קטגוריה: סאטירה

"האינטרס של חברות התעופה הזרות הוא שקודם כל לא יופצו בעולם תמונות של נוסעים אירופים חוטפים מכות משוטרי יס"מ, דבר שיכול לפגוע בכמות התיירים שאמורים לנפוש בישראל בקיץ" (גורמים בכירים בענף התעופה).

סיעור-מוחות בלשכת ראש הממשלה. משתתפים: היועץ לבטחון לאומי (עמי), מנכ"ל משרד החוץ (חזי), דובר צה"ל (דובי) וראש אגף פיתוח ברפא"ל (רפי).

עמי: תודה לכולכם שבאתם בהתראה כזאת קצרה. אתם יודעים למה אתם פה.
דובי: "הפיצוץ המסתורי" שקטע את שתי ידיו של מארגן המשט?
חזי: סרטון ההסברה עם העז במועדון הסאדו-מאזו?
עמי: לא לא. הבעיה הרבה יותר רצינית ומקיפה. היא נוגעת לכל מה שאנחנו עושים. הם פשוט מצלמים ומדווחים.
חזי: מה אנחנו עושים?
עמי: מה שבא לנו. הבעיה שהם מצלמים.
רפי: אין בעיה. נחסום להם את המצלמות. יש לנו פרוייקט חדש, מפא"צ – מיירט פוטונים אנטי-ציוניים. כל פוטון שעושה את דרכו למצלמה שלהם, נתקל בדרך…
עמי: חכה רגע עם הפיתוחים שלך. זה לא רק מצלמות. זה גם כתבים, ועורכי דין, ופעילי זכויות אדם. יש מצור מטורף. כמעט עצרו לנו את עמיר פרץ. יש משטים, יש מטסים, כולם בהיסטריה.
חזי: טוב, בקשר לסיפור עם פרץ, כבר התקשרנו למטה של מצנע ואמרנו להם שהם הגזימו.
רפי: זה עבודה שלהם? חשבתי שהוא מואשם בפשעי מלחמה.
חזי: פחחח. כמו כולנו. אז למה נטפלים רק אליו?
עמי: מה האנשים של מצנע אמרו?
חזי: שפרץ הלך ללונדון לעשות מפקד ארגזים. המון מצביעי עבודה מסתובבים באוקספורד סטריט.
עמי: טוב, זה לא העניין כרגע. העניין זה שאנחנו עושים, והם מדווחים. זאת הבעיה. הזמנתי אתכם לכאן כדי להעלות פתרונות יצירתיים. איך אנחנו נמשיך לעשות, והם יפסיקו לדווח.
דובי: חשבתי שכבר התחלנו. יטשטשו תמונות של קצינים בכירים או שיצלמו אותם רק בפרופיל.
עמי: לא רק בכירים. אבל זה לא מספיק. והרבה קצינים כבר מתלוננים.
דובי: על מה?
עמי: הם לא אוהבים את הפרופיל שלהם. אומרים שהם לא יוצאים טוב. חלק גם לא מוכנים מצד שמאל, רק מצד ימין, ולך תוודא שהצלם בדיוק תופס את הפרופיל מהכיוון הנכון.
רפי: אין בעיה. אפשר לבנות מאגר מידע, להצליב שמות עם פרופיל ימין או שמאל…
עמי: לא, לא. אתם לא תופסים. אי אפשר לשלוט בכל הצלמים בכל רגע נתון. צריך מהפכה קונצפטואלית.
דובי: המממ. צודק. למה בעצם לטשטש תמונות? אפשר לטשטש את האנשים עצמם.
חזי: מה?
דובי: היום אפשר לעשות הכל בכירורגיה פלסטית.
חזי: מה אתה מציע? שנמחק להם את הפרצופים?
דובי: או את החיוך מהפרצוף. אבל לא צריך למחוק. אפשר גם לשנות להם את הפרצוף אחרי כל מבצע עם הרוגים אזרחיים.
עמי: זה לא קצת יקר?
דובי: ולהעסיק גדודים של יועצים משפטיים שכל הזמן שוברים את הראש איך לחמוק מתביעות משפטיות בהאג, וחדר מצב במשרד החוץ שמחלץ בכירים ישראלים ממעצר – זה לא יקר?
חזי: רגע, הסתרת השמות לא עובדת?
עמי: מה, השימוש באות הראשונה של השם הפרטי?
חזי: כן.
עמי: יש עם זה כמה בעיות. קודם כל, מדובר באלפי אנשים, ורק לעבור על כל מאגרי הנתונים שהשם שלהם מופיע בו ולחתוך…
רפי: אין בעיה. כבר יש לנו מודל בהרצה – קש"פ: קוצץ שמות פרטיים. זה תוכנה ויראלית שמכניסים למחשב אחד ברשת ותוך שעה כל השמות הפרטיים מקוצצים.
עמי: אתה מתכוון כל השמות במאגר. השם עצמו לא מקוצץ.
רפי: לא לא, גם השם עצמו מקוצץ. אין שום זכר לשם המלא. לא בתעודת זהות, לא בביטוח לאומי ולא בתעודת פטירה. כולם הופכים לאל"פים, גימ"לים, רי"שים וכן הלאה.
חזי: אבל הרי אנשים זוכרים את השם המלא שלהם.
רפי: גם על זה עובדים. יש כבר גירסת בטא – עש"מ: עוקר שמות מהמוח. אנחנו עדיין מתלבטים אם להעביר את זה לאוכלוסיה כגלולות או כמסרים תת-סיפיים בזמן הצפייה ב"לרדת בגדול".
חזי: לא יודע. זה נראה לי פתרון קצת קיצוני. ויש גם בעיה: איך תסנן את השמאלנים? הרי אותם אנחנו רוצים לזהות. אוי ואבוי לנו אם לא נהיה מסוגלים להבחין בין שמאלנים לאזרחים.
עמי: עד כמה שידוע לי, גם שמאלנים הם אזרחים.
דובי: עניין של זמן. אבל יש לי רעיון אחר. למה שלא נפעיל נגד כל החארות האלה שבאים לדווח ולצלם כמה כטב"מים?
חזי: כתבים מאולפים?
דובי: לא, הכתבים כבר מאולפים, זה לא עוזר. אני מדבר על כלי-טיס בלתי מאויישים. מעלים כטב"ם כזה לאוויר, נניח מעל מפגש של פעילים-רדיקלים-שמאלנים-זונות-פציפיסטים-ניאו-נאצים-טבעונים-אנטישמים. שמים עליו חימוש, וברגע ש…
עמי: האמריקאים כבר עשו את זה.
דובי: נו?
עמי: עכשיו המטוס ללא טייס עומד למשפט צבאי על פשעי מלחמה.
חזי: והטייס?
עמי: אין טייס.
חזי: השאלה מי יגן על המפעיל הישראלי של הכטב"ם, אחרי שהוא יכתוש את החארות.
רפי: אין בעיה. יש כבר מודל משופר, כטבמשבחב"מ: כלי-טיס בלתי מאוייש שמופעל בידי חייל בלתי מזוהה. זה בעצם הכלאה של הקטב"ם עם הקש"פ – קוצצים את השם של המפעיל. יש גם אופציה למחוק את הזיכרון לכל מי שנחשף…
עמי: (נאנח) מה עם "כיפת ברזל" דור 2?
רפי: הכיפה שמציבים מעל כל ישראל, מדן ועד אילת?
עמי: בדיוק. זה אמור לפתור את כל הבעיות, לא? מרחב אווירי חסום לגמרי.
חזי: מה זה, כיפת ברזל אמיתית מעל כל המדינה? זה לא קצת חשוך?
רפי: במודל הזול, כן. במודל היקר – מציבים אותה מעל השמש.
חזי: ושאר העולם?
רפי: בחושך.
דובי: הם לא יתנגדו?
רפי: אחרי שנקצץ להם את השמות ונמחק להם את הזיכרון – לא.
דובי: אז מה הבעיה?
רפי: עלויות מטורפות. זה באמת האופציה האחרונה, אחרי שניסינו הכל.
עמי: חכו שניה, יש לי כאן פתק ישן, צהוב, בתחתית הערימה. (מתאמץ לקרוא) מה כתוב פה? "כדאי לנסות להפסיק להרוג אזרחים. המלצה לבדיקת היתכנות: להניח לפלסטינים לנהל את חייהם." (מעיף מבט שואל בנוכחים).
חזי: המממ. רפי, כמה אמרת העלות של "כיפת ברזל" דור 2?

– זהו. סוף סוף יש ועדת חקירה.
– לְמה?
– למקורות המימון של ארגוני השמאל הקיצוני.
– למה צריך ועדת חקירה?
– מה זאת אומרת למה? כדי לגלות, סוף סוף, מי עומד מאחורי כל הגופים האלה שמערערים על קיום מדינת ישראל.
– מי אתה חושד שעומד מאחוריהם?
– נו, לא צריך הרבה דמיון. כולנו יודעים מי שונא יהודים בעולם.
– אה, אתה מתכוון, אולי יגלו שאיזה חובב-היטלר עומד מאחוריהם?
– מה זה חשוב מי נתן כסף ל"אם תרצו"? הרי מדובר בעמותה שמחזקת את העם, לא מחלישה אותו.
– הבנתי. אבל אני עדיין לא מבין למה צריך ועדת חקירה.
– נו, כי ארגוני השמאל מסתירים את מקורות המימון שלהם.
– דווקא לא. לא בעיה למצוא את הדו"חות הכספיים של הארגונים האלה, וכל התרומות מופיעות שם. הנה הדו"ח של "בצלם", הנה הדו"ח של האגודה לזכויות האזרח, והנה הדו"ח של "שוברים שתיקה". הכל מתועד – בידי העוכרים עצמם.
– בבקשה, מה אמרתי לך? הכל פלילי. השערות סומרות ממש.
– על מה אתה מדבר?
– "בצלם" מקבל כסף משגרירות נורבגיה.
– נו?
– נו, ומי נמצא מאחורי נורבגיה?
– לפי המפה שלי, הים הצפוני, ומאחוריו – איסלנד.
– ומי נמצא מאחורי איסלנד?
– אל תגיד לי. סעודיה?
– כמובן. תבדוק גם בגימטריה, זה יוצא אותו דבר.
– מה לגבי שוויץ?
– גם הם. איפה אתה חושב כל השייח'ים הסעודים שומרים את הכסף שלהם?
– הבנתי. אבל תראה, האגודה לזכויות האזרח קיבלה תרומה משגרירות הולנד. הולנד עוכרי ישראל? הם הרי הצילו יהודים בשואה.
– יהודיה אחת, אם לדייק. בת 16. וגם היא היתה עסוקה רוב הזמן בהבלים רומנטיים ולא בגורל העם היהודי.
– דווקא אותה הם לא הצילו.
– אתה רואה? אז מה הפלא שהם תורמים לשמאל?
– טוב. בוא נעבור ל"שוברים שתיקה". אני רואה כאן ארגון הומניטרי שבדי (Diakonia) וארגון הומניטרי דני (Dan Church Aid), שניהם נוצריים.
– חשבתי שסיכמנו כבר בעניין הסקנדינבים.
– מה סיכמנו? שהם אנטישמים או שהם סעודים?
– גם וגם.
– איך סעודים? הם הרי נוצרים.
– זהו בדיוק. עכשיו אתה מבין למה צריך ועדת חקירה? איך לעזאזל סעודים יכולים להיות נוצרים? זה בדיוק מה שח"כ פאינה קירשנבאום רוצה לחקור. די לשקרים של השמאל.
– טוב. אני רואה ש"שוברים שתיקה" מקבלים גם כסף מ-Medico International, ארגון בריאות בינלאומי שמממן שירותי רפואה והצלה באזורי עוני נחשלים בעולם.
– כן, אלה לא סעודים.
– מה אתה אומר? אז מי הם?
– לפי החשדות שלנו, הם גרמנים.
– מה זאת אומרת חשדות? זה כתוב במפורש באתר שלהם.
– הנה לך עוד סיבה לוועדת חקירה.
– לא מבין אותך.
– למה הם כותבים באתר שלהם דברים שהם צריכים להסתיר?
– מה רצית? שהם יסתירו את זה שהם גרמנים?
– ומה? זה כבוד גדול? ועוד גרמנים שמתעסקים עם מחלות. תעשה לי טובה.
– טוב, אני רואה שבאמת יש לכם חשדות מוצקים. אבל אני חוזר לשאלה הראשונה שלי.
– מהי?
– למה צריך ועדת חקירה לבדיקת מקורות המימון של השמאל? הלא המקורות גלויים. הבעיה שלכם היא לא שהשמאל מסתיר את מקורות המימון שלו. הבעיה שלכם היא עם מקורות המימון עצמם.
– אז מה אתה מצפה? שנקים ועדת חקירה לבדיקת מקורות המימון של שגרירות נורבגיה וכל הארגונים הבינלאומיים האלה?
– את זה אתם כנראה לא יכולים לעשות.
– ברור שלא. אז חוקרים את מה שאפשר; מחפשים מתחת לפנס.
– כלומר, הוועדה תגלה את מה שהיה ידוע מלכתחילה.
– כמובן.
– אז למה צריך ועדת חקירה?
– תחשוב לבד. אגב, מי מממן את השאלות שלך?

מן העיתונות: השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', הגיש הצעת חוק שתמנע מאסירים בטחוניים, החשודים בעבירות טרור, להיפגש עם עורך דין למשך חצי שנה.

שיחה עם היועץ המשפטי של המשרד לבטחון פנים

– למה רק חצי שנה?
– כן, גם אנחנו חשבנו שזה מתון מדי. בהצעה המקורית של השר דובר על מניעת מפגש עם עורך דין למשך 21 שנה. במקום 21 יום, שזה המצב היום, 21 שנה. יותר אלגנטי.
– נו, ומה הבעיה?
– הצוות המשפטי שלנו כאן עלה על כמה בעיות. קודם כל, האסיר עלול למות במשך התקופה הזאת. בכל זאת, 21 שנה בתא מעצר.
– רק לטובה, לא?
– מבחינת המטרות של "ישראל ביתנו", אתה צודק. אבל אחרי שהוא מת, אם יש צוואה, עורך דין צריך לראות אותה.
– נו?
– וזה עלול להיחשב, תחת פרשנות מסוימת, "היוועצות עם עורך דין". עכשיו, תאר לך שהאסיר מת אחרי 19 שנה. יוצא שבפתיחת הצוואה אנחנו בעצמנו גורמים להפרת החוק שיזמנו! זה לא נראה טוב וזה גם מערער את שלטון החוק.
– אוקיי, אז למה לא 15 שנה?
– בלי עורך דין?
– בלי כלום. לא משפחה, לא עיתונים, לא במבה ולא ביסלי. רק עלונים של תנועת חב"ד.
– תראה, בישיבה של הצוות המשפטי הוחלט שסכנת המוות-בטרם-כתב-אישום מאיימת על כל תקופה שעולה על 10 שנים.
– אז למה לא 9 שנים?
– בלי עורך דין?
– בלי כלום. לא גרביים, לא טלוויזיה, לא סודוקו. רק הודעות לעיתונות של אנסטסיה מיכאלי.
– שאלה מצוינת. יש בעית איחסון.
– של אסירים?
– של קבצים.
– איפה?
– במחשב של המשטרה.
– מה זה קשור?
– המחשבים קורסים מרוב כתבי אישום. כל שלוש שנים חייבים למחוק הכל, לפנות מקום לחדשים.
– נו?
– נו, אז אי אפשר להחזיק בנאדם במעצר 6 שנים אחרי שכל הקבצים בעניינו נמחקו. מאיפה נקריץ סעיפי אישום?
– לא ידעתי שיש אצלכם בעיה כזאת.
– של מקום איחסון?
– לא, של הקרצת סעיפי אישום.
– אין שום בעיה. רק צריך שהתאריך על הקובץ יהיה נכון. אחרת, אתה יודע…
– אה, "בצלם" וכל אלה…
– בדיוק.
– אוקיי. אז למה לא שנתיים ו-11 חודש?
– בלי עורך דין?
– בלי כלום. לא קוטג', לא "מחוברים", לא נייר טואלט. רק נאומים של דני אילון.
– כמו שאתה מבין, הבעיה כאן היא עורכי הדין של האסירים. הם הרי גם טרוריסטים.
– ברור.
– לכן צריך למנוע מהם לפגוש את האסירים. מצד שני, עורך דין שלא נותנים לו להיפגש עם טרוריסט, ולא נותנים לו, ולא נותנים לו – מה יעשה?
– יילך יעשה פיגוע.
– נכון. לכן צריך לתת לו להיפגש עם האסיר – בדיוק לפני שהוא הולך ומתפוצץ בעצמו, עם כל העניבות והניירת שלו.
– רק לטובה, לא?
– מבחינה דמוגרפית – לא בטוח. אם הוא הרג שני יהודים ומעלה – יצאנו מופסדים.
– אז מה, זה סיכון שאסור לנו לקחת.
– יותר מזה. תאר לך שהוא לא מצליח להרוג את עצמו בפיגוע. עכשיו הוא נכנס למעצר, והחוק החדש יחול גם עליו. יוצא שיש לנו טרוריסט אחד בלי עורך דין, וטרוריסט-עורך-דין שני שגם הוא יחכה שנתיים ו-11 חודש לעורך דין, והעורך הדין החדש, מה? יישב בחיבוק ידיים?
– איפה. יילך יעשה פיגוע.
– ברור. מפה לשם – הרחבנו את מעגל הטרור.
– רק לטובה, לא?
– כן, אבל אנשים כבר יתחילו לקלוט. לא טוב בבחירות, ולא טוב לשלטון החוק.
– אז מה עושים?
– חצי שנה. זהו. זמן אידאלי.
– למה לא 7 חודשים?
– בלי עורך דין?
– בלי כלום. לא בורקס, לא מדבקות של "דורה", לא מים זורמים. רק לקרוא הצעות חוק של יצחק אהרונוביץ'.
– אתה יודע מה, זה רעיון. סוף סוף אתה עוזר לנו. תיכף אני מסמס לשר את ההצעה הזאת.

[הפארסה העונתית סביב "הקפאת ההתנחלויות" חוזרת על עצמה כמו תקליט שחוק, מדי שנה, מבלי לחדש מאומה; שוב הטריקים החבוטים נשלפים מן הבוידעם, שוב כוריאוגרפיה של פירכוסים נרגנים, מתואמים היטב, בין כל הצדדים. חשבתי לעצמי שאם המנהיגים ממחזרים את עצמם בלי בושה, גם לי מותר. הרשימה הזאת פורסמה ב-1 ביולי 2009]

——————————————————————————————-

בין ראש לשכתו של ג'ורג' מיטשל לראש לשכתו של אהוד ברק

– הלו, איזראל? דו יו היר מי?
– הלו, מי זה?
– אני מדבר מהלישכה של ג'ורג' מיטשל. מר מיטשל מעוניין לשוחח עם מר ברק על הבנייה בהתנחלויות.
– הלו, לא שומעים טוב…
– אמרתי שמיטשל רוצה את ברק.
– הלו, מי שם? אולי תחכו שהקליטה תשתפר ותתקשרו שוב?
– מתי שוב?
– נגיד, עוד ארבע שנים, בסוף הקדנציה של אובמה.
– לא לא, זה דחוף מאד. דה פריזדנט נחוש לקדם את תהליך השלום.
– טוב, ברק עסוק עכשיו.
– עסוק במה?
– בריבוי טבעי. איך אני יכול לעזור?
– תראה, בעניין הריבוי הטבעי הזה. מר מיטשל פשוט לא מצליח להבין באיזה קצב הם מתרבים שם, ה…, נו, הסטלרז.
– זה פשוט מאד. אתה רושם?
– כן.
– קח את מספר הפלסטינים לחודש שנשלל מהם אישור כניסה לישראל; תכפיל במספר השבועי של פלסטינים שחטפו מכות ממג"ב; תחלק במספר הפלסטינים שהמנהל האזרחי הרס את ביתם; ואת התוצאה…
– בחודש או בשבוע?
– מה חודש או שבוע?
– בתים שנהרסו.
– שבוע, מעל הראש. מי שהרסו לו פעמיים, תחשיב אותו פעם אחת.
– ומי ששלוש פעמים?
– מסכן, אין מה לומר. אבל חוק זה חוק.
– מה עכשיו?
– תוציא שורש ממה שקיבלת, ותכניס סטיית תקן לפי אחוז הילדים שנמצאים בתת-תזונה בעזה.
– (חריקות נמרצות של עיפרון על נייר)
– מה קיבלת?
– אההממ… זה מסובך… אני לא בטוח.
– עכשיו אתה מבין? לא פשוט יותר לומר "ריבוי טבעי" מבלי להיכנס לפרטים?
– כן, כן, אתה צודק. בכל מקרה, מר מיטשל רוצה לדעת מה בדעתכם לעשות עם ההתנחלויות.
– להרחיב! עד החידקל! מיליוני יהודים בווילות עם מפרט יוקרתי!
– סליחה?!
– לא, הקו שוב רועש, אני מצטער. לא שמעתי את השאלה.
– שאלתי מה בעניין הקפאת ההתנחלויות.
– הפשירה. נמסה. אתה לא מאמין כמה חם פה.
– דה פרזידנט מתעקש ש…
– טוב, טוב. מה דעתך שנתפשר באמצע?
– כלומר?
– הקפאה זמנית.
– אוקיי. תגיד למר ברק שאנחנו נקפיא זמנית את הערבויות.
– הבנתי אותך. הממ… תן לי לחשוב רגע.
(שתיקה בקו. במרחק נשמעת נהמת הבולדוזרים שמרחיבים את התנחלות אדם)

 

 

– טוב. נלך לקראתכם. נוריד מאחזים לא חוקיים, אבל נתיר בניה לצרכי ריבוי טבעי בהתנחלויות.
– לא.
– נוריד 20 מאחזים לא חוקיים, נקפיא בנייה בשתי התנחלויות, ונקים שכונה חדשה במעלה אדומים.
– סורי, לא.
– נקפיא 17 מאחזים, נפשיר חצי התנחלות, נעלה גרעין נח"ל בבקעה, נפשיר 3 מאחזים מאלה שהוקפאו, נבטל חוזה עם קבלן בבית-אל וניישב 3,000 נערי גבעות במרכז שכם.
– לא נראה לי.
– אפילו אם נגביל את מכסת ההצתות של עצי הזית ל-500 בחודש?
– אפילו.
– נו, באמת! מה אתה מצפה? שאנשים לא יולידו ילדים? לא יתחתנו? לא ינשלו?
– הבת של מר מיטשל גרה בלואיזיאנה והוא גר בוושינגטון. אף אחד לא רואה בזה איסור על ריבוי טבעי.
– טוב, אתם גויים אתם, אין לכם לב. משפחות קרות. אצלנו זה אחרת. איך אני אסביר לך… יושב לו מתנחל בעפרה על אדמה של פלאח פלסטיני. זה מסורת, דבר שעובר מדור לדור. מה אתה מצפה, שהילדים יירקו למסורת הזאת בפרצוף ויעברו לגור בחולון?
– טוב, אני רואה שאנחנו לא מתקדמים…
– יש לי, יש לי! נבנה לגובה.
– סליחה?
– מודל סן ג'מיניאנו. השומרון הוא הרי הטוסקנה של המזרח התיכון. אוויר צלול, כרמים, שלווה עילאית. איש תחת גפנו ותחת תאנתו (של השכן). תגיד למיטשל שזה הפיתרון. לא נרחיב, נגביה.
– והפלסטינים?
– יבנו לעומק. מתחת לאדמה.
– קצת חשוך שם, לא?
– מה שלא רואים, לא כואב.

ברוח התקופה, ועל מנת לקצר הליכים, פניתי לסניף השב"כ הקרוב למקום מגוריי וביקשתי לעבור "תשאול". אחרי סדרה קצרה של אי-הבנות ("רגע, אתה עוכר ישראל או תוקע פגיון בגב האומה? לא כתוב לך בתעודת זהות? אז תוציא חדשה, כבר יהיה כתוב שם"), ותלך-תבוא-תלך-תבוא ("מבקרי ציונות זה קומה שניה, למה לא אמרת קודם? כאן זה יהודים-שונאי-עצמם"), הפנו אותי למחלקה המתאימה, בה"מ (מחלקת "וביערת הרע מקרבך"), ואמרו לי להתייצב ביום שני בשעה חמש.

התייצבתי.

הכניסו אותי לחדר קטן, מרוהט בנעימות, לא מרתף בכלל. ברקע התנגן שיר חרישי, נדמה לי של עמיר בניון, ועל הקיר היתה תלויה תמונה קטנה של ח"כ אנסטסיה מיכאלי, מחייכת באיפוק. חייכתי חזרה.

"אתה תקרא לי קפטן ג'ימי ואני אקרא לך לנדאו, אוקיי?", הכריז-ולא-שאל גבר בשנות ה-40 שלו, בעצם בגילי, שהגיח משומקום, כמו ג'יני, והתיישב בגמישות פנתרית בכסא שממולי. הוא לבש מכנסי ג'ינס וטי-שירט בצבע חום. היו לו שתי גבות, אף, פה, ושתי אוזניים.

הוא נראה כמו כל אחד אחר, אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה חוקר שב"כ.

על השולחן היו מונחים בערבוביה מרושלת שקית בייגלה חצי גמורה, כוס תה, שלושה מאמרי דעה של בן כספית ותמונת פספורט של ח"כ דוד רותם, מחייך באיפוק. חייכתי חזרה.

"לנדו, לא לנדאו", תיקנתי בנועם.

הוא נעץ דרכי מבט ממושך, אל הקיר שמאחורי, ואמר: "לנדאו, מה מביא אותך אלינו?".

"תראה, שמעתי שתישאלתם את יונתן שפירא, ורציתי גם".

"באיזו עילה?"

"לא יודע. אני סומך עליכם".

קפטן ג'ימי שוב נעץ מבטו באוויר, בנקודה כלשהי בסמוך לאוזני הימנית, ולא אמר דבר במשך שניות ארוכות. פתאום קפץ – גם אני, מבהלה, קפצתי – על רגליו ושאג: "לנדאו, אתה דג רקק".

הפכתי במשפט הזה בראשי כמה פעמים, והוא שינה את צורתו כל הזמן. בסוף ראיתי אותו כך:

"לנדאו, אתה דג", רקק קפטן ג'ימי לרצפה.

"לנדו", תיקנתי, מגניב חצי-חיוך לאנסטסיה שעל הקיר, "ובתור דג, העדפתי להגיע אל החכה לפני שהיא תגיע אלי".

"מה יש לך להגיד לגנותך"?. הוא נראה משועמם.

"הרבה, אתה יודע. למשל זה, וזה, וזה וזה".

"כן, כן", הוא נופף בביטול. "הכל רשום ומתועד. נו?"

"נו, אז למה לא הזמנתם אותי לתשאול, כמו את יונתן?". הרגשתי שאני מאבד את קור רוחי. "מה, אני לא טייס? אני לא חתיך?"

"האמת, לא".

"אז לא יקרה אתי כלום?", שאלתי בתימהון, בולע את העלבון.

קפטן ג'ימי ליכסן אלי גיחוך עייף. הוא התחיל להסתובב בחדר בחוסר מעש. בשלב הזה שמתי לב שהמוסיקה פסקה, ובמקומה נשמע רק זמזום קבוע, טורדני. התה שעל השולחן היה ישן, מאד ישן, קבעתי לעצמי בצער. ביני לביני תהיתי כמה זמן עוד אמשיך לדחוס מונולוגים פנימיים לטקסט הזה, עד שקפטן ג'ימי יגיב אלי.

"הדברים שאתה כותב מאד חמורים", נשמעה לחישה חרוכה מכיוונו של הקפטן. לרגע לא הייתי בטוח שזה הוא מדבר או שהוא משמיע לי הקלטה ישנה. "הם גם פוגעים ברגשות הציבור". עכשיו הוא נשמע מאד קרוב, כמעט בתוך הראש שלי.

"הדברים שאתם עושים גם מאד חמורים", השבתי, "וגם פוגעים בציבור ממש, לא ברגשות שלו".

הוא נעמד מולי ודיבר לאט, בקצב הכתבה. "אתה חושב שאתה חכם, אבל אנחנו חכמים יותר. אתה חושב שאתה כותב את המלים האלה, אבל אנחנו כותבים אותן מראש. לפניך".

המבט המבולבל שלי ודאי הרגיע אותו. הוא ניגש לשולחן, הרים את כוס התה, לגם ממנה, וירק מיד לרצפה. כלומר, רקק. אנסטסיה מיכאלי ודוד רותם החליפו מבטים.

"אתה עוד לא מבין, אה?", אמר לי, כמעט בחמלה.

"לא ממש".

"על חיים פרלמן, שמעת?".

"כן".

"ואיך הוא נפל, גם שמעת?"

"שמעתי. עבד אצלכם, ואחרי זה שיפדתם אותו".

"אין כמו דדה", קפטן ג'ימי זקף את סנטרו. עכשיו רק הביט בי בריכוז.

התחלתי להזיע. הזמזום שברקע פסק, אבל עכשיו נשמעו נקישות קצובות, כאילו מישהו מתופף באצבעותיו מאחורי הדלת.

"מה אתה אומר לי? שאני, עידן לנדו, סוכן שב"כ???"

"לנדאו, לא לנדו", נזף בי. עכשיו שיחק באצבעותיו. אשכרה, כמו החוקרים בסרטים, חשבתי. "אם אפשר בימין, למה לא בשמאל?", שאל אותי.

"אבל איך אני יכול להיות סוכן שב"כ בלי לדעת שאני כזה?". הרגשתי שאני מתחיל לאבד את חוט השיחה. רציתי לנגב את הזיעה אבל לא היה עם מה. חטפתי מהשולחן מאמר של בן כספית וניגבתי.

"אולי אתה יודע שאתה כזה אבל אתה לא יכול לכתוב את זה?". קפטן ג'ימי הפך לנגד עיני מחוקר שב"כ לדמות בדיאלוג סוקראטי. כבר לא יכולתי לדעת מתי הוא רציני ומתי לא.

"אהה, הבנתי", זייפתי שוויון נפש לגלגני, "גייסתם אותי לשב"כ, שתלתם לי בראש דעות שמאלניות קיצוניות, אתם כותבים לי את הטקסטים ואחר כך מוחקים את כל זה מזכרוני. תשמע, אין ספק שהתקדמתם מאז פרשת נאפסו".

הוא חייך אלי בשביעות רצון. "תראה מה זה, גם הציניות שלך – עבודה שלנו. ללקק את האצבעות".

"למה?", ניסיתי לשמור על קול יציב.

"מה למה?". הוא באמת לא האמין שאני לא מבין. "תראה לי שיטה טובה יותר לתת בראש לשמאל הקיצוני. ניקח כמה מכם לחקירות, נכניס כמה לכלא – לא הרבה, אולי 20-30, לעשר שנים – וזהו, יהיה סוף סוף שקט. חלאס כל השטויות האלה על פשעי מלחמה, האג, חרם ואלביס קוסטלו. כולם יורידו את הראש וייכנסו לתלם". הוא חיכך את ידיו כמי שזה עתה עלה בדעתו רעיון פשוט וגאוני להרחקת ג'וקים מהבית.

"אבל אני שתול!", רעדתי מזעם. "קודם יזמתם את הפרובוקציות שלי, ועכשיו תענישו אותי עליהן?".

הוא משך בכתפיו בהצטדקות וגילגל עיניים במחווה המוכרת של "מה אתה רוצה ממני, אלה הנהלים, אני לא קובע פה כלום".

החוורתי. "אז זאת הסיבה שאין לכם מה לשאול אותי. כל מה שאתם רוצים לדעת, אתם יודעים מראש. כתבתם את תסריט הנפילה שלי בעצמכם".

קפטן ג'ימי לא טרח להנהן. פתאום נפנה אלי, גבותיו מכווצות בטירדה. "בעצם, יש דבר אחד בתיק שלך שאף פעם לא הבנו. ישבנו יחד כל הרכזים ושברנו את הראש, ולא מצאנו פתרון".

הרגשתי את הדם חוזר בששון לעורקיי. סוכן או לא סוכן, נעם לי לשמוע שהשב"כ לא פיצח אותי לגמרי. "מה לא הבנתם?".

"למה לא עשית תג "שב"כ" בבלוג שלך? מלא תגים יש לך – דיכוי פוליטי, התעללויות, פשעי מלחמה – ורק "שב"כ" לא. למה?". דימיתי לשמוע תחינה בקולו.

פתחתי את פי, ובדיוק כשהתכוונתי לתת לו תשובה, הטלפון הנייד שלו צילצל. הוא ענה, לחש משהו, סגר אותו, ופנה לצאת מהחדר.

"רגע", הזדעקתי, "אני משוחרר?".

"כן, תיכף יבואו לקחת אותך", השיב קצרות.

"זה כל התשאול? מה אני אספר בבית? שישבתי חצי שעה עם חוקר שב"כ והשתעשענו במלחמת מוחות?".

"איזה בית", הוא גיחך, "לוקחים אותך למעצר. אתה כבר לא תצא מפה".

"מה מעצר, איזה חוק הפרתי?", צווחתי אל הדלת הנסגרת.

"החוק שהיה, החוק שיהיה, החוק שצריך להיות, מה זה חשוב", הוא הימהם דרך החרך המצטמצם.

"אבל מי יידע על זה? מי יידע מה קרה כאן?", המשכתי לצווח.

"אל תדאג, כבר העלינו את נוסח השיחה הזאת לבלוג שלך, עוד לפני שנכנסת", שמעתי אותו מתרחק והולך, "כמובן, בשינויים ההכרחיים. בכל זאת, אנחנו לא רוצים להבריח קוראים בעלי קיבה רגישה".

הדלת נסגרה ושמעתי צליל נעילה מבחוץ. מישהו חידש שוב את המוסיקה של בניון. נשאתי מבט אל אנסטסיה שעל הקיר. היא כבר לא חייכה.

מתוך הדיונים המקדימים של ועדת הבדיקה באגף גאזשח"כ (גירוש-אזרחים-זרים-שלא-חושבים-כמונו), משרד הפנים / שב"כ

– טוב, כמו שכולם כבר יודעים, אכלנו הרבה חרא בגלל הסיפור הזה עם הליצן, ועכשיו הסיפור עם הבלשן. לא שיש לי בעיה לאכול חרא; להיפך, לפעמים זה טוב לעיכול, וגם ממריץ את מערכת הנקם והשילם. אבל מישהו יכול להסביר לי למה עשינו את השטויות האלה?

– לא שטויות, אדוני ראש האגף, לא שטויות בכלל.

– אז מה?

– שמירה על בטחון פנים.

– בטחון של מי? גם הליצן וגם הבלשן ניסו להגיע לרמאללה. מדינת ישראל מופקדת על בטחונם של אזרחי רמאללה?

– כמובן, אדוני, לפי אמנת ז'נבה הרביעית, על הריבון הצבאי חלה חובה לדאוג ל…

– נו, באמת. תחזיר את האמנה הזאת מהר למגירה המאובקת שממנה שלפת אותה. יש עוד נימוקים?

– תראה, במקרה של הליצן זה ברור.

– מה ברור?

– הוא מצחיק. מאד מצחיק, אגב, לפי המודיעין שיש עליו.

– נו?

– מה פתאום שיצחקו ברמאללה? מה מצחיק במצב שלהם? אנחנו כובשים והם צוחקים?

– יש בזה משהו…

– ויש סכנה חמורה יותר: שיצחקו עלינו. ואני לא צריך להגיד לך…

– כמובן. מה מצחיק במצב שלנו? אנחנו כובשים והם צוחקים?

– בדיוק.

– המצב פה די עגום. ליצנות זה סוג של אסקפיזם שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

– או להם.

– כן. הריבון הצבאי גם מחוייב להיאבק באסקפיזם. אבל רגע, איך זה מסתדר עם הבלשן?

– איתו הבעיה אחרת.

– כן?

– הבלשן מדבר אמת.

– נו, ואמת זה טוב נגד אסקפיזם, לא? אז למה גירשנו אותו?

– את הליצן?

– לא, את הבלשן.

– כי הוא עמד לומר לפלסטינים שישראל מרעיבה והורגת אותם בניגוד למשפט הבינלאומי, ושהיא עושה את זה בתמיכת אמריקה.

– מלשן.

– לא, בלשן.

– ומה הבעיה פה? שזה אמת או שהם כבר יודעים את זה?

– זה אמת והם כבר יודעים את זה.

– נו?

– נו, אז בשביל מה להכניס אותו? שישעמם אותם?

– אה, הבנתי. הריבון הצבאי מחוייב גם להיאבק…

– בשעמום של הנתינים. בדיוק.

– נדמה לי שבהודעות לעיתונות הזכרנו "קשרים עם ארגוני טרור".

– של הבלשן או הליצן?

– הליצן.

– כן, היו קשרים. יש לנו תיעוד מצולם שבו הוא זורק עוגת קצפת על מפקד הזרוע הצבאית של החמאס בשכם.

– פגע?

– לא, המפקד התכופף. העוגה פגעה בסגן שלו שעמד מאחוריו.

– גאג צפוי. לא מצחיק.

– בדיוק. לכן אנחנו חושדים שהיה בעוגה יותר מקצפת. אחר כך הליצן נעמד מאחורי המפקד ועשה לו "פוּ".

– רוח גבית לטרור.

– כן.

– לבלשן אמרנו ש"ממשלת ישראל לא אוהבת את מה שהוא אומר".

– כן, זו לא פעם ראשונה. הרבה פעמים, אחרי שהוא מתראיין או כותב נגדנו, אנחנו שולחים לו הודעה: ממשלת ישראל לא אוהבת את מה שאתה אומר. זה לא עוזר. לא מפנים.

– אין הבלשן למד ואין הליצן מלמד.

– לא מצחיק. אנחנו כובשים ואתה צוחק?

– ניסיתי רק לחדד את העמדה הישראלית. מה הלאה?

– צריכים להגיע בחודש הבא ספרן, גנן, רקדן, נברן, קברן וגזען. גם אותם נגרש.

– חוץ מהגזען, אני מקווה.

– כמובן. אי אפשר לגרש אותו, הוא שר בממשלה.

– והקברן?

– עובר, תמיד עובר. המון עבודה יש לו פה.

מן החדשות:

"בעקבות התחקירים והלקחים של מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, הורה מתאם הפעולות בשטחים, האלוף איתן דנגוט, להקים מערך של קציני סיוע הומניטרי (קס"ה) שילווה כל גדוד שייכנס בעתיד לאיזורי לחימה ברצועה. מדובר בקציני מילואים דוברי ערבית שתפקידם יהיה, בין היתר, להצביע על מבנים ואיזורים רגישים, כגון מוסדות או"ם, תשתיות, מוקדים של ארגוני סיוע ומרפאות."

                                                       * * *

– הלו, הגעתי למרכז הגיוס לקצינים הומניטריים?
– כן.
– יופי. אני רוצה להתגייס.
– מה ההכשרה שלך?
– אני יודע "להצביע על מבנים ואיזורים רגישים". כבר הרבה זמן אני מתאמן. עובר ליד בית חולים – מצביע עליו. עובר ליד תשתיות – מצביע עליהן.
– הממם. זה לא נשמע מספיק.
– לפני 3 ימים אפילו עברתי עם חברים ליד מרפאה לעובדים זרים. אף אחד לא שם לב, אבל אני הצבעתי עליה.
– טוב, תראה, מה עוד אתה יודע חוץ מלהצביע?
– מרצ.
– מה?
– הצבעתי מרצ. זה הומניטרי, לא?
– מרצ זה באמת מקרה הומניטרי. אבל הם מסרבים להתפנות, מקרה אבוד. תגיד, ערבית אתה יודע?
– בטח יודע.
– גם מלים הומניטריות?
– מה זה מלים הומניטריות?
– משאית, ציוד, מזון, תיאום, כניסה, יציאה, משאית, ציוד. כאלה מלים.
– אין בעיה, אני אשתלט על זה.
– בעיקר משאית וציוד. מאד שימושי.
– אוקיי.
– יש גם ביטויים הומניטריים. "אתם יכולים לצאת עכשיו", "תנועו לצד הכביש", "תיזהרו מהפלאשט", "אין אישור, מצטער", "לא, לא כדאי מים על הזרחן", "צה"ל מתנצל על החרא שמרחו החיילים על הקירות", "רק תצטלמו פה עם החיילים, בשביל גולדסטון", "שיהיה בהצלחה עם הרמונט!".
– או-וואה. זה יותר מסובך ממה שחשבתי. איך אומרים "רמונט" בערבית?
– יותר חשוב לנו הפרופיל האתי שלך.
– 97.
– לא פרופיל בריאותי.
– לא, 97 זה הציון שקיבלתי בסמינר של אסא כשר על אתיקה צבאית.
– מעולה. על מה ירדו 3 נקודות?
– המלצתי לא להפגיז בית יתומים שמהחצר שלו נורו פצצות מרגמה.
– למה רק 3 נקודות? הייתי מוריד לך יותר.
– היו רק 3 יתומים בסימולציה. נקודה ליתום.
– טוב, מה עוד ברקורד האתי שלך?
– ניהלתי קמפיין נגד הזעת יתר. תרמתי כסף להשתלת מח עצם לילדה גוססת. אני ממחזר קרטון ופלסטיק באופן קבוע. הייתי גם בתנועת נוער אבל…
– לא "הנוער העובד", אני מקווה. חשוב לנו להבחין בין "הומניטרי" ל"הומאני".
– ברור, ברור.  
– זה כמו ההבדל בין "אתי" לבין "מוסרי", בין "ועדת בדיקה" לבין "חקר האמת", בין "מבנים" ל"בתים שגרים בהם אנשים", בין "מרקם חיים" לבין "זכויות אדם".
– אהה.
– אל תדאג, את זה כבר תלמד בהכשרה. אולי יש לך שאלות לגבי התפקיד?
– כן, כן. בידיעה שקראתי כתוב: " עם זאת, נרשמו גם אירועים במהלכם פגעו חיילי צה"ל, בשל בעיות זיהוי, במשאיות שנשאו ציוד הומניטרי. בשל כך הוחלט לחדד את רמת התיאום בשטח ולהגביר את יכולות המת"ק בשעת חירום, והאלוף דנגוט הורה להקים את מערך קציני הסיוע ההומניטרי."
– אמת.
– אני רוצה להבין: המטרה של הקצין ההומניטרי היא למנוע פגיעה בסיוע הומניטרי?
– בדיוק. למה אתה חושב שקוראים לו קצין הומניטרי?
– חשבתי לתומי שהמטרה שלו היא להחליט על סיוע הומניטרי.
– לא, זה לא בסמכותו. סיוע הומניטרי זה לא עסק לקצין הומנ
יטרי.
– אז זה עסק למי?
– לקציני ארטילריה והנדסה. הקצין ההומניטרי רשאי להעניק סיוע הומניטרי רק לסיוע ההומניטרי.
– אוקיי. עכשיו בקשר לדברים הבאים: "משפחת אבו חליימה משכונת אל-עטטרה למשל יצרה קשר עם המוקד ההומניטרי של המת"ק וביקשה להתפנות מביתה", סיפר קצין שעקב אחר האירוע. "לאחר בדיקה של הנושא הפסקנו את האש בגזרה ואפשרו את הפינוי שלהם מהאיזור."
– כן, זאת היתה אחת מן הפסגות ההומניטריות של המבצע.
– רציתי לשאול אם מדובר באותה משפחת אבו חליימה שהופגזה בזרחן לבן, ששרף למוות שישה מהם? הם אומנם גרו בבית-להיה אבל התפנו דרך אל-עטטרה.
– יכול להיות, יכול להיות. כמו שאתה רואה, צה"ל שמח לעזור למי שהוא שורף. קוראים לזה אצלנו נוהל כיבוי שריפות. יש לך אולי שאלות יותר פרקטיות?
– כן, כן. האמת, נשמע לי ג'וב חלומי. הדבר האחרון שרציתי לשאול עליו זה התנאים.
– תנאי שירות, אתה מתכוון?
– כן.
– כל קצין הומניטרי יקבל מזכירה ושני מש"קים.
– באמת? איזה יופי. איזה מש"קים?
– מש"ק חמלה ומש"ק אמפתיה.
– ומה התפקיד שלהם?
– אתה יודע, משאית, ציוד, משאית, ציוד.
– אהה. למה בעצם צריך שניים?
– אם אחד חולה…
– הבנתי.
– צה"ל גם שומר לעצמו את הזכות להיות אמפתי ולא חומל, או חומל ולא אמפתי. בקיצור, מדובר בשתי פונקציות שונות לגמרי.
– ברור. שאלה אחרונה. בידיעה כתוב: "כל קצין יהיה צמוד לגדוד לא רק בחירום אלא גם בשגרה, וייטול חלק באימונים שלהם, שהראשון בהם יתחיל כבר בחודש מאי". האם ניתן להבין מכך שכבר בקיץ 2010…
– קיץ, סתיו, אל תתפוס אותנו במילה.
– בכל מקרה, חוזרים.
– בטח שחוזרים. כמו שאמר מאיר אריאל, "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה". והפעם זה יעבור חלק, תשמע ממני.
– איך זה?
– קצינים הומניטריים לכל גדוד יש? יש. יועצים משפטים בכל חמ"ל אוגדה יש? יש. בפעם הבאה – לא רק שהחוק והמוסר לא יכבלו את ידינו. הם יילחמו בשבילנו! וכל הגולדסטונים העלובים…
– יוכלו רק לחפש סיוע הומניטרי לעצמם, חה חה.
– אתה טוב אתה. תגיע מחר למרכז הגיוס ותחתום על משאית, ציוד, משאית, ציוד. בשבוע הבא אולי נפיל שם בניין ויתקשרו אליך לסיוע. ערבית אמרת שאתה יודע?
– כן.
– יופי. הכי חשוב להבין אותם כשהם צורחים. בדרך כלל הם צורחים ומתנשפים כשהם מתקשרים. קשה להבין אותם, צריך להתאמץ. עוד אין לך מושג כמה זה קשה להיות קצין הומניטרי.

בסוף השבוע התפרסמה ב-ynet קריאה לעזרה מאת יאיר לפיד. למרבה הצער, נשמטו ממנה חלקים נרחבים. אנו מתכבדים להגיש לקוראים את הטקסט המלא והלא-מצונזר.

 

 

 

זוהי פניה לעזרה.

אנחנו זקוקים לעזרתכם.

אבל אולי כדאי להתחיל במי זה "אנחנו":

מאז ספטמבר אני מלמד תקשורת בכיתה י"א בתיכון טכנולוגי נעמ"ת יפו.

ככה, במקרה, נפלט לי. עכשיו אתם יודעים שבין שאר מעלותי אני גם איש חינוך.

 

קוראים לזה מרכז חינוך של "הזדמנות אחרונה", כי כל התלמידים נפלטו ממסגרות אחרות. יש בכיתה שלי ישראלים ותיקים, יוצאי חבר העמים, ילדי עובדים זרים, ערבים, חובשי כיפה, בעלי תיקים פליליים, בעלי הפרעות קשב וריכוז, כמעט כולם ממשפחות מצוקה.

שכחתי איזה מגזר אלקטורלי? כזה אני – פתוח לכל שדרות העם. ושימו לב לערבים. זאת הפעם האחרונה שתשמעו עליהם בטקסט הזה. 

 

"משפחות מצוקה" הוא ביטוי מכובס לזה שהם עניים. היה לנו ויכוח גדול אם מותר בכלל להגיד "עניים". הם העדיפו בהתחלה "מעוטי יכולת". קלי, שיושבת בשורה ראשונה ויש לה ציפורניים בעשרים צבעים זוהרים, הציעה "מוגבלים תקציבית", וזה הצחיק אותנו.

"אותנו", כי אנחנו הרי מקשה אחת. הם, העניים, ואני, שמרוויח 8,000$ למהדורה. אז צחקנו ביחד. הם, כי הם מוגבלים תקציבית, ואני, כי אני לא.

 

אני טענתי שמותר להגיד עניים, מפני שלהיות עני זו לא בושה, (תראו אותי, אני לא מתבייש לומר שאתם עניים) והם הרי לא עשו שום דבר רע. אנחנו עוד מתווכחים על זה. 

אז איך הם?

הם נהדרים.

החל מהשבוע השני של שנת הלימודים אני מלמד אותם רק לפי מערכי-שיעור של שנה ב' באוניברסיטה.

אני מקווה שברור לכולם הסאבטקסט: אני גם מלמד שנה ב' באוניברסיטה, דרך קבע. ויש גם סמינר דוקטורנטים, על זה אכתוב בבקשת העזרה לחולי הסרטן.

הם קולטים את זה לא פחות מהר מכל סטודנט. אין לי מושג איך המערכת הצליחה להחמיץ אותם, או למה, ואני גם לא שואל. לכל אחד יש את הסיפור שלו.

ולי, אגב, יש כבר כמה ספרים, כולם רבי-מכר.

 

לפני חודש וחצי התחלנו לדבר על השואה.

בדיוק כשעלה הנושא של דו"ח גולדסטון. הקישור היה טבעי. למה רק לפני חודש וחצי ולא על השבוע הראשון ללימודים, אתם שואלים? פשוט כל הארבעה חודשים הראשונים צפינו במהדורות "אולפן שישי". קלאסיקה לא מתיישנת.

הם היו שקטים וסקרנים, והיה ברור שהנושא מעסיק אותם. מישהו הזכיר את המסעות לפולין. שאלתי אם מישהו מהם מתכונן לנסוע. הם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. אולי באמת נפלתי. "אי אפשר", אמר אסף, "זה עולה ששת אלפים שקל".

ואיך אתם מרגישים עם זה? שאלתי.

בעצם שאלתי אותם "מה ישראלי בעיניכם?" ו"מתי בכיתם בפעם האחרונה?". וככה זה יצא.

הם שתקו.

"זה לא בסדר", אמרה פתאום קלי.

מה לא בסדר?

 

זה נפתח לאט, בקושי, אבל ברגע שזה נפתח אי אפשר היה לעצור אותם. לא יכול להיות, הם אמרו לי, שאפילו זכרון השואה הפך להיות עניין רק לעשירים. מה הם חושבים לעצמם? שבגלל שאנחנו מיפו אז לא אכפת לנו? שרק הילדים מסביון צריכים לשיר את "התקווה" באושוויץ? שאם אנחנו עניים אז אותנו לא צריך ללמד על זה? 

חמודים כאלה. זה מה שאני אומר תמיד – לא חשוב הכסף והמעמד. העיקר לשיר באושוויץ. מה, מישהו מהיהודים שנשרפו שם שילם כדי להגיע לאושוויץ? אז למה הילדים שלנו צריכים לשלם? לא שאני משווה. אסור להשוות.