סרדינים בקופסאות רעש: על הצפיפות בכיתות הלימוד בישראל

למה ישראל נמצאת בצמרת מדינות ה-OECD ברמת הצפיפות של כיתות הלימוד? למה תכנית החומש הממשלתית לתוספת כיתות לא הביאה שום שיפור? למה משקרים לנו שאין כסף לבנות עוד כיתות? ולמה אנחנו לא גובים את המחיר מפוליטיקאים שמתעללים בחינוך הציבורי?

[פוסט ארוך]

ב-20 לנובמבר 2007, בשעה 10 בבוקר, הצטופפו 244 תלמידים מבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בכיתה אחת, ששטחה 30 מ"ר (8 תלמידים למטר רבוע אחד). התלמידים האזינו לשיעור בנושא מחשבת ישראל, במשך 5 דקות. לאחר מכן עברו 186 מהם לכיתה עם שולחנות וכיסאות והאזינו לשיעור ספרות ותנ"ך.

המטרה המוצהרת היתה לשבור שיא גינס. המטרה העמוקה יותר היתה לעורר דעת קהל לתנאי הצפיפות הבלתי נסבלים בכיתות הלימוד, מתוך הזדהות עם שביתת המורים שהתקיימה אז. התרגיל הזה לא היה קשה במיוחד; אחד התלמידים העיד שבשיעורי תנ"ך נדחסים לכיתה, באופן שגרתי, 53 תלמידים.

באלפי כיתות לימוד בארץ מתקיימים "לימודים" בנוכחות 35 ומעלה תלמידים. אני כותב "לימודים" במרכאות, כי עם כמות כזאת של תלמידים הלימוד הוא ברובו מראית עין, רגעי ריכוז ספורים שטובעים באוקיאנוס של רעשים והפרעות.

בשנה שבה ערכו תלמידי "ליָדה" את מפגן הצפיפות שלהם, עמד מספר התלמידים הממוצע לכיתה בישראל על 28.3. חמש שנים אחרי, ב-2012, עומד המספר הזה על… 28.4 תלמידים לכיתה. ברוכים הבאים לסטגנָציה, הארץ שבה מה שהיה הוא שיהיה. "מאמצי" מדינת ישראל להדביר את נגע הצפיפות בכיתות מסתכמים בקיזוז הגידול הטבעי ולא יותר. זיכרו את הנתון הפשוט הזה כשידובר בהמשך על "תכנית החומש" הממשלתית.

מי כן מודאג? ההורים כמובן. מקצה הארץ ועד קצהָ, במשך שנים, מוחים ההורים נגד המחדל השלטוני הזה ותובעים להוסיף כיתות לימוד. הורים כבר השביתו את הלימודים בבי"ס "המגינים" בקרית חיים, בבי"ס "אהוד מנור" בפתח-תקווה, בבי"ס "רעות" בהוד השרון, בבי"ס "נוף ילדות" בתל מונד, בבי"ס "אבן שוהם" בנהריה, וסליחה מכל מי ששכחתי. קבוצות מאבק של הורים לפתרון בעית הצפיפות בכיתות פועלות בכפר-סבא ובנס-ציונה, ובתל-אביב קבוצת המאבק מפעילה עמוד פייסבוק שמתעדכן תדיר.

לוועד ההורים בבית הספר היסודי שבמושב "בית יצחק" נשבר לחכות והוא החליט לעשות מעשה: הוסיפו כיתות "על-תקניות" כדי להקל על הצפיפות בכיתות (שמגיעה ל-38 תלמידים בכיתה). משרד החינוך – שמחדליו שלו הובילו לפיתרון המאולתר הזה – חטף קריזה ותבע מראש המועצה לסגור לאלתר את הכיתות. ועד ההורים בתגובה הגיש עתירה מנהלתית נגד משרד החינוך. הנה דוגמה יפה לפעולה ישירה שיכולה לחולל שינוי של ממש ולא רק לשחרר קיטור (מה עלה בגורל העתירה? אשמח לגלות). עוד מידע אפשר למצוא באתר המושקע "גודל כיתה" שהקימו הורים מודאגים לקידום המאבק הארצי.

הסקירה הקצרה הזאת אמורה להבהיר לכל אחד שנושא צפיפות הכיתות בישראל מטריד מאד את כל הנוגעים בדבר (עדויות של מורים יובאו בהמשך) ולא יורד מסדר יומם.

תיקון: כל הנוגעים בדבר, להוציא משרד החינוך. שם כנראה שום דבר לא בוער. חמש שנים אנחנו עומדים על אותו ממוצע, מגרדים את ה-30 תלמידים לכיתה? סבבה. אפשר להמשיך ככה עוד 20 שנה לפחות. ישראל מדורגת בפסגת 27 מדינות ה-OECD מבחינת צפיפות הכיתות, מעליה ניצבות רק יפן, סין וצ'ילה. צ'ילה היא מקרה מעניין במיוחד, מדינה שעדיין סובלת מתוצאות ההפרטה המטורפת של ימי פינושה, עם מערכת חינוך מהמפגרות בעולם המערבי. צ'ילה היא תמרור האזהרה במסלול לתהום שהחינוך בישראל דוהר בו, תמרור שבקרוב נחלוף על פניו.

איך אני יודע שבמשרד החינוך לא ממש מתרגשים מנושא הצפיפות בכיתות? טוב, עשיתי כמה בדיקות והן ידווחו בהמשך בפרטי פרטים. אבל כרמז לבאות אפשר להציץ ב"רשימת הדגשים" בתקציב החינוך לשנים 2013-2014 (שעומד על 42.4 מיליארד שקל), רשימה שבה מציג המשרד לראווה את חזון העשייה שלו.

ויש שם מכל טוב: "העמקת החינוך לערכים ציוניים, יהודיים ודמוקרטיים" (בסדר הזה); שיפור ההשגים הלימודיים; העלאת הזכאות לבגרות; שיפור כוח ההוראה; חיזוק מקצועות הליבה; חיזוק החינוך הטכנולוגי; פיתוח אוריינות מידע ותקשורת.

ומה לא זוכה אפילו לאיזכור קצרצר? הקטנת הצפיפות בכיתות. זה, מבחינת משרד החינוך, לא "דגש תקציבי". זה לא "חזון". זה סתם תכניות בינוי אפורות, משעממות, שאין אפילו מילים מרגשות עבורן (העלאת הזכאות לקירות לא מתקלפים? פיתוח אוריינות דציבלית מוגברת?).

חידה

יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי; יש הכרה ציבורית גורפת בקיומו; וכפי שנראה בהמשך, יש גם פתרונות תקציביים פשוטים לממש אותו. אם כך – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?

אל החידה הזאת נחזור בסוף הדרך. התשובה תישמע מוכרת, אבל בסוף הפוסט, אני מקווה, היא גם תהיה יותר משכנעת.

למה להיטפל לצפיפות בכיתות (ולמה זה צריך לעניין אותי)?

מכמה סיבות.

אחת, כי זה מקרה לא שכיח שבו גם הבעיה החברתית וגם הפתרון הפוליטי שלה פשוטים מאד יחסית. הבעיה היא כיתות צפופות מדי שמשבשות לחלוטין את איכות הלמידה; הפתרון הוא לבנות עוד כיתות לימוד, והרבה. בשורה התחתונה, זה כל הסיפור. אין כאן צורך בדיונים מלומדים על אסטרטגיות פדגוגיות מתחרות, אין כאן מתחים בין פילוסופיות חינוכיות סותרות, אין כאן שאלה של "השגים" לעומת "ערכים", "מצוינות" לעומת "שוויוניות", או כל אחד מן הדיונים הביצתיים שמערכת החינוך בישראל משתכשכת בהם בלי סוף. מדובר על בעיה פשוטה של תשתיות פיזיות; תקציב להרחבתן; ומימוש הרצון הציבורי הגורף בפתרון אמיתי.

שתיים, כי למרות הפשטות של הבעיה ושל הפתרון, נראה כי המערכת הפוליטית משותקת לחלוטין בהתמודדותה עם הנושא. כך שמתוך השיתוק הזה ניתן להבין הרבה מאד על תחלואי המערכת הפוליטית בעצמה, ולא פחות מכך, על הקושי של החברה האזרחית בישראל לתרגם דרישות צודקות למאבק פוליטי אפקטיבי.

שלוש, כי עם כל הכבוד ל"ערכים" (יהודיים או דמוקרטיים) ולהשגים במתמטיקה ובהבנת הנקרא – מעט מאד מכל זה נקלט בסביבה רווית-הפרעות, רועשת תמידית, שאין למורה אפשרות להחזיק בה קו מחשבה או דיבור למשך יותר משתי דקות. הצפיפות הנוראית בכיתות הלימוד היא משהו שמעצבי המדיניות בחלונות הגבוהים אינם מסוגלים לדמיין; כשבוחנים את מבול התכניות הפדגוגיות שמשרד החינוך ממטיר מדי שנה על ציבור המורים והתלמידים, מתחשק לתקוע את הוגי התכניות האלה בחדר צפוף שכזה ולראות איך זה ישפיע על ההמלצות הפדגוגיות שיתנו.

ארבע, כי גם אתה או את למדתם, קרוב לוודאי, בכיתה צפופה מדי. ילדיכם לומדים עכשיו בכיתה כזאת, ואם אין לכם ילדים, תשאלו קרובים וידידים שיש להם. זאת אחת ממכות המדינה שהפכו למובנות מאליהן כאן, עוד עונש על החיים בישראל, כמו מחירי הדיור או עלויות שירותי הבריאות. וכמו המכות האלה, גם הצפיפות בכיתות היא מעשה ידי אדם – הרבה בני אדם – שהשקפתם החברתית-כלכלית מנוגדת לחלוטין לצרכי הקיום הבסיסיים שלכם. תזהו מי עובד נגדכם ותתחילו לסגור איתו את החשבון.

חמש, כי בעית הצפיפות בכיתות היא מקרה קלאסי של צרה חוצת-מגזרים, ועל כן יש לה פוטנציאל גדול – כמו מאבק הדיור – לייצר סולידריות חברתית אמיתית. הכיתות הצפופות ביותר נמצאות בלב הערים הגדולות – תל אביב, חיפה, ראשון לציון – וביישובים הערביים. נפגעי הצפיפות – התלמידים – סובלים מאותן בעיות קשב ואלימות בכל המדינה. מאבקי ההורים המקומיים זהים לחלוטין ומשוועים ליד מארגנת ומנווטת ברמה הארצית.

שש, כי הצפיפות בכיתות מחרפנת אותי כבר שנים, והגיע הזמן להוציא את הקריזה החוצה.

הצפיפות בכיתות: נתונים

בחודש יוני האחרון קיבלה ישראל תזכורת כואבת. דו"ח של ה-OECD הציב אותנו במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ברמת הצפיפות של התלמידים בכיתות. הממוצע בישראל עומד על 28.4 תלמידים לכיתה, לעומת ממוצע ה-OECD, שעומד על 21.3 תלמידים לכיתה. ממוצעים, כידוע, משקרים, בעיקר במדינות עם פערים עצומים כמו בישראל. בדיקה יסודית של "דה-מארקר" העלתה שיותר מ-37% מתלמידי ישראל לומדים בכיתות שבהן 32 תלמידים ומעלה. 18% לומדים בכיתות של 35 תלמידים ומעלה ו-3.5% לומדים בכיתות של 40 ומעלה. כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה בת 35 ומעלה תלמידים.

בתי הספר הצפופים מתרכזים בחינוך הממלכתי בערים הגדולות וביישובים הערביים. כרבע מהתלמידים בבתי הספר היסודיים בערים ראשון לציון, ירושלים, פתח תקווה ונתניה לומדים בכיתות של מעל ל-35 תלמידים. את הממוצע הארצי סוחבים למטה החינוך הממלכתי דתי והחינוך החרדי – כ-24 תלמידים בממוצע בכיתה.

ישראל חריגה גם בהשוואת המגמה ההסטורית. נחום בלס, חוקר חינוך בכיר במרכז טאוב, כותב כך:

"הבט ייחודי נוסף של ישראל הוא חוסר הקשר בין השינוי בשיעור הפריון לגודל הכיתות: מאז קום המדינה יש ירידה עקבית ורצופה בשיעורי הפריון, המלווה בירידה בחלקן של קבוצות הגיל הצעירות בסך האוכלוסייה. במדינות מפותחות רבות שהגיעו לשיעורי למידה גבוהים לפני תקופה ארוכה, תהליך הצטמצמות אוכלוסיית הילדים של העשורים האחרונים היה מלווה בהקטנת כיתות. בישראל, לעומת זאת, לווה תהליך הירידה בשיעורי הפריון בעליה מהירה בשיעורי הלמידה, אך הוא לא לווה בירידה משמעותית בגודל הכיתה הממוצע." (עמ' 3)

במלים אחרות: בעוד שמדינות מפותחות מנצלות את ירידת שיעורי הפריון להשקעה נוספת בתשתיות החינוך ובהקטנת הכיתות, ישראל מעדיפה להשאיר אותן כמות שהן.

הצפיפות נובעת ממחסור בכיתות ותקני בנייה ואיכלוס מסמרי שער. גודלן של הכיתות הנפוצות בבתי הספר היסודיים בישראל נע בין 49 מ"ר ל-53 מ"ר. כשדוחסים 40 תלמידים לשטח הזה, מתקבל ריבוע זעיר של 1.22 מ"ר עד 1.32 מ"ר לתלמיד. זה פחות ממה שמדינת ישראל מקציבה לאסירים בבתי כלא: בין 3 מ"ר ל-4.5 מ"ר בממוצע לאסיר. תאי כליאה צפופים במיוחד קיימים בכלא מעשיהו – 1.5 מ"ר לאסיר; תלמידים ברי מזל, שבכיתתם לא יותר מ-32 תלמידים, יזכו להתרווח בשטח דומה; האחרים יתכווצו.

כבכל תחום של השקעה ציבורית, המגזר הערבי נמצא בתחתית. נכון לעכשיו חסרות יותר מ-6,500 כיתות לימוד בתחומי ישראל ועוד 2,200 כיתות במזרח ירושלים; גרירת הרגליים של הרשויות בהשלמת הפערים העצומים במזרח ירושלים מפירה הוראה מפורשת של בג"ץ (לקריאת הדו"ח המלא של "עיר עמים" והאגודה לזכויות האזרח על האפליה העמוקה של תלמידי מזרח ירושלים, לחצו כאן).

המדינה דווקא מכירה באחריותה לבעיה ומפעם לפעם יוצאת בהצהרות על פרוייקט בינוי מאסיבי של כיתות לימוד במגזר הערבי. אך מעשה שטן, בכל קיצוץ תקציבי, הראשונים לחטוף הם הערבים. 80 מיליון שקלים קוצצו ביוני השנה מתקציב בינוי הכיתות וכתוצאה מכך בוטלה בנייתן של 200 כיתות במגזר הערבי. זאת בשעה שרק הגידול הטבעי של האוכלוסיה הערבית מחייבת תוספת של 550 כיתות לימוד בכל שנה.

התירוץ הקבוע הוא "שחייבים לקצץ במשהו", אבל זו אחיזת עיניים; משרד החינוך יודע יפה לנפח סעיפים תקציביים שוליים ומיותרים על חשבון תשתיות חיוניות (על כך בהמשך). יש שם התמחות של שנים בנושא. ואם משרד החינוך לא מקצץ בתקציב הבינוי, תמיד אפשר לסמוך על רשויות התכנון שירוקנו את התקציב מתוכנו. כך כותבים מחברי דו"ח על בינוי כיתות לימוד של מרכז המידע והמחקר של הכנסת בסוף שנת 2011 :

"משרד החינוך מדגיש כי במגזר הלא-יהודי מתעוררת לעתים בעיה של הקצאת קרקעות לבנייה, ולכן לעתים אי-אפשר לתקצב בינוי של כיתות לימוד חדשות אף אם המשרד הכיר בצורך לתקצבן ואף אם יש תקציב לשם כך."

בסוף כל משפט שמדינת ישראל אומרת בעברית יושב ערבי עם נרגילה, באוויר, ללא קרקע לרגליו.

ההשלכות השליליות של צפיפות הכיתות

ההשלכות ההרסניות של כיתות צפופות על איכות החינוך הן לכאורה מובנות מאליהן. אני אומר "לכאורה", כי למרות עשרות המחקרים והעדויות ושוועת ההורים שעולה מדי שנה בשנה – מדינת ישראל ממשיכה לדחוק את הנושא לעדיפות תחתונה. זהו מקרה מובהק של מדיניות רשמית, ארוכת-שנים, שמענישה את כל הציבור, שכולם יודעים – הן המוציאים לפועל, הן הקורבנות – שהיא הרסנית, ובכל זאת כמעט כלום לא נעשה לשנותה. איך זה עובד ולמה זה לא משתנה – אלה שאלות שאגיע אליהן בסוף.

ובכן, לטובת המדחיקים והמתעלמים, הנה כמה עובדות ועדויות. נתחיל ממראה עיניים ומשמע אוזניים.

מורה מהמרכז:

"מספר הילדים מגביר משמעותית את כל הדברים הרעים שמתרחשים בכיתה – מאלימות ורעש ועד חוסר הקשבה או עניין. מספיק שילד אחד מפריע והשיעור נעצר. הזמן שמוקדש אך ורק להוראה הוא בערך שליש מהשיעור – כ-15 דקות. כל השאר הולך על ענייני משמעת וסדר, ולצפיפות חלק חשוב בכך: לוקח הרבה זמן עד שהם מתיישבים אחרי ההפסקה, אין הרבה מרווח ביניהם, וכל הזמן יש מריבות על המרחב. אין כמעט שיעור שעובר בלי תלונות על תלמידים שנוגעים-דוחפים אחד את השני או דורכים על הילקוט. הדרך לאלימות היא קצרה מאוד".

מורה מהמרכז:

"כשאני נכנסת לכיתה שלי אני מרגישה שאני נמצאת במפעל שמנצל ילדים בסין. אין לי שליטה על מה שקורה בכיתה, ובסוף היום אני יודעת שלא עשיתי את המקסימום בשביל הילדים."

המחקר הגדול והרציני ביותר על השפעות צפיפות הכיתה (מחקר STAR) נערך במדינת טנסי בין השנים 1985-1989 והקיף 11,600 תלמידים ו-1,300 מורים ב-76 בתי ספר. בכל בית ספר נקבעו שלושה סוגי כיתות: 22-26 תלמידים עם מורה מוסמך, 22-26 תלמידים עם מורה לא מוסמך, ו-13-17 תלמידים עם מורה מוסמך. התלמידים השתתפו במחקר מגן חובה ועד לסוף כיתה ג'. החוקרים עקבו אחרי הישגי התלמידים במסגרת מחקר אורך עד לסיום התיכון, כולל הרשמה לקולג'.

הישגי התלמידים שלמדו בכיתות הקטנות ביותר היו גבוהים באופן מובהק משל האחרים, וכמו כן נמצא מתאם ברור בין משך הזמן שהתלמיד שהה בכיתה קטנה לבין רמת השגיו. היתרון הזה היה בולט יותר אצל תלמידים משכבות סוציואקונומיות נמוכות. ניתוח הממצאים מראה שניתן לצמצם את הפערים בין אוכלוסיות מבוססות ונחשלות של תלמידים באמצעות מעבר לכיתות קטנות.

היתרון היחסי של מי שלמד בכיתות קטנות בשנים של גן חובה עד כיתה ג' נשמר לאורך השנים, והתבטא ביתרונם גם בלימודי התיכון וגם בשיעורי הקבלה לקולג'. זהו ממצא דרמטי שמעיד על החשיבות הקריטית של הקטנת הכיתות דווקא בשלבי הלימוד הראשונים – בדיוק ההיפך מן המדיניות שנקוטה בארץ (ראו בהמשך).

לבסוף, גם במדדי אלימות ויחסים חברתיים התגלה יתרון ברור ללומדים בכיתות הקטנות.

ישנם מומחים לחינוך (מיעוט, להבנתי) שממעיטים בחשיבות הצפיפות בכיתות הלימוד וטוענים שהכל מתנקז לאיכות ההוראה; חלקם אף טוענים שהקטנת הכיתות תחייב תוספת משמעותית של מורים, מה שידרדר עוד יותר את איכות ההוראה. ומסתבר שגם שר החינוך בכבודו ובעצמו מאמין בשטות הזאת: "רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה", הוא אמר בתגובה לנתוני ה-OECD. לא, זאת לא הסיבה שהוא לא ממהר לבנות כיתות; זה התירוץ. הסיבה עמוקה יותר ומושרשת בהתנערות היסודית של הניאו-ליברלים מאחריות המדינה לשירותים הציבוריים.

ההתייחסות האגבית הזאת ל"הישגים לימודיים" מנותקת לחלוטין מן המציאות המסויטת של רבים מן המורים והתלמידים בישראל. במציאות הזאת, רמת הרעש והבלגן ששוררים במרחב של 50 מ"ר שבו נדחסו קרוב ל-40 תלמידים לא מאפשרת שום הערכה סבירה של "איכות הוראה". בתוך הכאוס של צווחות התלמידים, דחיפות ואלימות מילולית, הסחות הדעת של הסמארטפונים וניסיונות הסרק של המורה להתגבר על כל המהומה הזאת ולשמור על רצף דיבור ומחשבה – כל העיסוק ב"איכות ההוראה" של המורה נראה תלוש לחלוטין. גם גאון פדגוגי לא יתפקד בתנאים כאלה, ובמקום להאשים כל הזמן את המורים ואיכותם כדאי להפנות קצת תשומת לב לתנאים הבלתי אפשריים שהם נדרשים לתפקד בהם.

בזמן שכל מיני ועדות של מומחים ממציאות עוד ועוד מדדים ותכניות העשרה ומהפכות דיגיטליות ומה לא – עומדת המורה בתוך יורה רותחת ולוחשת לעצמה: רגע אחד שקט בבקשה. אני מבקשת לומר דבר מה. וכל עוד לא יינתן לה השקט הזה, אפשר לזרוק את כל הניירות והתכניות לפח.

ונקודה אחרונה: מעבר לכל מדדי ההישגים בלימודים, כיתות צפופות הן חממה של אלימות חברתית. קו ישר ופשוט מוליך בין הכיתה הישראלית הצפופה לרחוב הישראלי – צפוף, קולני, גס ואלים. כל הורה מכיר את התופעה הזאת: בימים הראשונים למעבר של הילד מגן קטן לגן ממלכתי, הילד פתאום מתחיל לצעוק בבית. הוא צועק כי בגן החדש, ההמוני, אי אפשר לשמוע אותו אחרת. זאת טקטיקת הישרדות, שבמהרה הופכת לטבע שני.

החלטת הממשלה, מיסמוס הרשויות, הפירורים שנותרו

שנה אחרי שנה נוחתים הדו"חות הלא-מחמיאים על צפיפות הכיתות בישראל ומעמתים את קברניטי הקלישאות שלנו עם המציאות המרה. עד שיום אחד נמאס להם והחליטו לעשות מעשה, כלומר, להחליט החלטה.

במרץ 2007 החליטה ממשלת אולמרט (החלטת ממשלה 1410) על "תכנית חומש" לבניית 8,000 כיתות לימוד (מתוכן 1,000 שיועדו להחליף כיתות לא תקניות) בין השנים 2007-2011, בעלות כוללת של 4.64 מיליארד שקל. ההחלטה גם פירטה מקורות תקציביים לתכנית ואת חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים, על פי הצרכים (33% ממלכתי יהודי וממלכתי-דתי, 28% חרדי, 39% ערבי). על משרד החינוך הוטל לבצע "סקר נכסים מקיף" לריכוז נתונים בדבר מצאי הכיתות בישראל ומצבן הפיזי.

חודש לאחר מכן החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 1536) להסמיך את משרד החינוך להחליט על חלוקת הכיתות בין המגזרים השונים (מעבר ל"פער המצטבר" של הכיתות הלא-תקניות) – כלומר, לשנות את החלוקה שעליה הממשלה המליצה.

בינואר 2008 החליטה הממשלה (החלטת ממשלה 3020) על יעד לאומי – רף מירבי של 32 תלמידים לכיתה בישראל. ההחלטה לא מפרטת מתי יושג היעד אך מקציבה לצורך כך 200 מיליון שקל בשנה – לא כולל הוצאות בינוי; כלומר, תכנית להקטנת מספר התלמידים הממוצע בכיתה ללא תוספת כיתות. אולי הכוונה היא לדלל את שנתוני התלמידים באמצעות הרעלה המונית. ההחלטה גם מקציבה 90 מיליון שקל בשנה לצורך יעד מבורך – הקניית מיומנויות יסוד (קריאה, כתיבה וחשבון) במשך 10 שעות שבועיות לתלמידי כיתות א' ו-ב' במסגרות שאינן עולות על 20 תלמידים למורה. היעד הזה תוכנן להתממש במלואו (לאחר הקצבה של 360 מיליון ש"ח) כבר ב-2012, כפי שנקבע בתיקון לחוק חינוך חובה משנת 2007.

ומה קרה בשטח? נתחיל מהשורה התחתונה. בתחילת תכנית החומש (2007) היו בממוצע 28.3 תלמידים בכיתה, ובסופה (2011) היו בממוצע 28.4 תלמידים בכיתה. התכנית להקטנת הצפיפות בכיתות רשמה לזכותה תוספת של עשירית תלמיד בכל כיתה (לאחר קיזוז הגידול הטבעי). לאן בדיוק זרמו כל אותם 4.64 מיליארד שקל? שאלה טובה, אולי עניין לוועדת חקירה.

עם תום תכנית החומש, בסוף שנת 2011, השווה מרכז המחקר והמידע של הכנסת את התכנון עם הביצוע ברמת התקציב. הממצאים היו מדכדכים למדי. ראשית, ציין הדו"ח, התיקצוב של 8,000 כיתות לימוד חדשות התבסס על שטחי בינוי של כיתות יסודיות ולא על-יסודיות (הגדולות מהן בכ-50%), למרות שרבות מהכיתות המתוכננות היו על-יסודיות; עקב כך, מספר הכיתות המתקוצבות היה נמוך בהרבה.

שנית, הסתבר באופן לא מפתיע, שמשרד החינוך קיצץ בחלקו של המגזר הערבי; מ-39% הוא ירד ל-34%. באוגוסט 2008 קבעה ועדה שמינתה שרת החינוך שבקצב הבנייה הנוכחי, המחסור בכיתות לימוד במגזר הערבי ייסגר רק בעוד 50 שנה.

שלישית, קיים פער עצום בין כמות הכיתות שמשרד החינוך מכיר בצורך לבנותן לבין כמות הכיתות שמתוקבות בפועל: בממוצע, רק 40% מן הכמות הנחוצה לפי נתוני משרד החינוך (שגם היא איננה מספקת, ראו בהמשך) מתוקצבים. פער התקצוב הוא החריף ביותר במגזר הערבי – רק 26% מכמות הכיתות הנדרשת תוקצבה. אחריו צועד החינוך החרדי (29%) ובראש צועד החינוך הממלכתי (42%). הנה לכם בזעיר אנפין מדרג האזרחות הישראלית.

לבסוף, הדו"ח מציין שמשרד החינוך טרם ביצע את סקר הנכסים והתשתיות הפיזיות שבבתי הספר, כפי שנדרש לפני 4 שנים, מה שמקשה מאד על רשויות התכנון.

כמה כסף הועבר בפועל בתכנית להקטנת הצפיפות בכיתות? בדיקת "דה-מארקר" במרץ השנה העלתה שבין השנים 2009 ל-2013 השקיע משרד החינוך 470 מיליון שקל בתכנית, ממוצע שנתי של 118.5 מיליון שקל. זהו סכום מגוחך, במונחי תקציב לאומי, שמעיד יותר מכל על החשיבות הזניחה של הנושא בעיניהם של מקבלי ההחלטות. עוד נמסר, כי "בשל מגבלות תקציב, משרד החינוך יישם את התוכנית רק בחטיבת הביניים ‏(כיתות ז'־ט'‏) ובכיתות ג'־ו', כך שבעיית הצפיפות עדיין ניכרת בתיכונים ובכיתות א' וב', שם המשרד מקטין כיתות רק בשיעורי הליבה."

נו, המשפט האחרון לא ממש מדויק. משרד האוצר דאג, באמצעות חוק ההסדרים הידוע לשמצה, לדחות את יישום ההחלטה לצמצום כיתות א' ו-ב'. כפי שהיועצת המשפטית של ועדת החינוך בכנסת ציינה, ממשלת ישראל מפירה את החוק שהיא עצמה חוקקה. זה כמובן עניין שבשגרה, לממשלה מותר מה שלאזרח אסור, כי אף אחד לא יזרוק אותה לכלא או לרחוב.

תזכורת: הדחיפות הגדולה ביותר להקטנת הצפיפות היא דווקא בכיתות הנמוכות. שם ההשפעות השליליות של הצפיפות הן הקיצוניות ביותר (ועל כך אין מחלוקת בין החוקרים), ונזקיהן ניכרים לטווח הארוך ביותר. דווקא שם מזניחה המדינה את התלמידים. למעשה, חרף הכוונה להקטין את קבוצות הלימוד ל-10 שעות שבועיות בכיתות הנמוכות, אין שום תכנון להקטין את צפיפות הכיתות הנמוכות באופן כללי. כל תקציבי הבינוי הנוכחיים, המגוחכים ממילא לנוכח הצרכים, מופנים לכיתות הגבוהות יותר.

כמה כיתות לימוד נבנות בפועל מדי שנה?

שאלה מצוינת; לא תמצאו את התשובה בשום מסמך או דיון רשמי. הכי קרוב שתגיעו אליה זה נתונים כספיים: התקציב המתוכנן לעומת התקציב בפועל. אבל אף פקיד במשרד האוצר לא יגיד לכם איך זה תורגם בשטח לתוספת כיתות שתקטין את הצפיפות. אחרי שקראתי פרוטוקולים של ארבע-חמש ישיבות של ועדת החינוך בנושא, אני יכול להעיד שפקידי משרד החינוך נוקטים בטקטיקת מיסוך ובלבול, כך שגם השאלה הפשוטה ביותר שמופנית אליהם נקלעת בתוך דקות ספורות לסבך משפטי וביורוקרטי בלתי פתיר.

את הנתונים האלה צריך לחלץ לבד. הם קריטיים, כי הם האינדיקטור הברור ביותר למידת החשיבות שהשלטונות מייחסים לצמצום הצפיפות בכיתות.

ובכן, איך נדע כמה כיתות נבנו בשנה האחרונה? הנה שיטה פשוטה. משרד החינוך מפרסם את מספרי התלמידים במערכת מדי שנה בשנה. גם ה-OECD מפרסם את מספר התלמידים הממוצע לכיתה מדי שנה בשנה. חלוקה של הנתון הראשון בשני תיתן לנו את מספר הכיתות האפקטיביות (= שרלבנטי לצפיפות התלמידים); מעקב שנתי ייתן לנו את הגידול במספרן.

ובכן, על פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת (מכיתה א' ועד י"ב) בשנת הלימודים תשע"א היה 1,534,000. צפיפותם הממוצעת, על פי דו"ח ה-OECD הקודם, היתה 28.7 תלמידים בכיתה, מה שנותן לנו 53,449 כיתות אפקטיביות.

בשנת הלימודים תשע"ב עלה מספר התלמידים ל-1,567,000. צפיפותם הממוצעת כמעט שלא השתנתה, 28.4 תלמידים לכיתה, מה שנותן 55,176 כיתות אפקטיביות.

כלומר, משרד החינוך בנה בפועל בשנה החולפת 1,727 כיתות לימוד.

זהו המספר הרלבנטי. פוליטיקאים ופקידים יכולים לברבר כמה שהם רוצים על תקציבי ענק ותכניות חומש, עיכובים תכנוניים ומכשולים ביורוקרטיים, אבל בפועל, תלמידי ישראל הרוויחו פחות מ-2,000 כיתות לימוד בלבד.

המספר הזה מגוחך, כי יותר ממחציתו נבלעת בגידול הטבעי של אוכלוסית התלמידים. הגידול הזה עומד כרגע, על פי נתוני משרד החינוך, על 1.36% לשנה, שהם כ-21,000 תלמידים. לפי ממוצע הצפיפות של ה-OECD, יש להקצות להם 1,000 כיתות מדי שנה. יוצא שכמות הכיתות העודפת, שמדינת ישראל בונה כדי להיחלץ מתחתית טבלת ה-OECD, היא קצת יותר מ-700 כיתות בשנה. זה הכל.

לסיכום ההתנהלות השלטונית: הממשלה מחליטה על יעד נמוך להחריד של תוספת כיתות (תיכף נראה מהו היעד שבאמת יביא אותנו לממוצע ה-OECD); התקציבים הצנועים ממילא נגרסים בין משרדי האוצר והחינוך, מה שמגדיל את הפער בין הצרכים המוכרים לתקצוב בפועל; חלוקת התקציבים בין המגזרים פועלת על פי מדרג הירארכי ברור (יהודים חילונים למעלה, ערבים למטה, חרדים באמצע); נפגעי הצפיפות הגדולים ביותר, תלמידי הכיתות הנמוכות, לא מעניינים כלב מת, כי הממשלה מצפצפת על החוקים שהיא מעבירה; ולבסוף, כמות הכיתות שנבנית בפועל מכסה קצת יותר מצרכי הגידול הטבעי ותו לא.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד; כך עובדות מערכות השלטון בישראל בכל הנוגע לשירותים הציבוריים. אפשר כמובן לצמצם את המאבק ליישום החלטות הממשלה כלשונן, אבל זאת תהיה טעות גורלית, שתוותר מראש על הזכות האזרחית הבסיסית לחינוך סביר לכולם. את המדיניות השלטונית צריך לנער מן היסוד. לשם כך צריך להפריך מיתוס נפוץ מאד, קו ההגנה המבוצר ביותר של הניאו-ליברלים: "אין תקציב; מדינת ישראל לא יכולה לעמוד בהוצאות שנדרשות לצמצום כמות התלמידים בכיתות עד לרמת ה-OECD. מוטב שתנמיכו ציפיות מראש, ותשלימו עם כך שילדיכם וילדי ילדיכם ימשיכו ללמוד – בעצם, לא יותר מלשרוד – בקופסאות רעש של 30 תלמידים בכיתה". אחרי שהמיתוס הזה יופרך, נוכל לשאול שאלה מתבקשת: מדוע המדינה מסרבת, במשך שנים ארוכות, לממן הקטנת משמעותית של כיתות הלימוד בישראל, למרות שיש-גם-יש תקציב לנושא?

 

תחשיב: כמה זה יעלה?

כמה הנחות יסוד.

אני מניח שמאות אלפי הורים ותלמידים ואלפי מורים לא טועים: רע ללמוד בכיתה צפופה. רע לאוזניים ולמיתרי הקול, רע לנשמה, רע לגוף הנחבט בלי הרף, רע ליכולת הריכוז, ורע גם ל"הישגים הלימודיים".

אני מניח שאין זמן לחכות. הילד שלך בגן חובה או בכיתה א' או ב'? הוא עם עוד 30 תלמידים בכיתה או יותר? הנזק כבר נגרם. הנפש צולקה, ערוצי הקליטה צומצמו, הדמיון נרמס. אין דרך להציל את מה שהמערכת כבר חמסה ממנו. אבל אפשר להציל את הבאים אחריו.

אני מניח שהפחתה של כשליש עד מחצית מכמות התלמידים בכיתה, מטווח של 30-40 תלמידים לכיתה ועד ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, תבשר שיפור דרמטי ומיידי באיכות החינוך בארץ. זה כמובן לא יהיה סוף תחלואיה של מערכת החינוך, שדרושים בה עוד שינויים מפליגים, ובעיקר בתחום ההשקעה בתשתית האנושית (נושא שראוי לפוסט נפרד). אבל זאת תהיה נקודת פתיחה הכרחית לכל דיון עתידי על אופיו של החינוך בארץ, נקודה שפשוט אי אפשר בלעדיה.

אני מניח שמשבר הצפיפות במערכת החינוך כל כך חמור שהוא ראוי להגדרה "מצב חירום לאומי", ושההתייחסות התקציבית אליו צריכה להיות בהתאם.

ולבסוף, אני מניח שפוליטיקאים ונבחרי ציבור שאינם מתמודדים כהלכה עם האתגר הזה צריכים פשוט לעוף; אלה שהפרו הבטחות או חוקים לא צריכים בכלל להישמע יותר.

התחשיב שיוצג כאן מתבסס על נתונים רשמיים של משרד החינוך וה-OECD ועל הערכות מומחים. כידוע, עם נתונים אפשר לשחק לכאן ולכאן, הכל תלוי בנקודת ההשקפה. השתדלתי לאמץ קו נייטרלי-שמרני ככל האפשר; נדמה לי שסטיות מן התחשיב, במידה שהן נחוצות, לא ישנו באופן מהותי את סדרי הגודל של הסכומים שאליהם נגיע.

[מי שדעתו מתערפלת ממספרים מוזמן לדלג הלאה, אל הסיכום שבאותיות מודגשות].

נתחיל. ראינו שעל פי נתוני משרד החינוך, מספר התלמידים במערכת בשנת הלימודים תשע"ב היה 1,567,000. הממוצע הכיתתי בישראל הוא 28.4 תלמידים לכיתה (וראינו גם שסטיית התקן מן הממוצע הזה גדולה מאד), כך שמספר הכיתות האפקטיביות בארץ הוא 55,176. באתר משרד החינוך מופיע מספר הגדול ב-5,000 כיתות, פער שכנראה נובע מהכללתם של גנים (שאינם נכללים בחישוב הצפיפות של ה-OECD) וחדרים שאינם משפיעים על הצפיפות בכיתות. כדי להגיע ל-21.3 תלמידים לכיתה, ממוצע ה-OECD, יש צורך ב-73,568 כיתות. כלומר, הפער לסגירה הוא 18,392 כיתות.

צריך לקחת בחשבון שטווח התכנון והבינוי של כיתת לימוד הוא כשלוש שנים. הגידול הטבעי במשך שלוש שנים (בהתבסס על השיעור הנוכחי, 1.36%) הוא כ-65,000 תלמידים. איכלוסם בכיתות בסטנדרט ה-OECD ידרוש עוד כ-3,100 כיתות.

סיכום: תוספת של כ-22,000 כיתות לימוד בתוך 3 שנים תציב את ישראל בדיוק בממוצע התלמידים לכיתה של ה-OECD. מותר גם לחלום על ירידה מהממוצע והתקרבות ל-20 תלמידים ופחות בכיתה, כמו במקסיקו ופינלנד (תוספת של עוד 4,000 כיתות לימוד).

עכשיו לשאלת המפתח: כמה זה יעלה? משרדי הממשלה כמובן לא מנדבים נתונים שעלולים לפרסם את קמצנותם ברבים. על כן הלכתי ונברתי בדיוני ועדת החינוך של הכנסת. בדיון שהתקיים בחודש מרץ 2012 לצורך מעקב אחר בינוי כיתות במגזר הערבי, השתתף ד"ר דני גרא, מומחה בנושאי הקצאת משאבים ציבוריים בישראל ובמיוחד במגזר הערבי, שגם השתתף בכתיבת דו"חות עבור גורמים ממלכתיים בנושא. ד"ר גרא מסר שמשרד החינוך מתקצב את הקמתה של כיתת לימוד אחת ב-700 אלף שקל. עם זאת, הוא הדגיש כי מדובר בעלות מנופחת, שאיננה מתחשבת בהנחת כמויות (מכרזים לבנייה מרוכזת של מאות כיתות), בהכנסות ה"סיבוביות" למדינה מן הקבלנים (18% מע"מ) ובכל מיני "קופונים" ועמלות שגוזרים אינטרסנטים מתווכים, בעיקר החברה למשק וכלכלה שנותנת הלוואות לרשויות מקומיות חלשות.

אני אהיה סופר-לארג' עם המדינה שלי, ובכל זאת אניח שאי אפשר לחסוך ו-700 אלף שקל זאת באמת עלות הקמתה של כל כיתת לימוד. דיברנו על תוספת של 22,000 כיתות לימוד לתקופה של שלוש שנים, כלומר: 15.4 מיליארד שקל ל-3 שנים, או 5.1 מיליארד שקל לשנה.

נפלתם מהכיסא? אל תיפלו. כך נראית הזנחה ארוכת-שנים. קודם כל, הוועדות שהקים משרד החינוך כבר המליצו על מודלים של מימון ארוך-טווח לסכומים האלה, שיורידו את ההוצאה השנתית בהרבה. אבל שוב, בוא נהיה חזירים עד הסוף, ונדרוש את כל המימון במשך 3 שנים. בהצעת התקציב הנוכחית יש כבר נתח לא קטן למימון של בניית כיתות לימוד – 1.3 מיליארד שקל. כלומר, מתוך היעד של 5.1 מליארד שקל לשנה יש לדאוג לתוספת של 3.8 מיליארד שקל בלבד. המשמעות היא תוספת תקציבית של 9% לתקציב משרד החינוך, שעומד היום על 42.4 מיליארד שקל.

לא בשמיים.

אז יש כסף או אין כסף? תיכף נענה על זה. לפני כן צריך לשאול האם לא העלמנו נתח גדול מההוצאות הצפויות מהקטנת הכיתות. שהרי אם הכיתות קטנות יותר, יהיו יותר כיתות, יידרשו יותר שעות הוראה ויותר מורים. וכך ההוצאה תתנפח ותתנפח, לא?

לא בהכרח. בשלב הזה אין לי אפשרות לעשות תחשיב מדויק של עלויות ההעסקה הנגררות, אבל נתוני ה-OECD המלאים חושפים "בור תקציבי" מעניין. מסתבר שתלמידי ישראל לא רק נדחסים בכיתות צפופות אלא גם שוהים בהן הרבה יותר שעות מהממוצע. תלמידי בתי הספר היסודיים מקבלים 19% יותר שעות לימוד מממוצע ה-OECD ותלמידי חטיבות הביניים מקבלים 6% יותר. במקביל, יש פער הפוך בשעות הנוכחות של המורים בבתי הספר. מורה בחטיבת ביניים בישראל נוכח בממוצע 28% פחות זמן מממוצע ה-OECD ומורה בחטיבה עליונה נוכח בממוצע 39% פחות זמן (פערים קטנים יותר, באותו כיוון, קיימים גם בשעות ההוראה בחטיבות).

כלומר, התלמידים מקבלים יותר שעות לימוד ממורים שנמצאים פחות זמן בבית ספר. פטנט ישראלי. מבלי לצטט כאן את הנתונים המוכרים לכל, הפטנט הזה עד כה לא הבטיח השגים לימודיים מסחררים בהשוואות הבינלאומיות. המצב האנומלי הזה מצביע על שני כיווני תיקון: האחד, להוריד שעות הוראה; תלמידי ישראל נמצאים שעות ממושכות מדי בין כתלי הכיתה, מה שמייצר בהכרח garbage time בלי שום ערך חינוכי (ושימו לב – צפיפות הכיתות היא חלק מן הבעיה, עקב הזמן שמושחת על השגת שקט וקשב); השני, להגדיל את שעות הנוכחות של המורים בחטיבות ולהמיר את חלקן לשעות הוראה.

הנתון הקריטי ביותר הוא יחס תלמידים למורה. מסתבר שמצבנו טוב מאד. ביסודי יש 15.9 תלמידים על כל מורה (15.4 ממוצע ה-OECD), בחטיבות הביניים 13.6 תלמידים על כל מורה (13.2 ממוצע ה-OECD), ובחטיבות העליונות 11.3 תלמידים על כל מורה (13.9 ממוצע ה-OECD). רק בגנים הציבוריים קיים מחסור אמיתי בגננות (אחת לכל 24.2 ילדים לעומת 14.4, ממוצע ה-OECD).

במלים פשוטות: לא חסר כוח הוראה בארץ (להוציא בגנים) ואין צורך בתוספת מורים כדי להפחית משמעותית את הצפיפות בכיתות עד לרמת ה-OECD. אולי יש צורך בתוספת קטנה של שעות הוראה בחטיבות. מה שנחוץ הוא ארגון-מחדש של תכניות הלימודים ופריסה נבונה יותר של שעות ההוראה במערכת. אפשר להניח, בסבירות גבוהה, שהעלויות הצפויות מתרכזות בתחום הבינוי ולא בתחום השכר.

ונקודה אחרונה. במסגרת הפילוסופיה החזירית של זמננו, שלפיה צריך לשלול דווקא מהעניים והמוחלשים את השירותים הציבוריים שבאחריות המדינה, נוקט משרד החינוך במדיניות של סגירת בתי ספר עקב "רישום דליל" של תלמידים. כך למשל בדרום תל-אביב, בחיפה ורמת גן ובבאר-שבע. זאת מדיניות ניאו-ליברלית מובהקת שמעדיפה את הגדול, ההשגי  והרווחי על פני הקטן, הלא-השגי ולא-רווחי; כך זה נראה בשיקגו, שם בוצע המהלך הזה בקנה מידה גדול. לענייננו חשוב לשים לב שמה שמשרד החינוך מגדיר כ"רישום דליל" הוא למעשה רישום שהיה עשוי לאכלס כיתות לימוד ברמה שפויה יותר, ואולי, השם ישמור, בסביבות ה-20 תלמידים לכיתה, כנהוג במדינות מתקדמות.

אז יש כסף או אין כסף?

יש ועוד איך. קודם נדבר על מקורות פנימיים, אחר כך על מקורות חיצוניים.

משרד החינוך הוא מפלצת ביורוקרטית שקשה לחדור למעמקיה. ד"ר צבי צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, תיאר אותו כך:

"המשרד עובד כמו תמנון שלא תמיד יש לו ראש. זרוע אחת לא יודעת מה קורה עם הזרוע השנייה, וזה אומר שהרבה מאוד החלטות מתקבלות ללא תיאום. יש בעיה מבנית גדולה במשרד שגורמת לקבלת החלטות אבסורדיות".

את זה כדאי לזכור כשמנסים להבין איך בדיוק מתחלקת עוגת התקציב של משרד החינוך.

את הצעת תקציב החינוך הדו-שנתי לשנים 2013-2014 תוכלו למצוא כאן, ואת הגרסה הידידותית למשתמש של הסדנא לידע ציבורי בשיתוף "כלכליסט" תמצאו כאן. יש גם ניתוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת ונייר עמדה של מרכז "אדווה".

כאמור, כדי להגיע לקצב בניית כיתות שידביק את ממוצע ה-OECD בתוך 3 שנים, יש להוסיף 3.8 מיליארד שקל לתקציב השנתי. להלן כמה סעיפים שיכולים לתרום את חלקם:

– רזרבת התייקרויות בסך 1.3 מליארד שקל איננה מנוצלת בתקציבים השוטפים בשנים האחרונות. לפחות חצי ממנה אפשר להפנות לתגבור בניית הכיתות.
– גידול טבעי במערכת (638 מיליון, לא מנוצל בשנים האחרונות).
– רזרבה לשכר (170 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– רזרבה לפעולות שונות (68.3 מיליון, לא מנוצלת בשנים האחרונות).
– פיתוח מנהיגות בית (15.2 מיליון).
– תכניות ויוזמות (מה זה??, 32.4 מיליון)
– חינוך יהודי בתפוצות (6.5 מיליון).

ויש עוד. אלה הסעיפים שרק שמם מעיד בהם שניתן לוותר עליהם בקלות – לתקופה של 3 שנים בלבד – כדי לממן את בינוי הכיתות המואץ. הכסף הגדול של המשרד שוכן בתקציבי החינוך היסודי והעל-יסודי, אבל רמת הפירוט הלקונית שלהם אינה שקופה מספיק כדי לערוך ניתוח דומה.

בנוסף, יש מקורות מימון חיצוני. שניים שעולים מייד על הדעת הם תקציב הביטחון וקרן תמלוגי הגז. הדיבורים העונתיים על "קיצוץ כואב בתקציב הביטחון" הם מסך עשן שתמיד עובד; בפועל, ה"קיצוץ" מוחזר בדרכים יצירתיות, עוקפות-תקציב, הודות להתערבותו הישירה של ראש הממשלה ורפיסותן של ועדות הכנסת. כך למשל, תקציב הביטחון הרשמי ב-2012 עמד על 55.8 מילארד שקל, אבל ההוצאה בפועל היתה גבוהה ב-4.6 מיליארד שקל, חריגה של 8.2%. זהו דפוס קבוע, הונאה שיטתית שהפכה לנורמה שלטונית. אף משרד אחר לא נהנה מגמישות מופלאה שכזאת בהוצאות. בכל שנה ושנה, החריגה התקציבית של משרד הביטחון מספיקה מעל ומעבר לתוספת התקציבית שדרושה להשלמת מלאי כיתות הלימוד החסרות.

וזה עוד לפני שפתחנו את תיבת הפנדורה של חגיגת הפנסיות המטורפת בצה"ל. תציצו למשל בסעיף בעל השם המרתק, "גמלאות שוטף", בתקציב שכר ופנסיה של צה"ל. הסעיף התמים הזה זינק ב-21.5% בשנה אחת בלבד, בין 2011 ל-2012: מ-4.1 ל-4.95 מיליארד שקל, גידול של 877 מיליון שקל. כיתות הלימוד של תלמידי ישראל יכולות רק לחלום על שיעור צמיחה שנתי שכזה.

מקור חיצוני שני: קרן תמלוגי הגז. על פי הצעת החוק לניהול הקרן, הכנסות המדינה מהיטל ששינסקי ישמשו ל"מטרות חברתיות כלכליות". נתניהו בכבודו ובעצמו המליץ באופן ספציפי להשתמש בהן לביטחון (עיוות של החוק שסוכל – לעת עתה – בכנסת) ולחינוך. נו, אז הנה ההזדמנות לפרוע את ההבטחה. רק השבוע פורסם שתמלוגי הגז יסתכמו עד סוף השנה ביותר מחצי מיליארד שקל (וב-2015 יחצו את קו המיליארד). בגלל הסחבת הישראלית הרגילה (קיראו כאן על גלגולי החוק והבחישות האינטרסנטיות בניסוחו), נבלעו ההכנסות האלה בבטן האוצר ולא נודע כי באו אל קרבו. זאת כמובן בעיה של האוצר, לא של אזרחי ישראל; מבחינתנו המדינה חייבת לנו (לפחות) 500 מיליון שקל. יתכבדו הפקידים באוצר, ישלפו את הכסף הציבורי הזה מן התוהו, ויקצו אותו למטרה חינוכית ראשונה במעלה: תוספת כיתות לימוד.

נזכיר רק שהסכום המדובר הוא פירור ממש מתוך סך ההכנסות הצפויות של הקרן. אם יש מטרה קדושה שלשמה היה שווה המאבק על נתח הציבור בהכנסות הגז, תוספת כיתות לימוד היא כזאת (גם תוספת מיטות אשפוז, נושא בפני עצמו).

בזאת, יש לקוות, נסתם הגולל על התירוץ המקושקש שאין תקציב לתוספת מאסיבית של כיתות לימוד. יש כסף, והוא זמין באופן מיידי.

תמצית מנהלים

למי שהלך לאיבוד בפרטים, הנה שוב עיקרי הדברים:

• תלמידי ישראל לומדים בכיתות שצפופות בשליש בממוצע מתלמידי המדינות המפותחות; כל תלמיד חמישי בארץ לומד בכיתה של 35 ומעלה תלמידים.
• כדי להביא את ישראל לממוצע ה-OECD יש לבנות כ-7,500 כיתות נוספות מדי שנה במשך 3 השנים הקרובות.
• בפועל, מדינת ישראל בונה כ-1,700 כיתות בשנה – חמישית מן הכמות הנדרשת.
• יש כסף לפתרון הבעיה, אבל אין רצון פוליטי.

מה שמביא אותנו לחידה שהוצגה בתחילת הפוסט. אם יש צורך דוחק בהקטנת כיתות הלימוד באופן משמעותי, ויש הכרה ציבורית גורפת בקיומו, ויש פתרונות תקציביים פשוטים למימושו – למה זה לא קורה? למה ישראל ממשיכה לדשדש במקום ה-25 מתוך 27 מדינות ה-OECD בצפיפות כיתות הלימוד? למה אין תרגום פוליטי לצורך הציבורי?

ניאו-ליברלים מדושנים

עד עכשיו דיברנו על המחסור בכיתות לימוד במנותק מתהליכים שמתרחשים במקביל במערכת החינוך. אבל כמובן שירידה לשורש הבעיה מחייבת מבט מערכתי על הכיוון שאליו צועדת המערכת. והכיוון הזה ברור מאד בשנים האחרונות: הפרטה ומיקור חוץ. מה המשותף בין הפרטה של תכניות לימוד ועובדי הוראה לבין הזנחת התשתיות הפיזיות של בתי הספר? המשותף הוא צמצום ההוצאה הציבורית על חינוך והתנערות המדינה מאחריותה על איכות החינוך שניתן במוסדותיה. הכל קשור יחדיו.

הפרטת החינוך היא נושא שנחקר לעומק ולכן אסתפק רק בציון הנקודות העיקריות עם מראי מקום. בעוד שמדינת ישראל מוציאה על חינוך אחוז גבוה יותר מהתמ"ג מממוצע ה-OECD, החלק שמגיע לתלמיד בודד נמוך בהרבה: $6,000 לעומת $8,000 ממוצע ה-OECD. "מדינת ישראל" במשפט הקודם הוא ביטוי מטעה, כי מדובר על סך ההוצאה הציבורית והפרטית. למעשה, כמעט כל שקל רביעי במערכת החינוך מקורו במימון פרטי: רק 77.6% מההוצאה הלאומית על חינוך היא ציבורית. השוו זאת לממוצע ה-OECD, שעומד על 83.6%. בניגוד לרוב המדינות המפותחות, שם עולה חלקה של ההשקעה הציבורית עם השנים, בישראל הוא יורד, כך שהפער הזה יילך ויגדל. גם זאת ראיה לפיקציה הניאו-ליברלית שמוכרים לציבור כאן, אשר מזמן פשטה את הרגל במדינות המפותחות.

דו"ח מקיף על ההפרטה במערכת החינוך שפירסם מרכז "אדווה" לפני 3 שנים מתאר את ההבטים העיקריים של התהליך ההרסני הזה:

• מיקור חוץ של פיתוח תכניות לימודים (תלמידים לומדים במסגרות שפותחו בידי חברות כמו "טבע", "הריבוע הכחול" ו"פרולוג").
• כניסתם של עמותות, קרנות ובשנים האחרונות תאגידים לבתי ספר, בעיקר ברשויות מקומיות חלשות, שנזקקות לתיגבור מערכת הלימודים הממלכתית המרוששת. כל זה נעשה כמעט ללא פיקוח וסינון של משרד החינוך, שנגרר אחרי כוחות השוק.
• הגדלה בלתי פוסקת של השתתפות ההורים במימון תכניות לימוד חיצוניות.
• חיסול מערך אחיות בית הספר והפרטתו – מהלך אומלל, הרה-אסון למאות אלפי תלמידים, פוגעני כלפי "אחיות הקבלן" שעברו להעסקה ארעית, ומסתבר שאפילו בזבזני יותר מן השירות הציבורי המקורי (לסיכום מצוין של הפרשה הזאת, ראו כאן).
• לפחות 1 מכל 10 מורים בארץ (קרוב ל-20 אלף מורים!) הוא מורה קבלן שמועסק דרך גוף חיצוני, על בסיס שעות הוראה ולא חודשי, ללא זכויות סוציאליות, שמפוטר מדי קיץ למשך חודשיים. תחזית המבוססת על מכרזי ענק של משרד החינוך צופה שבעוד פחות מ-5 שנים כל מורה חמישי בחינוך היסודי יהיה מורה קבלן. על הקללה הזאת נכתב די והותר, גם בבלוג הזה (למי שלא מצוי בנושא, הסיפור של "מרמנת" הוא דוגמה ומופת).
• הידרדרות הפיקוח הפדגוגי על תכני הלימוד בעקבות צמצומו הדרסטי והעברתו לגורמים חיצוניים.

שר החינוך הנוכחי, שי פירון, יצוק באותה תבנית ניאו-ליברלית כקודמו, גדעון סער, כשמקלפים ממנו את המעטפת הרטורית של הסובלנות והחמלה. בכהונתו הקצרה הספיק פירון לקדם לא מעט מהלכים אנטי-חברתיים בתוך מערכת החינוך: הגדלת תשלומי הורים ואף עיגונם בחוק (!), כלומר, מיסוד השח"פ (שירותי חינוך פרטיים בין כותלי בית הספר), בדומה לשר"פ בבתי החולים; מהלך ש"יגדיל את הפערים בין עניים לעשירים", כפי שקבעה לא אחרת מעמותת "הכל חינוך" – אותה עמותה שפירון עמד בראשה עד לכניסתו לממשלה; העלאת דמי ביטוח בריאות לתלמידים; קיצוץ של 30% בשעות ההוראה של מורי קרן קרב בקרית שמונה; הוצאתו של "בית יציב" בבאר-שבע, המרכז ארצי לפיתוח מקצועי של עובדי הוראה, ל"מכרז תפוקות" (תרגום: חסל משכורת קבועה, מעבר לשכר שעתי); התייקרות מעונות היום והמשפחתונים המפוקחים עד גיל 3 (טוב, זה לא פירון, אלא בנט ממשרד הכלכלה, אבל כולם שם באותו ראש).

החידוש האחרון מבית היוצר של פירון הוא חוק "אחריות המדינה לחינוך הציבורי", הברקה אורווליאנית שתוכנה פשוט הפוך לכותרתה.

זהו פירון וזו משנתו, ותעשו לי טובה, אף מילה על "קיצוצים כואבים שאף אחד לא מאושר מהם".

ועכשיו שימו לב – המעגל נסגר. אותו פירון המפריט והמייקר, כשנדרש לקצץ בתקציב משרד החינוך את אותו קיצוץ רוחבי מפורסם – אל מה הוא ניגש ראשון? נכון: התכניות לצמצום מספר התלמידים בכיתות. במסגרת הקיצוץ בתקציב החינוך, בוטלה התכנית להקטנת כיתות א' ו-ב' בלימודי קריאה, כתיבה וחשבון (אותה תכנית שדובר בה קודם, שמזה 5 שנים ממשלות ישראל מפירות את החוק בהשעייתה); כמו כן בוטלה התכנית להקטנת הכיתות בחטיבות הביניים ובתיכונים, וקוצץ התקציב לבינוי כיתות חדשות ושיפוץ קיימות.

כן, כן, אין מנוס, צריך להדק את החגורה, במיוחד מומלץ לתלמידי ישראל להדק את החגורה, ובאופן כללי לרזות עוד ועוד, כדי שיוכלו להידחס ביתר קלות לכל אותן כיתות שמשרד החינוך בוחר להשאירן צפופות. מעניין שבאותו תקציב ממש של "הידוק חגורה" חל גידול מפתיע בסעיפים תקציביים אחרים: למשל, גידול נאה של 11% בתקציב "תרבות יהודית" (37.6 מיליון שקל); צמיחה מרשימה של 48% בתקציב רשת "מעיין החינוך התורני" של ש"ס (527 מיליון שקל), כנראה כפרס על האי-סדרים החמורים שנחשפו בה בדו"ח החשב הכללי של האוצר; והשמנה ממש מפלצתית של 119% בתקציב "תמיכות ומענקים למוסדות תורה" (19.1 מיליון שקל).

הסרדינים יכולים לחכות. פירון הרי כבר הסביר לנו ש"רוב המחקרים בעולם לא מצאו זיקה בין הישגים לימודיים לגודל הכיתה."

יכולתי לקרוא לפוסט הזה "להעיף את שי פירון". אבל אחרי שעשיתי את זה עם גדעון סער, קיבלתי אותו כשר פנים. צריך להיזהר.

והציבור מנומנם

את העניין הזה צריך להפנים עד הסוף: לניאו-ליברלים המדושנים לא ממש אכפת באיזה תנאים לומדים הילדים שלכם. הם לא נכנסו לפוליטיקה כדי לקחת אחריות על השירותים הציבוריים; בדיוק להיפך, הם באו לפוליטיקה כדי "לנקות" אותה מן האחריות הזאת. הרבה מאד ישראלים מתקשים להבין את הנקודה הבסיסית הזאת, ובתמימותם ממשיכים לשאת עיניים מייחלות אל נבחרי העם, שיחלצו אותם ממדמנת חייהם. נכון, הישראלי אוהב להשתלח בפוליטיקאים שלו, בשחיתות ובאיוולת ובאוזלת-היד שלהם, אבל רק לעתים נדירות יעז להודות שמשהו עמוק יותר מפריד בינו לבינם, משהו שמנתץ את הקולקטיב הישראלי המדומיין לרסיסיו הממשיים; שאת סדרת הכשלונות הקולוסאליים בחינוך, בדיור ובבריאות, המתמשכת כבר יותר למעלה משני עשורים, אי אפשר לתרץ רק במונחים של "שחיתות, איוולת ואוזלת-יד". מערכת כלכלית סדורה ושיטתית, עם יעדים ברורים – צמצום הפיקוח הממשלתי, הפקרת כל השירותים הבסיסיים לכוחות השוק – עומדת מאחורי מה שקורה כאן.

וההזנחה הפושעת של התשתיות הפיזיות בבתי הספר, והצפיפות הנוראית בכיתות, הן בסך הכל עוד הבט של אותה מערכת סדורה. לא טעות, אלא התעמרות.

אבל הניאו-ליברלים המדושנים הם רק חצי מהתשובה לשאלה מדוע נעשה כה מעט בארץ להקטנת כיתות הלימוד. הם החצי שפועל מתוך אידאולוגיה ברורה. החצי השני של התשובה הוא אנחנו – הציבור המנומנם; זהו החצי שיושב בחיבוק ידיים בלתי נסלח בעוד מוחותיהם ונפשם של ילדיו עוברים טיגון עמוק בין כותלי הכיתות הצפופות. הגיע הזמן לדבר עלינו.

הציבור הישראלי עדיין לא נחלץ מן השלב האינפנטילי של חייו הפוליטיים. לרגע אחד בקיץ 2011 נדמה היה שהוא עומד לצעוד אל הבגרות הפוליטית, אבל הרגע חלף והתקווה נכזבה. זה היה קיץ של תובנות חשובות ללא ביטוי מעשי. אלף נרטיבים כבר חוברו על מה שקרה אז, ואני רוצה לחדד רק שאלה אחת: איך משפיעים על פוליטיקאים? לא אם אתה אוליגרך או טייקון, לא אם אתה עסקן מפלגתי רב-עוצמה, לא אם אתה כלי תקשורת בעל תפוצה רחבה. לא, אתה בסך הכל אזרח פשוט, ולצידך עומדת עובדה אחת בלבד: המצוקה שלך משותפת לעוד מאות אלפים במדינה. אז איך הופכים את המצוקה הזאת לדרישת פוליטית שתחייב את הפוליטיקאים לעשות שינוי של 180 מעלות במדיניותם?

כמו שזה נראה, רוב הישראלים סבורים שהתשובה לכך היא הפעלת "שתדלנות" בערוצים שונים: כתיבת מאמרי דעה, הפצת עצומות, מכתבים לרשויות, פנייה נרגשת לשר או לסגנו, הפגנה רעשנית בפתח בית הספר, וכיוב'.

הפוליטיקאי יושב ומתגרד בגב. זה לא מדגדג לו. בעולם שלו שולטת שפה אחת – שפת הקח-תן. אני אתן רק אם יאיימו לקחת ממני. מה תקחו ממני אם לא אתן? מה יקרה לי אם לא אקטין בפועל את צפיפות הכיתות?

כלום. לא יקרה לי כלום. לכן אין לי סיבה לתת כלום, תודה ושלום.

מה שחסר לציבור הישראלי הוא שוט פוליטי, ובמיוחד תודעה של שוט; תודעה של ענישה תחת התודעה הכוזבת של השידול. מכירים את הילדים האלה שלא יזוזו מילימטר בלי האיום ("לא תקבל ארטיק!")? תתחילו להתייחס אל הפוליטיקאים כמו אל ילד כזה. חשוב מכל: האיום צריך להיות אמין. פוליטיקאים צריכים להתחיל לחטוף סטירות מהציבור (שהם מחרבנים עליו כל הזמן) כדי להתחיל להתייחס אליו ברצינות.

יש כל מיני סוגים של סטירות. לפוצץ מפגש יחסי ציבור עם פוליטיקאי שבא למכור קלישאות; למרר את חייו באופן אישי (מול ביתו, מול משרדו, בכל מקום וזמן); לסרב לכיבודים שהשלטון מרעיף על מתנגדיו כדי לפייס ולמתן אותם; להפעיל את ועד ההורים כדי להחרים כל אירוע בית-ספרי שמשתתף בו נציג רשמי של העירייה או משרד החינוך; וכדומה. הסטירה הכואבת מכולם היא כמובן בקלפי: להפסיק להצביע למפלגות שכשלו שוב ושוב. משבר הדיור, משבר הצפיפות בכיתות והידרדרות הרפואה הציבורית – הם באחריותה המלאה של כל שדרת השלטון הישראלית, מן הליכוד וישראל ביתנו ועד לקדימה ומפלגת העבודה. די להצביע לנפלים. די לבלוע הבטחות ש"בקדנציה הבאה נשתפר". הפוליטיקאי צריך לדעת: בחיים שלנו לא משחקים ואין הזדמנות שניה. דפקת את השכל של מיליון ילדים במערכת החינוך? לך הביתה, אין לנו זמן ללמד אותך מחדש את העבודה. ולא, לא נחליף אותך במי שנכשל לפניך; נצביע למישהו חדש לגמרי. מפלגה שלא היתה חלק מן השלטון בעשור האחרון עדיפה על כל המפלגות שהיו בו.

בתמצית: לא להתפתות אל החיבוק של השררה אלא להתייצב מולה בעוינות גלויה.

כל זה דורש חינוך פוליטי רדיקלי וגם תהליך רגשי מסובך (ולכן זה קשה). הישראלי צריך לפרום את זיקתו המדומיינת למוקדי הזדהות ממלכתיים שמסתירים מאחוריהם הזנחה והתנכרות, ולטוות זיקות חדשות עם אוכלוסיות שהוא תופס כ"יריבות", על בסיס שותפות הגורל האמיתית ביניהם. אין לי מתכונים בדוקים איך מחוללים דבר כזה. אבל נראה לי שהמדינה דוחפת יותר ויותר אנשים, בעל כורחם, אל ההבנה הזאת. המאבק להקטנת הצפיפות בכיתות יכול להיות פלטפורמה מצוינת לסולידריות אזרחית אמיתית, מן הסוג שנחוץ כאן עד מאד.

[העבודה על הפוסט הזה היתה מפרכת במיוחד. תרומות יתקבלו בברכה].