תגית: מכונת התעמולה

יזכור עם ישראל
שלא אלוהים ולא עם ישראל
זוכרים את הנופלים
אלא אנשים חיים-למחצה
זוכרים, שַכּוּלים
אובדים בחללים.
הם זוכרים
ועם ישראל שוכח.

יזכור עם ישראל
ש"אלוהים" ו"עם ישראל"
הם בליסטראות
בידי נבלות
שלוקחים צעירים
ומחזירים ארונות.

יזכור ולא ישכח.

טענה ראשונה: אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.

חידה: איך מגיבה מדינה ש"לא מעוניינת בהסלמה" להכרזה של האויב – על כל פלגיו – כי יפסיק לירות עליה טילים אם היא תפסיק לתקוף אותו? נכון: היא תוקפת שוב והורגת עוד אחד. ברוכים הבאים לקרוסלת ההסלמה-הרתעה-הסלמה-הרתעה-הסלמה.

ברגעים של צלילות אנחנו מודים בזה, לא? שכל הפגזים שעפים מצד לצד, והגוויות שנערמות, והזעם והפחד וחוסר האונים – לא מזיזים כלום לצד השני, נכון? והוא יודע אותו דבר עלינו. ובכל זאת, כמו סומים בארובה, אנו נלכדים שוב ושוב במעגל ההסלמה-הרתעה, כאילו יש ממש במושג הפיקטיבי הזה, "הרתעה". כלומר, הרתעה צבאית.

לפני שניכנס לעובי הקורה בהסלמה הנוכחית, לא יזיק להיזכר באירועים מלפני 14 חודשים. בינואר 2010, במלאת שנה ל"עופרת יצוקה", יצאה כל צמרת השלטון הישראלית מגדרה כדי להפיץ לכל עם ישראל ולעולם את הבשורה: ההרתעה עובדת.

זה היה שקר מתוזמר. והדינמיקה של המתרחש עכשיו נראית ממש כמו חזרה גנרלית לקראת סבב נוסף של שקרים כאלה. לכן חשוב להיזכר באותם טילֵי טילים של שקרים. זה קצר; תקראו ותחזרו.

לסיכום, אפילו שנה בודדת אחרי "עופרת יצוקה" – ה"הרתעה" המיתולוגית נמחקה כלא היתה. החמאס כבר אז התחמש באופן טוב יותר משהיה לפני המבצע; וכיום הוא כמובן מצויד עוד הרבה יותר טוב, ומאיים על כל יישוב מעוטף עזה ועד גוש דן. בהבט הצר של ההרתעה, "עופרת יצוקה" היתה כישלון טוטאלי. לא מאמינים לי? אולי תאמינו לדברים שאמר אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, אדריכל הפלישה לעזה, בדברי פרישתו: "עופרת יצוקה לא פתרה את הבעיה בדרום". כך, בפשטות, בקיצור צה"לי נמרץ.

סליחה? לא פתרה? אז מה זה היה הבלגאן הזה, כל ה-1,400 הרוגים, אלפי פצועים ונכים, 4,000 מבנים הרוסים, בידוד בינלאומי וגל של חרמות על ישראל? הוא לא היה אמור לפתור את "הבעיה בדרום"?

מסתבר שלא. לא שלא ידענו. לפחות חלקנו ידע שהמטרה היתה אחרת. אבל תמיד טוב לשמוע מנהיגים ברגעי כנות.

טוב, אז אלפי הפגזים וטילי המסוקים שהמטרנו על עזה ב"עופרת יצוקה" לא יצרו הרתעה. עכשיו זה רשמי. אם כך, מישהו באמת מאמין שהתקיפות המתונות הרבה יותר של השבועיים האחרונים ירתיעו את החמאס או הג'יהאד האיסלאמי? האם מי שעבר את הגיהנום של "עופרת יצוקה" ולא הורתע – יירתע מ-15 הרוגים בשבועיים? וכשאלוף פיקוד הדרום החדש אומר ש"ישנה שחיקה מאז עופרת יצוקה, הזיכרון בצד השני מתקצר" – יכול להיות שהוא התבלבל, והזיכרון בצד שלנו מתקצר? מתקצר עד כדי כך שהוא כבר לא זוכר שאי אפשר "להרתיע" אוכלוסיה מורעבת ונצורה באמצעות הפגזתה מהאוויר?

בואו נפרק לרגע את משוואת ההרתעה הזאת. מול ישראל ניצב שלטון קנאי ואלים; השלטון הזה אינו מחשיב את חיי אזרחיו יותר מאשר את חיי האזרחים בצד שלנו. להפך, ככל הנראה, בסולם הדמים שלו לוחמים חמושים נמצאים בשלב גבוה יותר, יקר יותר, מסתם אזרחים (ובהבט הזה אין שוני בינו לבין השלטון הישראלי). כפי שמעירה עמירה הס, תגובת הקסאמים להרג שני החמושים של החמאס – אותו מטר של 49 פצמ"רים ב-19 לחודש – היתה חריפה הרבה יותר מתגובתו להרג בני משפחת אל-חילו.

מן הצד הישראלי ניצב ציבור שסף השבירה שלו נמוך הרבה יותר מזה של העזתי. טיל גראד אחד לפאתי אשקלון או אשדוד ישבית את כל בתי הספר למחרת. עשרות לוקים בהתקפי חרדה, המערכת הפוליטית משותקת, לא מסוגלת לדון בשום נושא אחר, וגם בנושא הזה בעצם לא דנים – רק מבעבעים מרוב קריזה.

בנתונים כאלה, מה המשמעות של "הרתעה"? המשמעות היא רק זאת: אפס טילים מעזה. כי טיל אחד הוא כבר יותר מדי; וכידוע, ככל שהטיל נוחת צפונה יותר, כך הוא כואב יותר למקבלי ההחלטות.

אבל האם ניתן לצפות בהיגיון שמכת תגובה צה"לית, כואבת ככל שתהיה, תצליח למגר לחלוטין את ירי הטילים? להוריד אותו לאפס? מי שטוען שכן – שיצביע בבקשה על תקדים. ככל הידוע לי, אין תקדים כזה. בכל זמן שבו חלה הסלמה בדרום, צה"ל "מקפיץ" את המחיר בתגובות כואבות; והצד השני, ראה זה פלא, לא נוצר את נשקו, אלא ממשיך לשגר טילים. זאת האמת המרה מאחורי דוקטרינת "בעל הבית השתגע", שמצדיקה תגובה לא פרופורציונלית מצידנו כדי לגרום, כביכול, לצד השני להתעשת ולנצור את נשקו.

לא עבד אף פעם. לא בלבנון מול החיזבאללה, ולא בעזה מול החמאס. ועדיין זה לא עובד, בימים אלה ממש – ובכל זאת, זאת השיטה הבלעדית. ספקטרום האופציות המדיניות שמוכר למקבלי ההחלטות בירושלים מכיל שלוש אופציות בדיוק: האופציה הראשונה היא כוח. האופציה השניה היא יותר כוח. והאופציה השלישית היא עוד יותר כוח. ההנהגה הישראלית חושבת כולה, כאיש אחד, מהביצים.

תזכורת: התקופה הרגועה ביותר בדרום בשנים האחרונות היתה תקופת הרגיעה, עד לקריסתה, בחודשים יוני-אוקטובר 2008. בכל חודש אוקטובר 2008, האחרון לרגיעה, נורו רק 4 טילים לדרום, שלא גרמו כל נזק (כמובן שצה"ל לא ישב בחיבוק ידיים בזמן הרגיעה; היו הפרות מינוריות, משני הצדדים). בניגוד למיתוסים שנלעסו בארץ, החמאס חתר באופן אותנטי להארכת הרגיעה, וישראל היתה זו שנפנפה אותו ושעטה, במצח פועם ועיניים בורקות, לשדה הקרב.

אז יש הרתעה; אבל היא מדינית, לא צבאית. והמחיר הנקוב שלה – תנאי הפסקת האש והכניסה לרגיעה – ידוע, ומסיבה זו ממש הוא סולק בקפדנות מן השיח הציבורי: פתיחת המעברים והסרת המצור. זה לא בא בחשבון כמובן, הס מלהזכיר. המשחק היחידי בעיר הוא משחק "ההרתעה": אני אפגיז אותך ואז אתה תפגיז אותי ואז שנינו, מרוב שנהיה מורתעים, נשוב להפגיז זה את זה ביתר שאת.

זה עניין של ימים, אולי שבועיים-שלושה לכל היותר, עד שהצד הישראלי יספוג אבידות בנפש. הפלסטינים כבר קברו 15 איש, מתוכם 4 אזרחים בני משפחה אחת. מספיק גראד אחד, חס וחלילה, שיירד על מרכז מסחרי או בית ספר באשדוד, וגם הישראלים יתחילו ללקק פצעים. וכשעולה בפה טעם הדם, הלב רוצה לראות עוד דם.

ככה זה בהרתעה. והם יודעים את זה שם למעלה, נתניהו וברק וגנץ. הם יודעים שאין תוחלת להרתעה הצבאית, שאין לה תקדים בהקשר הישראלי-עזתי, שמדובר במושג מופרך לגמרי. ובכל זאת הם ממשיכים לאשר עוד ועוד תקיפות קטלניות לתוך עזה. למה? סבלנות. כל דבר בעתו.

טענה שניה: ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

הכרוניקה היבשה מגלה שגם בהסלמה הנוכחית, את קפיצת המדרגה סיפקה תקיפה קטלנית של צה"ל. כמו באירועי נובמבר 2008, ישראל הרגה ראשונה.

ב-16 למרץ תקף צה"ל מחרטה של החמאס במרכז עזה והרג שני פעילים בזרוע הצבאית של החמאס, "בתגובה על ירי רקטה בודדת לעבר שטח פתוח בעוטף עזה" (רון בן ישי). את הרקטה ירה ארגון של פורשי ג'יהאד.

מי הגאון שחשב שהגמול ההולם על רקטת קסאם בודדת, בידי רסיס של ארגון טרור סורר, רקטה שלא פגעה באיש או במבנה, הוא הרג שני פעילי חמאס? הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות", אלכס פישמן כתב כך (25.3.11): "בפיקוד הדרום העריכו שהחמאס יספוג את המכה, יבין את הרמז שנמאס לנו מאובדן השליטה שלו בשטח, ויסתפק בתגובה מינורית, אם בכלל. אלא שזו היתה אינטואיציה, או הבעת משאלה, שכן המידע שהיה בידי המפקדים הבכירים בפיקוד הדרום קבע, חד-משמעית, את ההיפך."

פישמן איננו חשוד בשמאלנות, אבל הוא הפרשן הצבאי ההגון בארץ. הוא מניח את העובדות הקשות לפני הקורא, אבל לא תמיד יכתוב בגלוי את המסקנות המתבקשות. קראו שוב את הדברים. בפיקוד הדרום ידעו שתגובת החמאס תהיה קשה. בכל זאת החליטו על מתקפה שתהרוג בפעיליו, תגובה מאד חריפה ביחס לרקטת קסאם בודדת שלא פגעה בכלום. למה בכל זאת עשו זאת? פישמן מנסה להציל את כבוד צה"ל, או אולי את כבוד הפרשן התועה בערפל, וכותב: "אינטואיציה, הבעת משאלה". לעניות דעתי, המשאלה כאן היא שלו. העובדות ברורות, הצפי היה ברור (תגובה חריפה של החמאס), ובכל זאת נקטו בפעולה שהקפיצה את רף האלימות. מי ששיגר את מטוסי חיל האוויר ידע היטב למה הוא הוא נכנס.

ובכן, מי הגאון? אלוף הפיקוד? לאו דווקא. עמוס הראל ואבי יששכרוף חושפים: "לא מדובר ביוזמה עצמאית של פיקוד הדרום. ככל הידוע, המהלך אושר בידי שר הביטחון והרמטכ"ל, שהיו צריכים להניח שהמוצב יהיה מאויש באור יום ושלפגיעה בנפש יהיו השלכות אחרות מאשר ל"תקיפת נדל"ן" (משרדים ריקים) שגרתית". הנה, נזרקה לפח התיאוריה הנוחה, לפיה הסלמה כזאת תמיד מתחילה ב"שיקול דעת מוטעה" של דרג שדה נמוך.

רשמו זאת לפניכם: את פעולת ההרג הראשונה בסבב האלימות הנוכחי, של שני פעילי חמאס, אישר שר הביטחון, בתגובה על ירי של רקטת קסאם בודדה לשטח פתוח. עובדות מסוג זה נוטות להישכח, להיבלע ברעש התעמולה. חשוב לזכור אותן.

נמשיך הלאה. הפלסטינים הגיבו בירי מרגמות דליל, עד ה-19 לחודש: בבוקרו של אותה שבת שוגרו 49 פצצות מרגמה לעבר צפון הנגב; הפצצות פצעו קל שני ישראלים וגרמו נזקים למבנים. כמות הירי המסיבית הזאת מגיעה כמעט לרבע מן הממוצע השנתי מאז "עופרת יצוקה". לאחר הירי הכריזו גדודי עז א-דין אל-קסאם כי הירי בא בתגובה להרג שני הפעילים והביעו נכונות לחדש את הרגיעה אם ישראל תחדל מתוקפנותה.

התגובה הישראלית, כרגיל, היתה הפוכה וקיצונית הרבה יותר. יומיים לאחר מכן, ב-21 לחודש, תקפו מטוסי חיל האוויר שורת יעדים ברצועה. 19 תושבים נפצעו, מהם 7 ילדים ו-2 נשים. למחרת הותר הרסן: בירי ארטילרי על שכונת סג'עיה – ירי שידוע בכך שאינו מדויק – נהרגו ארבעה בני משפחת אל-חילו, בהם נער בן 16 וילד בן 11. בצה"ל הצדיקו את הירי הזה כתגובה מהירה על ירי פצמ"רים לעבר יישובים בעוטף עזה, אבל מאוחר יותר התברר שהפצמ"רים נחתו בבית קברות ובשל טעות מכ"ם צה"ל הגיב בירי מיידי. הפלסטינים ירו במתים, צה"ל ירה בחיים, והרג ארבעה.

ראש הממשלה נתניהו התנצל, לא בלי להגניב שקר, שגילגל את האחריות לטעות על הפלסטינים: "מצער שהחמאס ממשיך להמטיר עשרות רקטות על אזרחי ישראל במכוון, תוך שימוש באזרחים כמגן אנושי". אבל האזרחים נהרגו בביתם, בעוד שחולית הירי שהתה בפרדס סמוך. ככה זה כשיורים בנשק לא מדויק לאזור מאוכלס. מי שגר בביתו הופך, בהגדרה, למגן אנושי.

עוד באותו יום הרג צה"ל בתקיפה אווירית ארבעה פעילי ג'יהאד איסלאמי שעמדו לשגר גראד. החמאס המשיך לירות לעבר אשקלון, אשדוד ובאר שבע, ירי שממנו נפצעו קל שני אזרחים ורבים לקו בהתקפי חרדה. בחוף אשקלון נחתו פצצות מרגמה המכילות כמות קטנה של זרחן, למטרת הבערה. הפיגוע בירושלים אולי קשור ואולי לא קשור להסלמה בדרום; מכיוון שאין עדיין ממצאים בדוקים מי עומד מאחוריו, נניח לו.

אחרי הרג האזרחים בשכונת סג'עיה כתב אלכס פישמן (23.3.11): "הרמטכ"ל בני גנץ הכריז אתמול שישראל איננה מעוניינת בהסלמה ברצועה, אבל הפעילות של פיקוד הדרום משדרת בדיוק את ההפך… מרוב שלא רוצים אצלנו הסלמה כבר שבוע שהגבול רק הולך ומתחמם – והחל מאמש הוכנסו יישובי עוטף עזה לכוננות ספיגה. אז למי להאמין, להצהרות או לביצועים בשטח? … אתמול בערב ביצע צה"ל סיכול ממוקד. סיכול ממוקד הוא לא עוד שלב בהידרדרות בלתי נשלטת. זוהי עדות מובהקת להסלמה מתוכננת".

שוב, לא נגענו: "הסלמה מתוכננת". בחינה מדוקדקת של מדיניות האש של שני הצדדים בשבועיים האחרונים מובילה את הפרשן הבכיר להסיק: ישראל עוסקת בהסלמה מתוכננת בדרום. גם המסקנה הזאת, חשוב להדגיש, איננה "פוליטית", כי עדיין איננה נוגעת במניעים ומטרות. היא פשוט עולה באופן טבעי מניתוח הדיספרופורציה בין פעולות שני הצדדים והאבדות שהם ספגו. בתוך שבוע נהרגו 15 פלסטינים, מתוכם 10 בסיכול ממוקד. בצד הישראלי אין הרוגים, יש רק פצועים קל.

בעל הבית השתגע? רק תג מחיר גבוה במיוחד ירתיע את החמאס והג'יהאד האיסלאמי? טעות. חזרו לתחילת המאמר: אין הרתעה צבאית בדרום. זה לא עבד אף פעם, ולא יעבוד.

תכף נגיע לעיקר. לפני כן – עוד שאלה שמציקה: נניח שהסכמנו עם פישמן, ישראל תכננה את ההסלמה. אבל מי בדיוק תיכנן? הדרג הצבאי או המדיני? כאן נופל פישמן לפח המוכר של "היעדר פיקוח על הצבא". הוא כותב (25.3.11): "קשה להשתחרר מהמחשבה שאין מתחת לדברים שום שיקול מדיני. עובדים מתוך רוטינה: יש ארגז משחקים, ובכל פעם שולפים ממנו צעצוע אחר – פעם תוקפים מנהרות, פעם מבצעים סיכול ממוקד. כאילו שום דבר חדש לא קורה בעולם סביבנו. הדרג המדיני לא מכוון, והדרג הצבאי עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מול עזה".

והדרג הפרשני? הוא עושה את אותם דברים שהוא יודע לעשות כבר שנים ארוכות מאז ועדת אגרנט ועד ועדת וינוגרד: צולב את הצבא, מזכה מאחריות את המדינאים. כמה קל. אומרים לנו שהצבא נסחף בהסלמה שהוא בעצם תכנן, אבל מאחוריה אין שום מחשבה מדינית. ואין גם בקרה. לא משנה ששר הבטחון וראש הממשלה הם שני בטחוניסטים מובהקים, לא משנה שאותו שר בטחון החזיק בהגה גם ב"עופרת יצוקה" וכבר יודע דבר או שניים על הדינמיקה של ההסלמה מול החמאס ברצועה. ולא משנה ששר הביטחון בעצמו אישר את התקיפה ב-16 במרץ, שפתחה את סבב הדמים הנוכחי.

לא, תמיד ברגע המכריע – ייצאו מנהיגי ישראל בעיני הפרשנים והציבור בכללותו לכל היותר כאוסף לא-יוצלחים מבולבלים, שפשוט הכל מתחרבש להם בידיים. הם רוצים טוב, ברור שרק טוב הם רוצים, אבל תמיד בסוף יוצא קקה. מוזר שהקקה נופל על הראש שלנו, לא שלהם. אבל גם זה כנראה תוצאה של בלבול מכמיר לב, לא מחשבת זדון, חלילה.

אולי הגיע הזמן לצאת מהקיבעון הילדותי הזה? אולי הגיע הזמן להתייחס למנהיגות הישראלית – הן בדרג הצבאי והן במדיני – כאוסף אנשים שיודעים יפה מאד את מטרותיהם, ומתאימים את האמצעים למטרות? עד כמה נמשיך להיאחז בקוטב האיוולת של הדילמה הנצחית – "איוולת או רשעות"? האם מי שמתעקש כל הזמן לראות במנהיגיו איוולים איננו אוויל בעצמו?

חוסר הקשר בין ההסלמה להרתעה

הניחו את שתי הטענות זו ליד זו:

1. אין הרתעה צבאית בדרום, ולא תהיה.
2.ישראל דחפה להסלמה מול החמאס באופן מכוון.

צרפו אליהן כעת הנחה שלישית:

3. מנהיגי ישראל אינם מבולבלים ומטומטמים כל הזמן.

אם אכן מניחים שמנהיגי ישראל פועלים בהתאם למטרות ולא באורח אקראי או מטופש (זה (3)), אז גם ההסלמה הנוכחית, שישראל דחפה אליה במכוון (זה (2)), משרתת מטרה כלשהי. אבל המטרה לא יכולה להיות הרתעה (זה (1)), ושוב, אם אני ואתם וכל בר דעת מסוגלים להבין את זה, אז גם המנהיגים מבינים את זה (זה שוב (3)), חרף כל הרטוריקה ההפוכה.

כלומר: מטרת ההסלמה המכוונת בדרום היא אחרת. עכשיו נשאר רק לגלות מה היא.

לפני הפרשנות הפוליטית, אני רוצה לחדד את המסקנה הנוכחית, שעדיין איננה פוליטית: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת. צריך רק להכיר בחוזק הראיות לטענות (3)-(1).

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני.

האם החמאס חותר להסלמה או לרגיעה? מי שמתעקש על השאלה הזאת, בשלב הזה, מעוניין בהסחת דעת. לאזרח ישראלי צריך להיות חשוב קודם כל למה ההנהגה שלו, שהוא בחר והוא מממן מכספי המסים שלו, חותרת להסלמה בדרום. ישראלי שכבר מכיר בכך שההנהגה שלו דוחפת להסלמה ועדיין מעדיף לחטט במניעיו של הצד השני – ככל הנראה לא ממש מעוניין לראות את האש דועכת.

לגופו של עניין, מקובלת עלי הערכת רוב הפרשנים, שהחמאס אינו עשוי עור אחד, וגורמים שונים בו ומחוצה לו (כמו הג'יהאד האיסלאמי) מושכים לכיוונים מנוגדים. על פי הערכה אחת, ההנהגה המדינית של חמאס בעזה דווקא אינה מעוניינת בהסלמה, אבל לא עושה מספיק כדי לעצור את חוליות הטילים. ביום שבת התכנסו נציגי הפלגים החמושים בעזה ופירסמו הודעה: נפסיק את ירי הרקטות אם צה"ל יפסיק לתקוף בעזה. האם הם רציניים? לעולם לא נדע, כי אנחנו לא מוכנים להאמין (ככה זה עובד: אין עם מי לדבר שם, כי כל מי שמנסה לדבר איתנו, לא מאמינים לו).

כך או כך, הבלוג הזה לא יסור ממנהגו: ביקורת פוליטית אפקטיבית יש להפנות כלפי נציגים פוליטיים שלך.

נחזור שוב: מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. אם כן, מדוע אזרחי ישראל, שחייהם נסחרים בבורסה המדינית בשער כה זול, לא שוטפים את הרחובות בתביעה זועמת לדעת על מה לעזאזל נלחמים שם בדרום? ההסבר היחידי שלי הוא שהם עדיין לכודים בתעמולה השלטונית; כלומר, הם עדיין שבויים בתפיסה שיש קשר סיבתי בין ההסלמה שישראל נוקטת לבין איזושהי הרתעה מיוחלת שהעתיד צופן להם. גם העבר הקרוב וגם ההווה מפריכים כל קשר סיבתי כזה, ובכל זאת, תעמולה מסיבית יכולה לשמר את האמונה בקיומו.

המטרה המדינית

עד כאן ניתוח האירועים בהתעלם, ככל שאפשר, ממטרות ומניעים פוליטיים. חוזקו של הניתוח הוא בדיוק באי-הזדקקותו להנחות בדבר המטרות האלה. אולם כדי לענות על השאלה האחרונה – מהי המטרה האמיתית של ההסלמה בדרום? – אין מנוס מהנחות כאלה. הפרשנות שלי, בשורות הבאות, היא הצעה סבירה, לא ודאית, להבנת המהלכים בצד הישראלי. גם אם היא שגויה, היא ממלאת לאקונה הסברית שהשיח הציבורי בארץ משאיר אותה כחור שחור.

כדי להבין מטרה מדינית צריך להביט בהקשר המדיני. וההקשר המדיני הדומיננטי, הדרמטי של החודשים האחרונים, אינו נתון בספק: התעוררות עממית-דמוקרטית בכל מדינות ערב, ובמיוחד ההפיכה השקטה שהתחוללה במצרים. על המאפיינים של ההתקוממויות האלה כבר דובר הרבה, ואין טעם להרחיב: אוכלוסיות נרחבות שסובלות מעוני ורעב תחת שלטון רודני שנתון בידי אליטה צרה, מושחתת ועשירה כקורח; דרישות סוציאליות וקריאה לדמוקרטיזציה של הייצוג הפוליטי, כולל חופש ביטוי לאופוזיציה; והמנוע של כל זה – צעירים, חילוניים ברובם, שעושים שימוש נרחב באפשרויות ההנעה הפוליטית שמבשרים האינטרנט ופייסבוק.

הדמיון בין כל אלה לבין מה שהתחיל כבר מזמן בשטחים (תנועת המחאה העממית סביב בילעין והגדר) ומה שעשוי להתרחש בעתיד – זועק לעין. ואכן, תרחיש האינתיפאדה השלישית, והפעם – אינתיפאדה עממית-המונית, לא אלימה – לא נעלם מעיניהם של גורמי ההערכה בישראל. למעשה, אפשר לומר שהוא מבעית אותם: "בקרב קצינים בכירים, ששירתו ומשרתים ביהודה ושומרון, שוררת זה זמן מה התחושה שאין תשובה אפקטיבית למצב של התקוממות עממית ברשות הפלסטינית. קצין בכיר המשרת כיום בגזרת יהודה ושומרון אמר לפני כמה שבועות כי "אין לנו מה לעשות אם יקרה כאן משהו כמו שקרה בתוניסיה."

ואומנם, הצהרת כוונות מרשימה מצד הציבור הפלסטיני נרשמה ב-15 לחודש, כשרבבות אזרחים הפגינו במקביל בעזה וברמאללה בעד אחדות לאומית ופיוס בין הפת"ח לחמאס. המפגינים התארגנו דרך הרשתות החברתיות ואסרו על הנפת דגלי שלטון (של אף אחת משתי התנועות) במהלך ההפגנה. להבדיל מן ההפגנות ברחבי העולם הערבי, ההפגנה הפלסטינית לא קראה להפלת השלטון, אבל המסר היה ברור: נקעה נפשו של הציבור הפלסטיני מן המחיר העקוב-מדם שגובה ממנו הקרע הפנימי הזה. והוא רואה הן בהנהגת הגדה והן בהנהגת עזה אחראיות ישירות לאסונו.

בירושלים הבינו מיד שהזעם הפלסטיני הזה מכוון נגד שתי הנהגות שכל אחת בדרכה משתפת פעולה עם האינטרס הישראלי. הנהגת אבו-מאזן מבצעת עבורנו את העבודה המלוכלכת בגדה המערבית ושומרת על גחלת "תהליך השלום" בוערת, על אש קטנה ככל האפשר, עד קץ הימים; והנהגת הנייה בעזה ששה אלי הסלמה כל אימת שנתניהו או ברק רוצים להוכיח לעולם כולו ש"אין עם מי לדבר" ועזה היא קן טרור ענקי. לא פלא שהן החמאס והן פת"ח שלחו את אנשיהם לחבל בהפגנות (אף כי כלפי חוץ קפצו על העגלה בהצהרות של פיוס).

אחדות פלסטינית עלולה לטרוף את הקלפים, ובמיוחד אחדות כזאת שנכפתה "מלמטה", בלחץ האוכלוסיה הנאנקת תחת הברית הלא-קדושה בין שלוש ההנהגות. והיה ואחדות כזאת תהפוך למציאות, אותו זעם פלסטיני שחולל אותה יופנה באופן טבעי אל האויב המשותף לכל פלגי השלטון הפלסטיני: ישראל.

לפיכך הזדרז ראש ממשלתנו לשפוך דלי של צוננים על יוזמת האחדות הפלסטינית מרגע שיצאה לאוויר העולם. הנימוק: אחדות פלסטינית לא תאפשר "לקדם את תהליך השלום". אהה. לעומת זאת קואליציה עם "ישראל ביתנו" היא מתכון בטוח לקידום השלום האזורי. מלשכת נתניהו נמסר עוד: "הקמת ממשלת אחדות עם חמאס תהיה צעד שיעיד על חוסר עניין בהמשך תהליך השלום". במובן מסוים זה נכון: למי יש עניין בפגר המבאיש הזה, "תהליך השלום", פיקציה שנרקמה בין ירושלים לוושינגטון כסיפור הכיסוי להרחבת ההתנחלויות ושימור המצור על עזה? היום שבו "תהליך השלום" במובן המקובל על האליטות הישראלית-אמריקנית-פת"חית יחזיר את נשמתו לבורא יהיה יום שבו כל שוחרי השלום באזור ינשמו לרווחה.

ובכל זאת, בל יטעה אתכם הטון הדיפלומטי: ההנהגה הישראלית מבועתת מחזון האחדות הפלסטינית (לא פחות משתי ההנהגות הפלסטיניות). החזון הזה מערער את אבן הראשה של המדיניות הישראלית בשטחים מאז 1993: הפרד (בין עזה לגדה) ומשול (בשתיהן). הוא מאיים להחליף את הנציגים הפוליטיים של העם הפלסטיני בכאלה שישרתו את האינטרס שלו ולא של ישראל. הוא מאיים להשיב למרכז סדר היום הציבורי שאלות של רצף טריטוריאלי, נמלים פתוחים, וכמובן, הס מלהזכיר – הסרת המצור.

ובישראל יודעים: הפגנות ה-15 במרץ היו רק יריית הפתיחה. תנועת ההמונים הפלסטינית מתגבשת והולכת. ובאופק כבר מסתמן ספטמבר 2011 – תאריך היעד להכרזה פלסטינית חד-צדדית על עצמאות מדינית. כרגע אומנם זה נשמע כמו בדיחה (מדינה שרישום האוכלוסין שלה נתון בידי כוח זר? מדינה שלא מסוגלת להוציא אישורי בנייה בתחומה?). אבל הדינמיקה של האחדות, יחד עם רוחות המרד שנושבות מכיוון העולם הערבי אל מסך הטלוויזיה של הציבור הפלסטיני, יכולות ליצור כאן מציאות שונה מאד עוד חצי שנה. מציאות שבה, לראשונה, מול רובי צה"ל יעמדו לא קני הגראד והקסאם, אלא רבבות ומאות אלפי אזרחים פלסטיניים, חשופי-חזה. פשוט יעמדו. על הקו הירוק. ויגידו: עד כאן.

מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?

"עופרת יצוקה 2" היא לא גזרת גורל. תכניות המבצע אומנם קיימות מזמן, ויש להניח שהכוחות כבר מתרגלים את הצעצועים החדשים שהדוד סם שלח להם. אבל הביצוע עצמו לא כתוב בכוכבים. אין כזה דבר, "הסלמה בלתי נמנעת". יש רק ציבור בלתי מונֵע; ציבור אדיש ורופס, שנגרר אחרי שקרים של מנהיגים. מהו מחיר המאבק למנוע את הזוועה, לעצור מכונת המלחמה? בעזה יורים בברכיים של מי שמעז להתקומם נגד השלטון. בארץ לכל היותר תספוג קללות ויריקות מעוברים ושבים. אם כך, מה עוצר אותך מלמחות? מה דרוש כדי להוציא את הישראלים להפגנת א-תחריר משלהם?

לא השתכנעתם? חיזרו לחידה. יש יד מכוונת, ישראלית, מאחורי ההסלמה. יש לה מטרה. המטרה לא יכולה להיות הרתעה, כי אין הרתעה. אז משקרים לנו. מהי האמת? לא קניתם את האמת שלי? אוקיי. יש לכם אמת אחרת? גם בסדר. ומה אתם עושים עם העובדה שמשקרים לכם, והשקר הזה עולה בחרדות נוראיות, בבתי ספר מושבתים, ואוטוטו, מעבר לפינה, יעלה גם בהרוגים?

הרוצח הראשון שיצא מאיתמר היה גור האמל. באחד הימים באוקטובר 1998 יצא האמל מן היישוב לכיוון מאחז גבעות עולם. על דרכו נקרה פלסטיני קשיש בן 68, אחמד סולימן זולמוט מן הכפר בית פוריק. האמל, מסיבה לא ברורה, רוצץ את גולגלתו של הקשיש באבן. האמל נשפט למאסר עולם ואת ימיו בבית הכלא הוא מעביר בפיתוח שיטות ייחודיות ל"התחזקות" רוחנית.

הרוצח השני יצא מאיתמר ב-17 לאוקטובר, 2000, לגרש פלסטינים מבית פוריק שעסקו במסיק זיתים במטע שלהם הסמוך לכביש לאיתמר. יחד עם חברו, הוא ירה ופצע שלושה גברים. פאריד נסאסרה, שפינה את אחד הפצועים על חמור, התכוון לפנות פצוע שני, כשכדור פגע בו בחזה, ואז עוד אחד בירך. הוא מת מאיבוד דם בדרך לבית החולים, לאחר שעוכב במחסום צה"ל. שני מתנחלים מאיתמר, גד טנא וירון דגני, נעצרו בחשד לירי, אך שוחררו לאחר 5 ימים "מחוסר ראיות".

הרוצח השלישי יצא מאיתמר באוקטובר 2002, שוב כחלק ממסורת גירוש המוסקים הפלסטיניים. קבוצה של מתנחלים מאיתמר ומגדעונים הגיעו למטע כק"מ וחצי מדרום לאיתמר והחלו לירות לעבר המוסקים. שני פלסטינים נפצעו, ואז הגיעו קרובי משפחתם מכפר עקרבה. הרוצח האלמוני כיוון וירה שוב, הפעם כדור קטלני, לעבר האני בני מניה, בן 24. הוא מת מאיבוד דם. ככל הידוע לא בוצעו שום מעצרים, הצבא לא הטיל עוצר על איתמר ולא בדק רכבי מתנחלים במחסומים. הרוצח עודנו מסתובב חופשי.

הרוצח הרביעי יצא מאיתמר בספטמבר 2004 (כמו חצבים, הרוצחים של איתמר תמיד יוצאים בסתיו). יהושע אליצור יצא במכוניתו מאיתמר לכיוון אלון מורה. מולו נסע סאאל ג'בארה בטרנזיט. אליצור ירד ממכוניתו מחזיק אם-16 טעון והורה לג'בארה לעצור בצד הכביש. משלא עצר, כיוון את הרובה אל חלון הנהג וירה בו. יהושע טען להגנה עצמית, אך המשטרה דחתה את גרסתו; נוסעים בטרנזיט גם העידו שהוא החליף כמה מלים עם ג'בארה לפני שירה בו. אליצור הורשע בהריגה, אך לא הגיע לשלב הטיעונים לעונש שלו והוכרז עבריין נמלט. כל הנסיונות של "בצלם" לברר עם הפרקליטות האם נעשה נסיון רציני לאתר אותו או לבקש את הסגרתו נענו בהתחמקות.

עד כאן מה שנהוג לקרוא אצלנו "הסתה של השמאל", ובשפה עניינית יותר ניתן לכנות "תזכורת של עובדות לא נעימות שהתקשורת משכיחה".

האם העובדות האלה צריכות לשנות משהו בתגובה שלנו לטבח שנעשה במשפחת פוגל בסוף השבוע? לא. הטבח מחריד. האם הרוצחים מאיתמר מצדיקים את הרצח של משפחת פוגל? לא, רצח לא מצדיק רצח. שום דבר לא מצדיק רצח. האם ניתן להסביר את הטבח במשפחת פוגל ללא הרקע של הרציחות שיצאו מאיתמר? גם לא.

שני ההסברים שרווחו בימים האחרונים לטבח היו (א) "ההסתה", בחינוך הפלסטיני או ב"סמול" היהודי, (ב) השתייכותם של הרוצחים לזן שונה לגמרי של יצורים, אולי "חיות אדם", כלשון הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות".

מי יודע, אולי ההסברים האלה נכונים. איך אפשר לדעת? בוא נתחיל ההפך. איך אי אפשר לדעת? אי אפשר לדעת איזה הסבר טוב יותר אם מתעלמים באופן גורף ועקשני מכל העובדות הידועות לנו על אתר הטבח עצמו – התנחלות איתמר. ממה נפשך: הסברים שנתלים בגורמים שאינם קשורים כלל וכלל להתנחלות מעניקים למה שאירע בסוף השבוע צביון מיתי, על-מקומי ועל-זמני. הסברים כאלה, גם אם יש בהם גרעין של אמת, לא יכולים לבוא במקום עיון קונקרטי בנסיבות המאד מסויימות של הרוצחים והנרצחים.

ולפני שנגלוש לדיונים מתודולוגיים מרתקים בדבר הכוח ההסברי של תיאוריות מתחרות, נשאל שאלה פשוטה: האם העובדה שאיתמר הוציאה מקרבה ארבעה רוצחי פלסטינים – ומתוכם שלושה שעדיין מסתובבים חופשיים – לחלוטין לא רלבנטית לפיגוע שנעשה בה בסוף השבוע? שהרי לא מדובר בפיגוע הראשון שמכוון כלפיי ההתנחלות הזאת. היו עוד. ובכל זאת – שתיקה גורפת אופפת את כל הצד המכוער הזה של המשוואה. הפיגוע מוצג כאירוע שנחת משום מקום, ממש כמו צונאמי יפני, על ראשיהם של המתנחלים באיתמר. עוד פוגרום בשרשרת אינסופית של מעשי נבלה של הגויים נגד היהודים, מימי קדם ועד ימינו. העובדה שהציבור הישראלי לא מודע לצד השני של המשוואה, או אולי מודע ומדחיק, או אולי סתם מכחיש – לא משפיעה על המשוואה עצמה. ספק אם יש ילד פלסטיני בכפרים הסובבים את איתמר שאינו יודע בדיוק מה הם מעלליהם של תושבי ההתנחלות.

אני אדגיש שוב (אף כי אין טעם, ברור מראש שהדברים יסולפו) שאין כאן בכלל שאלה מוסרית ביחס לאירועים עצמם. הטבח במשפחת פוגל הוא מעשה טרור מחריד ומבצעיו ראויים למאסר עולם. השאלה היא – מכל המלל התעמולתי שנשפך בנושא – מה בכלל רלבנטי להבנת האירועים?

טענה ראשונה: מאד רלבנטי שמאיתמר (ומן המאחזים הקיצוניים שסובבים אותה) יצאו רוצחי פלסטינים.

טענה שניה: מאד רלבנטי שאיתמר היא מוקד של קנאות יהודית אלימה, הממרר את חיי הכפרים הסובבים אותו כבר יותר מ-20 שנה. הנה דגימה קטנה:

70 מתנחלים מאיתמר תקפו באבנים פלסטינים מכפר עוורתא שמסקו זיתים.

מתנחלים מאיתמר תקפו פלסטינים ופעילי שלום שמסקו זיתים ופצעו חמישה.

מתנחלים מאיתמר שפכו שקי זיתים שפלסטינים מסקו.

מתנחלים מאיתמר שרפו מאות עצי זית ששייכים לכפר עווארתה.

הורתה של איתמר בחטא. כמעט כל השטח הבנוי בהתנחלות הוא בניה בלתי חוקית גם על פי הדין הישראלי. יותר מכך, איתמר השתלטה על 5,000 דונם של אדמות פרטיות (מתוכן 3,000 דונם מעובדות ומשמשות למטעי זיתים), השייכות לתושבי כפר עווארתה, באמצעות גידורן בניגוד לחוק. אני מסתכן בניחוש: הרוצחים השתייכו למשפחה שפרנסתה נגזלה בידי ההתנחלות.

מבצעי הטבח במשפחת פוגל היו אנשים עיוורים משנאה. הם לא ראו בני אדם מולם, לא תינוקות וילדים, אלא רק נציגים של הרוע עלי אדמות. אלה לא חיות אדם; אלה אנשים רגילים שהייאוש והשנאה הקהו אצלם כל רגש כלפי האויב. הזעזוע מן האפשרות הזאת (להבדיל מהזעזוע מן הרצח עצמו) הוא תמוה: הלא אנשים כאלה נמצאים בינינו לרוב, ורבים מהם חובשים כיפה. כל סיור מקרי באתרי האינטרנט של הימין, כל עלעול מקרי בעלונים שמופצים בקרב ההתנחלויות, חושף שנאה יוקדת כלפי הערבים, עד כדי דה-הומניזציה טוטאלית.

השנאה המפעפעת הזאת, בשני הצדדים, היא לחם חוקנו; אם יש משהו מזעזע, זאת התגובה המתחסדת של הישראלים שפתאום "גילו" כמה שונאים אותם. יותר מכך: השנאה לא מעלה ולא מורידה את החומרה המוסרית של הטבח. כל רצח בדם קר של אזרחים חפים מפשע (ועוד במיטתם) הוא מעשה נוראי, בין אם כלי הרצח הוא סכין או רובה-סער צה"לי. ובאשר ל"כוונה" – אותה כוונה טהורה, שאמורה להבחין בין ה"טובים" ל"רעים" – נו, הכוונה הזאת כבר מזמן שווה כקליפת השום. ידיעה מראש של התוצאות הקטלניות, ביטול מראש של ערך החיים של האויב – שקולים לכוונת זדון.

ובכן, הנה הם, זה מול זה: הסבר ה"הסתה" מול ההסבר המטריאלי. ספרי חינוך מול גופות, קריאות של מואזינים מול אדמות גזולות. מה נכון יותר? עדיין חושבים שהסתה? אז רק לשם השלמת התמונה, נזכיר שבאיתמר יושב מסית מהולל בפני עצמו: תא"ל במיל' אביחי רונצקי, הרב הצבאי לשעבר; שבעודו בתפקיד, הפיץ בקרב חיילי צה"ל חוברות "רוח לחימה" שמטיפות להתאכזרות כלפי פלסטינים, שאינו מכיר ברסנים מוסריים החלים בעת מלחמה; שמתוקף תפקידו יזם "שבתות יהדות" לחיילי צה"ל, בין השאר במרכז המבקרים של עמותת הגזל והנישול אלע"ד בעיר דוד; שאפילו נגד הנצרות בכללותה מצא זמן להסית. כנגד המלעיזים, משתבח הרב רונצקי בהכנסת אורחים מופלגת: את הפושע הלאומני אהוד גדות, שירה ברועה פלסטיני ושיתק אותו בפלג הגוף התחתון, הוא מארח במעצר בית, שכן מדובר ב"איש תם וישר", על פי עדות הרב.

האם ההסתה של הרב חשובה למעשי הרצח? לא, לא יותר מההסתה של הפלסטינים. זהו רק עיטור קוסמטי על מצחה המכוער של התנחלות לא חוקית, ביתם של פורעים ורוצחים, שעצם קיומה כרוך בפגיעה יומיומית באפשרות הקיום של אלפי פלסטינים בסביבתה. מדינת ישראל כמובן יודעת זאת, ועל כן החליטה, עוד באותו לילה, להקים עוד ועוד איתמרים כאלה ברחבי הגדה. וגם הם, והאדמות שיופקעו לטובתם, ועצי הזית שייכרתו, והפלסטינים שייפגעו או יירצחו, לא יהיו קשורים בשום אופן למשפחת פוגל הבאה בתור.

ד"ר עומר סעיד שוחרר אתמול מכלא גלבוע, אחרי שריצה פחות מ-5 חודשי מאסר. לפני חודשיים בלבד נגזר דינו, 7 חודשי מאסר בפועל, מהם נוכה שליש.

ב-10 במאי השנה, כשהותר לפרסום דבר מעצרו של סעיד, יחד עם מעצרו של אמיר מ'חול, נכרכו בשמו חשדות חמורים: השניים "נעצרו בחשד לביצוע עבירות ביטחוניות חמורות, ובכלל זה ריגול חמור ומגע עם סוכן חוץ מטעם החיזבאללה." ככה זה עבד: השב"כ הוציא הודעות לעיתונות שכללו את כל ההטיות האפשריות של שם התואר "חמוּר"; התקשורת דיקלמה בצייתנות, מרחה כותרות גדולות ומטילות אימה, והציבור לעס והנהן: בוגדים, כל הערבים האלה.

ככה זה עבד תמיד וככה זה ימשיך לעבוד.

אבל, כמו שאומרים, ההר הוליד עכבר, והבלון השב"כי התרוקן במהירות שיא מהאוויר החם שבתוכו. כשהוגש כתב האישום נגד סעיד, ב-27 במאי, כבר נמחקה המילה "ריגול" ממנו. העבירות שיוחסו לסעיד היו יצירת מגע עם סוכן חוץ והעברת ידיעות שעלולות להיות לתועלת האויב. לא חלפו חודשיים וגם שני סעיפי האישום האלה נמחקו, והומרו ב"מתן שירות להתאגדות בלתי חוקית". גם לפי כתב האישום המקורי, סעיד לא יזם את הקשר עם סוכן החיזבאללה, אלא הסוכן פנה אליו בזמן שסעיד שהה בחופשה בשארם א-שייח. סעיד סירב לתת שירותי ריגול ומודיעין לסוכן, ופשעו מסתכם בכך שמסר לו שני שמות של אנשים אחרים במקומו. ואתמול הסתבר שסעיד כל כך מסוכן לציבור, עד שניתן גם לנכות שליש מתקופת מאסרו.

את כל זה צריך לזכור לאור הברוטליות שבה הועלם סעיד. הוא נעצר ב-25 באפריל במעבר גבול לירדן ונלקח לחקירה. יותר משבועיים נשללה ממנו הזכות להיפגש עם עורך דין – סנקציה דרקונית שהחוק ייעד למקרים בהם נשקפת סכנה ממשית לבטחון הציבור – ולמשפחתו לא נמסר דבר. כל כך מעט ראיות דרושות כדי לערער מן היסוד חייו של אדם, כל כך קל לחתום על צווים נטולי הצדקה. ומי יפצה את סעיד ומשפחתו על כל האימה הזאת? מי ישלם על ההתלהמות הלאומנית החלולה הזאת?

פרשת סעיד הושתקה בנוהל איסור פרסום כפול – הן על הפרשה, והן על איסור הפרסום. ב-8 למאי התכבד הבלוג הזה לשבור את השתיקה ולחשוף את עיקרי הדברים. תוך יומיים, הפלא ופלא, כבר יצא הסיפור לאור בכל כלי התקשורת. וכך כתבתי ב-8 למאי:

"אם ללמוד מניסיון העבר, עומר סעיד יואשם ב"מגע עם סוכן זר", אישום גמיש להפליא, שניתן להחילו גם על שיחת חולין תמימה עם אדם הקשור באופן כלשהו לחיזבאללה או לכל ארגון עוין אחר (תזכורת: רוב הארגונים היום בעולם עוינים את ישראל). זוכרים איך ח"כ עזמי בשארה "סייע" לחיזבאללה לטווח את יישובי הצפון? נו, בזה מדובר… מכל מקום, פרטי המעצר של ד"ר עומר סעיד לא יעניינו אף אחד, וממילא התקשורת הישראלית לא תטרח לדייק בהם, אם בכלל תדווח על הפרשה. אני מהמר שסעיד נקי יותר אפילו מענת קם (שבכל זאת הפרה אמונים וגנבה מסמכים), אבל אין לו סיכוי לקבל שמינית מן הסיקור והתמיכה שהיא קיבלה. מה זה דוקטור לפרמקולוגיה ערבי לעומת חיילת עבריה?"

וכך כתב המגיב אלי ממן, וביטא מן הסתם את דעתו של הרוב הדומם:

"מה אתם חושבים? שבא למישהו לעצור מישהו אחר אז הוא עוצר? לפני כל מעצר יש דיונים והבנת משמעויות. אם אדם נעצר על עבירות בטחוניות כנראה שיש דברים בגו ולא כי הוא מביע דעות."

הממנים ואני הסכמנו על דבר אחד: יש דברים בגו. הממנים חשבו – כלומר, פלטו את מה שהשלטון האכיל אותם – שמעשי הריגול של ד"ר סעיד הם הדברים בגו. אני סברתי שהרדיפה הפוליטית של מנהיגי ציבור ערביים היא הדברים בגו. האם הממנים יאכלו את כובעם? ישקלו שנית את ההתייצבות האוטומטית שלהם לצד השלטונות ונגד האזרחים הערבים? הו, לא. השב"כ הוא מעל לכל טעות. זה לא שהוא טעה, זה אנחנו שטעינו בהבנתו.

נשארה כמובן הפרשה העיקרית, של אמיר מ'חול. נגד מ'חול הוגש כתב אישום כבד הרבה יותר, כולל סעיפי ריגול. המשפט עדיין לא הסתיים, אבל כבר במאי השנה הוטל צל כבד על אמינות התביעה, כשפרסמו עורכי הדין של מ'חול הודעה, לפיה "הופעלו נגדו אמצעי חקירה קשים ביותר, שפגעו בו נפשית ופיזית וגרמו לו להודות בחשדות שהטיחו בו חוקרי השב"כ – למרות שכלל לא ביצע את אותם מעשים". כידוע גם נמנעה ממ'חול הזכות הבסיסית להיפגש עם עורכי דינו זמן ממושך, בהליך שבו, כטענת ארגון עדאלה, הפכו בתי המשפט לחותמת גומי להחלטות השב"כ. רק לפני שבועיים, 4 חודשים לאחר מעצרו, התאפשר לו לראשונה להיפגש עם עורכי דין ביחידות וללא מחיצה ביניהם.

ההתנהלות הכוחנית הזאת של השב"כ ורשויות התביעה מעוררת ספקות כבדים לגבי אמינות ההאשמות נגד מ'חול (שהרי אם היה נגדו תיק מוצק, לא היה צורך בכל ההתנכלות הזאת). כשאני מצרף לכך את שאר חלקי הפאזל – התגלגלות התיק של עומר סעיד עד לסיומו הננסי, הפרופיל הציבורי הבולט של מ'חול (תמיכתו בחרם על ישראל), הרדיפה הנמשכת של פעילי בל"ד ויוצאיה; וכשאני עוטף את הכל באמירה המהדהדת ההיא של ראש השב"כ, לפיה מתפקידו של השב"כ גם לעצור אזרחים שלא עברו על החוק, אם הם "מעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" – התוצאה היא סימן שאלה גדול מאד מעל האמינות של תיק מ'חול. יסלחו לי האנשים הטובים בשב"כ וחותמות הגומי בהיכלי המשפט, אבל את האמינות שלכם בזבזתם מזמן. ויידרשו הוכחות חותכות מאד – לא "הודאות" שנגבו במרתפים שלכם – כדי לשכנע אותי שאמיר מ'חול סיכן את בטחון אזרחי ישראל. בינתיים, אני לצידו. וכך ראוי שיעשה כל אזרח אחר, בימים שבהם הישיבה על הגדר היא אמירת הן לשררה והפניית גב לקורבנותיה.

[ומה בדבר ה"בוגדת" השלישית, ענת קם? ההתפתחות האחרונה בעניינה מוחקת את סעיף הכוונה לפגוע בבטחון המדינה מכתב האישום. על כך נאמר – באמת תודה. עד עכשיו היינו בטוחים שקם תולה פוסטרים של אחמדינג'אד בבית שלה ומייחלת להשמדתה של מדינת ישראל. עסקת הטיעון הזאת מסיטה את תשומת הלב מהבעיה האמיתית בתיק קם, שהיא המונופול של השב"כ על הגדרת המושג "בטחון המדינה". על הסיבות לפקפק במונופול הזה, בהקשר פרשת קם, כתבתי כאן וכאן].

אין לי מושג מתי מקס בלומנטל יתייאש או ישתעמם ויחליט לעזוב את ישראל. עד שזה יקרה, תעשו לעצמכם טובה ותירשמו לבלוג שלו.

בלומנטל הוא עיתונאי-חוקר עצמאי שכותב עבור ה"ניישן", ניו-יורק טיימס, לוס אנג'לס טיימס, מגזין "סאלון" ועוד'. את פרסומו קנה בזכות ספר שכתב על הימין הנוצרי המוטרף באמריקה. הוא צעיר, אנרגטי, חריף, ועושה מה שפחות ופחות עיתונאים בימינו טורחים לעשות: הולך לשטח. לעתים קרובות הוא גם מצלם בוידאו את מה שרואות עיניו. כשהוא חוזר הביתה, הוא לא רק שולח את הכתבה לעיתון שמימן אותה, אלא גם מעלה אותה לבלוג שלו.

למה אני מספר לכם את זה? כי לפני כמה חודשים – מעקב בהסטוריה של הבלוג שלו מעלה שמדובר כנראה במרץ 2010 – בלומנטל התחיל לדווח מישראל. הכתבות הראשונות עדיין היו בנוסח של "כתב זר מדווח לעולם על המתרחש במקום המוזר והמסוכסך ששמו ישראל". הרבה ציטוטים מבכירים בפוליטיקה, מעקב אחרי ארגונים יהודיים ופעילותם בארץ, וכיוב'. הכל אומנם מזווית ביקורתית, אבל לא דברים שהיו חדשים לצרכן החדשות הישראלי.

אבל די מהר בלומנטל התחיל להתרשת ולהבין טוב יותר איפה הוא נמצא ומה זועק בהיעדרו מהדיווחים מישראל. נקודת המפנה היתה ככל הנראה המשט הטורקי; במהלך יוני ניתח בלומנטל בדקדקנות את העדויות והדיווחים שזרמו מכל הצדדים והראה כיצד צה"ל מכר לציבור בארץ ובעולם תמונה שקרית של מהלך האירועים על סיפון ה"מאבי מרמרה". לטובת קוראי העברית, הוא גם סיכם אצל ולווט אנדרגראונד את פועלה המביש של התקשורת המשת"פית המקומית בסיקור המשט.

למרבה המזל, בלומנטל לא מקבל משכורת מאדלסון או ממוזס, ולא צריך להתחנף למגיבי רשת שקצף פטריוטי מבעבע מפיהם. על כן הוא ממשיך לסקר, ביושר ובאומץ גדלים והולכים, את פינותיה האפלות של ישראל. מבחינת תחומי הכיסוי שלו, הוא פועל בוואקום; כמעט שאין יותר עיתונאים ישראליים שמגיעים לאן שהוא מגיע ומסקרים את מה שהוא מסקר. על כן הוא הפך מקור מידע חשוב גם לאזרחים ישראלים החפצים לדעת מה עושה ממשלתם בשמם, מאחורי גבם, ובחסות השתיקה הנוחה כל כך של כלי התקשורת המקומיים.

שתי הכתבות האחרונות שעלו בבלוג שלו היו ראויות לכותרות בעמודים ראשונים בכל עיתון רציני בארץ – אם היה כזה. לפני שבוע כתב בלומנטל על הדו"ח השני שהגיש צה"ל לאו"ם בנושא תחקירי "עופרת יצוקה". הדו"ח הזה זכה לסיקור שטחי להחריד בישראל, אף על פי שמדובר במסמך מדהים למדי: עולה ממנו שדיווחים רבים בזמן המלחמה ואחריה, של הפלסטינים ושל ארגוני זכויות אדם, על פגיעה בלתי חוקית באזרחים בעזה – היו נכונים. צה"ל חוזר בו מן ההכחשות הגורפות בנוגע לאחריותו להרג הבלתי מידתי במבצע, ומאשר – בפועל אם גם לא במוצהר – לא מעט ממסקנות ועדת גולדסטון. ההוא, האנטישמי.

בניגוד לעמיתיו הישראלים, בלומנטל ממש קרא את הדו"ח. למרות שהדו"ח פורסם גם בעברית (בניגוד למה שסברתי בתחילה), לא הופיעו בעיתונות הישראלית דיווחים מפורטים ממנו; ובעיקר, אף עיתונאי לא טרח להשוות את גירסאות צה"ל כיום עם הגירסאות שדוקלמו במהלך המבצע ובחודשים שאחריו. יש כאן מעין שיתוף פעולה דו-צדדי: התקשורת מניחה שהציבור לא מעוניין ממש לדעת את האמת על אירועי "עופרת יצוקה" – מספיקה לו המנטרה של "הצבא המוסרי בעולם" – ולכן אין טעם ליידע אותו מי בדיוק ירה זרחן על מתקן של אונר"א ולמה, מי הפגיז בפגזי פלאשט, מי השתמש בילדים פלסטיניים כמגן אנושי, ועוד. מדובר בטרדות של הגויים, לא שלנו. מצד שני, הציבור האדיש שמח להישאר בבורותו. נראה שהדבר היחידי שיוציא אותו מאדישותו הוא איום ממשי עליה – בדמות דיווחי אמת.

אבל מי שרצה לקרוא, וגם להבין מה הוא קורא, יכול היה לקבל את זה מבלומנטל.

בדיווח שני, משלשום, מספר בלומנטל על דברים שגילה משיחות עם תושבי הכפר הבדואי אל-עראקיב, שכוחות הבטחון החריבו עד היסוד לפני שבוע כחלק ממדיניות הקבע של התנכלות ונישול הבדואים בנגב (עדכון טרי: בניית הכפר מחדש כבר החלה).  מסתבר של-1,300 השוטרים ואנשי היס"מ שביצעו ואיבטחו את מבצע ההרס הזה, התלוו כמה עשרות בני נוער; תלמידי תיכון מתנדבים במשמר האזרחי. לא, לא מדובר בדמיון בדואי, יש אפילו תמונות.

החבר'ה האלה יושבים להם בנוחות על רהיטים שהם עצמם הוציאו, לפני דקות ספורות, מבתי הבדואים. לפי עדויות התושבים, התיכוניסטים לא הסתפקו בפינוי רהיטים, אלא גם ניפצו שמשות ומראות, השחיתו תמונות, ולקינוח – קראו קריאות התלהבות ועידוד בשעה שהבולדוזרים עלו על הפחונים וריסקו אותם. סוג של הכשרה מוקדמת למשימות שיעמדו בפניהם בצבא.

כך זה עובד: בעזה הפעילה ישראל נערים פלסטיניים כמגנים אנושיים, בנגב היא מפעילה נערים יהודיים כמחריבים אנושיים. העיקר שאין כאן אפליה; יהודים או ערבים, בילדים צריך להשתמש.

יחשוב כל אחד לעצמו מה המסר החינוכי שטמון בגיוס תלמידי תיכון – על פי הדיווח, מדובר בכמה אוטובוסים מלאים – למשימה כזו. ועוד יחשוב כל אחד, למה לעזאזל ישראלים צריכים להרחיק לכת ולקרוא באנגלית, אצל עיתונאי אמריקאי, שהילדים שלהם הרסו אתמול כפר בדואי, והיה להם ממש סבבה.

העובדה הבסיסית, שאין לה זכר בתקשורת הישראלית: התקיפה הישראלית בוצעה הרחק מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, במרחק של 75 מייל מהחוף. 

במלים פשוטות: תקיפת המשט היתה פעולה בלתי חוקית לחלוטין. לישראל אין שום זכות לעצור ספינות כך סתם בלב ים. אין לה שום זכות להמטיר עליהן פקודות בכריזה. אין לה שום זכות לפלוש לסיפון של ספינות שאינן חודרות למים הטריטוריאליים שלה. ודאי שאין לה שום זכות לפתוח עליהן באש.

תקיפת המשט היתה פעולה תוקפנית מובהקת. מי שהורה עליה – היה מודע לתוצאות האפשריות, ודם הקורבנות על ראשו. אני לא מפנה אצבע מאשימה לחיילים שהיו נתונים בסכנה וניסו להתגונן. האשם הוא מי שהציב אותם בסכנה הזאת. בדיוק כמו שהאשמה היא לא בחייל במחסום, אלא במי שהציב אותו שם, בשטח כבוש, ונתן בידיו הוראות פתיחה באש שלפיהן דמם של אזרחים לא חמושים הוא הפקר. 

אז מה יכלו החיילים לעשות כשהחלו הפעילים להכות אותם? התשובה פשוטה: לסגת לאחור. לצמצם את החיכוך, לנתק מגע, ולעשות חושבים. במדינות נאורות, כוח חמוש שנתקל בהתנגדות אזרחית אינו פותח באש.

אבל אופצית הנסיגה היא לא אופציה אצלנו. והאבחנה בין לוחמים חמושים לאזרחים מזמן נזרקה לעזאזל. לכן הלכו בכל הכוח קדימה. ולא הסתפקו בירי אזהרתי קצר, אלא ירו שוב ושוב, עד שהשתררה דממה נוראית, הדממה של שדה קרב, של גניחות הפצועים והגוססים.

ממשלת ישראל שוב שלחה מאות חיילים לפעולה צבאית בלתי חוקית. שוב נהרגו אזרחים חפים מפשע. ושוב מוכרים לנו את הצידוק המופרך – "החיילים פעלו מהגנה עצמית". לא, כוח פולש בטריטוריה זרה אינו פועל מהגנה עצמית, אלא מתוקפנות. ההגנה העצמית כאן שייכת כולה לאוכלוסיה המורעבת והחולה של עזה, ולכל מי שניסה לסייע לה, מבלי לסכן במאומה את בטחון ישראל – ונורה למוות על כך.

ד"ר עומר סעיד (50), תושב כפר כנא, נעצר בידי השב"כ לפני שבועיים, ב-25 לאפריל, במעבר גבול לירדן. מיד לאחר מכן בוצע חיפוש בביתו ובמשרדי החברה שלו, והוחרמו כל המחשבים משם.

ד"ר סעיד נלקח למתקן חקירה של השב"כ בפתח תקווה, ולאחר מכן הועבר למעצר ביחידת הפשיעה הבינלאומית (יאחב"ל). מאז ועד היום הוא מנותק מן העולם, ולא הותר לו להיפגש עם עורך דין. משפחתו – אישה ו-5 ילדים – אינם יודעים עד מתי יהיה עצור, מהם החשדות או האישומים נגדו, מתי יחל משפטו, ולמה לעזאזל השב"כ עצר להם את החיים.

הפרשה כולה הושתקה; אין לה זכר בכלי התקשורת ובאתרי האינטרנט בעברית. גם באנגלית קשה למצוא איזכור לכך, למעט באתר הזה. המעצר המושתק הזה מצטרף למעצר המושתק של אמיר מח'ול, מנכ"ל איתיג'אה, שלמעשה אירע אחריו. אך בעוד שמעצרו של מח'ול נחשף פחות מיממה לאחר מעשה, מעצרו של סעיד נותר באפילה במשך שבועיים. בצד היהודי ישנה כמובן ענת קם, שמעצרה הוחזק בסוד יותר מ-3 חודשים. ברוכים הבאים ל-2010: שנת המעצרים הסודיים במדינת ישראל.

עומר סעיד הוא פעיל פוליטי מוכר. בשנות ה-80 היה חבר בתנועת "בני הכפר" והוחזק במעצר בית תקופות ממושכות. בשנות ה-90 היה ממייסדי תנועת בל"ד (גם אמיר מח'ול היה פעיל בל"ד לפני שהתפצל ממנה). לפני שלוש שנים דווח שהוא זומן לחקירה בשב"כ בנוגע לקשריו בירדן.

אין זה מפתיע שהשב"כ רודף את חברי תנועת בל"ד, מן הראש ועד לפעילי השטח: תנועה שחקקה על מצעה את הססמה "מדינת כל אזרחיה" מתנגדת לאפליה האתנית הנגזרת מהגדרת ישראל כמדינה יהודית. והרי ראש השב"כ, יובל דיסקין, כבר הצהיר כי "בתוקף אחריותו, נדרש השב"כ לסכל פעילות חתרנית של גורמים המעוניינים לפגוע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה, וזאת מכוח עיקרון ה'דמוקרטיה המתגוננת."

שימו לב: "אף אם פעולתם מתבצעת באמצעות כלים אותם מעמידה הדמוקרטיה".

כלומר, השב"כ רואה כחלק מהגדרת תפקידו מעצר של פעילים שאינם עוברים על החוק. ובמלים אחרות, השב"כ אינו מטריד את עצמו בזוטות כמו מה חוקי ומה לא חוקי, אלא מה "פוגע באופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". פוגע לדעת השב"כ, כמובן.

בכל זה אין חדש. ההידרדרות הנוכחית היא בהתרפסות הנרצעת של מערכת המשפט – זו שכן אמורה להטריד את עצמה בזוטות כמו מה חוקי ומה לא חוקי – מול המלצות השב"כ. התרפסות כזאת היתה אופיינית עד כה רק לבתי המשפט הצבאיים בשטחי הגדה המערבית, ובתיקים של תושבי השטחים. אבל מעתה, גם בישראל: מעצרים מושתקים, שלילת הזכות לפגוש עורך דין, ויד קלה של השופטים על הארכות מעצר מטעמי "בטחון המדינה", שלעולם נשארים עלומים.

אם ללמוד מניסיון העבר, עומר סעיד יואשם ב"מגע עם סוכן זר", אישום גמיש להפליא, שניתן להחילו גם על שיחת חולין תמימה עם אדם הקשור באופן כלשהו לחיזבאללה או לכל ארגון עוין אחר (תזכורת: רוב הארגונים היום בעולם עוינים את ישראל). זוכרים איך ח"כ עזמי בשארה "סייע" לחיזבאללה לטווח את יישובי הצפון? נו, בזה מדובר.

אפשרות נוספת היא שסעיד היה מעורב, כמו אמיר מח'ול, מוחמד עות'מאן וג'מאל ג'ומעה, בפעילות בינלאומית להפעלת סנקציות וחרם על ישראל במטרה לגבות ממנה מחיר על משטר האפרטהייד בגדה והמצור בעזה. בפעילות הזאת נוטלים חלק יהודים, ערבים ואזרחים זרים בכל רחבי העולם. עות'מאן שהה במעצר 133 יום, ג'ומעה שהה בו 27 יום; שניהם שוחררו בינואר השנה בלא כלום (כלומר, המעצר הפך משלב מוקדם בהליך המשפטי לשיטת הטרדה והטלת אימה גרידא, כמו במהלך "עופרת יצוקה").

הישראלי הממוצע אומנם יוצא מכליו מול אנשים שמטיפים להחרמת ישראל, אבל כדאי להזכיר – הם עצמם יוצאים מכליהם מול מדינה שמרעיבה ומפגיזה אוכלוסיה כבושה. השאלה הרלבנטית כאן היא לא מה כל אחד מרגיש, אלא מה החוק מתיר. סנקציות והטפה לסנקציות הן פעולה לא-אלימה פאר-אקסלנס; למעשה, יש זיקה הדוקה בין תנועת החרם לתנועת ההתנגדות הלא-אלימה לגדר ההפרדה בבילעין ונעלין. האם החוק הישראלי החל לראות בפעילות הסברתית נגד ישראל פעולה לא חוקית? אומנם, הצעת חוק ברוח זו (פרי מאמציה של "אם תרצו") כבר מונחת על השולחן. אבל בכל זאת, בדמוקרטיה נהוג לשפוט אנשים על פי חוקים קיימים, לא על פי הצעות חוק שטרם אושרו.

מכל מקום, פרטי המעצר של ד"ר עומר סעיד לא יעניינו אף אחד, וממילא התקשורת הישראלית לא תטרח לדייק בהם, אם בכלל תדווח על הפרשה. אני מהמר שסעיד נקי יותר אפילו מענת קם (שבכל זאת הפרה אמונים וגנבה מסמכים), אבל אין לו סיכוי לקבל שמינית מן הסיקור והתמיכה שהיא קיבלה. מה זה דוקטור לפרמקולוגיה ערבי לעומת חיילת עבריה?

ד"ר סעיד קיבל דוקטורט מן הטכניון בשנת 1993, ומאז התמחה במחקר של צמחי מרפא אזוריים ופיתוח תרופות המבוססות על הרפואה הטבעית. בתחילת העשור הנוכחי היה שותף ביצירת חממת "ניות", חממה טכנוולוגית ייחודית ליד נצרת, ששילבה פרוייקטים של יזמים יהודים וערבים (שווה לקרוא את הכתבה הזאת ב"גלובס" – גם בגלל המעוף, וגם בגלל הטון הגזעני הבוטה). מאוחר יותר הקים עם שותף את חברת "אל-ענתאקי", שעוסקת בפיתוח ומכירה של תרופות טבעיות, וזכה גם לכתבה מפרגנת ב"הארץ". כיום, כשהוא רדוף ועצור בגין דעותיו הפוליטיות, נראה שאף עיתון לא מתעניין בו. רפואה טבעית מעניינת יותר מזכויות אדם, בלי ספק.

"אלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב,
יכול לבוא אסון.
ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא?".
                                                  (לילה טוב, יהודה פוליקר)

כך כתבתי בפוסט קודם, על תזכיר קרפ:

"במדינה מתוקנת, כמו שאומרים, או ליתר דיוק, בחברה פתוחה אמיתית, הפוסט הזה על התזכיר של קרפ היה מיותר. סליחה, התזכיר עצמו היה מיותר. לא קרפ היתה צריכה לכתוב אותו, אלא עיתונאי כלשהו לענייני משפט; הפרת פסקי דין של בג"ץ היא עניין ציבורי מובהק, בתחום הכיסוי של כתבים משפטיים. בפועל, אף אחד זולת עו"ד קרפ לא טרח לרכז את העובדות הללו. חמור מכך, גם לאחר שהמלאכה נעשתה, פרסום התזכיר נתקל בחומה של אדישות. היה סיקור ראשוני, אבל חלקי למדי: כתבה ב-"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כתבה ב"הארץ", ראיון קצר עם קרפ, וכתבה ב-nrg. למיטב ידיעתי, לא היה שום דיווח ב-ynet או בערוצי החדשות בטלוויזיה. הכתבות המעטות שפורסמו שקעו בתהום הנשיה; שום דיון ציבורי, שום עניין תקשורתי. התזכיר עצמו מעולם לא פורסם. כך גם אני החמצתי את הסיפור."

המחשבה הנוגה הזאת מתרוצצת לי בראש כבר הרבה שנים, ומגיע לה פעם לצאת החוצה.

מה שקרה עם תזכיר קרפ מדגים תופעה כללית: במשך שנים ארוכות חלה נסיגה מתמדת בתיפקודה הציבורי של התקשורת, נסיגה שכפתה על ארגוני השמאל וזכויות האדם סדר יום חדש. בעבר הרחוק (עד אמצע שנות השמונים?) התקשורת בישראל עוד עמדה איכשהו במשימה הבסיסית שלה: לדווח אמת לקוראים, ללא השמטות גסות מדי. זה איפשר לארגוני המחאה להתרכז בתפקידם העיקרי – מחאה. העובדות היו נגישות לכל, ותפקיד השמאל היה למחות עליהן.

המצב הזה כבר חלף מזמן. כיום מקדישים ארגוני השמאל חלק ניכר מפעילותם לתיעוד ודיווח על הנעשה בשטחים – משימה עיתונאית קלאסית, שהופקרה בידי התקשורת המגויסת בארץ. למעט שלושה-ארבעה עיתונאים שעוד טורחים לדווח על הנעשה בשטחים, כמעט כל המידע הבסיסי מגיע מארגוני זכויות אדם: כמות ההתנחלויות, מצב התברואה, מעצרים וחיסולים, הפקעת קרקעות, הריסות בתים, משטר ההיתרים, הקצבת המים, ועוד. ארגונים רבים קמו מלכתחילה כדי לתעד (בצלם, יש דין, שוברים שתיקה, מחסום ווטש) ואחרים עוסקים בתיעוד באופן שוטף (רופאים לזכויות אדם, הועד הציבורי נגד עינויים בישראל, עמותת גישה). 

לאורך עשרות שנים מקימה ישראל פרויקט קולוניאלי עצום ממדים בשטחי הגדה המערבית, ללא תיעוד רשמי: לא המדינה ולא התקשורת מתעדים את הפרוייקט הזה. מי שנותר בשטח הוא ארגוני השמאל הקטנים. וכך נזנחת המחאה לטובת התיעוד, או אולי: התיעוד עצמו הופך למחאה. זהו הכרח בל יגונה – איך אפשר למחות נגד מה שרוב האוכלוסיה בכלל לא יודע?

[בשלב הזה נדים לי הציניקנים בראשם ואומרים: מה זה חשוב? הרי גם אם האנשים היו יודעים, לא היה להם אכפת. וכשהם כבר יודעים, זה מזיז להם? על כך אני נותן תשובה קבועה: לא כולם כאלה (אף כי הם מתרבים והולכים). כן, ישנם הישראלים שלא אכפת להם אם נבעיר באש את כל הפלסטינים מחר. אני מעולם לא כיוונתי את דברי אליהם, וחבל להשחית עליהם מלים. אותי מעניינים דווקא הישראלים שכן היה להם אכפת, לו היו יודעים יותר; וגם הישראלים שמתאמצים להדחיק את מה שבכל זאת מחלחל להכרתם; וגם הישראלים שמתעקשים להכחיש את העובדות. שהרי מי שחי בשלום עם העובדות המזעזעות של הכיבוש והאפרטהייד, אין לו צורך לא בהכחשה ולא בהדחקה. נכון לעכשיו, עדיין יש הרבה שזקוקים להן, וידיי מלאות עבודה].

כיוון שכך, בחשבון האחרון מזדקר לעין ההבדל הבא: בעוד שהימין הקיצוני מגייס את עיקר מאמציו והאנרגיה שלו לפעולות מחאה שזוכות להד תקשורתי נרחב, השמאל הרדיקלי שקוע עד לצווארו במשימות תיעוד ודיווח אפורות, עד שלא נותר לו עוד הרבה כוח לייצר גם מחאה אחריהן. בכך אין, חלילה, כדי להמעיט בחשיבותה של המחאה השמאלית, כמו זאת שרואים בבילעין ובשיח ג'ראח ובהפגנות של "כוח לעובדים". אלה הם חריגים חשובים, מפיחי תקווה, אך הם אינם משנים את התמונה הכללית.

תמונת המצב הזאת, אגב, מספקת הוכחה, כמעט לוגית, לכך שהדעה הרווחת בדבר ה"שמאלנות" של התקשורת היא מופרכת בעליל. בעוד שהרוב המכריע של ארגוני הימין מסתמך פחות או יותר על המידע שמספקים כלי התקשורת המרכזיים (אתר "רוטר" הוא חריג), הרוב המכריע של ארגוני השמאל אינו בוטח במידע הזה ונאלץ להשיג את המידע על המתרחש בשטחים בדרכים אלטרנטיביות. לו היתה התקשורת באמת "שמאלנית", ארגונים כמו "אם תרצו", "הפורום המשפטי למען ארץ ישראל", "חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי", "נאמני הר הבית", "הלב היהודי" ו"נשים בירוק" היו שוקדים מבוקר עד ערב להפריך את מצג-השווא התקשורתי ולהציג לציבור את המידע האמין והשלם אודות המתרחש בשטחים. בפועל, הם כמעט שלא טורחים לערער על הדיווחים בתקשורת, ומתרכזים בשני ערוצי פעולה פוליטיים: חיזוק האחיזה בשטחים והכפשה של ארגוני השמאל.  

יש מי שמשתבח בכך ש"אמירת אמת היא מעשה מהפכני" בזמננו, אך למעשה זאת התפתחות עצובה, שיותר מכל מעידה על זמננו, הרע לתפארת; פעם היינו תוקעים מקלות בגלגליה של מכונת הרשע, היום אנו בעיקר מצלמים וכותבים אותה, מנסים נואשות להוכיח לחברים ולשכנים שלנו שהיא עדיין קיימת. אפילו ההסטוריה של "שלום עכשיו", לא בדיוק ארגון רדיקלי, מדגימה את המהלך הזה: מארגון שעיקר פעילותו התרכזה בהפגנות מחאה בשטחים, הוא הפך לארגון שעיקר פירסומו על הפצת דו"חות תקופתיים שמתעדים את התרחבות ההתנחלויות; מלאכה חשובה מאין כמוה, בלי ספק, אבל בעצם, משימה לעיתונות חוקרת רצינית, לו היתה פה כזאת, ולא לארגון שמנסה להשפיע על הכיוון של החיים הפוליטיים במדינה.

כמו שאמרתי, זאת רק מחשבה נוגה, לא ביקורת או המלצה לשינוי דרך; הבלוג הזה מתנגד באופן עקרוני "להתוות" דרך אחת למאבק או להתקיף שותפים אמיתיים למאבק. אני לא חושב שניתן בכלל להתחיל להטיף לאלטרנטיבה פוליטית לסדר הקיים כל עוד כל כך הרבה אנשים אינם ערים לעיוותים שבו ולשקרים שעוטפים אותו. למעשה, הרצון להיאבק במצב הקיים – הן בבּוּרות והן בתעמולת השקר – היה הסיבה המיידית והדחופה לפתיחת הבלוג הזה.

אבל מכאן משתמע, למרבה הצער, שעתידו של השמאל בכלל והשמאל הרדיקלי בפרט, אחוז לבלי הפרד בעתידה של התקשורת העצמאית בישראל. ככל שהתקשורת תתנער ממוסרות השלטון ותחזור למלא את תפקידה המקורי – נאמנה של האינטרס הציבורי – כך "ישתחרר" השמאל ממשימת התיעוד המפרכת של המציאות הפוליטית, ויוכל להקדיש הרבה יותר אנרגיה להסברה חיובית ולנוכחות פיזית באתרי קיפוח ומצוקה. כמו שהמאובן הקרוי "מפלגת העבודה" משתק את השמאל ומוטב שיעבור כבר מן העולם, כך גם המאובן שקרוי "אמצעי התקשורת הגדולים" משתק את השמאל ומוטב לצמצם את השפעתו ככל האפשר (הנה כמה רעינוות מעניינים כיצד מפתחים תקשורת עצמאית).

לעת עתה, כל עוד התקשורת משמשת כשופר של השלטון ושל האליטה העסקית, אין לשמאל ברירה אלא להקדיש חלק ניכר מפעילותו לחשיפת האמת ולניתוץ השקרים. ושלא יהיה לאף אחד ספק: זאת עבודה מבאסת, שאין בה עונג רב. הרבה יותר מעניין, וגם מאתגר אינטלקטואלית, להתעמק ברעיונות של מרקס או פרודון, להתלבט במתח בין האמנות למוסר, מאשר ללקט עוד ועוד עדויות על פגז של צה"ל שהרג פועל בניין והותיר משפחה עם 5 יתומים אחריו. יותר מעניין, אבל הרבה פחות חשוב.

אף אחד לא בוחר את התקופה שבה הוא חי; מה שנחשב מעשה פוליטי נחוץ בזמן אחד ייחשב לפעולה עקרה בזמן אחר, ולהיפך. הזמן והמקום הם אלה שקובעים לא רק אם נהיה או לא נהיה אנשים פוליטיים, אלא מה במעשינו (או במחדלינו) הופך אותנו לכאלה.

שר הבטחון, אהוד ברק: "אנחנו מציינים שנה לעופרת יצוקה ובאזור יש שקט שלא היה כדוגמתו שנים, במובן הזה תוצאות המבצע הושגו במלואן."

שקרן.

סגן שר החוץ, דני אילון: "ההרתעה ממבצע עופרת יצוקה עובדת."

שקרן.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי: "אני שמח שאחרי שמונה שנים הצלחנו במבצע 'עופרת יצוקה' לפגוע קשה בחמאס ולהפסיק את האש."

שקרן.

מפקד פיקוד דרום, אלוף יואב גלנט: "מטרות המבצע הושגו. נוצר סדר חדש, לא היתה לנו תקופה כזו שקטה בעשור האחרון."

שקרן.

הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ: "מבצע עופרת יצוקה לפני שנה בדיוק אכן עשה את שלו, וההרתעה קיימת – נרשמה ירידה דרמטית ודרסטית בהיקף הירי מכיוון הרצועה."

שקרן. 

 

העובדות

בארבעה וחצי חודשי הרגיעה, מה-19 ביוני 2008 ועד ה-4 בנובמבר 2008 (התאריך שבו צה"ל ריסק את הרגיעה), נורו בסך הכל 50 טילים לעבר הדרום. ממוצע חודשי של 11 טילים.

בארבעה וחצי החודשים האחרונים נורו 92 טילים לעבר הדרום. ממוצע חודשי של 20 טילים.

כלומר, שנה אחרי הרגיעה שקדמה ל"עופרת יצוקה", ירי הטילים בממוצע חודשי עלה פי 2.

בחודש אוקטובר 2008, החודש האחרון לרגיעה, נורו 4 טילים בלבד לדרום.

בשבוע האחרון, מתחילת שנת 2010, נורו כבר 13 טילים על הדרום. אם הקצב הזה יישמר, בינואר 2010 ינחתו בדרום פי 13 טילים מאשר באוקטובר 2008.

זה השקט וזו ההרתעה.

כן, רמת הירי ממש בערב המבצע, בחודשים נובמבר-דצמבר 2008, היתה גבוהה יותר מעכשיו. אבל אז כבר שני הצדדים – קודם ישראל, ואז החמאס – התנערו לחלוטין מן הרגיעה, ובפועל ניהלו לוחמה בעצימות נמוכה. זה לא היה אלטרנטיבה למבצע, זה היה הכנה אליו. ההנהגה הישראלית שמתפארת עכשיו איך "המבצע השיג סוף סוף שקט בדרום" דומה לאדם שמשתבח על כך שמאז שהחליט לכרות לעצמו רגל, הוצאות ההנעלה שלו הצטמצמו פלאים.

מבצע "עופרת יצוקה" בא לעולם בכחש וכזב. השקר ש"הם" הפרו את הרגיעה; השקר ש"הם" לא רוצים להפסיק את האש. כעת, במלאת שנה למבצע, אנו עדים להיווצרותו של שקר ההרתעה: "הם" כבר חוששים לירות עלינו. תושבי הדרום יודעים שזה שקר, כי הם חיים את הטילים יום יום.

קברניטינו יודעים שרוב הציבור הישראלי לא הזדעזע מן האסון ההומניטרי שהמיטה "עופרת יצוקה" על תושבי עזה, כי הציבור בלע את הספין: אם זה מה שנחוץ להרתיע אותם, אין ברירה.

אבל זה לא הרתיע אותם. הקברניטים משקרים.

מסקנה: "עופרת יצוקה" היה כישלון מהדהד. לא רק מן הבחינה המוסרית – המבצע שהתנהל כולו מתחת לדגל שחור משחור של אי-חוקיות וברוטליות חסרת תקדים – אלא גם מן הבחינה האסטרטגית-אגואיסטית. איום הטילים לא הוסר. טיפטוף הירי ממשיך. "היכולות של החמאס טובות יותר מבערב המבצע", קובע ראש השב"כ.

מסקנת המשך (כמובן): לא נכנסנו בהם מספיק חזק. בפעם הבאה – 5,000 הרוגים.

ואז, כשהטילים שוב יתחילו לטפטף… מה אז?

מי יזכור אז שפעם היתה רגיעה שעבדה יותר טוב מכל ההפגזות? ששלום בטוח יותר ממלחמה? מי ישאל מה המטרה האמיתית של מבצעים צבאיים שרק מדרדרים את בטחונם של תושבי הדרום עוד ועוד?

שוב לא מספיק חזק. בפעם הבאה 100,000.

איך נדע את העתיד לקרות? זוהי מצוקה אנושית על-זמנית. איך נדע מה קורה עכשיו? זוהי כנראה מצוקה מודרנית, בת לוויה לחיים בחברה שבה תמונת המציאות תמיד עוברת דרך פילטרים של סוכני תעמולה. ואיך נדע מה קרה בעבר? כאן כבר אנו נתונים להתגוששות המרה בין הזיכרון לשיכחה, בין הפרצפציה לסלקציה.

איך נזכור את "עופרת יצוקה"? הנה תשובה לא רעה: באופן שבו היא (או הוא? מה זה היה, מלחמה או מבצע? פלישה או מגננה?) תוצג במוספי העיתונים של יום השנה. כחלוף שנה מיומה הראשון של המתקפה, המאבק על ייצוגה בזיכרון הלאומי כבר מראה סימני דעיכה. עוד שנה שנתיים (עוד מתקפה מתקפותיים), והגירסה הרשמית – "8 שנים ירו עלינו קסאמים ולא הגבנו, בסוף כיסחנו אותם ובאמת הם הפסיקו לירות" – הגירסה הזאת תהפוך מעוד נראטיב ל"הסטוריה האמיתית"; יתר הגירסאות ייבלעו במרחבי האינטרנט כתיאוריות קוספירציה בנות-חלוף.

לכן, יום השנה ל"עופרת יצוקה" הוא הזדמנות בלתי חוזרת לכל מתנגדי המתקפה הזאת מראשיתה, לכל מבקריה, לכל מזועזעיה, להציג אולי בפעם האחרונה את תמונת המציאות כפי שהם תפסו וחוו אותה; החל בחודשים שקדמו למתקפה וכלה בממצאים שהתגלו בשוך אבק הפצצות.

הסיכום שיוצג בשורות הבאות, ייאמר מראש, הוא סיכום סלקטיבי. אין בו מילה אחת (למעט מניין ההרוגים) על מה שאירע בזירה הישראלית. מטחי הטילים על הדרום, החיים במקלטים, היערכות פיקוד העורף וכדומה. אל דאגה; מאלה יקבל הישראלי הממוצע די והותר בכל ערוץ תקשורת אפשרי. זאת הסלקציה שלהם. מי שהטריח עצמו אל הבלוג השולי הזה כבר הודה, בעצם המעשה הזה, שמעניין אותו מה נותר מחוץ לעדשת הסיקור של המיינסטרים.

נותר המון, וגם מתוך ההמון הזה צריך לבחור. בסיכום שלי החלטתי להתרכז בהבטים שנראים לי הכי חשובים לעיצוב התודעה העתידית של כל אזרח בישראל. לא רק לדעת מה באמת קרה בעזה בין ה-27 לדצמבר 2008 ל-17 בינואר 2009, אלא איך התאפשרו אותם אירועים, מהם המנגנונים הצבאיים והתעמולתיים שחוללו אותם. זאת משום שאת האירועים השארנו מאחורינו, אבל מנגנוני האופל עדיין איתנו, וכבר שוקדים על המתקפה הבאה. ומיותר להזכיר מה קורה למי שלא לומד מן העבר שלו עצמו.

הסיכום הזה נחלק לכמה פרקים. הפרק הראשון סוקר את רצף האירועים והמחדלים שהובילו למתקפת "עופרת יצוקה". עיקרו – להוכיח את נמנעותה, מיוּתרוּתה של המתקפה, ולהצביע על המטרות הנסתרות מאחוריה, באופן יסודי יותר מאשר נעשה עד כה. הפרק השני סוקר את סטטיסטיקות ההרוגים ואת הפערים המטרידים בין גירסת צה"ל (החסויה מהציבור) לגירסאות של ארגוני זכויות אדם (הגלויות לציבור). הפרק השלישי דן בהרחבה בעדויות וראיות לפשעי מלחמה שעומדות בסתירה בולטת להכחשות צה"ל. הפרק הרביעי מתאר את "רוח המפקד" ששרתה על המבצע, בתדריכים ובמדיניות הפתיחה באש, כפי שעולה מעדויות מתוך צה"ל. הפרק החמישי והמסכם מתייחס לאופציות החקירה העומדות בפני מי שבאמת מוטרד מן הממצאים המתועדים.

הבלוג הזה כבר סיכם חלקית הבטים שונים של "עופרת יצוקה" לפחות שלוש פעמים. הסיכום הנוכחי חופף את הפוסטים הקודמים רק במעט, ומציג תיעוד וניתוח שיהיו חדשים, אני מקווה, גם למי שעקבו מקרוב אחרי הביקורת על המתקפה. סיכום מקיף ומצויין נוסף ניתן למצוא בבלוג של איל ניב.

המבצע לא נועד להסיר את איום הטילים מעל יישובי הדרום: צעד צעד

הרציונל של "עופרת יצוקה", כפי ששווקה בארץ ובעולם, היה לתת מענה לאיום הטילים ששיגר חמאס על תושבי הדרום בשנים האחרונות. אכן, אלפי טילים שנחתו בשנים האחרונות בשדרות ובעוטף עזה הפכו את חייהם של תושבי הדרום בלתי נסבלים. לפחות בהבט הזה, אי אפשר לערער על צידקתה העקרונית של פעולה שנועדה להשיב את השפיות לחייהם של תושבי הדרום.

אבל לא זאת היתה מטרת "עופרת יצוקה". הדברים הללו נידונו כאן ובאתרי שמאל בודדים, אך נבלעו בהמולה התעמולתית הבלתי פוסקת שאופפת את המבצע כבר שנה. לכן אי אפשר להפריז בחשיבותם. ניתוח שקול של השתלשלות האירועים במחצית השניה של 2008 מראה בבירור שהסרת איום הטילים מעל יישובי הדרום לא יכולה היתה להיות המטרה האמיתית של המבצע. זאת משום שהיתה דרך מיידית, זולה ולא אלימה, לעשות כן, אך ההנהגה הישראלית ביכרה, מסיבות שראוי להרהר עליהן, את דרך האש והקטל.

מדובר בהסטוריה בת שנה וחצי בסך הכל, שכבר נקברה תחת הררי מלל כוזב. כדי לשחזר אותה, צריך לעשות Rewind ל-19 ביוני 2008 – היום שבו נכנס לתוקפו הסכם הרגיעה, התהדיאה, בין ישראל לחמאס. ועוד צריך לשבת עם זכוכית מגדלת על נתוני הירי באותה תקופה.

הסכם הרגיעה

ובכן, כך קרה מה שלא היה חייב לקרות.

עד לתקופת הרגיעה, היה סוער מאד. לפי נתוני צה"ל, במהלך 2006 נורו 1,744 טילים (רקטות ופצמ"רים) מרצועת עזה לדרום, ובמהלך 2007 נורו 1,934 טילים.

הסכם הרגיעה נכנס לתוקפו ב-19 ביוני 2008 והיה אמור לפוג ב-19 בדצמבר, 6 חודשים לאחר מכן. עיקרו של ההסכם, שהושג בתיווך מצרי, היה הפסקת אש מוחלטת של שני הצדדים, ופתיחת המעברים לסחורות מישראל.

ההסכם השברירי החזיק מעמד יפה עד ה-4 בנובמבר. אומנם היו פה ושם פעולות צבאיות משני הכיוונים, אבל על פי ההבנות הלא-כתובות בין ישראל לחמאס הן לא נחשבו קאזוס בלי לשבירת הכלים. הפוליטיקאים הטיחו אשמות הדדיות לצורכי פנים: הם האשימו אותנו בהפרות ואנחנו אותם. שני הצדדים צדקו, אבל ידעו היטב שהעצימות הנמוכה של האש עדיפה עשרות מונים על מה שקדם ליוני 2008. מכל מקום, הטענה הישראלית השגורה שהחמאס הפר את הרגיעה בלי הרף אין לה על מה לסמוך. למעשה, בשבוע הראשון לרגיעה נרשמו 7 הפרות ישראליות ורק אחת של החמאס.

בכל מה שקשור לפתיחת המעברים – ישראל לא עמדה בהתחייבויותיה. למעשה, במהלך הרגיעה נכנסה לעזה פחות אספקה מאשר בתחילת 2006, כשירי הטילים היה בשיאו. הנראטיב הישראלי, לפיו צד אחד (אנחנו) עמד במלוא התחייבויותיו במסגרת הסכם הרגיעה, בעוד הצד השני (הם) מפר את התחייבויותיו אחת לאחת – הוא שקר תעמולתי. התעמולה הזאת מילאה תפקיד מרכזי בגיוס התמיכה הציבורית למבצע "עופרת יצוקה", שכן אם הצד השני אינו מכבד הסכמים, אין מנוס משימוש בכוח.

המספרים לא משקרים

האם החמאס שמר על הפסקת האש? התשובה היא כן, באופן כמעט מוחלט (ההפרות הבודדות בוצעו בעיקר בידי ארגונים סוררים). את זה חשוב לראות במספרים, כי על שקר "ההפרות" נבנתה בישראל מערכה שלמה של הונאה והולכת שולל.

ובכן, כמה טילים נורו לדרום במחצית הראשונה של 2008, עד להסכם הרגיעה? אל הנתון הזה צריך להגיע בדרכים עקלקלות. אחרי חיפוש מאומץ התברר שהפילוח המדוייק ביותר של ירי הטילים, עד לרמת היום הבודד, נמצא במאגרי השב"כ. כך נראית 2008 – לפני ואחרי הרגיעה.

סך כל הטילים שנורו במהלך 2008 מעזה – כ-3,600. מתחילת הרגיעה ועד לסוף השנה נורו 664 טילים. כלומר, עד ל-19 ביוני נורו 2,936 טילים. בממוצע, 17 טילים ביום.

עין תמימה עלולה לחשוב ש-664 הטילים שנורו מתחילת הרגיעה ועד לסוף 2008 מוכיחים שהרגיעה לא עבדה. אבל ההפך הוא הנכון. מסתבר שעד ה-4 לנובמבר, תאריך מפתח שמיד נחזור אליו, נורו בסך הכל 50 טילים. לאורך 4 וחצי חודשים, מדובר בממוצע של טיל בכל 3 ימים.

כלומר, מ-17 טילים ביום, הורידה הרגיעה את הירי לטיל כל 3 ימים. הסדר שמוריד את רמת האש פי 50 הוא,  ללא ספק, הסדר שעובד. זאת ועוד, רמת הירי ירדה באופן עקבי לאורך הרגיעה: 18 טילים ביולי, 19 טילים באוגוסט, 5 טילים בספטמבר ו-4 טילים באוקטובר. חודש אוקטובר 2008 היה החודש השקט ביותר שידעו תושבי הדרום מזה שנים. בכל תקופת הרגיעה, עד ה-4 בנובמבר, לא נהרג או נפצע אף אזרח ישראלי מירי טילים.

לא רק המספרים, אלא גם תושבי שדרות מספרים אותו סיפור: תקופת הרגיעה היתה תקופה של פריחה והתאוששות, שכולם קיוו כי תימשך. אומנם כולם גם ידעו כי החמאס מנצל את תקופת הרגיעה כדי להתחמש, אבל רגע, מה בדיוק צה"ל עשה באותו זמן? כיתת חרבותיו לאתים? או שמא רכש והשמיש מערכות נשק חדשניות שנוסו לראשונה על תושבי עזה? צבירת נשק הדדית היא עובדת קיום בסכסוכים לאומיים; השאלה החשובה היא מי מהצדדים מנסה למצות אופציות לא אלימות לפני שהוא בוחר להפעיל את הנשק שצבר.

ואז נמאס לנו מהשקט

ב-4 לנובמבר הכל קרס. באשמת ישראל.

כוח של צה"ל חדר לעומק 250 מ' מהגדר, במטרה לפוצץ מנהרה שנחפרה, כך נטען, לצורך חטיפת חיילים. המנהרה הממולכדת התפוצצה, ובחילופי האש הרג הכוח 6 לוחמי חמאס. מיד, ולא רגע לפני כן, החל הסיחרור המוכר. בתוך יממה נורו על הדרום 66 טילים – יותר מאשר בכל ארבעת וחצי חודשי הרגיעה שקדמו ליממה הזאת. תקיפות של חיל האוויר, עוד הרוגים ופצועים, סגירה הרמטית של המעברים, החשכת עזה ובלימת הסיוע ההומניטארי.

בנובמבר 2008 קפץ גרף השיגורים ל-233; זאת בהשוואה ל-4 שיגורים בלבד באוקטובר. במלים אחרות, שבירת הרגיעה בידי צה"ל הקפיצה, בן לילה, את ירי הקסאמים כמעט פי 60.

הגרף מאתר השב"כ מספר את כל הסיפור.

בהתחלה עוד הודו בחצי פה שישראל הפרה את הרגיעה, אלא שמיד הוסיפו: "גם הפעולה שנעשתה בשבוע שעבר כדי לפוצץ מנהרה נעשתה כדי לשמר את הרגיעה. היה ברור לישראל שהוצאת פיגוע דרך המנהרה, היתה מביאה להפסקת הרגיעה. למרות זאת, חמאס פעל לחדש את פעילות הטרור מרצועת עזה, תוך שהוא מפר לחלוטין את כל תנאי הרגיעה".

במלים פשוטות: הפרנו את הרגיעה כדי שהם לא יפרו אותה לפנינו. בשיח הישראלי, כמובן שזה לא נחשב הפרה; אצלנו קוראים לזה "פעולה". אך העובדות היבשות מראות כי זאת היתה נקודת המפנה שהציתה את האש, אש שכבר הגיעה לדעיכה כמעט מוחלטת במהלך אוקטובר 2008. מי שהחליט על הפעולה, מי שבחר לבצע אותה גם במחיר הגבוה (6 הרוגים) שספג החמאס, לקח בחשבון את ההשלכות.

נסו לדמיין את התרחיש האלטרנטיבי הזה: ישראל והחמאס מגיעים עד לסוף הרגיעה, ה-19 לדצמבר 2008, במצב של אש נצורה לחלוטין. חודשים ארוכים בלי טילים ובלי פשיטות וגיחות אוויריות. במצב כזה, כל הסיכויים שהסכם הרגיעה היה מתחדש, והפעם עם פוטנציאל להתקדם לסוגיות יותר רגישות – שחרור גלעד שליט והרחבת הרגיעה גם לגדה המערבית. לפני שהיינו יודעים את זה, כבר היינו בתהליך שלום דה-פקטו עם החמאס.

הו, האימה.

הייתכן שהחשש הזה עמד מאחורי ההחלטה על הפעולה ב-4 בנובמבר? או שמא הפעולה היתה רק גורם מזמן, והדברים ממילא נגזרו מראש כבר חצי שנה קודם לכן, כאשר הוכנו התכניות המבצעיות ל"עופרת יצוקה"? על פי הניתוח ההגיוני להפליא של צבי בראל, ישראל ריסקה את הרגיעה בעזה כיוון שבשום אופן לא היתה מוכנה להרחיב אותה גם לגדה המערבית. ההתנקשות ברגיעה, על גבם של תושבי הדרום, נועדה להסיר מעל הפרק כל סיכוי שהחמאס ידחוק את רגלי חיל החסות של אבו-מאזן כגורם האחראי על ניהול הסכסוך מול ישראל.

חמאס שאף להמשיך ברגיעה

ומה לגבי החמאס? האם הוא היה מעוניין בהמשך הרגיעה? למרבה הפלא, כן. גם כאן, התיעוד קיים, וסותר את הנראטיב הרשמי של ישראל, שחפצה להציג את החמאס כסרבן הידברות כרוני.

מיד לאחר תום הסכם הרגיעה, הצהיר מחמוד א-זהאר בראיון לחדשות 10, כשהוא פונה ישירות לממשלת ישראל, שחמאס מעוניין להאריך את הרגיעה בחצי שנה לפי התנאים המקוריים; כלומר, החמאס נסוג מדרישתו להרחיב את הרגיעה לגדה. בישראל השיבו שלא מדברים עם החמאס על רגיעה. הוא חזר על ההצהרה גם בעיתונות המצרית. שבוע אחרי, פירסם חאלד משעל הצהרה דומה. שוב – בצד הישראלי התעלמו.

בשלב הזה נוהגים סרבני הפיוס אצלנו לבטל בהינף יד את הכרזות הערבים – שהרי ידוע שהערבים דוברים אמת רק כשהם מחרחרים מלחמה, ומשקרים במצח נחושה רק כשהם מדברים שלום. למרבה המבוכה, רצינות כוונותיו של החמאס הובנה גם על ידי "המעריכים הלאומיים" שלנו. ב-21 בדצמבר, יומיים לאחר תום הסכם הרגיעה,  קבע ראש השב"כ, יובל דיסקין: "החמאס מעוניין בהמשך הרגיעה אבל רוצה לשפר את התנאים שלה. הוא רוצה שנסיר את המצור ונפסיק את ההתקפות ונרחיב את הרגיעה גם ליהודה ושומרון".

ראוי להעיר כאן שדרישתו זו של החמאס היתה מוצדקת לגמרי. הזכות ששמרה לעצמה ישראל לעצור את האש מול עזה ולהמשיך אותה בגדה משקפת אידאולוגית הפרדה חד-צדדית לחלוטין, לפיה אין קשר בין החמאס בעזה לחמאס בשכם. באותה מידה יכול היה החמאס להכריז שהוא יעצור את האש על שדרות אבל ימשיך אותה על אשקלון.

בכל מקרה, כמו שהזכרנו, גם מן הדרישה הצודקת הזאת (להרחיב את הרגיעה לגדה) נסוג החמאס יומיים מאוחר יותר. זה לא עזר. מכונת המלחמה הישראלית שעטה קדימה.

כנהוג במקומותינו, כשתופי המלחמה רועמים, התקשורת שותקת. קול בודד שהצהיר בגלוי ש"אפשר היה גם אחרת", ועשה זאת בזמן אמת, היה נחמיה שטרסלר מ"הארץ" (באותו יום פירסמתי אני את קריאת הסירוב שלי). השאלה למה דווקא עיתונאי כלכלי ולמה דווקא שטרסלר יכול היה לזהות את הספין התעמולתי שהוביל למלחמה היא שאלה מעניינת. כלכלי דווקא,  משום שהפרשנים הבטחוניים והפוליטיים שלנו קשורים בעבותות יותר מדי איתנים אל המערכות שהם מסקרים מכדי לפתח פרספקטיבה דיסידנטית בזמן אמת. שטרסלר דווקא, משום שמדובר בעיתונאי "שונא-שלטון" מעיקרו, שתמיד מפקפק ביכולתה ובטוהר כוונותיה של המדינה. באופן פרדוקסלי, כשמדובר בתחום הכלכלי-חברתי, הערעור על הפריבלגיות של המדינה מציב את שטרסלר לצידם של בעלי הכוח וההון; בתחום המדיני, אותו ערעור מציב אותו לצידם של משוללי הזכויות הפוליטיות (מי יודע, לו ניתן היה להוציא את ניהול המבצע הצבאי מידי המדינה ולהפקידו בידי "כוחות השוק היעילים", אולי היה שטרסלר תומך בו).

העמדה הישראלית היתה חלולה, ריקה מתוכן. אף אחד לא אמר זאת טוב יותר מאשר תושבת שדרות, נעמיקה ציון, במאמר הנוקב שפירסמה בעיצומה של המתקפה:

"בפעם הראשונה בה הרגשתי שהמדינה באמת מגנה עלי, היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם כל אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלסטינים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אל-קאעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים,  קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?"

ציון הפריזה רק בזאת: לא נדרש ממנהיגנו "להפוך כל אבן" או "ליסוע עד קצה העולם" כדי להמשיך את הרגיעה. כל שהיה נחוץ היה לומר הן להצעות הברורות וההוגנות שנשמעו מעזה ומדמשק.

לענייננו חשוב הסיכום. השתלשלות האירועים הבטחוניים והמדיניים במהלך נובמבר-דצמבר 2008 מובילה למסקנה אחת: הסכם הרגיעה עבד יפה, החמאס היה מעוניין לחדש אותו, אבל ישראל היתה נחושה לסכל אותו בטרם עת, סירבה לדון על הארכתו, ויזמה מסלול של התנגשות אלימה עם החמאס, שהוביל בהכרח למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה".

את המסקנה הזאת ראוי לגזור ולשמור, לקראת העימות הבא בעזה, שקברניטנו כבר שוקדים על אי-נמנעותו.

אם כך,  על מה נלחמנו?

אם לא על שלום שדרות, הבינה נעמיקה ציון, אז על משהו אחר. המטרה האמיתית היתה למוטט את שלטון החמאס. ובמטרה זו התמזגו רישעות ואיוולת. רישעות, משום שקברניטי המדינה – אולמרט, ברק, לבני ואשכנזי – ידעו יפה שהמחיר האנושי של המבצע, על הנחיות האש הברוטליות שלו, יהיה מחריד, ובסופו של חשבון, איום הטילים על הדרום לא יוסר. ואיוולת, משום שאותם קברניטים לא למדו דבר מן ההסטוריה הקרובה והקרובה מאד – לא ניתן להפיל שלטון עוין באמצעות טבח באוכלוסיה שתחת מרותו. אכן, הודות למבצע הארור הזה, אחיזתו של החמאס בעזה איתנה מתמיד (ממש כמו אחיזתו של החיזבאללה בהנהגה הלבנונית אחרי מלחמת לבנון השניה).

הראיות לכך שהפלת שלטון החמאס היתה המטרה האמיתית של המבצע רבות מספור ונסקרו במקומות אחרים. ממשלת אולמרט הצהירה על המטרה האסטרטגית הזאת בגלוי, לפני וגם תוך כדי המבצע. בחירת המטרות – מבני ממשל בעזה, משרדי ממשלה, תשתיות חינוך ובריאות – מלמדות שלא רק הזרוע הצבאית של החמאס היתה על הכוונת. פרשנים בכירים דיברו על כך (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות",  23.1.09: "שני הפרקים האחרונים [של המבצע] אמורים היו למוטט את החמאס, לאפשר השתלטות על מערך ההברחה לעזה, וממילא לשנות שם את השלטון"), אבל הגירסה השלטת, זו שנטחנה מבוקר עד ערב בידי סוכני התעמולה, ולמרבה הצער שיכנעה גם את רוב תושבי הדרום המבוהלים, היתה – "להסיר את איום הטילים מהדרום". זה נשמע טוב יותר, צודק יותר, מאשר הזיה כוחנית ופרועה להחלפת השלטון בעזה.

שנה אחרי, איום הטילים גדל והתעצם, הגיע עד תל-אביב, ושלטון החמאס בעזה חזק מתמיד. ישראל מבוּדדת כפי שלא היתה מעולם, החרם הכלכלי עליה מתקדם צעד אחר צעד, ובכיריה מדירים רגליהם מבירות אירופה מחשש שייעצרו.

הרוגים

בצד הישראלי התמונה ברורה. 13 ישראלים נהרגו במהלך המבצע. 9 בידי פלסטינים, 3 מהם אזרחים ו-6 חיילים. 4 חיילים נהרגו מאש כוחותינו.

על האבידות בצד הפלסטיני יש מחלוקת.

נתוני צה"ל (אפריל 2009): 1,166 הרוגים, מתוכם 709 אנשי חמאס וג'יהאד; 295 אזרחים, מתוכם 138 ילדים מתחת גיל 16 ונשים; ו-162 גברים מעל גיל 16 שלא זוהו בוודאות.

נתוני "בצלם" (ספטמבר 2009): 1,387 הרוגים,  מתוכם 773 לא מעורבים בלחימה, כולל 309 קטינים ו-109 נשים. 330 הרוגים השתתפו בלחימה, 248 הרוגים היו שוטרים במשטרה הפלסטינית.

נתחיל דווקא בשוטרים. כל 248 השוטרים נהרגו ביומו הראשון של המבצע, בהפגזות אוויריות על המטה הראשי של המשטרה הפלסטינית ועוד 18 תחנות משטרה. צה"ל מונה אותם עם אנשי החמאס והג'יהאד, אף כי אין מידע בדוק לגבי השתייכותם הארגונית. מה שברור הוא שאף אחד מהם לא היה מעורב בלחימה בעת הפצצת הפתע של חיל האוויר (ו-42 מהם היו צוערים שזה עתה הוסמכו). משטרה כחולה היא גוף אזרחי, ולכן הטבח בשוטרים עונה, ככל הנראה, להגדרה של פשע מלחמה.

כמה אזרחים פלסטיניים נהרגו? המקסימום, לפי הצבא, הוא 457 (אזרחים פלוס לא מזוהים). המינימום, לפי "בצלם", הוא 773. הפער המינימלי, אם כן, הוא 316 אזרחים. אם מותחים את הפער למקסימום (מוסיפים את השוטרים וגורעים את הלא מזוהים), מגיעים ל-726.

כלומר, צה"ל מכחיש שהרג בין 316 ל-726 אזרחים פלסטיניים, שלפי "בצלם" הוא בהחלט אחראי למותם. לא הפרש של מה בכך.

"בצלם" הוא ארגון רציני. הוא ביקר בבתי נפגעים ובבתי חולים, ואסף תעודות פטירה, תמונות ועדויות אודות 363 ילדים (מתחת גיל 16) ונשים שנהרגו. לפי הצבא, נהרגו "רק" 138 ילדים ונשים.

כלומר, בידי "בצלם" יש ראיות למותם של לפחות 225 נשים וילדים במהלך "עופרת יצוקה" שהצבא מכחיש אחריות לגורלם. שוו בנפשכם – 225 נשים וילדים בישראל שהיו נהרגים בפעולות טרור שאף אחד לא היה לוקח אחריות עליהן. נוסיף כאן שנתוני אמנסטי אינטרנשיונל קרובים מאד לנתוני "בצלם": כ-1,400 הרוגים, מתוכם כ-300 ילדים, ו-115 נשים.

מה עושים בצה"ל בקשר לזה? האם מישהו מוטרד מהפערים העצומים במספרי ההרוגים? האם מישהו בצבא ש"כל הזמן בודק את עצמו" לפחות פנה ל"בצלם" על מנת להשוות ראיות ונתונים?

כמובן שלא. צה"ל הוא מעל לטעויות. לא רק שלא נרשמה פניה ל"בצלם", אלא שמתוך 20 פניות של הארגון לצבא, בנוגע לתקריות שבהן נורו ונהרגו אזרחים במהלך "עופרת יצוקה", נפתחה חקירת מצ"ח רק באחת מהן (שימוש ב"מגנים אנושיים").

רשימות ההרוגים שגיבשו "בצלם" ואמנסטי אינטרנשיונל פתוחות לעיון הציבור. רשימת ההרוגים שצה"ל גיבש – חסויה. בקשות לחשוף אותה נתקלו בסירוב. מהו הפירוש הסביר לסירוב הזה? למה רשימת ההרוגים צריכה להיות סודית? אולי חוששים בצה"ל לבשר לחלק מן ההרוגים שהם בעצם מתים, שלא לצער אותם? ואולי פשוט כמו בכל הבט של המבצע הזה – החל מן האיסור על עיתונאים להיכנס לעזה וכלה בסירוב לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון – דובר צה"ל אימץ את הנחת העבודה "מינימום מידע, מינימום ביקורת"? ומה עוד צריך לקרות כדי שסוף סוף יבינו שם למעלה – כשאנחנו עוצמים את העיניים, הזוועות לא נעלמות. הן ממשיכות להתקיים לנגד עיניים אחרות.

האם "בצלם" חסין מטעות? לא, כמובן שלא. אבל יש להניח שלפחות מבחינת התחקיר בשטח עזה, בסיס הנתונים של "בצלם" עשיר יותר מזה של הצבא. צבא שבאמת היה מעוניין להגיע לחקר האמת, ולעמוד מול הנתונים הקשים של הרג האזרחים בעזה, לא היה שומר על שתיקה אדישה כל כך לנוכח עדויות שחותרות באופן כה בוטה תחת עמדתו הרשמית. הוא היה מנסה לשלב כוחות עם כל גורם שיכול להציע מידע חיוני ואלמנטרי כל כך.

בימים אלה צה"ל משתבח בכך ששיעור הפגיעה באזרחים ב"עופרת יצוקה" היה "רק" 1 מתוך 4. שיעור כזה, בלי ספק, היה גורם לשערותיהם של מנהיגי העבר של ישראל – בן גוריון, דיין, ואף בגין – לסמור מאימה ובושה. אבל הזמנים השתנו. מעניין מה היו אותם מנהיגים חושבים על שיעור פגיעה באזרחים של 7 מ-10, כפי שעולה מנתוני "בצלם".

ראיות לפשעי מלחמה

במהלך המתקפה ובשבועות שאחריה הצטברו ראיות ועדויות רבות לפגיעה מאסיבית באוכלוסיה אזרחית שלא היתה מעורבת בלחימה. הראיות הן, קודם כל, מאות האזרחים ההרוגים; שאריות  פיזיות של אמצעי לחימה שהחוק הבינלאומי מגביל מאד את השימוש בהם; עדויות של קורבנות; דו"חות רפואיים של רופאים ופרמדיקים; ולבסוף, עדויות של חיילי צה"ל עצמם.

התגובה האוטומטית של צה"ל ודוברים ישראליים היתה שהחמאס הפך את האוכלוסיה האזרחית בעזה ל"מגן אנושי". ואולם, לטענה זאת לא נמצא בסיס. למעשה, יש עדויות לא מעטות, כולל של חיילים, לשימוש שצה"ל עשה בפלסטינים כמגינים אנושיים:

"אמנסטי אינטרנשיונל מצדו לא מצא כל ראיות לכך שחמאס או ארגונים פלסטיניים אחרים הפרו את דיני המלחמה במידה שבה טענה ישראל שוב ושוב. בייחוד, לא מצא הארגון כל ראיות לכך שחמאס או לוחמים אחרים כיוונו את תנועתם של אזרחים כך שזו תגן על אובייקטים צבאיים מפני התקפות. לעומת זאת, אמנסטי אינטרנשיונל מצא כי בכמה הזדמנויות במבצע "עופרת יצוקה" דווקא כוחות ישראליים כפו על פלסטינים לשמש "מגנים אנושיים". בכל מקרה, המשפט ההומניטארי הבינלאומי מבהיר כי שימוש ב"מגנים אנושיים" בידי אחד הצדדים אינו פוטר את הצד התוקף מחובותיו החוקיות בכל הנוגע לאזרחים.

נציגי אמנסטי אינטרנשיונל ראיינו פלסטינים רבים שהתלוננו על התנהלותו של חמאס, ובייחוד על דיכוי ותקיפה של מתנגדי חמאס, ובכלל זה מעשי הרג, עינויים ומעצרים שרירותיים. עם זאת, אמנסטי אינטרנשיונל לא קיבל כל תלונה מתושבים על כך שלוחמי חמאס השתמשו בהם כ"מגנים אנושיים".

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 70)

אומנם לוחמי החמאס פעלו מתוך שכונות אזרחיות, אבל למעשה לא הם בחרו את זירת הקרב. ממילא, כיוון שישראל גמרה אומר להחריב את מבני הממשל והאדמינסטרציה הפלסטיניים, היא בעצמה מיקמה את הלוחמה באזורים מאוכלסים.

התקשורת הישראלית הרבתה לעסוק בטפל ולא בעיקר. היא התרכזה בשליחים ולא במסר. יחידים וארגונים שהציגו טענות ואף ראיות לפשעי מלחמה של צה"ל הותקפו אישית (ובעניין הזה התקשורת יישרה קו כמעט לגמרי עם דובר צה"ל). פישפשו ברקע האישי שלהם, במקורות המימון שלהם, ב"התעלמות" כביכול מפשעי החמאס – הכל כדי לא לדון בטענות לגופו של עניין. המדיניות הזאת, כידוע, התפוצצה לישראל בפנים, עם פרסומו של דו"ח ועדת גולדסטון וגל התביעות נגד בכירים ישראלים בבתי משפט באירופה.

המיסוך התקשורתי הכבד הזה השכיח (והלא זו היתה מטרתו העיקרית) את העדויות והראיות עצמן. לכן לא יזיק, דווקא בימים אלה שבהם מתכתשת ישראל עם חצי עולם על התבטאויות ודימויים ומפגני צדקנות ועלבון, לחזור אל העובדות הכואבות, המצמררות של מבצע "עופרת יצוקה".

מתוך הררי התקריות שתועדו, בחרתי שלוש בלבד. הן מתוארות בדו"חות מפורטים שפירסמו אמנסטי אינטרנשיונל ו-Human Rights Watch במהלך השנה. בניגוד לדימוי הכוזב של הארגונים האלה בציבור הישראלי, פעילותם לא מתרכזת דווקא בישראל; פעיליהם פרושים בכל העולם. יתירה מזאת, שני הארגונים האלה (כמו "בצלם" הישראלי) מגנים באופן שיטתי גם פשעי מלחמה של חמאס, חיזבאללה, או כל אויב אחר של ישראל. הם מעסיקים חוקרים מנוסים בגביית עדויות, מומחים משפטיים, רופאים ומומחי נשק. מי שקורא את הדו"חות שלהם ופוטר אותם כ"תעמולה פלסטינית" (דברי דובר צה"ל) מציג את עצמו באור נלעג, בייחוד כשמשווים אותם לסיסמאות השטוחות, נעדרות הסימוכין והתיעוד, שצה"ל מציג כ"תחקירים מבצעיים".

1. תקציר: מפציץ ללא טיס (מל"ט) ירה טיל שהרג שני נערים, בני 12 ו-17, ששיחקו על גג בית מגורים. על גופותיהם ובסביבה נמצאו עדויות פיזיות חד-משמעיות לפגיעות מפגזי המל"ט.

"ב-4 בינואר 2009, היום השני לפלישה הקרקעית של ישראל, בסביבות השעה 10:30, שיגר מל"ט של צה"ל טיל לעבר שני נערים ששיחקו על גג בית מגורים בן שתי קומות במרכז העיר עזה. לדברי התושבים, הבניין שהותקף נמצא במרחק של 5 קילומטרים לפחות מכל לחימה שהתנהלה בין צה"ל לארגונים פלשתיניים חמושים באותה עת. גם בהצהרות צה"ל ובדיווחים בתקשורת לא הוזכרה לחימה באזור זה באותו שלב; הכוחות הישראליים לא נכנסו למרכז העיר עזה עד לשלב מאוחר במתקפה הקרקעית. כיוון שהבית מוקף במבנים גבוהים יותר במרכז העיר עזה, אין זה סביר כי שימש כאתר לשיגור רקטות, ואין מדובר במיקום טוב לתצפית למטרות טיווח ארטילריה או לשם איסוף מידע על האויב.

ההרוגים בהתקפה היו: מחמוד ח'אלד עליאן אל-משראווי, בן 12, ואחמד ח'אדר דיאב סבייח, בן 17. אשרף אל-משראווי, בן 30, אחיו של מחמוד וצלם טלוויזיה המנהל סוכנות ידיעות עצמאית, אמר לארגון HRW: "השכונה שלנו הייתה רגועה מאוד באותו זמן. הטנקים היו במרחק של יותר מחמישה קילומטרים מצפון".

לדברי אל-משראווי, רבים מבני משפחתו המורחבת מצאו מחסה בביתו כיוון שהאמינו שהאזור בטוח יחסית. אל-משראווי אמר כי באותו בוקר עלו כמה בני משפחה לגג כדי לשחק, אבל רק מחמוד ואחמד היו שם בעת פגיעת הטיל. אשרף עיסאווי, שכן שהיה בפתח הבית בעת הפגיעה והגיע ראשון לנפגעים על הגג, סיפר לארגון HRW על ההתקפה. לדבריו "שמעתי מל"טים מעלי ואז היה פיצוץ וכולם צרחו. רצתי למעלה לגג ומצאתי את הגופות של הילדים. הרגל של אחמד הייתה ליד מחמוד, שהיה עדיין בחיים."

חוקרי ארגון HRW בחנו את גג המבנה ומצאו רסיסים בצורת קובייה, מעגלים מודפסים ודפוסי פיצוץ המאפיינים פגיעת טילים המשוגרים ממל"טים. החוקרים בחנו גם קרעים של הבגדים שהילדים לבשו, לדברי בני המשפחה. בבגדים נוקבו עשרות חורים קטנטנים. בצילומים ובקטעי וידאו של הילדים, שצולמו על-ידי אשרף עיסאווי בזמן ההתקפה, ניתן לראות כי הגופות אף הן מנוקבות בעשרות פצעים קטנים בצורת ריבוע…

ארגון HRW לא מצא ראיות כלשהן לכך שהנערים על הגג היו לוחמים או שהשתתפו באורח ישיר במעשי האיבה בצורה אחרת. בהינתן היכולת האופטית של המל"טים, היה גילם הצעיר של הנערים צריך להיות גלוי לעינו של המפעיל. מיקומו של הגג, עמוק במרכזה של העיר עזה, לא התאים ללחימה או לתצפית לצורך טיווח ארטילריה. היעדרם של כוחות קרקע של צה"ל בעיר עזה ביום ההוא, 4 בינואר, מערער גם הוא כל הצדקה צבאית להתקפה."

(מתוך דו"ח Human Rights Watch, עמ' 20-21)

השימוש במל"טים ב"עופרת יצוקה" מעורר תהיות רבות (על השאלות הרחבות יותר שמעורר השימוש בהם, ראו כאן). דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, שתיעד גם הוא מתקפות מל"טים על אזרחים, שואל כך (עמ' 18):

"מל"טים המשמשים לתצפית ניחנים ביכולת אופטית טובה ביותר, המאפשרת לצופה לראות פרטים כגון סוג וצבע של פרטי הביגוד שהנצפים על הקרקע לובשים, וכן את סוגי החפצים שהם נושאים… על-פי הצבא הישראלי, "כדי להימנע מפגיעה באזרחים, טייסים יכולים להסיט ממסלולם טילים שכבר שוגרו למטרה. השאלות המתעוררות בעקבות המקרים המפורטים בדו"ח זה וברבים אחרים הן מדוע הותקפו מלכתחילה כל כך הרבה ילדים ואנשים אחרים שניתן היה לראות שהם אזרחים, ומדוע לא הוסטו טילים אלה ממטרותיהם כאשר התברר כי ילדים ואזרחים אחרים עומדים להיפגע. רבים מההרוגים בהתקפות האוויריות היו ילדים ששיחקו ליד הבית או על הגג."

צה"ל, כדרכו, התחמק מתשובה רצינית. אבל התמזל מזלנו ובאוסף העדויות שאסף ארגון "שוברים שתיקה" אחרי המבצע, מתחבאת לה התשובה. חייל מספר שבתדריך הובהר לו כי חל איסור חמור לעלות על גגות, כי "לחיל האוויר יש אור ירוק לירות על דמויות בגגות" – בפועל, בלי שנדרשת אבחנה בין אזרח ללוחם. הנה העדות.

מי שמחבר את הראיות לירי על אזרחים שנמצאו על גגות עם העדות הזאת יגיע למסקנה בלתי נמנעת: מפעילי המל"טים הישראליים פעלו תחת פקודות בלתי חוקיות בעליל. הם ומפקדיהם – כל שרשרת הפיקוד על למפקד חיל האוויר – נטלו חלק בפשעי מלחמה. אבל מי יעשה את החיבור הזה? צה"ל? אותו צה"ל שפטר את דו"ח המל"טים של HRW כ"מבוסס על מקורות פלסטיניים עלומים ובלתי אמינים שמומחיותם הצבאית אינה מוכחת, ולעומת זאת הם בעלי אינטרסים ברורים כחלק ממערכת התעמולה בעזה"? אותו צה"ל שפטר את עדויות "שוברים שתיקה" כ"שמועות ועדויות מכלי שני"?

צה"ל לא עשה, לא יעשה ואינו מסוגל לעשות את החיבור. העדויות והממצאים מונחים לפנינו ולפני כל העולם. מי שיכול לעשות את החיבור – חייב לעשות אותו.

2. תקציר:  פגז זרחן לבן (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) פגע ישירות בבית אבו חלימה בסאיאפה שבצפון הרצועה, הרג חמישה בני משפחה ופצע עוד חמישה. במקום נמצאו שיירים חד-משמעיים של זרחן לבן ורופאים אישרו שכוויות הניצולים היו מסוג חדש שלא הכירו עד כה.

שלושה מבני המשפחה, שרואיינו בנפרד, סיפרו לארגון HRW מה התרחש באותו אחר-צהריים, בסביבות השעה 16:00, כאשר פגז ארטילרי שהכיל זרחן לבן פגע ישירות בביתם, הרג חמישה מבני המשפחה ופצע חמישה… אחמד אבו חלימה, בנם בן ה-22 של סבאח וסעדאללה אבו חלימה, שהיה בתוך הבית בעת ההתקפה, סיפר: "דיברתי עם אבא שלי כשהפגז נחת. הוא פגע ישר באבא שלי וכרת לו את הראש. הפיצוץ היה גדול והריח היה בלתי -נסבל. זה גרם לשריפה גדולה. החתיכות [מהפגז] בערו ולא כולנו לכבות אותן… רצנו החוצה, הארבעה שלא נפגעו…".

אחיו של אחמד, עומר אבו חלימה, בן 18, היה ליד הדלת של בית דודו כשפגע הפגז: "שמעתי את ההתפוצצות. רצנו לרחוב וראינו שזה פגע בבית שלנו. רצנו למעלה במדרגות וכשהגענו מצאתי את אבא שלי ועוד ארבעה מתים. לקחנו אותם החוצה ואז התפנינו לארבעה שהיו פצועים.

"המדרגות היו מלאות עשן. נכנסו פנימה והיה ריח מאוד מוזר. אף פעם לא התנסינו בזה קודם. היה קשה להתקדם. בהתחלה ראיתי את אמא שלי יוצאת מהבית עם כוויות. מצאנו אותה בכניסה. היא אמרה לנו ללכת ולהביא את האחים הפצועים שלי. אבל כשנכנסנו לא ראינו כלום בגלל העשן והאבק, ולא יכולנו לנשום. מצאנו את אשתו של אחי, ר'אדה, היא עלתה בלהבות, וגם את הבת שלה פרח, שגם היא בערה. גם האחים שלי יוסף ועלי היום שם. כולם בערו בצורה קשה; הבגדים שלהם נמסו. כולם בערו אבל לעבד א-רחים ולאבא שלי גם נכרתו הראשים. הוצאנו את הפצועים בשני טרקטורים. אמא שלי הייתה בראשון. ניסינו להזמין אמבולנס אבל הם אמרו שהם לא יכולים לבוא."

ב-23 בינואר ערך ארגון HRW תחקיר בבית אבו חלימה. בתקרה שמעל המסדרון, שבו אמרו בני המשפחה כי הסתתרו, ראו החוקרים חור שהיקפו כמטר אחד, ושנגרם ככל הנראה מפגיעת הפגז. המסדרון שתחתיו היה חרוך ביותר והרהיטים שנותרו בו היו שרופים. בחדרים שסביב המסדרון היו כתמי חריכה שחורים על הקירות ומתגי ושקעי החשמל העשויים פלסטיק נמסו. משקופי העץ של הדלתות והחלונות בבית היו מפוחמים. על קיר אחד מחדרי השינה, כתב מישהו באמצעות שפתון אדום, בערבית עם שגיאות כתיב: "אנחנו מצטערים."

בין חורבות רכושה של המשפחה, מצא ארגון HRW חתיכות של פגז ארטילריה בקוטר 155 מ"מ, צבוע בצבע הירוק בהיר שבו משתמשים צבאות לזיהוי פגזי זרחן לבן, ואת את לוח הבסיס של הפגז. שני מכלים מהסוג המשמש לאחסון זרחן לבן בתוך פגזי ארטילריה נמצאו מחוץ לבית. פגז זרחן לבן ומכלים נוספים נמצאו במרחק של כ-20 מטרים ממערב לבית, ופגז שלישי נמצא במרחק של 50 מטרים. ארגון HRW שוחח עם ד"ר עלאא עלי מיחידת הכוויות בבית החולים א -שיפאא, שבה טופלה סבאח אבו חלימה. הוא אמר כי היא הגיעה לבית החולים ב-4 לינואר בשעה 17:05 אחה"צ, והראה מסמכים של בית החולים המאשרים תאריך ושעה אלה. לדבריו "לסבאח היו כוויות עמוקות מאוד שהגיעו עד העצם, ובכמה מקומות אפילו שרפו את העצם."

(מתוך דו"ח של Human Rights Watch, עמ' 46-48)

3. תקציר: פגז פלאשט (אסור בשימוש בקירבת אוכלוסיה אזרחית) נחת ליד בית משפחה בעיזבת בית-חאנון, הרג שני ילדים, אשה ושלושה גברים, ופצע כמה אחרים. הפצועים נושאים חצי פלאשט בתוך גבם.

חצי הפלאשט עשויים פלדה, ואורכם 3.5 ס"מ. הקצה הקדמי של החצים מחודד, ובקצה האחורי שלהם ישנן ארבע "כנפיים". לתוך כל פגז נטענים בין 5,000 ל-8,000 חצי פלאשט. הפגזים, הנורים בדרך כלל מתוך טנק, מתפוצצים באוויר ומפזרים מתוכם את החצים הקטנים בצורת חרוט על פני אזור בשטח של 300 על 100 מטר.

ב-5 בינואר 2009, ירו כוחות ישראליים כמה פגזי פלאשט אל הרחוב הראשי בעיזבת בית חאנון, מדרום-מערב לעיירה בית חאנון, ליד בית משפחת עבד א-דאיים. בהתקפה נהרגו 6 אזרחים, בהם שני ילדים, אישה ושלושה גברים, וכמה אחרים נפצעו. ערפאת עבד א-דאיים, בן 12, נהרג במקום. איסלאם ג'אבר עבד א-דאיים, בן 16, נפגע בצווארו מחצי פלאשט, ונלקח לבית החולים, שבו מת מפצעיו כעבור שלושה ימים. אחיו מיזאר נפגע גם הוא בהתקפה זו ועדיין שקוע בגבו חץ פלאשט.

בחצר בית מגורים סמוך נפצעו מחצי פלאשט כמה בני משפחה: ופאא אבו ג'ראד, בת 21 , בנה בן השנתיים, בעלה, אביה וגיסה. ופאא, שהייתה בהיריון, מתה מפצעיה יומיים לאחר מכן. בעלה מוחמד אמר לאמנסטי אינטרנשיונל: "בדיוק גמרנו לאכול ארוחת בוקר ושתינו תה. הלכנו קצת בחצר, לכיוון פינת הבית, כמה מטרים מדלת הכניסה. אז שמענו הפגזה, ואחריה צעקות. הסתובבנו אחורה לכיוון הדלת, וכשהגענו אליה, נפגענו. ופאא נפלה על המדרגות. היה דם בכל מקום".

בתצלומי רנטגן ניתן לראות חץ פלאשט המשוקע עדיין בגבו של בעלה של ופאא, והרופאים אינם יכולים להסירו בשל קרבתו הרבה לחוט השדרה. הרופאים חוששים שניתוח להסרת החץ יהפוך את מוחמד למשותק.

(מתוך דו"ח אמנסטי אינטרנשיונל, עמ' 39)

כאמור, אלה הן רק דגימות. מעשים חמורים אחרים, עד כדי טבח של ממש, תועדו גם הם: הטבח במשפחת סמוני בשכונת זייתון, הטבח בבית הספר של אונר"א בג'בליה, ירי על אזרחים שהניפו דגלים לבנים, והפעולה הרצחנית ביותר, זו שהגדירה את אופיו של המבצע מן הרגע הראשון – הריגת 248 שוטרים בהפגזות אוויריות על מתקנים.

רוח המפקד

העדויות והראיות המטלטלות האלה, לכאורה, סותרות את הדימוי של צה"ל וחייליו כצבא מוסרי המקפיד להימנע מפגיעה מיותרת באזרחים. אבל מי שהיטה אוזן לקולות הבוקעים מתוך צה"ל עצמו, מתוך הדרגים הלוחמים, יודע היטב שמדובר בדימוי כוזב. לא רק הפלסטינים, אלא גם חיילי צה"ל ומפקדיו העידו שב"עופרת יצוקה" נחצו כמה וכמה גבולות אדומים.

רוב העדויות ניתנו בעילום שם בחוברת שפירסם ארגון "שוברים שתיקה" ובשיח לוחמים במכינת רבין שבמכללת אורנים. אלה מיד נתקלו באי אמון במקרה הטוב ובהסתה פרועה במקרה הרע. כולם ניתלו באנונימיות של העדויות כהוכחה לשקריותן, שוכחים בתוך כך שמדובר בנוהל ידוע ומקובל בחקירות פשעים ושחיתויות: אנשים מתוך המערכת שרוצים לחשוף את פשעיה לאור יום אך אינם רוצים לשלם על כך מחיר אישי – אין להם ברירה אלא לשמור על האנונימיות שלהם. מובן שעדויות אנונימיות אינן מוכיחות שום דבר; הן רק בגדר הזמנה לחקירה. אבל ההתעלמות הגורפת מהן, והכחשתן בלא כל חקירה – הן בהחלט מוכיחות הרבה.

ובכל זאת, לא כל העדויות היו אנונימיות. שימו לב לחייל הבא, פניו גלויות, שמתאר את התדריכים שקיבל ממח"ט 312. "פותחים באש ולא שואלים שאלות", "בניין מפריע – תירה בו", "אין חפים מפשע – כל מי שנמצא שם הוא אויב."

ב-19 למרץ פירסם ערוץ 10 צילום וידאו של תדריך מ"פ לחייליו לפני פעולה בעזה. המ"פ קובע:

"אנחנו הולכים למלחמה, אנחנו לא בבט"ש (ביטחון שוטף) ולא בשום דבר אחר. אני רוצה אגרסיביות. יש משהו חשוד בקומה של בית – נעיף לשם פגז. אנחנו עכשיו חושדים בבניין, אנחנו מורידים את הבניין… אין התלבטויות. אם זה אנחנו או הם, אז זה יהיה הם. בן-אדם הולך לקראתנו לא חמוש – ירי באוויר. ממשיך ללכת – הבן-אדם הזה מת. אף אחד לא מתלבט. שהטעויות יהיו על החיים שלהם, לא על החיים שלנו."

אריק דובנוב, חייל בפלוגת סיור של גדוד מילואים, סיפר לעיתונאי:

"מהתדריך הראשון לפני שנכנסים היה ברור שהצבא שינה את כל הלך הרוח שלו. במקום לקבל את אמצעי הזהירות הרגילים על הימנעות מפגיעה באזרחים, דיברו אתנו על הצורך לעשות כניסה אגרסיבית מאוד. אמרו לנו: "כל סימן לסכנה – תבצעו ירי מסיבי". באימונים קודמים התכוננו ללחימה נגד כוחות גרילה, אבל הפעם אמרו לנו שנתמודד עם לחימה עם חמאס במערך צבאי מלא, מה שכמובן לא קרה. חלק מאתנו הרגישו מאוד לא נוח עם ההוראות האלה. אחרים היו מרוצים שסוף סוף צה"ל מוריד את הכפפות."

אמיר מרמור, תותחן בצוות טנק של גדוד מילואים שפעל בג'בליה, סיפר לעיתונאי:

"מכרו לנו את המבצע ולכל העם כתגובה מדודה לירי של חמאס, אבל בשבילי זה היה תרגיל בענישה. ככה זה נראה מההיקף העצום של ההרס. היינו שם שבוע ואף על פי שאף אחד לא ירה עלינו, הירי וההרס נמשכו בלי הפסקה. יש לי ספק גדול כמה מפעולות ההרס אפשר להצדיק. אמרו לנו לצפות לספוג אש מכמה כיוונים. התגובה הראשונה שלנו הייתה לפוצץ בתים או להרוס אותם עם דחפורים בכיוון מסוים כדי לפתוח קווי אש יותר טובים. אבל אז לא היה שום ירי מהכיוון הזה, או מאף כיוון אחר. בפעם אחרת אמרו לנו שצפויה התקפה ושנורה מטח ארטילריה, אבל לא ראינו שם אף אחד זז."

דברים אלה, מפי עדים מזוהים ולא אנונימיים, עולים בקנה אחד עם תחקירי צה"ל על ההרס הבלתי מבוקר של בתים ובניינים במהלך המבצע: "מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור."

אם המפקדים לא סופרים אזרחים פלסטיניים, אין פלא שגם החיילים הפשוטים לא. תיקון: הם כן ספרו אותם, בסגנון מחנות ההשמדה: "אחד הלך, נשארו 999,999". הכתובת הזאת ועוד נאצות גזעניות אחרות רוססו על קירות בתים בעזה (בין היתר בבית משפחת סמוני, שאכן נטבחה באופן מזעזע).

כשמחברים את ממצאי החקירות של HRW ואמנסטי אינטרנשיונל, יחד עם עדויות החיילים ותדריכי הפתיחה באש שהועברו להם, כל סימני השאלה נפתרים. מדוע נפגעו אזרחים רבים כל כך? משום שהחיילים הונחו לראות בכל מי שעומד מולם "אויב". מדוע הופעל חימוש אכזרי כמו זרחן לבן ופלאשט על אוכלוסיה אזרחית, בניגוד לדיני המלחמה? משום שמי שירה, ומי שפיקד עליו, התנערו מראש מהצורך להפריד בין לוחמים לאזרחים, בין אשמים לחפים מפשע; "אין חפים מפשע". וזאת, בתמצית, ההגדרה של טרור.

חקירת הפשעים

שנה אחרי האירועים ב"עופרת יצוקה", צה"ל הוכיח שאינו מסוגל לחקור את עצמו ביושר וביעילות. הפער בין כמות התקריות של ירי על אזרחים, וחומרתן, כפי שתועדו בידי ארגוני זכויות האדם, לבין הדלות והשטחיות של התקריות שצה"ל בחר להתמקד בהן ב"תחקירים המבצעיים" שלו – הפער הזה הוא בלתי נסבל.

המסקנה המתבקשת היא שאת החקירה הזאת היה צריך להוציא מלכתחילה מידי הצבא. אלא שבצד הישראלי, לא היה מי שיגיע למסקנה הזאת בכוחות עצמו. וכך, לאחר מסכת מפותלת של הכחשות, הודאות בחצי פה, ובעיקר, חזרה על המנטרה הבלתי משתנה – "חמאס עשה שימוש ציני באוכלוסיה האזרחית" – ישראל דחקה את עצמה לסמטת אין-מוצא.

מצד אחד, ברור לכל שכמות וחומרת הממצאים מחייבים חקירה. מצד שני, ברור גם ששנה אחרי המעשים, לא ניתן לבצע חקירה אפקטיבית. הממצאים הפיזיים – שאריות תחמושת, סימני דרך של טנקים, קירות פגועים – סולקו זה מכבר. עדויות ראיה ושמיעה שייגבו היום יהיו, מטבע הדברים, פחות אמינות מאלה שנגבו כשזכרון האירועים היה טרי.

במלים אחרות: חומרי החקירה המהימנים ביותר שבנמצא ושיהיו בנמצא הם אלה שכבר נאספו בשקדנות בידי ארגוני זכויות האדם השונים, בזמן אמת. השאלה היחידה היא האם גורם כלשהו בישראל יהין לעשות שימוש בחומרים האלה. שהרי למה בדיוק מייחלים אלה הקוראים להקמת ועדת חקירה "חיצונית" לאירועי "עופרת יצוקה"? יש לקוות שאינם מייחלים לעוד ועדה שכל מה שעיניה יראו ואוזניה ישמעו יהיה עדויות של חיילים. ואם כך, אין מנוס משימוש בעדויות, הצילומים והממצאים שכבר קיימים מחוץ לישראל.

למה לא, בעצם? למה שבית משפט ישראלי, או ועדת חקירה ממלכתית, לא יזמנו מומחים שבדקו את זירת האירועים, ויבקשו מהם לחתום על תצהירים בשבועה שהם עומדים מאחורי הדו"חות שחיברו? למה לא לזמן עדים פלסטיניים ולחקור אותם שוב, חקירה נגדית צולבת, על העדויות שנתנו?

בקיצור, למה לא להפעיל את ההליך השיפוטי הרגיל, שבו בית המשפט מקבל לידיו חומרי חקירה שאספה המשטרה ומכריע לגבי מהימנותם בשיטות המקובלות? איזו דרך אחרת יכולה להזים את כל הטענות ש"עוכרי ישראל" מפיצים ברחבי העולם והאינטרנט?

השאלה מיתממת. דבר מזה לא ייעשה. כשישראל הפקידה את חקירת "עופרת יצוקה" בתוך הצבא, היא ידעה היטב מה היא עושה. וכשהיא מסרבת, כבר יותר מחצי שנה, להשיב לפניותיהם של "בצלם", "אמנסטי", HRW והאו"ם, בנוגע למאות תקריות מתועדות של פגיעה באזרחים (אפילו את רשימת ההרוגים בעזה, לפי נתוניו, צה"ל מסרב לשחרר), היא שוב יודעת מה היא עושה. רק פתי (או נוכל) יאמין שישראל דוחה את כל החקירות החיצוניות האלה משום שהיא מתכוונת לחקור את האירועים בעצמה, ובאופן חיצוני לצבא. והסירוב הזה, לא פחות ממאות העדויות המזעזעות מעזה, מבהיק כאות קלון על מצחה של המדינה, ומפרסם ברבים את אשמתה.

המתקפה הבאה על עזה היא, כפי שכבר הוכרז, עניין של זמן. מי שלא רוצה לראות שוב את מדינתו מבצעת פשעים איומים בשמו, פשעים שיגמדו את "עופרת יצוקה", ולאחר מכן שוב חומקת מאחריות, מנערת מעל בגדיה את אבק השריפה, מלבינה את דמם של החפים מפשע, ומדלגת בעליצות אל האופק של צידקתה הבלתי-מעורערת – שיחליט כבר היום איפה הוא או היא מתכוננים לעמוד: גם ביום הראשון למתקפה, וגם ביומה האחרון.