דילוג לתוכן
13 באוגוסט 2020 / עידן לנדו

בריונות שלטונית מופרטת למשימות מלוכלכות: מבט רוחבי

(פוסט ארוך; מפת דרכים בהמשך)

פתיחה: NSO כמשל

בשנה האחרונה נדמה היה שחברת הסייבר ההתקפי הישראלית, NSO, לא יורדת מהכותרות. בתחילת השנה גויסה לשורות החברה, בחיפזון ניכר, הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל אריאלה בן-אברהם, לתפקיד מנהלת קשרי הציבור: המו"מ החל עוד טרם פשטה בן-אברהם את מדיה, ולצורך המעבר לחברה אף הוקדמה פרישתה. ימים ספורים לאחר מכן גויס ל-NSO שרון שלום, ראש מטה משרד הביטחון שמונה על ידי השר ליברמן, לתפקיד מנהל מערך המדיניות הבינלאומית של החברה. חודשיים קודם לכן החליפה החברה את משרד יחסי הציבור שלה ל-MFU, בבעלותו של עודד הרשקוביץ', סגן דובר צה"ל לשעבר.

מעניין, לא? בתוך חודשיים מקימה NSO מערך חדש של קשרי חוץ, על טהרת יוצאי מערכת הביטחון. לא סתם יוצאים, אלא יוצאים טריים מאד. ההקשר המיידי ברור: NSO מצאה את עצמה תחת מתקפת דעת קהל לאחר שקורבנות מערכת המעקב שהיא מכרה התחילו לצאת לאור היום וגם לתבוע אותה, כולל כמה קורבנות שלא מומלץ להתעסק איתם. החיים הנוחים בחשכת עולם הצללים של העסקות הבטחוניות התפוגגו. למרבה המבוכה, טכנולוגית המעקב של NSO נחשפה לא רק במדינות עולם שלישי אלא גם בספרד ובפולין, שם נעשה בה שימוש נגד אופוזיציה פוליטית לגיטימית. המשחק השתנה.

אלא שאת הקשרים ההדוקים של NSO עם הקהילה הבטחונית הישראלית צריך לבחון בהקשר רחב ועמוק יותר, שקודם לגילויים האחרונים.

ההקשר הזה הוא מערכת של אינטרסים שלובים בין החברה לבין ממשלות ישראל, שמוצאות את עצמן יותר ויותר מבודדות בעולם המערבי; ממשלות שנאלצות להסתמך בהצבעות באו"ם ובשאר פורומים בינלאומיים על אצבעותיהן של מדינות מפוקפקות יותר ויותר. בהקשר הזה מלבלבים היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם המשטרים הרודניים במפרץ הפרסי, בדרום אמריקה ובאפריקה. ואיזו תמורה נאה יותר מטכנולוגיות מעקב וניטור יכולה ישראל להציע לאותם משטרים? קבלו רישיון ייצוא למשטר המטונף הזה, מציעה המדינה ל-NSO  (ולא רק לה). אתם תרוויחו עשרות מיליוני דולרים, אנחנו נרוויח שותפים נאמנים לדרכנו המדינית.

עד כמה הדוקה הסימביוזה הזאת אפשר היה ללמוד מכך שבתביעתה של "אמנסטי" לשלול את רישיון הייצוא של תוכנת "פגסוס" הפולשנית של NSO (שהביאה לרדיפתם ולכידתם של פעילי זכויות אדם במדינות רבות), מדינת ישראל דרשה לקיים את הדיון בדלתיים סגורות. למדינה ול-NSO יש סודות משותפים והם לא רוצים לחשוף אותם. בית המשפט נענה, ובכך אישר את מה שרחש מתחת לפני השטח: אין הפרדה אמיתית בין האינטרסים הבטחוניים של ישראל בייצוא סייבר התקפי לבין האינטרסים העסקיים של NSO. יד רוחצת יד בדמם של חפים מפשע.

שותפות הדרך הזאת קיבלה ביטוי גרוטסקי כשבאחת התביעות נגדה החברה טען מנכ"ל NSO, שלו חוליו, שהתובעים הם "ארגונים עוינים, אשר פועלים נגדנו כחלק ממערכה רחבה, שמטרתה לגרום נזק הן לחברה עצמה והן למדינת ישראל." הגנת האנטישמיות הרפלכסיבית של ההסברה הישראלית הפכה למרכיב יסוד ביחסי הציבור של החברה. ראוי לציין שלמהלך הזה יש שותף שלישי – קבוצת "ידיעות אחרונות". העיתון מדווח בשקידה על "הרדיפות אחרי NSO" ברחבי העולם ולאחרונה אף הגדיל לעשות והעניק טור דעה במקום מובלט למנכ"ל החברה, שלו חוליו, שבו הסביר חוליו מדוע חשוב כל כך לעקוב אחרי חולי הקורונה בישראל באמצעות מערכת המעקב שחברתו מספקת. יחסי ציבור באדיבות מוזס, את התמורה עלינו לנחש. הפיתול האחרון בריקוד המושחת של NSO עם הממסד הישראלי הוא הגילוי שנשיאת החברה, שירי דולב, היא חברתה הקרובה של איילת שקד (יקירת "ידיעות אחרונות"), ומכרה של השר בנט עצמו.

מקור: "כלכליסט"

על ההיסטוריה המלוכלכת של NSO  כבר נכתב לא מעט, ואני גאה בחלקי הצנוע בחשיפתה. NSO כמובן לא לבד – יש עוד רבות כמוה, וכל אחת מהן גוררת אחריה שובל מצחין של פשעים בשירות משטרים רודניים. לפני שנה וחצי פירסם ה"ניו-יורקר" תחקיר נרחב על "סיי-גרופ" הישראלית ומלחמתה בפעילי BDS פלסטיניים בארה"ב. החברה הפעילה יוצאי מוסד ואמ"ן לשעבר כדי לרגל אחרי פעילי BDS ולאסוף מידע אישי ומביך עליהם (למשל, לחשוף מוסלמי מוצהר בשתיית אלכוהול). בין גילויי התחקיר היתה מעורבותו הישירה של יועץ רה"מ לביטחון לאומי דאז, יעקב עמידרור, בפעילות הזאת. עמידרור הסביר: "הממשלה הישראלית לא נמצאת שם, ואני חשבתי שאם אנשים פרטיים מוכנים לעשות זאת, אפשר לעזור להם." זהו משפט מפתח שמסכם יפה את מנגנון הפעולה המשטרי שעומד במוקד הפוסט הזה.

הסקירה הזאת מאפשרת לנו לזקק פרופיל מסוים של התנהלות ארגונית מול השלטון אך בעיקר גם מטעם השלטון. כפי שנראה, הפרופיל הזה שב ועולה במדויק בשורה של חברות ועמותות הפועלות לכאורה בשדות שונים לחלוטין. הקו העובר ביניהן סמוי מן העין, אך מרגע שהוא נחשף, קשה להתעלם ממנו. לפרופיל הזה אין שם או זהות מוכרת, וגם זה מקשה על זיהויו. נקרא לו כך: בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות. ובקיצור נוח יותר, בשמ"ל. המונח הזה אמור לכלול בתוכו גם אבל לא רק את מושג ה-Gongo, שחל על עמותות מגזר שלישי הנשלטות באופן סמוי בידי השלטון. הוא רחב יותר בהכילו גם חברות פרטיות וישויות חצי-ציבוריות, וספציפי יותר בהתייחסו לאורח הפעולה הבריוני, החסין מעונש, של כל אותם ארגונים.

לפני שנמשיך, כמה הערות מתודיות על הפוסט הארוך הזה, אחד הארוכים בבלוג. מדוע יש בכלל צורך בפוסטים ארוכים – על כך כבר עניתי במקום אחר. לפוסט הנוכחי יש שתי מטרות, וסביר להניח שכל אחת מהן תשרת קהל קוראים קצת שונה. המטרה הראשונה היא תיאורית-אמפירית: ליצור מעין בסיס נתונים, או בסיס ידע, מקושר ככל האפשר למקורות ראשוניים, בנושא ארגוני הבשמ"ל בישראל. ריכוז שכזה במקום אחד, ככל הידוע לי, לא קיים. יש הרבה מאד חומר עיתונאי, חלקו מעולה באמת, בנוגע לארגונים ולעמותות שיידונו כאן. אבל מטיבו של חומר כזה שהוא נעוץ בזמן מסוים, ואין בו צבירת פרספקטיבה והבנה שאפשר להפיק רק מהתבוננות אנכית, לאורך הזמן, בפעילות של אותם גופים. פרספקטיבה כזאת נבנית כאן, במטרה שהידע הזה, שיש בו חשיבות פוליטית רבה, יהיה שמיש ונגיש לכל מי שחפץ בו. על NSO, על עמותת "רגבים", ועוד.

המטרה השניה של הפוסט היא אנליטית-תיאורטית: לייצר מבט רוחבי על תופעת הבשמ"לים, לזהות את קווי הדמיון ביניהם ולחלץ מתוכם מעין פרופיל קבוע, קוד פעולה חוזר ונשנה, שמכוחו הם מתארגנים. היכולת לזהות פרופיל שכזה בעתיד היא מיומנות בעלת ערך בגיבושה של תודעה פוליטית-ביקורתית. היא תאפשר לנו להבחין בסדר בתוך הכאוס, ומתוך כך, תקל עלינו להתמודד עם שפע של עובדות ואירועים, בלתי-קשורים לכאורה, אך למעשה, ביטוי של תבנית עמוקה יותר. אין צורך לומר שיכולת כזאת נחוצה עוד יותר בעידן הפייק-ניוז שבו האזרח נדרש לא רק לארגן את העובדות האמיתיות לכדי תבנית ממשמעת אלא גם, ובו-זמנית, לסנן החוצה "עובדות" מזוייפות.

קונקרטית, אני מציע שלוש דרכים לקרוא את הפוסט:

  1. אם אתם כבר חכמים ויודעים את התורה כולה, ושוחים בחומר, הציצו בפתיחה ובסיום, קחו את המסקנות מן המוכן, והמשיכו הלאה. לא באתי לחדש למי שכבר יודע הכל.
  1. אם אתם מכירים רק חלק מן החומר – למשל, יודעים את כל תולדות עמותת אלע"ד, אבל לא כל כך מכירים את NGO מוניטור – דלגו ללא נקיפות מצפון אל החלקים הפחות מוכרים לכם. הפוסט בנוי בצורה מודולרית ותוכלו לעקוב אחרי כל חלק מבלי לקרוא את החלקים האחרים.
  1. אם רוב החומר לא מוכר לכם, או אם אתם סתם אנשים יסודיים שאוהבים לקרוא מאל"ף עד ת"ו, אני דוחק בכם לעשות זאת ללא היסוס, שכן בשבילכם במיוחד הפוסט נכתב. רק המלצה אחת: אל תנסו לבלוע אותו בביס אחד. קראו אותו בחלקים, לאורך כמה ימים, וכך תפיקו ממנו את המירב.

בשמ"ל: קווים לדמותו

המילים "בריונות שלטונית" אינן מקריות, ומטרתן להסב את תשומת הלב מפעילותה של החברה או העמותה, הנתפסת ברגיל כמונעת מאינטרסים פנימיים שלה בלבד – עסקיים או אידאולוגיים – אל יד מכוונת מצד השלטון, שעושה בה שימוש למטרותיו. על היתרונות שמפיק השלטון מפעולה "מרחוק" שכזאת נעמוד בהמשך. לעת עתה חשוב להבין ש"היד המכוונת" יכולה להתגלם בשלל צורות שונות, עקיפות יותר או פחות, ואין זה נדרש כלל (למרות שלעתים קרובות גם זה קורה) שיהיה לדבר ביטוי מפורש. לא פחות חשוב להבין שהעובדה כי נציגי החברה או העמותה מדבררים את עצמם או אפילו מכחישים כל קשר מהותי לשלטון – אינה מעלה ואינה מורידה לשאלת הקשרים המהותיים שלהם אליו. אלה ייבחנו לאור מעשים, מדיניות, החלטות או הימנעות מכוונת מהחלטות.

אם כן, מהו פרופיל הפעולה של ארגונים של בריונות שלטונית מופרטת לעבודות מלוכלכות? המרכיבים הבאים חוזרים ונשנים בהם:

  • עבודה מלוכלכת
  • התנהלות עבריינית
  • הסתרה וחוסר שקיפות
  • דלת מסתובבת לממסד
  • צינור תקציבי לממסד
  • גיבוי משפטי מן הממסד
  • חיבוק אידאולוגי מן הממסד

כל המאפיינים האלה הודגמו כבר בפסקאות הפתיחה שהוקדשו לחברת NSO, והאמת ניתנת להיאמר, שמגיעה לחברה הזאת תודה גדולה על כך שבתקופה קצרה כל כך הצליחה להציף לפני השטח פרופיל עבודה שעל הסתרתו עמלו שורה שלמה של ארגונים במשך שנים. כעת קל יותר להבחין בו, גם במקומות אחרים. לאורך כל הפוסט הזה, המאפיינים האלה יוזכרו באות מובלטת בכל פעם שניתקל בראיות לקיומם. 

בחרתי דווקא לפתוח ב-NSO, דוגמה לא שגרתית לבשמ"ל, ולא בדוגמת הכתר, המוכרת לכל – "אם תרצו". זאת מכיוון שמנגנון הפעולה של "אם תרצו" כבר גלוי וידוע ופורסם במקומות רבים; מדובר במיליציה מופרטת של הליכוד. הנה ריכוז תזכורות קצרצר.

ב-2007 שלח לנתניהו מייסד התנועה, רונן שובל, "תכנית פעולה" להפלת אהוד אולמרט; ב-2008 תרם ל"אם תרצו" יואב הורביץ, ראש מטה הליכוד, 74 אלף שקלים; גם קרן סגל לישראל, של האחים פאליק, תורמת מרכזית לנתניהו, תרמה באותה שנה ל"אם תרצו" סכום של 190 אלף שקלים; בין השנים 2011-2013 קיבלה התנועה כ-113 אלף שקלים מקרן עצמאות, שבראשה עומד קנת אברמוביץ', יו"ר ידידי הליכוד בארה"ב ותורם חשוב לנתניהו; ויש עוד, למי שמעוניין לגלות (הקרדיט ל"בלוק הדמוקרטי").

במהלך השנים הריצה "אם תרצו" שורה של קמפיינים לרדיפה ונידוי נגד "שתולים", נגד של קולות ביקורתיים באקדמיה, בעולם התרבות, במערכת המשפט ועוד. הקמפיינים האלה זכו לחיבוק ממסדי רצוף: שרים וח"כים של הימין מצטטים "ניירות עמדה" של הארגון כאילו מדובר במחקרים רציניים, ומהדהדים פייק-ניוז שלהם. התנועה פועלת בכל מערכת בחירות לטובת הליכוד, ולאחרונה נחשף שקבוצת "החולצות הלבנות" משכונת רחביה בירושלים אינה אלא שם סתרים נוסף לפעילי "אם תרצו" (שתמיד מעדיפים לפעול דרך פרוקסי, ממש כפי שהשלטון פועל דרכם) שמטרתם לחבל במחאה נגד נתניהו.

 

נניח ל"אם תרצו", ונפנה כעת לארגונים ועמותות אחרים שפועלים בתבנית הבשמ"ל. חלק הארי של הפוסט עוסק בשישה ארגוני בשמ"ל: NSO, אלע"ד ו"עטרת כוהנים" (שניים שהם אחד לצורך הדיון), "קלע שלמה", "רגבים", NGO מוניטור, והחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית. הפרק האחרון של הפוסט עוסק, באופן תמציתי יותר, בארבעה ארגוני בשמ"ל נוספים: "אופק להתיישבות", "התנועה למשילות ודמוקרטיה", "שורת הדין" ו"עד כאן". יש כמובן עוד, שלא הזכרתי.

מסיבות מובנות, התמקדתי בארגוני בשמ"ל שפועלים בתחום הביטחוני ובתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך ברור שהמודל הבסיסי קיים גם בזירות אחרות, למשל בתחומי החינוך והבריאות, ואפשר למצוא לו דוגמאות לא מעטות תחת הכותרת של "נזקי ההפרטה". פונקציות שלטוניות מובהקות, כמו שירותי בריאות וקביעת תכני לימודים נמסרו לידיהן של חברות פרטיות ואלה נוקטות לא פעם מדיניות ברוטלית לצורך מיקסום רווחים: ניצול עובדים, העלמת עין מפגמי בטיחות, גבייה לא מוצדקת של עמלות שירות מן האזרח וכדומה. את איסוף הנתונים וניתוחם בזירות האלה אני משאיר לאחרים.

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" כעמותות בשמ"ל

שתי זרועות של נישול והתנחלות מפעיל השלטון בשכונות מזרח ירושלים: עמותות אלע"ד ו"עטרת כוהנים". אלע"ד פועלת בעיקר בשכונת סילואן אבל שולחת את ידיה בעוד אתרים מסביב להר הבית.

המשימה הלאומית של עמותת אלע"ד בסילואן היא השתלטות על כמה שיותר אדמות פלסטיניות והעברתן לידיים יהודיות, עם או בלי איצטלה ארכיאולוגית; וביסוס הקשר הבלעדי של העם היהודי למורשת ההסטורית של האתר. בשנים הראשונות לפעולתה, בין 1986-1992, אלע"ד פעלה במישור הנדל"ני בלבד, דרך שני ערוצים: השתלטות על נכסי "נפקדים" ורכישת נכסים מקק"ל. הבסיס המשפטי ל"נפקדות" תושבים ממזרח ירושלים ביום סיפוחה היה בעייתי מלכתחילה (תושבים שלא זזו ממקומם הפכו ל"נפקדים" בן לילה) וספג ביקורת מצד שופטים שאינם חשודים בשמאלנות, כמו מאיר שמגר ומני מזוז; לפני מספר שנים נתן בג"ץ הכשר מסריח להחלת החוק במזרח ירושלים, תוך גלגול האחריות להפעלתו המתונה והזהירה על השלטון – אותו שלטון שמעלליו העידו בו בבירור כי "מתינות וזהירות" בנישול פלסטינים הן ממנו והלאה.

לא זו בלבד שהחוק עצמו זועק למרומים בחוסר צידקתו, גם החלתו היתה נגועה בשחיתות ומירמה, שכן עמותות הימין עשו שימוש נרחב בעדויות כוזבות לביסוס ה"נפקדות": משת"פים שתיפקדו כ"מצהירים סדרתיים" (תמורת תשלום) ועל בסיס עדויותיהם העביר האפוטרופוס הכללי את הנכסים לידי אלע"ד ו"עטרת כוהנים". השיטה הזאת נחשפה בדו"ח שהכין מנכ"ל משרד המשפטים ב-1992, חיים קלוגמן, שקבע, בין השאר, כי האפוטרופוס על נכסי נפקדים לא ערך כל ביקורת על אמיתות התצהירים שסיפקו אנשי העמותות לפני הכרזת ה"נפקדות" ולא איפשר כל טיעוני נגד; חלק מהתצהירים נחתמו מול עורכי הדין של העמותות, רבים מהם על ידי מצהיר סדרתי שהוכח כבלתי אמין; לא נערך כל מכרז על הזכויות בנכסים, והם יועדו לקבוצה מצומצמת מאד של עמותות ימין. ועדה המשותפת לחברת "עמידר" ומשרד השיכון החליטה למי יוחכרו או יושכרו הנכסים; בוועדה ישבו נציגי אלע"ד, כמו המנכ"ל דוד בארי, שהיו מעורבים ב"סימון" הנכסים כנפקדים. כסף שיועד לעולים חדשים ולמשפחות במצוקה הועבר לעמותות; ועוד.

השיטה השניה להשתלטות על אדמות בסילואן התבססה על רכישה מקק"ל, בסכומים סמליים, של נכסים שהיו בבעלות יהודית בתחילת המאה ה-20. בנכסים אלה התגוררו, כמובן, תושבים פלסטיניים במשך עשרות שנים. מנכ"ל אלעד, דוד בארי, הגיע להסכם עם קק"ל – מאחורי גבם של התושבים – שהוא יאתר נכסים כאלה, ובתמורה תפנה קק"ל את דיירי הבתים, תעניק לאלע"ד שכירות מוגנת בנכס, וזו מצידה תדאג לפיצוי הדיירים הפלסטיניים המקוריים.

בפועל, קק"ל ואלע"ד פועלות ביד אחת לסילוק תושבים פלסטיניים משטחי הגן הלאומי "עיר דוד" – גן לאומי שפלש לשכונה קיימת, נזכיר, ולא התושבים פלשו אליו. ב-2005 סולקו כך 20 בני משפחת ג'וזלן (שהצילו יהודים בפרעות תרפ"ט), ואחרי מאבק נוסף של קק"ל ואלע"ד, אישר בג"ץ את פינוים של 18 בני משפחת סומרין על בסיס דומה. כרגיל, הידיים ידי המדינה והקול – עורך הדין שפועל מטעם קק"ל – הוא קול אלע"ד. גם הפינויים האלה מבוססים על אי צדק עקרוני: מסמכי בעלות יהודית מלפני קום המדינה שבית המשפט מכיר בתוקפם, הכרה שלעולם לא תינתן למסמכי בעלות ערביים על נכסים במערב ירושלים מאותה תקופה. לפטנט הגזעני הזה יש שם משפטי מהוגן ותמים-למראה, "חוק הסדרי משפט ומנהל" משנת 1970.

דו"ח קלוגמן נגנז כלא היה, והמציאות לא השתנתה. מסתבר שלא רק האפוטרופוס על נכסי נפקדים חש חיבה עמוקה לאלע"ד. ב-2006 פירסם מבקר המדינה דו"ח חריף על התנהלות מופקרת של עוד רשויות מדינה – רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות והחברה לפיתוח הרובע היהודי – מול אלע"ד: המדינה מסרה לאלע"ד פרוייקטים ללא מכרז, רשות העתיקות לא פיקחה על חפירות ארכיאולוגיות שביצעה אלע"ד, רט"ג לא פיקחה על ניהול הגן הלאומי "עיר דוד", והחברה לפיתוח הרובע היהודי השכירה לעמותה ללא מכרז ובמחיר זול את ניהול פיר וורן ופארק דוידסון, מהאתרים הארכיאולוגים החשובים בעיר העתיקה.

כמובן, עניין פעוט אחד חמק מתשומת ליבו של מבקר המדינה: השלטון ואלע"ד חד הם. כשרט"ג לא מפקחת על אלע"ד – בניגוד לפסיקת בג"ץ – היא בעצם לא מפקחת על עצמה. והיא לא מפקחת על עצמה כי היא לגמרי סבבה עם עצמה; פעילותה החמסנית של אלע"ד בסילואן תואמת לחלוטין את האג'נדה של רט"ג. לא ממש מפליא, כשנזכרים שמנהל מרחב ירושלים ברט"ג הוא אביתר כהן, מתנחל מעופרה (שגם הקים שני מאחזים בלתי חוקיים) שבתפקידו הקודם כיהן כראש מרכז המבקרים של אלע"ד וגם רוכש נכסים בשבילה. מאלע"ד לרט"ג ומרט"ג בשביל אלע"ד, כך פועלת הדלת המסתובבת.

עד כמה עמותות הימין פועלות בשליחות השלטון (ולא באמת כופות עליו דבר) אפשר לראות במרוכז בפרשת בטן אל הווא, שכונה צפופה בסילואן, שמאז שנת 2001 עמותת "עטרת כוהנים" שמה לה למטרה לתקוע בתוכה התנחלות יהודית גדולה – למעשה, הגדולה ביותר בכל מזרח ירושלים. לטענת העמותה, שטח של 5.2 דונם בשכונה, שעליו חיים כ-700 תושבים, היה שייך לפני יותר ממאה שנים ל"הקדש בנבנישתי", גוף יהודי של"עטרת כוהנים" אין שום קשר אליו, ובכל זאת, לאחר מסע "לחצים" במסדרונות השלטון ("לחצים" במרכאות, כי כאמור, העמותות והשלטון אינם באמת ישויות נפרדות), קיבלה העמותה לידיה את "ירושת" ההקדש. תוך זמן קצר החלה העמותה להפעיל מכבש לחצים בריוני נגד תושבים בשכונה לפנות את בתיהם.

בדיון בבג"ץ התגלה שהאפוטרופוס הכללי לא בדק כלל מי חי בשטח שהועבר לידי העמותה, ואם זכויות ההקדש חלות על הקרקע או על המבנים. כל זה לא מנע מן השופטים דפנה ברק-ארז, ענת ברון ויוסף אלרון, בסופו של דבר, להכשיר את השרץ – טרנספר של מאות פלסטינים באישור בג"ץ.

ושוב, גם כאן אין מקום לפליאה, כיצד מוסר האפוטרופוס בהתלהבות שכזאת קרקע שחיים עליה פלסטינים יותר ממאה שנה לעמותת מתנחלים. הכירו נא את האחראי על תיק מזרח ירושלים באפוטורופוס הכללי – חננאל גורפינקל – תושב נוף ציון, התנחלות-אצבע-בעין בלב שכונת ג'בל-מוכבר, פעיל "הבית היהודי" שהקים עמותה לייהוד מזרח ירושלים. בלי ספק, מועמד הגון ונטול-פניות לתפקיד ממלכתי שכל כולו טיפול בהעברת נכסים וקרקעות מידי פלסטינים ליהודים. לצידו של גורפינקל, האפוטרופוס גם משתמש בשירותי הייצוג של עו"ד אברהם משה סגל בתיקים שונים שעניינים פינוי תושבים פלסטינים. עו"ד סגל, הפלא ופלא, מייצג בו זמנית גם את "עטרת כוהנים", אלע"ד ו"רגבים" בתיקים משפטיים שונים שמטרתם זהה: לפנות תושבים פלסטינים מבתיהם. ניגוד עניינים? מה פתאום. הרי העמותות והשלטון חד הם, איך יכול השלטון להתנגד לענייניו שלו?

ובכן, מדוע לטרוח במראית-עין של הפרדה? הנה תשובתו הפיקחית של עו"ד מוהנד ג'בארה, המייצג חלק מהמשפחות הפלסטיניות בשיח ג'ראח: האפוטרופוס מספק למתנחלים שירות חשוב –  מראית עין של ממלכתיות. בית המשפט מתרשם יותר מרשות ממלכתית שתובעת פינוי מאשר מבעלים פרטיים. לכך כמובן צריך להוסיף את הצד השני – מה מרוויח האפוטרופוס – והשלטון בכלל – מבחישתן של העמותות בעסקאות נדל"ן במזרח ירושלים? התשובה ברורה: עמותות הן "פרטיות", אינן נתונות לפיקוח ציבורי, ויכולות לקדם באופן אגרסיבי מטרות אידאולוגיות הנתונות במחלוקת ציבורית, ללא כל גינוני ממלכתיות. כשדרכן צולחת, הן יקבלו את ברכתו השקטה של השלטון. כשהן מועדות פה ושם – שוחד קרקעות, עסקה לא כשרה, פעילות מחוץ לתנאי המכרז, אם היה בכלל מכרז – יכול השלטון למשוך בכתפיו ולגלגל עיניים תמימות למרומים; ידו לא היתה במעל. עסקה טובה לכולם.

גם שטחי ציבור צריך להפקיע

אלע"ד ו"עטרת כוהנים" משתלטות לא רק על נכסים פרטיים. אלע"ד במיוחד משקיעה מאמצים והון רב בהקמת פרוייקטים "תיירותיים" באגן העיר העתיקה, שהמסר הקבוע שלהם הוא: כאן תמיד היו יהודים, רק יהודים, והמקום רשום על שמנו בטאבו של הנצח. הפרוייקט הגרנדיוזי ביותר הוא "מתחם קדם" שיוקם על "חניון גבעתי" במעלה ואדי חילווה בסילואן, היישר מול חומות העיר העתיקה. על מסלול הכחש והשחיתות שבו אושר פרוייקט הגזל הזה כתבתי ארוכות; מהלך אישורו חשף שיתוף פעולה עמוק בין אלע"ד לרשות העתיקות, כשלא ברור מי מוביל את מי באף. באחרונה נחשף שאלע"ד הפעילה גם את משרד המשפטים כדי להפוך על פיה החלטה של ועדת הערר של המועצה הארצית לתכנון להקטין ביותר משליש את גודל המתחם. משרד המשפטים, כצפוי, שיתף פעולה וגם סירב לחשוף את עצם שיתוף הפעולה. דילים נעשים במחשכים.

מתחם קדם יהיה בנין של 7 קומות, עם שטח בנוי של 15,000 מ"ר, שבסמוך לו תוקם תחנת רכבל ("דיסניפיקציה של ירושלים", כדברי מומחה תכנון אחד). הכל נעשה כמובן נגד המלצות אנשי מקצוע ותחת מחאות חריפות של ארכיאולוגים ואדריכלים. הרשות לפיתוח ירושלים הזמינה דו"ח כדאיות כלכלית לפרוייקט הרכבל, שעלותו מוערכת ב-200 מיליון שקל – אך סירבה לחשוף את מסקנות הדו"ח. חוסר השקיפות הזה אופייני ליחסי השלטון עם אלע"ד בפרט ועם ארגוני הבשמ"ל בכלל: למרות שאלע"ד אינה משתתפת במימון הרכבל, הוא יביא לה רווחי ענק – עשרות אלפי מבקרים שיירדו ישירות מתחנת הרכבל למתחם קדם. הפרוייקט כבר אושר בממשלה, והמכשול האחרון בפניו הוא עתירת ארכיאולוגים לבג"ץ.

דיברנו על העבודה המלוכלכת של אלע"ד, על הדלת המסתובבת לממסד, על הצינור התקציבי (הדו-כיווני – אלע"ד, אחת העמותות העשירות בארץ, מאפשרת למדינה לממש פרוייקטים שלא ניתן היה לגייס עבורם מימון ציבורי), דיברנו גם על הגיבוי המשפטי והחיבוק האידאולוגי של הממסד. נסיים בכמה תזכורות לאופייה העברייני של אלע"ד – עבריינות ברשות השלטון – ותרבות ההסתרה שאופפת אותה.

כל כך להוטה המדינה להפקיד את פיתוח וניהול האתרים הקדושים בידי אלע"ד, שלפעמים מתפלקות לה החלטות לא חוקיות. תיקון, לפעמים האי-חוקיות נחשפת. בדרך כלל היא סמויה. פרשת ניהול הגן הארכיאולוגי של רחבת הכותל (מרכז דוידסון) הביא לגבהים קומיים את הטנגו המושחת של המדינה עם אלע"ד. ראשית, הגן הועבר לניהול אלע"ד ללא כל מכרז; שנית, המדינה ערערה על ההחלטה – אותה מדינה שהחליטה להעביר מוחה נגד עצמה! – ובית משפט השלום ביטל אותה; שלישית, אלע"ד ערערה על הביטול, ובית משפט מחוזי פסק לטובתה. במבט מן החוץ – טירלול ופרטאץ'. במבט קרוב יותר נחשף ההיגיון. את הערעור של המדינה כתבה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר – שריד אחרון של יושרה ומחויבות לשלטון החוק במערכת. "המדינה", כלומר הרשויות שמופקדות על הטיפול ברחבת הכותל, דווקא ראו בעין יפה את השתלטות אלע"ד על רחבת הכותל. לכן לא ממש נלחמו בבית המשפט וקיבלו באהבה את פסיקתו.

ברגע של גילוי לב, עוד ב-2008, אמר מנהל הפיתוח של אלע"ד, דורון שפילמן, למירון רפופורט: "אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל, אבל בלי להיקבר תחת הבירוקרטיה הממשלתית."

דוגמאות לאופן שבו משתמשות המדינה ואלע"ד זו בזו, מתוך סימביוזה מושלמת, לא חסרות. אחת הבוטות שבהן היא הצעת חוק "גן לאומי עירוני" שאלע"ד גילגלה בכנסת בשנים האחרונות, בשיתוף ח"כ נורית קורן מהליכוד. הבעיה פשוטה: כל שטח "עיר דוד" ושכונת ואדי חילווה בסילואן נמצא בתוך גן לאומי, ועל פי חוק, אין להקים מבנים בשטחו, ודאי שלא לצורך מגורים. אבל כל עילת קיומה של אלע"ד היא ההתנחלות – הארכיאולוגיה היא מכשיר ותו לא. על כן מוצע בחוק להגדיר סוג חדש של "גן לאומי עירוני", שבשטחו יותר לבנות. שורת ההתניות להגדרה מבהירה שרק הגן הלאומי המסוים הזה ייהנה מן החוק. עמותת "עמק שווה" מבארת: מדוע לא פשוט לגרוע שטחים מן הגן הלאומי? כי אז ייהנו מאפשרות הבנייה גם התושבים הפלסטינים. עדיף להשאיר את הגדרת הגן על כנה ולהשאיר את שיקול הדעת במתן היתרי הבנייה לרט"ג, השותפה במעל. לפני שנה וחצי אושר התיקון לחוק.

מעבר לתזרים הכיבודים וההטבות הבלתי פוסק של השלטון לאלע"ד, צריך כמובן להגביל את יכולתו של הציבור להבין מה קורה. לכן מסייעת המדינה באופן פעיל לאלע"ד להסתיר את צדדיה האפלים יותר. הוזכר כבר קודם הסירוב של משרד המשפטים ושל הרשות לפיתוח ירושלים לחשוף מידע שקשור לאלע"ד. מידע רגיש במיוחד קשור לזהותם של התורמים, שאלע"ד סירבה לחשוף במשך שנים. ב-2007 אפילו שקל רשם העמותות לפרק את אלע"ד על רקע הסירוב הזה, אבל – שימו לב, הטוויסט המוכר – שנה מאוחר יותר הוענק לה אישור חריג לחיסיון התורמים. שוב – פקיד שלפי תומו דואג למנהל תקין מקבל איתות מלמעלה שתפקידו בעצם להכשיר מנהל לא תקין. אחרי מאבק ציבורי ממושך נחשפו התרומות של אלע"ד ב-2016; סכומי עתק שחלק ניכר מהן נותר בעלטה, כי מקורו בחברות קש במקלטי מס. המדינה גם סירבה תקופה ממושכת לחשוף אילו נכסים העבירה לרשות אלע"ד ו"עטרת כוהנים" ועשתה זאת רק בלחץ עתירה משפטית. בשנה האחרונה גם "עטרת כוהנים" נדרשה לשקיפות מרשם העמותות, שאף איים לפרקה; אל דאגה, ימצאו דרך להחריג גם אותה. דגלי ההתנחלויות של העמותה במזרח ירושלים מתנפנפים בגאון, אבל מסלולי המימון שלה יוותרו במחשכים. זהו "מסך העשן שמספקת המדינה לעמותות", כתב ודייק ניר חסון.

מי שנלחם בתרבות ההסתרה האופפת את פעולות המדינה בסילואן ללא הרף הוא עמותת "עמק שווה"; אלמלא התלונות והעתירות הרבות שהגישו אנשי העמותה, ספק אם היינו יודעים כל כך הרבה. גם ההצקה הזאת נמאסה על שרת המשפטים הקודמת, איילת שקד – נזכיר: אותה שרה שכפתה על המועצה הארצית לתכנון לאשר את הבנייה המורחבת במתחם קדם – וזו הוציאה לפני שנתיים צו שקובע כי עתירות משפטיות נגד רשות הטבע והגנים יידונו מעתה בבית משפט מחוזי ולא בבג"ץ. לכאורה, צעד טכני; בפועל, עוד מעטפת הגנה שהמוטב העיקרי שלה הוא אלע"ד. לצד רשות העתיקות, רט"ג היא השותף הראשי של אלע"ד בפרוייקט הייהוד של סילואן והתנכלות שיטתית לתושבים הפלסטינים במקום. רט"ג היא גם הגוף האמור "לפקח" על אלע"ד בניהול הגן הלאומי "עיר דוד"; "לפקח" ולא באמת לפקח, כידוע. העברת הדיון המשפטי לבית המשפט המחוזי (שרק ממנו, בדרך של ערעור אפשר להגיע לבג"ץ) תייקר ותסבך את פעולת הביקורת האזרחית החשובה כל כך של "עמק שווה". זאת בדיוק מטרת השכפ"ץ המנהלי שסיפקה איילת שקד לרט"ג.

אלע"ד היא אחת העמותות העשירות בארץ, ומגלגלת עשרות אם לא מאות מיליוני שקלים בשנה. אבל מימון ציבורי נותנים לא למי שצריך אלא למי שרוצים לתת, ולכן העמותה מקבלת עשרות מיליוני שקלים מן המדינה בכל שנה. חלק מגיע מן האגף לחינוך תורני במשרד החינוך, אבל העיקר מוזרם דרך רשות העתיקות: 47 מיליון שקל הוקצו ב-2018 למשך שנתיים להמשך החפירות הארכיאולוגיות בסילואן (והחיבור התת-קרקעי לעיר העתיקה), סכום של 20% מכלל תקציב רשות העתיקות. צריך לראות זאת כפשוטו: העברה תקציבית בין זרוע שלטונית אחת לשניה. כך גם יש לראות את פרס ישראל שהוענק למנכ"ל אלע"ד, דוד בארי, לפני שלוש שנים: אות הוקרה לעובד מדינה מסור, ש"מפעל חייו הוא מפעל חיינו", כדברי שר החינוך נפתלי בנט. מפעל הגזל והנישול בסילואן הוא מפעל של כולנו.

הנהגת "כחול לבן" בסיור עם מנכ"ל אלע"ד, דוד בארי, ב"עיר דוד", ינואר 2020. מקור: עמוד הפייסבוק של יועז הנדל

הציטוט הבא מסכם את העניין כולו; אי אפשר להמציא אותו. לפני כמה שנה וחצי נחנך המרכז למורשת יהודי תימן בסילואן – מיזם ברוטלי של נישול שמתכסה באיצטלה צדקנית של השבת עטרה ליושנה – ובטקס אמר השר לענייני ירושלים, זאב אלקין, את הדברים הבאים על מתי דן, ראש עמותת "עטרת כוהנים": "הכהן הגדול מכולם, חברנו מתי דן, שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת בכל פעם שצריך להתגייס לתהליך החשוב הזה של חזרה למקומות האלו של עם ישראל."

"שכולנו עובדים אצלו בממשלה ובכנסת". והמובן מאליו הושמט: שהוא עובד גם אצלנו.

[הסקירה הזאת הותירה בצד את החשוב מכל – חייהם של הפלסטינים בסילואן תחת הדיכוי הגובר והולך של עמותות הימין והרשויות הישראליות. לא הזכרנו את הבתים הנסדקים ומתמוטטים בשל החפירות מתחתיהם, לא הזכרנו את המאבטחים הפרטיים שמפליאים מכות בנערים פלסטינים, לא הזכרנו 50 גוונים של רוע שחווים התושבים על בסיס יומי].

"קלע שלמה" ("קונצרט") כארגון בשמ"ל

חברת "קלע שלמה" הוקמה ב-2016 כזרוע הביצועית של המשרד לנושאים אסטרטגיים, במטרה לאסוף מידע ולחולל "פעילויות תודעת המונים" כנגד ארגונים ואנשים הקשורים לקמפיין ה-BDS או "דה-לגיטימציה לישראל" – הגדרה רחבה, כידוע, בפיו של השר הממונה (לשעבר), גלעד ארדן. שיטות הפעולה המפוקפקות שלה, כמו גם קשריה הסמויים עם השלטון ועם תורמים זרים, נחשפו בשורת תחקירים מאלפים של איתמר ב"ז ב"עין השביעית" וכן במגזינים יהודים בחו"ל; העיסוק התקשורתי בה בארץ היה מצומצם מאד, ויש להניח שרוב הישראלים אינם מודעים כלל לקיומה (מישן אקומפלישט, מבחינתה). ביטוי תמציתי לרעיון שבבסיס החברה נתן יוסי מלמן: "קלע שלמה הוא מעין ארגון חזית. גוף חוצץ, מעין רצועת ביטחון, ומאפשר לממשלה לבצע פעולות שונות, אך מותיר בידיה מרחב להכחשה או להתנערות ממעשיה." בין התקדימים ההיסטוריים, מלמן מזכיר את הקומינטרן הסובייטי, ה-CIA וממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה, שמימנו כולם סוכני תעמולה, עיתונאים וסרטים, כדי להלבין את פשעיהם ולהשחיר את המבקרים. ישראל, אם כן, נמצאת בחברה טובה. במצגת של המשרד לנושאים אסטרטגיים שהוכנה לצורך גיוס התורמים מופיע השקף הבא, שאחריו אין עוד טעם להכביר מילים על מטרת הפרוייקט.

מקור: "העין השביעית"

כפי שיתברר בהמשך, "קלע שלמה" הוא, בסופו של דבר ארגון כושל. אבל הסיבות לכשלונו אינן פנים-ישראליות, וקשורות לגיוס הכספים בחו"ל. דפוס הקמתו ופעילותו לא ממש עוררו ביקורת בישראל, ואלמלא העירנות של תורמיו האמריקאים, היה פועל ללא מעצורים. על כן ראוי לדבר עליו.

ב-2018 החליט גלעד ארדן שכל הקטע המעיק הזה של שקיפות לציבור וחופש המידע לא מתאים להרפתקאות החסמב"ה של משרדו, ולכן יזם התקשרות בשווי של 128 מיליון שקל עם חברת "קלע שלמה", חברה פרטית שתוכל לבצע במחשכים את מה שמשרדו מתקשה לבצע לאור היום. אין חולק שהמשרד הממשלתי פועל דרך ובאמצעות החברה האזרחית – עניין בעייתי מראשיתו שכנראה לא הטריד את השר ארדן. בתגובת המשרד לעתירה שהוגשה נגד ההתקשרות עם "קלע שלמה", מוצהר בגלוי: "שיקול הדעת בקביעת המדיניות להובלת המערכה נגד קמפיין הדה-לגיטימציה והחרמות דנן – כמו גם שיקול הדעת לשם יישום המדיניות בפועל – ייוותרו בידי המדינה." על כך שהפרטת מיזם תודעת ההמונים פתרה את בעית השקיפות, כלומר האטימות, אפשר ללמוד מכך שהשר ארדן חזר בו מכוונתו להחריג את משרדו מחוק חופש המידע; כחברה פרטית, "קלע שלמה" אינה חייבת בדין וחשבון לציבור, ועל כן אפשר לשמור על חזות "שקופה" ככל שהדברים נוגעים למשרד עצמו. הנקודה הזאת חשובה מאין כמוה להבנת תופעת ארגוני הבשמ"ל, ואחזור אליה בפרק הסיכום.

עבור אילו שירותים ניתן התשלום ל"קלע שלמה" – את זה גם המשרד לנושאים אסטרטגיים וגם "קלע שלמה" סירבו לומר; כלומר, חלק מהגדרת התפקיד מלכתחילה היה חוסר שקיפות. אפשר להניח שהמשרד אינו רוצה "לשרוף" סוכני הסברה סמויים שפועלים עבור ישראל באופן לא רשמי בחו"ל. אחד מהם הוא חן מזיג, שעשה הכל כדי לחמוק מן החוק האמריקאי שמחייב שתדלנים של ממשלות זרות להירשם בגלוי ככאלה. שני הוא שי מסוט, פעיל הסברה שעשה הרבה בושות לישראל בבריטניה (המשרד לנושאים אסטרטגיים התנער ממנו). וישנן גם פעולות הטרדה ואיומים אמיתיות כלפי עורכי דין פלסטיניים שהגישו לבין הדין הבינלאומי בהאג תביעות נגד ישראל על פשעי מלחמה – אולי "ניסוי כלים", כהשערת יוסי מלמן. אחרי החשיפות המביכות של תחקיר אל-ג'זירה על צבא ההסברה הישראלי, המשרד לנושאים אסטרטגיים מעדיף שלא תדעו עליו כלום. בפרסומים האחרונים נחשפה שורה של גופי הסברה ישראלים הפועלים בחו"ל שקיבלו מימון מ"קלע שלמה": "מילואימניקים בחזית", Our Soldiers Speak, ועמותת "הצד השני". ההתקשרות המעניינת ביותר – 1.3 מיליון דולר – היא עם Christians United for Israel, ארגון אוונגליסטי בראשות ג'ון הייגי, כומר אנטישמי שתרם בעבר לארגון "אם תרצו". מבחינה פיננסית טהורה, אפשר לומר שכספים של משלם המיסים הישראלי הועברו ל"אם תרצו" דרך שלוש תחנות מעבר – המשרדים לעניינים אסטרטגיים, "קלע שלמה" וארגונו של ג'ון הייגי.

כחלק מאטרטגיית ההסתרה שמאפיינת את הארגון, נעשה מאמץ לטשטש את עקבות המימון שהוא מעניק לארגוני הסברה. פיתרון יצירתי שעלה בסוף השנה שעברה היה להעביר אותו בעקיפין, בדמות "מענק" מטעם קרן בראשית; כספי המענקים הגיעו מן המיליארדר רוברט קראפט ו"קלע שלמה", שתרמה מצידה 5.7 מיליון שקל. בין הזוכים במענק, לא תופתעו לשמוע, היה גם ארגון NGO  מוניטור, גוף השחרה נוסף שנגיע אליו בהמשך.

על כך שההפרדה בין המשרד לבין "קלע שלמה" היתה טכנית בלבד תעיד העובדה שמייסד החברה, תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, חלף בדלת המסתובבת והקים אותה שנה בלבד לאחר שפרש מתפקיד מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים: פרישה לצורך הרחבת הפעילות. החיפזון ניכר גם בבקשה שהוגשה ליועץ המשפטי לממשלה לתת פטור ל"קלע שלמה" מחובת הניהול התקין שחלה על כל חברה שנתמכת על ידי הממשלה – שנתיים של פעילות חשבונאית תקינה. הפטור, כמובן, ניתן.

קופרווסר הגיע לתפקיד עם ניסיון: כבר כמנכ"ל המשרד דחף את אמ"ן לאסוף מידע על ארגוני שמאל זרים ש"פועלים נגד ישראל" (נזכיר – שם גג לכל מי שיוצא בתקיפות נגד משטר האפרטהייד והכיבוש הישראלי). בין לבין הוא חבר ב-NGO Monitor. עולם קטן.

הדלת המסתובבת לממסד לא נעצרת בקופרווסר. בגרעין המייסד של "קלע שלמה" נמנים גם דורי גולד, השגריר באו״ם לשעבר ויועצו המדיני לשעבר של נתניהו; רון פרושאוור, השגריר באו״ם לשעבר; אלוף (מיל') עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי; יו"ר המועצה לביטחון לאומי לשעבר, אלוף (מיל') יעקב עמידרור; מנכ"ל המועצה הישראלית אמריקאית (IAC) לשעבר, שגיא בלשה, שהתורם המרכזי שלה הוא שלדון אדלסון; הקונסול הישראלי לשעבר בלוס אנג'לס, אהוד דנוך; ואל"מ (מיל') אייזן, יועצת לשעבר של ראש הממשלה לתקשורת הזרה בתקופת מלחמת לבנון השנייה. עם רשימת מייסדים כזאת, קשה שלא לראות שמי שמחזיק בקלע שלמה ומיידה בעזרתו בליסטראות הסברה ב"אויבים" עלומים הוא ממשלת ישראל, או הממסד השלטוני. רק שהוא מעדיף לעשות זאת תוך הסתרת היעדים או רשימת ה"אויבים" ושיטות המאבק.

מלכתחילה, כלומר כבר בשורות החוזה שנחתם בין המשרד לנושאים אסטרטגיים לבין "קלע שלמה", הוסדר מעמדה של החברה כארגון חזית: נשלט לחלוטין בידי המדינה, תוך טשטוש העקבות. בשלבים הראשונים מנתה ועדת ההיגוי של החברה שני אנשים – היו"ר, מיכה לייקין-אבני, ומנכ"לית המשרד, סימה ואקנין-גיל. חשב המשרד מפקח על החלטות כספיות והיועצת המשפטית של המשרד מפקחת על החלטות בנושאים משפטיים. למשרד גם יש השפעה (כך בחוזה) על גיוס ופיטורי עובדים. אבל – שימו לב – כל זה אינו מידע לציבור. החוזה קובע ביובש כי " החברה "לא תציג את עצמה כשליחה או נציגה של המשרד". בחודשים האחרונים נחשפו מסמכים של ועדת ההיגוי של "קלע שלמה", ומהם התברר כי "'קלע שלמה' הוקמה כדי לשמש כמעין מסך עשן ולאפשר לארגונים בארצות אחרות לפעול כזרוע של מדינת ישראל, וזאת מבלי לחשוף את עצמם כמי שפועלים מטעם המדינה" – דברי עו"ד אור סדן מהתנועה לחופש המידע.

עוד גורם משמעותי שזהותו מוסתרת הוא עשרת הנדבנים היהודים שגויסו כדי לתרום את חציו השני של תקציב הארגון – 128 מיליון שקלים נוספים. מדוע זהותם של אלה הוסתרה? אולי משום שיש להם נציגות שווה בוועדת ההיגוי שקובעת את הקמפיינים של "קלע שלמה", והם יודעים היטב שפעילותם ב"קלע שלמה" תאלץ אותם להירשם כ"סוכנים זרים" במשרד המשפטים האמריקאי, זיהוי שארגונים יהודים לא ששים לאמץ לעצמם. בספטבר 2018 חשף איתמר ב"ז שתי קרנות אמריקאיות שמימנו את "קלע שלמה" בשנת 2017: "הקרן המרכזית לישראל" ו"קרן ישראל אחת" – שתיהן תורמות קבועות לארגוני ימין ישראלים, החל ב"אם תרצו", דרך "נשים בירוק" ועד "חוננו" ו"רגבים". סך התרומות שלהן בשנתיים הראשונות לארגון הגיע ליותר מ-7 וחצי מיליון שקלים. על אף כל זאת, כאמור, "קלע שלמה" לא הצליחה לגייס יותר מ-13 מיליון מתוך 128 מיליון השקלים שהתחייבה לגייס מתורמים, ועל כן גם התקציב מן המשרד לנושאים אסטרטגיים נעצר.

הזיהוי הפוליטי המובהק של מקורות המימון חותר תחת העמדה הרשמית של "קלע שלמה" שהוא איננו גוף פוליטי ושכל פעילותו ממלכתית למהדרין. היה צורך להסתיר אותו, והוא אכן הוסתר ממשרד המשפטים כשביקש המשרד לנושאים אסטרטגיים את אישורו להתקשרות עם החברה: "הארגון אינו בעל תפיסת עולם צבועה וידועה מראש", כתבו אז למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דנה זילבר, ואכן קיבלו את אישורה. תפיסת העולם אולי לא היתה ידועה מראש (למי שהיה אמור לדעת אותה), אבל צבועה – בהחלט היתה, בשני המובנים.

כך או כך, הפרסומים השליליים עשו את שלהם ובאותה שנה הוחלט למתג מחדש את החברה בשם התרבותי "קונצרט". זה לא ממש עזר לקמפיין המימון, שצלע וקירטע עדיין בסוף 2018, בהיעדר תרומות מחו"ל.

והנה הטוויסט האחרון בעלילה הנפתלת: אחרי שהמשרד לנושאים אסטרטגיים הפריט את מלחמות תודעת ההמונים שלו ל"קלע שלמה", ואחרי ש"קלע שלמה" מיתגה את עצמה מחדש כ"קונצרט", נכנסה לתמונה חברה חדשה – "קשת דוד". "קשת דוד" מבצעת עבור "קונצרט" את המחקר והמידע הנחוצים לפעילותה. מדוע לא התקשרה המדינה ישירות עם "קשת דוד"? ב"שקוף" מסבירים כך: "ברגע שהמדינה לא מעבירה כסף ישירות ל"קשת דוד", העמותה לא תופיע כספק של המדינה. מי שיחפש אותה בטבלת ההתקשרויות של המשרד או יבקש מידע על הקשר של המדינה עם העמותה – לא ימצא לה זכר. במילים אחרות, התורמים שלה לא יעשו עסקים עם מדינת ישראל – אלא עם עמותה אחרת שבסך הכל חלק מתקציבה מגיע מהמדינה." ב"שקוף" משערים שהמהלך הזה גם קשור לכתף הקרה שקיבלה "קלע שלמה" מצד הארגונים היהודיים בארה"ב.

"קשת דוד" היא הסוואה מסדר שני של אותו מנגנון: שימוש בכספי ציבור וגם בתרומות כדי לנהל מאבק חשאי, בעל אופי פוליטי מובהק, נגד מבקרי ישראל. הקמתה הפכה את "קונצרט" למעטפת חשבונאית ריקה. בשנת 2018 עמדו הוצאות "קונצרט" על סך 5.3 מיליון ש"ח; כ-90% מתוכם, 4.8 מיליון ש"ח, הועברו ל"קשת דוד". זאת ועוד, ההתקשרות עם "קשת דוד" נוצרה ארבעה חודשים לפני חידוש ההתקשרות בין "קונצרט" למדינה, וכך חמקה מחובת המכרזים. בתגובה לשאלת "שקוף", השיב המשרד לנושאים אסטרטגיים כי לא הוא הקים את העמותה. הבנתם? הכסף מגיע אליה, אבל אנחנו לא יודעים מזה. כמה נוח.

מקור: "שקוף"

בדיקה משפטית שערך "שקוף" העלתה חשד רציני שהעברות הכספים ל"קשת דוד" הן בניגוד לחוק יסוד התקציב, אשר אינו מתיר "מסלולים עוקפים" (סעיף 9: "תמיכה תינתן בעד פעילות שמוסד הציבור, מבקש התמיכה, מקיים בעצמו… כספי התמיכה לא יועברו לתאגיד או לגורם אחר…"). חריגים מותרים רק לאחר שהוצא אישור ניהול תקין – אך טרם הוצא אישור כזה ל"קשת דוד". הנה לכם טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של הבשמ"ל.

כך כתבה עו"ד רחל אדרי על זרועות התמנון של "קלע שלמה":

"הצטלבויות דרכים חשאיות כאלה, בין גורמי ממשל לאילי הון חובבי השפעה, מעלות חשש שמעבר לתכלית המוצהרת של המיזם הסודי – שבמשרד מסרבים לפרט מה הוא בדיוק כולל – שיתוף הפעולה היקר הזה נועד גם לשמר ולפתח קשרי הון-שלטון. השלטון הנוכחי למד להעביר כספי ציבור לטובת פעילויות פוליטיות, ועל הדרך לסדר ג'ובים ותקציבים לארגונים ובעלי תפקידים מהמעגלים הקרובים להם – שחקנים "אזרחיים" שמקבלים מהממשלה כסף, כבוד וכוח השפעה כדי לחזק את הממשלה מבחוץ ולעשות דברים שהפוליטיקאים ופקידי הממשל לא רוצים לעשות בעצמם.

מיזמים אפלוליים, מסרים סמויים, אישי ציבור בכירים שחיים על התפר שבין מערכות השלטון למגזר הפרטי ולבעלי ההון – כל הדברים האלה מחזקים את התחושה שאנו חיים תחת הצל של מערכת שלטונית שמתנהלת לפי חוקים משל עצמה. החוקים האלה לא תמיד גלויים, והם בוודאי לא החוקים הכתובים שעליהם מתקוטטים בכנסת. אלו חוקים אחרים, שמבוססים על מערכות יחסים אישיות וקשרים ענפים שלעתים עוברים כמו ירושה מיד ליד, מבכיר אחד למשנהו."

ישראלים רבים סבורים, בלי ספק, שה-BDS הוא אויב אכזרי שאינו בוחל באמצעים, ולכן אין לבחול גם באמצעים שנוקטים נגדו. הסברה הזאת ניטעה במוחם חזק מאד בידי סוכני תעמולה כגון בן דרור ימיני, אברי גלעד ושלל פלטפורמות שממומנות בידי המשרד לנושאים אסטרטגיים. לא אנסה כאן לשכנעם אחרת, אף כי גם הם ייאלצו להכיר בכך שחלק ניכר מפעילות המשרד מופנית דווקא כלפיהם – במטרה לעצב את עמדות הישראלים ביחס ל-BDS. המשרד לנושאים אסטרטגיים הוא, לפני הכל, משרד לתעמולת פנים. חלק מהישראלים אולי גם יופתע לגלות שארדן אינו מבחין בין חרם סלקטיבי על ההתנחלויות לבין ה-BDS וכורך את שניהם יחדיו, במילים מפורשות.

ובכן, גם מי שמאמין בלב שלם בצורך הקיומי של מדינת ישראל להיאבק ב-BDS, יוכה בתדהמה כשיגלה שמאחורי כל המלל הרב בנושא יש בעיקר אוויר חם. המשרד של ארדן ושלוחותיו האזרחיות הם בור שחור, השואב לתוכו כספי ציבור ללא בקרה, והודף כל ניסיון ביקורת בסיסמאות זקופות-קומה על "זכות הקיום שלנו" ו"מאבק באנטישמיות". אני מציע לכל מי שבאמת חושב שהמשרד הזה עושה משהו בעל ערך לעיין, באמת לעיין, בפרוטוקול הדיון בוועדת השקיפות של הכנסת, מאוקטובר 2018, שבו ניסו שוב ושוב חברי הוועדה – ללא הועיל – לקבל פיסת מידע כלשהי על השגי הפעילות, השימוש בכספים, הקריטריונים לגיוס נותני שירותים, או כל דבר אחר. מופע שומט-לסתות של טשטוש וגמגום, שאין מאחוריו שום כלום. בחודשים האחרונים לא התביישו מנהלי "קונצרט" לדרוש עוד תקציבים ממשלתיים ל"מאבק באנטישמיות הגואה על רקע מגפת הקורונה". כן כן, יש איזה מטורלל בדרום אוסטריה שכותב באינטרנט שהיהודים הפיצו את המגפה; הבו לנו עוד 50 מיליון שקל ונוריד לו את האתר!

עמותת "רגבים" כארגון בשמ"ל

בשנת 2006 התארגנו כמה חברים בתנועת "קוממיות" הכהניסטית, זו שעמדה מאחורי "מצעד הבהמות", והקימו את "רגבים". "רגבים" מוכרת לציבור הישראלי כעמותה פעלתנית שבולשת במרץ אחרי כל בדל של בנייה בלתי חוקית ערבית ברחבי ארץ ישראל, ובעיקר בגדה המערבית, ומתריעה עליה בפני השלטונות – מכתבי תלונה, אזהרה, עתירות משפטיות וכד'. אבל תיאור לא פחות מדויק של העמותה "לשמירת אדמות הלאום" יהיה העמותה "להלבנת גנבי קרקעות". לא פחות מ-14 פעילים ומנהלים מרכזיים ב"רגבים", כך חשף שחר גינוסר בתחקיר מלפני שנתיים על בסיס עבודת השטח של "כרם נבות", מחזיקים בבית לא חוקי או רכשו נכס שנבנה ללא היתר. בראש ובראשונה צועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', ממייסדי "רגבים", שביתו בקדומים הוקם על קרקע שטרם הוכרזה "אדמת מדינה" (כלומר, ייתכן שבעליה פלסטינים); זה מעניין במיוחד, כמובן, כי סמוטריץ' היה מן הכוחות המובילים לחקיקת חוק ההסדרה, שאליו נשוב מיד.

עוד מגילויי "כרם נבות": מנכ"ל העמותה הראשון, יאיר בן דוד, פלש לקרקע פרטית, סולק ממנה, וכנגד ביתו במאחז חוות קשואלה הוצאו 8 צווי הריסה. שותפו של סמוטריץ' להקמת העמותה, והמנכ"ל שלה עד לא מזמן, היה יהודה אליהו, תושב המאחז הבלתי חוקי חרשה (שהוכשר בידי מנדלבליט), שנגד ביתו עומד צו הריסה של המנהל האזרחי. יהודה אליהו, אגב, הועסק במקביל כעוזר לראש מועצת בנימין, דוגמה ברורה לחיבוק האידאולוגי מן הממסד.

בועז ארזי, עורך הדין של "רגבים", שמגיש בשמה אינספור עתירות בדרישה להרוס בנייה בלתי חוקית של פלסטינים (תמיד צריך להזכיר: היא בלתי חוקית כי אין דרך חוקית לפלסטינים לבנות בשטח C, ישראל אינה מאפשרת תכניות מתאר שם), מתגורר בבית שנבנה על קרקע השייכת לתושבי כפר די דבואן, שהוצא נגדו צו הריסה. בתגובה לכתבה של גינוסר הוא הסביר שאיננו עבריין אלא פשוט קורבן של "כישלון תכנוני" של המדינה – פריווילגיה השמורה למתנחלים, כנראה, שיכולים לבנות כחוק ללא הגבלה ובכל זאת מצפצפים עליו, אבל לא לפלסטינים, שמהם נמנעת עצם האפשרות הבסיסית לבנות כחוק. גם רכז יו"ש של "רגבים", ישי חמו, רכש את ביתו באיתמר לפני שהיתה במקום תכנית מתאר. דובר התנועה, אברהם בנימין, מתגורר במאחז תקומה על קרקע פלסטינית פרטית וגם נגד ביתו יש צו הריסה. עו"ד דורון ניר צבי, ממקימי העמותה, מתגורר במאחז חוות יאיר וכנגד כמה מבנים שהקים עומדים צווי הריסה.

אפשר אם כן לסכם ולומר שיותר מש"רגבים" היא עמותה להפללת עברייני בניה פלסטינים, היא עמותה להלבנת עברייני בניה יהודים.

התיאור הזה משתלב להפליא בתפקיד המרכזי ששיחקה העמותה, ובמיוחד בצלאל סמוטריץ', בחוק ההסדרה. סמוטריץ', כזכור, יזם את החוק הזה, שנפסל באחרונה בידי בג"ץ, מה שמשאיר את ביתו ובתיהם של בכירי "רגבים" האחרים במעמד הבלתי חוקי שלהם; אך סמוטריץ' כבר התחייב שיפעל למען "פסקת ההתגברות", שתבטל את פסיקת בג"ץ. כך או כך, אין מה לדאוג לביתם של מנהיגי "רגבים", בשר מבשרו של הממסד, שלא יעלה על דעתו לשלוח אליהם בולדוזרים.

אם פעילותו של מייסד "רגבים" למען הסדרת הבנייה הבלתי חוקית של מתנחלים בשטחים נגועה בניגוד עניינים, הרי שמאמציו להסתיר את מקורות המימון של "רגבים" זועקים מניגוד עניינים בוטה; עוד אחד משיאי החוצפה שהעמותה וסמוטריץ' שוברים בזה אחר זה. ב-2017 פירסם מבקר המדינה דו"ח שקבע כי מועצת מטה בנימין תפרה מכרזים לטובת "רגבים". יותר מ-2 מיליון שקלים הועברו דרך המועצה לעמותה. ממש במקביל החל סמוטריץ' לקדם הצעת חוק שתמנע מן המבקר להתערב בפעולת משרדי ממשלה – בדיוק באותו אופן שהוא אכן "התערב" וביקר את ההתקשרות בין "רגבים" לבין מועצת מטה בנימין. סמוטריץ' טען בתגובה לדו"ח המבקר כי הוא כבר לא היה מעורב ב"רגבים" בתקופה שעליה נסוב הדו"ח, אבל לא תופתעו לגלות שהוא שיקר.

לרשות עברייני הבשמ"ל, אם כן, עומדות שתי אסטרטגיות בבואם להכשיר את פשעיהם. האחת – לשנות את החוק שהגדיר את הפשע כפשע ולהלבינו כשלג. השניה, לשנות את החוק שאיפשר לרשויות לאתר את הפשעים, כך שיוכלו להמשיך באין מפרע. מה שלא בא בחשבון, כמובן, הוא פשוט להפסיק עם הפשעים.

חכו, זה לא השיא. השיא הוא שעמותה שכל קיומה מושתת על ניגוד עניינים זועקת נגד ניגודי עניינים של אחרים. בסוף 2016 תבעה "רגבים" להדיח מתפקידו את תא"ל (מיל') דב צדקה, שמונה בידי המנהל האזרחי לנהל מו"מ עם הבדואים במישור אדומים על פינויים. הסיבה: הגילוי שצדקה שותף בעמותה של יוסי ביילין לשיתוף פעולה אזורי, שנתמכת בידי האיחוד האירופי. "ניגוד עניינים!" – זעקו ב"רגבים" והפעילו את ההרעשה הארטילרית השגורה של צווחני הימין. זה עבד וצדקה הודח. העובדה שאת מכבש הלחצים הפעילה עמותה בעלת עניין מובהק להכריע את המו"מ לכיוון מסוים (קרי, גירוש הבדואים מאדמתם) לא הפריעה לאיש. לאחרונה "רגבים" החלה להפעיל ארגון-בת, "שומרים על הנצח", שפועל לגירוש קהילות פלסטיניות מ"אתרים ארכיאולוגיים" – במרכאות, משום שברובם המכריע לא מתבצעת כל חפירה ארכיאולוגית (ולא ניכנס אפילו לעצם שאלת החוקיות של חפירות כאלה בשטח כבוש).

החיבור האורגני של "רגבים" עם השלטון הוא כמובן דרך ח"כ בצלאל סמוטריץ'. אבל הוא לא היחידי. חודשים ספורים לאחר שנכנסה לתפקיד שרת המשפטים, מינתה איילת שקד יועץ מיוחד לענייני התיישבות – תפקיד מונפץ ללא כל תקדים. למשרה מונה עו"ד עמיר פישר – שנחת אליה היישר בדלת מסתובבת מתפקיד היועץ המשפטי של "רגבים". תפקידו של עו"ד פישר היה לעקוף את הפרקליטות בכל העתירות שנוגעות למאחזים בשטחים ולקבוע את עמדת המדינה כלפיהן. העובדה שהוא המשיך כל אותה תקופה לייצג מתנחלים וגופי ימין נגד המדינה נתפסה טבעית לחלוטין; עוד ראיה לטשטוש הגבולות הגמור בין המדינה לארגון הבשמ"ל.

הצינור התקציבי של "רגבים" לממסד הוא רב ערוצי ופועל גם דרך מועצות נוספות בגדה המערבית. תחקיר של יותם ברגר גילה כי "רגבים" קיבלה מאות אלפי שקלים ממועצת שומרון וממועצת הר חברון לצורך "טיפול בפיקוח וטיפול מערכתי בבנייה לא חוקית פלסטינית במרחב המועצה" וגם לצורך "שמירה וגאולת קרקעות" (כך במסמך רשמי). חלק הארי מן התקציב השוטף של המועצות האלה הוא כמובן תקציבי ממשלה, והן גם נהנות מעדיפות במענקי איזון. בשנת 2012 גם הרשות לפיתוח הגליל העבירה תקציבים ל"רגבים"; גם שם, האג'נדה הבלתי מוסתרת היא ייהוד המרחב. הסכומים המלאים גדולים הרבה יותר, כפי שעולה מדו"ח של "שלום עכשיו". בין 2007-2016 קיבלה רגבים כ-17 מיליון שקל ממקורות ציבוריים; החל מ-2011, היא מקבלת 2 מיליון שקל בשנה מכספי ציבור. על פי הפרוטוקול הבשמ"לי של חוסר שקיפות, התיקצוב המלא של "רגבים" מוסתר מן הציבור. פניה של התנועה לחופש המידע לקבלת נתוני התמיכה ב"רגבים" מתקציבי המועצות המקומיות בגדה המערבית נענתה חלקית או לא זכתה להתייחסות. למה? כי הכפיפות לחוק היא מושג גמיש בעולם של המתנחלים.

כספי ציבור מרשויות מקומיות וממשלתיות שהועברו ל"רגבים". מקור: "שלום עכשיו"

נזכיר שבשטחה של מועצת הר חברון נמצאת חרבת סוסיא, ש"רגבים" מנהלת מסע צלב בלתי נלאה למחיקתו מעל פני האדמה, ובתמיכת בג"ץ גם זוכה להשגים חלקיים. על ההתעמרות ארוכת השנים של הממסד הישראלי בתושבי חרבת סוסיא כתבתי כאן. ההתעמרות הזאת החלה עוד הרבה לפני ש"רגבים" באה לעולם, ובעצם המדינה פשוט העבירה לה את הטיפול בתיק; במקום שהמנהל האזרחי יטריח את עצמו בבתי המשפט, עורכי הדין הנמרצים של "רגבים" יעשו זאת במקומו.

העברות מקל כאלה מבהירות יותר מכל עד כמה האבחנה בין המדינה לבין ארגון הבשמ"ל היא טקטית בלבד, שהרי זה ממשיך להוציא לפועל, וביתר מרץ, את המדיניות שמראש היתה רצויה למדינה. וכל זה, בל נשכח – הסיורים בשטח, עלות הטיפול המשפטי, משכורות לבעלי התפקידים – ממומן מכספי הציבור. כותרת התחקיר של יותם ברגר היא "עמותת רגבים מצליחה גם לעתור נגד המדינה וגם לקבל ממנה כסף"; משתמע ממנה כאילו למדינה אין יד ורגל בזה, כאילו "ההצלחה" כאן היא תולדה של התנהלות ערמומית במיוחד של "רגבים". ולא היא; השיטה כולה בנויה על הפרדת הרשויות המלאכותית הזאת, הפרטת הבריונות וטשטוש העקבות. ברור שהמדינה מממנת כאן "עתירות נגד עצמה", כי המדינה איננה גוף מונוליטי. היא נשלטת בידי מפלגות פוליטיות שחרתו על דגלן לחמוס כל פיסת קרקע אפשרית מידי פלסטינים, אבל לצערן אותה "מדינה" שהן מנהיגות גם מנסה לשמור על מראית עין של בירור משפטי הוגן לפני כל צעד שכזה. על כן "מדינת הימין" צריכה לעתור נגד "מדינת המשפט" – ומוטב לה למסור את התפקיד הבעייתי הזה לגוף עצמאי, עמותה אזרחית (וינק וינק) שכביכול צמחה מן השטח (וינק וינק) ולא מגופו של הממסד.

כל ארגון בשמ"ל ראוי לשמו מתהדר גם בכמה עבודות מלוכלכות, ו"רגבים" לא טומנת ידה בצלחת; למעשה, היא טמנה את ידה בפח, פח הזבל האישי של עו"ד מיכאל ספרד, שבו חיטטה כדי להעלות בחכתה אי אלו חומרים "מפלילים"; עבודת הזבל הזאת גילתה, כמה מפתיע, שארגון "יש דין" פועל לחיזוק ההכרה שצה"ל מבצע פשעי מלחמה. תנועה אחרת, בעלת סממנים פשיסטיים, השתמשה בגילויים שומטי-הלסת האלה במסע הרדיפה שלה נגד ארגוני השמאל.

"רגבים" פועלת גם בתחומי הקו הירוק, בייחוד נגד הכפרים הלא מוכרים בנגב. גם כאן ניתן לראות את טביעת אצבעותיה של המדינה בעתירות של העמותה. קחו את הכפר אל-זרנוג. כ-4,000  תושבים היושבים על מאות דונמים, מתוכם שטח מזערי שהיה בבעלות יהודית לפני כמאה שנה. "רגבים" הגישה עתירה בשמם של היורשים, וזו נדחתה בבית המשפט העליון ב-2013. אבל "רגבים" לא מוותרת וממשיכה לסכל בנייה ציבורית, למשל בתי ספר, בתחום היישוב. במקביל פועלת המדינה לפנות את תושבי הכפר לשכונה חדשה שתוקם בעיירה רהט – צעד שנתקל במחאה תקיפה משני הצדדים, שכמובן לא היו צד להחלטה. המדינה כבר תיכננה יישוב יהודי על אדמות אל-זרנוג – בדומה לחירן שירשה את אום אל-חירן – בשם עומרית, ואף הוחל בשיווק אדמותיו לציבור הדתי. בשלב זה הפרוייקט נעצר, אך ניסיון העבר מלמד שזו הפוגה טקטית בלבד. מקרה אל-זרנוג הוא דוגמה מאלפת לפעולת המלקחיים של המדינה עם ארגון הבשמ"ל – זרוע הנישול (מערבים) וזרוע היישוב (ביהודים) פועלות במתואם כדי להשיג מטרה משותפת.

NGO מוניטור כארגון בשמ"ל

NGO מוניטור (נגו"ם) הוקם ב-2002 כשלוחה של "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", מכון מחקר ימני-שמרני בראשות דורי גולד, לשעבר שגריר ישראל באו"ם. מייסד הארגון, ג'רלד שטיינברג, עבד במשרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. מראשיתו, אם כן, הארגון נוצק בדמותו של הממסד הימני בישראל. תקופה ארוכה הוא פעל כזרוע צללים של התעמולה הישראלית, אבל לפני שנתיים פרסמה "קבוצת העבודה המדינית" של קרן רוזה לוקסמבורג מחקר מקיף על הארגון הזה, שחושף את ערוותו ברבים.

נגו"ם מתמחה בהכפשה של ארגוני זכויות אדם שמבקרים את הכיבוש הישראלי. עיקר פעילותו היא במישור הדיפלומטי: פרסום ושיווק אגרסיבי של "מחקרים" (תיכף יוסברו המרכאות האלה) על "התמיכה" כביכול של האיחוד האירופי בארגוני טרור. את ה"מחקרים" שלו מניח נגו"ם בידיהם של פוליטיקאים ישראלים מאותגרי-עובדות, כמו יאיר לפיד או ציפי חוטובלי, ואלה, חמושים בדו"ח המרשיע, יוצאים לסיבובי נזיפות (לפעמים על חשבון נגו"ם) בפרלמנטים אירופיים ש"מממנים ארגוני BDS אנטי-ישראלים" (אמת) הקשורים לחזית העממית לשחרור פלסטין (לפעמים שקר ולפעמים אמת חסרת משמעות; גם ממשלת ישראל "קשורה" לטרור של "תג מחיר").

גילוי העריות בין נגו"ם לשלטון אינו סודי. משרד החוץ הודה בגלוי שהוא משתמש בדו"חות הארגון וגם משתתף במפגשים שהוא יוזם עם פוליטיקאים בחו"ל. דובר משרד החוץ, עמנואל נחשון, תיאר את שיתוף הפעולה עם נגו"ם כך: ״אנחנו עובדים איתם באופן הדוק. קיים תיאום ואנחנו חולקים מידע." מדובר, אם כן, בשלוחה ביצועית של המערך הדיפלומטי הישראלי, הזוכה לחיבוק אידאולוגי ממנו, תחת איצטלה לא-מושקעת-במיוחד של עמותה פרטית.

נגו"ם גם סמוך אל שולחנו של נתניהו וכך הצליח לחלץ התחייבות מדנמרק "להקשיח" את הקריטריונים להענקת מימון כספי לארגוני חברה אזרחית, החלטה שיושמה לפני שנתיים. בפברואר השנה "נזף" משרד החוץ הישראלי בסגן שגריר בלגיה, על רקע דיון במועצת הביטחון שאליו הוזמן פעיל אנטי ישראלי ב"אגודה הבינלאומית לזכויות הילד בפלסטין". נגו"מ סימן את הארגון כ"קשור" לחזית העממית, אך מדינות האיחוד האירופי לא קנו את הטענה הזאת.

שקרים וחצאי אמיתות הם לחם חוקו של נגו"ם. לא פעם הוא מאלץ דיפלומטים או ארגוני חברה אזרחית לפרסם מאמרי "הצטדקות" שמונים אחד לאחד את השקרים. כך עשה HRW, וכך עשה גם שגריר האיחוד האירופי בישראל; נגו"ם האשים את האיחוד האירופי שעיקר תקציביה של אחת מתכניות הסיוע הראשיות שלו (EIDHR) מופנים לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולקידום החרם – טענות מופרכות עובדתית, שגם עומדות בסתירה לשיתוף הפעולה המסיבי של האיחוד, בהיקף של מאות מיליוני יורו, עם ישראל. איפה שלא פותחים דו"ח של נגו"ם, נוחתים על אי-דיוקים ובדיות.

למעשה, הרקורד הבעייתי של נגו"ם בכל הקשור לדיווח אמת הוא עניין ידוע בקרב עיתונאים לא ישראלים. מתי פרידמן, שהיה כתב איי-פי בישראל בעשור האחרון, סיפר כי סוכנות הידיעות אסרה על עובדיה לצטט את נגו"ם או את העומד בראשו. נגו"ם שיקר גם כשטען שבית הדין הבינלאומי שלל את זכותה של ישראל להגנה עצמית (בפסיקתו נגד התוואי – תוואי! לא עצם הקיום – של גדר ההפרדה); אך בית הדין קבע במפורש: "אין חולק שישראל חייבת להתמודד עם פעולות רבות של אלימות קטלנית ובלתי מובחנת כלפי האוכלוסיה האזרחית שלה. יש לה הזכות, ולמעשה החובה, להגיב כדי להגן על חיי אזרחיה."

נגו"ם שיכלל לאמנות את מתקפת האד-הומינם ו"אשמה בשל קרבה". אם בארגון זכויות אדם פלסטיני יושב פעיל עם עבר בכלא הישראלי (אין כמעט משפחה פלסטינית ללא עבר או הווה כזה), נגו"ם ישתמש בעובדה הזאת כדי להסיח את הדעת מטענות הארגון. כך, כשארגון "אל-חאק" פירסם שישראל גונבת מים מפלסטינים, נגו"ם הכפיש את הארגון – בעזרת התקשורת הישראלית, תמיד פלטפורמה נוחה לתעמולה – אף כי העובדות מדויקות: ישראל גונבת מים משטחי יהודה ושומרון במשך שנים ארוכות ונוקטת אפליה קשה בהקצאתם לפלסטינים. גנו"ם מתעלם מן האבחנה בין הזרוע הפוליטית של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין – שישראל הרשמית איפשרה לנציגיה להתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית – לבין הזרוע הצבאית. חרף ניסיונותיו העקשים "לטמא" ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים בעלי קשרים לחזית העממית, מדינות כגון הולנד ממשיכות לממן אותם כל עוד אין הוכחה למעורבותם בטרור.

נגו"ם זוכה לאהדה בלתי מסוייגת בתקשורת הישראלית לרוחבה ולאורכה (בעוד שמושאי "תחקיריו" לא מקבלים שום פתחון פה לתגובה). נציגו הנאמן ביותר הוא כמובן בן דרור ימיני. מדי פעם אנשי נגו"ם כותבים מאמרי עמדה משלהם; אלה מתאפיינים תמיד בהיעדר טענות עובדתיות וחזרה בלתי-נלאית על המנטרה שארגוני זכויות האדם רק רוצים להכפיש את ישראל בעולם. באורח אופייני, נגו"ם מאשים את הארגונים ב"בינאום" הסכסוך ובאותה נשימה פועל ללא לאות בפרלמנטים האירופיים למניעת מימון מאותם ארגונים. היה זה נגו"ם שעמד מאחורי "חוק אלקין"  לחשיפת מימון זר של עמותות. החוק מדבר על מימון ממשלתי בלבד, פעולת הסחה מן המימון הפרטי המסיבי שמקבלים ארגוני הימין ובמיוחד נגו"ם עצמו, שאפוף בשתיקה (מיד נחזור לזה).

עד כאן ההתנהלות הבריונית והעיסוק בעבודות מלוכלכות. מטרתם של כל אלה, כפי שמסכם הדו"ח של קבוצת העבודה המדינית, היא בראש ובראשונה להשתיק את האמת על הכיבוש: "להסתיר ולמזער את ההשלכות האנושיות והפוליטיות, וכן את ההיבטים המשפטיים, בכל הנוגע לכיבוש ולשליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים."

נחזור לקשרים העבותים שמקיים נגו"ם עם הממסד – הדלת המסתובבת. חוץ מהמייסדים דורי גולד וג'רלד שטיינברג, שהוזכרו כבר, ראוי להזכיר את יו"ר נגו"ם לשעבר, יואל גולובנסקי, שהגיע לארגון מן הסוכנות היהודית, ושימש גם כנשיא המכון לאסטרטגיה ציונית. ובכיוון ההפוך: אשר פרדמן, ראש הסגל של השר לנושאים אסטרטגיים לשעבר, גלעד ארדן, עבד לפני כן בנגו"ם. פרדמן גם עבד אצל השרים יובל שטייניץ ומשה יעלון. ומי מייעץ לנגו"ם בענייני משפט צבאי? אל"מ (מיל.) מוריס הירש, שכיהן עד שנת 2016 בראש התביעה הצבאית באיו"ש, הגוף שאחראי על האכיפה המשפטית של האפרטהייד. לא תיפלו מן הכיסא, אגב, אם תשמעו שהירש מתגורר בבית בלתי חוקי שהוקם על קרקע פלסטינית פרטית – ממש כמו החברים ב"רגבים".

נאמנה לאופייה כארגון בשמ"ל, גם נגו"ם מקפיד לטשטש ולהסתיר את מקורות המימון שלה, ממש בעודו מקציף מן הפה כנגד מקורות המימון של ארגוני זכויות אדם. נגו"ם טוען כי "מימון מארגונים ואנשים פרטיים מייצג עניין אישי, ואינו משקף יחסים בין מדינות ברמה הפוליטית והדיפלומטית״. זאת כמובן שטות גמורה בעידן שבו להון הגדול מאחורי פוליטיקאים יש השפעה מכרעת על החלטותיהם. כך או כך, הצביעות זועקת לשמים, משום שהגנת "התרומות הפרטיות" איננה עומדת לארגוני זכויות אדם. אלה נרדפים גם כאשר הם נשענים על תרומות פרטיות. 96% מתקציב "הקרן החדשה לישראל" מקורם בתרומות פרטיות, והן כמובן גלויות לעין כל. אבל זה לא מפריע לנגו"ם להשתלח בקרן ובתמיכתה בארגונים כמו "עדאלה", "שוברים שתיקה", "רופאים לזכויות אדם" וכד', שמוצגים באתר של נגו"ם כסוכנים דמוניים של ה-BDS.

לפני שמונה שנים ניסה העיתונאי אורי בלאו להתחקות אחר התורמים של נגו"ם; הכתבה שהפיק היא מסע בלשי מתסכל בין קרנות, עמותות, ארגוני קש וכדומה. רק את שמות התורמים האמיתיים אי אפשר לחלץ. על פי דו"ח קבוצת העבודה המדינית, מרבית כספי נגו"ם מגויסים דרך קרן REPORT, הקשורה למכוני מחקר ניאו-שמרנים בארה"ב. זהותם של התורמים חסויה. ב-2010 השתמש הארגון בסוכנות היהודית כצינור להעברת תרומה פרטית על סך 570 מיליון ש"ח. אפילו האתר של נגו"ם מצנזר את רשימת הקרנות שמממנות אותו (שעליהן הוא מחויב לדווח לרשם העמותות). ב-2013 נגו"ם לא הגיש אפילו דיווח לרשם העמותות. כשאתה בימין, מותר לך.

מקור: קבוצת העבודה המדינית

קשה למצוא הוכחה ברורה יותר להעמדת הפנים הצינית של נגו"ם מאשר הסטנדרט הכפול שהוא מפעיל כלפי עצמו וכלפי ארגוני זכויות אדם בכל הנוגע לתרומות פרטיות. העובדה שאלה חושפים לעין כל את רשימת התורמים – ומדוע לא? זאת גאווה להימנות עליהם – בעוד שנגו"ם מקפיד לשמור במחשכים את רשימת תורמיו מעידה כאלף עדים על כך שגם ראשי נגו"ם עצמם מודעים לנחיתות המוסרית שלהם במישור הזה. 

החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית כארגון בשמ"ל

החטיבה להתיישבות אחד מארגוני הבשמ"ל הוותיקים והידועים ביותר, הצינור התקציבי של מפעל ההתנחלויות וגם כלי השתלטות בריוני על אדמות פלסטיניות. לאורך שנים היה זה סוד גלוי שאין כל בקרה ופיקוח על צינור המימון הזה של ההתנחלויות, שכן מגבלות חוקיות לא נועדו למטרות שהשלטון חפץ לקדמן. כך חרג תקציב החטיבה מדי שנה במאות אחוזים מן התקציב המאושר, עד שב-2014 התגלה כי 75% ממנו מופנים לפרוייקטים שקשורים למפלגת "הבית היהודי". כמו כן קיבלה החטיבה כספים קואליציונים של "ישראל ביתנו" תמורת טובות הנאה ומינוי מקורבים.

לאורך שנים פירסם מבקר המדינה דו"חות חמורים על התנהלות החטיבה, ללא הועיל, וב-2014 פורסם תחקיר מקיף עליה בידי מכון "מולד", שחשף בין היתר כיצד הפכה אותה מפלגת "הבית היהודי" למנגנון בלתי חוקי לתקצוב גרעינים תורניים ביישובים עירוניים (שימוש שאין לו זכר בהגדרת התפקיד של החטיבה). סיכום טוב תוכלו למצוא גם בתחקיר של "שקוף" על החטיבה.

מקור: "הארץ"

במשך שנים פעלה החטיבה במחשכים, והנהלתה התחבטה בשאלה האם וכיצד לחשוף את פעילותה לציבור (שמממן את פעולותיה!). המטרה "היא גם לתת תשובה לחופש המידע אבל גם למצוא את הנוסחה שמונעת את האפשרות להראות את בסיס השליחות שיש לחטיבה", ציין יו"ר ההנהלה לפני שמונה שנים.

ההפקרות הפרועה הזאת נבלמה מעט, לא בלי לחצם של חברי כנסת כמו סתיו שפיר, כשמשרד המשפטים המליץ על סגירת החטיבה – גוף היברידי מוזר שנהנה מתקציבים ממשלתיים אבל כפוף רק להסתדרות הציונית, ועל כן לא חייב בייעוץ משפטי של משרד המשפטים או בבקרה תקציבית של החשב הכללי, ופטור מחוק המכרזים וחוק חופש המידע. את חוות הדעת הזאת חיברה המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר – שמיד סומנה בידי הממסד המתנחלי כאויבת העם (עוד על כך בהמשך).

מה שקרה אחר כך הוא שיעור מאלף בתעתועי ה"משילות" הישראלית. חודשיים לאחר חוות הדעת של זילבר הועלתה הדרישה להכפיף את החטיבה לחוק חופש המידע בוועדה לחוקה של הכנסת. יו"ר הוועדה, ח"כ דוד רותם, דחה את הבקשה והצהיר ללא בושה: "אני רוצה למנוע ממכם לקבל מידע ולהשתמש בו כדי להגיש בג"ץ כדי למנוע בנייה ביהודה ושומרון". עו"ד רותם היה, כנראה, האיש הכי לא נכון במקום הכי לא נכון: הוא זה שייצג את החטיבה להתיישבות כנגד דו"ח המאחזים של טליה ששון כמה שנים לפני כן. ניגוד העניינים הבוטה הזה לא הפריע לו לקבור את הניסיון לחשוף את דרכי המימון של החטיבה. דבריו המפורשים אישרו אמת שלעתים נדירות חומקת החוצה: פרוייקט הכיבוש מחייב הסתרה ושקרים, ולכן נחוצים אנשים, ועדיף משפטנים מוסמכים, שיקדמו את ההסתרה והשקרים האלה בצמתי מפתח של השלטון. החיבוק האידאולוגי של ארגון הבשמ"ל עם המדינה, הדלת המסתובבת, זהות האינטרסים וחוסר השקיפות – הכל כאן.

אף על פי כן, בדצמבר 2015 אישרה הכנסת את החלת חוק חופש המידע על החטיבה. במקביל, ח"כ סמוטריץ' הנמרץ (שמו מככב בכמה וכמה פרקים בפוסט הזה, שלא במקרה) הצליח "להפשיר" את פעולות החטיבה, בניגוד להמלצת משרד המשפטים, ועד אמצע 2017 היא חזרה לפעילות מלאה. במהלך 2018 הכין סמוטריץ' יחד עם ח"כים יואב קיש ודוד ביטון הצעת חוק ל"הכשרת" החטיבה להתיישבות – שימו לב, שוב בניגוד גמור להמלצת משרד המשפטים, שקבעה כי יש לסגור אותה ולהחזיר את סמכויותיה למשרדי הממשלה. זהו בדיוק אותו היגיון "הסדרה" שיזם סמוטריץ' ביחס למאחזים הבלתי חוקיים. גם כאן הוא פעל מתוך ניגוד עניינים אישי בוטה (סמוטריץ' גר בבית לא חוקי וקשור לעמותות שתוקצבו באופן לא חוקי בידי החטיבה להתיישבות). כרגיל אצלו, הדברים בוצעו מהמקפצה: על פי ההצעה, מתנחל שקיבל מן החטיבה להתיישבות קרקע ללא תשלום לא יידרש לשלם עליה בעתיד. סמוטריץ' עצמו, תושב קדומים, יהיה מהמוטבים של השוד הציבורי הזה.

הצעת החוק של סמוטריץ' נתקלה בהתנגדות עזה של היועץ המשפטי לכנסת וגם מבקר המדינה. שניהם הצביעו על כך שההצעה למעשה דורסת את חוות הדעת של זילבר ומעגנת בחוק סמכויות תקציביות לחטיבה, ללא מנגנוני פיקוח מתאימים. המבקר כינה זאת – "כשל חמור בסדרי משילות". זהו ביטוי מאלף בהקשר הכולל של פרוייקט "המשילות" מבית היוצר של "הבית היהודי". אותם פוליטיקאים וארגונים שזועקים כל הזמן על פגיעתה הרעה של מערכת המשפט ב"משילות" של הממשלה, נתפסים כאן עם המכנסיים למטה: בעצם לפעמים נוח להם מאד לכרסם במשילות הזאת, כלומר, לגרוע ולהפריט החוצה פונקציות שלטוניות מובהקות, כדי שלמשילות האמיתית – זו שחייבת בשקיפות ובקרה חוקית – לא תהיה אחיזה בהן. בשפת הסתרים של הימין, "משילות" היא הזכות האדנותית להפעיל כוח שלטוני בלתי מרוסן, גם אם לשם כך יש להחליש מנגנוני שלטון מסוימים.

נכון לעכשיו, הצעת החוק של סמוטריץ' תקועה, אבל בחטיבה להתיישבות – העסקים המלוכלכים כרגיל. הקצבות חריגות ממשרד החקלאות עוברות כבעבר, ואלה מוזרמות דרך שגרה למימון פרוייקטים בלתי חוקיים בשטחים.

בהקשר הזה חשוב לציין שהחטיבה להתיישבות פעילה לא רק בצד הפיננסי אלא גם בהקצאות קרקע בלתי מפוקחות בשטחים, וגם שם ניכרת טביעת האצבע של הפעילות העבריינית של ארגון הבשמ"ל: הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז מעלה ירבעם הבלתי חוקי; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי (שהוכשר בדיעבד) מצפה כרמים (וזאת ביודעין ולא בתום לב); הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית למאחז הבלתי חוקי מצפה דני; הקצאה של קרקע פלסטינית פרטית בהתנחלות עפרה; ועוד ועוד. החטיבה לא בוחלת בקיצונים שבקיצונים בכדי לממש את יעדיה. ב-1995 הקצתה שטח עצום של 3,600 דונם בדרום הר חברון לחוות הבודדים של יעקב טליה, בריון שעלה מדרום אפריקה כדי ליישם בארץ הקודש את חזון האפרטהייד.

תחקיר של יותם ברגר מ-2018 חשף דפוס פעולה ארוך שנים שבו מקימי מאחזים בשטחים משכנו ציוד חקלאי או צאן כנגד הלוואות מן החטיבה להקמת מבנים בלתי חוקיים. חוקר ההתנחלויות, דרור אטקס, הגדיר זאת במונחים שתואמים להפליא את פרופיל ארגוני הבשמ"ל בכללותם: "זה שנים ארוכות ברור שהחטיבה להתיישבות אימצה דפוסי פעולה עברייניים, לאחר שקיבלה על עצמה לפעול כקבלן הביצוע לעבודות מלוכלכות שרשויות המדינה מנסות להרחיק את עצמן ממעורבות ישירה בהן."

מנכ"ל החטיבה, אגב, צביקי בר חי, הוא תושב התנחלות הבריונים סוסיא. תיראו מופתעים.

ויש עוד

תופעת ארגוני הבשמ"ל התרחבה מאד בשני העשורים האחרונים; שש הדוגמאות שתוארו כאן פועלות בזירות שונות – כלכליות, נדל"ניות, משפטיות ותקשורתיות – שמאכלסות בתוכן עוד לא מעט ארגונים בעלי פרופיל עבודה דומה. הנה רשימה קצרה שלהם.

"אופק להתיישבות". עמותת מתנחלים ל"גאולת אדמות", מעין אחות קטנה ל"רגבים", שמועצת מטה בנימין תפרה עבורה מכרזים, כלומר כספי ציבור הגיעו לכיסה, ומשם הועברו לחברת "אופק בע"מ", צינור כספים שכל תכליתו היתה לממן הקמת מבנים בלתי חוקיים במאחז עמונה. בין מייסדיה – בצלאל סמוטריץ', אבי רואה וחננאל דורני (שני האחרונים ראשי מועצת יש"ע לשעבר). הקשר הממסדי ההדוק והפעילות העבריינית שהביא איתו סמוטריץ' ל"רגבים" ניכרים גם כאן.

מקור: "הארץ"

"התנועה למשילות ודמוקרטיה". מאחורי השם החגיגי הזה עומדעוד  ארגון חזית משפטי של תנועת "קוממיות" הכהניסטית, יוזמת "מצעד הבהמות", תומכת בפעולות "תג מחיר", שחברים בה הרבנים דב ליאור, זלמן ברוך מלמד, אליקים לבנון ועוד מאורות של האגפים הרעילים ביותר בימין הפוליטי בישראל. זו אותה "קוממיות" שעמדה מאחורי "רגבים" – שורש פורה רוש ולענה.

ב-2013 הקימו אנשי "קוממיות" את תמ"ד כמנוף משפטי להחלשת שומרי הסף. כל זאת, בהתאם לקוד הפעולה הבשמ"לי – בתמיכה כספית של אותו ממסד שתחתיו התנועה מבקשת לחתור. בראש תמ"ד עומדים עורכי הדין יהודה עמרני ושמחה רוטמן. תמ"ד היתה זו שהכינה את הצעת החוק לביטול חובת המכרזים במינוי יועצים משפטיים למשרדי הממשלה ו"תידרכה" בה את אמיר אוחנה (ההצעה עברה בקריאה טרומית ונפלה בהמשך, אבל סביר שעוד נשמע ממנה).

כמו נגו"ם, מת"ד מתמחה בהפקת "ניירות עמדה" עבור פוליטיקאים שחפצים להלביש אג'נדה פופוליסטית במעטה ממלכתי לגליסטי. כך, בעקבות תיקוני בג"ץ לחוק המסתננים, התנועה דרשה לשנות את ההרכב הפרסונלי של בית המשפט העליון; כמצופה מארגון שמתפקד כזרוע של הרשות המבצעת, מת"ד מתנגדת לכל מגבלה שמושתת על הממשלה – למשל, המגבלה על מספר השרים בלי תיק. בתחקיר של שחר גינוסר על התנועה מלפני שנתיים תואר מאבק החורמה שהיא מנהלת נגד המשנה ליועץ המשפטי, דנה זילבר. למה? משום שזילבר חיברה את חוות הדעת שהמליצה על סגירת החטיבה להתיישבות, כפי שתואר קודם לכן.

מבינים את השיטה? ארגון ימני קיצוני (קוממיות) פועל להפצת משנתו תוך שימוש פסול בכספי ציבור; שומרי הסף (משרד המשפטים) ממליצים להסדיר באופן שקוף את הקצאת הכספים כדי למנוע שימוש פסול בעתיד; בתגובה הארגון מפעיל "זרוע משפטית" (מת"ד) שחותרת לערער על החלטתם של שומרי הסף, לפטרם מתפקידם, ואף לשנות את חוקי המשחק מעיקרם.

"שורת הדין". עמותה ל"לוחמה משפטית", שנאבקת בגופים ומדינות העומדים לצד המאבק הפלסטיני, תחת כותרת מאד כוללנית של "מאבק בטרור". העמותה הוקמה בשנת 2002 בידי עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר, שעומדת בראשה עד היום. העמותה הגישה תביעות נגד חברות שמנהלות עסקים עם איראן, הצליחה להניא חברות ביטוח מלבטח את ספינות המשט לעזה, מייצגת משפחות של קורבנות טרור בתביעות כלכליות נגד הרש"פ, השתתפה בתביעה נגד Airbnb בעניין החרם על דירות בשטחים, וכיוב'.

דרשן-לייטנר אינה מסתירה את העובדה שהיא פועלת בשליחות המדינה, על אף שלא קיבלה שום מינוי רשמי לכך. "'שורת הדין’ עושה דברים היסטוריים שהמדינה במגבלותיה לא יכולה לעשות", היא אומרת, "לכן יש צורך ממש קיומי בגוף כזה… אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. הרבה מהתביעות שהגשנו והדברים שעשינו היו בעקבות בקשות שהגיעו מהמדינה, ובסופו של יום אנחנו רואים עין בעין את האינטרס הביטחוני של ישראל ומנסים לעזור כאשר המדינה לא יכולה לעשות את הדברים בעצמה." אחת הזירות שבהן פועלת "שורת הדין" היא בייצוג "לא רשמי" של ישראל מול בית הדין הבינלאומי בהאג. "באופן רשמי המדינה אינה צד להליכים בהאג", דרשן-לייטנר מסבירה (ורק שוכחת להסביר למה – ישראל הרי החרימה את בית הדין), "ומעבר לכמה מסמכים היא לא תידרש לשלוח נציגים רשמיים למשפט. לכן כל הטענות שלה חייבות להיות מועלות על ידי גופים וולונטריים כמו "שורת הדין" או מומחים אחרים."

"וולנטריים" הוא הכינוי שארגוני בשמ"ל אוהבים לתת לעצמם.

הנה כמה עובדות מעניינות על דרשן-לייטנר. היא מתנחלת מחשמונאים, ובעברה עבדה בשליחות יחידת "צלצל" של המוסד, שהגה מאיר דגן לצורך לוחמה כלכלית בארגוני טרור. בגילוי לב נדיר היא עונה לשאלה מדוע המדינה לא עושה את מה שהיא שולחת את "שורת הדין" לעשות: "כי למדינה יש אינטרסים מתחלפים ולכן היא מוגבלת. כמו בדוגמה של בנק אוף צ’יינה. סין יכולה להיות פעם ידידה ופעם אויבת. הרשות הפלסטינית יכולה להיות פעם אויבת ופעם פרטנר למשא ומתן לשלום. מדינה גם מוגבלת ביחסי החוץ שלה ובשיקולים הפוליטיים שלה, והיא חתומה על אמנות בין-לאומיות המונעות ממנה לפעול במישור כזה. לכן היה צורך לעשות מיקור חוץ ולהפעיל אנשים פרטיים שאינם כפופים לאינטרסים של המדינה”.

רק שהפטור הזה מן האחריות המכבידה של גוף שלטוני הוא דו-צדדי. פעולות שלטוניות במהותן עוברות "מיקור חוץ" וכך מועלמות מן הזירה הציבורית. רוב הישראלים, מן הסתם, לא יראו שום בעיה עם פעולה חשאית לעצירת כספים לחיזבאללה. אבל כשזה מגיע להשתקת גופי BDS בלתי אלימים, נוח מאד לממשלה שלא יתנהל על כך שום דיון ציבורי. תחת הכותרת הגמישה-להפליא של "טרור" אפשר להכניס כל יריב אידאולוגי. כשמי שמנהל עבורך את המאבק המשפטי הוא עמותה פרטית ולא התביעה הכללית, אין כל צורך בדין וחשבון ציבורי. "שורת הדין" היא כלי מצוין להנצחת הטאבו התקשורתי סביב הגדרת ה"טרור" הפלסטיני; מעניין שנוגע לכולנו, הוא הופך לעניין משפטי שעוסקת בו עמותה ייעודית.

"עד כאן". עמותה שקמה ב-2015 להחדרת "שתולים" לארגוני זכויות אדם ושמאל במטרה לחשוף חומרים פליליים או מביכים על אודותם. ראשית העמותה בעמותת "מגן לישראל יהודית ודמוקרטית" שהקים גלעד אך, מתנחל מעלי שעוד לפני כן הקים את "הפורום לישראל ירוקה" – ארגון מתנחלים שמנסה לדחוק את רגלי הפלסטינים בתואנות של "הגנה על הסביבה" (הארגון פועל אך ורק נגד "מפגעי סביבה" פלסטינים). את "עד כאן" אך הקים בשיתוף עם אבירם זאבי וליאור בן צור. זאבי היה עובד המשרד לביטחון פנים, ופעילי העמותה הם יוצאי יחידות מובחרות. העמותה, אם כן, היא בשר מבשרו של הממסד.

"חיבוק ממסדי" – אילוסטרציה. יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ אבי דיכטר, עם מנכ"ל "עד כאן", גלעד אך (מימין) וסמנכ"ל הארגון, צחי דיקשטיין. צילום: "עד כאן"

כנהוג בקרב ארגוני בשמ"ל בהתנחלויות, גם גלעד אך מתגורר בבית בלתי חוקי שנבנה ללא היתר, וקיבל משכנתא בלתי חוקית מן החטיבה להתיישבות למימונו. בנוהל.

"עד כאן" התמחו ב"תחקירי נפל" מופרכים שהזינו כמה וכמה כתבות סנסציוניות בתקשורת; בשוך האבק, הסתבר שאין בהן כמעט כלום זולת פאניקה מוסרית לנוכח פעילות שגרתית של ארגוני שמאל וזכויות אדם. ב-2016 שתול שלהם ב"שוברים שתיקה" ניסה להפיל תחקירן בעדות שקרית שכוללת מידע חסוי, כדי להוכיח את טענתם שהארגון חושף מידע סודי בפרסומיו; "שוברים שתיקה" העבירו את החומר לצנזורה הצבאית (כמו תמיד), ופסלו את העדות המפוקפקת. הימין, ובראשו נתניהו, הדהד את ההכפשות, אבל היועץ המשפטי לא מצא עילה לפתוח בחקירה.

באותה שנה שתול של "עד כאן" הקליט את פעיל השמאל עזרא נאווי כשהוא מתפאר שבכך שהעביר את פרטיו של סוחר קרקעות שפנה אליו לכוחות הביטחון הפלסטיניים, כדי שיחסלו אותו. ההקלטה הזאת התפוצצה ברעש רב בתחקיר של "עובדה" שהתבסס בלעדית על החומרים של "עד כאן" ולא טרח לברר האם יש ממש בהתפארות של נאווי. שנתיים אחרי – מכל החשדות נגד נאווי נותר אישום אחד זניח – "מסירת מידע לרשות הפלסטינית" – סעיף בהסכם אוסלו שהופעל רק פעם אחת בעבר. גם כאן, פוליטיקאים ניצלו את ה"תחקיר" למסע רדיפה נגד ארגוני השמאל. כשהתברר גודל הבלוף, הם כבר לא היו שם לעשות חשבון נפש. גם התקשורת, שפועלת שוב ושוב כשופר שלטוני לבדיות שארגוני הבשמ"ל מאביסים אותה בהן, לא עצרה לרגע ולא הפיקה לקחים.

הפלופ הגדול ביותר של "עד כאן" היה התכנית הגזענית-להלל לנקות את האוטובוסים לשומרון מפלסטינים. השיטה: לדובב הערות פוגעניות מפועלים פלסטיניים כלפי שתולה שלהם באוטובוס. חשוב לציין שקמפיין הפרדת האוטובוסים הגזעני החל עוד קודם לכן בשורות הימין (וזכה לגיבוי של שר הביטחון משה יעלון); "עד כאן" פעלה כארגון בשמ"ל טיפוסי בדחיפת האג'נדה השלטונית עוד כמה צעדים קדימה, תוך שימוש באמצעים מלוכלכים יותר. על אף המאמצים העילאיים לעורר הטרדות מיניות או אמירות שיש בהן פוטנציאל סיכון בטחוני, התנובה של המבצע הזה היתה מגוחכת.

כמו נגו"ם ו"רגבים", "עד כאן" נהנה מגישה ישירה למקבלי ההחלטות, ומנצל אותה כדי להניח על שולחנם תחקירי-פח נגד ארגוני זכויות אדם. לפני שנתיים העביר הארגון למשרד החוץ "דו"ח" כזה על מכון "עקבות", הפועל לחשיפת חומרים ארכיוניים שתקופת חסיונם פגה לציבור. "עקבות" עובד בתיאום מלא עם ארכיון המדינה וארכיון צה"ל וברור שאין ביכולתו להוציא מהם חומרים שלא כחוק. זה לא הפריע לאנשי "עד כאן" לצייר אותו בדו"ח כמי שחושף חומרים "מסווגים" ש"יפגעו בביטחון המדינה" ו"שותל אנשים במועצת הארכיונים" (בלי ספק השלכה פסיכולוגית של ארגון השתולים עצמו). על כל השקרים והסילופים שבדו"ח – קראו כאן. על בסיס הדו"ח, פנתה ישראל לשווייץ בדרישה שתפסיק לתרום כספים ל"עקבות" (גוף זעיר שמעסיק שלושה עובדים בשכר). מאמר מערכת ב"הארץ" השתומם: "מתברר שמשרד החוץ נהפך לזרוע של עמותת הימין 'עד כאן'". המצב הפוך כמובן: הבשמ"ל הוא זרוע של השלטון לביצוע למשימות מלוכלכות.

גם הניסיון הזה כשל; המימון משווייץ לא נעצר. אבל אולי, מבחינת "עד כאן", לא זה מבחן ההצלחה. מישהו מכם שמע שהשווייצרים ניפנפו את הדרישה הישראלית? לא, כי זה לא דווח. ההרעשה התקשורתית התמקדה בעצם הפנית האצבע המאשימה ל"בוגדים" מן השמאל. דומה שזאת המטרה העיקרית של ארגוני הרדיפה: לא הפסקת פעולתם של "הבוגדים" (כי אז – לאן יופנה כל הזעם הפטריוטי הקדוש?) אלא העמדת מיצג ראוותני של הוקעה והוצאה מחוץ לגדר. הפנייה של הימין לגורמים בינלאומיים היא מס שפתיים בלבד בקרב תעמולתי בלתי פוסק על תודעתם של הישראלים. וכבר הזכרנו קודם את העובדה שחלק ניכר מפעילות "תודעת ההמונים" המשרד לנושאים אסטרטגיים מופנה פנימה, אל תודעת הישראלים.

"עד כאן" הוא ארגון בשמ"ל גולמי ולא מתוחכם. החיבוק האידאולוגי של הממסד, השיטות הבריוניות, ההתנהלות העקמומית והעקיפה של עמותה דרך עמותה דרך עמותה, אווירת השוּ-שוּ הבלתי נמנעת. מה בדבר המימון? גם כאן אין הפתעות. ועד מתיישבי שומרון, שעמד מאחורי הקמפיין להפרדה גזעית באוטובוסים בגדה המערבית, העביר בקביעות עשרות אלפי שקלים ל"עד כאן". בממוצע, 90% מכספי הוועד מגיעים מן המועצה האזורית שומרון, שבתורה ממומנת בידי המדינה בגובה של 65% מתקציבה. כלומר, חלק מפעילות "עד כאן" מתאפשרת הודות לכספי המיסים שלי ושלכם. את הנתונים התקציביים האלה ואחרים תוכלו למצוא בפוסט שבו תיארתי כיצד המדינה, דרך ועדי המתיישבים שומרון ובנימין, תומכת בטרור של "תג מחיר" (מקרה קיצון של משטר הבשמ"לים).

מה הבעיה במשטר הבשמ"לים?

לא בעיה אחת, אלא שתיים. ושתיהן יסודיות ויורדות לשורשי המשטר; על כן אין לראות בהן תוצר לוואי של מפלגת שלטון זו או אחרת, אלא חלק מהותי מצורת המשטר שהתגבשה בישראל בשני העשורים האחרונים. אומנם כן, המשטר הזה התגבש תחת הובלתו של הליכוד, ומרבית ארגוני הבשמ"ל משרתים את מטרותיו המדיניות. אך אין להסיק מכך שחילופי שלטון יביאו בהכרח לעקירת המשטר הזה. חישבו שוב על יחסי הגומלין של NSO עם מערכת הביטחון, של אלע"ד עם שלל רשויות השלטון (משרדי החינוך והתיירות, רשות הטבע והגנים, רשות העתיקות וכו'), חישבו על גדודי המסבירנים שמגייסים נגו"ם ו"קלע שלמה" – כל אלה אינם ספיחים מפלגתיים של הליכוד, ואחיזתם בחברה הישראלית עמוקה ואיתנה.

הבעיה הראשונה היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון הייצוגיות בדמוקרטיה. כל ארגוני הבשמ"ל פועלים בזירות שנתונות במחלוקת ציבורית עזה, ועוסקים בסוגיות ליבה של החיים בישראל: זכויות קרקע לאומיות, חופש ביטוי, מעורבות בפשעי מלחמה, סיוע למשטרים דכאניים, השקעה בהתנחלויות וכד'. הבשמ"לים אינם קבלני ביצוע מורשים של מדיניות רשמית, שזכתה לאמון הבוחר בכנסת; להיפך, מלאכתם מתבצעת בחשיכה, תוך הסתרה מסועפת של דרכי הפעולה והמימון שלהן. כשהמנהל האזרחי שולח את יחידת הדחפורים שלו להרוס דירי צאן בחאן אל-אחמר – הוא מוציא לפועל מדיניות ידועה, גם אם מתועבת, שעמדה למבחן ציבורי. לא רק עצם המדיניות, אלא גם דרך ביצועה עוברים אי-אלו מסננות של ביקורת (והראיה – חאן אל-אחמר עדיין עומדת על כנה, משלל סיבות שלא ניכנס אליהן כאן). אבל כשהמשרד לנושאים אסטרטגיים שוכר את שירותי קבלן הסברה כלשהו, דרך שרשרת מטשטשת של עמותות מתווכות, פעולותיו של אותו קבלן אינן חלק מן "החבילה הפוליטית" הפומבית שבזכותה הגיע השר של אותו משרד למעמדו (שלא לדבר על עצם קיומו של המשרד). כשעמותת אלע"ד מזייפת מסמכי בעלות, מפוררת את הקרקע מתחת לתושבי סילואן, ומוחקת את העבר הלא-יהודי של "עיר דוד" – גם היא נהנית מן החירות שמסורה לעמותה פרטית, שאינה חייבת דין וחשבון לציבור. מהלכיה לא הוצגו מראש לאף אחד, וקשה מאד להאשים את השלטון במעלליה: הוא רק מציץ בה מן הצד, אבל לה יש אג'נדה משלה. כביכול.

ציניקנים יכולים לבטל את הטיעון הזה ולומר: ממילא רוב הציבור מסכים בהתלהבות עם הטרנספר הזוחל בסילואן, עם מכירת תוכנות מעקב פולשניות לרודנים במפרץ הפרסי או באינדונזיה, לפיטוריהם של פעילי שמאל רדיקלי מן האקדמיה וכו'. אני לא יודע, אבל אם זה נכון, מאד מוזר שכל פעילות ארגוני הבשמ"ל אפופה חשאיות ומאמצי הסתרה; מדוע להסתיר את מה שממילא יש לו לגיטימציה ציבורית? ובכל מקרה, לא בזה העניין. גם אם רוב הציבור "מסכים" בדרך עמומה כלשהי לבריונות הזאת, הוא לא הביע את הסכמתו בשום דרך מקובלת בדמוקרטיה ייצוגית. אני חוזר: נתחים נכבדים מן המדיניות השלטונית בישראל, שנוגעים לסוגיות ליבה, אינם עוברים את מבחן הייצוגיות שכן אין להם ביטוי רשמי במצעי המפלגות, באיוש התפקידים הפוליטיים ובכל הספירה הציבורית, מרחב הניראות והפעולה הפוליטיים ("הפוליס" בתפיסתה של חנה ארנדט). לכן אין משמעות אופרטיבית להסכמה המשוערת של אותו "רוב" עם מדיניות שממילא לא הועמדה לדיון ציבורי. אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה ופגמיה ייחשפו, הרוב יתפוגג; אפשר שמרגע שתועמד לדיון כזה, השלטון עצמו ייסוג ממנה, שכן מדובר במשימות מלוכלכות שהוא מעדיף לא להיות מקושר אליהן. כל עוד מי שמבצע אותן הם גופים פרטיים או לא נבחרים, שאלת הייצוגיות לא יכולה בכלל להישאל – וזאת הבעיה.

הבעיה השניה, הקשורה הדוקות לראשונה ואף מחריפה אותה, היא שמשטר הבשמ"לים חותר תחת עקרון השקיפות בדמוקרטיה. כפי שתועד כאן בהרחבה, חלק אינטגרלי מקוד הפעולה של ארגוני הבשמ"ל הוא חוסר שקיפות והסתרה מכוונת. השיטות יצירתיות עד מאד: רכישת נכסים דרך אנשי קש, התחזות כשתולים, שימוש בצנזורה מטעמי "פגיעה ביחסי החוץ", החרגה מחוק חופש המידע, מימון באמצעות "מענקים" או "פרסים" ולא דרך צינורות תקציביים מקובלים, הסתרת שמותיהם של תורמים, ועוד ועוד. ההסתרה חיונית כיוון שלא פעם ארגוני הבשמ"ל עוברים על החוק, בישראל או במדינות זרות; וגם אם אינם עוברים עליו, הם מעורבים בפעילות בריונית מלוכלכת שמדינות אינן ששות לעמוד מאחוריה. בדמוקרטיה אמיתית, מנגנוני השקיפות מספיק חזקים וידם מספיק ארוכה כדי להשיג את פעילות הסתרים הזאת, וכך להעמיד אותה למבחן ציבורי – לכפוף אותה מחדש לעקרון הייצוגיות. בדמוקרטיה משובשת כמו שלנו, המנגנונים האלה – ועדות הכנסת, מבקר המדינה, תקשורת ביקורתית – חלשים מלכתחילה, חסרי-שיניים, והגרוע מכל – לעתים קרובות מזדהים עם ארגוני הבשמ"ל שתפקידם לבקר.

על הליקויים האלה אפשר להתגבר – באמצעות בנייתה של חברה אזרחית חזקה. זהו תהליך מתמשך (שהתחיל בקיץ 2011, המשיך בהפגנות האתיופים, עד למחאת קיץ 2020), וישראל רחוקה עדיין מסופו. אבל אין דרך לעקוף אותו; רק חברה אזרחית חזקה, בעלת מודעות פוליטית מפותחת, תוכל להטיל רסן על פעולות שלטוניות שמוסתרות ממנה כעיקרון. כך קרה עם מתווה הגז, כך גם קרה במידה מסוימת – באיטיות, באופן מקרטע, ועדיין, קרה משהו – בפיקוח החלקי שהופעל על המשרד לנושאים אסרטגיים ועל החטיבה להתיישבות. לשם כך נחוץ ציבור שמדי יום ביומו שואל שתי שאלות: מה עושים בשמי? מה עושים בכספי?; ציבור שלא מסתפק בשתיקה רבת-משמעות של גנרלים בדימוס, בהנהונים מרגיעים של "מומחים" לביטחון לאומי, ותובע תשובות מפורשות. אם הציבור כבר יודע לתבוע תשובות כאלה בתחומי התעסוקה, האנרגיה והבריאות, הוא יכול גם לתבוע אותן בתחומים שמהם הוא מודר בקביעות, כמו סחר בנשק וטכנולוגיות מעקב, נישול של פלסטינים מאדמתם, לוחמה מלוכלכת נגד מבקרי ישראל וכדומה. כן, עוד רבה הדרך, ובהיבטים רבים, החינוך הפוליטי של הישראלים עדיין בחיתוליו; אבל אין דרך אחרת. וכל ניסיון להתוות דרך חלופית יהיה חייב להתחיל במושכלות ראשונים: לדבר אמת לאזרחים.

משטר הבשמ"לים יכול לשגשג רק בתוך תרבות של שקר והסתרה; משיוטל אל אור הזרקורים, יפרפר כמו דג מחוץ למים ויגווע.

39 תגובות

להגיב
  1. Shanie (@Shanie62670291) / אוג 13 2020 12:07

    מעריצה אותך. אל תירא ואל תיחת. תמשיך לעשות את מה שאתה עושה. אור השמש הוא הטוב שבחומרי החיטוי.

  2. מירי ברק / אוג 13 2020 14:26

    תחקיר מדהים, מסחרר איך אתה מתמצא בכל ההעברות מארגון לארגון, ובכל הדלתות המסתובבות האלה. טוב, אתה עידן לנדאו. כבוד! נחשפת פה שיטה מסוכנת ביותר שמעידה על אופן פעולתה של המדינה ועל השחיתות שבעיני גרועה משחיתות כספית שנגדה מוחים כיום. זו גניבת הדעת שלנו יום יום.

  3. Kobi Magal / אוג 13 2020 14:41

    לא נשארה אבן אחת שלא הפכת. יישר כוח!

  4. אשה עבריה / אוג 13 2020 15:01

    אני צופה שמתישהו כשקופת השרצים של ג'פרי אפשטיין תיחשף, יחשפו שם עוד סרחונות מהסוג והמבנים שתיארת כאן…

  5. עידן לנדו / אוג 13 2020 17:06

    תודה, אמנון. באמת הגיע הזמן לפרוץ את קשר השתיקה סביב קצא"א.

  6. David Palma / אוג 13 2020 17:37

    תחקיר נהדר. בריונות שלטונית = בשמ"ל. אבל מה זה המ' בתוך הבשמ"ל?

  7. עידן לנדו / אוג 13 2020 17:43

    ב-ש-מ-ל = בריונות שלטונית מופרטת למשימות-מלוכלכות (חתכתי את המ' הסופית לצורכי משקל והגייה).

  8. אברהם כהן / אוג 14 2020 00:35

    למה ממשלת שווייץ תורמת כסף לארגון עקבות בעצם?

  9. עידן לנדו / אוג 14 2020 07:38

    אברהם,

    כי זה חלק אינטגרלי במדיניות החוץ שלהם, שמחויב על פי החוקה השוויצרית (סעיף 54 לחוקה). הנה הצהרה קצרה:
    https://www.eda.admin.ch/eda/en/fdfa/foreign-policy/human-rights.html

    והנה דו"ח מפורט על כל הפרוקייטים הגלובליים שלהם:

    יש ללחוץ כדי לגשת אל Schlussbericht-Umsetzung-Botschaft-2017-2020_en.pdf

  10. עודד / אוג 14 2020 15:06

    תודה לעידן לנדאו על עבודת תחקיר יסודית. כמו תמיד, רק מיעוט קטן בין אזרחי ישראל יגיע לתחקיר הזה, ונכון יותר לומר : רק מיעוט זעיר מעוניין בתחקירים כאלה. לגורמים הממסדיים הנחשפים בהם – ממילא הם לא יהיו אלא 'תנודה קלה בכנף', אם בכלל. ובכל זאת, חשוב שהתחקירים האלה נעשים ומתפרסמים (כל עוד אפשר ?). עם זאת, יורשה לי להביע את היסוסי כשאני קורא כאן על דמוקרטיה, שקיפות, הליכים תקינים, ועל האפשרות לבסס בישראל 'חברה אזרחית' ראויה לשמה. הבליל המסובך של שבטים שונים וסותרים זה את זה, מסורות מנוגדות, תרבויות שאין להן דבר וחצי דבר עם עקרונות של דמוקרטיה, הליכים תקינים, שקיפות וכיו"ב – והבליל הזה מהווה חלק ניכר, וכנראה מכריע, בתוך קלחת 'הזהות הישראלית' (שמלכתחילה כך מתברר יותר ויותר, היתה מופרכת, ורק ציפוי דקיק ושברירי של פסאודו- מערביות פסאודו-דמוקרטית הודבק עליה) – כל זה אינו מאפשר, לדעתי, גיבוש של מה שמזוהה כ'חברה אזרחית'. אולי היה הדבר אפשרי, איכשהו, ובמאמץ גדול, עד לפני כארבעים או חמישים שנה; אבל היום, במדינה כובשת-מתנחלת-מיליטריסטית-ניאו-דתית ובו בזמן היפר-קפיטליסטית ( הווה אומר, תחת ממשל שמטפח אי-שוויון ומחסל בשיטתיות מעמדות-ביניים ואליטות אינטלקטואליות אמיתיות – והרי אלה, בדרך כלל, יסודותיה של 'חברה אזרחית'! -היום נראית השאיפה לכך כחזון לאחרית הימים. אוטופיה. בהקשר זה, לא תליתי תקוות גבוהות במחאות-הרחוב בעבר , וגם (ולוואי ואתבדה) בהפגנות הנוכחיות. לדידי, מידע אמין כדוגמת זה שאני קורא ב'לא למות טיפש', המשך חקירה ודרישה נגד כיוון הרוח הכללי, התעקשות על עקרונות של דמוקרטיה ממשית ( נאורות, הומניזם רחמנא-לצלן), שאינם מקובלים על הרוב הגדול – כל אלה ישמשו בעיקר 'כיסי התנגדות' ו/או 'כיסי הישרדות'. זה לא הרבה אך גם לא מעט.

  11. אלי אמינוב / אוג 15 2020 23:36

    המאמר לצערי, זקוק לעריכה ולהגהה. בתודה מראש

  12. nachsonamir / אוג 20 2020 12:13

    אתה פשוט ועדת חקירה ממלכתית של איש אחד! מדהים. חיכיתי הרבה זמן לפוסט שלך, כמובן שלא התאכזבתי. תודה רבה!!

  13. אורי אלדר / אוג 25 2020 22:44

    תודה על המאמר המפורט והמדהים בעומקו.
    אנא,באם תוכל להעבירו בצורת pdf מאד אודה לך.

    אני מתכוון לחלק אותו בין חברי הפורום שלנו.
    בברכה,
    אורי אלדר
    יו"ר הפורום החברתי כלכלי – מרצ

  14. עידן לנדו / אוג 26 2020 09:21

    תודה, אורי. אין לי אותו ב-pdf. הפוסטים כאן חיים ברשת ושואבים ממנה את כוחם – הקישורים הם חלק מהותי מן הטקסט.

  15. בן חיון / אוג 28 2020 17:04

    ראשית, כבוד על העבודה המאומצת. להרבה אנשים יש דעה, מעטים טורחים לבסס אותה.

    שנית, לגבי הסיפא – הדוגמאות שנתת הן כל דבר מלבד חזון ל"חברה אזרחית חזקה..בעלת מודעות פוליטית מפותחת". הפגנות 2011 הסתיימו בלא כלום (חוץ מהמסלול המהיר של כמה עסקנים משדרות רוטשילד אל תככי הכנסת). שום השפעה על יוקר המחיה או שוק הדיור. הפגנות האתיופים היו נסיון מגושם להעתיק את המחאה המלאכותית בארה"ב וגם הן לא השיגו דבר מלבד קיטוב (ושוב, עסקן או שניים שהתברגו בממסד האימפוטנטי של "השמאל" וחיים עכשיו על כספי ציבור). מתווה הגז היה כולו יזמת הממסד שהפעיל כוח כדי לשנות חוזה רטרואקטיבית. שום קשר לרעש שהקימו פוליטיקאים מקצועיים וקומץ שוטים שנגררו אחריהם. לא ברור לי איזו השראה אני אמור לשאוב מהבסיס הכושל הזה.

    שלישית, לדעתי, לאור ממצאי התחקיר, יש בסיס מוצק לחשד שהממסד הישראלי תומך בציונות, עד כדי העדפת האינטרס של מדינת היהודים, על פני השאיפות הלאומיות של הפלשתינים. נשמע על גבול הדיבה, אבל העובדות לנגד עינינו.

  16. עידן לנדו / אוג 28 2020 17:20

    בן,

    הסיפא שלך – ציניות מיותרת, וגם לא נכונה. המסקנה העיקרית היא שהממסד הישראלי פועל לא פחות נגד אזרחיו מאשר נגד הפלסטינים. שכן תקציבי הענק האלה שמוסטים למטרות מופרכות נלקחים מכספי המיסים של כולנו ויש להם חלק בהידרדרות האסונית של השירותים החברתיים. ויש כמובן השפעות עומק של השחתה רוחבית של כל המערכות, שמסתגלות לתפקד בתנאי הסתרה ושקר מתמידים לציבור. בקיצור, כולנו מפסידים מזה, והמחשבה שאם גם פלסטינים מפסידים מאי-אלו פעולות כאן (ספק גדול) אז זה רווח נקי ליהודים – זאת מחשבה נפסדת, שהימין הנחיל לקונצנזוס. בטווח הארוך, האינטרס של היהודים והפלסטינים הוא זהה, לחיות בשלום זה לצד זה. הנישול המתמשך שלהם תוקע אותנו בסכסוך דמים ללא מוצא, ואין צורך להסביר.

    הסיפא שלי נועדה להצביע על פתח של תקווה. אני חלוק לחלוטין איתך על התוצאות של קיץ 2011. אולי כי לא היו לי הציפיות שלך. אבל יש שינוי מהותי בסדר היום שלכאורה מובן מאליו. כל נושא השקיפות למעשה צץ אז, הוועדה של סתיו שפיר היא תוצר של המחאה. תכניות דיור למשתכן גם הן (כן, רחוק ממושלם, ועדיין). השימוש בחוק חופש המידע קיבל דחיפה רצינית מאז. מתווה הגז נתון לביקורת מתמדת. זה נכון שמה שנעשה מעט מדי ומאוחר מדי. המחאה בעניין הגז פיספסה את הרכבת, אבל שוב, יש השלכות פחות ישירות שצריך לראות אותן. המאבק בשדה בריר נגד כריית הפוספטים הצליח, בין השאר, הודות להצפת הנושא הזה של משאבי טבע וזכויות אזרח.

    בישראל אין ממש מסורת של מחאה אזרחית ארוכת שנים. לאנשים יש פתיל קצר מאד. התקבעו כאן מבני כוח ושליטה לאורך עשורים ארוכים. הציפייה שהם יקרסו כאבק אחרי שנה-שנתיים של הפגנות, סוערות ככל שיהיו, היתה תמיד ציפיה אינפנטילית, שלא לומר מפונקת, של אנשים שאף פעם לא הפשילו שרוולים ורק יצאו ליילל כשנגעו להם בקוטג'. אלה שתש כוחם ממאבק קצר מועד ברחו לברלין. אחרים ממשיכים פה, מתוך הבנה שזה ייקח הרבה מאד זמן לפרק את המבנים האלה. אבל לומר שאין שינויים בכיוון הנכון זה פשוט אמנזיה.

  17. צחי / אוג 28 2020 18:46

    ראשית, כל הכבוד על פוסט מרשים בהיקפו ובביסוס הידע/עובדות במציאות מורכבת ומשתנה/כאוטית לרעה.

    אני עוקב זמן מה אחר הפוסטים שלך ומעריך את ההשקעה, בניית בסיס הידע והיכולת להאיר מחשכים וסילופים בעידן ה"פייק ניוז".

    אין ספק שהסינטזה/שת"פ בין גופים כגון NSO וממשל "ששכח" את הגדרתו הבסיסית "CIVIL SERVANT" צריכה להדליק אצל כל אזרח נורה אדומה שלא לדבר על שת"פים בעייתיים בלשון המעטה עם משטרים חשוכים תמורת בצע כסף ובשמנו.

    לבסוף, במידה ותרצה בגרסה PDF לרבות הקישורים לפוסט זה יש ביכולתי לעשות זאת ברשותך כמובן.

  18. עידן לנדו / אוג 28 2020 18:54

    תודה רבה, צחי.

    אני כמובן יכול להפיק PDF עם הקישורים אבל לא רואה צורך לכך. אם אדם צופה ב-PDF על מחשב ומשתמש באינטרנט לפתיחת הקישורים, הוא כבר יכול פשוט להיכנס לבלוג, לא? וישנם גם הסרטונים שמשולבים כאן, אותם אי אפשר להכניס ל-PDF.

  19. בן חיון / ספט 2 2020 14:26

    עידן,

    תקציב הרווחה גדל (ריאלית) לכל אורך העשור הקודם, יותר, מאשר הגידול באוכלוסיה. אשמח אם תסביר איך זה מיתרגם ל"הידרדרות אסונית של השירותים החברתיים". על פניו זו סתם סיסמא, אבל לאור הרצינות והעומק בשאר הבלוג, אני מניח שיש לך גם בשר לשים על הכותרת. להזכירך, קשרת את ההידרדרות האסונית לתקציב, לא לאיזו רוח רעה שמרפה את ידי העושים במלאכה. כסף.

    אין מחלוקת שהוצאה לא מתועדת של כספי מיסים היא פסולה, שלא לומר מושחתת, אבל לדעתי לא רציני לבודד את ההפקרות הזו מכל התרבות שמסביב – גם השלטונית, גם האזרחית, גם אצל בני דודינו בעזה ובגדה המערבית. כולם מתחמנים, מעגלים פינות, מגלגלים עיניים ומפרים הסכמים. אינני מכיר מציאות שבה הממשל מתנהג לפי תרבות נפרדת מזו של בני האדם שמרכיבים אותו. ברור שצריך לחתור למנהל תקין, אבל ברור באותה מידה שחומרת המעשים צריכה להישפט בהקשר ריאלי ולא מול איזו מדינה דמיונית.

    לא כתבתי שהיהודים מרוויחים *משום* שהפלשתינים מפסידים. צריך להיות טיפש או מרושע כדי לאמץ את ההיסק הזה. האם זו ברירת המחדל שלך, עבור מי שלא מסכים אתך?

    לגבי תרבות המחאה האזרחית בישראל, אחרי פישוט וצמצום, מה שכתבת הוא – אין שום ראיה קונקרטית לשינוי או תועלת, אבל מתחת לפני השטח ממשיך תהליך שיניב פירות בטווח הארוך. זו אמונה ובהגדרה אי אפשר להתווכח אתה. אני האחרון שיבקש להגביל דיונים מבוססי אמונה, זה פשוט קצת אנומלי בתוך ים של טקסט שכולו סימוכין, מובאות וקישורים.

  20. עידן לנדו / ספט 2 2020 15:44

    בן,

    בוא נהיה רציניים. קודם כל, "שירותים חברתיים" זה הרבה מעבר לתקציב הרווחה. זה בריאות וחינוך ותשתיות. בכל הנוגע לבריאות וחינוך, ישראל בתחתית של ה-OECD מבחינת השקעה ממשלתית.

    גם לגבי תקציב הרווחה: הוא גדל ריאלית, אבל חלקו בתמ"ג נותר ללא שינוי – עדיין בין הנמוכים ב-OECD. גידול ריאלי זה לא אינדיקציה כשהתמ"ג כולו גדל.

    אף אחד לא יאמר לך: בגלל שהשקענו 4 מיליארד ש"ח במכשול מול עזה (כן, זה הסכום), לא נשאר לנו לתוספת כיתות לימוד. אז מה? אם לא אומרים, ההיגיון לא יכול להוביל אותנו למסקנה הזאת? כל הוצאה מיותרת בתקציבי הביטחון והתעמולה – ובכלל זה אני כולל גם את המאבק ב-BDS – מגיעה מכיס אחד, ובהכרח תשאיר פחות לשירותים חברתיים. למעשה, הצורך בשירותים חברתיים חזקים יותר גם הוא עולה כל הזמן, בגלל הגדלת הפערים והעובדה שאין רשתות ביטחון חברתיות בישראל – כפי שהוכיח משבר הקורונה.

    לגבי המחאה החברתית: יש שורה של מחקרים וכתבות בשנים האחרונות תחת הכותרת "האם המחאה החברתית הצליחה/נכשלה?". תגגל. המסקנה של כולם היא שהתשובה מורכבת; אבל כולם מסכימים שהיו הצלחות משמעותיות, בתחום יוקר המחיה, חיסכון פנסיוני ועוד. השינויים שאני דיברתי עליהם יותר עמוקים וארוכי טווח, ולא, הם לא אנקדוטליים בלבד. יש הרבה יותר נראות למאבקים חברתיים (מי שקורא באדיקות מדורים כלכליים, כמוני, רואה את השינוי, למשל בדה מרקר), הכלים השתכללו פי כמה, יש ז'אנר שלם של דוקו-אקטיביזם שלא היה קיים קודם, חיוני מאין כמוהו, שמזרים חומרים לתקשורת המיינסטרים כל הזמן; יש נוכחות מסיבית של נשים במאבקים האלה (זה התחיל עם ליף ושפיר), ועוד. מי שרוצה לפטור את כל זה כ"אמונה", בעיה שלו.

  21. בן חיון / ספט 3 2020 08:14

    עידן, אני מקבל (די בהתלהבות) את הצעתך "בוא נהיה רציניים".

    במסגרת הרצינות הזו, אציין שגם תקציבי החינוך והבריאות גדלו ריאלית בעשור האחרון, כך שאני עדיין מחכה להסבר כמותי ל"הידרדרות האסונית" בשרותי הרווחה בישראל. מזכיר לי את מה שכתב פעם קישון, לגבי הטענה בעיתונות הערבית שישראל "גרועה מהנאצים". ניחא, הוא כתב, שאנחנו כמו הנאצים. בהחלט האשמה כבדה. למה דווקא גרועים מהם? או במקרה שלנו – טרם ראיתי רמז בספרי התקציב להידרדרות כלשהי והנה אתה כבר מכתיר אותה "אסונית". על שום מה?

    מצאתי רמז משמעותי במשפט שלך "הצורך בשירותים חברתיים חזקים עולה… בגלל הגדלת הפערים". לכאורה, העליה הריאלית בשכר (ממוצע וחציוני) בעשור האחרון, יחד עם הירידה המתמשכת באבטלה, מאפשרים ליותר משפחות לקבל תזונה בריאה, טיפול רפואי הולם ושאר המרכיבים במה שקרוי "רשת בטחון". לעומת זאת, במודל שאתה מציג, אם אני בוחר לצאת השנה לשתי חופשות סקי במקום אחת, זה מגדיל את צרכי התזונה, הבריאות, החינוך והדיור של הילדים העניים בבני ברק ובטייבה. תוכל בבקשה להרחיב על הדינמיקה הזו? אני לא מכיר אבולוציה שפועלת תוך דור, קל וחומר תוך שנת תקציב אחת. אשמח ליישר קו עם חזית הידע בנושא.

  22. עידן לנדו / ספט 3 2020 09:38

    בר, אתה ממשיך לדבר על גידול ריאלי שהוא מדד לא רלוונטי במדינה בעלת גידול אוכלוסין גבוה וצמיחת תמ"ג גבוהה. ההשוואות הרלוונטיות הן למדינות ה-OECD. הנה מקבץ נתונים מן השנים האחרונות:

    השקעת בחינוך פעוטות – מקום אחרון.
    https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001300139

    השקעה בחינוך גנים: מקום 29 מתוך 31. צפיפות בכיתות – גדולה בין 20%-30% ממוצע ה-OECD.
    https://news.walla.co.il/item/3311857

    פערי שכר של המורים – ביסודי יותר מ-4000 ש"ח לעומת ה-OECD; בתיכון – משתכרים 50%. השקעה פרטית בחינוך – 84% מכלל ההשקעה הציבורית, לעומת 31% ממוצע ה-OECD (זה מסביר פערים, וזה נובע מהתנערות המדינה לאחריותה לספק שירותים חברתיים ברמה נאותה לכלל האוכלוסיה).
    https://www.themarker.com/news/education/1.7825115

    וזה רק חינוך. בבריאות המצב דומה אם לא גרוע יותר. לכן אני לא רואה צורך להמשיך בדיון הזה.

  23. בן חיון / ספט 3 2020 11:32

    עידן, אני מבין שלדעתך הציבור הישראלי צריך להקדיש יותר כספי מסים לשירותים ציבוריים ולתמיכה באנשים שמתקשים לכלכל את עצמם.
    אני לא מבין את הקשר בין הטענה הזו, לבין הקביעה שלך שהייתה "הידרדרות אסונית" בשרותי הרווחה בישראל. למילה "הידרדרות" יש משמעות מקובלת. אם התקציבים לרווחה, בריאות וחינוך גדלו ריאלית(ביחס לגודל האוכלוסיה וליוקר המחיה), בעוד שצרכיהם הבסיסיים של בני האדם נשארו די קבועים – אולי יש הידרדרות באיזשהו מובן, אבל בטח לא התקציבי.
    אולי הילדה בבני ברק מתוסכלת יותר מזה שלילדה בארסוף קיבלה מחשב יותר משוכלל מקודמו, אולי המורים מיואשים יותר, אולי אתה כועס יותר מכפי שהיית לפני עשור, אבל את כל אלה אי אפשר יהיה לפתור גם אם NSO , אלביט ורפא"ל יתרמו את כל רווחיהן לצדקה.

  24. יניב מסינגר / ספט 3 2020 16:10

    בן, בניגוד אליכם אני לא מכיר את הנתונים, אבל אני חושב שאני יכול לתת דוגמאות מתחום החינוך, בהן הצרכים הבסיסיים לא נותרו קבועים.
    ראשית, החינוך נשען כיום יותר ויותר על טכנולוגיה. פעם היית צריך לצייד כיתה בלוח וגירים – היום אתה צריך מקרן ומסך, מחשב, עגלת לפטופים לכל כמה כיתות, רשיונות לתוכנות ועוד. הילדה שלך מבני ברק או מטירה לא מתוסכלת מזה שיש לה צעצועים פחות משוכללים – אם החינוך שהיא מקבלת זול יותר מהחינוך של הילד מארסוף, היכולת שלה להתחרות בו כשתגדל נפגעת ויחד איתה נפגעת היכולת שלה לכלכל את עצמה, כפי שניסחת זאת.
    אותו דבר נכון לשכר המורים. כשהשכר בעשירונים העליונים עולה, היכולת שלך למשוך מורים טובים למערכת איננה תלויה רק בגידול הריאלי בשכר שלהם ביחס ליוקר המחיה (לא יודע אם היה כזה), אלא בכך שהוא יישאר לפחות זהה לשכר שהם יכולים לקבל בעבודות אחרות, בהן השכר מטפס גבוה יותר. מקומם של מורים במדרג השכר יכול לרדת גם אם השכר הריאלי עולה, ואז אתה מקבל מורים פחות טובים. הוריו של הילד מארסוף יפצו על כך במורים פרטיים, תל"ן, חוגים ותכניות העשרה כאלו ואחרות (זוהי ההוצאה הפרטית לחינוך שעידן ציין), וההורים של הילדה מבני ברק או מטירה – פחות. אם אתה לוקח את המורים שלך מעשירוני שכר (ואיכות) נמוכים יותר משאר מדינות ה- OECD, אתה פוגע גם ביכולת של בוגרי המערכת להתחרות בבוגרי המערכות במדינות האחרות (למעט אלו שמקבלים את הפיצוי שציינתי קודם). נתון אחד שאני כן מכיר הוא, שישראל היא הראשונה בעולם בפערים בין תלמידים מצטיינים למתקשים במבחנים בינ"ל.

  25. בן חיון / ספט 3 2020 16:30

    אשמח לשוחח על ההבדל בין רווחה לבין שוויון, אבל זה לא נושא הפוסט ואני לא בטוח שבעל הבית בעניין.

  26. יניב מסינגר / ספט 3 2020 16:54

    עידן כלל חינוך תחת הכותרת הכללית של רווחה ושירותים חברתיים, ונראה שקיבלת את ההנחה הזו. חינוך עולה היום הרבה יותר מאשר לפני 40 שנה, וזה שאתה נותן יותר מאז, לא אומר שאתה ממשיך לעמוד באותו סטנדרט.
    לגבי שוויון ורווחה, יש לך ספק שרמה מסוימת של שוויון היא חלק מזה? כל מדד עוני הוא יחסי להכנסה המקובלת באותה חברה. נראה לך סביר שהמדינה תספק לחלק מהאזרחים שירותי בריאות ברמה של לפני 40 שנה וההסבר יהיה שזה הרבה יותר טוב ממה שהיה לפני 70 שנה? איך אפשר בכלל לטעון שהצרכים הבסיסיים נותרו פחות או יותר זהים, כשהיעדר סמארטפון וחיבור לאינטרנט (למשל) הם בגדר מחסור כיום?

  27. עידן לנדו / ספט 4 2020 11:28

    ממליץ על קריאת הראיון הזה, שממנו עולה דמותו של לה פמיליה כארגון בשמ"ל מובהק:

    https://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium.highlight-1.9123447

  28. בן חיון / ספט 4 2020 18:19

    נשים בצד את המחלוקות האידיאולוגיות; יש ברשת טרהבייטים של ויכוחים בנושאים האלה, לא סביר שתהיה פריצת דרך דווקא במדור התגובות של הבלוג הזה.

    תארו לעצמכם שאתם פותחים את "יתד נאמן" (עיתון חרדי) ונתקלים בכותרת על קיצוצים בתקציב המבצעי של צה"ל. מודאגים, אתם קוראים את הידיעה ומגלים שמדובר בהקטנת מספר המזוזות שרוכש אגף הבינוי בצבא. בלי להתווכח על עניינים אמוניים כמו החשיבות הביטחונית של מזוזות, ברור שהידיעה שגויה; צה"ל, בהגדרה, לא מתקצב את המזוזות כסעיף מבצעי.

    אותם דברים אמורים בערבוב שעשיתם כאן בין רווחה לבין שוויון. מדינת ישראל לא מגדירה את שרותי הרווחה, הבריאות והחינוך שלה כמכשיר להשגת שוויון. התמיכה בשכבות החלשות היא לפי האתוס המערבי המקובל (לפחות בינתיים), שאדם אחראי לגורלו ומשחק את הקלפים שהוא קיבל. שוב – אני לא נכנס לויכוח אם זו תפיסה מיטיבה, מרושעת, ריאלית, אטומה וכל שם תואר אחר. עובדתית, זו האוריינטציה הנוכחית של הממסד בישראל – הסעד נועד למי שנתקל בקושי זמני, או שסובל מבעיה כרונית ואינו מסוגל לעזור לעצמו. בפרספקטיבה הזו, אבסורדי לומר שכאשר האנשים העובדים מפרישים *יותר* משאבים לטובת החולים, המובטלים והבטלנים, זו *הידרדרות* בשירותי הרווחה.

    לגבי מה שכתבו כאן על החינוך, המציאות לא מתיישבת עם מודל הקומיקס הזה שבו העשירים משכילים והעניים נחשלים. השכלה היא קודם כל תוצר של אתוס משפחתי (ולכן אחינו הסוציאליסטים מפנטזים על פירוק המשפחה הגרעינית, זו אכן היחידה החברתית שמשרה הכי הרבה סטטיות חברתית, לטוב ולרע). כאן בתל אביב, למשל, די להכנס לבי"ס שבח מופת כדי לראות שפע תלמידים מצטיינים ממשפחות "רוסיות" חלשות כלכלית (כולל כאלה שמצרפות פרוטה לפרוטה כדי לשלוח לשם את הילד מיישובים שמרוחקים עשרות ק"מ מהעיר).זכיתי להכיר היטב גם את הצד השני: בתי פקדה במשך שלוש שנים את התיכון הפרטי היקר ביותר בתל אביב וברחה כשהבינה שלא תוציא שם בגרות משמעותית. הרמה שם הייתה מבדחת. כסף לא קונה חינוך ועוני לא מונע חינוך.
    וזה ממשיך:בשכונה שלנו, הורים רבים מוותרים על התיכון המקומי בגלל ריבוי הילדים משכונת צהלה, שנחשבים גורם שלילי הן אקדמית והן חברתית. בגילאים מוקדמים יותר, ילדי היו במסגרות חינוכיות עם ילדי הרצליה פיתוח וכפר שמריהו ושוב – בהחלט היה מתאם בין הכסף לבין הרמה. מתאם שלילי מובהק. אני מסתכל על המפתחים המצטיינים שעבדו אתי לאורך השנים – כולם ממשפחות של מעמד בינוני ומטה, שפשוט תעדפו חינוך לפני טלויזיה, נופש, גדג'טים ושמחות. מאד פשטני, שלא לומר שטחי, לתרגם כסף להשכלה. בארה"ב שופכים הון על בתי ספר ציבוריים שמשרתים שכבות "מוחלשות" והתוצאות מזעזעות.

    שיהיה ברור- אני לא מבקש ממישהו כאן לוותר על התחביב הנאור של האשמת הממסד הלבן החזירי בכל תחלואי החברה. סתם חשבתי שיהיה מרענן לתת גם הצצה למציאות.

  29. עידן לנדו / ספט 4 2020 21:21

    זה יפה שאתה מתייחס בקלות דעת למחקרי ה-OECD, שתופסים תמונה סטטיסטית כוללת, גם של ישראל (במימד הזמן) וגם של המדינות המפותחות, ולעומת זאת מייחס חשיבות עצומה למדגם הכה-לא-סטטיסטי שנובע מההיכרות האישית שלך עם 3-4 בתי ספר ואנשים בשכונה שלך. לא שאני מפקפק באותנטיות של הניסיון שלך; אני רק לא רואה איך הוא בכלל עומד בשורה אחת עם הנתונים שהובאו כאן.

    להתחיל לנסות לשכנע מישהו שיש קשר מובהק בין חתך סוציואקונומי לבין אפשרויות החינוך שפתוחות בפניך – נו, יש גבול.

  30. יניב מסינגר / ספט 5 2020 12:42

    בן, לא הבנת את כוונתי. הטענה שלי היא ששוויון הוא חלק מרווחה. שאם אתה נותן למישהו קצת יותר ממה שנתת פעם, אבל כל השאר מקבלים הרבה יותר והוא נשאר מאחור, רווחתו נפגעת. לכן, עלייה בתקציב הריאלי של השירותים החברתיים במקביל לירידת חלקם בתמ"ג, ובעיקר לירידת שיעור ההוצאה הממשלתית עליהם ועליית שיעור ההוצאה הפרטית, בהחלט משקפים הידרדרות. אתה לא חייב להסכים, אבל אני לא חושב שתמצא מדד לעוני שאיננו יחסי. אתה יכול לטעון שאין קשר בין עוני לרווחה, אבל אני אומר מראש שאתקשה להשתכנע, כפי שאני מתקשה לקבל שהמתאם בין כסף לאיכות החינוך שאפשר לקנות בעזרתו הוא שלילי.

  31. בן חיון / ספט 6 2020 13:21

    יניב –
    ההגדרה אם שוויון הוא חלק מרווחה תלוית אידיאולוגיה; אין טעם להכנס לויכוח הזה.
    מה שכן מעניין אותי – לא כהתרסה, באמת כדי להבין עם מי אני משוחח – זה האופן שבו לדעתך צריך ליישם את האידיאולוגיה הזו.
    יתרון סוציו-אקונומי, כתופעה, מתאפיין במשוב חיובי, כלומר – ככל שהוא גדל, כך קל לו יותר לגדול. משפחות משכילות דוחפות ליותר השכלה מאשר משפחות לא משכילות, משפחות עשירות מייצרות יותר הזדמנויות עסקיות, אנשים אינטליגנטים ויפים מתחתנים בינם לבין עצמם ומולידים צאצאים עם יתרון גדול יותר, היכרויות חברתיות בין בעלי אמצעים מתורגמות להזדמנויות עסקיות… הדברים ידועים.
    מהדינמיקה הזו ברור, שכל אי שוויון כלכלי צומח תוך דור או שניים לפער משמעותי. לא משנה כמה מענקים תתן לאזרחים חלשים – אם לא סגרת לגמרי את כל הפערים, כולל אלה שאי אפשר לקנות בכסף, הרי שהפער הכלכלי יתרחב במהירות (לא חד משמעית לכל אדם או משפחה, אלא בממוצע).
    על הרקע הזה, איך בכוונתך לנהל מדיניות רווחה שמכוונת לשוויון? אם אתה מכוון רק ל"צמצום פערים" (ולא לשוויון מוחלט בכפיית המדינה), אזי תצטרך לקבוע את מקדם השוויון אליו אתה מכוון. אלא שבגלל המשוב החיובי, היעד הזה יוחמץ כבר בחלוף דור אחד. שוב – אני לא מבקש להתריס נגד העמדה שלך, רק להבין איך אתה עובר מהעיקרון אל המימוש.

    עידן –
    ברור שאני לא מכחיש את הקורלציה בין עושר לבין השכלה; אני טוען שיש לה קשר חלש לסיבתיות.
    נתחיל מההסכמה בינינו, שהשכלה היא, בממוצע, זרז לרווחה כלכלית. אם תיקח אוכלוסיה של אנשים שווי אמצעים ותניח להם להתנהג לפי נטיית ליבן ותרבותם, הרי שתוך דור אחד תראה פערים משמעותיים ברמת ההשכלה, הן ברמת הקהילה (בהתאם למנהגים ולערכים שלה) והן ברמת הפרט (בגלל הבדלי מנת משכל, כריזמה, כוח, יופי, נסיבות מקריות וכיו"ב). מכאן נובע שכל עוד אנשים מורשים להתנהג לפי נטיית ליבם,  פערי ההשכלה יתרחבו ומיד אחריהם – פערי העושר. אם אתה מטשטש את התמונה בשלב הזה ומתחיל לספור *רק* כסף, ברור שתגיע למסקנה השגויה שעושר קונה השכלה, משום שמדדת קורלציה ותרגמת אותה לסיבתיות.
    הדוגמאות שהבאתי לא נועדו להוכיח שאין קשר בין רווחה לבין השכלה, בטח לא לטעון שיש קשר שלילי. הן נועדו להראות ש*די* בעובדה הידועה, שהשכלה מקדמת רווחה, כדי להסביר את רוב הקורלציה. אין צורך להוסיף הנחה משמעותית, שקיים מתאם חזק בין *הזרמת* כסף (להבדיל ממצב כלכלי) לבין עליה בהשכלה. למיטב ידיעתי, הרעיון הזה לא הודגם מעולם, אבל דוגמאות נגדיות יש בשפע.
    ברור שכאשר כל התנאים האחרים שווים, העושר הופך לגורם המבדיל, אבל איפה יש פינה כזו בעולם, שבה התנאים שווים? האם החרדים לא מיוצגים בהנדסה או ברפואה בגלל מיעוט אמצעים? האם היהודים שהיגרו לארה"ב בתחילת המאה ה-20, או אלה שהיגרו לצרפת ולקנדה בשנות החמישים, הגיעו לצמרת ההשכלה והמקצועות החופשיים בגלל ההון שהביאו אתם, או אולי מימון ממשלתי? האם הקהילות השחורות בארה"ב הרבה יותר משכילות, אחרי חמישים שנות מדיניות רווחה אגרסיבית שהעבירה אליהם טריליוני דולרים? הרוסים והאתיופים הגיעו לישראל עניים וקיבלו סלי קליטה דומים, אבל דור אחד אחרי ההגירה, הפערים בין האוכלוסיות תהומיים. שוב, אני לא נכנס לויכוח אם שוויון הוא ערך ראוי או לא, אבל גם לשיטתך, המדיניות צריכה להתאים לעולם בו אנו חיים.

  32. בן חיון / ספט 6 2020 14:04

    ועוד נקודה חשובה (בעיני) לגבי הקשר בין פערי הכנסה לבין אי שוויון.
    אנקדוטלית לגמרי, היישר ממשק הבית שלי.
    כשאני קונה לילדי חינוך פרטי (או מלמד אותם בעצמי), אחד משני היעדים המרכזיים הוא להעניק להם יתרון על בני גילם. אני לא מכוון למשוואות ריבועיות בכיתה ו' בגלל צורך קונקרטי בידע הזה, אלא משום ששאר הכיתה תגיע לשם בכיתה ח'. אם הכיתה תתחיל ב-ו', אני ארד ל-ד'. אם המדינה תתחיל לתקצב כל ילד לפי ההשקעה הנוכחית שלי בחינוך, אני אתעדף מחדש את הוצאותי ואת ניהול הזמן שלי, כדי לשמור על היתרון של צאצאי.
    לשון אחרת – יש פערים שאינם תוצר לוואי, אלא מטרה בפני עצמה. כל עוד המדינה לא מונעת מאנשים לחנך את ילדיהם לפי ראות עיניהם, פערי ההשכלה (ואחרים הבדלי העושר) ימשיכו לגדול.

  33. עידן לנדו / ספט 6 2020 22:10

    בן, אני לא כל כך מבין על מה הוויכוח הכאן. אין שום תנאי מספיק, יש רק אוסף של תנאים הכרחיים. תנאי הכרחי למוביליות חברתית וצמצום האי-שוויון הוא השכלה איכותית; תנאי הכרחי להשכלה איכותית הוא מערכת חינוך ציבורית חזקה, גם בפריפריה, שלא נשענת על טלאים ותוספות מן השוק הפרטי, שנגישים רק לעשירים. שוב אני מפנה אותך לסטטיסטיקות הבינלאומיות, שמראות מתאם חד משמעי וברור בין מדינות עם מערכת כזאת לבין ההשגים הגבוהים ביותר בחינוך (פינלנד, סינגפור וכיוב').

    אני לא רוצה לדבר על "כל התנאים האחרים". אני רוצה לדבר על אחריות המדינה כלפי אזרחיה. זה דיבור פוליטי, שיש לו כוונת תיקון, שמופנה למערכת שמנתבת את הכספים שלנו לפי סדר עדיפויות מסוים. אני לא מוצא שום טעם בניתוחים סוצילוגיים רב-ממדיים של ההשכלה וסוגי תעסוקה שמשקללים כל מיני העדפות משפחתיות או אתניות או מה לא. זה אולי מעניין, אבל לא רלוונטי כאן. יש קשר ברור בין השקעת המדינה בחינוך הציבורי לבין רמת ההשכלה שהאזרחים יכולים להגיע אליה *במסגרת אפשרויותיהם הכלכליות*. הקשר הזה מתבטא באיכות המורים, בצפיפות הכיתות, בציוד המדעי שבבית הספר, בכך שהחלונות לא שבורים והתקרה לא דולפת (כמו במז' ירושלים, כי *לא* משפצים שם), ועוד ועוד.

    בוא נדאג שהמדינה תעשה את חובתה; בוא נוודא שסדר העדיפויות שלה מציב את המטרות העליונות האלה – שמקובלות על רוב האוכלוסיה – במקום מספיק גבוה כך שלא יישחקו ויירמסו בכל מיני אמתלות שווא.

    ואחרי שהמדינה תעשה את כל זה לשביעות רצוננו, אתפנה לדבר איתך על שלל הגורמים האחרים שמשפיעים על הקריירה ההשכלתית של הישראלי במאה ה-21.

  34. עידן לנדו / ספט 7 2020 12:52

    הנה ידיעה מהיום, תזכורת מהמציאות.
    https://news.walla.co.il/item/3385212

  35. אסף / ספט 10 2020 11:45

    שלום עידן. אני ״עוקב שקט״ אחרי הבלוג כבר כמה שנים, ורציתי להודות לך על המאמץ האדיר שאתה בודאי משקיע בתחקיריך. הכתיבה שלך חדה ומגובה בראיות. אני אכן מרגיש שאתה מצליח ליצור ידע פוליטי אלטרנטיבי בפוסטים הארוכים שלך, ובודאי השפעת רבות על תפישת עולמי הפוליטית. תודה לך על זה. מעבר לזה, האתגר האמיתי מבחינתי (אפילו בסביבתי הקרובה) – הוא ליצור סדק בתפישת העולם של אנשים אחרים-שהם כל כך משוכנעים ש״אנחנו הטובים״ ושתעשיית הבטחון (ובפרט הסייבר) שלנו היא נפלאה ומופלאה, טובה ומיטיבה. במיוחד כשמדברים עם יוצאי המערכות האלו, זה מרגיש לעתים כאילו אמונתם בצדקת הדרך היא דתית ממש, ולכן שום ראיה או הסבר לא ישכנעו אותם. זה מתסכל מאוד לעתים. אני באמת תוהה איזו דרך אפקטיבית ישנה להגיע לאנשים האלה. (ואני חושב שחשוב להגיע אליהם-ולו רק כי הם נמצאים בעמדות כוח והשפעה).

  36. עידן לנדו / ספט 10 2020 12:49

    אסף, תודה רבה, טוב לשמוע.

    לא פעם אני פונה ישירות אל האנשים האלה בגוף הפוסט, "חושב" ביחד איתם. עשיתי את זה בשני הפוסטים האלה:

    https://idanlandau.com/2017/08/31/defiant-cogs-and-civil-resistance/
    (מפעילי המזל"טים)

    https://idanlandau.com/2016/02/04/technologies-of-oppression-between-israel-and-brazil/
    (כל הסוף של הפוסט)

    אני מניח שיש ספקטרום, לא כולם אחוזי אמונה דתית. עם אלה אין מה לדבר. צריך למצוא את המתנדנדים, או הספקנים קצת יותר, ולפתוח להם את הסדק. גם כשאני כותב על עוולות הכיבוש, אין לי שום יומרה לדבר אל הסמוטריצ'ים (וגם לא אל אנשי השמאל הרדיקלי, המשוכנעים כבר). אני פונה אל המרכז-שמאל הדומם, מסה אפורה שמשתרעת בין העבודה לכחולבן ויש עתיד, ובתוכה לא מעט אנשים טובים, שתודעתם הורדמה אבל לא הומתה כליל. שם העבודה. אי אפשר לדעת מה ינער אותם, אבל זה קורה מדי פעם.

  37. אסף / ספט 10 2020 15:39

    אכן. מה שאתה אומר הגיוני בעיני כמובן. באיזשהו מקום ״עם סמוטריץ׳״ ודומיו פחות קשה לי. ולא מסיבה טהרנית-אני כמובן חושב שדעותיו, עמדותיו, ומעשיו האפקטיביים כפוליטיקאי הם הרסניים ומזיקים. אלא שבמקרה שלו, אני חושד שיתכן שיש לו מודעות לא זניחה ל״השלכות הכיבוש״, והוא מצדיק את זה לעצמו בנימוקים דתיים, הבטחה אלוהית, מוסר וצדק אלוהי שמעבר לתפישה האנושית וכו׳. איתו באמת אין לי על מה לדבר. (כמובן אני לא באמת מאמין שהוא מכיר לפרטי פרטים את המציאות הנפשעת, ויתכן שאם היה נחשף ליותר גם בו משהו היה זז, אבל זה לא העניין כרגע). הנקודה היא שיתכן שאצלו יש ״פחות״ מה ״לעורר״-הוא בעיני פחות מדחיק את המציאות, יש לו פשוט צידוק משכנע ללמה היא דוקא בסדר כפי שהיא. מה שמדהים בעיני זוהי ה״דתיות״ החילונית, שמקדשת את עמדת מערכת הבטחון, ההיי-טק הנפלא שאנחנו מייצאים וכו׳, גם אצל אנשים ש*מתנגדים לכיבוש* ומצביעים עשרות שנים עבודה/מרץ. אני מכיר אישית אנשים כאלו, שתומכים בפינוי התנחלויות והפסקת הכיבוש, אבל מסרבים לראות את ההקשר הרחב היותר של הדברים, ו״מאמינים״ בדת ״התעשייה-צבא-כלכלה-איזה הייטק וסייבר נפלאים יש לנו״. אני אנסח את זה אחרת: אם אני מדבר עם אנשי ימין דתיים מובהקים-ואני מדבר גם עם כאלו, אני לא מופתע מעמדותיהם הגזעניות וכו׳, אז יש לי פחות צרימה. פחות כואב לי ואני פחות מתוסכל מהשיח איתם. כי אני מבין מראש שהם אוחזים בפרדיגמה אחרת. הם באמת ״דתיים״. אני חושב שמאוד הופתעתי, עד כמה אנשים שהם חושבים, ביקורתיים, ומצביעים עבודה/מרץ, הם שמרניים להחריד בכל מיני היבטים שקשורים לצבא ונגזרותיו. למשל הם לא רוצים אפילו לדמיין את ישראל ללא צבא חובה, כי הרי הצבא הוא דבר נפלא, שמייצר כאן את ההייטק הנפלא, שנותן הזדמנויות לנוער להתפתח, שמחנך אותם, מביא מורות חיילות וגדנ״ע לבתי הספר וכו׳. האנשים האלו מדחיקים את ההרס, ההשחתה והסבל שקיום צבא חובה נצחי גורם לנו, אפילו עוד לפני שמסתכלים בכלל על הצד השני. אני מרגיש שצריך להיות קל למכור את הטיעון ״שזה קודם כל פוגע בנו״-לא צריך להיות צדיק מוסרי יחיד בדורו ולכאוב על הצד השני בשביל זה, ולכן זה אמור להיות קל יותר להתחבר ליותר אנשים. להתחבר לזה שהבן שלך בקרבי והוא סובל שם אמור להיות יותר קל. אלא שגם זה לא קורה מספיק לטעמי. במובן הזה, ההגנה על מוסד הצבא, קידושו והפיכתו לדבר טוב (במקום להסתכל עליו כעל ״רוע הכרחי״ במקרה הטוב) היא זו שמתסכלת אותי. אני לא מוצא את המלים המדויקות לזה, אבל אכן התחושה שלי היא שאנשים רבים שבילו שנים רבות במערכת הבטחון פשוט לא מסוגלים להשתחרר מהפרדיגמה הזו-שהצבא הוא טוב, ושטוב שיש לנו אותו והרבה ממנו. הקושי של לקדם דה-מיליטריזציה מהמם אותי. אני מרגיש שזה מחוץ לכל השיח הקונצנזואלי. (אני אישית סבלתי מאוד בצבא כמערכת שכפייה ושלילת חרות נמצאת בבסיסה, וזה פתח לי את העיניים לראות את העוולות והרמיסה שהמדינה מפלה הן פנימה כלפי אזרחיה, והן כלפי הפלסטינים).

  38. עידן לנדו / ספט 10 2020 16:50

    אסף,

    מסכים. אין שיח של דמילטיריזציה בחברה הישראלית, להוציא בארגוני נשים ספורים, כמו "חמושים" ו"פרופיל חדש".

    רעיון שיכול לעבוד עם ה"שמאלנים-חובבי-סייבר" שלך הוא לדבר על הקשר המושתק בין הנצחת הכיבוש לתעשיות האלה (כתבתי עליו גם בפוסט הזה): ישראל "קונה" אצבעות של מדינות אפלות בפורומים בינלאומיים באמצעות סחר הסייבר ההתקפי ונשק קטלני בכלל; האצבעות האלה מאפשרות לה לחמוק מסנקציות שקשורות בהמשך הכיבוש או מכל אי-נעימות שהיתה נגזרת על מדינה שמדכאת כך מיעוט לאומי לאורך חצי מאה. בקיצור, תעשיות הנשק והסייבר – שהחברים שלך מקדשים – יוצרות מעטפת מגן למשטר האפרטהייד – שהחברים שלך מבקרים.

    שינסו להצדיק את זה לעצמם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: