מחבר עידן לנדו

על האלבומים האחרונים של אסף ארליך, טליה אליאב, יאפים עם ג'יפים, ישראל ברייט וגבריאל בלחסן

כשאתה בשוליים, אתה צריך לבחור איך להתייחס למרכז. ויש שתי אפשרויות בדיוק. או שאתה עסוק כל הזמן בהשוואות, מודד את עצמך מול המודל של המרכז, מתנגח בו, מייצר לעצמך הצדקות עצמיות, מחדד כל הזמן את ההבדלים בינך לבינו, ובקצרה: חי כל הזמן לאורו.

או ש: אתה מפנים לעומק את היותך שוליים, שוכח מהמרכז, ופשוט עושה את את מה שאתה אוהב ומה שאתה טוב בו, בלי לבזבז זמן ואנרגיה מיותרים במחשבות על מרכז שממילא אף פעם לא תהיה חלק טבעי ממנו. החיים קצרים, מוטב שנחיה את חיינו ולא חיים של אחרים.

והברירה הזאת של השוליים מול המרכז חוזרת ושבה בכל מקום ובכל זירה: בעשייה פוליטית, בתקשורת, בספרות ובתיאטרון ובמוזיקה.

עכשיו אני רוצה לדבר על מוזיקה. כזאת שנקראת "מוזיקת שוליים", אבל בשבילי (ובשביל לא מעט אחרים) היא בעצם המרכז. הסיבה היחידה שאנחנו בעצם אוהבים מוזיקה וטורחים לתקוע אוזניות בתוך אוזנינו בכל מיני מקומות. על כל השאר – כלומר, על המרכז המוזיקלי – אין בעצם סיבה לומר דבר. להתעקש לדבר עליו, מן השוליים, זה לעשות את הבחירה הלא נכונה.

שקט עכשיו / אסף ארליך

לא ברור, ממש ממש לא ברור, איך יצא האלבום הזה בשקט כזה. אולי באשמת השם, למרות שהמוזיקה של ארליך רחוקה מלהיות שקטה. בכל מקרה, האלבום הזה מסתמן כבר כאחת ההחמצות הגדולות של 2011. החמצה של הקהל, הכוונה. ארליך עצמו פגע בול.

זה אלבום לאוהבי הגיטרות המנסרות. עבודת גיטרות כל כך טובה לא נשמעה פה מאז… ואללה, אולי מאז ומעולם. צריך להודות שעבודת גיטרות זה לא בדיוק הצד החזק של הרוק הישראלי. מה שכל להקה בינונית משיקגו או סיאטל שכחה מזמן, להקות ישראליות עוד לא למדו. ואני לא מדבר על "סולואים" מתפתלים ומעיקים. אני מדבר על הסאונד החובק הזה, של כמה גיטרות חשמליות שמנגנות במקביל – ביחד ולחוד, אחת נותנת קצב, אחת אקורד מחזורי, עוד אחת על המלודיה, ומדי פעם כולן מתאחדות, ושוב מתפצלות. ככה. יפה כזה.

הרוק הישראלי בקושי גירד את הסאונד הזה. "איפה הילד" ניסו, סחרוף ניסה, מנסה כל הזמן. תמיד נבהלים קצת לפני הדבר האמיתי, נרתעים, מחליקים למשהו נעים מדי, מתחנף. ומהצד השני – המכסחים: "היהודים", "סטלה מאריס". לא, גם זה לא עבודת גיטרות, זה מעדרים וטוריות.

לאסף ארליך (ושותפו לנגינה, עידו אגמון) יש את זה. עשר שניות בתוך השיר, ואתה יודע את זה: אתה בידיים טובות. בשביל שירים כאלה המציאו את הגיטרה החשמלית, לא בשביל הצליל המסורס ששולט ברוק הישראלי. תעצמו את העיניים ותדמיינו איך הצליל הזה נראה: מין משהו עבה ועסיסי, לנעוץ בו את השיניים, והוא סמיך ומתמשך, דופק באטיות גראנג'ית, מדי פעם משתעשע בדיסטורשן, במתינות, תמיד במתינות, בלי חנטרישים, בלי צלילים מיותרים. ארליך הוא הגיטריסט הכי מדויק ששמעתי בארץ.

לצערי, לא הכל דבש. החולשה העיקרית של האלבום היא ההגשה הקולית. יותר מדי, ה-ר-ב-ה יותר מדי השפעה סחרופית ניכרת בשירה של ארליך (יש גם ביצוע ל"רעש לבן" של סחרוף), והיא לא עושה לו טוב. המנעד השטוח, האיפוק הרגשי, עד כדי אדישות, הפוזה הקוּלית – בעצם לא קוּליים בכלל. צילו של סחרוף רובץ על ארליך כמו כותונת משוגעים; הלוואי שיקרע אותה מעליו ויתחיל כבר להשתגע. בסך הכל השירים (וגם הקול) של ארליך הרבה יותר טובים מאלה של סחרוף. אני כנראה מסתכן כאן בנפשי, אבל עלי להתוודות: "נסיך הרוק הישראלי" לא עושה לי את זה. סחרוף הוא גיטריסט ומפיק מיומן, לא יותר. אהבתי אותו לצד פורטיס, לא אוהב אותו כסולן, לא כמלחין, לא כזמר, ולא כגואל פיוטי ישראל. ארליך, כך נדמה, עדיין מביט על סחרוף מלמטה למעלה, למרות שבשירים שלו יש הרבה יותר עוצמה, ואופי, ורגש מאשר בשירים של המאסטר.

איך המלים? בסדר. לא מדהימות ולא מביכות. רוק, אתם יודעים. תתרכזו בגיטרות.

קוד הזיכרון / טליה אליאב

סוגיית שירת הנשים לא צריכה בכלל לעלות לדיון בחברה נורמלית. מצד שני, אם היא כבר עולה, לא מזיק שיעמדו לצידך זמרות כמו טליה אליאב; כי בינינו, עם מירי מסיקה ואיה כורם קשה להגן על הצורך הדוחק בנשים שרות.

אליאב מצטרפת לנישה היוקרתית של נשים-מלחינות-מבצעות-פסנתרניות-מוכשרות-בטירוף, שמאוכלסת כבר בידי מרינה מקסימיליאן-בלומין ורות דולורס-וייס. בלי מקף בשם המשפחה, אליאב לא נופלת משתי החברות המכובדות הללו. כמו דולורס-וייס, היא לא פוחדת מלחנים קשים ולא קליטים; כמו מקסימיליאן-בלומין, יש לה קול חזק ומחוספס, והיא לא משתדלת להישמע "ענוגה", כמצוות הפלייליסט (השתיים גם חולקות חיבה עזה לכובעים בלתי סבירים).

נגינת הפסנתר שלה פחות וירטואוזית מזו של השתיים האחרות, אבל לטעמי המנעד המוזיקלי שלה רחב ומעניין יותר. מן הבסיס הג'אזי היא יוצאת למסעות נסיוניים לקברט, למוזיקה ערבית, לרוק מלוכלך וגם לטנגו לטיני. ובכל מקום היא נשמעת לגמרי בבית. חוץ משיר אחד ("מחזיקה חזק"), טעות מצערת, אין באלבום הזה שום ניסיון להתחנף לקיטש המוכר של מצעדי הפזמונים.

יש כאן השפעה מודעת לגמרי של פי. ג'יי. הארווי (שזה עדיף על השפעה לא מודעת של כריסטינה אגילרה, תודוּ), רוברט ואייט וברברה. ההפקה של האלבום מאד ישירה, לא מהוקצעת עד זרא, וזאת עוד נקודה לזכותו. האוזן מופתעת פה ושם מפריטה קדחתנית על כלים לא שגרתיים – בגלמה (מעין גרסה מוקדמת של הבוזוקי) וקאנון.

ועם זאת, אליאב מביאה אל המוזיקה חוכמה קדומה ונשכחת – חוכמת השקט. איך לייצר צליל מעניין מבלי להטביע אותו באפקטים, איך לפצל את הקשב של המאזין מבלי לאבד אותו. הרבה מוזיקאים פוחדים מן הרגעים האלה, שמשפט מוזיקלי אחד הסתיים והמשפט הבא עדיין לא התחיל; לכן הם ממהרים לדחוס אותו ברעש – מעבר תופים רועם, קרשצ'נדו של אקורדים. אליאב מפנה לשקט מקום של כבוד, משתמשת בו לרווח ולהעמיק את הצלילים שמשני עבריו. ממש כמו אמן סיפור קצר או משורר מיומן, שמתייחסים אל הרווחים בין השורות כאל חלק אינטגרלי  של הטקסט.

אבל העיקר, בלי ספק, הוא הקול של אליאב – קול נוכח מאד, ממלא את החזית, טעון רגש ותשוקה. אי אפשר להסיר ממנו את האוזניים.

יאפים עם ג'יפים / קיץ של עור נמר

האם האנונימיות המתמשכת של הלהקה הזאת היא תוצאה של שמה מעורר הרתיעה (הפוך על הפוך, אין כאן שום יאפים ושום ג'יפים)? האם זאת העובדה שהם לא מפיקים קליפים? לא מופיעים? לא מצרפים את מילות השירים לדיסקים (מסיבות עקרוניות)?

הלוואי. האמת העגומה היא שהמוזיקה של יע"ג היא באמת קשה ומאתגרת, מוזיקה למיטיבי-שֶמע עם נטיות מזוכיסטיות קלות. אין כאן סיפוקים מידיים ואין שירים שתוכלו לזמזם אחרי שמיעה ראשונה או שניה. או תשיעית או עשירית.

במקרים כאלה תמיד נשאלת השאלה – למה להתאמץ? מה מחכה לנו בקצה הדרך, שיצדיק את כל המאמץ הזה לעקוב אחרי המלודיות הפתלתלות, להבין את הטקסטים החידתיים? והתשובה היחידה שיש לי היא – שהדרך מעניינת, גם אם לא ברור לאן היא מובילה. ועוד דבר: הצליל של יא"ג הוא בבסיסו צליל חם ואקוסטי, לא צורם את האוזן (זה לא רוק תעשייתי, נניח). לא תסבלו, גם אם תישארו בסוף תמהים ולא-נגועים.

עדות אישית: הקסם מתחיל לעבוד לאט לאט, אבל דרושות בערך עשר עד חמש-עשרה השמעות כדי לספוג אותו. האלבום קצר ודחוס (37 דקות בסך הכל), זה עובר מהר.

בשמיעות ראשונות זה קצת מזכיר את "הבילויים" – משהו בהגשה הקולית המתריסה, של דניאל קיצ'לס מזכיר את נעם ענבר – אבל מהר מאד מתחדדים ההבדלים. יא"ג לא מתעקשים להיות חריפים וציניים בכל שורה שנייה, הפוליטיקה שלהם הרבה יותר מוסווית, והכל טובל באווירה מוזיקלית הרבה פחות קרנבלית. הכי חשוב: למרות שהם עוד הרבה פחות קליטים מן "הבילויים", משהו במנגנון הבסיסי של יא"ג נוגע ברגש טהור, בעוד ש"הבילויים" בדרך כלל מתקשרים איתך ברמה השכלתנית.

קשה מאד לתאר את המוזיקה של יא"ג, מעבר לשיטוט אסוציאטיבי די שטחי בין סגנונות הקאנטרי, רגאיי, סיד בארט, טום וייטס, ואפילו מזמורים אליזבתניים (כמו באחד משיאי האלבום, "פושטי היד"). המשפטים המוזיקליים ארוכים שקשה להאמין, כמעט תמיד תהיה בהם גלישה כרומאטית, דיסוננטית, שתסכל כל ניסיון "לזהות" את המהלך.

אולי מה שאני הכי אוהב באלבום המופלא הזה הוא התיזמור – הבחירה והשילוב של כלי הנגינה בכל שיר – שלא חדל לעקוץ את האוזן. יש כאן שלל כלי פריטה שמעניקים למוזיקה גוון עממי-עתיק (בנג'ו, מנדולינה, ג'ומבוש, צ'רנגו), ובקטעים מסוימים, אם אתה עוצם את העיניים, קל לדמיין לפניך קבוצת נגנים אלבנית או קרואטית שתעתה בדרך ונקלעה בטעות לחופינו. יש מינימום אלקטרוניקה, ומן הבחינה הזאת מדובר בתצוגת תכלית מרהיבה: איך מוחות יצירתיים יכולים להפיק מוזיקה מורכבת ועשירה להפליא מכלים פשוטים בלבד, ללא פירוטכניקה.

רק אוויל ינסה לפרש את הטקסטים של יא"ג; ככל שאני מבין, אין שם "סיפור" או "כוונה", אלא רצף אימפרסיוניסטי של דימויים, שאמור למקם את המאזין במרחב מסוים ולהניח לו להתבונן מסביב. מוטיב אחד שאולי אפשר להצביע עליו הוא מעין תחושת חרדה או איום מפני עולם קדם- (או פוסט-) ציביליזציוני; עולם שהתפרק מן המבנים המוכרים שלו ועתה ניצב בחורבותיו, לוחש ומרקיב. יש כמות עצומה של איזכורים לבעלי חיים באלבום: אני מצאתי שם נמלים, תולעים, עכברושים, חולדות, עורבים, צפרדעים, כלבים, ינשופים, קופים ולוויתנים, וזה חוץ מתחפושות הארנב והצפרדע שעל הכריכה, והנמר שבשם האלבום. יא"ג מתנאים בשם שמייצג את השיא המלאכותי של תרבות הפלסטיק והצריכה, אבל עסוקים באופן כפייתי בפְנים החייתי והכאוטי שמתחת לקליפה הזו.

דרגות לכלוך וניקיון / ישראל ברייט

אפתח ואצהיר שבאופן אישי, השילוב של להקה בשם "השמחות" עם סולן ששם משפחתו הוא "עליז, מואר" (באנגלית) מעולם לא הילך עלי קסם; מה לי ולכל השמֵייח הזה? אני, תנו לי דיכאון מרוכז לווריד – פינק פלויד, ניק דרייק, מאט אליוט – ואני מבסוט. שירים עולצים, לדאבוני, משרים עלי דכדוך.

לכן האלבום הנוכחי של ברייט תפס אותי לא מוכן. זה אומנם לא דיכאון איכותי, אבל גם לא "מוכרחים להיות שמח". יותר מכל, זאת אנרגיה מזוקקת של שפה, של מקצב, של חדוות השיר עצמו. ברייט הוא סוג של קוסם, שמשליך לכובע המוזיקלי שלו כל מיני סגנונות שלא קשורים זה לזה, ואיכשהו מה שיוצא החוצה נשמע סגנון טבעי ואישי לגמרי. באלבום הזה הוא חופר עמוק במוזיקה הגיאורגית, ויותר מכך, במקצב ובאינטונציה המיוחדים של השפה, רק כדי לשאוב אותם לתוך העברית המדוברת ולהתענג על ההיתוך הזה (כאן הוא מסביר איך זה עובד). השיר שמביא זאת לשיא הוא "גוז'י קחטמי" (חזיר ותרנגול, בגיאורגית), שפשוט קשה לתאר אותו במלים: מין נאום-בהול-חתוך בהגייה גיאורגית, שנמהלות בו מלים מגיאורגית, עברית, וסתם מילות נונסנס, והכל יושב על מקצב פראי וא-סימטרי. בשמיעה ראשונה התגובה שלי היתה תערובת של צחוק ובהלה; אני לא זוכר מתי שמעתי משהו דומה לזה.

פתאום אני מבין במה האלבום הזה כל כך שונה מאלבומים אחרים, למה הוא נשמע כל כך שונה. המרכז כאן הוא הדיבור, השירה סבה סביב הטונים והמנעדים של הדיבור הטבעי. להבדיל, רוב זמרי הפופ/רוק/ראפ אצלנו עסוקים בלצעוק; השירה שלהם מסתובבת במחוזות דציבליים ששום אדם נורמלי לא מדבר בהם.

העיבודים מינימליסטיים: הקול (היפה והחם) של ברייט, בס, תופים ואקורדיון. האקורדיון כאן הוא בלי ספק הגיבור הראשי, והנגן ויטלי פודולסקי עושה בו מעשים דֶמוניים ממש. הוא חד, קצבי, מלא תפניות מפתיעות, דרוך כמו קפיץ. תשכחו מכל מה שידעתם על הכלי הזה; כאן תגלו אותו מחדש.

יש גם מלים שאפשר להרהר בהן פעם ועוד פעם מבלי לחוש עלבון לאינטילגנציה: "המקום שבו אנו צודקים", של יהודה עמיחי, ושני שירים חברתיים חמוצים-מרירים ("המנקה", "התזמורת משלמת בשביל לנגן"). ויש גם לא מעט מלים שכמה שלא תהרהר בהן – לא תמצא בהן שום משמעות. הצליל הוא המשמעות.

גם כשעיני פקוחות / גבריאל בלחסן

כמו ברייט, גם בלחסן הוא קודם כל אמן מדבר. אבל אם השירים של ברייט פוסעים על קרקע דקיקה של חוסר משמעות, השירים של בלחסן מתפקעים ממשמעות, היא זבה מהם כמו מפצע מוגלתי, והשיר לעולם אינו מסוגל להכיל אותה במלואה. זוהי האמת של המחלה, והיא גולשת מעבר לשפה הבריאה, השפויה. המוזיקה של בלחסן היא לא ניסיון "לזקק" את המחלה לאיזושהי משמעות נעלה וגם לא ניסיון להיגאל ממנה דרך האמנות. המוזיקה היא, בפשטות, עוד הבט של המחלה. עד שלא תבטלו בדמיונכם את החציצה הכוזבת בין המחלה שלו לבין השירים שלו, לא תתקרבו באמת לבלחסן.

וכשתבטלו את החציצה בין המחלה לבין השירים, תיבהלו; גם החציצה בין המחלה שלו לבין הבריאות שלכם תיראה לכם פתאום קלושה להפליא.

בלחסן הוא התמכרות, והיא לא מתאימה לכולם. גם לי לקח הרבה זמן להעז. אבל כשסוף סוף העזתי, נשביתי. האלבום החדש, שהוקלט יחד עם האלבום הקודם "עתיד", בעצם חוזר אחורה אל האלבום שקדם לשניהם – "בשדות". האנרגיה העיוורת והחורכת של "עתיד" כמעט שאיננה ניכרת כאן; למעט שיר-טריפ אחד של טקסט שוצף ובלתי נגמר (Deep TMS), שאר השירים נראים ונשמעים כמו שירים אמיתיים.

הקול של בלחסן שבור יותר, סדוק יותר; הנגינה בגיטרה עדיין מתפקדת כמו עוגן של יציבות, אקורדים קצובים, לא מתפרעים – כשבחזית משתולל הטקסט הקדחתני, מלים מסתחררות למעמקים. הלחנים דומים יותר ויותר לתפילות, וכשבלחסן מדקק את קולו ונוסק בסולמות המוזיקליים מעלה ומעלה, הלב נסדק.

שורות רבות משקפות את ההפרעה הדו-קוטבית ברמה הלשונית ממש, באמצעות ניגודים חושיים חריפים: "מימיני ים זוהר / וחול אדמדם קטיפתי / ומשמאלי בוץ ופיח / אבק ועצמות"; "נעליה בצבע בהיר / עורי הלבין שירד הלילה / נדם ליבו של הדוב השחור / של זאבי הקוטב". לבלחסן יש עין חזיונית אדירה והוא מצייר אפוקליפסות בנוסח ויליאם בלייק: "אני תלוי על חבל בגובה רב / בין ההרים והגאיות / והגשר עשוי פעמונים / יהלומים וזהב מבריק / ובצד אחד שמש מסנוור / ובצד השני חושך צלמוות / ירח ערפל / וכוכבים עתיקים / ולפני עומד שרף ולא אדם".

ומצד שני – ישנן ההפוגות, רגעי אושר עילאי. זמנים שבהם המבט נחלץ סוף סוף מן הכלוב של האני ומשתחרר אל הזולת. השיר "5 בבוקר" שכולו הלל לחמלה ("השירים הכי טובים לא נכתבים בכלל / הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב"), או השיר "שתיים בלילה", שמסתיים כך:

"זה כמעט פשע להרגיש ככה
גם אם יעלם אחכה לו בכל יום שיבוא
אני אחרוט את זה על הזרוע. אני אשבור את
הקיר
בשביל לזכור שיש חיים אחרים מאלה
שזה אמיתי וקרוב ורוטט בבשר
שהשכינה מציצה מבעד לחלון פעם בכמה
שנים
שהכל הבל הבלים הרגליים שלי יפות
שכדאי ורצוי לחיות גם בעולם פושע שכזה".

העולם פושע, וגם האושר הרגעי הזה הוא "כמעט פשע". אבל תראו אותו, את האיש החבול הזה, הכל הבל הבלים, הוא יודע, ובכל זאת הוא מרים עיניו, ופתאום הוא רואה, רואה ויודע: הרגליים שלי, שעומדות בתוך כל החרא הזה, יפות. תראו אותו.

(שימו לב – מצד שמאל אפשר בלחיצה אחת לקבל עדכונים מעמוד הפייסבוק של הבלוג).

(פוסט ארוך, מעין המשך לפוסט הזה).

שוב חרב הגירוש מתנופפת מעל  סילואן

בני משפחת סומרין, תושבי שכונת סילואן, כבר החלו לארוז את חפציהם לקראת הפינוי מביתם, שנקבע ליום שני השבוע. ברגע האחרון הודיע הגורם המפנה – קק"ל – על דחיית רוע הגזירה. עוד מרווח נשימה קטן לבני המשפחה הזאת- 12 נפשות, בהן 5 ילדים, אשה בהריון וסב שנזקק לטיפול דיאליזה. כבר 5 שנים לא פונתה בכוח אף משפחה מסילואן; טחנות האי-צדק טוחנות לאט אבל בטוח. מכל מקום, תכניות פיתוח מרקיעות שחקים, פארקים תיירותיים ואתרי עתיקות – כולם על שטחים שכרגע מאוכלסים בפלסטינים – יש גם יש. רק הגירוש מתעכב.

רגע, מה לקק"ל ולנכסים מעבר לקו הירוק? שאלה טובה. נלך קצת אחורה. ביתה של משפחת סומרין הופקע ב-1991 מכוח החוק לנכסי נפקדים והועבר ל"הימנותא", חברת בת של הקרן הקיימת לישראל. בכתב התביעה שהגישה החברה לסילוק התושבים בשנת 2005 הועלה הטיעון המשפטי המעניין הזה: "השטח הוא בעל חשיבות היסטורית רבה לעם היהודי, בו נמצאו שרידים היסטוריים רבי משמעות בהם ארמון המלך דוד, קברי בית דוד, ניקבת השילוח."

אכן סיבה לגיטימית לסלק ערבים מאדמתם, מה עוד שביתם, מעשה שטן, ניצב בפתח הגן הלאומי "עיר דוד" שמפעילה אלע"ד בסילואן. נזכיר בעוונותינו (לא שזה רלבנטי) שעד היום לא התגלה שום שריד בחפירות "עיר דוד" שקשור למלכות דוד או שלמה. הקול בכתב התביעה הוא קול "הימנותא", אבל הידיים (וגם עורכי הדין) – ידי אלע"ד. "הימנותא" היא זרוע חשאית-למחצה של קק"ל המתמחה ברכישת קרקעות מעבר לקו הירוק – מה שאסור לקק"ל עצמה לעשות, על פי חוק. העברת הנכסים לרשות "הימנותא" הבטיחה שהם יגיעו לידיים יהודיות בלבד – מה שמכרז ממלכתי לא יכול להבטיח. בקק"ל ניסו להתנער מאחריות לפרשה (בכל זאת, התורמים של קק"ל זה לא התורמים של אלע"ד), אבל ללא הועיל: שמה של "הימנותא" מתנוסס על כל המסמכים המשפטיים, כולל צו הפינוי למשפחה.

החלתו של חוק נכסי נפקדים על נכסים במזרח ירושלים עומדת בניגוד לדעתם של רוב המשפטנים (כולל יועצים משפטיים לממשלה בעבר), אבל היועץ הנוכחי, יהודה וינשטיין, כנראה סומך את ידיו על הפרקטיקה המגונה הזאת. על המסלול המסריח הזה, שבו המדינה מנצחת על הפקעת נכסים, גירוש פלסטינים וייהוד שכונות במזרח ירושלים, והכל באמצעות קבלני משנה בדמות "הימנותא" ואלע"ד – אפשר לקרוא כאן.

הודות לפעילות מחאה נמרצת של "סולידריות שיח ג'ראח" ו"רבנים למען זכויות אדם", נחשף חלקה המביך של קק"ל במפעל הנישול וייהוד-מחדש של מזרח ירושלים. קק"ל מיהרה להשעות את פינוי בית סומרין. לקח ראשון: יש תוצאות לאקטיביזם! לקח שני, מפוכח יותר: לא לעולם חוסן. במוקדם או במאוחר תסתער שוב עמותת אלע"ד על הבית שתקוע כמו קוץ בגרונה, עם או בלי הכיסוי הציבורי של "הימנותא". יש בסילואן עוד שני בתים כאלה, הנמצאים בסכנת פינוי עקב הפקעה של האפוטרופוס על נכסי נפקדים. ועוד לא דיברנו על תכנית "גן המלך" (בתרגום לערבית: התכנית לגרש 100 נפשות משכונת אל-בוסתאן). בסילואן חיים בצל הגירוש, כל הזמן.

עוד רדיפות בסילואן

הסיבה לכתיבת הפוסט הנוכחי היתה שרציתי לבדוק מה התחדש בסילואן בשנה שחלפה מאז שכתבתי את המאמר הזה (הפרוייקט הגדול ביותר בתולדות הבלוג הזה, לפי שעה). למה אני ממשיך לחפור בסילואן, ובפרטנות כזאת? בסך הכל, על ספקטרום קורבנות הכיבוש, תושבי סילואן לא נמצאים בדרגה הנחותה ביותר. מדינת ישראל לא מרוששת ומצמיאה אותם, כמו את תושבי בקעת הירדן; הם אינם חשופים להצקות והשפלות קשות כמו תושבי חברון; ופעולות "תג מחיר", לפי שעה, לא הגיעו אל סף ביתם.

ובכל זאת, סילואן היא המעבדה הטובה ביותר, המזוקקת ביותר, להבנת מנגנוני הכיבוש והאפרטהייד הישראליים. שם הם מצטלבים ומתלכדים באופן העמוק ביותר, שם ניתן להתוודע אל שלל הפרקטיקות שבזכותן הפך "הכיבוש" ליקום בפני עצמו, עם הגיון ודינמיקה פנימיים. בסילואן תפגשו את שלטון החוק שהפך לשלטון השרירות, המשפט כמשפָח; את הריקוד המושחת שמנהלות זרועות שלטוניות עם עמותות פרטיות לצורך הלבנת פשעיהן; את החזון המשיחי לצד ההון המעורטל, הנדל"ני, החמדני; את הארכיאולוגיה שירדה לזנות מגוייסת; את העסקנות המוניציפלית במירעה; את מיזמי התיירות הגרנדיוזיים, את הבזבוז הלא-ייאמן של כספי ציבור; וגם תפגשו שם את דמותכם וצלמכם, עם ישראל שנוהר בהמוניו ומחבק אל לב הקונצנזוס את כל התועבה הזאת.

הריכוז הנדיר הזה של כל כך הרבה ממדים של ניצול והסתרה מצדיק את ההתייחסות המיוחדת לסילואן. כדי לפרק אותם אחד לאחד צריך סבלנות וגם קיבה עמידה. הקוראים מתבקשים להצטייד בשתיהן.

ובכן, מה התחדש השנה בסילואן? נפתחה "מנהרת המסתור", הוחל במהלכי חקיקה שיבצרו את שליטת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", והתחילו להתחוור הממדים האמיתיים של תכנית-העל ל"ירושלים של מטה", תכנית שקושרת את כל הקצוות וכל הגופים והעמותות שפעילים באזור. על כל אלה בהמשך. קודם נרחיב עוד על השגרה היומיומית בשכונה.

בסילואן יש מגוון עשיר של דרכי התנכלות לתושבים. אפשר לגרש אדם מביתו גם מבלי להפקיע את הבית – למשל, באמצעות צו הרחקה מנהלי של אלוף הפיקוד. כך נעשה לעדנאן ג'ית, פעיל פוליטי בכפר שמוחה נגד התכנית להרוס 22 בתים בשכונת אל-בוסתאן כחלק מפרוייקט "גן המלך" (שאולי בכלל לא היה שם). ג'ית ושני פעילים נוספים שהרשויות עוצרות ומשחררות באופן סדרתי, רק כדי להציק ולרפות את ידיהם, פנו השנה לאיחוד האירופי בבקשה שיעניק לג'ית מקלט מדיני באחת הקונסוליות במזרח ירושלים.

חשוב להזכיר: כל הפעילים הללו, שנאבקים נגד תכניות לגרשם מאדמתם, פועלים בדרכים לא אלימות, ואין כל ראיות מפלילות נגדם. בדיוק משום כך מפעילות נגדן הרשויות אמצעים דרקוניים, עוקפי-חוק, כמו מעצרים שרירותיים וצווי הרחקה מנהליים. מעניין שישראל מצהירה מעל כל במה אפשרית שמזרח ירושלים נמצאת תחת ריבונות ישראלית, ובו בזמן מפעילה בה צווים צבאיים כאילו היתה שטח כבוש – הכל לפי צרכי השעה.

בשנה החולפת נפרצו עוד סייגים ביחס השלטונות לילדי סילואן. מאות ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית נעצרו ונחקרו בניגוד לחוק (הוצאה מן המיטה באישון לילה, איזוק, לקיחה לחקירה ללא נוכחות הורה ושימוש באלימות). למעשה "חוק הנוער", שאמור להגביל ולרסן את הטיפול הפלילי בקטינים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל (ומזרח ירושלים, נזכיר, סופחה לישראל הריבונית) – הפך בסילואן לכלי ריק מתוכן.

בין לבין, שגרת החיים של תושבי סילואן תמיד כפופה לצרכי הפיתוח התיירותי של אתר "עיר דוד". במרץ השנה קבע בית המשפט העליון שעבודות הפיתוח בשכונת ואדי חילווה בסילואן נעשו ללא הליך תכנוני ובלי שיתופם של תושבי השכונה הפלסטינים. נדגיש שמדובר בעבודות פיתוח שנועדו רק לטובת פרוייקט החפירות של "עיר דוד"; בית המשפט לא עסק כלל בשאלה מדוע אין בסילואן תכנית מתאר ואין שום השקעה בתשתיות שנועדה לשפר את חיי התושבים הפלסטינים.

לא רק לחיות קשה בסילואן, אלא גם למות. תושבי הכפר שנהגו לקבור את מתיהם בבית הקברות העתיק באב אל-רחמה (בן כ-1,300 שנה) כבר לא יכולים לעשות זאת ללא עימות עם החוק. הוועד למניעת הרס עתיקות הר הבית (שעליו נמנים אנשי רוח כגון א"ב יהושע, חיים גורי ועוד) עתר השנה לבג"ץ למנוע קבורה במקום מחשש לפגיעה בעתיקות. מאז ואילך מסתכן מי שמבקש לקבור את קרוביו במקום במעצר.

 

 

לנוכח האצת פעילות ההתנחלות בשכונות במזרח העיר, גוברים כל הזמן החיכוכים בין התושבים הפלסטינים למתנחלים. כך גם תופח עוד ועוד מנגנון האבטחה שנדרש כדי למגן את המתנחלים. בשנה החולפת עלה תקציב האבטחה השנתי ב-40% והגיע ל-76 מליון ש"ח. בממוצע, עולה 3,160 ש"ח לאבטח כל מתנחל יהודי בשכונות מזרח ירושלים.

עולה למי? לכולנו. מדובר בכסף ציבורי, מתקציב משרד השיכון, שהולך למימון אבטחה פרטית. 3,160 ש"ח לחודש עבור מתנחל בודד. תזכרו את זה בפעם הבאה שאומרים לכם שאין מנין לקחת כסף למטרות חברתיות.

על שערוריית האבטחה הפרטית במזרח העיר (כולל האצבע הקלה שלה על ההדק) כבר כתבתי בפוסט הקודם. מדובר, לכאורה, בפעילות שאינה מעוגנת בחוק ואיננה בסמכות. השנה הגישו תושבי סילואן יחד עם האגודה לזכויות האזרח עתירה לבג"ץ שמבקשת להחזיר את האבטחה במזרח העיר לידי משטרת ישראל, כפי שאכן החליטה ממשלת ישראל בספטמבר 2006. בחודש שעבר בג"ץ הורה למדינה להשיב לעתירה.

אבל ההתפתחויות המדאיגות ביותר בשנה החולפת התרחשו לאו דווקא ברחובות סילואן אלא במסדרונות הכנסת. נחשול החקיקה הלאומנית-גזענית לא פסח על סילואן. למעשה, אפשר לומר ששתי הצעות חוק שמקודמות עכשיו בכנסת "נתפרו" במיוחד לפי מידתה ולפי דרישתה של עמותת אלע"ד – הכל כדי להסיר את מעט המכשולים החוקיים שעוד מונעים ממנה לעשות ככל העולה על רוחה בסילואן.

הפרטת הגן הלאומי "עיר דוד": ימין לאומני פוגש ימין כלכלי

הצעת החוק של ח"כ ישראל חסון, שעברה בקריאה טרומית ביולי השנה, מבקשת לחולל מהפכה של ממש בשליטה על הגנים הלאומיים בישראל. על פי ההצעה, המדינה תהיה רשאית להעביר את השליטה בגנים הלאומיים לגופים חיצוניים שבין מטרותיהם "הנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכיאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית." כיום החוק מאפשר למסור את השליטה רק ב"אתרים לאומיים", שהגדרתם מצומצמת מאד. התיקון שחסון מציע בעצם יאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל.

במה מדובר? תחזיקו חזק בכיסא. בישראל יש 115 גנים לאומיים, ביניהם מצדה, קיסריה, נחל אלכסנדר, תל מגידו, עין עבדת, בית גוברין וציפורי, שחולשים על מאות אלפי דונמים. תקציבה של רשות הטבע והגנים, שמנהלת את הגנים הלאומיים ושמורות הטבע בישראל, עומד על 350 מיליון שקל. הודות לאתרים מכניסים במיוחד, כמו מצדה ועתיקות קיסריה, הרשות היא גוף רווחי (ב-2010 רשמה הכנסות של 150 מיליון שקל). הצעת החוק הלקונית-להחריד של ישראל חסון (וחבריו עתניאל שנלר, יריב לוין, זבולון אורלב, דוד אזולאי וזאב אלקין) קובעת כי "הרשות מתקשה לתפעל לבדה את כל הגנים הלאומיים ברמה המניחה את הדעת", ולשם כך יש להוציא את ניהול הגנים מידיה. הקביעה הזאת חסרת שחר, נטולת סימוכין, וכפי שתיכף נראה – מסך עשן שנועד להסתיר את הכוונה האמיתית מאחורי החוק.

למרבה המזל, ח"כ חסון שייך כבר לדור חדש של מחוקקים, שאינם נוהגים להסתיר את כוונותיהם האמיתיות בעומק השרוול; זהו דור ה"אין בושה". אין לו בעיה להודות שמטרת החוק היא להכשיר את שליטתה של עמותת אלע"ד בגן הלאומי "עיר דוד", שליטה שנמסרה לידי העמותה בהליכים מפוקפקים ולכאורה גם בניגוד לפסיקת בג"ץ. לדברי חסון, "הדיון בנושא עיר דוד צריך להישאר במגרש הפוליטי. אבל ברגע שגופים עותרים לבג"ץ, הדיון הפוליטי נפרץ, ולכן נאלצתי להגיש הצעת החוק. לא צריך להציג את זה תחת האצטלה של דאגה לרשות הטבע והגנים".

צפירת הרגעה; תודה על ההבהרה. לרגע חששנו שמישהו מחמשת יוזמי החוק באמת דואג לרשות הטבע והגנים. אז נרגענו; הם לא דואגים.

הגוף שעתר לבג"ץ וממש לא הותיר לח"כ חסון ברירה אלא להפקיע, במכה אחת, את כל הגנים הלאומיים של ישראל מרשות הציבור, היה עמותת "עיר עמים". ביולי 2010 הגישה העמותה, העוקבת מקרוב אחר מהלכי עמותות הימין במזרח ירושלים, עתירה לבג"ץ לבטל את הסכם השליטה בגן הלאומי "עיר דוד" בין אלע"ד לבין רשות הטבע והגנים, המשרד להגנת הסביבה ועיריית ירושליים. העתירה אומרת את המובן מאליו: לא ייתכן שהשליטה ב-24 דונם באזור כל כך רגיש, ממש מתחת להר הבית, אזור בעל חשיבות ארכיאולוגית ודתית עצומה, תהיה נתונה בידי עמותה פרטית בעלת זיהוי אידאולוגי מובהק (אשר בא לידי ביטוי בהדרכות שמועברות באתר, כמו גם באג'נדה הארכיאולוגית שמקדמת העמותה).

קונצנזוס חריג בהיקפו של שלל גופים וארגונים יצא חוצץ נגד הצעת החוק של ח"כ חסון. החברה להגנת הטבע התריעה נגד הכפפת השיקול הציבורי של שמירה על הטבע לשיקולי רווח. עמותת "אדם טבע ודין" הזהירה מפני הפירצות בחוק ("מי יערוב לכך שהיזם שביקש להקים כפר נופש בחוף פלמחים, לא יקים עמותה סביבתית ובחסות חוק הגנים הלאומיים יממש את יוזמתו, בטענה שרק כך יוכל לתחזק כלכלית את הגן הלאומי פלמחים?"). ארכיאולוגים, אדריכלי שימור ומדריכי סיורים הגישו עצומת מחאה לשר להגנת הסביבה ולשרת התרבות והספורט: "חוק זה מניח תשתית לניכוס שרידי העבר של הארץ לטובת בעלי עניין המקורבים לשלטון… הארכיאולוגיה והמורשת התרבותית של ישראל הן נחלת כל אזרחי המדינה, ובעלות חשיבות תרבותית עולמית. אל לנו למסור נכסים אלה בידי מעטים המבקשים להפיק מהם רווח כלכלי ופוליטי."

אבל מי אלה המוחים? בסך הכל נציגי החברה האזרחית. ממתי ובאיזה עניין מייצגים חברי הכנסת את האינטרסים של החברה האזרחית? אחרי קיץ 2011, התשובה צריכה להיות ברורה. במשך כל הקיץ, זעקה והתקוממה החברה האזרחית בישראל – בעוד הכנסת בפגרה. אך חזרו הח"כים מהפגרה וחיש מהר התפנו לקדם חקיקה ש… שמה? שתיתן מענה לדרישות המחאה החברתית? לא, לא ממש. הח"כים שלנו עסוקים בעניינים בוערים הרבה יותר.

ובכן, רישמו לפניכם: הצעת החוק של ח"כ חסון עברה בקריאה טרומית עם 58 תומכים ו-10 מתנגדים. ואלה שמות הח"כים שמוכנים לזרוק לעזאזל (ובתנאי שיהיה זה עזאזל רווחי) את כל הגנים הלאומיים של ישראל, והכל כדי לשמור על "עיר דוד" בידי עמותת המתנחלים אלע"ד:

נינו אבסדזה, רוחמה אברהם, רחל אדטו, יואל חסון, ישראל חסון, רוברט טיבייב, מרינה סולודקין, גדעון עזרא, רונית תירוש, אריה אלדד, אורי אריאל, מיכאל בן ארי, יעקב כץ, אורי אורבך, זבולון אורלב, דניאל הרשקוביץ, יולי אדלשטיין, זאב אלקין, אופיר אקוניס, בני בגין, גילה גמליאל, דני דנון, ציפי חוטובלי, משה כחלון, חיים כץ, ישראל כץ, לימור לבנת, יריב לוין, לאה נס, גדעון סער, ציון פיניאן, יוסי פלד, איוב קרא, ראובן ריבלין, כרמל שאמה, סילבן שלום, ישראל אייכלר, מנחם מוזס, אורי מקלב, יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, משה מטלון, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, חמד עמאר, פאינה קירשנבאום, דוד רותם, ליה שמטוב, דוד אזולאי, נסים זאב, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, אברהם מיכאלי, יעקב מרגי, משולם נהרי.

שמתם לב להטיה קלה, איך נאמר, לצד ימין? כאן נחשפת הזיקה העמוקה בין הימין הלאומי לימין הכלכלי; האחד משרת את השני והשני את האחד. ככל שהאידאולוגיה השלטונית יותר לאומנית, כך נעשה מסובך יותר להוציא אותה לפועל באמצעות גופים ציבוריים שאמורים לשקף אינטרס ציבורי רחב, עיוור לאבחנות אתניות; על כן גובר האינטרס למסור את המלאכה לידי גופים פרטיים, שאינם חייבים דין וחשבון לכלל הציבור. ולהיפך: ככל שהשוק הפרטי נוגס עוד ועוד בנכסים ציבוריים, כך הולכים אינטרסים מגזריים ומשתלטים על סדר היום הלאומי; וכל עוד הכסף הגדול נמצא בימין (ותמיד הוא יהיה שם, ולא בשמאל), האינטרסים הללו יהיו ימניים גם הם.

וכך, כמו שהקונצנזוס נגד החוק חוצה גבולות, כך גם הקונצנזוס בעדו חוצה גבולות – זולת הגבול של המחנה הלאומני: הכהניסט מיכאל בן ארי, ה"חברתי" משה כחלון, שומר כבוד החוק רובי ריבלין, וכמובן, דני דנון הבלתי נלאה. כולם כולם מאוחדים בתשוקה עזה אחת – להיפטר מהעול המעיק של ניהול ציבורי נאות לגנים הלאומיים ולתת אור ירוק להמשך פרוייקט הייהוד של מזרח ירושלים (בלשון נקייה, "הפעילות החינוכית של אלע"ד").

אבל רגע. אולי אתם שואלים: למה כל כך חשוב למדינה שאלע"ד תמשיך לנהל את "עיר דוד"? מה יקרה אם הניהול ישוב לידי המדינה עצמה? בסך הכל פרוייקט ההתנחלות הוא בעיקרו ממלכתי ולא פרטי. למה דווקא ב"עיר דוד" נחוץ קבלן פרטי?

קשי הבנה אנחנו בשמאל. עוד לא מבינים את השיטה. מזל שיש ערוץ 7 ששואל את השאלות בשבילנו ומקבל עליהן תשובות. כך הסביר שם ישראל חסון את הרציונל לחוק:

"עוד הוא מוסיף ומציין שבמידה ואכן יילקח המקום מידי עמותת אלע"ד והמדינה תבצע במקום חפירות ארכיאולוגיות, עמותות כמו "שלום עכשיו" יצלמו את הדבר ויעבירו אותו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג כחפירות של מדינה במקום כבוש, מהלך האסור על פי החוק הבינלאומי, ובכך יבקשו לסבך את מדינת ישראל באפיק נוסף."

עכשיו הבנו. גן לאומי או לא גן לאומי – את החפירות ב"עיר דוד" חייבים להסתיר מעין המצלמות, כי מדובר, כמה מביך, בהפרה של החוק הבינלאומי. ואם המדינה תנהל את החפירות, יחולו עליה חובות מצערות, כגון שקיפות ציבורית. נמסור נא את המלאכה לידי עמותה פרטית וחסל סדר צילומים ופומביות.

כך עובד מוח קרימינלי. צריך להמשיך להפר את החוק (הבינלאומי), אבל אסור שאף אחד יידע, אז כדי להסתיר את זה, נפר גם את החוק הישראלי (שאינו מסמיך את המדינה למסור גנים לאומיים לניהול פרטי). בעצם, בואו נשנה את החוק הישראלי. וזה רק בינתיים; יריב לוין וזאב אלקין כבר עובדים במרץ, מן הסתם, גם על שינוי החוק הבינלאומי.

 

 

התעצבנתם? יופי. עכשיו תעשו משהו עם העצבים שלכם. קודם תחתמו על העצומה לעצירת ההפרטה של הגנים הלאומיים. אבל זה לא מספיק. עם הח"כים שהעבירו את הצעת החוק השפלה הזאת ותמכו בה – תתחשבנו בכל דרך אפשרית.

ומה קורה עם העתירה של "עיר עמים", שחוללה את כל הביזיון החקיקתי הזה? בחודש שעבר פסק בג"ץ שההסכם בין רשות הטבע והגנים לבין אלע"ד הוא חוקי, אבל יש להכניס בו שינויים שיצמצמו את הסמכויות הנרחבות של אלע"ד. ההדרכות ב"עיר דוד" יוצאו מידי העמותה וכך גם גביית דמי הכניסה לאתר, תוסדר פתיחת האתר למבקרים בשבת, ולאלע"ד לא תהיה זכות וטו בוועדת ההיגוי שמנהלת את המקום. במרץ 2012 יוצג לציבור לראשונה הסכם גלוי בין רשות הטבע לגנים לבין אלע"ד, והעותרים, עמותת "עיר עמים", יקבלו טיוטה שלו להערות (כך מוסר עו"ד מיכאל ספרד). במלים אחרות: בג"ץ הכשיר את השרץ, אבל קבע שהוא חייב להיות פומבי.

מופתעים? אל תהיו. גם הארכיאולוג יוני מזרחי הופתע כשגילה על קיר בית המשפט העליון פסיפס יווני, אשר נחשף בחפירות סבסטיה בשומרון בשנת 1931. אם בית המשפט מתכבד בממצא ארכיאולוגי שנתפס בשטח כבוש, בניגוד לחוק הבינלאומי, מדוע שימצא פסול כלשהו בפעילות הארכיאולוגית והנדל"נית של אלע"ד מעבר לקו הירוק? נזכיר שהדיונים האלה בבג"ץ, שטרם הסתיימו, הם בגדר שידור חוזר של דיונים שהתקיימו כבר לפני עשור בבג"ץ סביב מסירת הניהול של "עיר דוד" לאלע"ד. בשנת 2000 קבע בג"ץ שהחוזה שחתם מנהל מקרקעי ישראל עם עמותת אלע"ד מבוטל כיוון שנעשה שלא כדין. ב-2001, בעקבות דיונים משפטיים ממושכים, הודיעה פרקליטות המדינה לבג"ץ כי ניהול הגן הוחזר לידי רשות הטבע והגנים. אבל – החלטות לחוד ומדיניות לחוד. למרות שבג"ץ ביטל את החוזה של מנהל מקרקעי ישראל עם אלע"ד, למרות שכבר נחתם חוזה מחודש עם רשות הטבע והגנים – העבירה הרשות, ביוזמתה החופשית, את ניהול הגן לידי אלע"ד ב-2002, מהלך שמבטא יותר מכל את שותפות האינטרסים בין הרשות לאלע"ד, מתחת למראית העין של המתח המובנה בין גוף מפקח ציבורי לעמותה פרטית.

והנה צימוק לסיום: נחשו מי עורך הדין שייצג את אלע"ד בבג"ץ בחודש שעבר? פרופ' דוד ליבאי. מה לאיש המתון ונשוא-הפנים הזה ולקדחת המשיחית של "עיר דוד"? השאלה לא במקום, כמובן, הוא בסך הכל עורך דין פרטי שרוצה להתפרנס. מעניין שאותו דוד ליבאי, בשבתו כשר המשפטים בממשלת רבין בשנת 1992, תמך במסקנות ועדת קלוגמן – אותה ועדה שחקרה את דרכי ההשתלטות של עמותות הימין על נכסים במזרח ירושלים. הוועדה הוקיעה בחריפות את דרכי העבודה של אלע"ד ושל הרשויות (הוגשו תצהירי בעלות כוזבים, לא נערכו מכרזים על הנכסים, בוועדה של משרד השיכון שהחליטה על החכרת הנכסים ישבו נציגי אלע"ד, ועוד כהנה וכהנה).

שר המשפטים ליבאי, אם כן, האמין שאלע"ד השתלטה שלא כדין על נכסי ערבים בסילואן. עורך הדין ליבאי, לעומתו, מגן בבג"ץ על זכותה של אלע"ד להמשיך ולשלוט על הגן הלאומי "עיר דוד" – אף שגם בתחומיו כלולים נכסים שאלע"ד הפקיעה מתושבי סילואן. מה יש לנו כאן? המחשה מרהיבה לאקרובטיקה האידאולוגית של פוליטיקאים ועורכי דין? דוגמה למתח הקבוע בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי?

לא ולא. הסיפור של אלע"ד, מראשיתו, היה תמיד טנגו לשניים: העמותה יחד עם המדינה. המדינה שיתפה פעולה באופן מלא ויזום עם מהלכי אלע"ד בסילואן; תפקידה היה להשמיע ציוצי מחאה קלושים, מפעם לפעם, לצרכי הסברה. במילותיו של דורון שפילמן, מנכ"ל הפיתוח של אלע"ד: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל" (דו"ח עסקה אפלה בסילואן, עמ' 13). ליבאי השר וליבאי העו"ד מחזיקים באותן השקפות ופעלו שניהם לטובת הזרוע המבצעת של ההתנחלות בסילואן, עמותת אלע"ד. ההבדל ביניהם הוא קוסמטי – השר נזקק לפאסון של מנהל תקין, העו"ד פטור מכך.

בתנועת מלקחיים: קודם הגן הלאומי, אחר כך כל הארכיאולוגיה

המועצה לארכיאולוגיה היא הגוף האחראי העליון של הארכיאולוגים בישראל. המועצה, המורכבת מכ-30 חברים (מרביתם ארכיאולוגים ומקצתם נציגי ציבור), מייעצת לשר הממונה על רשות העתיקות. חבריה יושבים בוועדות שמוציאות רשיונות חפירה ומתוקף כך יש לה השפעה מכרעת על הנוף הארכיאולוגי בארץ – איפה יחפרו ואיפה לא, איפה ירכזו יותר משאבים ואיפה פחות.

בדצמבר 2010 מונה פרופ' רוני רייך ליו"ר המועצה, וצורפו אליה ד"ר איילת מזר וד"ר גבי ברקאי. המשותף להם: שלושתם קבלני ביצוע של אלע"ד. רייך (ביחד עם אלי שוקרון) מנהל כבר כ-15 שנה את החפירות באזור מעיין השילוח, בריכת השילוח, חניון גבעתי והמנהרות לכיוון הכותל. מזר חופרת במרכז המבקרים של "עיר דוד" ובמתחם הר הבית, צמוד לכביש העופל; ברקאי מנהל את פרוייקט סינון העפר מחפירות הר הבית מטעם עמותת אלע"ד.

איילת מזר תרמה רבות לפרוייקט הייהוד של חפירות אלע"ד. ממצאים שחשפה בעיר דוד הם שרידים, לטענתה, מימי נחמיה, וביצורים שחשפה בגן העופל היא מתארכת למלכות שלמה. שתי הטענות שנויות מאד במחלוקת בקהילה הארכיאולוגית, מה שלא מפריע לאלע"ד להציגן כעובדות הסטוריות באתרי המבקרים. לאחרונה הסתכסכה מזר עם אלע"ד סביב חפירת "בור ירמיהו" בצמוד לאתר שהיא חפרה בעבר – וזאת ללא הסכמתה. הסיום האירוני הזה של הרומן בין אלע"ד לבין הארכיאולוגית המסורה ביותר לאג'נדה האידאולוגית של העמותה מזכיר דפוס מוכר ביחסי מתנחלים-שלטון: אותו פקיד או שר שאך אתמול נישא על כפיים בזכות "תרומתו להתיישבות" ייזרק עד מהרה לכלבים על כל סטיה אידאולוגית קלה בתואנה שהוא "בגד בציבור המתנחלים". מזר מצטרפת כאן לשורה ארוכה של פוליטיקאים שהימין ההתנחלותי השתמש בהם וזרק לאחר שלא היה בהם עוד חפץ.

על מעלליו של פרופ' רייך (כולל הרטוריקה ה"מדעית-נייטרלית" שבה הם עטופים) כבר כתבתי בפוסט הקודם. המהלך הנוכחי, שהובילה שרת התרבות והספורט לימור לבנת, הופך למעשה את הגוף העליון של ענף הארכיאולוגיה בארץ למשת"פ של האידאולוגיה ההתנחלותית. אם יו"ר המועצה לארכיאולוגיה, שאמורה לפקח על תקינות ושקיפות המחקר המדעי בתחום, מבצע זה שנים חפירות בניגוד לסטנדרטים הבסיסיים בתחום ותוך פגיעה מתמשכת בבתים של האוכלוסיה המקומית (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן) – המקצוע בכללותו הופך לבדיחה; כמו, נניח, מינוי של יו"ר חברת "דרך ארץ", שהקימה ומפעילה את כביש 6, לתפקיד מנכ"ל החברה להגנת הטבע.

כאן לא תמו היוזמות של השרה לבנת. על פי החוק הקיים, יו"ר מועצת רשות העתיקות (הגוף ששולט בכל החפירות הארכיאולוגיות ואתרי העתיקות בארץ) חייב להיות חבר האקדמיה הלאומית למדעים. השבוע נודע שלבנת ניסתה בקיץ האחרון למנות לראשות המועצה חבר אקדמיה שהוא  מומחה לנוירולוגיה (!) במקצועו (מה לא ברור פה? חפירות, סינפסות, חרסים, היפוקמפוס – הכל קשור). אולי בגלל שהניסיון לא צלח, לבנת הגישה ביולי הצעת חוק שלפיה השר הממונה יוכל לבחור יו"ר למועצת רשות העתיקות שלא מתוך האקדמיה הלאומית למדעים, כראות עיניו, מה שכמובן פותח פתח למינויים פוליטיים. מבקרי החוק רואים בו ניסיון שקוף לטרפד את מינויו של המועמד המוביל לראשות המועצה של רשות העתיקות, פרופ' יורם צפריר, שמתח בעבר ביקורת על החפירות בסילואן ובאיזור הכותל. מכל מקום הצעת החוק מתיישבת יפה עם רוח החקיקה בכנסת הנוכחית, שדורסת באופן עקבי את האוטונומיה המקצועית של גופים ציבוריים באמצעות שליטה פוליטית במינוי בעלי התפקידים הבכירים שבהם. הדוגמה האחרונה, ואין צורך להכביר מלים, היא הצעת החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.

זוכרים את התגובה הנזעמת של ישראל – הקפאת התשלום לארגון – לאחר שאונסק"ו קיבל לשורותיו את הרשות הפלסטינית? בשנים האחרונות אונסק"ו עשה לא מעט צרות לישראל. יו"ר הוועדה למורשת עולמית בוועד הישראלי לאונסק"ו, פרופ' מייק טרנר, היה מי שהביא להכרת הארגון באתרי מורשת עולמית כמו מצדה, "העיר הלבנה" בתל אביב והגנים הבהאיים בחיפה. אבל לטרנר היו השגות מקצועיות קשות על הפרוייקטים שתוכננו לרחבת הכותל בירושלים, השגות שעיכבו את קידומם. אחרי עשר שנים בתפקיד, הוא הודח. למה אני מספר לכם את זה? כי מי שמונה למחליפו של טרנר הוא האדריכל אריה רחמימוב. ומי הוא רחמימוב? אדריכל הבית של עמותת אלע"ד, מי שתיכנן בין היתר את תכנית "גן המלך" (שבמסגרתה יוקם פארק תנ"כי בשכונת אל-בוסתאן בסילואן, ולצורך כך ייהרסו 22 בתים פלסטיניים ומשפחותיהם ייעקרו).

כך עובדת השיטה.

להשלמת התמונה, נזכיר שרק לאחרונה מונה מנכ"ל חדש לרשות הטבע והגנים – שאול גולדשטיין, ראש המועצה האזורית גוש עציון. חודש לפניו מונה בנצי ליברמן, ראש המועצה האזורית שומרון לשעבר, למנכ"ל מנהל מקרקעי ישראל. כך עוברת השליטה בקרקעות מדינת ישראל – משאב לאומי קריטי – לידיהם של שני מתנחלים. מותר להניח שמנכ"ל רשות הטבע והגנים גולדשטיין יאיר פנים לשליחי עמותת אלע"ד כשאלה יבואו אליו עם תכנית הפיתוח הבאה ל"עיר דוד". אחרי הכל, בתווך יעמוד מתנחל נוסף, מעפרה: מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, הלא הוא אביתר כהן. מה היה תפקידו הקודם של כהן? מנהל מרכז המבקרים של אלע"ד.

כך עובדת השיטה. עובדת מצוין.

הרפתקאות אלע"ד במנהרת המסתור

כפי שתיארתי בסוף הפוסט הקודם בנושא, סילואן היא רק אבן הפינה של תכנית-העל לכיתור העיר העתיקה במרחב "מיוהד" – שרשרת של תשעה גנים לאומיים, פארקים ואתרים ארכיאולוגיים, על שטחים שכיום, כמובן, מאוכלסים בתושבים פלסטיניים. התכנית הזאת, שגובשה בשיתוף פעולה של הממשלה עם עמותות הימין, נחשפה לפני שנתיים בדו"ח של "עיר עמים". לכשתושלם, ינותקו זו מזו השכונות הפלסטיניות ויסוכל סופית הסיכוי לפשרה טריטוריאלית בירושלים (משמע, יסוכל סופית הסיכוי לסיים את הסכסוך).

 

 

כדרכן של תכניות מסוג זה, השתיקה יפה להן. לא תתפסו אף שר או פקיד בכיר מדבר בגלוי על מה שעולה מתוך המסמכים והתכתובות (אבל מדי פעם דג רקק כזה או אחר לא יוכל להתאפק ויתן ראיון פזיז).

בשנה החולפת עשתה אלע"ד צעדים משמעותיים למימוש תכנית-העל, באמצעות סגירת הפער בין "עיר דוד" לבין מתחם הר הבית. לקראת חג סוכות השנה עיטרו את העיתונים מודעות ענק, שבישרו על פתיחתה לקהל של "מנהרת המסתור". העמותה הזמינה את הציבור הרחב לבוא ולצעוד במנהרה מן הגן הלאומי "עיר דוד" אל הכותל המערבי. על המודעה היו חתומים חברי המועצה הציבורית של אלע"ד, בינהם בין השאר אלי ויזל, אלעזר שטרן, יהורם גאון, צבי טל ושלמה אהרונישקי. השניים האחרונים (שופט עליון לשעבר ומפכ"ל המשטרה לשעבר) מייצגים היטב את שלטון החוק בישראל. לאורך השנים, עמותת אלע"ד השתלטה על נכסים בשכונת סילואן תוך זיוף תצהירים, שימוש בלתי כשר בחוק נכסי נפקדים (שאינו אמור לחול במזרח ירושלים), הפעלת סחיטה ואיומים על בעלי בתים באמצעות "קנסות" מוניציפליים, ולבסוף, קבלת חזקה על הגן הלאומי "עיר דוד" באופן שלמעשה עקף את הליך הערעור בבג"ץ (לפירוט מלא וקישורים, ראו כאן).

בדיעבד, כל הפרות החוק הבוטות האלה הוכשרו והולבנו בידי בתי המשפט ורשויות האכיפה. על כן יש צדק רב, וגם דיוק הסטורי, בעובדה ששופט עליון לשעבר ומפכ"ל משטרה לשעבר מכהנים בהנהלת אלע"ד ומזמינים את הציבור ליהנות מ"חוויה מרגשת" במנהרת המסתור.

נתעכב לרגע על סיפורה של אותה מנהרה, שמייצג, בזעיר אנפין, את האופי האידאולוגי המובהק של פעילות אלע"ד בסילואן, אופי שקובר תחתיו כל יומרה לאובייקטיביות מדעית בחפירות הארכיאולוגיות באתר. המנהרה עצמה היא קטע ממערכת ניקוז שנחשפה עוד במאה ה-19 בידי הארכיאולוג צ'רלס וורן. הקטע האחרון בה נחשף בנובמבר 2010 ותואר כתעלת מים שמשקפת (בניסוחו של פרופ' רוני רייך) את "הטיפול בדברים הבסיסיים". תוך שנה בלבד הפכו "הדברים הבסיסיים" האלה לחוד החנית של הפולחן הדתי בעיר. באוקטובר השנה, עם פתיחת תעלת המים לקהל, היא מותגה מחדש כ"מנהרת המסתור"; זאת בהסתמך על טקסט של יוסף בן מתיתיהו שמתאר כיצד הסתתרו ניצולי המרד בירושלים במנהרות המים ושם לכדו והרגו אותם הרומאים. לישראלים הצועדים במנהרה היום מוסבר שהם הולכים בדרכם של עולי הרגל לעיר.

הנה כך, בתמצית, מבשלים מיתוס מעובדות. תעלת ניקוז מים הופכת למנהרת מסתור וזו הופכת לדרך עולי הרגל. מסניטציה לקדוּשה בשני צעדים זריזים.

 

 

הקריין אומר: "לאחר אלפיים שנה, נפתחה התעלה ששימשה מנהרת מסתור מפני הרומאים" (אף מילה על על השימוש הבסיסי שלה – תעלת מים; הצופה התמים מבין שהתעלה נחפרה לצורך הסתתרות מהרומאים).

הקריין אומר: "המבקרים בגן הלאומי "עיר דוד" יוכלו מעתה ללכת בחלק מתוואי הרחוב הראשי שעלה מבריכת השילוח אל הר הבית, ממש כפי שעשו זאת עולי הרגל והמבקרים בירושלים לפני אלפיים שנה."

סליחה? ממש כפי? כלומר, עולי הרגל לפני אלפיים שנה הזדחלו להר הבית דרך תעלות מים? הקריין מעלים את ההבדל הפעוט – עולי הרגל לפני 2,000 שנה צעדו מעל הקרקע, בתוואי שכיום חסום, למרבה הצער, בבתי מגורים של פלסטינים.

הנה כך נבנה המיתוס (וכך עיתונאים נלהבים מטפחים אותו), כך יוצרים גשר מיתי בין העבר הקדום להווה, תוך דילוג אלגנטי על עובדות לא נעימות.

בין העובדות הלא נעימות שאלע"ד מדלגת עליהן נמצאים גם תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים. "מנהרת המסתור" היא חלק קטן ממערכת מסועפת של מנהרות ואולמות תת-קרקעיים שנחפרת במרץ מתחת לירושלים העתיקה. בפרוייקט הזה משתתפות הקרן למורשת הכותל (עמותה המנוהלת בידי משרד ראש הממשלה), רשות העתיקות, החברה הממשלתית לפיתוח מזרח ירושלים, ועמותות הימין אלע"ד ועטרת כוהנים. העמותות מגייסות את הכסף הגדול, הגופים הציבוריים מספקים את הלגיטימציה. מלבד מנהרת המסתור, משתרע פרוייקט החפירות על המנהרות ב"עיר דוד", מנהרות הכותל, מערת חזקיהו שמתחת לרובע המוסלמי, ומנהרה שנחפרת מתחת לבית הכנסת "אוהל יצחק" ברובע המוסלמי אל עבר מנהרות הכותל. תכנית-העל של כל החפירות האלה היא ליצור מרחב תת-קרקעי רציף ועצום, שבו יוכלו תיירים להיכנס למנהרות "עיר דוד" בצד אחד ולצאת ברובע המוסלמי בצד השני, "להתחבר" לעבר היהודי המפואר של האזור – וכל זאת בתוך חללי אבן מסותתים, מוארים ויפים, וכמובן בלי לראות אף אחד מתושבי האזור הערבים. הכסף לחפירות הרגישות האלה – כמעט כולו מתורמים פרטיים. ואם יש למישהו ספק לגבי המוטיבציה מאחורי החפירות, האם מדובר בעניין ארכיאולוגי אמיתי בהסטוריה הכוללת של המקום או שמא בפרוייקט אידאולוגי, בא רב הכותל ומסלק כל אי הבנה: "המטרה היא להגיע לבית שני."

מאחורי הפאתוס הלאומי, חשוב לזכור, מסתתרים אינטרסים כלכליים רבי כוח. מנהרות הכותל מושכות 750 אלף מבקרים בשנה; "עיר דוד" מושכת כחצי מיליון מבקרים. החיבור ביניהם ייצור סינרגיה שתהפוך, בלי ספק, לאתר התיירות המכניס ביותר בישראל. בין לבין, אפשר גם לפנק שרים ושועים באירועים פרטיים, סגורים לקהל; יום הולדת במנהרות הכותל – הנה דרך מקורית להרביץ בעשירי הארץ קצת הסטוריה של בית שני.

 

 

עמותת "עמק שווה" חיברה מסמך מקיף ויסודי על פרוייקט המנהרות והאולמות התת-קרקעיים בעיר העתיקה ובסילואן. אני מצטט חלק מן המסקנות משם:

"ההולך לאורכו של המסלול פטור מלראות את המציאות של ירושלים בעת הנוכחית. המסלול נועד ליצור חוויית ביקור בירושלים אחרת, מדומיינת, שבה שרידים בעיקר משתי תקופות: ממלכת יהודה וימי בית המקדש השני. שתי תקופות אלה מזוהות בנרטיב הישראלי בתור התקופות העיקריות שיש להן משמעות לעיצוב הזהות הישראלית ולעיצוב הקשר בין העם לארץ…

כך הולך ומתרחב תחום הכותל כדי לכלול בתוכו את כל הגבעה של ירושלים הקדומה ושכונת ואדי חילווה. רשות העתיקות ושולחיה – מתנחלי אלע"ד, הקרן למורשת הכותל ואחרים – עושים אפוא יד אחת כדי לרדד הן את ההיסטוריה היהודית והן את תולדות ירושלים. היהדות כולה נדחסת לתקופות הקצרות של ריבונות ישראלית-יהודית בירושלים, תוך התעלמות מכל מה שאינו כרוך בריבונות מדינית ובפולחן של קורבנות…

זאת ועוד, הסיפור המסופר על המנהרות משמש אמצעי הצדקה להתנחלות הישראלית בכפר סילוואן וברובע המוסלמי. המנהרות יוצרות עיר תת-קרקעית יהודית-ישראלית והופכת את השולטים בה, קרי המתנחלים הישראלים, למתיישבים, ואת המנותקים ממנה, קרי התושבים הפלסטינים, לזמניים ולא-שייכים…

מערכת המנהרות התת-קרקעיות יוצרות עיר נוספת, קדומה וטהורה, המתיימרת לייצג את ירושלים האמיתית, זו הקודמת לכל סכסוך ומנותקת ממנה. עיר תת-קרקעית זו מייתרת את העיר המעורבת הקיימת והופכת, בעיני הציבור הישראלי, את השליטה באגן ההיסטורי להכרחית, גם במחיר שלילת כל הסכם מדיני."

בחזרה לסילואן

באלע"ד לא נחים לרגע. בתחילת השנה פורסם שעיריית ירושלים תקציב מליון ש"ח להקמת "מוזיאון בית המעין" בשטח עיר דוד; עוד מליון ש"ח יגיעו ממשרד התיירות. הגורמים הרשמיים מכחישים כל מעורבות של אלע"ד בתכניות להקמת המוזיאון, אבל בפועל, כמו בכל תכנית בנייה או פיתוח בסילואן (הנה דוגמה מושחתת במיוחד) – הארנק התפוח של אלע"ד עומד מאחורי התכניות למוזיאון.

מאיפה מגיע הכסף של אלע"ד? שאלה טובה. בעבר פורסם כי העמותה קיבלה מיליוני שקלים מרווחי קזינו ביוון. על פי חוק העמותות, כל תרומה מעל 20,000 ש"ח חייבת להיות מזוהה, אך אלע"ד מסרבת לחשוף חלק ממקורותיה. ב-2007 שקל רשם העמותות לפרק את העמותה על רקע סירובה לחשוף את זהות התורמים לה. אלע"ד עמדה בסירובה, ודרשה להעניק חיסיון לתורמים; בתחילת 2008 נענה רשם העמותות לבקשתה. הנה עוד עדות (אם יש צורך בכך) להגנה והטיפוח המתמידים שזוכה להם אלע"ד מן השלטון. זהו אותו שלטון, נזכיר, שנזעק עכשיו לבער את "המימון הזר" של עמותות השמאל. למרות העובדה שאלע"ד מגייסת יותר כספים מ-7 עמותות השמאל הגדולות גם יחד, מקורות המימון שלה חסויים ולא נשקפת שום סכנה לעצירתם. כבר אמרנו: יש כסף אסור ויש כסף מותר.

חרף כל הפשעים שמבצעת מדינת ישראל נגד תושבי סילואן באמצעות שליחתה אלע"ד, הצליח אתר המבקרים של "עיר דוד" לחדור ללב הקונצנזוס ולדלג בקלילות מעל כל סממן של מחלוקת פוליטית; הצלחה מזהירה של יחסי ציבור, ללא ספק. "שבתות יהדות", סיורי קצינים, סיורי תלמידים באדיבות השר גדעון סער, וגם הופעות אמנים, כולל אמנים שמתנאים ב"רגישות חברתית". כל עוד ממשיך הציבור הישראלי להצביע ברגליו ולבקר ב"עיר דוד " בהמוניו, דבר לא יעצור את מנגנון האימים של אלע"ד מלהתרחב עוד ועוד. האם יש מה לעשות? דווקא יש, הן ברמה האישית והן ברמה הארגונית. דרכי המחאה שפתוחות בפני ישראלים רחבות ומגוונות יותר במזרח ירושלים מאשר בחלקים אחרים של השטחים הכבושים (ולראיה ההצלחה האחרונה); על כך כתבתי בסוף הפוסט הקודם על סילואן ולא אחזור על הדברים. אסיים רק באותן מילים שכתבתי אז, לפני שנה:

מי שינצח במאבק על סילואן, ינצח גם במאבק על הסיכוי להסדר שלום כולל (שכן לא יהיה הסדר כזה ללא פשרה בירושלים). אם מדינת ישראל וחברת הבת שלה, "אלע"ד", ינצחו – כל תושבי האזור, אזרחי ישראל ותושבי מזרח ירושלים, יפסידו. ניצחון ההתנחלות בסילואן יבשר גם את ניצחונה בשאר השכונות הערביות, ועלול לייצר מכשול בלתי-הפיך חדש בסכסוך, בנוסף על מכשול ההתנחלויות הגדולות. על סכנת העימות וההתלקחות, במרחק של 300 מטרים מהר הבית, אין צורך להכביר מלים. כל זה התחיל כבר לקרות, ועלול להגיע לכלל מיצוי, ללא שום שיתוף של הציבור הישראלי. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מדירה את האזרחים, באופן אנטי-דמוקרטי, מן ההחלטות הגורליות ביותר לעתידם. צריך לומר – האזרחים גם מדירים את עצמם. מה יעיר אותם? ומתי?

[הערה: אלע"ד כבר הגישה תביעות דיבה נגד "סולידריות שיח ג'ראח" ונגד "עיר עמים".  התיקון האחרון לחוק לשון הרע יאפשר לה גם לשפד בלוגרים. במקרה שלי, סכום התביעה יהיה כנראה בין 600 אלף למליון וחצי ש"ח; הכינו את הארנקים].

אליה לנדו, בת 7 (הודעה שנמצאה בחדר העבודה היום אחר-הצהריים).

חשבתי שאצליח להרחיק את הסכסוך שלי עם הנהלת אוניברסיטת בן גוריון מחוץ לבלוג הזה. חשבתי, וטעיתי.

מצד אחד, הפרטיות שלי יקרה ללבי, ולכן גם לא התראיינתי לאף כלי תקשורת.
מצד שני, הסכסוך הזה איננו רק פרטי שלי, ונוגע לסוגיות עקרוניות של יחסי עובד-מעביד במוסדות ציבור ולאקלים הפוליטי הרודפני של השנים האחרונות.
מצד שלישי, אין זה נאה להטריח את הציבור בערימת מסמכים כאחרון המתלוננים בבית משפט לתביעות קטנות.
מצד רביעי, כבר יש דיון ציבורי בפרשה, והוא מושתת על ידיעה חלקית מאד של העובדות, שניתן לתקנה בנקל.

לכן, לטובת העניין הציבורי המוגבל בפרשה (וגם לטובתי שלי, למה לכחד), אני מעלה כאן את כל המסמכים הרלבנטיים, לפי סדרם הכרונולוגי. שקיפות היא ערך עליון באג'נדה של הבלוג הזה, ביחס לשלטון, ביחס למגיבים – אז למה לא ביחס לעצמי?

אין לי מה להוסיף על המסמכים שמובאים כאן – לא בחיזוקים ולא בהסתייגויות. את כל מה שהיה לי לומר כבר כתבתי במכתב הראשוני שלי (הקישור השלישי להלן), ולא שמעתי עד כה שום טיעון חדש שלא קיבל מענה כבר שם. נכון לעכשיו – הסכסוך עדיין עומד בעינו.

* * *

הידיעה הראשונית על המאסר הצבאי שלי.

החלטת ההנהלה לנכות מחצית ממשכורתי בתקופת המאסר.

המכתב שכתבתי לחברי הסגל בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוני' בן גוריון. המכתב מגולל את הפרשה, כולל  פגישתי עם הנשיאה פרופ' רבקה כרמי והטיעונים שלי לעומת שלה.

עצומת תמיכה של חברי סגל באונ' בן גוריון, אשר נשלחה לנשיאה בעקבות המכתב (87 חתימות).

מכתב לנשיאה מאת יו"ר ועד הסגל האקדמי באוניברסיטה, פרופ' מיקי מונד, שמצדד בעמדתי.

תשובתה של הנשיאה ליו"ר ועד הסגל.

כתבה ראשונה ב"הארץ" על הפרשה.

פוסט שלי על טיבו של המחקר האקדמי.

עצומת תמיכה של חברי סגל באוניבסיטאות אחרות בארץ ובעולם, שנשלחה לנשיאה (כ-350 חתימות בינתיים).

מכתב שני וחריף יותר לנשיאה מאת יו"ר ועד הסגל האקדמי באוניברסיטה.

כתבה שניה ב"הארץ" על הפרשה.

ישנה גם פעילות ערה ברמה האישית – מכתבים שנשלחים אלי וגם אל נשיאת האוניברסיטה. אני מביא כאן שני מכתבים שנשלחו לנשיאה אשר עומדים על ההשלכות המסוכנות של ההחלטה. כתבו אותם פרופ' שלום לפין ופרופ' יוסי גרודז'ינסקי, שניהם בלשנים בעלי-שם. לפין הוא שמאל מתון בדעותיו; הוא היה מן הפעילים המרכזיים בבריטניה בקמפיין נגד החרם האקדמי על ישראל (קמפיין שגם פרופ' רבקה כרמי השתתפה בו). מן המכתב עולה שהוא גם מתנגד לסרבנות. לא פגשתי את לפין מעולם ואני מכיר את שמו רק בזכות המוניטין האקדמי שלו (והתנגדותו הנחרצת לבלשנות החומסקיאנית). גרודז'ינסקי קרוב יותר לעמדותי הפוליטיות, ויש לי הכרות רבת-שנים איתו.

המכתב של פרופ' לפין.

המכתב של פרופ' גרודז'ינסקי.

עמותות הימין אלע"ד ו"עטרת כוהנים", כידוע, אינן עוסקות בנושאים פוליטיים. חפירות ארכיאולוגיות ומיזמי נדל"ן הם נושאים א-פוליטיים מובהקים – גם כשהם מתבצעים במזרח ירושלים, מתחת, או מעל, או במקום בתי מגורים של תושבים פלסטיניים. כיוון שפעילותן הנמרצת של עמותות הימין איננה פוליטית, אין להם מה לחשוש מהצעות החוק שמבקשות לאסור לחלוטין על מימון שמקורו בממשלות זרות (ח"כ אופיר אקוניס) או להטיל עליו מס של 45% (ח"כ פאינה קירשנבאום).

וכך, יכולים כל הפרוייקטים הלא-פוליטיים של עמותות אלה להימשך בלי הפרעה: בשיח ג'ראח, בסילואן, בראס אל-עמוד, בג'בל מוכאבר, ובא-טור. השתלטות על נכסים פלסטיניים על בסיס מסמכי בעלות מתחילת המאה ה-20 איננה פוליטית, גם אם מסמכי בעלות פלסטינית מאותה תקופה חסרי כל מעמד משפטי; בנייה יהודית במזרח ירושלים איננה פוליטית גם אם אף תושב פלסטיני לא יכול להשיג אישורי בנייה לעצמו או למשפחתו; והצבת כוחות אבטחה פרטיים בשכונות הערביות, שתפקידם להגן על יהודים מפני ערבים אבל אף פעם לא להיפך – גם היא איננה פוליטית.

לעומת זאת, כל המידע הזה על פעילותן של עמותות ימין במזרח ירושלים נאסף בידי עמותות כמו "עיר עמים" ו"האגודה לזכויות האזרח", והן דווקא ייפגעו קשות מן החוקים החדשים. זה נכון והוגן, כי הפקעת קרקעות ערביות, הרס בתים פלסטיניים ומעצר סיטוני של קטינים ערבים אינם מעשים פוליטיים, גם כשהם נעשים בשירות פרוייקט ההתנחלות של אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אבל הדיווח הציבורי עליהן – הוא פוליטי. אותו יש להפסיק, אותם לא.

גם התרומות מחו"ל לעמותת "אם תרצו" אינן פוליטיות, ולא חשוב אם הן מגיעות מכומר אנטישמי או מאוליגרך פורע-חוק. רדיפת מרצים בגין תכני הקורסים שלהם ורדיפת ארגוני זכויות אדם בגין הדו"חות שהם מפרסמים (ובהם מידע שנאסף ממקורות שלטוניים ברובו) – זו איננה פוליטית. אומנם המימון הזר ל"אם תרצו" הוא בגדר "התערבות כספית… בשיח הפוליטי הפנימי במדינת ישראל, תוך פגיעה בריבונותה", ו"זו תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית", כדברי ההסבר של ח"כ פאינה קירשבנאום להצעת החוק. אבל גם הוא פטור מן החוקים החדשים.

וזה הסוד: מימון פרטי לעמותות בעלות אג'נדה פוליטית זה בסדר. 50 מיליון דולר מארווין מוסקוביץ' זה בסדר גמור. אבל מימון ממשלתי זה איכסה. 21 אלף שקל מממשלת אירלנד זה כבר "תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית".

יש אומנם העניין הפעוט הזה – מימון ממשלתי זר בגובה של 3 מיליארד דולר, שפחות או יותר מכתיב את סדר היום הפוליטי בישראל. גם זה בסדר: מותר להתערב בפוליטיקה הפנימית של ישראל דרך משרד הביטחון. רק דרך עמותות אסור.

אומנם, על הדרך נקבור גם את רוב העמותות במגזר השלישי, ואיתן יירדו לטמיון עשרות פרוייקטים בתחום החינוך המיוחד, הסיעוד, הגנה על זכויות עובדים – אתם יודעים, כל הזבל הפוליטי של הסמול. העיקר שהכסף לא יגיע מבחוץ.

כי מה חשבתם, שברגע שהפרטנו את כל השירותים האלה, התנערנו מאחריות? יש לנו אחריות: לדאוג שהאוכלוסיות האלה ימשיכו להתבוסס בנחשלותן. לקח לנו 20 שנה לזרוק לכלבים את כל מי שישב על הצוואר של תקציב המדינה כמו עלוקה – התלמידים בפריפריה, הקשישים,  הנשים במגזר הערבי, צעירי השכונות. ופתאום מה גילינו? שבמקומנו נכנסו האירופאים. ממשלת ישראל הפסיקה לדאוג לאזרחים החלשים שלה, ובמקומה נכנסו עמותות, עם כסף אירופאי, שעושות את העבודה במקומה.

לא יקום ולא יהיה. החוקים החדשים ייבשו את העמותות, ויחזירו את כל המסכנים האלה למקום הטבעי שלהם – כלוב משוריין בתחתית החברה הישראלית. אנחנו כבר נדאג ששום שקל ושום יורו ושום דולר לא יחדרו לשם וחס וחלילה יפתחו להם את הכלוב.

 

 

[ובלי קשר: עוד מסמר – אחרון? – בארון הקבורה של הקשקוש על ועדות ההתנגדות העממיות והפיגוע ליד אילת].

במסגרת הפסטיבל התקשורתי על תנאי ההעסקה שלי באוניברסיטת בן גוריון, עלו לא מעט תהיות ושאלות שראויות למענה. אני לא ממש שש לרתום את הבלוג הזה למאבק האישי שלי, ולכן לא אכנס לפרטים שלו, שממילא פורסמו במקומות אחרים. אתרכז רק בהבט אחד של הדיון שחושף אי הבנה מהותית לגבי טיבו של המחקר האקדמי. מדובר באי הבנה כרונית, שמוכרת לכל חוקר באקדמיה. זאת השאלה: "אז מה בעצם אתה עושה שם?". אז הנה, נקרתה על דרכי הזדמנות לעשות שירות לכלל וגם שירות לעצמי במכה אחת.

הדברים הבאים יכולים להתפרש כאפולוגטיקה, אבל אני באמת רואה בהם סוג של הסברה. המגזר המקצועי שאליו אני משתייך (הסגל האקדמי הבכיר) סובל מהסברה גרועה מאד, ויש להודות שאני מעולם לא ניסיתי לשפר אותה; אם כבר, פה ושם הצטרפתי לקולות המבקרים, שהרי יש לא מעט הבטים מקוממים בהתנהגות הפומבית של הסגל האקדמי הבכיר (במיוחד בחוסר הסולידריות שלו עם מגזרים "נמוכים" יותר באקדמיה). על כל פנים, יש גם ביקורת ציבורית זולה ומרושעת על תנאי ההעסקה של המרצים הבכירים, כאילו מדובר בהסדר מופקר שחוגגים עליו אלפי אוכלי-חינם. הרבה מן הביקורת הזאת מבוסס על חוסר ידע. במקרה שלי, כמובן, הצטרפה לביקורת גם איבה פוליטית. את הפוליטיקה אניח עכשיו בצד ואתרכז בהבט האקדמי.

אז הנה מה שהרבה שואלים: מה פתאום שהאוניברסיטה תשלם למישהו שנעדר מהעבודה שבוע?

שני ציבורים שואלים את השאלה הזאת: התמימים והמיתממים. המיתממים מבינים היטב את תקנון החובות ההדדיות ששורר בין חוקר למוסד שלו, תקנון שמספק תשובה מצוינת לשאלה – ובכל זאת הם שואלים, כדי לנגח. חבל לבזבז זמן עליהם. אני כותב כאן לתמימים, אלה שבאמת לא מבינים.

אי ההבנה הראשונה קשורה לזיקה המשוערת בין שעות נוכחות במוסד האקדמי לבין החובות כלפי המעסיק. בכל מקום עבודה אחר, יש חפיפה כמעט מוחלטת בין שני המדדים האלה: מילוי החובות כלפי המעסיק כרוך בנוכחות פיזית במקום העבודה, ונוכחות פיזית במקום העבודה הריהי כמילוי החובות כלפי המעסיק. מכאן התמיהה על הסידור המוזר הזה באוניברסיטה, ועל טענות שגורות של אקדמאים שהם מבצעים מחקר מן הבית, או, לא עלינו, בכלא.

לאמיתו של דבר, הנוכחות הפיזית באוניברסיטה חיונית לכל הבטי העבודה זולת המחקר. כדי ללמד, להשתתף בישיבות, להיפגש עם סטודנטים – צריך להיות באוניברסיטה. אבל כדי לבצע מחקר, וגם מחקר אכותי, אין צורך בנוכחות פיזית רצופה במשרד. למעשה, נוכחות כזאת לא פעם מפריעה ומשבשת את הפעילות המחקרית.

הדברים האלה נכונים במיוחד במדעי הרוח והחברה, אבל גם בתחומים מופשטים כמו מתמטיקה. אם המחקר שלך לא מתבצע במעבדה – המשרד אינו טוב מכל מקום אחר לנהל אותו.

כי מה זה מחקר אקדמי בכלל? לא פעם אני נתקל בקושי גדול להסביר לאנשים "מה אני עושה", וזה עוד לפני שאני אומר מילה על בלשנות. מה זה בכלל מחקר? טוב, אתה מגיע בבוקר לעבודה ו… מה אתה עושה? מניסיוני, קשה להסביר את זה למי שלא התנסה בזה; ההסבר תמיד נשמע "חלול", משהו חסר שם. הסיבה היא כנראה זאת: עיקרו של המחקר הוא בעבודה אינטלקטואלית, בעוד שבמשרות אחרות עבודה כזאת היא בדרך כלל מה ש"מסביב", הכנה לדבר האמיתי. באקדמיה, העיקר הוא להיתקע ב"מה שמסביב".

אז הנה ניסיון נוסף, כנראה לא מספק, להסביר מה זה מחקר אקדמי. מראש אסייג ואומר שאני מתאר כאן את הניסיון שלי, ואין דרך יחידה או נכונה לבצע מחקר. וכאמור, יש הבדלים גדולים בין מדעי הטבע למדעי הרוח והחברה.

1. נתחיל בעובדה פרוזאית: יותר ממחצית הזמן של "מחקר אקדמי" מוקדשת לקריאה. פשוט קריאת טקסטים: ספרים, מאמרים בכתבי עת, עבודות גמר וכד'. בכל יום נתון מתפרסמים בתחום שלך עשרות חיבורים חדשים. אתה עוד לא השלמת את קריאת ה"קלאסיקה", החיבורים שכל חוקר בתחום אמור להכיר על בוריים, וכבר אתה רץ בקוצר נשימה להשיג את המאמר העדכני ביותר על הנושא שמעניין אותך; גם כדי לדעת מה קורה, וגם – חשוב יותר – לא לכתוב משהו שמישהו אחר כבר כתב. הצורך לחדש מאלץ כל חוקר באקדמיה להיות מעודכן כל הזמן בהתפתחויות בתחום שלו. התוצאה המוכרת של כל זה היא הצטברות ערימות של ספרים ומאמרים על השולחן, והידיעה המרה שלחלקם כבר לא תגיע אף פעם בימי חייך.

2. קריאה לצורך מחקר שונה מקריאה רגילה (להנאה או סתם לרכישת מידע). זאת קריאה "אקטיבית", מחפשת, מתעמתת, אובססיבית. אם מישהו עובד על הנושא שלך, אתה תקרא את העבודה שלו בשבע עיניים, תסחט אותה עד תום, תדלה ממנה כל שביב תובנה שיכול לעזור לך להתקדם בעבודה שלך, ותסמן במארקר גדול כל נקודה חלשה, שראויה לביקורת. המאמרים שאני קורא לצורך המחקר שלי נראים, בתום הקריאה, כמו שדה קרב מבולגן של קשקושי עיפרון בשוליים וסימונים במארקר.

3. אין דבר כזה, קריאה בודדת. כל מאמר שמעניין אותך – אתה קורא כמה וכמה פעמים. יש מאמרים שקראתי כבר יותר מעשר פעמים. כל פעם אתה מבין משהו חדש שלא הבנת קודם, עושה חיבור שלא עשית קודם. יש מאמרים שקראתי לפני שנים, ואני חוזר אליהם כאילו בפעם הראשונה. לא זוכר כלום ממה שקראתי אז, ולא מבין איך לא ראיתי אז מה שאני רואה היום. הצטברות הידע המחקרי משנה כל הזמן את האופן שבו אנחנו קוראים עבודות ישנות.

4. שני המצרכים החיוניים ביותר לעבודה מחקרית טובה: זמן ושקט מהפרעות. אי אפשר לעשות מחקר רציני בחצי השעה שבין שיעור אחד לבין ישיבה אחרת. הימים שאני מצליח לעשות בהם מחקר במשרד שלי באוניברסיטה הם ימים "נקיים" – שאין בהם שום שיעור ושום פגישה. בממוצע, יש לי יום אחד כזה בשבועיים. ברגע שיש אירועים כלשהם במהלך היום – הלך המחקר. אין יכולת להתרכז, אין מספיק זמן להיכנס שוב לעובי הקורה של בעיה שמעסיקה אותך, וכל דפיקה בדלת או צלצול טלפון קוטעים את קו המחשבה. על כתיבה בכלל אין מה לדבר. זה קרב אבוד.

5. זאת הסיבה שחלק ניכר מאנשי האקדמיה מעדיפים לחלק את זמנם בין המשרד לבית. במשרד עושים את כל מה שלא דורש מאמץ אינטלקטואלי וריכוז; בבית עושים את המחקר האמיתי (יש כאלה שמעדיפים את הרעש הנייטרלי של בית קפה). במדעי הרוח והחברה, זה לא מסובך. לוקחים מאמר או ספר בתיק, חוברת כתיבה עם עט ומארקר – וזה מספיק. אני לקחתי אתי לכלא ארבעה מאמרים וחוברת כתיבה. הספקתי לקרוא רק שלושה, וכתבתי לעצמי הערות, כולל סקיצה למאמר חדש. זה יותר ממה שאני מספיק בשבוע רגיל בעבודה. כשהתעייפתי ממאמרי הבלשנות, קראתי ספר של ניטשה, וכשהתעייפתי ממנו, חזרתי לבלשנות. בפוסטים שכתבתי על השהות בכלא כמובן שלא פירטתי על חומר הקריאה הבלשני שהיה אתי; למה להעניש קוראים חפים מפשע במחשבות המרתקות שלי על אליפסיס של מושאים והדרכים להבחין בינו לבין אליפסיס של צירוף פעלי, תנועת אופראטורים או כינויי גוף ריקים?

6. יום "טוב", יום שבו אתה גאה בתפוקת המחקר שלך, יכול להיות יום שלמעשה עבדת בו על המחקר לא יותר משלוש שעות, ובשאר הזמן לא עשית שום דבר מועיל. אבל שלוש השעות האלה היו זמן מרוכז ואיכותי, שהניב ממך תובנות חדשות, שהבקעת בהן מחסומי חשיבה. בתום שלוש השעות האלה אתה סחוט לגמרי. מי שחושב שאפשר "לעשות מחקר" באופן רצוף מ-9 עד 5 לא מבין מה הוא שח; זה כמו לשחות פרפר כל השעות האלה, בלי לנוח.

7. עוד לא דיברנו בכלל על כתיבה, השלב האחרון של העבודה המחקרית, זה שאמור לתת את "התוצר הסופי" – מאמר או ספר אקדמי. גם כאן קשה לתאר למי שאינו בתחום מה פירוש לכתוב כתיבה אקדמית. הדימוי שעולה בראשי הוא של אדם שאוסף אלף חוטים דקיקים ושוזר אותם לקו אחד, ואז כותב בקו הזה מילה אחת ומפסיק. ושוב, אוסף אלף חוטים לקו חדש, כותב איתו מילה שניה, ומפסיק. וכך הלאה. כלומר, הסינתזה היא עצומה; מאחורי כל משפט שלך חייב לעמוד מבנה מסובך של תמוכות ופיגומים, שמבססים את האמירה ולא מאפשרים לה לצנוח אל תהום האי-וודאות. מאמר אחד – נניח 20 עמודים – יכול לסכם עבודת מחקר של שנה, שנתיים או חמש שנים. היחס בין כמות החומר שקראת והטמעת לבין התוצר הקומפקטי שהפקת הוא בלתי נתפס. התוצאה היא שהטקסט המחקרי מאד דחוס, עמוס בקיצורים ובמראי מקום שרק יודעי ח"ן מסוגלים לפרק ולפרש. אין דרך אחרת למצע בין הדרישות הסותרות של העבודה המחקרית, בין החובה לדעת ה-כ-ל לבין הדרישה לצמצם את התרומה שלך למינימום ההכרחי.

8. שלא יתקבל הרושם שהאינטנסיביות הזאת מלווה אותנו כל יום. ממש לא. יש גם תקופות יובש. מעבר לכל הטכניקה והפירוטכניקה, בבסיס העבודה המחקרית יש גלעין יצירתי; או שיש לך רעיון חדש, או שאין לך. ולפעמים פשוט אין, ולא יעזרו כל התמרונים. בתקופות כאלה אתה מבלה את זמנך בפעילויות אקדמיות אחרות: מכין קורסים חדשים, אולי כותב ספר לימודי ולא מחקרי, וכל הזמן ממשיך לקרוא, לקרוא ולקרוא, אולי יבוא לך רעיון מבריק מן המאמר הבא שתקרא.

ובכן, כך נראית העבודה המשונה שלי ושל עוד אלפי אנשים באקדמיה. עבודה שמיטבה נעשה, לעתים קרובות, לא במשרד אלא בבית, או בבית קפה, או בכלא, או בזמן ריצה על ההליכון, או בארבע לפנות בוקר. עבודה שנמדדת, בסופו של דבר, באיכות וגם בכמות הפרסומים האקדמיים שלך, ולא בשעות שאתה מבלה מול המחשב במשרד והולם בתסכול על שולחנך על כך שלא מניחים לך לעבוד בשקט. וראה זה פלא: המוזרות הזאת של העבודה האקדמית מובנת מאליה בכל מוסדות המחקר בעולם; ובאף אחד מהם חוקרים אינם נדרשים לחתום על שעון נוכחות. מדדי המחקר המוכרים – פרסומים, הרצאות בכנסים, זכייה בקרנות וכו' – מתעלמים לחלוטין מן הדרך והזמן שבו הושגו ההישגים, מתוך הבנה שמדובר בפעילות אנושית מאד נזילה ודינמית, שאין שום דרך או צורך למשטר אותה במקום ובזמן קבועים.

כמובן שלא נגעתי כאן בשאלות כמו בשביל מה בכלל צריך בעולם מקצועות כמו בלשנות גנרטיבית או פילוסופיה של המשפט או לימודי מגדר או הסטוריה של העולם העתיק; וגם אם צריך, למה מגיע להם מימון ציבורי. מי שמלכתחילה סבור שמדעי הרוח והחברה הם אכסניה לאוכלי-חינם מפונקים ממילא לא יתעניין בשאלה האזוטרית "מה זה מחקר" באותם תחומים. כן, אני מניח שיש הצדקה מלאה להשקעה ציבורית בפיתוח והעמקת הידע גם בדיסציפלינות שאינן מייצרות טכניקות חדשות להפקת אנרגיה או לריפוי גנטי. אבל זה דיון נפרד ויש גבול להתנצלויות.

[הפוסט סגור לתגובות כיוון שברור לי שהוא ישמש פלטפורמה להשמצות אישיות. לאלה יש די והותר מקום באתרים אחרים].

אחרי מפגני השלטון

עוקבות כמו צל
השמועות.
השליטים שואגים
העם לוחש.

הבכירים

התכנסו בחדר אחד.
אדם ברחוב,
הנח לכל תקווה.

הממשלות
כותבות חוזי אי-התקפה.
אדם קטן
כתוב את צוואתך.

(ברטולד ברכט, "מטעם" 27, תירגמה: ליאורה בינג-היידקר)

 * * *

בני בגין: "זאת חבלה חמורה ביכולתה של הממשלה לקבל החלטות בתחומי הביטחון בנושאים שונים… מדובר במעשה נבלה."

אביגדור ליברמן: "זכות הציבור לדעת היא לא זכות הציבור להתאבד. הדיבור מיותר."

יובל שטייניץ: "יש פטפטת, ספינים וויכוח תקשורתי חסר תקדים, חסר אחריות ובלתי נסבל בנושא הזה."

אלי ישי: "הפטפטת וכל דיון ציבורי בענין איראן מיותרים. איבדנו כיוון מבחינת יכולת המדינה להתנהל בעניינים בטחוניים."

הציבור מתבקש לשתוק.
שמעתם משהו? תתעלמו.
אלה סוגיות ביטחון לאומי.
זה לא נוגע לכם.
זה לא נוגע לחייכם.
אולי למותכם.
אין לכם זכות.
אין לכם סמכות.
זה חוסר אחריות.
די לפטפט, תנו לעבוד.
שקט שיהיה פה.
הממזרים שינו את הכללים.
אנחנו מתכננים מלחמות.
אתם בשר תותחים.

[פורסם באתר J14]

ידיעה משולי החדשות: 1,500 עובדי קבלן שמועסקים בהוראה בפרוייקט היל"ה הכריזו על סכסוך עבודה במחאה על תנאי העסקתם. יש להם כבר כינוי, מעורר סלידה כשלעצמו: "מורי קבלן" (כפי שיש "רופאי קבלן", ובקרוב יהיו גם "שוטרי קבלן" ו"מכבי-אש קבלן" ו"סוהרי קבלן"). ספק גדול אם נתקלתם בידיעה, ספק גדול אם שמעתם אי פעם על היל"ה.

תכנית היל"ה ("השלמת יסוד ולימודי השכלה") היא תכנית הצלה חינוכית, לא פחות, שמיועדת לבני נוער שנשרו ממערכת החינוך. מדובר בבני נוער בעל רקע עברייני, או כאלה שהיו קורבנות לפגיעה פיזית ומינית. התכנית מסייעת להם במיומנויות למידה בסיסיות וגם מלווה אותם עד לבגרויות. כיום היא מטפלת ב-6,000 בני נוער.

עבודה מבורכת, לא? קדושה, לא? במדינה נורמלית, בידי מי מופקדת עבודה רגישה וחיונית כזאת? בידי המדינה. כך אומנם היה ב-8 השנים הראשונות להפעלת התכנית, עד שנת 2000. בשנת 2000 תכנית היל"ה הופרטה ונמסרה לניהול החברה למתנ"סים. זה לא חריג, כמובן: מערכת החינוך עוברת הפרטה נמרצת בעשור האחרון. מה שאולי חריג זה רמת הניצול של העובדים.

על מה מוחים מורי הקבלן? על כל ממדי הניצול המוכרים, הנלווים בהכרח להפרטה של שירותים ציבוריים. רובם משתכרים סביב שכר המינימום (כ-4,000 ש"ח); אין להם שום ביטחון תעסוקתי; אין משכורות בתקופת הקיץ או בתקופות החגים; והמעסיק, החברה למתנ"סים, כל כך להוט לחסוך כל גרוש, שהוא מנכה להם חצי שיעור מכל שיעור שמתבטל בגין היעדרות תלמידים (מה שקורה לא מעט, באוכלוסיות היעד). לזה אין לי מילה טובה יותר מ"זנות".

אז נמאס להם, והם התאגדו – ממש כמו עובדות הניקיון באונ' בן גוריון – בעזרת "כוח לעובדים". ועכשיו הם דורשים, העבדים, משהו כמו יחס אנושי.

הבעיה היא כמובן שהם פונים לכתובת הלא נכונה. יחס אנושי מקבלן? יחס אנושי ממי שזכה במכרז כי הציע את ההצעה הזולה ביותר? ואיך בדיוק הוא ימשיך לזכות במכרז, אם לא ימשיך לקצץ בעלויות על גבם של עובדיו? הלא זה כל ההגיון של השיטה (הגיון שגם הקבלנים עצמם אנוסים לציית לו, כדי לשרוד כלכלית). אומנם כך: ב-2009 נפתח המכרז מחדש והחברה למתנ"סים זכתה בו שוב – רק הודות ליכולתה לכווץ עוד יותר את הזכויות המינימליות של עובדיה. נציגת החברה הודתה: "כללי המשחק האלה הוכתבו ע"י משרד החינוך, ואנחנו נאלצים להתמודד במכרז כמו כל חברה מסחרית אחרת. אם ארצה להתייחס למורים כאל עובדים שלנו לכל דבר – לעולם לא אזכה בשום מכרז."

מי שלא מתאים לו, נפלט; בהיל"ה מדווחים על תחלופה שנתית של קרוב ל-40% (!) מן המורים. תארו לעצמכם שכמעט כל מורה שני בבית הספר של ילדכם היה מתחלף, מדי שנה. זה טוב לילדים נורמליים? אולי זה עוד פחות טוב לילדים עם רקע כל כך קשה כמו אלה שמגיעים להיל"ה?

הסיפור של היל"ה מעניין עוד יותר, כי הוא חושף את קשר השחיתות שאופף את המכרזים הממשלתיים האלה. בחודש מאי השנה כתב מבקר המדינה על האופן שבו זכתה החברה למתנ"סים במכרז להפעלת היל"ה: "החברה התערבה באופן גס בהליכי הכנת המכרז, ועובדי המינהל (מינהל חברה ונוער במשרד החינוך) אפשרו לה לעשות זאת. החברה היתה במצב של ניגוד עניינים, שכן בהיותה קבלן מבצע ומציע במכרז היא עלולה להעלות הצעות שיש בהן כדי לעצב את התוכנית ואת תנאי המכרז על פי האינטרסים שלה."

הבנתם? עד כדי כך מגיעה רמת האמינות של "הפיקוח הממשלתי" על הקבלנים, עד כדי כך מגיעה העצלות של המדינה בבואה לטפל בחינוך בני נוער במצוקה – שהיא אפילו מתנערת מחובתה להגדיר את תנאי המכרז בעצמה. ניתן לזכיין העתידי לכתוב מה צריך שם; הוא במילא יודע הכי טוב מה הוא יכול ומה הוא לא יכול לעשות.

הדפוס המושחת הזה חוזר שוב ושוב במהלכי הפרטה, לכל רוחב הסקאלה. הנה דוגמה לכאורה לא קשורה, אבל בעצם מאותו סוג. בינואר השנה פורסם שעיריית ירושלים ומשרד התיירות הקצו 2 מיליון ש"ח (מיליון מכל צד) להקמת "מוזיאון המעין" בגן הלאומי "עיר דוד", שמנוהל בידי עמותת אלע"ד. מדובר בפרוייקט ממשלתי בחסות החברה הממשלתית לתיירות, אבל בפועל, מסתבר שעמותת אלע"ד תיכננה את הפרוייקט והגישה אותו לעירייה. שוב – היפוך התפקידים: הממשלה פועלת כקבלן ביצוע של העמותה הפרטית, לא הרבה יותר מחותמת גומי. עמותת אלע"ד (למתעניינים – הנה תיאור נרחב של מעלליה) עומדת במרכז מהלך הפרטה מאסיבי ביותר בימים אלה – הפרטת הגנים הלאומיים – שאליו אני מקווה לחזור באחד הפוסטים הבאים.

חזרה לחינוך הזול. עוד מגזר שמוחה כבר שנים ארוכות על ההעסקה הקבלנית שלו הוא הסגל האדמי הזוטר. גם השנה הזאת תיפתח בשביתה שלהם. רשימת הקלקולים בתנאי ההעסקה של הסגל הזוטר ארוכה כגלות. כמה זוטר הסגל הזוטר? לא ממש. חלק גדול ממנו נושא בתארי ד"ר, יש בו 9,300 מרצים, והוא אחראי על מחצית מכלל שעות ההוראה באוניברסיטאות בישראל. ועדיין, כל המאסה הזאת – שמועסקת על בסיס סמסטריאלי, אפילו לא שנתי – כמעט שקופה בעיני הקודקודים בות"ת ובאוצר. יודעים איך קוראים ליו"ר ות"ת? טרכטנברג. מנואל טרכטנברג.

האמת? מתחשק לי לומר להם – תשביתו בלי הגבלה. תשתקו את האוניברסיטאות. בארץ הרי מבינים רק כוח. אבל הסוף הרי ידוע מראש – העובדים הבעייתיים יפוטרו. הרוב לא ישרוד בלי משכורת יותר מחודש. מי שיפוטר יוחלף במהרה, שהרי השוק רווי באקדמאים שנלחמים על כל משרה פנויה. השביתה הזאת סופה להיכשל – אלא אם כן תקבל בסיס תמיכה וסולידריות ממגזרים נוספים שישבתו יחד איתה. עוד אתגר המונח לפתחו של המאבק החברתי.

תופעת עובדי הקבלן היא אחד הנגעים המכוערים ביותר בחברה הישראלית. ממנגנון שנועד מלכתחילה לספק פתרונות מקומיים ומוגבלים למעסיקים שאין ביכולתם להכשיר כוח אדם למטלות ספציפיות, הוא הפך לבור ניקוז ענקי שמושך אליו, מצד אחד, את העובדים הפגיעים ביותר במשק, ומצד שני, את המעסיקים החמדניים ביותר. בשבוע שעבר התפרסם נתון מזעזע: בישראל אחד מכל עשרה עובדים (כ-300 אלף מתוך 3 מליון) מועסק דרך חברות קבלן. לשם השוואה, ממוצע עובדי הקבלן במדינות המפותחות הוא 1.5% – פחות משישית. הנה עוד מדד אי-שוויון חברתי שישראל מובילה בו בבטחה (הנתונים מתוך הכתבה המאלפת הזאת – קריאה מומלצת).

הממשלה שלנו, כמו בחזיתות אחרות, מושכת קדימה. היא מתגאה בשיעור של 20% עובדי קבלן מכלל מועסקיה, ועוד היד נטויה. זה אולי לא נראה טוב, ולכן יש מי שדאג למתג מחדש את עובדי הקבלן כ"עובדי שירות" וכך לגרוע אותם מן הסטטיסטיקה המביכה הזאת (שאלה: האם המיתוג מחדש בוצע בידי "עובד קבלן" או "עובד שירות"?).

בניגוד לדעה המקובלת, כשהממשלה עוברת להעסקה עקיפה, היא לא תמיד חוסכת כסף. לפעמים החיסכון מתקזז בהוצאות על הקמת מנגנון שיפקח על עבודת הקבלן. מה שברור הוא שפיקוח על קבלן תמיד לוקה בחסר, בהשוואה לפיקוח ישיר על העובדים שלך. חברות הקבלן הן "מפרות סדרתיות" של דיני העבודה וחוקי המגן. בשנת 2010 לבדה התקבלו כ-4,600 תלונות במשרד התמ"ת על הפרת דיני עבודה בחברות הקבלן. למרות זאת, היקף הקנסות שהוטלו בכל התקופה בין 2007-2010 היה נמוך מ-5 מליון שקלים. זאת מציאות שמעודדת ניצול עובדים. הסובלים ביותר, כמו תמיד, הם מי שנמצאים בתחתית הפירמידה: נשים ומיעוטים.

המאבק החברתי שניצת בקיץ העלה, סוף סוף, את בעיית עובדי הקבלן למודעות הציבור הרחב; הנהגת המאבק מדברת עליהם מפורשות וגם צוות ספיבק-יונה דורש מעבר להעסקה ישירה במגזר הציבורי. השאלה הקריטית היא האם אותו ציבור שהתעורר בקיץ יעמוד במבחן הסולידריות המעשית עם מאבקיהם של עובדי הקבלן – מורי היל"ה, הסגל האקדמי הזוטר, עובדי קרן קרב, עובדי האוניברסיטה הפתוחה ועוד ועוד (הנה רשימה מלאה באתר "כוח לעובדים") – או ששוב יתנער מהם באדישות, "כי זאת לא הבעיה שלי". לשם כך נחוץ גם להצביע על המעסיקים הפוגעניים ביותר – שיאני ההעסקה של עובדי קבלן: חברת רפא"ל, שירותי בריאות כללית, הרשויות המקומיות והאוניברסיטאות.

משהו אחד טוב כבר יצא מן המודעות החדשה הזאת: יו"ר ההסתדרות הכריז על סכסוך עבודה שמטרתו "לפתור" את בעיית עובדי הקבלן. אל ייקל הדבר בעיניכם: זאת הפעם הראשונה שההסתדרות מכריזה על סכסוך כללי במשק שלא בעניין תוספות שכר או הסכמי עבודה, אלא נגד עצם צורת ההעסקה של עובדי קבלן. אל הצעד הזה התייחסתי בספקנות; ליו"ר ההסתדרות יש עבר (קרוב מאד) מפוקפק ביותר בכל הקשור על הגנה על עובדי קבלן. ואומנם, שלשום נודע שעיני הסיר בינתיים את איום השביתה הכללית במשק לנוכח "התקדמות במגעים" עם האוצר ועם נציגי המגזר העסקי הפרטי על קליטת עובדי קבלן. אל תעצרו את נשימתכם: המגעים האלה יסתכמו בשינויים קוסמטיים לכל היותר. קיצוץ דרסטי בהיקף ההעסקה העקיפה במשק דורש שינויים מבניים עמוקים – לא מן הסוג שאנשים כמו עיני, שטייניץ, שרגא ברוש או אוריאל לין יסגרו ביניהם מטוב ליבם. שינויים כזה יכול להגיע רק לאחר טלטלה חברתית שתוציא המונים לרחובות.

עיני הוא אופורטוניסט; על רכבת עובדי הקבלן הוא נאלץ לקפוץ, שלא מיוזמתו, תחת לחצים חיצוניים – רוח המחאה החברתית והאתגרים המרשימים שמציב ארגון "כוח לעובדים" בפני ההסתדרות בארגון עובדים, ייצוגם המשפטי ומאבק על זכויותיהם. ובכל זאת, מותר לפנטז. מתוך שלא לשמה אולי יבוא לשמה: שביתה כללית במשק לביעור תופעת עובדי הקבלן תעביר בארץ רוח כמעט-צרפתית של סולידריות עובדים. מה תעשה המדינה? תרוץ לבית המשפט, כמובן, ותטען שהשביתה לא חוקית. מה יעשה בית המשפט? שוב יקדש את זכויות המעסיקים על חשבון זכויות העובדים, כפי שנהג בהתפטרות המתמחים, או שיעז, סוף סוף, לתת פירוש אחר, מוסרי יותר, ל"שלטון החוק"?

ואם לא ראיתם את סרט החובה הזה, עדיין לא מאוחר מדי: "זהב לבן, עבודה שחורה", מאת טלי שמש.

[פוסט ארוך – מאילת לרוטשילד ובחזרה]

– זוכר את הפיגוע ליד אילת ב-18 לאוגוסט?
– כן.
– אז עכשיו נודע סופית שהמחבלים לא היו קשורים לעזה.
– מה פתאום. הם יצאו מעזה.
– לא, הם לא יצאו.
– כן יצאו.
– לא.
– טוב, אז ההוראה יצאה מעזה. חיסלנו את האחראים לפיגוע.
– לא, ההוראה לא יצאה מעזה. חיסלנו אנשים שלא קשורים לפיגוע.
– טוב, אז אם הם לא קשורים לפיגוע הזה, הם קשורים לפיגוע אחר. מה זה חשוב? חיסלנו אנשים שהגיע להם למות.
– למה דווקא עכשיו הגיע להם למות, למה הגיע לילד בן שנתיים למות איתם, ולמה דווקא שעתיים אחרי פיגוע שהם לא היו קשורים אליו?

* * *

ימים קשים עוברים על חסידי תיאורית האין-קונספירציה. המציאות שבה ומוכיחה להם שהם טועים, אבל הם נאחזים בכל קש חולף כדי לא לטבוע; הכל כשר כדי להצדיק בדיעבד את החיסול של מי שלא היה קשור לפיגוע באילת.

הו, האירוניה. אות הקלון הנצחי של תיאוריות קונספירציה – הטענה שאי אפשר להפריך אותן, שתמיד יימצא "טריק" להציל את כבודן – דבק דווקא על מצחה של התיאוריה הנגדית, תיאורית האין-קונספירציה-ובסך-הכל-תקפנו-את-מי-שתקף-אותנו. אני מניח שגם אם יתפרסם סרטון וידאו של בכיר באל-קאעדה שייקח אחריות על הפיגוע, יהנהנו מולו בידענות חסידי האין-קונספירציה ויאמרו "בטח, בטח, הרי הוא מקבל משכורת מועדות ההתנגדות העממיות". בשלב הזה נראה שאין שום דרך להוכיח לאנשים כאלה שחמשת האנשים שחוסלו ב-18 לספטמבר בעזה לא היו קשורים לפיגוע ליד אילת. חבל להשחית מלים נוספות.

להבדיל, את תיאורית הקונספירציה הנוכחית, כמו שכתבתי ארבעה ימים אחרי הפיגוע, היה קל מאד להפריך. כל מה שהיה נחוץ לעשות הוא לפרסם את שמות המחבלים שנהרגו בפיגוע ולספק ראיות לזיקה שלהם לעזה. זה כבר לא יקרה. עכשיו זה סופי.

תזכורת

בין 10 ל-15 מחבלים השתתפו בסדרה של פיגועים משני עברי הגבול ליד אילת. המחבלים הרגו 8 ישראלים. צה"ל הרג 6 מהם ובמהלך המרדף בתוך סיני הרג גם 5 חיילים מצרים. שעה קלה לאחר הפיגוע קבע שר הביטחון שהמתכנן והאחראי הוא ארגון הועדות העממיות (וה"ע) בעזה ("יהיה תג מחיר על האירוע הזה ותהיה מכה חזקה בעזה. ברור כי התכנון הגיע מארגוני הטרור בעזה. אנחנו לא נעבור על זה בשקט.") חיל האוויר הוזנק והפגיז בית מגורים ברפיח; מההפגזה נהרגו 5 בכירים בוה"ע ותינוק בן שנתיים. במעגל ההסלמה שפרץ בעקבות כך, אליו נסחפו גם הגי'האד האיסלאמי והחמאס, נהרגו 27 פלסטינים וישראלי אחד, והוא הותיר אחרי עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות, בעיקר בעזה.

הגרסה הרשמית – והפקפוקים

תוך דקות ספורות מהיוודע דבר הפיגוע, הופצה גרסה אחידה בכל כלי התקשורת. על פי הגרסה הזאת, גם מתכנני וגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה. נתניהו וברק בדבריהם לתקשורת אומנם התרכזו רק במתכננים, אבל בגרסה המפורטת יותר שמערכת הביטחון העבירה לכתבים ולפרשנים הצבאיים נאמר מפורשות שגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה (וחצו את הגבול דרך סיני). אני מדגיש את הנקודה הזאת כי כל מי מיני סנגורים-בגרוש שניסו להציל את הגרסה הרשמית (לנוכח הפקפוקים) טענו שבעצם אף אחד לא דיבר על זהותם של מבצעי הפיגוע.

דיברו ועוד איך: ערוץ 2, ynet, ואללה, רון בן ישי, אלון בן דוד. כולם אמרו: המבצעים יצאו מעזה. הם לא המציאו את זה; הם פשוט לעסו לציבור את מה שקיבלו בכפית מן המקורות שלהם במערכת הביטחון, בלי לפקפק לרגע. הציבור, כמובן, בלע ללא היסוס.

לא יותר משלושה-ארבעה כותבים באינטרנט פיקפקו בגרסה הרשמית. ארבעה ימים אחרי הפיגוע העליתי פוסט ראשון וחודש אחריו העליתי פוסט שני, מקיף יותר, שמסכם את כל החורים והתמיהות. לא אחזור כאן על הדברים שכתובים שם; זאת רק תזכורת, להצגת התמונה המלאה.

אצטט כאן רק את ההסבר האלטרנטיבי שהצעתי לאירועים:

"ממשלת ישראל  ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי."

התחקיר הצה"לי ממוטט את הגרסה הצה"לית

ב-21 בספטמבר, בשקט בשקט, בלי שאף אחד כמעט שם לב, פירסם הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, ממצאים ראשוניים מתוך תחקיר צה"ל שנעשה על הפיגוע. הכותרת: "כל המחבלים היו מצרים". קבורת חמור נאה לגרסה הרשמית, לפחות לחלק הביצועי. הפרסום גם הבהיר מדוע נותרה השאלה שלי – מהם שמות המחבלים? – ללא מענה. השמות היו מצרים, לא עזתיים, ולכן לא פורסמו.

מוזר, אבל לא מפתיע, שאף כלי תקשורת אחר לא התייחס לפרסום הזה. והנה אתמול הנחית פישמן את הפצצה במלואה – מסמך מקיף על מסקנות התחקיר הצה"לי. המסקנות מביאות לקבורת חמור נאותה גם את הטענה שמתכנני הפיגוע היו אנשי וה"ע בעזה. הכותרת אומרת הכל: "טעות באויב". הנה עיקרי הדברים:

"זה בעצם ספר עם עשרות עמודים, עם תצלומי קרקע וסימונים טקטיים של מיקומי כוחותינו והאויב בכל נקודת זמן. ולכל תצלום צמוד הסבר: מי עשה מה, מי הלך לאן, מי שגה והיכן. דרמה וטרגדיה משמשות בערבוביה עם רשומון יבשושי של תחקיר צבאי. אבל כשמסיימים לקרוא את הספר נחשף חור שחור, ענקי, שהותירה אחריה עוד קונספציה שקרסה. הנחנו מארב כדי ללכוד קבוצת טרור עזתית, ונפלנו למארב של מי שמכונים היום "סינאווים", תושבי סיני.

הקונספציה היתה פשוטה: עוד פיגוע עומד לצאת מעזה דרך סיני לישראל. מה שמכונה "ציר החית" (עזה-סיני-ישראל). יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים, שיכולתם המבצעית מוכרת לצה"ל ולשב"כ. אלא שכאן נחתה ההפתעה: במקום האויב המוכר צץ שד חדש… לשד הזה של הג'יהאד העולמי יש אידאולוגיה ויכולות שונות. הוא לוחם אחרת ומתנהג אחרת. ואותו שד פתח ב-18 באוגוסט עידן חדש על גבול ישראל-מצרים.

אף אחד מגורמי הביטחון לא  נתן התרעה על כך שהפיגוע הצפוי – וידעו שהוא עומד להתרחש – יבוצע על ידי גורם איסלאמי קיצוני בסיני."

נדרשות לפישמן הרבה מלים כדי לפורר את הגרסה הרשמית ("הקונספציה", בלשונו); אולי מפני שגם הוא חטא והתפתה לה. צריך להבין דבר מתוך דבר. סוף הציטוט פוטר את העזתים מביצוע הפיגוע. הפיסקה השניה, באופן עקיף, פוטרת אותם גם מן התכנון ("יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים… אלא שכאן נחתה הפתעה… אויב חדש… ג'יהאד עולמי"). גם ההקשר והאווירה מעבירים את המסר: הרעיון העיקרי במאמר של פישמן הוא ההצטלבות בין כמה וכמה גילויים של השפעה איראנית-ג'יהאדיסטית באזור –  (ההתקפה על שגרירות ישראל בקהיר, ניסיונות ההתנקשות של איראן בבכירי המשטר הסעודי, הפיגוע ליד אילת, ההתנצלות הישראלית, עסקת שליט, הגדר על גבול סיני).

אף מילה על התוצאות המחרידות של ה"טעות באויב" ב-18 באוגוסט – הרג וסבל מיותרים לחלוטין. ובכל זאת, פישמן ראוי לקרדיט הרבה מעל לעמיתיו: כשהוא מפשל, הוא לפחות מציג בפני הקוראים את העובדות הנכונות, ללא כחל ושרק, ונותן להם להבין לבד. שאר הכתבים והפרשנים הצבאיים פשוט שומרים בסוד עובדות שיחשפו את ערוותם בפומבי. על הכאה על חטא בכלל אין מה לדבר.

החרדה הילדותית מקונספירציות

הישראלים עוצמים עיניים בכוח. החרדה הזאת, של האזרח הממוצע, דומה מאד לסירובו של הילד לקבל את האפשרות שאביו או אמו פועלים לפעמים להזיק לו, מתוך ידיעה ברורה. זה פשוט לא ייתכן; עצם המחשבה שהמנהיג או ההורה מפקיר אותנו חסרי מגן מול כוח הרסני היא בבחינת טאבו שיש לגרש מן התודעה. התגובה החרדתית הזאת מסוגלת לדחוף אנשים בוגרים, ולא רק ילדים תמימים, להלך מחשבה אירציונלי לחלוטין, שכל תכליתו לשמר את "הסדר הטוב" והביטחון המנחם בטוהר הכוונות של המנהיג/הורה.

רשות הדיבור למגיב מס' 51 בפוסט הקודם שלי על הפיגוע:

"ארה"ב אומרת שהוועדות העממיות היו אחראיות (חלקית) לפיגוע. המצרים אומרים שעזתים היו שותפים בפיגוע. ישראל, הן בגרסה הראשונית, והן בגרסה האחרונה, טוענת שהוועדות העממיות אחראיות לפיגוע. אלה הן הראיות שקושרות את הוועדות העממיות לפיגוע (בהיעדר לקיחת אחריות, מישהו ציפה להקלטה חשאית של ראש הארגון שאומר שהוא אחראי לפיגוע? לאיזה ראיות מוחצות אפשר לצפות מרגע שאין לקיחת אחריות?). הראיות הן ששלושת המדינות המשמעותיות בהקשר הזה קושרות את הוועדות העממיות (ארה"ב וישראל) או "עזתים" באופן כללי (מצרים) לפיגוע."

הבנתם? הראיות לכך שהעזתים שותפים בפיגוע הן שפוליטיקאים וגנרלים אומרים את זה. הנה אירציונליות אינפנטילית בטהרתה. ככה אומרים המבוגרים, סוף פסוק.

מגיב מס' 51 נמצא בחברה טובה. גם פרשנים בכירים צועדים בעיניים עצומות אחרי מנהיגיהם. הנה רון בן ישי מפיק פנינה של חשיבה רציונלית בפרשנות על הפיגוע:

"כעת היעדים העיקריים לסיכול הם בכירים שמנסים ליזום פיגועים דרך סיני. המחיר שאנו משלמים הוא התלקחות ירי רקטות אחרי כל סיכול ממוקד. סביר להניח שככל שהסיכולים הממוקדים יהיו תכופים ומוצלחים יותר, כך תגבר ההרתעה שהם מייצרים וירי התגובה יפחת."

הבנתם? אומנם עד היום כל הניסיון מוכיח שהמחיר שאנחנו משלמים על הסיכולים (ובהקשר הנוכחי – רצח של אנשים שאינם קשורים לפיגוע) הוא התלקחות ירי רקטות. לכן (= מילה שמציינת נביעה לוגית) סביר להניח שככל שנרבה בסיכולים, תגבר ההרתעה וירי הרקטות יפחת. מין אינדוקציה הפוכה כזאת.

ועכשיו למציאות. מנהיגים, כמו הורים, אינם תמיד-תמיד שוחרי טוב. הרבה יותר מהורים, מנהיגים הם יצורים מוכווני-אינטרסים, שחותרים כל הזמן להתאים אמצעים (החלטות, מדיניות) למטרות. אם טובתו של האזרח עולה בקנה אחד עם האינטרס של השלטון, יפעל זה באופן שייתפס כמוסרי או הגון. אבל זו אחיזת עיניים; ברגע שהאינטרס השלטוני אינו חופף את טובתו של האזרח, נרמסת טובה זו ללא נקיפות מצפון. כך גם לגבי אמירת אמר או שקר: פוליטיקאי יאמר אמת לאזרח אם ייצא לו מזה משהו, ולא משום שהוא מכיר בערכה הסגולי של אמירת אמת.

הדברים האלה לכאורה מובנים מאליהם. אבל איכשהו יש לרבים קושי לתרגם אותם למסקנות צלולות כשהדברים קרובים אל חיינו. אפריורית, תיאורית קונספירציה איננה טובה או גרועה מכל תיאוריה אחרת. אם כל תיאוריה של התנהגות פוליטית חייבת למצֵע בין מעשים למטרות, תיאורית קונספירציה נבדלת מתיאוריות אחרות בכך שהיא (א) מייחסת לפועלים מודעות למטרות, ו-(ב) טוענת שהמטרות הוסתרו מהציבור. זה כל ההבדל, והוא לא כזה מכריע. חלק גדול מהזמן, אולי רוב הזמן, פוליטיקאים מודעים למטרותיהם. וכמו שנאמר קודם, הם משועבדים לאינטרסים. אם האינטרס שלהם, במצב עניינים מסוים, הוא להסתיר את המטרות האמיתיות של המעשה הפוליטי, הם יעשו זאת. בשני צעדים קלים, אם כן, ניתן לעבור מתיאוריה לא-קונספירטיבית לתיאוריה קונספירטיבית. ושוב נדגיש: שני הצעדים האלה נתונים לאותם קריטריונים של תיקוף שחלים על כל הסבר.

באופן אישי אין לי חיבה מיוחדת לתיאוריות קונספירטיביות; אין לי גם חיבה הפוכה. החיבה היחידה שלי היא לתיאוריות טובות: תיאוריות שמסבירות מקסימום עובדות באמצעות מינימום הנחות, ושחוזקן של ההנחות ניתן לאישוש עצמאי.

כמה התנגדויות קלושות

להלן, שוב, העובדות:

א. יוזמי ומבצעי הפיגוע באילת לא היו קשורים לשום ארגון טרור בעזה.
ב. ההנהגה הישראלית (בעידוד התקשורת) שיקרה לציבור.

בשלב הזה של הדיון, אני מניח ששתי הטענות האלה הוכחו מעל כל ספק סביר (מי שלא השתכנע מן הראיות שהובאו למעלה ובשני הפוסטים הקודמים – כבר לא ישתכנע מכלום). אזרח סביר אמור כעת – אחרי שגמר לרתוח מזעם על (ב) – לשאול את עצמו: למה שיקרו לי?

תיאורית הקונספירציה מציעה הסבר. תאהבו אותו או לא – הוא הסבר. ההסבר אומר כך: התלכדות של נסיבות מאד מציקות מאיימות על יציבות הממשלה בישראל, ואולי גם על יציבות המבנה החברתי-פוליטי. בקיצור נמרץ לחלוטין, מדובר בעצמאות הפלסטינית והצפי להתקוממות פלסטינית-עממית בספטמבר; המאבק החברתי הפנים-ישראלי וערעור יסודות הכלכלה הניאו-ליברלית; והאיום בקיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון. כל אלה יצרו אינטרס רב-עוצמה של השלטון להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנו,  מאחריותו למשבר החברתי העמוק ומקוצר ידו לתת מענה אמיתי לדרישות המאבק. הצתת עימות עם אויב חיצוני, שמטיל פחד על אזרחי ישראל, דוחקת את הביקורת הפנימית הצידה ומאחדת את העם בתמיכה ללא-סייג בשלטון. ברור שהחלטה כזאת חייבת להישאר חסויה מהציבור, שאין לו שום חפץ לשמש בשר תותחים במלחמת ההישרדות של השלטון. זאת התשובה לשאלה – "למה שיקרו לי?".

אחת ההתנגדויות המביכות בעילגותן לתיאוריה הזאת הצביעה, בתרועת ניצחון, על כך שבניגוד לתיאוריה הקונספירטיבית, אירועי ספטמבר ברשות הפלסטינית לא התלקחו למהומות דמים המוניות. הכשל כאן בסיסי לגמרי – בלבול בין כוונות לתוצאות. למה הדבר דומה? א' הולך ברחוב ורואה את ב' ו-ג' צועדים לפניו, ולפניהם בור עמוק. ואז הוא רואה את ב' דוחף את ג' לכיוון הבור. למרבה המזל, באותה שניה ממש ג' מועד על מרצפת רופפת ונופל הצידה, וכך ניצל מן הבור. הצופה א' מסיק: כיוון שלא הושגה התוצאה, אין שחר לטענה ש-ב' התכוון להפיל את ג' לתוך הבור. המסקנה כמובן מופרכת.

תיאורית הקונספירציה לא התחייבה בנפשה שיהיו מהומות דמים בספטמבר (למעשה, התפללתי כמו רבים אחרים שהכרזת המדינה הפלסטינית תעבור בשקט). אבל היא כן טענה שהניסיון לעודד מהומות כאלה מסביר, בחלקו, את השקר התעמולתי של ישראל בנוגע לפיגוע ליד אילת.

מה לגבי המחאה החברתית? האם צלחה הקונספירציה או לא? כאן ההערכה היא לגמרי בעיני המתבונן. יש הרבה שסבורים שהמחאה "איבדה גובה", "גמרה את הסוס", וכו'. החודשיים האחרונים היו גדושי אירועים (ולאחרונה – שחרור גלעד שליט) שכל אחד מהם יכול היה לגרוע מן התנופה של המחאה; ההסלמה בגבול הדרום אולי תרמה את חלקה. מצד שני, המחאה הזאת מנוהלת בחוכמה על ידי אנשים שצפו מראש כל ספין בטחוני אפשרי, ולכן גם נערכו בהתאם. בחודש הקרוב נראה באמת האם יש ממש בתחזיות השחורות האלה או לא. בכל מקרה, העובדה שהמציאות לא הסתדרה לפי הפנטזיות של שקרני ההנהגה שלנו לא מעידה שלא היו להם פנטזיות; לכל היותר היא מבליטה נקודה מוכרת – המנהיגים שלנו לא למדו דבר ועדיין מתייחסים לכולנו כמו אל עדר של טפשים.

למרות הניסיון של הימין לצייר את תיאורית הקונספירציה כהזייה שמאלנית-קיצונית, התיאוריה הזאת הסתובבה בשטח לא מעט, ופה ושם גם ביצבצה בדבריהם של פרשנים שעוד נשאר להם משהו בין הרגליים. כך כתב-הזהיר הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי, ב-1 באוגוסט:

"מה עושים בכל זאת? הפוליטיקאים שלנו מספיק צינים כדי ליזום מהלך מדיני או ביטחוני מעושה כדי להרוס את המחאה שמאיימת להפיל אותם. אנחנו כאן כדי להתריע מפני האפשרות הזו. כל מזימה כזו תיבחן בשבע עיניים, רבותי. כל חימום גבולות מיותר בימים האלה יעורר חשד מיידי. כל איום ביטחוני שתמציאו לנו ייבדק. כל יוזמה צבאית תתקבל בסקפטיות דווקא בימים אלה. העם לא טיפש והוא הוכיח את זה בשבועות האחרונים.

יש לי דוגמא מהחיים: ב-3 בספטמבר 2000 נכנס אריה דרעי לכלא. חסידיו הקימו מחוץ לשערי כלא מעשיהו את ישיבת "שאגת אריה". עשרות אלפי אנשים פקדו את המקום והבטיחו להישאר שם שנתיים, עד לשחרורו. מתי המאהל התקפל? ב-29 בספטמבר 2000, כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה. אם יורים לא מוחים, וההפך."

כמו שאומרים, לא נגענו.

מפלט אחרון: איוולת או שגגה

אבל יש כאלה שעוד לא השתכנעו. הם מכירים בנכונות של טענות (א) ו-(ב), אבל מציעים הסבר לא-קונספירטיבי. למשל: המנהיגים שלנו זאת חבורה של דבילים נטולי כושר-חיזוי מינימלי; להלן, "הסבר האיוולת". מה שמטריד בהסבר הזה הוא שהוא חוזר שוב ושוב, עם כל הסתבכות ישראלית בגבול עזה או לבנון, במשט או בתקרית דיפלומטית מביכה. תמיד הוא שם, נוח לשליפה; האיוולת תנקה ותטהר כל עוון. לישראלים לא מעטים, ההסבר הזה הוא כמעט רפלכס מותנה.

לפני חצי שנה כתבתי כך על הרפלכס הזה:

"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?"

אחרי הפיגוע באילת, הגירסה הבולטת של ההסבר הזה היתה: "אי אפשר להפציץ במצרים, אז מפציצים בעזה". אבל איך זה מסביר את ההסלמה המכוונת, את הכנסת החמאס למעגל הדמים, נגד רצונו המוצהר? גם זה תוצאה של מדיניות "המפציץ האוטומטי"? אם צה"ל יודע שמאחורי הפיגוע עומד גורם בסיני ולא ועדות ההתנגדות העממית; ואם בכל זאת תוקפים אותן כדי לייצר מראית עין של נקמה; מה משרתת המשך ההסלמה והפגיעה באנשי חמאס – זולת ליבוי האש בדרום עד לרמה שתשתק את סדר היום הלאומי לחלוטין?

הנה כך מוצא עצמו מכחיש-הקונספירציה עד חורמה. הוא יודע שצה"ל חיסל אנשים שאינם קשורים לפיגוע, הוא יודע שישראל סוחפת למעגל ההסלמה את כל הארגונים בעזה (המהלך בעל ההשלכות הקטלניות היה חיסול פעיל הגי'האד האיסלאמי, שכביכול מימן את הפיגוע באילת – אותו פיגוע שלא היה קשור לעזה); הוא גם יודע היטב מה ירוויחו השלטון, מערכת הביטחון והאליטה הכלכלית של ישראל מהמשך ההרג וההרס בדרום; ועדיין, הוא מתעקש שהקו היחידי שמחבר בין כל הנקודות האלה הוא איוולת ושיקול דעת מוטעה.

אוויל באמונתו יחיה.

אה, כן, והיתה עוד תיאוריה: "טוב, אם הם לא אחראים לפיגוע הזה, אז הם אחראים לאחרים והרוויחו ביושר את מותם." אבל זאת לא יכולה אפילו להיחשב תיאוריה, משום שהיא לא עונה לשתי שאלות בסיסיות: למה חיסלו את מנהיגי ועדות ההתנגדות העממיות מיד אחרי הפיגוע ולא בכל זמן אחר, סמוך יותר לפיגועים האחרים שהם הוציאו? ושנית – למה שיקרו לנו? למה קשרו ביניהם לבין הפיגוע באילת? אם ממילא מדובר במחבלים "בני מוות" שאף ישראלי לא היה מגנה את הריגתם, מדוע התעקשו לקשור ביניהם לבין פיגוע שלא היו מעורבים בו?

שוב איוולת. אהה.

ובינתיים, בזירה החברתית, השקרים שקופים

ובכל זאת, הישראלים לא כאלה תמימים. בכל הקשור למדיניות פנים, בנושאים של חינוך ובריאות, קשרי הון-שלטון ואינטרסנטיות פוליטית – הם יודעים יפה מאד לזהות את השקרים והמניפולציות של מנהיגיהם הנבחרים. היחס הזה משתקף גם בעיתונות: הביקורת על השלטון בנושאי חברה וכלכלה היא חריפה וממוקדת, והגישה הבסיסית כלפי כל התבטאות של פוליטיקאים היא חשדנות בריאה. מנגד – בנושאי ביטחון ומדיניות ישראל בגדה ובעזה, צריך לחפש בנרות כדי למצוא עיתונות ביקורתית. ובשנים האחרונות, אפשר לראות את ההבדל הזה גם בטוקבקים באתרי החדשות.

עצרתם פעם לחשוב על הפער האנומלי הזה? איך זה שיש לישראלי הממוצע כל כך הרבה ביקורת על מה שהממשלה עושה (והורסת) במערכת החינוך, בתשתית הכבישים, בשמירה על שטחים ירוקים, בהפקרת אוכלוסיות מוחלשות, אבל כשמדיניות הביטחון עומדת על הפרק – הוא מזדרז לעמוד דום ולהצדיע? איך אפשר להיות כל כך ספקן כלפי כל מילה של פוליטיקאי שמכהן כשר תשתיות או שיכון, אבל לאבד כל שמץ ביקורת כלפי דבריו של שר הביטחון? והרי לפעמים מדובר באותו אדם, שממלא תפקידים שונים בממשלות שונות! מה נראה לכם; שבכניסה ללשכת שר הביטחון מזריקים לבאים "סם אמת" ונוטלים מהם את היכולת לשקר? ובאשר ללובשי המדים והגנרלים, בשירות פעיל או בדימוס – האם הם חיים ביקום נפרד משלנו, שאין בו אינטרסים ולחצים ותככים, וכל מה שעומד לנגד עיניהם, יומם וליל, הוא הגנה על חיינו?

הסיבות לפער הזה בין הגישה הספקנית כלפי מדיניות פנים לעומת הגישה הצייתנית כלפי מדינות החוץ ראויות לדיון נפרד. גורם אחד שכדאי לתת עליו את הדעת הוא הפחד, וליתר דיוק, הפחד המהונדס. דוברי מערכת הביטחון אמונים על ליבוי פחדים וחרדות בציבור. לפחדים האלה יש בסיס אובייקטיבי כמובן: הטרור מכה בישראלים שוב ושוב. ועדיין אין להכחיש שקיימת תעשייה שלמה של הפחדה סביב האיומים החיצוניים לישראל – חמאס, חיזבאללה, איראן, פעילי שלום רחמנא ליצלן – שניזונה ומתפרנסת מניפוח חסר-פרופורציה של האיומים האלה.

וכשהלב פוחד, השכל בתחתונים. לציבור מפוחד אפשר למכור הרבה יותר לוקשים מאשר לציבור שמבין לאשורה את רמת הסיכון הנשקפת לו. מהסיבה הזאת קל הרבה יותר להריץ על הציבור הישראלי ספינים בטחוניים מאשר ספינים כלכליים. יש עוד סיבות, שקשורות לחשיפה למידע: מידע בטחוני או כזה שמוצג כ"בטחוני" עובר סינון קפדני מאד, כולל צנזורה עצמית בכלי התקשורת, כך שהתמונה המגיעה לציבור חלקית מאד בהשוואה לתמונה שיש לו אודות סוגיות כלכליות וחברתיות. כאמור, ניתוח הסיבות לפער הזה ראוי לדיון נפרד.

מכל מקום, באשר לקיומו של הפער – אין ספקות. ודומה שגל המחאה החברתית רק העצים אותו. אחת התוצאות המבורכות של המאבק, כבר כעת, היא חידוד חוש הביקורת של הציבור כלפי תעמולה שלטונית בנושאי כלכלה וחברה. נתניהו וחבריו כבר לא יכולים לזרוק לנו מנטרות כמו "הגברת התחרותיות" ו"הסרת חסמים ביורוקרטיים" מבלי שנראה דרכם את השקר; מבלי שנבין שגם הם מכשירים לריכוז הון בידי מי שכבר יש לו די והותר. זה היה לא פחות ממרגש לראות את הספינים של נתניהו – החל ממסיבת העיתונאים ה"דרמטית" שבה הוכרז על כל מיני "הטבות" (מישהו עוד זוכר אותן?), דרך חוק הוד"לים, ועד לועדת טרכטנברג – מתרסקים מול ציבור נחוש, מושכל וביקורתי, שהבין מיד – וברמת פירוט מעוררת השתאות – בדיוק איפה גלומה התרמית שבהם.

עד כדי כך מגיעה הבגרות הפוליטית של הציבור בענייני פנים, שאין לו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה משכנעות; החשד בפוליטיקאים מאזן ואף גובר על הרתיעה מלייחס להם כוונת זדון נסתרת. דוגמה קטנה וכמעט טריביאלית מן הזמן האחרון היא ההחלטה להעלות את שכר השוטרים ב-40% החל מן ה-1 לספטמבר (ותוספת במענקים) – החלטה שהתקבלה בעצם ימי המאבק החברתי. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הקשר המתבקש – השלטון מבקש לבצר את תמיכת הזרוע שמופקדת על ריסון, צמצום ואולי אף פירוק המחאה באמצעים אלימים. לא רק בלוגרים עירניים הבחינו בכך – הטוקבטקיסטים עצמם תפסו את העניין מהר מאד. העיתוי אמר הכל.

מה זאת אם לא תיאורית קונספירציה בזעיר-אנפין? לנוכח התסיסה החברתית שמופנית כלפיו, השלטון נוקט בצעד בלימה (הקפצת שכר השוטרים) שמטרתו האמיתית (הבטחת הנאמנות של כוחות האכיפה לשעת משבר) מוסווית מאחורי רטוריקה של צדק חברתי (פיצוי השוטרים על שחיקת שכרם). המקרה עצמו אולי נראה שולי וטריביאלי, אבל דווקא משום כך הוא ממחיש את הטענה הראשונית שלי: אין לנו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה, למעשה אנחנו מאמצים אותן ביום-יום לעתים קרובות. איפה יש לנו קושי לעשות את זה? כשהקונספירציה היא של בכירי מערכת הביטחון, וכשהאיצטלה הרטורית, המוצהרת, פורטת על הנים הרגיש-כל-כך של כולנו – "הגנה על חיי אזרחינו". או אז קשה לנו מאד להציץ מתחת לאיצטלה.

הנה תירוץ אפשרי: קשה לנו להאמין שמנהיגינו רוקמים מזימות שעולות בחיינו; קל לנו יותר להאמין שהם רוקמים מזימות שמרוששות אותנו או מותירות אותנו ללא דיור בר-השגה. אבל התפיסה הזאת, כאילו מדיניות בטחונית נוגעת לחיי אדם, ומדיניות חברתית רק לאיכות החיים – היא אשליה. אינספור החלטות כלכליות וחברתיות מסוגלות להכריע חיי אדם לכאן או לכאן. כשהממשלה מייבשת את הרפואה הציבורית ובין השאר מביאה למחסור חמור בחדרי טיפול נמרץ – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא חוסכת בהוצאה ציבורית על שיפור תשתיות הכבישים – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא שוללת תקציבים ממוסדות טיפוליים בנוער במצוקה או בנשים בסיכון – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, אלא מאדישות. וכן, גם כשהיא יוזמת הסלמה לא הכרחית בגבול הדרום, כשהיא רוכשת ציוד בטחוני בהון תועפות להתמודד עם "איומים" שהיא בעצמה מייצרת – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, מאדישות. אנשי השררה מהלכים בתוך רשת סבוכה של אינטרסים, וחיי האזרח הם רק אחד מהם, ולא חשוב במיוחד.

אם הבנתם את זה כשאתם נאבקים על תוספת מיטות אשפוז, הגיע הזמן להבין את זה כשמוכרים לכם את סיבוב ההסלמה הבא.

טייק-הום מסג'

ב-18 לאוגוסט ביצעו פעילי ג'יהאד עולמי בסיני פיגוע אכזרי נגד אזרחים ישראלים. ממשלת ישראל ידעה שהם לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.

צירוף נסיבות ממוזל, ולא שכל או תבונה מדינית, מנעו את האפשרות שההסלמה בדרום תתפתח לכדי מלחמה בקנה מידה נרחב כמו "עופרת יצוקה". הנסיבות האלה כולן היו מחוץ לשליטת ישראל (הבידוד המדיני, האיבה הגוברת מן הצד המצרי, הביקורת בדו"ח פאלמר, היוזמה הפלסטינית באו"ם שישראל לא יכולה היתה להרשות לעצמה להצטייר כמי שמרסקת אותה באמצעים צבאיים). ואולם אף אחד לא ערב לנו שצירוף נסיבות כזה ישרור בפעם הבאה שמנהיגינו יחמדו להם שוב להשתעשע בהסלמה בגבול הדרום. על כל עשר הסלמות שמסתיימות "רק" ב-20-30 הרוגים, יש הסלמה אחת שגובה חיי מאות ואלפים. כל מלחמה מיותרת נולדה כהסלמה תמימה.

זאת החשיבות של אירועי אילת באוגוסט; זאת הסיבה שהקדשתי להם כל כך הרבה מלים ותשומת לב. את הלקח הזה אסור לנו לשכוח. הממשלה והצבא משקרים לנו, גם אם רק לעתים נדירות מתאפשר לנו להיווכח בזה. העובדה שחפים מפשע משלמים בחייהם על כך לא עצרה אותם מעולם, וגם לא תעצור את השקרים הבאים. די בעובדות לבדן, לא כל שכן בהסבר שלהן, כדי לנטוע באזרחי ישראל חשד כבד, חשד כרוני, בטוהר כוונותיו של השלטון; הן בזירה החברתית והן בזירה הבטחונית.