זאת לא דרכנו

תרגום לאנגלית, כאן:
http://pastebin.com/raw.php?i=ia6zGMzg

אתה כל כך כועס, זועם ובוטה שאתה מאבד את זה.
הכעס, הזעם התיסכול יותר ממוצדקים…..אבל בשביל זה אתה כותב ולא הולך סתם מכות
ובפוסט הזה אתה סתם הולך מכות

ינאי שואל.האם יש לך קשר לכתב הארץ בני לנדאו שהיה בן כיתה שלו לפני עידנים. תודה על הבלוג. הארת את עינינו. נכון.אכן נכון

נשלח מהטלפון הנייד של Samsung

אני מוכרח לתהות כלפי מי הכעס מכוון כאן.

אני מניח שהתמונה היא מאותו יום במהלך "צוק איתן" בו נהרגו 4 ילדים על החוף בעזה.

מילים חזקות ומדוייקות וכן…כבר מזמן הגיע זמן לכעוס

ההתעקשות על המינוח הקשה מאפיינת כעס יותר משהיא מאפיינת ביקורת פוליטית מחושבת. ביקורת פוליטית היא מחשבה רציונלית, כעס לא. כשאתה כותב ביקורת על מעשה א' אך לא על מעשה ב', זה יכול להיות בגלל שאינך מרגיש אחראי או בעל יכולת השפעה על מעשה ב' וזאת מבלי לגרוע מחומרתו – אך כשאתה מביע כעס על מעשה א' אך לא על מעשה ב', הכעס לא מועבר דרך אותו הפילטר הרציונלי; העדר כעס על מעשה ב' מעיד על כך שמעשה ב' חמור פחות לתפיסתך, או שאתה מרגיש פחות אמפתיה לנפגעים במקרה ב' מאשר במקרה א'.

כאן, מעשה א' הוא הפגיעה של צה"ל\ישראל בפלסטינים, מעשה ב' הוא הפגיעה של הפלסטינים באזרחי ישראל במהלך אותה התקופה. ברור לי לגמרי מדוע הראשון מעורר אצלך ביקורת והשני לא, כבר כתבת על כך מספיק, אבל העדר הכעס במקרה השני הוא בגדר חשוד מבחינתי.

לכך נוסף, כמובן, מושא הכעס: אם אני כועס עליך, הרי שאני רואה בך אחראי לסבל שבגינו אני כועס; אני לא מעביר את האבחנה הזו דרך פילטר רציונלי שבא לקבוע האם יש לי השפעה עליך או לא. כשאני לא כועס עליך, זה אומר שאני לא רואה בך אחראי כלל לאותו עוול, ולא רק "אחראי שיש לי השפעה עליו".

אתה כועס על ישראל. על הישראלים. על צה"ל. עלי. על עצמך. העובדה שהרשימה נגמרת כאן גם היא חשודה מבחינתי.

אני כועס. כמוך, אני כועס על האדישות של רוב הישראלים לנעשה בעזה ובמקומות אחרים, וגם על חלק מהתירוצים שאנו מספרים לעצמנו על מנת להצדיק את האדישות הזו. על זה מדבר השיר, להבנתי. אין לי מחלוקת איתך על כך. ועדיין, את ההערה האחרונה שלך אינני מבין כלל.

כדאי שכול אזרחי מדינת ישראל היום, ידעו ויזכרו מי היה הראשון שסיבך את המדינה הזאת בהתנחלויות משיחיוֹת מעבר לגבולותיה.
רמז: בספרו של יצחק רבין ז"ל 'פנקס שירות' הוא מכונה "חתרן בלתי-נלאה".

עידן ס': אלון, גלילי ופרס היו רחוקים ממשיחיות. העובדה ששלחו 'משיחיים' היא יותר הסחת-דעת. וכן, גבולות המדינה הם מלכתחילה תוצאה של התנחלות זרה, והמדינה עסקה בהרחבת שטחה גם ב-1956, גם ב-1948 וגם לפני 1948. מדוע 'גאולת' האדמות ונישול חראתים זה לגיטימי או בלתי-משיחי אבל העלאת קרוואנים על גבעה בגדה זה יותר טוב?

"אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ, וְרָצִיתָ בָּנוּ, וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת" (סידור התפילה).
הסגולה, סבור ריה"ל, מייצגת את העובדה שעם ישראל נבדל הבדל מהותי מכל שאר העמים. כדי להבין מהי הסגולה וכיצד היא גורמת לשוני בין ישראל לעמים, מהו רעיון הבחירה, ומה הדרך כדי להגיע אל ההתגלות הא"הית לבני האדם, ראוי להרחיב מעט במשנתו.
בספר הכוזרי מתאר ריה"ל דו-שיח בין מלך כוזר לבין החבר. הספר דן בשאלת התגלות האל לבני האדם, ומעלה שאלות רבות אודותיה (כדוגמת: מתי מתרחשת ההתגלות, היכן היא מתרחשת ועוד). הנחת המוצא היא שבני האדם חיים בתוך עולם גשמי המוגבל בחוקי הטבע,, ואילו האל אינו גשמי ואינו נתון לחוקי הטבע. לא ברור, אם כן, כיצד בכלל יכול להיווצר החיבור בין האל לבין האדם.[10]
בנוגע לשאלה מתי תתרחש התגלות, התשובה היא שזו לא אמורה להתרחש, כיוון שעצם התגלות האל בעולם היא בלתי אפשרית, משום שהאל אינו סופי ואינו גשמי ולא ייתכן שהוא יופיע בתוך העולם הזה הגשמי והמוגבל. כשקורה דבר כזה הרי שמדובר בנס, בו נוצר חיבור בין הסופי לאין סופי, בין הגשמי והלא-גשמי.
התשובה לשאלה למי מתרחשת ההתגלות מושפעת מהתשובה לשאלה מתי היא מתרחשת. מאחר שההתגלות היא תופעה יוצאת דופן וניסית, היא מוגבלת לאנשים בודדים, לקבוצה קטנה בתוך המין האנושי – לאלו שיש להם 'סגולה', דהיינו כישרון רוחני לקבל את 'הענין האלוהי'. הנה ציטוט אחד לדוגמה (ספר הכוזרי, מהדורת הרב קאפח, עמוד כז-כט):

השיר אומר את מה שצריך סוף סוף להעז לומר ואני מקווה שלא נחדל לומר. לכל יד שאוחזת בסכין קדמה יד שכתבה נאום מתהלם שהרימה אצבע בעד חוק מדכא או מלחמה, וקדמו להם דיבורים גזעניים שעשו שימוש בפחד ויצרו שינאה יוקדת ומשיחית.

אז אנסה שוב,
לדעתך, אם יש סיכוי שפעולה מלחמתית תביא להרג חפים מפשע, היא אסורה כי היא רצח.
וכיון שכמעט בכל פעולה מלחמתית יש סיכוי כזה,
אתה בעצם פציפיסט.

האם עכשיו הבנתי נכון?

חבל עידן, אל תתרגז. זה עושה עור פנים לא יפה.

אנחנו מבינים שזה קשה להתמודד עם הסתירות שלך עצמך, ואנחנו מבינים שתמחוק תגובות שיראו את הסתירות הללו.

רק בבקשה, אל תתרגז, ותישאר רק עם הקוראים שמראש מסכימים לכל מילה שלך (ע"ע עירית ובני משפחתה) 🙂

האמת, עידן, אני חושב שהפוסט הזה, כמו גם רבים אחרים, מחטיאים את המטרה.

בחלוקת הציבור הישראלי לאלו שלא רואים כל בעיה בהרג ערבים (אליהם הבלוג שלך לא פונה מראש), אלו שמחזיקים בהשקפות דומות לשלך (שלהם דבריך לא מחדשים הרבה, ולכן גם אליהם הבלוג שלך לא בדיוק פונה) ואלו שמתכחשים למציאות (עליהם מדבר השיר ואליהם מכוונים הרבה מהפוסטים בבלוג), לדעתי אתה מפספס קבוצה גדולה נוספת בציבור הישראלי: אנשים שדווקא מודעים למציאות, מסכימים שחלק מהארועים המתוארים (אם לא כולם) אכן מהווים עוול ומעשה בלתי מוסרי מצד הרשויות הישראליות כלפי הפלסטינים, אבל שואלים את עצמם האם מוטלת עליהם חובה כלשהי לפעול להפסקת מעשי עוולה שמכוונים כנגד ציבור שנתפס בעיניהם כציבור של חורשי רעתם. חלק מהתפיסה הזו מקורו בהכללה ובחוסר ידע, אבל חלקו, לצערי, מבוסס על המציאות – ולכן גם לא ישתנה כל עוד המציאות לא תוביל לכך בעצמה.
ניתן, כמובן, לקיים דיון ארוך ומעניין בשאלת המוסריות של גישה שכזו (כמו גם בשאלת המוסריות של דרישה כן לפעול ולא רק להתבונן מהצד במצב שכזה) – אבל יהיה זה דיון עקר, כי כמו שאמרת מזמן, דיון תאורטי בנושאי מוסר לא באמת ישנה את השקפתו של איש. ועם זאת, בהבדל מקבוצת ה"להרוג ערבים זה יופי", בשביל שהקבוצה הזו תפעל לקידום המטרות שאתה מנסה לקדם לא הכרחי שום "סוויץ" בהשקפה המוסרית – רק החלפת הדיסקט הקבוע של "בואו קודם נתקן את מה שתלוי רק בנו". שוב, לא מבחינה "מוסרית", אלא מבחינה מעשית.

"להערכתי, מי שכבר הגיע כל כך רחוק בביקורת על הצד הישראלי לא יעצור לפני המימוש שלה למעשים רק משום שהצד השני נוקט בפשעים גם הוא (לא כך אנו נוהגים בתחומים אחרים בחיינו)". האמנם לא כך אנו נוהגים בחיינו? אם השכן שלך, ההוא שתמיד משליך בדלי סיגריות לתוך הגינה שלך וגורר רהיטים בשתיים לפנות בוקר, ייפגע מהתנהלות מקוממת כלשהי של העיריה – תמהר להרתם למאבקו? קשה להניע אנשים לפעול לטובת מי שנתפס כפוגע בהם, גם אם מטרת הפעולה תהא מוצדקת.

"ועוד להערכתי, מי שהגיע כל כך רחוק, ומבחין בין האזרחים הישראלים (כמוהו) לבין ההנהגה הפושעת שלהם, מסוגל גם לעשות את אותה הבחנה בצד השני, ולא יחפוץ להעניש את כל הפלסטינים על חטאי הטרור של החמאס". אמת, כל עוד זה אפשרי – אבל יש הבדל בין "לא יחפוץ" לבין "ינסה להניא אחרים מ-", כל עוד הוא מאמין שרוב הפלסטינים דווקא שלמים לחלוטין עם מדיניות החמאס למשל, גם אם הם לא לוקחים שום חלק פעיל ביישום אותה מדיניות.

ולגבי העיוותים בתפיסה הזו – לצערי, אני לא חושב שהיא מעוותת במיוחד. בשביל לקבוע שמישהו הוא "חורש רעתי" אני לא חייב לדמיין את הפלסטיני הממוצע כחמאסניק עם חגורת נפץ ומוות בעיניים, ואפילו לא כאחד שרוקד ברחוב כשמתרחש פיגוע נגד ישראלים – מספיק שהוא היה מעדיף שישראל לא תתקיים (לפחות כמדינת לאום לא ערבית). זו נקודה רגישה אצלי, ואני לא רואה את עצמי אי פעם פועל לרווחתם של הפלסטינים כנגד מעשי עוול מצד השלטון הישראלי גם אם אני מסכים שמדובר בעוול, כל עוד אני מרגיש שהפעולה שלי תהיה חד-צדדית. אולי העמדה הזו אינה מוסרית, אבל אני לא רואה אותה משתנה בזמן הקרוב, ואני מכיר עוד רבים כמוני. אני יודע שלא זו העמדה לה אתה מייחל בקרב הציבור הישראלי, אך שים לב שהמחלוקת פה אינה "מוסרית" למעשה, אלא נוגעת לפרמטרים של הפעולות המתבקשות לתיקון המצב.

לאיתן: ברשותך אענה במקום עידן לגבי "מאבק השכן".

מי מאיתנו, בעל מחויבות ערכית עמוקה יותר למטרות קהילתיות, או לחילופין מי שחשובה לו טובת זולתו – יתגייס מהר למאבק השכן; אך רובנו ככל הנראה לא נתגייס. אלא שיש הבדל בין אי-התגייסות, אי-תמיכה, התנגדות והכשלה.

אבל חשוב מכך: מה היה קורה אם השכן ואתה הייתם מעורבבים? הוא תרם לך מח עצם, אתה תרמת לו כליה? הוא בן-דוד מדרגה שניה שלך? אתה תמיד חונה לו בחניה, אבל הוא מזמין אותך כל כמה ימים לארוחת ערב (שבה אתם רבים בקולניות)?

עידן, השיר מכאיב מאוד. כלומר אפקטיבי.
חייבים קצת סובלימציה לכל הזעם והאימה.
הרי אין סיכוי לשינוי ממקור פנימי, פנים-ישראלי, להתפכחות. המגמה הפוכה.
הנחמה שלי נמצאת בבלתי נמנע: חרם, סנקציות ובידוד. הכסף (והיעדרו).
לחיות פה יהיה קשה, להיות ישראלי יהיה קשה. אבל עבור דורות פוטנציאליים של ישראלים שיחיו במדינה נורמאלית, אנחנו נבלע את התרופה המרה.
את כל זה הרווחנו בצדק, על אטימותנו ועל כל פשעינו.
יש כאלה שחושבים שישראל היא מדינה נהדרת, וששווה להילחם עליה.
אני מסכים רק עם הסוף של המשפט הזה.

איתן,
כמורה בבית ספר יסודי אני מלמד את תלמידי כלל מאוד פשוט. אתם אחראים למעשים שאתם מבצעים ולא לאלה שאחרים מבצעים. זהו עיקרון מוסרי בסיסי. אנחנו יכולים לערוך דיון פילוסופי על רציונליות. אנחנו יכולים לדון על הפשעים נגד האנושות שנעשים בסוריה וברפובליקה הדמוקרטית של קונגו אבל יש מעט מאוד דברים אם בכלל שאנחנו יכולים לעשות בנידון. לעומת זאת, יש לנו יכולת השפעה (גם אם מועטה) על מה שממשלות ישראל עושות. אם אתה רוצה כמו כולנו, להפסיק את הטרור של הצד השני כדאי שממשלות ישראל יפסיקו את הטרור שהן אחראיות אליו ושהוא רצחני באלף מונים, וכן, גם את הכיבוש. זה עבד לגבי כוחות קולוניאליים אחרים בהיסטוריה האנושית.

"אני חייב לציין שמחקרים מהסוג שקישרת אליו מעוררים בי גיחוך. הכל שם מופרך – התשתית העובדתית, המתודולוגיה, ההנחות הסוציולוגיות". לא רק שההתבטאות הזו עוברת לכאורה על חוקי הבלוג שקבעת (התייחסות בביטול למקור כלשהו בלי לתת סיבה או מקור חלופי), אלא שהיא עומדת בסתירה להרבה מהדברים שכתבת כאן – לרבות השיר לעיל. השיר מדבר על ההצדקות שהציבור הישראלי נותן לעצמו כדי לתמוך בפעולות ההרג בעזה ובמקומות אחרים, לא? אי אפשר בו זמנית לדבר על מצב בו הציבור מצדיק בתואנות אלו ואחרות את ההרג בעזה, ולטעון שסקרים לפיהם רוב הציבור אכן תמך באותו הרג הם "מופרכים".

ובאשר לאי-הידיעה של הציבור את שהתרחש בעזה במהלך "צוק איתן", אני ממש לא מסכים אתך. הציבור ידע, הרבה לפני ש"צוק איתן" נגמר, שמספר האזרחים ההרוגים עומד על מאות. האם הפרטים של הנסיבות המדוייקות של מותם באמת קריטיים לשיפוט המוסרי העקרוני? אפילו בנוגע ל"יום שישי השחור" שהזכרת, הרי שהיו פרסומים בעיתונות הישראלית שתיארו את מה שקרה (אני מדבר כאן על הפצצת האזרחים, לא בהכרח על מה שמסביב) בצורה די מדוייקת הרבה לפני ש"צוק איתן" נגמר. כאן, למשל, שבוע אחרי:
http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2399706
וכאן, עוד באותו יום (הפרטים כמובן לקוניים בהרבה, אך כבר מוזכרת ההפצצה שנעשתה לאחר חטיפת גופתו של גולדין וכן שהיא גרמה למותם של "עשרות אזרחים" – אז אף אחד כולל העזתים עוד לא ידעו כמה בדיוק):
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1072990

אני מצטרף לאירית (irithalavy@gmail.com) ולמשפחת הלביא (שם משפחה זה היה בלוב, בה התבגרתי).
קרה לי כבר פעם, אבל נסוגתי, לאחר שהזדקקתי להעיר לך, מתוך חשש להישמע מתנשא. תראה, הלוואי ידעתי חצי ממה שאתה שולט בעברית.
עכשיו קרה לי שנית: שוב חוזר הצורך לחלוק אתך את הניסיון הפוליטי שצברתי.
על החמאס להנהיג את ההתנגדות הפלסטינית להשתלטות הציונית על אדמותיה, מקורות המים שלה ועל מה לא. הנהגה זו היא מתפקידו. אחת ממטרותיה כרוחה בשיבוש של החיים הישראלים הסדירים. מטרה שנייה כוללת את הלימוד, עם הצבר ניסיון ומקצועיות מעשית (כי אין בית-ספר לכך), עד למומחיות הכי מפותחת, הן ברמה צבאית והן ברמות פוליטיות נוספות, בהוצאתה אל הפועל של המטרה הראשונה.
נכון הוא שבין מנהיגי חמאס יכולים להתבטא נקמנים גם פחות מפותחים פוליטית. ככה לומדים: לפעמים מתחילים נקמניים (עם מניעים או מוטיבציות מוגשות על-ידי בריונים בעלי "שלטים" של מלחמות מרחוק – כולל USA), שעלולים אפילו לירות לרגליים של עצמם, בכדי לסיים מדינאיות ומצבאיות מדהימות בתוצאות בקיאותן.
העיקר הוא שממדים של העוצמה הבריונית קובעים את הממדים של הלימודים האלה. במקרה הפלסטיני, למעשה אין מגבלות לזכויותיהם הפרוגרסיביות בכלל, ובפרט לאלה של התלמידים בבדיקה כמותית ואיכותית של דרכי השכלתם בהשתנותן ובמשונות בהן או תמיהות בהן (peculiarity). וזה בדיוק הפוך מחוסר גבולות לזכויותינו הנסוגות (הראקציונריות). ככה שבעוד צומחות ללא סוף זכויות להאשים אותנו בפשעים נגד האנושות, צומחות זכויות להאשים את חמאס רק (רק!) באשמות מנותקות מכל אנושיות שהי.

כי הם מתרחשים בהמשכים ללא מגבלות, בשני המקרים, עידו 2267, "זוהי החלטה מדינית להגדיל את הפגיעה באזרחים, בבתים ובתשתיות אזרחיות."
אם כך, נשאלת השאלה: לאן חותרת החלטה כזאת?
מעניין אם משהו יכול למצוא הסבר יותר מציאותי מזה שמבין כי מדיניות זו נועדת למען ההישרדות של העימות הישראלי-פלסטיני משך הדורות הבאים.
למה להבליט אויב-דחליל להסתרת אויב-(אמיתי)-טייקוני, שחומד אדמות (וגם לא אדמות) פלסטיניות ומגייס ישראלים להגנה על תחומים שדודים בעזרת הרשויות הדמוקרטיות? אם קשה להבחין בתועלת של המטרה הזאת, אז יש להתחיל את כל ההסברים מן ההתחלה.