השוליים זה המקום הנכון: חמישה שיאים מוזיקליים נסתרים ב-2011
על האלבומים האחרונים של אסף ארליך, טליה אליאב, יאפים עם ג'יפים, ישראל ברייט וגבריאל בלחסן
כשאתה בשוליים, אתה צריך לבחור איך להתייחס למרכז. ויש שתי אפשרויות בדיוק. או שאתה עסוק כל הזמן בהשוואות, מודד את עצמך מול המודל של המרכז, מתנגח בו, מייצר לעצמך הצדקות עצמיות, מחדד כל הזמן את ההבדלים בינך לבינו, ובקצרה: חי כל הזמן לאורו.
או ש: אתה מפנים לעומק את היותך שוליים, שוכח מהמרכז, ופשוט עושה את את מה שאתה אוהב ומה שאתה טוב בו, בלי לבזבז זמן ואנרגיה מיותרים במחשבות על מרכז שממילא אף פעם לא תהיה חלק טבעי ממנו. החיים קצרים, מוטב שנחיה את חיינו ולא חיים של אחרים.
והברירה הזאת של השוליים מול המרכז חוזרת ושבה בכל מקום ובכל זירה: בעשייה פוליטית, בתקשורת, בספרות ובתיאטרון ובמוזיקה.
עכשיו אני רוצה לדבר על מוזיקה. כזאת שנקראת "מוזיקת שוליים", אבל בשבילי (ובשביל לא מעט אחרים) היא בעצם המרכז. הסיבה היחידה שאנחנו בעצם אוהבים מוזיקה וטורחים לתקוע אוזניות בתוך אוזנינו בכל מיני מקומות. על כל השאר – כלומר, על המרכז המוזיקלי – אין בעצם סיבה לומר דבר. להתעקש לדבר עליו, מן השוליים, זה לעשות את הבחירה הלא נכונה.
שקט עכשיו / אסף ארליך
לא ברור, ממש ממש לא ברור, איך יצא האלבום הזה בשקט כזה. אולי באשמת השם, למרות שהמוזיקה של ארליך רחוקה מלהיות שקטה. בכל מקרה, האלבום הזה מסתמן כבר כאחת ההחמצות הגדולות של 2011. החמצה של הקהל, הכוונה. ארליך עצמו פגע בול.
זה אלבום לאוהבי הגיטרות המנסרות. עבודת גיטרות כל כך טובה לא נשמעה פה מאז… ואללה, אולי מאז ומעולם. צריך להודות שעבודת גיטרות זה לא בדיוק הצד החזק של הרוק הישראלי. מה שכל להקה בינונית משיקגו או סיאטל שכחה מזמן, להקות ישראליות עוד לא למדו. ואני לא מדבר על "סולואים" מתפתלים ומעיקים. אני מדבר על הסאונד החובק הזה, של כמה גיטרות חשמליות שמנגנות במקביל – ביחד ולחוד, אחת נותנת קצב, אחת אקורד מחזורי, עוד אחת על המלודיה, ומדי פעם כולן מתאחדות, ושוב מתפצלות. ככה. יפה כזה.
הרוק הישראלי בקושי גירד את הסאונד הזה. "איפה הילד" ניסו, סחרוף ניסה, מנסה כל הזמן. תמיד נבהלים קצת לפני הדבר האמיתי, נרתעים, מחליקים למשהו נעים מדי, מתחנף. ומהצד השני – המכסחים: "היהודים", "סטלה מאריס". לא, גם זה לא עבודת גיטרות, זה מעדרים וטוריות.
לאסף ארליך (ושותפו לנגינה, עידו אגמון) יש את זה. עשר שניות בתוך השיר, ואתה יודע את זה: אתה בידיים טובות. בשביל שירים כאלה המציאו את הגיטרה החשמלית, לא בשביל הצליל המסורס ששולט ברוק הישראלי. תעצמו את העיניים ותדמיינו איך הצליל הזה נראה: מין משהו עבה ועסיסי, לנעוץ בו את השיניים, והוא סמיך ומתמשך, דופק באטיות גראנג'ית, מדי פעם משתעשע בדיסטורשן, במתינות, תמיד במתינות, בלי חנטרישים, בלי צלילים מיותרים. ארליך הוא הגיטריסט הכי מדויק ששמעתי בארץ.
לצערי, לא הכל דבש. החולשה העיקרית של האלבום היא ההגשה הקולית. יותר מדי, ה-ר-ב-ה יותר מדי השפעה סחרופית ניכרת בשירה של ארליך (יש גם ביצוע ל"רעש לבן" של סחרוף), והיא לא עושה לו טוב. המנעד השטוח, האיפוק הרגשי, עד כדי אדישות, הפוזה הקוּלית – בעצם לא קוּליים בכלל. צילו של סחרוף רובץ על ארליך כמו כותונת משוגעים; הלוואי שיקרע אותה מעליו ויתחיל כבר להשתגע. בסך הכל השירים (וגם הקול) של ארליך הרבה יותר טובים מאלה של סחרוף. אני כנראה מסתכן כאן בנפשי, אבל עלי להתוודות: "נסיך הרוק הישראלי" לא עושה לי את זה. סחרוף הוא גיטריסט ומפיק מיומן, לא יותר. אהבתי אותו לצד פורטיס, לא אוהב אותו כסולן, לא כמלחין, לא כזמר, ולא כגואל פיוטי ישראל. ארליך, כך נדמה, עדיין מביט על סחרוף מלמטה למעלה, למרות שבשירים שלו יש הרבה יותר עוצמה, ואופי, ורגש מאשר בשירים של המאסטר.
איך המלים? בסדר. לא מדהימות ולא מביכות. רוק, אתם יודעים. תתרכזו בגיטרות.
קוד הזיכרון / טליה אליאב
סוגיית שירת הנשים לא צריכה בכלל לעלות לדיון בחברה נורמלית. מצד שני, אם היא כבר עולה, לא מזיק שיעמדו לצידך זמרות כמו טליה אליאב; כי בינינו, עם מירי מסיקה ואיה כורם קשה להגן על הצורך הדוחק בנשים שרות.
אליאב מצטרפת לנישה היוקרתית של נשים-מלחינות-מבצעות-פסנתרניות-מוכשרות-בטירוף, שמאוכלסת כבר בידי מרינה מקסימיליאן-בלומין ורות דולורס-וייס. בלי מקף בשם המשפחה, אליאב לא נופלת משתי החברות המכובדות הללו. כמו דולורס-וייס, היא לא פוחדת מלחנים קשים ולא קליטים; כמו מקסימיליאן-בלומין, יש לה קול חזק ומחוספס, והיא לא משתדלת להישמע "ענוגה", כמצוות הפלייליסט (השתיים גם חולקות חיבה עזה לכובעים בלתי סבירים).
נגינת הפסנתר שלה פחות וירטואוזית מזו של השתיים האחרות, אבל לטעמי המנעד המוזיקלי שלה רחב ומעניין יותר. מן הבסיס הג'אזי היא יוצאת למסעות נסיוניים לקברט, למוזיקה ערבית, לרוק מלוכלך וגם לטנגו לטיני. ובכל מקום היא נשמעת לגמרי בבית. חוץ משיר אחד ("מחזיקה חזק"), טעות מצערת, אין באלבום הזה שום ניסיון להתחנף לקיטש המוכר של מצעדי הפזמונים.
יש כאן השפעה מודעת לגמרי של פי. ג'יי. הארווי (שזה עדיף על השפעה לא מודעת של כריסטינה אגילרה, תודוּ), רוברט ואייט וברברה. ההפקה של האלבום מאד ישירה, לא מהוקצעת עד זרא, וזאת עוד נקודה לזכותו. האוזן מופתעת פה ושם מפריטה קדחתנית על כלים לא שגרתיים – בגלמה (מעין גרסה מוקדמת של הבוזוקי) וקאנון.
ועם זאת, אליאב מביאה אל המוזיקה חוכמה קדומה ונשכחת – חוכמת השקט. איך לייצר צליל מעניין מבלי להטביע אותו באפקטים, איך לפצל את הקשב של המאזין מבלי לאבד אותו. הרבה מוזיקאים פוחדים מן הרגעים האלה, שמשפט מוזיקלי אחד הסתיים והמשפט הבא עדיין לא התחיל; לכן הם ממהרים לדחוס אותו ברעש – מעבר תופים רועם, קרשצ'נדו של אקורדים. אליאב מפנה לשקט מקום של כבוד, משתמשת בו לרווח ולהעמיק את הצלילים שמשני עבריו. ממש כמו אמן סיפור קצר או משורר מיומן, שמתייחסים אל הרווחים בין השורות כאל חלק אינטגרלי של הטקסט.
אבל העיקר, בלי ספק, הוא הקול של אליאב – קול נוכח מאד, ממלא את החזית, טעון רגש ותשוקה. אי אפשר להסיר ממנו את האוזניים.
יאפים עם ג'יפים / קיץ של עור נמר
האם האנונימיות המתמשכת של הלהקה הזאת היא תוצאה של שמה מעורר הרתיעה (הפוך על הפוך, אין כאן שום יאפים ושום ג'יפים)? האם זאת העובדה שהם לא מפיקים קליפים? לא מופיעים? לא מצרפים את מילות השירים לדיסקים (מסיבות עקרוניות)?
הלוואי. האמת העגומה היא שהמוזיקה של יע"ג היא באמת קשה ומאתגרת, מוזיקה למיטיבי-שֶמע עם נטיות מזוכיסטיות קלות. אין כאן סיפוקים מידיים ואין שירים שתוכלו לזמזם אחרי שמיעה ראשונה או שניה. או תשיעית או עשירית.
במקרים כאלה תמיד נשאלת השאלה – למה להתאמץ? מה מחכה לנו בקצה הדרך, שיצדיק את כל המאמץ הזה לעקוב אחרי המלודיות הפתלתלות, להבין את הטקסטים החידתיים? והתשובה היחידה שיש לי היא – שהדרך מעניינת, גם אם לא ברור לאן היא מובילה. ועוד דבר: הצליל של יא"ג הוא בבסיסו צליל חם ואקוסטי, לא צורם את האוזן (זה לא רוק תעשייתי, נניח). לא תסבלו, גם אם תישארו בסוף תמהים ולא-נגועים.
עדות אישית: הקסם מתחיל לעבוד לאט לאט, אבל דרושות בערך עשר עד חמש-עשרה השמעות כדי לספוג אותו. האלבום קצר ודחוס (37 דקות בסך הכל), זה עובר מהר.
בשמיעות ראשונות זה קצת מזכיר את "הבילויים" – משהו בהגשה הקולית המתריסה, של דניאל קיצ'לס מזכיר את נעם ענבר – אבל מהר מאד מתחדדים ההבדלים. יא"ג לא מתעקשים להיות חריפים וציניים בכל שורה שנייה, הפוליטיקה שלהם הרבה יותר מוסווית, והכל טובל באווירה מוזיקלית הרבה פחות קרנבלית. הכי חשוב: למרות שהם עוד הרבה פחות קליטים מן "הבילויים", משהו במנגנון הבסיסי של יא"ג נוגע ברגש טהור, בעוד ש"הבילויים" בדרך כלל מתקשרים איתך ברמה השכלתנית.
קשה מאד לתאר את המוזיקה של יא"ג, מעבר לשיטוט אסוציאטיבי די שטחי בין סגנונות הקאנטרי, רגאיי, סיד בארט, טום וייטס, ואפילו מזמורים אליזבתניים (כמו באחד משיאי האלבום, "פושטי היד"). המשפטים המוזיקליים ארוכים שקשה להאמין, כמעט תמיד תהיה בהם גלישה כרומאטית, דיסוננטית, שתסכל כל ניסיון "לזהות" את המהלך.
אולי מה שאני הכי אוהב באלבום המופלא הזה הוא התיזמור – הבחירה והשילוב של כלי הנגינה בכל שיר – שלא חדל לעקוץ את האוזן. יש כאן שלל כלי פריטה שמעניקים למוזיקה גוון עממי-עתיק (בנג'ו, מנדולינה, ג'ומבוש, צ'רנגו), ובקטעים מסוימים, אם אתה עוצם את העיניים, קל לדמיין לפניך קבוצת נגנים אלבנית או קרואטית שתעתה בדרך ונקלעה בטעות לחופינו. יש מינימום אלקטרוניקה, ומן הבחינה הזאת מדובר בתצוגת תכלית מרהיבה: איך מוחות יצירתיים יכולים להפיק מוזיקה מורכבת ועשירה להפליא מכלים פשוטים בלבד, ללא פירוטכניקה.
רק אוויל ינסה לפרש את הטקסטים של יא"ג; ככל שאני מבין, אין שם "סיפור" או "כוונה", אלא רצף אימפרסיוניסטי של דימויים, שאמור למקם את המאזין במרחב מסוים ולהניח לו להתבונן מסביב. מוטיב אחד שאולי אפשר להצביע עליו הוא מעין תחושת חרדה או איום מפני עולם קדם- (או פוסט-) ציביליזציוני; עולם שהתפרק מן המבנים המוכרים שלו ועתה ניצב בחורבותיו, לוחש ומרקיב. יש כמות עצומה של איזכורים לבעלי חיים באלבום: אני מצאתי שם נמלים, תולעים, עכברושים, חולדות, עורבים, צפרדעים, כלבים, ינשופים, קופים ולוויתנים, וזה חוץ מתחפושות הארנב והצפרדע שעל הכריכה, והנמר שבשם האלבום. יא"ג מתנאים בשם שמייצג את השיא המלאכותי של תרבות הפלסטיק והצריכה, אבל עסוקים באופן כפייתי בפְנים החייתי והכאוטי שמתחת לקליפה הזו.
דרגות לכלוך וניקיון / ישראל ברייט
אפתח ואצהיר שבאופן אישי, השילוב של להקה בשם "השמחות" עם סולן ששם משפחתו הוא "עליז, מואר" (באנגלית) מעולם לא הילך עלי קסם; מה לי ולכל השמֵייח הזה? אני, תנו לי דיכאון מרוכז לווריד – פינק פלויד, ניק דרייק, מאט אליוט – ואני מבסוט. שירים עולצים, לדאבוני, משרים עלי דכדוך.
לכן האלבום הנוכחי של ברייט תפס אותי לא מוכן. זה אומנם לא דיכאון איכותי, אבל גם לא "מוכרחים להיות שמח". יותר מכל, זאת אנרגיה מזוקקת של שפה, של מקצב, של חדוות השיר עצמו. ברייט הוא סוג של קוסם, שמשליך לכובע המוזיקלי שלו כל מיני סגנונות שלא קשורים זה לזה, ואיכשהו מה שיוצא החוצה נשמע סגנון טבעי ואישי לגמרי. באלבום הזה הוא חופר עמוק במוזיקה הגיאורגית, ויותר מכך, במקצב ובאינטונציה המיוחדים של השפה, רק כדי לשאוב אותם לתוך העברית המדוברת ולהתענג על ההיתוך הזה (כאן הוא מסביר איך זה עובד). השיר שמביא זאת לשיא הוא "גוז'י קחטמי" (חזיר ותרנגול, בגיאורגית), שפשוט קשה לתאר אותו במלים: מין נאום-בהול-חתוך בהגייה גיאורגית, שנמהלות בו מלים מגיאורגית, עברית, וסתם מילות נונסנס, והכל יושב על מקצב פראי וא-סימטרי. בשמיעה ראשונה התגובה שלי היתה תערובת של צחוק ובהלה; אני לא זוכר מתי שמעתי משהו דומה לזה.
פתאום אני מבין במה האלבום הזה כל כך שונה מאלבומים אחרים, למה הוא נשמע כל כך שונה. המרכז כאן הוא הדיבור, השירה סבה סביב הטונים והמנעדים של הדיבור הטבעי. להבדיל, רוב זמרי הפופ/רוק/ראפ אצלנו עסוקים בלצעוק; השירה שלהם מסתובבת במחוזות דציבליים ששום אדם נורמלי לא מדבר בהם.
העיבודים מינימליסטיים: הקול (היפה והחם) של ברייט, בס, תופים ואקורדיון. האקורדיון כאן הוא בלי ספק הגיבור הראשי, והנגן ויטלי פודולסקי עושה בו מעשים דֶמוניים ממש. הוא חד, קצבי, מלא תפניות מפתיעות, דרוך כמו קפיץ. תשכחו מכל מה שידעתם על הכלי הזה; כאן תגלו אותו מחדש.
יש גם מלים שאפשר להרהר בהן פעם ועוד פעם מבלי לחוש עלבון לאינטילגנציה: "המקום שבו אנו צודקים", של יהודה עמיחי, ושני שירים חברתיים חמוצים-מרירים ("המנקה", "התזמורת משלמת בשביל לנגן"). ויש גם לא מעט מלים שכמה שלא תהרהר בהן – לא תמצא בהן שום משמעות. הצליל הוא המשמעות.
גם כשעיני פקוחות / גבריאל בלחסן
כמו ברייט, גם בלחסן הוא קודם כל אמן מדבר. אבל אם השירים של ברייט פוסעים על קרקע דקיקה של חוסר משמעות, השירים של בלחסן מתפקעים ממשמעות, היא זבה מהם כמו מפצע מוגלתי, והשיר לעולם אינו מסוגל להכיל אותה במלואה. זוהי האמת של המחלה, והיא גולשת מעבר לשפה הבריאה, השפויה. המוזיקה של בלחסן היא לא ניסיון "לזקק" את המחלה לאיזושהי משמעות נעלה וגם לא ניסיון להיגאל ממנה דרך האמנות. המוזיקה היא, בפשטות, עוד הבט של המחלה. עד שלא תבטלו בדמיונכם את החציצה הכוזבת בין המחלה שלו לבין השירים שלו, לא תתקרבו באמת לבלחסן.
וכשתבטלו את החציצה בין המחלה לבין השירים, תיבהלו; גם החציצה בין המחלה שלו לבין הבריאות שלכם תיראה לכם פתאום קלושה להפליא.
בלחסן הוא התמכרות, והיא לא מתאימה לכולם. גם לי לקח הרבה זמן להעז. אבל כשסוף סוף העזתי, נשביתי. האלבום החדש, שהוקלט יחד עם האלבום הקודם "עתיד", בעצם חוזר אחורה אל האלבום שקדם לשניהם – "בשדות". האנרגיה העיוורת והחורכת של "עתיד" כמעט שאיננה ניכרת כאן; למעט שיר-טריפ אחד של טקסט שוצף ובלתי נגמר (Deep TMS), שאר השירים נראים ונשמעים כמו שירים אמיתיים.
הקול של בלחסן שבור יותר, סדוק יותר; הנגינה בגיטרה עדיין מתפקדת כמו עוגן של יציבות, אקורדים קצובים, לא מתפרעים – כשבחזית משתולל הטקסט הקדחתני, מלים מסתחררות למעמקים. הלחנים דומים יותר ויותר לתפילות, וכשבלחסן מדקק את קולו ונוסק בסולמות המוזיקליים מעלה ומעלה, הלב נסדק.
שורות רבות משקפות את ההפרעה הדו-קוטבית ברמה הלשונית ממש, באמצעות ניגודים חושיים חריפים: "מימיני ים זוהר / וחול אדמדם קטיפתי / ומשמאלי בוץ ופיח / אבק ועצמות"; "נעליה בצבע בהיר / עורי הלבין שירד הלילה / נדם ליבו של הדוב השחור / של זאבי הקוטב". לבלחסן יש עין חזיונית אדירה והוא מצייר אפוקליפסות בנוסח ויליאם בלייק: "אני תלוי על חבל בגובה רב / בין ההרים והגאיות / והגשר עשוי פעמונים / יהלומים וזהב מבריק / ובצד אחד שמש מסנוור / ובצד השני חושך צלמוות / ירח ערפל / וכוכבים עתיקים / ולפני עומד שרף ולא אדם".
ומצד שני – ישנן ההפוגות, רגעי אושר עילאי. זמנים שבהם המבט נחלץ סוף סוף מן הכלוב של האני ומשתחרר אל הזולת. השיר "5 בבוקר" שכולו הלל לחמלה ("השירים הכי טובים לא נכתבים בכלל / הם נכתבים על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב"), או השיר "שתיים בלילה", שמסתיים כך:
"זה כמעט פשע להרגיש ככה
גם אם יעלם אחכה לו בכל יום שיבוא
אני אחרוט את זה על הזרוע. אני אשבור את
הקיר
בשביל לזכור שיש חיים אחרים מאלה
שזה אמיתי וקרוב ורוטט בבשר
שהשכינה מציצה מבעד לחלון פעם בכמה
שנים
שהכל הבל הבלים הרגליים שלי יפות
שכדאי ורצוי לחיות גם בעולם פושע שכזה".
העולם פושע, וגם האושר הרגעי הזה הוא "כמעט פשע". אבל תראו אותו, את האיש החבול הזה, הכל הבל הבלים, הוא יודע, ובכל זאת הוא מרים עיניו, ופתאום הוא רואה, רואה ויודע: הרגליים שלי, שעומדות בתוך כל החרא הזה, יפות. תראו אותו.
לא למות טיפש 
טליה מצטטת בחופשיות את ברברה. יפה.
נדמה לי שקוראים לזה גרסת כיסוי, לא ציטוט. הראשונה היתה קורין אלאל, כמובן.
לדעתי הדיסק בהא הידיעה של 2011 הוא ״העבד – שירי ארץ ישראל״ של שלום גד. אין לי מספיק סופרלטיבים עבורו.
אני לא מתחבר לסוג המוזיקה הזה בדרך כלל אבל אני בהחלט יודע לזהות איכות וכישרון אף אם הם לא מדברים אלי ברמה האישית,לפחות ברמת ההרגל המוזיקלי.אני מטה אוזן גם לדברים כאלו כאשר אני מוצא זמן והזדמנות ולו רק כדי לאפשר לנוירונים שלי לבצע קישורים חדשים בינם לבין עצמם ולהקים עצמם לתחיה כל פעם מחדש.:)
יש משהו בטליה אליאב וגבריאל בלחסן שהוא גותי במהותו ואין ספק שתכנים ומוזיקה מהסוג הזה לעולם לא ישמעו בבמות סטייל כוכב נולד.אז אכן,במרכז הם לא נמצאים,אבל זה,ללא כל ספק, מבחירה,כמו שאמר דוד אבידן,"אם עולמי אינו מקומי,אז אני מקומו של עולמי".
האקורדים הפותחים בשיר הראשון של טליה נשמעים כמו פעמונים התלויים על בלימה,בבחינת למי צלצלו הפעמונים או למי הם יצלצלו,(הצדק הוא נחש עם שני ראשים), אובר דרמטיות שבאה לידי ביטוי לא רק בחזרה על מילים וביטויים אלא גם בצורת ההגשה המוגזמת.זאת,האחרונה,מדגישה מעבר מהיר בין צללים ואורות בעולם שקשה לתפוס ברורות את מהותו.הארעיות של הקיום והחיים אל מול כוונת של מוות שלא ברור מתי יכה זורקים לכיוון אובססיה של אהבה.ואף זאת,נראה,שאין בה על מנת לנחם.הבל הבלים אמר קוהלת.:)
בלחסן הוא סיפור שונה,לפחות בצורת ההגשה.יש משהו גם במילים שהבאת בגוף המאמר וגם בשירים עצמם שבאמת מזכיר אווירה קודרת של הליכה על גבול האפוקליפסה ולאוו דווקא חיצונית אלא פנימית.בו זמנית יש תחושה של החלצות מהאפוקליפסה,אבל לא החלצות שלמה של אנשים שראו את האור,אלא הפוגה זמנית ונחמה באמנות ובהנאות רגעיות,כאשר לעיסוק באמנות יש מחיר משלו הנוסף על המחיר הרגיל,שהחיים גובים ממרבית האנשים.
השירים מזכירים באווירה האיטית משהו מן האפלה והאור בסרט של קופולה "אפוקליפסה עכשיו".המסוקים כשליחים היוצאים מהגהנום לזרוע הרס והמוזיקה של ואגנר המלווה אותם במלאכתם אינם ניגודים אלא השלמות שיכולות להתרחש בו זמנית אך ורק משום שהעולם "פושע" ומואר בו זמנית,השתקפות של האדם התופס אותו,של הכוחות המגוונים והסותרים לכאורה המתקיימים בנפשו מקדמת דנא לאורך מיליוני שנות אבולציה.(כל אדם הוא כמו הדמות של הרוצח בספר של מוסיל איש ללא תכונות,השוואה שאכן מוזיל עמד עליה יפה)את ואגנר גם נגנו לא רחוק מתאי הגזים.הרצחנות היא לא משהו לא אנושי,חייתי,אלא אנושי אנושי מדי.הנהר המתעקל בנוף בראשיתי כמו של גן עדן מוביל באופן בלתי נמנע למקום שבו אף אחד אינו יכול להיות צודק וההכרעה דורשת מחיר דמים.האם הבל הוא זה שקם על קין או קין הוא זה שקם על הבל?זה תלוי את מי שואלים ואל מנחתו של מי שועים,זה לא ממש ברור.לאדם במקרה כזה אין כל ברירה אלא לפנות פנימה ולמצוא נקודת אחיזה כלשהי,פנימית,ששום דבר לא יוכל לכלותה גם במקרים של עולם שיוצא מכליו וים שעולה עליו להטביעו.נקודת האחיזה הזאת אינה תמיד ובכל מקרה,הנקודה של ארכימדס והאדם לא יכול להושיע לא את עצמו וודאי שלא את העולם.השירים של בלחסן זורמים ממש כמו הנהר בסרט ובלחסן הוא הספינה הקטנה שזורמת עימם,אלוהים יודע לאן.
אז בלחסן מספר על ניסיונות להחלץ,על נשמתו "שזחלה ופרחה מעלה מעלה וצייצה ציוץ עדין,שבקע מלב חרסינה,שהתנפץ לשבר על רצפת חמאה".מציאות אמורפית מאוד,לא מעלמא הדין ומעלמא הדין בו זמנית.אין ממש במה לאחוז וכל הימלטות היא בערבון מוגבל.
נדמה לי שבכך הוא וטליה מאוחדים במשמעות.ההתרשמות שלי היא חלקית מאוד,אני מודע לזה וייתכן שדעתי וגם מילותי היו שונות לו הייתי שומע את כל האלבום של שניהם.בנוגע לכל האחרים,לא הצלחתי ממש להתחבר.עובדה,לא ממש מצאתי מה לומר עליהם.אני חש בטליה ובגבריאל משהו מאוד יצירתי,יוצא דופן,ייחודי.תודה על ההכרות.:)
הנה מצאתי את כל האלבום של טליה אליאב להאזנה
אלבום מאתגר מאוד…..
http://talyaeliav.bandcamp.com/album/talya-eliav-kod-hazikaron
והנה בעונג שבת דברים שהיא אומרת עליו, מאוד מעניין תהליך העבודה
http://haoneg.com/giveaway/9611
-אני רוצה לספר את מסע יצירת 'קוד הזיכרון'-
אני יודעת שזה מסע בו נולדתי מחדש. עברתי דרך להבות הטרנספורמציה. הקושי הכי גדול שהכרתי בדרכי היצירתית עד כה ולבסוף קתרזיס מטורף.
כששחררתי את 'התנועה', כבר היו לי לא מעט שירים חדשים שבערו בי ולא יכולתי שלא להופיע איתם, לנגן אותם ולשתף אותם. הרגשתי דחיפות להקליט שוב. אלבום שני, אחר, מחוספס, מגוון. ידעתי שאני רוצה לגעת בנקודת קיצון, לייצר חוויה של סף. חזרתי לגור אצל ההורים אחרי תקופה בתל אביב של פרידה ושבר מאד גדול. המגדל שלי קרס. לא הכרתי את עצמי. פעם ראשונה חוויתי חרדה וחוסר ביטחון שהשתקף מכל פינה בחיי.
כשחברתי לשי לוינשטיין, שותף אמיץ לדרך, הפעם בתפקיד המפיק המוזיקלי, חיפשנו מקום להקליט. רצינו להגשים פנטזיה ולהקליט מחוץ לתל אביב במקום מרוחק, שקט, שונה. אני זוכרת אלמנט אחד שהיה מאד חשוב לנו בבחירת האולפן – חלונות שמשקיפים החוצה. שיהיה אפשר לנגן ולהביט על פיסת דשא וקרן שמש.
במהלך חיפושים ונסיעות ברחבי הארץ, הגענו לקיבוץ מעוז חיים. שומם, טרופי, נידח. פגשנו את יובל זילברשטיין, ישבנו מחוץ לאולפן שלו, שתינו קפה, שמענו את הציפורים וקבענו תאריכים. התכנית: 8 ימים של עבודה באולפן ולינה בבית הילדים הנטוש הסמוך. את הכסף הלוויתי וגייסתי. לא יכולתי לחכות, היצירה ביקשה להתקיים.
-לא באתי ליהנות. באתי ליצור-
באולפן התחולל פלא: מפיק מוזיקלי יצירתי עם כשרון לתפקיד, מנחה נגנים וירטואוזים ופתוחים. אני זוכרת את שי משמיע שיר של ברברה לפני ההקלטות של 'לא להקשיב ללב' לקרן פנפימון שניגנה תופים וליונתן לויטל בבס. שניהם, כמו כל הנגנים באלבום, לא ניגנו ביחד בעבר, עד הרגע הזה שנפגשו באולפן, לא עשו חזרות ולא ידעו מה ינגנו. חלקם אפילו לא נפגשו זה עם זה, רק התכווננו על האווירה ששי ואני רצינו ליצור. כל שיר עם הסיפור והאווירה שלו וההיסטוריה המוזיקלית ששי ואני בנינו, דיברנו וחידדנו את משמעותה מבעוד מועד. ידענו מה התחושות ומה הצבעים שאנחנו רוצים להביא ושי הנחה בעזרת דימויים ומקורות השראה. החיפוש היצירתי הוא לעתים גישוש באפלה, דורש התמסרות ושחרור שליטה, הקשבה ורגישות מהעוסקים במלאכה. לא היה לי קל ולמדתי שיעור גדול בשחרור האגו. ראיתי נגנים באים והולכים במהלך השבוע: בוריס מרצינובסקי ליומיים של חיפוש ומציאת סאונד חד פעמי; עמיר סטולר, חבר ישן מהתיכון, מוזיקאי בחסד, מגיע לקצה גבול היכולת שלו בחצוצרה ובטרומבון, מאלתר ומפתיע אותנו ואת עצמו; יונתן ניב עם הצ'לו והנגינה הלוליינית מביע מה שעולה על רוחו; מירב שחם, הפיה הטובה, משתוללת עם החליל; אריאל קסיס, פורט בציפורניים ארוכות וצבעוניות והרבה תשוקה על הקאנון; חיים רחמני, שליווה אותי מההתחלה, קרא את הטקסטים שלי עוד לפני שהיו גמורים, שאל את השאלות הנוקבות, עזר לי לסדר, להוריד מילים מיותרות, לזכך כוונות ומשמעויות, הפליא לנגן עוּד ואפילו לקרוע מיתר. הרגשתי שכולם נשאבים לטיול שלנו, טועמים מהשקט שמסביב, הנסיעה הארוכה, הניתוק מהיום-יום והישיבות הארוכות מחוץ לאולפן. לפצח אגוזים לצלילי קרפדות ותנים ופיצוצים רחוקים… בראש חומרים מוזיקליים ואחרים… כל כך שמחה שתיעדנו את הפסקול הזה ב'דמעות גדולות', מזכרת מהלילות במעוז חיים.
וכל הצלילים האלה עברו אל ההארד-דיסק דרך הידיים הנאמנות של רונן חג'ג', 'הטכנאי השקוף', שקט ויסודי, שאפשר לסמוך עליו באוזניים עצומות.
אני כותבת וזה נשמע לי אופורי מדי… כאילו לא הייתי שם ב'סרטים', לא פחדתי והתרסקתי והתקפלתי ובהיתי ולרגעים השתעממתי… אבל אני יודעת שהייתי נוכחת ומחוברת לרגש שלי וזה שווה בשבילי הכל. כן, זיכרון אופורי שתמיד יזכיר לי שעשייה יצירתית היא מהות חיי.
עידן,
אין ספק שהשוליים הוא המקום הנכון להיות בו. אבל אנחנו קצת חלוקים בשוליים הספציפיים (גבריאל תמיד מעניין ותמיד מכאיב כאחד)…
אני דווקא הייתי מפנה את הזרקור לשלום גד ב- "תל אביב, תל אביב" החדש והמעולה (להאזנה חופשית בבנד-קאמפ. הוא הרבה יותר טוב מאשר "שירי ארץ ישראל" שלו שצוינו למעלה על ידי אחד המגיבים); מציין גם את האלבום של יהוא ירון (טליה אליאב מלווה אותו בחלק מהשירים); וגם מזכיר לטובה את Yemen Blues המשובחים והמרקידים (ההרכב של רביד כחלני והאול-סטארס שלו); וגם את אוליארצ'יק ב-"אולארצ'יק סטייל" (התו השמיני), שאייכשהו תמיד רוקד עם השוליים [למשל אלבומו "שעשועי כאילו", גם אם כי מאחר שהיה לפני שנים בכוורת קשה לראות בו אמן שוליים ממש]. אפשר להזכיר
גם את ברי סחרוף שאלבומו האחרון רצוף הפתעות/ניצוצות/הברקות– אלבום יפה מאוד, גם אם יוצרו הפך לסוג של גיבור
אינדי של אנשי המיינסטרים, עדיין הוא סוג של יוצר שוליים המקפיד שלא לקפוא על שמריו.
חוץ מזה, במהלך החודשים הקרובים יהיה אלבום של רות דולורס וייס; וגם שיר חדש של עמית ארז ראה אור לאחרונה.
.
תודה למגיבים, אני קורא ומחכים.
שועי, אתה השני שמזכיר את שלום גד. אין לי ספק שמדובר ביוצר ייחודי, בהחלט "שוליים" במובן שכיוונתי אליו כאן. אבל בסך הכל יש כאן הרבה עניין של טעם, וגד לא כלול בטעם שלי; הוא מעניין אותי, אבל לא מרגש כמו כל האחרים שהזכרתי. משהו בהגשה, משהו באופן שבו הטקסט קודם למוזיקה (אני תמיד מעדיף שהמוזיקה תכוון את המלים; בכלל, לא מתעקש על מלים, רוב הזמן הן מפריעות). לא ממש התעמקתי בסיבות לכך שאני לא מתלהב ממנו, ואני כמובן מודע לכך שהוא משמעותי מאד עבור אחרים.
אוליארצ'יק? אני זוכר שאתה מחסידיו. אז איך זה שלא הבחנת במשקעים של "שעשועי כאילו" בשיר השני של היאפים, "שבת הלוחמים"? הוא שם, לגמרי. ועל סחרוף אשתדל לא לדבר, הוא באמת לא יוצר מרשים בעיני.
לא התכוונתי לתת פה רשימה ממצה. אבל אם כבר זרקת כמה שמות, הבה נשליך למדורה עוד זרד משובח במיוחד – צמד יוצרות צעירות שגיליתי ממש ממש לאחרונה, The Aprons, שירים שלא יוצאים מהראש, השילוב הזה שמאד קוסם לי בין פשטות מצד אחד ומוזרות מצד שני. השירים באנגלית למרות שמדובר בישראליות למהדרין:
http://www.myspace.com/theapronsband
אשריך עידן ששימחת אותנו בפוסט כל כך מועיל ומלבב.
רסף ארליך מזכיר אגדות רוקנרול וטליה אליאב פשוט דגולה.
אכן, השוליים זה המקום.
תמיד היה.
כתיבה מרתקת ומאירה. במיוחד הקטע על יע"ג. שפכת הרבה אור על המסתורין העוטף את האלבום הזה. ואם כבר במוזיקה מתקדמת בעברית עסקינן, אתה מוכרח לבדוק את עבודות עפר, ששחררו לאחרונה אלבום בכורה מופתי בהפקתו של אדם שפלן. הם מזכירים במשהו את יאפים עם ג'יפים, וגם את… שלום גד. http://avodotafar.bandcamp.com/
שבת שלום.
יופי של בחירות, נהדר נהדר. אני מצטרף למהללים את "העבד" (ובכלל, את כל מה שעושה שלום גד, גם השנה), ומוסיף למדורה גם את האלבום האדיר של טייני פינגרז שהיה בשבילי אחד משיאי השנה.
ואם כבר הזכרת את יקירנו מאט אליוט – הידעת? אלבום חדש.
http://www.thirdeyefoundation.com/
בהחלט פוסט מעניין. אם המוזיקת שוליים מעניינת עסקינן, אני חייב להוסיף לקלחת את האהובה עליי בתחום הזה – Panic Ensmble. אמנם עבר זמן רב מאז ששמענו מהם משהו חדש, אבל את התחושה שהייתה לי כששמעתי את האלבום שלהם לראשונה, של בלבול ועניין והפתעה כל כך חזקים שמצאתי עצמי משותק מלעשות דברים אחרים – טרם הצלחתי לשחזר.
עוד שתי המלצות לשני צלילים נשיים יפים ונעימים שאשמח לחלוק הן The Aprons המצויינות שהוציאו לאחרונה אלבום, וזואי פולנסקי המדהימה, הלא היא bela tarr. מה שהבחורה הזאת עושה לבד, עם בס,לופ-סטיישן והקול שלה – רבים אחרים היו חולמים להוציא מלהקה שלמה.
איזה כיף, לשמוע על כל ההמלצות האלה. רשמתי הכל. פדר, אכן כבר הזכרתי את The Aprons בתגובה קודמת שלי – אלבום מעולה, אני שומע אותו כל הזמן עכשיו.
עידן היקר,
תודה על הפוסט המרענן.
תיקון קטן (וקטנוני?) – אצל רות דולורס וייס בטוח, ולמיטב ידיעתי גם אצל מרינה מקסימיליאן בלומין, השם האמצעי הוא שם פרטי שני ולא שם משפחה עם מקף. סתם לידע כללי.
אני נוטה לחשוב על בלחסן כמו המגילה השלישית בקינות ירמיהו. גם החושך הפנימי, גם אור היקום וגם החושך החברתי. מין תערובת של הכל.
טליה אליאב מדהימה, ולא הכרתי אותה — תודה על זה. מעניינות גם ההמלצות שעלו כאן (שלום גד וכו'). לי יש רק ראפ מרקסיסטי באוזניים, אז זה נחמד להיפתח לדברים חדשים. שבת שלום.
ד'א נועם רותם עשה כמה שירים נהדרים. 'הכיתה שלנו' היא ההמלצה שלי.
יואב: אתה כנראה צודק. כשאני חושב על זה, אם מרינה היתה מתחתנת זה היה אייטם היסטרי. למען שלוש הדיוות האלה, אני מקווה שהנישואים יתאחרו מאד (שהרי אז הן ישתתקו לתקופה, ויחזרו, לא עלינו, עם אלבומים "בשלים ומפוייסים").
איתי: רק ראפ מרקסיסטי באוזניים? אפשר להשתגע מזה. איפה כתוב שחייבים לסבול בדרך למהפכה?
טוב, לא רציתי להכנס לזה כאן אבל הייתי חייב להגיב לתיאוריית ה"בשלות הפייסנית"…
אז רות היא לא מרינה, ולשמחתנו, החתונה לא הייתה אייטם היסטרי. בכל אופן את האלבום "בעברית" היא הוציאה כשהיא כבר בהריון עם ילדנו השני…:)
שיט, הרסת תיאוריה טובה, יואב. מצד שני זה מוכיח שרות באמת שונה מאמניות אחרות. יצא לך קלף משוגע. גם עם הילדים.
כל מאזיני השוליים בוחרים להיות באופציה הראשונה שציינת.
למעשה, גם כשאתה מציג את שתי האפשרויות, ותגיד שאתה באופציה השניה, אתה שוב מחזיר את עצמך לראשונה.
אנשי האינדי כל הזמן מתמרמרים על המרכז.
רוב האנרגיה נמצאת שם, על מנת להצדיק את הבחירה באלטרנטיבי, בשוליים.
אבל שם ? לצערי אין יותר מידי מוזיקה מעניינת.
יש שם הייפ, ו "מיוחדות". ובעיקר נבדלות המחמיאה למאזין שנמצא במיעוט.
גמליאל,
אתה טועה. אלה לא שתי אופציות תיאורטיות, אלא מעשיות לגמרי, ויש מי שבוחר בראשונה, ומי שבוחר בשניה. כל האמנים שהבאתי כאן בחרו באופציה השניה (למעט גלישות מינוריות מאד). אפשר לשמוע את זה במוזיקה שלהם, ובאמת שלא חשוב מה הם אומרים בראיונות. המוזיקה מדברת יותר חזק, שם ההחלטות האמנותיות המכריעות.
אין יותר מדי מוזיקה מעניינת בשוליים? בוא נאמר, יש הרבה יותר מאשר במרכז. זה מספיק לי.
"אנשי האינדי"… מזכיר לי מה שאומרים על "הסמול". לא מכיר יישות קולקטיבית כזאת, מדובר בפיקציה של מתבוננים מבחוץ. יש אינדיבידואלים, מאד שונים בטעמים שלהם ובאישיות שלהם. אין מפקדה ראשית.
מה זה? לא היייתה אף עבודת גיטרות ראויה בארץ עד שהגיע ארליך הגואל? מה עם הראשון (למעשה השני) של עמיר לב?? מה עם יוסי אלפנט בהפליטים?
ומה שסחרוף ורע מוכיח עשו בשנות התשעים עם סימנים של חולשה ראוי להילמד באקדמיות ברחבי העולם כולו..
ועוד הערה- לא נשמע לי שאסף ארליך יכול להתחיל ל"השתחרר" ולהשתולל. לדעתי זה הקול שלו ואלו הן היכולות שלו (שזה בסדר גמור מבחינתי). להשפעתו של סחרוף עליו אין שום קשר לכך. אנחנו כבר זמן רב חיים בתקופה של אנטי זמרים שלמרות כוכב נולד עדיין שולטים גם במיינסטרים (עיין ערך עברי לידר וכמעט כל זמר-יוצר חדש שאת שמו שמעתי ושכחתי מיד שמושמע בשמעלץגלץ).
המעניין הוא שאצל זמרות המצב הוא הפוך- הם נדרשות ליכולות כמעט אופראיות או לפחות לקול מאד נבדל וייחודי כדי להתבלט.
איפה ברק אלנקוה?
הייתי מצפה לראות אותו בפוסט הנהדר הזה.
גיליתי אותו עכשיו, בזכותך. תודה. בכל מקרה הדיסק שלו הוא מ-2010 ולא היה נכנס כאן. אבל משמיעה ראשונה מדובר בפנומן. אני כל הזמן נדהם מכמות היוצרים שפעילה בשוליים, מהגיוון.
עידן לנדו הוא נביא זעם
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4163975,00.html
אסון. זהו, אני איתה גמרתי.
קודם כל אני מצטרף למחאה של דני קיי. ומוסיף – את אסף ארליך אפשר להעריך באמת רק בהופעות חיות. האלבומים שלו תמיד נשמעים אנמים – ובהופעות הוא יוצא מעצמו לחלוטין ונותן בראש ושם גם תוכל להרגיש את ההגשה שלו כמו שצריך – שתמיד מתפספסת בהקלטה (את הגיטרות של אגמון אף פעם לא אהבתי, ויסלחו לי גם ירמי קפלן ופורטיס שמשתמשים בשרותיו) אם אתה מחפש גיטרות אני בהחלט ממליץ על עמיר לב, יובל גורביץ', אילן וירצברג ואמיר לזארוב (מלהקת נקודות נעלמות מומלץ מומלץ מומלץ).
ישראל ברייט הוא אדיר. חבל שכל מה שזוכרים לו עד היום זה "יודה יודה" ופחות מודעים ליצירות המדהימות שלו כמו בדרך הביתה:
הוא מוזיקאי מדהים ומספיק להאזין לדיסק שירי משוררים שהוא הוציא בשביל להבין כמה הוא מעולה.
על גבריאל בלחסן רק אומר שחבל שהוא עזב את להקת אלג'יר שאיזנו את הטקסטים והמוזיקה שלו. אולי הוא כנה אמיתי ובועט – אבל אי אפשר להאזין לו יותר מ3 דקות רצוף. זה פשוט כבד מדי. הוא מוכשר אבל לפעמים מגזים.
את טליה אליאב ויאפים על ג'יפים עוד לא הספקתי לשמוע… מבטיח למצוא להם כמה דקות.
עידן,
זו מין הזדמנות לתת לך משהו בחזרה אחרי כל העבודה שאתה עושה (חוץ מכסף שזה נחוץ אבל משעמם :))
עבודות עפר:
http://avodotafar.bandcamp.com/album/-
פרוייקט קדמה
http://www.facebook.com/kedmaproject
ואחרון – הום מייד אפרו ביט:
(במיוחד אבאטה בריהון שהוא סקסופוניסט וזמר מדהים)
ושכחתי את אחת הלהקות הנפלאות והמופרעות שפועלות כאן:
http://www.parohod.net/
כחתול,
רוב תודות. אז ככה. את עבודות עפר הכרתי ולא התלהבתי. הזכירו אותם כאן קודם, לא ברור לי למה. הצליל שלהם נשמע לי מיושן לאללה, רוק אלטרנטיבי של שנות ה-90', צליל דל מאד, נגינה לגמרי סטנדרטית. הדבר היחידי שמיוחד שם אלה הלחנים, אבל גם הם לא תפסו לי את האוזן.
פרוייקט קדמה – מאד אהבתי. האפרו ביט חביב, אבל את בטח יודעת שיש הרבה יותר טובים מהם בז'אנר. והמופרעים שבסוף – עם השם שאני לא יכול לבטא – באמת קיצונים. לא שמעתי עליהם קודם. נראה לי שצריך להקשיב להם במינונים קטנים.
השוליים רחבים כשם שהם עמוקים, וכל כמה זמן אני מתענג לגלות עוד אמן מוכשר שעומל שנים בשקט, אפילו מתחת לראדר של חובבי אינדי. אהבתי שבחרת אמנים ששרים בעברית, על אף שמבחינתם זה סוג של התאבדות מסחרית (עובדה מצערת מאוד, שללא ספק משפיעה ותשפיע עוד רבות על המוזיקה הישראלית). בהקשר הזה, אני חייב להמליץ על פרויקט 1:1, אחד הדברים הטובים שקרו בעברית בשנים האחרונות:
http://www.myspace.com/echadchelkeiechad
http://www.facebook.com/pages/11/37223049949
נ.ב. עוד לא שמעתי את כל האלבום שלו, אבל רני שחר נותן רוק בועט בעוד 3… 2… 1…
עידן,
אם אהבת את קדמה, אני חייבת לוודא שאתה מכיר את מי שהוא כנראה אחד מגדולי המוזיקאים שחיים היום בישראל, מרק אליהו:
http://grooveshark.com/#/album/Prayer/5290950
אם יוצא לך ללכת להופעה שלו, אל תחמיץ את ההזדמנות. האיש מכשף.
ליאור,
תודה. את רני אני מכיר ומוקיר. "אחד לאחד" לא הכרתי, והשירים במייספייס באמת מאד יפים. אני מניח שהם "שוליים" במובן הצר (לא ידועים כמעט, לא מושמעים) אבל לא במובן המהותי יותר שכיוונתי אליו בפוסט הזה. המוזיקה שלהם מיינסטרימית לגמרי. שלא יהיו אי הבנות, יש גם דברים במיינסטרים שאני אוהב, אבל את ההערכה האמיתית שלי אני שומר להרפתקנים. "אחד לאחד" לא הרפתקנים.
שירים בעברית: זה די מקרי. ברור ששירה באנגלית היא אופציה טבעית לגמרי לאמני שוליים, על אחת כמה וכמה במדינה קטנה כל כך כמו ישראל. הם צמאים לקהל, מקורות ההשפעה שלהם מגוונים ופרוסים בכל העולם – למה שיגבילו את עצמם לעברית? כי גדעון סער ולימור לבנת ממליצים ככה? בדיוק כמו שבאקדמיה מפרסמים בעיקר באנגלית, כדי לחשוף את העבודה שלך לשדה הגלובלי, ככה גם במוזיקה. מה עוד שלפעמים באמת מדובר בטעמי פרנסה. אין מקום להיות שיפוטי כאן (אף כי לפעמים המבטא חורק באוזניך).
כחתול: מארק אליהו נהדר. המון תודות. כלי פריטה פורטים את נפשי. מכירה את ה"קורה" האפריקאית? כתבתי עליה כאן:
https://idanlandau.com/2009/03/31/%D7%98%D7%95%D7%9C-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%92%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%A7%D7%9C%D7%99%D7%AA/
אני חושב שנוכל להתקשקש עוד קצת על מה זה "שוליים", מי שייך לשם, ומהי הרפתקנות, אבל זו סוגייה לא מעניינת שאני מוכן לוותר עליה. מספיק לי ששמעת ונהנית (או שמעת ולא נהנית, גם בסדר). אגב, זה 'אחד חלקי אחד'.
לעניין העברית: זה לא נאמר בטון שיפוטי, לא לאלו ולא לאלו. השיפוט היחיד, אולי, שהייתי עושה הוא הערכה רבה, לאותם האמנים שיכולים לשיר באנגלית בלי מבטא צורם או אנגלית של ארבע יחידות, ובכל זאת שרים בעברית, וזה ראוי להערכה דווקא בגלל שמדובר בסוג של התאבדות מסחרית (דבר שכל אמן חושב וצריך לחשוב עליו), במיוחד היום כשהיכולת להפיץ ולקבל כסף עבור המוזיקה שלך כל כך הרבה יותר פשוטה ושקופה. אני גם לגמרי מבין אמנים שבוחרים לשיר באנגלית מסיבות יצירתיות נטו, דברים נשמעים טוב באנגלית לעזאזל (כמו המשפט הזה, למשל). ובכל זאת, עושה לי טוב לשמוע מוזיקה איכותית בעברית, ובאמת שאין מספיק כזו.
מוזיקה ממאלי היא תרופה לכל מכאוב, אבל נסה גם את בורקינה פאסו – למשל gabin dabire. וחוץ מזה רשימות אינסופיות עולות לי בראש עכשיו (אליס קולטריין והנבל שלה, והכלים ההודים שהיא פורטת עליהם כשהיא שרה מנטרות, peyman yazdanian האיראני) אבל אני לא רוצה להעמיס עליך, אם אתה רוצה רק תגיד ותקבל רשימה ארוכה ארוכה של דברים (זה תמיד החלום שלי – שמישהו יכין לי רשימות של דברים נפלאים שעוד לא שמעתי)
נ.ב. – בטח התכוונת פורטים על נפשי 🙂
ואם כבר רני שחר אז יצא ביצוע משוטף לו ולטליה אליאב לרגל ההופעה בפסטיבל הפסנתר
ואם כבר….
עידן – התגובה הקודמת שכתבתי לך לא מופיעה כאן, לא יודעת למה. אני מקווה שקיבלת אותה ושהיא מסתתרת (בעיקר כי אני רוצה שלא תפספס את אליס קולטריין והנבל ו-peyman yazdanian ו- gabin debare…), אבל מה שבכלל נכנסתי כדי לכתוב זה שהפרוייקט של דודו טסה והכוויתים שהוא עושה שירים שהסבים שלו ניגנו בעירק הוא גם ממש מוצלח לטעמי.
חלק מהתגובות שלך מסוננות לספאם, לא יודע למה. שלפתי אותה עכשיו.
אני לוקח את הזמן עם המוזיקה… הלוואי שהיה לי מספיק זמן להכיר את הכל. יש לי קצת דיסקים ממאלי, זה לגמרי על הכוונת.
ודווקא התכוונתי "פורטים את נפשי", משמע, פורטים אותה לפרוטות. זה לכאורה ביטוי שלילי אבל אני אוהב אותו ומשתמש בו לחיוב (המעבר מן הכללי לפרטי הוא תמיד מעבר אל האינטימי, וככל שהוא זעיר יותר, הוא אישי יותר).
כל הכבוד על הידע והיכולת . תמשיך כך
למה ללכלך על השמחות? האלבום המצליח שלהם היה נחמד מאד
דני, אולי לא שמת לב: לכלכתי על עצמי, לא על השמחות. כתבתי שאני מעדיף מוזיקה דכאונית. זה לחלוטין לכלוך עצמי.