זה קרה לפני שלושה חודשים (נדמה לי), בתחילת הקורונה, במהלך שיטוט מוזיקלי בשדות בור ושלף, בין צלילים מוזרים, לפעמים אני שוכח איך בכלל הגעתי לשם, המוזיקה פשוט מתנגנת ברצף אקראי, ואז לחצתי על שיר שלה, את זה אני דווקא זוכר, היה שם רגע של בחירה, כביכול, אולי זה לא היה לגמרי אקראי, ובכל אופן לא ידעתי מי היא ומה היא, אבל תוך שניות ספורות צללתי לעומקים המוזרים שלה.
שאנון רייט.
אין כלום עליה ברשת העברית. חיפשתי.
שירים היפנוטיים. חוזרת ושבה וסובבת. קול שבור, מרוסק, ספק שר, ספק מרחף בעצלות מעל קלידי הפסנתר. הפקת לואו-פי. קצוות פרומים, לא מהודקים.
אחרי ארבע שנים רעות בסצינת הפאנק-רוק בניו-יורק, רייט פרשה לצפון קרוליינה, ושם, מאז 1999, היא מקליטה אלבומי סולו אישיים מאד, חשופים מאד, שזוכים להכרה בעיקר באירופה. באלבומים הראשונים עוד שומעים את המקורות שלה, הגיטרה המחוספסת, השפעות של פי.ג'יי הארווי. אבל תמיד אותה אינטנסיביות מהפנטת.
מסורת עשירה של סינגר-סונגרייטרס מהדהדת בשירים של רייט, החל מג'וני מיטשל, דרך ניק דרייק ועד ג'ון קייל. אבל ההשוואות האלה לא באמת עושות לה צדק, כי היא מיוחדת לא פחות מכל השמות הגדולים האלה. ובשיאה, לא נופלת מאף אחד מהם.
אחרי הרוק והפולק הגיעה תקופה אקספרימנטלית, הרכבה ופירוק של צלילים, התרחקות מן המלודיה. יש שם הרבה רגעים יפים, אבל גם ניסיונות שלא צלחו. בשנים האחרונות רייט מתכנסת יותר ויותר לשירי פסנתר סולו. שם – לדעתי – מפציע כוחה הגדול. אלה שירים כואבים עד לקצות אצבעותיהם, ובכל זאת הכאב נאמר בהם בשקט חמור. רגע אחד של מפולת – כמו בשיר הבא, שזהו שמו – ואחריו זרימה קלאסית מאופקת, שקולה.
מינימליזם שמתחיל במלמול, ומתגבר למינימליזם נוסח פיליפ גלאס, ומסתיים שוב באפס קול.
האלבום האחרון של רייט, ה-12 במספר, Providence משנת 2019, מכיל בסך הכל שבעה שירי פסנתר סולו, שבע פנינים מזוקקות וחודרות לב, 33 דקות אורכו. האלבום המופתי הזה עומד בשורה אחת עם Blue של ג'וני מיטשל. פחות מדי אנשים מכירים אותו.
והנה האלבום כולו בהופעה חיה.
במקום סיכום, הנה דברים שרייט אמרה בראיון לפני שלוש שנים על היצירה שלה:
"הרבה אנשים אמרו שאני אפלה, אני כזאת, אני כבדה, אני כועסת, אני לא יודעת מה. זה בסך הכל מילים. זה אפילו לא אמיתי. האמת היא שמישהו מגיע להופעה ורואה את האמת מבלי שאומרים לו מה הוא צריך להרגיש. הוא פשוט מרגיש את זה. הוא מרגיש מחובר אלי, ואני מרגישה מחוברת לקהל. זה חשוב, כי אחרת כולנו נעשים יצורים קהים. לאבד צורת אמנות, לאבד אמנים, שמסוגלים לחלץ את זה מתוכנו, זה דבר נורא. אני לא רוצה לחשוב על חברה שבה זה לא קורה עוד, שבה אנחנו רק משוטטים בקהות. איזה מין חיים אלה? מה הטעם?".
כמו שדמוקרטיה זקוקה לקצת אנרכיה, כמו שארון בגדים מסודר זקוק לכמה חולצות זרוקות על הרצפה, כמו שטקס מהוגן מדי זקוק לכמה הערות בטעם רע, כך גם שירים זקוקים למשקלים לא סימטריים ולא מאוזנים.
שירים זקוקים למשקל לא סימטרי כי סימטריה עקבית מדי, סימטריה עד חורמה, חורצת שעמום בנשמה. לא טוב לשירים ולא טוב לנשמות לצעוד תדיר בקצב מרובע, אחת שתיים שלוש ארבע. לא טוב לצעוד בלי למעוד מפעם לפעם. וגם את תשוקת החרוז המהיר צריך לפעמים להותיר ב___.
השירים שליקטתי כאן כתובים במשקלים לא סימטריים – 5/4 או 7/4 או וריאציות עליהם. האוזן המורגלת במשקלים הסימטריים של רוב שירי הרוק והפופ (וגם במקצב המשולש הנפוץ, 3/4) מזהה מיד שמשהו "לא בסדר" בהם עוד לפני שהיא יודעת מה. החוויה השכיחה היא שהניסיונות הראשונים שלך להצטרף לפזמון בנקודה הנכונה עולים על שרטון שוב ושוב. אתה מפספס, כי אתה לפות בצבת המרובע.
האסימטריה פותחת את האוזן ואת הדמיון לאפשרויות חדשות. שירים במשקלים לא סימטריים ניחנים ביופי עיקש משלהם, כמו פנים לא סימטריים. העוגן הקצבי (ה-onbeat) לא נמצא במקום שאתה מצפה לו. כמו בפנים הלא סימטריים, אתה חייב למצוא את דרכך מנקודות פתיחה לא שגרתיות. בשיר הזה תתחיל מן העפעף השמאלי ותרד לתנוך הימני. קח סיבוב מאריך דרך גשר האף. למה? ככה.
צריך יותר מהאזנה אחת. לא כללתי כאן שניים מהקטעים האסימטריים הכי מוכרים – Take Five של דייב ברובק (5/4) ו-Money של פינק פלויד (7/4). אליהם התרגלנו כבר. כמובן שהקפדתי שיהיו בדיוק 7 שירים.
"הדרך הכי מדויקת לומר דבר מה היא לשתוק" (מישהו, פעם).
לא יכולתי לכתוב על הקטעים המוזיקליים האלה, אז כתבתי מסביבם, מעליהם ומתחתם. אסוציאציות קצרות שנפתחו עם הצלילים.
* * *
שנים רבות אחרי שנפרדו ועקרו לערים וארצות שונות, ולא ראו זה את זה ולא ידעו עוד האחד את קורותיו של השני, עדיין היו נעים בתואם מושלם, כגוף אחד, בקצב שנגזר מראש רק עבורם.
* * *
אבק סמיך עמד באוויר מחסן הגרוטאות, וכל צעד בתוכו הקים רעש מוזר, כאילו פגעה הרגל בשרשרת ארוכה של אברי רהיטים עקורים, מדפי חלודה מעוקמים, שקים מתפקעים מאריזות פלסטיק חלולות, וכולם מתעקשים לחרוק מילה אחרונה לפני שישובו לשתיקתם.
* * *
השפירית הזאת כמעט נמסה בשמש.
* * *
מבעד לחלון כמעט שלא נראו טיפות, אבל משיצאנו לרחוב והתחלנו ללכת, לא חלפו דקות ספורות וכבר היו בגדינו ספוגים לחלוטין, גופנו הצטמרר ונע בכבדות, ורק כעבור כמה דקות נוספות פשה נועם באיברינו, כאילו חזרנו בזמן, אל עריסת המכאוב והנוחם.
* * *
לצד הצריף נמתח חבל כביסה עבה להפליא, חבל של אונייה למעשה, מלופף ושרירי כקיבורת זרועו של ספן, מאוזן לכל אורכו, ורק באמצעיתו, היכן שנתלתה כותונת לבנה דקיקה, חצי שקופה, ניכרה שקערורית קלה.
* * *
סבך הצמחיה השופעת והפרועה, שהשתרע ככל שהגיע המבט, הסתיים בבת אחת ברמה סלעית וצחיחה, שמעבר לה הסתמנו במרחק רק כמה צבירי שיחים אפורים ונוקשים. המשכנו להתקדם.
פסטיבל הגיטרה בטורונטו, 29 ביוני, 1984. בחור צנום, אוחז בגיטרה "רמירז", עולה לבמה. מביט בחששנות לצדדים, כובש חיוך ביישני, כמו ילד שהתבקש בידי אביו לנגן לפני האורחים. הוא מתיישב. ואז משהו קורה.
"בעוד הוא מתיישב וקד לקהל, משהו לא יאמן מתרחש לנגד עינינו. הילד הקטן הביישן הופך לענק. ברור שתהליך פנימי כלשהו של התרכזות מתרחש בנפשו של האמן. האפקט החזותי על הקהל, אולי שלא במתכוון, הוא שאנו נסחפים אל התמורה שהופכת את הנער לאמן בשל ומלא להט. ד"ר ג'קיל הופך למיסטר הייד. הוא עדיין לא ניגן תו אחד, וכבר כישף את כולנו, עד האחרון, בגוף ובנפש. עכשיו כבר אי אפשר להימלט ממנו!"
בחציה הראשון של התכנית ניגן הגיטריסט יצירות של פרננדו סור, באך ובריטן. בהפסקה הקצרה נצפו בלובי נגנים ידועי-שם מתהלכים במבט זגוגי, מוכי ברק. ויכוחים קולניים נשמעו מכל עבר. אבל אז הגיע החלק השני של הקונצרט. "תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי, בעיבוד לגיטרה. מעולם לפני כן לא נוגנה היצירה הזאת על גיטרה. הקהל נדהם, נרעש, התפצל מיד למחנות בעד ונגד, ולא חדל מכך מאז ועד היום. הביצוע של הנגן הצעיר לסוויטה של מוסורגסקי נחשב עד היום לאחד השיאים של הגיטרה הקלאסית בכל הזמנים, נקודת מפנה בהסטוריה של הכלי.
תחנת הרדיו "קול השלום", אי-אז בתחילת שנות ה-80', שעת ערב בין 19:30-21:00: השעה הקלאסית. הרדיו מכוון על התחנה, בעיקר בגלל נעימת הפתיחה הבלתי נשכחת. השדרן שם את "תמונות בתערוכה" בעיבוד לגיטרה, שמו היפני של הנגן חולף באוויר ונשכח מיד. 35 דקות תמימות בלי כל הפרעה. הצלילים המוזרים, המהפנטים, בוקעים ממכשיר הרדיו, ומיד נצרבים בזיכרונו של המאזין.
למאזין קראו עידן לנדו, והוא היה אז בן 16 או 17. הוא לא היה יפני בכלל.
* * *
הסיפור שלי עם ימשיטה מתחיל אז. לפני 30 שנה. מה שמוזר בסיפור הזה, מה שהופך אותו כמעט לנובלה רומנטית בנוסח אמילי ברונטה, הוא העובדה שכל-כולו של הסיפור מתקיים בממלכת הזיכרון; זיכרון של אירוע יחיד, האזנה חד-פעמית, זיכרון מתמשך וחי של המפגש ההוא בין הנגינה של ימשיטה לאוזן שלי. במשך 30 שנה לא שמעתי את היצירה הזאת שנית בנגינתו. ובכל זאת, הצלילים היו חקוקים בי בבהירות, כאילו סותתו בבזלת. זכרתי את המעברים בין התמונות, את גוני הצליל השונים, את חילופי המקצב. במשך שנים הייתי מהמהם לעצמי את היצירה לפי אותו ביצוע בדיוק, ביצוע שהאזנתי לו פעם אחת בלבד.
כמובן שבמהלך השנים ניסיתי לאתר את ההקלטה. אחרי ההאזנה ההיא פקדתי מיד את מקדשי התקליטים של תל-אביב – "אלגרו" ו"בית התקליט". לא מצאתי. המשכתי להאזין בדבקות לשעה הקלאסית ב"קול השלום", בתקווה שישמיעו שוב את היצירה ואצליח לרשום את שמו של הנגן. זה לא קרה. חיפשתי ככל יכולתי בספרים, בכתבי עת. בכל פעם שהייתי מגיע לחו"ל, הייתי עוצר בחנות תקליטים ומדפדף בביצועים השונים של "תמונות בתערוכה". הכל היה שם – כולל העיבוד הגרוטסקי של "אמרסון לייק ופאלמר" – אבל הגיטרה של ימשיטה לא. גם המוכרים לא ידעו במה מדובר. במרוצת השנים גברו הפיקפוקים: אולי בכלל הזיתי את הכל? מתישהו ויתרתי.
ואז, לפני כמה שנים, המציאו את האינטרנט. כך נודע לי ששמו של אותו נגן היה ימשיטה. אבל עדיין – התקליט אזל, וגירסת תקליטור לא היתה קיימת. כל כמה שנים הייתי בודק, מוודא שגיזת הזהב הזאת עדיין בלתי מושגת, ועובר הלאה. באיזשהו מקום אפילו לא התאכזבתי. כמו שאמרתי, בכל רגע נתון, בהחלטה רצונית, הייתי יכול ללחוץ "פליי" על הזיכרון ההוא, שהוקלט במוחי לפני שנים ארוכות, והצלילים היו שבים לתחייה.
עד שמצאתי. אבל רגע. סבלנות.
* * *
ימשיטה הקליט את "תמונות בתערוכה" כשהיה בן 20. מבקר מוזיקה בשם ג'ורג' וורן, שהאזין להקלטה, הודה שעצם הרעיון לעבד את היצירה הזאת לגיטרה נשמע כמו "הרעיון המטופש ביותר שניתן להעלות על הדעת", אבל הביצוע של ימשיטה הותיר אותו פעור-פה. הוא היה בטוח שיש שם טריק כלשהו, הקלטות מוכפלות; לא ייתכן שנגן אחד מפיק את הצלילים האלה מגיטרה אחת. למעשה, הספק הזה הוא שהניע את מתניה אופי, המבקר ומוסיקולוג הגיטרה (ישראלי לשעבר) שצוטט בתחילת הפוסט, להגיע לאותה הופעה בטורונטו, כדי לחזות במו עיניו בביצוע הבלתי-מתקבל-על-הדעת הזה.
אופי מונה את כל ההשגים הבלתי אפשריים בביצוע הזה. בקטעים מסויימים נשמעים אקורדים מלאים במקביל ל"טריל" באצבעות שאמורות לפרוט את האקורד; קטעים מסויימים מצריכים כיוונון מחדש של המיתר התחתון, תהליך שלוקח לנגן ממוצע לפחות כמה דקות, בעוד שבהקלטה המעבר בין הקטעים לוקח שניה או שתיים; הטווח הדינמי של הנגינה – המרחק בין הצליל החרישי ביותר לצליל הרועם ביותר – עצום במידה בלתי סבירה.
ובכן, מתניה אופי מגיע להופעה, צופה מקרוב בימשיטה מבצע את "תמונות בתערוכה", ונאלץ להודות: אין טריקים. הכל אמיתי. הוא מסיק שימשיטה, שלא התחנך על המסורת הקלאסית האירופאית, פשוט לא ידע שיש דברים מסוימים ש"אי אפשר" לעשות על גיטרה. אז הוא הלך וניסה מה שבא לו, מה שהיה דרוש לו כדי לנגן את היצירות שמשכו את ליבו. וכך יצר, יש מאין, מקבץ של טכניקות חדשניות.
הקונצרט המדהים ההוא בטורונטו לא הונצח כראוי. ביוטיוב יש שניקטעים פיראטיים באיכות מוזיקלית מזעזעת, אבל ניתן להתרשם בהם מן הטכניקה הפנומנלית של ימשיטה הצעיר, מאופן האחיזה המוזר שלו בגיטרה ומן הפראות הדמונית שבה הוא מסתער עליה ("אחרי ההופעה אוספים את הציפורניים שלי מן הבמה", הוא העיד).
בעולם הגיטרה הקלאסית שמו של ימשיטה עדייןמציתמחלוקותסוערות: העיבודים שלו ליצירות תזמורתיות ("ציפור האש" של סטרווינסקי, "העולם החדש" של דבוז'אק), מהירות הנגינה, והשאלה הנצחית – האם מדובר באקרובט טכני או במוזיקאי מעמיק. ימשיטה עצמו נמנע לחלוטין מלהתערב בוויכוח, ולמעשה נראה כאילו הפירסום במערב אינו נמצא בראש מעייניו. הוא כבר הקליט יותר מ-80 תקליטים אך רובם לא ראו אור במערב.
* * *
מבחינתי, מעולם לא היתה בכלל שאלה. מדובר במוזיקה שמיימית. למעשה, באותה האזנה מכוננת בנעוריי, לא היה לי מושג שמדובר בהישג טכני יוצא דופן. ניגנתי אז גיטרה באופן חובבני במשך שנה וחצי, וכל הרפרטואר הקלאסי שהאזנתי לו הצטייר לי כפסגות בלתי מושגות של נגינה. מה שהפיל אותי ב"תמונות בתערוכה" של ימשיטה היה היופי, לא הוירטואוזיות. אף פעם לא הגעתי לדרגת מיומנות כזו שתאפשר לי להבחין בחריגות הטכנית של הביצוע הזה. אבל מוזיקלית, חשתי כבר אז בפלא, שנטמן בזכרוני. מאז שמעתי לא מעט ביצועים של "תמונות בתערוכה" – תמיד העדפתי את הפסנתר סולו על התזמורת. הביצוע של ימשיטה לא נופל מן המשובחים שבהם (כמו זה). אולי אינו עולה עליהם (כפי שביצועי הגיטרה לשאקון של באך מתעלים על ביצועי הכינור) אבל לבטח תורם פרשנות מקורית משלו.
ובכן, אחרי כל אותן שנים של חיפושים שהעלו חרס, נזכרתי בדבר שוב לפני מספר חודשים. ובחיפוש האינטרנטי גיליתי שההקלטה כבר הועברה לתקליטור שאפשר לרכוש אותו… אבל רק ביפן, כמובן. וכך, בעבור עלות משלוח שערורייתית מן הקצה השני של הגלובוס, התאחדתי שוב עם אלוף נעוריי. איך היה? יש רגעים שהשתיקה יפה להם.
כתיקון כלשהו לנתק מן היצירה הייחודית הזאת במשך כל כך הרבה שנים, החלטתי לתת לה משכן של קבע בבלוג. עד שיגיע מבול התביעות על הפרת זכויות יוצרים מיפן, אתם מוזמנים ליהנות מן ההפקר.
המלצה: הפיאניסימו של ימשיטה כל כך חרישי שרוב הרמקולים יבלעו אותו לחלוטין. רצוי מאד להאזין עם אוזניות איכותיות.
"תמונות בתערוכה", מאת מודסט מוסורגסקי (קזוהיטו ימשיטה, גיטרה)
כמה מילים בזמן שאתם מאזינים.
הסגנון האנטי-קלאסי של ימשיטה ניכר קודם כל באופן הפריטה, בשימוש המכוון בצליל "מלוכלך", בזמזומים ובנקישות שהוא מפיק מן הכלי. אלו יצרמו למאזינים מסויימים אבל לי הם קסמו מאותה סיבה שאני אוהב גיטרה יותר מפסנתר: הגיטרה היא כלי גופני, שצלילה משמר את מגע היד הרבה יותר מן הצליל הפסנתרי המתווך דרך מערכת פטישים. לסלוד מן "הרעש" שנלווה לפריטה בגיטרה זה כמו לסלוד מן הטחינה שמטפטפת ממנה פלאפל. או שאתם בעסק או שלא.
אחת התכונות הבולטות של "תמונות בתערוכה" היא שינויי המזג וה"צבע" בין קטע אחד למשנהו (קראו כאן על התמונות של הצייר ויקטור הרטמן שבהשראתן הולחנה הסוויטה). ימשיטה מתאים במיוחד ליצירה הזאת כיוון שסגנונו מעצים את הניגודיות שבה – בין מהיר לאטי, בין חלש לחזק, בין ענוג לפראי. הכישרון הגאוני שלו הוא ביצירת ניגודיות סימולטנית בין גוונים שונים של נגינה, כאילו באמת מדובר בשני נגנים עצמאיים ולא באחד.
והעיקר, אותו לא ניתן לפרוט לטכניקה אבל הוא מוחש בעליל – החשמל. הדריכות, המתח העצום שאצור גם בקטעים הליריים ביותר, שמתפרק באבחות מהירות ואז נכלא שוב, כמו ברק שמאיר לשבריר שניה נוף בלהות, זוויתי ומפורע, ומיד עוטפת אותו שוב חשיכה מיטיבה.
ר' יוחנן היה אומר: הלב באר חיה, והנפש מעמידה עליו חומות. כל שלא נותן לשיר חדש לבוא אל תוכו של הלב, כמי שגוזר צמא על עולם ומלואו.
שאל ר' שמעון: אימתי יתן?
השיב ר' יוחנן: בכל עת ועת.
הקשה ר' שמעון: ואם שרוי במצוקה ודאבה?
הרעים ר' יוחנן: על אחת כמה וכמה. יעלה השיר בחומת הנפש ויירד בבאר הלב.
התפרץ ר' אלעזר: שמעו שמעו.
.
.
.
רטן ר' יוחנן: נו?
אמר ר' אלעזר: מה נו, תלחץ פליי.
נאנח ר' שמעון: נעים זמירות, אפס הקליפ קצת קיטשי. צפיחית בדבש ניגר.
הוסיף ר' יוחנן: דומה עלי שהייתי מאזין לצדקת הידועה, איימי ויינהאוז מנוחתה עדן. ומי המה?
השיב ר' אלעזר: תהלוכת הלב השחור.
אמר ר' שמעון: שחור – על שום מה?
אמר ר' אלעזר: על שום שיפה הדיכאון למוזיקה.
שאל ר' יוחנן: ותהלוכה למה?
ענה ר' אלעזר: יען כי הולכים ומנגנים, מנגנים והולכים. והקצב מעביר אותך על דעתך.
מחה ר' שמעון: מצינו שלא שחור, נסתלק הצער מישראל.
השיב לו ר' אלעזר: שחור, שחור. תקשיב.
מחה ר' שמעון דמעותיו ולחש: ומה זה הצליל המרעיד את הנפש, גבוה-גבוה?
ענה ר' אלעזר: מסור. נוטל הזמר קשת כשל כינור ומחליק על הברזל.
אמר ר' יוחנן: והיאך לא פוקע המיתר?
ענה ר' אלעזר: לא בצד של השיניים.
אמר ר' יוחנן: אה.
אמר ר' יוחנן: משרכים דרכיהם כפינק פלויד.
העיר ר' אלעזר: אכן, נשמע צל-צילו של רוג'ר ווטרס.
התערב ר' שמעון: במטותא, פיטר גבריאל.
הוסיף ר' יוחנן: שמא נחלץ עצמותינו לפני שתתפוקקנה מצער?
השיב ר' אלעזר: תקשיב.
הנהן ר' יוחנן: דבר דבור על אופניו.
אמר ר' שמעון: מדוד-מדוד.
סיכם ר' שמעון: נהיר לפניהם סוד ההשהיה.
שתק ר' שמעון.
שתק ר' יוחנן.
שתק זמן מה ר' אלעזר, ולבסוף פלט: ניחא.
אמר ר' יוחנן: ראשי עלי סחרחר.
הוסיף ר' שמעון: שרוי הייתי בחלום, שב וסובב על עקבותי, ואין עוצר בעדי.
אמר ר' אלעזר: אחז בך הכישוף. כיוון שכך כפוי אתה ליפול בכישוף הבא. והסכת היטב: לא שמעת פתיחה כזאת בכל ימי חלדך.
אמר ר' שמעון: יגעתי. מי יתן מנוח לנפשי.
ביאר ר' יוחנן: לא נתקררה דעתו של ר' שמעון עד שהיה שרוי בין יורדי דומה.
אישר ר' אלעזר: הן.
עלץ ר' יוחנן: שהחיינו. שיר פשוט כחמה היוצאת מנרתיקה.
העיר ר' שמעון: ניכר שחביב עליהם הפסנתר.
השיב לו ר' אלעזר: הסכיתו נא. אומנם יבכרו את הפסנתר, אך כל שנוגעת בו אצבעם – נשמע טוב.
תמה ר' יוחנן: יש אי בזה גיטרות?
השיב ר' אלעזר: הן. הטה אוזן.
אמר ר' יוחנן: עם שהגיענו לכאן, בדרך נסתרה ופתלתלה, וגילה את אוזנינו בכל נפלאות הלב השחור. וכל כך למה? האחרון היה… סטנדרטי. קמעא. סטנדרטי קמעא.
האדים ר' אלעזר: בור שמלבין פני חברו, יסולח לו, כי נסתתרה בינתו. השיר הבא ייתקע בגרוגרתך.
אמר ר' שמעון: הלך לו רוברט וייאט בשדה ופגע ברוק תעשייתי.
השיב ר' אלעזר: הן. ותן דעתך לכברת הדרך שעברנו מאז השיר הראשון, המנון הסול הפתייני.
תמה ר' יוחנן: צא ולמד: מהו שורש נשמתה של תהלוכת הלב השחור?
אמר ר' אלעזר: לאט לך. הנח למקצב ולמלים לחלוף דרכך.
אמר ר' יוחנן: חזיון תעתועים. הפנוטי.
הוסיף ר' שמעון: עילפון חושים. מבוך פנימי.
אמר להם ר' אלעזר: מי חכם וימנה: כמה פעמים מופיעה התיבה wait באלה השירים?
הקשה ר' יוחנן: איך אומרים haunting בארמית?
לחש אז ר' שמעון: השתוקקות. הלב השחור הוא הלב המשתוקק.
הביט ר' אלעזר בר' יוחנן ובר' שמעון, וראה כי עיניהם נעוצות בחלל והוזות, וריבוא מילים מפרפרות בליבם, אך פיהם שותק. רק כיווץ קל מתחת לגלגל העין, זכר כאב שמסרב לפוג. פנה מהם ר' אלעזר, ללא מלים, והלך לדרכו באור הערביים המאפיר.
זאת היתה שנה מלאה כל טוב במוזיקה הישראלית, ובאמת שאין צורך לדרג אמנים או שירים או אלבומים. אני אסתפק ברשימת השירים שאהבתי; הכלל הידוע שאומר שהשירים היפים של האמן/ית הם הפחות מוכרים תופס כאן יפה. יצא שיש רוב מובהק לנשים (6 מתוך 9), עניין שעצם ההידרשות אליו בהכרח כולאת אותך בתוך שיח של מגדר במקום שיח של איכות מוזיקלית (רוב גברי לא היה מושך כל תשומת לב). מה לעשות, רוב המוזיקה המעניינת כאן נעשתה השנה בידי נשים. תתמודדו.
[פטור בלי אף דירוג אי אפשר: אלבום השנה שלי הוא כמובן "6:28" של טליה אליאב].
* * *
"שנסון ללבנון" – קרולינה. הקול הנשי הכי יפה בארץ מזדמר כאן במלוא הזוך והעדנה שלו. השיר הקדם/פוסט-ציוני הזה, במרקם האקוסטי וההרמוני שלו, מגשים הלכה למעשה את האיחוי מחדש עם "האחות הקרועה" (יצא ממש בסוף 2012 וסופח ברצון לשנה הנוכחית).
"מאורת הנחשים" – יהוא ירון. פסנתר הפטישים נועץ את המלים לעומק, כמו מסמרים, והכל נשמע אמת לאמיתה: "גם בחלום הכי מוזר לא האמנתי שאפשר להסית אותי נגדי".
"ונוס בתמוז" – אביב גדג'. שיר אהבה חמוץ-מריר, שמתעתע במאזין במתח שבין המלים והלחן שלו. הכישרון של גדג' לטוות משפטים מוזיקליים ארוכים ומסולסלים מגיע כאן לשיאו.
"שיר ילדות" – טליה אליאב. הכי נועזת, הכי חדשנית, הכי מרתקת. אין אף רצועה חלשה ב"6:28", אלבום שהוא קולאז' עתיר-דמיון של צלילי עוגב אלקטרוני, כוראלים של באך, מקצבים ומסעות, שאליאב "חותכת וקורעת" מן החלומות שלה.
"הרי קסטיליה" – נקמת הטרקטור (למלים של משה אבן עזרא). המקצב המהפנט מוכיח חשד ישן, שאבי בללי הוא בעצם שאמאן אפריקאי שמטיל בנו כשפים. השיר נשמע כשיר מרדף, אדם סביב זנבו.
"כל האורות"– שני קדר. "מתפרקי-הי-הימ-הי-הים". הדיכאון כמו זרם אטי וסמיך של דבש ניגר.
"שיר לים התיכון" – אליוט (למלים של אסתר ראב). הפתיחה כמו סרט אפל, סקסופון מעושן, ומתוכו בוקע הקול ויורד, מטפס ומידרדר. זהו שיר מופלא על גילגול – מאשה לתחושה, מתחושה למים, ממים לצמח, מצמח ל"כוכב שכבה, ודפקו עודנו חי".
"צלקת" – לונא אבו נסאר. שתי דקות לתוך השיר והמקצב האסימטרי, 5/4, מתחלף במקצב שלם ועגול, 6/8, ובדיוק אז נאמרות המלים "צלקת שלי", ובהמשך, "הירגעי", וכבר לא ברור למי הכוונה; הדוברת והצלקת הותכו לאחת.
"נקודת ארכימדס" – רננה נאמן. אין כמו נבל להוביל אותך אל תוך חלום, וכמו בחלום, הזהויות מתחלפות: "חתולה עברה אני החתולה". העיבוד המדויק והמינימלי הזה, עם היבבה הלד-זפלינית ברקע, נוגע בשלמות.
בשנים האחרונות, אולי 6-7 שנים כבר, אני שומע בעיקר מוזיקה חדשה, אחרת, "מוזיקת שוליים", מוזיקת עולם, ופחות ופחות את המוזיקה הישנה והמוכרת.
הקלאסיקה מעייפת אותי. שירים שלא נס ליחם – אני נס מפניהם.
כיוון שברדיו אין כמעט מקום למוזיקה כזאת (למעט הצדיקים ב-106FM), עיקר התגליות מגיעות משיטוטי אינטרנט. הרבה זמן נשרף ככה, ובדרך אתה נאלץ להקשיב להרבה מוזיקה סתמית. גם השוליים הם לפעמים שוליים של סתם.
אבל כשמגלים משהו חדש, רענן, זה כמו למצוא אבן יקרה בערימת רפש. ויש צורך כמעט בלתי נשלט לפרסם את הידיעה ברבים. שיידעו, יש עוד יופי כזה בעולם.
הלקט הזה מייצג כמה מן המציאות היותר מוצלחות שלי בשנתיים האחרונות. בכוונה לא ציינתי את שמות המבצעים או הקטעים; יילכו המאזינים ויפסעו בעקבות אוזניהם. חלק מן הקטעים חדשים, אחרים פחות, אבל היו לי חדשים. אחד ישן מאד אבל לא התאפקתי וכללתי אותו. כששאלתי את עצמי מה משותף לתשעת הקטעים האלה, בהתחלה לא היתה לי תשובה. על פניו, אין כל משותף. הסגנונות, הקולות, התיזמור – משתנים מקטע אחד למשנהו.
אבל אחרי זמן מה הפציעה לי מילה, ממש ראיתי אותה בחזית, קצת מעל המצח שלי, מרחפת באוויר: "מקום". הקטעים האלה כולם מחוללים מקום, ובה בעת מאפשרים לי מקום. המקום לא היה סתם מקום, אלא ממש מבנה, כמו בניין שנכנסים לתוכו. בניין של צלילים. באחד הקטעים המצלמה עצמה משוטטת בתוך בית.
קשה מאד לכתוב על מוזיקה בלי לגלוש, תוך שני משפטים, למטאפורות מעורפלות. לכן חשוב לדייק (או לשתוק, אם אי אפשר לדייק). ננסה לדייק בתחושה הזאת שעוברת בך, שמקיפה אותך, כשאתה נכנס למבנה חדש בפעם הראשונה. לא סתם מבנה, לא משרד של ביטוח לאומי, אלא מבנה באמת מעניין מבחינה ארכיטקטונית. אתה פוסע כמה פסיעות ונעמד, כדי להתבונן בסובב אותך בתשומת לב.
יש הרבה מה לראות. המפגש בין הקירות לתקרה; הקו שמפריד בין מקטעי השמש שחודרים מן החלונות למקטעי הצל; הגוון של הקירות, שהולך ומתכהה ככל שהם מתרחקים ממך; גרמי מדרגות מעוקלים; סריגים וגרידים מכל הצורות – סריג של מעקה, של מרצפות, של אריחי קיר, של סורגי חלון. אתה חג סביבך ומבטך עובר במתינות, כמעט מלטף את החומר.
בסוף הסיבוב אתה מתחיל סיבוב חדש. שוב פוגש בצורות ובמרקמים שפגשת לפני שניות ספורות. יש עניין מחודש במפגש הזה, כי אתה מבחין בפרטים חדשים, שמעשירים את התמונה. למעשה הראייה שלך עצמה משתנה כל הזמן, מה שניבט משנה את המבט.
כך גם במהלך המוזיקלי, המחזורי, שבכל פעם נשמע קצת אחרת. כשאתה אפוף ביצירה מוזיקלית שהיא גם מקום, אתה מתהלך בתוכה, מדוד-מדוד, ובוחן את סביבותיך כל הזמן. אתה לא רוצה להחמיץ כלום: לא את המפגש הקרב והולך בין שני הקווים המלודיים, לא את האופן שבו כלי אחד מגיב לכלי אחר, לא את שינוי המקצב וגם לא את החזרה אל המקצב. צלילים דועכים מסמנים מרחקים נפרשים, צלילים מתגברים סוגרים עליך; המוזיקה מייצרת סביבך נפח, חלל דינמי של קשב ותנועה.
[בעצם כבר ניחשתי את זה, כשכתבתי על השאקון של באך. ניחשתי, אבל לא הבנתי].
השוטטות במרחב המוזיקלי היא לא רק התבוננות, לא רק דריכות; היא גם היענות והתמסרות. אתה מצפה למסדרונות פתאומיים, דלתות סתרים שמובילות לחדרים שלא שיערת את קיומם. אתה רוצה שיובילו אותך לשם – אבל בעדינות אין-קץ. אתה רוצה להיות מובל ומוביל בו-זמנית. כמו בסקס טוב.
זה איזון שברירי ביותר, בין האקטיביות לפסיביות בשעת ההאזנה המוזיקלית. אקטיביות-יתר, נבירה קדחתנית בתוככי היצירה תשאיר אותך מותש ולא מסופק; ה"מקום" הופך למעין חידת היגיון שכלתנית. מנגד, פסיביות-יתר במהרה תהפוך את ה"מקום" למה שמכונה "מוזיקת אווירה"; התערסלות שמנונית ועצלה שלא תותיר בך שום חותם. רק מוזיקה שמחוללת מקום ממשי, שיש בו יחסי-גומלין אינטימים בין חומר לחלל, בין פעולה למנוחה, מונעת את הגלישה לאחד מן הקטבים הללו.
אי אפשר לתת בה סימנים, במוזיקה כזאת. אפשר אולי להבחין במה שלבטח יכשיל אותה. אם המקצב מהיר מדי, אם הצליל דחוס מדי, אם המבנה עמוס מדי – לא נפער בהם מקום בשבילך. אתה נאלץ לעמוד מבחוץ ולהתבונן – אולי ביראה, אך עדיין, מבחוץ – בכל הפירוטכניקה הנוצצת. לכן, יש חשיבות עצומה לשקט בתוך המוזיקה, לחללים הקטנים שמזמינים אותך, כמו נקודות תצפית טובות בתוך הבניין: בוא, עמוד כאן, תביט מסביב. תראה איזה נוף.
וסימן חיובי אחד: יודעים כבר בהתחלה. על הצלילים הראשונים. יודעים בוודאות – אנחנו נמצאים במקום חדש. זה לא תפאורה, וגם לא הזיה. הגעתי לכאן כדי לראות, לשרות, לספוג. זה לא יקרה מעצמו, אבל למרבה האושר, לא נדרש ממני הרבה. רק להיפקח.
המודעה של "עונת התרבות בירושלים" שבישרה על מופע מיצירותיה של אמהוי צגה-מרים גברו (Emahoy Tsegué-Mariam Guébrou) נראתה לי כעוד מפגן הלל וקילוסים יחצ"ני. "אחד הסודות הגדולים ביותר של עולם המוסיקה". "נזירה. מלחינה. אגדה". נו, טוב. מודעות כאלה אתה רואה כל הזמן.
אבל משהו בכל זאת לא הרפה ממני. אולי השם היפה-מוזר הזה, אֵמָהוי, מלא אוויר ופסגות ואנחות, אֵם והוי ואָהוי, אולי החיוך החכם שנשקף מן התמונה במודעה. אז נכנסתי ליוטיוב להאזין לקטע או שניים.
ונפלתי אפיים.
אני מקווה שהקדשתם לקטע הזה את מלוא 9 וחצי הדקות שלו. וששמעתם שם, בהשתאות מחויכת, גם הדים לפנטסיה הכרומטית של באך. ואני מקווה שקלטתם – דקה אחת מספיקה – שאתם ניצבים בפני משהו ששייך לסקאלה אחרת לגמרי של מוסיקה. לסקאלה של דביסי ואריק סאטי ודיוק אלינגטון ואוסקר פיטרסן. וכולם מותכים בסולם פנטטוני שמרקד במקצבים אתיופיים.
שכחתי לציין שגברו, שנולדה באתיופיה לפני 90 שנה בדיוק, מנגנת באלגנטיות וירטואוזית את היצירות של עצמה, גם בימינו אלה. ושב-30 השנים האחרונות היא חיה בחדר קטנטן במנזר האתיופי בירושלים.
חכו, יש עוד. עכשיו עם מגע של בטהובן. זה של שברון הלב השקט, לא הסוער. אצל גברו גם הסערה נמסרת באיפוק אצילי.
אניח לכם לקרוא על קורות חייה המרתקים בכתבה הזאת. הילדות בחיק האצולה באתיופיה ובשוויץ, הקשר עם הקיסר היילה סלאסי, הלימודים אצל כנר פולני בקהיר, ההתמסרות לחיי הנזירות, הבריחה מאדיס-אבבה, ההשתקעות בירושלים, הנגינה 7 שעות ביממה, הקרן לתמיכה בחינוך מוזיקלי לילדים ממשפחות עוני, התהילה הבינלאומית, והאנונימיות המוחלטת בישראל.
אגייס את כל כוח הרצון שלי כדי לא להשתלח בפרובינציאליות המחרידה שמניחה לעילוי מוזיקלי כזה לשהות בקרבה במשך שלושה עשורים בלא שתפנה אליו תשומת-לב אגבית. במקום זה אסתפק בתודה עמוקה למאיה דוניץ, שגאלה את אמהוי גברו מאלמוניותה (עבורנו הישראלים) והרימה פרוייקט מרשים, עם ספר יצירה ושני קונצרטים לכבודה.
והנה היא מנגנת בחדרה במנזר.
המחשבה שגם אני הייתי עלול להגיע לגיל 90 בלי לשמוע אף פעם את אמהוי גברו מבהילה אותי כמעט כמו המחשבה שאני עלול להגיע לגיל 90. אולי בכל זאת יש אלוהים.
יש בפילדלפיה חמישה בחורים מחוּפפים עם חיבה יתירה לצעצועים רועשים, איפור לבן על הפנים ונהמות גרוניות. ב-2004 הם הקימו להקה: הוֹנוּס הוֹנוּס (סולן, "גרון קדמי"), פאו פאו, צ'אנג וואנג ("גרון דוקר"), סרגיי סוגאי ("גרון גחלילית"), וקריטר קראט ("גרון קוגאר"). קוראים להם Man Man וההופעות שלהם הפכו לאגדה.
"מאן מאן" הם הדבר הכי חופשי ומשחרר ששמעתי בשנים האחרונות.
רוח פרועה ואנארכית, קדחתנית אבל מחויכת, נושבת מן הלהקה הזאת. ההופעות שלה גדושות בתנועה – אבל לא המניירות המוכרות, השגרתיות של כוכבי הרוק. לעתים התנועה פורצת מן הבמה, גולשת אל האולם ואף החוצה אל הרחוב. ברשת מתועדים כמה קונצרטי רחוב מאולתרים כאלה, שבהם מתופפים חברי הלהקה על כל מה שנקרה על דרכם וסוחפים עימם עוברים ושבים (ילדים בעיניים זורחות). יש משהו קדום מאד, נדיב מאד, בהתרחשויות האלה.
אבל לא הייתי מטריד את מנוחתכם אם "מאן מאן" (מה שבאנגלית נשמע מבודח, בעברית – "גבר גבר" – נשמע מופרך) היתה מסתכמת במופעי ליצנות קצביים. הונוס הונוס, שכותב את שירי הלהקה, הוא לא רק מוזיקאי רב-המצאות, אלא משורר אהבה ענק. ליבו של הגבר-גבר הזה נשבר כבר עשרות פעמים, כך נדמה, ובכל פעם הפיק מתוכו עוד שיר נפלא. הנה דוגמה, שיר בשם Steak Knives, שחושף גם את הקול הסדוק-עמוק שלו במלוא כוחו. אני שומע כלב עזוב ומיילל בשיר הזה.
הטקסטים פראיים, מורבידיים, רעננים. שורות שלכדו את אוזני:
You should always run with a loaded gun in your mouth
When anything that's anything becomes nothing that's everything
and nothing is the only thing you ever seem to have
He's tired of being human
He wears her close to the bone as though she were his own skin
סגנון הלהקה מוגדר "אקלקטי", וזה אכן הדבר הכמעט-יחידי שאפשר לומר עליו. כלי הקשה ונשיפה על גבול הצעצועים, עירוב של מקצבים קברטיים והשפעות צועניות, ובשיר אחד אפילו שמעתי קלרניט חסידי למהדרין. תמונת העטיפה של אלבומם האחרון, Life Fantastic, מבטאת באורח מזוקק את הרוח של "מאן מאן". מישהו ראה פעם עכבר מצחיק עצוב יותר?
מכאן ואילך אלקט את השירים הטובים ביותר של הלהקה (לטעמי). הביצועים בהופעות החיות מלהיבים יותר, אבל על פי רוב ההקלטות באיכות ירודה, ולכן העדפתי לפעמים את גרסאות האלבומים.
מישהו אמר טום וייטס? הנה עוד אחד בסגנון דומה.
מי שצלח את הדרך עד כאן יקבל עכשיו פרס: השיר היפה ביותר של "מאן מאן", Feathers.
אחרי עשרות הקשבות, חוזרות ונשנות, השתכנעתי ש-Feathers הוא אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. יש בו שלמות נדירה של לחן ומלים; המהלך הכרומטי, שחוזר על עצמו ארבע פעמים במין לולאה סגורה, עד שהוא נפרץ ובוקע כלפי מעלה, הוא גאונות צרופה. כל הקסם הזה מצומצם בכמוסה שאורכה פחות משלוש דקות, ובכך מזכיר, וגם משתווה אל קלאסיקות כמו "אלינור ריגבי".
השיר Feathers נכתב מנקודת המבט של אשה. מה זה אומר על להקה ששמה "גבר גבר", שהשיר הכי יפה שלה נכתב מנקודת המבט של אשה?
זה המקום לומר שאל Feathers בפרט ואל "מאן מאן" בכלל הגעתי דרך גרסת הכיסוי היפהפיה של רות-דולורס וייס:
הביצוע שלה חושף את המלנכוליה העמוקה של השיר. וייס, מסתבר, גילתה את השיר דרך יהוא ירון, כך שהפוסט הזה כולו, אני מניח, חייב תודה לאיש הזה, שבלעדיו סצינת המוזיקה המקומית היתה הרבה יותר משעממת.
קצת עליצות עכשיו; עוד הופעה חיה מקפיצה.
ובמעבר חד – שיר אהבה קורע לב, מאזור הבלקנים אולי (?).
מרבים להשווים את "מאן מאן" לטום וייטס ולפרנק זאפה. אבל כשמערטלים אותם מהתזמור הביזארי, ממשחקי הקצב, ונותר רק הפסנתר של הונוס הונוס – אני שומע שם, פשוט וברור… את רנדי ניומן. מלודיות חמוצות-מרירות, מורכבות על מקצב 2/4. ההבדל העיקרי, יסלח לי מר ניומן, שהונוס הונוס שר הרבה יותר טוב ממנו.
השיר הבא פשוט מעלה את הלב על גדותיו בפיזוזים שמחים – עד שמתעכבים להקשיב למלים שלו…
Life Fantastic, שיר מאותו ז'אנר (זוכרים את "נפלא פה" של הבילויים?), בהקלטת אולפן חיה.
ולסיום, מספר 2 ביופיו (אחרי Feathers), השיר Whalebones, כותרת חידתית שניתן לפרשה לפחות בשתי דרכים שונות לאור הטקסט העצוב.
13 דקות ו-24 שניות הוא אורכה של היצירה המרכזית באלבום החדש של מאט אליוט, The Broken Man. גם שמה לא קצר במיוחד:
If anyone tells me "it's better to have loved and lost than to never
.have loved at all" I'll stab them in the face
אליוט עוזב כאן את הכלי הטבעי שלו, גיטרה קלאסית, לטובת הפסנתר. התוצאה היא מדיטציה ארוכה, בעלת מבנה חופשי, על הנושא הקבוע של אליוט – אֵבל על החולף והארעי. ולמרות הרושם הראשוני שאין ליצירה הזאת שום התחלה, אמצע או סוף, האזנה ממוקדת יותר חושפת את הלכידות המוזיקלית החמורה של הנושא והוואריאציות שנמזגות זו בזו.
צריך להגביר את הווליום כדי לשמוע את יללת התנים במרחקים, את שריקת הרוחות ואת כינור הנשמה הנרעד.
לא למות טיפש 