הניאוליברליזם דופק וזורק: התרסקות "טבע" כמשל

"טבע" חותכת, זעם ותדהמה

לא מתווכחים עם הצלחה, ובמשך שנים ארוכות הרגילו אותנו שלא מתווכחים עם "טבע". "ספינת הדגלת של התעשייה הישראלית", כפי שהפוליטיקאים אוהבים לקרוא לה, נכנסה לקאנון של סמלי הציונות החדשה – חלוציות, חדשנות, פיתוח ושגשוג. עכשיו הסמל הזה קורס ברעש גדול ואבק רב, פיטורים המוניים בפתח, ומנגד – המנכ"ל והדירקטוריון שוחים בכסף. עיניו של הציבור מתמלאות דם, והוא רותח. בצדק. אבל על מי לכעוס? על אנשי עסקים שפועלים לטובת העסק שלהם? על חברה שפעלה כחוק כל השנים? על כוחות השוק?

"טבע" היא תוצר של שיטה מסוימת, של משטר ניאוליברלי. נוח לשיטה שהכעס הציבורי ינותב אל ה"יגואר" החדש של מנכ"ל "טבע", אל המשכורות מנקרות העיניים, ולא אל השיטה שאיפשרה אותן. בזמן שהדעת תוסח על העשירים, בזמן שנספוק כפיים מול "כוחות השוק" העלומים, השיטה תמשיך באין מפרע.

את הרגע הזה אני רוצה לנצל כדי להרחיב את הסדק שנפער בחומות השקופות של השיטה. לדבר עליהן דרך המקרה של "טבע". אין מה לכעוס על "טבע" שעומדת לגדוע את פרנסתם של מאות ואולי אלפי עובדים בישראל. המחוקק לא השכיל להעמיד אף מחסום בפניה – על אף שאותו מחוקק ריפד אותה בהטבות מס נדיבות במשך 12 שנים. חזירות ובריונות ישגשגו בכל מקום שאין מוטל עליהן רסן, יעיד כל מפקד במג"ב וכל דירקטור בתאגיד בינלאומי.

אבל כדאי גם להזכיר שאף פעם לא היתה סיבה אמיתית לנפח את החזה בגאווה על הצלחתה הבינלאומית של "טבע". ההצלחה המסחררת הזאת היא תוצאה של ג'וקר אחד מטורף שהיה ברשותה – הפטנט לתרופת ה"קופקסון" נגד טרשת נפוצה. "קופקסון" היא תרופת המקור היחידה ש"טבע" ייצרה, אחרי שנים של התמחות בשוק הגנריות.

במשך 21 שנה הניבה הבלעדיות על "קופקסון" רווח של 40 מיליארד דולר ל"טבע". האנליסטים מזועזעים כולם מכך ש"טבע" לא הכינה תכנית עסקית ליום שאחרי, שבו יוצף השוק בתחליפים גנריים זולים. אותי מזעזע המאבק המשפטי שניהלה ענקית הגנריות נגד התחליפים הגנריים, עד שנאלצה להיכנע למנהל המזון והתרופות האמריקאי. עד אז התנהגה "טבע" באוצר שבידיה כחזיר קפיטליסטי טיפוסי. כשיצאה "קופקסון" לשוק ב-1996, עלות הטיפול השנתי בה היתה 9,000 דולר. "טבע" הקפיצה את המחיר מדי שנה, עד לרמה של 76,000 דולר לשנה ב-2017. כך נוהג מונופול חזירי שמחזיק בידיו את התרופה היעילה בעולם למחלה חשוכת-מרפא. בשל עלותה הגבוהה של התרופה, מחצית מכ-2.3 מיליון החולים בטרשת נפוצה בעולם לא היו יכולים לממן טיפול רפואי בעזרתה. המאבק המשפטי של "טבע" נגד פתיחת השוק לתחליפים גנריים היה, אם כך, לא רק מאבק עסקי לשמירת רווחיה העצומים מן התרופה, אלא בו זמנית גם מאבק נגד בריאותם של מאות אלפי חולים.

על הצד הברברי הזה של תאגידי הפארמה ממעטים לדבר, אבל אין דרך להבין את העולם שבו הם פועלים מבלי לראות את הקורבנות השקופים שנמצאים בקצה גרף הרווחים השנתי. גם את העובדה שמניית "טבע" מזנקת בשווקים בתגובה להודעת ההנהלה על פיטורים צפויים של 10,000 עובדים יש להבין במושגים של אותה ברבריות ניאוליברלית: אסון העובדים, חורבן פרנסתם, הוא ששון המשקיעים, פתח תקוותם.

נכון, "טבע" לא המציאה את השיטה שמגנה על פטנטים רפואיים; היא רק רק סחטה אותה בכישרון רב עד תום. גם את הטבות המס היא לא המציאה, רק סחטה היטב. אבל את כל הדברים האלה כדאי היה לזכור כבר אז, כשמכרו לנו את "טבע" כסיפור הצלחה מעורר השראה.

ומי הפקיר את העובדים? המדינה כמובן

ההתרסקות של "טבע" לא התחילה היום או אתמול. לפני 4 שנים הכריזה החברה על כוונתה לפטר בין 700-800 עובדים במפעליה בארץ. בהתערבות ההסתדרות התכנית נבלמה, אבל היה מי שכבר אז צפה פני עתיד. ח"כ דב חנין הגיש הצעת חוק, שלפיה מעסיק שקיבל הלוואה ממשלתית, מענק או הטבת מס, ובטווח של שנה פיטר עובדים, יחויב להחזיר את שווי התמיכה שקיבל בתוך 30 ימים ממועד הפיטורים בתוספת הצמדה למדד. ההיגיון הפשוט אומר שמי שקיבל מן המדינה סיוע שאחת ממטרותיו המוצהרות היא לחולל תעסוקה, לא זכאי להשתמש בו אם לא עמד במטרה הבסיסית הזאת.

בימים אלה, כשמאות רבות מעובדי "טבע" בארץ עומדים בפני פיטורים (המספר משתנה כל הזמן, כרגע עומד על 1,750), אני מקווה שכמה חברי כנסת קוברים את פניהם מבושה על האדישות שבה התקבלה הצעת החוק הזאת. ההצעה חודשה שוב ביוני 2015 ופעם שלישית בחודש האחרון. מעולם לא עברה את שלב הקריאה הטרומית.

עוד לפני "טבע", ידעו חברות הענק שנהנות מהטבות מס בישראל שלהטבות הללו לא מוצמד שום תג מחיר חברתי. ענקית השבבים האמריקאית "מיקרון" נהנתה בשנים 2011-2012 מהטבות מס, ובאותו זמן ממש סגרה את עסקיה בישראל (ולבסוף נבלעה ב"אינטל")."אלביט" פיטרה ב-2011 עשרות עובדים אחרי שנהנתה מהטבות מס במשך 5 שנים. "סיסקו" פיטרה באותה שנה כ־50 עובדים בישראל. מפעל "פלסן" מקיבוץ סאסא, שקיבל הטבות במס מהמדינה ב־2011, ופיטר אז כ-100 עובדים.

"טבע" לא המציאה את השיטה. היא רק מתחה אותה לקצה האבסורד.

הציבור שומע בלי סוף על "הטבות מס" או "הקלות מס", ויש במלים האלה צליל מנחם ומיטיב; על כן יש קושי להבין שמדובר בשוחד לכל דבר, על גב האזרח הפשוט. חברות בינלאומיות וישראליות, ובמיוחד הגדולות והעשירות ביותר, מקבלות מדי שנה מן המדינה "הטבות מס". פירוש הדבר שהן משלמות מס מופחת, לפעמים עד כדי אפס אחוז, בתמורה ל"תרומה הכלכלית" שלהן למשק הישראלי. כפי שנראה בהמשך, מדובר במיליארדי שקלים בשנה. כפי שנראה עוד, "התרומה" למשק הישראלי דמיונית, אם לא שלילית. החוק מבוסס על אחיזת עיניים, ובמובן הזה מייצג נאמנה את אחיזת העיניים הקולוסאלית של הכלכלה הניאוליברלית.

איפה הנזק? המדינה מפסידה הכנסות של מילארדי שקלים בשנה. כספים שהיו יכולים להיות מנותבים לשלל מטרות חיוניות – שיקום הרפואה הציבורית, צמצום פערים בחינוך – אינם בנמצא. יותר מכך, נטל המס על אזרחים רגילים, ועל עסקים קטנים, אינו יכול לרדת משום שהם מסבסדים את הטבות המס לעשירים. במשפט אחד: הטבות המס לחברות הענק הן דרך לנתב את כספי המסים של כולנו אל חשבונות הבנק התפוחים של חברות הענק. זה לא ניסוח דמגוגי, זאת אמת. באותו זמן ממש ש"טבע" הודיעה על הפיטורים ההמוניים, היא העניקה מכונית "יגואר" בשווי של 1.3 מיליון שקל למנכ"ל החדש שלה, קאר שולץ. ואיפה הוא יגור? בדירה שנרכשה במתחם יוקרה ביפו בשווי של 5-6 מיליון דולר.

מוטב היה לכנות את השוד המאורגן הזה בשם "הרעות מס" ולא "הטבות מס", ובכך להבהיר מהו האפקט האמיתי שלהן מנקודת המבט שרלבנטית לחיינו.

ההתנגדות לכל התניה חברתית על הטבות המס היא עניין עקרוני באליטה הכלכלית בישראל. ב-2015 קמה ועדה בראשות יעל אנדורן במשרד האוצר לבחינת חוק עידוד השקעות ההון. אחת מן ההמלצות שעמדו על הפרק היתה היתה להתנות הטבות מס מפליגות בהתחייבות להעסיק כמות מוסכמת של עובדים. ההצעה נתקלה בהתנגדות גורפת מצד התאחדות התעשיינים שבראשה עומד שרגא ברוש, ראש המועצה הלאומית לכלכלה אז, יוג'ין קנדל, וסגן הממונה על אגף התקציבים באוצר, יוני רגב. היא נותרה בגדר המלצת מיעוט. כדאי לצטט כמה מילים שאמר קנדל באותם דיונים, כי הם פותחים צוהר אל המנטליות הביזארית-משהו של הניאו-ליברל הטיפוסי:

"מאחר שהמדינה אינה מעניקה הטבות מס ממילא, אין מקום להתנות את ההטבות בכך שהחברות ימלאו אחר דרישות ותנאים שמקדמים את מימוש מטרות החוק… החברות לא מקבלות הטבות מס, אלא משלמות את שיעור המס שהמדינה החליטה להטיל עליהן."

אלה בכלל לא הטבות מס, אומר לנו קנדל, אז אי אפשר להתנות אותן בכלום. אולי הן נראות כמו הטבות מס, נשמעות כמו הטבות מס, מסריחות כמו הטבות מס – אבל זאת בעיה פרצפטואלית שלכם, כנראה. במקומכם הייתי הולך לעשות בדיקת ראייה.

וכך ההזדמנות למנוע את הפיטורים ההמוניים הוחמצה. מי שחתום על ההחמצה, אגב, הוא שר האוצר כחלון, שבחר להתעלם מהמלצת המיעוט. לא טעות היתה כאן, אלא מדיניות. לא איוולת, אלא אידאולוגיה. את האידאולוגיה הזאת אני מבקש לבחון בפוסט הזה דרך מקרה המבחן של הטבות המס, וכלים דומים שבהם השלטון משתמש כדי לרצות את ההון. או ליתר דיוק, כלים דומים שבהם ההון מפעיל את השלטון.

ומילה כללית על אופיו של הפוסט הזה: לכאורה, כל הדברים שאספר לכם כאן ידועים. כולם פורסמו במדורים הכלכליים במשך שנים. הניתוחים נעשו, הביקורת הוטחה. אבל רק "לכאורה". כי הדברים שידועים שוקעים ונמוגים מהר. מי שזוכר אותם וער להם הוא רק מי שזה עיסוקו היומיומי. רוב הישראלים, אני מניח, יודעים במעורפל שכל עניין הטבות המס די מסריח, אבל הם לא התעמקו בפרטים. התקשורת גם לא עזרה להם להתעמק, כי הנושא תחום למדורים הכלכליים ורק לעתים נדירות – כמו במשבר "טבע" הנוכחי – פורץ לכותרות הראשיות. אבל למעשה ראוי היה לו לתפוס כותרות כל השנה, כי השוד הזה של הקופה הציבורית משפיע עלינו כל הזמן.

לא רק שהעובדות עצמן אינן זוכות להבלטה הראויה, אלא שמשמעותן הפוליטית מטושטשת. מה פירוש הדבר שמדיניות ניאוליברלית עקבית, שמיטיבה עם המאיון העליון ומקפחת את כל מי שמתחתיו, היא המצע המשותף של כל המפלגות הגדולות בישראל? מה זה אומר על אפשרותה של אופוזיציה חברתית אמיתית? מה נחוץ כדי לחולל שינוי פוליטי מהותי בחלוקת ההון הציבורי? אלה שאלות שאינן נשאלות ושאין דרך לשאול אותן במסגרת השיח הפוליטי המצומצם – שגבולותיו נתחמים בהנחות הניאוליברליזם. אפשר רק לקוות שקריסת "טבע" תסמן את הסדק הראשון בחומות האלה, סדק שיאפשר להציץ באלטרנטיבות שקיימות מחוץ להן.

חברים מספרים על הניאו-ליברליזם

"המרכיב העיקרי שיגרום להצלחה כלכלית הוא שוק חופשי".
(בנימין נתניהו)

"הדרך היחידה להבטיח את עתיד היהודים היא כלכלה חופשית על ידי שוק חופשי".
(בנימין נתניהו)

"בלי כלכלה חופשית, עם שיעורי מס גבוהים ולא אטרקטיביים, אנחנו גם לא נגיע לשום מקום, ועם ביורוקרטיה חונקת אנחנו לא נגיע לשום מקום".
(בנימין נתניהו)

"אנחנו מבריחים עסקים, אנחנו מבריחים יזמים מכאן, אנחנו יוצרים כאן אווירה ומציאות של רגולציית יתר, של משפטיזציית יתר, של רגולטור שנכנס בתוך רגולטור שנכנס בעוד רגולטור ועוד רגולטור…

"אנחנו לא סתם מקימים היום ועדה, התחייבנו להילחם בזה, להילחם בזה עם גרזנים – זה לא יהיה. נחזיר את עצמנו למקום שאנחנו ראויים להיות בו, אין הצדקה למה שקרה פה. אנחנו פוגעים באזרחינו, אנחנו פוגעים קודם כל בשכבות החלשות, כשאנחנו פוגעים בצמיחה, ואנחנו פוגעים בכלל אזרחי ישראל על ידי רגולציה מבהילה."
(בנימין נתניהו)

"הממשלה נחושה לקצץ בביורוקרטיה וברגולציה…. אנחנו השקענו מאמץ כדי לצמצם את הרגולציה ולעשות בה סדר. .. החסם המרכזי כבר איננו קרטלים ואיננו מונופולים, אף על פי שאלה עדיין מצויים, החסם העיקרי הוא הקרטל של הרגולטורים, ובקרטל הזה אני מתכוון לטפל לטובת כלכלת ישראל ולטובת אזרחי ישראל… אנחנו רוצים להבטיח תחרות, אבל כדי להבטיח תחרות אנחנו חייבים להבטיח רווחיות, ולכן אנחנו רוצים להבטיח שרמת המיסוי במדינת ישראל תהיה נמוכה, נמוכה יותר ככל הניתן, אנחנו נמשיך במתווה הפחתת המסים".
(בנימין נתניהו)

"לבנות צמיחה מבוססת ייצוא. להתחיל תהליך מואץ של דה-רגולציה שיאפשר יציבות למשק, יוביל לעליית משכורות רוחבית ויוריד את יוקר המחיה. "
(יאיר לפיד)

"צריך להמשיך להשתמש בהטבות המס כדי להמשיך להביא הנה את אינטל וסיסקו וסימנס וגוגל, כי גם זה מה שעושה אותנו חדשניים".
(יאיר לפיד)

"אחת הסיבות שההייטק משגשג: שוק חברות הטכנולוגיה הוא בחו״ל ולכן פחות רגולציה. אשתי שהקימה מפעל גלידה בכפר-סבא חטפה יותר רגולציה מהסטארט אפ שלי."
(נפתלי בנט)

"תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה מבקשת לייצר כאן במזרח התיכון מערב פרוע. היא מבקשת לאפשר לשחקנים העסקיים להתנהל לפי כללי משחק בסיסיים המגדירים תחרות הוגנת ומתן הזדמנות שווה לכל השחקנים (החלשים והחזקים); כללים אותם קובעת המדינה, אותם היא מפרשת ושאת הפרתם היא אוכפת; היא מבקשת להימנע מלראות את המדינה כשחקן מרכזי, קל וחומר כמונופול; היא מבקשת לשמור על הכלל שבו למדינה אסור כל מה שלא הותר לה – ולפרט מותר כל מה שלא נאסר עליו.

תפיסת השוק החופשי בה אני דוגלת אינה יכולה לחיות בשלום עם משטר של הגבלות רגולטוריות כה רבות וכה חמורות, שכמעט ומביא את המגזר העסקי שלנו למצב שבו לעסקים בישראל, כל מה שלא הותר – אסור.
(איילת שקד)

"נתניהו מדבר על הפחתת הרגולציה ועושה הפוך. בתקופתו 'התכנון המרכזי׳ מבית היוצר הסובייטי מגיע לשיאו… במקום שהממשלה תאפשר ותעודד צמיחה, היא החסם המרכזי של הצמיחה במשק. אינסוף בירוקרטיה. במקום להתעסק בהורדת בירוקרטיה, הם מוסיפים עוד ועוד חסמים."
(אבי גבאי)

אגדת השוק החופשי

המדגם המייצג הזה מבהיר שהניאו-ליברליזם הוא האידאולוגיה הכלכלית השלטת במערכת הפוליטית בישראל, וכל המפלגות הגדולות שותפות לה. כמו בלא מעט דמוקרטיות מערביות אחרות (אף כי לא בכולן), אין אופוזיציה אמיתית לאידאולוגיה הזאת בתוך המערכת המפלגתית. מושגי המפתח שלה נישאים בפי כל, מנטרות שהשלטון אינו נלאה מלהחדיר באזרחים בלי הרף (מדוע צריך להחדיר אותן ומדוע אסור לחדול לרגע – לכך נגיע בסוף): שוק חופשי, תחרות, צמצום או חיסול התערבות השלטון בשוק (רגולציה), צמיחה, חיזוק המגזר העסקי, הפעלת מדדי מצויינות כלכלית בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה. כל ילד יודע היום מה זה ניאו-ליברליזם גם אם אינו יודע שכך הוא נקרא. השפה הזאת הפכה להיות השפה הדומיננטית, אולי היחידה.

אבל זו שפה חלולה. כל אחד ממרכיביה חושף טפח אחד ומסתיר מאה. המושגים כשלעצמם – שקריים. השקר הבסיסי ביותר הוא "שוק חופשי" או "כלכלה חופשית". אין חיה כזאת. הכלכלנים יודעים זאת, העיתונאים שמסקרים כלכלה יודעים זאת, רוב הפוליטיקאים יודעים זאת. ובכל זאת – המושג האורווליאני הזה אינו יורד מן הכותרות ומנאומי הפוליטיקאים. את מושג השוק החופשי צריך היה להכחיד מזמן; אם יפיק הקורא דבר אחד מן הפוסט הזה, אשמח שהוא יהיה זה: אין דבר כזה שוק חופשי. הממשלה תמיד-תמיד מתערבת; הרגולציה תמיד-תמיד קיימת. כל ההבדלים בין הממשלות השונות הוא מה סוג ההתערבות; מי מרוויח ממנה, מי מפסיד. "תחרות חופשית", ללא מחסומים וזרזים ממשלתיים, קיימת רק בסיפורי הבדים של מילטון פרידמן וממשיכיו. למה המיתוס הזה עדיין מופץ ומונצח? כי ממשלות אף פעם אינן מוכנות להגן בגלוי על העדפה של מגזר אחד על פני אחרים; ודאי וודאי כשהמגזר המועדף הוא המאיון העליון. מיתוס השוק החופשי הוא מסך העשן של הנייטרליות שמאחוריו מעביר המשטר הון ציבורי לידיים פרטיות.

הנה ניסוח תמציתי מאת הכלכלן הנודע הא-ג'ון צ'אנג:

"השוק החופשי הוא מיתוס, אין כזה דבר. כל שוק הרי מתבסס על אינספור תקנות שיאפשרו לו לפעול, כללים שיגדירו איך הוא עובד. בדרך כלל אנחנו לוקחים את התקנות האלה כמובנות מאליהן, ובכלל לא מבחינים בהן. זה כמו סרטי קונג פו: השחקנים מפליאים בריחוף חופשי לכאורה, אבל בעצם תלויים על מיתרים בלתי נראים שמחזיקים אותם באוויר. והתקנות השונות שתומכות בשווקים הן בלתי נראות עבורנו משום שהן מבטאות עמדות פוליטיות שאנחנו תומכים בהן. מה שאנחנו קוראים לו שוק חופשי הוא בעצם שוק שמבטא את המדיניות שאנחנו תומכים בה. ברגע שאנחנו מבינים שאין כזה דבר שוק חופשי, אנחנו בדרך הנכונה להבין איך עובדת השיטה הקפיטליסטית".

"אנחנו" תומכים בה – זהו גוף ראשון רבים מפוקפק. כדי לבקר את מיתוס השוק החופשי צריך לחלץ את עצמך מהנחותיו ומאוצר המלים שלו. והאם אנחנו תומכים בחוטים הבלתי נראים? התשובה מורכבת. הרוב המכריע של האליטה הפוליטית והכלכלית – ודאי. הציבור הרחב? מן הסתם חלקו תומך, חלקו לא תומך, וחלק ניכר ממנו לא מבין בכלל שיש במה לתמוך או להתנגד. כמו לתמוך ברכס הגלבוע או בקו החוף של אשקלון. המובן מאליו נמצא מעבר (ומתחת) לזירת הדיון.

"טבע": ההתרסקות

בשנתיים האחרונות ירדה מניית "טבע" ב-80%, מחיקה של 60 מיליארד דולר משווי השוק של החברה. שורה של סיבות הובילה לכך: רכישת "אקטיבס" (החטיבה הגנרית של "אלרגן") התבררה ככישלון שלא הניב רווחים, התעלמות ממושכת מצניחת שער המטבע הוונצואלי, ירידה עקבית ברווחיות שוק התרופות הגנריות האמריקאי, שורת רכישות פזיזות בשוק הפארמה, ולבסוף, התרוששותה של קרן השפע של "טבע", התרופה לטרשת נפוצה "קופקסון", שהיתה מוגנת בשורת פטנטים אשר פקעו בזה אחר זה בשנים האחרונות.

את ניתוח הסיבות העסקיות להתרסקות של "טבע" אני משאיר למדורי שוק ההון. בכנות, הן לא מעניינות אותי וגם לא צריכות לעניין את הנפגעים הישירים מן ההתרסקות הזאת: העובדים שיפוטרו. ביולי השנה כבר דווח על פיטוריהם של 350 עובדים וכעת ההערכה עומדת על 3,300 עובדים, מחצית מעובדי החברה בארץ. המספרים כנראה ישתנו לאחר המו"מ עם ההסתדרות אבל אין ספק שמאות ימצאו את עצמם מפוטרים.

הקיצוצים הכואבים האלה כמובן אינם מורגשים בצמרת: המנכ"ל הנכנס, קאר שולץ, קיבל מענק חתימה של 20 מיליון דולר, משכורת שנתית שוטפת של 2 מיליון דולר, אופציות בשווי 6 מיליון דולר ומניות של "טבע" בשווי של 7.5 מיליון דולר. זה כמובן בנוסף ל"יגואר" ודירת היוקרה ביפו. כל המופלטות האלה הומטרו עליו, כדאי לזכור, רק בחודש שעבר, במקביל למהלכי הפיטורים ההמוניים של "טבע" בישראל ובמפעליה מעבר לים. ואולי צריך לומר, לא במקביל למהלכים האלה אלא בתמורה להם.

הטבות המס: התערבות המדינה למען "השוק החופשי" 

למעשה, ההתרסקות של "טבע" היתה יכולה להיות קשה עוד יותר אלמלא סיבסד אותה הציבור הישראלי באופן רציף במשך 11 שנה. הנתונים העדכניים מדברים על הטבות מס לחברה בתקופה הזאת שהסתכמו בלמעלה מ-20 מיליארד שקל. לרוב שוכחים להוסיף לסכום הזה גם את רווחי "טבע" מחוק הרווחים הכלואים, שהגיעו ל-3.4 מיליארד שקל.

מה הן הטבות המס האלה? ובכן, זאת "היד הנעלמה" (וינק-וינק) של "השוק החופשי" (נאדג'-נאדג') שפועלת מאחורי גבו של הציבור בשירות בעלי ההון; הרגולציה של מכחישי-הרגולציה, שוד הקופה הציבורית שמתחזה להעשרתה.

קצת רקע. ראשית חטאת בשנת 2005. שר התמ"ת אולמרט ושר האוצר נתניהו יוזמים שינוי בחוק עידוד השקעות הון: "מסלול אסטרטגי". המסלול מבטיח פטור מוחלט ממס חברות לחברות גלובליות במשך עשור. ההנמקה הרשמית: למשוך חברות גלובליות להשקיע בשוק הישראלי. רק שבפועל, החברות האלה לא התפתו לבוא. האם בוטל המסלול? חס וחלילה. הוא פשוט הופנה לכיסיהן של חברות ישראליות – ובראשן "טבע". הנה התרמית הראשונה. ועוד צימוק: בדיונים שהובילו לפתיחת המסלול האסטרטגי, שחסך ל"טבע" מיליארדי שקלים, ייצג את רשות המסים סמנכ"ל אוסקר אבו ראזק. שנה וחצי מאוחר יותר (אחרי דילוג במשרת מנכ"ל משרד הפנים) נחת אבו-ראזק בפירמת רואי-החשבון "קסלמן וקסלמן", שמטפלת גם בשומה של – הפלא ופלא – חברת "טבע". הרגולטור הפך ליועץ לגוף שעליו פיקח – דלת מסתובבת מוכרת היטב במגזר העסקי.

מקץ 5 שנים הבינו במשרדי האוצר והכלכלה שהמסלול הזה מזרים לכיסיהן של "טבע", כי"ל, צ'ק-פוינט וחברות אחרות הרבה יותר מדי כספי ציבור. ב-2011 תוקן החוק באופן שהרחיק אותו עוד יותר מכוונתו המקורית. נקבע מסלול חדש, שלפיו כל חברה שמייצאת למעלה מ-25% ממוצריה זכאית להטבת מס – גם אם היא ממוקמת במרכז הארץ. כך הלכה לעזאזל "הדאגה לפריפריה". הנה התרמית השניה. אומנם לחברות בפריפריה הוענקה הטבה גדולה יותר, אך ממנה נהנו באופן גורף גם חברות גלובליות – כגון "טבע".

שימו לב: שיעורי המס המופחתים לחברות המוטבות נקבעו בשנת 2010. בתקופה זו פעל המשק תחת מתווה של הורדה הדרגתית של מס החברות, מ-26% עד לרמה שתוכננה ל-2016, 18% מס. המחאה החברתית עצרה את המתווה, וכיום מס החברות עודנו עומד על 24%. אבל שיעורי המס המופחתים שנקבעו בחוק עידוד השקעות ההון, מתוך התאמה להפחתה המתוכננת במס החברות –  לא תוקנו בהתאם. זאת התרמית השלישית.

"טבע" אומנם גורפת כ-40% מכלל הטבות המס, אבל היא לא לבד. בשנים 2006-2013 קיבלו חברות ציבוריות בישראל הטבות מס בגובה של 18.2 מיליארד שקל. זהו סכום חלקי מכלל ההטבות, שכן אלה הניתנות לחברות פרטיות נהנות מחיסיון. בסך הכל מוענקות מדי שנה הטבות מס מכוח החוק לעידוד השקעות הון בהיקף של כ-7 מיליארד שקלים. הסכום הזה צומח מהר מאד. בשנה הראשונה של הטבות המס, 2006, שבע החברות הציבוריות הגדולות קיבלו 1.3 מיליארד שקל. חמש שנים מאוחר יותר ניתן סכום של 2.9 מילארד שקל (גידול של 123%) רק לארבע החברות הגדולות.

בשנה שעברה פורסם דו"ח של הכלכלן הראשי במשרד האוצר, שמצא כי בעשור שבין 2003-2013 גדלו הטבות המס פי יותר מ-3. שום מדד כלכלי אחר לא צמח בשיעור שמתקרב לזה באותה תקופה – לא התל"ג, לא הכנסות המדינה ממיסים, לא תקציב המדינה. העיוות הלא-פרופורציונלי בהטבות המס לחברות הגדולות בולט לעין כל. הוא גם ידוע בקרב אנשי המקצוע, ועדיין, לא מרעיש עולמות. מהדו"ח עלה עוד שעיקר העלייה בהטבות היא בגין ארבע החברות הגדולות: משקלן בהטבות צמח משיעור של 32% ב־2003 לשיעור שיא של 70% ב־2010 וירד ל־65% ב־2013.

למה צריך כל הזמן לנפח את הטבות המס? התשובה אולי טמונה בדו"ח שהוכן באוצר ב-2015: לא רק שרמת השכר בחברות המוטבות גבוהה מזו שבחברות הלא מוטבות, אלא שהשכר גדל והלך ככל שהטבת המס הייתה גבוהה יותר (למעט ב"טבע"). יידע הציבור, אם כן, מדוע ולטובת מי שולחת המדינה את ידה עמוק יותר בכל שנה אל כיסיו.

עוד נחזור לחברות הפרטיות והטבות המס הסודיות שלהן בהמשך. נבהיר רק שאלה כוללות חברות ענק כמו "אינטל" ו"ישקר" ושאר ענקיות ההייטק. סביר להניח שהטבות המס שלהן אינן פחותות מאלה של החברות שנסחרות בבורסה. מכאן שאת סכומי העתק שננקבו כאן אפשר להכפיל ואף יותר. באומדן זהיר אפשר לומר שמדינת ישראל העניקה ב-12 השנים האחרונות הטבות מס לחברות ענק בהיקף כולל של 50 מיליארד שקל. ואולי יותר.

חברות ההייטק הבינלאומיות נהנות ממסלול מיוחד. בשנה שעברה הוכנס תיקון לחוק עידוד השקעות ההון, ביוזמתו של ח"כ יואב קיש. במסגרת התיקון, חברות ענק שהכנסותיהן עולות על 10 מיליארד שקל (כמו גוגל, אפל ופייסבוק) ייהנו ממס חברות מופחת של 6% (לעומת 25% עד אז) ו-4% מס על הדיבידנד (במקום 20%-30%), בתנאי שהקניין הרוחני המזכה בהטבה פותח ונרשם בארץ. אם לא די בכך, בהשראת "פסקת היציבות" הנודעת לשמצה של מתווה הגז (שנפסלה על-ידי בג"ץ), הוכנסה פסקת יציבות לתיקון הזה: הממשלה התחייבה שלא לשנות את שיעורי המס במשך העשור הקרוב.

תשאלו – אם פסל בג"ץ את פסקת היציבות של מתווה הגז, איך העזה הממשלה להכניס פסקה כזאת לחוק עידוד השקעות הון? ובכן, בג"ץ לא פסל את עצם פסקת היציבות אלא רק את הניסיון להעבירה כהחלטת ממשלה עוקפת כנסת. הממשלה הפיקה לקחים, ואת פסקת היציבות שנועדה למנוע מממשלות עתידיות להעלות את המס על ענקיות ההייטק העבירה בחקיקה. איזו חקיקה? בחוק ההסדרים, כמובן. הסליק שבולע כל מה שצריך להסתיר. שם אין סכנה שמישהו יפשפש וימצא, חלילה, איך שוב גנבו מיליארדי שקלים מן הציבור בלי ששומרי הסף הבחינו.

חשוב להסתיר, והמדינה אכן הסתירה במשך שנים את השוחד העסקי הזה שניתן מדי שנה לתאגידים הגדולים (וככל שהם יותר גדולים, השוחד היה גדול יותר). רק ב-2013, בעקבות עתירה של "גלובס", נחשפו הנתונים לראשונה. מאז ועד היום העיתונות הכלכלית מפרסמת בהרחבה, וגם בביקורתיות, את היקפן האדיר של הטבות המס האלה. אבל הפרסום הזה אינו מזין שום דיון פוליטי או אידאולוגי אמיתי – מצב שכיח בישראל: המידע קיים, אבל אינו מתורגם לידע פוליטי ובהמשך, לתכנית התנגדות. את חברי הכנסת שתוקפים את הנושא אפשר לספור על כף יד אחת (הבולטת היא שלי יחימוביץ'). הכותרות לעולם אינן חוצות את המדורים הכלכליים אל העמוד הראשון; עיתונאים אינם מעמתים שרי אוצר או פוליטיקאים שמציעים "שינוי" עם המדיניות ארוכת הטווח הזאת; ומפלגות, מכל הצדדים והמגזרים, אינן מערערות על עצם השיטה, אלא רק על "חוקיות" הפעלתה (אבל בכך אין כל חדש; המפלגות מטיבן לא מערערות על השיטה שמפרנסת אותן).

חלק חשוב בתחזוקת משטר ההטבות ושוד הקופה הציבורית הוא הפצה עקבית של תעמולה שקרית שאמורה לשכנע את הציבור כי בעצם מדובר בטובתו שלו. הטבות המס שמעשירות את קופתנו, אומרים לנו התאגידים, בעצם מועילות לכלל החברה. התעמולה הזאת אפקטיבית במיוחד משום שהיא מושמעת לא רק מפיהם של אנשי יחסי הציבור של התאגידים אלא מפי הפוליטיקאים והשרים – לכאורה נציגי הציבור – שעושים איתם יד אחת, נגד הציבור. על כן חשוב לפרק אותה, נדבך אחר נדבך.

מיתוס התרומה למשק / לחברה / לפריפריה

מי שעוקב אחרי הסיקור התקופתי של הטבות המס של "טבע", מכיר כבר את "תגובת החברה" שמופיעה בתחתית הכתבה. מוכרים גם דברי ההסבר של כלכלנים ופוליטיקאים למדיניות הטבות המס. מתוך הדברים האלה זיקקתי שלוש טענות עיקריות.

טענה 1: "החברה שלנו מייצרת הכנסות למדינה דרך מס הכנסה לעובדים".

טענה 2: "החברה שלנו מייצרת תעסוקה בפריפריה".

טענה 3: "החברות הבינלאומיות לא ישקיעו בישראל אם לא יפתו אותן בהטבות מס נדיבות".

והנה הטענות האלה מפי שר הכלכלה בשנת 2013, נפתלי בנט, נציג המפלגה הקיצונית ביותר בסקאלת הניאוליברליזם הישראלי.

ועכשיו לעובדות.

כן, למדינה יש הכנסות ממס ההכנסה של עובדי החברות המוטבות. אז מה, שנכרע להן ברך בהודיה? ואם היו מפעלים אחרים במקומם, העובדים שלהם לא היו משלמים מס הכנסה? הנחת הרקע כאן היא שאין דרך אחרת למדינה לקבל מס הכנסה ממאגר המועסקים של החברות המוטבות – אלא דרך פיתוי הטבות המס. זהו טיעון שמניח את המבוקש.

בואו נרד לפרטים. כמה בדיוק מרוויחה המדינה מן החברות המוטבות? ב-2015 בדק אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר את יעילותו של חוק עידוד השקעות ההון. הוועדה בראשות יעל אנדורן הגיעה לכמה מסקנות מעניינות. למשל, שבשנים הראשונות לחוק, כשהיקף ההטבות עדיין היה סביר, תקבולי המסים מן החברות המוטבות (מס חברות ומס הכנסה  מהעובדים) היו גבוהים פי שתיים ויותר מגובה ההטבות. אבל תוך זמן קצר להפליא התמונה התהפכה. ב-2011 ארבע החברות הגדולות (שקיבלו את רוב הטבות המס) הכניסו למדינה 33% פחות מגובה ההטבות שקיבלו. ב-2013, ההפרש כבר היה 60%: ארבע החברות הגדולות הכניסו למדינה פחות ממחצית מגובה ההטבות שקיבלו.

בקיצור: קחו את המעגל השני בתרשים ההוקוס-פוקוס של בנט, ותמחקו אותו. תמחקו גם את השלישי – "מעגל המועסקים המשני", נותני שירותים וכדומה, כי גם המס שנגבה מהם כבר נבלע בחוב המס האדיר של החברות המוטבות הגדולות. בכלל, הטיעון על התועלת הנגזרת מן המפעלים – פרנסה לספקים, חברות ניקיון ושירותים – הוא אחיזת עיניים. למה להיעצר במעגל המשני? בואו נגיד תודה לעובדים של "טבע" ו"אינטל" שקונים אוכל בסופרמרקט וממלאים דלק והולכים לסרטים וקונים מצעים וגופי תאורה לבתים שלהם: אלפי אלפים של ספקים נהנים מכל הטוב הזה!

החשבון הזה מופרך כי גם הוא מניח שלאותם ספקים אין דרך אחרת להתפרנס והם ישבו מובטלים כל חייהם עד שהפציע החסד האלוהי של תאגידי הענק בחייהם. כמו שנראה בהמשך, תעסוקה בפריפריה אפשר לעודד במגוון דרכים שונות שאינן מסתכמות בהזרמת מיליארדי שקלים בשנה לחברות גלובליות שמעסיקות מנכ"לים במשכורות אסטרונומיות. כדאי גם להזכיר שכ-40% מן העובדים של "אינטל" בקריית-גת הם עובדי קבלן. חברות הענק אינן צריכות לעמוד בשום סף מינימלי של העסקה ישירה על מנת לקבל הטבות נדיבות מן המדינה, ואולי זה לא מפתיע כשהמדינה עצמה מעסיקה 38% מעובדיה כעובדי קבלן. הלקח החוזר ונשנה הוא שבטנגו הניאו-ליברלי המדינה היא שותפה מלאה, מסורה ונאמנה, לתאגידי הענק.

"חיזוק הפריפריה"

רגע, הזכרתי כאן תעסוקה בפריפריה. זה מביא אותי לשקר השני: ""החברה שלנו מייצרת תעסוקה בפריפריה". ב-2010 מצא מינהל הכנסות המדינה שחלקם של תושבי הפריפריה מתוך עובדי החברות המוטבות נמוך למדי: 21% בדרום ו-7% בצפון. רק 30% מעובדי חברת "טבע" בישראל מועסקים בפריפריה. התיקונים בחוק שהוכנסו בשנת 2011 והוזכרו קודם לכן הקטינו עוד יותר את התמריצים להשקיע בפריפריה. דו"ח ועדת אנדרון מ-2015 מצא שבניגוד למטרת החוק, כשני שלישים מהחברות המקבלות את ההטבות ממקמות את מפעליהן במרכז הארץ ולא בפריפריה כנדרש. ההשקעה בפריפריה פחתה והלכה, אבל ההכרזות הדמגוגיות של בנט ושאר חסידי החוק לא השתנו בהתאם.

המקרה המפורסם ביותר הוא של מפעל "אינטל" בקרית-גת, שמרגע הקמתו זכה למעמד של פרוייקט לאומי: כ-5 מיליארד שקל קיבלה "אינטל" במתנה עד 2011, ועוד מיליארד שקל אחרי 3 שנים, וזה חוץ ממס חברות מופחת של 5% בתוספת "פסקת יציבות" ל-10 שנים. אין חולק ש"אינטל" תרמה רבות לפיתוח בדרום, אבל השאלה תמיד היא האם בסכומי עתק כאלה אי אפשר היה לחולל פיתוח גדול יותר באמצעות השקעות ישירות. העובדה הלא נעימה היא שעדיין מרבית העובדים המיומנים והמשכילים מעדיפים לגור במרכז הארץ ולא בקריית גת: "בעוד שרוב המהנדסים ובעלי התפקידים ה״איכותיים״ הם ממרכז הארץ, רוב עובדי התחזוקה, ההסעדה והשירותים הם מהדרום."

מחקר מ-2007 מצא שבאופן כללי, להטבות מס נוסח "חוק הנגב" יש השפעה אפסית על מאזן ההגירה בפריפריה. מי שחומק מנאומים חגיגיים של פוליטיקאים ומנכ"לים מגלה שתמונת המצב בקרית גת עודנה עגומה: כ-40% מהשכירים בעיירה משתכרים שכר מינימום, והאבטלה כפולה מהממוצע הארצי, בין 9%-10%. כותרות כמו "אינטל תשקיע 6 מיליארד דולר בקריית גת" הן סוג של גניבת-דעת: החברה משקיעה את הסכומים האלה במפעליה, לא בעיירה. חלק ניכר מן המרוויחים אפילו לא מתגורר בקריית-גת. "אינטל" גם אינה נרתעת מלפטר מאות עובדים בישראל כשרווחיותה על הפרק; כפי שראינו, הכנסת לא ראתה לנכון להגן בחוק על תעסוקתם של עובדים בחברות שנהנות מהטבות מס בישראל.

לאורך שנים נעשו מחקרים, בבנק ישראל ובאוניבסיטאות, על יעילותן של הטבות המס, ובאופן ספציפי, עד כמה הן עומדות ביעד המוצהר של "חיזוק הפריפריה". רוב המחקרים הגיעו למסקנה שהחוק נכשל במשימתו. פרופ' אבי בן בסט מסביר את המובן מאליו: החוק מתמרץ הון, לא תעסוקה. רק בעולמם הדמיוני של הניאוליברלים יש דרך סלולה וישירה מן האחד אל השני. "אם באמת רוצים להיטיב עם הפריפריה", אומר בן-בסט, "צריך לשנות את החוק כך שיגרום להשקעה בתשתיות ובשירותים באזורי הפיתוח. אני זוכר פגישה עם שאול עמור ז"ל, ראש עיריית מגדל העמק, שסיפר שהתושבים שמחו על המפעל החדש שפתחה חברת טאואר סמיקונדקטורס, אבל שמחו הרבה יותר כשנפתח הסופרמרקט הראשון".

ולבסוף, אל הביקורת של אנשי המקצוע הצטרף גם מבקר המדינה. בדו"ח מ-2013 קובע המבקר שחלק ממטרות החוק לא הושגו וגם אין כל דרך לדעת מה כן הושג: "אין כלל ודאות לגבי הערך המוסף של ההטבות לפיתוח התעשייה, בייחוד בפריפריה: מסלולים שנועדו למשיכת משקיעי חוץ מנוצלים להפחתת מסים שמשלמות חברות ישראליות". כמו כן, "לא קבעו המשרדים מי הם הגופים האחראים למעקב אחר נתוני הטבות המס, לא הגדירו קריטריונים לבחינה שיטתית וסדורה של הנתונים ולא יצרו מנגנון בקרה אפקטיבי אשר יבחן באופן שוטף את מתן הטבות המס ויסייע בהקצאתן לחברות, כדי להביא להשגת יעדי החוק". המבקר סיכם בחריפות: "מתן הטבות בהיקף בלתי מוגבל, ללא בחינת העלות אל מול התועלת וללא בחינת חלופות אחרות הוא התנהלות לא כלכלית הפוגעת באינטרס הציבורי".

חוסר פיקוח ובקרה? התנערות מאחריות? ברוכים הבאים אל המדינה הניאוליברלית. המקום שבו "רגולציה מסורבלת ומיותרת" פירושה בקרה ופיקוח על מיליארדי שקלים שמוזרמים מקופת הציבור לחשבונות הבנק של תאגידים; ולעומת זאת, רגולציה שאין נוקבים בשמה היא שלל החוקים והתקנות שמטרתם להבטיח את המשך השוד המאורגן הזה, לטובת קבוצה מצומצמת של בעלי הון, הממשיכים, דרך פלא, לנצח ב"תחרות החופשית" שאיפשרה להם המדינה.

כהפוגה טראגי-קומית, אני ממליץ לצפות בקטע הזה שבו ג'ון אוליבר חושף לאיזה אבסורדים הגיעה מדיניות "התמריצים הכלכליים" שנוקטות המדינות בארה"ב כדי למשוך חברות לתחומן. חדי-העין יבחינו ב"טבע" שמגיחה קצרות בדקה 12:34.

ועוד מילה אחרונה על הטיעון שהטבות המס "מחזקות את הפריפריה". יש משהו עקום מאד, מקומם מאד, בבסיס הטיעון הזה. הרי למה צריך "לחזק" את הפריפריה? כי היא חלשה. ולמה היא חלשה? זה מין חוק טבע כזה? או שאולי צריך לדייק ולומר – היא מוחלשת? הפריפריה הישראלית מוחלשת כבר חצי מאה ויותר, מאז גלי העלייה הגדולים של שנות ה-50'. היא מוחלשת מכוחן של אינספור החלטות ממשלתיות שהיפלו אותה לרעה ביחס ליישובי המרכז והערים הגדולות. היתה זאת מדינת ישראל עצמה – שריה ופקידיה, מפלגותיה לכל רוחב הקשת הפוליטית – שהזניחה את הפריפריה: תשתיות רעועות, מערכת חינוך כושלת, אפס מרכזי תרבות ואמנות, אפס חשיבה על תכנון אורבני שימשוך זוגות צעירים. לעזאזל, כל כך הרבה טעויות המדינה עשתה ועדיין עושה שם, והפערים מונצחים מדור לדור. כמו גזירת גורל, רק שלא, מדובר במדיניות. ואז באה אותה מדינה מזניחה ומפקירה, ומבשרת בצלצלי תרועה לתושבי הפריפריה: הנה הצלתכם, הנה ישועתכם – "טבע" ו"אינטל".

אבל למה "טבע" ו"אינטל" צריכות לתקן את מה שהמדינה קילקלה? התשובה היא תמיד אותה תשובה: המדינה הניאוליברלית אחראית על הצלחות, לא על כשלונות. כשלונה המהדהד של מדינת ישראל להפוך את הפריפריה למקום שאנשים יגורו בו מרצון ולא מאונס מגולגל כאן לפתחם של תאגידי ענק, כאילו להם אכפת מהפריפריה. אבל כל מי שעיניו בראשו יודע: התאגידים היום כאן ומחר כבר לא. "טבע" בדרך החוצה, ואם חברה ישראלית נוהגת כך, אין ספק שהחברות הבינלאומיות לא יישארו כאן דקה אחרי שיתחילו להפסיד. המסר הזה של המדינה לתושבי הפריפריה – "העברנו את האחריות עליכם ל"טבע" ו"אינטל", ושיהיה בהצלחה – הוא שערורייה מסמרת שיער. אך מכיוון שאין אופוזיציה לניאוליברליזם הישראלי, אין גם שום כוח פוליטי שיכול או רוצה למנף אותה.

"למשוך חברות בינלאומיות"

הגענו לטענה השלישית והאחרונה של קנאי הטבות המס: "החברות הבינלאומיות לא ישקיעו בישראל אם לא יפתו אותן בהטבות מס נדיבות". שקר. האוצר עצמו הודה שזה שקר כאשר עידכן את חוק עידוד השקעות ההון ב-2010. זאת משום ש"המסלול האסטרטגי" שנקבע בחוק ב-2005 – פטור מוחלט ממס לחברות גלובליות – לא משך לישראל את החברות האלה. הגאון האסטרטגי מאחורי המסלול האסטרטגי הזה, שזרק לים מיליארדי שקלים מכספי ציבור, היה שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. ומה קרה מאז? הנה סיכום של הכלכלן הראשי באוצר משנת 2015: "יש בממצאים כדי להטיל ספקות בטענה לפיה העלאת שיעורי המס על חברות מוטבות תביא לצמצום משמעותי של פעילות חברות אלו בישראל. סביר להניח כי שיקולים נוספים קובעים את היקף הפעילות של חברות אלו בישראל". זה ניסוח מאד דיפלומטי. הנה הסבר פשוט והגיוני מפיו של פרופ' יוסף אדרעי, מומחה למסים מאוניברסיטת חיפה:

"ישראל היא מדינה עם הון אנושי איכותי ביותר, ובזכות זה חברות גלובליות באות להשקיע פה. "אינטל" לא פה בגלל ההטבות, אלא בגלל המהנדסים המצוינים. לדעתי הם היו משקיעים פה גם ללא המענק. התחרות עם מדינות אחרות על הפטורים לחברות ענק גלובליות עלולה להיות מסוכנת. אירלנד נתנה הטבות ענק וב-2008 נכנסה למשבר. אני חושב שהלקח הוא שצריך לבטל כליל את החוק להשקעות הון. זה חוק שהתאים למדינה הצעירה שהיינו פעם, מדינה חסרת משאבים. בנינו תעשייה נהדרת ונהפכנו לאור לגויים, בעיקר בתחום ההיי-טק. המשך מתן ההטבות פירושו קיצוץ בשירותים החברתיים ובמערכת החינוך. זה אומר שפחות אנשים טובים יחיו כאן בעתיד, אנשים שבזכותם חברות הענק רוצות להשקיע בישראל מלכתחילה".

אירלנד, כן. תמיד מדברים על אירלנד, מקלט המס של ענקיות ההיי-טק. אז הנה חדשה טרייה יחסית משם: אחרי שאירלנד התרפסה במשך שנים בפני חברת "אפל", חייבה הנציבות האירופית את החברה להחזיר לאירלנד סכום עתק של 13 מיליארד יורו – שווי הטבות המס הלא חוקיות שקיבלה שם החברה. איך לא חוקיות? מסתבר שחוקי אירלנד וחוקי האיחוד האירופי אינם זהים. והנה עוד אבסורד: לא רק "אפל" אלא גם ממשלת אירלנד עירערה על הפסיקה הזאת. מדוע ממשלת אירלנד מסרבת לקבל חזרה 13 מיליארד יורו שנתנה במתנה ל"אפל"? נשאל זאת כך: מדוע מדינת ישראל ויתרה על חובות של 2.5 מיליארד שקל של חברות שקיבלו מענקים (במסגרת החוק לעידוד השקעות הון) על אף שלא עמדו בתנאי המענק? על פי עתירת התנועה לאיכות השלטון משנת 2010, ויתר מרכז ההשקעות על החוב ליותר מ-600 חברות.

ובכן, מדוע אירלנד וישראל ממשיכות לוותר בקלות שכזו על כספים שהן פיזרו שלא כחוק? תשובה: כי המדינה הניאוליברלית מחוייבת להון, לא לאזרחיה. ממשלת אירלנד חוששת ש"אפל" תברח (אני יכול לראות את בנט האירי מהלך אימים בסרטון תעמולה: "אפל תברח לישראל אם לא נוריד לרצפה את מס החברות שלה!"), ממשלת ישראל חוששת ש"אינטל" ו"גוגל" יברחו, וכל אותו זמן מחככים המנכ"לים של חברות הענק את ידיהם; חזירים מלאכתם נעשית בידי אחרים. רק שמעל ממשלת אירלנד יש מבוגר אחראי שדואג לאזרחיה יותר ממנה, ואילו מעל ממשלת ישראל אין שום נציבות אירופית, למרבה הצער.

המסר הקצר הוא זה: חברות ענק לא בורחות כל כך מהר, כי מה שמשאיר אותן זה לא רק גובה מס החברות. ואם מחיר הישארותן כרוך בהשקעה ציבורית עצומה כל כך, שרק גדלה משנה לשנה – אולי עדיף שיברחו. את הכסף הזה מוטב להשקיע בתעשיות מקומיות ובעסקים קטנים.

סכנת השחיתות, והסכנה הגדולה יותר – התמקדות בשחיתות

קחו גוף ממשלתי שמחלק הטבות מס בשווי של מיליארדי שקלים, שימו מולו אנשי עסקים ותעשיינים ששונאים לשלם מסים – וקיבלתם מתכון בדוק לשחיתות. מרכז ההשקעות, הגוף הממשלתי שאחראי על המענקים והטבות המס, התפרסם בשנים האחרונות בהקשר לכמה פרשות כאלה. אהוד אולמרט הורשע בעברות מרמה והפרת אמונים בזמן שהיה שר התמ"ת, והיטה את החלטות מרכז ההשקעות (שהיה כפוף לו) לטובת חברות שייצג חברו הטוב, עו"ד אורי מסר. לפני שנתיים מצאה המשטרה ראיות לכך שסגנית מנהל המרכז קיבלה שוחד תמורת קידום מענק לחברה.

לפני חודשיים בלבד נחשפה בדו"ח מבקר המדינה עובדה שהיתה אמורה לזעזע את אמות הסיפים, אך רק מעטים הבחינו בה: רשות המסים מעניקה הקלות מס למשקיעים זרים ולקרנות הון סיכון וקרנות הון פרטיות (פרייווט אקוויטי), בהיקף של מיליארדי שקלים, בלי הסמכה מפורשת בלשון החוק. למשל, קרן "אייפקס" קיבלה ב-2001 פטור מלא ממס על כל ההכנסות הנובעות מהשקעות בחברות ישראליות וחברות הקשורות בישראל (גם אם אין לקרן בישראל "מוסד קבע"). ב-2007 ניתן ל"אייפקס" פטור מכל חבות מס במכירה עתידית של "תנובה". ב-2014 אכן העבירה אייפקס את השליטה ב"תנובה" ל"ברייטפוד" הסינית, לפי שווי של כ-8.6 מיליארד שקל. הטבת המס במכירה הזו ובדיבידנדים שמשכה הקרן לפני המכירה נאמדת בכמעט מיליארד שקל. תקשיבו שוב: מיליארד שקלים מכספי הציבור הישראלי שהוענקו לקרן הון בינלאומית שאין לה שום זיקה לישראל – ובניגוד לחוק. כיום, למעשה, אין חקיקה ייעודית שמסדירה הטבות מס לקרנות הון סיכון. רשות המיסים מחליטה, על דעתה בלבד, להעניק הטבות כאלה, ללא ידיעת הציבור או פיקוח כלשהו. למה חשבו שם שזה רצוי? נו, כי זאת רוח המפקד הניאוליברלי. האם מישהו יאבד את משרתו בשל פיזור הכספים הבזבזני הזה? אל תעצרו את נשימתכם.

האם אפשר לדבר על הטבת המס ל"אייפקס" במונחים של "שחיתות"? לא באמת, כי לא התקבלה (לפחות לא ידוע שהתקבלה) שום טובת הנאה תמורתה. וזה מביא אותי לנקודה החשובה הבאה: האם הבעיה במנגנון הטבות המס היא פגיעותו לשחיתות או עצם קיומו? ובאופן רחב יותר: האם הבעיה בשלל הדרכים שבהן מקדמת המדינה את האינטרסים העסקיים של בעלי הון וחברות גלובליות, על חשבון הצרכים של הציבור הרחב, היא בכך שהן מהוות כר פורה לשחיתות "הון-שלטון" – או שהבעיה שורשית יותר, רדיקלית יותר, בעצם המשטר שמאפשר אותן? זאת לא שאלה מופשטת בכלל. הנה שתי דוגמאות.

לפני שנה בדיוק הציע יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, ח"כ משה גפני, להגדיל עוד יותר הטבות המס הקיימות; אלה קובעות שחברה המייצאת יותר מ-25% ממכירותיה זכאית לשלם מס חברות מופחת של 16% במרכז ו-9% בפריפריה. גפני הציע להוריד את המס ל-12% במרכז ו-6% בפריפריה. אני אומר "גפני הציע" אבל בעצם ההצעה הגיעה מיו"ר התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, שהשתתף בדיון. גפני העלה את הצעתו של ברוש לדיון; או מוטב, גפני דיברר את ברוש.

משמעות ההצעה היתה הפחתה שנתית של הכנסות המדינה ממסים במיליארד שקל. כל המשתתפים בדיון – להוציא ח"כ זהבה גלאון – תמכו בגרסה זו או אחרת של ההצעה. מיותר לציין שבשום שלב לא עלו לדיון הממצאים הידועים שלפיהם הטבות המס אינן משיגות את מטרותיהן המוצהרות. שרגא ברוש, זוכרים? אותו ברוש שהתנגד שנה לפני כן בתוקף להתנות את הטבות המס בהתחייבות להעסקת רף מינימלי של עובדים.

ובכן, שחיתות? מה פתאום. ח"כ גפני ידוע כאדם ישר וקפדן. אני מניח שלא קיבל שקל לכיסו תמורת עבודת היחצ"נות שהעניק לחברות הגדולות במשק. גפני בסך הכל פעל כשחקן במגרש הניאוליברלי – שחקן שיודע היטב את תפקידו ולא מערער על כללי המשחק. כיוון שלא דבק רבב שחיתות בכל הדיון הפומבי והנקי הזה, הלוחמים בשחיתות לא יזיזו גייסות לכיוונו. הוא שקוף מבחינתם. וכאן בדיוק הסכנה. מה שהתקרית הזאת ואלפי תקריות מסוגה מלמדות זה שהבעיה איננה רק בניצול לרעה של השיטה, אלא בעצם השיטה שמנצלת לרעה את כולנו.

דוגמה שניה – הפעם לא מן הרשות המחוקקת, אלא השופטת. זוכרים את העתירה נגד רשות המסים שבזכותה נחשפו הטבות המס לחברות הגדולות במשק? וזוכרים שרק נתוני החברות הציבוריות נחשפו? עד היום לא ידוע כמה מיליארדים חסכה המדינה ל"אינטל", ל"גוגל", ל"ישקר" ול"צ'ק-פוינט". ובכן, "גלובס" עירער על ההחלטה הזאת אבל בית המשפט העליון קיבל את עמדת רשות המסים שחסיון הלקוחות של החברות הפרטיות גובר על זכות הציבור לדעת. בית המשפט הגדיל לעשות וגילגל עיניו בהתחסדות למרומים כשהנחה את רשות המסים לבקש את דעתן של החברות הפרטיות: האם יסכימו לחשוף כמה הרוויחו מהטבות המס? ודאי תיפלו מהכיסא כשתשמעו שהחברות סירבו.

ובכן, שימו לב לסגירת השורות הזאת של המשטר. מראש ומלכתחילה, מדובר בשוד הקופה הציבורית, שנעשה במחשכים. את השוד הזה אישרה, תיקנה ואישררה הרשות המחוקקת. כשביקשו האזרחים לדעת פרטים על היקף השוד, חסמה את דרכם הרשות המבצעת. בצר להם עתרו האזרחים לרשות השופטת, אבל זו החליטה שמספיק זה מספיק, ו"חסיון הלקוחות גובר על זכות הציבור לדעת". לקוחות? האם "אינטל" היא לקוח של רשות המסים? ומי היא רשות המסים, אם לא נאמנה של הציבור? ושל מי הכסף בכלל? המיליארדים שלא נגבו מן החברות הפרטיות גולגלו על גבו של הציבור: הוא זה שקיבל פחות שירותים ציבוריים, הוא זה שנדרש לשלם שיעורי מס גבוהים יותר. אבל במשטר הניאו-ליברלי, כל זה לא מעניק לציבור זכות לדעת. מול התאגידים אין לו זכויות, רק חובות. הם יתבשמו בפרטיותם הענוגה, הוא ימשיך להדק חגורה. בחשיכת הבורות.

שחיתות? מה פתאום. כך עובדת המערכת כשאינה מושחתת. כל שלב ושלב נעשה על פי חוק, עד לחותמת הכשרות של בית המשפט העליון. כשהחוק עקום, אין צורך לכופף אותו.

למה לא עוצרים את הטבות המס השערורייתיות?

סיכום ביניים: מסלול הטבות המס של חוק עידוד השקעות ההון אינו משיג את מטרותיו. הוא לא מכניס למדינה רווחים עקיפים, לא מושך אוכלוסיה לפריפריה ולא מפתה חברות בינלאומיות להשקיע בישראל. על כל זה אין מחלוקת בין הכלכלנים, וגם מבקר המדינה הגיע למסקנות האלה. כולם יודעים שמדובר בכישלון מתמשך, ארוך שנים; כולם יודעים שמיליארדי שקלים מקופת הציבור מממנים משכורות עתק בתאגידים מבלי שהמשק הישראלי ירוויח מכך. הוסיפו לזה את קריסתה המצלצלת של "טבע" והפיטורים ההמוניים שצפויים, ומאליה תישאל השאלה: אז למה לא מבטלים את החוק הזה? למה ממשיכים באיוולת?

הבלוג הכלכלי של אורי כץ הציג סקירה מקיפה של הבעיות בחוק הקיים. בסופה הוא מגיע למסקנות האלה:

"גם כאשר מתברר לכולם שחוק כלשהו איננו משיג את המטרות שלשמן הוא חוקק, והבורות כבר נעלמה, והכוונות הטובות הן עכשיו בכיוון ההפוך, לרוב החוק ישרוד לפחות עוד כמה עשורים לפני שמישהו יטרח לשנותו או לבטלו – רק מכוח האינרציה וחוסר הגמישות המזעזע של המערכת. הקיבעון ההיסטורי לוקח את שני היסודות הקודמים, הבורות והכוונות הטובות, ומנציח את הכשלים שהם יוצרים על פני עשורים ארוכים, אל תוך העתיד."

כץ טוען שכוונתיו המקוריות של החוק היו טובות, אבל מקבלי ההחלטות המכריעות אינן מודעים להשלכות הכלכליות של מדיניותם (או שיש להם מודל שגוי בראש), ויחד עם הנטייה הקבעונית של מדיניות ציבורית בישראל, כל אלה מבטיחים את הישרדותו של החוק הרע הזה.

ההסבר הזה נראה לי נכון רק בחלקו. נעדר ממנו מימד קריטי: האידאולוגיה הניאו-ליברלית. מקבלי ההחלטות והסביבה הפוליטית שבה הם פועלים כולם משועבדים לאותם עיקרי אמונה, והחשוב שבהם הוא: תן לחזקים לשגשג, וכל המשק יצמח בזכותם. כץ גם טועה בהערכת משקלה של הבורות, שכן גם אם שר אוצר כמו יאיר לפיד לא מבין כלום בכלכלה, הוא שומע את חוות דעתם של הכלכלנים ויודע מה כתב מבקר המדינה על הטבות המס. ובכל זאת, הוא כקודמיו וכממשיכיו, מנציח את העיוות הזה. למה? תקשיבו לו: "צריך להמשיך להשתמש בהטבות המס כדי להמשיך להביא הנה את אינטל וסיסקו וסימנס וגוגל, כי גם זה מה שעושה אותנו חדשניים". לפיד מאמין בזה, נתניהו מאמין בזה, כחלון מאמין בזה, גבאי מאמין בזה, וכל מי שקובע משהו בכלכלה הישראלית מאמין בזה. וזאת הסיבה העיקרית שהטבות המס לחברות הענק אינן מבוטלות, וכנראה גם לא יבוטלו.

עד שהציבור, אותו לימון שנסחט עוד ועוד, יתקומם ויבלום בגופו את השוד.

המדינה היא מכשיר של ההון

לתועמלני הניאו-ליברליזם יש קלף מנצח מול כל מי שמערער על השיטה: אז מה אתה מציע? קומוניזם?!? הקלף הזה אמור מיד להעלות מול עינינו תמונות זוועה של מדפי סופרמרקטים ריקים, תורים ללחם, ומתנגדי משטר שנמקים בגולאגים. אבל עיקר הביקורת בימינו על הניאו-ליברליזם לא מגיעה מן הכיוון הזה, ולמעשה, מבקרים נחרצים כמו הא-ג'ון צ'אנג, שצוטט בראשית הפוסט, מגדירים את עצמם כקפיטליסטים. עובדה זו לא צריכה להסתיר מעינינו את האמת ההסטורית: ביחס לקשר המעוות בין המדינה להון, מרקס צדק. למעשה, בעידן הקפיטליזם הגלובלי והתאגידים הבינלאומיים, הוא צודק הרבה יותר משצדק בזמנו, כשמול מדינת הלאום ניצבו רק אינטרסים כלכליים של בעלי הון מקומיים.

המרקסיסטים איבחנו שהמדינה היא מכשיר של ההון. פעם היה ההון מרוכז בידי הבורגנות. היום קשה לאתר את הבורגנות גם עם זכוכית מגדלת. ועדיין, במשטרים הקפיטליסטיים מה שמפעיל יותר מכל את זרועות השלטון אלו האינטרסים של ההון. הדמוקרטיה לא "נחטפה" בידי אנשי ההון אלא עוצבה בהדרגה כך שתשרת אותם. היא עדיין שומרת על סממנים של דמוקרטיה – בחירות כל ארבע שנים, הפרדת רשויות, חירויות פרט וכד' – אבל אלו הפכו בהדרגה לטקסים סמליים, שמשמעותם הפוליטית התרוקנה.

אלה לכאורה אמיתות בנאליות. מי לא יודע שהשלטון מעדיף את החזקים? מי לא יודע שקולה של עובדת ניקיון ממגדל העמק אינו שקול לקולו של למנכ"ל הייטק מהרצליה? כל כך בנאליות האמיתות האלה, שכבר הפכו למובן מאליו. זה מובן מאליו בעיני רוב אזרחי הדמוקרטיות הקפיטליסטיות שהשלטון אינו מחליט את החלטותיו בהתאם לרצון הרוב אלא בהתאם לרצונה של אליטה מיוחסת. זה מובן מאליו שאחת לכמה שנים התסיסה החברתית מגיעה לנקודת רתיחה, הרחובות מתמלאים בהמון אדם זועם שמוחה נגד "השיטה". וזה גם מובן מאליו שמתוך המחאה הזאת יוצאים "מנהיגי שטח" שמבטיחים "להילחם בשיטה" – רק כדי להיטמע בה ביום שאחרי. אין אופוזיציה לכללי המשחק, רק למי שכרגע מנהל אותו.

המובן מאליו הזה קיבל תוקף מדעי במחקר שהתפרסם לפני 3 שנים. מרטין גילנס ובנג'מין פייג' מאוניברסיטת פרינסטון אספו בשנים 1981-2002 שפע של נתונים על עמדות הציבור על כאלפיים סוגיות פוליטיות (הפלות, רגולציה, מדיניות מס וכו'). הנתונים פולחו לפי עמדות העשירון החמישי (מעמד בינוני) והעשירון העליון (העשירים). בנוסף תועדו העדפותיהן של קבוצות האינטרסים החזקות באמריקה ושל עשר התעשיות בעלות תקציב הלובינג הגבוה ביותר ביחס לכל סוגיה פוליטית. לבסוף, לכל סוגיה וסוגיה, בדקו גילנס ופייג' מה החליט בית הנבחרים.

הנה הממצאים. כש-20% מן העשירים תומכים במדיניות מסוימת, הקונגרס יאמץ אותה רק ב-18% מהמקרים. כאשר 80% מהעשירים תומכים בה, הקונגרס יאמץ אותה ב-45% מהמקרים. זאת השפעה דרמטית של מיעוט קטן בחברה האמריקאית. מה לגבי מעמד הביניים? המחקר גילה דבר מדהים: אין לו שום השפעה. בין אם הרוב מתנגד או תומך במדיניות, סיכוייה לעבור בקונגרס אינם משתנים; הם עדיין תלויים בעיקר בעמדת העשירים. העיתונים סיכמו את המחקר כך: אמריקה היא אוליגרכיה, לא דמוקרטיה.

התמונה הזאת אינה שונה כל כך בישראל. גם אצלנו, מדיניות כלכלית-חברתית אינה נקבעת על פי העדפות הרוב או בהתאם לצרכי אוכלוסיות שזקוקות במיוחד לסיוע ממשלתי. ההבדל העיקרי בין אמריקה לישראל הוא שבאמריקה באמת אי אפשר להגיע רחוק בפוליטיקה ללא חשבון בנק מנופח. מנגנוני המימון של פוליטיקאים אינם מרוסנים כמו בישראל, והעובדה שתאגיד זה או אחר מריץ סנאטור על חשבונו ידועה לכל. בארץ קשרי ההון-שלטון אומנם מחלחלים עמוק באליטה הפוליטית, אבל לא חסרים חברי מפלגות שהגיעו למעמדם ללא עזרת טייקונים (חשבו רק על המפלגות החרדיות, מרצ או הרשימה המשותפת). ועדיין, המדיניות הכלכלית-חברתית מוטה באופן מובהק לטובת המאיון העליון. הכיצד? שוב אותה תשובה: הניאו-ליברליזם הוא המובן מאליו של תקופתנו, וגם מי שלא נהנה מפירותיו מאמין שהוא המשחק היחידי בעיר.

לא רק הטבות מס

עד עכשיו התרכזתי בהטבות המס לחברות הענק – הפסד של עשרות מיליארדי שקלים לקופת הציבור במשך 12 השנים האחרונות. אבל המדינה היא מכשיר רב-שימושי בידי ההון והתערבותה הקבועה ב"שוק הלא-חופשי" לטובת ההון מתבטאת במגוון דרכים. לא תמיד צריך לתת קש ביד כדי לקדם אינטרס עסקי מסוים. הנה רשימה קצרה ולא ממצה – כך עוזרת המדינה לחזקים, ובמיוחד לחזקים ביותר.

דוגמה 1: חוק הרווחים הכלואים שעבר ב-2012 נועד לגרד קצת כסף ציבורי מתוך רווחי עתק של החברות הגדולות שעל פי חוק עידוד השקעות ההון נאסר עליהן להוציא מן הארץ. כיוון שגם על חלוקת דיבידנד גובה המדינה מס, שמרו החברות על הרווחים התופחים והולכים בקופותיהן, עד שהגיעו ל-120 מיליאד שקלים (אבל חלקן התחכמו והשקיעו את הכספים בחברות-בת בחו"ל). התרגיל של שטייניץ מלפני 5 שנים, על פי ההערכה, נועד לשחרר את הרווחים האלה תמורת מס מגוחך של 3 מיליארד שקלים – פער של 17 מיליארד שקלים לעומת הסכום שהיה מגיע למדינה אילו גבתה את המס על חלוקת דיבידנד שהגיע לה כחוק. "טבע" לבדה הרוויחה כך 3.4 מיליארד שקלים. שטייניץ סגר חור תקציבי והפקיר את הטווח הארוך; כמובן שההטבה המטורפת הזאת – 5% מס במקום 15% – היתה מנת חלקם הבלעדית של חברות הענק – אותן חברות שכבר ינקו מהקופה הציבורית דרך מסלול הטבות המס. חברו את השוד ההוא עם השוד הזה וקיבלתם הפסד של כ-70 מיליארד שקלים מקופת הציבור, באמצעות חוק שמבזה את עקרון השוויון.

שיא החוצפה: בתגובה לביקורת, נימק שטייניץ את החוק כך: אילולא גבינו את 3 מיליארד השקלים האלה מן החברות, היינו חייבים לגבות אותם מן הציבור. קולטים? המדינה מחלקת כספי ציבור לחברות הענק, נקלעת לגירעון תקציבי, ומאיימת על הציבור שאם לא ירשה לה לחלק מתנות נוספות לחברות – היא תגבה ממנו את הסכום שדרוש לסגירת הגרעון. הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.

בסופו של דבר גבתה המדינה 4.3 מיליארד שקל במסגרת מבצע החיסול הזה. לכאורה יותר מיעד הגבייה; בפועל ויתור על כמעט 80% מחוב המס של החברות הגדולות.

דוגמה 2: פגישות אישיות עם טייקונים. מדובר בנוהל מוכר במשטר הניאו-ליברלי. ערוץ התקשורת של אזרח מן השורה עם השלטון הוא תיבת הקלפי. גם בעלי עסקים קטנים ובינוניים לא נהנים מיחס מועדף. אבל לטייקונים יש מסלול מהיר: פגישות אישיות עם הצמרת הכלכלית. נתניהו ידוע בחיבתו הגלויה לפגישות עסקים עם מנכ"לים של תאגידים בינלאומיים. בשנים האחרונות נפגש באופן אישי עם מנכ"ל "סיסקו", מנכ"ל "איביי", מנכ"ל בנק "ברקליס" העולמי, מנכ"ל "אינטל",  מנכ"ל Applied Materials, מנכ"ל "מיקרוסופט", מנכ"ל "נוקיה", מנכ"לית HP, נשיא "נובל אנרג'י, מנכ"ל "וודסייד", והרשימה עוד ארוכה. ידוע גם שלגיבושו של מתווה הגז קדמו פגישות אינטנסיביות בין ראש הממשלה ושר האנרגיה לבין בכירים בחברות האנרגיה.

למעשה, מי שבוחן את יומן הפגישות של נתניהו אינו יכול לחמוק מן הרושם שישראל הפקידה על עצמה סוכן זר בתחפושת. תפקידו של הסוכן הוא לפתוח את שערי השוק המקומי לרווחה בפני גייסות ההון הבינלאומי, ואת זה הוא משיג באמצעות הסחת דעת מתמדת בכל נושא אפשרי ("איראן!", "מסתננים!"). נתניהו הוא מעין קריקטורה אנטישמית: יהודי שפועל בעצה אחת עם ההון הבינלאומי נגד בני עמו.

הפגישות עם שועי העולם הן עסקאות שוחד לכל דבר. המדינה, בגילום נתניהו, מתפרקדת לעיני התאגיד בתנוחות מפתות, עד שיאמר "רוצה אני". נתניהו עצמו משוכנע שהוא פועל לטובת המשק הישראלי. הוא גם לא קולט שהוא עוסק כל הזמן ב"רגולציה" מן הכיוון הנגדי – הטיית המשק לטובתם של בעלי ההון. "משק" זה עניין מורכב, ומה שנתפס בעיני המשטר כ"משק" זה כמעט תמיד שכבת החברות והתאגידים הגדולים ביותר. החברות הבינלאומיות שמקימות כאן מפעלים אומנם מספקות תעסוקה לאלפי עובדים. אבל הטיעון המעגלי הזה משכנע רק קנאים ניאו-ליברלים, שהרי אין לדעת כיצד היה נראה שוק התעסוקה אלמלא עידד השלטון באופן כה נמרץ את חדירתם של תאגידים בינלאומיים. אולי היו נפתחים תנאי תחרות סבירים יותר לחברות קטנות? אולי לא היה היצע גדול כזה של מהנדסי מחשבים, כי הביקוש הבינלאומי היה מרוסן? לניאו-ליברליזם אין שום קבוצת ביקורת במדינות בהן הוא שולט; לכן הוא תמיד נתפס כ"מנצח". המחיר הכלכלי – בהכבדת נטל המס על הציבור הרחב, שנושא על גבו את הפטורים ממס לתאגידים – הוא ממשי מאד.

דוגמה 3: פריצת שווקים. ההון תמיד מחפש שווקים חדשים, וכל עוד מדינות חולשות על תנועת המסחר אליהן ומהן, יש צורך להפעיל ממשלות כדי לרופף את השליטה הזאת. בכל פעם שאתם שומעים ש"אל ראש הממשלה נלוותה משלחת של אנשי עסקים" אתם יכולים להבין שאחת המטרות העיקריות של הביקור הדיפלומטי היא למצוא לייצוא הישראלי שוק חדש. מה רע בכך? זה לא בהכרח רע, אבל חשוב להבין שחסידי "השוק החופשי" אינם מודעים אפילו לעוצמתה של התערבות המדינה כאן. מכסות על ייבוא, גובה מכסים, תחרות מן השוק המקומי – כל אלה יכולים לסכל את חדירתה של חברה ישראלית למדינה אחרת. פגישות בדרג הדיפלומטי-כלכלי נועדות בדיוק כדי "לשמן" את דרכן של החברות אל השוק הבא (באמצעות מענקי הקמה למפעלים, חוזי רכש הדדי, וכמובן, הקלות מס).

מטבע הדברים, לא כל חברה ומפעל בישראל שמייצאים לחו"ל יזכו לשירות הדיפלומטי הזה; רק הגדולים ייהנו ממנו. יוצא שרגולציה ממשלתית (בלתי מוצהרת) מחזקת מגזר עסקי מאד מסויים – חברות גדולות, בעלות נתח ייצוא גדול, שעוסקות על פי רוב בתחומי ביטחון או הייטק – ומזניחה מגזרים אחרים.

ועוד מילה על "מה רע" בפריצת שווקים לתעשייה הישראלית. בואו נחשוב רגע באיזה תעשיות מדובר. נתח גדול מאד מן הייצוא הישראלי, והנתח שנמצא במוקד קידום המכירות הדיפלומטי – הוא הייצוא הביטחוני: מערכות נשק וסייבר. הנה דוגמה מן החודש האחרון – משלחת סייבר ממלכתית מישראל ליפן. הבלוג הזה עסק פעמים רבות בייצוא הביטחוני ואין לי צורך להרחיב; ישנם טיעונים כבדי משקל נגדו, הן מוסריים והן חברתיים, ובטווח הארוך תועלתו יוצאת בהפסדו.

חסידי "השוק החופשי" עוסקים כל הזמן ברגולציה נגד האזרח הפשוט ובעד המגזר העסקי. נזכיר כאן את התיקון לחוק שיזמה השרה איילת שקד, שמטיל לראשונה אגרות על תביעות ייצוגיות (8,000 ש"ח בבית משפט השלום ו-16,000 ש"ח בבית משפט מחוזי). לא פחות מ-13 ארגונים חברתיים פנו לשקד בבקשה למשוך בחזרה את התיקון הזה, שיחסום את דרכם של מעוטי-יכולת לפנות לבתי-משפט. השרה שקד, לא תתפלאו, לא מצאה זמן להיפגש עם נציגי הארגונים, אבל עם נציגי התאחדות התעשיינים – הלוביסטים בעד האגרות – מצאה גם מצאה. שקד יוזמת במקביל עוד תיקון לחוק שיגדיל את גובה התרומה שנהנית מחיסיון לעמותה פרטית מ-20 אלף שקל בשנה ל-150 אלף שקל בשנה. גם זו דוגמה ברורה להעדפת האינטרס האישי של בעל ההון על פני האינטרס הציבורי בשקיפות (לא מיותר להזכיר שבכל הקשור לתרומות ממדינות זרות, שקד נוקטת בגישה הפוכה ומתנגדת לכל חיסיון, והטעמים ידועים).

הניאו-ליברליזם לא כתוב בתורה

לא כתוב בתורה שישראל חייבת להיות "מעצמת הייטק". מחקר טרי טוען שדווקא ההשקעה המוגברת בייצוא של ענפי היי-טק אחראית לפריון הנמוך של המשק הישראלי.
לא כתוב בתורה שתעשיית הסייבר היא פרוייקט לאומי שצריך לרתום אליו לא רק את בוגרי 8200 אלא גם להכשיר עבורו תלמידי תיכון ב"מגמות סייבר".
לא כתוב בתורה שהמשק הישראלי חייב להיות מבוסס-ייצוא.
לא כתוב בתורה שהממשלה צריכה דווקא לעזור לחזקים, וככל שהם חזקים יותר, לעזור להם יותר.
לא כתוב בתורה ש-9 העשירונים הנמוכים בחברות הישראליות שזכאיות להטבות מס צריכים לקבל, כולם ביחד, רק 9% מסך ההטבות, ושארבע החברות הגדולות צריכות לקבל 65% מן ההטבות.
לא כתוב בתורה שכמה שיותר גדול, יותר טוב; שריכוזיות זה טוב; שמעט חברות ענק טובות למשק יותר מהרבה חברות קטנות.

אבל כתוב בתורה "משפט אחד יהיה לכם", וכתוב בתורה "לא תטה משפט", ואידך זיל גמור.

מבט או שניים קדימה

סדרת הציטוטים שהובאה בראשית הפוסט משקפת מצב קבוע ומעניין בשיח הכלכלי בישראל: הקברניטים מפמפמים כל הזמן את יתרונות "הכלכלה החופשית", מעל כל במה ובכל הזדמנות. למה צריך הניאוליברליזם להכריז על עליונותו כל הזמן? זאת שאלה קלאסית מתחום התעמולה הפוליטית. השלטון שוקד להפיץ ולהשריש את האידאולוגיה שלו דרך קבע. ככל שהמציאות אינה מתיישרת על פי האידאולוגיה, ככל שהסתירות והסדקים שנבעים בה גדולים יותר – כך צריך להחדיר אותה ביתר שאת. רמת האגרסיביות של השיח הניאוליברלי, אם כן, היא מדד מצוין לעומק התהום שמעליו הוא מרחף. מזה שנים ישראל נמצאת בצמרת העולמית של מדדי האי-שוויון בהכנסות, בחינוך, ברמת העוני וכדומה. את המציאות הזאת מכירים מאות אלפי ישראלים על בשרם, כמו גם כל ילד שלישי במדינה, שמצא מתחת לקו העוני. אוכלוסיה מקוטבת כל כך, שסובלת מהזנחה שיטתית בהשקעות ציבוריות, עלולה לבצע שפטים במי שגרר אותה למצב הזה אם תראה נכוחה את המציאות. על כן חשוב להסתיר מעיניה את המציאות באמצעות מסך המילים הניאוליברלי. ממש כפי שמנטרת הביטחון שמושמעת בלי הרף בישראל מכסה על חרדה קיומית מכרסמת, כך גם המנטרות המעודדות של השיטה הכלכלית מכסות על הסבל האנושי שהיא גובה.

אל המנטרות האלה נלווה עולם רגשי מאד ברור. מלים כמו "שוק חופשי" מעלות על הדעת סייח משתובב בכר דשא רחב-ידיים; "צמיחה" היא שדה תלתן רענן וירוק; "הטבות" הן כמו אחות רחמניות שמלטפות את מצחנו. ממול – ניצבים הרשעים: "חסמים" ו"סירבול" שמפריעים לנו לזוז, "התערבות ממשלתית" שמריחה כמו דחיפת האף בעזות מצח לחיינו הפרטיים, "העלאת נטל המס" שמעלה על הדמיון סבל הכורע תחת מטען עצום וכבד. תעמולה יעילה תמיד מפעילה אותנו קודם כל ברמה הרגשית; כשסוף סוף ננסה לבחון אותה ברמה התבונית, יהיה מאוחר מדי.

לא חסרות אלטרנטיבות לכלכלה ניאוליברלית. המועדפת עלי היא סוציאל-דמוקרטיה בנוסח סקנדינבי, אבל חשוב להבין שחוק עידוד השקעות ההון, במתכונתו הנוכחית, גרוע גם מנקודת המבט של קפיטליזם רגיל (ולא חזירי) ששואף למקסם את התחרות במשק ולא להציב קבוצה מצומצמת ומיוחסת של תאגידים חזקים במיוחד מעל כל היתר.

את החוק הזה צריך להחזיר למקורותיו. מי שצריך עידוד זה עסקים קטנים, בשנים הראשונות בלבד, כשהם מנסים לעמוד על הרגליים. מסלול המענקים נוצר למטרה זו, ויש להחזיר אותה לקדמותה. את מסלול הטבות המס צריך לצמצם באופן דרסטי, ואולי גם לבטל. אם משאירים אותו, עליו לפעול באופן רוחבי ולא אנכי. הכלכלנים צבי הרקוביץ ואביחי ליפשיץ הציגו לפני שנתיים מודל כלכלי שבו מבוטלות הטבות המס הייחודיות. הדבר מאפשר להוריד באופן אחיד את מס החברות ל-16.7% (מ-25% כיום), ומוביל לגידול משמעותי בתוצר, ללא שינוי בתקבולי המיסים שאוספת הממשלה.

את הרפורמה הזאת – שאולי קריסת "טבע" סוף סוף תזרז – צריך לנצל למחשבה מחודשת, מן היסוד, על אופי המשטר הכלכלי בישראל. זאת משימה כבירה, אבל המחאות החוזרות ונשנות על רקע חברתי בישראל מלמדות שמתחת לפני הקרקע, התהליך כבר החל. על מנת להעצים אותו יש לפתח שיח פוליטי נועז ורדיקלי יותר, שאינו חושש להתעמת עם המנטרות הקדושות של המשטר – "צמיחה", "משיכת השקעות", "אווירה נוחה לעסקים" – ומתעקש לחשוף את צידם האפל, האנטי-הומני. שיח כזה אינו יכול להצטמצם בגבולות "המאבק בשחיתות", גבולות שבסופו של דבר נוחים מאד למשטר ולמוטביו. השיטה הניאוליברלית אינה מושחתת יותר משלטון המקורבים של מפא"י. צריך להחליף אותה, לא לתקן ולא לייפות. על כן הכל צריך להיות פתוח לדיון; לא רק האם פלוני פעל כחוק בסיטואציה כלשהי, אלא האם החוק עצמו ניתן להצדקה.

ולבסוף, פוליטיקאים שאינם חוצים את סף ההכרה הזאת – אין לנו צורך בהם. פוליטיקאים שהגיעו מלב השיטה שמנציחה את שלטון ההון לא יערערו על יסודותיה; הנהייה אחריהם היא בזבוז זמן וגניבת דעת, ולא חשוב אפילו מה עמדותיהם בנושאים "הבוערים" של הכיבוש או ההדתה. למעשה, לא פעם משמשות מחלוקות בנושאים "הבוערים" מסווה נוח שמאחוריו שוררת שותפות אמיצה בהאדרת שלטון ההון. יתקוטט ההמון על סמלים לאומיים ודתיים, חושב לעצמו הפוליטיקאי המרושת היטב בין בכירי המשק, ואנחנו נמשיך להריץ את ההצגה הניאוליברלית.

אסיים בדבריו של הכלכלן הא-ג'ון צ'אנג, שאיתו גם פתחתי:

"אסור להשאיר את הכלכלה לכלכלנים. מקצוע הכלכלה הסב ב־30 השנים האחרונות נזק לרוב האנשים. האזרחים צריכים להפוך לאזרחים עם מודעות כלכלית. לכל אחד מאיתנו יש הרבה דעות על מגוון נושאים בלי שבהכרח תהיה לנו הכשרה טכנית. להרבה מאיתנו יש דעות מגובשות על התחממות גלובלית, תקנים להיגיינה במזון או המצב הפוליטי בלי שיהיה להם תואר בתחומים האלה. אז למה אנשים חוששים לגבש דעות מוצקות על הכלכלה? כי עברנו שטיפת מוח שלפיה כלכלה היא דבר קשה שאנשים נורמלים לא יכולים להבין. זה לחלוטין לא נכון. הכלכלה ניתנת ברובה להסבר במונחים ידידותיים למשתמש. נכון שיש כמה פרטים טכניים שרק מומחים יכולים להבין, אבל כל אחד יכול להבין את העקרונות. וזה הצעד הראשון לקראת מימוש הזכויות הדמוקרטיות שלנו בנוגע למדיניות הכלכלית שהמנהיגים מכתיבים. בדרך כלל כשמציגים לאנשים קצת מספרים הם נבהלים ואומרים: 'המומחים בטח צודקים'. וזה בדיוק מה שאסור שיקרה, כי בשם פתרונות מדעיים וטכניים, המומחים האלה מצליחים לעשות ככל העולה על רוחם ולא לשאת בתוצאות".