Skip to content
23 באפריל 2010 / עידן לנדו

תזכיר קרפ: מדינה מעל החוק

לפני חודשיים וחצי, ב-8 לפברואר השנה, שלחה עו"ד יהודית קרפ תזכיר ליועץ המשפטי החדש, יהודה וינשטיין, למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראס, ולשר המשפטים, יעקב נאמן. כותרת התזכיר היתה: "אי ציות המדינה לפסקי דין של בתי המשפט: בג"ץ ובתי משפט לעניינים מנהליים". קרפ, שכיהנה שנים ארוכות כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, התוודתה בפתח הדברים: "אני כותבת תזכיר זה מתוך חרדה".

התזכיר מפרט 9 מקרים שבהם המדינה אינה מקיימת את פסקי הדין שמוציא בג"ץ, בין בהתעלמות ובין בסחיבת רגליים, וכן 3 פסיקות של בתי משפט מנהליים נגד משרד הפנים שלא קוימו. כותבת עו"ד קרפ:

הצטברות המקרים, שבהם הממשלה, המופקדת על השמירה על שלטון החוק, נותנת יד לאי כיבודו ואף לביזויו, מעלה את החשש שאין המדובר בכשלים מקריים ושוליים של הבירוקרטיה הממשלתית, אלא בתופעה חמורה של התעלמות שיטתית ומודעת מהחובה לקיים פסקי דין… כאשר מדובר בסעדים שעניינם הפרה של זכויות אדם, מסוג הנושאים הנדונים בבית המשפט הגבוה לצדק ובבתי המשפט המנהליים  – חמורים הדברים פי כמה בשל שלילתו של סעד אפקטיבי מהעותרים.

התזכיר של קרפ מבהיר את ההקשר הרחב של הגילויים האחרונים בפרשת בלאו-קם. כפי שעלה מן הכתבה של אורי בלאו בנובמבר 2008, הפיקוד העליון של צה"ל התעלם מן המגבלות החמורות שהטיל בג"ץ על סיכולים ממוקדים. התזכיר של קרפ מראה שההתעלמות מפסיקות בג"ץ אינה מוגבלת לזרוע הצבאית של השלטון, אלא חוצה משרדים ורשויות: כשלמדינה לא מתחשק לקיים את פסיקת בג"ץ, היא פשוט לא עושה את זה.

שלא במקרה, 7 מתוך 9 פסיקות בג"ץ שסוקרת עו"ד קרפ עניינם הגנה על זכויות יסוד של לא יהודים (כמו הזכות לחינוך והזכות לפרנסה). שלא במקרה, פסיקת בג"ץ שהופרה בדיוני המטכ"ל הגנה על זכות אחרת של לא יהודים – הזכות לא להיות מחוסל על לא עוול בכפך.

במדינה מתוקנת, כמו שאומרים, או ליתר דיוק, בחברה פתוחה אמיתית, הפוסט הזה על התזכיר של קרפ היה מיותר. סליחה, התזכיר עצמו היה מיותר. לא קרפ היתה צריכה לכתוב אותו, אלא עיתונאי כלשהו לענייני משפט; הפרת פסקי דין של בג"ץ היא עניין ציבורי מובהק, בתחום הכיסוי של כתבים משפטיים. בפועל, אף אחד זולת עו"ד קרפ לא טרח לרכז את העובדות הללו. חמור מכך, גם לאחר שהמלאכה נעשתה, פרסום התזכיר נתקל בחומה של אדישות. היה סיקור ראשוני, אבל חלקי למדי: כתבה ב-"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", כתבה ב"הארץ", ראיון קצר עם קרפ, וכתבה ב-nrg. למיטב ידיעתי, לא היה שום דיווח ב-ynet או בערוצי החדשות בטלוויזיה. הכתבות המעטות שפורסמו שקעו בתהום הנשיה; שום דיון ציבורי, שום עניין תקשורתי. התזכיר עצמו מעולם לא פורסם. כך גם אני החמצתי את הסיפור.

כלומר, על אף העניין הציבורי המובהק שבתזכיר קרפ, שום כלי תקשורת מרכזי לא מצא בו מספיק ערך כדי להמשיך ולטפל בנושא ביתר הרחבה. התופעה הזאת ראויה לדיון נפרד, ואקדיש לה את הפוסט הבא. גם על עמדתי שלי כלפי שלטון החוק ראוי להרחיב, ואעשה זאת בקרוב. כל אלה הם עניינים משניים, הנוגעים לשליח(ים) ולא למסר. כנגד הנטייה הרווחת אצלנו להתעסק עם השליחים ולא עם המסר, אני מתעקש לתחום את הדיון הנוכחי למסר בלבד (מגיבים, אנא כבדו את הבקשה הזאת).

עניינו של הפוסט הזה הוא פשוט להזכיר את הדברים החמורים האלה: כיצד המדינה, המופקדת על אכיפת החוק, הופכת לעבריינית הראשית על החוק.

בקיצור נמרץ, אלה הם המקרים בשנים האחרונות שבהם, על פי התזכיר, המדינה ציפצפה על פסיקות בג"ץ.

1. בג"ץ ביטל את החלטת הממשלה להעניק הטבות בתחום החינוך לפי "אזורי עדיפות לאומית", בין השאר מפאת הפגיעה בעקרון השוויון ואפליה פסולה של אזרחים ערבים. המדינה ביקשה הארכה של שנתיים למילוי אחר פסק הדין, ולאחר מכן, במקום לקיימו, יזמה חקיקה "עוקפת בג"ץ" והאריכה עד 2013 את החלטת הממשלה, שבג"ץ קבע כי אינה חוקית.

2. בג"ץ חייב את המדינה לתקן את המחסור החמור בכיתות לימוד בירושלים המזרחית. המדינה התחייבה לבנות 245 כיתות לימוד נוספות, אך בחלוף 8 שנים ממתן פסק הדין, לא עמדה בהתחייבותה. יותר ממחצית הילדים הערבים במזרח ירושלים (כ-50 אלף) אינם יכולים לממש את זכותם לחינוך ציבורי חינם משום שאין להם מקום במערכת החינוך הציבורית (עוד על שערוריית החינוך ב"מזרח ירושלים" – כאן).

3. המדינה התחייבה לפתוח בית ספר תיכון באזור הכפר אבו תלול בנגב, ולמרות שחלפו יותר מ-3 שנים מפסק הדין, לא נפתח בית הספר.

מעקה הבטון לאורך כביש 317 מונע מעבר כלי רכב של כ-3,000 פלסטינים תושבי מערות לעיירה יטא, שבה הם תלויים למחייתם.

4. בג"ץ חייב את המדינה לפרק את מעקה הבטון בדרום הר חברון בין היישובים כרמל לטנא בתוך 6 חודשים. המדינה לא קיימה את התחייבותה גם לאחר יותר מ-3 שנים, ואף בוחנת חלופה המבוססת על המכשול הקיים. 

5. בג"ץ פסל את הסדר הכבילה למעסיק ספציפי שחל על עובדים זרים, וחייב את המדינה לגבש בתוך חצי שנה הסדר העסקה חדש, מאוזן ומידתי, שלא ישית סנקציות על עובד זר המתפטר מעבודתו. המדינה לא עמדה בהתחייבותה גם אחרי 4 שנים, העובדים הזרים עדיין כבולים למעסיקם בהסדר לא חוקי.  

6. בג"ץ פסל את תוואי הגדר על אדמות הכפר בילעין והורה למדינה לגבש תוואי חלופי המפחית את הפגיעה בפרנסתם של תושבי הכפר. המדינה איחרה בהגשת החלופה, וכשכבר הגישה אותה, נדחתה גם זו על ידי בג"ץ. רק לפני שנה פורסם התוואי החדש, ועד לאחרונה, למעלה משנה וחצי לאחר פסק הדין, לא פורקה הגדר הישנה. (עדכון: בפברואר השנה הוחל בעבודות, אבל לתושבי בילעין עדיין אין גישה לאדמותיהם כפי שהורה בג"ץ).

7. בג"ץ פסל את תוואי הגדר בכפר עזון. רק לאחר שלוש שנים, עם הגשת בקשה לצו לפי פקודת בזיון בית המשפט, פורק התוואי הישן והוקם חדש תחתיו. עם זאת, כביש הפטרול החדש לא הוזז ממקומו בשל "מחסור במשאבים".

8. בג"ץ פסל את האפליה בין תלמידות אשכנזיות וספרדיות בבית הספר בית יעקב בעמנואל וחייב את משרד החינוך לבטל כל סממן של אפליה בבית הספר. יותר מחצי שנה אחרי פסק הדין, לא השתנה דבר. חלק מן התלמידות הספרדיות נאלצו לעבור לבית ספר אחר, אחרות יושבות בביתן בטלות מלימוד. 

כניסה אחורית לתלמידות ממוצא מזרחי בבית ספר "בית יעקב" בעמנואל.

9.  בג"ץ חייב את המדינה למגן מיגון מלא את כיתות הלימוד בשדרות ושאר יישובי "עוטף עזה". מאז פסק הדין חלפו כמעט 3 שנים, וההחלטה אינה מקויימת.

כך עובדת השיטה, על פי קרפ:

ואלה המאפיינים, המסתמנים מן המכלול:  פניות רבות של צדדים להליך שאינן נענות, אלא לאחר תזכורות חוזרות ונשנות, פעמים לאחר חלוף חודשים רבים, ובכללן העדר מענה או מענה חלקי בלבד לפניות עותרים בנושא כיבוד פסק הדין ובנושאים הקשורים לעתירה; ריבוי בקשות למתן אורכה לביצוע פסק הדין, בחלקן לתקופת זמן מוגזמות באורכן ובחלקן לא לפני שתם המועד לביצועו של פסק הדין; העדר הסבר לבית המשפט כיצד פעלה הרשות לביצוע פסק הדין לפני הגשת הבקשה לדחיית הביצוע או דיווחים שאינם משקפים את המציאות בשטח; הימנעות מהגשת כתבי תשובה; הבטחות הניתנות לבית המשפט במהלך ניהול המשפט שאינן מקוימות; הצגת טיעונים שלא נמצאו סבירים בעיני בית המשפט ובמקרים נדירים (כך יש לקוות) גם הצגת דברים שאינם אמת בפני בית המשפט, מתוך אי ידיעה או מתוך הסתמכות על הדיווח של המשרד הנוגע בדבר ללא בדיקה ראויה.

עברו יותר מחודשיים וחצי מאז שקיבל היועץ המשפטי לממשלה את התזכיר. התשובה היחידה שלו בנושא, עד כה, היתה: "הנושא נבדק".

להלן התזכיר של קרפ בנוסחו המלא.

[תודה לקורא ארנון שומר שהביא את הדברים לידיעתי]

60 תגובות

להגיב
  1. אמדאוס / אפר 23 2010 10:37

    זה לא מדינה, זה אספסוף.

  2. אמל / אפר 23 2010 10:57

    השיקולים הפולטיים גוברים על החלטות בג"ץ. הריסת בתים מתבצעת לפי שיקולים פולטיים גם לגבי הפלסטינים. זוהי חרב פיפיות. ביתו של ידידי הפלסטיני בכפר באזור שכם, הבנוי על אדמתו באזור המוגדר C, יהרס אם ימומשו את החלטת בג"ץ. כך גם ביתם של פלסטינים רבים באזורו. כשיתאים פוליטית, יהרסו הבתים.

  3. עידן לנדו / אפר 23 2010 11:05

    אמל,

    כן, אני יודע, לא צריך להזכיר לי את זה:

    https://idanlandau.com/2009/10/31/%d7%a9%d7%99%d7%97-%d7%92%d7%a8%d7%90%d7%97-%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%9c-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98%d7%99-%d7%9c%d7%98%d7%99%d7%94%d7%95%d7%a8-%d7%90%d7%aa%d7%a0%d7%99/

    מכך לא נובע שעלינו לפתח אדישות כלפי פסיקות בג"ץ, גם כאשר הן צודקות וניתנות בניגוד ללחצים הפוליטיים הרגילים. אני עוצר כאן כי כמו שכתבתי בפוסט, אני מעדיף שהדיון יעסוק בהפרות החוק עצמן, ולא במי שפסק עליהן (בג"ץ), חשף אותן (קרפ) או הזכיר אותן (לנדו).

  4. רוני רוזמן / אפר 23 2010 11:24

    למרבה הצער, המדינה נוהגת כך בפסיקות בג"ץ מפני שהיא רואה עצמה כנציגת העם וכשופרו. העם אדיש לפסיקות בג"ץ במקרה הטוב, ומנוכר במקרה הרע. המדינה יודעת שבאי-כיבוד זכויות הלא-יהודים היא משקפת את רחשי לבו של הציבור, שמצדד במעשי הגזל, ההרג והביזה. בנוגע לפגיעה בזכויות היהודים, כמו בעמנואל ובשדרות – הציבור אדיש, קהה חושים, נטול סולידריות ואכפתיות מינימלית כלפי הזולת. עשרות שנות כיבוש והתעמרות באזרחים יצרו חברה מפוררת ומנוכרת בה כולם מורידים את הראש בתקווה שהמכה תפגע בשכנם ולא בהם.השלטון יודע זאת ומנצל זאת.
    ושאלה: האם קיים בכלל מנגנון אכיפה או הטלת סנקציות על המדינה?

  5. עידן לנדו / אפר 23 2010 11:37

    רוני,

    מסכים עם כל דבריך. אני מניח שאם מישהו היה כותב תזכיר שבו כל ההפרות הן ביחס ליהודים, היתה מתעוררת מחאה כלשהי. אבל גם היא לא היתה מעלה על דעתה לקשור את הדברים עם הפרות חוק ביחס ללא-יהודים.

    לשאלתך: סנקציות יש – בית המשפט יכול להטיל סנקציות (קנסות) על המדינה, ועושה זאת לא פעם. היא גם משלמת על ביזוי החוק הזה – מכספי המסים שלי ושלך. אבל אין מנגנון אכיפה. אם המדינה תחליט לא לשלם, או לא לקיים את פסק הדין, אין מי שיכריח אותה. לשופטי בג"ץ אין יחידת הוצאה לפועל משלהם; כל גורמי האכיפה שייכים למדינה העבריינית.

    כמובן, כשהעבירות הן בתחום הדין הבינלאומי, יש מנגנון שיפוטי חיצוני: הוא נמצא בהאג. וישראל צועדת לשם לבטח. ארגונים כמו "עדאלה" כבר הבינו שהסעד המשפטי שיוכלו לקבל מבית המשפט הישראלי הוא מוגבל מאד, ולכן נאלצו לפנות לערכאות בינלאומיות. היהודים תופסים זאת כהפרת הנאמנות למדינה, אבל בעצם דרך הפעולה הזאת נכפתה על הערבים בישראל (ולא היתה בחירתם הראשונה); זו המדינה שהפרה את נאמנותה כלפיהם. ראה:

    http://www.adalah.org/heb/intladvocacy2009.php

  6. דודו פלמה / אפר 23 2010 11:50

    מדרון חלקלק. היום בבוקר במשאל בערוץ 2 ענו 80% מהצופים שהשתתפו במשאל שהם תומכים בכך שביבי יוציא אצבע משולשת לאובמה בעניין ההתיישבות יהודים בירושלים המזרחית. ובכך הם הצטרפו לאיתמר בן גביר, ברוך מרזל ואלי ויזל. ממש מרתק מה שהולך פה.

  7. עידן לנדו / אפר 23 2010 12:02

    דודו,

    טוב, בעניין "מזרח ירושלים" קשה לשער מה מדהים יותר – הבורות או הציניות. אני אגב מקפיד לכתוב "מזרח ירושלים" בתוך מרכאות, שהרי מדובר בפיקציה מוחלטת, אין חיה כזאת בעולם הממשי. הנה שני סיכומים, שלי ושל איל ניב:

    https://idanlandau.com/2009/07/22/%d7%a9%d7%a0%d7%99-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9b%d7%91%d7%a8-%d7%a0%d7%9c%d7%90%d7%94-%d7%94%d7%a2%d7%98-%d7%9e%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%a9-%d7%91%d7%94%d7%9d/

    http://eyalniv.wordpress.com/2009/03/14/ejer/

    ועל אלי ויזל אני מתאפק לא לדבר.

  8. אסתי / אפר 23 2010 14:15

    כדאי להזכיר אפרופו דברי אמדאוס, את הדקלומים בחצי פה (של כל מיני שרים, סגני וחברי כנסת) הנשמעים ברדיו בימים האחרונים על כך שצריך כעת קצת להקפיא את הבניה במזרח ירושלים כדי לא להביא לקרע ביחסים עם ארצות הברית.
    קרע ביחסים. זו הסיבה. זה הכל – קרע ביחסים.
    הערבים – יוק.
    חתירה לשלום – יוק
    נסיון לדו קיום – יוק.
    רק – לא להרגיז יותר מדי את הפריץ, את זה הם השכילו להפנים סוף סוף נבחרינו הנבחרים.

  9. איה / אפר 23 2010 15:17

    מדינה עבריינית. מקבלת גיבוי מלא מהציבור שמתנהג כאספסוף. טוב שהעלת את הנושא. מעמדו של בית המשפט הולך ומידרדר. אבל זה הרי ברור וקשור, הדברים לא מנותקים. מדינה שמחזיקה עם שלם תחת כיבוש במשך 40 שנה ומתייחסת אליו באדנות בהתנשאות ובאלימות- מה הפלא שהיא מזלזלת בהחלטות בית המשפט. המוסר נשחק כל הזמן. כל ממזר מלך- זה לא סתם ביטוי ריק מתוכן, זה המצב התודעתי המוביל. כל ממזר מרגיש כאדון הארץ, כאילו הכל שלו והוא יכול לרמוס ולדרוס. כך נדרס גם שלטון החוק. איך מתפתח פאשיזם – בדיוק ככה. וזה בא לידי ביטוי בכל התחומים. דיכוי של עם שלם – זה הרי מצב משחית. ואלה התוצאות

    מה הפתרון. זו השאלה

  10. יקי / אפר 23 2010 15:57

    עידן, כתבת לעיל כי:
    "כפי שעלה מן הכתבה של אורי בלאו בנובמבר 2008, הפיקוד העליון של צה"ל התעלם מן המגבלות החמורות שהטיל בג"ץ על סיכולים ממוקדים."

    אתה טועה ומטעה. נהפוך הוא – כתבתו של אורי בלאו היתה ברווז עיתונאי, שכן ניתוח העובדות במקרה הנדון מעלה דווקא כי צה"ל בהחלט פעל על פי מגבלות בג"ץ בנושא סיכולים ממוקדים. זו גם המסקנה אליה הגיע היועץ המשפטי לממשלה שנתבקש להתייחס לעניין ע"י עו"ד מיכאל ספרד ועו"ד אביגדור פלדמן בעקבות פרסום כתבתו של בלאו.

    ראה פירוט כאן:
    http://bibi.modiin.us/?p=1263

  11. עידן לנדו / אפר 23 2010 17:13

    יקי,

    הטקסט שלך כבר מוכר לי, ולא השתכנעתי ממנו. נכון, בג"ץ (לצערי) לא הוציא את החיסולים מחוץ לחוק, אבל כן קבע עליהם מגבלות – שהופרו בפקודת המבצע לחיסול מלאישה. לא רק אני חושב כך, אלא גם 3 פרופסורים למשפטים שבלאו ראיין. מזוז לא חושב כך – זה לא מפתיע, הוא מייצג את המדינה.

  12. עידן לנדו / אפר 23 2010 17:20

    דרור בל"ד,

    האמן לי או לא – התגובות שלך מסוננות אוטומטית כי הן בנפח שעולה על המותר. זה קורה כי אתה מצטט פסקאות נרחבות מאד. במקרה הנדון נכנסתי וקראתי מה שכתבת, והקשר לפוסט שלי קלוש באמת. אני לא אומר שהדיון על הגדרת המדינה כיהודית או לא איננו חשוב. אבל לא יכול להיות שכל פוסט שני כאן ייגרר לשאלה הזאת, שממילא לא תיפתר בין המגיבים. העקרון המנחה שלי הוא להתמקד תמיד בנושא אחד, ולהימנע מדיונים כוללניים. יכול מאד להיות שבירור מעמיק של אופייה הרצוי של המדינה הוא מעבר ליכולתו של בלוג (לשם כך יש סמינרים, ספרי מחקר וכו').

  13. יקי / אפר 23 2010 17:54

    "בג"ץ (לצערי) לא הוציא את החיסולים מחוץ לחוק, אבל כן קבע עליהם מגבלות – שהופרו בפקודת המבצע לחיסול מלאישה"

    אנא גבה את טענתך ופרט את המגבלות של בג"ץ שכביכול הופרו בפקודת המבצע לחיסול מלאישה.

    "מזוז לא חושב כך – זה לא מפתיע, הוא מייצג את המדינה"

    אמירתך משקפת חוסר הבנה של תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. היועמ"ש אחראי על שמירת החוק ברשויות השלטון והוא כפוף לביקורת שיפוטית של בג"ץ. לו היתה החלטתו של מזוז שאין כל בסיס לפתיחת חקירה בעניין מלאישה בלתי סבירה, היו יכולים עו"ד ספרד ועו"ד פלדמן לעתור לבג"ץ, כפי שנעשה למשל ביחס להחלטתו של מזוז ביחס לכתב האישום נגד קצב. העובדה שעו"ד ספרד ועו"ד פלדמן לא עשו כן, וגם הפרופסורים שראיין בלאו לא עשו כן, וגם "הארץ" לא עשה כן, מעידה כאלף מונים כי תשובתו של מזוז כי אין כל בסיס בטענותיו של בלאו בכתבתו היא תשובה מוצקה ומבוססת.

  14. עידן לנדו / אפר 23 2010 19:59

    יקי, אני לא חוזר על עצמי פוסט אחרי פוסט. תיכנס במטותא ממך לפוסטים שלי בעניין ענת קם, הנושא נדון בהרחבה. במיוחד בתגובות, בחילופי הדברים שהיו לי עם המגיב "סמולן". ועם כל הכבוד, לא הוסמכת לדבר בשמם של פלדמן וספרד.

  15. ידין / אפר 23 2010 22:49

    זה לחלוטין לא מקרי שבג"ץ נקט בהליכים של בזיון בית משפט רק בתיק של אפליית המזרחים בביה"ס בית יעקב בעמנואל (http://elyon2.court.gov.il/files/08/670/010/K37/08010670.K37.htm).
    בתיקים אחרים המוזכרים כאן, נמנע בית המשפט, גם כשהתבקש לעשות כן, לנקוט בהליכי בזיון.
    אגב, אחת הבעיות היא שבג"ץ נמנע, במקרים רבים, מהוצאת צו-על-תנאי ועתירות מתגלגלות במשך שנים כשהן למעשה בשלב טרומי ולא מחייב שלא מאפשר מתן פסק דין, ללא שקודם הוצא צו-על-תנאי או שהמשיבים הסכימו למתן פסק דין "כאילו כבר ניתן הצו על תנאי", לא מאפשר לבקש פרטים נוספים מהמשיבים ולא מחייב את המשך הדיון בפני אותו הרכב (ראו כאן: http://elyon1.court.gov.il/heb/laws/tak_seder.htm).

  16. עידן לנדו / אפר 23 2010 23:26

    מעניין, ידין, תודה. אבל הלינק השני לא נפתח.

  17. סמדר / אפר 23 2010 23:46

    אתה כותב:
    "כמובן, כשהעבירות הן בתחום הדין הבינלאומי, יש מנגנון שיפוטי חיצוני: הוא נמצא בהאג. וישראל צועדת לשם לבטח. ארגונים כמו "עדאלה" כבר הבינו שהסעד המשפטי שיוכלו לקבל מבית המשפט הישראלי הוא מוגבל מאד, ולכן נאלצו לפנות לערכאות בינלאומיות."
    זה לא מדוייק. מנגנוני האכיפה הבינלאומיים הם וולונטריים, כלומר מבוססים על הצטרפות מדינות לאמנות בינלאומיות, ועל לחץ פוליטי הדדי בין מדינות להצטרף לאמנות האלו ולהתנהג על פי הסטנדרטים שהן קובעות (peer pressure). כל בתי המשפט הבינלאומיים הוקמו באמנות שאליהן הצטרפו מדינות שחברות באמנות הללו. ישראל לא הצטרפה לאמנת בית המשפט הבינלאומי לצדק (ICJ) וגם לא לאמנת בית המשפט הפלילי הבינלאומי (ICC) (אמנת רומא). ולכן אין להם סמכות שיפוט ישירה לגביה היא לא לבד. גם ידידתנו הטובה ארצות הברית לא הצטרפה לאמנת בית המשפט הפלילי הבינלאומי, כמובן מחשש שאנשיה יועמדו שם לדין על פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות (הנמצאים בסמכות בית הדין).
    אז איך ניתן פסק הדין בעניין חומת ההפרדה?קודם כל לא מדובר בפסק דין אלא בחוות דעת מייעצת. קיימים מנגנונים שאינם וולונטריים אבל הם תלויים בהחלטות המנגנונים הפוליטיים של האו"ם, כלומר העצרת הכללית ומועצת הביטחון (המילה פוליטיים לא נכתבת כגנאי אלא כעובדה) ומוגבלים. בית המשפט הבינלאומי לצדק התבקש לתת חוות דעת מייעצת בעניין הגדר על ידי העצרת הכללית של האו"ם.
    גם האפשרות שהומלצה בדו"ח ועדת גולדסטון להעביר את פשעי המלחמה שבוצעו בעזה לשיפוט בית הדין הפלילי תלויה בהחלטות דומות של גורמים פוליטיים באו"ם, וכמובן תהיה כפופה להתנגדות של ישראל על בסיס העובדה שהיא לא הצטרפה לאמנת בית הדין.
    אגב, הרשות הפלסטינית הודיעה לבית הדין הפלילי שהיא מבקשת להצטרף לאמנה ובקשתה נמצאת בבחינה.

    בקיצור, זה נכון שישראל מתקדמת להאג, בעל כרחה ולא מרצון, אבל לאט, ובוודאי שאין מקום לעשות אידיאליזציה של מנגנוני האכיפה הבינלאומיים. למרות שהם נמצאים בתהליך של חיזוק (בעיקר עם בית הדין הפלילי והטריבונלים הפליליים אד הוק – לרואנדה ויגוסלביה), הם חלשים הרבה יותר ממנגנוני אכיפה של מדינה. חוות הדעת המייעצת בעניין החומה קבעה שהחומה אינה חוקית לפי החוק הבינלאומי והיא עדיין עומדת ותמשיך לעמוד על תילה. גם אילו זה היה פסק דין המצב לא היה שונה מהותית. ההתנחלויות נמלטו מכל צעד בינלאומי.
    העיקר הוא, כמובן, בהתנהגות פוליטית אחראית ומוסרית.
    עדאלה וארגונים אחרים פועלים ובצדק בזירה הבינלאומית שהיא אכן הכוח המשפיע המרכזי שיכול לעשות כאן שינוי – אבל לא מדובר באכיפה או בפניה לערכאות וקבלת סעד אלא בהשפעה על מנגנונים שיוצרים דעת קהל, תורמים להתפתחות המשפט הבינלאומי ומשפיעים על התנהגות מנהיגי מדינות אחרות שיכולים להפעיל את המנגנונים הפוליטיים של האו"ם והשפעה פוליטית אחרת.

  18. אלי ממן / אפר 24 2010 03:05

    אני רואה סיבה אחרת למצב:
    בג"ץ נטל לעצמו סמכויות מהמדינה בלי שאף אחד בחר את חבריו (אלא חבר מביא חבר)
    בג"ץ מתערב לממשלה ולצבא במדיניות ולכן הם לא שמים עליו…
    זה ממש נראה כמו הפיכה שלטונית של בג"ץ.
    צריך להזכיר שנבחרה פה ממשלת ימין ע"י רוב העם.
    ומי שזה לא נראה לו שישתה את המים של….

  19. כליל החורש נאורי / אפר 24 2010 03:42

    אני מקווה שלא אסטה יותר מדי מהנושא בתגובתי לאלי ממן:
    אני חושב שיש חוסר הבנה מאד רווח בציבור לגבי העקרונות בדמוקרטיה פרט לשלטון הרוב. הם חושבים שההקפדה עליהם היא איזה מין מורך לב של שמאלנים או יפי נפש, ונכון הדבר במיוחד כלפי עניין זכויות המיעוטים. ואמנם, עיקר הדוחפים לתיקון עוולות הנעשות כלפי מיעוטים הם אותם מיעוטים עצמם, באופן אנוכי לחלוטין, וכמה שוחרי זכויות אדם, שמאלנים וליברלים, וחברי הגוף אשר אמון על מימוש הסעד כנגד המדינה אינו נבחר באותה הצורה שבה נבחרות הרשות המחוקקת והמבצעת, אבל אותם חברי "רוב", שחושבים שעקרון שמירת זכויות המיעוטים לא רלוונטי להם, צריכים לשקול מספר דברים:
    א. דעותיהם לא היו תמיד דעות רוב, ולולא היה ביהמ"ש העליון מטיל מגבלות על ממשלת מפא"י ובן גוריון בראשה, ייתכן שמעולם לא היו הופכות לדעות רוב.
    ב. אין להם באמת שליטה על הפיכתם הפתאומית למיעוט. בוקר אחד הם עלולים להתעורר ולגלות שהם אינם ימנים מספיק, או אינם יהודים מספיק, או שהם ימנים מדי, או יהודים מדי, ואז מי יגן אליהם, כאשר המנגנונים המיועדים לכך כבר נזרקו לתהום הנשייה?
    ג. גם בממדים אתניים גרידא, הרוב היהודי במדינת ישראל הוא פיקציה שבנויה על כפיית העליונות היהודית בכוח הזרוע, לא בכוח המספרים בלבד. אם נספור את כלל תושבי השטח תחת שליטה ישראלית, כולל אלה ששטחם סופח מבלי שנתאזרחו, הרי שהרוב הזה אינו מובהק כלל, וייעלם תוך זמן מועט. וכל זאת מבלי לספור את אלה שגורשו מכאן וילדיהם.
    ד. אם תילקח מחברי קבוצות מיעוט גם אשלית השליטה בחייהם, שניתנת להם על ידי דמוקרטיה ליברלית, הרי שזה ידחוף אותם לכיוון של מימוש השליטה הזו בכוח הזרוע. אם אותם אנשי "רוב" חושבים שהם יוכלו להתמודד עם כך בנקל, עליהם לזכור את הפרנויה האחרת שמדריכה את חייהם, החשש ממדינות ערב ואיראן, הממתינות לעת חולשה על מנת לתקוף ולחסל אותם, או לחילופין את הדוגמה ההסטורית של סרביה, עוד מדינה בטוחה בצדקתה שמצאה עצמה מופצצת על ידי ברית נאט"ו ואת מנהיגיה נידונים בבימ"ש בינ"ל שנבנה למטרה זו.

    לפיכך, אני חושב שגם מי שבטוח שהוא בצד "הרוב" בתוך "שלטון הרוב" צריך להיות מודאג מההתעלמות הבוטה של הרשות המבצעת מן הרשות המחוקקת. יש לכך השלכות חמורות ארוכות-טווח גם על חייו שלו.

  20. יקי / אפר 24 2010 04:03

    עידן כתבת:
    "יקי, אני לא חוזר על עצמי פוסט אחרי פוסט. תיכנס במטותא ממך לפוסטים שלי בעניין ענת קם, הנושא נדון בהרחבה. במיוחד בתגובות, בחילופי הדברים שהיו לי עם המגיב "סמולן". ועם כל הכבוד, לא הוסמכת לדבר בשמם של פלדמן וספרד."

    קראתי בעבר פוסט או שניים שלך בפרשת קם ולא זכור לי שראיתי פרוט של המגבלות של בג"ץ שכביכול הופרו בפקודת המבצע לחיסול מלאישה. אתה מוזמן לספק קישור לפוסט או לתגובה בה יש פרוט כזה, ואשמח להתייחס.

    היועמ"ש השיב לפניית פלדמן וספרד בינואר 2009. בשנה ושלושה חודשים מאז קיבלו את תשובתו המנומקת של היועמ"ש, פלדמן וספרד בחרו של לעתור לבג"ץ. לו היה להם קייס לכך שצה"ל מפר את מגבלות בג"ץ הם בוודאי היו עושים כן, ובג"ץ בוודאי היה שמח לנזוף בצה"ל. זו עובדה שפלדמן וספרד לא עשו כן – ובוודאי שאיני צריך לקבל שום הסמכה מהם על מנת לציין עובדה זו.

    צר לי עידן, אך תגובתך לעיל היא פשוט התחמקות ואין בה שום התמודדות עם הטיעונים.

  21. בים / אפר 24 2010 05:38

    יקי-
    מזוז פשוט אימץ כלשונו את התחקיר של צה"ל בנושא ולא ביצע חקירה עצמאית משלו בנושא מלאישה. עכשיו נשארת רק השאלה אם אנחנו סומכים כמו מזוז על צה"ל בנושא…?
    עידן, וגם אני לא, אתה – כנראה שכן. (זה בסדר אתה בחברה טוב, רבים כמוך)
    זהו זה, מעבר לכך כל השאר הוא התגרות שלך בהצגת הדברים של עידן.
    אני אומר שכל אזרח במדינה כדאי לו שיקרא את החומרים שעידן מעלה כאן ובוודאי את המסמך של קרפ לפני שהוא פוסק למי כדאי להאמין

  22. דרור בל"ד / אפר 24 2010 07:03

    לעידן.
    אין שום סיבה שלא אאמין לך. יחד עם זאת אתה טועה לדעתי בגישתך לתגובתה של אמל.

    בתגובתי הארוכה הבאתי ציטוטים ממאמרם של נדים רוחאנא ואריג' סבאע' ח'ורי: "מדוע אין מעבר מהכרה בהיסטוריה שונה [של הסכסוך הציוני-פלסטיני – דרור] לדיון במשמעות של ההכרה"? תת פרק מתוך: "כוחניות, מרחב הסובלנות והמצב הפריבילגי". המאמר נמצא בקובץ המאמרים 'יודעים ושותקים – מנגנוני השתקה והכחשה בחברה הישראלית', הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2006

    התגובות שהתפרסמו עד עתה תומכות – שוב, לדעתי – בגישתי זו. דיבורים על דמוקרטיה – שלטון הרוב, על שלטון החוק ועל המדינה המפרה אותם יהיו בהכרח לוקים בחסר אם לא נתייחס להקשר ההיסטורי ונרחיב בסוגייה באילו אמצעים הוחל שלטון החוק, כמו גם איך הומשג הביטוי "רוב דמוקרטי" במדינת ישראל.

    מחכה למאמרך החשוב על שלטון החוק.

  23. א / אפר 24 2010 07:28

    בטוח אפשר למצוא לא מעט דוגמאות שיעוררו את חמתם של אוכלוסיות נוספות מלבד השמאל לענייני ערבים.

    בהחלט קשה לצפות מהצבא שלא לפעול מעבר לחוק הישראלי בהתחשב בהתעלמות השוטפת של המדינה מהחוק, עליהם עולות דוגמאות כל שנה.

    חוק כמעל הכל, חוק כמושא העיקרי, הינו בעייתי ומעורר חלחלה. עם זאת, המצב הקיים ללא ספק דפוק.

  24. עידן לנדו / אפר 24 2010 07:29

    תודה לכל המגיבים.

    סמדר: מקבל כמובן את התיקונים וההבהרות. רק התעלמת מסמכות השיפוט האוניברסלית שבאופן עקרוני יכולה היתה להביא לדין פושעי מלחמה ישראלים (ספרד ואנגליה) אבל תחת לחצים פוליטיים לא מומשה.

    יקי: אתה קנטרן. אני נשבע בהן צדק שהדיון שאתה דורש כבר נעשה כאן. וזה עניין עקרוני: אם אתה לא מתאמץ לחפש אותו, כמה פוסטים אחורה, אני לא אתאמץ בשבילך. ועוד עניין עקרוני: לא מגיבים בפוסט של היום על הפוסט של אתמול (ראה "הקוד האתי").

    כליל החורש נאורי: תודה על הדברים.

  25. נעם / אפר 24 2010 09:23

    סעיף 1 ברשימה (בניגוד לכל השאר) דווקא לא מהווה צפצוף על בג"צ. לחוקק חוק "עוקף בג"צ" זה בדיוק מה שאמורה לעשות כנסת (להזכירך, היא הריבון במדינה, ולא בג"צ) שחושבת אחרת ממה שבית המשפט חושב. פגיעה בזכויות יסוד במדינת ישראל יכולה להיעשות רק מכוח חוק (לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, ואת שני אלו יכולים לבדוק בבג"צ). כך המדיניות (המפלה) היא ברורה וגלויה לכל, וניתן להעביר עליה ביקורת, בין אם שיפוטית בבג"צ, ובין אם על ידי הציבור, שחופשי לא להצביע למפלגה שמחוקקת חוק שלא מוצא חן בעיניו.

  26. איריס חפץ / אפר 24 2010 10:19

    עידן,
    תודה על סיכום כל הדוגמאות. צריך להזכיר בנוסף, שבית המשפט שענת קם חשפה איך הוא מבוזה, הוא בסופו של דבר זה ששופט אותה, ושופטיו הם אלו שהחליטו להחמיר את מעצרה.
    אם חברי בית המשפט עצמו לא מכבדים את עצמם (כן, אני יודעת שלא מדובר באותו איש עצמו שעושה את כל הדברים: אבל צריכה גם להיות איזו תפיסה מערכתית אצלם בכל זאת…), למה שמישהו אחר יכבד אותם?
    או שאולי זה לא במקרה, כמו שקרפ עצמה כותבת וגם היא חלק מהמשחק הזה, כי הרי ברור לכל בר דעת עכשיו על איזה פסקי דין הוא יושב וכותב יפה והם לא יקויימו.

  27. עידן לנדו / אפר 24 2010 10:39

    איריס,

    יש צדק כלשהו בדברייך, למרות שעדיין לא נגזר דינה של קם, ואנחנו לא יודעים מה יישאר מאשמת הריגול המגוחכת וכו'. בסופו של דבר קם עברה עבירת בטחון שדה, ואני מההתחלה גם אמרתי שהיא צריכה להישפט על זה בלבד, ולא על סיכון בטחון המדינה. כמו שפרקליטיה טוענים כל הזמן, העובדה שהיא במעצר בית מעידה כאלף עדים שאף אחד לא רואה בה סיכון בטחוני.

    ביחס לקרפ, נדמה לי שהיא הרשתה לעצמה כאן חירות ביטוי שהיא לא היתה מרשה לעצמה בעודה עובדת מדינה. כיום היא אזרחית פרטית, ויש לה ביקורת נוקבת על תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה. לא כתבתי על החלק הזה בתזכיר, אבל אני ממליץ מאד לקרוא את חלקו האחרון. באמת דברים נוקבים, הלוואי שכל עובדי הציבור שלנו היו מסוגלים לומר אותם. אני יכול גם להוסיף שקרפ נעזרה, לצורך הכנת התזכיר, בין השאר גם ב"עדאלה". הנה עוד "טאבו" שנשבר – אנשים מתוך המערכת לוקחים את הערבים ברצינות. נכון, היא כבר לא במערכת, אבל היא מנצלת את היוקרה שהיא צברה בה כדי להשיג אוזן קשבת. למעשה, התזכיר כרגע נמצא בדיונים, לפחות שני חברי כנסת (בני בגין ומיקי איתן) נמצאים בקשר עם קרפ בעניין, וגם הסיקור המועט שהיה, לא היה אלמלא ידעו מי זאת יהודית קרפ.

    כלומר, יש כאן תופעה מבורכת, עובדת מדינה לשעבר, אשת מצפון, יוזמת מהלך בלי שאף אחד ביקש ממנה, מדאגה אמיתית לעניין, וגם משתמשת ביוקרה שצברה בתוך המערכת, במוניטין שלה כאשה מקצועית וישרה, כדי לקדם עניינים מאד חשובים.

    יש לזה מילה: אקטיביזם. וגם אם זה לא האקטיביזם שלי ושלך, אני לא בודק בציציותיו, ומנסה להפיק ממנו את המירב. לדוגמה, הפוסט הזה, והעלאת התזכיר לרשת (מה שלא נעשה עד כה).

  28. יקי / אפר 24 2010 16:39

    עידן, כתבת:

    "יקי: אתה קנטרן. אני נשבע בהן צדק שהדיון שאתה דורש כבר נעשה כאן. וזה עניין עקרוני: אם אתה לא מתאמץ לחפש אותו, כמה פוסטים אחורה, אני לא אתאמץ בשבילך. ועוד עניין עקרוני: לא מגיבים בפוסט של היום על הפוסט של אתמול (ראה "הקוד האתי")."

    1. חבל שבעוד שאני פניתי אליך בנימוס, במקום להגיב לטיעוני אתה מתדרדר לכינויי גנאי. בכך הפרת את הקוד האתי של הבלוג שלך (יחס גורר יחס).
    2. טענתך כי אני מגיב כאן על הפוסט של אתמול היא מופרכת כמובן – הגבתי במישרין לדברים שכתבת בפוסט הזה, ואף ציטטתי בתגובתי הראשונה את הפסקה הרלבנטית אליה התייחסו טיעוני.
    3. טרחתי והבאתי קישור לפוסט מפורט שכתבתי בו נימקתי מדוע כתבת "הארץ" של בלאו רק העידה על חוסר הבנתו את המגבלות בעקבות פסיקת בג"ץ, את פקודת המבצע ואת מה שהתרחש בשטח באותו לילה. תגובתך היתה: אני לא חושב כך וכמוני גם הפרופסורים למשפטים שבלאו ראיין. דהיינו שום נימוק ענייני אלא שימוש ב-appeal to authority fallacy.
    4. במקום לספק לינק כפי שאני סיפקתי לך (שוב הפרה של הקוד האתי שלך יחס גורר יחס), שלחת אותי לחפור בפוסטים קודמים שלך על ענת קם. המעניין הוא שבהתכתבות שלך עם סמולן בפוסט הקודם בו עסקת בנושא זה אתה מודה כי "לא נכנסתי בעצמי להוכחת האי-חוקיות. זאת ניתנה, בפירוט מספיק לטעמי, בכתבה המקורית של בלאו.". מדוע אם כך אתה שולח אותי לחפש הוכחות לאי חוקיות בפוסטים קודמים בעוד שלדבריך לא עסקת בהם כלל בסוגיית אי החוקיות?
    5. בתגובתך האחרונה לסמולן (אשר לאחר מכן טענת כי הוא לא התמודד עימה ופרשת ברוגז מהדיון) בסה"כ ציטטת מכתבתו של בלאו, אליה התייחסתי בהרחבה בפוסט שלי אליו קישרתי לעיל. מגיב בשם דוד העתיק בדיוק את התגובה הזו שלך לתגובה לפוסט הנ"ל אצלי בבלוג (13 באפריל, 2010 בשעה 0:29) ועניתי לו אצלי בבלוג (14 באפריל, 2010 בשעה 0:31). בעקבות תגובתו הגעתי לבלוג שלך. למען הנוחות, אני מעתיק לכאן את מה שהשבתי לדוד בתגובה לציטוט דבריך:

    יש מבצעי מעצר שאין להם אישור לבצע סיכול ממוקד, ויש כאלה שכן יש להם אישור לסיכול ממוקד במידה ולא ניתן לבצע את המעצר. מלאישה היה מבצע מעצר מהסוג השני. בג"ץ חייב לבצע זיהוי וודאי של המבוקש במקרה של סיכול ממוקד, וכך נוסחה גם הפקודה.

    פסיקת בג"ץ לא אומרת דבר על כך שפגיעה בחפים מפשע מותרת רק במצב של חילופי אש בעת המבצע, אלא היא מדברת רק על הצורך במידתיות במספר ההרוגים. הניסוח של אלוף הפיקוד לא היה מוצלח, אבל המבחן אינו בכושר הניסוח שלו אלא בפעולה בהתאם לפסיקת בג"ץ. מה שלדעתי נווה רצה לומר זה משהו בסגנון "עזוב אותי מהתפלפלויות שאני לא מבין בהם – בתכל'ס אנו קוראים להם להרים ידיים ולהיכנע, ואם הם מסרבים אז אנחנו לא מסכנים את חיילנו ותוקעים בהם כדור".

    באשר למכתב [של ספרד ופלדמן] לאחר כתבתו של בלאו, הם קיבלו תשובה מפורטת שהסבירה כי הטענות בכתבתו של בלאו חסרות כל בסיס. ראה כאן:
    http://www.news1.co.il/Archive/001-D-235490-00.html?tag=15-09-42

  29. עידן לנדו / אפר 24 2010 20:40

    יקי,

    אתה קנטרן, כי אתה מתעקש להסיט את הדיון לפרשת קם בפוסט שלא זה עניינו. פרשת קם נדונה בבלוג הזה בפוסטים קודמים והוזכרה רק במשפט אחד כאן, כאנלוגיה. באופן חריג גם ביקשתי, בגוף הפוסט, להתייחס למסר שלו בלבד: לתזכיר קרפ. התעלמת מזה, וגם תקפת אותי. זה גובל בחוצפה.

    נקודה (4) שלך חושפת שבסוף אכן גילית את הדיון שלי (כלומר, בתגובות הקודמות שלך התעצלת לחפש).

    לגוף הויכוח: יש לנו אי הסכמה בסיסית לגבי הפרשנות של פסיקת בג"ץ. הבנתי אותך, והבנת אותי, ואנחנו לא מסכימים. צריך לדעת מתי הויכוח הופך לעקר, ולהפסיק.

  30. ארנון / אפר 25 2010 00:46

    יקי,
    נראה לי שעידן עייף מלדבר איתך ולכן אסביר לך במה טעותך.

    אי-אפשר לומר מצד אחד שחובה לנסות לעצור אדם שמבוקש על פשע (שזו היתה פסיקת בג"ץ), ומצד שני להגיד שלעצור אותו זה מסוכן מדי ולכן במידה ונתקלים בו יש להרוג אותו (הוראת צה"ל). הדבר היחיד שכן צה"ל הפנים הוא שאם יש עוד מישהו בסביבה אז אסור להרוג אותו (כי ככה קבע בג"ץ). אלא אם כן המישהו הזה הוא גם פושע ואז זה לא נורא (הוראת צה"ל).
    הטיעון שבאישור חיסול מישהו מבוקש הוא שמעצרו יסכן חיי חיילים, ואי-חיסולו יסכן אזרחים ישראלים כי הוא פ'צצה מתקתקת'. גם טיעון זה הופרך והופרח כאשר הפקודה המדוברת של חיסול מלאישה נדחתה בעקבות ביקור דיפלומטי אמריקאי בארץ. כיצד פצצה מתקתקת נדחית מטיפול רק על סמך ביקור פוליטי?

    השורה התחתונה היא שבג"ץ קבע מה שקבע, בצורה הניתנת לפרשנות, וצה"ל מפרש אותה לצרכיו וממשיך לעשות כבשלו. תאר לך שצה"ל היה קובע שצריך להתנקש ביהודים שמתכננים פיגוע רצחני. כאלה שכבר יש להם דם על הידיים (הרגו פלסטיני והתעמתו עם כוחות הבטחון). האם פקודה שמאשרת את ההרג של יהודי אחד כזה (כמובן רק במידה אם אין לידו אשה וילדים), במקום לנסות לעצור אותו היתה מקוממת אותך?

    וזה בדיוק מה שנטען בכתבה ובאופן כללי בבלוג של עידן, שאנחנו נוטים להסתכל על ערבים בהכללה כאיום בטחוני ולכן כחסרי זכויות בסיסיות כמו הזכות לחיים, כשלמעשה מדובר באנשים שנלחמים על החופש שלהם ועל הזכויות שלהם בדיוק כמונו.

    היועץ המשפטי יכול לטעון שלהרוג ערבים זה בסדר, אבל אם ככה אז גם להרוג יהודים זה בסדר, כי הם מסכנים את בטחונם של הערבים, ואז מה שיוצא שממשיכים להרוג אחד את השני, אבל הכל בסדר, כי היועץ המשפטי אמר…

  31. יקי / אפר 25 2010 01:11

    עידן, הבנתי אותך – אתה מכנה אותי בכינויי גנאי, מפר שוב ושוב את הקוד האתי של הבלוג שלך (יחס גורר יחס), מסרב לאדיבות המינימלית של להפנות באמצעות קישור, שולח אותי לחפש טיעונים בפוסטים שאתה יודע שהם אינם קיימים – אבל אני זה שחצוף. וואלה, אני מרגיש כמו ח"כ זחאלקה באולפן של דן מרגלית – תיכף בוודאי תגיד לי "תלך מפה!" 🙂

    הקדשת פיסקה שלמה בפוסט הנ"ל על מנת להתייחס לכתבתו של בלאו והריגת מלאישה על מנת להמחיש את מן הפרט אל הכלל. המסר שמקבל הקורא: כפי שדשנו בהרחבה במקרה של חיסולו של מלאישה, הצבא מתעלם מפסיקות בג"ץ – כך גם יתר זרועות השלטון.

    אך מה מסתבר? מעולם לא כתבת פוסט בו ביססת את הטענה כי חיסולו של מלאישה היה בניגוד למגבלות שהטיל בג"ץ – תובנה אותה הצליח לחלץ ממך סמולן רק לאחר תגובות רבות. הארגומנט שלך הוא: צה"ל מתעלם מפסיקות בג"ץ כי אורי בלאו כתב כך בעיתון ומשום שבלאו מצא גם שלושה פרופסורים שיסכימו איתו.

    אני לא מכיר את שאר המקרים המתוארים בתזכיר קרפ, אך מאחר ואתה מנסה לבסס את אמינותו של תזכיר קרפ בהתבסס על הריגת מלאישה, אזי כפי שהמחשתי במפורט בפוסט אצלי בבלוג וכפי שממחישה תשובתו של היועץ המשפטי לממשלה הנתון לביקורת בג"ץ: במבצע “שני מגדלים” בו חוסל מלאישה צה”ל פעל על פי הנחיות בג”ץ. המחבלים סרבו להיכנע ולהניח את נשקם, זיהויים היה ודאי, והתאפשרה פגיעה מדוייקת בהם מבלי לפגוע באזרחים בלתי מעורבים.

    לפיכך כתבתו של אורי בלאו היתה למעשה ברווז עיתונאי. אולם אנשים רבים קנו והפיצו את הלוקשים ש”הארץ” מכר בנובמבר 2008, ומיחזר בשנית בפרשת ענת קם – ובהם גם אתה. כלל ידוע בתעמולה הוא שאם חוזרים על שקר מספיק פעמים, אנשים יאמינו בו לבסוף – וזה מה שקרה בקרב חוגים מסויימים לגבי המיתוס של הצמד האמיץ קם-בלאו שחרפו נפשם על מנת לחשוף ולתקן כביכול את פשעי המלחמה של צה”ל.

    המעניין הוא שבמאמר שלך "כתיבה פוליטית: אל מי, על מה, לשם מה" (קישור מצד שמאל תחת הכותרת "מושכלות ראשונים") אתה מוקיע בדיוק את שיטת התעמולה הנ"ל כאשר היא ננקטת ע"י השלטון:

    "הדרך היחידה להבטיח מצב כזה היא לעטוף את האזרח בתעמולה בלתי פוסקת שחוזרת כמו מנטרה על הסיפור הרשמי. התעמולה הזאת מגיעה מכל הכיוונים: שרי ממשלה, דוברים של פוליטיקאים, פרשנים, כותבי טורים בעיתון ומראיינים ברדיו – עד שהיא מגיעה אליך. הרבה פעמים היא מגיעה אליך דרך חבר לעבודה או קרוב משפחה. בבוקר מגבש צוות התגובות של שר הביטחון את "ההודעה לעיתונות" בדבר "השימוש המפלצתי שהחמאס עושה באזרחים כ'מגן אנושי' בעזה", ובערב כבר הספר שלך והמוכר במכולת והבת דודה שלך טוחנים לך את אותן מלים בדיוק, בלהט של מי שעלה על תובנה מדהימה לגמרי בעצמו. וכך, האנשים הקרובים אליך ביותר הופכים לסוכני תעמולה שלא מדעת; ובשלב הבא, גם אתה נדבק בוירוס ומעביר אותו הלאה. גם אתה חלק מן התעמולה הויראלית."

    אך רגע, מצאתי באותו מאמר את ההסבר לכך שאתה טוען שוב ושוב שהריגת מלאישה היתה בניגוד לפסיקת בג"ץ, למרות מדובר בקביעה מופרכת: בהמשך אותו מאמר אתה כותב כך:

    "במה יכולה הכתיבה הפוליטית להועיל ללא-קולטים? רק בכך שתחזור, שוב ושוב, על העובדות הידועות, עד שייקלטו. במצבים האלה, הכתיבה הפוליטית צריכה להפשיל שרוולים ולאמץ את שיטת התעמולה העתיקה ביותר: חזרה עד זרא. אם השלטון מפמפם את השקרים שלו בלי סוף, גם לנו מותר לפמפם את האמת שלנו בלי סוף."

    במלים אחרות: אין זה משנה אם האמת אינה לצידי, העיקר שאפמפם בלי סוף את מה שמשרת את האג'נדה שלי, ואנפנף הצידה כל מי שטוען אחרת.

  32. יקי / אפר 25 2010 01:21

    ארנון, הערכת המצב של צה"ל היתה כי מלאישה יתנגד למעצר ויעדיף להילחם, ולכן נערכו מראש למצב זה ואישרו את התנאים והמגבלות בהם פעולת המעצר תהפוך לפעולת חיסול – בדיוק נמרץ על פי ההגבלות שהציב בג"ץ (זיהוי וודאי שלו, מספר בלתי מעורבים העשויים להיפגע, הימצאות נשים וילדים עימו ברכב וכו'). בשטח הערכת המצב של צה"ל התאמתה, התחולל בשטח קרב קשה עם המחבלים אשר כלל השלכת מטענים על ידם על חיילי צה"ל, המחבלים סרבו לקריאת צה"ל להיכנע – וחוסלו ע"י טיל מבלי שנפגעו בלתי מעורבים. צה"ל פעל בדיוק על פי פסיקת בג"ץ.

    פעולות צבאיות נדחות לעתים מזומנות משיקולים מדיניים, וכך גם מבצע מלאישה – ולעתים זה גם עולה לנו בחיי אדם. אין זה מפחית כלל מהעובדה כי מלאישה תכנן פיגועי טרור רצחניים, וחיסולו בתנאים בהם לא ניתן היה לעצור אותו עמד במגבלות של בג"ץ, כפי שגם פירט היועמ"ש בתשובתו לעו"ד ספרד ופלדמן. אני מזכיר שוב כי היועמ"ש נתון לביקורת בג"ץ.

  33. דודו פלמה / אפר 25 2010 02:41

    יקי, זה מתחיל להלאות.
    עכשיו אתה כבר מזכיר לי קטע מחייל אמיץ שווייק שבו מתאר חיילנו האמיץ ברנש אחד שמסרב לעזוב את המסבאה. אחרי שזרקו אותו מהדלת הוא חזר דרך החלון. כאשר זרקו אותו מהחלון הוא חזר דרך הארובה.
    אז תמשיך כך, העקשנות בסופו של דבר משתלמת, תיראה מה קרה לממלכה האוסטרו-הונגרית.
    וחוץ מזה שיטת הדיון שלך מזכירה לי גם חבר ימני שטוען בעקשנות שההפגנות של השמאל הישראלי אלימות יותר מההפגנות של הימין. עובדה, הוא אומר, רק בהפגנות של השמאל נרצחים אנשים…

  34. galithatan / אפר 25 2010 03:56

    לדורית ביניש אין מה להגיד בנושא?

    כי זה מוציא את בית הדין הגבוה לצדק די פארש, ואת מתנגדיו זה הופך לאלה שידם על העליונה.

  35. עידן לנדו / אפר 25 2010 07:35

    ארנון ודודו: תודה. באמת עייפתי. אני משכתי ידי מהעניין הזה, יקי כבר מתחיל לשקר במצח נחושה. "נערכו מראש למצב זה ואישרו את התנאים והמגבלות בהם פעולת המעצר תהפוך לפעולת חיסול"? בדיוק ההפך. נערכו מראש, אם כבר, למצב בו פעולת החיסול ("יירוט" הוא המונח המופיע בפקודה, לא מעצר ולא בטיח) תהפוך למעצר. קודם מחסלים, אחר בודקים אם אפשר לעצור. זה ההגיון של הפקודה.

    גלית: שאלה מצויינת. יש לך את המייל של בייניש? לי אין. היא תמיד תוכל לטעון – בג"ץ היה בסדר, זאת המדינה שמפרה את הפסיקות. כבר נרמז כאן באחת התגובות שבג"ץ אולי פוסק מראש בידיעה שהמדינה לא תקיים. אם כך, באמת אבדנו. אבל מה השופטים חושבים על המצפצפים – את זה לא נדע.

  36. יקי / אפר 25 2010 09:33

    "אני משכתי ידי מהעניין הזה"

    עידן, שמתי לב שנקטת באותה טכניקה בדיוק עם "סמולן".

    בפעם הבאה שתחזור שוב בבלוגך על הקביעה המופרכת כביכול הצבא אינו מקיים את פסיקת בג"ץ בנושא סיכולים ממוקדים, תוכל להפנות את המגיב הבא שיחלוק עליך לתגובתי לעיל ממנה "משכת את ידיך":
    https://idanlandau.com/2010/04/23/kar/#comment-3677

    רק תעשה לי טובה – אל תשלח את המגיב הבא לחפש נימוקים בפוסטים שאינם קיימים 😆

    "יקי כבר מתחיל לשקר במצח נחושה"

    נו, כמה טוב שיש לך קוד אתי לבלוג – חבל רק שאתה עצמך אינך מיישם אותו 😆

    היה שלום ותודה על הדגים.

  37. יובל / אפר 25 2010 14:01

    ארנון: תיקון קל – צה"ל אישר "ליירט" גם אם יש "בלתי מזוהה" אחד עם מלאישה. כלומר בעצם יש אישור לרצח של אדם חף מפשע (כל חטאו הוא שהוא נמצא יחד עם מלאישה). יאיר נווה נשאל על כך בכתבה: "מדוע באישורי סיכול ממוקד ניתן אישור מראש לפגוע בבלתי מזוהים?" וענה את התשובה המופתית: "בשחאדה לא היו אנשים? אבל זה לא שאלות שאתה צריך להפנות אלי. מה שעובר את נושא פעמו"ן עובר אישורים עד ראש הממשלה ומה שמוחלט מוחלט. בדרך כלל החבר'ה האלה הסתובבו עם אנשים רעים לידם, לא עם אנשים טובים". שווה אולי להזכיר שכש-"יירטו" את שחאדה ה-"אנשים הרעים" שהסתובבו לידו וחוסלו כללו גם את הילדים של השכנים.

  38. בים / אפר 25 2010 14:28

    יובל היה אישור לפגוע בעד 5 אנשים שיהיו עם מלאישה ברכב לא רק באחד נוסף
    בכל אופן איך שלא נכבס את זה זה רצח וימשכו הרציחות האלו כל עוד אנו צבא כובש

  39. יובל / אפר 25 2010 14:31

    בים – בהתחלה היה אישור לרצוח 5 אנשים נוספים אבל בסוף תהליך הדיונים הרשו לרצוח "רק" חף מפשע אחד.

  40. בים / אפר 25 2010 14:42

    כאמור אם אתה פושע מלחמה אז זה כבר לא משנה אם תאשר אחד או 1500 כמו בעזה (כולל 300 ילדים)
    הפשע כבר נחתם

  41. אלי ממן / אפר 26 2010 04:25

    תשובה לכליל החורש.
    לא הבנתי מה אתה מציע? שבדמוקרטיה המיעוט כל הזמן ימנע מהרוב לבצא מדיניות?
    שופטי בית המשפט העליון חורגים מתפקידם ומנסים לשפוט דברים שהם פוליטיים או בטחוניים.
    יש פגם בזה שחלק מהשופטים בוחרים עוד שופטים.
    נראה גם שלחלק נכבד מהשופטים יש אגנדה שונה מרוב העם.
    אף אחד פה לא שולט בקבוצות מיעוט אלא שבדמוקרטיה ברוב קובע.
    מחסור בכיתות לימוד הוא לא עניין לבית משפט אלא לגורמים אחרים כו מבקר המדינה והתקשורת.
    אם תושבי מזרח ירושליים מרגישים מקופחים איין להם מה לבוא בטענות אלא לעצמם.
    הם יכולים לבחור בבחירות לעירייה כמות גדולה של חברי מועצה ולהקצות לעצמם תקציבים לכיתות לימוד.

  42. כליל החורש נאורי / אפר 26 2010 04:39

    לאלי:
    אני לא מציע כלום למיעוטים; הם הרי ינסו למנוע מהרוב לבצע מדיניות שפוגעת בהם בכל מקרה. השאלה היחידה היא האם זה ייעשה בדרכי נועם. לשיטתך אין לספק להם דרך לעשות זאת בדרכי נועם. אני אומר "הם", אבל למעשה, כאמור, מחר אתה יכול להיות שייך למיעוט כזה, בלי משים.

  43. עידן לנדו / אפר 26 2010 09:10

    אלי,

    אתה רציני? אתה חושב שזאת אשמתם של תושבי "מזרח ירושלים" שאין להם כיתות לימוד? אולי זאת אשמת הרשויות? אם מחר יפסיקו לאסוף זבל מהחצר שלך ("אין תקציב"), ותקבל את התשובה "אתה יכול לבוא בטענות רק לעצמך, תבחר נציגים למועצה שיקציבו כסף לאיסוף זבל מהחצר שלך", או את התשובה "זה לא עניין לבית משפט, אלא למבקר המדינה או לתקשורת" – האם תסתפק בתשובה כזאת?

    חינוך חובה הוא לא טובה של המדינה, הוא חובתה על פי חוק. האזרח לא צריך לעשות כלום כדי לקבל את הזכות היסודית הזאת – מעבר לתשלום מסים. הוא לא צריך לפנות לתקשורת או לבית משפט, זה מגיע לו כמו שמגיע לו ביטוח לאומי וקצבת ילדים והגנה של המשטרה מפני גנבים ומערכת כבישים ורמזורים וכן הלאה.

    עדיין לא הגענו למצב שבו גם כדי לקבל את התמורה המינימלית עבור המסים שלנו צריך להפעיל קבוצות לחץ. איכשהו, כשזה מגיע לערבים, פתאום אומרים "שידאגו לעצמם". זאת הגזענות במסווה של "אזרחות פעילה".

  44. דרור בל"ד / אפר 26 2010 13:16

    עידן לנדו מנבא את קיצו של המשטר הציוני: "היא [בייניש] תמיד תוכל לטעון – בג"ץ היה בסדר, זאת המדינה שמפרה את הפסיקות. כבר נרמז כאן באחת התגובות שבג"ץ אולי פוסק מראש בידיעה שהמדינה לא תקיים. אם כך, באמת אבדנו".

    חנין זועבי: "…בל"ד טוענת שלא מספיק להזכיר את השם של הפשע, אלא צריך להזכיר את הפושעים. אין פוליטיקה שמזהה רק את הפשעים, אלא צריך לזהות את הפושעים. קל להגיד 'יש הרג, יש פשעי מלחמה', יותר קשה להגיד מי ביצע את הפשעים הללו".
    אך זועבי לא כיוונה את דבריה אל מי שרוצח ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית, אלא דווקא אל אבו-מאזן: ""לראיית בל"ד, אבו מאזן היה שותף פסיבי למצור על עזה, לטבח שישראל ביצעה בעזה, ולפשעי המלחמה שישראל ביצעה".
    http://news.walla.co.il/?w=//1430528

    מטרתו של פוסט זה היא להזכיר כיצד המדינה, המופקדת על אכיפת החוק, הופכת לעבריינית הראשית על החוק. להזכיר, לא להסביר. אבל מהו המושג הערטילאי הנקרא מדינה? למה מתכוון הישראלי הממוצא כשהוא מסנן: "מדינה זבל, חרא של מדינה" וכו'?

    "אבל מה השופטים חושבים על המצפצפים – את זה לא נדע"
    תקרא, תדע.
    "שופטת בייניש מזכירה לספרד – פעמיים – שכבר היו מקרים מעולם והחיילים מעולם לא עמדו לדין ולא הואשמו במאום אז מוטב שירד מזה. הפרקליטה צוחקת: היה לי העונג להיות במשפטים כאלה.

    מטעמים. עונג.

    אבל סלווא ובסאם עראמין אינם יכולים לתבוע דין צדק אלא מבית הדין של הישראלים. הם דורשים שהאמת תצא לאור בבית המשפט של הכובשים. של ההורגים. "כדי שאוכל לנוח וכדי שעביר תוכל לנוח," אומרת סלווא לעיתונאים. הפשע המושלם כתב פעם ז'אן פרנסואה ליוטארד, איננו רק ההרג אלא השתקת העדות, והשתקת קולם של הקורבנות. והעוול הגדול ביותר שאפשר לעולל לקורבן הוא האילוץ לבקש צדק אצל מעניו".
    מתוך: "בית המשפט אינו משתתף בצער" – נורית אלחנן פלד
    http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4539&Actioמ

    כפי שהבהירה השופטת בייניש בהערותיה לספרד, דמם של פלסטינים מותר בארץ הזאת. מעולם לא נענש איש על הרג פלסטינים – ילדים, מבוגרים, יילודים, זקנים. כל הרוצחים היהודים מתהלכים בינינו, חופשיים ומאושרים".

  45. דרור בל"ד / אפר 26 2010 14:04

    אמל ג'מאל, מתוך: "על מוסריות הזכויות הקולקטיביות של הערבים בישראל".

    המשפט החוקתי של ישראל מעניק עדיפות ברורה ליהודים על פני ערבים בישראל. רוב חוקי היסוד בישראל, אם לא כולם, סובלים מלקות אתנית במובן זה שהם מגינים על האופי היהודי של המדינה ועל האינטרסים של העם היהודי, ולא על אלה של אזרחים ישראלים. ב 1992- , כשהכנסת הישראלית קיבלה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, הוסיף המחוקק פסקת תכלית, שבה הזכויות הליברליות ששובחו בחוקים הללו הוכפפו לאופייה האתני של המדינה. זו לשונה של פסקת התכלית של שני החוקים הללו, שהיא זהה בשני המקרים:
    המשפט החוקתי של ישראל מעניק עדיפות ברורה ליהודים על פני ערבים בישראל. רוב חוקי היסוד בישראל, אם לא כולם, סובלים מלקות אתנית במובן זה שהם מגינים על האופי היהודי של המדינה ועל האינטרסים של העם היהודי, ולא על אלה של אזרחים ישראלים. ב 1992- , כשהכנסת הישראלית קיבלה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, הוסיף המחוקק פסקת תכלית, שבה הזכויות הליברליות ששובחו בחוקים הללו הוכפפו לאופייה האתני של המדינה. זו לשונה של פסקת התכלית של שני החוקים הללו, שהיא זהה בשני המקרים:

    "חוק יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו [בחוק היסוד השני "להגן על חופש
    העיסוק", א.ג'], כדי לעגן בחוק יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

    שני החוקים מקימים קשר מותנה בין ההגנה על זכויות אינדיבידואליות לבין ערכי מדינת ישראל
    "כמדינה יהודית ודמוקרטית". על פי דן אבנון, הקשר הזה:
    "Has overshadowed the language and practice of rights that the basic laws legislation of 1992 sought to further."
    Dan Avnon, "The Israeli Basic Laws' (Potentially) Fatal Flaw" Israel Law Review 32:4 (Autumn
    1998), pp. 535-566

    גם כשמדינת ישראל חתרה לכונן זכויות ליברליות כערכים מובילים של הפוליטיקה והתרבות
    המשפטית הישראלית, היו אלו מותנות בהבטחת אופייה היהודי של המדינה. האופי האתני של
    המדינה חותר תחת העקרונות הליברליים, המשמשים ככלים בידיה של האומה האתנית הדומיננטית, באופן בלעדי. על מנת להצדיק את האופי הזה, עושה התרבות הפוליטית הישראלית ההגמונית שימוש בכמה אופני שיח שמעניקים לגיטימציה להעדפת יהודים על פני ערבים.
    Yoav Peled, "Ethnic Democracy and the Legal Construction of Citizenship: Arab Citizens of the Jewish State" American Political Science Review Vol. 86 No. 2 (1992), pp. 432-443
    הפגמים של הליברליזם הישראלי מתבטאים באופן הטוב ביותר בפסיקותיו של בית המשפט העליון. (עד כאן ממאמרו של אמל ג'מאל)
    http://www.adalah.org/newsletter/heb/apr05/ar2.pdf
    עידן לנדו מתעקש לתחום את הדיון הנוכחי למסר בלבד . אני סבור כי מלאתי את הבקשה הזו.

  46. עידן לנדו / אפר 26 2010 14:18

    דרור,

    בסך הכל אני מסכים איתך: בישראל זכויות הרוב היהודי גוברות על זכויות האזרח. אין צורך להכביר כל כך הרבה ציטוטים כדי להשתכנע בכך (מרוב ציטוטים, יצא לך אותו טקסט פעמיים בתגובה הראשונה).

  47. דרור בל"ד / אפר 27 2010 02:06

    לעידן.
    אנחנו מסכימים על העובדות . זה לא דבר של מה בכך, בהתחשב בתרבות ההכחשה הציונית. אני סבור כי בלוגרים מובילים החושפים את האמת, והראויים למלוא ההערכה וההוקרה על כך ( איל ניב, איל גרוס וגם אתה נמנים עימהם) , מחוייבים גם לענות על שאלתם של נדים רוחאנא ואריג' סבאע' ח'ורי: "מדוע אין מעבר מהכרה בהיסטוריה שונה [של הסכסוך הציוני-פלסטיני – דרור] לדיון במשמעות של ההכרה"?

    במאמרם נטען כי חוקרים ביקורתיים רבים, במיוחד פלסטינים, הדגישו את העובדה ששוויון בין יהודים לפלסטינים במדינת ישראל אינו בר השגה אלא באמצעות שינוי אופי המדינה, המגדירה עצמה כיהודית. [לדוגמה: "מדינה יהודית היא המתכון להמשך האפליה" ]
    http://jadal.mada-research.org/?LanguageId=3

    אולם טענתם של חוקרים אלה, גם אם היא נכונה, נותרה לפי שעה בגדר אבסטרקציה. כדי להופכה לבת ביצוע אנו נטען שוויתור על אופייה היהודי בלעדי של המדינה משמעותו ויתור החברה הישראלית-יהודית על הפריבילגיות שנטלה לעצמה. בכך אנו מעתיקים את הדיון מהתייחסות לאופייה של המדינה (האבסטרקציה) [השליח – דרור] להתייחסות ממשית לפריבילגיות שנטלו חבריה וחברותיה. המרתו של אופי הדיון תעניק לפרטים בה מרחב פעולה משמעותי המאפשר התעמתות עם הפריבילגיות. בעוד המשגה אבסטרקטית משחררת את הפרט מאחריותו ע"י כך שהוא מסיט את הדיון לעבר המדינה, הרי המשגה של ויתור על הפריבילגיות תאפשר לפרט לשאת באחריות המוסרית על הפריבילגיות שמהו הוא נהנה.
    המשגה קונספטואלית זו תרחיב, לדעתנו, את אופק הפעולה של הפרט בחברה היהודית ותתרום למעבר משלב ההכרה בעוול ההיסטורי לשלב של תיקונו. (שם, עמ' 72).

    בקיצור, הציטוטים הרבים מטרתם לדרבן את המגיבים לקרוא גם דעות של פלסטינים, לא רק של יהודים. דעות אלו , ולכן גם מגיבים אלה, נעדרים לחלוטין בתרבות השיח היהודי.

  48. כליל החורש נאורי / אפר 27 2010 02:20

    דרור,

    אני בטוח שאם חוקרים, הוגים, בלוגרים, וסתם פלסטינים רוצים לשאול בלוגרים שאלות, הם יכולים לכתוב תגובות והודעות בעצמם, ואינם זקוקים ליח"צנות של מישהו שהוסמך מטעם עצמו לייצג אותם.

    אם יש לך דעות משלך שאתה מעוניין להצדיק ולהגן עליהן, יהיה נחמד לשמוע אותן סוף-סוף.

  49. אלי ממן / אפר 27 2010 08:38

    תושבי מזרח ירושליים לא משתתפים במשחק הפוליטי ולכן הם מקופחים.
    מי שנמצא בשלטון יש לו כח להפנות לעצמו תקציבים.
    תראו למשל מה קורה בעיר לוד ובכל מיני רשויות ערביות:אין רשות מקומית מתפקדת והמצב נראה רע.
    תפקידו של בג"ץ הוא לא לנהל את המדינה והוא מנסה לקחת לעצמו סמכויות.
    לא כל דבר שפיט ולא כל דבר צריך להגיע לבג"ץ
    ראוי לבחון את השיטה האמריקנית בה הנשיא ממנה שופטים עליונים לפי האגנדה שלו.
    לא יתכן שכל שופטי בג"ץ יהיו בעד אותה אג'נדה ולא יתנו לאחרים להכנס (כמו פרופ נילי כהן)
    אני מאוד מבין את הממשלה שעושה חוקים "עוקפי בג"ץ"
    אם הממשלה רוצה שאזור מסוים יהיה בעדיפות לאומית אז בג"ץ לא צריך להחליט אחרת כי אף אחד לא בחר אותו בקלפי

  50. יהודי / אפר 27 2010 13:22

    עידו לנדו ודרור בל"ד אתם חולים במחלה של שנאה עצמית
    לא יעזור לכם[ הציונות תתקיים על אפכם ועל חמתכם

  51. יהודי נוסף / אפר 27 2010 13:25

    ברור לי שכמו כל השמאלנים סותמי הפיות תמחקו את הביקורת

    אבל מהיום אשתדל לעקוב מקרוב אחרי ההסתה שלכם נגד המדינה

    ואפיץ אותה בכייף כדי שידעו כולם מי הם שונאי ישראל

  52. עידן לנדו / אפר 27 2010 14:03

    מעניין של"יהודי" ול"יהודי נוסף" יש אותה כתובת IP: 87.68.237.92. הייתכן שיש רק יהודי אחד בין קוראי הבלוג?

    מהיום אשתדל לעקוב אחרי הכתובת הזאת מקרוב ואפיץ אותה בכיף.

    (אגב, לא איתרתי "ביקורת" בתגובה שלך)

  53. בים / אפר 27 2010 14:33

    אני חצי יהודי!
    זה נחשב?

  54. יובל / אפר 27 2010 15:48

    עידן – חשיפת כותבת IP של מגיב מנוגדת לנטיקט בסיסי. עם כל ההצדקות שאפשר למצוא לעניין במקרה הזה, אני חושב שאפשר היה להסתפק בהגיד ששתי התגובות הללו הגיעו מאותו IP, ללא חשיפת ה-IP עצמו. אני מוצא בכך טעם לפגם.

  55. עידן לנדו / אפר 27 2010 16:15

    יובל,

    הכפשת בלוגרים רציניים ב"מחלה של שנאה עצמית" מנוגדת לנימוס אלמנטרי, בייחוד כשהיא מנצלת את הבמה החופשית של אותם בלוגרים ממש! זה הרבה יותר חמור מהפרת נטיקט בסיסית, לדעתי, גם אם כבר התרגלנו לכך שדמנו מותר ושמנו מושמץ מתחת לכל עץ רענן.

    יידע כל מכפיש עלוב ואנונימי, שהבלוג הזה לא יגן על האנונימיות שלו כשהוא יורק בפני. אולי הוא יחשוב פעמיים בפעם הבאה.

  56. עידן לנדו / אפר 27 2010 16:52

    למעשה, יובל, ככל שאני חושב על זה, התגובה שלך יותר תמוהה בעיני. תאר לך שמישהו היה פוגע בך באופן כלשהו שהיה גורם לך לתבוע אותו למשפט. נניח, שכן שחתך את הצמיגים באוטו שלך או משהו כזה. העצה שלך לי שקולה לעצה הבאה אליך: יחד עם התביעה נגדו, כדאי לך להגיש צו איסור פרסום על שמו, כדי להגן על שמו הטוב. זה אבסורד; האיש פגע בך ישירות, ולכן אתה האחרון שיש לצפות ממנו להגן על שמו הטוב (או האנונימיות שלו, במקרה דנן).

    חשיפת כתובת IP היא שיטה מצויינת להרחיק כל מי שמשתמש בבלוג שלי כדי להשמיץ אותי. כל כך מצויינת, שהנה אני הולך להכניס אותה לקוד האתי.

    ותודה ליהודי.

  57. אלי ממן / אפר 28 2010 13:35

    לא הבנתי מה עזרה לך חשיפת הIP? הרי כדי להגיע למי שכתב את מה שכתב צריך ברור של ספק האינטרנט.
    בכל מקרה הבלוג הזה מתנהל בצורה יפה גם אם אני לא מסכים עם הרבה דברים שנכתבים כאן.
    ראוי שההתנהלות פה תמשיך להיות תרבותית.
    לא צריך לסתום פה לאף אחד כי כשסותמים פיות לאנשים אז מתחילות בעיות…

  58. עידן לנדו / אפר 28 2010 14:40

    אלי, די להתחסדות, באמת. מה שעומד כאן על הפרק הוא לא האם למאן דהוא יש זכות להכפיש אותי ,אלא האם מוטלת עלי החובה לפרסם הכפשות עלי. האינטרנט רחב וגדול, ותאמין לי שהוא מלא בהכפשות על עידן לנדו; יש כמה בלוגרים שזה אפילו העיסוק החביב עליהם. יואילו ה"יהודי" ודומיו להצטרף לחגיגה הזאת מחוץ למעוני הפרטי.

    כבר כתבתי בקוד האתי לבלוג: לא כל השפרצה היא ביטוי שראוי להגנה. לכן "סתימת פיות" זה תיאור מאד מעוות של מה שקורה כאן. אני בסך הכל דואג לניקיון של הבלוג הפרטי הזה. בעולם אידאלי, הגולשים היו מבינים לבד שזה לא ראוי לבזות אדם, ודאי שלא בביתו הפרטי. בעולם שלנו, לא כולם מבינים את זה לבד, ולכן אני נאלץ להפעיל סנקציות.

    ואם זה עוד לא ברור, לומר שאני לוקה ב"מחלה של שנאה עצמית" זאת הכפשה. לא רק שאני די מחבב את עצמי, וגם מחבב הרבה מאד ישראלים אחרים, אלא שתיאורים מבזים של האופי שלי מטרתם להסיט את תשומת הלב מן העובדות והטיעונים שמובאים בבלוג. זאת טקטיקה שפלה, וכאמור, מי שנוקט בה אינו בן שיח לגיטימי.

  59. דודו פלמה / אפר 28 2010 20:23

    'לא צריך לסתום פה לאף אחד כי כשסותמים פיות לאנשים אז מתחילות בעיות…'

    איתמר בן גביר אמר את זה לפני כמה שנים. מפליא איך חופש הביטוי הפך להיות מפלטם של הנבלים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: