גלאי הצביעות
עיניו מצומצמות קמעא, מעניקות לפניו ארשת חשדנית קבועה. יש לו זיכרון אבסולוטי, מוחו הוא ארכיון עצום ללא שיעור, שעסוק כל הזמן בהשוואות דקדקניות: האם מה שאמר פלוני לפני רגע מתיישב עם מה שהוא אמר לפני חמש שנים? האם פלונית יכולה לתמוך ב… בעודה מתנגדת ל… ?
לא? אהה. עיניו בורקות שעה שהוא מוקיע אותם אל עמוד הקלון הפרטי שלו: צבועים! צבועים!
כמו מתבגר שזה עתה גילה, והוא מזועזע מכך עד עמקי נשמתו, שהמבוגרים שיקרו לו עד היום, והעולם מלא ברוע ובאנוכיות, כך מזדעזע גם גלאי הצביעות. לא מן הרוע והאנוכיות – אלא מכך ששיקרו לו. הצביעות היא שמוציאה אותו מכליו, ואחת היא לו אם העולם כשלעצמו צודק או לא צודק. רק שלא יעמידו פנים. מעולם, למעשה, לא נחלץ מגיל ההתבגרות הנצחי הזה, שבו נתפסים "המבוגרים" שעה שעה בקלקלתם, בעוד הוא משקיף עליהם מן הצד, בבוז בלתי-נגוע; הוא, שפיו וליבו שווים, והם, מתפלשים בביצת הצביעות שלהם.
מטבע הדברים הוא אורב לאנשים הקרובים לו ביותר, אלה שהשקפותיהם זהות לשלו. אצלם קל לו יותר לאתר את הפערים בין הנאמר לנחשב, בין הנאמר עכשיו לנאמר פעם, בין הנאמר משני פיות שונים שאמורים לדבר באותו קול אבל, מעשה שטן, חולקים זה על זה. כמוצא שלל רב יעוט על הפערים האלה, יתקע בהם יתד ניצחון ויוכיח שוב, כמה הם צבועים כולם.
האם הסגידה לעקביות נולדה מהבעתה מפני ההשתנות, מפני המורכבות, או שמא להיפך? זאת אין לדעת. כך או כך, כדי לשמור על עקביות ניצחת כמו שלו, יש להקפיד על מרחק בריא מן המציאות – אותו בליל מסוכסך של צרכים ויצרים, מתחים וניגודים, שמאלץ אנשים (חלשים, הו, כמה הם חלשים) להפוך את עורם בקלות בלתי נסבלת. גלאי הצביעות צולב נקיי-כפיים שאינם ישרים וחולף באדישות על פני רוצחים גלויי-לב. זהו התיקון שלו, זאת השליחות שלו, ואוי לו אם יחטט וימצא מניעים אפלים וזרים מאחוריה.
* עוד בסדרת הדיוקנאות – כאן.
לא למות טיפש 
ואוו, תודה על זה.
קשה הייתה הקריאה, בעיקר מכיוון שחשתי בתוכי את הדברים אותם אתה מתאר. את הזחיחות הזאת, ואת הרצון לשפוט. חייב לומר שאני גם נדחה מאוד מהזיוף בעולם סביבי, אבל הוא באמת רק סימפטום של האופי של המציאות, שהיא קשה ומנסה והאנשים בה כורעים תחת המעמסה. אני רוצה להאמין שהבנה שלי שכולנו חלשים לפעמים, שאני יכול להיות חלש, והייתי חלש, ואהיה בעתיד, מרחיקה ממני במעט את היוהרה, את הצדקנות, אבל לפעמים כול כך קשה לתפוס, לאחוז, ברגע הזה של הכוונה. מאיפה הביקורת עולה בך, איזה חלק היא מסמלת? מעטים הרגעים בהם שאר הרוח מאפשר עצירה ורפלקציה, ובשאר הזמן האוטומציה הפנימית מתקתקת לה, מותחת קפיצים משומנים ויורה תגובות מובנות, בלתי מודעות על כול איום וגירוי. אני בדרך אל המודעות, אבל נדמה שיש כול כך הרבה מהמורות. ניחא, אולי יום אחד אתפטר לי מגלאי הצביעות שבתוכי.
כל איש וכל אישה, נר על ראש בעת צמיחה ברחם אך מיד בשנייה של הלידה, יחד עם הסטירה על הישבן שהעולם מעניק , מגיעה בה בעת סטירה על הפה שמפנה בסלקציה ראשונית: זה לגלאי צביעות, זו לגלאי יושרה. כלום לא יעזור, אלא אם כן בוחרים בעצידה על הראש.
ואין אפשרות עריכה. כלום לא יעזור. 'עמידה על הראש' תשאר 'עצידה על הראש'?
נסה לתאר את גרישה פרלמן…
http://mathworld.wolfram.com/news/2003-04-15/poincare/
עידן, תודה. זה הביא אותי לכמה מחשבות. בעיקר על ההתעקשות שלי כאשר אני קורא טקסט לקרוא אותו בתום, כלומר לא לנסות לטעון כי הכותב הוא בא כח של "הם" כלשהם, אלא כמי שכותב מהרהורי לבו. אני גם עשוי להתעצבן למקרא דברים של אדם המשיח לפי תומו, אבל אחת הסיבות שאיני חלק משיח 'הצביעות' או משיח 'החמלה' (הוקעה מוחלטת או אימוץ ללב ללא דופי) הוא הנסיון לקרוא טקסט כמייצג אינדיבידואל ולא מחנה פוליטי או חברתי. ברגע שאאבד את המגמה לקרוא בתום, אהפך עד מהירה לטיפוס שתיארת למעלה (אני באמת תוהה לפעמים ביני ובין עצמי אם אי פעם יצאתי מתחום גיל ההתבגרות). ועוד דבר, בני אדם משתנים. כאשר אדם טוען שפעם חשבתי קצת אחרת, אני מגיב בחיוך ואומר שאני שמח שאיני נשאר באותו מקום. רובנו (ודאי אני), במידה או אחרת, מליאי סתירות, ניגודים, פרדוקסים, שמלווים את האדם לכל אורך חייו. הנסיון לחשוב בבהירות או להביע את עצמך כך– לא פודה אף אחד מן ההתפתחות, התמורה והשינוי.