קטגוריה: שוטף

עמותות הימין אלע"ד ו"עטרת כוהנים", כידוע, אינן עוסקות בנושאים פוליטיים. חפירות ארכיאולוגיות ומיזמי נדל"ן הם נושאים א-פוליטיים מובהקים – גם כשהם מתבצעים במזרח ירושלים, מתחת, או מעל, או במקום בתי מגורים של תושבים פלסטיניים. כיוון שפעילותן הנמרצת של עמותות הימין איננה פוליטית, אין להם מה לחשוש מהצעות החוק שמבקשות לאסור לחלוטין על מימון שמקורו בממשלות זרות (ח"כ אופיר אקוניס) או להטיל עליו מס של 45% (ח"כ פאינה קירשנבאום).

וכך, יכולים כל הפרוייקטים הלא-פוליטיים של עמותות אלה להימשך בלי הפרעה: בשיח ג'ראח, בסילואן, בראס אל-עמוד, בג'בל מוכאבר, ובא-טור. השתלטות על נכסים פלסטיניים על בסיס מסמכי בעלות מתחילת המאה ה-20 איננה פוליטית, גם אם מסמכי בעלות פלסטינית מאותה תקופה חסרי כל מעמד משפטי; בנייה יהודית במזרח ירושלים איננה פוליטית גם אם אף תושב פלסטיני לא יכול להשיג אישורי בנייה לעצמו או למשפחתו; והצבת כוחות אבטחה פרטיים בשכונות הערביות, שתפקידם להגן על יהודים מפני ערבים אבל אף פעם לא להיפך – גם היא איננה פוליטית.

לעומת זאת, כל המידע הזה על פעילותן של עמותות ימין במזרח ירושלים נאסף בידי עמותות כמו "עיר עמים" ו"האגודה לזכויות האזרח", והן דווקא ייפגעו קשות מן החוקים החדשים. זה נכון והוגן, כי הפקעת קרקעות ערביות, הרס בתים פלסטיניים ומעצר סיטוני של קטינים ערבים אינם מעשים פוליטיים, גם כשהם נעשים בשירות פרוייקט ההתנחלות של אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אבל הדיווח הציבורי עליהן – הוא פוליטי. אותו יש להפסיק, אותם לא.

גם התרומות מחו"ל לעמותת "אם תרצו" אינן פוליטיות, ולא חשוב אם הן מגיעות מכומר אנטישמי או מאוליגרך פורע-חוק. רדיפת מרצים בגין תכני הקורסים שלהם ורדיפת ארגוני זכויות אדם בגין הדו"חות שהם מפרסמים (ובהם מידע שנאסף ממקורות שלטוניים ברובו) – זו איננה פוליטית. אומנם המימון הזר ל"אם תרצו" הוא בגדר "התערבות כספית… בשיח הפוליטי הפנימי במדינת ישראל, תוך פגיעה בריבונותה", ו"זו תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית", כדברי ההסבר של ח"כ פאינה קירשבנאום להצעת החוק. אבל גם הוא פטור מן החוקים החדשים.

וזה הסוד: מימון פרטי לעמותות בעלות אג'נדה פוליטית זה בסדר. 50 מיליון דולר מארווין מוסקוביץ' זה בסדר גמור. אבל מימון ממשלתי זה איכסה. 21 אלף שקל מממשלת אירלנד זה כבר "תופעה פסולה ואנטי-דמוקרטית".

יש אומנם העניין הפעוט הזה – מימון ממשלתי זר בגובה של 3 מיליארד דולר, שפחות או יותר מכתיב את סדר היום הפוליטי בישראל. גם זה בסדר: מותר להתערב בפוליטיקה הפנימית של ישראל דרך משרד הביטחון. רק דרך עמותות אסור.

אומנם, על הדרך נקבור גם את רוב העמותות במגזר השלישי, ואיתן יירדו לטמיון עשרות פרוייקטים בתחום החינוך המיוחד, הסיעוד, הגנה על זכויות עובדים – אתם יודעים, כל הזבל הפוליטי של הסמול. העיקר שהכסף לא יגיע מבחוץ.

כי מה חשבתם, שברגע שהפרטנו את כל השירותים האלה, התנערנו מאחריות? יש לנו אחריות: לדאוג שהאוכלוסיות האלה ימשיכו להתבוסס בנחשלותן. לקח לנו 20 שנה לזרוק לכלבים את כל מי שישב על הצוואר של תקציב המדינה כמו עלוקה – התלמידים בפריפריה, הקשישים,  הנשים במגזר הערבי, צעירי השכונות. ופתאום מה גילינו? שבמקומנו נכנסו האירופאים. ממשלת ישראל הפסיקה לדאוג לאזרחים החלשים שלה, ובמקומה נכנסו עמותות, עם כסף אירופאי, שעושות את העבודה במקומה.

לא יקום ולא יהיה. החוקים החדשים ייבשו את העמותות, ויחזירו את כל המסכנים האלה למקום הטבעי שלהם – כלוב משוריין בתחתית החברה הישראלית. אנחנו כבר נדאג ששום שקל ושום יורו ושום דולר לא יחדרו לשם וחס וחלילה יפתחו להם את הכלוב.

 

 

[ובלי קשר: עוד מסמר – אחרון? – בארון הקבורה של הקשקוש על ועדות ההתנגדות העממיות והפיגוע ליד אילת].

אחרי מפגני השלטון

עוקבות כמו צל
השמועות.
השליטים שואגים
העם לוחש.

הבכירים

התכנסו בחדר אחד.
אדם ברחוב,
הנח לכל תקווה.

הממשלות
כותבות חוזי אי-התקפה.
אדם קטן
כתוב את צוואתך.

(ברטולד ברכט, "מטעם" 27, תירגמה: ליאורה בינג-היידקר)

 * * *

בני בגין: "זאת חבלה חמורה ביכולתה של הממשלה לקבל החלטות בתחומי הביטחון בנושאים שונים… מדובר במעשה נבלה."

אביגדור ליברמן: "זכות הציבור לדעת היא לא זכות הציבור להתאבד. הדיבור מיותר."

יובל שטייניץ: "יש פטפטת, ספינים וויכוח תקשורתי חסר תקדים, חסר אחריות ובלתי נסבל בנושא הזה."

אלי ישי: "הפטפטת וכל דיון ציבורי בענין איראן מיותרים. איבדנו כיוון מבחינת יכולת המדינה להתנהל בעניינים בטחוניים."

הציבור מתבקש לשתוק.
שמעתם משהו? תתעלמו.
אלה סוגיות ביטחון לאומי.
זה לא נוגע לכם.
זה לא נוגע לחייכם.
אולי למותכם.
אין לכם זכות.
אין לכם סמכות.
זה חוסר אחריות.
די לפטפט, תנו לעבוד.
שקט שיהיה פה.
הממזרים שינו את הכללים.
אנחנו מתכננים מלחמות.
אתם בשר תותחים.

[פורסם באתר J14]

ידיעה משולי החדשות: 1,500 עובדי קבלן שמועסקים בהוראה בפרוייקט היל"ה הכריזו על סכסוך עבודה במחאה על תנאי העסקתם. יש להם כבר כינוי, מעורר סלידה כשלעצמו: "מורי קבלן" (כפי שיש "רופאי קבלן", ובקרוב יהיו גם "שוטרי קבלן" ו"מכבי-אש קבלן" ו"סוהרי קבלן"). ספק גדול אם נתקלתם בידיעה, ספק גדול אם שמעתם אי פעם על היל"ה.

תכנית היל"ה ("השלמת יסוד ולימודי השכלה") היא תכנית הצלה חינוכית, לא פחות, שמיועדת לבני נוער שנשרו ממערכת החינוך. מדובר בבני נוער בעל רקע עברייני, או כאלה שהיו קורבנות לפגיעה פיזית ומינית. התכנית מסייעת להם במיומנויות למידה בסיסיות וגם מלווה אותם עד לבגרויות. כיום היא מטפלת ב-6,000 בני נוער.

עבודה מבורכת, לא? קדושה, לא? במדינה נורמלית, בידי מי מופקדת עבודה רגישה וחיונית כזאת? בידי המדינה. כך אומנם היה ב-8 השנים הראשונות להפעלת התכנית, עד שנת 2000. בשנת 2000 תכנית היל"ה הופרטה ונמסרה לניהול החברה למתנ"סים. זה לא חריג, כמובן: מערכת החינוך עוברת הפרטה נמרצת בעשור האחרון. מה שאולי חריג זה רמת הניצול של העובדים.

על מה מוחים מורי הקבלן? על כל ממדי הניצול המוכרים, הנלווים בהכרח להפרטה של שירותים ציבוריים. רובם משתכרים סביב שכר המינימום (כ-4,000 ש"ח); אין להם שום ביטחון תעסוקתי; אין משכורות בתקופת הקיץ או בתקופות החגים; והמעסיק, החברה למתנ"סים, כל כך להוט לחסוך כל גרוש, שהוא מנכה להם חצי שיעור מכל שיעור שמתבטל בגין היעדרות תלמידים (מה שקורה לא מעט, באוכלוסיות היעד). לזה אין לי מילה טובה יותר מ"זנות".

אז נמאס להם, והם התאגדו – ממש כמו עובדות הניקיון באונ' בן גוריון – בעזרת "כוח לעובדים". ועכשיו הם דורשים, העבדים, משהו כמו יחס אנושי.

הבעיה היא כמובן שהם פונים לכתובת הלא נכונה. יחס אנושי מקבלן? יחס אנושי ממי שזכה במכרז כי הציע את ההצעה הזולה ביותר? ואיך בדיוק הוא ימשיך לזכות במכרז, אם לא ימשיך לקצץ בעלויות על גבם של עובדיו? הלא זה כל ההגיון של השיטה (הגיון שגם הקבלנים עצמם אנוסים לציית לו, כדי לשרוד כלכלית). אומנם כך: ב-2009 נפתח המכרז מחדש והחברה למתנ"סים זכתה בו שוב – רק הודות ליכולתה לכווץ עוד יותר את הזכויות המינימליות של עובדיה. נציגת החברה הודתה: "כללי המשחק האלה הוכתבו ע"י משרד החינוך, ואנחנו נאלצים להתמודד במכרז כמו כל חברה מסחרית אחרת. אם ארצה להתייחס למורים כאל עובדים שלנו לכל דבר – לעולם לא אזכה בשום מכרז."

מי שלא מתאים לו, נפלט; בהיל"ה מדווחים על תחלופה שנתית של קרוב ל-40% (!) מן המורים. תארו לעצמכם שכמעט כל מורה שני בבית הספר של ילדכם היה מתחלף, מדי שנה. זה טוב לילדים נורמליים? אולי זה עוד פחות טוב לילדים עם רקע כל כך קשה כמו אלה שמגיעים להיל"ה?

הסיפור של היל"ה מעניין עוד יותר, כי הוא חושף את קשר השחיתות שאופף את המכרזים הממשלתיים האלה. בחודש מאי השנה כתב מבקר המדינה על האופן שבו זכתה החברה למתנ"סים במכרז להפעלת היל"ה: "החברה התערבה באופן גס בהליכי הכנת המכרז, ועובדי המינהל (מינהל חברה ונוער במשרד החינוך) אפשרו לה לעשות זאת. החברה היתה במצב של ניגוד עניינים, שכן בהיותה קבלן מבצע ומציע במכרז היא עלולה להעלות הצעות שיש בהן כדי לעצב את התוכנית ואת תנאי המכרז על פי האינטרסים שלה."

הבנתם? עד כדי כך מגיעה רמת האמינות של "הפיקוח הממשלתי" על הקבלנים, עד כדי כך מגיעה העצלות של המדינה בבואה לטפל בחינוך בני נוער במצוקה – שהיא אפילו מתנערת מחובתה להגדיר את תנאי המכרז בעצמה. ניתן לזכיין העתידי לכתוב מה צריך שם; הוא במילא יודע הכי טוב מה הוא יכול ומה הוא לא יכול לעשות.

הדפוס המושחת הזה חוזר שוב ושוב במהלכי הפרטה, לכל רוחב הסקאלה. הנה דוגמה לכאורה לא קשורה, אבל בעצם מאותו סוג. בינואר השנה פורסם שעיריית ירושלים ומשרד התיירות הקצו 2 מיליון ש"ח (מיליון מכל צד) להקמת "מוזיאון המעין" בגן הלאומי "עיר דוד", שמנוהל בידי עמותת אלע"ד. מדובר בפרוייקט ממשלתי בחסות החברה הממשלתית לתיירות, אבל בפועל, מסתבר שעמותת אלע"ד תיכננה את הפרוייקט והגישה אותו לעירייה. שוב – היפוך התפקידים: הממשלה פועלת כקבלן ביצוע של העמותה הפרטית, לא הרבה יותר מחותמת גומי. עמותת אלע"ד (למתעניינים – הנה תיאור נרחב של מעלליה) עומדת במרכז מהלך הפרטה מאסיבי ביותר בימים אלה – הפרטת הגנים הלאומיים – שאליו אני מקווה לחזור באחד הפוסטים הבאים.

חזרה לחינוך הזול. עוד מגזר שמוחה כבר שנים ארוכות על ההעסקה הקבלנית שלו הוא הסגל האדמי הזוטר. גם השנה הזאת תיפתח בשביתה שלהם. רשימת הקלקולים בתנאי ההעסקה של הסגל הזוטר ארוכה כגלות. כמה זוטר הסגל הזוטר? לא ממש. חלק גדול ממנו נושא בתארי ד"ר, יש בו 9,300 מרצים, והוא אחראי על מחצית מכלל שעות ההוראה באוניברסיטאות בישראל. ועדיין, כל המאסה הזאת – שמועסקת על בסיס סמסטריאלי, אפילו לא שנתי – כמעט שקופה בעיני הקודקודים בות"ת ובאוצר. יודעים איך קוראים ליו"ר ות"ת? טרכטנברג. מנואל טרכטנברג.

האמת? מתחשק לי לומר להם – תשביתו בלי הגבלה. תשתקו את האוניברסיטאות. בארץ הרי מבינים רק כוח. אבל הסוף הרי ידוע מראש – העובדים הבעייתיים יפוטרו. הרוב לא ישרוד בלי משכורת יותר מחודש. מי שיפוטר יוחלף במהרה, שהרי השוק רווי באקדמאים שנלחמים על כל משרה פנויה. השביתה הזאת סופה להיכשל – אלא אם כן תקבל בסיס תמיכה וסולידריות ממגזרים נוספים שישבתו יחד איתה. עוד אתגר המונח לפתחו של המאבק החברתי.

תופעת עובדי הקבלן היא אחד הנגעים המכוערים ביותר בחברה הישראלית. ממנגנון שנועד מלכתחילה לספק פתרונות מקומיים ומוגבלים למעסיקים שאין ביכולתם להכשיר כוח אדם למטלות ספציפיות, הוא הפך לבור ניקוז ענקי שמושך אליו, מצד אחד, את העובדים הפגיעים ביותר במשק, ומצד שני, את המעסיקים החמדניים ביותר. בשבוע שעבר התפרסם נתון מזעזע: בישראל אחד מכל עשרה עובדים (כ-300 אלף מתוך 3 מליון) מועסק דרך חברות קבלן. לשם השוואה, ממוצע עובדי הקבלן במדינות המפותחות הוא 1.5% – פחות משישית. הנה עוד מדד אי-שוויון חברתי שישראל מובילה בו בבטחה (הנתונים מתוך הכתבה המאלפת הזאת – קריאה מומלצת).

הממשלה שלנו, כמו בחזיתות אחרות, מושכת קדימה. היא מתגאה בשיעור של 20% עובדי קבלן מכלל מועסקיה, ועוד היד נטויה. זה אולי לא נראה טוב, ולכן יש מי שדאג למתג מחדש את עובדי הקבלן כ"עובדי שירות" וכך לגרוע אותם מן הסטטיסטיקה המביכה הזאת (שאלה: האם המיתוג מחדש בוצע בידי "עובד קבלן" או "עובד שירות"?).

בניגוד לדעה המקובלת, כשהממשלה עוברת להעסקה עקיפה, היא לא תמיד חוסכת כסף. לפעמים החיסכון מתקזז בהוצאות על הקמת מנגנון שיפקח על עבודת הקבלן. מה שברור הוא שפיקוח על קבלן תמיד לוקה בחסר, בהשוואה לפיקוח ישיר על העובדים שלך. חברות הקבלן הן "מפרות סדרתיות" של דיני העבודה וחוקי המגן. בשנת 2010 לבדה התקבלו כ-4,600 תלונות במשרד התמ"ת על הפרת דיני עבודה בחברות הקבלן. למרות זאת, היקף הקנסות שהוטלו בכל התקופה בין 2007-2010 היה נמוך מ-5 מליון שקלים. זאת מציאות שמעודדת ניצול עובדים. הסובלים ביותר, כמו תמיד, הם מי שנמצאים בתחתית הפירמידה: נשים ומיעוטים.

המאבק החברתי שניצת בקיץ העלה, סוף סוף, את בעיית עובדי הקבלן למודעות הציבור הרחב; הנהגת המאבק מדברת עליהם מפורשות וגם צוות ספיבק-יונה דורש מעבר להעסקה ישירה במגזר הציבורי. השאלה הקריטית היא האם אותו ציבור שהתעורר בקיץ יעמוד במבחן הסולידריות המעשית עם מאבקיהם של עובדי הקבלן – מורי היל"ה, הסגל האקדמי הזוטר, עובדי קרן קרב, עובדי האוניברסיטה הפתוחה ועוד ועוד (הנה רשימה מלאה באתר "כוח לעובדים") – או ששוב יתנער מהם באדישות, "כי זאת לא הבעיה שלי". לשם כך נחוץ גם להצביע על המעסיקים הפוגעניים ביותר – שיאני ההעסקה של עובדי קבלן: חברת רפא"ל, שירותי בריאות כללית, הרשויות המקומיות והאוניברסיטאות.

משהו אחד טוב כבר יצא מן המודעות החדשה הזאת: יו"ר ההסתדרות הכריז על סכסוך עבודה שמטרתו "לפתור" את בעיית עובדי הקבלן. אל ייקל הדבר בעיניכם: זאת הפעם הראשונה שההסתדרות מכריזה על סכסוך כללי במשק שלא בעניין תוספות שכר או הסכמי עבודה, אלא נגד עצם צורת ההעסקה של עובדי קבלן. אל הצעד הזה התייחסתי בספקנות; ליו"ר ההסתדרות יש עבר (קרוב מאד) מפוקפק ביותר בכל הקשור על הגנה על עובדי קבלן. ואומנם, שלשום נודע שעיני הסיר בינתיים את איום השביתה הכללית במשק לנוכח "התקדמות במגעים" עם האוצר ועם נציגי המגזר העסקי הפרטי על קליטת עובדי קבלן. אל תעצרו את נשימתכם: המגעים האלה יסתכמו בשינויים קוסמטיים לכל היותר. קיצוץ דרסטי בהיקף ההעסקה העקיפה במשק דורש שינויים מבניים עמוקים – לא מן הסוג שאנשים כמו עיני, שטייניץ, שרגא ברוש או אוריאל לין יסגרו ביניהם מטוב ליבם. שינויים כזה יכול להגיע רק לאחר טלטלה חברתית שתוציא המונים לרחובות.

עיני הוא אופורטוניסט; על רכבת עובדי הקבלן הוא נאלץ לקפוץ, שלא מיוזמתו, תחת לחצים חיצוניים – רוח המחאה החברתית והאתגרים המרשימים שמציב ארגון "כוח לעובדים" בפני ההסתדרות בארגון עובדים, ייצוגם המשפטי ומאבק על זכויותיהם. ובכל זאת, מותר לפנטז. מתוך שלא לשמה אולי יבוא לשמה: שביתה כללית במשק לביעור תופעת עובדי הקבלן תעביר בארץ רוח כמעט-צרפתית של סולידריות עובדים. מה תעשה המדינה? תרוץ לבית המשפט, כמובן, ותטען שהשביתה לא חוקית. מה יעשה בית המשפט? שוב יקדש את זכויות המעסיקים על חשבון זכויות העובדים, כפי שנהג בהתפטרות המתמחים, או שיעז, סוף סוף, לתת פירוש אחר, מוסרי יותר, ל"שלטון החוק"?

ואם לא ראיתם את סרט החובה הזה, עדיין לא מאוחר מדי: "זהב לבן, עבודה שחורה", מאת טלי שמש.

[פוסט ארוך – מאילת לרוטשילד ובחזרה]

– זוכר את הפיגוע ליד אילת ב-18 לאוגוסט?
– כן.
– אז עכשיו נודע סופית שהמחבלים לא היו קשורים לעזה.
– מה פתאום. הם יצאו מעזה.
– לא, הם לא יצאו.
– כן יצאו.
– לא.
– טוב, אז ההוראה יצאה מעזה. חיסלנו את האחראים לפיגוע.
– לא, ההוראה לא יצאה מעזה. חיסלנו אנשים שלא קשורים לפיגוע.
– טוב, אז אם הם לא קשורים לפיגוע הזה, הם קשורים לפיגוע אחר. מה זה חשוב? חיסלנו אנשים שהגיע להם למות.
– למה דווקא עכשיו הגיע להם למות, למה הגיע לילד בן שנתיים למות איתם, ולמה דווקא שעתיים אחרי פיגוע שהם לא היו קשורים אליו?

* * *

ימים קשים עוברים על חסידי תיאורית האין-קונספירציה. המציאות שבה ומוכיחה להם שהם טועים, אבל הם נאחזים בכל קש חולף כדי לא לטבוע; הכל כשר כדי להצדיק בדיעבד את החיסול של מי שלא היה קשור לפיגוע באילת.

הו, האירוניה. אות הקלון הנצחי של תיאוריות קונספירציה – הטענה שאי אפשר להפריך אותן, שתמיד יימצא "טריק" להציל את כבודן – דבק דווקא על מצחה של התיאוריה הנגדית, תיאורית האין-קונספירציה-ובסך-הכל-תקפנו-את-מי-שתקף-אותנו. אני מניח שגם אם יתפרסם סרטון וידאו של בכיר באל-קאעדה שייקח אחריות על הפיגוע, יהנהנו מולו בידענות חסידי האין-קונספירציה ויאמרו "בטח, בטח, הרי הוא מקבל משכורת מועדות ההתנגדות העממיות". בשלב הזה נראה שאין שום דרך להוכיח לאנשים כאלה שחמשת האנשים שחוסלו ב-18 לספטמבר בעזה לא היו קשורים לפיגוע ליד אילת. חבל להשחית מלים נוספות.

להבדיל, את תיאורית הקונספירציה הנוכחית, כמו שכתבתי ארבעה ימים אחרי הפיגוע, היה קל מאד להפריך. כל מה שהיה נחוץ לעשות הוא לפרסם את שמות המחבלים שנהרגו בפיגוע ולספק ראיות לזיקה שלהם לעזה. זה כבר לא יקרה. עכשיו זה סופי.

תזכורת

בין 10 ל-15 מחבלים השתתפו בסדרה של פיגועים משני עברי הגבול ליד אילת. המחבלים הרגו 8 ישראלים. צה"ל הרג 6 מהם ובמהלך המרדף בתוך סיני הרג גם 5 חיילים מצרים. שעה קלה לאחר הפיגוע קבע שר הביטחון שהמתכנן והאחראי הוא ארגון הועדות העממיות (וה"ע) בעזה ("יהיה תג מחיר על האירוע הזה ותהיה מכה חזקה בעזה. ברור כי התכנון הגיע מארגוני הטרור בעזה. אנחנו לא נעבור על זה בשקט.") חיל האוויר הוזנק והפגיז בית מגורים ברפיח; מההפגזה נהרגו 5 בכירים בוה"ע ותינוק בן שנתיים. במעגל ההסלמה שפרץ בעקבות כך, אליו נסחפו גם הגי'האד האיסלאמי והחמאס, נהרגו 27 פלסטינים וישראלי אחד, והוא הותיר אחרי עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות, בעיקר בעזה.

הגרסה הרשמית – והפקפוקים

תוך דקות ספורות מהיוודע דבר הפיגוע, הופצה גרסה אחידה בכל כלי התקשורת. על פי הגרסה הזאת, גם מתכנני וגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה. נתניהו וברק בדבריהם לתקשורת אומנם התרכזו רק במתכננים, אבל בגרסה המפורטת יותר שמערכת הביטחון העבירה לכתבים ולפרשנים הצבאיים נאמר מפורשות שגם מבצעי הפיגוע יצאו מעזה (וחצו את הגבול דרך סיני). אני מדגיש את הנקודה הזאת כי כל מי מיני סנגורים-בגרוש שניסו להציל את הגרסה הרשמית (לנוכח הפקפוקים) טענו שבעצם אף אחד לא דיבר על זהותם של מבצעי הפיגוע.

דיברו ועוד איך: ערוץ 2, ynet, ואללה, רון בן ישי, אלון בן דוד. כולם אמרו: המבצעים יצאו מעזה. הם לא המציאו את זה; הם פשוט לעסו לציבור את מה שקיבלו בכפית מן המקורות שלהם במערכת הביטחון, בלי לפקפק לרגע. הציבור, כמובן, בלע ללא היסוס.

לא יותר משלושה-ארבעה כותבים באינטרנט פיקפקו בגרסה הרשמית. ארבעה ימים אחרי הפיגוע העליתי פוסט ראשון וחודש אחריו העליתי פוסט שני, מקיף יותר, שמסכם את כל החורים והתמיהות. לא אחזור כאן על הדברים שכתובים שם; זאת רק תזכורת, להצגת התמונה המלאה.

אצטט כאן רק את ההסבר האלטרנטיבי שהצעתי לאירועים:

"ממשלת ישראל  ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי."

התחקיר הצה"לי ממוטט את הגרסה הצה"לית

ב-21 בספטמבר, בשקט בשקט, בלי שאף אחד כמעט שם לב, פירסם הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן, ממצאים ראשוניים מתוך תחקיר צה"ל שנעשה על הפיגוע. הכותרת: "כל המחבלים היו מצרים". קבורת חמור נאה לגרסה הרשמית, לפחות לחלק הביצועי. הפרסום גם הבהיר מדוע נותרה השאלה שלי – מהם שמות המחבלים? – ללא מענה. השמות היו מצרים, לא עזתיים, ולכן לא פורסמו.

מוזר, אבל לא מפתיע, שאף כלי תקשורת אחר לא התייחס לפרסום הזה. והנה אתמול הנחית פישמן את הפצצה במלואה – מסמך מקיף על מסקנות התחקיר הצה"לי. המסקנות מביאות לקבורת חמור נאותה גם את הטענה שמתכנני הפיגוע היו אנשי וה"ע בעזה. הכותרת אומרת הכל: "טעות באויב". הנה עיקרי הדברים:

"זה בעצם ספר עם עשרות עמודים, עם תצלומי קרקע וסימונים טקטיים של מיקומי כוחותינו והאויב בכל נקודת זמן. ולכל תצלום צמוד הסבר: מי עשה מה, מי הלך לאן, מי שגה והיכן. דרמה וטרגדיה משמשות בערבוביה עם רשומון יבשושי של תחקיר צבאי. אבל כשמסיימים לקרוא את הספר נחשף חור שחור, ענקי, שהותירה אחריה עוד קונספציה שקרסה. הנחנו מארב כדי ללכוד קבוצת טרור עזתית, ונפלנו למארב של מי שמכונים היום "סינאווים", תושבי סיני.

הקונספציה היתה פשוטה: עוד פיגוע עומד לצאת מעזה דרך סיני לישראל. מה שמכונה "ציר החית" (עזה-סיני-ישראל). יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים, שיכולתם המבצעית מוכרת לצה"ל ולשב"כ. אלא שכאן נחתה ההפתעה: במקום האויב המוכר צץ שד חדש… לשד הזה של הג'יהאד העולמי יש אידאולוגיה ויכולות שונות. הוא לוחם אחרת ומתנהג אחרת. ואותו שד פתח ב-18 באוגוסט עידן חדש על גבול ישראל-מצרים.

אף אחד מגורמי הביטחון לא  נתן התרעה על כך שהפיגוע הצפוי – וידעו שהוא עומד להתרחש – יבוצע על ידי גורם איסלאמי קיצוני בסיני."

נדרשות לפישמן הרבה מלים כדי לפורר את הגרסה הרשמית ("הקונספציה", בלשונו); אולי מפני שגם הוא חטא והתפתה לה. צריך להבין דבר מתוך דבר. סוף הציטוט פוטר את העזתים מביצוע הפיגוע. הפיסקה השניה, באופן עקיף, פוטרת אותם גם מן התכנון ("יש לפיגוע ראש עזתי ומתכננים עזתיים… אלא שכאן נחתה הפתעה… אויב חדש… ג'יהאד עולמי"). גם ההקשר והאווירה מעבירים את המסר: הרעיון העיקרי במאמר של פישמן הוא ההצטלבות בין כמה וכמה גילויים של השפעה איראנית-ג'יהאדיסטית באזור –  (ההתקפה על שגרירות ישראל בקהיר, ניסיונות ההתנקשות של איראן בבכירי המשטר הסעודי, הפיגוע ליד אילת, ההתנצלות הישראלית, עסקת שליט, הגדר על גבול סיני).

אף מילה על התוצאות המחרידות של ה"טעות באויב" ב-18 באוגוסט – הרג וסבל מיותרים לחלוטין. ובכל זאת, פישמן ראוי לקרדיט הרבה מעל לעמיתיו: כשהוא מפשל, הוא לפחות מציג בפני הקוראים את העובדות הנכונות, ללא כחל ושרק, ונותן להם להבין לבד. שאר הכתבים והפרשנים הצבאיים פשוט שומרים בסוד עובדות שיחשפו את ערוותם בפומבי. על הכאה על חטא בכלל אין מה לדבר.

החרדה הילדותית מקונספירציות

הישראלים עוצמים עיניים בכוח. החרדה הזאת, של האזרח הממוצע, דומה מאד לסירובו של הילד לקבל את האפשרות שאביו או אמו פועלים לפעמים להזיק לו, מתוך ידיעה ברורה. זה פשוט לא ייתכן; עצם המחשבה שהמנהיג או ההורה מפקיר אותנו חסרי מגן מול כוח הרסני היא בבחינת טאבו שיש לגרש מן התודעה. התגובה החרדתית הזאת מסוגלת לדחוף אנשים בוגרים, ולא רק ילדים תמימים, להלך מחשבה אירציונלי לחלוטין, שכל תכליתו לשמר את "הסדר הטוב" והביטחון המנחם בטוהר הכוונות של המנהיג/הורה.

רשות הדיבור למגיב מס' 51 בפוסט הקודם שלי על הפיגוע:

"ארה"ב אומרת שהוועדות העממיות היו אחראיות (חלקית) לפיגוע. המצרים אומרים שעזתים היו שותפים בפיגוע. ישראל, הן בגרסה הראשונית, והן בגרסה האחרונה, טוענת שהוועדות העממיות אחראיות לפיגוע. אלה הן הראיות שקושרות את הוועדות העממיות לפיגוע (בהיעדר לקיחת אחריות, מישהו ציפה להקלטה חשאית של ראש הארגון שאומר שהוא אחראי לפיגוע? לאיזה ראיות מוחצות אפשר לצפות מרגע שאין לקיחת אחריות?). הראיות הן ששלושת המדינות המשמעותיות בהקשר הזה קושרות את הוועדות העממיות (ארה"ב וישראל) או "עזתים" באופן כללי (מצרים) לפיגוע."

הבנתם? הראיות לכך שהעזתים שותפים בפיגוע הן שפוליטיקאים וגנרלים אומרים את זה. הנה אירציונליות אינפנטילית בטהרתה. ככה אומרים המבוגרים, סוף פסוק.

מגיב מס' 51 נמצא בחברה טובה. גם פרשנים בכירים צועדים בעיניים עצומות אחרי מנהיגיהם. הנה רון בן ישי מפיק פנינה של חשיבה רציונלית בפרשנות על הפיגוע:

"כעת היעדים העיקריים לסיכול הם בכירים שמנסים ליזום פיגועים דרך סיני. המחיר שאנו משלמים הוא התלקחות ירי רקטות אחרי כל סיכול ממוקד. סביר להניח שככל שהסיכולים הממוקדים יהיו תכופים ומוצלחים יותר, כך תגבר ההרתעה שהם מייצרים וירי התגובה יפחת."

הבנתם? אומנם עד היום כל הניסיון מוכיח שהמחיר שאנחנו משלמים על הסיכולים (ובהקשר הנוכחי – רצח של אנשים שאינם קשורים לפיגוע) הוא התלקחות ירי רקטות. לכן (= מילה שמציינת נביעה לוגית) סביר להניח שככל שנרבה בסיכולים, תגבר ההרתעה וירי הרקטות יפחת. מין אינדוקציה הפוכה כזאת.

ועכשיו למציאות. מנהיגים, כמו הורים, אינם תמיד-תמיד שוחרי טוב. הרבה יותר מהורים, מנהיגים הם יצורים מוכווני-אינטרסים, שחותרים כל הזמן להתאים אמצעים (החלטות, מדיניות) למטרות. אם טובתו של האזרח עולה בקנה אחד עם האינטרס של השלטון, יפעל זה באופן שייתפס כמוסרי או הגון. אבל זו אחיזת עיניים; ברגע שהאינטרס השלטוני אינו חופף את טובתו של האזרח, נרמסת טובה זו ללא נקיפות מצפון. כך גם לגבי אמירת אמר או שקר: פוליטיקאי יאמר אמת לאזרח אם ייצא לו מזה משהו, ולא משום שהוא מכיר בערכה הסגולי של אמירת אמת.

הדברים האלה לכאורה מובנים מאליהם. אבל איכשהו יש לרבים קושי לתרגם אותם למסקנות צלולות כשהדברים קרובים אל חיינו. אפריורית, תיאורית קונספירציה איננה טובה או גרועה מכל תיאוריה אחרת. אם כל תיאוריה של התנהגות פוליטית חייבת למצֵע בין מעשים למטרות, תיאורית קונספירציה נבדלת מתיאוריות אחרות בכך שהיא (א) מייחסת לפועלים מודעות למטרות, ו-(ב) טוענת שהמטרות הוסתרו מהציבור. זה כל ההבדל, והוא לא כזה מכריע. חלק גדול מהזמן, אולי רוב הזמן, פוליטיקאים מודעים למטרותיהם. וכמו שנאמר קודם, הם משועבדים לאינטרסים. אם האינטרס שלהם, במצב עניינים מסוים, הוא להסתיר את המטרות האמיתיות של המעשה הפוליטי, הם יעשו זאת. בשני צעדים קלים, אם כן, ניתן לעבור מתיאוריה לא-קונספירטיבית לתיאוריה קונספירטיבית. ושוב נדגיש: שני הצעדים האלה נתונים לאותם קריטריונים של תיקוף שחלים על כל הסבר.

באופן אישי אין לי חיבה מיוחדת לתיאוריות קונספירטיביות; אין לי גם חיבה הפוכה. החיבה היחידה שלי היא לתיאוריות טובות: תיאוריות שמסבירות מקסימום עובדות באמצעות מינימום הנחות, ושחוזקן של ההנחות ניתן לאישוש עצמאי.

כמה התנגדויות קלושות

להלן, שוב, העובדות:

א. יוזמי ומבצעי הפיגוע באילת לא היו קשורים לשום ארגון טרור בעזה.
ב. ההנהגה הישראלית (בעידוד התקשורת) שיקרה לציבור.

בשלב הזה של הדיון, אני מניח ששתי הטענות האלה הוכחו מעל כל ספק סביר (מי שלא השתכנע מן הראיות שהובאו למעלה ובשני הפוסטים הקודמים – כבר לא ישתכנע מכלום). אזרח סביר אמור כעת – אחרי שגמר לרתוח מזעם על (ב) – לשאול את עצמו: למה שיקרו לי?

תיאורית הקונספירציה מציעה הסבר. תאהבו אותו או לא – הוא הסבר. ההסבר אומר כך: התלכדות של נסיבות מאד מציקות מאיימות על יציבות הממשלה בישראל, ואולי גם על יציבות המבנה החברתי-פוליטי. בקיצור נמרץ לחלוטין, מדובר בעצמאות הפלסטינית והצפי להתקוממות פלסטינית-עממית בספטמבר; המאבק החברתי הפנים-ישראלי וערעור יסודות הכלכלה הניאו-ליברלית; והאיום בקיצוץ דרסטי בתקציב הביטחון. כל אלה יצרו אינטרס רב-עוצמה של השלטון להסיט את תשומת הלב הציבורית ממנו,  מאחריותו למשבר החברתי העמוק ומקוצר ידו לתת מענה אמיתי לדרישות המאבק. הצתת עימות עם אויב חיצוני, שמטיל פחד על אזרחי ישראל, דוחקת את הביקורת הפנימית הצידה ומאחדת את העם בתמיכה ללא-סייג בשלטון. ברור שהחלטה כזאת חייבת להישאר חסויה מהציבור, שאין לו שום חפץ לשמש בשר תותחים במלחמת ההישרדות של השלטון. זאת התשובה לשאלה – "למה שיקרו לי?".

אחת ההתנגדויות המביכות בעילגותן לתיאוריה הזאת הצביעה, בתרועת ניצחון, על כך שבניגוד לתיאוריה הקונספירטיבית, אירועי ספטמבר ברשות הפלסטינית לא התלקחו למהומות דמים המוניות. הכשל כאן בסיסי לגמרי – בלבול בין כוונות לתוצאות. למה הדבר דומה? א' הולך ברחוב ורואה את ב' ו-ג' צועדים לפניו, ולפניהם בור עמוק. ואז הוא רואה את ב' דוחף את ג' לכיוון הבור. למרבה המזל, באותה שניה ממש ג' מועד על מרצפת רופפת ונופל הצידה, וכך ניצל מן הבור. הצופה א' מסיק: כיוון שלא הושגה התוצאה, אין שחר לטענה ש-ב' התכוון להפיל את ג' לתוך הבור. המסקנה כמובן מופרכת.

תיאורית הקונספירציה לא התחייבה בנפשה שיהיו מהומות דמים בספטמבר (למעשה, התפללתי כמו רבים אחרים שהכרזת המדינה הפלסטינית תעבור בשקט). אבל היא כן טענה שהניסיון לעודד מהומות כאלה מסביר, בחלקו, את השקר התעמולתי של ישראל בנוגע לפיגוע ליד אילת.

מה לגבי המחאה החברתית? האם צלחה הקונספירציה או לא? כאן ההערכה היא לגמרי בעיני המתבונן. יש הרבה שסבורים שהמחאה "איבדה גובה", "גמרה את הסוס", וכו'. החודשיים האחרונים היו גדושי אירועים (ולאחרונה – שחרור גלעד שליט) שכל אחד מהם יכול היה לגרוע מן התנופה של המחאה; ההסלמה בגבול הדרום אולי תרמה את חלקה. מצד שני, המחאה הזאת מנוהלת בחוכמה על ידי אנשים שצפו מראש כל ספין בטחוני אפשרי, ולכן גם נערכו בהתאם. בחודש הקרוב נראה באמת האם יש ממש בתחזיות השחורות האלה או לא. בכל מקרה, העובדה שהמציאות לא הסתדרה לפי הפנטזיות של שקרני ההנהגה שלנו לא מעידה שלא היו להם פנטזיות; לכל היותר היא מבליטה נקודה מוכרת – המנהיגים שלנו לא למדו דבר ועדיין מתייחסים לכולנו כמו אל עדר של טפשים.

למרות הניסיון של הימין לצייר את תיאורית הקונספירציה כהזייה שמאלנית-קיצונית, התיאוריה הזאת הסתובבה בשטח לא מעט, ופה ושם גם ביצבצה בדבריהם של פרשנים שעוד נשאר להם משהו בין הרגליים. כך כתב-הזהיר הפרשן הפוליטי של מעריב, שלום ירושלמי, ב-1 באוגוסט:

"מה עושים בכל זאת? הפוליטיקאים שלנו מספיק צינים כדי ליזום מהלך מדיני או ביטחוני מעושה כדי להרוס את המחאה שמאיימת להפיל אותם. אנחנו כאן כדי להתריע מפני האפשרות הזו. כל מזימה כזו תיבחן בשבע עיניים, רבותי. כל חימום גבולות מיותר בימים האלה יעורר חשד מיידי. כל איום ביטחוני שתמציאו לנו ייבדק. כל יוזמה צבאית תתקבל בסקפטיות דווקא בימים אלה. העם לא טיפש והוא הוכיח את זה בשבועות האחרונים.

יש לי דוגמא מהחיים: ב-3 בספטמבר 2000 נכנס אריה דרעי לכלא. חסידיו הקימו מחוץ לשערי כלא מעשיהו את ישיבת "שאגת אריה". עשרות אלפי אנשים פקדו את המקום והבטיחו להישאר שם שנתיים, עד לשחרורו. מתי המאהל התקפל? ב-29 בספטמבר 2000, כאשר פרצה האינתיפאדה השנייה. אם יורים לא מוחים, וההפך."

כמו שאומרים, לא נגענו.

מפלט אחרון: איוולת או שגגה

אבל יש כאלה שעוד לא השתכנעו. הם מכירים בנכונות של טענות (א) ו-(ב), אבל מציעים הסבר לא-קונספירטיבי. למשל: המנהיגים שלנו זאת חבורה של דבילים נטולי כושר-חיזוי מינימלי; להלן, "הסבר האיוולת". מה שמטריד בהסבר הזה הוא שהוא חוזר שוב ושוב, עם כל הסתבכות ישראלית בגבול עזה או לבנון, במשט או בתקרית דיפלומטית מביכה. תמיד הוא שם, נוח לשליפה; האיוולת תנקה ותטהר כל עוון. לישראלים לא מעטים, ההסבר הזה הוא כמעט רפלכס מותנה.

לפני חצי שנה כתבתי כך על הרפלכס הזה:

"תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?"

אחרי הפיגוע באילת, הגירסה הבולטת של ההסבר הזה היתה: "אי אפשר להפציץ במצרים, אז מפציצים בעזה". אבל איך זה מסביר את ההסלמה המכוונת, את הכנסת החמאס למעגל הדמים, נגד רצונו המוצהר? גם זה תוצאה של מדיניות "המפציץ האוטומטי"? אם צה"ל יודע שמאחורי הפיגוע עומד גורם בסיני ולא ועדות ההתנגדות העממית; ואם בכל זאת תוקפים אותן כדי לייצר מראית עין של נקמה; מה משרתת המשך ההסלמה והפגיעה באנשי חמאס – זולת ליבוי האש בדרום עד לרמה שתשתק את סדר היום הלאומי לחלוטין?

הנה כך מוצא עצמו מכחיש-הקונספירציה עד חורמה. הוא יודע שצה"ל חיסל אנשים שאינם קשורים לפיגוע, הוא יודע שישראל סוחפת למעגל ההסלמה את כל הארגונים בעזה (המהלך בעל ההשלכות הקטלניות היה חיסול פעיל הגי'האד האיסלאמי, שכביכול מימן את הפיגוע באילת – אותו פיגוע שלא היה קשור לעזה); הוא גם יודע היטב מה ירוויחו השלטון, מערכת הביטחון והאליטה הכלכלית של ישראל מהמשך ההרג וההרס בדרום; ועדיין, הוא מתעקש שהקו היחידי שמחבר בין כל הנקודות האלה הוא איוולת ושיקול דעת מוטעה.

אוויל באמונתו יחיה.

אה, כן, והיתה עוד תיאוריה: "טוב, אם הם לא אחראים לפיגוע הזה, אז הם אחראים לאחרים והרוויחו ביושר את מותם." אבל זאת לא יכולה אפילו להיחשב תיאוריה, משום שהיא לא עונה לשתי שאלות בסיסיות: למה חיסלו את מנהיגי ועדות ההתנגדות העממיות מיד אחרי הפיגוע ולא בכל זמן אחר, סמוך יותר לפיגועים האחרים שהם הוציאו? ושנית – למה שיקרו לנו? למה קשרו ביניהם לבין הפיגוע באילת? אם ממילא מדובר במחבלים "בני מוות" שאף ישראלי לא היה מגנה את הריגתם, מדוע התעקשו לקשור ביניהם לבין פיגוע שלא היו מעורבים בו?

שוב איוולת. אהה.

ובינתיים, בזירה החברתית, השקרים שקופים

ובכל זאת, הישראלים לא כאלה תמימים. בכל הקשור למדיניות פנים, בנושאים של חינוך ובריאות, קשרי הון-שלטון ואינטרסנטיות פוליטית – הם יודעים יפה מאד לזהות את השקרים והמניפולציות של מנהיגיהם הנבחרים. היחס הזה משתקף גם בעיתונות: הביקורת על השלטון בנושאי חברה וכלכלה היא חריפה וממוקדת, והגישה הבסיסית כלפי כל התבטאות של פוליטיקאים היא חשדנות בריאה. מנגד – בנושאי ביטחון ומדיניות ישראל בגדה ובעזה, צריך לחפש בנרות כדי למצוא עיתונות ביקורתית. ובשנים האחרונות, אפשר לראות את ההבדל הזה גם בטוקבקים באתרי החדשות.

עצרתם פעם לחשוב על הפער האנומלי הזה? איך זה שיש לישראלי הממוצע כל כך הרבה ביקורת על מה שהממשלה עושה (והורסת) במערכת החינוך, בתשתית הכבישים, בשמירה על שטחים ירוקים, בהפקרת אוכלוסיות מוחלשות, אבל כשמדיניות הביטחון עומדת על הפרק – הוא מזדרז לעמוד דום ולהצדיע? איך אפשר להיות כל כך ספקן כלפי כל מילה של פוליטיקאי שמכהן כשר תשתיות או שיכון, אבל לאבד כל שמץ ביקורת כלפי דבריו של שר הביטחון? והרי לפעמים מדובר באותו אדם, שממלא תפקידים שונים בממשלות שונות! מה נראה לכם; שבכניסה ללשכת שר הביטחון מזריקים לבאים "סם אמת" ונוטלים מהם את היכולת לשקר? ובאשר ללובשי המדים והגנרלים, בשירות פעיל או בדימוס – האם הם חיים ביקום נפרד משלנו, שאין בו אינטרסים ולחצים ותככים, וכל מה שעומד לנגד עיניהם, יומם וליל, הוא הגנה על חיינו?

הסיבות לפער הזה בין הגישה הספקנית כלפי מדיניות פנים לעומת הגישה הצייתנית כלפי מדינות החוץ ראויות לדיון נפרד. גורם אחד שכדאי לתת עליו את הדעת הוא הפחד, וליתר דיוק, הפחד המהונדס. דוברי מערכת הביטחון אמונים על ליבוי פחדים וחרדות בציבור. לפחדים האלה יש בסיס אובייקטיבי כמובן: הטרור מכה בישראלים שוב ושוב. ועדיין אין להכחיש שקיימת תעשייה שלמה של הפחדה סביב האיומים החיצוניים לישראל – חמאס, חיזבאללה, איראן, פעילי שלום רחמנא ליצלן – שניזונה ומתפרנסת מניפוח חסר-פרופורציה של האיומים האלה.

וכשהלב פוחד, השכל בתחתונים. לציבור מפוחד אפשר למכור הרבה יותר לוקשים מאשר לציבור שמבין לאשורה את רמת הסיכון הנשקפת לו. מהסיבה הזאת קל הרבה יותר להריץ על הציבור הישראלי ספינים בטחוניים מאשר ספינים כלכליים. יש עוד סיבות, שקשורות לחשיפה למידע: מידע בטחוני או כזה שמוצג כ"בטחוני" עובר סינון קפדני מאד, כולל צנזורה עצמית בכלי התקשורת, כך שהתמונה המגיעה לציבור חלקית מאד בהשוואה לתמונה שיש לו אודות סוגיות כלכליות וחברתיות. כאמור, ניתוח הסיבות לפער הזה ראוי לדיון נפרד.

מכל מקום, באשר לקיומו של הפער – אין ספקות. ודומה שגל המחאה החברתית רק העצים אותו. אחת התוצאות המבורכות של המאבק, כבר כעת, היא חידוד חוש הביקורת של הציבור כלפי תעמולה שלטונית בנושאי כלכלה וחברה. נתניהו וחבריו כבר לא יכולים לזרוק לנו מנטרות כמו "הגברת התחרותיות" ו"הסרת חסמים ביורוקרטיים" מבלי שנראה דרכם את השקר; מבלי שנבין שגם הם מכשירים לריכוז הון בידי מי שכבר יש לו די והותר. זה היה לא פחות ממרגש לראות את הספינים של נתניהו – החל ממסיבת העיתונאים ה"דרמטית" שבה הוכרז על כל מיני "הטבות" (מישהו עוד זוכר אותן?), דרך חוק הוד"לים, ועד לועדת טרכטנברג – מתרסקים מול ציבור נחוש, מושכל וביקורתי, שהבין מיד – וברמת פירוט מעוררת השתאות – בדיוק איפה גלומה התרמית שבהם.

עד כדי כך מגיעה הבגרות הפוליטית של הציבור בענייני פנים, שאין לו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה משכנעות; החשד בפוליטיקאים מאזן ואף גובר על הרתיעה מלייחס להם כוונת זדון נסתרת. דוגמה קטנה וכמעט טריביאלית מן הזמן האחרון היא ההחלטה להעלות את שכר השוטרים ב-40% החל מן ה-1 לספטמבר (ותוספת במענקים) – החלטה שהתקבלה בעצם ימי המאבק החברתי. צריך להיות עיוור כדי לא לראות את הקשר המתבקש – השלטון מבקש לבצר את תמיכת הזרוע שמופקדת על ריסון, צמצום ואולי אף פירוק המחאה באמצעים אלימים. לא רק בלוגרים עירניים הבחינו בכך – הטוקבטקיסטים עצמם תפסו את העניין מהר מאד. העיתוי אמר הכל.

מה זאת אם לא תיאורית קונספירציה בזעיר-אנפין? לנוכח התסיסה החברתית שמופנית כלפיו, השלטון נוקט בצעד בלימה (הקפצת שכר השוטרים) שמטרתו האמיתית (הבטחת הנאמנות של כוחות האכיפה לשעת משבר) מוסווית מאחורי רטוריקה של צדק חברתי (פיצוי השוטרים על שחיקת שכרם). המקרה עצמו אולי נראה שולי וטריביאלי, אבל דווקא משום כך הוא ממחיש את הטענה הראשונית שלי: אין לנו בעיה עקרונית עם תיאוריות קונספירציה, למעשה אנחנו מאמצים אותן ביום-יום לעתים קרובות. איפה יש לנו קושי לעשות את זה? כשהקונספירציה היא של בכירי מערכת הביטחון, וכשהאיצטלה הרטורית, המוצהרת, פורטת על הנים הרגיש-כל-כך של כולנו – "הגנה על חיי אזרחינו". או אז קשה לנו מאד להציץ מתחת לאיצטלה.

הנה תירוץ אפשרי: קשה לנו להאמין שמנהיגינו רוקמים מזימות שעולות בחיינו; קל לנו יותר להאמין שהם רוקמים מזימות שמרוששות אותנו או מותירות אותנו ללא דיור בר-השגה. אבל התפיסה הזאת, כאילו מדיניות בטחונית נוגעת לחיי אדם, ומדיניות חברתית רק לאיכות החיים – היא אשליה. אינספור החלטות כלכליות וחברתיות מסוגלות להכריע חיי אדם לכאן או לכאן. כשהממשלה מייבשת את הרפואה הציבורית ובין השאר מביאה למחסור חמור בחדרי טיפול נמרץ – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא חוסכת בהוצאה ציבורית על שיפור תשתיות הכבישים – היא מקריבה חיי אדם. כשהיא שוללת תקציבים ממוסדות טיפוליים בנוער במצוקה או בנשים בסיכון – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, אלא מאדישות. וכן, גם כשהיא יוזמת הסלמה לא הכרחית בגבול הדרום, כשהיא רוכשת ציוד בטחוני בהון תועפות להתמודד עם "איומים" שהיא בעצמה מייצרת – היא מקריבה חיי אדם. לא מסאדיזם, מאדישות. אנשי השררה מהלכים בתוך רשת סבוכה של אינטרסים, וחיי האזרח הם רק אחד מהם, ולא חשוב במיוחד.

אם הבנתם את זה כשאתם נאבקים על תוספת מיטות אשפוז, הגיע הזמן להבין את זה כשמוכרים לכם את סיבוב ההסלמה הבא.

טייק-הום מסג'

ב-18 לאוגוסט ביצעו פעילי ג'יהאד עולמי בסיני פיגוע אכזרי נגד אזרחים ישראלים. ממשלת ישראל ידעה שהם לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.

צירוף נסיבות ממוזל, ולא שכל או תבונה מדינית, מנעו את האפשרות שההסלמה בדרום תתפתח לכדי מלחמה בקנה מידה נרחב כמו "עופרת יצוקה". הנסיבות האלה כולן היו מחוץ לשליטת ישראל (הבידוד המדיני, האיבה הגוברת מן הצד המצרי, הביקורת בדו"ח פאלמר, היוזמה הפלסטינית באו"ם שישראל לא יכולה היתה להרשות לעצמה להצטייר כמי שמרסקת אותה באמצעים צבאיים). ואולם אף אחד לא ערב לנו שצירוף נסיבות כזה ישרור בפעם הבאה שמנהיגינו יחמדו להם שוב להשתעשע בהסלמה בגבול הדרום. על כל עשר הסלמות שמסתיימות "רק" ב-20-30 הרוגים, יש הסלמה אחת שגובה חיי מאות ואלפים. כל מלחמה מיותרת נולדה כהסלמה תמימה.

זאת החשיבות של אירועי אילת באוגוסט; זאת הסיבה שהקדשתי להם כל כך הרבה מלים ותשומת לב. את הלקח הזה אסור לנו לשכוח. הממשלה והצבא משקרים לנו, גם אם רק לעתים נדירות מתאפשר לנו להיווכח בזה. העובדה שחפים מפשע משלמים בחייהם על כך לא עצרה אותם מעולם, וגם לא תעצור את השקרים הבאים. די בעובדות לבדן, לא כל שכן בהסבר שלהן, כדי לנטוע באזרחי ישראל חשד כבד, חשד כרוני, בטוהר כוונותיו של השלטון; הן בזירה החברתית והן בזירה הבטחונית.

[פורסם באתר J14]

"אחריות", מילון ישן

"המתמחים צודקים אבל מתנהגים בחוסר אחריות"

והמדינה, שקיצצה את ההוצאה הלאומית על הבריאות במשך עשור שלם (בניגוד למגמה במדינות המערב), שהורידה את ההשתתפות הציבורית בבריאות ל-59% (הממוצע ב-OECD הוא 72%) – נהגה באחריות? המדינה, שדחפה את הרופאים לעתור לבג"ץ, שיחייב אותה להוסיף מיטות אשפוז מפאת פיקוח נפש – נהגה באחריות? המדינה, שהפכה את עבודת הרופאים והמתמחים במחלקות הפנימיות לגיהנום של תורנויות מטורפות, אשפוזי מסדרון, לחץ עבודה בלתי פוסק בשכר מביש, עייפות כרונית שגוררת בהכרח גם רשלנות רפואית – נהגה באחריות? וארגון מקצועי שחותם על הסכם שרומס את זכויות החברים החלשים ביותר שבו, ועושה זאת מאחורי גבם – נהג באחריות?

"המחאה החברתית צודקת אבל מתנהלת בחוסר אחריות"

וועדת טרכטנברג, שהקדישה 400 מלים בלבד (מתוך 11,200 מילות הדו"ח) לדיור הציבורי, התנהלה באחריות? ודו"ח הוועדה, שאינו מזכיר במילה את חוק הדיור הציבורי (המוקפא כבר יותר מעשור), אינו מזכיר במילה את הקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי, לא נותן שום מענה לכ-60 אלף הזכאים שמחכים לשווא לדיור ציבורי, הוא אחראי? תשובה למחאת האוהלים שאין בה פיקוח על שכר הדירה – היא אחראית? וממשלה שמחליטה, בעצם ימי מחאת הדיור, על פינוי בכפייה של 30 אלף בדואים בנגב ועוד 27 אלף בדואים בשטחי C לצורך תפיסת קרקעות להתיישבות יהודית – מתנהלת באחריות?

"לדפני ליף עלה השתן לראש"

ולכנופית הבוזזים שמנהיגה אותנו, ביבי-שטייניץ-ליברמן-ברק, היה פעם משהו בראש חוץ משתן?

"תנהגו באחריות, או ש…"

או שֶמה? תעשו בנו מעשה לוינסקי? מעשה סלמה? אז זאת האחריות שלכם? ככה נראית המדינה כשהיא נוהגת באחריות?

"אחריות", מילון חדש

זין על ה"אחריות" שלכם. זין על הדרישה מכל מי שמרים את ראשו "לנהוג באחריות".

המדינה, הטייקונים, התקשורת – מפקירים את האזרח יום-יום ושעה-שעה. כדרך שִגרה הם עושים בו מעשים אלימים – אלימות של מילים, של רישוש כלכלי וגם של אַלות היס"ם. ובעודם מפליאים בו את מכותיהם, הם גם מרהיבים עוז לדרוש ממנו "אחריות".

תהיה אחראי ותן לנו לגמור פה את העבודה על הגוף הדפוק הזה שלך. תהיה אחראי ותשתוק בזמן שמוציאים לך את הנשמה.

האחריות שלנו: לצעוד אל האופק על מצע רך. האחריות שלך: להיות המצע הרך. אז רבאק, אל תהיה קשה.

Game over.

מעכשיו, למילה "אחריות" יש משמעות חדשה. אחריות כלפיי וכלפי הסובבים אותי. אחריות כלפי כל מי שנמצא במצבי וסובל מאותן סיבות.

איך מכריחים מדינה שמתנהגת בחוסר אחריות כלפי החולים והרופאים והעובדים וחסרי הדיור שלה להתחיל להתנהג באחריות? מתנהגים בחוסר אחריות. מזהים טוב לְמה הם קוראים "חוסר אחריות" – ועושים עוד ממנו, והרבה. כך תגלו מחדש את פשר האחריות האזרחית.

זו הבשורה וזו החובה בסתיו 2011. בקיץ היינו אחראים מדי, בסתיו נתנער מכל האחריות הארורה הזאת וסוף-סוף נחזור להיות אחראים לעצמנו.

העדויות הקשות שזרמו בימים האחרונים על הלינץ' בענתות חשפו, או אולי רק חידדו, כמה הבטים אפלים במיוחד של מפעל הכיבוש. למשל: העובדה שבתחומי התנחלויות רבות ישנן קרקעות פרטיות של פלסטינים; למשל, העובדה שכוחות הביטחון עומדים מנגד בשעה שערבים או פעילי שמאל חוטפים מכות; למשל, העובדה שחלק ממחטיפי המכות הם קצינים בכירים בעצמם.

אבל פן אחד וקשה במיוחד של העדויות – ובפרט בעדויות הנשים – הוא האלימות המינית. טשטוש הגבולות הזה בין שנאה לאומנית לשנאת נשים הוא לא חדש כמובן (לא במקרה נוכס המונח "שוביניזם", שבמקור ציין קנאות לאומנית, לזירה המגדרית); אירועי ענתות רק הבליטו אותו מאד.

הנה מקבץ שאספתי (לא כולל פייסבוק).

אחת

"מבחוץ המתנחלים דופקים על חלונות הביתן, מנסים לצלם אותי, מסמנים באצבעותיהם קו לאורך הגרון – להראות לי שישחטו אותי. צורחים – 'תוציאו אותה החוצה, אנחנו כבר נטפל בה, קיבלה מה שמגיע לה הזונה!'"

שתיים

"'יא מתייוונת', 'יא מזדיינת עם ערבים בתחת', 'יא שרמוטה', 'בואי, בואי אני אזיין אותך'… רוצה להתרחק, אבל חוששת לרוץ. נסוגה, בקצב, הגב לשביל – הפנים לתוקפים, מפחדת להפנות אליהם את הגב. הם ממשיכים לקלל ואחד מתקרב אלי יותר מדי וחופן את מפשעתו – 'אני אזיין אותך!'. הוא היה רציני."

"שתי בעיטות ברגליים והייתי על הרצפה. 'תיפלי יא שרמוטה!' הם צעקו לי בסיפוק רב."

שלוש

"כשהנשים של אותם תוקפים ראו את בעליהן מכים נשים וגברים כאחד הן מחאו כפיים וירקו לעברי את המילים – בוגדת, מגיע לך, וכשהן שמעו את בעליהן מאיימים עלינו – 'נזיין אותך בתחת' – הן לפתע הפכו לגברים בעצמן, מריעות לבעליהן על כיבושיהם המיניים כאילו היו אחד מהחברה."

ארבע

"שלושה פונו לבית החולים, ביניהם יאסין שפונה עם גולגולת פתוחה ואשתו ששברו לה מקל של מטאטא על הראש ולאחר מכן הטרידו אותה מינית."

חמש

"משלב זה, קובץ המתנחלים החל לנער אותי ולטלטל אותי לכיוונים שונים כשהם קורעים את בגדיי העליוניים, קורעים את חזייתי, גופייתי וחולצתי מעליי. חלקו העליון של גופי נותר עירום והפעילים ניסו לכסות אותי ולהרגיע את רוחי. זכור לי במיוחד כי במהלך הניסיון לפנות אותי מן המקום, אותו איש שחום, גבוה וקרח קירב את פניו אל פניי ואמר "זין יהודי לא טוב לך? את צריכה זין ערבי, הא?…

לא עברו דקות ספורות מאז שהוכנסתי לרכב ואחד המתנחלים הבחין בי. הוא הפנה את תשומת לבם של חבריו והם בתגובה החלו בנענוע האוטו. הם קראו לי בשמות שונים כגון "לסבית" ו"מזדיינת עם ערבים". הם ניסו לפתוח את הרכב, ירקו עליו, איימו להצית אותו ולהפוך אותו."

* * *

כל החומרים המוכרים כאן, בריכוז גבוה. האשה שבאה להזדהות עם ערבים מחללת את הכבוד הלאומי, ולכן גם את שלה הפרטי; כמוה כזונה. בגלל שהיא זונה של ערבים, מגיע לה שגם אנחנו נזיין אותה. אבל הזיון שלנו הוא עונש, השפלה, ולכן, כמובן – בתחת. כי אנחנו לא רק גזענים ושוביניסטים, אלא גם הומופובים. אפשר ללמוד לא מעט על הפסיכולוגיה של האונס, של המצב המנטלי שבו מומר האקט המיני לאקט של נקמה וגאולת הכבוד העצמי המחולל, דרך הטקסטים האלה.

צריך לקרוא את העדויות במלואן. אני אומנם לא מומחה בתחום, אבל נדמה לי שצפים בהן בבירור סממנים פוסט-טראומתיים: האלם הראשוני (קודם יצאו עדויות הגברים, לקח לנשים יותר מיממה להשתחרר מההלם), הקיטוע של הזיכרון ל"פלאשים", ותחושת דיסוננס חריפה, עד כדי פיקפוק שהדברים באמת קרו.

אז הנה, למי שלא שם לב עד היום, הדברים מוגשים באופן נוח לעיכול. חברה של אדונים היא חברה שמשגשגת על שנאת החלש. ודוק: לא רק הדרה וקיפוח, אלא ממש שנאה, עם דם בעיניים ואגרופים קמוצים. החלש מזכיר לאדון את חטאיו, החלש מזכיר לאדון שגם הוא בעצמו חלש, מול אדונים חזקים ממנו. המתנחל האדנותי שונא את הפלסטיני, הימני זקוף-הקומה שונא את השמאלני "המתרפס", הגבר שונא את האשה; השנאות מטפחות זו את זו ומתלפפות זו סביב זו, ויוצאות להלום במי שעורר אותן (ובכך הן נבדלות מסתם שנאה, שאיננה מופנית לחלשים).

אומנם כן – השוביניזם איננו נעצר בימין והלאומנות איננה נעצרת אצל הגברים; יש די והותר שמאלנים שוביניסטים ונשים לאומניות. ובכל זאת, הזיקה העמוקה בין שני פניה של שנאת החלש מגיעה למיצויה המזוקק ביותר אצל מי שיכול להרשות לעצמו ליהנות מכל סוגי האדנות הפטורים מעונש: גבר-יהודי-מתנחל-קצין-משטרה.

 

באתר "הימין האמיתי" (לחצו על התמונה) כתבו: "שמאלנאצית שפיצצו אותה במכות".

 

לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה עַל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשְׁךָ לֵאמֹר לֹא תִנָּבֵא בְּשֵׁם יְהוָה וְלֹא תָמוּת בְּיָדֵנוּ. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם הַבַּחוּרִים יָמֻתוּ בַחֶרֶב בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב. וּשְׁאֵרִית לֹא תִהְיֶה לָהֶם  כִּי אָבִיא רָעָה אֶל אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת, שְׁנַת פְּקֻדָּתָם. (ירמיהו י"א, כא-כג)

למי שלא מסתפק בגרסאות המסוננות בתקשורת כדאי לקרוא מכלי ראשון:

שנה טובה מתחילה בפוגרום (אסתי סגל)

פוגרום מתנחלים, עוד פוגרום מתנחלים (גיא, תאעיוש)

איפה שהסולידריות נגמרת (שרה בנינגה, סולידריות שיח ג'ראח)

עדות של ר', מקורבנות הלינץ' (הבלוג של חגי מטר)

והנה קורבן הלינץ', אבו-סאלח אל ריפעי, משרטט את מפת ההתנכלויות על אדמתו השרופה והחרבה, במונולוג חזק שייחרת בזכרונכם (מאת Red TV).

 

 

 

אין לי מה להוסיף על הדברים שכבר פורסמו, זולת שלוש נקודות. לטענת המתנחלים שפעילי השמאל השליכו עליהם אבנים ותקפו כלי רכב אין שום תימוכין בתמונות או בסרטונים. לעומת זאת, כל הפצועים שפונו לבית החולים היו מפעילי השמאל, וכל המכוניות שהושחתו היו שלהם.

שנית, מעדותו של ניר קינג עולה חשד כבד שהלינץ' הראשון (בצהרי יום שישי) בוצע בתיאום שקט עם כוחות הביטחון. שימו לב לתיאור הבא:

"…לאחר מכן מגיעות לכביש כשבע ניידות משטרה וצבא שעמדו שם כחצי שעה, ולא הרבה זמן לאחר מכן גם כלי רכב אזרחיים. הם יוצאים מהמכוניות ומדברים ביניהם.

ואז בבת אחת עוזבות כל הניידות את המקום חוץ מניידת אחת של משטרה ואחת של מג"ב, ותוך דקות מגיעות לשם עוד עשרות מכוניות אזרחיות שמהם יוצאים עשרות בני אדם. הם יצאו כגוש אחד לעברינו, כאשר בראשם צועדים קצין צבא וקצין מג"ב. אלה לא עשו דבר כדי לעצור את מה שיקרה לאחר מכן.

מפה, התחילו המתנחלים לקלל, להכות באבנים, באלות ובמוטות ברזל. ניסינו לתעד, אבל הם גנבו ושברו לנו את רוב המצלמות…

ולבסוף: להניף דגל פלסטין על אדמתך הפרטית זה אולי "פרובוקציה", אבל זה חוקי; לגזול אדמה פרטית, לשרוף עצי זית, להרעיל בארות בשטחה ולשבור עצמות של מפגינים, אלו פשעים שהמילה "פרובוקציה" קטנה עליהם – גם אם הם נעשים בפיקוח אנשי חוק, או במו ידיהם ממש.

[עדכון מן ה-21 לספטמבר: היום, יומיים לאחר פרסום הפוסט הזה, מגלה אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות" פרטים ראשונים מן התחקיר הצה"לי של האירוע. על פי התחקיר, ובניגוד לגרסה הרשמית עד כה, כל המחבלים היו אזרחים מצרים. התחקיר עומד מאחורי הטענה שועדות ההתנגדות העממיות תכננו את הפיגוע, גייסו, ציידו ואימנו את המחבלים].

לפני שבוע, ב-11 לספטמבר, פירסם ארגון ג'יהאד עולמי בשם "אנסאר ירושלים" הודעה שבה הוא נוטל אחריות על שרשרת הפיגועים ליד אילת ב-18 לאוגוסט, שבמהלכה נהרגו 8 אזרחים ישראלים ונפצעו עוד רבים. הידיעה הזאת לא הופיעה בשום כלי תקשורת ישראלי; היא לקוחה מאתר SITE שמנטר את הטרור האיסלאמי הגלובאלי (בקישור מופיעה רק כותרת הידיעה; הכניסה לאתר למנויים בלבד). היא הופיעה גם בעמוד הפייסבוק של "טרור ווטש" ולא עוררה עניין רב.

השתיקה התקשורתית בישראל סביב זהותם של מבצעי הפיגוע ליד אילת לא מפתיעה. התקשורת הישראלית התיישרה בצייתנות כמו-צבאית עם הגרסה הרשמית, שהפיצו שר הביטחון וראש הממשלה עוד ביום הפיגוע, לפיה המתכננים והמבצעים השתייכו לועדות ההתנגדות העממיות (וה"ע) בעזה. זאת, כזכור, היתה העילה למתקפה שחיסלה חמישה בכירים בארגון וגם ילד בן שנתיים; והיתה הגפרור שהצית את ההסלמה, אשר גבתה את חייהם של 27 פלסטינים וישראלי אחד, והותירה אחריה עשרות פצועים והרס עצום למבנים ותשתיות.

אותה תקשורת ישראלית גם הבליעה, עד כדי הסתרה גמורה, את הודעת וה"ע, אחרי שראשיו כבר חוסלו ב"פעולת הנקם" של חיל האוויר, ולפיה לא היתה לארגון כל יד בפיגוע. הידיעה הופיעה במלואה רק באנגלית, בג'רוזלם פוסט.

הסדקים בגרסה הרשמית ביצבצו מיד; חוץ מכמה בלוגרים הזויים ומשוגעים, כולל אני, אף אחד לא פיקפק בנכונותה. הנה דוגמה מרהיבה לעומק השפעתה של משטרת מחשבות במשטר דמוקרטי לכאורה.

ב-22 באוגוסט, 4 ימים אחרי הפיגוע ליד אילת, פירסמתי פוסט בשם קונספירציה בדרום, שהעלה ספקות לגבי הגרסה הרשמית. הספקות התבססו מצד אחד, על היעדר מוחלט של ראיות לגרסה הזאת, ומצד שני, על ראיות נגדיות: התנערות וה"ע מהפיגוע, דברים מבולבלים וחושפניים שאמרה נציגת דובר צה"ל, הסתרת שמות המחבלים ההרוגים שגופותיהם מוחזקות בישראל, וגילוי, מן העיתונות המצרית, ששלושה מן המחבלים היו מצרים מסיני (ולא פלסטינים מעזה).

ההסבר הכמו-קונספירטיבי שהצעתי היה זה. ממשלת ישראל  ידעה שהמחבלים לא יצאו מעזה, לא קיבלו הוראות מעזה – ובכל זאת הפציצה את עזה. יותר מכך, ממשלת ישראל גררה את החמאס להסלמה נגד רצונו. וממשלת ישראל שיקרה ביודעין לציבור לגבי מקור הפיגוע ולגבי מטרת החיסולים בעזה. ההסלמה היזומה התנהלה חרף הידיעה שאין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה. ההסבר לשקר: ממשלת ישראל ומערכת הביטחון חתרו (א) לגרור את הפלסטינים למעגל דמים (בעצימות נשלטת) בדיוק לפני ההכרזה על עצמאות פלסטין בספטמבר, ובכך לחזק את הגורמים המיליטנטיים בצד השני ולסכל את אופצית ההתקוממות העממית-אזרחית (כל פעיל ג'יהאד איסלאמי שנהרג בעזה מלבה את הזעם של עמיתיו בגדה); (ב) להוציא את הרוח ממפרשי המאבק החברתי בישראל ולהסיט את הזעם הציבורי החוצה; (ג) לסכל את הקיצוץ הדרסטי שצפוי לתקציב הביטחון אם וכאשר ייענו תביעות המאבק החברתי.

מאז חלף חודש. התקשורת כבר עברה הלאה, לא מפני שנסיבות הפיגוע ליד אילת סוף סוף הובררו; להיפך, הן רק הופכות חידתיות יותר. התקשורת עברה הלאה כי כזאת היא – אין לה סבלנות להתעסק בעובדות אפורות, ודאי לא כאלה שמתנגשות עם הגרסה הרשמית.

נכון להיום, מעמדה של הגרסה הרשמית מעורער עוד יותר משהיה לפני חודש. בוא נאמר, אם אז הענקתי לה 10% סבירות, היום אני לא נותן לה יותר מ-4%-5%. למדנו עוד דברים שלא ידענו; הפוסט הזה מסכם אותם על מנת להציל את הנושא מתהום הנשייה.

הגרסה הרשמית, באשר היא רשמית – לעולם אינה נזקקת לראיות. בכל מה שקשור לענייני צבא ובטחון – דברים מפיהם של ביבי וברק כמוהם כדברים מפי הגבורה. עצם הבקשה להציג ראיות נתפסת כעלבון נלעג. הנה ראיון שנתן ברק לרשת סי.אן.אן אחרי הפיגוע, ובו הוא נשאל לגבי העדויות שיש בישראל שמבצעי הפיגוע אכן הגיעו מעזה. המראיין מנסה פעם, מנסה פעמיים, ואומר נואש; נשיפת הבוז של ברק מבהירה שהניסיון מיותר.

 

Vodpod videos no longer available.

 

בשונה מהגרסה הרשמית, גרסאות אלטרנטיביות, חתרניות, תמיד צריכות ללקט בשקדנות את מכלול הראיות שעומד לרשותן. הרי אמון הציבור נתון קודם כל לשלטון ולא למי שחולק עליו. הנה, אם כן, השתלשלות האירועים מנקודת המבט האלטרנטיבית. למה חשוב לחזור על כך, בפירוט מייגע? כדי להוכיח שתמיד, לצד סיפור רשמי, מתקיימת אלטרנטיבה, רוחשת ומבעבעת בשוליים, זוקפת ראש טורדני בין סיסמא לקלישאה, זורעת ספקות בלב מי שמוכן להקשיב. ותמיד אפשר להודות בטעות.

התפוררות הגרסה הרשמית: צעד צעד

19.8: וה"ע מכחיש כל מעורבות בפיגוע ליד אילת.

21.8: ראש ענף תקשורת בינלאומית בדובר צה"ל, סא"ל אביטל ליבוביץ, טוענת בראיון לעיתונאית Real News ליה טרצ'נסקי ש"לא אמרנו שוה"ע אחראית לפיגוע הזה", חוזרת בה, ומציגה "הוכחה" לקשר העזתי – על גופות המחבלים נמצאו קלצ'ניקובים.

21.8: העיתון "אל מסרי אל-יום" מדווח כי שלושה ממבצעי הפיגוע זוהו בידי המצרים – ושלושתם ידועים כפעילי טרור מצריים בסיני; אין קשר לעזה. לתקשורת הישראלית לוקח שלושה ימים להעביר את המידע הזה לציבור הישראלי.

22.8: "וושינגטון טיימס" מדווח (הנה תקציר בעברית) שסוכנויות המודיעין האמריקניות סבורות שמאחורי הפיגוע עומד ארגון "ג'איש אל-איסלאם" (צבא האיסלאם) או התארגנות בשם "אל-קאעדה בחצי האי סיני" – שני גופים שפועלים במסגרת הג'יהאד העולמי ולא כפופים לוה"ע. תפקיד וה"ע בעזה הסתכם, אם בכלל, בשירותי תצפית.

23.8: "ידיעות אחרונות" מעלה פיקפוקים ראשונים (ואחרונים): "נמשכת התעלומה סביב מבצעי הפיגוע המשולב ליד אילת. שמות המחבלים לא פורסמו, וגם במערכת הביטחון אין עדיין פרטים על זהותם המלאה… ישראל האשימה את ועדות ההתנגדות בפעולה, אולם ארגון זה הכחיש קשר לאירוע. גורמי ביטחון בארץ מעריכים כי הנהגתו הופתעה מההאשמות ואולי כלל לא ידעה שאנשיה מעורבים במעשה, ולפיכך לא נקטה הפעם זהירות וקיימה כינוס מפקדים ברפיח – שאותו ניצלו השב"כ וצה"ל כדי לחסלם."

25.8: שבוע אחרי הפיגוע, אין סוכות אבלים בעזה ולא ידועה זהותם של מבצעי הפיגוע (לעומת זאת, יש סוכות אבלים על הרוגי המתקפה הישראלית). לדברי פעיל בעזה, "גם אם יש משפחות שקיבלו הוראה להסתיר את אבלן, קשה מאוד להעלים ברצועה עובדה כזאת."

26.8: אלכס פישמן מדווח ב"ידיעות אחרונות": "אצלנו מונחות העדויות במקררי המכון הפתולוגי באבו-כביר. שש גופות, שחלקן לא ניתנות לזיהוי כיוון ששני מחבלים התפוצצו כשהפעילו חגורות נפץ. אחרים רוסקו מירי מסוק. אבל השמות של רוב האנשים ידועים… עכשיו מתנהל משחק הפוקר של אנשי המודיעין: ישראל לא תשחרר את שמות ההרוגים אם החמאס לא ימצמץ ראשון ויודה שמדובר בעזתים." הרי לכם נימוק מוזר מאין כמוהו לאי-חשיפת השמות; כאילו "הודאה" של החמאס שמדובר בעזתים יכולה לקבוע באמת את זהותם. לא, הפרשן התבלבל: חשיפת השמות, ורק היא, תקבע חד-משמעית מאיפה הגיעו מבצעי הפיגוע.

4.9: נציג השב"כ וראש אמ"ן שמזומנים לועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים כדי לדווח על ממצאי התחקיר שבוצע בצה"ל אחרי הפיגוע – מגלים כי נאסר עליהם למסור כל מידע בנושא.

8.9: גם ראש השב"כ הונחה (בידי לשכת ראש הממשלה) לשמור על שתיקה מול הוועדה. חברי הוועדה חושדים בטיוח המחדלים המבצעיים; השערה אלטרנטיבית היא שהטיוח נועד להסוות את זהותם של מבצעי הפיגוע (שאינם מעזה).

8.9: מגזין "טיים" – לא בדיוק מעוז של עיתונות קונספירציה – מפרסם כתבה עמוסת-ספקות ותהיות בנוגע לזהות מבצעי הפיגוע. פעיל בוה"ע מסביר למה לא יכול להיות שארגונו השתתף בפיגוע: "הדרך שהם היו בשליטה ונלחמו במשך שעות, זה מראה שלמי שהיה מאחורי זה יש מבנה ארגוני חזק מאד. זה נראה שיש להם רקע צבאי וניסיון בדברים כאלה… הפעילים של וה"ע עוברים אימון צבאי בסיסי – נשק קל, שום דבר מתוחכם."

לפי הכתבה, אגב, מקור ישראלי טוען ששתיים מחמש הגופות זוהו כתושבי עזה (אך אין כל מידע נוסף). זה סותר את הדיווח של אלכס פישמן מה-26.8, שלפיו ישראל מחזיקה בשש גופות.  עד כדי כך הערפל כבד, שאין אפילו ודאות בכמה גופות ישראל מחזיקה.

9.9: העיתונות המצרית מדווחת על חשיפת עוד ארבעה ממבצעי הפיגוע – שניים מהם לכאורה תושבי עזה. הידיעה מעורפלת, ולא ניתן להבין ממנה אם השניים השתתפו בפיגוע או נעצרו לפניו (לקוראי ערבית, הנה המקור). פרטים אחרים בידיעה קושרים אותם לפיגוע באל-עריש ולא ליד אילת.

11.9: ארגון ג'יהאד עולמי בשם "אנסאר ירושלים" נוטל אחריות על הפיגוע.

סוף דבר?

נכון לעכשיו, אין כבר ספק שממשלת ישראל שיקרה לפחות בדבר אחד לאזרחיה ולעולם: לא כל המחבלים יצאו מעזה, וחלקם היו פעילי אל-קאעדה מוכרים בסיני. האיפול הכבד שהוטל על נסיבות האירוע מאפשר לשלטונות להמשיך ולטעון שהפיגוע תוכנן בעזה; ואולם כל הראיות הקיימות מחזקות את הרושם שגם זהו שקר תעמולתי.

כמו שכתבתי בסוף הפוסט "קונספירציה בדרום" – אין קל מלהפריך את החשדות הכבדים שממשלת ישראל עשתה שימוש ציני בפיגוע ליד אילת מטעמי הישרדות מדינית, תוך הקרבת חיי חפים מפשע. איך? תואיל הממשלה לפרסם את שמות המחבלים ההרוגים, כולל פרטים ביוגרפיים, כפי שהיא עושה אחרי כל פיגוע. אם ניתן עוד להבין הסתרה של שמות מחבלים חיים – שלא יידעו שמתנהל אחריהם מצוד – אין שום מניעה מבצעית לפרסם את שמותיהם של מחבלים מתים.

יש חורים בסיפור האלטרנטיבי? בלי ספק. ועדיין הוא עדיף על הגרסה הרשמית, שכולה חור אחד גדול. אולי סוף סוף יתעוררו עיתונאים בעלי גישה למידע הרגיש, ויתחילו לשאול את השאלות המתבקשות. אם יתברר שטעיתי, אצהיר על כך בגלוי, אף כי לא אתחרט לרגע על העלאת הספקות – תפקידו של כל אזרח אחראי מול הנהגה שבזה לשקיפות שלטונית.

חודש אחרי הפיגוע, שמות המחבלים עדיין חסויים. אנחנו עדיין מחכים.

1. הממשלה מתכננת פינוי בכפייה של 30 אלף בדואים בנגב. זהו סופו של מהלך הדרה אנטי-דמוקרטי: דו"ח ועדת גודלברג מ-2008, שהמליץ להכיר בכפרים הלא מוכרים ובזכויות הקרקע ההסטוריות של הבדואים בנגב, אומץ רשמית בידי הממשלה – אבל סורס ועוות בידי ועדת פראוור; ומסקנותיה של זו סורסו אף יותר בידי צוות היישום ברשות יעקב עמידרור.

עקירה בכוח של 30 אלף איש מאדמתם היא מעשה טרור; אם תצא לפועל, תפרוץ בנגב אינתיפאדת דמים, והדם יהיה על ראשה של ממשלת ישראל. כנגד התעמולה האינסופית על "השתלטות הבדואים" על אדמות הנגב ראוי להזכיר את העובדות: הבדואים, שמונים 30% מאוכלוסית הנגב, יושבים על 2% בלבד מקרקעותיו. תביעות הקרקע שלהם – כל התביעות, הכל כולל הכל – מסתכמות ב-5.4% משטח הנגב (עוד נתונים – כאן).

30% מאוכלוסית הנגב תובעת בעלות על 5% משטחו; זאת "ההשתלטות" הנוראה, ונגדה מופעל טרור, טרור של עקירה.

2. המנהל האזרחי פועל לגירוש כל הבדואים בשטחי C מעל אדמתם. 2,400 הבדואים הללו, היושבים עשרות שנים במקום, מפריעים ליצירת רצף יהודי בין ירושלים למעלה אדומים. שטח C, כזכור, לא יועד בהסכמי אוסלו לבניית התנחלויות יהודיות, אך גם בבקעת הירדן רודף ומגרש המנהל האזרחי – הגוף המופקד על שלומם ורווחתם של תושבי השטח הכבוש – את הבדואים משטח C.

מערך ביורוקרטי מסועף עוסק ב"יישוב מחדש" של הבדואים; תכניות מתאר, מתווה לפיצויים, ריכוז אוכלוסין, שרטוט תחומי שיפוט. רק קול אחד לא נשמע בדיונים האלה, רק נציג אחד נעדר: הבדואים עצמם. כך מתייחסת מדינת טרור לאבק אדם.

3. פקחי יחידת "עוז" עצרו כומר יליד גאנה, בן 49, שחי 25 שנה בישראל, ודרשו ממנו להציג דרכון. כשאמר להם שהדרכון בבית והוא יכול להביא אותו – נאמר לו שעליו לשאת דרכון גם לשירותים. הפקחים הפילו אותו ארצה, היכו אותו בעודו אזוק וגררו אותו על הקרקע, נעלו אותו ביום חם במכונית עם חלונות סגורים, קיללו והשפילו אותו, והחזיקו בו עד הלילה. התלונה שהגיש נבעטה מן המשטרה למח"ש במשרד המשפטים, ומשם למשרד הפנים, שהודיע כי חקירת רשות ההגירה העלתה ש"עבודת הפקחים היתה מקצועית ורגישה". התיק נסגר.

גם העבודה המקצועית והרגישה הזאת היא טרור, טרור של שנאת זרים (החליפו בדמיונכם את הכומר ברב, את פקחי "עוז" בשוטרים עם מבטא צרפתי או גרמני, והשלימו את החסר).

4. זכות ההפגנה השקטה התבטלה בשטחים; הצבא מפזר הפגנות בכפר נבי סאלח – שמוחות על הפקעת מעיין מרשות הכפר – עוד לפני שהחלו. הצבא חוסם את הכניסות לכפר ביום שישי, מכריז על שטח צבאי סגור – ומתחיל לרסס את בתי הכפר בגז מדמיע. עדויות מן הכפר מציגות תמונה מבהילה של אלימות בלתי סלקטיבית כלפי גברים, נשים וילדים. עוד על הרקע לאירועים בנבי סאלח – כאן.

5. בשטחים מתארגנים תאי טרור יהודי, כהגדרת השב"כ, שעוסקים בפעולות "תג מחיר". מאפייניהם: בחירת בנק מטרות, מידור וחשאיות, איסוף מודיעין על דרכי כניסה לכפרים ערביים וגם על פעילי שמאל. הפעולות הללו אינן התפרצויות זעם ספונטניות בתגובה על טרור פלסטיני, אלא מתוכננות מראש ומתבצעות דרך שגרה.

השב"כ ורשויות האכיפה מרימים ידיים בחוסר אונים; בפועל מדובר בוויתור מראש. הרי כשצריך לתפוס פעילי טרור פלסטיניים, אין בעיה לפשוט באישון ליל על עשרות בתים ולהרוס מבנים, לעצור מאות חשודים, להוציא החוצה משפחות שלמות עם ידיים למעלה, לנעול אנשים במשך שעות בחדר ללא מזון או שירותים, וכיוצא בזה. לכן יש לראות בטרור היהודי בשטחים טרור ברשות, טרור בעצימת עין, שלוחה עקיפה נוספת של טרור המדינה.

[פורסם באתר J14]

כלי התקשורת: זאב בעור כבש

הכותרת בעמוד הראשי של "ידיעות אחרונות" היום, בעקבות ההפגנה הסוערת אתמול מול עיריית תל-אביב, היתה: "איומים על חיי חולדאי". הכותרת בעמוד 8 היתה: "ועכשיו: האלימות" (המילה "אלימוות" הודגשה באדום). כותרת המשנה, שמתארת מפגינים משליכים ביצים, לא מותירה ספק מי, לדעת העיתון, פועל כאן באלימות.

מבט לא פחות מדויק על אירועי אתמול היה יכול להוליד כותרות שונות לחלוטין. למשל: "ועכשיו – הביזה" (כותרת משנה: פקחי עיריית תל אביב גנבו באישון לילה מחשבים אישיים וציוד פרטי של שוכני המאהל). או אולי: היס"מ מפזר הפגנות בתל-אביב בשיטות שמוכרות רק במגזר הערבי.

השלב הנוכחי במאבק היה צפוי, ואין לתמוה על כך שהתקשורת מתייצבת באופן אוטומטי לצד המשטרה ולא לצד המפגינים. הזמזום הקבוע משולי הימין – "זאת מחאה של אנרכיסטים וחוליגנים" – חודר ומשתלט על תקשורת המיינסטרים. האלימות של זרועות השלטון תמיד שקופה בישראל; רק אזרחים, שמגיבים באופן שפוי לחלוטין על אלימות המשטרה נגדם, נתפסים כאלימים. התבניות מוכרות, הלא נעשה בהן שימוש יומיומי בסיקור של פלסטינים שמפגינים נגד הגדר או בדואים שמפגינים נגד הפקעת אדמות. למדינה מותר לגזול את רכושך הפרטי, וכל עוד היא עושה זאת על פי חוק ושולחת גברתנים בחולצות כהות לעבודה – היא לא "אלימה". אבל אם רק תעז לחרוג מן המשבצת המנומסת של מפגין שקט עם שלט לא מעליב – מיד תוגדר כ"אלים".

הגדרות זה נושא מעניין, אבל לא עליו אני רוצה לדבר. אירועי אתמול גם מציבים שאלות קשות של סולידריות פוליטית בפני מנהיגי המחאה; גם עליהן לא אדבר כרגע. המאבק נתון בתוך מטריצה של כוחות פנימיים וציבוריים. אני רוצה להתרכז בתפקיד הבעייתי והמאיים שהתקשורת משחקת בתוכה.

בתוך חודשיים של פעילות נמרצת ומלהיבה, התבגר המאבק. אתמול עוד לא ידע ללכת, היום הוא כבר נותן גז בעלייה. ועוד מסימני ההתבגרות: המעבר מתנועה תמימה שכמהה "לחבק" את כ-ו-ל-ם, לתנועה מפוכחת שיודעת להבחין בין ידיד לאויב, שמבינה היטב שאין בפוליטיקה בעד (איזשהו X) שאיננו גם, בהכרח, נגד (איזשהו Y). התהליך הזה יתרחב ויתחדד ככל שיתמשך המאבק, והוא יתמשך; רק ידידים אמיתיים ימשיכו לצעוד בדרך הזאת, הטרמפיסטים-לרגע יתפזרו לכל רוח.

קל לסמן את האויבים הברורים של המאבק: פקידות האוצר, הטייקונים, מערכת הביטחון. קשה יותר לזהות גורמים שמתחזים לידידים אבל נאמנותם כפופה לאינטרסים שאינם חופפים את מטרות המאבק, ועלולה להתברר כמשענת קנה רצוץ. אל גורמים כאלה ראוי להתייחס בחשדנות עמוקה; הם אולי אינם אויבים מושבעים, אבל כשהם מחבקים אותנו – לא יזיק להציץ מאחורי גבם, לבלוש אחר נצנוצו של הפגיון החבוי שם.

התקשורת הישראלית, להערכתי, היא "ידיד חשוד" שכזה. החגים בפתח, ועל כולנו נגזר להתמסר להרבה, המון, יותר מדי, חיבוקים משפחתיים. אני מציע לוותר על החיבוק של התקשורת.

לכאורה, המאבק רק נהנה מן החיבוק התקשורתי. הסיקור עצום בממדיו, ההפגנות תופסות כותרות ראשיות, ראשי המאבק מקבלים שפע של זמן מסך. אבל בעצם, מה ההתרגשות? התקשורת מבצעת את תפקידה הטריביאלי; מדווחת על האירועים החשובים בזירה הציבורית. אין חולק שהמחאה היא האירוע של הקיץ; צריך להיות מטורף להתעלם ממנה. מול הטענה שגורסת כי התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא צודקת, ניצבת אלטרנטיבה לא פחות משכנעת: התקשורת "אוהבת" את המחאה כי היא מעלה את המכירות (העם צורך מידע תקשורתי שיש לו עניין בו). כל מי שאי פעם עבד בכלי תקשורת מרכזי יודע בדיוק על מה אני מדבר. וטוב שיש גם עיתונאים, אומנם אנונימיים, שמדברים גלויות:

"עיתונאי אחר מסביר כי לתזמון המחאה חשיבות מכרעת. "אנחנו בקיץ, עונת המלפפונים", הוא אומר, "כולם בפגרות, המקורות הרגילים שלך בחופשה, תמיד בקיץ יש ואקום, וזה נפל בזמן הנכון". עיתונאי אחר מוסיף כי בתקופה שכזו, בחירה שלא לסקר בהרחבה את המאבק היא חסרת היגיון מסחרי. "עם ישראל מרגיש מאוחד", הוא אומר, "אני לא חושב שאיזשהו עורך רוצה לבוא ולפוצץ את הבועה הזאת בפנים". לכך יש להוסיף כי מחאה עממית שמובלת על-ידי צעירים היא חומר שקל לתרגם לעיתונות פופולרית, בלי קשר למסרים שהצעירים הללו מעבירים."

"בלי קשר למסרים". מרשל מקלוהן לא היה אומר את זה טוב יותר.

בכתבה הזאת ב"עין השביעית" נחשף המתח בין פעילי המאבק לבין העיתונאים שמסתובבים במאהל ומחפשים "סיפור טוב"; מתח שמגיע עד כדי עוינות אמיתית. ההכרה הזאת מחלחלת לאיטה להכרת הפעילים (אני מניח שאלה שהתקשורת "צדה" לעתים תכופות מבינים זאת מהר יותר מאלה שהיא פוקדת לעתים נדירות), והיא תמשיך לחלחל: המסרים שהמאבק רוצה להפיץ אינם בהכרח מה שהתקשורת רוצה לשדר. עיתונאים שנשלחים בידי כלי תקשורת מרכזיים כפופים ל"חוקי הז'אנר", חוקים שעל פי רוב הם לא מודעים להם. החוקים האלה מגדירים מה זה סיפור טוב ומה זה לא (רמז: נתונים סטטיסטיים על ההוצאה הפרטית לחינוך – חרא סיפור; ה"מתיחות" בין איציק שמולי לדפני ליף – אחלה סיפור), כמה זמן מותר לדבר מול מסך ומתי חותכים אותך באמצע המשפט, מהי "שפה פוליטית" ומהי "שפה אישית", והם גוררים אחריהם מטען שלם של תבניות חשיבה מסויידות, כותרות קליטות, שמתייקות ומסדרות ומתייגות יפה-יפה כל דבר שיכול אי פעם לקרות בעולמם, בתוך קופסה קטנה וסגורה משלו; חמגשית נוחה לעיכול.

אם יש משהו שהמחאה הזאת עשתה מיומה הראשון, זה לפרוע את כל הסדרים ולחרב את כל התבניות ולמעוך את כל הקופסאות. ומן הסיבה הפשוטה הזאת, המאבק החברתי הזה גדול בכמה מספרים גם על העיתונאים רחבי-הדעת ביותר, נבצר מבינתם המוגבלת של פטפטני התקשורת, ומייצג עבורם לא פחות מקריסת מערכות קוגניטיבית גמורה.

אבל זאת הבעיה שלהם. אנחנו צריכים לחשוב איפה זה הופך לבעיה שלנו.

התשקורת מזייפת

בשבועות האחרונים היתה הצטברות של מקרים שמבהירים היטב איך הבעיה הקוגניטיבית של כלי התקשורת המרכזיים הופכת לבעיה פוליטית של תנועת המחאה. במשך שלושה שבועות, בין הפגנת ה-300 אלף להפגנת ה-400 אלף, התקשורת כולה זימרה שיר אחד: המחאה דועכת; מאבדת גובה; מתפצלת; מאבדת כיוון; מתמסמסת.

התיאורים האלה היו כולם פרי דמיונם המשועמם של עורכי עיתונות שיכולת קריאת המציאות שלהם – אולי גם החיבור שלהם לאתרי האינטרנט הרלבנטיים – מוגבלת להחריד. דווקא בשלושה השבועות האלה התעצמה המחאה, שברה סוף סוף את דימוי "מעמד הביניים" וסחפה את האוכלוסיות המוחלשות בפריפריה, גיבשה קבוצות עבודה ודיונים בנושאים ספציפיים, ואימצה פרקטיקות רדיקליות כמו סקוואטים. לכל זה קראו גאוני התקשורת – "דעיכה".

עלינו אולי זה לא עבד, אבל על מי שלא היה במאהלים וניזון רק מכלי התקשורת המרכזיים – זה עובד. על מי שמתלבט אם להצטרף למאבק ומקבל רושם שהשיא כבר מאחוריו – זה עובד. התקשורת טיפחה דה-מורליזציה נטולת כל יסוד, ובכך הפכה מידיד המאבק לאויבו. חשוב להבין את זה ולא להתלהב מכל כתב שפותח מקרופון מול פעיל מאהל; לא פחות קריטיים ומשפיעים מזמן המסך הזה, הם דברי הקריין באולפן לפני שהועבר השידור לשטח, ודברי הפרשן באולפן אחרי כן. המחאה עדיין מסוקרת, אבל המיסגור שלה הולך ומזעיף פנים. ומאתמול כבר ברור: מעל ראשיהם של הפעילים מרחף כל הזמן האישום "חוליגנים" שיש להתנצל עליו. כך מוסטת תשומת הלב מעוולות השלטון ואפשר להתמסר למשחק הגינויים המוכר (הנה הכתבים דוחקים מיקרופון מתחת לפרצופם של ליף ושפיר ותובעים: האם אתן מגנות את האלימות של המפגינים? אה, אה, מגנות או לא מגנות?).

אני צופה שסיקור המחאה יתעוות וילך, יתרחק ויילך מן המציאות, ככל שהיא תשנה את פניה (והיא כל הזמן משנה את פניה). כבר עכשיו התקשורת מועדת. השבוע פירסם "מעריב" שמאהל הוד השרון התקפל  – דבר שלא היה ולא נברא. אולי שכחו ב"מעריב" לעשות בוחן מציאות לכוונות המשטרה וקיבלו אותן כעובדה מוגמרת. בערב הפגנת ה-300 אלף התקשרה לשכת ראש הממשלה למערכת החדשות של ערוץ 1 ודרשה להפסיק לדווח על מספר המפגינים. במקרה הזה נענתה פניית הפוליטבירו של ביבי בשלילה, אבל עצם הפנייה מעידה על נוהג קיים, וכנראה שבעבר פניות כאלה אכן השפיעו על הסיקור החדשותי. וכש"ישראל היום" (אויב מוצהר של המאבק) מכוון את המפגינים לכיכר רבין במקום לכיכר המדינה, מישהו יכול להיות בטוח שמדובר רק בטעות?

דעה רווחת היא שהמחאה זוכה לאהדה תקשורתית משום שהעיתונאים עצמם שמסקרים אותה הפכו למעמד מנושל ומנוצל, חסר ביטחון תעסוקתי; זאת גם המחאה שלהם. אבל זאת ראייה מאד חלקית של התמונה התקשורתית. נכון, בתחתית הפירמידה של כלי התקשורת נמצאים כתבי השטח, שרובם שייכים למעמד הביניים ולמטה ממנו. אבל מעליהם נישא מערך גדול של עורכי חדשות בכירים, מפיקים, מו"לים ובעלי מניות באמצעי התקשורת, והאג'נדה הטבעית שלהם היא ריאקציונית. פערי השכר העצומים בין עורך בכיר בדסק חדשות לבין כתב שטח מתחיל גם קובעים, מניה וביה, את ההכרה המעמדית שלהם.

ככל שהמאבק יתמשך, יתחדד גם האופי המעמדי שלו. בתוך כך תובלט הדרישה להגן על זכויות עובדים לא מאורגנים (המועסקים בחוזים אישיים) ועובדי קבלן, ולהגביר את הפיקוח על מעסיקים פוגעניים. אם למישהו יש ספק מתי עיתון "הארץ", שהתגייס בהתלהבות למאבק, ישבור הצידה – זה יהיה הרגע. המו"ל עמוס שוקן הוא אויב מושבע של העבודה המאורגנת בישראל, וכבר הוכיח בעבר שמי שחושב אחרת ממנו – לא יישאר בבית. מבחינת שוקן (ונושא כליו, שטרסלר), המאבק הנוכחי מצומצם למטרה אחת בלבד – שבירת המונופולים במשק הישראלי. הם לא יתנו לו לערער על עצם השיטה הניאו-ליברלית, לפחות לא מעל דפי עיתונם. אני רק יכול לדמיין את צמרמורת הסלידה שעברה בגוו של שוקן כששמע את דפני ליף מתיזה בבוז את המילים "זה קפיטליזם!" בהפגנה האחרונה. ושוקן הוא רק דוגמה אחת; אין שום אינדיקציה שמוזס, דנקנר, נמרודי ואדלסון תורמים בסתר לתנועת המאבק הסוציאליסטי או למרכז "אדווה".

התקשורת אהבה אותנו צעירים במאהל רוטשילד, עוסקים במקצועות כמו גרפיקה ופרסום, ובעיקר, אהבה את הידיעה הסמויה שיש לנו איפה לגור חוץ מבאוהל. היא לא אוהבת אותנו מבוגרים במאהל ג'סי כהן, חסרי תעסוקה או עובדים בניקיון ותחזוקה, ובמיוחד היא לא אוהבת את מי שאין לו בית. התקשורת תדלל את הדיווח שלה, תצבע אותו בצבעים שקריים, ולנוכח מעגלי הדיון השקטים והיסודיים שמתהווים בכל רחבי הארץ – תפהק ותעבור הלאה. כזאת היא.

לחשוב (ולפרסם) מחוץ לקופסה

יש מי שחושב שצריך לנהל את המאבק התקשורתי מבפנים: "להחדיר" לכלי התקשורת המרכזיים עיתונאים ופרשנים בעלי השקפה ביקורתית, שיסדקו את הקונצנזוס. לדעתי זאת מלחמת האתמול; הפתרון יימצא מחוץ למיינסטרים, מחוץ לקופסה, כמו שרוב הפתרונות שמציע המאבק הזה נמצאים מחוץ לקופסה. שהרי הבעיה היא לא פרסונלית, אלא מבנית; האנשים ששולטים בקו התקשורתי הרשמי מדברים בקול שעוצב לחלוטין בידי ההקשר הסוציו-תרבותי שלהם. בימים רחוקים, אנשים כמו נחום ברנע ובן-דרור ימיני היו לוחמים ללא-חת לצדק חברתי. מה שהשתנה מאז זה לא החברה הישראלית (שהפכה עוד פחות צודקת), אלא מיקומם של ברנע וימיני בתוכה – הנסיקה שלהם לעבר עשירונים שמהם המחאה נדמית כסרט זר ואקזוטי, והזיקה העזה, רבת-השנים, בינם לבין גופי התקשורת העשירים שבתוכם הם פועלים.

לא, חלפו הימים של "לשנות מבפנים", וזאת אחת התגליות המסעירות של המחאה הנוכחית. דפני ליף וחבריה לא ניסו "לעשות לבבות" במרכז הליכוד או בקדימה, הם לא ניסו לפרסם מאמרים ב"ידיעות" או ב"הארץ", וגם לא הפעילו לובי שילחץ על ועדות כנסת שונות. את הזירות המסורתיות שמזוהות עם המרחב הפוליטי הם דחקו הצידה – באומץ, בלי שמץ בושה – ופקחו את עינינו למרחב הפוליטי האמיתי: הרחוב והאינטרנט. מעתה ואילך, שם ייקבע סדר היום הפוליטי של ישראל, ולא בשיחות מסדרון בכנסת או במערכת החדשות של ערוץ 2. ההבנה הזאת היא בלתי הפיכה, וכל ניסיון להשיב את הגלגל לאחור מחמיץ את המשמעות, כמו גם המומנטום, של מה שקרה כאן.

שתי דוגמאות אישיות. אחרי שכתבתי את הפוסט הראשון שלי על המאבק, קיבלתי מייל מעורכת במגזין "טיימאאוט". "אנחנו עושים פרוייקט על המחאה, מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה".

אהה, הניגון המוכר. תמיד זה בבהילות, תמיד בהקדם, תמיד אתה נדרש לרדוף אחרי התקשורת שמעמידה אותך בזמנים שלה. אלה כללי היסוד בהתנהלות מול ענק תקשורתי; אתה העבד הנרצע, הוא עושה לך טובה.

טוב, אני מזמן כבר לא במשחק הזה. עניתי באדיבות מה שאני עונה תמיד: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים (אוקיי, במקרה של טיימאאוט, הדרישה השניה היתה סוג של בדיחה). התשובה, שדווקא איחרה להגיע, היתה: טוב, בסוף זה לא נכנס, כי היה צריך לקצר את הטקסט, ולא הסכמת. כמובן. תודה תודה ושלום שלום.

תוך זמן קצר קיבלתי מייל נוסף, הפעם מעורכת ב"גלובס". אותו טקסט בדיוק: "מעוניינים לפרסם את המאמר שלך, אנא צור קשר בהקדם, מחר הסגירה" (זה אני שתמיד כותב לפני הסגירה, או הם שתמיד סוגרים אחרי שאני כותב?). עניתי באותו טקסט: אתם יכולים לפרסם בלי לשנות כלום ובלי להשמיט את הקישורים. הפעם התשובה היתה: מצטערים, לא יכולים להכניס קישורים לכתבות של מתחרים (כמו "כלכליסט"). כמובן. תודה תודה ושלום שלום.

אלה דוגמאות פעוטות (ולא היחידות), ומנסיוני הן מדגימות עיקרון מוחלט: כשהתקשורת "קוראת" לך, היא קובעת את הכללים. והיא לא נסוגה מהם. גם כשהיא לכאורה "מעוניינת" לשמוע אותך, גם כשהיא, ברוב טובה, מציעה לך במה – אתה תרקוד לפי החליל שלה. באולפן הטלוויזיה ימרחו לך איפור על הפרצוף, באתר האינטרנט ימרחו לך את הטקסט.

למזלי, אני לא תלוי לפרנסתי בהתיישרות לפי הקוד של אף עריץ וערוץ תקשורת, ולכן אני יכול לסרב בלב קל ובנפש חפצה. אשרַי, בלוגר אנוכי. אבל התוצאה ברורה: אוסף עצום של מגבלות "טכניות" וגם מהותיות מצמצם מאד את טווח העובדות, הידיעות והפרשנויות שיכולות להיכנס אל בין כותלי תקשורת המיינסטרים. והסיבות, כפי שכבר אמרתי, הן עמוקות ומבניות.

הפתרון: תקשורת אלטרנטיבית

מכל האמור לעיל מסתמן הפתרון היחידי: לפתח ערוצי תקשורת אלטרנטיביים. לכאורה, אני לא מחדש כאן כלום, ותיכף כולם יצביעו על הפייסבוק, והבלוגוספירה, ואתרי הדעות השונים. אבל במחשבה קצת יותר זהירה, קל לראות שהאינטרנט הישראלי בימינו לא מציע אלטרנטיבה של ממש לעיתונות המיינסטרים.

מה שהאינטרנט הישראלי מציע כיום, ולטעמי האישי במינון גבוה מדי, הוא בעיקר דעות והגיגים. אבל כמו שכל מו"ל מתחיל יודע, מדעות לא עושים עיתון. עיתון עומד, קודם כל, על מערכת חדשות. ודעות צריכות, קודם כל, לעמוד על עובדות. המחסור החמור בעובדות, בתיעוד אלטרנטיבי של המציאות, הוא הלאקונה הגדולה של האינטרנט הישראלי. נכון להיום, ידוע לי רק על שני גופי חדשות שפועלים בזירה הזאת: הטלוויזיה החברתית והחדשות מהירקון 70. יש לי רק מלים טובות עליהם, אבל מדובר בטיפה קטנה מאד, שצריכה להפוך למעיין שופע.

אם עיתון מדווח על שביתת המתמחים בלי להכניס אף מילה על פרטי ההסכם שמקפח אותם – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתשלים את החסר. אם עיתון מדווח על קיפול מאהלים שלא היה ולא נברא – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתדווח אמת במקומו. אם עיתון משמיט מתיאור ההסלמה בדרום תקיפות קטלניות של צה"ל – הוא מועל בתפקידו; וצריך תקשורת אלטרנטיבית שתיתן את התמונה המלאה. אם עיתון מדווח על "מהפכה" בחינוך בעקבות תכנית "עוז לתמורה" ואינו מזכיר במאומה את הפגמים החמורים שבה – צריך תקשורת אלטרנטיבית שתעשה את זה במקומו.

אלה הן רק דוגמאות מקריות מן השבועות האחרונים. כל צרכן תקשורת ביקורתי מסוגל לזהות בכל יום עשרות השמטות, אם לא שקרים ממש, בתמונת המציאות שתקשורת המיינסטרים מציירת לנו. ולכן, עוד לפני שמגיעים לפרשנות ולפרשנות של הפרשנות – דרוש בישראל, בדחיפות, תיקון יסודי בדיווח החדשותי שמוצע לאזרח; תיקון שיספק לו את כל המידע הרלבנטי לעיצוב השקפה פוליטית מושכלת.

התיקון הזה לא יבוא מתוך כלי התקשורת הקיימים, בדיוק כמו שהשינוי המיוחל בשיטה הכלכלית-חברתית בישראל לא יבוא מתוך הגופים הפוליטיים המסורתיים. לכל היותר, כלי התקשורת יגררו אחריו (כפי שהם מוצאים עצמם נגררים, לא פעם, אחרי הבלוגוספירה), ממש כמו שהמפלגות הפוליטיות נגררות כעת אחרי האג'נדה החברתית שהציבור מגבש ברחובות. הדברים שלובים לבלי הפרד; בפראפרזה על מארקס, האזרחים צריכים להשתלט לא רק על אמצעי הייצור, אלא גם על אמצעי הייצוג. האוצר כבר לא אומר לנו "מה טוב למשק"; אין סיבה שערוץ 2 ימשיך לומר לנו "מה קורה במשק".

זה לא אומר שממחר בבוקר צריך להחרים את כלי התקשורת. אבל זה כן אומר שהיחס אליהם צריך להיות צונן, אופורטוניסטי וחשדני. להשתמש ולזרוק; לא להתמסר, לא להתחנף, לא לרדוף אחריהם, לא לארוז עבורם סיסמאות קליטות. לזכור: הם שם בגללנו, לא להיפך.

בהתחלה צפויים קשיי גמילה וחרדת נטישה. שיואו, מה נעשה אם ערוץ 2 יפסיק לסקר אותנו? שיואו, מה יהיה אם העיתונאי של "ידיעות" ייעלב ויפסיק להתקשר? על המנטליות הילדותית הזאת צריך להתגבר, ממש כפי שהציבור כבר לומד להתגבר על התלות האינפנטילית במנגנונים המפלגתיים. הקיץ הזה הוכיח סופית (למי שעדיין לא הבין זאת קודם) שהשינויים העמוקים ביותר בחברה ובשיח הציבורי מתרחשים הרחק מחוץ לזירה המפלגתית; בתוך חודשיים, הפכה הכנסת לפריפריה והרחוב למרכז. מהלך דומה אפשר וצריך ליזום גם בזירה התקשורתית: בואו נהפוך את ערוצי הטלוויזיה ואת העיתונים הגדולים לפריפריה שלנו. ממילא הם לא משקפים נאמנה את המאבק ואת מה שמעסיק את רוב האזרחים; כל מה שנחוץ זה להפסיק לחשוב על עצמנו באמצעותם. נחוצה עצמאות תקשורתית.

חזונצ'יק, במהרה בימינו

אז הנה החזון: עיתון אינטרנט שלם – מן האזרחים, בידי האזרחים, ולמען האזרחים. עיתון עם מערכת חדשות רצינית, עם כיסוי בכל התחומים (חברה, כלכלה, ביטחון, סביבה, חינוך, בריאות, תרבות). כיסוי רציף, יומיומי, ולא מזדמן. ומחלקת תחקירים עצמאית, וצוותי שטח עם ציוד הקלטה וצילום. וצוות פרשנים מצומצם (לא צריך יותר משלושה-ארבעה), ולא כאלה שסועדים כל יום שישי בצהריים עם שטייניץ או עם סער.

עיתון שנותן מקסימום במה לקול של האזרח (ללא הבדל דת, גזע, מין, רמת הכנסה או אזור גיאוגרפי) ומינימום במה לשלטון; עיתון שלא יפרסם לעולם הודעה לעיתונות של דובר או יחצ"ן בלי לבדוק ולאמת אותה בשטח; עיתון שלא פוחד "להבריח קוראים" על כל צעד ושעל.

ולפני שהחלום הזה מתפורר מן הסיבות המוכרות, כמה כללי יסוד. הכתבים והעורכים לא מתנדבים, אלא עובדים בשכר; והשכר מיידי, לא שוטף+60. וכולם מאורגנים בחוזה קיבוצי, ואולי אפילו, שומו שמיים, שותפים בבעלות על המיזם, כמו בקואופרטיב. ואין חסויות, ואין פרסומות קופצות, ואין שום אינטרס מסחרי בתמונה. וכשמבקשים ממך לפרסם טקסט שלך, לא מעמידים לך תנאים.

הו, אתם מגחכים, התמימות. ומה בדיוק המודל העסקי שאתה מציע? ממה יבוא הלחם וממה תבוא החמאה? אז אני, בעוונותי, לא כלכלן, ולא יכול גם להציע מודל עסקי. אני יכול רק לומר שלא מדובר בהזיה נרקוטית, וכבר יש מודלים שונים שפועלים בעולם; ארגוני תקשורת אלטרנטיבית שעומדים בקריטריונים האלה יפה מאד, ולאורך זמן, ובנו לעצמם מוניטין מפואר. לאמריקאים יש את PBS, The Nation, Democracy Now, NPR. איך הם מתקיימים? מתרומות של ארגונים חברתיים, ממערכת מנויים, מגיוס תרומות שנתי (fund raising). ככל שהעיתונות המסורתית מתפוררת והופכת לכלי שרת של בעלי הון ואינטרסנטים, פורחת בעולם תקשורת אלטרנטיבית; הנה כמה דוגמאות שאפשר לקבל מהן השראה.

צריך הון התחלתי? למישהו יש את הטלפון של "הקרן החדשה לישראל"? של מי היד שם, של קלמן ליבסקינד? תודה לך. מישהו אחר? אולי מליונר עם מצפון סדוק?  מי זה שם, דב מורן?

האמת, אני לא צריך לתת רעיונות. החודשיים האחרונים הוכיחו שלאזרחי ישראל יש אינספור רעיונות יצירתיים איך לאתגר את השיטה הקיימת, ומה שיפה ברעיונות האלה – הם ישימים. אז אני משאיר את הרעיון הגולמי שלי לפתחם של אנשים מוכשרים ממני, וחוזר רק אל המסר הראשוני: הציבור בישראל מחזיר לידיו, סוף סוף, את השליטה במציאות. באותה נשימה, הוא חייב להחזיר לעצמו את השליטה בייצוג המציאות. וזאת מן הסיבה הפשוטה שכל עוד המציאות מיוצגת ומעוותת בידי כוחות שעוינים את האינטרס הציבורי, יכולת הפעולה והשינוי של כל מאבק פוליטי נפגעת אנושות.

ועד שזה יקרה, נמשיך ללקט את פיסות האמת באינטרנט. והטלוויזיה תישאר כבויה בסלון.