Skip to content
27 באפריל 2017 / עידן לנדו

"הבז": טעימות מספר חדש

%d7%aa%d7%a7%d7%a8%d7%99%d7%91-%d7%a8%d7%90%d7%a9

השבוע ראה אור בהוצאת "כרמל" ספר מיוחד במינו: "הבז" של ג'ון א. בייקר. את הספר הזה קראתי לראשונה במקור האנגלי לפני מספר שנים (קוראי הבלוג חדי הזיכרון יידעו אולי איך התגלגלתי אליו), ומאותו רגע הוא השתכן בליבי, והפך לבן לוויה קבוע, אהוב וסודי. אבל הסוד היה קשה מנשוא, וחשתי דחף עז לחלוק אותו ולהפיץ אותו הלאה. רציתי לראות אותו בלבוש עברי. וכשחשבתי מי יכול לאתגר הכביר הזה, לתרגם את השפה החד-פעמית של הספר הזה, יכולתי לחשוב רק על שם אחד: עודד וולקשטיין.

פניתי לעודד, הצלחתי לעורר את סקרנותו, והוא קרא את הספר. ונלכד בדיוק כמוני. מאותו רגע זאת הפכה להיות אובססיה משותפת, שנפרשה על פני שנה בערך, של תרגום ועריכה ובחישה וליטוש, שתוצאתה מונחת לפניכם. עודד תרגם ביד-אמן, אני ערכתי והוספתי אחרית דבר.

הטעימות שבחרתי כאן הן פרק הפתיחה של הספר ואחרית הדבר. אין לי מספיק מלים כדי לדחוק בכם לרכוש ולקרוא את הספר הזה, שלא קראתם כמותו מעודכם. אם אהבתם, אנא הפיצו את הבשורה הלאה, שכן "כרמל" היא הוצאה קטנה (אף כי מפעלותיה גדולות) ואפשר להניח בוודאות שהפנינה הנידחת הזאת לא תוצג לראווה ברשתות הספרים הגדולות. גורלו של הספר בידיכם.

[מי שאינו יכול להתאפק וחייב לקבל "הקשר", מי הסופר ועל מה כל המהומה, יכול לדלג לפסקאות הראשונות של אחרית הדבר, ומיד לחזור להתחלה].

עיצוב העטיפה: יואב ויינפלד. איורים: יעל גזית

* * *

הבז: חלק ראשון

התחלות

ממזרח לביתי, הרכס הארוך רובץ כנגד קו הרקיע כגופה הנמוך של צוללת. מעליו, שמי המזרח נוהרים בהשתקפויות של מים רחוקים, ומשרים הרגשה של מפרשים שעקרו מחוף. העצים נקבצים על הגבעות, צמרותיהם מתחדדות עד חושך, אך כשאני נע לקראתם הם מתפרדים מעט מעט, השמים גולשים אל התווך, וכבר הם אלונים ובוקיצות יחידים, עץ עץ בחלקה רחבת-ידיים של צללי חורף. המרגוע ובדידותם של אופקים מושכים את לבי לקראתם, דרכם, והלאה לעבר אחרים. הם משרישים בזיכרון, רבדים-רבדים.

הנהר זורם צפון מזרחה מן העיר, מתעקל מזרחה סביב מרגלותיו הצפוניים של הרכס, פונה דרומה ונשפך אל הים. העמק העליון הוא מישור משוטח ופתוח, אשר הופך צר ותלול במורדותיו ושב ונעשה משוטח ופתוח בקרבת שפך הנהר. המישור הוא כשפך אדמה, שהחוות זרועות בו כאיים. הנהר שוטף לאטו, מתפתל לכאן ולכאן; הוא קטן מדי ביחס לערוץ הארוך והרחב, שלפנים נשפך אליו נהר גדול בהרבה, אשר ניקז את רוב מימיה של אנגליה.

תיאורי נוף מפורטים הם מייגעים. למראית עין כל חלק מחלקיה של אנגליה דומה למשנהו. ההבדלים דקים, ילודי אהבה. כאן הקרקע עשויה חמר; חמר סלעי מצפון לנהר, חמר לונדוני מדרום. המדרגות שבצדי הנהר מכוסות חול גס, וכך גם מעלות הרכס. היער היה למרעה, וכיום האדמה משמשת בעיקר לגידולים חקלאיים. היערות קטנים, ומעטים בהם העצים הגדולים. עצי אלון בודדים מזדקרים פה ושם בין עצי אלה לבנה או סבכים של עצי אגוז. רבות ממשוכות השיחים נכרתו. עוד נותרו שיחי עוזרד, אטד ובוקיצה. הבוקיצות מגביהות לצמוח על חמר; צלמיהן המתגוונים משתרטטים בשמי החורף. ערבות מפסקות את מהלכו של הנהר, עצי אלמון מקווקווים את הפלג. שיחי העוזרד מכים שורש. זוהי ארץ של בוקיצה ואלון וקוץ. האנשים בני החֵמַר זעֵפִים ובוערים-לאט, עגומים ועשנים כבולי אלמון, לאקוניים, כבדים כאדמה עצמה.

אם כוללים את כל המפרצונים והאיים, הרי שקו החוף נמתח על פני 650 קילומטרים, ארוך וגחמני מאין כמותו. זהו היבש בחבלי הארץ, ואף על פי כן הוא נושק למים, הולך ומתפורר לביצות ואגני מלח ואיונים של טיט. הבוץ החולי המתייבש שמניחים אחריהם מחזורי הגאות והשפל מְצָלֵל את השמים מעל; העננים משקפים את המים ומקרינים אותם בחזרה ליבשה.

החוות מסודרות, משגשגות, אך ניחוח של הזנחה מרחף על הכל כמו רוח-רפאים של עשב שנשר. תמיד עולה תחושת אבדן, הרגשה של נשכחות. אין כאן שום דבר אחר; לא טירות, לא מונומנטים עתיקים, לא גבעות שטות כעננים ירוקים. אין זה אלא פיתול של הארץ, עירום גולמי של שדות חורף. כברות אדמה עמומות, שטוחות, שוממות, שכווייתן צורבת כל צער.

מאז ומעולם נכספתי להיות חלק מחיי החוץ, להרחיק עד קצות הדברים, להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט כדרך שהשועל משיל את ריחו בצינתם חסרת-הגוף של המים; לחזור לעיר כזר. השיטוטים רושפים הילה, הדועכת עם ההגעה.

לאהבת הציפורים באתי באיחור. במשך שנים לא ראיתי אותן אלא כרטט בשיפולי המבט. הן יודעות סבל ואושר במצבים פשוטים שאינם אפשריים בשבילנו. חייהן מחישים ומתחממים לקצב שלבבותינו לא ישיגו לעולם. הן דוהרות אל האבדון. עוד לא גמרנו לגדול, והן כבר זקנות.

%d7%97%d7%96%d7%99%d7%aa%d7%99

הציפור הראשונה שחיפשתי אחריה היתה התחמס האירופי, עוף שנהג לקנן בעמק. שירו מפכה כמפל של יין הנשפך מגובה אל תוך חבית עמוקה ורועמת. זהו צליל בשום, וניחוחו מתעלה אל השמים השקטים. בסנוורי היום הוא נדמה כחוש ויבש יותר, אך הדמדומים מעדנים אותו ומשווים לו נוֹשנוּת משביחה. אם לשירים היו ריחות, ריחו של השיר הזה היה ענבים מחוצים ושקדים וגזע אפל. הקול נשפך, ואף טיפה לא אובדת. היער כולו עובר על גדותיו. ואז דממה. לפתע, ללא התרעה. אך האוזן עוד שומעת, הד משתהה, דהה, אוזל ונמוג כאד בין העצים. אל הדוממות העמוקה, בין כוכבים מקדימים לזהרורי ערב, התחמס ממריא בזינוק של אושר. הוא דואה וטופח בכנפיו, רוקד ורוקע, קל ושקט במעופו למרחק. בתמונות נהוג לשוות לו עגמומיות צפרדעית והילה של אבלות, כמו היה צלם-רפאים עוכר-שלווה, שהדמדומים סוגרים עליו כקבר. לעולם אין זה כך במציאות. באור בין הערביים אינך רואה אלא צורה ומעוף, קלים וגאים מכל תאור, פזיזים בחסד כסנונית.

הנצים היו תמיד לידי בחשכה, כמו משהו שביקשתי לומר אך לא עלה בידי להיזכר בו. ראשיהם הצרים ניקבו את שנתי במבטים עוורים. רדפתי אחריהם במהלך קיצים רבים, אך כיוון שהם כה ספורים וכה חשדניים, היה קשה למוצאם וקשה עוד יותר לראותם. הם חיו כנמלטים, חיי גרילה. בכל המקומות המוזנחים והגדלים פרע, אבק עצמותיהם השבריריות של דורות של נצים מחלחל עכשיו לרקבובית העמוקה של היער. הם היו גזע מגורש של ברברים יפים, ומשעה שמתו אי אפשר היה להחליפם.

פניתי עורף לשפעתם כבדת-הניחוחות של יערות הקיץ, מקום גוויעתן של ציפורים כה רבות. הסתיו פותח את עונת ציד הנצים שלי, האביב חותם אותה, וביניהם זוהר החורף כקשתו של אוריון.

ראיתי את הבז הראשון שלי ביום מימיו של דצמבר, בשפך הנהר, לפני עשר שנים. השמש הבקיעה באדמומית מתוך ערפליו הלבנים של הנהר, השדות התנוצצו בכפור, הסירות היו מצופות קרה; רק המים הלוחכים קלות נעו בחופש בוהק. הלכתי לאורך קיר הנהר הגבוה לעבר הים. העשב הלבן והנוקשה שהתפצח תחת רגליי הפך רופס ורטוב עם שהשמש עלתה בשמים בהירים והתאבכה בערפל מסנוור. הכפור לא מש מן האזורים המוצלים לאורך היום כולו, השמש היתה חמימה, לא היתה רוח.

נחתי למרגלות הקיר והתבוננתי בחופיות האלפיניות שאכלו על הגדה. לפתע התעופפו במעלה הזרם, ומאות פָּרוּשים נופפו מעל ראשי, מסתחררים הלאה בסאון כנפיים נואשות. נדרש לי זמן רב מדי להבין כי משהו שאל לי להחמיצו מתרחש. התרוממתי גמלונית וראיתי כי שיחי העוזרד המרוששים על מדרונו היבש של הקיר מלאים בקיכלים אפורים. מקורותיהן החדים הורו צפון-מזרחה, והן תזזו והתיזו בבהלה. עקבתי אחר מבטן, וראיתי בז נודד מעופף לעברי. הוא פנה ימינה, ועבר אל פנים הארץ. הוא דמה לבז מצוי, אלא שהיה גדול וצהוב יותר, ראשו היה קליעי יותר, כנפיו ארוכות יותר, ומעופו היה להוט ומרוֹמם יותר. הוא לא עבר לדאייה עד שראה זרזירים מלקטים בשלף, שאז גלש מטה ונחבא ביניהם בעודם נוסקים. רגע לאחר מכן טס מעלה וכהרף עין נעלם בתוך ערפל שקוי שמש. כעת עף בגובה רב הרבה יותר, משולח ומושלך קדימה, כנפיו המחודדות משוכות לאחור ומצליפות ככנפי חרטומית הביצות.

זה היה הבז הראשון שלי. מאז ראיתי רבים, אך אף לא אחד התעלה עליו במהירות או בלהבת הרוח. במשך עשר שנים ביליתי את כל חורפיי בחיפוש אחר אותו זוהר חסר מנוחה, אחר הלהט והאלימות הפתאומיים שהבזים משלחים מן השמים. במשך עשר שנים תרתי מעלי אחר אותה צורת עוגן הנוגסת בעננים, אותה קשת דרוכה המפלחת את האוויר. העין מפתחת רעב שאינו יודע שבעה לבזים. היא משתלחת בהם בזעם אכסטטי, ממש כשם שעין הבז מסתחררת ונפערת למראית המזון, המפתה אותה בדמותם של שחפים ויונים.

%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%93-%d7%a2%d7%9c-%d7%9b%d7%9c%d7%95%d7%a0%d7%a1

על מנת שהבז יזהה ויקבל אותך, עליך ללבוש אותם בגדים, ללכת באותה דרך, לבצע את פעולותיך באותו סדר. ככל הציפורים, הבז פוחד מפני הבלתי צפוי. היכנס לאותם שדות וצא מהם באותה שעה מידי יום, הָפֵס את פראותו של הבז בטקסים קבועים כשלו. האהל על בוהק העיניים, הסתר את רעדתם הלבנה של הידיים, סוכך על הפנים שהאור ניתז מהם, סגל לך דוממות של עץ. הבז אינו פוחד מפני מה שהוא רואה בבירור ולמרחוק. התקדם לקראתו בשטח פתוח, בתנועה יציבה ונקיה מהיסוסים. הנח לדמותך לגדול בהדרגה, אך אל תשנה את מתארה. אל תסתתר אלא אם מסתורך שלם. היה לבדך. הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם, התכווץ מפני העיניים העוינות של החוות. למד לפחוד. השותפות לפחד היא הברית האמיצה מכל. על הצייד להיעשות לדבר שאותו הוא צד. על ההווה, הווה עכשיו, לרעוד כחץ מוטח בעץ. האתמול הוא חדגוני ועמום. לפני שבוע עוד לא נולדת. התמד, שא, עקוב, התבונן.

ציד הבזים מחדד את הראייה. האדמה, הגולשת מאחורי הציפור הנעה, זורמת מן העין בדֶלְתוֹת של צבע נוקב. העין המוטה מבקיעה מבעד לקרום המסוגסג של פני-השטח כדרך שגרזן מלוכסן חותך לליבת העץ. חישה חיה של המקום צומחת כאיבר נוסף. לכיוונים יש צבע ומשמעות. הדרום הוא מקום בהיר וחסום, אטום, מחניק; המערב הוא התעבות הארץ לעץ ועוד עץ, מעשה קיבוץ, חתיכה כבירה של בשר בקר, הירך האלוהית של אנגליה; הצפון פתוח, קודר, נתיב אל הכלום; המזרח הוא שמים מחישים, אותות של אור, פתאום סוער של ים. הזמן נקצב בשעון של דם. כאשר אתה פעיל, קרוב לבז, רודף, הדופק מאיץ, הזמן עובר מהר יותר; כאשר אתה דומם ומחכה, הדופק שוקט, הזמן אטי. לעולם יעיק על רודף הבזים הזמן המתכווץ פנימה כקפיץ נמתח. לעולם ישנא את תנועת השמש, את חליפות האור, את התגברות הרעב, את המטרונום המטריף של הלמות הלב. כאשר הוא אומר, "השעה עשר" או "השעה שלוש", אין זה זמנן האפור והמכווץ של הערים; זהו זכרם של הבזק שמש או הטיית אור, אשר ייחדו אותה שעה ואותו מקום באותו יום, ונצרבו בזכרונו של הצייד כמגנזיום בוער. ברגע שבו הוא יוצא מפתח ביתו, צייד הבזים יודע את דרך הרוח, מרגיש בכובד האוויר. הרחק בתוכו הוא מדמה לראות את יומו של הבז גדל בהתמדה לקראת האור של מפגשם הראשון. הזמן ומזג האוויר אוחזים בבז ובמבקשו בין ציריהם המסתובבים. כאשר הבז מתגלה, הצייד מביט באהבה לאחור על כל היגיעה והסבל של החיפוש וההמתנה. גלגול-הצורה חל בכל, כאילו עמודיו המנותצים של מקדש חרב קמו באחת להדרתם הקדומה.

אני מבקש לעמוד על שפך-הדמים של ההריגה. מגניהם של הבזים הבליעו זאת לעתים קרובות מדי. האדם אוכל-הבשרים אינו נעלה מזה בשום פנים. כה קל לאהוב את המתים. המילה "טורף" מתפקעת מרוב סילופים. כל הציפורים אוכלות בשר חי בנקודה כלשהי בחייהן. חשבו על הקיכלי קר-העין, אותו קרניבור מקפץ של כרי דשא, דוקר תולעים, מרוצץ חלזונות עד-מוות. אל נייפייף את שירו ונשכח את ההרג המפרנס אותו.

ביומן שניהלתי במשך חורף אחד ניסיתי לשמר אחדות הכורכת יחדיו את הציפור, המתבונן והמקום החובק את שניהם. כל מה שאני מתאר התרחש לנגד עיניי, אך איני סבור כי די בהתבוננות כנה. רגשותיו והתנהגותו של המתבונן גם הם ממין העובדות, ויש לתעדם ביושר.

במשך עשר שנים עקבתי אחר הבז. הוא אחז בי כדיבוק והיה לי כגביע הקדוש. עכשיו כבר הלך. תם המרדף הארוך. נותרו מעט בזים, ייוותרו עוד פחות, אפשר שלא יהיו כלל. רבים מתים על גבם, מוכי-שיגעון הם נאחזים בשמים בפרכוסיהם האחרונים, גמורים, נשרפים באבקה המזוהמת והבוגדנית של הריסוס החקלאי. לפני שיהיה מאוחר מדי, ניסיתי לשוב וללכוד את יופיה הבלתי-רגיל של ציפור זו, ולמסור את פלא הארץ שחיה בה, ארץ שלדידי היא שופעת ומרהיבה כאפריקה. זהו עולם גווע, כמו מאדים, אך עודו זוהר.

(מאת: ג'ון א. בייקר, תירגם: עודד וולקשטיין)

* * *

אחרית דבר

"מאז ומעולם נכספתי להיות חלק מחיי החוץ,
להרחיק עד קצות הדברים,
להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט
כדרך שהשועל משיל את ריחו
בצינתם חסרת-הגוף של המים."

"הבז" הוא נס ספרותי שחומק מהגדרות. מצד אחד, יומן תצפית מדוקדק, עניין לצפרים, שוחרי טבע וכתיבה על הטבע. מצד שני, טקסט פואטי צרוף שמתעלה לגבהים שיריים, ובורא שפה חדשה לגמרי של התבוננות ותיאור. התקרבות אינטימית להפליא אל אורחות חייו של הבז, אל הרגלי יומו, תשוקותיו, גחמותיו, נמנומיו, שבה בעת מותירה בצל, כמעט באלם גמור, את אישיותו של הצופה-כותב. ספר ללא עלילה שדפיו נחרכים בדרמות עוצרות נשימה ונהפכים זה אחר זה במתח דרוך.

כשיצא הספר לאור באנגליה, ב-1967, נשלף מחברו, ג'ון אלק בייקר (1926-1987), מאנונימיות גמורה. בייקר התגורר כל חייו בעיירת הולדתו, צ'למספלד שבמחוז אסקס במזרח האי הבריטי. את לימודיו הפורמליים זנח בגיל 17 ומאז נדד בין עבודות מזדמנות שונות – עוזר בהוצאת ספרים, ספרן, פועל במפעל לעיבוד עצים, ולבסוף, פקיד באגודת הרכב של צ'למספורד. לצבא לא גויס בשל קוצר ראייה, וכבר בנעוריו סבל מהתפרצויות של דלקת מפרקים שגרונית, מחלה כרונית שהלכה והחמירה עד שבתחילת שנות השבעים כבר נבצר ממנו להמשיך בסיורי האופניים האהובים עליו בטבע. תחת זאת היתה אשתו מסיעה אותו אל נקודת תצפית, שם היה מבלה שעות ארוכות, ואז אוספת אותו עם ערב בחזרה. בייקר מת בגיל 61 מסרטן שנגרם, ככל הנראה, בשל התרופות שנטל נגד השיגרון.

%d7%a2%d7%98

כפי שהוא כותב בפתיחת הספר, העניין בציפורים התפתח אצלו בגיל מאוחר, ו"הבז", פרסומו הראשון, יצא לאור כשהיה בן 41. אחריו פירסם ב-1969 עוד ספר יחיד, "גבעת הקיץ", ושני מאמרים קצרים, האחד על הבז והשני מאמר פולמי נגד תכניות פיתוח שסיכנו את הטבע בחופי אסקס. ואז נדם קולו. "הבז" הקנה לבייקר תהילה זמנית – ושני פרסים ספרותיים – אך בשנות השבעים שוב נשכח מלב. רק ב-2005, עם הוצאתו המחודשת באנגלית, כבש לו מקום של קבע ביצירות המופת של כתיבת הטבע בפרט והכתיבה האנגלית בכלל. השפה של "הבז", הדחיסות ועזות המבע שלו, מזכירים שירה יותר מפרוזה (בייקר היה חובב שירה מושבע, ובנעוריו אף כתב שירים). כתיבתו של בייקר הושוותה לא אחת לזו של המשורר טד יוז, אך ככל שהיא מתנערת מן האנושי ומטמיעה את החייתי, בייקר הרחיק לכת ממנו.

תאריכי התצפיות בספר – בייקר עקב באדיקות אחר שני זוגות בזים באזור חוף אסקס – משתרעים על פני חצי שנה, סתיו וחורף, אך בהקדמה מסביר בייקר שלמעשה "דחס" לתקופה זו תצפיות ואירועים שתיעד במשך עשר שנים תמימות, ככל הנראה בין 1955-1965. תהליך הזיקוק הזה, והבחירה המודעת ב"תיארוך בדוי" לאירועים השונים, מסמנים כבר מלכתחילה שלפנינו יצירה ספרותית לא פחות מאשר יומן שדה. גם החירות שנטל לעצמו בכתיבה, בתנועת המטוטלת בין העובדתיות הדקדקנית לבין אשד הדימויים הנועזים, יכולה להסביר את הקושי בהתקבלותה של היצירה. בייקר עצמו סבר שאין טבעי ממודוס הכתיבה הזה: "ביומן שניהלתי במשך חורף אחד ניסיתי לשמר אחדות הכורכת יחדיו את הציפור, המתבונן והמקום החובק את שניהם. כל מה שאני מתאר התרחש לנגד עיניי, אך איני סבור כי די בהתבוננות כנה. רגשותיו והתנהגותו של המתבונן גם הם ממין העובדות, ויש לתעדם ביושר."

זהו תיאור מדויק אך חלקי, שכן בנוסף למציאות החיצונית (הבז ומעלליו) ולמציאות הנפשית של הכותב, יש מרכיב נוסף ומשמעותי בכתיבה: המציאות הפנימית של הקורא. הכתיבה של בייקר לא רק מעוררת בקורא רגשות עזים, אלא גם מכוונת עמוק יותר, אל מצב חישתי ראשוני וחשוף, שבו דימויים עתירי-יופי כמו נמסים אל הדברים עצמם – צורות וצבעים, אור ואפלה, תנועה וחלל. אחד ממעריציו של בייקר, במאי הקולנוע ורנר הרצוג, מדבר על "הטקסט כגילוי של אקסטזה", מעין מוביל רוחני למציאות אחרת – אמת שחורגת מן "העובדות". הצפייה בציפורים, כותב המבקר והנטורליסט רוברט מקפרלן, הופכת ל"משהו דמוי טקס שמאני":

"מה שבייקר הבין היה שבכדי שהקורא יתמיד בקריאה של אותו מחזור אירועים שוב ושוב, עליו לעצב שפה חדשה של תיאור. השפה שיצר היתה אינסטינקטיבית, פתאומית ואווירית כמו הציפור שלה היא הוקדשה, וכמותה, גם היא היתה מסוגלת לעורר ולהבהיל על אף שחזרה על עצמה."

* * *

הגיבור הגלוי של הספר הוא כמובן הבז, אך הגיבור הסמוי שלו, שנוכחותו שורה בכל, הוא המבט: הראייה החודרת, המפרקת, הקורעת נתחים-נתחים מן העולם הנגלה לעין. בייקר מסגל לעצמו את מבט העל של הבז, מבט לא-אנושי שמתמקד בזיקות של צורה וצבע ומרקם, וזונח את הזהויות הנבדלות של יסודות נוף ובעלי חיים. הנה צרור דוגמאות לחופשיות שבה דבר אחד נעשה לדבר אחר בכוח העין והלשון של בייקר:

האדמה והשמים הם ים. "הסערה המערבית החמה דשה בנחשולים רועמים את מישור הנהר השטוח, מנוססת סהרונים של רסס אוורירי כנגד שובר הגלים השחור של הרכס המיוער."

מים-ציפור-מים. "גל של טורקיז קפא והיה לשלדג ניצב על אבן, אחר נשבר, ונבע הלאה משם בעיקול הזרם."

הבז הוא דג. "הוא שחה במעלה האוויר החמים, צלול וזהוב באור השמש, כנפיו זורמות גלים שריריים כהבהובו המתנחשל של סנפיר הדג."

הבז הוא נוף. "מתחת היה צבעו כקרקעית נהר, חום-צהבהב בוצי כעין האוכרה; מעל רחץ בזוהרם של עלי סתיו, אשור, בוקיצה וערמון."

הנוף הוא בז. "עננים גבוהים, רוח קרה, אופקים מנוקרים עד בוהק במקורה של הרוח."

שוב ושוב מותח בייקר את גבולות השפה התיאורית במאמציו לדייק במסירת רשמי החושים. כדי להיות נאמן לגוני הפלומה של הבז המשתנים בשמש, הוא מגייס לעזרתו מגוון עצום של שמות ודימויים של צבע: חום-צהבהב, אדום-שועלי, שמנת, ערמון, חום שוקולדי, ארד מוכתם, זהוב-מפוספס, בוצי כעין האוכרה, תפארת אדומה-זהובה, צהוב-רומץ, משובץ שנהב וזהב, נגוהות של סיינה שרופה. יש משהו נואש כמעט באובססיה הכרומטית הזאת, ללכוד את המראה החולף ביעף, שיקוף של האובססיה העמוקה יותר עם הבז; שתיהן נושאות על מצחן את חותם הכישלון. "הכי קשה לראות מה שנמצא באמת לנגד העיניים", כותב בייקר, בהדהוד מעניין למימרה הידועה של ג'ורג' אורוול ("כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד").

%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a9-%d7%9e%d7%9c%d7%9e%d7%98%d7%94

תכופות מבקש בייקר לחרוג מטווח החישה האנושי באמצעות דימויים סינסתטיים חריפים: "אם לשירים היו ריחות, ריחו של השיר הזה היה ענבים מחוצים ושקדים וגזע אפל" (צליל-ריח); "מטח של שרונים נורה מן השדות והרגיז את האופק ברחש כנפיים אפל" (צליל-מראה); "הם תרים אחר מזונם במים העמוקים, לוחכים כבני בקר ובבואותיהם האדומות צורבות כוויות מְלַחשות על פני המים" (מראה-מגע-צליל).

הנוף הדומם קם לחיים בלשון דינמית להפליא: "אופק המערב הסתמרר, שחור וקוצני"; "ערפל החביא את היום בקיטור הארץ. ריחו היה מר ומתכתי, והוא מישש את פניי באצבעות קרות ונרקבות. הוא השתרע בצד הדרך כלטאה ענקית מתקופת היורה, המבאישה במרבץ הביצה." והנה עוד דוגמה מרהיבה: "שפך הנהר עבר על גדותיו. כשאור היבשה ידעך, השמים יתבהרו בנהרת המים הגואים. הבז ייפול בשבטיהם הפזורים של חופמים ישנים. כנפיהם יתרוממו אל השקיעה, כעשן המיתמר על הקורבן." שימו לב למשחק התנועות מעלה-מטה: מי הנהר עולים מעלה, אור היבשה יורד מטה, אור הנהר עולה, הבז נופל, הכנפיים מתרוממות, השקיעה יורדת, העשן מיתמר מעלה. כל הדרמה השקטה הזאת מתרחשת על פני שני משפטים, שנחתמים – כמו לא מעט תיאורי שקיעה ודמדומים בספר – ברמיזה ברורה למוות.

* * *

זה המקום לעמוד על הנוכחות של המוות בספר, נוכחות כה בולטת וקבועה שמקנה לו איכות מורבידית ייחודית, חריגה מאוד בסוגת הכתיבה על הטבע. עוד לפני תיאורי הקטל של הבז העט על טרפו, כדאי לשים לב כיצד נשזרים בטקסט שוב ושוב ביטויים כמו "העץ המת" או "עלים מתים", לעתים כחלק מתיאור הנוף הטבעי ולעתים כסוג של רמז מטרים לציד: "שמעתי עלה מת ניתק ונישא מטה לגעת בפני השביל הבוהקים ברחש קל, קשה. הבז ריחף בעדנה מתוך עץ מת, כרוח-רפאים חומה ועמומה של ינשוף."

היו סיבות אובייקטיביות לאווירה הסופנית הזאת. בתקופה המדוברת – סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים של המאה העשרים – היה הבז האנגלי בסכנת הכחדה. בתקופה של שניים וחצי עשורים צנח מספר הזוגות במחצית, מ-700 ל-350. ב-1963 נספרו פחות מ-70 זוגות שגידלו גוזלים. הסיבות לכך היו הרעלות מחומרי ריסוס כימיים וציד בלתי מפוקח של בזים. בייקר היה משוכנע שהבז עומד להיכחד ואלו ימיו האחרונים. כך הוא כותב בהקדמה: "עכשיו כבר הלך. תם המרדף הארוך. נותרו מעט בזים, ייוותרו עוד פחות, אפשר שלא יהיו כלל. רבים מתים על גבם, מוכי-שיגעון הם נאחזים בשמים בפרכוסיהם האחרונים, גמורים, נשרפים באבקה המזוהמת והבוגדנית של הריסוס החקלאי."

בייקר היה שמח לגלות שהמגמה המסוכנת הזאת נבלמה. מודעות אקולוגית גוברת הביאה לכך שאוכלוסיית הבזים שוקמה, וב-2014 נמנו באנגליה מעל 600 זוגות. הבז עדיין לא רווח כבעבר, אך כבר אינו נתון בסכנת הכחדה.

המוות שמבשר הבז יכול להיות עדין או אלים, אך תמיד יבוא בחטף: "משהו רץ למקלט התעלה הצדדית. הבז נפל עליו קל כנוצה. ארבע כנפיים טפחו יחדיו, ואז קפאו שתיים באחת." אחריו משתרר שקט פתאומי, סימני דם או עצמות מגורמות מבשר, שבייקר מלקט בשקדנות של ספק-בלש ספק מחזר-עקשן:

"הוא נפל במהירות כה רבה, הוא נורה בחמה בוערת כזאת מן השמים אל היער האפל שמתחתם, עד שצורתו השחורה התעמעמה לאוויר אפור, נחבאה בענן זהרורי של מהירות. בנופלו משך אחריו את השמים. זה היה סופי. זה היה המוות. לא היה עוד דבר. לא יכול להיות עוד דבר. הדמדומים הקדימו לרדת. מבעד לאפלולית המתעבה, יונים מפוחדות עפו מטה בדממה, ללון מעל לכתם הדם המנוצה באחד משבילי היער."

בהקדמה לספר כותב בייקר: "אני מבקש לעמוד על שפך-הדמים של ההריגה. המגנים על הבזים הבליעו זאת לעתים קרובות מדי." אך נדמה שהפרטנות הגרפית של מעשה הקטל מבטאת דחף עמוק ונחוש יותר מדייקנות מדעית גרידא. למשל הקטע הזה:

"ובעבור החוגלה לא היו אלא שמש שכבתה פתאום, שחור באוש ומנפנף שפורש כנפיו מעל, וכבר השאגה נפסקת, הסכינים הלוהבים טסים פנימה, הפנים הלבנות האיומות יורדות – מאונקלות ורעולות ומקורננות ולטושות-עיניים. ואז מתחילים ייסורי הגב הנשבר, שלג ניתז מכפות מתכתשות, שלג ממלא את צעקתו הפעורה והדמומה של המקור, עד שמחט מקורו של הבז חרצה את חסדה בצוואר המתענה וחטפה בעווית את החיים שהרעידו בתוכו."

כאן מאמץ בייקר, באופן פחות שגרתי, את נקודת המבט של הקורבן, אך גם היא נועדה להבליט את הברוטליות חסרת-הרחם של הבז. יותר מכול נדמה שניכרת פה הכרעה אמנותית: כמו ברומנים של נבוקוב ובסרטים של קופולה, אנו עדים למתח ולהתנגשות בין האתי לאסתטי, לתחושה שאותם דברים שמעוררים בנו רתיעה מוסרית גם מושכים את ליבנו ועינינו ביופיים המוחץ. היושר האמנותי מחייב להותיר את המתח הזה בשיאו, מציק ודוקר ולא פתור ("אדום-כדם! איזה תואר חסר טעם. אין יפה ועשיר כאודם הדם הזורם בשלג. מוזר שהעין יכולה לאהוב מה שהרוח והגוף שונאים").

%d7%a2%d7%9d-%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%94

כך יוצא שאת הספר הזה קוראים בנשימה עצורה. אתה כבר יודע שהטבח הבא מחכה מעבר לפינה. אתה כבר יודע שאת השמים הרוגעים, את להקות הציפורים בשפך הנהר, תפלח עוד רגע העיטה הקטלנית של הבז. כל היופי הגאיוני הזה עוצר את נשימתך לא רק משום שהוא יפה להלל אלא גם משום שהמוות כרוך בעקבו. על כורחך אתה מצפה לאקט הפורם, לשיסוע; על כורחך אתה נהפך לקורא משחר לטרף.

ספרות גדולה באמת עושה זאת; היא מפנה את הקורא נגד עצמו מתוך שהיא חושפת בפניו את קרביו המסלידים. "הבז" עושה זאת לא רק באופן שבו הוא מעמת אותנו עם טבענו הטורפני, אלא גם במהלך האידאי הגדול של הספר: ההתנערות מן האנושי. הפן הזה לא הואר דיו בביקורת על "הבז", ולכן ראוי להרחיב בו.

* * *

אף כי אין לו עלילה, "הבז" משרטט מסלול של התקרבות גדלה והולכת בין בייקר לבין הבזים. הוא רוכש בהדרגה את אמונם, עד סצינת הסיום שבה הוא נעמד במרחק של מטרים ספורים מבז שנרדם במחיצתו על ענף עץ (סצינה רבת-עדנה שמזכירה הירדמות של ילד בחיק אביו). במובן המנטלי, בייקר הולך ומסגל לעצמו את נקודת המבט הבזית, ואת פלטת הטעמים והצבעים הבזית, במה שראוי לכנות "תרגילים באמפתיה קוגניטיבית". אם הספרות ככלל מאמנת אותנו באמפתיה כלפי דמויות אנושיות זרות ושונות מאיתנו, "הבז" מרחיב זאת אל מעבר לגבולות הקוגניציה האנושית. לכאורה מדובר בפרדוקס (אין להשיג את מה שמחוץ להשגה האנושית), אך בפועל, בשל עוצמתה הסוגסטיבית של לשון הכתיבה, הדמיון נעתר לתרגילים הללו; נעתר ברצון, בהשתאות, באקסטזה.

וכך זה קורה: "העין מפתחת רעב שאינו יודע שובעה לבזים. היא משתלחת בהם בזעם אקסטטי, ממש כשם שעין הבז מסתחררת ונפערת למראה המזון, המפתה אותה בדמותם של שחפים ויונים". ובהמשך: "הָפֵס את פראותו של הבז בטקסים קבועים כשלו". והנה קטע שבו הסכר בין אדם לציפור מתנודד כולו על מילה אחת – שקורסת ומועלת בתפקידה המגדר והמפריד:

"התקדם לקראתו בשטח פתוח, בתנועה יציבה ונקייה מהיסוסים. הנח לדמותך לגדול בהדרגה, אך אל תשנה את מתארה. אל תסתתר אלא אם מסתורך שלם. היה לבדך. הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם, התכווץ מפני העיניים העוינות של החוות. למד לפחוד. השותפות לפחד היא הברית האמיצה מכול. על הצייד להיעשות לדבר שאותו הוא צד. על ההווה, הווה עכשיו, להתייחד באינטנסיביות הרועדת של חץ מוטח בעץ. האתמול הוא מונוכרום עמום. לפני שבוע עוד לא נולדת. התמד, שא, עקוב, התבונן."

משפט המפתח הוא "הימנע מן המוזרות המתגנבת של האדם". שימו לב לדו-משמעות: "הימנע להתגנב" (אתה הצופה בציפור), או לחילופין, "הרחק עצמך מן המתגנב" (אתה הציפור). מי הוא מי כאן? מי מתכווץ בפחד ממי?

לעולם לא נדע איך נראה או מוחש העולם לבז, דרך כדורי עיניו הגדולים, דרך רעד נוצותיו ברוח. כל חיה היא עולם סגור בפני האדם. אך ספק אם מישהו הצליח אי פעם לגמוא בדמיונו מרחק רב כל כך בדרך אל עולמה של החיה:

"הארץ היא לעיניו של הבז כמו החוף לעיניו של המפליג בסירתו ללשונות הים הארוכות. שובל מים הולך ונסוג מאחוריו, קרעיו של אופק מנוקב דואים לדרכם מעבריו. כמו יורד הים, הבז חי בעולם נשפך ומשולל אחיזה, עולם של שובלים מתפוגגים ומדרונות ניגרים, מישורים שוקעים של אדמה ומים. אנו המעוגנים והרתוקים לארץ איננו מסוגלים לשוות חירות זו של העין. הבז רואה וזוכר תבניות שאנו לא יודעים על קיומן: משבצות מסורגלות של בוסתן ויער, צורותיהם הרבועות, המתגוונות לאין-קץ של השדות. הוא מנווט את דרכו ברחבי הארץ בעזרת רצף של סימטריות שנטבעו בזיכרונו."

בייקר אינו מגביל עצמו לחוש הראייה. הוא טועם מן הטרף של הבז, הוא מהלך בבוץ הטובעני כציפור מבוססת, הוא כורה אוזנו למשק כנפיים של יונה תועה. לכאורה, במובן ביוגרפי פשוט, קל להבין זאת: אדם שסבל כל ימיו מקוצר-ראייה וממחלה כרונית איומה שהגבילה את ניידותו מוצא לעצמו אלטר-אגו בדמות הבז – החיה שאין שני לה בחדות-הראייה ומהירות התנועה. אך הפרשנות הפסיכולוגית הזאת מצמצמת ומרדדת את הרדיקליות של הטקסט. שכן בייקר אינו מנסה רק "להיחלץ" מכבליו הפרטיים, אלא שואף להרבה מעבר לזה – להיחלץ מן הסד האנושי עצמו. יתירה מזאת, לא רק יכולות כבירות הוא לומד מהבז, אלא גם פחד: הפחד ממנו עצמו, כלומר, מן האדם.

כל חיות הבר פוחדות מן האדם, וברתיעתן ממנו נמהלים גועל וחוסר הבנה. הקטעים החזקים ביותר בספר, אלה שעוררו מן הסתם אי נחת בלא מעט קוראים, נוגעים בפחד ובמיאוס מן הנוכחות האנושית בטבע. הנה כמה מהם:

"כמו הבז, שמעתי ושנאתי את קול האדם, אותה אימה חסרת-פנים של חללים שנחצבו באבן. נחנקתי באותו שק מטונף של פחד."

"שום כאב, שום מוות אינם מטילים על חיית השדה אימה שתשווה לפחדה מן האדם. טבלן אדום-גרון, ספוג ומטונף בנפט, המסוגל להזיז רק את ראשו, ידחוק עצמו הלאה מקיר הים בעזרת מקורו אם רק תשלח ידך לעברו בעודו צף בזרם כבול-עץ. עורב מורעל, פיו משווע לאוויר והוא מפרפר נואשות בעשב כשקצף צהוב מבעבע מגרונו, יטיח עצמו שוב ושוב במעלה קיר האוויר אם תנסה לתופסו. ארנב, נפוח ומרקיב ממחלת המיקסומטוזיס, לא יותר מעווית של דופק בשלפוחית של עצמות ופרווה, יחוש את רטט צעדיך בקרקע ויחפש אותך, עיניו הלא רואות יוצאות מחוריהן. אחר כך יגרור עצמו לתוך שיח, רועד מפחד. אנחנו הרוצחים. אנחנו מסריחים ממוות. אנחנו נושאים אותו לכל מקום. הוא נדבק אלינו כמו כפור. אנחנו לא יכולים לקרוע אותו מעלינו."

"אנו חיים, בימים אלה של חוץ, אותם חיים מלאי רגשה ופחד. אנו נמנעים מבני אנוש. אנו שונאים את זרועותיהם המונפות-פתאום, את טירוף מחוותיהם המתנופפות, את שסף מִצעדם הגחמני, את דרכיהם המוֹעדות בלא תכלית, את פניהם הלבנות כמצבות."

"כדרך ערבי אביב רבים כל כך, שום ציפור אינה שרה בקרבתי, בשעה שכל העצים והשיחים הרחוקים מצטלצלים בשיר. ככל בני האדם, אני פוסע בתוך חישוק של ברזל מלובן ברדיוס של מאה מטרים, המבער כל חי. כשאני קופא על עומדי החישוק מצטנן, ונמוג מעט מעט."

הפחד מן האדם ומן האסון שהוא מבשר מלווה את בייקר בכל אשר ילך, כמין קללה הרובצת עליו. הוא חש אותו משני עבריו – כמי שמטיל פחד וכמי שחווה אותו מתוך הזדהות מוחלטת עם קורבנותיו. מן המלכוד הזה אין מוצא, זולת המרה ביולוגית-מיסטית מוחלטת:

"באשר ילך, בחורף זה, אלך אחריו. אחלוק בפחד, בהתעלות ובשיממון של חיי הציד. אלך אחריו עד שדמותי, דמות אנוש טורף, שוב לא תחשיך מרוב אימה את קליידוסקופ הצבעים המזדעזע, אשר מכתים את הגומה העמוקה של עינו הזוהרת. ראשי הפגאני ישקע אל תוך אדמת החורף, ובה ייטהר."

ממה ייטהר הראש שהפך לפגאני? בפשטות, מן האנושיות המבעיתה שלו. שם, בנקודת המגוז של שרירי החיה המתרפים ודמות האנוש המופשלת, היכן שהפחד מפנה מקום לסקרנות שלווה, ייוושעו החיה והאדם כאחד.

זהו חזון פוסט-הומניסטי, שעולה גם מכתביהם של כותבי-שוליים אחרים (המשורר רובינסון ג'פרס, הנטורליסט אדוארד אבי, ההוגה ג'ון גריי). ג'פרס טבע את המושג "לא-הומניזם" (inhumanism), שהוא "הסטת הדגש מן האדם אל הלא-אדם, דחייה של הסוליפסיזם האנושי והכרה בתפארת החוץ-אנושית". ייחודו של בייקר הוא לא בהיפתחות אל הטבע או אל הזרות החייתית, אלא בעמידה הרגשית-מוסרית הזאת, בזעזוע שבהתגלות צלם האנוש המרתיע שלנו, כפי שהוא נחזה בעיני החיה והציפור. החוויה הזו, למי שנענה לתוקפה, לדחיפותה, ואינו הודף אותה בזחיחות, עלולה להיות קשה מנשוא. על כורחך אתה אדם ולא בז, על כורחך תהיה זר ומאיים בטבע. דע את עצמך, גם בקלונך.

ויחד עם זאת, יש דברים שנתונים לבחירתנו. בייקר אינו מוקיע את האדם באשר הוא, אלא רק את נוכחותו הדורסנית בטבע (הדברים מקבלים ביטוי ברור מאד במאמר שכתב ב-1971, במחאה על תכניות הפיתוח לחוף אסקס). את הנוכחות הזאת אפשר לרסן ולשנות. השינוי כרוך בחשבון נפש מהותי עם מה שמגדיר אותנו כבני-אנוש, אך מנגד עומדת הגדרה לא פחות מוצקה שלנו: אנו יצורים חיים. זיקתנו ליצורים חיים אחרים לא חייבת להמיט עליהם אסון; היא יכולה להציל את נפשותינו. השורות האחרונות של "הבז" רוקמות אינטימיות נדירה בין הרודף לנרדף, בין האדם לחיה. לא ציׅד, לא ביות ולא הימנעות זה מזה, אלא אופציה אחרת, הנוגהת ממעמקי ההיסטוריה הקדומה של אבותינו: הימצאות נינוחה זה לצד זה, בעולם שאין מושלו.

(עידן לנדו)

לרכישת הספר באתר הוצאת "כרמל", לחצו כאן.

 

11 תגובות

להגיב
  1. hagarielinka / אפר 27 2017 10:40

    שלום עידן לנדו,

    לאור המלצתך קניתי את הספר (חייבת להודות שקניתי אותו ראשית בשפת המקור ובהוצאה דיגיטלית . סליחה).

    רציתי רק לספר לך שתרגמתי ספר שנדמה לי דומה במהותו לספר הזה: Ring of bright water של Gavin Maxwell. הספר ״שלי״ הוא על לוטרה ושמו בעברית ״טבעת של מים זוהרים״. יצא בהוצאת מעריב. לאחרונה ניסיתי להשיג בחנויות עוד כמה עותקים של הספר והעליתי חרס בידי. אם תרצה לקרוא את הספר בתרגומי אשלח לך אותו (בהשאלה)…

    בברכה

    חנה כהנא
    Sent from my iPad

    >

  2. עידן לנדו / אפר 27 2017 10:48

    חנה,
    תודה רבה, לא ידעתי עליו. אל דאגה, אשיג אותו דרך הספריה האוניברסיטאית. נשמע מרתק.

  3. אורי / אפר 27 2017 12:04

    תודה רבה, עידן, ההמלצה שבתה אותי. הזמנתי את הספר

  4. המחסנאית / אפר 27 2017 15:43

    מחפשת עכשיו לינק לרכישת הספר וגוגל העלה את הפוסט הזה ראשון ברשימה.

  5. עודד נעמן / אפר 27 2017 20:33

    אחד הספרים היפים ביותר שקראתי. כל כך שמח שהוא יוצא לאור בעברית. תודה

  6. אסתר בן חור / אפר 27 2017 23:32

    איך הוא נקרא באנגלית? לא מצאתי בשם THE BUZZARD

  7. dart434 / אפר 28 2017 00:38

    כתבת מאוד מעניין את אחרית דבר ומסקרן יהיה לקרוא את הספר. ציפור ציד כמו דרכו של לוחם. המון התמודדויות שאפשר לראות . ואהבתי את מישפט הסיום. תודה רבה .אקרא.

  8. עודד נעמן / אפר 28 2017 01:43
  9. מייקו / אפר 28 2017 16:28

    בזכות רשימתך זו אני מתרגשת לקראת העונג הצפוי לי בקריאה.תודה רבה עידן.

  10. קטרין / יונ 5 2017 10:19

    שלום עידן, נהניתי לקרוא את קטעי הקריאה המתורגמים, וכן את הניתוחים הספרותיים לספר הנפלא של בייקר.
    הבז הוא אכן עוף מרתק. ויש לנו גם סיפור ישראלי משלנו, שאותו חיברתי: "עמית של הבזים האדומים" בהוצאת רימונים.
    ספרי זה ראה אור ב 2012, והוא חלק מחומר הלימודים בבי"ס תל"י אלונה שבמושב עמיקם.

  11. עידן לנדו / יונ 5 2017 10:42

    תודה רבה, קטרין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: