להעיף את גדעון סער

גדעון סער הוא כנראה שר החינוך הגרוע בתולדות המדינה. אני יודע שחשבתי שלימור לבנת היתה הכי גרועה; טעיתי. אני יודע גם ששר או שרת החינוך הבאים יהיו עוד יותר גרועים מסער, למרות ששכלי כבר לא יוכל להשיג דרגה כזאת של אי-כשירות שלטונית; סחרחורת תוקפת אותי כשאני מנסה לדמיין שר חינוך גרוע יותר מסער. על כן אני מעדיף להתרכז בהווה. אני מבין שיש משהו קטנוני בהתרכזות בנושא זניח ושולי כל כך – מערכת החינוך. אני מבין שלאור המלחמה הגרעינית הצפויה עם איראן, לאור כניסתו של יאיר ("אני תומך תמיד בעמדת מערכת הביטחון") לפיד לפוליטיקה, לאור פרישתו של יעקב אילון מערוץ 10, יש משהו פאתטי ונלעג בהתעקשות שלי לדבר על גגות שקורסים בבתי ספר ועל הורים שלא יוכלו לממן השנה גן לילדיהם. פאתטיים, נלעגים, שוליים, מיותרים – כאלה הם חיינו, האזרחים, למרגלות השלטון ותועפות הנצח שלו.

ובכל זאת.

בכל זאת, בתוך השלולית הקטנונית הזאת, יש לי נקודה קטנונית להעביר: גדעון סער צריך לעוף. מחר, היום, אתמול – רק להרחיק את האיש הרע הזה, שתחת הנהגתו מתפוררת מערכת החינוך, נכתשים המורים, כורעים ההורים, מיטמטמים התלמידים.

הנה 14 סיבות שבגללן סער צריך לעוף. מרביתן מספיק חמורות כדי להצדיק זאת בפני עצמן, ללא תוספת כלשהי. כמעט כולן לקוחות מחדשות החודשיים האחרונים. ושימו לב: כולן נעוצות בדברים שסער לא עושה, לא בדברים שהוא עושה. על הדברים שהוא עושה כולנו קוראים בחדשות; אין להם דבר וחצי דבר עם הצלת מערכת החינוך. את תפקידו הבסיסי כשר חינוך סער הפקיר לחלוטין לטובת פעילותו כקומיסר חינוך.

1.
5,000 תלמידי בתי ספר בלקיה שובתים במחאה על תנאי לימוד בלתי נסבלים: חלונות שבורים, כיתות לא מחוממות, שירותים הרוסים, בחצי מהכיתות אין חשמל, ביוב פתוח בחצר בית הספר, אין דיו להדפיס תעודות. ביישוב ואדי אל-נאעם התלמידים משתינים בחצר (התלמידות הפסיקו להגיע לבית ספר מסיבה זו), ותשתיות החשמל והמים הרוסות.

2.
בארץ חסרים 2,500 גני ילדים, עבור 80 אלף ילדים, על מנת ליישם במלואו את חוק חינוך חינם לגילאי 3-4. בשנה הקרובה ייבנו רק 1,000 גנים. עקב מחסור בגננות, משרד החינוך יגייס סטודנטיות לחינוך וגם גננות בגימלאות לניהול גנים, מהלך שמעורר ביקורת רבה. עקב מצוקת הגנים העירוניים, אלפי הורים נאלצים לרשום את ילדיהם לגנים פרטיים. אך הגנים הפרטיים הגבילו לעת עתה את ההרשמה לגילאים 0-3, שחוק חינוך חינם אינו חל עליהם. התוצאה הצפויה היא שלקראת סוף הקיץ יגלו הורים לילדים בני 3-4 שאין להם שום סידור – לא גן עירוני (כי אין מספיק) ולא גן פרטי (כי הוא כבר יהיה מלא עד אפס מקום).

3.
ליקויי בטיחות חמורים בבתי ספר: ברחובות קרסה תקרת בית ספר שלוש פעמים, בג'סר א-זרקא קרס גגון בבית ספר על ילד ופצע אותו קשות, ביישוב אל-עזמה מושבתים 12 גני ילדים בשל סכנות בטיחות.

4.
בית הספר המיוחד ללקויות למידה "הבית של תמר" עומד בפני סכנת סגירה. המורים שובתים במחאה על הלנת שכר ופיטורים בניגוד להסכמים עימם, ועד ההורים מתנגד לתשלומים היקרים, ומשרד החינוך עומד מנגד.

5.
37 ילדים מחמולת אבו-לבדה שמתגוררים צמוד למחנה צריפין עושים את דרכם יום יום לבית הספר בדרך מפרכת שאורכת שעתיים (צעידה בשבילי בוץ, אוטובוס על חשבונם) עד לגן ולבית הספר שברמלה. ביניהם – ילדה בת 3. המועצה האזורית עמק לוד מסרבת לספק להם שירותי הסעה למוסדות החינוך, בניגוד לחובתה על פי תקנות חוק חינוך חינם.

6.
כ-40 אלף מתוך 80 אלף התלמידים במזרח ירושלים אינם מוצאים מקומם במערכת החינוך הממלכתית, ונאלצים להיקלט במוסדות פרטיים או להיפלט לרחוב. במשך שנים המדינה מזניחה את חובתה לבנות בתי ספר לתלמידים הערבים; במשך עשור נבנו רק 300 כיתות בכל מזרח העיר.

7.
רק אחד מ-200 תלמידים בישראל (כלומר, בפועל, שיעור אפסי) נחשף לתורת האבולוציה של דארווין במהלך לימודי הביולוגיה בתיכון. מורים, מנהלים, ומפקחים במשרד החינוך מעדיפים להימנע מהנושא בשל "רגישותו הדתית".

8.
יותר ממחצית ממוסדות החינוך במגזר היהודי גובים תשלומי הורים הגבוהים מן המותר בחוק. מערכת תשלומי ההורים יצרה, בתוך החינוך הממלכתי, פערים עצומים בין מי שיש להם למי שאין להם – לפעמים באותו בית ספר עצמו. מגמות שלמות בתיכונים ציבוריים עברו הפרטה וממומנות באמצעות תשלומי הורים.

9.
מאות מורות בכפר סבא מסרבות להחתים שעון כחלק מהסכם "אופק חדש". יותר מ-6,000 מורים חתמו על עצומה נגד הדרישה להחתים שעון, שאיננה משקפת את הזמן וההשקעה בחובות ההוראה שמתבצעים בבית, מחוץ לכתלי בית הספר.

10.
משרד החינוך אינו אוסף נתונים על העסקת מורי קבלן, אינו מנהל בקרה ואינו אוכף את מדיניותו המוצהרת לצמצום העסקה קבלנית של מורים – כך מגלה מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת. מאות תכניות לימודים חיצוניות מועברות בבתי הספר ללא כל פיקוח אפקטיבי.

11.
מאות מורי קבלן בתכנית היל"ה (להחזרת בני נוער בעל רקע עברייני, או קורבנות לפגיעה פיזית ומינית, אל מערכת החינוך) שובתים במחאה על העסקה קבלנית ונצלנית, פיטורים תכופים וחוסר ביטחון תעסוקתי. משרד החינוך מתנער מאחריותו (לשם כך בדיוק התכנית הופרטה).

12.
24 מכללות לחינוך בארץ (שמכשירות אלפי מורות וגננות) נמצאות על סף קריסה עקב קיצוצים תקציביים. משרד החינוך הבטיח להעביר להן 40 מליון שקל לפני יותר משנתיים – ומאז דבר לא קרה.

13.
הסגל האקדמי הזוטר יפתח בשביתה ללא הגבלת זמן עם תחילת סמסטר ב', בעוד כשבועיים, במחאה על תנאי שכר ירודים והעסקה קבלנית.

14.
בימים אלה ממש, בעצם המאבק נגד העסקה קבלנית בכלל ומורי קבלן בפרט, מכין משרד החינוך מכרז ענק לתוספת של עוד אלפי מורי קבלן (תודה ליוסי לוס על התזכורת). מורים אלה ישמשו להשלמת שעות ההוראה במסגרת יום לימודים ארוך (לגילאי 3-9), תכנית שתיפרס על 5 שנים, כהמלצת דו"ח טרכטנברג. בכך תחדור תופעת מורי הקבלן, שעד כה היתה מוכרת בעיקר בתיכונים, גם לבתי הספר היסודיים. משרד החינוך משתמש בדו"ח טרכטנברג, שמלכתחילה היה רחוק מלספק את דרישות המחאה החברתית, כדי לחתור תחת מטרותיה, ולהעמיק את חרפת עובדי הקבלן במדינה.

* * *

מר סער,

כמובן שלא כל הבעיות האלה נוצרו בקדנציה שלך; אבל זה לא תירוץ, רוב הבעיות במערכות הציבוריות בישראל הן בעיות עומק, שמלוות אותנו שנים ארוכות. בקדנציה שלך הן רק החריפו מאד; שר חינוך עם יושרה מינימלית היה לוקח את זה לתשומת ליבו ומנסה לעשות משהו כדי לעצור את ההתפוררות. מערכת החינוך נמצאת בקריסה מתמשכת; מה שנדרש לפני הכל זה פעולות הצלה. אתה ניגשת לתפקידך לא כמגיש עזרה ראשונה, כראוי לזמן ולמקום הנוכחיים, אלא כלהקת מעודדות.

מה עשית בזמן שאלפי ילדים מסתובבים ברחובות ללא מסגרת חינוכית ממלכתית? שלחת את אלה שכן זכו למסגרת כזאת לסיורים ב"עיר דוד" של עמותת אלע"ד, אתר של גזל ונישול במסווה של מחקר ארכיאולוגי. מה עשית בזמן שעמותות פרטיות השתלטו על כל חלקה טובה בחינוך הציבורי? שלחת תלמידים לסייר בחברון, לראות את שגשוגה של כנופיית יהודים אלימה, ומבלי לראות אף אחד מן הנתינים הכבושים הנאנקים תחת רגליה. מה עשית בזמן שהכיתות מתפוצצות מתלמידים, שהתשתיות נרקבות, שאין שירותים הגונים בבתי הספר? שלחת תלמידים לאמץ חלקות קבר של חללים. אולי זאת הסיבה שאתה מקדיש כל כך הרבה משאבים לעידוד הגיוס לצה"ל; התלמידים של היום הם החללים של מחר.

אתה אוהב להשתין בחצר של הבניין שאתה עובד בו, מר סער? אתה אוהב לעבוד בחורף במשרד עם חלונות שבורים, בלי חימום? ניסית פעם? לא? אז למה אתה חושב שילדים בני 9 ו-10 אוהבים את זה? כנראה שאתה לא סופר אותם. את הבת שלך הרי שלחת לבית ספר לטבע, שתקבל יחס אחר. שלא תזכה לראות בעיניה את החורבן שעליו אתה מנצח.

מעלת בתפקידך הבסיסי, הפשוט והחיוני מכל : לדאוג שלכל ילד בישראל יימצא מקום בכיתת לימוד ראויה (לא יותר מ-30 תלמידים), עם גג בטוח מעל ראשו, עם חשמל ומים זורמים בבית הספר.  מה אתה מקשקש על ציונות כשלא הצלחת לספק אפילו את זה? אם יש משהו שהציונים הראשונים היו טובים בו זה היה עשייה ובנייה; איפה אתה ואיפה הם.

אתה נצר לשושלת רביזיוניסטית מפוארת, מר סער. כמו כל הרביזיוניסטים הקלאסיים, אתה נפעם הרבה יותר מרטוריקה נשגבת מאשר מעשייה אפורה; לדידך הפוליטיקה מתמצית בהכרזות סוחפות-המונים. מה לך ולתיקון המציאות, מה לך ולדאגה פרטנית לצרכים הממשיים של תלמידי ישראל. קטן עליך לבנות עוד כיתות לימוד, קטן עליך להגן על אלפי מורים מן החוץ באוניברסיטאות, עבדי הוראה מודרניים.

אתה – הנצח בוקע מגרונך. אבות האומה, אדמה קדושה, ציונות. בזה אתה מבין. מפעם לפעם אתה פוער עיני עגל: איך זה שבמבחני חינוך בינלאומיים תלמידי ישראל יוצאים שוב ושוב בתחתית הטבלה של המדינות המפותחות? מה, עוד שעות ציונות ועוד שעות אהבת מולדת ועוד שעות הכנה לצה"ל לא מייצרות תלמידים טובים יותר?

לך. חזור לחברים שלך ב"אם תרצו", כתוב ניירות עמדה למכון לאסטרטגיה ציונית, לך תהיה דובר היישוב היהודי בחברון, בהר ברכה, בחוות מעון, לך תדריך קבוצות נוער בפרוייקט "תגלית". עזוב אותנו באמא'שך. לך לך לדרכך. רק תעוף לנו כבר מהחינוך, תן לילדים שלנו סיכוי לצלוח את בית הספר בגוף ונפש בריאים.

האסטרטג שתקע אותי











"You're semi-evil. You're quasi-evil. You're the margarine of evil. You're the Diet Coke of evil. Just one calorie, not evil enough." (Dr. Evil)

נוף בלי ערבים: רשות הטבע והגנים במזרח ירושלים

מרכז קהילתי הרוס, ילדים משוטטים

ביום שני השבוע, ב-7 בבוקר, אני רק פקחתי את עיני, אבל אנשים חרוצים ממני כבר יצאו למלאכת יומם – הרס ודיכוי.



בתוך דקות ספורות הפכו המרכז הקהילתי שבוואדי חילווה (שבשכונת סילואן במזרח ירושלים), אורוות הסוסים ומגרש המשחקים שלצידו לעיי חורבות. כך זה נראה בסוף:


המרכז הקהילתי בוואדי חילווה, 13.2.2012. צילום: סולידריות שיח' ג'ראח


 


וכך נראה המרכז כשעוד היה בחיים, לפני חודש:


המרכז הקהילתי בוואדי חילווה, 6.1.2012. צילום: אמיר ביתן


תושבים יוזמים, רשויות רומסות

את הפרטים הבאים אספתי בשיחה עם אחד המתנדבים במרכז שנהרס, מחמוד קרעין. הוא גם היה עד לדברים שיתוארו בהמשך.

ראשיתו של המרכז הזה היא באוהל מחאה, שהקימו תושבי ואדי חילווה במרץ 2008, כנגד החפירות הארכיאולוגיות שביצעה עמותת אלע"ד מתחת בתיהם. במהלך ארבע השנים האחרונות האוהל הורחב ושופץ, במקביל לאזהרות שהתקבלו מן הרשויות שהוא איננו חוקי. אבל השבוע קרה משהו שונה, משהו מהותי: הבולדוזר שהגיע לא היה של העירייה אלא של רשות הטבע והגנים. תיכף נחזור לזה.

לפני כשנה החליטו תושבי השכונה לנצל את השטח הצמוד לאוהל להקמת מגרש משחקים לילדים. בכל סילואן (כ-50,000 תושבים) יש מגרש משחקים אחד. בואדי חילווה (5,500 תושבים) אין אף מגרש משחקים. התושבים התחילו להתארגן, לאסוף כספים; אף אחד לא חלם אפילו שהעירייה תיקח את זה על עצמה. תושבי ישראל, משלמים ארנונה, אבל מה פתאום שהעירייה תקים שם מגרש משחקים? מה זה, רעננה?

במשך שישה חודשים עמלו התושבים על האתר. ניקוי אשפה, שיפוץ האורווה, הקמת קירות מעץ לאוהל המחאה, חיפוי בגג פח, רכישת ציוד ספורט, בניית רהיטים (תוך מיחזור פסולת בניין). 70% מהמימון הגיע מאיסוף כספים בשכונה, 30% מתרומות אירופאיות. חלק מתושבי השכונה שידם לא השיגה לשלם תרמו את חלקם בעבודה באתר. שישה חודשים.

החלקה כולה היא אדמה פרטית של תושב סילואן (שמחזיק גם באורווה הסמוכה). לא שטח ציבורי, לא שטח של העירייה. שטח פרטי, שבעליו הסכים ברצון להקצות אותו למטרות קהילתיות.

עיקר הפעילות במרכז היתה סביב מגרש המשחקים. קרוב ל-300 ילדים השתמשו בו, בהם שתי קבוצות כדורגל סדירות. הילדים השתמשו באוהל הסמוך כמלתחות ומועדון. היה שם גם שולחן פינג-פונג, כדורגל שולחן ופינת קפה. כיוון שאין בסילואן שום שטחי ציבור פנויים, שימש מגרש המשחקים גם לאירועים ציבוריים.

לפני 10 ימים הגיעו שוטרים למתחם והזהירו את התושבים שהבנייה אינה חוקית. הדברים ידועים; אין שום דרך חוקית לפלסטינים לבנות בסילואן, גם לא כשהמבנה משרת מטרות קהילתיות מובהקות.

ואז הגיע יום שני בבוקר. התושבים מורגלים בפעולות הריסה של העירייה, בשוטרים הפרוסים כטבעת מגן, בבולדוזר. אף אחד לא ציפה שיהרסו את האורווה, שעומדת שם שנים רבות, אבל הרסו אותה. אף אחד לא ציפה שינסו להפקיע את הציוד (ניסיון שכשל). אף אחד גם לא ציפה לראות שם רעולי-פנים. היו ארבעה או חמישה כאלה. מחמוד קרעין ראה אחד מהם מטפס לעבר מצלמת אבטחה שהתושבים הציבו בפינת המתחם ומכוון אותה כלפי השמים – כדי למנוע צילום של העתיד להתרחש. כשהתקרב קרעין למקום נפתרה חידת רעולי-הפנים: היו אלה אנשי רשות הטבע והגנים. למעשה, הוא זיהה אחד מהם כעובד לשעבר באלע"ד.

כך נקבעו ביום שני בבוקר שני תקדימים, אחד מקומי ואחד ארצי. בפעם הראשונה ביצעה רט"ג הריסת מבנה בסילואן, מלאכה שעד כה הופקדה בידי עיריית ירושלים. ובפעם הראשונה, אולי בכל הארץ, פעלו אנשי רט"ג כשוטרי יס"מ חסויים, רעולי-פנים ולא מזוהים, כמובן בניגוד לחוק. בכך הורחבה פרקטיקה חדשה יחסית, שגם במסגרת משטרתית רגילה אינה עומדת במבחן החוק.

סיכומו של עניין, מה היה לנו כאן? עירייה שמתנערת מחובותיה הבסיסיות לספק שירותים קהילתיים לשכונה שבתחום אחריותה; קהילה שנוטלת יוזמה ומנסה לנתב מעט מן האנרגיות של בני הנוער שלה לספורט במקום לשיטוט ברחובות והתחככות עם מתנחלים ומאבטחים; רשות טבע וגנים שבאה והורסת מרכז קהילתי שהוקם על קרקע פרטית בלב שכונת מגורים; ומוציאים לפועל שמסתירים את מעשיהם (הסטת המצלמה) וגם את זהותם (כיסוי פנים).

התמונה מתחילה להתבהר.

מילה על התשקורת

הריסה של מרכז קהילתי ומגרש משחקים בלב שכונת מגורים בירושלים היא לכל הדעות נושא חדשותי. אבל רגע, מדובר בערבים: יש להפעיל "נוהל הדחקה" או "נוהל סילוף".

"הארץ" בחר להדחיק. משפט אחד בלבד (אף כי מדויק) הוקצה לידיעה, בתוך ידיעה אחרת ותחת כותרת אחרת, על אישור התכניות ל"מרכז קדם" בחניון גבעתי (שהוא פשע גרנדיוזי נפרד, ראו כאן). נעבור למסלפים. ג'רוזלם פוסט דיווח על הריסה של "אוהל מחאה"; גלי צה"ל דיווחו על הריסת "צריף"; ירושלים נט (ו-ynetדיווח על הריסת "אורווה". אף אחד לא טרח לגשת למקום, לראיין תושבים, להתרשם מן האתר, לנסות להבין איזו סוג פעילות התקיימה בו. אני אעצור כאן למרות שאפשר להמשיך; אין טעם להכביר מלים על כשלונה המתמשך של התקשורת לסקר באמינות אירועים בעלי חשיבות ציבורית ראשונה במעלה. צריך פשוט לפתח ולטפח תקשורת אלטרנטיבית, כפי שכתבתי כאן בעבר (לצערי גם היוזמות שכבר יצאו לדרך לא מוצאות לנכון לסקר אירועים כאלה).

גן לאומי בשכונת מגורים, או להיפך

האיש שמופיע בתחילת הסרטון, חובש כובע ומעוטר בשפם, הוא אביתר כהן, מנהל מרחב ירושלים ברשות הטבע והגנים, והכוח המניע מאחורי מסע ההרס של רט"ג בחודשים האחרונים בשכונות של מזרח העיר. סיפרנו עליו כבר כאן, לא יזיק להזכיר שוב במי מדובר.

לפני שהפך לעובד מדינה המסור לשמירת ערכי הטבע, נשא כהן בתפקיד אחר: מנהל מרכז המבקרים של אתר "עיר דוד" של עמותת אלע"ד. המעבר מעבודה בשירותה של עמותת מתנחלים שמטרתה המוצהרת היא לייהד את מזרח ירושלים אל תפקיד ממלכתי לא שינה הרבה בתפיסת עולמו של כהן; המטרה היא עדיין ייהוד, האמצעים השתנו. בתפקידו הנוכחי מסתובב כהן בשכונות מזרח העיר עם בולדוזר והורס בתי ערבים לא חוקיים; זאת בשיתוף פעולה הדוק של הרשויות שמבטיחות שאכן לא תתקיים שום דרך חוקית לערבים לבנות בשכונות מזרח העיר.

צריך להודות שמדובר בליהוק מבריק. מי כמו אביתר כהן, המתגורר בהתנחלות עפרה, יודע דבר או שניים על בניה לא חוקית. כהן עצמו נטל חלק בהקמת שני מאחזים לא חוקיים, טל בנימין ומבוא עפרה, בשנת 2001. למעשה התנחלות עפרה כולה, מהגדולות בשטחים, יושבת ברובה על קרקעות פלסטיניות פרטיות. להתנחלות, שהוקמה ב-1976, אין תכנית בנייה מסודרת עד היום, כל ההרחבות בה נעשו באופן פיראטי, והמדינה עמלה להכשיר בדיעבד את מעשי הגזל האלה. כך, בהיפוך אירוני-אכזרי, הופך המתנחל הגזלן לשומר החוק; מי שבנה על אדמה פרטית וזכה למחילת המדינה פועל כעת לגירוש פלסטינים שאפילו לא גזלו סנטימטר אחד של קרקע פרטית, ורק מבקשים לנצל את אדמתם הפרטית לטובת הקהילה.

מה בדיוק היתה הבעיה עם המרכז הקהילתי שהרסו הבולדוזרים של רט"ג שלשום בסילואן? לאנשים במקום נאמר שזאת פעולה ל"פינוי זבל" – גילוי לב מפתיע שחושף את דעתם האמיתית של אנשי רט"ג על בני נוער ערבים שמשחקים כדורגל. מנין הסמכות? מסתבר שהמרכז הוקם בשטחו של גן לאומי "סובב חומות ירושלים". ואכן, מתפקידה של רט"ג למנוע כל בנייה לא חוקית בשטחי הגן הלאומי, שעלולה להזיק לערכי הנוף או הארכיאולוגיה במקום.

דא עקא, שהמבנה הוקם בלב שכונת מגורים, שכונת ואדי חילווה בסילואן. מכל צדדיו הוא מוקף בבתי מגורים. אז מה, גן לאומי באמצע השכונה?

תשמעו, כל יום לומדים דבר חדש. מסתבר שכל שכונת ואדי חילווה, על 5,500 תושביה, יושבת לה בחוצפה מתריסה באמצע הגן הלאומי. הנה מפת הגן הלאומי "סובב חומות ירושלים", מתוך דו"ח שהכינה עמותת "במקום" לפני כחודש.



אז מי היה שם קודם, הגן או התושבים? כמובן שהתושבים. הגן הוכרז רק ב-1974, וחלקים ניכרים ממנו כבר הכילו שכונות מגורים פלסטיניות, כולל בסילואן. מה ההגיון, תשאלו, להכריז על גן לאומי במקום שאין בו לא פיסת קרקע פנויה ולא נוף ירוק, אלא רק גיבוב של בתים צפופים? או, יש הגיון צרוף – הגיון הנישול. אין דין כפיפות לעירייה כדין כפיפות לרט"ג. אתה גר בתוך גן לאומי? אין אישורי בנייה, חד וחלק. עוד נחזור לנקודה הזאת. לעת עתה מספיק להשתאות על המצב האבסורדי הזה, שבו בולודוזרים של רט"ג הורסים מבנה באמצע שכונת מגורים באמתלה של "שמירה על הטבע".

רט"ג מנקה את השטח

בחודשיים האחרונים ניכרת קדחת של ממש בהריסות ובפעולות הנישול בגנים הלאומיים של מזרח ירושלים, תחת שרביטו של אביתר כהן. שתי התפתחויות שאירעו במקביל סימנו את יריית הפתיחה. ראשית, מינויו של המתנחל שאול גולדשטיין (ראש המועצה גוש עציון לשעבר) לתפקיד מנכ"ל רשות הטבע והגנים; שנית, אישור התכנית להקמת גן לאומי חדש במורדות הר הצופים. הצירוף הזה בישר רעות לכל תושבי מזרח ירושלים הפלסטיניים.

הגן הלאומי "מורדות הר הצופים" מתוכנן להשתרע על שטח של 734 דונם בין שכונות עיסאוויה וא-טור, וכלולות בו גם קרקעות פלסטיניות פרטיות. השכונות האלו סובלות ממצוקה רבת-שנים (ומכוונת) בשטחי בנייה ולמעשה הגן מתוכנן על עתודות הקרקע היחידות שלהן, האופציה האחרונה להיחלץ מן החנק התכנוני שבו הן נתונות. בשנים האחרונות פעלה עמותת "במקום" בשיתוף עם תושבי עיסאוויה להכין תכנית מתאר מעודכנת לשכונה (שמונה קרוב ל-15 אלף נפש), אולם אחרי אישור התכנית בוועדה המקומית, היא הוכשלה בעירייה. העירייה כמובן מנצלת את המצב שבו אין תכנית מתאר מאושרת לשכונה, לא מטעמה ולא מטעם התושבים, כדי להמשיך בהריסות בתים בתוכו.

גם תושבי שכונת א-טור (המונה כ-30 אלף נפש) הכינו תכנית מתאר – על חשבונם כמובן – בהנחיית המינהל הקהילתי בעיריית ירושלים. לאורך כל הדרך נתנו לתושבים להבין שהתכנית תאושר. המהלך הזה, על פי התיאור של מיכה רחמן, היה לא פחות מהולכת שולל ממלכתית: בעוד התושבים עמלים על תכנית להרחבת הבנייה במורדות הר הצופים, מתוך התחשבות בשיקולי נוף, גיבשה העירייה את תכנית הגן הלאומי על אותם שטחים שלכאורה הובטחו לתושבי א-טור.

בנימוקי התכנית לגן הלאומי מורדות הר הצופים נכתב כי לאזור "יש חשיבות מבחינה נופית וארכיאולוגית ומבחינת ערכי הטבע שבו". אבל התושבים שבאו במגע עם מתכנני הגן שמעו דברים אחרים:

"במסגרת פגישות התאום הרבות שהתקיימו בין מתכנני אל-עיסאווייה לבין מתכנני הגן הלאומי נאמר במפורש כי מטרת הגן הלאומי היא לבלום את התפשטות השכונות הללו אל השטח הפתוח. בהמשך נעלם טיעון זה והוצגו הצדקות אחרות לנחיצות הגן הלאומי."

גם סמנכ"ל רשות הטבע והגנים, יובל פלד, אישר: "הרצון להפוך את המקום הזה לגן לאומי היה קיים מזמן, אבל אז שמענו רינונים שיש כוונה להפוך את השטח הזה לשטח בנוי, והשמועות האלה נתנו לזה תמריץ".

בניגוד להצהרת מתכנני הגן, השטח המדובר אינו מכיל שום אתר ארכיאולוגי משמעותי. הארכיאולוג יוני מזרחי משער שהמטרה העיקרית של הכרזת הגן היא לשמור על הנוף הנשקף מטיילת הר הצופים נקי מערבים. באשר ל"ערכי הטבע" – סיור יסודי בשטח העלה ממצאים מרגשים דוגמת סירה קוצנית, דרדרים ועז אחת שניזונה מערימות אשפה.

אבל על ערכי טבע צריך להגן, לפעמים בכוח. בחודשיים האחרונים הגיעו הבולדוזרים של רשות הטבע והגנים אל השטח, לכאורה "לפנות פסולת", אף כי הליכי אישור הגן טרם הושלמו (התכנית הופקדה להתנגדויות הציבור). למעשה, מטרת העבודות היתה למנוע מתושבי עיסאוויה גישה למקום. בסרטון הזה רואים כיצד חוסמים הבולדוזרים של רט"ג את כביש היציאה מן השכונה.



מזהים את האיש עם הכיפה והשפם? נכון, אביתר כהן. המפקד בשטח. מסילואן לעיסאוויה לא-טור וחוזר חלילה. לא ינום ולא יישן שומר הטבע. החודש שוב עלו הבלודוזרים שלו על השטח, והרסו כמה מערות חצובות שם, ללא פיקוח של רשות העתיקות, כנדרש בחוק.

השיטה

לפני כחודש פירסמה עמותת המתכננים "במקום" דו"ח מקיף על השימוש שעושות הרשויות, ובמיוחד עיריית ירושלים ורט"ג, במכשיר הגנים הלאומיים כדי לצמצם ככל האפשר את תחום המחיה של תושבי העיר הפלסטיניים (את הדו"ח, "מציבורי ללאומי: גנים לאומיים בירושלים המזרחית", ניתן להוריד כאן). הדו"ח נכנס לעומקם של הליכי האישור של תכניות הגנים הלאומיים במזרח ירושלים וחושף את הפן הלאומני המובהק שלהם; לא פעם ולא פעמיים לשון החוק נרמסת ללא בושה באמתלות כוזבות של שימור הטבע והסביבה. הנה כמה ממצאים עיקריים שעולים מן הדו"ח.

  • ב-20% משטחי מזרח ירושלים אין תכנית מתאר תקפה. 35% מן השטחים שכן מתוכננים מוגדרים "שטחים ירוקים" (שטח ציבורי פתוח, שטח חקלאי, פארק, גן לאומי וכו'). משמעותו של המצב החריג הזה הוא שכמחצית (48%) משטחי מזרח ירושלים אסורים בבנייה לתושבים.
  • היוזמה להפוך שטח שמוגדר "שטח ציבורי פתוח" ל"גן לאומי" מגיעה בדרך כלל מהעירייה. שני יתרונות בה: ראשית, הכרזת שטח כגן לאומי לא מחייבת הפקעת קרקע ולכן לא כרוכה במתן פיצויים לבעלים (אף כי בפועל הוא מאבד את זכויות הבנייה שלו בקרקע). שנית, האחריות לפיתוח השטח ולאכיפת החוק בו נמסרת באופן מלא מידי העירייה לידי רט"ג. לרט"ג יש סמכויות אכיפה נרחבות ביותר; מרגע שהוכרז שטח כ"גן לאומי", העירייה נעלמת לחלוטין כגורם מתווך וככתובת לבעיות שצצות אצל התושבים, ואלה מופקרים לנחת זרועה של רט"ג.
  • בתכניות הגנים הלאומיים (כגון מורדות הר הצופים, נחל קדרון, מורדות הר ציון וגיא בן הינום) אין שום התייחסות לצרכי התושבים המתגוררים במקום. פעולות הפיתוח המומלצות אינן כוללות שימוע ציבורי או תסקירים כלשהם, בניגוד לחוק. התושבים המקומיים אינם נתפסים כקבוצת יעד שעשויה ליהנות מפירות הפיתוח, אלא אך ורק כיעד לאכיפה.
  • ירושלים היא העיר היחידה בארץ שבתחום שטחה הבנוי מתוכננים ומוכרזים גנים לאומיים. בערים אחרות (כמו אשקלון, קיסריה, פתח תקווה וראש העין) יש גנים לאומיים אבל לא בשטח בנוי. גם שם, הגנים הלאומיים מהווים מקור למחלוקת בין הרשות המוניציפאלית לבין רט"ג, שמייצגים אינטרסים מנוגדים. במזרח ירושלים, לעומת זאת, העירייה היא הכוח המניע בהפיכת השטחים הפתוחים לגנים לאומיים, תוך התנערות מחובותיה לרווחת התושבים וצרכיהם.

עכשיו הבנתם מה עושה אביתר כהן בתוך ואדי חילווה?



הפרטת הגנים הלאומיים – טוב יותר או רע יותר?

לפני חודשיים וחצי כתבתי כאן באריכות על הצעת החוק שתאפשר להפריט את כל הגנים הלאומיים בישראל – הצעה שהורתה בחטא הניסיון להכשיר את פעילות אלע"ד בעיר דוד. טרחתי ומניתי טעמים רבים מדוע מדובר ברעיון נואל שמקריב אינטרס ציבורי ראשון במעלה, המשותף לכל יושבי הארץ הזאת, על מזבח האחיזה הלאומנית באתרים רגישים. לאור הפעילות של רט"ג במזרח ירושלים בחודשים האחרונים, מתעוררים ספקות. אולי בכל זאת עדיף להפריט? אם זה מה שניהול ממלכתי עושה – הורס וגוזל והכל בשם החוק – אולי כבר עדיף למסור את הניהול לידיים פרטיות, מתוך תקווה שאלה יכוונו למטרה אחת בלבד – בצע כסף – ללא מניעים גזעניים נסתרים?

אני חושב שהתשובה היא לא, עדיין לא, אבל ייתכן שבעתיד השאלה הזאת תהפוך לעניין תיאורטי נטול-חשיבות (עתיד שבו גם הציבור, גם המגזר הפרטי וגם רשויות השלטון יהיו שטופים כולם במנטליות גזענית-טרנספריסטית). כדאי לזכור שגם האיש המופקד על המלאכה במזרח ירושלים, אביתר כהן, הגיע מן המגזר הפרטי. העובדה שהוא מסב עכשיו יותר נזק מאשר בתפקידו הקודם נעוצה בסמכויות שנתונות בידו כיום; ואולם גם בתרחיש של הפרטה, אדם מסוגו היה מוציא לפועל מדיניות זהה תחת חסותו של זכיין פרטי. ההבדל העקרוני בין שירות ציבורי לשירות מופרט הוא באחריותיות (accountability) כלפי הציבור. אל אביתר כהן ניתן, באופן עקרוני, לבוא בטענות; אל אנשי אלע"ד קשה הרבה יותר. אני מדגיש שמדובר "באופן עקרוני" ולא תמיד מעשי; הציבור בארץ רדום בדרך כלל ואינו מנצל את אפיקי ההשפעה הפתוחים בפניו. אבל רשות הטבע והגנים כפופה לשר להגנת הסביבה, והוא פוליטיקאי, ופוליטיקאים צריכים להיבחר, ובין בחירות לבחירות צריכים גם לתת תשובות לשאלות שהציבור מעלה.

הנה כמה שאלות לשר: למה רט"ג פועלת במזרח ירושלים באופן פוליטי, למה היא מתייחסת לתושבים הפלסטיניים רק כעברייני בנייה ולא כצרכנים פוטנציאליים של הגנים הלאומיים, למה היא מתעקשת על סמכויות אכיפה באזורי מגורים נטולי כל ערך נופי, ולמה, אדוני השר, כל כך חשוב לך למנוע מאלפי ילדים בסילואן את מגרש המשחקים היחידי שלהם, למה חשוב לך להרוס את המקום היחידי שבו הם יכולים לעסוק בפעילות יצירתית ללא חיכוך עם עשרות המאבטחים שמסתובבים בשכונתם, למה חשוב לך להחזיר אותם אל הרחוב, אל האבנים , אל האין-אונים?

[ועוד לא אמרנו מילה על מעללי רט"ג וזרוע הנישול שלה, "הסיירת הירוקה", מול הבדואים בנגב]


בששון אלי קבר: אנתולוגיה קטנה

שר ההגנה האמריקני: ישראל תתקוף את איראן עד יוני
עלי חמינאי: ישראל תימחק מעל פני המפה

* * *

– מדוע פרצה המלחמה, לדעתך, מדוע?
– בגלל געגוע, הייתי אומר, בגלל געגוע.
– בגלל געגוע? רעיון מעניין. געגוע לְמה?
– געגוע למלחמה, הייתי אומר, געגוע למלחמה.

 (מתוך ראיון מתוסכל עם עורך עיתונוער, דוד אבידן)

* * *

* * *

הלילה הוא לוע של אקדח
שאל תוכו אנו מביטים
בקהות ובטמטום
אחרי שנורֵינו.

(מתוך עשרים ואחת שירים קצרים או האקדח, חזי לסקלי)

* * *

וכל זה? ומכאן אביט ואראה
מכתשים רחוקים מאחרַי שָם
נתנפצו שמשות מכתשים רחוקים
משוּחים אור שמשות שנעלמו
וכל זה ואין עוד דבר מן
המכתשים הרחוקים עד אלַי והכל
כבטרם כל יציר עד אלי וממני
והלאה שוב ריקוּת חדשה ללא
תִכלָה רק הבורות עוד לא
עשֵנים יבלעוני תהום אם
ארחיב צעד לפנַי אם אשכח
ואבקש להלך ולו עוד פעם
אחת לפנַי

(מתוך רציתי לכתוב שפתי ישנים, אמיר גלבע)

* * *

אנו רשאים לטעון ללא היסוס כי אין אירוע שייכשר לעורר מצוקה גופנית ונפשית ראשונה במעלה כקבורה בטרם מוות. הלחץ המוחץ את הריאות – אדיה המחניקים של האדמה הטחובה – מלבושי המוות הנדבקים לעור – חיבוקו הנוקשה של המעון הצר – שחור הלילה – הדממה המכסה כּיָם – נוכחותו הסמויה-מעין אך מוחשת של התולע המדביר – הדברים האלה, בלווית המחשבות על האוויר והדשא מעליך, וזכרם של חברים יקרים שיחושו להצלתך לו רק ייוודע להם גורלך, והידיעה כי גורל זה לא ייוודע להם לעולם – כי חלקך עם המתים ממש – מחשבות אלה, אני אומר, נושאות אל הלב, שעודנו מפעם, אימה אשר תרתיע גם את הנועז בדמיונות. אין אנו מכירים סבל שישווה לזה עלי אדמות – אין בכוחנו לשוות גם מחציתה של האימה הזאת בתחתיות השאול.

(מתוך קבורה בטרם-עת, אדגר אלן פו, תרגום: עודד וולקשטין)

* * *

* * *

הוי מתים עלובים, מה תעשו אם תצאו מן הקבר
תטפסו זה על זה, יתום על אביו,
ותצרו שרשרת שלדים מגוחכת, סולם עצמות
של אבות ובנים שראשו נעלם בשמים?
ואיך תנחמו זה את זה, כי כאשר יתָלה האב
בשתי ידיו בצוואר אביו, איך יאחז את בנו?

מי ינחם את מי? מי ישכב בחיק מי? המון פגרים
רעבי תנחומים יריבו על חיק?
ואיפה החיק? איפה בשר הצוואר? מי הריח פה
פעם ריח סבון רענן?

הוי מתים עלובים, כאן לא קליפורניה,
כאן קבר חשוך וזהו המוות!
על כן יעזוב בן את אביו ואמו
ואיש את אשתו ודָבק במותו.

(מתוך חיי המתים, חנוך לוין)

* * *

היום נודע לי שאני סוֹפָני.

לא סוּפי –
מסתפק במועט, מתמכר, מתנזר.

לא סַיִף –
להט מתהפך ומסנוור.

לא סֵיפָן –
שָני תמיר ומתקמר.

ולא סוּפה –
רוח גדולה, לבער ולטהר.

אלא סוֹפָני.
סוף אני.

(מתוך שירים (והדמיות) בעל כרחי, ט. כרמי)

 * * *

בעיר הזאת השעה תמיד שעה מוקדמת של שחר שכמעט לא עלה עדיין, השמים גונם אפור אחיד שאינו מתבהר כמעט לעולם, הרחובות ריקים, נקיים ודוממים, היכן שהוא נעה לאטה כנף של חלון שלא הודקה, היכן שהוא מתנפנפים קצותיה של יריעת בד שנפרשה על מעקה מרפסת בקומה אחרונה, היכן שהוא מתבדר קלות וילון בחלון פתוח, ומלבד זה אין כל תנועה.

(מתוך כתבים מן העיזבון, פרנץ קפקא, תרגום: אילנה המרמן)

* * *

* *  *

עוד באותו עניין: כאן, כאן וכאן.

מורי קבלן: כתם על מצחה של החברה האזרחית

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על מאבקם של עובדי הקבלן (בדגש מיוחד על מורי הקבלן) לעבור להעסקה ישירה. הימים היו עדיין ימי הסער של המחאה החברתית, ויו"ר ההסתדרות, עופר עיני, איים להשבית את המשק על העניין הזה. עם כל הספקנות הראויה למהלכיו של עיני, כתבתי אז כך:

"שביתה כללית במשק לביעור תופעת עובדי הקבלן תעביר בארץ רוח כמעט-צרפתית של סולידריות עובדים. מה תעשה המדינה? תרוץ לבית המשפט, כמובן, ותטען שהשביתה לא חוקית. מה יעשה בית המשפט? שוב יקדש את זכויות המעסיקים על חשבון זכויות העובדים, כפי שנהג בהתפטרות המתמחים, או שיעז, סוף סוף, לתת פירוש אחר, מוסרי יותר, ל"שלטון החוק"?

עכשיו אני יכול לגלות שהשאלה היתה רטורית. לא האמנתי לרגע שבית המשפט יעמוד לצד העובדים. ואומנם כך, בחודש שעבר בית הדין לעבודה אסר על ההסתדרות להשבית את המשק לפחות עד ה-7 בפברואר וכפה על הצדדים המשך משא ומתן; בזבוז זמן עקר, שהרי אין לאוצר שום כוונה רצינית להסיג לאחור את גלגל ההפרטה במשק. גם כך, בית הדין קבע שההסתדרות לא תוכל להשבית את המשק ללא פנייה נוספת לערכאות.

על ההחלטה הזאת הגיבה כלת פרס ישראל ומומחית ליחסי עבודה, פרופ' רות בן-ישראל, במלים: "בית הדין לעבודה עשה אי צדק חברתי." נשיאת בית הדין, נילי ארד, רמזה שלדעתה מדובר ב"שביתה פוליטית" ולא כלכלית (ולכן – לא לגיטימית), ובכך פטרה עצמה מכל עיון מעמיק בשורשי התופעה המחפירה שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט. 10% מכלל העובדים בישראל מועסקים דרך חברות קבלן – שיא עולמי שמשאיר מאחור גם כלכלות קפיטליסטיות למהדרין כמו יפאן (2.8%) וארה"ב (2%). שיעור כפול מזה של עובדי קבלן – 20% – נמצא במשרדי הממשלה. האם השופטת נילי ארד סבורה שגם המציאות הזאת היא כלכלית בלבד ו"לא פוליטית"? ובכלל, מנין להם לשופטי ישראל היכולת המופלאה הזאת להחליט מה "כלכלי" ומה "פוליטי", יכולת שאיכשהו תמיד משרתת את הסדר הכלכלי הקיים, ובתור שכזאת, אין פוליטית ממנה? כך היה גם בבג"ץ המחצבות (ראו ביקורת כאן), פסיקה "כלכלית" שהתעלמה באלגנטיות מן השאלות הפוליטיות המהותיות. הכלכלה, מסתבר היא מפלטה של הפוליטיקה הפחדנית.

בפוסט מלפני שלושה חודשים כתבתי על מאבקם של מורי היל"ה, 1,500 מורי קבלן שמכשירים כ-6,000 בני-נוער מאוכלוסיות מצוקה, וכל זה במשכורות רעב ותנאי העסקה דרקוניים (התוצאה: תחלופה שנתית 40% מכוח ההוראה). נכון לעכשיו, אף אחד לא משתין לכיוונם. לפני שבוע שבתו 100 מורים מהתכנית, זו הפעם הרביעית, במחאה על היחס, כלומר האין-יחס, של משרד החינוך למאבקם.

מה יש למשרד החינוך לומר? דברים מרתקים, מעומק הגיונו של משטר ההפרטה: "על מורות היל"ה לפעול כראות עיניהן בסכסוך ביניהן לבין המעסיק, החברה למתנ"סים, ומשרד החינוך מנוע מלהתערב במשבר."  נו, לא הבנתם בשביל מה הפרטנו? בדיוק בשביל זה – שמישהו אחר יתעסק איתכם. מה לנו ולתנאי ההעסקה של מורים, כלומר, מה לנו ולאיכות החינוך בישראל.

מורי היל"ה הם קצה הקרחון. לפני פחות מחודשיים פירסם מרכז המחקר והמידע של הכנסת נתון מדהים, לפיו מספר מורי הקבלן בישראל זינק פי 7 בתוך חמש שנים בלבד והגיע ל-7,000. אבל גם זאת תת-הערכה, שכן משרד החינוך לא טורח לאסוף נתונים על היקף ההוראה הקבלנית שמקורה במכרזים של המשרד עצמו; מחברי הדו"ח של הכנסת תוהים: בהיעדר נתונים, "לא ברור כיצד אוכף המשרד את מדיניותו המוצהרת". הו, תמימות קדושה. מי צריך נתונים? מי שרוצה לפקח. אבל מי בכלל רוצה לפקח? מי שמפריט בקצב רצחני שכזה תכניות לימודים שלמות רוצה פשוט להיפטר מאחריות. ספקולציה לא פרועה: אולי משרד החינוך הפריט לא רק את המורים אלא גם את מי שאמור לאסוף נתונים על ההפרטה. אין מורים, אין נתונים, אין דאגות.

על פי הערכת מורי היל"ה, יש כיום בארץ לא 7,000 אלא 10,000 מורי קבלן. אם כך, מספר מורי הקבלן בישראל צמח פי 10 במשך חמש שנים בלבד. מה שנקרא, השאירו את ההיי-טק על הקרשים. אתם קולטים מה זה? ב-2006 היו בארץ פחות מאלף מורי קבלן; ב-2011 כבר היו 10,000. בזמן שהישראלים קברו את עצמם בתכניות ריאליטי  וקברו ערבים בשתי מלחמות יזומות, משרד האוצר ומשרד החינוך הוציאו את מערכת החינוך בישראל למכירת חיסול. למה השערורייה הזאת לא מרעישה את הארץ מקצה לקצה, כראוי לה? למה עיתונאים לא צובאים על שרי הממשלה בתביעה להסברים? אולי כי העיתונות עסוקה ברכילות פוליטית ולא בניתוח פוליטי.

המכירה הפומבית של מערכות החינוך בישראל, לכל הממעיט במחיר, היא אחת התופעות המכוערות ביותר במדינה, עם הנזקים לטווח הארוך ביותר. קשה לי לחשוב על משהו שמגעיל אותי יותר מלשמוע פוליטיקאים מפריחים מליצות על "חשיבות החינוך" ו"השקעה בדורות הבאים" – בעודם מחרבנים במרץ על אותם דורות. יחד עם הפקרת הדיור והבריאות, הפקרת החינוך הממלכתי היא עדות מוחצת לכך שהאויב האמיתי, הבלתי-מתחלף של אזרחי ישראל, אינו נמצא בטהראן אלא יושב בקרית הממשלה בירושלים.

ועוד לא דיברנו על הבטי הפרטה מחוץ למנגנון ההעסקה של המורים: מודל "הניהול העצמי" של בתי הספר, חדירה של חברות מסחריות ויזמים טכנולוגיים לתחומי החינוך באמצעות "תכניות העשרה", חיסול מוסד "אחות בית הספר", הגדלת הנטל על ההורים באמצעות "קורסי הכנה" או "תיגבור", ועוד ועוד (לסקירה מקיפה, ראו המסמך הזה של מרכז "אדווה"). האגף הפעיל והתוסס ביותר במשרד החינוך, כך נראה, הוא "גף מכרזים ורכישות".

הודעה על לוח המודעות בחדר המורים: "מורי קָרב מסיימים לעבוד בשבוע הבא"

את הציטוט הזה לקחתי מעדותה של מורה למוזיקה שמועסקת בתכנית קרן קרב למעורבות בחינוך. כך מודיעים למורי הקבלן האלה על הפסקת עבודתם; לפעמים ביוני, לפעמים במאי. סליחה, כתבתי "מורי קבלן", אבל הקרן מקפידה לקרוא להם "מדריכים" (אף כי במודעות הדרושים מותר לומר בגלוי  "מורים") – פיחוּת סמנטי שנועד לייצר גם פיחות מעמדי. התכנית נוצרה במטרה להעניק לימודי העשרה לתלמידי הפריפריה, אלא שברבות השנים גדלה והסתעפה עד מאד; כיום פרושים 4,000 מורי הקרן ב-2,400 בתי ספר ברחבי הארץ, לא רק בפריפריה, ומלמדים מקצועות שפעם נחשבו לחלק מהליבה – כמו מחשבים, טבע ואמנות. איך זה קרה? קיצוצים נרחבים במשרד החינוך אילצו את המשרד להוציא מידיו את הוראת המקצועות האלה. מורים שמתמחים בהם מופנים באופן אוטומטי לקרן קרב, כלומר, עוברים "מידרוך" מזורז (המרה מ"מורה" ל"מדריך"). בראיון הבא ניתן ללמוד עוד על התהליך.



מורי קרב התארגנו במסגרת "כוח לעובדים" לפני כשנתיים. הם עדיין לא שבתו, כמו מורי היל"ה, אבל כבר התחילו להפגין. איך נראים החיים שלהם? כותבת אופירה לוי: "מדי קיץ אנחנו יוצאים לחל"ת כפוי שנע בין חודשיים לארבעה חודשים; היקף המשרה שלנו לא ידוע משנה לשנה; השכר שעתי, ולא מותאם לאופי התפקיד; אין לנו תנאים סוציאליים; אנחנו לא צוברים ותק; אנחנו לא זכאים לתשלום נסיעות מלא; אנחנו לא מקבלים תשלום בחגים; אנחנו לא מקבלים תשלום על שעות נלוות לעבודה."

אולי אתם חושבים שקרן קרב מעסיקה את המורים האלה. טעות, המעסיק שלהם הוא בכלל חברת קבלן שנקראת "מרמנת". אחת לארבע שנים, כשמתחדש המכרז, כל מורי הקבלן מפוטרים. "מרמנת", על פי האתר שלה, "הינה חברה מובילה בשוק בהתאמת פתרונות ייחודיים בשיטת מיקור חוץ ומתמחה בניהול פרויקטים בתחומי הלוגיסטיקה והתפעול, ההכשרות וההדרכות, הטמעת מערכות, ניהול בחינות ומאגרי מידע." תודו שכשאתם חושבים על המורה האידאלי – זה מה שאתם רואים לנגד עיניכם: מיקור, ניהול, תפעול והטמעה.

חברת "מרמנת" קיבלה לידיה גם את הפעלת המכינות הקדם-אקדמיות, שהופרטו במהלך מאד שנוי במחלוקת. מכיתה א' ועד לאוניברסיטה – "מרמנת". אני מניח שלא ירחק היום ובחורים ובחורות צעירים יצברו יותר שעות חינוך עם "מרמנת" מאשר עם מורי קבע של משרד החינוך.

מה שיפה בהפרטה זה פיזור האחריותיות (accountability), עד כדי התאיידותה המוחלטת. כשהעובדים פונים למשרד החינוך, הוא מפנה אותם לקרן קרב, שמפנה אותם לחברת הקבלן "מרמנת", וזו בתורה סופקת כפיים ותוהה "מה אתם רוצים ממני? אלה תנאי המכרז. תחזרו למשרד החינוך". וחוזר חלילה. על הדרך מקימים עליהם מורי קרב גם לא מעט הורים נזעמים, ש"לא מקבלים תמורה לכסף".

מורי קרב נאלצים להיאבק גם נגד הפיחות התדמיתי שעליו שוקדים מעסיקיהם (עוד אחד מתחלואי ההפרטה – מעסיקים שמוציאים את דיבתם של עובדיהם): הגדרתם כ"מדריכים" ולא כ"מורים" (זאת למרות שרובם אקדמאים ול-40% יש תעודות הוראה). על כן הם נאלצים להסביר שהם ממלאים את כל חובות ההוראה הרגילות, ללא הזכויות שבצידן; הנה מאמר מצויין שמפריך כמה מיתוסים על "מדריכי" קרב. ואנא זכרו: בסך הכל מדובר בשאיפה מאד צנועה – השוואת תנאים למורים רגילים, מי שמלכתחילה נמצאים נמוך מאד בסדר העדיפויות הלאומי.

למותר לציין שהקורבן האמיתי של כל ההונאות וההתחמקויות האלה – מאות אלפי הילדים שנזקקים ל"הוראה המשלימה" של מורי הקרן כיוון שמשרד החינוך שלל מהם מקצועות שלא מכבר היו בתחום אחריותו – הקורבן הזה אינו נכנס למדדי התפוקות והתשומות של הטכנוקרטים של החינוך.

מצבם העגום של מורי הקבלן הוא מראה נאמנה למצבם העגום של כל עובדי הקבלן במדינה. אבל להם יש, לכאורה, יתרון פוטנציאלי אחד: לצידם עובדים שכם אל שכם, לעתים קרובות ממש בכיתה הסמוכה, מורים רגילים של משרד החינוך. האם זה בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין שארגוני המורים הוותיקים יגלו סולידריות עם ארגוני המורים של היל"ה וקרן קרב? האם במוחו של מורה מן המניין שמתבונן בעמיתו מקרן קרב, בעל אותה השכלה, עם אותו רקע מקצועי, רק עם 20% משרה וריצות מטורפות בין 5 בתי ספר ב-3 ערים שונות מדי שבוע, ללא שום זכויות סוציאליות – האם במוחו לא מבצבצת המחשבה המסוכנת הזאת – זה הייתי יכול להיות אני? למה לי מגיע ולו לא מגיע?

אם תיווצר סולידריות כזאת, תיווצר גם האפשרות למאבק משותף. בדיוק כמו שהסגל הזוטר באוניברסיטאות זקוק לתמיכת הסגל הבכיר (אף כי כוח השביתה שלו עצום בפני עצמו), כך מורי הקבלן זקוקים לתמיכת מורי הקבע. והילדים זקוקים לכולם.

שלא יהיו אשליות: בלי כוח שום דבר לא יזוז. הנחמדות עוד לא השיגה כלום במאבקים חברתיים בארץ, ותולדות כשלונה רשומים לאורכה ולרוחבה של תנועת המחאה החברתית. כן, זה אומר גם להתעמת עם בתי המשפט, שפעם אחר פעם שוללים מהעובדים את הנשק היחידי שעומד לרשותם. השלטון יכול להשׂתרר על קבוצות מחאה מבודדות, אבל לא על המונים. עשרות אלפי מורים, מכל הסוגים והצבעים, שמשביתים את כל מערכות החינוך בישראל – יכולים לעצור בזמן קצר מאד את התפרקות החינוך הממלכתי ולהניע מהלך אמיתי של שיקום. מהלך כזה, לפני הכל, צריך להתחיל ב"שיבת הבנים לגבולם" – קליטה מסיבית של אלפי מורי קבלן כעובדי מדינה קבועים (ואחר כך לסמן את היעדים החשובים לא פחות – צמצום מספר התלמידים בכיתות ושיפור תנאי השכר של כל המורים). שומעים את הצלצול, מורים? הצלצול הזה הוא בשבילכם.