; והעוול הוא פוליטי.

ה. "החוק" הוא מושג גמיש להפליא. ברצותה, יכולה המדינה להפעיל סעיף אחד בחוק כדי להפר סעיף אחר בחוק; ברצותה, היא יכולה להתעקש על קוצו של יוד במימוש של פסק דין אחד ולצפצף בגלוי על פסק דין אחר – הכל לפי צרכי השעה. המדינה יכולה לחוקק חוקים שמכירים בזכויות של יהודים וכופרים בזכויות מקבילות של ערבים; אבל בדרך כלל אין צורך אפילו בכך. המדינה – החל ממשרד השיכון, דרך בתי המשפט ועד הבולודזרים של עיריית ירושלים –  יכולה להפוך חוקים מסויימים בלתי נגישים לאזרחים מסוג ב'. גם אם אדמתך הופקעה, גם אם מאבטח פתח עליך באש כי אתה מתנגד לפינוי, גם אם כבישים בשכונה שלך נחסמים לתנועה לך ולא ליהודים – אין לך סיכוי לקבל סעד חוקי. המרחק בינך לבין החוק הוא עצום, בלתי נתפס ממש, כמו המרחק בין ק. לבין הטירה ברומן של קפקא. כל סעיף חוקי שתנסה לגייס לצידך ייקבר מיד תחת ערימת סעיפים חוקיים שמשמשים את יריביך רבי העוצמה.

בהינתן מצב עניינים כזה, שבו המדינה ושלוחיה מפרים את החוק באופן שגרתי או מכופפים אותו לצרכיהם, נשאלת השאלה מה תוקף הדרישה מן הקורבן להמשיך ולציית לחוק. במלים אחרות – כשנערים משליכים אבנים על מי שגוזל את אדמתם, שעל אחר שעל – מי כאן הפושע האמיתי? כשמדברים על "התפרעויות בסילוואן", מה הבסיס להנחה ש"שקט בסילוואן" הוא מצב חוקי או מוסרי?

ו. כנגד כל הגופים רבי העוצמה שגמרו אומר לעקור אותם מאדמתם, תושבי סילוואן מגלים נחישות ויזמות מעוררות השראה. בראש ובראשונה, הם החליטו לערער על המונופול של השלטון בקביעת ה"עובדות". הם הקימו את "מרכז המידע ואדי חילווה – סילוואן", שמספק מידע חיוני על המתרחש בכפר, כולל ריכוז כתבות, ואפילו הצליחו לגרום לכך שכלי תקשורת מרכזיים יקחו אותם ברצינות (הדיווחים על ביקור צמרת משרד המשפטים בכפר וצילומים מאירוע ההריגה של סאמר סרחאן הגיעו מן המרכז הזה). זהו מודל פעולה חשוב שכדאי לאמץ ולטפח: ליצור מרחב ציבורי אוטונומי שבו הקורבנות מדברים בקולם שלהם. תהליך התיעוד העצמי הוא בעל חשיבות עצומה, פסיכולוגית וגם פוליטית; הוא משקם את הזיקה הרמוסה בין אנשים שקולם נשלל לבין היכולת והסמכות למסור תיאור נאמן של המציאות; הקורבן מוצא מחדש את קולו, חוזר להיות סובייקט, ומפיץ את הנראטיב שלו לעולם. כך הופכים מרחבים של שיקום למרחבים של התנגדות. בד בבד, הם מגלים עד כמה מוטית האינפורמציה שמגיעה אלינו מצינורות השלטון. לא פעם הם כוללים הוכחות מוצקות, בדמות תצלומים מן השטח, שהגרסה השלטונית היא שקרית לגמרי. כמובן שלא ניתן להקים מרכזי מידע אלטרנטיביים כאלה ללא סולידריות מוקדמת עם הקורבנות; ואולם מרגע שהוקמו, הם הופכים למנוף יעיל מאין כמוהו להעמקת הסולידריות הזאת והרחבתה למעגלים נוספים.

4. מה אפשר לעשות?

להתנגד!

יש לא מעט דרכים שבהן אזרח או אזרחית שנפשם סולדת מערימת הפשעים שמתגבהת בסילוואן יכולים למחות. הדרך האפקטיבית ביותר (ברמת הפעולה האישית) היא ניתוק מגע ודה-לגיטימציה של מפעל ההתנחלות בכפר.

ביקרתם לאחרונה ב"עיר דוד"? אם לא אתם, אז שכן או קרוב משפחה שלכם; סביר להניח שתיכוניסט או חייל. עם חצי מליון מבקרים מדי שנה, בהם יותר מ-70,000 תלמידים, אין סיכוי שהביקורים האלה פסחו על משפחתכם. ובכן, למה לשתף איתם פעולה? אומנם רק 10% מהכנסות של אלע"ד מבוססות על מרכז המבקרים, אבל למה לעזור להם אפילו בזה? מה שחשוב יותר הוא הלגיטימיות הציבורית שאלע"ד שואבת מן הסיורים האלה (ועוד לא הזכרנו את האינדוקטרינציה הלאומנית שמוטמעת במבקרים), לגיטימיות שאלע"ד שמה בראש מעייניה.

יש לכם בן או בת בצבא או בתיכון? מה יקרה אם תדברו איתם על זה, תסבירו להם מה עומד מאחורי ה"יום כיף" הזה? ואם הם ישתכנעו, מה יקרה אם יסרבו להשתתף בסיור? יקבלו עוד שבת בבסיס? ואולי זה יהיה לקח אזרחי חשוב בשבילם, שתועלתו החינוכית מאפילה על התועלת המפוקפקת של הסיור?

האם אתם או מישהו שאתם מכירים לומד ארכיאולוגיה? האם מישהו במרצים שלהם מנהל חפירות ב"עיר דוד"? למה שלא יביעו את עמדתם בעניין? ובעצם, לא רק סטודנטים. יש בארץ הזאת אלפים של חובבי ארכיאולוגיה נלהבים. הגוף שמספק להם ממצאים ועניין כה רב – רשות העתיקות – הוא גם הגוף שהסמיך את אלע"ד לממן ולהציג לציבור את ממצאי החפירות בסילוואן. האם זה בלתי נתפס שכל אותם סטודנטים וחובבי ארכיאולוגיה ישמיעו את דברם? יפעילו לחץ ציבורי (עם איום לסנקציות) על רשות העתיקות?

האם אתה או את מתגוררים בירושלים? האם הצבעתם לניר ברקת רק כדי "לבלום את החרדים"? האם אתם מכים על חטא? מה אתם עושים כדי לעצור את מסע הגזל והטרנספר שמנהלת העירייה שלכם, שאולי בחרתם את העומד בראשה? האם עולה על דעתכם להציב, כתנאי מקדים, דרישה לכל מועמד לראשות העירייה שחפץ בקולכם – "הסר ידיך מנכסי הערבים במזרח העיר"? או שמא שוב תחזרו להתכתשות המוכרת והחביבה על פתיחת פאבים בשבת?

האם אתה בעל עסק? האם אתה זקוק לשירותי אבטחה? האם פנית לחברת "מודיעין אזרחי"? האם אתה שלם עם כך שהחברה שמאבטחת את העסק שלך גם יורה אש חיה על תושבים בסילוואן כדי לפנות את בתיהם עבור יהודים? האם אתה נותן לשיקולים פשוטים כאלה להתערב לך בבחירת החברות שאתה עושה איתם עסקים?

נושא מימון האבטחה המופרטת במזרח ירושלים גם הוא חייב לחזור למרכז הדיון הציבורי: מדוע נדרש הציבור לממן, ב-54 מיליון שקלים לשנה, מיליציות חמושות שמגינות על גוזלי בתים וקרקעות? לא ברור לי מדוע לא הוגש בג"ץ בעניין; יש לאקונה חוקית בעניין סמכות הפעולה של המאבטחים, יש מסקנות ועדת אור, חוות דעת של יועצים משפטיים, הצהרות רשמיות של שרי ממשלה שהתחייבו להוציא את האבטחה מידיים פרטיות – ובכל זאת דבר לא קרה. אתם שם, מגישי הבג"צים המיומנים – עורו!

אלה הן רק דוגמאות. המאמר הזה גדוש בשמות ופרטים, וגם בקישורים שכוללים עוד מהם, שמציירים תמונה מבהילה – עד כמה העמיק שיתוף הפעולה של החברה האזרחית בישראל עם מנגנוני הנישול בסילוואן. ואולם עדיין, הרשות נתונה בידי כל אחד ואחת מאיתנו – האם להמשיך לשתף פעולה או לא. האם להקדיש בדל מחשבה להחלטות שאנו רגילים להפריד באופן חד בינן לבין "פוליטיקה"? האם נתחיל להבין שעצם ההפרדה בין ההחלטות האישיות שלנו לבין המתחולל במקומות כמו סילוואן וראס אל-עמוד וג'אבל מוכבר – היא מעשה פוליטי (ויש לו שם: משת"פיות)?

התנגדות פירושה לא רק ניתוק מגע עם התוקפן, אלא גם חיזוק המגע עם הקורבן. תושבי סילוואן יודעים יפה להתארגן ציבורית ופוליטית, אבל תמיד ישמחו לכל סוג של תמיכה. למשל, כיוון שהממשלה לא הקימה ולו מתנ"ס אחד ל-25,000 הילדים שבכפר, התארגנו התושבים והקימו מרכז קהילתי עצמאי, מאדאא סילוואן. אפשר לסייע וגם לתרום כסף.

ישנם אנשים שכל הדיבור הזה על אחריות אישית, ופוליטיקה של אזרחים, מעורר בהם קוצר רוח. הם לא מבינים איך זה יעצור בולדוזר אחד שבא להרוס בית ערבי, או ישנה החלטות של שר השיכון. אבל זאת תפיסה מיושנת, וגם מסוכנת, שמותירה את הפוליטיקה בידי "הרשויות"; תפיסה של נתינים, לא של אזרחים. האמת המעשית היא שפוליטיקאים כמעט תמיד נגררים אחרי הלכי רוח ציבוריים, ולא מובילים אותם. זה נכון יותר מתמיד בעידן הטלוויזיוני שלנו, שמחשק את הפוליטיקאים מימין ומשמאל בחרדת סקרים ואובדן פופולריות. שינויים פוליטיים אמיתיים מתחילים מלמטה, בעבודת שטח; זה גם סוד ההצלחה של הימין האידאולוגי. קודם מגבשים ציבור סביב רעיון, מחדירים בו מוטיבציה, מחדדים את חושיו הפוליטיים (כך פועלת תנועת "סולידריות שיח' ג'ראח", שלאחרונה הפיקה פרוייקט צילומי-שירי מטלטל ושובר-לב, "לא נעזוב"). רק אז מתעוררים הפוליטיקאים להבין שיש כאן כוח אלקטורלי, ומעצבים את עמדותיהם בהתאם. ואין דרך להפוך ציבור של אנשים לציבור פוליטי מבלי להעמיד אותם, לפני הכל, על המשמעות הפוליטית של הבחירות שהם עושים, או נמנעים מלעשות, בחייהם הפרטיים.

כמו שכתבתי בפתח המאמר, מי שינצח במאבק על סילוואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי "מזרח ירושלים", יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילוואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?

מקורות עיקריים (לא כולל עיתונות)

דו"ח עמותת "עיר עמים", "עסקה אפלה בסילוואן" (מאי 2009)
דו"ח האגודה לזכויות האזרח, "מרחב לא מוגן" (ספטמבר 2010)
אתר קבוצת "עמק שווה"
מרכז מידע ואדי חילווה – סילוואן