תמונות בתערוכה: 30 שנה עם ימשיטה

פסטיבל הגיטרה בטורונטו, 29 ביוני, 1984. בחור צנום, אוחז בגיטרה "רמירז", עולה לבמה. מביט בחששנות לצדדים, כובש חיוך ביישני, כמו ילד שהתבקש בידי אביו לנגן לפני האורחים. הוא מתיישב. ואז משהו קורה.

"בעוד הוא מתיישב וקד לקהל, משהו לא יאמן מתרחש לנגד עינינו. הילד הקטן הביישן הופך לענק. ברור שתהליך פנימי כלשהו של התרכזות מתרחש בנפשו של האמן. האפקט החזותי על הקהל, אולי שלא במתכוון, הוא שאנו נסחפים אל התמורה שהופכת את הנער לאמן בשל ומלא להט. ד"ר ג'קיל הופך למיסטר הייד. הוא עדיין לא ניגן תו אחד, וכבר כישף את כולנו, עד האחרון, בגוף ובנפש. עכשיו כבר אי אפשר להימלט ממנו!"

בחציה הראשון של התכנית ניגן הגיטריסט יצירות של פרננדו סור, באך ובריטן. בהפסקה הקצרה נצפו בלובי נגנים ידועי-שם מתהלכים במבט זגוגי, מוכי ברק. ויכוחים קולניים נשמעו מכל עבר. אבל אז הגיע החלק השני של הקונצרט. "תמונות בתערוכה" של מודסט מוסורגסקי, בעיבוד לגיטרה. מעולם לפני כן לא נוגנה היצירה הזאת על גיטרה. הקהל נדהם, נרעש, התפצל מיד למחנות בעד ונגד, ולא חדל מכך מאז ועד היום. הביצוע של הנגן הצעיר לסוויטה של מוסורגסקי נחשב עד היום לאחד השיאים של הגיטרה הקלאסית בכל הזמנים, נקודת מפנה בהסטוריה של הכלי.

לנגן קראו קזוהיטו ימשיטה, והוא היה אז בן 23.

* * *

תחנת הרדיו "קול השלום", אי-אז בתחילת שנות ה-80', שעת ערב בין 19:30-21:00: השעה הקלאסית. הרדיו מכוון על התחנה, בעיקר בגלל נעימת הפתיחה הבלתי נשכחת. השדרן שם את "תמונות בתערוכה" בעיבוד לגיטרה, שמו היפני של הנגן חולף באוויר ונשכח מיד. 35 דקות תמימות בלי כל הפרעה. הצלילים המוזרים, המהפנטים, בוקעים ממכשיר הרדיו, ומיד נצרבים בזיכרונו של המאזין.

למאזין קראו עידן לנדו, והוא היה אז בן 16 או 17. הוא לא היה יפני בכלל.

* * *

הסיפור שלי עם ימשיטה מתחיל אז. לפני 30 שנה. מה שמוזר בסיפור הזה, מה שהופך אותו כמעט לנובלה רומנטית בנוסח אמילי ברונטה, הוא העובדה שכל-כולו של הסיפור מתקיים בממלכת הזיכרון; זיכרון של אירוע יחיד, האזנה חד-פעמית, זיכרון מתמשך וחי של המפגש ההוא בין הנגינה של ימשיטה לאוזן שלי. במשך 30 שנה לא שמעתי את היצירה הזאת שנית בנגינתו. ובכל זאת, הצלילים היו חקוקים בי בבהירות, כאילו סותתו בבזלת. זכרתי את המעברים בין התמונות, את גוני הצליל השונים, את חילופי המקצב. במשך שנים הייתי מהמהם לעצמי את היצירה לפי אותו ביצוע בדיוק, ביצוע שהאזנתי לו פעם אחת בלבד.

כמובן שבמהלך השנים ניסיתי לאתר את ההקלטה. אחרי ההאזנה ההיא פקדתי מיד את מקדשי התקליטים של תל-אביב – "אלגרו" ו"בית התקליט". לא מצאתי. המשכתי להאזין בדבקות לשעה הקלאסית ב"קול השלום", בתקווה שישמיעו שוב את היצירה ואצליח לרשום את שמו של הנגן. זה לא קרה. חיפשתי ככל יכולתי בספרים, בכתבי עת. בכל פעם שהייתי מגיע לחו"ל, הייתי עוצר בחנות תקליטים ומדפדף בביצועים השונים של "תמונות בתערוכה". הכל היה שם – כולל העיבוד הגרוטסקי של "אמרסון לייק ופאלמר" – אבל הגיטרה של ימשיטה לא. גם המוכרים לא ידעו במה מדובר. במרוצת השנים גברו הפיקפוקים: אולי בכלל הזיתי את הכל? מתישהו ויתרתי.

ואז, לפני כמה שנים, המציאו את האינטרנט. כך נודע לי ששמו של אותו נגן היה ימשיטה. אבל עדיין – התקליט אזל, וגירסת תקליטור לא היתה קיימת. כל כמה שנים הייתי בודק, מוודא שגיזת הזהב הזאת עדיין בלתי מושגת, ועובר הלאה. באיזשהו מקום אפילו לא התאכזבתי. כמו שאמרתי, בכל רגע נתון, בהחלטה רצונית, הייתי יכול ללחוץ "פליי" על הזיכרון ההוא, שהוקלט במוחי לפני שנים ארוכות, והצלילים היו שבים לתחייה.

עד שמצאתי. אבל רגע. סבלנות.

* * *

ימשיטה הקליט את "תמונות בתערוכה" כשהיה בן 20. מבקר מוזיקה בשם ג'ורג' וורן, שהאזין להקלטה, הודה שעצם הרעיון לעבד את היצירה הזאת לגיטרה נשמע כמו "הרעיון המטופש ביותר שניתן להעלות על הדעת", אבל הביצוע של ימשיטה הותיר אותו פעור-פה. הוא היה בטוח שיש שם טריק כלשהו, הקלטות מוכפלות; לא ייתכן שנגן אחד מפיק את הצלילים האלה מגיטרה אחת. למעשה, הספק הזה הוא שהניע את מתניה אופי, המבקר ומוסיקולוג הגיטרה (ישראלי לשעבר) שצוטט בתחילת הפוסט, להגיע לאותה הופעה בטורונטו, כדי לחזות במו עיניו בביצוע הבלתי-מתקבל-על-הדעת הזה.

אופי מונה את כל ההשגים הבלתי אפשריים בביצוע הזה. בקטעים מסויימים נשמעים אקורדים מלאים במקביל ל"טריל" באצבעות שאמורות לפרוט את האקורד; קטעים מסויימים מצריכים כיוונון מחדש של המיתר התחתון, תהליך שלוקח לנגן ממוצע לפחות כמה דקות, בעוד שבהקלטה המעבר בין הקטעים לוקח שניה או שתיים; הטווח הדינמי של הנגינה – המרחק בין הצליל החרישי ביותר לצליל הרועם ביותר – עצום במידה בלתי סבירה.

ובכן, מתניה אופי מגיע להופעה, צופה מקרוב בימשיטה מבצע את "תמונות בתערוכה", ונאלץ להודות: אין טריקים. הכל אמיתי. הוא מסיק שימשיטה, שלא התחנך על המסורת הקלאסית האירופאית, פשוט לא ידע שיש דברים מסוימים ש"אי אפשר" לעשות על גיטרה. אז הוא הלך וניסה מה שבא לו, מה שהיה דרוש לו כדי לנגן את היצירות שמשכו את ליבו. וכך יצר, יש מאין, מקבץ של טכניקות חדשניות.

הקונצרט המדהים ההוא בטורונטו לא הונצח כראוי. ביוטיוב יש שני קטעים פיראטיים באיכות מוזיקלית מזעזעת, אבל ניתן להתרשם בהם מן הטכניקה הפנומנלית של ימשיטה הצעיר, מאופן האחיזה המוזר שלו בגיטרה ומן הפראות הדמונית שבה הוא מסתער עליה ("אחרי ההופעה אוספים את הציפורניים שלי מן הבמה", הוא העיד).

בעולם הגיטרה הקלאסית שמו של ימשיטה עדיין מצית מחלוקות סוערות: העיבודים שלו ליצירות תזמורתיות ("ציפור האש" של סטרווינסקי, "העולם החדש" של דבוז'אק), מהירות הנגינה, והשאלה הנצחית – האם מדובר באקרובט טכני או במוזיקאי מעמיק. ימשיטה עצמו נמנע לחלוטין מלהתערב בוויכוח, ולמעשה נראה כאילו הפירסום במערב אינו נמצא בראש מעייניו. הוא כבר הקליט יותר מ-80 תקליטים אך רובם לא ראו אור במערב.

* * *

מבחינתי, מעולם לא היתה בכלל שאלה. מדובר במוזיקה שמיימית. למעשה, באותה האזנה מכוננת בנעוריי, לא היה לי מושג שמדובר בהישג טכני יוצא דופן. ניגנתי אז גיטרה באופן חובבני במשך שנה וחצי, וכל הרפרטואר הקלאסי שהאזנתי לו הצטייר לי כפסגות בלתי מושגות של נגינה. מה שהפיל אותי ב"תמונות בתערוכה" של ימשיטה היה היופי, לא הוירטואוזיות. אף פעם לא הגעתי לדרגת מיומנות כזו שתאפשר לי להבחין בחריגות הטכנית של הביצוע הזה. אבל מוזיקלית, חשתי כבר אז בפלא, שנטמן בזכרוני. מאז שמעתי לא מעט ביצועים של "תמונות בתערוכה" – תמיד העדפתי את הפסנתר סולו על התזמורת. הביצוע של ימשיטה לא נופל מן המשובחים שבהם (כמו זה). אולי אינו עולה עליהם (כפי שביצועי הגיטרה לשאקון של באך מתעלים על ביצועי הכינור) אבל לבטח תורם פרשנות מקורית משלו.

ובכן, אחרי כל אותן שנים של חיפושים שהעלו חרס, נזכרתי בדבר שוב לפני מספר חודשים. ובחיפוש האינטרנטי גיליתי שההקלטה כבר הועברה לתקליטור שאפשר לרכוש אותו… אבל רק ביפן, כמובן. וכך, בעבור עלות משלוח שערורייתית מן הקצה השני של הגלובוס, התאחדתי שוב עם אלוף נעוריי. איך היה? יש רגעים שהשתיקה יפה להם.

כתיקון כלשהו לנתק מן היצירה הייחודית הזאת במשך כל כך הרבה שנים, החלטתי לתת לה משכן של קבע בבלוג. עד שיגיע מבול התביעות על הפרת זכויות יוצרים מיפן, אתם מוזמנים ליהנות מן ההפקר.

המלצה: הפיאניסימו של ימשיטה כל כך חרישי שרוב הרמקולים יבלעו אותו לחלוטין. רצוי מאד להאזין עם אוזניות איכותיות.

"תמונות בתערוכה", מאת מודסט מוסורגסקי (קזוהיטו ימשיטה, גיטרה)

כמה מילים בזמן שאתם מאזינים.

הסגנון האנטי-קלאסי של ימשיטה ניכר קודם כל באופן הפריטה, בשימוש המכוון בצליל "מלוכלך", בזמזומים ובנקישות שהוא מפיק מן הכלי. אלו יצרמו למאזינים מסויימים אבל לי הם קסמו מאותה סיבה שאני אוהב גיטרה יותר מפסנתר: הגיטרה היא כלי גופני, שצלילה משמר את מגע היד הרבה יותר מן הצליל הפסנתרי המתווך דרך מערכת פטישים. לסלוד מן "הרעש" שנלווה לפריטה בגיטרה זה כמו לסלוד מן הטחינה שמטפטפת ממנה פלאפל. או שאתם בעסק או שלא.

אחת התכונות הבולטות של "תמונות בתערוכה" היא שינויי המזג וה"צבע" בין קטע אחד למשנהו (קראו כאן על התמונות של הצייר ויקטור הרטמן שבהשראתן הולחנה הסוויטה). ימשיטה מתאים במיוחד ליצירה הזאת כיוון שסגנונו מעצים את הניגודיות שבה – בין מהיר לאטי, בין חלש לחזק, בין ענוג לפראי. הכישרון הגאוני שלו הוא ביצירת ניגודיות סימולטנית בין גוונים שונים של נגינה, כאילו באמת מדובר בשני נגנים עצמאיים ולא באחד.

והעיקר, אותו לא ניתן לפרוט לטכניקה אבל הוא מוחש בעליל – החשמל. הדריכות, המתח העצום שאצור גם בקטעים הליריים ביותר, שמתפרק באבחות מהירות ואז נכלא שוב, כמו ברק שמאיר לשבריר שניה נוף בלהות, זוויתי ומפורע, ומיד עוטפת אותו שוב חשיכה מיטיבה.