קטגוריה: סאטירה

[בעוד שבועיים יגיע נשיא ארה"ב לאזורנו ויישא נאום במצדה. נוסח הנאום הודלף מראש כדי לבחון אותו על קבוצות מיקוד שונות, והבלוג שמח להציגו כאן].

* * *

איזה נוף פנטסטי! אין ספק שגם לפני אלפיים שנה, היה ליהודים חוש מצוין לבחור את הלוקיישן הכי טוב. והעובדה שאני מדבר אליכם היום במקום שבו הביסו היהודים את האמפריה הרומנית, זה פשוט לא ייאמן. איפה אתם ואיפה הרומנים היום. פשוט תסתכלו על עצמכם.

אני יודע. היה כאן עסק לא נעים של התאבדויות. תיכף אני מגיע לפלסטינים. הנקודה שלי היא שעם הרבה רצון, והר של דולרים – אפשר לעשות שלום גם עם האויב הכי גרוע. כולם אומרים לי: הסכסוך בין הישראלים לפלסטינים הוא בלתי פתיר. נוראי. ואני אומר: אם היהודים והרומנים הצליחו אז, למה שלא נצליח היום? אם טיטוס ואלעזר בן יאיר סגרו עסקה, למה נתניהו ואבו מאזן לא יכולים?

אני יודע. העסקה לפני אלפיים שנה נגמרה בטבח נורא. אז מה. עד עכשיו גם לא ליקקתם דבש. אתם רגילים, יש לכם ניסיון, והכי חשוב – יש לכם חזון עסקי. ויש לכם סבלנות, כמו לי. אתם יודעים שחיכיתי כאן למטה חצי שעה עד שניקו את ההר מכל המיתרים הקרועים של הגיטרה של הזמר הזה? ברוזה. בחור נהדר. דייויד, כמו המלך שלכם, שבנה את מצדה. אז יש לי סבלנות, ואני גם מכיר את ההסטוריה.

עכשיו אני רוצה לומר משהו לפלסטינים. תראו, אני מבין שהכיבוש זה עסק לא נעים. לא רק לכם, גם לנו. אין לכם מושג כמה מיליוני דולרים בשנה אנחנו מוציאים כאן. זה כואב, ממש כואב. אבל התאבדויות זה לא פיתרון. התאבדות זה ללוזרים. וכאן יש משהו שאתם יכולים ללמוד מהיהודים: כשהם נלחמו בגבורה נגד הרומנים, והכל נראה אבוד, הם התאבדו? מה פתאום. הם המשיכו. כי הם ידעו שזה מקום נפלא, עם נוף פנטסטי, ואפשרויות פיתוח מדהימות, ליזמות ותיירות. 750 אלף תיירים בשנה מגיעים לכאן. כמה מגיעים לשכם? רק אומר. ושכם אפילו לא בגדה המערבית. תחשבו על זה.

וגם ליהודים אני רוצה לומר משהו. נכון, ניצחתם את הרומנים, הבסתם את הבולגרים, אבל בסוף כל חודש מגיע הצ'ק. וצריך לפדות אותו. תסתכלו כאן על המדבר הזה. מן הצד השני זאת סוריה. הטילים של פוטין מכוונים אליכם. מדרום יש לכם את טורקיה. ארדואן הוא אומנם בחור נהדר, עושה עבודה מצויינת, אבל הוא בחור קשוח. לא הייתי יורק לו בפנים. אתם חייבים להבין שאני עוד מעט אסגור כאן את הברז. מליונים של דולרים, שנה אחרי שנה, ומה אני רואה כאן? עדיין מדבר ושממה. עצוב! איפה כל המלונות שאלעזר בן יאיר חלם עליהם? בשביל מה הרומנים התאבדו?

שאלות קשות. גם לכם וגם לפלסטינים. אבל אלה השאלות האמיתיות, תתרכזו בהן. תעזבו את השקרים. בנסיעה לכאן שמעתי בחדשות שלפלסטינים אין אישור לשאוב מים מהקרקע שלהם, שישראל שולטת במרשם האוכלוסין שלהם, ושהיא בונה התנחלויות על הקרקע שלהם. פייק ניוז, פייק ניוז. אתם יודעים איך ניצחתי בבחירות? התעלמתי מכל הפייק ניוז. אפילו לא ציוץ אחד. תתעלמו גם אתם.

תתרכזו בעיקר: איך לבטל את ביטוח הבריאות הממלכתי כאן וברמאללה. איך להכניס מה שיותר תאגידים אמריקאיים לכלכלה שלכם. רק ככה יצמח השלום: תשתפו פעולה כדי לקדם את האינטרסים של אמריקה. תהפכו את אמריקה לגדולה שוב פעם. כבר עשיתם את זה פעם אחת: אתם היהודים הקמתם את תעשיית הסרטים שלנו בהוליווד, ואתם הפלסטינים הקמתם את תעשיית השלום בוושינגטון. כשאתם נחושים, יש תוצאות, והכלכלה האמריקאית פורחת.

הישראלים והפלסטינים מסוכסכים כבר 700 שנה, כל ילד יודע את זה. זה התחיל ממש אחרי שגירשתם את הרומנים. והפלסטינים – הרבה אנשים לא יודעים את זה – הם לא כולם מוסלמים. יש עליכם הרבה דעות קדומות. כשטסתי לפגוש את אבו מאזן ברמאללה, עברנו מעל החומה הנהדרת שלכם. ואמרתי לעוזרים שלי: תראו איזו דוגמה מדהימה לשיתוף פעולה אזורי. גם היהודים וגם הפלסטינים סבלו במשך שנים מהגירה לא חוקית. מקסיקנים, קוריאנים, אלפי מסתננים. אז מה הם עשו? ישבו יחד – זה היה בזמן בגין ונאצר – וחשבו: איך נפתור את הבעיה הזאת? ובסוף הגיעו לפתרון הגאוני הזה: נבנה חומה. ובאמת, זה עצר את המסתננים. ומאז הפלסטינים מאושרים. מה שעבד בטקסס עובד גם כאן.

לכן אני אומר: השלום אפשרי. המקום הפנטסטי הזה, מצדה, הוא ההוכחה לכך. ממנו יצאה בשורה של שלום ופיוס לכל רחבי האמפריה הרומנית. כאן חיו יחד והתאבדו יחד יהודים וערבים במשך מאות שנים. זאת המורשת שלכם, תכבדו אותה. אמריקה תעשה הכל כדי שהמורשת הזאת לא תדעך לעולם. תודה רבה.

(מבוסס על אירועים אמיתיים)

 

– שלום, איך אפשר לעזור לך?
– תראי, אתם שלחתם לבן שלי מכתב רשמי בדואר, וכתוב בו כך: "בימים אלה התקבלה בקשתך להצטרף לביטוח הסיעודי "מאוחדת זהב". רצינו לחזק את ידיך ולברכך על החלטתך הנבונה להצטרף לתכנית זו".
– באמת, תרשה גם לי לברך באופן אישי את בנך.
– תודה, באמת תודה. הוא רק לא יכול להודות לך אישית כי הוא בגן עכשיו.
– זה בסדר.
– זה לא בסדר. הוא בן 5. למה הוא צריך ביטוח סיעודי?
– חשוב לא להיתפס לשאננות במחשבה…
– "לי זה לא יקרה". כן, אני יכול לקרוא לבד את המשך המכתב. בכל מקרה, דיברתי עם הבן שלי על זה.
– כן?
– והוא מכחיש בתוקף שהוא ביקש להצטרף לביטוח הסיעודי שלכם. הוא גם פיקפק בכך שיש בכלל מפלצת כזאת, "ביטוח סיעודי", ובכל מקרה הבטיח לי שהוא מזמן הרג אותה עם חרב הקסמים שלו, אולי "כבר שהייתי תינוק", כדבריו.
– אה, אני מתנצלת. הקופה צירפה אותו אוטומטית.
– מה זה??
– כל ילד בגיל 5 מצטרף אוטומטית לתכנית הביטוח הסיעודי שלנו. חשוב לא להיתפס לשאננות…
– אני מבין. זה שימוש מאד מעניין במלים "בקשתך להצטרף", לא?
– הקופה תמיד קשובה ללקוחותיה, מגדול ועד קטן.
– אבל צירפתם אותו אוטומטית, איך הוא היה יכול לבקש להצטרף?
– לכן גם הקפדנו לציין שזאת היתה "החלטה נבונה" מצידו: לבקש להצטרף אוטומטית.
– אבל הוא לא ביקש!
– גם זאת החלטה נבונה. הוא סומך עלינו, ואנחנו מברכים אותו על כך.
– תקשיבי, הילד לא לא החליט כלום. ההחלטה האחרונה שלו היתה להרוג את כל המכבים כי הם גמרו את הסופגניות ליוונים.
– איך קוראים לילד?
– נמרוד-יאנקעל.
– סליחה?
– סתם. רציתי שזה יישמע יותר בכיוון הסיעודי.
– אז איך קוראים לו?
– יאנקעל.
– ואתה בטוח שאין לו שום תסמינים גריאטריים?
– אהה, בוא נראה. טוב, הוא מתלונן כל הזמן, זה כן. הוא כל הזמן שוכח איפה הוא שם דברים. והוא מדבר אל עצמו די הרבה.
– אתה רואה? מה לגבי בריחת שתן?
– מדי פעם, לצערי.
– בבקשה. עכשיו אתה מבין למה הוא צריך ביטוח סיעודי?
– אבל תקשיבי, אנחנו לא רוצים את זה. באמת. תבטלו את הביטוח.
– מי זה "אנחנו"?
– אנחנו, ההורים שלו והוא.
– ואיפה יאנקעל בכל הסיפור הזה?
– מי זה יאנקעל?
– הבן שלך.
– אה. מה זאת אומרת, הוא ואנחנו בדעה אחת.
– תסלח לי שאני אומרת לך, אדוני, אבל לי יש ניסיון כלשהו עם מצבים גריאטריים. ה"דעה" של הפציינט היא לא תמיד "דעה", ולא תמיד "שלו". מדובר באנשים חסרי-ישע.
– מה את אומרת לי? שאי אפשר לסמוך על שיקול הדעת שלו?
– בדיוק.
– אבל כן סמכתם על שיקול הדעת שלו כשצירפתם אותו לביטוח הסיעודי רק לפני שבוע.
– אוטומטית.
– אז כן היתה לו "דעה".
– החלטה נבונה מאד. אנחנו מברכים עליה.
– אבל כשהוא רוצה לבטל את הביטוח, אין לו "דעה"?
– הוא הרי סיעודי, לא? אדוני, אני יודעת שזה קשה לך להבין, בסך הכל מדובר ביוצא חלציך, אדם שהיה קרוב אליך כל שנותיו. לפעמים צריך לתת לטבע, סליחה, לקופת החולים, לעשות את שלה. תסמוך עלינו, יש לנו ניסיון עשיר במקרים כאלה.
– אז אין דרך להשתחרר מהביטוח הזה?
– משורה ישחרר. מכיר את ההמשך?
– פאק.
– אבל אני יכולה להציע לך משהו אחר. אתה נשמע לי לא כל כך מאוזן הורמונלית. נוטה להתפרצויות, לא?
– עד שקיבלתי את המכתב שלכם הייתי אדם שליו לחלוטין.
– או. אז זה עובד. בכל מקרה, יש לנו תכנית ביטוח מיוחדת לאנשים במצבך ובגילך. קוראים לה "מאוחדת שליה".
– כבר נשמע מפתה.
– ביטוח טרום-לידה לגברים בגיל העמידה.
– רעיון מעולה. אפשר להצטרף?
– הצטרפת כבר. אוטומטית.
– החלטה נבונה מצדי. אני מברך אתכם על ההחלטה שלי.
– תודה. אפשר להמשיך את הביטוח עד הלידה או עד שאתה מפסיק להניק.
– למעשה אני עדיין מניק את הגריאטרי שלי.
– יאנקעל?
– כל יום לפני הגן. יחד עם הקורנפלקס.
– אין בעיה. אפשר לבצע קיזוז בין שני הביטוחים. רק תודיעו לנו על כל שינוי במצבכם.
– באותה הזדמנות, אשתי משוררת. יש לכם אולי…
– ביטוח נגד קריסת תקרות אזבסט בזמן חריזה?
– כן, בדיוק.
– בדרך.
– יופי. בדיוק כזה היא צריכה. תודה רבה.
– הקופה תמיד שמחה לעמוד לשירותך. המשך יום נעים.

[250 אלף שקל מטוס חכור. 350 חברי משלחת. 250 אנשי ציבור. 54 חברי כנסת. 4 שרים. 4 סגני שרים. 24 ניצולי שואה. וישראל לאו אחד].

* * *

פתאום קלטתי: בארץ נשארו כל הח"כים השמאלנים והערבים! זרקו את כל היהודים לאושוויץ. כמו בשואה.

* * *

350 איש, חשבתי נמלא את אושוויץ. איפה. יש פה מקום למליונים.

 * * *

אני יודע, אני יודע, אסור להשוות. אסור אסור אסור להשוות. אבל רינה פרנקל ועליזה לביא נורא דומות.

 * * *

אמצע "אל מלא רחמים". החבר'ה מ"יש עתיד" נופלים אחד אחד. שתו בירה כל הטיסה ועכשיו הם שיכורים מהתחת.

 * * *

250 אלף שקל למטוס החכור. 6 מיליון קורבנות. 4 אגורות לקורבן. כבוד.

* * *

שאלתי למה שלי לא באה. אותה, אמר הרצוג והביט בשער הכניסה, מפלגת העבודה משחררת.

* * *

בנט ודנון יושבים שני מושבים מאחורי. בנט אומר: "שלעולם ילד לא יצטרך לחשוב פעמיים לפני שהוא הולך לישון". דנון מחדד: "שלעולם ילד לא יצטרך לחשוב".

 * * *

עכשיו בוז'י. עכשיו איציק. עכשיו חיליק. מה זה, אושוויץ או צ'יזבט?

* * *

העובדה שאנחנו כאן רק מוכיחה.
העובדה שאנחנו כאן רק.
העובדה שאנחנו רק כאן.
העובדה שרק אנחנו.
שאנחנו ואנחנו.

* * *

לאו מסיים את הנאום ב"לא עוד". רובי מסיים את הנאום ב"לא עוד". סופה מסיימת את הנאום ב"לא עוד".

* * *

הושיבו אותי בהלוך ליד איילת שקד ובחזור ליד דני דנון. לא עוד.

 * * *

ראינו כבר 38 ערימות נעליים ו-25 הרים של שיער. המדריכה שואלת אם מספיק, ופאינה קירשנבאום עונה: "לא, עוד".

 * * *

הקציבו לנו דקה נאום לכל ח"כ. 15 שניות "אדוני כבוד הזה ואדוני כבוד הזה", חצי דקה על האיום האיראני, ועוד 15 שניות שקט מתוח. שהמסר ייקלט.

 * * *

מי היה מאמין, 67 שנים אחרי. סליחה, 69. סליחה, לפני.

 * * *

הלך ר' אטיאס אצל ר' כהן ונטל ממנו עשרים זלוטי. אמר לו, מה לך מעות אלו? אמר לו, ארטיק ומקופלת. אמר לו, אי אתה הולך ונותנן בידו של עמלקי זה? אמר לו, הן. אמר לו, יש מים בטעמים? אמר לו, מסתמא, יש. קם מעליו והלך בעצמו.

 * * *

שאלתי למה לא ישנים בפולין. אמרו כדי לחסוך כסף. שאלתי מה יעשו עם הכסף שיחסכו. אמרו נשלח בשנה הבאה 3,500 איש.

* * *

חשבתי והגעתי למסקנה שיותר פשוט לשלוח יישובים שלמים. כל שנה – יישוב לאושוויץ. נתחיל במועצות מקומיות. נגיד, ג'סר א-זרקא.

 * * *

צועדים לבירקנאו. יריב לוין לפני. הוא ממש רץ. מה בוער?

 * * *

אשכנזי, מרוקאי ומתנחלת מטפסים על הרמפה באושוויץ. אז האשכנזי… טוב, לא משנה.

 * * *

ישבתי באוטובוס ליד ניצול שואה. שאלתי אותו איך המרגש. ענה לי, "לא משהו".

 * * *

לוחצים ידיים עם נציגים מהפרלמנט האירופי. מציגים את עצמם: אני נוצרי. אני יהודי. אני מוסלמי. אורי אריאל מסביר להם בחיוך: אנחנו רק יהודים בישראל. זה בזכות השואה.

 * * *

מסתבר שהקוטר של פתח הקרמטוריום באושוויץ הוא בדיוק קוטר הצנטריפוגות בנתאנז.

 * * *

אני חושבת שיכלו לעשות מאמץ למצוא ניצולים קצת יותר יצוגיים לטקס. לא מכובד, באמת.

 * * *

עכשיו עולה איזה צורר ומדבר בפולנית. אלעזר שטרן מתגנב באיגוף אנכי לדפוק לו ראסיה.

 * * *

נורא יפה איך שסידרו את השורה הראשונה: ח"כ, ניצול, שר, ניצול, סגן שר, סגן שר, סגן שר, סגן שר, ניצול.

 * * *

אני נוסע לאושוויץ. נשיקות. כמה בנאלי.

חוק אוחיון

"ועדת השרים לחקיקה החליטה היום לתמוך בהצעת חוק האוסרת על שימוש במלה "נאצי" על כל הטיותיה או מלה בעלת צליל הדומה למלה נאצי, שנעשה בה שימוש בשל דמיונה זה. השימוש במלה יותר רק "למטרת לימוד, תיעוד, עבודה מדעית או דיווח היסטורי". העובר על החוק החדש, אם יתקבל, צפוי לחצי שנת מאסר ולקנס של מאה אלף שקלים."

תקנת אהרונוביץ'

"השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', הנחה היום את המשטרה לפתוח בחקירה נגד גילויי שמחה על מותו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שהלך אמש לעולמו. "מדובר בהתנהלות בזויה ואיני מתכוון לעבור לסדר היום בנושא זה. "ביקשתי מגורמי המשטרה לפתוח בחקירה ולטפל בנושא במהירות ומקצועיות, אני רואה בחומרה רבה התנהגות עבריינית שכזו, לא ייתכן ולא יעלה על הדעת כי גילויי שמחה שכאלה יתפרסמו ויתרמו לפילוג והקצנה בעם", אמר אהרונוביץ'".

* * *

– ואם השוויתי את שרון לנאצי וגיליתי שמחה על זה?
– תחטוף פעמיים. שנה מאסר וקנס של 200 אלף שקל.
– מה זה, כפל מס?
– אמרת גבלס?
– סליחה?
– אמרת משהו בעל צליל דומה ל"נאצי"?
– מה פתאום. רגע, אתה משווה אותי למישהו שמשווה מישהו לנאצי?
– אה…
– על זה חוטפים חצי עונש, 3 חודשי מאסר וקנס של 50 אלף שקל.
– לא, ממש לא השוויתי. אבל נדמה לי שאתה דווקא משווה אותי למישהו שמשווה מישהו שמשווה מישהו לנאצי.
– ואם מגלים צער על מותו של שרון?
– אין שום בעיה. כל המרבה הרי זה משובח.
– תוך כדי השוואתו לנאצי?
– מה זאת אומרת? להשוות אותו לנאצי ולהצטער שהוא מת?
– כן. אתה יודע, מצטערים שאין עוד נאצים כמוהו. ומתגעגעים חזק, שהולך ופוחת הדור של הנאצים. ובוכים הרבה.
– לא יודע, מעניין. אולי העונשים מתקזזים.
– מה לגבי מכונת צילום?
– סליחה?
– מכו-נאצי-לום.
– אתה מתחיל להימאס.
– אמרת אס.אס.?

(עוד ייעוץ משפטי בענייני השעה הסבוכים: כאן, כאן וכאן)

שתיקתו הרועמת של הפלג הטרוצקיסטי-גריאטרי של "מצפן", ששרד את הפילוג הגדול מרסיסי "דרך הניצוץ" שהתפצלו משאריות מק"י, לנוכח הטבח שביצע הצבא המצרי לפני שבועיים ב-38 מפגינים בקהיר, היתה יריית הפתיחה. אחריה צעדה שתיקתם המצלצלת של האנרכיסטים נגד הגדר לנוכח ההפגזה של הצבא הסורי בחומס, שקטלה 74 נשים וילדים; שתיקה שרק התעצמה לנוכח הפגנתם השבועית בנבי סאלח ובכפר מעשרה, כאילו כלום. אחריהן צעדה בסך השתיקה המהדהדת של פורשי תאעיוש (בעודם מתאוננים, החצופים, על מחסור במים בדרום הר חברון!) לנוכח מעשי האונס הבלתי פוסקים בכיכר תחריר. אבל את השיא סימנה, בלי ספק, השתיקה המפלצתית של הרבנים לזכויות אדם (ובייחוד הרבניות שבהם, ובייחוד מיוחד הלסביות שבהן) לנוכח ההתקפה הכימית על מתנגדי המשטר בפאתי דמשק. השתיקה הזאת קטלה (לצד 322 אזרחים סוריים) גם את שאריות האמון שנותר לנו באינטגריטי של השמאל הרדיקלי בישראל.

שוב נחשף פרצופו האמיתי של השמאל הרדיקלי: צורח ככרוכיה על שני ערבים שעוכבו במחסום קלנדיה, אבל ממלא פיו מים מול אלפי ערבים שנטבחים במדינות סביבנו. לא שהיו לנו ציפיות מאנשים שצביעות מוסרית היא לחם חוקם. אבל ממי שלא פוסקים מלגנות ולהוקיע, היה אפשר לצפות לומר משהו על הזוועות שמעבר לגבול. רק שהשמאל הרדיקלי שותק ושותק.

את השתיקה הזאת מנצלים היטב הרודנים הרצחניים מסביבנו. למעשה, ניתן לומר בוודאות ששתיקת השמאל הרדיקלי בישראל מספקת רוח גבית להמשך מעשי הטבח במזרח התיכון. שירותי מודיעין מערביים יירטו לאחרונה שיחות שהתקיימו בין מפקדים בצבא מצרים. קטע אחד שהותר לפרסום מובא כאן לראשונה.

גנרל איברהים: נו, מה הבאת לנו היום?
גנרל עזיז: יום חלש, כולם מקשקשים.
גנרל איברהים: בדקת את "תראבוט"? אלה לא מדברים הרבה.
גנרל עזיז: דווקא מדברים.
גנרל איברהים: מה עם "דעם"?
גנרל עזיז: אללה יוסתור.
גנרל איברהים: אורי אבנרי בטוח לא מוציא מילה עלינו.
גנרל עזיז: איפה, לא מפסיק לטחון.
גנרל איברהים: גדעון לוי ויצחק לאור?
גנרל עזיז: מפרכסים זה את זה.
גנרל איברהים: בלוגרים עוכרי ישראל?
גנרל עזיז: כותבים, כותבים.
גנרל איברהים (נאנח, תולה מבטו בתקרה): חכה רגע, יש את אלה, שוּ איסמם… ארקו… דיסני… אינדיקלים.
גנרל עזיז: אנרכו-סינדיקליסטים?
גנרל איברהים: ואללה! אמרו משהו?
גנרל עזיז (מדפדף בניירותיו): לא נראה לי… אין לי כלום כאן.
גנרל איברהים (פניו אורות): כלומר, שותקים?
גנרל עזיז (נצמד לעובדות היבשות): עד עכשיו, שתקו. כלומר, דיברו הרבה על פירוק מנגנוני המדינה, על ביזור מוקדי הכוח, דיברו גם כלכלה קהילתית…
גנרל איברהים (מאבד סבלנות, מרעים קולו): חלאס. על ה-900 ומשהו מפגינים בני-*&$@# שקצרנו בשבועיים האחרונים הם אמרו משהו?
גנרל עזיז: לא פצו פה. שתיקה רועמת.
גנרל איברהים (משולהב, ידו האחת נשלחת לטלפון והשניה לאקדח): אהה! צבועים. שמאלנים עאלק. יאללה, שלח את הקומנדו לשכונות, תחסום את כל היציאות ותתחילו להפגיז. השתיקה הזאת תעלה להם ביוקר.

החרפה המוסרית הזאת, שתיקת האינטלקטואלים של השמאל, כבר גובה מאיתנו מחיר תדמיתי כבד. בכל העולם שואלים: איפה השמאלנים של ישראל במרחץ הדמים שבסוריה? מה העמדה של "יש גבול" על ההפיכה הצבאית במצרים? שוב פעם ישראל יוצאת פארש. כשהשמאל מלכלך על צה"ל, אנחנו סובלים, וכשהוא שותק על ה"שביחה", אנחנו שוב סובלים. רק לאחרונה התקבל במשרד החוץ איום מממשלת בריטניה, שאם נשות "מחסום ווטש" לא יוציאו, בתוך 48 שעות, גינוי תקיף נגד פעולות הטרור של חוליות אל-קאעידה נגד המשטרה המצרית בסיני – היא תפסיק למכור לתעשייה האווירית רכיבי מכ"ם למל"טים שאנחנו מפעילים בעזה. כמה אטום לדעת הקהל העולמית יכול להיות השמאל הרדיקלי כדי לדרדר אותנו עד כדי כך?!

האדישות של השמאלנים חוצה גבולות ויבשות. מיליציות מוסלמיות נכנסות לכפרים בקונגו וטובחות נשים הרות בכידונים – וחיים הנגבי לוגם כוס קפה בתל אביב; הטאליבן שוב משעבדים מחוזות שלמים באפגניסטאן – וטניה ריינהרט שוכבת לה בדממה אולימפית; תאי טרור איסלאמיים בפיליפינים חוטפים ילדים וכורתים את אבריהם – ועידן לנדו מתהפך במיטתו, נוחר קלות; פעילי ג'יהאד עולמי מפוצצים עצמם בלב שווקים הומים בבגדד – ויונתן פולק שולח מסרונים שובבים לחברה שלו; ויותר טוב שלא נדבר על מה שענת מטר עושה בזמן שבאפריקה מבצעים מילת נשים בילדות מוסלמיות.

על מה הם כן מדברים? כל הזמן? על הפלסטינים ועל הבדואים, כמובן. אלה שמסתובבים כאן חופשי כבר 60 שנה ואף אחד לא טובח בהם ולא מוריד עליהם טיל כימי. נגמרו הבעיות בעולם, אתם מבינים? נשאר רק לדבר על הח'ירבה של מוחמד בדרום הר חברון.

אז פעם אחת ולתמיד תכניסו לכם לראש, שמאלנים רדיקלים: אצלנו, ברוב הציוני, אין איפָה ואיפָה. עד שלא תכריזו על חרם מוצרים מסוריה – תשכחו מזכויות לפלסטינים. עד שלא תוציאו דו"חות על הפרת זכויות אדם בידי הצבא המצרי בפיזור הפגנות – זין נצא מהשטחים. או שתגַנו את כל הפשעים שלהם, או שנמשיך בפשעים שלנו.

אחרי שתעשו את כל זה, נשקול.

[ולהרחבה, ראו כאן]

מן העיתונות: צה"ל מגייס תלמידי תיכון לחיל התקשוב. ה"שוחרים" עולים על מדים החל מכיתה י' ומקבלים הכשרה טכנולוגית לשירות בחיל. אל שתי הכיתות שכבר פועלות בקרית גת ורחובות יצטרפו חמש כיתות השנה. בחיל התקשוב מסבירים: "המוטו הוא לקצר את משך ההכשרה לשירות בחיל כדי שהצעירים ישובצו במהירות בתפקידים שלהם. גם לאור קיצור השירות, היה צריך למצוא פטנט לקצר את ההכשרה הדרושה. לכן אנחנו מתחילים להשפיע על תכנים לפני הגיוס לצבא, והחבר'ה האלו יוכלו להגיע יותר מוכנים לשירות הפעיל." עוד נמסר, שכחלק מהמעבר המתוכנן לבסיסים ההדרכה והתמיכה בקריית הבה"דים סמוך לבאר שבע, ניכרת השקעה רבה בפריפריה הדרומית, ומשם ינסו באגף התקשוב לשאוב "שוחרים" מתאימים.

* * *

ישיבת סיכום והערכה של ראש אג"ת ועוזריו, אי-שם בקריה

– אני יכול להבין מי האדיוט הזה?
– איזה אדיוט? זה שהמציא את המילה "תקשוב"?
– לא, זה שהתחיל דווקא בכיתה י'. מה זה הפטור הגורף הזה לכיתות א'-ט'?
– אה, חשבנו שקודם נתחיל עם פיילוט צנוע, ורק אחר כך…
– שטויות. היום האשפים הטכנולוגיים הם בני 10-11. את השוחרים צריך לגייס, סליחה, להכשיר כבר מכיתה ד'.
– אה, יש בעיה עם הגודל של המדים.
– תראה מה זה ההבדל בין ראש אג"ת לעוזרים שלו. כשאני, ראש אג"ת, מבחין בחוסר התאמה בין המציאות לחזון, אני מסיק שיש בעיה במציאות. אתה מסיק שיש בעיה בחזון.
– חלילה, לא בחזון. רק באפסנאות. ילד בכיתה ד' יטבע אפילו במכנסיים מידה ק'.
– נו, אז הבעיה היא בילד, אתה לא חושב?
– המממ. שנמתח אותו?
– חכה, חכה. תיכף תבין. אני רוצה קודם להבין למה התכנית הזאת לא רצה כבר בכל החילות.
– האמת שיש עוד פיילוט חצי חשאי. שוחרי גבעתי. לקחנו ילדים בכיתה ג' מבית ספר ב…
– אל תגיד לי. קריית מלאכי?
– איך ידעת?
– ניסויים כאלה עושים בפריפריה. תמשיך.
– בקיצור, זאת הצלחה גדולה. הילדים מתים על הכומתות הסגולות.
– מצליחים להרים מקלע "נגב"?
– בטח. ילדים חזקים אלה. גם מקבלים תוספת חלבון במנות קרב.
– אה, הם על מנות קרב.
– תשע שנים רצוף. עד גיל 18.
– שיתרגלו.
– בדיוק. גם הקמנו קו ייצור ייעודי ב"אוסם" לבמבה קרבית.
– ?
– מוּחרשת.
– אה, מצוין. בקיצור, הם יגיעו מוכנים לגמרי.
– כן, מן הבקו"ם ישר לקסבה של שכם. הם גם צנומים יותר, זה יתרון בסמטאות.
– איך המוטיבציה שלהם?
– בשמיים. מתים ליפול בקרב.
– טוב, תורידו להם קצת את הציפיות. היום חיילי צה"ל נהרגים בעיקר מאש כוחותינו.
– לא אכפת להם, העיקר למות. ת'כלס, ילדים. לא כל כך מבינים בזה.
– כן, זאת תמיד היתה הבעיה עם בני 18. דבקות מופרזת בחיים.
– רק שתדע, יש לנו בעיה מסוימת עם חלק מבתי הספר.
– מה הבעיה?
– לא כל המנהלים משתפים פעולה ברצון.
– למה?
– כל מיני טיעונים מוזרים. "משמעת צבאית לא מתאימה לבית ספר", "הילדים צריכים לרכוש השכלה קודם", אתה יודע.
– פחחח. מרבה דעת מרבה מכאוב. זאת בדיוק הסיבה שאני רוצה להקדים כבר ולהתחיל את התכנית ב…
– גני טרום-חובה?
– פעוטונים. "שוחרים בחיתולים". איך זה?
– עלול ליצור בעיות היגיינה בטנקים.
– לא, לא. בינתיים רק נחדיר להם משמעת ברזל ואהבת מולדת.
– בלי נשק חם?
– אולי רק רימוני רסס. זה גם מפתח מוטוריקה עדינה.
– אני חייב לשאול שוב על המדים.
– אה, טוב שהזכרת לי. זה פרוייקט מהפכני, עובדים עליו במכון הביולוגי כבר שנתיים. המדים צומחים לבד מהגוף.
– ??
– זה עובד בהשתלת גן מיוחד לאמא, עוד בהריון. העובר מצמיח מין שכבת טקסטיל אורגני שהולכת ומתעבה עם השנים. בגיל 7 זה כבר נראה כמו מדי ב'.
– מדהים. חיוּל בחדר הלידה.
– בדיוק. בעתיד הבקו"ם יהפוך לאגף בבית היולדות. אגב, המודל האחרון כבר בא עם צבעי הסוואה.
– זה יורד?
– בשביל מה? עושים מקלחת ואתה כמו חדש.
– חשבתי שמרגילים אותם לא להתקלח. כמו בקרב.
– פעם בשבוע. כשמגיעה המינקת הגדודית.
– אפרופו מינקת, הרבנים הצבאיים כבר מסתובבים עצבנים עם חבילות פלסטרים.
– איפה?
– בתינוקיה. לסתום לבנות את הפה. שירת נשים, נו.
– הן תינוקות, לא נשים. והן צורחות, לא שרות.
– אני לא מבקר מוזיקה. אבל חשבתי, עם כל ההנדסה הגנטית הזאת…
– שנסדר את זה כבר ברמת העובר? כלומר, העוברה?
– למה לא? מדים כן ומיתרי קול לא?
– רעיון מצוין. נבדוק את זה. תבוא אתי מחר לתרגיל המסכם של גן רבקה?
– יהיה "שטוּחים"?
– מלא. עם יין פטישים.
– סבבה.

מן החדשות: האוצר יבטל את הפטור מארנונה על בתי עלמין; בעלי חלקות הקברים ישלמו ארנונה על קברי יקיריהם.
האוצר: מה פתאום? חברה קדישא ישלמו.
חברה קדישא: פחחחח.

* * *

יש ירידה בהכנסות ממתים, סיכם מנהל רשות המיסים, ירידה עקבית ומדאיגה, הוסיף בטון נוזף שהופנה כנראה אל כל מי שעדיין חי בחדר, וקבע את מבטו הצונן, הסטטיסטי, בפניו התמהות של יו"ר מרכז השלטון המקומי. וזאת הסיבה שנתחיל לגבות ארנונה מן השאֵרים? שאל יו"ר מרכז השלטון המקומי, אף כי בסתר ליבו החל לראות את החיוב שבעניין, ואיך יוכל אולי לסגור עם ארנונת הקברים את החור שנפער בתקציב הכיבוד ואירועים מיוחדים אחרי קבלת הפנים שנערכה ביישובו לשר האוצר רק לפני 3 חודשים, אך בטרם הריץ את שורות המספרים בראשו כדי לוודא שגלי העליצות שמבעבעים בו אינם מקדימים את המאוחר, כיחכח בגרונו ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון, ובקול צרוד תבע לדעת, איזו ירידה? למה ירידה? אנחנו עושים ימים כלילות כדי לספק תזרים מתים קבוע, ועל כך כולם הנהנו בהסכמה, זה נכון, נכון מאד, אבל מנהל רשות המיסים, משקפיו מנצנצים באור אנליטי בוהק, לא התרשם, והשיב תזרים מתים שלהם, לא שלנו, אצלנו מתים פחות ופחות, לא ככה? וסמנכ"ל אגף הנצחה במשרד הביטחון נאלץ להרכין את ראשו ופלט כן חרישי, ואם כך, המשיך מנהל רשות המיסים, יוצא שהצד השני מרוויח יותר ויותר מן המתים שאנחנו ברוב חסדנו ממיטים עליו (מתים, ממיטים, לא מתאים, מילמלה ראש המינהל לתקצוב ופיתוח ברשויות המקומיות, אבל אף אחד לא שמע), מה זה מרוויח, עושה קופה מטורפת, אבל אנחנו בהפסד מתמיד, מתרוששים נון-סטופ, וכל זה למה? שאלתו ניסרה באוויר, אבל עכשיו אף אחד כבר לא העז לענות, איכשהו היה ברור שהתשובה תיכף תגיע, וראש אגף התקציבים במשרד הביטחון התכווץ קצת בכיסאו, כל זה בגלל שהגאונים שלכם ברפא"ל ובאלביט ממציאים עוד ועוד חידושים שיודעים להרוג בלי לסכן אף חייל, אתם יודעים, רובוטריקים בשלט רחוק, ובסוף אנחנו מגיעים למצב שבמבצע הדו-שנתי בעזה (ולמה רק דו-שנתי ולא שנתי, טירטרה השאלה בירכתי מוחו, איפה פה ההיגיון הפיסקאלי) נהרגים 170 בצד שלהם ורק 6 אצלנו. שישה בלבד, הרעים קולו של מנהל רשות המיסים, והוא נאלץ להפסיק מחמת ההתרגשות, מצחו האדים והוא הסיר את משקפיו וניגב את זגוגיותיהן ביד רועדת, וראש אגף תכנון תקצוב ותמחור במשרד הבריאות, שישב פזור-דעת עד עכשיו, ניעור פתאום והודה בליבו שמנהל רשות המיסים לא העלה את הסוגיה הרגישה של טיפולים מאריכי-חיים, שגם הם, כידוע, מורידים את הכנסות המדינה ממתים.

אבל תראה, פתח ראש אגף כספים במשרד הרווחה בטון ענייני, האנשים שלנו עשו חישוב, מעין פיילוט כזה, והגענו לסכומים ש… טוב, לדוגמה חלקת קבר בבית עלמין ירקון, כן? זה 400 ש"ח בשנה, וכמו שאנחנו מבינים, לתשלום הזה אין סוף, נכון? לפחות לא עד – מתי יוצאת תחיית המתים? זרק לכיוונו של ראש אגף קבורה במשרד הדתות, וזה פלט במהירות, בלי להסס אפילו, כ"ה בחשוון, התתר"ח, בדיוק בחצות – בדיוק, לפחות לא עד התאריך הזה, והאנשים שלנו חישבו שזה יוצא בערך 14 וחצי מיליון ש"ח מס, וזה עוד לפני מס שבח ובלי לקחת בחשבון את התייקרות הקרקע בגוש דן שמן הסתם גם תשפיע על גובה הארנונה, וכאן הוא הפסיק, כי המספרים האלה, כך נראה, לא עשו שום רושם על אף אחד בחדר, מדובר הרי בפקידים בכירים שמגלגלים תקציבי מיליונים מעשה יום ביומו, כדאי גם לקחת בחשבון, נשמע פתאום קולו של מנהל אגף שיווק וכלכלה במנהל מקרקעי ישראל, שעל פי התחזיות שלנו בתוך עשור המחסור בקרקע לקבורה יהיה כל כך קיצוני שכל האנשים יקנו חלקת קבר עוד בחייהם, ועוד 20 שנה הם יעשו זאת כבר בלידה, כלומר, כחלק מטופס השחרור מחדר היולדות בבית החולים אתה תחתום על רכישה של חלקת קבר לרך הנולד, אם אין לך איפה לקבור אותו לא תקבל אותו, וכאן הוא הפנה את מבטו לראש אגף תכנון תקצוב ותמחור במשרד הבריאות, שאכן אישר את הדברים במנוד ראש של "כן, זה כבר בתכנית הרב-שנתית שלנו", והמשמעות היא…, כמובן, התפרץ ראש אגף כספים במשרד הרווחה, עלויות הארנונה הזאת ירקיעו שחקים, זה מס שתשלם מן העריסה ועד הקבר, ביג דיל, נשמעה פתאום צווחה, כולם דואגים לאדם ואף אחד לא דואג לאדמה, רק כמה זה יקר לי וכמה זה לא נוח לי, אבל מה עם האדמה? מה איתה? כולם הביטו לכיוונו של ראש אגף תכנון סביבתי ובניה ירוקה במשרד להגנת הסביבה, אף אחד לא האמין שהצווחה בקעה מגרונו של האיש השקט הזה, אבל היא כן, כי הוא עמד עכשיו רותח באמצע החדר, ושאל איש-איש, כשאצבעו המתוחה מצביעה מטה, מה עם האדמה? מה עם האדמה? וראש המינהל לתקצוב ופיתוח ברשויות המקומיות שאלה בשקט, מה איתה, לא טוב לה? אבל אף אחד לא שמע, כי ראש אגף תכנון סביבתי ובניה ירוקה במשרד להגנת הסביבה התחיל להסביר שמתים מזהמים את הקרקע, ושקשה מאד לתכנן בניה ירוקה בבתי עלמין, כולם רוצים רק לבן ולבן, והמתים זוללים כל חלקה טובה, ולכן המס החדש הזה הוא מצוין, אולי הוא יגרום לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מתפגרים, כמו זבובים, הטיח ראש אגף תכנון סביבתי ובניה ירוקה במשרד להגנת הסביבה, וכל המוות המופקר הזה ייבלם קצת, ואם כבר חייבים, הוא הוסיף, אז במשרד שלו ממליצים בכלל על צנצנות אפר כפיתרון האקולוגי המושלם. בנקודה הזאת נראה היה שהדיון הסתיים כי לאף אחד לא היה מה להוסיף על הדברים הללו.

יכול להיות שאנחנו חושבים בכיוון הלא-נכון, אמר פתאום ראש מטה הסברה במשרד ראש הממשלה, וכולם כרו אוזן, כי נזכרו ביכולתו המופלאה לחשוב מחוץ לקופסה, וצריך לחזור למשבצת הראשונה. הבעיה היתה ירידת הכנסות מן המתים, נכון? ועמיתי המכובד מרשות המיסים הצביע על פיתרון – העלאת המס על החיים, נכון? אבל אולי צריך לחזור לתלם שסטינו ממנו, ופשוט להחזיר את רמת המתים לקדמותה. הוא השתתק, ואחרי כמה שניות שאל בזהירות ראש אגף תכנון תקצוב ותמחור במשרד הבריאות, אתה מציע שיהיו יותר מתים במלחמות? זיק של עניין ניצת בעיניו של מנהל רשות המיסים, במלחמות, משך בכתפיו ראש מטה ההסברה במשרד ראש הממשלה, כמי שתקוע עם כיתה של לקויי-למידה, בתאונות עבודה, במחלות זיהומיות, מה זה חשוב, המטרה היא להעלות את התמותה, להעמיק את הגוויה, נכון? אבל ראש אגף התקציבים במשרד הביטחון מיהר להתערב, לא לא, זה לא בא בחשבון, יש לנו כבר חוזים לעשרות שנים קדימה עם רפא"ל ותע"ש על טכנולוגיות שמרחיקות את החייל מזירת הקרב כל כך, למעשה הוא יישאר בבקו"ם כל השירות שלו, ואין שום דרך להרוג אותו, חוץ מהרעלה של ופלים בשק"ם, ובכל מקרה, וזה הכי חשוב, לא נבטל חוזים שמנים עם התעשייה רק כדי להרוג אזרחים, ובנקודה הזאת הצטרף אליו יו"ר מרכז השלטון המקומי, כן, הכנסות ממתים זה חשוב, אבל ברוך השם יש מספיק דרכים במדינה להשיג את זה דרך חתימה על חוזים ולא בביטולם, וראש אגף כספים במשרד הרווחה, שראה שהדיון חוזר לנקודת המוצא, הקשה ושאל, אם יש הקלות בארנונה לדירות לא מאוכלסות, למה שלא יהיו הקלות בארנונה על קברים לא מאוכלסים? כי כל קבר הוא מאוכלס, ירה לעברו בלחישה רושפת מנהל רשות המסים, אם לא בפועל אז בפוטנציה, memento mori, הוסיפה ראש המינהל לתקצוב ופיתוח ברשויות המקומיות, אבל אף אחד לא שמע, ויו"ר מרכז השלטון המקומי פתאום התעניין לדעת איך יפוצו רשויות מקומיות שאין בשטחן בתי עלמין (יהיו, יהיו בכולן, הרגיע אותו מנהל אגף שיווק וכלכלה במנהל מקרקעי ישראל, מתחת לקניונים, ובהמשך גם בתוכם), וסמנכ"ל אגף הנצחה במשרד הביטחון, השד יודע למה דווקא הוא, שאל פתאום באווירה העניינית שנוצרה האם הפטור ממס שבח על מכירת שתי דירות עד סכום של 2.2 מיליון ש"ח האחת, שבוטל לאחרונה, יבוטל גם על מכירה של חלקות קבר, וכאן שוב התערב מנהל אגף שיווק וכלכלה במנהל מקרקעי ישראל והרגיע אותו שבתוך חמש-שש שנים מחירן של חלקות קבר יעבור את ה-2.5 מיליון, כך שהפטור בכל מקרה יהיה תקף, ועל כך נפלטה לסמנכ"ל אגף הנצחה במשרד הביטחון אנחת רווחה עמוקה, והוא מיהר להקליד משהו על מסך הסמארטפון שלו, ובשתיקה הנינוחה שהשתררה העביר מנהל רשות המיסים את מבטו על פני הנוכחים, ומשראה כי כל הקשיים יושבו לשביעות רצונם, הודה להם באופן אישי ונפרד מהם, ליד הדלת, וביקש שישתדלו לא לאחר לדיון בשבוע הבא בנושא ביטול הפטור מארנונה על כיסים ושאר חללי איחסון נישאים.

"You're semi-evil. You're quasi-evil. You're the margarine of evil. You're the Diet Coke of evil. Just one calorie, not evil enough." (Dr. Evil)

אמרה נערת מג"ב (באמת שאמרה): אני אוהבת ללכוד את השב"חים. אני מגדירה את זה כהנאה.

הגיב נער שב"כ: פחחחח. בעיה ללכוד? הכי שווה זה להביא אותם לחקירה ואז להפוך אותם, באיומים, למשת"פים.

גיחך נער ימ"מ: מה קרה לכם. לפוצץ אותם במכות, זה כיף. תגידו, היה שיעורים בביולוגיה?

התפרץ נער גבעות: מי בא מחר לתג מחיר? יש הסעות מאורגנות מבית הספר.

השיבה נערת מג"ב: לא יכולה. יש לי מלא שב"חים על הראש. ומחרתיים יש בגרות באזרחות.

ורק נער מוסד חייך לעצמו ולא אמר דבר.

[כפי שהוקלט ב"אולפן שישי", מילה במילה, וספק אם אי-פעם ישודר לאומה]

שלום גלעד. השאלה הראשונה שלי אליך היא: איך זה להתראיין אצלי?
מרגיש טוב.
ככה דמיינת את החופש?
פחות או יותר.
אני מתכוון, דמיינת אותו ככה – בראיון מיוחד אתי, במהדורה המרכזית?
לא כל כך חשבתי שם על ראיונות, אתה יודע, רוב הזמן הייתי …
בטח לא דמיינת את זה עם שלח ודרוקר.
לא, גם לא. תראה, כל מה שרציתי זה לחזור הביתה.
כמובן, כמובן. ערוץ 2 הוא הבית של כולנו. אתה יודע, יש לי המון שאלות אליך, ואני לא יודע איפה להתחיל. 5 שנים ו-4 חודשים, כל כך הרבה זמן עבר, מדינה שלמה התעסקה בך יומם ולילה, פוסטרים, צעדות, התרמות. המון דברים קרו פה כשלא היית. היה לך בכלל מושג?
שֶמה?
שעברתי מתכנית אירוח להגשת חדשות?
כן, אפילו שלא היתה לי טלוויזיה. אבו-מרזוק סיפר לי.
מי?
אחד הסוהרים שלי. הוא היה צופה קבוע בערוץ 2 ומספר לי כל מה שהתפרסם בקשר אלי.
??
וגם כל מה שקשור אליך, כמובן.
מה חשבת על העסקה?
סמכתי על הממשלה כשהלכתי לצבא, סמכתי עליה כשהייתי שבוי, וסמכתי עליה כשהשתחררתי. אני מבין שהרבה אנשים לא משלימים עם זה ששחררנו רוצחים, אבל…
לא, גלעד, אני מתכוון לעסקה שסגרתי עם חברת החדשות של ערוץ 2.
אהה…
רגע, אתה בכלל מודע לזה שעברתי מ"מעריב" ל"ידיעות"?
כן, זה קרה כשעוד הייתי בצבא.
ואללה (אנחת רווחה). אבל רון ארד, רון ארד… זה תמיד ייַסר אותי. הוא מת ולא ידע.
הממ…
טוב, בוא נפסיק לחטט בפצעים, איזו תכונה ישראלית זאת, הא? תגיד לי, לְמה הכי התגעגעת?
למשפחה שלי.
(חיוך רחב) אתה רואה, זאת תשובה מאד ישראלית. אמריקאי או איטלקי או קוריאני שיפול בשבי ל-5 שנים ויחזור, למה אתה חושב שהוא הכי יתגעגע?
אין לי מושג.
אני אומַר לך. האמריקאי יתגעגע לסטייקים ולבייסבול, האיטלקי לפסטה ולאספרסו, והקוריאני ל… אהה… לא חשוב. אבל הישראלי – ישר יגיד לך "משפחה". ככה אנחנו.
התגעגעתי גם לאוויר נקי, לשמיים, להרים.
(לא שם לב, שקוע בטראנס) וזה מה שאני אוהב אצלנו הישראלים. שיש לנו דברים שכולם מסכימים עליהם. אבל תראה איזה עם דפוק אנחנו. במקום להבין שאנחנו מסכימים על המון דברים, במקום לבנות על ההסכמה בינינו, אנחנו כל הזמן עסוקים במריבות ובמחלוקות.
גם הם ככה. אבו-מרזוק ואבו-חסן כל הזמן היו רבים.
(לא שומע) ובכל זאת, קח כל ישראלי – לא חשוב איזה, שמאלני, חרדי, מתנחל, אנרכיסט – שים אותו בכלא של החמאס 5 שנים, וכשהוא יחזור תשאל אותו למה הוא הכי התגעגע. ומה הוא יגיד לך?
מה?
ל-מ-ש-פ-ח-ה. (בעונג צרוף) אין, אין כמו הישראלים. אבל בטח גם התגעגעת לאוכל של הבית, אה? לגולאש, פפריקאש, טורוש גומבוץ, קיורטוש…
האמת, התגעגעתי לקציצות של אמא ולסלט של אבא.
(פתאום נזכר) מי זה אבו-חסן?
הסוהר השני שהיה לי.
למה הם היו רבים?
אבו-מרזוק רצה לראות ערוץ 2, אבו-חסן ערוץ 10. כל הזמן היו רבים על השלָט.
אבו-חסן נשמע מאד לא אמין. לא ישראלי.

וכשהפסקת לצבוע, בכלל היתה מלחמה ביניהם.
??
אבו-מרזוק אמר שלא יפה לך הצדעיים הכסופים, אבו-חסן אמר שיפה.
(תדהמה אילמת)
אני רק הייתי בתא שלי בפנים. שמעתי אותם בחוץ. רוב הזמן כתבתי.
אתה בטח הולך להוציא ספר על קורותיך בשבי, לא?
זה יקח זמן. אבל אני חושב על זה.
אתה יודע שעד היום כתבתי 11 ספרים?
לא ידעתי.
לפחות חמישה יצאו לפני שנפלת בשבי. איפה היית?
בשריון. לא קוראים שם הרבה.
שני מחזות, פזמונים מצליחים, שני תפקידים בסרטים ישראלים, מנחה כל שנה את טקס "שרים בכיכר", מופע מוזיקלי עם רמי קליינשטיין ותמיר הרפז. זוכר את רבין, אוהב את פרס. ואני בסך הכל בנאדם פשוט, ישראלי ממוצע. כמוך, גלעד. גם אני שבוי. במוסכמות. גם אני שובר את הראש איך לסגור את החודש. ב"כתית" או ב"מול ים".
אני מצטער שלא קראתי אף ספר שלך.
עכשיו אני מצטער שבספר שלי על הדמויות המקראיות, לא הקדשתי פרק ליוסף. זה מתאים לנו מאד היום.
בגלל שיוסף נחטף?
לא, בגלל שהוא הפך לשר גדול. לא שיש לי כוונה ללכת לפוליטיקה. אל תאמין לאף מילה מהרכילויות. אבל אבא שלי היה שר גדול. קראו לו יוסף, אגב. גם עליו כתבתי ספר.
יאיר, יש לך דמעות.
כן, הראיון הזה מאד מרגש אותי. אני גם קצת עצוב.
עצוב? זה יום שמח, לא? סוף סוף השתחררתי מהשבי.
כן, אבל היה פה לא רע כשהיית בשבי. היתה פה מין רוח של אחדות כזאת. המאבק של המשפחה שלך איחד את כל הפלגים בעם, כולם הניחו בצד את החשבונות הקטנים ונרתמו למאבק. זאת היתה ממש תקופה של התעלות לאומית.
ועכשיו?
עכשיו? (נאנח) לא משהו. חזרנו לדשדש בכל השנאות הישנות. אדם לאדם זאב. אין כבוד, אין הקשבה. אפילו הציוצים שלי לא מצליחים להרים את המוראל הלאומי.
אז מה עושים? תראה, אני לא כל כך רוצה לחזור לשבי רק בשביל לאחד את העם.
לא לא, חס וחלילה. יש מספיק חיילים בצה"ל. תשמע, אולי בכל זאת אני צריך להיכנס לפוליטיקה. לדחוף מבפנים את כל העניין הזה של נפילה בשבי.
אולי אני אנצל את ההזדמנות הזאת להגיד תודה לכל…
הפרסומות. 20 דקות וחזרנו.

[עוד במצעד הלפידים – כאן]