הקדמה
המאמר שלפניכם נכתב לפני ארבעים שנה. הכותב, דן דינר, אז היסטוריון צעיר שחילק את זמנו בין גרמניה לישראל, ייעד אותו "בעיקר לקוראים לא יהודים", כפי שמבהירה הערת שוליים בתרגום המאמר. הוא פורסם באנגלית ב-1983 ותורגם לעברית בידי אורי רם ב-1986. לימים היה דינר לאחד ההיסטוריונים החשובים בעולם לתולדות גרמניה במאה ה-20 ולזיכרון השואה; אורי רם היה לאחד מבכירי הסוציולוגים הישראלים. המאמר הופיע במגזין "פוליטיקה" שיצא לאור במימון תנועת רצ. עורכיו הראשונים היו יוסי שריד ועדית זרטל, ולאחר שנתיים החליף אותם גדעון סאמט. היה אז דבר כזה בישראל – כתבי עת בעלי תפוצה שבהם הופיעו מאמרים רחבי יריעה בנושאי תרבות, הסטוריה ופוליטיקה. היה אפשר למצוא בהם גם טקסטים רדיקליים כגון זה של דינר. היום אין להעלות על הדעת דברים כאלה, מחוץ לנישות אקדמיות מצומצמות.
מדי שנה, לפני יום השואה, אני נזכר במאמר של דינר וצר לי שהוא אינו ידוע ברבים ואינו נגיש ברשת, שכן הוא אחד מאותם מאמרים בודדים, לטעמי, שראוי להם התואר "מכונן". דינר עצמו רחק מן הציבוריות הישראלית. בצעירותו היה חבר "מצפן", והדבר אינו ניכר יותר מאשר כשהוא מתאר את הסכסוך הישראלי-ערבי כבעל בסיס קולוניאלי – תיאור שהיה בעבר נחלתם של מתי מעט וברבות השנים הפך להיות רווח וכמעט מובן מאליו, לפחות בעולם המחקר האקדמי. בשנות ה-80' נרעשו העיתונים הישראלים בכותרות כמו "מרצה ישראלי צעיר באוניברסיטת פרנקפורט מטיף לחיסול מדינת ישראל" ("ידיעות אחרונות", אוקטובר 1980) ו"אוהד אש"ף מועמד למשרה באוניברסיטת תל אביב" ("מעריב", יולי 1984). בגוף הידיעות עצמן מתברר שדינר קרא להכרה בזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית ולהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, בשילוב עם משטר בינלאומי במקומות הקדושים ושיבה מאד מצומצמת של פליטים לשטחי 1948. בקיצור, קווי היסוד של הסכם ז'נבה, 20 שנים לפניו.
זהו מאמר בפסיכו-היסטוריה; ניסיון להבין את ההיסטוריה מתוך עיון ברבדים הנפשיים של האנשים שחווים ועושים אותה. לפתח רובצת סכנת הפסיכולוגיזציה, ודינר ער לה ("אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית", הוא כותב). למעשה, הוא מחדד את הפער בין הבסיס החומרי של הסכסוך הישראלי-ערבי – מאבק על טריטוריה ומשאבים – לבין התפיסה המיתית שלו בתודעה הישראלית, תפיסה שמעבר לכל כאן וכל עכשיו ("טרנס-היסטורית"). רק מבט שמשלב את שני הממדים האלה מסוגל להעניק הסבר אמיתי לסכסוך, ובעיקר לקיבעון שלו בלופ אינסופי שחוזר על עצמו.
דינר כתב את המאמר בסוף שנת 1982. זו נקודת זמן חשובה בהיסטוריה הישראלית: מלחמת לבנון זה עתה הסתיימה (אף כי השהות ברצועת הביטחון המדממת תימשך עוד 18 שנה), וראש הממשלה מנחם בגין, בספטמבר של אותה שנה, פרש בפועל מניהול הממשלה (באוגוסט 1983 הודיע רשמית על התפטרותו). בגין וה"בגיניזם" מוזכרים לא אחת במאמר כגילום המזוקק ביותר של תפיסת הסכסוך הישראלי-ערבי כהמשך ישיר לרדיפות היהודים באירופה. אלה דברים שהיו מובנים מאליהם לישראלים שהכירו את נאומיו, לפני ארבעה עשורים, אבל יש צורך להזכירם שוב, דווקא בתקופה של התרפקות מימין ומשמאל על זכרו של בגין. מפלגת העבודה כוננה את מפעל ההתנחלויות, אך מי שהזניק אותו למעמד של מציאות בלתי הפיכה היה בגין. בעשור שבין 1967-1977 אושרה הקמתן של 22 התנחלויות בלבד. לעומת זאת, מרגע עליית בגין לשלטון ועד לסוף 1983 אושרו 103 התנחלויות; אלה הוקמו בחיפזון, ללא תכניות מתאר, ללא דיונים תקציביים, בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי ותוך עיקום מתמיד של החוק הישראלי – כל זאת תחת בגין, האיש שנחקק בזכרוננו כמגן שלטון החוק.
טראומת השואה וחוסר האונים היהודי מול ההשמדה ליוותה את הפוליטיקה הישראלית מראשיתה. בגין כמובן לא המציא אותה ולא היה היחיד שהפיק ממנה תועלת; אבל הוא בהחלט היה הפוליטיקאי שהפך אותה למסד העקרוני של כל תפיסתו הפוליטית, ובמיוחד מול הפלסטינים. פסיכולוגית "הפיצוי", במילותיו של דינר, סייעה לבגין אישית להתמודד עם שדי העבר ובמיוחד עם האשמה שרדפה אותו כל חייו, על נטישת משפחתו וחברי בית"ר בפולין. במלחמת לבנון בגין דימה את ערפאת המסתתר בבונקר בביירות להיטלר שהסתתר בבונקר בברלין. "היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה", כתב עמוס עוז במאמר תגובה. השמאל הליברלי התייחס אל בגין בתערובת של זלזול וסלידה; הפראזות הנפוחות, הקורבניות הנצחית. אך דינר, במאמרו שכאן, תפס באורח נבואי כמעט, שהבגיניזם איננו הלך רוח חולף והוא עומד להפוך לתשתית הזהות הישראלית. הוא צדק; כולנו בגינים, ולא במובן הטוב.
אין להבין את האובססיה של בנימין נתניהו עם "האיום הגרעיני" של איראן אלא במונחים דומים, כמו-שואתיים; ולמעשה, נתניהו עצמו חזר על האנלוגיה הזאת עד בלי די. אין ספק שהיא חדרה עמוק לתודעה הישראלית והתלכדה עם אותה טראומה מכוננת. הישראלים דבקים בה, ולכן גם לא יחליפו את יום השואה הפרטי שלהם ביום השואה הבינלאומי. הטקסים הצבאיים באושוויץ והנאומים השנתיים שם מלמדים שהקישור בין טראומת ההשמדה לבין צידוק הכוח הצבאי הפך למובן מאליו; הרטוריקה השכיחה של "העולם כולו נגדנו", הזיהוי האוטומטי של ביקורת על ישראל והציונות עם אנטישמיות – כל אלה הם מרכיב של קבע במציאות הישראלית, חומר לכותרות עיתונים מדי יום ביומו. דינר הבחין ביסוד הנפשי המעוות שלהם, והבין כי הזמן לא ירפא אותם: "חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך", הוא כתב לפני 40 שנה. טראומות אינן נמחקות. צריך לחיות איתן. הפוליטיקה מתחילה בשאלה כיצד בוחרים לעשות זאת: באמצעות שכפול בלתי פוסק של המצב הטראומתי (דימוי עצמי של קורבן נטול הגנה מול השמדה טוטאלית ממשמשת ובאה) או באמצעות חיזוק ההבנה שהעצמי וסביבתו השתנו לבלי הכר מאז אירוע הטראומה, היחלצות מעמדת הקורבן ונטילת אחריות אמיתית על מעשינו.
המאמר של דינר נמצא על רצף של היגדים תרבותיים שהניחו את האצבע על הזיקה הרעילה בין טראומת השואה לבין צידוק הכיבוש וההתאכזרות לפלסטינים. נזכיר רק נקודות ציון בולטות. שנתיים לפניו (1980) פירסם בעז עברון את מאמרו "השואה – סכנה לעם", שבמידה רבה הטרים חלק גדול מטענותיו של דינר, וניתח באזמל חד את שלל הדיבידנדים התעמולתיים שישראל הפיקה מזכרון השואה. גם הוא קריאת חובה, ועל כן העליתי אותו לצפייה בקישור הקודם. ובהמשך: מאמרו של יהודה אלקנה "בזכות השכחה" (1988), המיצג התיאטרלי פורץ הדרך של דוד מעיין "ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה" (פסטיבל עכו, 1991), סרטו של אייל סיון "יזכור – עבדי הזיכרון" (1990), והספרים "שואה בחדר האטום" של משה צוקרמן (הוצאה עצמית, 1993) ו"האומה והמוות" של עדית זרטל (דביר, 2002). יהודה אלקנה היה אופטימיסט; הוא סבר שהעניין בידינו, היכולת לגבור על הטראומה נתונה לנו, אם רק נחליט להתפלש פחות בזיכרון הקורבן הנצחי. דינר ספקן יותר, כמעט פסימיסט; הוא מרבה לדבר על "תפיסת הסכסוך" ו"תפיסת השואה" כמו היו תגובות רפלכסיביות ולא תוצרים של שיג ושיח פוליטיים, שמאחוריהם עומדים אינטרסים קרים (ועל כן כדאי לקרוא במקביל אליו את מאמרו של בעז עברון, שמבליט יותר את הצד האינטרסנטי). כך או כך, אני ממליץ לקוראים להגיע אל סופו של המאמר. שם, במילים פשוטות וצלולות, דינר מסביר כיצד הטראומה של ההשמדה – חלקה אותנטי וחלקה מהונדס בתעשיית הזיכרון – מחבלת בחיי הישראלים והפלסטינים, מסכנת את שלומם, והופכת את ישראל למקור סכנה לכל יהודי באשר הוא.
אני מודה לדן דינר ולאורי רם על הרשות לפרסם מחדש את המאמר המתורגם בבלוג. כל ההדגשות במאמר שאורכן גדול ממילה – הן שלי.
* * *
ישראל והטראומה של השמדה: על התפיסה הישראלית את הסכסוך הישראלי-ערבי
מאת: דן דינר
אל הסכסוך הישראל-ערבי מתלווים דימויים ורגשות שמקורם במקום אחר ובזמן אחר. התפיסה הישראלית של הסכסוך רוויה התנסויות שנרכשו מחוץ לסכסוך עצמו, עמוסה חוויות מן ההיסטוריה המערבית בכלל ומן ההיסטוריה האירופית והגרמנית הקרובה בפרט. את ההסבר למאפיין הזה של הסכסוך אי אפשר למצוא רק בכך שישראלים רבים מוצאם מאירופה וכי הם נשאו עימם לישראל את מטען התנסותם.
אכן, היהודים, שבמהלך ההיסטוריה היו עם ללא ארץ, נושאים בזכרונם הקיבוצי יותר היסטוריה עולמית מכל עם אחר. אין פלא, לפיכך, שהם נוטים למקם את ההיסטוריה העכשווית שלהם ברצף טראנס-היסטורי, ונוטים שלא להבחין היטב במאפייניה הספציפיים. אך בכל אלה אין כדי להסביר מדוע הסכסוך הישראלי-ערבי מצטייר כתסריט סוריאליסטי שבו משמשים בערבוביה הווה מזרח-תיכוני ועבר אירופי. בייחוד בלט הדבר בהקשר של מלחמת לבנון, וביטוי מובהק של מגמה זו נמצא באישיותו של מנחם בגין, הנוהג להפנות גבו למציאות ולהרחיק מבטו אל העבר. אך עירוב העבר בתוך ההווה לא היה נחלתם של מנהיגי ישראל בלבד. גם בגרמניה המערבית, באירופה ובמערב בכלל, רווחה המגמה לשפוט את התנהגותה של מדינת ישראל על פי אמת-המידה של העבר. על פי שיטה לא בדוקה זו נבחנו מעשיה של ישראל בהשוואה לנקודה השיא של הברבריות בהיסטוריה – ההשמדה ההמונית של היהודים בידי הנאצים. השאלות של הסכסוך עצמו נדחקו לקרן זווית – בעיות ההווה עורפלו בצעיף של מטאפורות היסטוריות.
הסכסוך בן מאת השנים על פלסטין-ארץ ישראל בין יהודים שהיגרו אליה במטרה להקים בה מדינה או שנמלטו אליה מפני רדיפות, לבין תושביה הערבים שהיו לעקורים, הוא בעיקרו של דבר סכסוך דמוגרפי. היהודים בעלי השאיפות הלאומיות חתרו לכינון מדינה שקיומה יובטח באמצעות רוב יהודי שיאפשר הן עליונות מטריאלית והן לגיטימציה דמוקרטית פורמאלית. תנאי לכך היה הפיכתה של האוכלוסיה הערבית למיעוט, ודבר זה הצריך כמובן את נישולה הפוליטי והלאומי, ובסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, אף את נישול זכויות הערבים כפרטים וכאזרחים. זהו היסוד הקבוע בסכסוך הדמוגרפי שנסב, כאמור, על עצם כינונה של מדינה יהודית, או – מנקודת הראות הערבית – על שמירת אופיה הערבי של הארץ. בעיני הערבים הפלסטינים נתפסה ההתיישבות וההתנחלות היהודית שבהנהגת התנועה הציונית כאיום על עצם קיומם, אף אם האמצעים שנקט הישוב היהודי בתחילה היו כלכליים ותחוקתיים יותר מאשר אלימים. באופן טבעי ניסתה האוכלוסיה הערבית להגן על עצמה מפני הנישול הזה, ש"בדרכי נועם". מתוך התגוננות זו, היא מצאה עצמה בתפקיד התוקפן. במישור התודעתי ממלא היפוך היסטורי זה תפקיד מכריע בסכסוך, שכן בעיני הישראלים – למודי הלקח ממאות שנות התנסות באירופה – הוא שימש בסיס לתפיסה שהנה שוב, נופלים הם קורבן לשיטנה ונעשים מטרה לאלימות. היפוך זה של מתגונן/תוקפן אף איפשר לישראלים להדחיק את רגשי האשם שנבעו מעקירתם ומנישולם של הפלסטינים מארצם במהלך ההתיישבות היהודית והסכסוך. על רקע זה יש להבין את המחלוקת המרה השוררת בין הצדדים לא רק על פירושן של העובדות הכרוכות בסכסוך אלא אף על עצם התרחושתן או אי-התרחשותן של עובדות מסוימות.
המאפיין העיקרי בתבנית תפיסת הסכסוך אצל רוב הישראלים הינו הכחשת אותם מרכיבים בתהליך של יצירת המדינה אשר הביאו לדחיקת רגליהם של הערבים הפלסטינים, ומעל הכל, הכחשת קיומה של יישות פלסטינית. הממשות הפלסטינית המוכחשת (או המודחקת) הזו הוחלפה באינטרפרטציות המבוססות על התנסותם הקשה של היהודים באירופה, כמי שסבלו מרדיפות וכמי שעמדו בפני השמדה מוחלטת. ההסברים הללו מתפקדים כמחסום בפני תפיסות אפשריות אחרות של המציאות. לפיכך נוטים הישראלים, והיהודים בכלל, להבין את הסכסוך עם הפלסטינים ועם העולם הערבי במונחים של מודלים הסבריים המבוססים על אנטישמיות ועל השואה. אולם אין להבין מכך כי מדובר כאן רק בתהליך סובייקטיבי של קיבעון טראומטי. ללא גרעין אובייקטיבי הנותן ביסוס מוחשי ומסגרת של ממש לזכרונות ההיסטוריים, האישיים והקולקטיביים, היה קשה לזכרונות לעורר את התחושות החזקות שהם מעוררים. ואכן, גרעין כזה קיים בסכסוך.
מהיות הסכסוך "קולוניאלי" או "דמוגרפי", משתמעת האפשרות של דחיקה הדדית אשר עלולה אף להסלים לסכנת חיסול. זאת משום שסכסוך בעל אופי כזה קשה ליישב בפשרה, לפחות לא באותו מובן שיש לפשרה בסכסוך טריטוריאלי, כמו למשל זה שהיה בין גרמניה וצרפת. בסכסוך בעל אופי כזה, מה שמוטל על כפות המאזניים איננו פיסת קרקע זו או אחרת, אלא עצם קיומה של היישות הקולקטיבית היהודית-ישראלית, וקיומה של היישות הערבית-פלסטינית. זו הסיבה לכך שהצדדים בסכסוך מגלים נוקשות כה רבה, ואין הבדל רב בעניין זה בין אנשי צבא ואזרחים, שכן הצדדים הלוחמים כאן הם היישויות הקולקטיביות בכללן, ולא רק משטרים או מסגרות שלטוניות מוגדרות.
האופי הקולוניאלי ולפיכך המוחלט, של הסכסוך על ארץ ישראל הוא, אם כן, הפתח הממשי שדרכו זורמים אל התודעה הישראלית דימויים ומטאפורות מן השואה שעברה על יהודי אירופה. מכאן יובן מדוע בעיני הישראלים תבוסה צבאית משמעה השמדתם, וממילא מדוע הם רואים לנכון למנוע אפשרות כזו בכל דרך העומדת לרשותם.
כיוון שבסכסוך גלומה אפשרות הכחדה של קבוצה אחת בידי האחרת וכיוון ששורשיו הקולוניאליים של הסכסוך ואופן ההתפתחות שלו מוכחשים בעקשנות על ידי יהודים וישראלים, הרי המאורעות הקשורים בו מפורשים על ידם כהמשך של התרחשויות היסטוריות שארעו מחוץ לתחומו של הסכסוך. וכך, הסכסוך הממשי על הארץ הופך כאילו למשני והוא רק מספק תפאורה מחודשת – מזרח-תיכונית – למחזה שכבר התרחש באירופה. כלומר, כפי שאמרנו, הישראלים נוטים לפרש את הסכסוך במונחים שנלמדו מנסיונם באירופה ולא במונחים של המקום והזמן שבהם מתרחש הסכסוך בפועל. אסונות המתרחשים במהלך הסכסוך נראים כאותות מאיימים של שואה. אך למרבית האירוניה, הנסיון הבלתי-נלאה למנוע שואה כזו רק מגביר את הסבירות שהיא אמנם תתרחש. התפיסה היהודית-ישראלית של הסכסוך, המעמיסה עליו זכרונות מחרידים מזוועות אירופה, מקשה על בחינה רצינית של פתרונות היסטוריים (שיש בהם מידה של סיכון) אשר הוצעו, מוצעים, ויוצעו בעתיד.
היבט נוסף של הסכסוך, המגביר את הרלוונטיות של ההתנסות היהודית באירופה, קשור לכך ששמירת קיומה של מדינה יהודית בישראל מחייבת למנוע מתושביה הערבים גישה למוקדי הכוח הלאומיים. ביטול האפליה של הערבים בישראל, כלומר, שינוי מבני שתכליתו הכרה בזכויות האינדיווידואליות והקולקטיביות של הפלסטינים, יערער את זהותה הלאומית היהודית של המדינה. ההצעה לפתור את הסכסוך באמצעות ביטול אופיה הציוני של מדינת ישראל מעוררת, לפיכך, בקרב הישראלים ובקרב יהודים בכלל, פחדים קיומיים אשר מקורם, אף הוא, בהתנסותם באירופה שבה נשללה זכות הקיום הקולקטיבי של היהודים וזכותם לאורחות חיים משלהם.
המהפכה הצרפתית שיחררה את היהודי כפרט והעניקה לו שוויון זכויות מלא, אך היא לא העניק חסותה לישות יהודית קולקטיבית כלשהי. זכויות קולקטיביות אמורות לא רק לאפשר את קיומה של תרבות ייחודית, אלא אף להכיר הכרה פוזיטיבית בשוני שבין תרבות לתרבות, שוני שהיהודים שילמו עליו בדמם במהלך ההיסטוריה. כאשר אורחות חיים שונות מתקבלות בברכה הן מאבדות את חשיבותן הפוליטית ואף נעשות למקור של יצירה תרבותית. אך כאשר אורחות חיים המאפיינות קבוצה מסוימת נדחות, הן נעשות למרכיב העיקרי בזהות הקבוצתית וחשיבותן מתפשטת לכל תחומי החיים. ומאחר שההתנסות ההיסטורית של היהודים בעניין זה היתה שלילית כאמור, נתפס כל ניסיון לטשטש את ייחודם התרבותי היהודי כאיום מוחלט וחמור שיש להתנגד לו בכל הכוח.
השואה גרמה לשינוי מהותי בתפיסה העצמית היהודית. מאז ואילך העניק הרוב המכריע של היהודים את תמיכתו לישראל. תמיכה זו נובעת לא במעט מרגשות האשמה על האי הצלחה למנוע את השואה, בייחוד בקרב היהדות האמריקאית שחשה כי בשנות הארבעים היא לא ניצלה את מלוא כוח ההשפעה הפוליטי שהיה לה. מאז השואה היתה ישראל למרכיב ראשוני בתפיסה העצמית היהודית. רק עם תום מלחמת העולם השנייה ולאחר ההשמדה ההמונית של יהודי אירופה בידי הנאצים, גמרו הניצולים אומר להקים בית לאומי בישראל. הדרך האחת והיחידה של הכרה עצמית יהודית, הציונות, נתפסה עתה במשנה תוקף כתאוריה של ההתנסות האיומה שידעו היהודים בגולה. העם היהודי ראה כיצד עמדו רוב בני העמים האחרים מנגד בשעה שהוא נטבח והמסקנה היתה נסיגה קולקטיבית אל עבר הסתגרות עצמית.
כבר במאה ה-19 התפתחה הציונות כתיאוריה הצופה אסון ההולך ומתרגש. מאות שנים של סבל יהודי באירופה הולידו בקרב הוגי הציונות פסימיזם שחזה את התגברות האנטישמיות ומשבר חריף בציוויליזציה המערבית, אשר היהודים יהיו קורבנותיו הראשונים: אך אפילו מתוך פסימיות זו לא שוערו ממדי האסון העתיד להתרחש. לאחר שההשמדה אמנם התרחשה, נראו כל דפוסי ההכרה העצמית היהודיים האחרים כצאצאים אופטימיסטים להפריז של ההשכלה והאמנסיפציה. הציונות המבקשת מדינה ליהודים כאילו קיבלה עתה גושפנקה מההיסטוריה עצמה.
אולם המסקנה כאילו הפרשנות ההיסטורית של הציונות אינה מוטלת עוד בספק הינה מופרכת. בטיעון הציוני משמשים בעירבוביה ההתנסות של השואה, הפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית והמדיניות הציונית בפועל בתקופה שעד מלחמת העולם השניה. טיעון זה מונע נקיטת מדיניות מפוכחת מצד ישראל, העשויה לחלץ את הסיכסוך מן המבוי הסתום.
הטיעון הציוני גורס כי מדינה יהודית ריבונית היא הערבות היחידה לכך כי ביום פקודה יוכלו יהודים נרדפים למצוא מקלט. עוד גורס הטיעון כי אילו היתה קיימת מדינה כזו לפני השואה, היו ניצלים חייהם של יהודים רבים. העובדה כי היהודים שהיגרו לארץ ישראל אמנם מילטו נפשם מן הנאצים כאילו מוכיחה את צדקתו של הטיעון הזה, אך למעשה כך מילטו את נפשם גם יהודים שהיגרו למקומות אחרים בעולם שאליהם לא הגיעה ידם של הנאצים. כך שמבחינה זו אין ייחוד למקלט שמצאו היהודים בארץ ישראל. למעשה, ארץ ישראל היתה על סף סכנה. במהלך המלחמה הגיעו הכוחות הגרמניים עד שערי מצרים ובתכניתם היה להמשיך צפונה כדי להנחית מכה לאינטרסים הבריטיים באזור וכדי להגיע לאגף הדרומי של ברית המועצות. יהודי ארץ ישראל הכינו עצמם להתגוננות מפני הנאצים, אך התוצאה החזויה של המאבק בין כוחות לא שקולים אלה היתה ברורה.
ליהודים בארץ ישראל חיכה, איפוא, אותו גורל כמו ללוחמי גטו ורשה. רק תבוסתו של רומל בקרב המכריע עם הצבא הבריטי באל-עלמיין סיכלה את תכניות הגרמנים וחסכה מן היהודים בארץ ישראל גורל מר. מיותר כמעט לומר, אך היהודים בארץ ישראל ניצלו משום שהיו באזור שבו שלטו בעלות הברית ויד הנאצים לא יכלה להשיגם, ממש כפי שניצלו היהודים באנגליה או אלה שבברית המועצות.
ניתוח זה אינו מאשש כמובן את תפיסת ההיסטוריה הציונית. למרות זאת, באמצעות תפיסה טלאולוגית – הגורסת כי מי שניצל היה אמור להינצל משום שבחר בדרך הנכונה – הפכה הציונות את ההישרדות המקרית הזו (מקרית, במובן של דחיית הדטרמיניזם המשתמע מן ההיסטוריוגרפיה הציונית) לאירוע המאשש את האידאולוגיה שלה: היישות הלאומית היהודית בארץ ישראל הוכיחה עצמה כמקלט ליהודים; מדינה יהודית היתה עשויה לקלוט עוד יהודים רבים ולהציל את חייהם; וכיוון שמוראות העבר עלולים לחזור בעתיד, אסור בשום אופן לוותר לעולם על קמצוץ מביטחון ישראל.
הזיקה הסיבתית הישירה הנוצרת בתיאור זה בין ארץ ישראל, השואה והגאולה, מובילה לפרשנות תיאורטית שממנה נובעות הנחיות פרקטיות לניהול הסיכסוך. היא אף מעצבת את הבנת ההיסטוריה שלאחר השואה אצל היהודים. אולם בבסיסה של תפיסה זו מונחת שגיאה חמורה בהבנת השואה עצמה.
השואה, הנתפסת כאישור האחרון והמוחלט לפרשנות הציונית של ההיסטוריה היהודית, משמשת הוכחה לכך שאירועי העבר היו יכולים להימנע אילו היה ליהודים בית לאומי בארץ ישראל. הבנת השואה כחוליה האחרונה בשרשרת הרדיפות והפרעות שמהן סבלו היהודים מטשטשת את עובדת היותה תופעה היסטורית חסרת תקדים שאי אפשר להשוותה לשום תופעה דומה. חוט מחבר נמתח בין הרדיפות האנטישמיות של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לבין ההשמדה של היהודים בידי הנאצים. האנטישמיות המסורתית אמנם קדמה לשואה, ואף קידמה אותה, אך בכל זאת קיים הבדל עקרוני. הבדל זה הוא המיטשטש כאשר רואים בשואה תוצאה בלתי נמנעת ומימוש של האנטישמיות המסורתית-הדתית ושל האנטישמיות המודרנית.
הציונות המדינית הקלאסית ראתה עצמה כתשובה לאנטישמיות וראתה את השואה כחוליה בשרשרת האנטישמית, מבלי לתפוס שכאן מדובר בהשמדת-עם. לפרשנות מוטעית זו היו השלכות על המדיניות הציונית: התשובה שהציעה הציונות לבעית האנטישמיות ורדיפת היהודים היתה מדינה ריבונית שתהווה מקלט בטוח. בתשובה זו היה אמנם היגיון כל עוד היא באה כתגובה לרדיפת יהודים – כלומר בעיקר לגירושם התכוף מארץ לארץ. אולם נוכח ההחלטה הנאצית – אחרי 1941 – להשמיד את היהודים בכל מקום על פני כדור הארץ, איבד הטיעון הציוני את תוקפו ולא התאים עוד למציאות.
זוהי הסיבה לכך שההנהגה הציונית לא תפסה את מלוא המשמעות של הידיעות שהגיעו ממזרח אירופה על השמדה המונית של יהודים. אכן, קשה היה להאמין לידיעות אלה בשל תוכנן הבלתי מתקבל על הדעת, ובמובן זה היתה תגובת ההנהגה הציונית טבעית ודומה לתגובות של אחרים, יהודים ולא יהודים. אך בקרב ההנהגה הציונית פעל מחסום תודעתי נוסף. השמדה מוחלטת שמטה את הקרקע מתחת לצורך המיוחד במדינה יהודית, כפי שהסבירה אותו הציונות על סמך ההתנסות באנטישמיות הקודמת להשמדה. הידיעות על השמדה מוחלטת, על "הפיתרון הסופי", ערערו אם כן את תוקף התשובה הציונית לאנטישמיות. לידיעות כאלה לא היתה זכות קיום.
ציונים ולא ציונים, יהודים ולא יהודים, לא נתנו אמון בידיעות ובדיווחים על השמדה המונית משום שהדברים לא התיישבו עם התודעה המערבית המורגלת בחשיבה רציונלית-תכליתית. הנאצים מצידם שמרו על סודיות ההשמדה בהניחם כי מעשיהם הינם כה חריגים ובלתי נתפסים, שגם אם ידלפו פה ושם ידיעות עליהם, איש לא יאמין. ואכן, הכל נטו שלא להאמין לבלתי ייאמן, ולכן לא הגיבו כנדרש. בשל מחסום הכרתי זה לא ננקטו כמעט כל אמצעים מעשיים למנוע את האסון. בעלות הברית פטרו דיווחים על ההשמדה כהגזמות. מחנה המוות אושוויץ, שבעלות הברית היו מסוגלות להפציצו, לא הופצץ. ההנהגה הציונית מצידה השקיעה את כל מרצה בהבאת פליטים לארץ; מאמץ שמשמעותו הכמותית בהצלת חיי אדם לא עמדה בשום יחס לממדי ההשמדה. לפני ההשמדה ההמונית, ב-1938, כאשר המדיניות הנאצית כלפי היהודים נראתה עדיין כמדיניות אנטישמית "מסורתית", ויהודי גרמניה ואוסטריה עוד לא היו נתונים בסכנה פיזית של ממש, נמנעה הסוכנות היהודית מחיפוש פתרונות אחרים להגירת פליטים יהודים, בטענה שפתרונות כאלה יפגעו בלחץ שמפעילה התנועה הציונית לפתיחת שערי ארץ ישראל להגירה יהודית (אף שהארץ לא היתה מסוגלת, אף לא בעתיד הנראה לעין, לקלוט הגירה המונית). סבלם של יהודי מרכז אירופה נקלט בעיניהם של מנהיגי הסוכנות היהודית בראש ובראשונה דרך הפריזמה של שאלת ארץ ישראל.
הקמת יחידות יהודיות בצבא הבריטי בעת המלחמה נעשתה מתוך אותה תפיסה שהנחתה את המהלך הדומה במלחמת העולם הראשונה: יש להצטרף לכוחות המנצחים כדי להשיג את הארץ ליהודים במסגרת חלוקת ההשפעה המחודשת הצפויה לאחר המלחמה. באשר למה שהתרחש באותה שעה באירופה, היו כל המאמצים המכוונים להשגת מדינה בתקופה שלאחר המלחמה חסרי תכלית, בעיקר אם מודדים אותם באמת המידה של הציונות עצמה: הצלת יהודים.
תגובת ההנהגה הציונית לשואה התאפיינה בחוסר מעש. לגבי מי שמזדהה עם הציונות זוהי בעיה פסיכולוגית קשה. בתודעה היהודית היתה הציונות נושאת הדגל של הצלת יהודים נרדפים. התנועה הציונית הצליחה לרכוש לה מעמד פוליטי כמייצגת של העם היהודי והיתה זו חובתה לנקוט באמצעים הנדרשים, אך במקום זאת היא בחרה להתמקד בארץ ישראל. כדי להמשיך ולדבוק במשימה של יצירת מדינה יהודית בארץ היא היתה חייבת שלא להבחין במלוא האימה המפלצתית שבנאציזם, זאת חרף עמדתה הפסימיסטית המוצהרת לגבי גורל היהודים בגולה. רק לאחר שההשמדה ההמונית הפכה לוודאות נוראה, החל הספק לכרסם. אולם האפשרות כי המחיר שנגבה בעבור הדבקות בישראל היה גבוה ממה ששוער בתחילה רק הגבירה את חשיבותה הסמלית של הארץ, והמקרה ההסטורי שבו ניצלו חייהם של היהודים שישבו בארץ היה חייב עתה לקבל משמעות במסגרת הטיעון הציוני הכולל.
הקביעה כי יהודי ארץ ישראל ניצלו באופן מקרי ולא בזכות הציונות עלולה לגרום לזעזוע בתפיסה העצמית היהודית. היא מעמידה בספק את התפיסה כי הציונות מאפשרת לעם היהודי לפעול באופן קולקטיבי ולהיות אדון לגורלו. היא עלולה להחזיר את היהודים לאותו מצב נפשי "גלותי" שהם קיוו להיחלץ ממנו באמצעות קיום המדינה. המחשבה על אי-קיומה של המדינה מעוררת בקרב היהודים בישראל ובעולם את החרדה מפני שואה חדשה שעלולה להתרחש. ישראל מספקת לישראלים וליהודים מחוץ לה משענת פסיכולוגית שהסרתה עלולה להיות כרוכה בכאב רב.
אי-היכולת לתפוס אפשרות של תעשיית רצח המוני, שאינה עולה בקנה אחד עם הקטגוריות של רציונליות תכליתית, דומה אף לאי-היכולת להשתחרר מרישומיה הנפשיים של יכולת זו. הקורבנות ממשיכים לשאת את החוויה הקשה מעבר למקום ולזמן שבו התרחשה ומתיקים אותה אל הסכסוך הישראלי-ערבי. לפיכך הישראלים חווים את ההשמדה שנית, בתת-מודע, באופן שיש בו "פיצוי" פסיכולוגי – כלומר בדרך של העלאתה בדמיון ותגובה השונה מן התגובה שהיתה בפועל. בן גוריון הזהיר מפני המשוואה המתארת את ההתנגדות הערבית להתיישבות הציונית כאנטישמיות. הוא ידע עדיין להבחין היטב בין הסכסוך האמיתי במזרח התיכון לבין האנטישמיות באירופה, ואף השכיל להתריע מפני מנהיגים כבגין, אשר לגביהם היה הסכסוך המשך ישיר של ההסטוריה היהודית באירופה.
אולם אט אט חדרה אל התודעה הישראלית הגישה הפסימיסטית לפיה "העולם כולו נגדנו" ומי שאינו יהודי הוא בהכרח לצרינו. גישה זו השתלטה אף על תפיסת הסכסוך ובהכרח הפך כל ערבי, יהיו עמדותיו אשר יהיו, לצורר. גישה כזו אינה מאפשרת כמובן לתפוס את האבחנה המשמעותית בין ערבים או פלסטינים הנאבקים בישראל על הרקע המקומי של הסכסוך, לבין אנטישמים העוינים את היהודים כיהודים. וכך הפך הסכסוך להיות כביכול טראנס-היסטורי, מעין מערכה נוספת במאבק הנצחי שאין לו פיתרון, בין העולם לבין היהודים. הצעות לפתרונות אפשריים של הסכסוך נדחות לפיכך על הסף וכל הצעת פשרה נתפסת כאילו עומדת מאחוריה מזימה שפלה של התנכלות לעצם קיומם של הישראלים.
כאמור, מן הראוי לשים לב ליסוד "המפצה" בפרשנות הבגינית של הסכסוך במונחי ההיסטוריה של אירופה. לגבי היהודים יש הבדל עצום בין מלחמת העולם השניה כמלחמה לבין ההשמדה ההמונית של עמם שהתרחשה באותה עת. מי שהשתתף במלחמה בגרמנים, ובעיקר אלה שהשתתפו בה במסגרת כוחות מטעם מדינות לאומיות ריבוניות, יכלו לתפוס עצמם כסובייקטים המגיבים באופן עצמאי, ואין זה משנה שבתחילה היו הכוחות האחרים נחותים מבחינה צבאית לעומת גרמניה. היהודים, לעומת זאת, לא היו צד לוחם מעין זה, הם היו קורבנות לחיסול שיטתי. פיצוי כלשהו על חוסר האונים וההשפלה האלה ניתן כאשר חווים שוב, כביכול, אותה התנסות, אך הפעם כסובייקטים; כלומר, כאשר הישראלים ועימם שאר היהודים יכולים לראות עצמם הפעם כמי שאכן מנהלים מלחמת חורמה בהיטלר. במיוחד חשוב הדבר למנהיג כמנחם בגין, אשר נמלט מוורשה בעוד מועד ולא השתתף במאבק נגד הנאצים; מה שוודאי מעיק על הדימוי העצמי, האידאולוגי והאישי שלו.
כדוגמה לתופעה זו אפשר לקחת את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 על ידי חיל האוויר הישראלי. בדמיונם של בגין ושל אחרים זוהה הכור הגרעיני עם אמצעי ההשמדה ההמוניים במחנות המוות והפצצתו היתה בבחינת מימוש מאוחר, הפגנתי ובעל ערך סמלי, של הפצצה על אושוויץ שלא בוצעה – מה שמתברר היטב מנאומו של בגין שבו הוא דיבר על עתיד ילדי ישראל ועל גורלם של הילדים בשואה. אין זה אומר שרק הטראומה לבדה מכתיבה את המדיניות הישראלית, אך כאן לפנינו דוגמה מובהקת להשלכות השואה על התפיסה העצמית ועל תפיסת הסכסוך של הישראלים. אין ספק שהיו דרכים ראוותניות פחות להשגת אותה מטרה עצמה, כפי שנהגו לעשות במקרים דומים ממשלות המערך. התקפה אווירית מופגנת ומשפילה כזו לא נבעה, אם כן, אך ורק מן הצרכים המידיים של המקום והשעה.
הצורך הכפייתי לשחזר שוב ושוב את מצבי העבר האירופי מונע התבוננות נכוחה בשורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, בתולדותיו ובאפשרויות לפתרונו. כל עוד הקורבנות של ההתיישבות הציונית – הפלסטינים – יהיו מזוהים כפושעים וגרוע מכך כפושעים נאצים, בעוד הגורם האמיתי למצב שנתהווה – היהודים הישראלים – ימשיכו לראות את עצמם כקורבנות עולמיים טראנס-היסטוריים, תהיה הדרך בפני פתרון קונקרטי חסומה. הטלת הטראומה מאירופה על הסכסוך במזרח התיכון לא תוכל ממילא לספק מרפא לפצעים הפתוחים שנגרמו בעטיה של החמצת הקרב המכריע בזמן הנכון: הצלת יהדות אירופה. לעומת זאת, תפיסה עצמית כזו גורמת להנצחתו של מצב שיש בו סכנה ממשית לחייהם ולקיומם של הישראלים והפלסטינים. מתברר כי חילופי הדורות בישראל אינם משנים את תבנית התפיסה הבסיסית של הסכסוך כפי שתוארה לעיל. עובדה היא כי לטראומה הקולקטיבית של השואה נודעה בישראל של שנות הארבעים והחמישים פחות השפעה מאשר בעשורים המאוחרים יותר. בני הדור שסבל ממוראות השואה באופן אישי עשו מאמץ נפשי לשכוח אותה כדי להמשיך לחיות. באופן פרדוקסלי, דווקא ככל שהשואה התרחקה בזמן כך היה אפשר להתבונן בה מקרוב יותר. כיוון שכך, אין לצפות להיעלמות מהירה של ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה.
תופעה זו תופסת לא רק לגבי ישראל אלא אף לגבי יהודים מחוץ לה. וככל שהשואה חזרה להעסיק את העם היהודי כך גברה חשיבותה של ישראל כתחליף לעבר וכפיצוי פסיכולוגי. וכך, הרוב המכריע של יהדות העולם שינה למעשה את יחסו לישראל והוא רואה בה מוקד המשרה עליו ביטחון. פעולות צבאיות רבות רושם, כגון מבצע אנטבה, מחזקות את התחושה הזו, אך הן מהוות מסד לאשליה שכן המצב לאשורו שונה לחלוטין. יומרתה של ישראל להיות מדינת כל יהודי העולם, ואף להיות נציגתם בזירה הבינלאומית, והנכונות המקבילה של רוב היהודים להעניק לה את תמיכתם הבלתי מסויגת, עלולה בסופו של דבר לפגוע קשות ביהודים עצמם. המדיניות של ישראל מתנגשת לעתים עם האינטרסים הלאומיים של המדינות שבהם חיים היהודים, או חמור מכך, עם האינטרסים של העמים עצמם, כמו במקרה של תמיכת ישראל במשטרים צבאיים באמריקה הלטינית, בדרום אפריקה ועוד.
למעשה, כדי להבטיח את האינטרסים הקיומיים שלהם עצמם, היה על היהודים להיבדל מישראל. אך בהתחשב במעורבות ההדוקה שכבר נוצרה בין היהודים לישראל מאז השואה, אין לצפות להתרחקות כזו. מה שכן יכול לפתור בעיה זו של יהדות העולם הוא התערבות מצידה למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי באמצעות הכרה שלה בזכויות הפלסטינים. הצעה כזו עלולה להיראות פרדוקסלית, שכן היא מזמינה העמקת המעורבות היהודית בפוליטיקה הישראלית. אולם מכיוון שהמדיניות הישראלית הנוכחית מסוכנת ליהדות העולם, מוטב היה לה לדאוג לכך כי המקלט המובטח שמציעה לה ישראל יחדל להיות איום ממשי על בטחונה.
כתוצאה מן ההשלכות הפסיכולוגיות של השואה רואים, איפוא, רוב היהודים החיים מחוץ לישראל את מבטחם האחרון בישראל, ואין הם מודעים לצל המסוכן שמטיל הסכסוך הישראלי-ערבי על בטחונם האמיתי. אין הם מודעים אף לכך שגם בטחונם של היהודים בישראל עצמה שרוי באיום, וכי לעיתים הוא מעוער אף יותר מבטחונם של היהודים שמחוץ לה. הטראומה של השואה גרמה לעיוות עקרוני בתבנית התפיסה היהודית של מדינת ישראל. אילו לא התרחשה השואה, אילו העוינות ליהודים היתה ממשיכה להתבטא באפיקיה משכבר, היתה ברורה לכל הסתירה שבין השאיפה היהודית למצוא מבטח בארץ ישראל לבין המצב האלים השורר בה, הכרוך בסכנה רבה. אך נוכח אימי ההשמדה ההמונית לא נראית האלימות הכרוכה בסכסוך המזרח-תיכוני נוראה כל כך. ומה שחשוב לא פחות: קורבנותיה היהודים של האלימות הזו נתפסים כמחיר שיש לשלם בעבור חיים משמעותיים, בניגוד לקורבנות השואה שנתפסים כמי שחייהם קופדו ללא תכלית. התודעה של השואה מספקת, אם כן, קנה מידה של שפך דם שעל פיו נאמדת המציאות רווית הדם העכשווית.
זהו הרקע ההיסטורי והנפשי שבו מעוצבים דפוסי התודעה היהודית המסייעים להכחשת המדדים הממשיים של הסכסוך ולהדחקת האשמה הישראלית למצב הפלסטינים. הבריחה של הפלסטינים וגירושים נקשרים בתודעה הישראלית להיסטוריה האירופית וראיות ממנה מגויסות כדי לדחות כל ביקורת מוסרית על ישראל. גירוש גרמנים מאזורי ברית המועצות ופולין וסיפוח איזורים בגבול המערבי של מדינות אלה משמשים צידוק להתנהגות דומה מצד הקורבנות העיקריים של השואה. השוואות מעין אלה מותחות גשר מנטלי בין שני עולמות – העבר וההווה.
תפיסה משובשת זו של ההיסטוריה הופכת, כביכול, לתפיסה של רצף היסטורי ממשי כאשר מספקים לה חומרים מציאותיים, כגון קשרים מסוימים בין העולם הערבים לבין הנאצים בשנות הארבעים. הלאומיות הערבית ביקשה אז את קרבתה של גרמניה הנאצית כבעלת ברית נגד הקולוניאליזם הבריטי. בהתבסס על החוכמה העתיקה כי "האויב של אויבי הוא ידידי", היפנו הערבים, כמו אף הלאומנים ההודים, את מבטם לברלין. לגרמנים מצידם היו, כמובן, סיבות טובות הנעוצות באימפריאליזם שלהם, לשמוח על ידידות זו. המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני היה בתודעה הישראלית לסמל הקשר הזה שנרקם בין גרמניה לערבים, ודמותו משמשת לחיזוק הזיקה הקיימת בתפיסה הישראלית בין ההתנסות היהודית בארץ ישראל לבין האנטישמיות באירופה. פעילותו של המופתי באירופה הינה בעיני הישראלים הוכחה לכך כי את המלאכה שלא השלימו הגרמנים באירופה עמדו הערבים להשלים בארץ, ופעילותם של נאצים לא מעטים בארצות ערב לאחר 1945 נתנה חיזוק נוסף לתחושה זו.
מצב דברים מיוחד במינו זה מונע כמעט כל אפשרות להתמודד עם הגורמים האמיתיים בסכסוך. כל ניסיון לעשות זאת נתקל במחסום זכר סבלם של היהודים באירופה. על בסיס התנסותם הסובייקטיבית שואלים הישראלים את מצפון העולם מדוע, למשל, לא הוטל ספק בזכות קיומה של גרמניה כקולקטיב לאומי על אף כל הזוועות שעוללה – בעוד שמקורבנותיה נשללת זכות הקיום הלאומית. מדוע התקבלה על דעת העולם מימרתו של סטאלין "היטלרים באים והיטלרים הולכים אך העם הגרמני נשאר", הנותנת לגיטימציה מלאה להמשך הקיום הקולקטיבי של גרמניה, ואילו לגבי ישראל יש המטילים ספק בעצם זכות קיומה.
אך הבעיה הישראלית קשה יותר. כאן אין שאלה של משטר זה או אחר אלא שאלה של התנאים עצמם לקיומה של מדינה של יהודים בארץ שבה חיים גם ערבים. דעת הקהל הישראלית מעדיפה שלא להבחין במגבלות האובייקטיביות של אפשרות קיומה של מדינה יהודית הומוגנית בפלסטין-ארץ ישראל. בעוד שהגרמנים – שעל כתפיהם רובצת אשמת רצח עם – מבקשים לראות את העבר כסגור, ורוצים להניח כי הביולוגיה תסתום את הגולל על העבר, הרי לגבי היהודים, העבר הגרמני חי וקיים בסכסוך הישראלי-ערבי שקיצו אינו נראה לעין.
(תרגום מאנגלית: אורי רם)
לא למות טיפש 